נתיבות עולם, נתיב הצניעותNetivot Olam, Netiv Hatzniut

א׳בספר משלי (י"א) בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה, שלמה המלך רצה לומר כי עם הזדון דהיינו מי שאינו צנוע והוא נקרא זדון שאין לו בושה להיות מתפעל מן הבריות וזה נקרא זדון לב, וכאשר האדם הוא כך בא קלון וחרפה אליו, כפי מדתו אשר נמשך אחריו שהוא רחוק מן הכבוד ולפיכך ויבא קלון. ואת צנועים חכמה כי מי שהוא בצניעות נמשך אחריו החכמה, כי החכמה ראוי לה הצניעות:

ב׳ובמדרש (ילקוט משלי תתק"ל) חכמות בחוץ תרונה שאל ר' שמואל בר נחמני את רבי יונתן בן אליעזר שהיה עומד בשוק אמר ליה שנה לי פרק אחד אמר ליה לך לבית התלמוד ואשנה אותך אמר ליה לא למדתני חכמות בחוץ תרונה אמר ליה אם קרית לא שנית בחוצה של תורה המרגלית היכן היא נמכרת בחנות כך התור' ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וכן בגמרא במ"ק (ט"ז, ב') פעם אחת גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק מאי דריש חמוקי ירכיך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר והא כתיב חכמות בחוץ תרונה כדרבא דאמר כל העוסק בתורה מבפנים תורה מכרזת עליו בשוק והא כתיב לא מראש בסתר דברתי ההוא ביומא דכלה. והטעם בכל זה כי החכמה בעצמה היא צנועה ונסתרת ואין החכמ' בנגלה, ולפיכך כמו שהיא החכמה בעצמה כך ינהג עם החכמה שילמד בצניעות דהיינו בסתר. וזה שאמר כאן ג"כ ואת צנועים חכמה דהיינו מי שכל מעשיו בצניעות ובנסתר נמשך אחריו החכמה שהיא צנועה ונסתר, אבל מי שכל מעשיו בבלתי צניעות זה הוא גשמי ואין ראוי אליו החכמה, שכמו שיש אל החכמה מעלה עליונה נסתרת כך יש אל החמרי מדריגה שפלה נגלית כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות. ואם כך הוא שיהיה נוהג צניעות עם התורה, כ"ש וק"ו בשאר דברי' שכאשר לא יהיה נוהג יש גנות וחרפה ודאי צריך שיהיה נוהג בצניעות:

ג׳ובפרק לולב וערבה (סוכה מ"ט, ב') דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים חמוקי ירכיך למה נמשלו דברי תורה לירך לומר לך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר והיינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך עשות משפט זה הדין ואהבת חסד זו גמילות חסדים והצנע לכת עם אלקיך זה הכנסת כלה והלויית המת והלא דברים קל וחומר ומה דברים שדרכן לעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת עם אלקיך קל וחומר דברים שדרכן לעשות בצנעא. פירוש דבר זה כי ראוי שתהיה לתורה מדרגה הפנימית העליונה כמו שהתבאר זה, ולפיכך אין ראוי שיהיה האדם נוהג בדברי תורה רק כפי מעלתה שהיא נסתרת, וינהג בה מנהג צניעות כמו שראוי לתורה שיש לה מדריגה נסתרת ולא ינהג בתורה מנהג הגלוי היוצא מן הצניעות. ומביא ראיה מהא דאמר ר"א מה ה' דורש ממך וכו', פי' ג' דברים זכר הכתוב, האחד הוא החסד הגמור עשות חסד, והפכו לעשות משפט דכתיב ועשות משפט ודבר זה הוא הפך החסד, ואח"כ זכר המדה שהיא ממוצעת בין החסד ובין הרחמים שאינו חסד גמור ואינו דין גמור כמו הכנסת כלה לחופה, שמצד מה הוא משפט שאם תלך בעצמה ולא יכניסו אותה אחרים היה זה גנאי ואין ראוי שיהיה גנאי נמצא, ומצד מה הוא חסד שאין חוב עליו לעשות, וכן הלוית המת בצד מה הוא חסד שאינו דין ומצד מה הוא דין שאם אין מלוה המת הוא בזיון אליו, ודבר זה הוא ממוצע בין החסד שהוא חסד גמור ובין הדבר שהוא משפט גמור, וכבר התבאר זה במקום אחר. ואומר הכתוב שהקב"ה מבקש מן האדם שידבק באלו ג' מדות שהוא החסד הגמור, וידבק במשפט הגמור, וידבק במדה הממוצע בין המשפט ובין החסד, ובזה ידבק בכל חלקי המדות כמו שהתבאר בנתיב האמונה. וקרא הכתוב הכנסת כלה והלוית המת והצנע לכת עם אלקיך, כי הצניעות הוא הכבוד בעצמו וכאלו אמר הכתוב שידבק בצניעות שהוא הכבוד דהיינו להכניס חתן וכלה לחופה ויהיה מלוה את המת וזה צניעות וכבוד. ואין לפרש על צניעות עצמו שיהיה נוהג בצניעות שזה אינו דומה אל עשות חסד ומשפט, רק ר"ל שיהיה עושה צניעות וכבוד לאחרים דהיינו הכנסת כלה והלוית המת. ומעתה למדנו קל וחומר ומה דברים שדרכן לעשות בפרהסיא כמו הכנסת כלה והלוית המת אמרה תורה שיהיה בצניעות והוא כבוד המת, כי כאשר בני אדם מכניסים החתן והכלה ומלוין את המת דבר זה הוא צניעות שבני אדם המכניסים הכלה בתוכם נסתרת והוא דרך כבוד, וכן המת נסתר בתוך בני אדם המלוים כך יראה פירושו, וק"ו שאר דברים שיש לעשות בצנעה שאם לא יעשה אותם דרך צניעות יהיה גנאי ואין להאריך יותר:

ד׳בפרק המוצא (עירובין ק', ב') אמר רבי יוחנן אלמלי לא נתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל מאי קאמר לה זיגא זביננא לך כו' ע"כ. בא לבאר כי נמצאו איזה דברים טובים אפי' בב"ח שאינם מדברים לפי טבעם, שתוכל לדעת כי איזה דברים ומדות טובות הם טבעיים לפי סדר העולם ראוי שיהיו והרי נמצאו אצל ב"ח, והאדם שאינו שומר המדות הטובות אלו הוא יותר גרוע מן ב"ח שהרי ימצא מדות טובות אלו אף בב"ח, כי הב"ח יש מהם שיש להם דביקות בשלימות מה. לא כמו שיש אומרים כי הגזל בשביל כך הוא רע שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, וכן הצניעות אינו רק בשביל כבוד בלבד, וכן העריות אינו רק נימוס שלא ירגיל האדם עצמו בזנות, שאין הדבר כך כלל שאם כן לא היה ראוי שיהיה נמצאים דברים אלו בבעלי חיים. אבל הדברים הרעים הם יוצאים מן היושר והאמת בעצמו, ולפיכך נמצאו בבעלי חיים גם כן שכל אחד דבק במדה מיוחדת. ואלו ארבע דברים יש להבין מאוד דהיינו עריות גזל צניעות דרך ארץ וכך הוא סדר שלהם כאשר תבין דברי חכמה, רק שזכרם כך מפני שהתחיל לומר אלמלי לא נתנה תורה וכו' והצניעות קרוב אל התורה כמו שהתבאר. ומפני כי אלו ד' דברים הם מחולקים בעניניהם לכך תמצא אותם בד' מיני בעלי חיים, וזה שאמר כי למדנו צניעות מחתול שאין החתול עושה צרכיו בפני בני אדם גם הוא מכסה צואתו, והנמלה אינו גוזלת מה שהוא לאחר, ומזה תדע כי הגזל הוא יוצא מן היושר בעצמו שהרי תמצא דבר זה בבעלי חיים. וכן עריות שהם שלימות הגוף תמצא ביונה, ודרך ארץ הוא דבר רביעי שהוא שייך לאדם במה שהוא אדם שיש לנהוג דרך ארץ ולכך אמר שזה נמצא ג"כ בתרנגול שנקרא גבר שמפייס ואח"כ בועל ודבר זה דרך ארץ הוא. ומה שאמר דאמר לה התרנגול שרוצה לקנות לה סרבל דמטי עד ארעא, בודאי ד"ז אין שייך בב"ח אבל הסרבל הזה הוא האהבה לפרוס כנפיו עליה כמו התרנגולת שפורסת כנפיה על אפרוחיה והוא הזיגא דזבין לה כאשר פורס כנפוי עד למטה, ואחר ששמש עמה שאן לו עוד כח התשמיש, לכך הוא כופף ראשו ואין לו הכח לפריסת כנפיו בשביל חולשת התשמיש וזהו בטבע. והתבאר לך בביאור לגמרי כי המדות אינם בהסכמה מבני אדם כמו שחשבו קצת בני אדם, אבל המדות הרעות הם רעות בעצמם והמדות הטובות הם טובות בעצמם, ולפיכך נמצאו קצתם בקצת ב"ח בטבע והבן זה היטב:

ה׳ובפרק הרואה (ברכות ס"ב, ב') ואמר להרגך ותחס עליך ואמר ואמרתי מב"ל ותחס וחסתי מב"ל אמר ר"א אמר לו דוד לשאול מן התורה היה מותר להרגך מאי טעמא רודף אתה והתורה אמרה בא להרגך השכם להרגו אלא צניעות שהיה בך היא חסה עליך ומאי צניעות היתה בו בשאול דכתיב ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה תנא גדר לפנים מגדר ומערה לפנים ממערה, להסך אמר ר"א מלמד שסיכך עצמו כסוכה. התבאר לך הדברים אשר אמרנו כי מה ענין הצניעות שהיה חסה עליו שלא להרגו, אבל הדברים כי הצניעות מפני שהוא צניעות ראוי אליו הסתירה ביותר וכמו שמפורש אח"כ, כי כאשר היה בא לעשות צרכיו היה נכנס מערה לפנים ממערה וגדר לפנים מגדר להסתיר עצמו להיות צנוע מבני אדם, וכמו שהוא היה עושה דבריו בצניעות מערה לפנים ממערה, לכך כאשר בא אדם לשלוט בו היה נסתר וצנוע ממנו עד שלא היה יכול לשלוט בו. ודבר זה נודע מענין הצניעות שכל ענינו הסתר ואינו נגלה בחוץ רק כל מעשיו בהסתר ובצניעות ולפיכך היה נסתר גם כן בשמירה עד שלא היו שולטין בו. ודבר זה מבואר:

ו׳ובמסכת מגילה (י"ג, ב') אמר רב חמא מאי דכתיב לא יגרע מצדיק עינו בשכר צניעות שהיה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהיה בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר כי מטא ההוא יומא ועאיל ליה ללאה אמרה רחל השתא מכספא אחתאי מיד אותן סימנין שנתן יעקב לרחל מסרתן רחל ללאה והיינו דכתיב ויהי בבוקר והנה היא לאה מכלל דעד השתא לא הוה ידע לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול ומאי צניעותא דשאול דכתיב ויאמר שאול אל דודו הגד הגיד לנו כי נמצאו האתונות ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל ולפיכך זכה ויצאה ממנו אסתר ואסתר מאי היא דכתיב אין אסתר מגדת מולדתא ואת עמה. דע כי ראויה היתה רחל לצניעות מפני כי רחל היתה הקטנה והיא יצאה אחרונה אל הגלוי שהרי נולדה באחרונה, וכל אשר יוצא אחרונה אל הגלוי הוא דבר צניעות כי הוא נסתר ביותר וזהו הצניעות. וכן תמצא בבנות לוט בצעירה שקראת בן עמי וזה דרך צניעות, לא כמו הבכירה שקראה מואב ופרסמה הדבר וזהו בלתי צניעות, ומזה תבין כי הצעירה מוכנת לצניעות כי היא יצאה אחרונה אל הגלוי להיות נמצא בעולם ולכך זרעה פנימית בצניעות. ולא תמצא בכל המדות שהדומה יוליד הדומה כמו שתמצא אצל הצניעות שהצנוע מוליד צנוע, ודבר זה כי הזרע נמשך ממקום צנוע פנימי, ולפיכך כאשר האב או האם יש בו צניעות נמשך הזרע ממקום צנוע נסתר לגמרי, ולכך אמר בשכר צניעות של רחל יצא שאול שהיה צנוע ובשכר צניעות של שאול יצאה אסתר שהיתה צנועה:

ז׳ובמסכת יומא בפרק הוציאו לו (יומא מ"ז, א') ת"ר שבעה בנים היה לה לקמחית וכלן שמשו בכהונה גדולה אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך א"ל מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי אמרו לה הרבה נשים עשו כן ולא הועילו. ודברים אלו תבין מן הדברים אשר אמרנו, כי הצניעות בפרט מביא זרע פנימי נסתר קדוש שהוא משמש לפני ולפנים בכהונה גדולה במקום שאין ראוי לאחר להיות נכנס לפני ולפנים למקום קדוש, וראוי אל זה בפרט הצניעות שיזכה לזרע קדוש כמו זה, כמו שאמרנו והבן זה:

ח׳ובבבא בתרא בפרק י"נ (קכ"ז, א') אמר ר' יונתן ראויה היתה בכורה לצאת מרחל דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף אלא שקדמתה לאה ברחמים ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה מאי קדמה לאה ברחמים דכתי' ועיני לאה רכות מאי רכות אילימא רכות ממש אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות הצדיקים דבר הכתוב אלא אמר ר"א שמתנותיה ארוכות ארוכה בכהונה ארוכה בלויה ארוכה במלכות רבא אמר לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה שהיתה שומעת בני אדם שהיו אומרים ב' בנים יש לה לרבקה ב' בנות יש לו ללבן גדולה לגדול וקטנה לקטן היתה יושבת בפרשת דרכים ושואלת גדול מה מעשיו אמרו איש יודע ציד קטן מה מעשיו אמרו איש תם יושב אוהלים היתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה והיינו דכתיב וירא ה' כי שנואה לאה מאי שנואה אילימא שנואה ממש אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות הצדיקים הכתוב מדבר אלא מאי שנואה ששנואין מעשי עשו בעיניה מיד ויפתח ה' את רחמה. וביאור דבר זה, כי רחל היתה ראויה לצאת ממנה הבכור מצד שהיא עקרת הבית של יעקב, ומאחר שהיא עקרת הבית של יעקב גם כן ראויה להוציא הבכורה מרחל אלא דקדמתיה לאה ברחמים. ויש לך לדעת כי האדם אשר הוא מוכן לדבר שאינו טוב הוא בעל דאגה מבקש תמיד רחמים, ומפני כי היתה לאה ראויה לעשו היתה בעלת דאגה, ואף כי לאה לא ידעה דבר זה מ"מ מזל שלה ידע זה ומזלה היה בוכה, ולכך היה עיני לאה ג"כ רכות והיתה מבקשת רחמים שיתן הש"י לה זיוג הגון, ולפיכך מצד הרחמים הגיע לאה אל זה שנתן לה הבכורה, ובשביל הצניעות שהיתה ברחל, שמעלת הצניעות שהזרע בא ממקום פנימי נסתר קדוש ולפיכך ראויה היתה רחל לבכור שהבכור יש לו מעלת הזרע שהוא קודש. ותבין כי רחל שהיתה צנועה זכתה לבכור יוסף והוא נתברך עלי עין שאין העין שולט, גם נתברך בברכת וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים אין העין שולט בם אף זרעו של יוסף אין העין שולט בם, וכל זה בשכר צניעות שהיה ברחל, ודברים אלו מופלגים ועמוקים בחכמה מאוד:

ט׳ובמסכת שבועות (י"ח, ב') אמר רבי בנימין בר יפת כל מי שמקדש את עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וסמוך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ביאור זה כי מי שמקדש עצמו בעת תשמיש, כי פעל זה הוא מעשי חמרי כאשר אינו בקדושה, ואם מקדש עצמו בצניעות אינו נחשב חמרי כי הצניעות היא קדושה. ולפיכך ראוי שיהיו בניו זכרים כי הנקבה היא חמרית כמו שנתבאר פעמים הרבה ואילו הזכר הוא כמו צורה נבדל מן החמרי, ומי שמקדש עצמו בצניעות בשעת תשמיש בזה הוא נבדל מן החמרי לכך בניו זכרים, ודבר זה מבואר כי הבלתי צניעות הוא מעשה בהמה חמרי. ועוד ראוי שיהיו בניו זכרים, כי הזכר מעלת מדריגתו נסתר וצנוע ביותר ומפני כך כאשר צנוע בדרכיו ואז הוא מגיע עד המדריגה הנסתרת אשר בא משם הזכר, כי הזכר בא ממדריגה נסתרת עליונה, אבל האשה לפי שפלתה אינה באה ממקום נסתר עליון, ולכך זכר בגמטריא ברכ"ה וכל ברכה הוא בסמוי ובנסתר מן העין, אבל הנקבה הפך זה שלשון נקבה כמו ויקב את השם שהוא קללה והוא לשון נקבה שכרך עלי ואתנה, שהוא לשון מפורש שהמפורש אינו סמוי ולכך הוא לשון קללה גם כן. ומפני כך אמרו (קידושין מ"ט, ב') עשרה קבין שיחה ירדו לעולם ט' נטלו נשים, וכל זה מפני שהדבור מוציא הכל אל הגלוי, וזה שייך באשה שאין לה מעלה העליונה הנסתרת. ועוד אמרו (ב"ר פ"ח) על האשה שהיא יצאנית והזכר כובש אותה שלא תהא יצאנית וכדכתיב וכבשה מלמד שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, וכל זה מפני שהאשה יש לה מדריגה פחותה קרובה אל הגלוי והזכר שהוא כמו צורה שיש לו מעלה נעלמת יותר ולכך הזכר שהוא כמו צורה כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית. וזה אמרם כל שמקדש עצמו בשעת תשמיש הוויין לו בנים זכרים, ודבר זה עוד התבאר בנתיב הפרישות כי גם דבר זה פרישות הוא כאשר האדם עושה דרכיו בצניעות ולא כמו שאר בהמה:

י׳במסכת כתובות (ה', ב') מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזניך אל תקרי אזניך אלא אזנך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו והיינו דאמר רבי אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומה ליתדות מאי טעמא אי לימא משום דמחלקן כל חדא וחדא למילתיה עבידא דאמר מר זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל אלא מה טעם משופעות כיתידות שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכו. ת"ר אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהם נכוים תחלה לאיברים. ביאור דבר זה אם היה בריאת האדם כאשר ישמע דבר שאינו הגון הוא מקבל אותו דבר, היה נברא האדם חסר שהרי אזנו של אדם פתוחה נבראת ואי אפשר שלא ישמע האדם דבר שאינו הגון, והרי הוא מקבל דבר רע וכל אשר מקבל דבר הוא נשאר אצלו, ואינו דומה אם רואה רציחה ושאר דברים אשר הם רעים אין שייך בזה קבלה, אבל השמיעה היא קבלה וכמו שתרגם אונקלוס על כל שמיעה קבלה ולכך היה זה חסרון באדם:

י״אוגם העין יש לו כיסוי שיכול להעצים עיניו, כי האדם ראוי להיות נברא בשלימות מבלי חסרון וד"ז נחשב חסרון, כמו שאלו נברא האדם חסר אבר שהיה נחשב חסרון, וכך הי' נחשב חסרון גדול באדם אם היה נברא האדם עד כי צריך לקבל מה שאינו ראוי לקבל. ולפיכך אמר שאינו כך שבריאת האדם אינו חסר כלל אבל נברא בשלימות הגמור, שלכך נברא אצבעות שלו משופעות כיתידות לאטום אזנו כשישמע דבר שאינו הגון, וכן אליה של אדם נברא רכה שאם ישמע דבר שאינו הגון שישים האליה בתוכו לסגור אזנו. ואל יקשה לך למה לי שני דברים, כי אין זה קשיא שאין ראוי שישים אצבעו לתוך האוזן כי יד לאוזן מחרשת, ולפיכך יש להשים האליה בתוכו ואח"כ ישים עליו האצבע. ואל יקשה למה האוזן נברא יותר פתוח משאר כל האיברים ולמה לא נברא כמו העין שיש לו כסוי, הן באמת דבר זה דבר עמוק ומופלג ביצירה, וזה כי האדם אשר הוא חרש אינו אדם שהרי החרש שוטה וקטן אינם נחשבים אדם ודבר זה בארנו למעלה, כי האדם נחשב כמו כלי והכלי שאין לו בית קבול אינו נחשב כלי כלל רק הוא כמו גולם כלי עץ, ולפיכך החרש שאינו שומע ואינו מקבל הדברים אין לו בית קבול והוא נחשב כמו גולם כלי עץ, ולפיכך בריאת האדם פתוחה כמו כלי שיש לו בית קבול פתוח, ולפיכך נקרא השומע פקח, והסתימה הוא מצד אחר לא מצד האבר הזה ואם היה באבר עצמו סתימה לא היה נחשב האדם הזה פתוח כמו הכלי שיש עליו כסוי שאינו נחשב פתוח. ועתה נחשב האצבע שהוא כסוי לאוזן כמו כסוי שיש לקדירה, שבשביל שיש כסוי לקדירה לא נתבטל ממנו שם כלי פתוח אבל אם היה הכסוי בעצמו היה מבטל הכסוי פתיחתו. ומעתה נברא האדם בשלימות לגמרי בלי חסרון כאשר ראוי האדם מצד עצמו להיות כלי קבול, וכן אמרו על האדם שהוא כלי ר"ל שהוא כלי קבול, וכך ראוי לאדם למי שידע ויבין ענין האדם, ומה שאמר שאל ישמיע לאזנו דברים בטלים שהאוזן נכווה תחלה לאיברים נתבאר לפני זה בנתיב השתיקה:

י״בבפ"ק דפסחים (ג', א') אמר ריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, רב פפא אמר ט' כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, רבינא אמר עשרה וי"ו דוטהור רב אחא בר יעקב אמר שש עשרה שנאמר כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור הוא. תנא דבי רבי ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב ואומר ותבחר לשון ערומים ואומר ודעת שפתי ברור מללו, מאי ואומר וכ"ת ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ת"ש ותבחר לשון ערומים וכי תימא ה"מ בדרבנן אבל במילי דעלמא לא תא שמע ודעת שפתי ברור מללו ע"כ. ביאור ענין זה כי הטוב הוא הפך הרע והשלימות הפך החסרון והמעלה הוא הפך הפחיתות, וההפכים מתרחקים זה מזה מה שאפשר להם להתרחק בתכלית הרחוק, ולפיכך כאשר לא יוציא אדם דבר מגונה מפיו, הוא בודאי התרחקות הגנאי והתעוב מן האדם, וכאשר ציותה התורה הרחקת ע"ז אמרה (שמות כ"ג) לא ישמע על פיך אף אם אינו רוצה וחפץ ח"ו לעבוד ע"ז אמרה שיש להרחיק אותה מן השפה ומן הלשון, לכך אמר שאל יוציא דבר מגונה מפיו. ואמר שעיקם ח' אותיות כדי להרחיק דבר מגונה, אבל ט' לא צריך מפני שמספר ט' הוא מספר חשוב במה שכל מספר פרטים לא יעלו רק עד ט' והוא השלמת מספר פרטי, ולא שייך בזה עיקם כי לשון עיקם משמע תוספת ועקימה, אבל מספר ט' הוא מספר חשוב בפני עצמו ולא נקרא עקימה ולכך עד ח' עיקם ולא ט'. והוסיף רב פפא אף ט' עיקם אבל לא מספר עשרה, מפני שעשרה בודאי אינו נקרא עקימה לפי שמספר עשרה הוא מספר כללי ולכך עשרה לא עיקם. ורבינא סבר אפילו עשרה יש לעקם אבל יותר ממספר עשרה לא כי כבר נשלם המספר וחוזר למנות אחד עשר שנים עשר. ורב אחא אמר אף יותר מן מספר עשרה. והנה לפניך כי כל אחד מאלו זכר מספר מיוחד לפני עצמו, כי מספר ט' אינו סוף המספר, ומוסיף לומר ט' כי מספר ט' חשוב יותר כאשר הוא סוף ותכלית מספר פרטי, ומספר עשרה כללי ואפ"ה עיקם ואין להאריך:

י״גואמר ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה, בא לומר כי כאשר מחזיר על לשון נקיה מורה זה שהוא מסולק מן הפחיתות לגמרי, וכמו כאשר יוציא דבר מגונה מפיו הוא הוראה על פחיתותו, כך הפך זה כאשר יחזיר על לשון נקיה מורה זה על שהוא שכלי. ולא בתורה (שהיא שכלי ולא בתורה) שהוא שכל אלקי לבד, אלא אף בדברי חכמים שהוא שכל אנושי בדברים אלקיים ולא זה בלבד אלא אף בדברים דעלמא. וכבר בארנו בנתיב לשון הרע ובשאר מקום כי הנולד והיוצא מן האדם הוא נקרא פרי וניב, וכמו שהפרי היוצא מן האילן מורה הפרי על עצם האילן כך מורה הדבור היוצא מן האדם על עצם האדם מה שהוא, וזהו בחינה גמורה כמו שבארנו. ועוד כי הדבור באדם ג"כ הוא שכל ונקרא שכל הדברי, ובמה שהוא שכל דברי צריך שיהיה נקי כמו שראוי לשכל במה שהוא שכל, ולפיכך אמר אפי' דברים בעלמא צריך שיהיו דבריו בנקיות כמו שראוי אל השכל. והנה יש כאן ג' מדריגות, האחד הוא שכל התורה שהוא שכל הפשוט לגמרי, והשני שכל עיוני הוא שכל חכמים, השלישי שכל הדברי שהוא שכל אדם בעולם וכולם ראוי להם שהיו מסולקים מן הפחיתות:

י״דואמרינן שם הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל חד מנייהו רבי יוחנן בן זכאי ואמרי ליה קמיה דרבי וחד מנייהו ר' יוחנן חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר כזנב הלטאה בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול איכא דאמרי שחץ פסול. ולא היה תולה דבר זה שבמקרה אמר כי מה לי הך לישנא מוסקין בטומאה או אין מוסקין בטהרה, כי בודאי לתלמיד שהוא למד על המעשה שהאדם רואה לפניו יש ללמוד על מה שהוא רואה במעשה, אבל שלילת המעשה כמו אין מוסקין בטהרה אין זה מעשה כי אף אם לא ראה שמוסק רק שלא היה מוסק כלל נקרא ג"כ שלא היה מוסק בטהרה, ולכך הלשון הוא ומוסקין בטומאה שזהו המעשה עצמו רק שדבר כך בשביל נקיות, והדברים האלו אשר אמרנו כי לשון נקי יורה על שהשכל נקי מן הפחיתות, והיינו שאמר שיהיה מורה הוראה בישראל שהמורה הוראה יש לו שכל אמיתי ולכך יהיה מורה הלכה למעשה. ואותו כהן שהיה ראוי לפי קדושת כהונתו שיהיו דבריו גם כן בקדושה, והוציא דבריו בענין מאוס לומר זנב הלטאה על הקדשים, היה זה שלא נולד בקדושה רק ע"י דבר ערוה שהיא מאוסה ומגונה ולכך היה מוציא לשון כזה וכמו שהתבאר למעלה בנתיב השתיקה. כי כאשר מוציא דבר פסול ומגונה הוא בעצמו פסול כמו שאמר שמואל כל הפסול פוסל ועיין למעלה. וללשון אחר דמצאו בו שחץ פסול פי' גאות פסול מצאו בו, ור"ל כי מפני גאותו אין ראוי לכהונה כי העבד צריך שיהיה עבד נכנע וכאלו אינו מודה בעבודה והגאוה היא תועבה גשמית כמו שבארנו בנתיב הענוה ע"ש, וזה שמוציא דבר מגונה מפיו אשר אין ראוי אל השכל הוא תעוב ופחיתות גשמי ובשביל גאותו אין ראוי לעבודה וזה פסול גמור והבן זה:

ט״ווהרמב"ם ז"ל כתב בספרו מו"נ שלכך נקרא לשוננו לשון הקודש מפני שלא הונח בלשון הקודש לשון מיוחד על דבר ערוה, כי ערות האשה נקרא אותו מקום, ונקרא ערות הזכר אבר וכן נקרא התשמיש ביאה, כך פי' הרמב"ם. וגם מזה תראה כמה גדול השמירה שלא להוציא דבר מגונה כאשר הלשון נקרא לשון קודש בשביל שאין בו דבר זה. אבל אין נראה שיהיה נקרא לשון קודש בשביל שלא נמצא בו לשון גנאי שאם כן לא היה הלשון קודש בעצמו, אבל יקרא לשון קודש מפני שהלשון הוא פרי ותולדות האדם מה שמוציא משפתיו, ולפיכך יש לכל אומה ואומה לשון בפני עצמו כמו שכל אילן ואילן יש לו פרי בפני עצמו ואין זה כזה. אמנם לשון הקודש הוא הדבור שיש לאדם מצד קדושתו, ולפיכך יש לאדם שתי לשונות, האחד קודש שהוא לאדם מצד הקדושה שיש באדם, והשני הוא לשון המוני, כי יש באדם צד חול ג"כ, והחלוק שיש בין הלשונות מפני שהלשון הזה בו נברא העולם כמו שאמרו במדרש (ב"ר פי"ח) שבלשון זה נברא העולם והוא לשון מלאכי שרת לכך נתן זה הלשון אל חלק הקודש באדם, ולכך התורה וספרי הקודש נכתבים בזה הלשון דוקא, ומפני זה נקרא הלשון לשון קודש. וכבר בארנו כי הלשון הוא הדבור שעל ידו יוצא האדם לפעל לגמרי כאשר הוא חי מדבר והעולם היה יוצא לפעל על ידי האדם שהוא נברא אחרונה, והאדם יוצא לפועל על ידי הדבור. וע"י לשון הקודש יוצא לפעל השלימות לגמרי ולכך נברא העולם בלשון הקודש. ואני אומר מה שעשה הרמב"ם סבה הוא מסובב, כי לדברי הרמב"ם הסבה שיקרא לשון הקודש בשביל שאין בו דבר גנאי ודבר זה הוא מסובב שלכך אין בו לשון ערוה וגנאי מפני שהוא לשון הקודש, ואין ראוי שיהיה בו לשון ערוה וגנאי בלשון שהוא קדוש, וגם מזה יש ללמוד כי מי שיש בו צד קדושה אין ראוי להוציא דבר גנאי, שמפני שהלשון הוא קדוש לא נמצא בלשון דבר גנאי:

ט״זובפרק שור שנגח (ב"ק ל"ח, ב') אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה דאלו בכירה דקרייה מואב א"ל רחמנא למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא הא צעורי צערינהו ואלו צעירה דקרייה בן עמי אמר ליה אל תצורם ואל תתגר בם כלל אפילו צעורי, פי' שקראה שם הבן שהוא מן האב וזהו פריצות. והדבר הזה יש לך להבין מן הדברים אשר התבאר לך למעלה. ותדע למה היתה הצעיר' בה צניעות יותר מן הבכירה, אבל הדבר הזה מפני שהצעירה מוכנת לדבר צניעות כמו שבארנו למעלה אצל רחל שהיתה הקטנה והיא היתה יותר צנועה, שתראה מזה כי הקטנה יותר מוכנת אל צניעות ומצד הכנתה בעצמה אל הצניעות היה זרעה דומה במה אל ישראל שיש בהם הצניעות, ומפני כך לא הורשו ישראל לעשות עמהם מלחמה, ועוד כי הצניעות שהוא נסתר ונטמן וראוי שיהיה חוסה תחת כנפי השמירה שיהיה נשמר ביותר שזהו ענין הצניעות שהוא ראוי אל השמירה מן הש"י עד שהוא חוסה תחת כנפי השם יתברך:

י״זבפרק במה מדליקין (שבת ל"ג, א') בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות ובחורי ישראל מתים ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים שנא' על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה ובכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה מאי ועוד ידו נטויה א"ר חנין בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה, אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא כל המנבל את פיו מעמיקים לו גיהנם שנאמר שוחה עמוקה פי זרות, רב נחמן אמר אף שומע ושותק שנאמר זעום ה' יפול בה ע"כ. אע"ג שבכתוב כתיב ג"כ חנף לא נתנו זה אלא לפי דובר נבלה. ועתה ראה כי כל הדברים האלו הנזכרים הם דברים קשים, מיתת בחורים וגזירות קשות שהש"י נוהג אכזריות עם יתומים ואלמנות שמזה תראה כי הכל הוא גזירה רעה וקשה, וכן מה שמהפך הגזירה לרעה והכל ענין אחד. וזה כי הדבור של אדם הוא דבר קשה כמו שאמרו חכמים ז"ל אין דבור אלא לשון קשה וכאשר הוא מנבל דבורו אז חטאו בדבר קשה מאוד, ואין ספק שאם חטא בדבר קשה כמו הדבור הזה שעונשו כפי המדה שחטא בו. ולפיכך הש"י מעניש החוטאים במדה קשה מאוד, ואפילו נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה על ידי גזירה קשה, ודבר זה ידוע כי הדבור ג"כ נקרא חתוך וגזירה לפי שמחתך וגוזר את הדבור מפיו, ולפיכך כאשר מנבל פיו וחוטא בגזירת וחתוך לשונו בנבלות שהוא דבר רע גזירות רעות וקשות מתחדשות על שונאי ישראל. ואולי אם יאמר למה לא יהיה עונש זה ג"כ למדבר לשון הרע, אם תבין דברי חכמה לא יקשה לך, כי כל לשון הרע הוא מצד שהוא מזיק לאדם ומתחבר הלשון אל המדה הזאת, אבל נבול פה מתחבר הלשון אל המדה המגונה היא הערוה שהיא קשה בעצמה, שהרי נאמר בעריות כי את כל התועבות האל ודרשו בפר' ב' דיבמות (כ"א, א') שהוא לשון קשה בכל מקום אשר נזכר לשון זה, והדבור בעצמו הוא קשה והתחבר קושי הלשון אשר התבאר בנתיב הלשון אל מדת הערוה שהיא מדה קשה. ולפיכך אמר וגזירות קשות מתחדשות ובחורי ישראל מתים ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, כל זה מפני אכזריות קושי הגזירה המתחדש כאשר החטא הוא בנבול פה. כי בחורי ישראל הם חזקים וראוי להם החיות והם מתים, וכן יתומים ואלמנות לא ירחמו ונהפך להם לאכזריות הכל מפני שהחטא הוא בדבר שהוא קשה, ומצורף אל זה כאשר מתחבר הלשון אל ערוה שהוא קשה. וזה שאמר כאן אפילו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה, כל זה מפני קושי הגזירה והעונש המתחדש על האדם. ומה שהוצרך לומר הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, מפני שאמר ועוד ידו נטויה דמשמע שעוד ידו נטויה להכות מאוד והרי כבר הזכיר החומר והקושי שיש על זה, ועל זה אמר ועוד ידו נטויה להכות אף על דבר שאין נראה כל כך חוטא כי הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, ועוד יתבאר בסמוך:

י״חואמר רב חסדא כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנם, ופירושו כמו שאמרנו, כי כאשר הוא חוטא בדבר שהוא שכלי ראוי שיהיה לו הגיהנם כי החסרון בזה יותר עמוק ממה שהוא החסרון בשאר דברים וכמו שנתבאר אצל לשון הרע שלפי החסרון כך הוא הגיהנם. כי מפני שהדבור השכלי ראוי שלא יהיה בו החסרון וחטא וכאשר נמצא בדבר זה חסרון הוא יותר גדול, ולכך אמר שמעמיקים לו גיהנם שהגיהנם הוא הפסד של אדם כי חשוב בגיהנם שהוא בלתי נמצא כאשר הוא בשוחה וזה שאמר הכתוב כי שוחה עמוקה פי זרות. ואמר רב נחמן בר יצחק אף שומע ושותק שנאמר זעום ה' יפול בה וזה מרבה השומע והשותק, כי חטא זה בפרט הוא בדבור לא כמו שאר חטאים שאינם בדבור שהרי נקרא נבול פה, והשומע יש לו דין העונה בכל מקום, ולפיכך אם שומע נחשב דבור מה והבן זה. ומה שנקרא נבול פה ולא נבול לשון כמו לשון הרע, ולמה אמרו לשון הרע ונבול פה אף כי שניהם הם בדבור. אבל כי הלשון צורתו ותארו כמו דבר המכה כמו בחץ וכמו שכתוב (משלי י"ח) החיים והמות ביד הלשון וכתיב (ירמי' ט') חץ שחוט לשונם, ולפיכך תולה מה שהוא פועל רע בלשון, וכן קראו חכמים ז"ל הלשון שהוא מחתך כמו שנתבאר בסמוך, ומפני שהוא מחתך הוא מוכן לחתך בין איש ובין רעהו לעשות ריב ביניהם, ולכך נקרא לשון הרע. ונקרא נבול פה מפני שהדבור הוא נבול מבלי שיפעל באחר ולפיכך נקרא נבול פה כי יותר ראוי לתלות בפה כי משם יוצא הדבור. וזה שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת ל"ג, ב') אע"ג שכליות יועצין ולב מבין ולשון מחתך הפה גומר, הרי לך כי הפה הוא השלמת הדבור. ומפני שהפה הוא המשלים את הדבור ולכך יש לו כח הדבור אשר פועל בקושי מאוד כי הדבור הוא קשה ביותר כמו שהתבאר למעלה, לכך מתחדש גזירות קשו' מאוד, וכל זה ידוע למבין דברי חכמה. ומפני שהוא מנבל הדבור אשר הוא השלמת האדם מעמיקין לו גיהנם שהוא הפך ההשלמה והוא העדר האדם עד שמעמיקין לו גיהנם, ואי אפשר לפרש יותר: