נתיבות עולם, נתיב כח היצרNetivot Olam, Netiv Koach Hayeitzer
א׳בספר משלי (כ"ה) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך. שלמה המלך רצה לומר כי אם רעב שונאך אל תמנע מלהאכיל אותו לחם ולרחם על שונאך להאכיל אותו לחם, כי הרחמנות הפך האויב, כי כאשר הוא מרחם עליו מתקשר ומתאחד עמו וכמו שהארכנו בזה בענין הצדקה, והאויב מתנגד אליו. ואמר כי גחלים אתה חותה על ראשו כלומר כי בטול גמור אתה עושה עד שיהיה השונא בטל מטעם זה בעצמו, כי כאשר אתה מרחם עליו והנה אתה מתקשר עם השונא על ידי הרחמנות ולכך לא נמצא מתנגד עוד. ויותר מזה כי הש"י משלם לך, כי זה האדם הולך מהפך אל הפך כי האויב הוא מתנגד אליו והוא מרחם עליו לכך הש"י משלם לו, וכמו שבארנו בענין צדקה, ומכל שכן זה שנמצא בו מדת הרחמנות לגמרי. והמפרשים פירשו זה, כי כאשר אתה מאכיל אותו לחם מתבייש להרע לך כי טובה עשית עמו. ואין משמעות כי גחלים אתה חותה על ראשו כך דמשמע שרפה והסתלקות השונא. ובמס' מגילה בפ"ק (ט"ו, ב') מוכח דבשונא רשע גמור מדבר שכך אמרו שם מה ראתה אסתר שזמנה המן לסעודה וקאמר שם דכתיב אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא הוא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך. ולפי זה טעמו של דבר, כי כאשר האויב מקבל פרנסה ממך אי אפשר שיהיה מתנגד לך, כי כבר התבאר כי המקבל מן אחר נכנס תחת אשר הוא מקבל ממנו, ולפיכך בזה שהוא מקבל ממך אתה חותה גחלים על ראשו. וה' ישלם לך, כי הקב"ה אשר אינו רוצה בשום התנגדות ישלים אותו בידך ולכך הוא יעזור ויסייע על זה, ופירוש יקר הוא מאוד כאשר תבין את זה:
1
ב׳ובגמרא בפרק החליל (סוכה נ"ב, א') דרש הכתוב על יצר הרע שהוא שונא ואויב האדם וקאמר שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך. וביאור זה כי שלמה קרא את היצה"ר שונא כמו שיתבאר בסמוך, ואמר אם רעב שונאך שיצר הרע מסית אותו אל הרע ו האכילהו לחם של תורה ואם צמא הוא השקהו מים. ונראה כי לפי מדרש חכמים נאמר זה על שני יצר הרע שהוזכרו בכל מקום, האחד הוא היצר הרע של עבירה דהיינו זנות והוא בגוף האדם, השני יצר הרע של ע"ז והוא בנפש האדם ושניהם התורה מבטלת אותו. ובפ"ק דקידושין (ל', א') תנא רבי ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. ויש מפרשים כי האדם מחויב במצות עשה ובמצות לא תעשה, ומצות עשה צריך האדם לזרז עצמו ולפעול המצוה ויצר הרע מגרה את האדם שלא ישמע ולא יקבל המצוה, ועל זה אמר אם אבן הוא שהאבן לקושי שלו אין נכנס בו דבר לעשות רק מונח כאבן דומם שאינו עושה, ולפיכך אמר אם יצר הרע מגרה בו שלא ישמע לעשות המצוה עד שיהיה כמו אבן, ועל זה אמר אם אבן הוא נימוח עד שמקבל לעשות מה שמחויב לעשות מצד מצות עשה. וצריך האדם ג"כ שיהיה נזהר ונשמר ממצות לא תעשה ודבר זה הוא הפך מצות עשה, כי האדם מוציא לפעל מעשים רעים מה שלא יעשה ובזה הוא דומה לברזל שהוא מחתך ומשחית ועל זה אמר אם ברזל הוא שאם היצר הרע בקרבו ומסית אותו שיהיה פועל רע ולעבור מצות לא תעשה על ידי מעשה ונמשל כברזל שהוא מקצץ ומשחית וכך העובר עבירה משחית ומקצץ, וכל זה התורה מבטלת, כי כח היצר הרע אינו שולט רק במה שהאדם בעל חסרון וכאשר מתחבר האדם אל התורה מסלק מאתו החסרון:
2
ג׳אבל עיקר הפי' כי בא להודיע מעלת התורה שעל ידי התורה מסולק מן האדם היצר הרע שהוא פחיתות האדם, וכאשר מסולק מן האדם הפחיתות הזה שהוא היצר הרע, אז נשאר האדם במדריגת המלאך לגמרי כאשר מסולק מאתו יצר הרע וכאלו היה האדם כולו שכלי. וזה שאמר אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, קרא היצר הרע מנוול מפני שיצר הרע הזה הוא הפחיתות הדבק באדם ולפיכך נקרא מנוול, ואם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כי אין היצר הרע רק מצד החסרון הדבק באדם, ואילו התורה היא תמימה בלי חסרון ואין חסרון מצד התורה כלל, ולפיכך מה שהאדם יש לו חבור אל התורה מצד הזה אין היצר הרע שולט באדם. ואמר אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, כי באדם יש יצר הרע בגופו והוא שקראו חכמים יצר הרע דערוה וכדכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, כלומר מתחלה יצר הרע שולט בבשר והוא יצרא דערוה כי יצרא דערוה בודאי הוא בבשר, ולכך כתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר בלא אבן, שהאבן הוא קשה ביותר והוא כנגד יצר הרע שהוא דבוק בחומר שאין החומר פועל כלל לכך יצרא דערוה קרא אבן דומם שאין לו הפכים. אבל הברזל הוא הפך זה שהוא פועל שממנו חרב וקורדם וכל כלי המשחיתים, והוא כנגד יצר הרע בנפש שהנפש הוא כח פועל כמו שידוע מענין הנפש, ולכך יצר הרע שבנפש הוא ברזל שהוא כח פועל רע, ולכך אמר אם ברזל הוא מתפוצץ, ופירוש זה ברור מאוד. כנגד זה אמר אם רעב שונאך האכילהו לחם, כלומר אם רעב שהוא מסית אותך אל תאות הגוף מפני שהוא חסר יש לך להאכיל אותו לחם של תורה, כלומר שיתן ליצר הרע דבר המשביע שלא יהיה עוד חסר, ובכל דבר נחשב האדם חסר חוץ על ידי התורה נחשב האדם שלם, וכאשר האדם שלם מסולק מן יצר הרע שהוא בא בשביל חסרון שהוא באדם. ואמר אם צמא הוא היינו כנגד יצרא של ע"ז וזה נקרא צמא, מפני כי הרעבון הוא יותר לגוף שצריך פרנסה מפני חסרונו, ואילו הצמאון הוא לנפש יותר כאשר ידוע כי הצמאון הוא לנפש, ולפיכך אמר אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים. ואמר שהקב"ה ישלים את היצר הרע בידך כמו שהתבאר:
3
ד׳ובפרק קמא דע"ז (ה', ב') אמר ר' יוחנן משום רבי בנאה מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים וגו' אשריהם ישראל בזמן שהם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצרן מסור בידן ולא הם מסורים ביד יצרן שנאמר אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים. משלחי רגל השור והחמור תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי ע"כ. בא להודיע אל האדם מעלת התורה, כי האדם נברא עם יצר הרע וכאשר עוסק בתורה יצר הרע נמסר בידו, ולפיכך אם האדם רוצה שלא יהיה יצר הרע שולט בו אז יהיה האדם דבק בטוב ואז הוא נצול מן הרע הגמור הוא היצה"ר, ודבקות האדם בטוב צריך שיהיה בשכלו וכן בנפשו ואז יצר הרע אין שולט בו. ולפיכך אם עוסק בתורה ובגמילות חסדים, כי על ידי התורה האדם הוא טוב מצד שכלו, כי התורה בודאי תקרא טוב שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, וכאשר עוסק בגמילות חסדים שע"י ג"ח בודאי הוא אדם טוב מצד נפשו ובשביל הטוב שבו שהוא נפש טובה מטיב לאחרים, ואם האדם הוא טוב הן מצד שכלו הן מצד נפשו הרי הוא מסולק מן היצה"ר שהוא רע. ועיקר שמו של היצה"ר רע כמו שאמר הקב"ה קראו ליצה"ר רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וכאשר אין היצה"ר שולט בו אז יצר הרע נמסר בידו כאשר האדם מושל על יצרו. ותדע עוד כי כאשר עוסק בתורה ובג"ח מתעלה האדם מעלה מעלה, וכבר התבאר למעלה בנתיב ג"ח כי ע"י ג"ח הוא מתעלה מן עבות החמרי, כי בעל ג"ח יש לו נפש זכה הפך עם הארץ שיש לו גסות והעבות החמרי ולכך אמרו (אבות פ"ב) ואין עם הארץ חסיד, ועל ידי ג"ח הוא חסיד, ועל ידי התורה מתעלה אל השכלי לגמרי הרי אלו שתי מדות מעלין את האדם לגמרי, ע"י ג"ח מתעלה מן פחיתות עבות החמרי, ועל ידי התורה הוא עוד מתעלה אל השכלי לגמרי עד שמסולק מאתו יצר הרע, ודבר זה מבואר למי שמבין זה כי הוא דבר עמוק, גם נתבאר באריכות בפי' מסכת אבות ועוד יתבאר. והבן מה שאמר משלחי רגל השור והחמור, כי בזה נרמז איך הוא משלח שני יצר הרע, האחד הוא יצרא דע"ז הנרמז בשור שעשו ישראל עגל שור כמו שבארנו זה בכמה מקומות, ואמר משלחי רגל קרא הע"ז רגל כי הרגל כנוי אל הפחיתות בכל מקום, ואמר והחמור הוא יצרא דערוה שנקרא חמור על שם שהוא מעשה חמרי מתועב:
4
ה׳ותנא דבי אליהו דרש שישים האדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי, פי' זה כי האדם ילמד תורה הן אם יש לו מונע כחות נפשו, ונפש קורא שור וזה שנאמר (משלי י"ד) ורב תבואות בכח שור, והנפש בעל כח בודאי ולפיכך הנפש נקראת שור, וכן אם יש לו מונע מצד כחות גופו אשר נרמז בחמור, כי ידוע כי כח הגוף הוא כח החמור ושניהם אלו יש לשלוח הפחיתות שיש בהם שנרמז ברגל וידבק בתורה, כלומר מי שישעבד כחות נפשו וכחות גופו אל השכלי וזה שאמרו שישים עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי. כלל הדבר שיהיה האדם משועבד לתורה בגופו ובנפשו, והוא הרמז בשור ובחמור, ודבר זה מבואר מאוד למבינים ענין השור והחמור הרמוז בכאן ואין להאריך. והכלל הוא כי כאשר האדם עוסק בתורה הוא נשמר מן יצר הרע עד שאינו בא לידי חטא, כי על ידי התורה יש לאדם דביקות בו ית' ואיך יבא לידי חטא. ובאולי יהיה קשה לך הלא אחיתופל ודואג למה לא שמרה התורה אותם מן החטא, הלא דבר זה אין קשיא כלל, שלא אמרו כאן רק מי שמבקש לסלק יצר הרע ממנו, והם לא בקשו לסלק אותו על ידי תורה ואם הגיע להם יצר הרע לא היו מושכין אותו לבית המדרש ולכך באו לידי חטא:
5
ו׳בפרק החליל (סוכה נ"ב, ב') דריש רב עוירא ואי תימא רבי יהושע בן לוי ז' שמות יש לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלקים מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך. ישעיהו קראו מכשול שנאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי, יחזקאל קראו אבן שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם ע"כ. פי' כי היצר הזה הש"י קרא אותו רע, ואין ספק שאין דבר הפך דבר רק כמו הרע לטוב, וראוי שיהיה הקב"ה קורא אותו רע במה שהוא יתב' הוא הטוב האמתי וקרא היצר הרע רע שהוא הפך הטוב, וראוי שיקרא הקב"ה את יצר הרע רע, כי הוא ית' נמצא מחויב המציאות, והמציאות הוא הטוב כמו שכתוב בכל נמצא וירא אותו כי טוב, והיצר הרע הוא הפך זה שהוא העדר לכך נקרא רע אל מי שהוא מחויב המציאות ולכך קראו רע. משה קרא אותו ערל, כי האדם כאשר הוא ערל כאלו היה בריה אחרת ממי שהוא נמול ולכך משה קראו ערל, ור"ל כי מדריגת משה היה גדול מאוד עד שאין ליצר הרע שום שייכות אל משה לפי עצם מעלתו שהיה איש אלקי והיה היצר הרע מאוס בעיניו, אבל אין כל כך רחוק כמו שהוא במדריגת הקב"ה שקראו רע שאין הטוב שייך אל הרע כלל, ואילו מדריגת משה עם מעלתו לא היה כמו זה ולפיכך קראו ערל. וכבר אמרנו כי הוא יתב' שהוא הטוב והוא מחויב המציאות, ראוי שיקרא יצר הרע שהוא ההעדר רע, ומשה קראו ערל כי הערל כאשר הוא ערל אינו בפעל הנגלה שזה ענין הערל שאינו בפעל הנגלה רק מכוסה וטמון, כי בערך משה ומעלת מציאותו אין מציאותו של יצר הרע מציאות גמור רק כמו הערל. ודוד קראו טמא, ידוע כי הטמא נבדל מן הטהור עד שמחוץ למחנה מושבו, ואמר הכתוב (איכה ד') סורו סורו אל תגעו, אבל אין כאן הבדל לגמרי כמו שהוא אל הערל עם הנמול שזהו אדם אחר כי זה נקרא ערל וזה נמול, והנמול אי אפשר שיהיה ערל והטהור אפשר שיהיה טמא. ועוד תדע כי הטמא הוא מרוחק מן הנמצאים כי הם אסורים ליגע בו ואינו בכלל הנמצאים. אמנם שלמה קראו שונא, מפני שהשונא נבדל גם כן מן אשר שונא לו ומרוחק, אבל אין זה כמו הטמא כי הטמא מטמא במגעו כמו שידוע שהטמא מטמא, אבל השונא אינו מתחבר עם אשר שונאו אבל נגיעתו אינו מטמא אותו רק שאין לו חבור עם השונא. ישעיה קראו מכשול וידוע כי המכשול מתנגד לאדם לפי שהוא מכשול לו, ודבר זה פחות מן השונא כי השונא הוא מתנגד לו לגמרי ומחולק ממנו, ואילו המכשול אין כאן התנגדות רק כאשר יקרב אליו הוא מתנגד אליו. אמנם יחזקאל קראו אבן, שהאבן אינו מכשול רק הוא דבר קשה על האדם ומכל מקום אינו לו למכשול רק שהוא למשא על האדם. אמנם יואל קראו צפוני שהוא צפון בלבו של אדם ואינו יודע ממנו, וכאשר תבין כי באלו המדריגות פוחתים והולכים מעליון עד התחתון. ויש לך להבין דברים אלו כי ההעדר והוא יצר הרע מגיע עד ז' מדריגות ולא יותר, וכמו כן הגיהנם שהוא הרע יש ג"כ אליו שבעה שמות כמו שמבואר במסכת עירובין (י"ט, א') והכל הוא ענין אחד. ובענין זה מדריגות בני אדם, יש אדם כאשר רואה חטא אינו נחשב לו ואינו מתפעל מן החטא כלל, ויש אדם כאשר רואה חטא לפניו קשה עליו עשיית החטא, ויש שהוא נחשב לו מכשול, ויש מתנגד לחטא ושונא לו לגמרי, ויש שאומר אל החטא סורו סורו טמא, ויש יותר גדול שנחשב ערל כי מעשה החטא בעיניו בריה זרה ומאוסה, ויש שבעיניו עושה החטא כאלו אינו אדם וכאלו היה נעדר, וזה ענין הרע שהרי הרע הוא דבר שאין לו מציאות. ויש בזה במה שיש שבעה שמות ליצר הרע, רמז מופלג כי שבעה מלשון שביעה כמו שבארנו במקום אחר כי לכך נקרא שבע מלשון שביעה, ולכך יש ליצר הרע ז' שמות כמו שאמרו ז"ל (סוכה נ"ב, ב') אבר קטן יש באדם משביעו והוא רעב מרעיבו והוא שבע, לכך יש לו שבעה שמות כי עיקר יצר הרע כאשר הוא שבע מיצרו ואז יצרו יותר מושל בו:
6
ז׳האדם הזה הוא נברא חסר בעצמו וכל חסרון הוא רע ולפיכך משתוקק האדם אל הרע תמיד, אבל מי שהוא בשלימות ואינו חסר אי אפשר שישלוט בו היצר הרע. וזה אמרם במסכת בבא בתרא (י"ז, א') האבות לא שלט בהן יצר הרע בעבור שנאמר בהן בכל מכל כל, כלומר שכל אחד מן האבות נחשב כללי שהרי מהן יצא כלל האומה הישראלית, ומאחר שהם אבות להם וכוללים כל אחד כל האומה לא שייך בהם יצר הרע שהוא מצד החסרון, כי הפרטי במה שהוא פרטי הוא חסר ולכך יש בו יצר הרע מצד החסרון, אבל מצד שכל אחד יצא ממנו כלל האומה ואין כאן חסרון לכך לא שלט בהם יצר הרע ולכך נכתב בכל אחד לשון כל. וי"א אף דוד, מפני שהוא גם כן דומה לאבות שממנו יצאו מלכי דוד והוא ראש ואב למלכים, וכל מי שהוא כולל אין ראוי שישלוט בו יצה"ר כי הוא הכל ולא שייך בזה חסרון, אבל מרע"ה במה שהיה אדם פרטי וכל פרטי במה שהוא פרטי אינו הכל ודבר זה גורם ששלט בו יצר הרע. ומה שאמרו כי בת"ח הוא מגרה ביותר מהכל, דבר זה ידוע למבינים כי אף כי הת"ח הוא שלם שהרי הוא שכלי, אל יקשה לך דבר זה, כי אדרבה הת"ח במה שנכנס למעלה השכלית ועם כי השכל במה שהוא שכל הוא דבר שלם, אבל לא ימצא שלימותו בכל, וזה כי אין העולם הוא הכל שכלי ומציאות שלו מציאות חסר מאוד במה שהוא אינו הכל, ואין זה דומה אל האבות שהם כל בעצמו. כלל הדבר הת"ח וישראל אין להם השלימות אשר ראוי להיות להם, כי הת"ח הוא שכלי והשכל שיש לאדם אינו בשלימות כלל אבל יש לו השכל הזה בחסרון, וכן ישראל יש להם המעלה העליונה האלקית, ומעלה זאת אין להם בשלימות כי אי אפשר שתהיה להם המעלה העליונה בשלימות בעולם הזה, ולפיכך דבק בהם בעולם הזה החסרון ג"כ כפי עילוי מעלתם וגודל מדריגתם. ולפיכך היצר הרע מתגרה בהם יותר ויותר, כי בשאר אדם ובשאר אומות אין לומר עליהם כ"כ שהם חסרים, כי אין להם רק המעלה הקטנה, אבל הת"ח מה שיש להם המעלה העליונה שיש לו השכל ואי אפשר שיהיה לו המעלה הזאת בשלימות, וכן ישראל לפי גודל מעלתם שנקראו ישראל על שם המעלה אין להם המעלה העליונה בשלימות. ולפיכך ישראל כאשר נתן הש"י אליהם לוחות הברית והיא המעלה אל הכל אז היה מתגרה בהם יצר הרע, והיה חטא של ישראל בחצי היום כי היה מעלתם בחצי ולא בשלימות הגמור, כי המעלה העליונה בעולם הזה היא חסירה, ואין העולם הזה כדאי שיהיה בשלימות ולכך היה מגרה בהם יצר הרע בחצי היום. כי עיקר יצר הדבק באדם מצד החסרון, ות"ח שיש לו המעלה העליונה ביותר, וכן ישראל שיש להם המעלה העליונה אין להם אותו מעלה בשלימות, ולפיכך יצה"ר מגרה בהם ביותר וכל אשר יש לו מעלה יותר עליונה יש לו להשמר מן יצר הרע:
7
ח׳ובפרק החליל (שם) אמר רבי יוחנן אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע ע"כ. ודבר זה כי היצר שבאדם אם האדם נמשך אחריו מורה על שיש לו רעבון והוא חסרון התאוה, וכאשר רוצה להשביע את יצרו לעשות רצון יצרו תמיד הוא מוסיף בחסרון. ואינו כך אם מרעיבו, בזה הוא נראה אדם שלם כי היצר בעצמו הוא חסרון וכל אשר משביע יצר הרע הוא יותר חסרון. וכבר בארנו כי אין היצר הרע באדם מצד השלימות רק מצד החסרון, וכל עוד שהאדם רוצה למלאות תאותו דבר זה בעצמו מורה יותר על החסרון ולפיכך הוא רעב עוד. והפך זה אם מרעיבו כאלו האדם הוא שלם ואינו חסר ולכך בזה מסלק יצר הרע, שהוא מתקרב למדת האבות שנאמר בהם בכל מכל כל אשר לא שלט בהם יצר הרע. אבל מי שהוא משביע אותו עושה עצמו חסר ורוצה למלאות יצרו ואז בו החסרון יותר ויש בו בשביל כך יצר הרע יותר. והבן זה מאוד מאוד:
8
ט׳אמר רבא (שם) יצר הרע בתחלה קראו אורח ולבסוף קראו איש שנאמר ויבא הלך לאיש העשיר וגו' וכתיב ויעש לאיש הבא עליו וגו'. ופירוש דבר זה כי בבריאת האדם דבק בו החסרון, ואין החסרון דבק בו לגמרי שלא יהיה שלם, שאם היה החסרון דבק לגמרי באדם לא היה לאדם קיום כלל, ולפיכך נקרא כמו ההלך שעובר על האדם ואין לו דביקות לגמרי עמו רק שהוא מצורף אליו הרע, כמו ההלך שהוא עובר עליו מצורף אליו ואין לו צירוף רק במה, כי אינו מתאכסן אצלו. אמנם אם נמשך האדם אחריו, וכבר התבאר שכל עוד שנמשך אחר יצרו דבק בו החסרון הזה עוד ואז נקרא היצר הרע אורח, ור"ל שיש ליצר הרע דביקות וצירוף לאדם יותר ודומה לאורח שיש לו לינה אצלו. ואם יותר הוא נמשך אחר יצר הרע אז נקרא יצר הרע איש כלומר בעל הבית, לא נקרא שיש לו צירוף אליו רק נחשב האדם חסר בעצמו ולא שהוא מצורף אל הרע רק הוא רע בעצמו. ואלו דברים יש לך להבין מענין יצר הרע אשר הוא מצורף אל האדם, כמו שאמר (ברכות ט"ז, ב') יהי רצון שתצילני מחבר רע ומפגע רע ומיצר הרע כי היצה"ר ג"כ מחובר לאדם:
9
י׳ועוד שם אמרו בתחלה יצה"ר דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה שנ' וכעבות העגלה חטאה ע"כ. פי' דבר זה בא לומר ג"כ על ענין יצה"ר שמושך האדם אל החטא בעבור דביקות האדם אל הרע, ומתחלה כאשר לא חטא האדם הוא במדריגת השלימות במה, ואין כח ביצר הרע הזה למשוך אותו אל החטא רק המשכה זאת, כמו מי שמושך בחוט בוכיא שהוא מושך בכח מעט בלבד. אבל לסוף כאשר כבר נמשך אף מעט אל החטא, אז נעשה בהמשכה כמו עבותות עגלה שהוא עב לגמרי עד שאי אפשר להיות גדול מזה. ודע כי לעתיד הוא להפך מזה, כדאמרינן שם דרש דבי יהודה בר אילעי לעתיד לבא הקב"ה מביא יצה"ר ושוחטו לפני הצדיקים ולפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כמו זה רשעים בוכין היאך לא יכולנו לכבוש חוט השערה כמו זה ע"כ. ודבר זה תבין מן הדברים אשר התבארו למעלה, כי היצר הרע יותר מתגרה בת"ח ובישראל, ומפני כך כל אשר הוא צדיק יותר היצר הרע גדול אליו וכל אשר הוא רשע יותר קטן אליו, עד כי אל הרשע הגמור לא נראה אליו רק כחוט השערה. ועוד תבין את זה מן הדברים אשר התבארו למעלה, כי הש"י קרא ליצר הרע רע שהוא הפכי לגמרי אליו וכל אשר הוא הפך אליו נראה יותר גדול, וכל אשר אינו נבדל ממנו כל כך לא נראה אליו יצר הרע כ"כ גדול, ולפיכך לצדיקים אשר הם רחוקים נבדלים מן יצר הרע לגמרי, נדמה אליהם היצר הרע כהר, כי הדבר שהוא הפך אליו נראה לו גדול, ואל הרשעים שאין היצר הרע הפכו אין היצר הרע נראה לו דבר גדול, והבן זה:
10
י״אהאדם צריך שיהיה זריז וגבור חיל לעמוד נגד יצרו, אמר ר' יצחק (שם) יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ע"כ. בא להגיד כח יצר הרע שהוא כמו דבר שמתחדש בכל יום וכל דבר חדוש הוא יותר פועל. ומה שאמר שיצר הרע מתחדש בכל יום דבר זה ענין עמוק מאוד בענין יצר הרע שפועל באדם, כי היצר הרע אע"ג שפועל באדם מכל מקום אין היצר הרע מן האדם כלל נחשב כמו שהתבאר, והיצר באדם הוא דבר זולת האדם, ולפיכך נחשב היצר הרע שהוא מתחדש על האדם בכל יום. כי אין לומר כי יש לו מציאות הראשון, כי אין מציאות אליו כי אין לרע מציאות, ולכך אמר כי הוא מתחדש בכל יום. וכבר התבאר כי הדבר שהוא בהתחדשות שלו הוא יותר פועל באדם, ואילו היה היצר הרע כמו שהוא שאר דבר שנחשב מן האדם והיה לו מציאות לא נקרא שהוא מתחדש עליו, כמו השמיעה והראיה שאלו דברים הן מן האדם לא נחשב שמתחדשים בכל יום, רק היצר הרע נחשב חדש אליו. ויש עוד בזה דבר מופלג בעבור כח היצר הרע שהוא כח שטן כח מלאך המות, שזה הכח אינו דבר טבעי אשר הוא תחת השמש אבל כחו בא מן הכח אשר הוא על השמש, ומפני זה נאמר על היצר הרע שהוא מתחדש בכל יום על האדם, שכל דבר שכח שלו הוא בא ממדריגה עליונה שהוא על הטבע נקרא כי הוא מתחדש בכל יום ויום, והבן זה היטב מאוד ותדע כח היצה"ר:
11
י״בבמסכת נדה (י"ג, ב') אמר רבי אמי המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא כתיב הכא וירע בעיני ה' וכתיב התם כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע ע"כ. ור"ל כי המביא עצמו לידי הרהור יותר חמור בצד מה, ממי שחוטא במעשה ולא בא ההרהור על ידי עצמו, מפני כי לא נקרא שהוא בעצמו רע רק כי הוא נמשך אחר היצר הרע אשר הוא המסית את האדם, אבל המביא עצמו לידי הרהור הוא בעצמו רע, עליו נאמר לא יגורך רע. כלומר מי שהוא רע בעצמו לא יגור עם הקב"ה שהוא הטוב האמתי וזה נקרא רע כאשר מביא עצמו לידי הרהור:
12
י״גובפרק החליל (סוכה נ"ב, ב') אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן יצר הרע מסית לאדם בעוה"ז ומעיד בו לעוה"ב שנאמר מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון שכן באטב"ח דרבי חייא קורין לסהדא מנון, רב הונא רמי כתיב כי רוח זנונים התעם וכתיב כי רוח זנונים בקרבם בתחלה התעם ולבסוף בקרבם ע"כ. בא לבאר כי אל ישגיח האדם ביצר הרע שהוא מסית את האדם אל החטא כאלו החטא ראוי, כי אין הדבר הזה כך אלא אע"ג שהוא מסית את האדם הוא מעיד עליו לעה"ב, כי בעה"ז יש ליצר הרע הזה ה דביקות באדם, ולעה"ב מעיד עליו כי לעוה"ב אין היצר הרע דבק באדם, והנה הוא דומה לעד שהיה קרוב ונתרחק שמתחלה לא היה עד ולבסוף נתרחק והוא מעיד. וכך בעוה"ז היצה"ר הוא קרוב לאדם מצורף אליו ורוצה למשוך האדם אחריו להיות רע, אבל לעתיד הוא מתרחק ממנו ואז מעיד עליו כמו עד המעיד, ודבר זה מבואר:
13
י״דבפרק הרואה (ברכות ס"א, א') אמר רב יצה"ר דומה לזבוב ויושב על שני מפתחי לב שנאמר זבובי מות יבאיש וגו' ושמואל אמר דומה לחטה שנאמר לפתח חטאת רובץ ע"כ. פי' זה כי היצה"ר דומה לזבוב כי הזבוב הוא דבר מאוס ונפסד אין לו קיום ואין דבר שהוא נפסד מהר כמו הזבוב, ולכך אמר כי היצר הרע שהוא כח התאוה שהוא מתאוה לדברים פחותים דומה לזבוב ואין דבר מאוס כמו הזבוב, ולכך יצה"ר שבאדם מתאוה לדברים פחותים ומאוסים כמו זנות וערוה. ושמואל אמר שהוא דמה לחטה, החטה והזבוב הם שני הפכים, אין דבר שיש לו חומר נקי כמו החטה, ואין דבר פחות ושפל ומגונה כמו הזבוב. וכבר התבאר למעלה כי נמצא מחלוקת בין חכמי השכל, כי יש אומרים כי ההשתוקקות הוא אל הפכו כמו שתראה מי שהוא חם בטבע הוא משתוקק אל הקר, ויש שהם אומרים כי הדומה הוא שיאהב הדומה ונמשך אליו תמיד, כמו שהתבאר דבר זה בנתיב האהבה ע"ש. ויש לפרש כי זהו מחלוקת רב ושמואל, כי רב שסובר כי יצר הרע דומה לזבוב, סובר כי הדומה מתאוה אל הדומה, ולכך אמר כי היצר הרע דומה אל זבוב שהוא מאוס והמאוס אוהב את הדברים המאוסים, ושמואל סובר כי יצר הרע דומה לחטה ולפיכך האדם נמשך אחר היצר הרע, כי הטוב והנקי שהוא באדם והוא דומה אל חטה שהיא נקיה ומצד הנקיות שבו נמשך אחר יצר הרע שהוא הפחיתות והמזוהם, כי החטא הוא זוהמא הפך נקיות. ובודאי אם היה האדם בלי חסרון כלל כמו שהם העליונים, אז בודאי היה בלי חסרון ואין כאן יצר הרע, אבל האדם אי אפשר שלא יהיה בו חסרון ולכך הדבר הנבחר והנקי משתוקק אל הרע ואל הפחיתות. ומסתייע הך סברא שאמרו בסוכה (נ"ב, ב') כי מניח יצה"ר כל העולם ומגרה בישראל ובת"ח מגרה יותר, וזה מפני כי ישראל הם בעלי שלימות ות"ח עוד יותר שלימים, ושלימותם אינו כמו שלימות העליונים רק מצטרף חסרון להם והשלימות אשר בו החסרון משתוקק אל הפכו אל הרע הגמור. וזהו דעת שמואל שאמר כי יצר הרע דומה אל חטה כמו שאמרו ובישראל יותר מכולם. מכל מקום אין זה קשיא לרב ואין להאריך בזה. ויש לפרש מחלקותם כי היצר בודאי חסרון באדם וסבר רב כי הפחיתות דבק בצורה, והזבוב יש לו צורה פחותה שהוא ב"ח מאוס, וסבר כי היצר הרע פחיתות דבק בצורה לכך מדמה אותו כזבוב, ושמואל סבר כי היצר הרע שהאדם נוטה אל החמרי וזה החסרון והרע שבאדם, ולפיכך מדמה אותו לחטה שהיא חמרית לגמרי, ופי' זה עיקר כאשר תבין. ותבין כי לדעת הכל היצר הרע הוא יושב על שתי מפתחות הלב, אשר הלב הוא שורש האדם והרע דבק בשורש האדם הוא הלב, ואין להאריך:
14
ט״ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ג, ב') כל הזובח יצרו ומתודה עליו כאלו כבדו להקב"ה בעה"ז ובעה"ב שנאמר זובח תודה יכבדנני יכבדני לא נאמר אלא יכבדנני בעה"ז ובעה"ב. במאמר הזה בא לבאר המעלה לאדם כאשר כופה וגובר על יצרו הרע. וזה שאמר כל הזובח יצרו ומתודה עליו דהיינו שמתודה על חטאו שהלך אחר יצרו. ואמר כאלו כבד את הקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא, והכבוד הזה שנתן אל הש"י שהוא ית' אחד גמור, כי כאשר בעולם יצר הרע שהוא הפך יצר טוב, נראה ח"ו בעולם שיש כאן שתי התחלת האחת לטוב והאחת לרע, וכמו שהיו המינים אומרים שאי אפשר שיהיה התחלה אחת יוצא ממנו הטוב והרע, ולכך אמרו שיש כאן שתי התחלות האחת התחלה לטוב והשני התחלה לרע, לכך כאשר יש בעולם יצר הרע שהוא כנגד יצר הטוב נראה שיש כאן ב' התחלות ח"ו. ולפיכך אמרו בפ"ק דברכות (ה' א') אמר רבי לוי בר נחמני אמר ר"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב ואי לא יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אי אזיל מוטב ואי לא יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אי אזיל מוטב ואי לא יזכור לו יום המיתה שנא' ודומו סלה. ומה ענין ק"ש לסלק יצר הרע, אבל הפירוש הזה כמו שמבואר למעלה בנתיב התפלה, כי לכך יקרא ק"ש כי השם ית' שהוא אחד מסלק היצר הרע ואם כן לא נשאר רק היצר הטוב, ומורה על שהשי"ת אחד והוא ית' טוב הגמור בודאי, ואדם כמו זה מכבד הקב"ה שהוא אחד לגמרי והוא יתב' הטוב הגמור. אבל כאשר היצר הרע בעולם כאלו ח"ו אין הש"י אחד וגם יש רע בעולם, ולכך כאשר זובח יצרו מכבד הש"י בעולם הזה ובעולם הבא, כי אף שלא יהיה יצר הרע לעוה"ב ולא יהיה הרע הזה, מ"מ דבר זה שמסלק האדם עצמו מן יצר הרע הוא יותר מורה שהוא כולו טוב והכבוד לעה"ב שהוא יתב' אחד, ולכך אמר הזובח יצרו מכבד הש"י בעולם הזה ובעולם הבא:
15
ט״זובפרק אלו עוברין (פסחים נ', א') והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד אטו עד האידנא לאו אחד הוא אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אמי לא כעוה"ז עולם הבא בעוה"ז על שמועה טובה אומר הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר דיין אמת ולעולם הבא הכל טוב ומטיב. ר"ל בודאי הש"י בעולם הזה הוא אחד, רק מפני שיצר הרע בעולם ויצר הרע על ידו הפורעניות בא אל העולם, ולפיכך לא נראה אחדותו כאשר יש רע בעולם כמו שאמרנו. ולפיכך הזובח יצרו ג"כ כאלו כבדו להקב"ה בעה"ז ובעה"ב. ומזה התבאר כמה גדול במדריגה העליונה מי שזובח יצרו ועושה הש"י אחד כאלו מכבד הקב"ה בעה"ז ובעה"ב ששם אחדותו:
16
י״זובפרק עושין פסין (עירובין כ"א, ב') דרש רבא מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ועל פתחינו כל מגדים אלו בחורות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהן ל"א שאוגדות פתחיהן לבעליהן. בא לבאר המעלה העליונה אותם אשר מתגברים על יצרם, ואמר שעתידים בחורי ישראל אשר היצה"ר גובר בהם והם גוברים על יצרם, וכן בחורות שיתנו ריח לפני השם ית'. ופירוש ענין הריח הזה כי הריח מורה על שאלו הכובשים יצרם הם החשובים והם בעלי שם של תפארת, כי הדבר שיש לו ריח נודע למרחקים, ובשביל כך מציאותו נודע בעולם הפך מי שאין נחשב לכלום לא נודע כלל בעולם. ואמר שיתנו ריח לפני הקב"ה, כי חשיבותם יהיה נגלה לפני הקב"ה בריח טוב שלהם ולא יהיו מסותרים ממנו ית'. ולא שיהיה דבר זה ענין גשמי רק כמו שאמרנו כי יהיו בעלי שם טוב לפני הש"י, כי כל בעל שם טוב נודע שמו למרחוק לכך נקרא שהוא בעל ריח כי הריח נודע למרחוק, וכדכתיב (קהלת ז') טוב שם משמן טוב. ודבר זה ראוי אל מי שגובר על יצרו, כי אין גבור אלא מי שכובש יצרו, וכל גבור הוא בעל שם כי הגבור שמו נודע כדכתיב ולו שם בגבורים, כי השם לפי מה שהוא נחשב בריאה בעולם ואינו נחשב שאין בו ממש. ולפיכך הגבור שאינו בריאה שאין בו ממש לפי גבורתו, לכך הוא בעל שם והשם הוא עצמו הריח כמו שאמרנו. ולפיכך אמר כי עתידים בחורי ישראל שיהיו נקראים גבורים ביצרם, ומצד הגבורה ראוי להם השם שאין לומר עליהם שאין בהם ממש, וזהו ענין שיתנו ריח שהריח מורה על התפשטות השם:
17
י״חבפרק בתרא דפסחים (קי"ג, א') ג' הקב"ה מכריז עליהם בעצמו על רווק הדר בעיר ואינו חוטא ועל העני המחזיר אבידה לבעלים ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעא ע"כ. ופי' זה כאשר הקב"ה מכריז עליו בעצמו, מורה זה על יראת חטא הגמור מבלי שיש ספק כי הש"י הוא ברור בעצמו, לכך אמר שהקב"ה מכריז עליו, ר"ל כי יראת חטא שלו הש"י מכריז עליו, ומה שהשם ית' מכריז הוא ברור ואין בו שום ספק כמו שהוא ית' ברור, וכך יראת חטא אשר מכריז עליו ברור עד שאין ספק ביראת חטא שלהם. ויש לך לדעת כי חטא בא בשביל ג' פנים, האחד מצד החסרון, והשני הוא מצד התוספת, והשלישי מצד התנגדות, ודברים אלו מביא את האדם לידי חטא. ולפיכך אמר כי מצד הטבע ראוי שיהיה נמשך העני אחר החטא מפני שהוא חסר ואין לו לאכול, וכאשר הגיע עבירה בסתר לידו שאין שום אדם יודע מזה, ואם אינו חוטא הדבר הזה מורה על יראת חטא לגמרי, והעשיר המעשר פירותיו בצנעא, זה שיש לו תוספת עושר וצריך לתת הרבה מאוד מן עשרו, ואם הוא מעשר פירותיו בצנעא כראוי אז אינו בעל חטא, והג' רווק הדר בעיר ואינו חוטא ביצר הרע המתגבר לאדם ומסית כמו שהתבאר איך יצה"ר הוא המתנגד לאדם ומסית האדם על חטא, וכאשר הוא רווק אין בטבע שיכול לכבוש את יצרו, ובפרט כאשר הוא דר בעיר שיושבי כרכים בעלי הנאה ובעלי תאוה דרים שם יותר מן יושבי כפרים, ולפיכך אם אינו חוטא הוא ירא שמים ברור. ובארנו דבר זה ג"כ פעמים הרבה כי ימצא החטא מצד החסרון ומצד התוספת ומצד התנגדות, ואלו ג' דברים מגיעים עד הש"י כי הם עצם היראה ולפיכך אמר שהקב"ה מכריז עליהם בעצמו:
18
י״טובמסכת תמיד (ל"ב, א') אמרו חכמי הנגב לאלכסנדרוס מוקדן כששאל אותן מה יעשה האדם ויחיה עצמו אמרו לו ימית עצמו מה יעשה האדם וימית עצמו אמרו לו יחיה עצמו ע"כ. ופי' זה כי כאשר הולך אחר יצרו הרע ודבר זה מחיה את גופו כאשר ימלא תאותו, אז באין ספק ימית עצמו, כי שולט בו אז היצר הרע והוא יצר הרע הוא ס"ם הוא מלאך המות. והפך זה מה יעשה האדם ויחיה עצמו ימית עצמו, כאשר אינו רודף אחר תאותיו אז מסלק יצר הרע שהוא מלאך המות. ואין הכונה פה על ענוי לגמרי כי דבר זה אינו שאז אין נפשו בשלימות ג"כ, אבל שאינו בעל תאוה יתירה שכל ענינו נמשך אחר תאוה הגופנית, שדבר זה בודאי מביא לו המיתה. ואפשר לפרש מה שאמרו מה יעשה אדם ויחיה עצמו ימית עצמו בעוה"ז מריבוי התאוות ואז יחיה לעוה"ב, וכן אם מחיה עצמו בעוה"ז בכל תאוותיו אז הוא מת לעוה"ב, כי לא נברא עוה"ב רק למי שאין לו עוה"ז כדאיתא בסוף ברכות (ס"א, ב'). ומכל מקום ברור, כי ההמשך אחר תאוות עוה"ז מביא המיתה כאמרם הקנאה וכו' שדבק בו יצה"ר והוא מלאך המות, והפך זה כי סלוק התאוה הגשמית מביא עליו החיים:
19
כ׳האדם הזה אשר ברא הש"י יצר הרע בקרבו צריך שישתדל להסיר את יצרו, ואף אם הוא צדיק וחסיד אל יראה בעיניו שהוא קל רק הוא דבר קשה מאוד מאוד. והענין הזה שיתפלל האדם אל הש"י תמיד שיסיר את היצר הרע ממנו, אבל מעצמו קשה הוא. כי האדם נחשב שהוא שבוי ואסור ביד מלך זקן וכסיל הוא יצר הרע שנקרא בכל מקום בשם הזה, והרי אין חבוש מתיר עצמו מבית אסורים, וצריך לאחר להתירו הוא השם יתב' אשר מוציא אותו מבית אסורים:
20
כ״אובפרק בתרא דקידושין (פ"א, א') פלימו הוי רגיל לומר גירא בעינא דשטן וכו', פי' שהיה מגרה בשטן לומר גירא בעיניך, שר"ל כי הוא גובר על השטן אשר הוא מתנגד לו, והמתנגד לאחד נחשב כי גירא יוצא ממנו אל אותו אחר שהוא מתנגד לו והוא דוחה אותו. וקאמר שם כי גרם זה שהשטן הביא אותו לידי מכשול, כי מכח התנגדות האדם אל השטן שהוא היצר הרע היה גובר עליו השטן כי אין האדם נחשב נגד כח השטן. וקאמר שם אלא היכי לימא לימא הכי רחמנא יגער בך השטן כלומר הש"י הוא יגער וידחה השטן. ודבר זה ראוי שיתפלל עליו האדם שהשם יתב' יסלק וידחה השטן ממנו, כי מצד האדם בעצמו אף שאדם מתנגד אל השטן הוא יצר הרע, מצד התנגדות הזה אין קיום לאדם כלל אם לא בעזר השם. ולכך תיקנו יהי רצון שתצילנו מיצר הרע וכו' וכל זה דברי חכמה מאוד. לכך אמר שם ר"מ הוי מתלוצץ בעוברי עבירה וכו' עד שהביאו השטן כמעט לידי תקלה ואמר ליה השטן אי לאו דמכריזו עלך ברקיע הזהרו מר"מ ותורתו שויתי לדמך תרי מעי, וכן ר"ע היה מתלוצץ בעוברי עבירה והביאו השטן כמעט לידי תקלה, וקאמר ליה ג"כ אי לאו דמכריזו עלך ברקיע הזהרו מר"ע ותורתו שויתי לדמך תרי מעי, וכל זה שאם יחשוב האדם כי כח יש בידו לעמוד נגד יצר הרע ושנים שהם מתנגדים זה לזה גובר האחד על השני ואין האדם יכול לעמוד נגד יצר הרע. ועם כי בודאי יש לאדם לעמוד נגד יצה"ר בכל כחו, אבל לא יחשוב כי יכול להתנגד אליו ולעמוד כנגדו, רק יחשוב שהוא דבר קשה מאוד מאוד והוא ירא מן יצר הרע, רק כי הסלוק הזה הוא מצד הש"י אשר הוא מסלק היצר הרע, אבל האדם כל זמן שאמר כי הוא בעצמו יכול להתנגד אליו ולהיות גובר עליו אז היצה"ר גובר עליו בכח כמו שנים שהם מתנגדים זה לזה, וקשה לבשר ודם לנצח אותו כאשר היצר הרע מגרה, רק יאמר כי הש"י יסלק היצר הרע ממנו ובזה הוא עצמו אין מתנגד אל השטן כ"כ, והדברים האלו אף כי נראים פשוטים הם דברים עמוקים בענין יצר הרע ואין להאריך יותר:
21
כ״בהאדם אשר צריך להסיר היצר הרע ילמוד מאבות העולם דרכים הרבה, וכמו ששנינו במסכת אבות (פ"ב) רבי אומר הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה, וכן (פ"ג) עקביא אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא וכמו שהארכנו שם ע"ש. ומפני ששני המוסרים הם מוסרים חשובים מאוד לסלק יצר הרע, לכך אלו שני דברים ראש לשני פרקים:
22
כ״גובפרק אין דורשין (חגיגה ט"ז, א') דרש רב יהודה בר נחמן מתורגמניה דריש לקיש מאי דכתיב אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמין בו. שנאמר אל תאמינו ברע ואין רע אלא יצר הרע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואל תבטחו באלוף אין אלוף אלא הקב"ה שנא' אלוף נעורי אתה, שמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו של אדם וקורות ביתו ורהיטי ביתו של אדם מעידין בו שנאמר כי אבן מקיר תזעק, תניא ר' שילא אומר שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מעידין בו שנא' כי מלאכיו יצוה לך, רבי זריקא אומר נשמתו של אדם מעידה בו שנא' משוכבת חיקך שמור פתחי פיך איזהו דבר ששרוי בחיקו של אדם הוי אומר זו נשמה, וחכמים אומרים איבריו של אדם מעידין בו שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני אל. גם המאמר הזה בא להודיע לאדם, כי באולי יצרו מסית אותו לחטא ויחשוב שלא יבא במשפט על זה, דבר זה הוא מן יצה"ר שבקרבו שמסית אותו על זה ועל זה אמר אל תבטחו ברע שהוא יצר הרע. ואם שכלו ירצה להטעות אותו כי הש"י אינו מעניש האדם כמו הפילוסופים הכופרים, על זה אמר שלא יאמין לשכלו. ואלו ב' דברים מטעים את האדם, כי לפעמים הטעות הוא בשביל כח המדמה שאינו שכל והוא כח יצר הרע בלבד, ולפעמים שכלו מביא אותו לידי טעות, ואמר כי אל השכל הזה אל יאמין האדם. ועל זה אמר שאם יאמר האדם מי מעיד בו, על זה אמר כי אבני ביתו וקורות ביתו מעידים עליו, ר"ל כי האדם אם הוא צדיק יש לו בית ומקום עליון מאוד בעולם שיבא שם האדם, ואם האדם הוא רשע עושה לו ג"כ מקום רע, ולכך אמר אבני ביתו וקורות ביתו מעידין עליו והכל לפי מעשיו של אדם יש לאדם דביקות במעלה או שיש לו דביקות בפחיתות. וכן אמרו במדרש (עי' שבת קנ"ב, א') כי הולך האדם לבית עולמו מלמד שיש לכל אחד ואחד מדור בפני עצמו, וזה שאמר כאן כי אבני ביתו וקורות ביתו מעידין זה כי קנה לו מדור לפי מעשיו. ומי שסובר כי שני המלאכים המלוין את האדם מעידין עליו, זה כי הש"י נתן לאדם שני מלאכים שיהיו שומרים את האדם והצדיק שומרין אותו והרשע מסלקין ממנו שמירתו, ודבר זה עדות על האדם כי אם המלאכים שומרים אותו כמו שראוי להיות אדם תחת שמירתן של מלאכים, ואם המלאכים מסתלקים ממנו מעיד זה על רשעתו. ומ"ד נשמתו של אדם מעידה בו, סובר כי הנשמה שברא הש"י באדם זכה וטהורה נתן אותה בקרבו, ואם הוא צדיק היא זכה וטהורה כמו שברא הש"י את הנשמה, אבל אם הוא בעל חטא הנשמה הזאת קבלה טומאה ותעוב ולכך הנשמה מעידה בו. ולמ"ד איבריו של אדם מעידים בו, כלומר האיברים של אדם שהם הכרת האדם והם צורתו וצלמו של אדם בהם יוכר האדם, כי כאשר האדם צדיק במעשיו אז הוא בצלם אלקים, ואם האדם רשע אז הוא נמשל כבהמות נדמה, ולפי מה שהוא צדיק במעשיו או רשע במעשיו יש הכרה באבריו שהם צלמו הן לרע הן לטוב, ולפיכך אבריו של אדם מעידין בו מה שהוא ואין להאריך בזה:
23
כ״דבמדרש (ב"ר פ"כ) ארבעה תשוקות הן, אין תשוקתה של אשה אלא לאישה שנאמר ואל אישך תשוקתך, אין תשוקתו של יצר הרע אלא לקין וחביריו שנאמר ואליך תשוקתו, אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקיה, ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל שנא' ועלי תשוקתו. ולפי זה יש להקשות כי דברי חכמים אינם כך שהרי אמרו כי מניח כל העולם ומגרה בישראל. אבל דבר זה אינו קשיא כי בודאי היצר הזה מגרה באדם ויותר בישראל כי היצר מבקש להפיל הנמצא עד שיהיה בלתי נמצא וכמו שמורה עליו השם שנקרא רע, ובודאי יותר מגרה היצר הרע בישראל ובת"ח, שמבקש להפיל בית בנוי נמצא ולבטל אותו, כי ישראל הם עיקר המציאות והם בית בנוי, ממה שמגרה וחפץ לבטל בית מהורס בעצמו. וזה אמרם בפ"ק דברכות (ה', א') אמר ר' לוי בר נחמני אמר ר"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר שנא' רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב ואי לא אזיל יקרא ק"ש שנא' אמרו בלבבכם על משכבכם אי אזיל מוטב ואי לא אזיל יזכיר לו יום המיתה שנא' ודומו סלה. ומה ענין יום המיתה לזה שיבטל בזה יצר הרע. אבל הפירוש הוא כי היצר הרע שהוא מגרה באדם לבטל את המציאות כאשר אמרנו, וכאשר יזכיר לו המיתה שהוא בטול האדם אין כאן עוד יצר הרע, ולכך יצר הרע לפי מעלת הדבר מתגרה בו יצה"ר. אבל דביקות היצר הרע הוא ברשעים כי הרע הוא דבק במי שמוכן לזה והם הרשעים, ולכך אין תשוקתו של יצה"ר אלא לקין וחביריו שהם רשעים ודביקותו תמיד עמו לא יסור ממנו. אבל מה שמתגרה יצה"ר הגרוי שהוא בחשובים ובעלי מעלה ביותר הוא לפי השעה כאשר השעה מוכנת לזה, אבל שיהיה לו דביקות תמידי בו זה אינו רק אצל הרשעים יש לו דביקות תמידית עמו. ולכך אמר ד' תשוקות כי הדביקות והחבור ביחד משני פנים, האחד כי הדומה יאהב ויתחבר אל הדומה אליו לגמרי וכמו שבארנו דבר זה בנתיב האהבה ע"ש, והשני הוא מצד שיושלם האחד בשני, וזה מפני שכל אחד צריך לשני ויושלם האחד עם השני. ודבר זה הפך הראשון כי הראשון הוא מצד שהם דבר אחד לגמרי ולכך הדומה יאהב את הדומה, אבל דבר זה מצד שהם מחולקים ומפני שהם מחולקים יושלם זה בזה, ולכך הש"י שהוא הטוב הגמור ומפני כך תשוקתו אל אשר הוא טוב ודבק בו, ולכך אמר אין תשוקת הקב"ה אלא על ישראל, שישראל הם הטובים וכדאיתא במסכת מנחות (נ"ג, ב') מה שאמרו יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, ובזה שייך התשוקה כאשר הטוב יאהב ומשתוקק לטובים. וכן ההפך יצר הרע שהוא רע בעצמו אין תשוקתו אלא לדומה לו שהם הרשעים. ואמר עוד כי אין תשוקת אשה אלא לאישה, דבר זה מצד כי משתוקק המקבל שהוא חסר אל המשפיע, והוא השתוקקת החומר אל הצורה כי נעשו דבר אחד האיש והאשה ביחד והם בעצמם מחולקים והאשה מושלמת באיש כמו שיושלם החומר בצורה והם מחולקים בעצמם לגמרי. והשני הוא השתוקקת המשפיע אל המושפע כי המשפיע ג"כ אי אפשר לו בלא מקבל שהוא משפיע אליו וצריך לו מקבל, וזה שאמר אין תשוקת גשמים אלא ארץ כי הגשמים הם משפיעים ואי אפשר בלא מקבל לכך צריכים אל המקבל הוא הארץ. הרי לך ד' תשוקות אלה אשר אין להוסיף ואין לגרוע מהם, והדברים האלו עוד עמוקים בחכמה ואין להאריך בזה:
24
כ״הובפרק האורג (שבת ק"ח, ב') תניא רשב"ע אומר המשבר כליו בחמתו והמקרע בגדיו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז שכך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך למחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז, אמר רבי אבין מאי קרא לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר איזה אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע ואי עביד למרמא אימתא על אנשי ביתא שרי ע"כ. ביארו כי כאשר האדם הוא פועל רע, כמו זה המקרע בגדיו בחמתו, נראה שגובר בו יצר הרע אשר נקרא רע ולכך מתכוין לרע, כי אם לא כן למה יפעל דבר שהוא רע לעצמו, רק בשביל היצה"ר שבו ולכך הוא פועל רע, כי הדבר שהוא רע בעצמו אין לשאול עליו למה הוא עושה דבר רע כי לכך הוא רע ומפני שהוא רע הוא פועל רע אף שהוא לעצמו. ונראה כי לכך נקט ג' דברים כנגד חלקי האדם שהם ג', המקרע בגדיו בחמתו הם שייכים לגופו של אדם שצריך בגדים לכסות גופו ופועל לגופו הרע, ואח"כ אמר המשבר כליו בחמתו שהם כלי תשמישו המשמשים לו לעשות צרכיו, וכבר בארנו כי הנפש הוא הפועל מה ששייך לאדם והוא פועל רע לנפשו לשבר כלי תשמישו, והמפזר מעותיו דבר שהוא שייך אל השכל כי לב האדם תלוי בכיסו, ועוד התבאר במקום אחר דבר זה כי לבו של אדם תלוי בכיסו. ולפיכך אלו שלשה כאשר האדם משחית אותם והם שייכים לחלקי האדם כמו שאמרנו א"כ הוא פועל הרע וזה בשביל יצר הרע שהוא רע, וכאשר יש באדם דבר שהוא רע כמו שהוא יצר הרע דבר זה נקרא ע"ז לגמרי. כי כמו שהע"ז מסלק את האדם מן הש"י כאשר נמשך אחר הע"ז, כך יצר הרע מסלק את האדם מן הש"י כאשר נמשך אחר היצר הרע, וכאלו יש לו אלוה אחר לגמרי אשר בו נבדל מן הש"י. וכבר התבאר ג"כ כי היצר הרע הוא השניות כמו שהתבאר אצל אם רואה האדם שיצרו גובר עליו יקרא ק"ש, ודבר אחד הוא הע"ז ויצה"ר, כי הע"ז נקרא השחתה שנאמר פן תשיחתון והיצר הוא ג"כ השחתה כמו שאמר כאן כי הוא מסית האדם אל השחתה, ולכך יש לאדם לדעת כי כאשר האדם הולך אחר יצרו הוא נמשך אחר העבירה לגמרי:
25
כ״ובפרק הרואה (ברכות ס"א, א') תניא רבי יוסי הגלילי אומר צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר לבי חלל בקרבי, רשעים יצר הרע שופטן שנא' נאם פשע לרשע בקרב לבי, בינונים זה וזה שופטן שנא' כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו. ביאור זה כי היצר טוב הוא כח נבדל טוב באדם, ויצה"ר כח נבדל רע באדם, ולכך הם שופטים ומושלים באדם. והיינו שהיצר טוב שהוא כח נבדל הוא שופט אותו ופועל בו שיעשה הטוב ולכך נאמר ולבי חלל בקרבי, ופי' זה שנעשה חלל בשביל שפועל בו יצר טוב שיעשה הטוב, וכך יצה"ר הוא כח נבדל פועל באדם שיעשה הרע, ובינונים יצר טוב ויצה"ר פועלים בו:
26
כ״זואין חכם כבעל נסיון, כל זה גורם יצר הרע לאדם, כי אף אם האדם זקן וראה מעשים הרבה והיה ראוי לו שלא יהיה האדם רשע שלא יקרה ג"כ לו כמו שקרה לרשעים שהיה אחריתם לאבדון עם כל זה הוא כסיל ואינו למד מוסר, לכך נקרא יצר הרע זקן וכסיל.
27
כ״חובפרק הרואה (ברכות נ"ד, א') חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנא' ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, הרי כי האדם אינו מגיע אל הדביקות בו ית' שנרמז בלשון ואהבת את ה' אלקיך, רק אם מתגבר על יצרו ואז דבק בו ית' לגמרי, ופסוק ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך נאמר אחר קבלת מלכות שמים, כי בזה שהוא גובר על יצרו ומסלק אותו הוא מאחד הש"י לגמרי כמו שהתבאר למעלה. ורמז בתיבה זאת שכתוב בכל לבבך דבר זה כי הלמ"ד מורה על הלב כי לשון למ"ד שהוא לשון למוד הוא הלב שבו החכמה. ובמדרש למ"ד אל תקרי למ"ד אלא לב שהלב מבין דעת שנא' חכם לב יקח מצות ע"כ, המדרש הזה בא לבאר כי הלמ"ד מורה על הלב שבו החכמה, וגם צורת הלמ"ד מורה על הלב, כי הדעת והתבונה שהיא בלב עולה מעלה מעלה מאוד וכן הלמ"ד הוא עולה למעלה. וכמו שיש בלב הלמוד יש בלב עוד יצ"ט ויצר הרע לכך יש בלב שני ביתי"ן כי שורש המלה לבב רק כי האחת היא נופלת כדרכה, והם מורים על יצר טוב ויצר הרע והם נרמזים בשני ביתי"ן כי כל יצר הוא זולת הלב והוא שני, ולכך מורה על יצר טוב ויצה"ר שני ביתי"ן כי הבי"ת היא שניה וכן יצ"ט שני וכן יצר הרע הוא שני. אבל ההפרש גדול כי יצר טוב הוא השלמת האדם ובו יושלם ולכך הוא שייך לאדם במה שהוא השלמתו, אבל יצר הרע אינו נכנס בכלל האדם לגמרי כי ראוי לסלקו והוא עומד לסלקו, ולכך הב' השניה אינה קבוע בשם לב רק היא נופלת שהרי כתוב לב בלא ב' השניה, אבל הב' האחת היא קבועה כי היצר ה הטוב אין לו הסרה כלל רק הב' השניה יש לה הסרה. ולכך לעתיד לבא כתיב (דברים ל') ומל ה' אלקיך את לבבך וגו' שיסלק הב' השניה ויחתוך אותה ולא תשאר רק ב' אחת הוא היצר טוב, ולכך אצל המלאכים כתיב (בראשית י"ח) סעדו לבכם. והנה יצר הרע אף שהוא רע בעצמו, מכל מקום על ידי יצר הרע קונה האדם הדבקות בו ית' לגמרי, כאשר גובר על יצרו ומסלק אותו ואז הוא דבק בו ית' כדכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך. ובמדרש (ויק"ר פ"א) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו במה הכתוב מדבר אם בעליונים הלא נאמר אח"כ ברכו ה' כל צבאיו אלא בתחתונים הכתוב מדבר ועליונים על ידי שהם יכולים לעמוד בתפקודתו של מקום לכך נאמר ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו. והרי בפסוק הזה שמדבר בתחתונים מקדים התחתונים קודם המלאכים שהם עליונים, כי אותם שהם עומדים בתפקודתו של מקום ויש בהם יצר הרע והם כובשים יצר שבהם, בודאי הם קודמים למלאכים שאין בהם יצר הרע, ולכך כתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו שהם גבורים לכוף את יצרם שזה נחשב גבור. ובמדרש (שם) גבורי כח עושי דברו רבי יצחק נפחא אמר אלו שומרי שביעית בנוהג שבעולם אדם עושה המצוה ליום אחד לשבת אחד לחודש אחד שמא תאמר לימות השנה ודין האי חקלא ביירי כרמיה ביירי ושבק יש לך גבור גדול מזה נאמר כאן עושי דברו ונאמר להלן וזה דבר השמיטה מה להלן שביעית אף כאן שביעית ושנו רבותינו איזהו גבור הכובש את יצרו ע"כ, ור"ל כי לכך נאמר דברו כי דבור לשון קשה כדכתיב דבר אתנו אדוני הארץ קשות, ומפני שהשמיטה היא קשה מאוד על האדם ולכך נאמר אצל שמיטה וזה דבר השמיטה, וכאן כתיב עושי דברו, ר"ל שאף שקשה הוא מכל מקום האדם הוא עושה ובשביל כך מדריגתו יותר מן המלאכים והקדימו למלאכים. ולפיכך יצר הרע שברא הש"י הוא טוב מצד זה שכאשר גובר על יצרו מעלתו על הכל, והש"י חפץ לזכות האדם ולהיות מעלתו יותר מן המלאכים על ידי זה, הוא יזכה אותנו ויציל אותנו מיצר הרע:
28