נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדיםNetivot Olam, Netiv Gmilut Chasadim

א׳יבאר ענייני גמילות חסדים והכנסת אורחים ובקור חולים והלוויית המת ושמחת חתן וכלה:

ב׳בספר משלי (ט"ז, ו') בחסד ואמת יכופר עון, שלמה המלך ר"ל, כי מי שעושה גמילות חסדים לבני אדם, ראוי שיהי' הש"י עושה אתו ג"כ חסד לכפר עונותיו ואין מדקדק עמו במה שעשה מן החטאים, כי כך היא המדה שמי שעושה לפנים משורת הדין עושים עמו ג"כ לפנים משורת הדין. ודבר זה עוד יתבאר כי מדה זאת בפרט מיוחד לזה, שכאשר האדם גומל חסדים ועושה טובות לבריות, שכך עושה הש"י ג"כ ונוהג מדת חסד עמו ומוותר לו ומכפר לו חטאיו. ועוד כי החסידות הוא שנכנס לפנים משורת הדין ויש לו דביקות במדה זאת, והחטא הוא שיוצא לגמרי מן היושר, הרי לך כי הם שני הפכים כי הדבק בחסד לא זה שהוא עושה כשורה וכדין רק שנכנס לפנים משורת הדין, והחוטא לא זה שאינו נכנס לעשות לפנים משורת הדין רק שיוצא חוץ מן היושר והדין, ולכך כאשר חטא ויצא מן היושר אם יעשה חסידות ויכנס לפנים משורת הדין דבר זה הפך אשר חטא והוא כפרה לו. ואמר שגם באמת יכופר עון כי החטא הוא מעשה שקר, וכאשר הוא בעל אמת ראוי שיהיה הש"י מכפר לו החטאים שהם מעשה שקר שחטא בשביל יצר הרע, כי כאשר האדם נמשך בדבריו אחר האמת א"כ הוא בעל אמת, ודבר זה כפרה על החטאים שהם מעשה שקר:

ג׳אבל רז"ל מפרשים הכתוב הזה כי בעל גמילות חסדים ראוי לכפרת החטא, כי בעל גמילות חסדים יש בו הטוב הגמור שהוא מטיב לאחרים, ולאדם כמו זה יש לו זכות ודקות החמרי ואינו אדם חמרי גמור, כי החומר אינו משפיע רק הוא מקבל תמיד. ודבר זה רמזו רז"ל במה שאמרו (אבות פ"ב) אין עם הארץ חסיד, כי עם הארץ שהוא אדם חמרי אין לו מדת חסידות לעשות הטוב אל אחר, כי החומרי הוא מקבל ואינו משפיע לאחר, ולכך בעלי גומלי חסדים שעושים הטוב ומשפיעים לאחרים אינו חמרי רק יש לו זכות החומר, ובשביל זה מזכך גופו וחומרו מן החטא אשר הם פחיתות החמרי. וכן אמרו במדרש (ילקוט הושע תקכ"ב) כי חסד חפצתי ולא זבח אמר הקב"ה חביב עלי חסד שאתם גומלים חסד זה לזה יותר מכל זבח שזבח שלמה לפני אלף עולות יעלה שלמה פעם א' היה ר' יוחנן בן זכאי מהלך בירושלים והיה ר' יהושע מהלך אחריו אמר אוי לנו על הבית שהוא חרב מקום שמתכפרים בו עונותינו אמר לו בני אל ירע לך כי יש לנו כפרה כיוצא בזה ואיזה זה גמילות חסדים לכך נאמר כי חסד חפצתי ולא זבח ואומר כי אמרתי עולם חסד יבנה ע"כ. וכל זה מפני כי בעל גמילות חסדים אין לו מדה החמרית, רק יש לו זכוך החומר ובזה מזכך ומטהר את הגוף מן החטא כמו שהתבאר, ולפיכך בחסד יכופר עון. ואמר כי חסד חפצתי שהוא זכות של אדם שהוא קנין מעלה לאדם עצמו, ולא זבח כי אין הזבח קנין מדה טובה ובודאי זה יותר חפץ הש"י מן הזבח. ומה שאמר ואמת ר"ל התורה שהיא אמת בה כפרת חטא, כי התורה היא כפרת חטא לגמרי ואין צריך עולה וקרבן וכמו שנתבאר למעלה בנתיב התורה ע"ש, וכן אמרו בפרק קמא דברכות (ה', ב') ויתבאר עוד בנתיב היסורים. ועוד כי ע"י התורה יש לו ג"כ זכוך השכלי ובשביל זה האמת מזכך כח השכלי כאשר היה לו אמונת שקר. והנה שנים אלו אמת וחסד שניהם טעם אחד להם לגמרי, כי בעל גמילות חסדים מצד שיש לו זכות החמרי יש לו הזכות מן החטא כמו שאמרנו, ואמת יש לו זכות שכלי ובזה יש לו סלוק העון שהיה לו מצד השכל באמונת שקר, וכאשר הוא איש אמת ויש לו זכות השכלי זהו זכוך החטא שהיה לו בכח השכלי, וזהו מבואר:

ד׳ובפרק מצות חליצה (יבמות ק"ח ע"א) אמר ר' יוחנן מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנא' לכן נשבעתי לבית עלי אם מתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה אביי אמר בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים. רבא ואביי מדבית עלי קאתו רבא דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסיק בתורה ובג"ח חיה שתין שנין ע"כ. פירוש דבר זה כי הכל מודים שהתורה היא כפרה מן החטא כמו שאמרנו, ולפיכך אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר, כי חטא בני עלי היה שהיו רודפים אחר התאוה החמרית, ולפיכך בזבח ומנחה שהזבח והמנחה הוא גשמי אינו מתכפר, אבל התורה השכלית היא סלוק החמרי שממנו התאוה בזה הוא מתכפר. ולאביי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים, שכמו שהתורה היא סילוק החומר כך יש בג"ח זכוך החמרי שבו התאוה כמו שהתבאר. ולרבא מתכפר יותר בתורה כי התורה היא שכלית לגמרי לכך הוא מסלק העון שהוא מצד החמרי, ולאביי גמילות חסדים יותר עדיף שגמילות חסדים הוא זכוך הגוף, שבו התאוה החמרית שהיו נמשכים אחריו בני עלי, ומחלוקת שלהם הוא דבר עמוק מאוד, וזה פירוש הכתוב כי בחסד ואמת יכופר עון, ואין להאריך עוד:

ה׳מעלת החסד שהוא מתעלה ומתרומם למעלה. ובפר"ק דברכות (ח' ע"א) תניא ר' נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנא' הן אל כביר לא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובג"ח ומתפלל עם הצבור כאלו פדה לי ולבני מבין האומות ע"כ. ורצו גם בזה שהשכינה עם ישראל בגלותם, ואף שאצלו ית' לא שייך שעבוד מאחר כי שכינתו עם ישראל אשר הם בגלות נאמר על הש"י כך, וכאשר יש קבוץ ישראל אל הש"י כאשר הצבור מתפללים, דבר זה הוא יציאה מן פיזור ישראל אשר הם פזורים בין האומות והוא נחשב פדיון מבין האומות. ודע כי ענין הגלות מה שישראל הם בין האומות, דאף אם הם אלף ביחד נקראו פזורים בין האומות, אמנם כאשר הם מתפללים עם הצבור והם מתאספים ומתקבצים אל ה' זהו יציאה מן רשות האומות והתעלות מביניהם שהם יוצאים מרשות האומות אל ה'. ועוד יש להם התרוממות והתעלות מן האומות ע"י גמילות חסדים, כי ע"י ג"ח האדם מתרומם ומתעלה, ועל דבר זה יש ראיות ברורות דכתיב (משלי י"ד) צדקה תרומם גוי וגו' ועוד כתיב (ישעי' ל"ג) הולך צדקות דובר מישרים וגו' הוא מרומים ישכן מצדות סלעים משגבו. וכל הדברים האלו כי גמילות חסד מדת אברהם שנקרא אב רם שהיה מתעלה ומתרומם בשביל מדה זאת, ועוד כי בעל גמילות חסדים משפיע לאחר וכל משפיע לאחר הוא מתרומם. ועוד צריך יותר התרוממות עד שהוא מתעלה מבין האומות, וזהו על ידי התורה מתעלה על הכל כמו שאמרו חכמים בברייתא דשנו (אבות פ"ו). ונמצאו אלו שתי מדות התורה וגמילות חסדים באברהם, התורה כתיב (בראשית כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי חקותי ותורותי, וגמילות חסדים (בראשית י"ח) למען אשר יצוה ביתו אחריו וגו', ועל ידי שתי מדות אלו היה מתרומם ומתעלה על העולם. ולפיכך אמר כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור כאלו פדה לי ולבני מבין האומות, כי יש כאן התעלות מתוך האומות על ידי התפלה עם הצבור וע"י התורה ועל ידי גמילות חסדים, כי כאשר הוא מתפלל עם הצבור מזה יש לו קיבוץ מן רשות האומות, ואז על ידי התורה וגמילות חסדים מתעלה ומתרומם מן רשות האומות לגמרי וזהו גם כן פדיון לשכינה שהיא עם ישראל בגלות, ופירוש זה נכבד מאוד כאשר תבין אותו על עמקו. ובפ"ק דבבא קמא (י"ז ע"א) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מאי דכתיב אשרי זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה וגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים שנ' אשרי זורעי ואין זריעה אלא צדקה שנא' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים זוכה לנחלת שני שבטים זוכה לכילה של יוסף, דכתיב בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור וזוכה לנחלת יששכר דכתיב יששכר חמור גרם זהו משלחי רגל השור והחמור א"ד אויביו נופלים לפניו כיוסף דכתיב בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ וזוכה לבינה כיששכר דכתיב ובני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ע"כ. פירוש כי אלו שניהם בפרט דהיינו התורה וגמילות חסדים האדם מתרומם בהם כמו שאמרו לפני זה. ולפיכך אמר מי שהוא בעל חסד הוא מתעלה עד שזוכה לתורה, כלו' שיקנה התורה בשלימות כאשר עוסק בתורה ובגמילות חסדים, וזוכה לכילה כיוסף פירוש יוסף היה מפואר ויקר במעלתו והיה מתרומם בחשיבותו עד שנעשה לו כילה מצד חשיבותו. ודבר זה מבואר ליודעים איך בעל גמילות חסדים ראוי לו הכילה שהוא חשיבות של נוי, כאשר תבין לשון חסידות כמו שאמרו (כתובות י"ז ע"א) כלה נאה וחסודה, וכן גבי אסתר כתיב (אסתר ב') ותשא חן וחסד לפניו. וא"ד זוכה לבינה כיששכר, ודבר זה כמו שאמרנו כי העוסק בתורה שהוא מתרומם ומתעלה מעלה מן העולם הזה זוכה לבינה שזה עוד מעלה יתירה ממה שאמר שזוכה לתורה, כי בינה הוא שמבין דבר מתוך דבר לא השגת התורה מה שהוא לפניו בלבד רק אף הבינה. וכן מה שאמר שאויביו נופלים לפניו כי בגמילות חסדים הוא מתרומם על אויביו גם כן כמו שאמרנו עד שהם נופלים לפניו וכל אלו דברים ידועים למבינים:

ו׳ובפרק קמא דסוטה (י"ד ע"א) אמר רב אחא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר לאדם להלוך אחר השכינה והלא כבר נא' כי ה' אלקיך אש אכלה הוא אל קנא אלא הלוך אחר מדותיו מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה' וגו' כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקב"ה מבקר חולים כדכתיב וירא אליו ה' אף אתה בקר חולים הקב"ה קובר מתים דכתיב ויקבור אותו בגיא אף אתה כך הקב"ה מנחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק אף אתה כך ע"כ. ומה שעל ידי המדה הזאת בפרט אפשר להתדמות לבוראו, מפני שזאת המדה היא מה שעושה האדם בעצמו. כי המשפט לא שייך לומר שהוא הולך בדרכי השם יתברך, כי ההולך הוא הולך מצד עצמו ועושה מעצמו מרצונו ומדעתו וזה נקרא שהוא הולך בדרכי השם יתב' כאשר עושה דבר מדעתו, ואילו המשפט הוא מחויב לעשות משפט ולא נקרא זה שהולך בדרכי הקב"ה, רק כאשר הוא עושה חסד לפנים משורת הדין והוא עושה מדעתו ומרצונו בזה שייך שהולך בדרכי השם יתברך. וכן הרחמים כאשר יש עני ומרחם עליו ונותן צדקה אין בכל זה שיאמר שהולך בדרכי ה' ית', כי אם לא היה העני בצרה אפשר כי לא היה עושה. ולכך לא יאמר בזה שהולך בדרכי השם ית' רק כאשר עושה חסד, שהחסד הוא עושה מעצמו ואינו חייב בזה ולפיכך על ידי המדה הזאת נאמר עליו שהולך בדרכי ה' והולך אחריו. ויותר מזה כי כבר התבאר בברכת המזון אצל כי לעולם חסדו, כי המדה הזאת מתייחס אל השם יתב' עצמו בפרט יותר משאר המדות וע"ש, ולפיכך הגומל חסדים נקרא שהולך אחר השם יתברך:

ז׳ועוד יש לך לדעת, אף על פי שהאדם עושה משפט אמת וישר אין המשפט הוא מדת האדם, כי אי אפשר שלא יהיה האדם משקר במשפט בשגגה, ולפיכך אין מדת המשפט מדת האדם, ולכך אין לומר במדת המשפט שהאדם הולך אחר הקב"ה, רק כאשר הוא בעל חסד ועושה חסד שלא במשפט, והאדם מדה זאת אפשר לו לעשות והיא שייכת לו, ודבר זה יתבאר לקמן אצל חסד ואמת נפגשו, כי גמילות חסד בפרט הוא מדת האדם והוא שייך לאדם לא מדת המשפט ולא שאר המדות רק מדה זאת, ולפיכך במדה זאת שהיא מיוחדת לאדם יאמר בזה שהולך אחר הקב"ה והמדה הזאת מתייחס אל השם יתב' עצמו גם כן. כלל הדבר במדה זאת יאמר שהולך אחר הקב"ה, כי מדה זאת היא מדת השם ית' היא מדה עצמית, והאדם ג"כ מדה זאת אליו מצד עצמו ולכך שייך לומר בזה שהולך האדם אחר השם יתב'. ועוד כי פירוש זה כמו שאמרנו לפני זה, כי ע"י החסד מתעלה ומתרומם אחר השם יתב' כמו שאמרנו לפני זה, ובזה נקרא שהוא הולך אחר הקב"ה כאשר מתרומם מן השפלות עד המעלה העליונה כמו שהתבאר. כמו שנמצא אצל אברהם שהיה נקרא בשביל גמילות חסד שבו אם רם וכדכתיב וזה דרשו (ב"ר פג"ח) על אברהם הוא מרומים ישכון. ולכך כתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו ובו תדבקון, וזה כאשר האדם מסלק מדה הגשמית ואז מתעלה למעלה אחר הש"י כמו שאמרנו ודבר זה מבואר:

ח׳ובמדרש (ילק"ש רות תר"ב) ישלם ה' פעלך אשר באת לחסות תחת כנפיו אמר ר' אבין יש כנפים לארץ שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק כנפים לשחר שנאמר אשא כנפי שחר כנפים לשמש שנאמר שמש צדקה ומרפא בכנפיה כנפים לכרובים שנאמר וקול כנפי כרובים כנפים לחיות וקול כנפי החיות כנפים לשרפים שש כנפים לאחד אמר ר' אבין גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסים לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי החיות ולא בצל כנפי שרפים אלא בצלו של הקב"ה שנא' מה יקר אלקים חסדך ובני אדם בצל כנפיך יחסיון ע"כ. ופירוש זה כי הכנפים הם לעופף למעלה ולפיכך כל דבר שיש לו התרוממות נקרא שיש לו כנפים, לכך אמר כי הארץ יש לה כנפים, אף על פי שהארץ היא למטה הרי התהום הוא מתחת לארץ ולכך הארץ יש לה התרוממות ראשון, ומפני כך אמר שיש לה כנפים. ואחר כך אמר שיש לשחר כנפים, והוא התחלת היום והוא חדוש האור באויר העולם ואז מתעלה העולם יותר ממה שהיה לפני זה לילה. ועוד יש כנפים לשמש והשמש יש לו יותר התרוממות לפי שהיא בשמים, ועוד יותר מזה הכרובים שהם עוד יותר למעלה, ויותר מזה החיות, ויותר מזה שרפים אשר עליהם נאמר שרפים עומדים ממעל לו. וזכר ששה דברים אר"ץ שח"ר שמ"ש כרובי"ם חיו"ת שרפי"ם והש"י זכר בשביעית כי גבוה על גבוה, והוא השביעי שהוא נבדל מן הששה בכל מקום ואין על השביעי דבר, ולכך מדריגות התרוממות שבעה והש"י מתרומם על הכל. וכבר אמרנו כי התרוממות מיוחד לגומלי חסדים, כי יש להם התעלות עד כי הם יושבים תחת כנפי השכינה לגמרי וכל כך הם מתרוממים עד כי יש להם הגנה תחת הש"י והש"י בשביל זה הוא שומרם וצלם, ודברים אלו יש לך להבין:

ט׳מדת גמילות חסד על ידו זוכה האדם לזקנה ולאריכת ימים, וזה אמרם במדרש (ב"ר פנ"ט) ואברהם זקן בא בימים רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד רודף צדקה זה אברהם ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וחסד שגמל חסד לשרה ימצא חיים ושני חיי אברהם מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים צדקה וכבוד א"ר שמואל בר יצחק אמר לו הקב"ה אני אומנתי גומל חסדים תפסת אומנתי בוא ולבוש לבושי ואברהם זקן בא בימים. ופירוש דבר זה כי גומלי חסדים יש בהם הטוב כאשר הם עושים טוב לאחרים, ומפני כך ראוי להם החיים והזקנה, כי הטוב מסולק מן ההעדר שהוא רע וכאשר הוא מסולק מן ההעדר זוכה לזקנה שהוא הקיום בעולם הזה. וכל זה בשביל כי גמילות חסדים הוא טוב וכל דבר שהוא טוב יש לו קיום, כאשר הוא מסולק מן ההעדר שהוא רע והוא הפך הטוב:

י׳ובמדרש (שמו"ר פ"ח) ותקרא שמו משה ראה כמה גדול כח גומלי חסדים לפני הקדוש ברוך הוא שבעה שמות היה למשה וכולם לא נתקיימו חוץ משם משה שנא' ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו. וביאור זה כמו שאמרנו, כי כאשר האדם הוא טוב ועושה טוב לאחר הוא מתדבק במדריגה שיש לה קיום, ובת פרעה בשביל שגמלה חסד עם משה שלקחה אותו מן היאור, ואם לא היתה עושה זאת היה מגיע לו המיתה, ובשביל שגמלה חסד וקראה שמו על שם החסד, שעשתה שקראה שמו משה על שם כי מן המים משיתהו היה השם הזה נשאר למשה, כמו שראוי אל מדריגת החסד שהוא קיים לעולם וכבר בארנו מזה בברכת המזון אצל כי לעולם חסדו ע"ש שיש לו קיום כמו החסד:

י״אוזה אמרם ג"כ במס' סוטה (י"ד ע"א) דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמ"ח וסופה גמ"ח תחלתה גמ"ח דכתי' ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה גמ"ח דכתיב ויקבר אותו בגיא. ופירוש זה שיש לתורה התחלה ודבר שיש לו התחלה הרי הוא נמצא אחר ההעדר, א"כ ח"ו יש לחשוב כי התורה אינה נצחית מאחר שנמצאת אחר ההעדר אם כן שייך לה ההעדר. ולכך תחלת התורה ג"ח וזה מורה שאין בהתחלה זאת דבק ההעדר שהרי ג"ח הוא טוב ואין דבק בטוב ההעדר שהוא רע, ואדרבה הטוב הוא מורה שיש לתורה מצד ההתחלה דביקות אל הש"י שהוא טוב ומצד הזה התורה נצחית כמו שבארנו למעלה אצל כי לעולם חסדו. וכן סוף שלה ג"ח, שלא תאמר שדבק ההעדר בסוף שלה ולכך סוף שלה ג"ח, דע שהוא טוב ואין דבק ההעדר בטוב, רק זה מורה כי גם מצד הסוף יש לה דביקות אל הש"י שהוא טוב ומצד הזה היא נצחית כמו שבארנו למעלה. ועוד ראוי שתהיה תחלת התורה חסד וסופה חסד, מפני שעיקר התורה הוא הטוב, ואם לא שהיה אדם צריך לדין ומשפט לא היה כאן דין כלל, כי אם לא היה האדם חוטא לא היה צריך לארבע מיתות בית דין. ולכך הדין אינו עיקר התורה רק הטוב והחסד והוא התחלתה של התורה, מפני שזהו עיקר כוונת התורה שיהי' הכל בטוב שיעשו הכל התורה ולא יהי' שום רע בעולם, ואם יש שום רע כוונת התורה שיהיה התכלית והסוף אל הטוב אף אם נמצא בעולם הרע יהיה בסוף מסולק עד שיהיה הטוב נמצא לא הרע. לכך אף אם נזכר בתורה ד' מיתות ומלקות וכמה עונשים, הכל כדי שיהיה סוף טוב כאשר הרע מסולק מן העולם על ידי מיתות בית דין ושאר עונשים, ותכלית שלהם הם להעלות על העולם הטוב ולהסיר הרע ויהיה חוזר הכל אל הטוב וכמו שבארנו אצל (אבות פ"ג) בטוב העולם נדון ע"ש. נמצא כי התחלה של תורה שיהיה הטוב בעולם ולא יהיה שום רע בעולם זהו עיקר כונת התורה, ולכך התחלת התורה גמילות חסדים כי גמילות חסדים בפרט הוא הטוב. וכן הסוף הוא גמילות חסדים מפני שזהו תכלית התורה לסלק הרע ולהיות טוב. ומפני מעלת החסד שהיה באברהם אמרו במדרש (ב"ר פ"ב) אלה תולדות שמים וארץ בהבראם בזכות אברהם נברא העולם ע"כ, ולמה בשביל אברהם נברא העולם יותר. אבל דבר זה כי אברהם היה בו מדת החסד ודבר זה הוא ראשון וקרוב אל הש"י יותר מהכל, וזה מפני כי הוא ית' הטוב בעצמו ולכך מדת החסד שהוא הטוב קרוב אליו יותר מכל. וכאשר נברא העולם היה נברא בשביל דבר שהוא ראשון וקרוב אליו ושאר דברים נבראים בשבילו, ולכך הכל נברא בשביל אברהם שהיה מדתו החסד והוא ראשון אל הכל:

י״בובמדרש (שם פ"א) בראשית ברא אלקים אין ראשית אלא תורה כמה דאת אמר ה' קנני ראשית דרכו רבי ברכיה אומר בזכות משה נברא העולם שנאמר בראשית וכתיב וירא ראשית לו רב הונא בשם רבי מתנה אומר בזכות שלשה דברים נברא העולם בזכות חלה ובזכות מעשר ובזכות בכורים שנא' בראשית ברא אלקים ואין ראשית אלא חלה כד"א ראשית עריסותיכם חלה ואין ראשית אלא מעשר כד"א ראשית דגנך ואין ראשית אלא בכורים כד"א ראשית בכורי אדמתך. (ובמדרש זה יש לשאול למה לא אמר גם כן בשביל תרומה שהרי תרומה גם כן נקראת ראשית). ופירוש זה כי מי שאמר בשביל התורה נברא העולם דעתו כי התורה היא יותר עליון על כל הנמצאים ובודאי בשביל הדבר שהוא יותר גדול ויותר עליון במעלה נבראו שאר הדברים, ולכך אמר בשביל התורה נברא העולם לפי שהוא יותר עליון על הכל. אבל מי שאמר בשביל משה נברא העולם, דעתו כי אין לומר שבשביל התורה נברא העולם כי התורה היא עצמה נבראת בשביל שתנתן לאדם, ואם אין האדם מה היה התורה משמשת, ואם כן צריך לומר כי העולם נברא בשביל משה שהיה מקבל התורה שהוא יותר עליון על הכל ובשבילו ראוי לומר שנברא העולם. ועוד יש לך לדעת כי מי שאמר בשביל התורה סובר כי התורה נקראת טוב כדכתיב (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם, ובכל מקום אמרינן כי התורה נקראת טוב כמו שאמרו במס' מנחות (נ"ג ע"ב) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים וכו', ולכך אמר כי בשביל התורה שהיא טוב גמור ואין למעלה מזה נברא העולם. ולכך בכל מעשה בראשית בכל יום ויום כתיב וירא כי טוב, וזה כי אם לא היה טוב אין ראוי לו הבריאה, וזה כי הש"י בשביל שהוא טוב השפיע העולם, שהטוב הוא משפיע ואם המושפע בעצמו אינו טוב א"כ מה היא טובתו שהשפיע כאשר המושפע בעצמו אינו טוב, ולכך צריך שיהי' המושפע טוב ובזה המשפיע הוא טוב לפי שהשפיע הדבר שהוא טוב ואין דבר יותר טוב מן התורה, ולכך סבר בשביל התורה נברא העולם שהתורה הוא הטוב הגמור על הכל. ומ"ד בשביל משה נברא העולם, נראה לו כי אין לומר שהעולם נברא בשביל התורה שהיא טוב שהרי התורה עצמה נבראת בשביל האדם ולתכלית האדם נתנה התורה כמו שאמרנו, ולכך אמר בשביל משה נברא העולם ומשה נקרא טוב וכמו שאמרו יבא טוב וכו' ומשה קבל את התורה שהיא הטוב על הכל. לכך בשביל משה נברא העולם, כי בריאת העולם מצד שהשם ית' הוא טוב לכך השפיע העולם כי הטוב משפיע ולכך צריך לומר כי העולם נברא בשביל משה שנקרא טוב וקבל את התורה שהיא טוב על הכל, ואם לא כן אין ראוי הבריאה כי אם לא נמצא כאן טוב גמור מה היה הטוב בהשפעה זאת. אבל ר' ברכיה סובר שהעולם נברא בשביל בכורים מעשר חלה, כי אלו דברים משפיעים בני אדם לאחרים ובזכות זה שמשפיעים ברא הקב"ה עולמו והשפיע אותו, כי בזה דומה המושפע אל הש"י המשפיע העולם כי הדומה משפיע הדומה:

י״גואמר בשביל ג' דברים נברא העולם בזכות חלה בזכות מעשר בזכות בכורים, כי השם הא' הוא ההכרחי לעולם שאם לא היה מה ית' ברא והשפיע העולם מטובו והשפיע ג' דברי', שהשפיע לא היה אפשר שיכול האדם לעמוד ולהיות לו חיים, ועוד ברא הש"י דבר שאם לא היה הדבר ההוא היה העולם חסר, אף שאפשר שהיה יכול להיות חי רק שהיה חסר אם לא היה מה שהשפיע לעולם, ועוד השם ית' ברא בעולם דברים שהם על היותר טוב אף שלא היה חסר בלא זה מכל מקום ברא אותם על צד היותר טוב. ויש לפרש כך מה שמברכין ברכה אחרונה בורא נפשות וכו' על ענין זה, כי דברים שתולה בהם נפש האדם נקראו נפש כדכתיב (דברים כ"ד) כי נפש הוא חובל מפני שתולה בו חיותו נקרא נפש, ולכך אמר בורא נפשות רבות כנגד הדברים שברא הש"י בעולם שתלוי בהם נפש האדם לגמרי, ואחר כך אמר וחסרונן היינו דבר שאם לא היה אותן דברים היה האדם חסר, ואמר על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי היינו שאר דבר שאף אם לא היו לא היה כאן חסרון רק שהם על צד היותר טוב. וכן פירשנו מצות ג' סעודות אשר האדם חייב בהם בשבת, כי השבת מורה כי השלים השם יתב' את עולמו ולא החסיר ממנו דבר, ולכך אם לא היה אף סעודה אחת בשבת לא היה אפשר לאדם לעמוד כלל, ולכך הסעודה ראשונה כנגד הכרחי שאי אפשר בלא זה, ואם לא היה רק סעודה אחת הי' האדם חסר כי האדם לפי הראוי צריך שיהיה לו ב' סעודות בכל יום אחת בוקר ואחת בערב כדכתיב (שמות ט"ז) בין הערבים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם ודבר זה ידוע, לכך סעודה שניה כנגד השלמה שהשלים את האדם שאינו חסר, סעודה ג' אין זה רק על צד היותר טוב שיהיה נהנה בה האדם ולפיכך יכול להשלים סעודה ג' במיני תרגימא שהם דברים שהם להנאת אדם בלבד. וכמו שברא הש"י אלו ג' דברים צוה השם יתב' גם כן שישפיע האדם לזולתו כך ובשביל כך ראוי לו הבריאה, כי כבר אמרנו כי ראוי שיהיה המושפע דומה במה אל המשפיע, וציוה לתת חלה מן הלחם כי הלחם הוא חיותו של אדם שאם לא היה הלחם לא היה יכול לעמוד כל ימיו, כי הלחם הוא סעדא דליבא דכתיב (דברים ח') כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו' כמו שפירשנו למעלה, א"כ הלחם הוא חיותו של אדם ודבר זה כנגד מה שברא הש"י בעולם ההכרחי. אמנם היין והשמן בודאי אינם הכרחים לאדם מ"מ היה האדם חסר בלא אלו דברים, וכמו שהש"י השפיע היין והשמן כך ציוה הש"י לתת מעשר ממינים אלו כי אף שאינם הכרחיים אלו מינים מ"מ הם להשלים את החסרון. וגם הדגן שממנו המעשר ראוי הוא לתבשיל והתבשיל זה משלים את האדם עד שאינו חסר, והשם יתב' ברא הדגן בענין שהוא ראוי לאדם לעשות ממנו כמה מיני תבשילים לצרכו ואם לא הי' זה היה האדם חסר ולכך ציוה לתת מן היין והשמן מעשר ואף מן הדגן שראוי הוא לתבשיל האדם, וכל דברים אלו משלימים חסרונו של אדם. אמנם הבכורים הם כאשר הפרי הוא בביכור והאדם נהנה ממנו והוא על צד היותר טוב בלבד, ואין זה שהוא משלים חסרון האדם רק שהוא על הצד היותר טוב, והוא כנגד מה שברא השם ית' בעולם דברים שהם על צד היותר טוב בלבד, וכאשר העולם נוהג באלו דברים אם כן משפיעים הטוב בכל החלקים אשר השפיע השם ית' לעולם, ובשביל זה נברא העולם כאשר המושפע דומה לו והוא ג"כ משפיע ודי בזה, והתבאר לך מעלת גמילות חסדים:

י״דבפ"ק דע"ז (י"ז ע"א) תנו רבנן כשנתפס ר"א בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון למינות אמר לו ר"א בן פרטא לר' חנינא בן תרדיון אשריך רבי חנינא שנתפסת על דבר אחד אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים אמר לו רבי חנינא בן תרדיון אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד וכדרב הונא דאר"ה כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וללא כהן מורה וללא תורה מאי וללא אלקי אמת א"ר הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה ע"כ. פי' כי התורה היא ההשכלה בלבד, ואין זה קבלת מצות בוראו עליו בלמוד תורה שאינו אלא השכלה בלבד, לכך הוא דומה כמו מי שאין לו אלוה כיון שאין מקיים מצות שציוה עליו הבורא שבזה מקבל אלהותו. אע"ג דאי אפשר לומר שלא היה מקיים מצות בוראו ח"ו, מכל מקום כיון שרוב עסקיו הי' בתורה נחשב כמי שאין לו אלוה. אבל זה שעוסק בגמילות חסדים כי גמילות חסדים כל שעה אפשר לו לעשות גמילות חסד, וזה כי לפעמים אין כאן עני מקבל צדקה וכן שאר מצות, אבל גמילות חסד הוא אל כל העולם וכל שעה יכול לעשות חסד, ולפיכך כאשר מקיים גמילות חסדים לא נחשב בזה כמי שאין לו אלוה:

ט״וועוד יש לפרש העוסק בתורה בלבד, היינו שאינו עוסק בגמילות חסדים כי בכל מקום התורה וגמילות חסדים נזכרים זה אצל זה, ולכך מה שאמר העוסק בתורה לא בא לומר שאין עושה שאר מצות רק בא לומר שצריך לעשות גמילות חסדים אפי' עושה שאר מצות, ואם עוסק בתורה בלבד הרי אין זה רק השכלה, ובהשכלה אין לו אלוה רק צריך מעשה שהוא מתחבר אל התורה והוא שייך לתורה, וזה הוא גמילות חסדים כמו שמצינו אלו שני דברים ביחד בכל מקום. והרי מספר שניהם אחד כי גמילות חסדים מספרו תרי"א כמספר תורה. והמעשה שהוא ראוי אל התורה היא גמילות חסדים שהרי התורה תחלתה וסופה גמילות חסדים כי שניהם הם טוב, וכבר התבאר למעלה ג"כ כי הם שוים מתחברים ביחד, כי בעל גמילות חסד הוא מסולק מן החמרי ויש לו זכות, והתורה קנין שכל אלקי לגמרי ודומה אל הפתילה הדקה והזכה שמקבלת האור, ולפיכך גמילות חסדים והתורה מתחברים ביחד. וכאשר עוסק בגמילות חסדים שוב אין לומר כי תורתו היא השכלה בלבד, שהרי עוסק בגמילות חסדים אשר מתחבר לה, וכאשר אלו שניהם שהם התורה וגמילות חסדים הם מתחברים יחד הם שלימות אחד גדול ואין למעלה מזה. ועוד כי על ידי גמילות חסדים הוא תחת כנפי השם ית' שנאמר (תהלים ל"ו) מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ובמדרש (ילק"ש רות) גדול גומלי חסדים שאינם חסים תחת כנפי הארץ ולא תחת כנפי החיות ולא תחת כנפי הכרובים אלא תחת כנפי השכינה כדלעיל. ולפיכך אמר שהוא דומה כמי שאין לו אלוה רק כאשר הוא בעל גמילות חסד אז הוא מתסופף בצלו של הקב"ה ואז השם יתברך לאלוה עליו כאשר מסתופף תחת כנפי השכינה כמו שמבואר למעלה. וגם שכאשר הוא בעל גמילות חסדים נחשב שהולך אחר השם יתב' כמו שהתבאר:

ט״זובמס' פאה (פ"א) אלו דברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא ואלו הן כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם, ובגמ' (קידושין מ', א') רמי ליה רבא לרב נחמן תנן אלו דברים שהאדם עושה אותן אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא ואלו הן כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בגמילות חסדים כתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד בהבאת שלום כתיב בקש שלום ורדפהו ואמר רבי אבהו אתיא רדיפה רדיפה כתיב הכא בקש שלום ורדפהו וכתיב התם רודף צדקה וחסד בתלמוד תורה כתיב כי הוא חייך ואורך ימיך א"ה בשלוח הקן נמי כתיב למען ייטב לך והארכת ימים תנא ושייר תנא תני אלו דברים ואת אמרת תנא ושייר אמר רבי אידי אסברא לי אמרו צדיק כי טוב וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב, ויש להקשות למה זכר דוקא אלו שלשה. דע כי שלשה דברים שזכר התנא הם שלשה דברים אשר כוללים כל הטוב כי מדת הטוב הוא על ג' פנים, האחד כאשר הוא מחויב בדבר לעשות הטוב, החלק השני הוא טוב אשר עושה על צד החסד ולפנים משורת הדין לגמרי ודבר זה הוא חלק השני, החלק הג' הוא טוב אשר ממוצע בין אלו שני דברים, אשר אינם חיוב גמור כמו חלק הראשון ואינו חסד גמור כמו חלק השני אבל הוא כמו ממוצע שהטוב הוא ראוי אבל אינו מחויב רק אם לא עשה הטוב ההוא היה כאן פחיתות בעולם. ולפיכך כנגד אלו שלשה חלקים אמר כבוד אב ואם שהטוב אשר הוא עושה לאב ואם וכיוצא בזה הוא חיוב גמור מאד והוא במדת הדין, והפך זה גמילות חסד כי גמילות חסד הוא אף לעשירים ודבר זה אינו חיוב עליו כלל שהרי נקרא חסד והוא חסד גמור, והשלישי הבאת שלום שהטוב הזה אינו מחוייב שיעשה, ומכל מקום הוא קצת חיוב לגודל רעות המחלוקת כאשר המחלוקת הוא בעולם שהוא מהרס המצב והבנין לגמרי לפיכך מוטל עליו לרדוף שלום, ודבר זה יותר מחויב מן גמילות חסדים ואינו חיוב כמו כבוד אב ואם. אלו הם שלשה דברים ותחת שלשה מיני חסד אלו או שהוא חיוב גמור או שהוא חסד גמור או שהוא ממוצע בין אלו שניהם, תחת אלו הם שאר חלקי גמילות חסד. ולפיכך אל תתמה אם ברייתא של אלו דברים שאוכל פירותיהם בעולם הזה תנא יותר מן אלו שלשה כי שם שנה כל החלוקים, ויתבאר כל זה גם כן בנתיב השלום:

י״זומפרש בגמרא הטעם מה שאלו מיוחדים שאוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לעה"ב, מפני שהוא טוב לשמים ולבריות והמצוה שהוא טוב לשמים וטוב לבריות כמו זאת יש לה פירות. כי השם יתב' הוא עיקר הכל והבריות אשר ברא נחשבים כמו פירות, ולפיכך טוב לשמים וטוב לבריות יש לו קרן ויש לו פירות וראוי שיהיה השלום למה שהוא טוב לבריות בעה"ז כי הבריות הם בעה"ז, וכיון שהם בעה"ז השכר על מה שהוא טוב לבריות הוא בעה"ז ג"כ. אבל מה שהוא טוב לשמים שכרו בעה"ב כמו שראוי להיות. ואמר ותלמוד תורה כנגד כולם ביחד, כי התורה היא טוב בעצמה והיא טוב לעה"ז כי על ידי התורה שהיא שכלית קונה האדם השכל וזהו מעלת האדם ושלימותו. ולא שהתורה היא שלימות לבעל התורה בלבד רק שהיא שלימות אל הכל כי ממנה הכל מקבלים חכמה ושכל, ולכך כמו שאלו שלשה טובים לבריות כך התורה טובה לעולם ולכך יש לה ג"כ קרן ופירות. ואין לומר בתורה חלק כי הדבר שהוא שכלי אין חלק שייך בו כי החלק שייך לגשמי כאשר ידוע לכך ות"ת כנגד כולם. וכך אמרו בירושלמי (פאה פ"א ה"ה) וכל חפצים לא ישוו בה כל חפצים שהם כל המצות אינם שווים לדבר אחד מן התורה. ופרשנו בזה מפני שהתורה היא שכלית והדבר שהוא שכלי אינו חלק, ולא כן המצות אע"ג שהם מצות התורה מפני שהאדם עושה אותם בגוף אשר הגוף הוא גשמי ולכך שייך בהם חלק אבל הדבר שהוא שכלי אינו חלק, לכך כל המצות אינם שוים לדבר אחד בתורה. ומזה הטעם אמר כאן ג"כ ותלמוד תורה נגד כולם, כי לעולם השכלי אין שייך בו חלק לכך תלמוד תורה כנגד כולם, אבל המצות שייך בהם חלק שאין גמילות זה כמו זה:

י״חובפרק מפנין (שבת קכ"ז ע"א) אמר ר' יוחנן ששה דברים אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא ואלו הן הכנסת אורחים וביקור חולים ועיון תפלה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חבירו לכף זכות איני והא תנן אלו דברים שהאדם אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן לעה"ב ואלו הן כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום שבין אדם לחבירו ות"ת כנגד כלם הני בגמילות חסדים שייכים ל"א הני בהני שייכי ע"כ. וביאור זה כי אלו ראוים לאכילת פירות ביותר מפני כי הוא עושה חסד גדול, וכאשר עושה חסד גדול הוא אוכל פירות בעה"ז והקרן קיימת לעה"ב. כי הכנסת אורחים שהאורח אין לו ללון, וכן בק"ח שהוא חולי וצורך גודל הוא אליו. וכך השכמת בית המדרש ללמוד בודאי דבר זה גדול וכמו תלמוד תורה הוא לכך אוכל פירות בעה"ז והקרן קיימת לעה"ב. וכן עיון תפלה כי התפלה מביא הטוב לעולם, וכל אשר על ידו הוא נעשה טוב בעולם אוכל פירות בעולם הזה. וכן המגדל בניו לתלמוד תורה כל דבר שהוא שייך אל ת"ת יש לו פירות, וכאשר מגדל בניו לתלמוד תורה ג"כ אוכל פירות בעולם הזה. וכן השכמת בית המדרש אע"ג שאין זה תורה בעצמה, מכל מקום עושה מצוה שאפשר שתבא התורה לעולם ולכך אוכל פירות בעולם הזה. וכן הדן את חבירו לכף זכות שלא יהיה חבירו רשע, זה בודאי טוב לחבירו שהוא עמו בעה"ז יש לו לאכול הפירות בעה"ז. והנה הם ששה דברים כי ראוי לדברים שעושים פירות שיהיו ששה דוקא, כי הו"ו עץ פרי עושה פרי לכך הו"ו הוא כפול לומר כי ששה דברים הטוב שבהם כפול שהוא טוב לשמים ולבריות ולכך שכרם כפול בעה"ז ובעה"ב. ומתרץ הני בגמילות חסדים שייכי כלומר שאלו ששה כולם בכלל גמילות חסדים, ולפי זה יהיה פירוש ששה דברים שהם גמילות חסדים אוכל פירותיהם בעולם הזה אבל הבאת שלום וכבוד אב ואם אינם גמילות חסד. וללישנא אחריני הני שייכי בהני, כלומר כי אלו שזכר ר' יוחנן שייך בהני דמתניתין, כי דן חבירו לכף זכות זה הבאת שלום ג"כ וכן שאר דברים שזכר ר' יוחנן שייכים באלו שלשה דמתניתין רק שאלו יותר ראוים לאכילת פירות בעולם הזה לכך נקט אלו ששה:

י״טובפרק לולב וערבה (סוכה מ"ט ע"ב) תנו רבנן בג' דברים גדולה גמילות חסדים מן הצדקה שהצדקה בממונו גמילות חסדים בין בממונו ובין בגופו צדקה לעניים גמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים צדקה לחיים גמילות חסדים בין לחיים ובין למתים. ביאור דבר זה ההפרש שיש בין גמילות חסדים ובין צדקה, כי גמילות חסדים הוא מצד הנותן שהוא עושה טוב בין שמבקש המקבל ובין שאין מבקש, אבל הצדקה הפך זה, כי מפני שהמקבל צריך לכך נותן לו מפני דחקו, ודבר זה מצד המקבל ואף שאינו מבקש הרי כאלו מבקש שידוע דוחקו וצריך לקבל. ולפיכך בג' דברים גדולה גמילות חסדים כי ג"ח אפשר אף בגופו והנה הוא איש טוב, אבל הצדקה הוא מקבל מאחר מה שצריך ולא שייך שמקבל גופו ולכך הצדקה דווקא בממונו. ועוד צדקה לעניים דוקא, שהמקבל הוא עני וצריך לקבל ואילו העשיר א"צ לקבל דבר כלל ולפיכך צדקה לעניים דווקא, אבל החסד שהוא מצד שהוא איש טוב משפיע לאחרים הן יהיה עני והן יהיה עשיר. צדקה לחיים מפני שהחי הוא מקבל ומבקש לקבל אבל המת אינו מבקש לקבל כלל, ולפיכך צדקה לחיים דוקא ואילו ג"ח בין לחיים ובין למתים. ומפני כי גמילות חסדים הוא מצד הטוב של הפועל, ודבר זה בודאי יותר מעלה כאשר הוא איש טוב בעצמו לכך אמרו בפ' לולב וערבה (שם) אמר ר"א גדולה ג"ח מן הצדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל אבל קוצר בודאי אוכל. ואמר ר"א אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה, ור"ל כי גמילות חסדים שהוא מצד הטוב של משפיע והצדקה היא מצד המקבל, ולפיכך הצדקה אינה רק ספק בלבד כי אם לא היה המקבל ראוי אין כאן צדקה, אבל גמילות חסדים שעושה מצד עצמו שהוא איש טוב משפיע לאחר ולפיכך גמילות חסדים בודאי יש שכר על זה, דסוף סוף העושה הוא איש טוב וראוי לקבל שכר אף אם המקבל אינו ראוי. וזה שנקרא הצדקה זריעה שהוא ספק אוכל ספק אינו אוכל, ואילו גמילות חסדים קרא קצירה שהקצירה היא ודאית. וזה שאמר ג"כ שאין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה, כלו' כפי מדת טובו של נותן כאשר נותן הצדקה בעין יפה שזה נקרא איש טוב ודבר זה נקרא גמילות חסד ולפי זה נחשב הצדקה לפי ג"ח שבה, אבל אם הנתינה בעצמה בצרות עין אין זה גמילות חסדים כי ג"ח מצד הטוב שבאדם ולפי מה שעינו טובה בצדקה יש על זה קבול שכר. וזה פי' אין הצדקה משתלמת אלא לפי ג"ח שבה ולכך אמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, כלומר הקצירה שהוא התשלומין הוא לפי החסד שבצדקה כפי מה שהוא איש טוב, והבן הדברים האלו:

כ׳מעלת החסד שהוא יסוד העולם ויסוד כסא כבודו, ובמדרש (ילקוט תהלים תת"ם) משכיל לאיתן האזרחי חסד ה' עולם אשירה אמרו לו לאיתן על מה העולם עומד אמר להם על החסד שנאמר והוכן בחסד כסאו משל למה הדבר דומה לכסא של ד' רגלים והיה האחד מתמוטט שהיא קטנה נטל צרור וסמכו כך היה כסא של הקב"ה כביכול מתמוטט עד שסמכו הקב"ה ובמה סמכו בחסד הוי אומר אמרתי עולם חסד יבנה וכן דוד הוא אומר לעושה שמים בתבונה כי לעולם חסדו על מה הם עומדים על החסד שנאמר כי לעולם חסדו וכן כל המזמור. ויש לדקדק למה החסד הוא סומך את הכסא יותר מכל מדותיו של הקב"ה, והסברה נותן שיהיה המשפט סומך הכסא שהרי הכסא הוא שייך אל המשפט. אבל דבר זה כי העולם אי אפשר לעמוד במדת המשפט לפני הקב"ה אשר מדקדק כחוט השערה, ואף א"ת כי הוא זוכה במשפט סוף סוף אפשר הוא ויכול להיות שלא יעמוד במדת המשפט. הרי יש כאן לעה"ז ענין שהוא מתמוטט כמו כסא שאינו עומד בשוה שאינו עומד מקויים רק הוא נוטה אנה ואנה, כך יש לעה"ז כי במדת המשפט הוא מתמוטט אנה ואנה כי אפשר שיהיה קיים ואפשר שלא יהיה קיים. ולכך אמרו לאיתן על מה העולם עומד מקויים שאין לו שום התמוטטות, אמר על החסד כי מצד החסד שהש"י מנהיג העולם בחסד אין לו התמוטטות רק עומד מקויים בלי הטיה כלל, כי מצד החסד אין לומר שיהיה לו בחינה מה שלא יהיה קיום, ולכך כתיב (תהלים פ"ט) אמרתי עולם חסד יבנה:

כ״אוזה אמרם במדרש (ויק"ר פל"ו) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה ר' יהודה בר חנן בשם ר' ברכיה אומר אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה הדבק בגמילות חסדים שנא' כי ההרים ימושו זהו זכות אבות וגבעות תמוטינה אלו אמהות וחסדי מאתך לא ימוש אמר רבי חייא לעולם זכות אבות קיימת ולעולם מזכירין אותו שנאמר כי אל רחום ה' אלקיך ולא ישכח את ברית אבותיך ע"כ. ויש לשאול מה ענין החסד אל זכות אבות. והדברים כמו שאמרנו, כי האבות הם בנין חזק והם יסוד הבנין כמו ההר אשר לא ימוש, וישראל הם תולדותיהם של האבות נבנים עליהם, ולכך אמר אם אין זכות אבות ידבק בגמילות חסדים שהוא בנין של עולם ג"כ כדכתיב עולם חסד יבנה, ודבר זה יתן קיום לעולם שלא יתמוטט. כי כאשר הם דבקים בחסדי הקב"ה יש לנמצאים הקיום בו ית' עד שאין להם נפילה, כמו שבארנו כי מצד החסד אין לעולם התמוטטות כמו שאמר איתן. ומזה תבין שתקנו בתפלה אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שזכר ג' אבות שהם יסוד חזק ובנין לישראל. ואמר כי היסוד העליון יותר על חסדי האבות, שאף אם ח"ו נתמוטטה זכות אבות וזכות אמהות, אז יתדבק בחסד ודבר זה הוא במקום חסדי אבות. ועוד יש לך להבין כי העולם הוא מקבל קיום מן הש"י, מצד כי יש לעולם דביקות בו יתב', והעולם דבק בו ית' לגמרי מצד החסד אבל לא מצד המשפט. כי מצד המשפט הש"י נבדל מן העולם כאשר עושה בו משפט, כמו המלך שעושה משפט בעם אשר המלך נבדל מן העם ועושה בו משפט, ולפיכך מצד המשפט אין קיום גמור לעולם כאשר מצד המשפט אין דביקות בו ית'. רק הדביקות בו יתב' מצד החסד ומצד הזה יש לעולם קיום, ומזה תבין מה שאמר המדרש כי היה הכסא מתמוטט, וזה כי הדבר שהוא מתמוטט אין לו חבור גמור לדבר הוא עומד עליו. ומפני כי במשפט אין לו ית' דביקות אל העולם, ולכך אין מצד זה קיום אל הכסא והוא דומה לכסא שהוא מתמוטט, ומצד החסד יש אל העולם דביקות בו וזהו הקיום, לכך דומה לכסא שהוא מתמוטט כאשר אין לו דביקות אל מה שעומד עליו, וכשנוטל צרור וסמכו אז יש לו דביקות אל מה שעומד עליו ואז הוא מקויים, והבן הדברים האלו מאוד מאוד:

כ״בובמדרש (ויק"ר פל"ד) עוד רב סימן בשם ר"א אומר [אם] מי שעושה חסד עם שאינו צריך חסד אברהם עשה חסד למלאכים שאינן צריכים חסד ראה מה פרע לו הקב"ה לבניו המן והשליו והענן מי שעושה חסד למי שצריך חסד על אחת כמה וכמה ד"א אם מי שלא עשה חסד עם אשר אין צריכים חסד עמון ומואב עם ישראל דכתיב על דבר אשר לא קדמו וגו' וכי צריכים היו ישראל להם והרי מ' שנה היה להם מן והבאר מה פרע להם הקב"ה לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים מי שאינו עושה חסד למי שצריך לחסד על אחת כמה וכמה ומה אם מי שעושה חסד למי שחייב לו לעשות חסד כך שנא' ויאמר שאול אל הקיני סורו רדו מתוך העמלקי ואתה עשית חסד ראה מה פרע לו הקב"ה מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה ע"כ. וכל זה מפני שבעל המדה הזאת דבק בחסד ובטוב ובודאי הש"י משלם לו ג"כ הטוב. וביותר מיוחד המדה הזאת שמקבל הטוב מן הש"י כאשר עושה טוב לפי שהוא מדה נגד מדה, ובשביל כך אמרו כל מי שעושה חסד עם אחר אותו חסד עצמו נפרע לו מן הש"י, וכן אמרינן בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ו ע"ב) אמר ר' יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו וכל מה שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה ע"י שליח ואל הבקר רץ אברהם ורוח נסע מאת ה' ויקח חמאה וחלב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים והוא עומד עליהם תחת העץ הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ואברהם הולך עמם לשלחם וה' הולך לפניהם יומם יוקח נא מעט מים והכית בצור ויצא ממנו מים ושתה העם. ובמסכת מועד קטן (כ"ח ע"ב) ג"כ תניא היה ר"א אומר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה וגו' והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספיד יספדוניה דקביר יקברוניה דטעין יטעוניה דלווי ילווני' דידיל ידלוני'. וכל זה מפני כי מי שעושה חסד ראוי לתשלום גמול לגמרי כאשר עושה חסד וטוב ראוי שיהיה ג"כ נעשה עמו ג"כ טוב וזהו מדה נגד מדה. ומפני שראוי לתשלום גמול יש להיות נפרע כפי הגמול שעשה וכך יהיה נעשה עמו ובאותה מדה יהיה נפרע לגמרי, כי מאחר שהוא ראוי לתשלום הטוב ולכך ראוי שיתן לו הש"י אותו טוב בעצמו וזהו תשלומין גמורים, ודבר זה אין שייך במדות אחרות רק במדות של גומלי חסד. ועוד כאשר עושה טוב לאחר הש"י משפיע לו ג"כ הטוב והחסד, כי כמו כאשר יש נחל קטן והוא מחובר אל הנהר הגדול אשר אין לו סוף, כאשר יוצאין המים מן הנחל הקטן ומשפיעים מים לבור שסמוך לו תכף ומיד יוצאים מים מן הנהר הגדול וחוזר ומשפיע אל הנחל אשר מחובר לו המים שיצאו ממנו ובאותו דרך שיצאו ממנו המים הם באים אליו, כך כאשר בעל גמילות חסד אשר הוא דבק בטובו של הש"י כאשר משפיע לאחר מטובו אז הש"י אשר הוא טוב משפיע לו הטוב בעצמו אשר הוא עושה, וכל עוד אשר המים יוצאים ומשפיעים לאחר יושפע לו ג"כ וכפי אשר השפיע ובאותו דרך אשר השפיע משפיע לו ג"כ. והבן הדברים האלו מאוד ותבין כי ראוי בעל המדה הזאת לתשלום גמול יותר מהכל:

כ״גבפ"ב דבבא מציעא (ל' ע"ב) ובפרק הגוזל (ב"ק ק' ע"א) תני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם את הדרך זה גמילות חסדים אשר ילכו זה בקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין אמר מר אשר ילכו זה בקור חולים היינו גמילות חסדים לא נצרכה אלא לבן גילו דאמר מר בן גילו נוטל אחד מששים מחליו ואפ"ה מבעיא ליה למיזל גביה בה זו קבורה היינו גמילות חסדים לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו אשר יעשו זו לפנים משורת הדין דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה ד"ת אלא דייני דמגזיתא לדייני אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין. ובפרק הגוזל פי' רש"י בית חייהם אומנות ובפרק אלו מציאות פי' רש"י זו ת"ת. וקשיא דמה ענין אומנות אל והודעת דלא נזכר בו כלל, ולפי' של הגוזל ניחא דלשון ידיעה שייך בתורה בכל מקום והודעת לבניך ולבני בניך. אך קשה דזה דכתיב בקרא אחריני לפני זה והזהרת את החקים ואת המשפטים, אבל נראה כי הידיעה הוא החיים דכתיב (קהלת ט') והמתים אינם יודעים מאומה, ור"ל שיודיע להם בית חייהם הוא עוה"ב שהוא בית חייהם ויהיו נמשכים אחר זה שיגיעו לבית חייהם שהיא הצלחתם האחרונה:

כ״דויש לדקדק כי זכר ג' מדריגות, האחד גמילות חסדים, והשני בקור חולים, והג' הוא קבורה. והנה נחלק ג"ח לג' חלקים, האחד שהוא מטיב לאחר דרך חסד, הב' הוא כאשר הוא מסוכן והגיע לשערי מות ועושה לו טוב, וזה הוא יותר ממה שהוא משאיל כליו לאחר דרך חסד, כי אין זה הכרחי לו כמו מי שהוא עושה טוב למי שהוא חולה ומסוכן שהוא צריך לזה, והג' כאשר הוא מת והוא עושה לו ג"ח בקבורה שזהו דבר הכרחי, כי החולי ג"כ אינו הכרחי לגמרי כמו שהוא הקבורה שהוא בודאי הכרחי, והנה בקור חולים הוא כמו ממוצע שאינו הכרחי לגמרי. ומה שאמר את הדרך זה ג"ח, כי נקרא ג"ח דרך כמו שכתב (דברים י"ג אחרי ה' אלקיכם תלכו כי בעל גמילות חסד נקרא הולך שהוא מתעלה ללכת אחר הש"י לכך נקרא ג"ח את הדרך, והוסיף הכתוב אשר ילכו בה כי בקור חולים הוא עוד יותר ג"ח כמו שאמרנו כי בקור חולים יותר ויותר, והוסיף בה זו קבורה כי קבורה עוד יותר ג"ח ולפיכך הוסיף לומר בה. ועוד אמר ואת המעשה אשר יעשון, כי אחר שזכר ג"ח זכר הדין ג"כ שנקרא זה מעשה כי גזירת הדין מה שפוסק נקרא זה מעשה והוסיף אשר יעשון זה לפנים משורת הדין. והבן הדברים האלו ותדקדק בהם ובאמתתם ותמצא איך מאוד דקדקו החכמים בפסוק זה, והודעת להם זה בית חייהם שיהיו עושים הדברים שע"י זה יהיו דבקים בחיים ודבר זה נגד מדת יעקב כי יעקב אבינו לא מת, ואח"כ זכר מדת אברהם את הדרך זה ג"ח נגד מדת אברהם, ואח"כ נגד מדת יצחק ואת המעשה זה הדין שיהיה האדם שלם בכל המדות האלו והבן זה מאוד:

כ״הואמר לא נצרכה אלא לבן גילו, דע כי עיקר בקור חולים כי אשר הוא חולה ואתרע מזליה, ואם הולך בן גילו אליו ומתחבר אליו הרי משתתף עמו בחולי ונוטל דבר ממנו בשביל השיתוף והחיבור הזה, ודוקא חלק ששים כי אינו מקבל עיקר החולה וכל דבר שהוא אינו עיקר הוא אחד מששים אמרו רז"ל חלום אחד מששים בנבואה ואין כאן מקום זה ובמקום אחר יתבאר, ואמר לא חרבה ירושלים וכו' פירוש אע"ג שהיה להם חטאים אחרים לא היה בא החורבן אלא הקב"ה היה משלם להם עונש אחר, אבל כאשר העמידו דבריהם על דין תורה ולא רצו רק בדין בא מזה החורבן ע"י מדת הדין שהיה שולט בהם להחריב אותם כי אם היו עושים לפנים משורת הדין ג"כ הקב"ה היה נושא להם פנים, וכן דרשו רז"ל במסכת ברכות כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו אליך אמר הקב"ה איך לא אשא להם פנים כי אני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקי' עד כזית ועד כביצה, לפיכך אם היו עושים לפנים משורת הדין הרי הכתוב אומר אמרתי עולם חסד יבנה, ומדבר זה עצמו יש ללמוד ג"כ כי הרחקת החסד הוא חורבן העולם, ועוד יתב':

כ״ויש דברים שהם ג"כ גמילות חסדים, כמו הכנסת אורחים וביקור חולים והלוית המת והמלוה האדם ההולך בדרך וכן הכנסת כלה לחופה משמח חתן וכלה, כל אלו הדברים הם ג"ח:

כ״זובפרק מפנין (שבת קכ"ז ע"א) א"ר יוחנן גדולה הכנסת אורחים כמו השכמת בית המדרש דקתני מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש ורב דימי מנהדדרעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחים והדר מפני בטול בית המדרש אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה דכתי' ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' אמר ר"א בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בו"ד אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואילו בהקב"ה כתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך וכו', פי' הכנסת אורחים לכבוד האדם שנברא בצלם אלקים, ודבר זה נחשב דבר גדול כמו מי שהוא משכים לבית המדרש שעושה לכבוד התורה ג"כ. ובמשנה (אבות פ"ג) ג"כ קאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים ואמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה כי אלו שניהם שוים. וקאמר רב דימי שהוא יותר מן השכמת בית המדרש, כי השכמת ב"ה זהו כבוד התורה, אבל הכנסת אורחים כבוד אלקים עצמו להכניס האורח לבית ולכבדו בשביל שנברא בדמות ובצלם אלקים, ודבר זה נחשב כבוד השכינה עצמה והוא יותר מן התורה, ולכך התנא מקדים זה שאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים ואח"כ חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה. ודע לך דווקא להכניס אורחים קאמר, שפנים חדשות באו לביתו, וכאשר פנים חדשות באו לביתו ומקבל פנים חדשות בכבוד זהו כבוד השכינה כי חביב האדם שנברא בצלם אלקים. ורב אמר גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, וכל זה מטעם אשר אמרנו כי הקבלת פני שכינה אין רואה השכינה בעצמו כי לא יראני האדם וחי, ואין דבר זה כמו הכנסת אורחים שהוא מכבד האדם כאשר באו אליו פנים חדשות ונראה אליו פנים חדשות והוא מתחבר לגמרי אל צלם אלקים, ודוקא פנים חדשות כמו האורח שמכניס אותו לביתו והוא מתחבר אליו עתה דבר זה נחשב כאלו התחבר לשכינה. ואלו דברים עמוקים מאוד, כאשר תבין ההפרש שיש בין הכנסת אורחים והקבלת פני שכינה כי אין לפרש יותר מזה:

כ״חובפ"ק דסוטה (י', א') ויטע אשל ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר פרדס וחד אמר פונדק בשלמא למ"ד פרדס היינו דכתיב ויטע שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים אלא למ"ד פונדק מאי ויטע כדכתיב ויטע אהלי אפדנו ויקרא בשם ה' אל עולם אמר ריש לקיש אל תקרא ויקרא אלא ויקריא מלמד שהקריא אברהם שמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו אמר להם וכי משלי אכלתם משל אל עולם אכלתם הודו וברכו למי שאמר והיה העולם. כבר התבאר מדה המשובחת הזאת של הכנסת אורחים שהיה מיוחד בה אברהם, וזה כמו שאמרנו למעלה כי אברהם היה מדתו לגמול חסד, ולפיכך היה לו מדה זאת להכניס את האורחים שהוא גמילות חסדים. ומחלוקת זה שחולקים אם היה האשל פרדס או פונדק דבר זה בארנו במקום אחר ואין להאריך בזה. אבל יש לפרש כי מחלוקת שלהם איזה עיקר הכנסת אורחים אם עיקר הכנסת אורחים כאשר נותן לאורח, דבר שהוא נהנה בו ביותר דבר שהוא טובה והנאה יתרה, ולפיכך אמר שעיקר הכנסת אורחים שנטע פרדס ובו כל מיני מגדים והיה מכניס אורחים לההנות אותם בפרדס הזה שהוא טובה יתירה מאוד, ובזה הוא איש טוב לגמרי כאשר הוא נותן אל האורח דבר זה. ולמ"ד שעשה פונדק, סבר כי עיקר הכנסת אורחים כאשר עושה הכרחי להם, אע"ג שאינו טובה יתירה רק שהיה להם פונדק לאכול ולשתות דבר זה הוא עיקר הכנסת אורחים לא הפרדס שאינו אלא לטובה יתירה ואין ראוי לאורח שיהיה מכביד על בעל הבית. ומ"ד פרדס כי ראוי שיהיה הבעל הבית מכבד את האורח בדברים אלו כמו פירות טובות שראוים לכבד בהם האורח, ואין זה הכבדה ג"כ על בעל הבית כאשר מביא לפניו פירות משובחים, כך יש לפרש מחלוקת שלהם, אבל פרשנו עוד במקום אחר ואין כאן מקומו:

כ״טבפרק חלק (סנהדרין ק"ג ע"ב) א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן קיסמא גדולה לגימא שהרחיקה שתי משפחות מישראל שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ור' יוחנן דידיה אמר מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים ומעלמת עינים מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי הבעל ושגגתה עולה זדון מרחקת את הקרובים מעמון ומואב ומקרבת את הרחוקים מיתרו דאמר ר' יוחנן בשכר קראן לו ויאכל לחם זכו בניו וישבו בלשכת הגזית שנאמר וממשפחת סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב וכתיב התם ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' ומעלמת עינים מן הרשעים ממיכה ומשרה שכינה על נביאי הבעל מעדו הנביא דכתיב ויהי הם יושבים ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו ושגגתה עולה זדון דאמר רב יהודה אמר רב אלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי ולא נהרג שאול ושלשה בניו. ופירוש זה כי הלגימא כאשר אחד בא לביתו ומבקש לאכול והוא נותן לו, כמו שנתן יתרו למשה כאשר בא משה לביתו וזה דבר גדול מאוד. וזה כי הש"י מפרנס כל הנבראים וכל אשר הוא קרוב אל הש"י הוא מפרנס ג"כ, דומה לזה אילן שהוא נטוע בארץ העיקר משפיע פרנסה על כל הענפים, וכל ענף אשר הוא קרוב אל העיקר הוא משפיע יותר מן אשר הוא רחוק, ולפיכך כאשר האדם משפיע מלחמו אל אחר, במדה זאת הוא קרוב אל הש"י אשר הוא נותן ומשפיע ומפרנס הכל. ודוקא לגימא שהוא נותן לו מזון ופרנסה, כי מדת הש"י שהוא מפרנס הכל בלחם דכתיב נותן לחם לכל בשר ודבר זה עיקר הפרנסה שמפרנס את הברואים. ולכך היא מרחקת הקרובים, כי כאשר אין לו דבר זה כמו עמון ומואב שלא קדמו ישראל בלחם ומים, והיו קרובים ונתרחקו מאחר כי מדת הש"י שהוא מפרנס הכל וזה שאינו עושה כך אין לו קורבה אל הש"י. וכן להפך ג"כ שהיא מקרבת הרחוקים כאשר יש לו מדה זאת שנותן פרנסה לאחר בזה מתקרב אל הש"י. ובזה הטעם מעלמת עין מרשעים, וזה כי הרשע שהוא רחוק מן הש"י וכאשר יש לו מדה זאת שנותן ומשפיע מלחמו לאחר בזה מתלבש במדת הש"י אשר הוא משפיע אל הכל ולכך מעלמת העין מן הרשע. ומשרה שכינה על עובדי הבעל וזה כמו שאמרנו כאשר יש לו מדה זאת הוא קרוב אליו ית' ולכך משרה שכינה עליו אף אם הוא מעובדי הבעל, ואמר כי שגגתו עולה זדון דבר זה כמו שארז"ל ששגגת תלמוד עולה זדון, ובארנו דבר זה במסכת אבות שאין ראוי להיות שגגה במדריגה השכלית, כי השגגה הוא כאשר סר השכל מאתו ואינו יודע מה שעושה, אבל בדבר שהוא שכלי אין בשכל שגגה ולפיכך שגגת תלמוד שהוא דבר שכלי עולה זדון כי אין שייך בזה שגגה אשר השגגה הוא מצד הגוף הגשמי ולכך השגגה עולה זדון. וכן דבר זה הוא השפעת המזונות לאחר, דבר זה הוא נחשב מדה שכלית כמו שבארנו למעלה בנתיב הזה שהנבדל מן החומר משפיע והחומר הוא מקבל, ולכך מאחר שהדבר הזה דהיינו ליתן פרנסה לאחר הוא מדריגה שכלית נבדלת שגגתו עולה זדון, כי אין שייך לכאן הגשמי כי הגשמי אינו משפיע רק השכלי הוא משפיע ולכך שגגתו עולה זדון. ובז"ש דבר זה בלשון לגימא שהלשון משמע שהבא לביתו פותח פיו והוא נותן לו לאכול, ר"ל בזה כי ד"ז היינו שהוא מבקש לאכול, ולא שמזמין אנשים לביתו רק שהמקבל בא לביתו של המשפיע ומבקש לאכול, ודבר זה הוא דבר עמוק כי עיקר הטעם במה שהוא קרוב אל הש"י מפני שהוא ית' משפיע אל הכל, וזה נקרא השפעה כאשר המקבל מבקש ורוצה שיהיה משפיע לו והוא משפיע אליו, ולא כאשר אין חפץ ומבקש לקבל, ולכך אמר גדולה לגימא שהלגימא היא שהמקבל פותח פיו וחפץ לקבל והוא נותן לו. והדברים האלו הם עוד עמוקים ובארנו דבר זה בחבור גבורות השם, ולכך כמה גדול זכות אותן בני אדם המכניסים לביתם לומדים ונותנים להם לאכול, וזה יותר על השכר גדול שבארנו בנתיב התורה רק גם זה נוסף עליו, וזה כאשר כוונתם ללמוד שבשביל זה היה זוכה יתרו שבניו היו יושבים בלשכת הגזית:

ל׳מצות בקור חולים הוא ג"כ מן גמילות חסדים, ואף כי למעלה בארנו כי הפרש יש בין ג"ח ובין הצדקה כי הצדקה מצד המקבל ואילו ג"ח הוא מצד עצמו של עושה חסד והרי בקור חולים ג"כ מצד המקבל שהוא צריך אל בקור חולים. מ"מ אין זה דומה כי העני הוא שואל ומבקש צדקה ואף ע"ג שאינו שואל מחמת בושה הוא כאלו מבקש, אבל בקור חולים אינו כך אף שצריך אליו המקבל מ"מ אינו מבקש והוי דומה לקבורה שהוא צריך למת אבל אינו מבקש ולכך נחשב זה מגמילות חסדים:

ל״אבפרק אין בין המודר (נדרים ל"ט ע"ב) ר' חלבו חלש אכריז רב כהנא ר' חלבו באיש לא איכא דקא אתא אמר להו לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר' עקיבא לבקרו ובשביל שכבד ורבץ לפניו חיה א"ל החייתני יצא ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים כי אתא רב דימי אמר כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות מאי גורם אי לימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמי' שיחי' ושאינו מבקר את החולה מבקש עליו רחמים שימות שימות סלקא דעתך אלא כל שאין מבקר את החולה אין מבקש עליו לא שיחיה ולא שימות ע"כ. ר"ל כאשר מבקר את החולה מבקש עליו רחמים, כי כך ענין הביקור עצמו שהוא בקשת חיות, אבל בקשת רחמים בביתו בלא ביקור אינו כ"כ, כיון שלא בא ע"י מעשה של בקור חולים אינו דומה לזה כמו שהולך אל ביתו לבקרו, ודבר זה בקשה גמורה עליו:

ל״בובפרק הנ"ל (מ' ע"א) אמר רב יהודה אמר שמואל כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' ואין דל אלא חולה שנא' מדלה יבצעני אי נמי מהדין קרא מדוע אתה ככה דל בן המלך ואין רעה אלא גיהנם שנא' כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה ואם בקרו מה שכרו מה שכרו כדאמרי' ניצול מדינה של גיהנם אלא מה שכרו בעולם הזה ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו ישמרהו מיצה"ר ויחיהו מן היסורין ואשר בארץ שיהיו הכל מכבדין אותו ואל תתנהו בנפש אויביו שיזדמנו לו רעים כנעמן שרפאוהו מצרעתו ואל יזדמנו לו רעים כרחבעם שחלקו מלכותו ע"כ, ביאור זה מעלת ומדריגת המבקר את החולה, אשר ראוי אליו שיהיה ניצול מדינו של גיהנם כמו שהוא מבקר את החולה ורוצה להוציא אותו במה שאפשר לו מן המיתה וליתן אליו הויה, לכך ניצול מדינו של גיהנם, שאין הגיהנם רק מיתת הנפש כי הצדיקים אפי' במיתתן נקראו חיים רק המיתה הוא הגיהנם כמו שבארנו הרבה דבר זה. ולפיכך מי שהוא מבקר את החולה לתת אליו החיות והמציאות להחזיר אותו אל בריאותו ולפיכך ניצול מדינו של גיהנם שהוא עיקר המיתה. ולא אמר שניצול מן המיתה שאין אדם ניצול מן המיתה, אבל אפשר שיהיה ניצול מן הגיהנם שהוא עיקר המיתה. ועוד כי בחולה שולט האש הוא הגיהנם וההולך לבקרו להצילו מזה בשביל כך הוא ניצול מדינו של גיהנם וזה מבואר וזה עיקר. ואמר שמתברך בד' ברכות, ואלו ד' דברים נמצא בחולה כי אין יצה"ר שולט בחולה ודבר זה ידוע כי אין יצה"ר בחולה, ואשר מבקר אותו הרי מקיל את החולה מן היסורים כי בקור חולים הוא נחת רוח לחולה, והבקור ג"כ הוא כבוד לחולה ולכך הכל יהיו מכבדין אותו, ומפני שנהג בו מנהג הריעים והחברים שהולכים לבקר זה את זה, ולכך אמרו לענין בקור חולים שחבריו נכנסין מיד אליו מפני שהם ריעים ודרך הריעים לבקר בלא חולי זה את זה ולכך יזדמנו לו ריעים טובים, אך כי אלו דברים מופלגים עוד בחכמה. ואמר ר' חנינא סבא משמיה דרב כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא שנא' גם אנכי חלילה מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם אמר רבא אם ת"ח הוא צריך שיחלה עצמו עליו דכתי' ואני בחלות' לבושי שק ע"כ. וביאור זה כי מאחר שהש"י בעל רחמים ומדתו לרחם, ולפיכך מי שאינו מבקש רחמים אין מבקש להצילו, ודומה כמו מי שאינו מציל אחר כאשר הוא בסכנה. והוסיף רבא שאם הוא ת"ח צריך שיחלה עצמו עליו, פי' התלמיד חכם שיש לו מעלה עליונה הוא מעלת השכל הנבדל, צריך האדם להתגבר בתפלתו עד שיחלה עליו שבזה מסלק גופו כאשר יחלה עצמו בשביל הת"ח שיש לו מדריגה השכלית הנבדלת מן גוף לכך בשבילו צריך שיחלה עד שמסלק גופו ודבר זה מבואר. וכן הלוית המת הוא ג"כ מגמילות חסדים, ואמר ר' יהודה (ברכות י"ח, א') הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם ליוהו מה שכרו אמר ר' אבהו מלוה ה' חונן דל ע"כ, דע כי אם חרף לסומא לא שייך בזה חרף עושהו, כי הסומא אינו כמנהגו של עולם ואם הוא סומא הרי חסרון זה מצד האדם, אבל מי שלועג לרש שאין הרש מצד עצמו שהרי גלגל הוא שחוזר בעולם, ולפיכך דבר זה הוא מצד הבריאה לכך חרף עושהו שהרי בהנהגת העולם כך הוא. וכן המיתה הוא כמנהגו של עולם ואם אינו מלוה אותו לפי שאינו מקפיד על כבודו, נאמר עליו שהוא לועג לרש שכך העולם אשר ברא הש"י נוהג במיתה לכך חרף עושהו מי שברא העולם בענין זה. ואם ליוהו עליו נא' מלוה ה' חונן דל שמאחר שאין הלואה שייך אצל העני שהרי אין לו לשלם כלום, ואין אדם מלוה את מי שאין לו לשלם רק נחשב הלואה זאת אל הש"י כמו שהתבאר, כי הש"י משלים חסרון כל הנבראים ועל השם יתב' להשלים את החסר לאדם ולכך הלואה זאת אל הש"י שעליו להשלים מה שחסר לאדם. וכן כאשר מלוה המת החסד שעושה לאדם נקרא שהוא הלואה אל השם יתב' מאחר כי השם יתב' משלים הכל, והמת הזה שחסר לויה לכך האדם המלוה אותו על הש"י לשלם שכרו שהרי הלוה לו ודבר זה מבואר:

ל״גובפרק האורג (שבת ק"ה, ב') א"ר יהושע בן פזי אריב"ל משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך א"ר יהודה אמר רב כל המתעצל בהפסדו של חכם ראוי לקברו בחייו שנאמר ויקבר אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח בהר אפרים מצפון להר געש מלמד שגעש עליהן ההר להרגן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה שנא' בסאסאה בשלחה תריבנה מתיב רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן והכתיב ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אמר ליה בבלאי ימים האריכו שנים לא האריכו אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם ימים ולא שנים ברכה שאני ע"כ. פירוש לגודל הדבר שנחשב מיתת האדם שהוא כשר לפני הש"י, וכדכתיב (תלים קט"ז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו מפני כך הדמעות הם גם כן לפני השם יתב' עד שהוא יתב' סופרן ומניחן בבית גנזיו. וידוע כי הצדיקים מיתתן בידי הקב"ה ולא בידי מלאך המות כלל, וזה שאמר כאן כי הדמעות שהם על האדם כשר מניח הקב"ה בבית גנזיו במקום שבא משם מיתת הצדיק. ואמר מי שמתעצל בהפסדו של ת"ח ראוי לקברו בחייו, ור"ל כי כל כך חזק וקשה במדת הדין מיתתו של ת"ח, עד כי מי שהוא מתעצל בהספדו של ת"ח ראוי לקברו בחייו, שראוי שיפגע בו מדת הדין הקשה עד שראוי לו הקבורה בחייו, וכל זה כאשר לא נתן לב על מדת הדין הקשה שפגע בת"ח לכך ראוי שיפגע בו מדת הדין הקשה לגמרי. ודוקא בענין זה דהיינו המתעצל בהפסדו של ת"ח משום דפגע בו מדת הדין ואין משגיח במדת הדין ולכך נפרע ממנו במדת הדין הקשה מדה כנגד מדה, שכן מדת הדין נותן לשלם סאה בסאה, ודברים אלו דברים גדולים הם:

ל״דמצוה גדולה מאוד לשמח חתן וכלה וגם דבר זה הוא בכלל ג"ח. בפ"ק דברכות (ו', ב') אמר ר' חלבו אמר רב הונא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות שנאמר קול ששון וקול שמחה וגו' קול אומר הודו ואם משמחו מה שכרו אריב"ל זוכה לתורה שנתנה בה' קולות שנא' ויהי ביום השלישי ויהי קולות וקול שופר וגו' ויהי קול השופר הולך וחזק משה ידבר והאלקים יעננו בקול איני והא כתיב וכל העם רואים את הקולות אותן קולות קודם מתן תורה היו רבי אבהו אמר כאלו הקריב תודה שנאמר ומביאי תודה בית ה' רב נחמן בר יצחק אמר כאלו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים שנאמר כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'. במאמר הזה בא לבאר לך דברים גדולים מאוד על זיווג חתן וכלה. ואמר כי יש בזיווג שלהם כאשר הם מתחברים הויה שלימה עליונה, והיא הויה אלקית עד שאין זה הויה טבעית. ודבר זה מבואר בכמה מקומות כי אין זיווג חתן וכלה הויה טבעית רק הויה האלקית, ומעיד על דבר זה כי המחבר והמזווג איש ואשה שם יה מחבר אותם, שהרי היו"ד הוא באיש והה"א היא באשה שמורה על זה כי יש כאן חיבור אלקי בשלימות. כי מצד הטבע הם מחולקים שהרי זה איש וזאת אשה והם מחולקים בעצמם, והם מתאחדים מצד מדריגה אלקית, כמו שמורה עליו מה שחתם שם יה בשניהם. וראוי לפ"ז השמחה כי השמחה היא בשביל הויה שלימה ואז מתחדש שמחה שלימה, כמו שההפך הוא כאשר מתחדש הפסד ואז יש אבל. ובפרט כאשר יש כאן הויה אלקית עליונה שזה נקרא הויה יותר מן ההויה טבעית וראוי לזה שמחה. וכאשר יש שמחה יש כאן הרוחה והתפשטות הפך זו אשר הוא בצער שאז צר לו, אבל מי שיש לו שמחה הוא בהרווחה כמו שאנו אומרים והרוח לנו מצרותינו. וכל הרווחה יש לה התפשטות מכל ד' צדדין, והחמישי שהוא באמצע, ולכך אמר שהוא עובר בה' קולות כי הקול הוא מתפשט ביותר וההתפשטות בכל צד וגם באמצע וזהו שלימות ה' קולות כנגד ההתפשטות בכל ד' רוחות וגם באמצע, וזהו שלימות השמחה, וכאלו אמר הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו שהוא מבטל השמחה השלימה שראוי להיות בשביל השלימות הגמור כמו זה שהוא זיווג חתן וכלה שהוא שלימות גמור, וכמו שהדבר הזה שלימות גמור כך ראוי שיהיה על זה שמחה שלימה אשר השמחה השלימה היא בה' קולות כמו שאמרנו, ומי שאינו משמחו מבטל השמחה אשר מורה על שלימות הבריאה שהוא שבח גדול אל הש"י אשר ברא האדם בשלימות גמור. ולכך כתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומר הודו, כלו' שהשם יתברך ברא האדם בשלימות הגמור שעל זה מורה חמשה קולות, ודבר זה שבח אל הקב"ה ולכך בקול החמישי אמר קול אומר הודו לה':

ל״הואמר שאם משמחו זוכה לתורה שנתנה בה' קולות, ור"ל כי כאשר נתנה התורה לעולם היה גם כן הויה שלימה, שאין הויה שלימה בעולם כמו כאשר באה התורה לעולם ולכך נתנה התורה בה' קולות, כי התבאר שכל הויה שייך לה שמחה והשמחה על ידי קול שהוא מתפשט ולכך היה שם חמשה קולות ג"כ מפני שהיה אז הויה שלימה. ואם משמח חתן וכלה בשביל שהזיווג של חתן וכלה הוא הויה אלקית שלימה זוכה אל התורה שהיא הויה אלקית שלימה גם כן וזה נמשך אחר זה. ובחבור התפארת הארכנו עוד ואין כאן מקומו להאריך. כי שם התבאר כי אלו ה' קולות רמוזים באיש ואשה. ומה שאמר כאילו הקריב תודה, פירוש כי התודה כאשר השם יתב' עשה לו נס והצילו מן המיתה או כל נס שעשה לו, וכאשר השם יתברך עושה לו נס, מורה כי הוא יתב' אחד בעולמו ומפני שהוא אחד עושה בעולמו מה שהוא רוצה ויכול על הכל ולכך עשה לו נס. ולכך יש להקריב אליו חמץ ומצה, כלו' שראוי להקריב אליו ההפכים במה שהוא אחד ומי שהוא אחד כולל הכל אף שני ההפכים, כי המלאכים מיכאל ממונה על מים וגבריאל על אש ולכך אין אחד הכל, אבל השם יתברך הוא מושל על ההפכים ולכך מקריבין אליו ההפכים, וזה מורה שהוא אחד ודבר זה בארנו בחבור גבורות השם וזה שמשמח חתן וכלה אשר חתן וכלה זכר ונקבה גם כן הם הפכים, והש"י מאחד אותם שהרי היו"ד הוא באיש והה"א באשה לומר כי השם מחבר אותם אשר הם הפכים, ודבר זה נחשב כמו הקרבת תודה. כי החמץ והמצה שהם הפכים כאשר מקריבין אותם אל הש"י מורה כי הוא ית' אחד, וכן כאשר משמח חתן וכלה ובזה הזיווג שהם הפכים הוא אחד על ידי הש"י אשר הוא מאחד אותם ובזה הש"י הוא אחד, ודבר זה דומה לגמרי להקרבת תודה מחמץ ומצה אל הש"י ובמקום אחר נתבאר עוד באריכות. ומה שאמר כאלו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים, דבר זה מפני כי איש ואשה הן כמו בנין בית נחשב כאשר מחבר האיש והאשה יחדיו, וכמו שתקנו בברכה והתקין לו ממנו בנין עדי עד הרי האיש והאשה יחד הם בנין, והבנין הזה כמו שאמרנו הוא בנין אלקי ואינו בנין אדם רק בנין אלקי, ולפיכך נחשב דבר זה כאשר משמח חתן וכלה ומחבר זיווגם יחד כאלו בונה חורבה אחת מחורבות ירושלים, שבודאי שהבונה חורבה מן חורבות ירושלים הוא בנין אלקי קדוש כאשר ידוע. והבן הדברים האלו ותדע כאשר משמח חתן וכלה שהיא מצוה עליונה ואין להאריך בכאן:

ל״וובפרק ב' דכתובות (י"ז, ב') אמרו עליו על ר' יהודה בר אלעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה רב שמואל בר יצחק מרקד אתלת. פירוש שהיה נוטל שלשה בדין של הדס וזורק אחד אחד למעלה ומקבל אחד אחד וחוזר וזורקו למעלה ומקבלו. אמר ר' זירא קא מכסיף לן סבא כי נח נפשיה אפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולא עלמא וגמירא דלא מפסיק עמודא דנורא אלא או לחד בדרא או לתרי בדרא אמר ר' זירא אהני ליה שוטיתיה לסבי ואמרי לה שטתיה ואמרי לה שטותיה לסבא. הזכיר כאן ג' דברים, שכאשר האדם עושה המצוה בענין זה הוא עושה המצוה בשלימות, האחד שעושה המצוה דהיינו שהיה משמח חתן וכלה בשלימות גמור, כי המעשה שעשה לפני חתן וכלה שהיה מרקד כך דבר זה הוא שמחה גמורה וכאשר עושה המצוה בשלימות על זה יש שכר הגדול. ולאמרי לה אהני לי' שטתיה, ופי' זה כי כאשר עושה המצוה בתמידות, וזה כי כאשר עושה המצוה פעם אחד דבר זה הוא אקראי והמקרה אינו נחשב, רק אם עושה המצוה בעצם לא במקרה, ולכך אמר אהני ליה שטתיה פירוש אהני ליה השטה שלו שהיה נוהג כך תמיד עד שהיה אצלו שטה קבוע ולא סר מזה ודבר זה נחשב שלא במקרה בלבד, ולאמרי לה אהני ליה שטותיה פירוש שהיה מתבזה על המצוה, וזהו שכרו הגדול שהיה כופה יצרו לעשות המצוה אף שהיה נראה כשוטה על המצוה, וזה שאמר אהני לי' שטותיה שהיה עושה עצמו כמו שוטה בשביל המצוה. רב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד אמרי ליה רבנן אנן מהו למעבד הכי אמר להו אי דמי עלייכו ככשורא לחיי ואם לא לא:

ל״זמצות הלויה הוא ג"כ מן גמילות חסדים. בפרק עגלה ערופה (סוטה מ"ו, ב') זקני אותה העיר רוחצין את ידיהם במים על מקום עריפתה של עגלה ואומרין ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי עלתה על לבנו שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא בא לידינו ופטרנוהו ולא ראינהו והנחנוהו, תנא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינהו ופטרונהו בלא לויה, כהנים אומרים כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' וגו' ונכפר להם הדם שאין ת"ל ונכפר להם הדם ומה ת"ל ולכפר להם הדם אלא רוח הקודש מבשרתן אימתי שתעשו כך נכפר להם הדם. פירוש זה כי הישוב הוא לאדם שנאמר (תלים קט"ו) והארץ נתן לבני אדם, וכל אשר נתן לאדם אין מושלים כ"כ אשר הם מחריבים ומפסידים הישוב כמו גזלנים ולסטים ורוחות רעות וכל המזיקים אינם מושלים שם. והיינו דאמרינן שם רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עדי צינייתא דבבל כי מטו התם אמר ליה ודאי דאמריתו הני צנייתא דבבל איתנהו משני אדם הראשון ועד השתא א"ל אדכרתן מלתא דרבי יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכי מאחר דלא עבר היכן ישב ומאחר שלא ישב היכן עבר אלא לומר לך ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתיישבה ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתיישבה. ומה ענין זה אל מה שהיה מלוה אותו, אבל כיון שהמצוה של לויה מפני כי כל היוצא מן הישוב שם שולטים המזיקים לאדם ולכך אמר בודאי דאמריתו כי הני צנייתא דבבל מימות אדם הראשון, כלו' כי יש מקומות מסוגלים לישוב יותר מן מקומות אחרים, עד כי הני צינייתא דבבל מימות אדם הראשון הם ראוי' לישוב. והיה מרמז לו כאשר הגיעו לצינייתא דבבל, ששם אין צריך לויה כ"כ ומשם היה חוזר למקומו, אבל אותם מקומות שאינם מסוגלים לישוב ואין ישוב בני אדם שם צריך בהם לויה ושמירה יותר. והשיב לו כי אדם הראשון אשר ממנו יצאו כלל בני אדם, והוא נחשב כמו כלל בני אדם שהרי שמו היה אדם ועליו נאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ולפיכך כל ארץ שגזר עליה לישוב נתישבה. ופי' הגזירה הזאת אינה גזירה בדבור כי למה יגזור על זה ולא יגזור על זה, אלא שהישוב הוא לפי ענין האדם. כי תמצא באדם יש אבר שהוא עיקר האדם כמו הראש, וכנגד זה הוא בארץ גם כן מקום שהוא ראש ומעולה מן כל הארץ והוא ארץ ישראל, וכן יש אבר שהוא אינו חשוב כ"כ וכך הוא בארץ, שעל זה נאמר כל ארץ שגזר עליו אדם הראשון להתיישב נתיישב כי הישוב הוא לפי האדם. וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ח, ב') אדם הראשון נברא ראשו מא"י שנק' ראש עפרות תבל, ויש דבר באדם שאינו נחשב כלל וכנגד זה יש בארץ שהוא אינו ישוב כלל. ולפיכך הנהו צינייתא הם מימות אדם הראשון, ר"ל שגם הם מן גזירות אדם הראשון ששייך אליו הישוב וצינייתא דבבל שם שולט האדם כמו שבארנו. והנה מפני זה צריך האדם אל לויה כאשר הולך במקום שלא גזר עליו אדם הראשון לישוב ואין האדם שולט שם והאדם הוא יחידי והוא נבדל מן הישוב אשר שם כח האדם וצריך לויה, אע"ג שלא התלוה עמו כל הדרך סוף סוף היה לו לויה בדרך הזה שהוא הולך עליו ואין מושלים בו הדברים אשר מושלים בדרך שאינו מן הישוב כאשר יש לו לויה. ועוד זה האדם נברא בצלמו של אלקים, וכאשר האדם יש בו צלם אלקים אז נאמר ורדו בכל חית הארץ והכל יראים מלפניו אף המזיקים אינם מושלים בו, וכן כתיב (בראשית ט') ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ומזה למדו (שבת קנ"א, ב') תינוק בן יומו חי אין צריך לשמור אותו מן העכברים עוג מלך הבשן כשמת צריך לשמור אותו, והכל הוא בשביל צלם האלקים הזה שיש באדם שראוי לכבוד. ולפיכך כאשר יוצא לדרך ובני אדם מלוין אותו בדרך שהוא הולך עליו, דנותנין אל צלמו כבוד שאין מניחין אותו שיצא בלבדו וזהו שנותנין לו לויה בדרך ולכך נשאר הכבוד בדרך הזה, ואם אין מלוים כאלו שופכי דמים, פירוש שנוטלים ממנו צלמו אשר האדם נברא בצלם אלקים, ובבטול הצלם הזה עצמו שפיכות דם לגמרי שהרי יש בטול אל הצלם הזה וכתיב (שם) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם, הרי לך כי עיקר שפיכות דם הוא בשביל שמבטל צלם האלקים שיש לאדם, ומי שאינו מלוה את האדם ואין נוהג בו כבוד ומניח אותו לצאת יחידי הרי מבטל את כבוד הצלם הזה שהאדם צריך לזה בדרך:

ל״חוהיינו דאמרינן שם כי לכל אחד יש לויה מיוחדת לפי כבודו. אמר ר' יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו בעיר ארבע אמות אינו ניזוק רבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר מטא לידיה הזיקא והיה ניצול. תנו רבנן הרב עד עיבורה של עיר חבר לחבר עד תחום שבת תלמיד לרב אין לו שעור וכמה אמר רב ששת עד פרסה, ולא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק עד שלש פרסאות עד כאן. וכל זה כי יש לו לנהוג כבוד באדם שהוא בצלם אלקים ודרך שהולך עליו כפי מה שראוי ואז הוא ניצול. ואמר שם תניא היה רבי מאיר אומר כופין ללויה ששכר לויה אין לה שיעור דכתיב ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד ואמת וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואת האיש ואת משפחתו שלחו שנא' וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז. כי הלויה זאת גורם לו לאדם שמירה עליונה מן הש"י, שהאדם מפני שהוא יחידי וצריך הוא אל שמירה מלמעלה ועל ידי שהוא מלוה אותו נכנס בשמירה עליונה ומתדבק למעלה עד שמגיע השמירה אל הש"י ואין קץ וסוף לשמירה זאת. ולפיכך אמר שאין קץ אל שכר לויה, שכשם שעל ידי הלויה גורם אליו שיכנס האדם תחת שמירת הש"י אשר הוא גבוה על גבוה והוא שומר אותו עד אין קץ וסוף כך לשכר שלו אין קץ וסוף. ודבר זה מופלג ועמוק בחכמה מאוד מאוד, כי החסד שעושה בעל הלויה מתעלה החסד הזה בימינו של הקב"ה אשר שם השמירה והלויה וזה מתעלה עד אין קץ וסוף, ואם אין מלוה אותו כאלו שופך דמים דבר זה התבאר למעלה, ומפני כך כופין על לויה שאין ראוי להניח את האדם יחידי שהוא כאלו שופך דמים ודבר זה מבואר:

ל״טהפך המדה הזאת אשר אינו רוצה לעשות שום טוב עם אחר ומעמיד דבריו על הדין ואינו רוצה לעשות לפנים משורת הדין. ומדה זאת כבר בארנו לפני זה, כי לא חרבה ירושלים רק על שהעמידו דבריהם על דין תורה ודבר זה מביא חורבן, כי בנין העולם הוא החסד וא"כ הפך זה הוא חורבן העולם. כי אי אפשר שיהיו התחתונים עומדים בדין, שכך אמרו במדרש (ב"ר פי"ב) ביום עשות ה' אלקים ראה הקב"ה שאין התחתונים יכולים לעמוד בדין לכך שיתף הקב"ה מדת הרחמים עם מדת הדין, ומאחר שאין התחתונים יכולים לעמוד בדין המעמיד דבריו על הדין דבר זה חורבן. ובמדרש (ילקוט שופטים ס"ד) ולא זכרו בני ישראל את ה' ולמה שלא עשו חסד עם בית ירובעל ולא זכרו את ה' הוי כל מי שעושה חסד כאלו מודה בכל הנסים שעשה הקב"ה מיום שיצאו ישראל ממצרים וכל מי שאינו עושה חסד כאלו כופר כו' ע"כ. ופירוש זה, כי מי שעושה חסד הוא מודה בכל הנסים, וזה כי לפי מדת הדין אין ראוי שיעשה הקב"ה שנוי בעולם כי השם ית' ברא את העולם שיהיה נוהג כפי מנהגו וכך הוא לפי הדין, ומי שעושה חסד שאין ראוי שיהיה העולם נוהג על פי הדין רק שיש לעשות חסד לפנים משורת הדין, וזה מודה בכל הנסים שעשה השם יתב' אותם כשיצאו ממצרים שהכל עשה מצד החסד, וכמו שסדר דוד במזמור הודו וכו' (תלים קל"ו) שמספר כל הנסים לעושה נפלאות גדולות כי לעולם חסדו לגוזר ים סוף לגזרים וכל המזמור ההוא שמספר הנסים שעשה השם יתב' במצרים. ודע כי דוקא הנסים שעשה במצרים לפי שנעשו בכל העולם שהרי קריעת ים סוף הוא נעשה בכל העולם שהרי נבקעו כל מימות שבעולם כמו שבארנו במקומו, וכן כל הנסים שעשה השם יתב' עשה בכל מצרים וכמו זה הוא יוצא מן הדין לגמרי, ולכך מי שעושה חסד אם כן הוא אומר כי ראוי שיעשה לפנים משורת הדין ומצד הזה נעשו כל הנסים שהיו במצרים אבל מי שאינו עושה וכאלו אמר שאין ראוי לצאת מן הדין והמשפט, רק שאומר כי הכל יהיה בדין ואין ראוי לצאת מן הדבר שנותן הדין, אדם כמו זה בודאי כופר בכל הנסים שעשה הקב"ה במצרים שאם אין החסד לא היו נעשים הנסים וזה מבואר:

מ׳כמה גדול חטאו מי שמעמיד כל דבריו על הדין עד שבסוף בא לידי כמה דברים, כי מי שאינו רוצה לוותר בשום דבר, הוא בא לדקדק כל כך עד שהוא בא לגזל ולחמס גמור, כי מתחלה הוא מדקדק שאינו רוצה לוותר, ובסוף כאשר יראה שום דבר שיש לו שום צד שהוא שלו הוא לוקח אותו בכח, וכאשר הורגל בזה בא לידי חמס גמור. כמו שתראה באנשי סדום שהיה זה מדתם שלא לוותר, שכך אמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ה) שלי שלי ושלך שלך הוא מדת סדום ובכל מקום (כתובות ק"ג, א') אומרים כופים על מדת סדום, ויש להקשות וכי לא היה להם רק זה שלא היו רוצים לוותר, והרי היה להם כל החטאים שכך אמר הכתוב (בראשית י"ג) ואנשי סדום רעים וחטאים. אלא כאשר היה להם מדה זאת שלא לוותר, הגיעו אל המדות המגונות בשביל זה ובסוף בא עליהם דין הגדול אשר לא נהיה בשום נברא דין כמו זה. אף כי גם אנשי המבול בא עליהם הדין לא היה כמו זה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי מתחלה היו יורדים גשמים שאם יחזרו בתשובה יהפך להם לרחמים אבל אלו נעשה בהם הדין הגמור באש וגפרית ומלח. ולכך כל מקום שזכר הכתוב עונש גדול יאמר כמהפכת סדום ועמורה, וכל זה מפני הדין הגמור שנעשה בהם והכל מפני שהיו נמשכים במעשיהם אחר הדין הגמור ולא היו עושים שום טוב, והמרחיק עצמו מן הטוב הוא רע ומפני כך נאמר עליהם ואנשי סדום רעים וחטאים וכמו שהתבאר בסמוך, ולכך היו פועלים הרע הגמור עד שהיו משקרים בדין אף כי הדין הוא דבר שמחויב לעשות כך והמשנה בו הוא הרע הגמור ביותר מכל עד שבזה הם רעים לגמרי כאשר הם עושים ההפך מה שמחייב הדין. ולכך אמרו שם ארבעה דיינין היה בסדום שקרואי שקרוראי זייפי ומצלי דינא. ופירוש זה כי יש שני מיני שקרים, הא' שמשקר בדברים ומכזב זהו שקרואי, והשני שקרן במעשים דהיינו כופר בפקדון ואין לו אמונה במשא ומתן בכל דבר, ודבר זה הוא יותר מן הראשון כי אין הראשון רק בדברים בלבד ועל זה אמר שקרוראי שהוא תוספת שקר כאשר משקר בממון, השלישי זייפי וזה כנגד שאין להחניף במשפט לבני אדם, והרביעי מצלי דינא וזה נגד יראת אלקים שמדקדק מאוד במשפט שיהיה הדין דין צדק. הרי לך ד' דברים אשר הם ד' אבות נזיקין בדין, האחד המשקר במעשים שלוקח ממון חבירו, המשקר בדברים, והמחניף אנשים ומכיר פנים לגדולים במשפט, והמטה דין שאין יראת אלקים על פניו:

מ״אוכנגד אלו ד' אמרה תורה אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע. ויש לך לדעת ולהבין אלו ד' דברים הכתובים בתורה שבא להזהיר שיש למנות דיינים שאין בהם פחיתות ותכונה רעה כלל, והנה האדם יש בו ד' חלקים אלו, הא' הוא הגוף, הב' הוא הנפש, הג' הוא השכל, הד' הוא ממון של אדם, אף כי אין הממון הוא האדם עצמו, הרי בארנו כי גם הממון נכנס בגדר האדם לפי שהממון הוא חיותו ויש שממונו חביב עליו יותר מגופו ודבר זה בארנו כמה פעמים. וכנגד שלא יהיה לדיין תכונה רעה מצד הגוף אמר אנשי חיל לפי שמצד הגוף האדם הוא נכנע לפני התקיף ממנו, וכנגד זה אמר אנשי חיל שיהיה איש חיל שהוא בעל כח מצד הגוף ולא יהיה מחניף לאדם אף שהוא גדול בגדולים. ויש אדם הפך זה שגובר בו כח הנפש שהנפש היא בעלת כח עד שאף מן הש"י אינו ירא ומורא לא יעלה על ראשו, וכנגד זה אמר יראי אלקים והוא ירא מן הש"י ולא יטה משפט רק הוא מדקדק במשפט. אנשי אמת והוא כנגד השכל שהם אוהבים השכל ומפני כך אוהבים האמת שהוא שכלי. שונאי בצע נגד הממון ובזה האדם שלם בכל. ודייני סדום היו הפך כל זה, כי היו רעים וחטאים בכל, כי אמרה תורה אנשי חיל נגד המחניפים כי מי שהוא איש חיל אינו מחניף בדין כלל, וכן פירוש רש"י אנשי חיל עשירים שאין מחניפין בדין, וזכר יראי אלקים נגד מצלי דינא שהוא ירא אלקים בדין כדפירש רש"י ז"ל, אנשי אמת שאוהבים את האמת ואינם משקרים וזה הפך שקרואי, שונאי בצע כי לשון בצע הוא על הממון של שקר כמו גזילה וגניבה ודבר זה כנגד שקרוראי. כלל הדבר כי מי שיש לו מדת סדום שאינו רוצה לעשות שום דבר שיהיה נהנה אחר ממנו נמשך ממנו ההפך הוא הרע הגמור ואין רע יותר מזה כאשר מעוות במשפט. ואמרו שם כי הוו מתרמי להו עניא יהבו ליה כל חד וחד דינרא וכתוב שמיה עליה ורפתא לא הוו ממטי ליה כי הוו מית אתא כל חד וחד שקל דידיה הוה ההיא רביתא דהוה קא מפקא ריפתא לעניא בחצנה אגלאי מלתא שפויה דובשא ואוקמוה על איגר שורא אתא דבורי ואכלוה היינו דכתיב ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה ואמר רב יהודה אמר רב על עסקי ריבה. ור"ל כמו שאמרנו שהם היו מדקדקים ולא היה עושים שום טוב, שאף כאשר היה עושה טובה לעני היה דעתו באולי תחזור אליו, וזה שאמר שהיה כותב שמו על הדינר באולי יחזור אליו, ולפיכך לא היה נותן א' מהם רפתא שאין לזה קיום והיה אוכל אותו ולא היה נשאר רק נתן לו דבר שהוא קיים, ואמר כי מדבר זה נמשך להם שהגיעו אל הרע הגמור כמו מעשה של ריבה, כי לא די שלא היו נותנין צדקה רק כי מי שנותן לאחר צדקה היו דנין אותו במיתות אכזריות כמו שעשו להך ריבה, כי נשים רחמניות הם בפרט הריבה היתה רחמנית בטבע לכך נתנה צדקה, ואנשי סדום היו דנין אותה בשביל זה במיתות אכזריות לאבד מי שנמצא אצלו הרחמנות. וכל זה כאשר היו נמשכים אחר מדה זאת שלא לעשות טובה והנאה, ובזה הוא אדם רע ומגיע אל תכלית הרע ביותר כמו מדה המגונה הזאת שהיו ממיתין את אשר הוא עושה טוב, כי כאשר היו מונעים מן החסד שהיה להם מדת סדום הגיעו אל כל זה, ולכך יתרחק האדם מאוד מאוד ממדת סדום, כי המדה הזאת מביא את האדם אל התכלית הרע כמו שאמר עליהם שם:

מ״בובגמרא בפ' חלק (סנהדרין ק"ט, א') תנו רבנן אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא שנא' ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד רעים בעוה"ז וחטאים לעוה"ב. אמר רב יהודה רעים בגופם וחטאים בממונם רעים בגופם דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים וחטאים בממונם דכתיב והיה בך חטא לה' זו ברכת השם שמתבוננים וחוטאים, במתניתא תנא רעים בממונם וחטאים בגופם רעים בממונם דכתיב ורעה עינך באחיך האביון וחטאים בגופם דכתיב וחטאתי לאלקים לה' זה ברכת השם מאוד זו שפיכת דמים שנא' וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד. הנה דעת ר' יהודה, כי לשון רע הוא בא על הדבר שהוא עצמו רע כאשר יאמר דבר זה הוא רע, ולכך כאשר הגוף שהוא עצמו רע יאמר בזה שהוא רע, ולא בא לשון רע בלשון פעל קל רק בלשון הפעיל בלבד הרעותי. אבל חטא הוא מן הקל ובא ממנו תאר השם אדם חוטא, ולפיכך סבר כי יאמר חוטא בממונו שדבר זה נקרא שחטא כאשר לא יתן צדקה וכיוצא בזה, אבל במתניתין תניא איפכא כי נקרא רע כאשר הוא רע לאחרים, וזה כאשר לא יתן צדקה שאז הוא רע לאחרים ולפיכך ראוי שיקרא רע, ונקרא חוטא כאשר לא עשה מה שראוי לעשות או שעושה מה שאין ראוי לעשות שזה נקרא חוטא אבל אדם רע כאשר הוא רע לאדם. ומה שאמר לה' זו ברכת השם כלו' כי ברכת השם נחשב כמו כופר בעיקר, והיו רעים בעצמם וחטאים בממונם לבריות והיו רעים וחטאים אל השם ית' גם כן. כי באלו ג' דברים כאשר האדם שלם בהם הוא שלם לגמרי (והאדם נחשב חסר כאשר הוא חסר בהם) דהיינו כאשר הוא שלם עם בוראו ושלם בעצמו ושלם עם זולתו, וכבר התבאר דבר זה בפרקים בכמה מקומות. וזה שאמר כי אנשי סדום היו רעים בגופם דהיינו בעצמם, והיו רעים לבני אדם שהיו רעים בממונם, והיו חוטאים אל השם ית' בחטא הגדול על הכל זו ברכת השם עד שהיה רעתם בכל. אמנם בברייתא דקדקו עוד יותר לומר כי היו חוטאים בשפיכת דם אשר החטא הוא בצלם אלקים, כי לא נזכר החטא רק בגוף שלהם ובממון שלהם אבל חטא שפיכת דמים היה בצלם אלקים שנברא בו האדם, ודבר זה רע לשמים כאשר שופך דם כי בצלם אלקים עשה את האדם. ורב יהודה לא חשיב זה, מפני כי ברכת השם הוא כופר בעיקר שהוא דבור הראשון אנכי ה' אלקיך, ובזה יש לחשוב שהוא רע לשמים ובכלל הזה לא תרצח שהוא כנגד אנכי בלוח השני. ובשביל כי בעל מדה זאת אשר אינו רוצה לעשות טובה לאחר עד שלא יהיה אחר נהנה ממנו כמו שהיה מדת אנשי סדום שהיו מתרחקים מן הטוב, ולכך הגיעו אל תכלית הרע עד שאין רע יותר כמו שהוזכר בנתיב הזה:

מ״גועוד אמרו שם תנו רבנן אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל רוב טובה שהשפיע להם הקב"ה מה כתיב בהם ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר וגו' נתיב לא ידעו עיט וגו' לא הדריכוהו בני שחץ וגו' אמרו וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם למה לנו עוברי דרכים שאין באין עלינו אלא לחסרנו מממוננו בואו ונשכח רגל מארצנו שנא' פרץ נחל וכו'. פירוש מה שלא היו משגיחים על העני, כי אילו היו מרחמין על העני לעשות לו טובה היו באים לכלל המדה הטובה להיות טוב לבריות, רק בשביל הגאות מתוך עשרם והיה מתגאה לבם, מתוך כך לא היו משגיחים על העני להטיב לו ולכך היו מרוחקים מן הטוב והיה להם מדת סדום, ומי שיש לו מדה זאת מדקדק על טובתו, ובשביל זה באו אל השקר הגדול כמו שאמרו שם על אנשי סדום שהיה דין שלהם דמאן דאית ליה חד תורא נרעי חד יומא דלית ליה נרעי תרי יומי, ההוא יתמא בר ארמלתא הבו ליה תורי למרעי אזיל שקלינהו וקטלינהו אמר להו דאית ליה תורא נישקול חד משכא דלית ליה תורא נשקול תרי משכי אמרו ליה מאי האי א"ל סוף דינא כתחלה דינא מה תחלת דינא דאית ליה חד תורא נרעי חד יומא דלית ליה נרעי תרי יומי הכי נמי דלית ליה תורא לשקול תרי משכי, דעבר במברא ניתיב חד זוזא דלא עבר ניתיב תרי דהוי לי' דרא דלבני אתא כל חד וחד שקיל חד א"ל אנא חדא דשקלי, דהוה שדו תומי או שמכי אתא כל חד וחד שקיל חדא אמר ליה אנא חדא דשקלי ע"כ. וכל זה שהיו מחפשים כל צד שאפשר שכל מעשיהם ומחשבתם לטובתם, כי כונתם היו משום דהוא אדם שאין לו עבודת אדמה שהוא עני ולכך יש לו לרעות שני ימים, כי אין לו מלאכה בביתו וראוי הוא אליו מאחר שאין לו עבודה של קרקע ירעה שני ימים, ומי שיש לו שורים בודאי עשיר הוא ויש לו עבודת אדמה ואין לו פנאי לרעות ולכך יש להקל עליו ודי לו ביום א'. וכן דעבר במברא יהיב חד זוזא דלא עבר במברא יהיב תרי, חושבים היו עצה להנאתם ואמרו משום שהלך על היבשה שהיבשה הוא לשאר אדם ג"כ ולכך העובר שם יתן שנים, אבל מי שעובר על המים אין המים נחשבין לאדם כמו הארץ ששם דרים בני אדם ויכול לעשות ממנו מה שירצה, ולכך די היה כאשר יתן אחד. וכל זה לטובתם ואפילו בדבר שהוא ידוע שאינו כך היו עושים כאשר מצאו שום עלילה לתלות בו, שכך דרך אשר מדתו שלא לעשות טובה לאחר ואינו נכנס לפנים משורת הדין לבסוף הוא בא לחשוב דברים לטובתו בשום צד אשר אפשר לו:

מ״דהנזקין שאדם גורם לחבירו ואינו נשמר בנזק חבירו הפך מדת החסד, כי החסד הוא הטוב שעושה לו וזה גורם לו היזק, (שבת ס"ג א') אמר ר' אבא אמר ר"ש כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו שנא' למס מרעהו חסד שכן בלשון יוני קורין לכלב למס, רב נחמן בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמים שנא' ויראת שדי יעזוב, ההיא אתתא דעיילא לההוא ביתא נבח בה כלבא איתעקר ולדה. דע כי הכלב שהוא רע בעצמו וכאשר יש בתוך ביתו מתחבר אליו דבר רע מזיק נראה שאין ביתו מוכן לחסד, כי כל הנבראים יש בהם הטוב והחסד חוץ מן הכלב שאין בו טוב שכך הוא עצם הכלב אצל הכל ובפרט כלב רע. ולכך מי שיש לו בריאה כמו זאת ומחבר אותו לביתו מסלק חסד מביתו כאשר נמצא בריאה זאת אצלו. ומה שאמר כי פורק ממנו יראת שמים דבר זה כי הכלב שאין בו דבר טוב כלל אינו נחשב בכלל העולם, והש"י הוא עלה אל כלל העולם, ומפני שהש"י עלה אל העולם לכך יש יראת שמים על העולם כאשר הוא ית' עלה אל העולם, והכלב שהוא מרוחק מן העולם לכך אשר הוא מחבר אותו בביתו הוא פורק מעליו יראת שמים כאשר הכלב הוא מרוחק מן העולם אשר הוא ית' עלה אל העולם ומצד הזה יש יראת שמים, והבן הדברים האלו. ונראה מפני כך הכלב אוהב אדון שלו שהכלב הוא תחת האדם ואינו בכלל העולם שהוא תחת הש"י לכך אוהב אדונו ביותר מהכל שנמשך אחר אדון שלו, ולכך מי שמגדל אותו בתוך ביתו פורק יראת שמים:

מ״הכבר אמרנו, כי האדם שגורם היזק לחבירו דבר זה הפך החסידות, לכך אמרו (ב"ק ל', א') מאן דבעי למהוי חסידא יזהר במילי דניזקין וכמו שהארכנו בזה בהקדמת הפרקים. ובבבא קמא (שם) בפ' המניח תנו רבנן חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדיהן ומעמיקים להם ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה רב ששת שדי להו בנורא רבא שדי להו בדגלת. דע כי השמירה מן הנזקים הוא מדת החסידות לכך אמר חסידים הראשונים. ורמזו חכמים פה במה שאמר כי זה עשה כך וזה עשה כך ומה בא לומר בזה. אבל רמזו בזה כי ראוי שיהיה נשמר שלא יהיה הנזק נמצא, ולפיכך אמר שהחסידים הראשונים היו מצניעים זכוכיות שלהם וקוצותיהן והיו מעמיקים להם ג' טפחים ובזה לא היה נמצא, ורב ששת שדי להו בנורא, כי יותר ראוי להיות הדבר המזיק בטל ע"י האש שבטל בזה יותר לפי שנשרף, ורבא דשדי להו בדגלת סובר כי יש להרחיק המזיק על ידי המים שעל ידי המים יתרחק דבר המזיק שמוליכין אותו אל מקום אחר למרחוק. למר יותר עדיף להצניע שאינו נמצא כלל, אבל על ידי אש סוף סוף יהיה נמצא העפר ממנו והוא דבר מה, וגם על ידי מים אף כי מוליכין אותו למקום רחוק מכל מקום הוא נמצא בעולם. ולמר יותר עדיף במים כי סוף סוף אצל האדם אינו נמצא כלל, אבל אם מצניע אותו הרי אצלו הוא רק שהוא נטמן, ובאש ג"כ האפר שבא ממנו הוא נמצא, וראוי שיהיה המזיק בלתי נמצא דבר ממנו כלל, ולמר יותר עדיף באש לפי שנשרף אבל להצניעו הרי הוא בעולם, ועל ידי המים הרי הוא בעולם ג"כ אע"ג כי האפר ממנו נמצא, מכל מקום המזיק עצמו בטל. והבן שלשה דברים אלו, ואיך היו מדקדקים בסלוק הנזק כראוי כי דבר גדול הוא וגורם חסידות גדול כאשר אין בא על ידו נזק והוא מרחיק הדבר שהוא מזיק: