נתיבות עולם, נתיב האמתNetivot Olam, Netiv Haemet

א׳בספר משלי (י"ב) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר. שלמה המלך בא לדבר על מדת האמתית ועל מעלת האמת, כי כאשר האדם דבריו באמת ויושר, אף אם יבאו הכל לחלוק עליו ולבטל האמת ובכח נלחמים עמו עם כל זה האמת נשאר במקומו. והפך זה לשון שקר אין קיום לשקר, וזה שאמר ועד ארגיעה לשון שקר, כלו' השעור היותר קטן שאפשר לומר עליו דהיינו עד יום או חצי יום, ארגיע לשון שקר לשון שבירה כמו רוגע הים וגליו שישבור לשון שקר וכן הרבה, וכך פי' הכתוב ועד ארגיעה לשון שקר הזמן היותר קטן שאפשר לומר עליו עד כך וכך שהוא קצר מאד יהיה נשבר לשון שקר. גם נוכל לומר שלכך כתיב לשון ארגיע, ללמד על לשון ועד הכתוב לפני זה וכאלו אמר הכתוב ועד רגע שהוא זמן קצר ולא יותר נשבר לשון שקר, הפך שפת אמת שיש לו קיום לעד ולנצח, כמו שרמזו ז"ל ג"כ על מלת אמת בפרק הבונה (שבת ק"ד, א') שי"ן שקר תי"ו אמת מ"ט שקר מקרבן מיליה אמת מרחקן מיליה שקר שכיח קושטא לא שכיח, פי' זה כי התי"ו הוא אות אחרון מן אלפ"א בית"א הוא ראוי אל אות אחרון מן אמת, והיה ראוי לומר אל"ף הוא אמת לא תי"ו אמת כמו שאמר שי"ן שקר והוא אות ראשון מן שקר כך היה לו לומר אל"ף הוא אמת, אבל ר"ל כי החותם הוא סוף הדבר שהוא מחתים הכל, ולכך ראוי שיהיה התי"ו שהוא החותם באלפ"א בית"א שהוא אות אחרון שיחתום תיבת אמת, כי התי"ו הוא בסוף אלפ"א בית"א והוא חותם אלפ"א בית"א ראוי שיהיה בסוף תיבת אמת להיות חותם של התיבה, כי אמת הוא חותמו של הקב"ה, לכך נקרא תי"ו מלשון והתוית שהוא לשון סימן וחותם ולכך אמר תי"ו אמת לא א' אמת. והאמת והשקר מחוברים יחד שהרי השי"ן הוא שקר והתי"ו הוא אמת, כי תיכף שירחק מן האמת אף אות אחת תיכף הוא שקר ולכך השקר הוא אצל האמת. ואל יאמר האדם כי אף אם משקר מעט הלא הרוב הוא האמת, שאין הדבר כך כלל רק כאשר סר דבר מעט מן האמת הוא שקר, ולכך אם תסיר האל"ף מן אמת אף שהא' הוא אחד בלבד נעשה ממנו מת הפך האמת, כי האמת הוא מקוים כמו שיתבאר בסמוך גבי אתרא דשמיה קושטא ומיד שהוסר דבר מן אמת אין קיום לדבר ההוא והוא מת. וקאמר כי לכך שקר מקרבן מיליה כי אותיות שקר הם ביחד כי אין צריך לטרוח אחר השקר ויכול לומר שקרים כמו שירצה, אבל האמת לא שכיח, ומפני כך אותיות של אמת מרוחקות עד שאי אפשר שיהיו יותר רחוקים כמו שהתבאר בסמוך ג"כ. וראוי היה שיהיה תיבת שקר שרק שאלו אותיות קרובים זה לזה לגמרי, אבל כדי שיהיה הק' באמצע כי הק' יש לו רגל למטה והכל נסמך עליו והרי השקר נסמך על הקו"ף שיש לו רגל אחד למטה לכך אין לו קיום ועמידה כלל כי אין דבר עומד על רגל אחד, ואם היה הרגל בסוף אז לא היה נסמך על רגל הקו"ף כי הכל נסמך על דבר שהוא באמצע וכיון שהוא רגל אחד אין לו קיום. ובפסוק הזה אמר שפת אמת תכון לעד ואצל לשון שקר אמר ועד ארגיעה לשון שקר, אמר ארגיע בלשון הפעיל מפני שהכתוב רוצה לומר כי האדם שיש בו לשון שקר מקבל דבר שפועל בו ומשברו, ואלו אצל שפת אמת אמר שיש לו קיום מעצמו כי כך הוא מעצמו דקושטא קאי מעצמו:

ב׳ובפרק במה בהמה (שבת נ"ה, א') ובפרק בא לו (יומא ס"ט, ב') אמר ר' חנינא חותמו של הקב"ה אמת ע"כ. ודבר זה צריך ביאור למה חותמו של הקב"ה אמת ולא שאר מדות משאר תוארים אשר יתוארו אל הש"י. ויש לפרש כי לכך חותמו של הקב"ה אמת מפני שהוא יתב' אחד ואין שני ולפיכך חותמו של הקב"ה אמת, כי אין דבר שהוא אחד רק האמת הוא אחד, ואי אפשר שיהיה האמת שנים שאם תשאל על האדם מה זה, הנה אם אתה אומר שהוא בהמה או חיה או עוף וכל הדברים אשר אתה אומר עליו הכל הוא שקר, והם רבים עד שאין קץ ואין תכלית אל השקר, ואלו האמת הוא אחד שהרי הוא אדם ולא ד"א, א"כ האמת הוא אחד, וכן כל דבר שקר הוא הרבה והאמת הוא אחד. וכן משמע מדברי הפיוט שתיקן בפיוט ר"ה אמת חותמו להודיע כי הוא אחד, הרי לך כי לכך אמת חותמו של הש"י להודיע שהוא אחד. ועוד כי יש י"ג אותיות מן הא' עד אות אמצעי מן אמת שהוא מ"ם באלפ"א בית"א, וכן יש י"ג אותיות מן המ"ם הפתוחה עד התי"ו באלפ"א בית"א והוא אות אחרון מן אמת, ואחד מספרו י"ג כי האמת הוא אחד לכך בין כל אות ואות מן אמת הוא י"ג במספר אח"ד. רק יש לפרש מה שחותמו אמת כי כל הנמצאים אף על גב שכולם ברא הש"י באמת מ"מ יש בהם בחינה שהם נוטים חוץ מן האמת, שהרי כל הנמצאים אפשרים מצד עצמם ואינם מחויבים, אבל הש"י מחויב המציאות, וכבר התבאר כי ההפרש שהוא בין האמת והשקר שהאמת הוא נמצא לגמרי והשקר אין לו מציאות כלל, כי זהו ענין השקר ושאר הנמצאים אע"ג שהם נמצאים כיון שהם אפשרים מצד עצמם ומצד עצמם אפשר שלא יהיו נמצאים הנה אין אתם האמת הגמור. כלל הדבר כי הש"י הוא האמת הגמור שהוא מחויב המציאות בעצמו והוא עצם האמת ואין זולתו, וג"כ מורה זה תיבת אמת שיש י"ג כמספר אחד בין אות לאות כי הוא יתב' אמת ואין זולתו אמת, ולכך יסד הפייט אמת חותמו להודיע כי הוא אחד, שלכך חותמו יתב' אמת כי הוא יתברך האמת הגמור שהוא מחויב המציאות ומאתו נותן קיום אל הכל, כי מכח אמת שלו שהוא אמת גמור שהוא מחויב המציאות בו מקוים הכל, וזה שאמר כי חותמו אמת עצמו יתב' האמת, והבן הדברים מאוד:

ג׳ובפרק חלק (סנהדרין צ"ז, א') אמר רבא מריש הו"א ליכא קושטא בעלמא אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב טביומי שמיה דאי הוה יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוי משני בדיבוריה זמנא חדא אקלע לאתרא דשמיה קושטא ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה נסיב אתתא מנהון והוי ליה תרתין בנין יומא חד יתבה דביתהו וקא חייפא רישה אתת שיבבתא טרפא אדשא סבר לאו אורח ארעא א"ל ליתה הכא שכיבו ליה תרתין בנין אתו אינשי דאתרא לקמיה אמרו ליה מאי האי אמר להו הכי הוי מעשה אמרו ליה במטותא מינך פוק מאתרין ולא תיגרי בהו מותנא בהנך אנשי. מאמר הזה קשה מאוד מה ענין המקום הזה יותר היה ראוי לירושלים שהיא עיר הצדק ולמה היה מדריגה זאת לעיר אחרת, גם לא מצאנו המקום הזה, ועוד אם המקום גורם שלא ישנה האדם האמת אם כן למה לא גרם לרב טבות שלא יהיה משנה, ויש לדעת כי עיקר המאמר הזה בא להודיע על מעלת האמת, שכל אשר נמשך אחר האמת שראוי אליו הקיום וכמו שאמרו חכמים קושטא קאי שקרא לא קאי, כי האמת ראוי אליו המציאות והשקר ראוי אליו ההעדר שלא יהיה נמצא, ואמר כי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב טביומי שמיה, ר"ל כי יש צורבא מרבנן אשר מדריגה שלו עליונה עד אשר נקרא שמו רב טבות, ר"ל שהוא טוב מסולק מן הפחיתות החמרי כי מי שיש בו פחיתות דבק בו הרע, ולפיכך אמר כי שמו רב טבות, ואיכא דאמרי כי שמו רב טביומי דבר זה יותר מעלה מן המעלה הראשונה, כי מעלה הראשונה שהוא מסולק מן הפחיתות עד שהוא טוב מצד עצמו ולאיכא דאמרי נקרא טביומי, ופי' טביומי שיש בו הטוב של היום כי היום יש בו האור שנקרא טוב גמור וכמו שאז"ל (פסחים ב', א') לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב והיינו כאשר הוא יום, וכך ר"ל בכאן שהיה לו מדריגה שכלית נבדל מן החומר כי האור יש לו מדריגה נבדלת מן החומר. ודבר זה בארנו בהקדמה אצל כי נר מצוה ותורה אור, ועוד בארנו דבר זה במקומות הרבה כי האור מורה על מעלה נבדלת מן הגשמי, ותראה כי כל הדברים שאינם מאירים הם גשמיים וכמו שבארנו פעמים הרבה, ולפיכך הזכות והבהירות מורה על שהוא מסולק מן הגשמי, וזה שאמר טביומי שמיה שנקרא על שם היום שבו האור וכדכתיב ויקרא ה' לאור יום, ור"ל כי הת"ח נבדל לגמרי מן הגשמי עד שהוא נוטה אל המדריגה הנבדלת לגמרי עד שנקרא טוב יומי. והבן ההפרש שיש בין אלו שני לשונות, כי ללישנא קמא רב טבות שמיה דהיינו שהוא טוב מסולק מן הרע, ולאידך לישנא מסולק מן הגשמי שבו הרע. ומי שיש בו החכמה והתבונה יודע כי פירוש זה ברור:

ד׳ואמר כי אם היה נותן לו כל חללא דעלמא לא הוה משני בדיבורי', דבר זה מבורר כי הטוב במה שהוא טוב אין ראוי שיהיה בו השקר, כי הטוב בפרט הוא ראוי אל המציאות וכאשר בארנו דבר זה למעלה, שהרי כל מעשה בראשית נאמר בכל אחד כי טוב ובסוף הבריאה דהיינו בכלל הבריאה נאמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, כי הוא ראוי שימצא. ומפני זה אשר שמו רב טבות או רב טביומי אשר השם הזה מורה על המציאות לא היה משקר כי השקר בלתי נמצא, ולפיכך אמר שאם היו נותנין לו כל חללא דעלמא לא הוה משני בדיבורי', כי מצד הטוב אין כאן שקר אשר אינו נמצא. ואמר כי מריש היה אומר כי לית קושטא בעלמא, פי' כי העה"ז אינו עולם של אמת כלל ובטל האמת בעה"ז. ואמר כי הגיע לאתרא דשמיה קושטא, כלו' כי זה שלא משנה ומשקר בדבור שלו הוא מגיע למדריגה ששמה קושטא והיה כל הנהגתו באמת ולא היה יוצא מן הסדר הראוי, ולפיכך אמר דלא מיית איניש בלא זמניה, כלו' שכך הוא שבמדריגה זאת הכל כסדר ולא מיית אינש בלא זמני' שזהו יציאה מן הסדר כאשר מיית אינש בלא זמניה, כל זה היה גורם מדה זאת שלא היה משנה בדיבורו עד שהגיע למדריגה זאת שהיא מדריגת קושטא. ומה שאמר דנסב אתתא מנהון כלו' כי גם אשתו שלקח היה כראוי וכסדר, ולא היה לו זיוג שאין ראוי לו וכמו שנמצא ברוב פעמים ולכך אמר דנסיב אתתא מנהון. ואמר שהוליד שני בנים גם דבר זה לפי הסדר והאמת כי התולדות הראוים לאדם הם שנים, כי התולדות אינם רק רבוי כדכתיב פרו ורבו והרבוי אינו רק בשנים ולפיכך התולדות הראוים הם שנים, ולכך סבר ב"ש במס' יבמות (ס"א, ב') כי לא נקרא שקיים האדם פריה ורביה רק בשנים מפני שזה התפשטות התולדות. וכאשר תבין עוד דברי חכמה עליונה, כי כאשר הגיע למקום ששמו קושטא ונסב אשה מהם ראוי היה לו להוליד שני בנים, כי כן הזרע אשר הוא זרע אמת כמו שהיה זה שהגיע למדריגת קושטא, והוא ידוע בסוד החכמה, כי זרע אמת הוא בא מן המוח אשר חוט השדרה בו כח משני צדדין ימין ושמאל ולפיכך תולדות זרע אמת הוא שנים, דבר זה דברי חכמה ואמת:

ה׳דהוה דביתהו חייפא רישה כו' ר"ל כי אין ראוי להמשך אחר האמת במדת הצניעות, וכמו שאמרו במסכת בבא מציעא (כ"ג, א') בהני תלת מילי עבידי צורבא מרבנן דמשני במילי ואחד מהם בפוריא כי הצניעות בשבילו ראוי שישנה האמת, והצניעות והאמת זה כנגד זה, כי מצד האמת אין ראוי לשנות כלל אך הצניעות דוחה האמת עד שמותר לשנות מפני הצניעות, וחייפא רישא דקאמר שהגיע אל דבר שראוי בו הצניעות, ובודאי שמותר לשנות בשבילו, ומ"מ היה זה גורם שמתו שני בניו, כי דבר שנתן לו בשביל שכל דבריו היו באמת ולכך היה לו הכל כסדר ולא היה יוצא דבר אחד מן הסדר הראוי, וכאשר היה משנה ומחליף האמת אז נטל ממנו מה שבא לו בשביל שהיו כל דבריו נמשך אחר האמת ומתו בניו. ואמרו ליה צא מאתרן כלו' כי עתה לא יהיה מקומו האמת שכל עניינו היה כסדר האמת והיה מקומו קושטא שהיא האמת עד עתה שהיה מחליף האמת אף כי היה עושה בשביל הצניעות וכך צריך לעשות, מ"מ סוף דבר זה אינו אמת ונטלו בניו ממנו שנתנו לו מצד האמת, לכך אמרו צא מאתרן. ומה שאמרו דלא תיגרי בו מותנא, כלו' כי מדריגה זאת שהוא האמת מסולק לגמרי מן ההעדר שאינו ראוי ואינו כסדר ולפיכך אין ראוי שיהיה עתה דבק במדריגה זאת, שאם כך, היה דבק במדריגה זאת ההעדר ולא שייך זה במדריגה זאת כלל העדר שלא כסדר מה שאין נותן האמת. ועיקר המאמר הזה שבא להודיע מעלת האמת, שכאשר האדם נמשך אחר האמת שכל עניינו שהם שייכים אליו הכל הוא כראוי וכסדר, וכאשר הוא משנה בדיבורו כל אשר שייך לו יוצא מן הסדר הראוי:

ו׳ויש לפרש שכל המאמר הזה שכלי, כי מדרגת האדם שהוא טוב דהיינו שהוא מסולק מן פחיתות החמרי והוא נקרא רב טבות או רב טביומי שהוא שכלי ואינו חמרי, שהוא אינו משנה בדבורו ומי שהוא כך הוא מגיע למדריגת האמת, והוא נושא אשה מן אותה המדריגה שהוא אמת ויש לו בנים שם, וכך הוא מדריגת האדם שראוי אליו שם רב טבות או שם רב טביומי כמו שבארנו למעלה ענין השם הזה, שאדם כזה אינו משנה בדבורו לכך מדריגתו שמגיע עד מקום ששמה קושטא. רק מצד כי כל אדם אף שיש לו מדריגה זאת ואי אפשר שיהיה נשאר דבק שם ולא יהיה מסולק ממנה, בעבור כי האדם אי אפשר לו שלא יהיה משנה ומחליף האמת מצד הצניעות כי הצניעות הוא הפך האמת כמו שבארנו, ולכך יש סלוק והסרה משם, וכל זה ענין שכלי שבא לבאר ענין מעלת מי שיש לו מדריגת של רב טבות או רב טביומי שמדריגתו שאינה משנה בדבורו, והדברים האלו עמוקים עוד בחכמה מאוד והבן הדברים אשר אמרנו:

ז׳אמנם נ"ל כי המאמר הזה נאמר על משרע"ה, וזה שאמר אמר ליה ההוא מדרבנן ורב טבות שמיה או רב טביומי שמיה כי משה הוא נקרא טוב שנאמר ותרא אותו כי טוב, ובמסכת מנחות (נ"ג, ב') יבא טוב זהו משה וכו'. ואמרי לה רב טביומי שמיה, ר"ל דוקא טביומי שמיה כי ביום שנולד באותו יום נקרא טוב ובודאי זה מעלה יתירה שהיה טוב מתחלת בריאתו וזהו מורה על הטוב הגמור, כי שאר אדם אפשר לומר עליו טוב מצד פעל זה או מצד דבר זה שיש בו, אבל אשר נאמר עליו ביום שנולד שהוא טוב אין זה רק שהוא טוב בעצמו והוא טוב גמור וזה טביומי שמיה. ועוד כי טביומי הוא שהיה לו הטוב של היום, שהיום טוב הוא האור כמו שאמרו ז"ל לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב ור"ל כי יש ליום הטוב שהוא האור, ומרע"ה היה לו ג"כ דבר זה שהרי פירשו ותרא אותו כי טוב שנתמלא כל הבית אורה, הנה כי טוב הנאמר כאן הוא האור שנקרא טוב כדכתיב וירא את האור כי טוב ודבר זה עצמו שנתמלא הבית אורה מורה על מדריגתו של משה העליונה וכמו שמפורש בכתוב כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, לכך אמר שנקרא טביומי הוא הטוב של היום שהוא האור:

ח׳ואם יש לך להבין מחלוקת זה מר אמר רב טבות שמיה ומר אמר רב טביומי שמיה תבין דברים גדולים, ובודאי היה למרע"ה מעלה זאת שלא היה משנה בדבוריה. ואל יקשה לך מה שאמר ההוא מדרבנן שקורא שמו על שם רבנן, דע כי שם רבנן שנקרא לחכמים הוא יותר גדול מן הנבואה, כי חכם עדיף מנביא וזה יותר שם הראוי אליו מן הנביא, ועוד רמז בזה שם משה כי מדרבנן מספרו כמספר משה ואחד נוסף שאינו מן המספר, ומה שאמר דאמר ליה ההוא מדרבנן דבר זה נקרא שאמר ליה כאשר היה משיג בענין משה והשיג דבר זה ממנו דבר זה נקרא שאמר ליה. ואמר שהגיע לאתרא דשמה קושטא בודאי היה מדריגת מרע"ה שהיה מגיע לאתרא דשמה קושטא, שמדריגתו היא האמת הגמור שעל ידו נתנה תורת אמת. ואמר כי נסיב אתתא מנהון וזה כמו שפרשנו למעלה כי זה שמדריגתו כך כל אשר היה לו הוא במדת אמת, וזאת האשה היא צפורה שלקחה היתה ראויה לו מצד עצמה בתכלית, וכמו שבארנו בחבור גבורות השם אצל ויתן לו צפורה לאשה, וכאשר תבין מן שם צפורה שהוא עוף פורח באויר ואינו בעל חומר גשמי שאלו היה העוף חמרי גשמי לא היה פורח באויר, ולכך לא היתה חמרית וכמו שבארנו בכמה מקומות דבר זה, ולכך אמר כי נסיב מנהון אתתא כי מצד האמת צפורה היא אשתו של משה. ואמר שנולדו לו שני בנים כמו שהיה לו למשה שני בנים אליעזר וגרשום, וקאמר דהוי דביתהו חייפא וכו' הרי זה בארנו למעלה כי אע"ג שמצד מדריגת ומעלת משה היה האמת ולא היה משנ', מפני מדת הצניעות שצריך האדם להיות נמשך אחריו מצד הזה צריך היה לשנות ודבר זה הוא יציאה אליו ממדריגת האמת הגמור. ואמר כי בשביל זה מתו שני בניו ודבר זה יש להבין מאוד מאוד מה שאמר שמתו שני בניו, דהיינו שלא היה להם מציאות במקום קושטא ושם היו נעדרים ודבר זה נחשב מיתה להם, כי לא היה לבניו מדריגה זאת כלל עד שלא היה להם כלל מדריגת האמת:

ט׳ויש לך להבין דבר גדול בחכמה כי דבר זה הוא הסבה שלא היה לבני מרע"ה מדריגה עליונה כמו שהיה לבני אהרן, ודבר זה כי מצד שהי' מרע"ה במקום המדריגה העליונה שהוא האמת ודבר זה ראוי למרע"ה, רק כאשר המדריגה הזאת מצד הצניעות שהוא לאדם אי אפשר שתהיה למשה אותה מדריגה ודבר זה מביא לו חסרון יותר ויותר משאלו לא הגיע כלל אל זאת המדריגה. ודבר זה מבואר בדברי חכמים וגם בתורה כי קודש שנטמא הוא בשרפה וחולין שנטמאו אינן בשרפה, וזה כי כאשר הדבר הוא קודש ונטמא הוא מקולקל יותר ויותר לפי שאין ראוי שיהיה בקודש דבר קלקול, ולפיכך מרע"ה כאשר הגיע אל המעלה העליונה הוא האמת ושם היו לו הבנים, ואי אפשר שתהיה לו המעלה הזאת רק היה יציאה מן מדריגת האמת על ידי מדת הצניעות ולכך היו נדחים בניו לגמרי מן המדריגה הזאת העליונה, ולכך אמרו לו פוק מאתרן דלא תגרי בן מותנא, כי מצד הזה יש למרע"ה סלוק ממדריגה של קושטא, ואין הדבר הזה פחיתות אליו ח"ו כי דבר זה הגיע ממדריגת הצניעות, רק שהמדריגה של קושטא אי אפשר שיהיה לאדם מצד מדריגת הצניעות, והבן הדברים האלו מאוד, ודבר זה נראה שרצה לפרש רבא כי מדבר זה יש לך להבין כמה דברים גדולים מאוד, ויש לך להתבונן בשם רב טבות ורב טביומי כי הוא דבר עמוק מאוד:

י׳בסוטה (מ"ב, א') ד' כתות אינן רואות פני שכינה כת חנפים כת לצים כת דוברי שקרים כת מספרי לשון הרע, כת לצים דכתיב משך ידו את לוצצים כת דוברי שקרים דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני כת חנפים דכתיב כי לא לפניו חנף יבא כת לשון הרע דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע ע"כ. דע כי שמו הגדול יש בו ד' אותיות, המורים על אמתתו יתב' שהוא יתב' קדמון והוא אחד ושהוא ברא הכל והוא ית' מעמיד ומקיים הכל אחר הבראם, כי אף אחר בריאת העולם אין העולם עומד בעצמו רק שהוא ית' מקיים העולם. והיו"ד שהיא ראשונה בשמו הגדול ית' מורה על שהוא אחד, כי היו"ד אין חלוק בעצמה, כי האותיות אפשר לחלקם כי הוי"ו אפשר לחלק ולעשות ממנה שני יודי"ן חוץ מן היו"ד שהיא אות קטן א"א לחלקה לשנים. ואחדותו ית' הי' קודם שנברא העולם, וכן אמרו (פדר"א פ"ג) קודם שנברא העולם היה הוא ית' אחד ושמו אחד, ולכך היו"ד שמורה על אחדותו ית' הוא קודם. והה"א שבשמו הגדול מורה שהוא יתב' ברא העולם, כי ברא העולם בה"א וכדכתיב אלה תולדות השמים בהבראם בהא בראם, הוי"ו בשמו הגדול מורה שהוא יתברך מעמיד העולם עד שהוא עומד כמקל זקוף מבלי נטיית ימין ושמאל כמו הוי"ו הזאת שהוא כמו מקל זקוף. הה"א האחרונה בשמו הגדול יתב' מורה שהוא ית' מחדש בכל יום מעשה בראשית. ולפיכך שני ההי"ן בשמו הגדול הה"א ראשונה מורה שהוא ית' ברא את העולם, הה"א שניה מורה שהוא ית' מוציא תולדות העולם וכדכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה"א בראם. ולכך אמר כת חנפים אינו רואה פני שכינה, כי המחניף מדבר אחד בפה ואחד בלב והרי המחניף הוא מחולק לשנים, ואין רואה פני שכינה אשר היו"ד בשמו מורה על שהוא יתב' אחד בכל צד מבלי שום חלוק בעולם והמחניף הוא מחולק שהוא אחד בפה ואחד בלב. כת לצים פי' הליצנות הם דברי הבאי שעושה מעשים שאין בהם ממש כלל כמו שהוא כל ליצנות, ולפיכך אין רואה פני שכינה אשר בשמו אות הה"א ראשונה שהוא מורה כי הוא יתב' ברא כל העולם ואין בעולם דבר אחד של ריקן והבל ושל בטלה רק כל הבריאה הוא לצורך, אף שרואה האדם ויחשוב כי דבר זה הוא לבטלה אבל אין הדבר כך כלל רק הכל לצורך, לכך אין רואה פני שכינה הלץ שהולך אחר דברי הבאי ודברי בטלה. כת מספרי שקרים אין רואין פני שכינה כי יש בשמו הגדול וי"ו שמורה שהוא ית' מקיים העולם ומעמידו, וזה מפני שהם נבראים באמת ולכך יש לו קיום כי קושטא קאי דכתיב סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר, ר"ל כי הנבראים סמוכים ומקוימים לעד ולעולם מפני שהם עשוים באמת ובישר, ולכך מספרי שקרים אינם רואים פני שכינה כי הוי"ו מורה על האמת. כת מספרי לשון הרע הוא הלשון שמוציא הדבור הרע לפעל והדבור הוא תולדות האדם ולפיכך נקרא הדיבור פרי כדכתיב ניב שפתים מלשון תנובת שדי, עוד ינובון, שהדבור היוצא מן האדם פרי שמוציא האדם לפעל שכל דבר שמוציא האדם אל הפעל הוא פרי שלו, ועיין בפרשת וארא בדברי הראב"ע ז"ל אצל ואהרן אחיך יהיה נביאך, והרי בשמו אות ה"א שני' שהוא יתב' מוציא תולדות העולם אל הפעל וכולם טובים אין בהם דבר רע, ולכך כת מספרי לשון הרע המוציאים תולדות רע אל הפעל אין רואין פני שכינה, והבן פי' זה, ובנתיב החנופה בארנו עוד ע"ש, והתבאר לך עונש המשקר:

י״אועוד אמרו בפ"ב דכתובות (ט"ז, ב') תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמר להם בית שמאי לבית הלל הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והרי התורה אמרה מדבר שקר תרחק אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, כי אתא רב דימי אמר הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן. פי' כי אין נקרא זה דבר שקר, אע"ג שהכלה בעצמה אינה נאה וחסודה מכל מקום כלפי הבעל שבחר בה היא חסודה בעיניו, ואנו אין באין לשבח אותה מצד עצמה רק מצד שנמצא דבר בכלה זאת שהיא חסודה שהרי החתן נשאה והיא מצאה חן בעיניו. וזה שאמר מי שלקח מקח מן השוק ישבחנו או יגננו בעיניו, כלו' שאין ראוי שיגננו אחר שלקח המקח הרי הי' נאה בעיניו, וכן גבי כלה אין אנו רוצים לשבח הכלה מצד עצמה רק כאשר הוא מצד החתן אע"ג שהאמת היא שהכלה אינה נאה מכל מקום מצד החתן היא נאה. אבל במערבא היו אומרים לא כחל ולא שרק ויעלת חן, דבר זה יותר ראוי לאומרו שהרי באמת היא מעלת חן בעיני החתן ואין כאן מדבר שקר תרחק כי החן הוא אצל החתן שנשאה. וזה שאמר הכתוב מדבר שקר תרחק כי יש להרחיק השקר בכל מה שאפשר, כי אין לומר דבר שהוא שקר גמור רק כמו זה כלה נאה וחסודה שהיא נושאת חן בעיני הרואה או בלא כחל ובלא שרק ויעלת חן והחן הוא אל הרואה, כדכתיב (אסתר ב') ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה אע"ג שאינו ודאי כך אל הכל, סוף סוף הרי הכלה מצאה חן בעיני הרואה הוא החתן לכך אין זה שקר, וזה מבואר:

י״בבפרק חלק (סנהדרין צ"ב, א') אמר ר"א כל המחליף בדבורו כאלו עובד ע"ז כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים ע"כ. הדבר הזה הוא דבר נפלא, וכבר התבאר לך למעלה כי כך יש לפרש מה שאמרו ז"ל בשבת בפרק במה בהמה וביומא בפרק בא לו ובסנהדרין בפרק חלק חותמו של הקב"ה אמת, כי האמת הוא אחד ואין שני לאמת אבל השקר הוא רבים וכמו שיסד הפיוט אמת חותמו להודיע כי הוא אחד, ולפיכך אמרו כל המחליף בדבורו כאלו עובד ע"ז שהרי יוצא מן האמת שהוא אחד ודבק בשקר שהוא השניות כי האמת הוא אחד והשקר הוא שניות וכמו שהתבאר. ועוד תדע כי המחליף בדבורו ומדבר שקר עושה ההעדר אשר אין לו מציאות כאלו יש לו מציאות, וזה ענין העע"ז שעושה שאינו ישנו כאלו ישנו. וזה כי כל הנמצאים אפס זולתו ית' כמו שאמרו הוא אלקינו אין עוד אמת מלכנו אפס זולתו ככתוב בתורתו וידעת וגו', וכל הנמצאים תלוים בו ולפיכך אין לנמצא שום מציאות זולתו יתב', והעובד ע"ז עושה שאינו נמצא נמצא כי נותן לע"ז מציאות בעצמו שהרי עושה אותו אלקים לעבוד אותו, על כן אומר המשנה בדבורו עושה נמצא דבר שאינו נמצא הרי הוא כאלו עובד ע"ז שכמו שהעובד ע"ז עושה דבר שאינו נמצא שהוא נמצא וכך המשנה והמחליף בדיבורו עושה דבר שאינו נמצא שהוא נמצא, לפיכך המחליף בדיבורו והעע"ז הם ענין אחד, ולכך המחליף בדיבורו כאלו עובד ע"ז, כי כמו שהאמת הוא חותמו של הש"י כך השקר הוא ע"ז והמשקר יצא מן הש"י ודבק בע"ז:

י״גובפרק קמא דברכות (ד', א') כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים הוי לי' לומר בחצי הלילה אלא אמר משה שמא יטעו אצטגניני פרעה והיינו דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז ע"כ, פי' כ"כ יש להרחיק האדם עצמו מן מדת השקר שמגונה הוא השקר כי תמצא שהיה משה מדקדק על דבר זה ביותר, כי אף שבסוף יהיה נגלה הדבר כאשר תבא המכה, מ"מ יהיה בעיניהם כמו חצי שעה בדאי ועל זה היה מדקדק, ולכן ילמד לשונו לומר איני יודע, ומה שאמר ותאחז כאלו אמר שיהיה נתפש בשקרו כמו גנב שנתפש בגניבתו כך המשקר גונב האמת ומעלים אותו ומשקר:

י״דובמדרש (ב"ר, פל"ב) שנים שנים באו אל נח אתא שיקרא בעי למיעל לתיבותא אמר ליה נח לית את יכיל אלא א"כ נסבת לך זיווג פגע ביה פחתא א"ל מן אן את אתי א"ל מן נח דאזילת בעי למיעל לתיבותא ולא שביק לי אלא אמר לי מי אית לך בר זוג את יכיל למיעל ואי את בעי תהוי זווגי אמר ליה ומה את יהיב לי אמר ליה אנא מתקן עמך דכל מה דאנא מסגל את נסבת. אתקין ביניהון דכל דשיקרא מכניס תהא פחתא נסבא ועלין תרויהון לתיבותא כיון דנפק הוי שיקרא אזיל ומכנס ופחתא נסבי דקדמי קדמי אתא שיקרא אמר ליה אן אינון כל דסגולתא א"ל ולמגן אתקינת עמי דכל מה דאת מכניס אנא נסבא לא הוי ליה פתחון פה לכך נאמר הרה עמל וילד שקר. המדרש הוא קשה מאוד, והמדרש בא לבאר ענין השקר שיש לשקר בן זוג היא הפחתא, כי המכניס ממון בשקר ויש לו תוספת ממון שקר שאין ראוי לו מתחבר אל זה חבור שהוא מקבל התוספת שהוא תוספת שקר, ואלו שנים מזדווגים יחד כמו הזכר והנקבה. ומפני כך אמר כי השקר הי' רוצה לכנוס לתיבתו של נח ולא רצה נח לקבל אותו, כי נח לא היה מקבל רק זכר ונקבה, כי הזכר והנקבה ביחד יש להם קיום כי אי אפשר לזכר שהוא נחשב פועל להיות בלא מקבל שהיא הנקבה, ואי אפשר למקבל להיות בלא פועל וכאשר יש פועל ומקבל הוא הזכר והנקבה ביחד יש קיום אליהם, כי הפועל בלבד יוצא מן השווי והמקבל בלבד הוא יוצא מן השווי וכאשר הם ביחד יש להם השווי פועל ומקבל וכל דבר שיש לו שווי יש לו קיום, ותיבתו של נח לקיום נעשה ולפיכך לא היה מקבל רק זכר ונקבה. ולכך כאשר בא השקר לכנוס בתיבתו של נח ר"ל שיהיה השקר בעולם ולא רצה להכניסו כי השקר אין לו זיווג ואי אפשר שיהיה בעולם, ולכך כאשר בא אליו חבור אמר שיהיה זיווג לשקר כלו' אם השקר יוצא מן השווי שפעל שקר ומכניס ממון שלא כדין יש כנגד זה המתחבר אליו הוא חבור שמקבל תוספת של שקר ונאבד שם, ומפני כך יש להם חבור של זכר ונקבה וזהו קיום שלהם, אבל אם לא היה חבור שמקבל מה שמכניס השקר לא היה אפשר שיהיה השקר בעולם כאשר השקר יוצא מן הסדר השוה והיושר לכן לא היה אפשר שיהיה בעולם, אבל כאשר יש כאן פחתא היינו חבור שכאשר האדם עושה שלא באמת יש כאן דבר שמחסיר ממנו מה שאסף דבר זה יש זיווג וחבור לשקר עד שאפשר שיהיה השקר כאשר אין קיום לו שהחבור נוטל מה שאסף בשקר ויחזור אל הסדר הראוי, לכך ידע האדם אם מכניס ממון בשקר יש כנגדו זיווג שלו המתחבר אליו ר"ל חסרון והעדר המקבל מה שמאסף השקר, וזולת זה שאין כנגד השקר חבור המתחבר אליו אי אפשר שיהיה השקר אף שעה אחת, רק עתה שהשקר יש כנגד זה חבור שמתחבר אליו החסרון אשר נוטל ומקבל מה שעשה בשקר יש לשקר זמן מה שהוא בעולם, ויש להבין זה:

ט״ובמדרש (ב"ר פ"ח) א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לברא את האדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתים כתים וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא הה"ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים ואמת אומרת אל יברא שכולו שקרים צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה מה עשה הקב"ה היה נוטל אמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמת ארצה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס שלך תעלה אמת מן הארץ הה"ד אמת מארץ תצמח ע"כ. המאמר תמוה מאוד ענין זה שהשליך האמת ארצה, ואף שהשליך האמת ארצה סוף סוף אמר האמת שלא יברא, ואם לא היה רצון הש"י לעשות כדבר האמת למה שאל האמת, שהרי דבר זה דרשו על נעשה אדם בצלמנו שהיה נמלך בחסד ואמת צדק ושלום ובשביל שאמר האמת דבר הגון ישליך אותו ארץ. לכן פי' זה כי הנבראים שברא הש"י הם ג' חלקים. החלק הראשון הם עליונים והם נקראים עולם העליון יודעים ומשיגים את בוראם והם נקראים עולם השכליים. החלק השני עולם הגלגלים והם גשמים, אינם מקבלים הויה והפסד כמו שהם הגשמיים אשר הם אצלנו, רק שהם נבראים והם כלים בעת שיעלה רצון השם ית' אבל הויה והפסד כל שעה אין בהם, ומפני כך הם גשמיים שלימים ובשלום הם שלא יכנסו זה בזה ולא יתנגדו זה את זה כמו שהוא בעולם השפל שהם מעיקים זה את זה ויכנסו זה בזה, ועל זה אמר הכתוב עושה שלום במרומיו כי צבא השמים מרוחקים מכל זה. אך אמנם העולם השלישי יש בהם כל זה שהם מתנגדים זה לזה ויכנסו זה בזה לדחות האחד השני, ואין כאן מקום להאריך בזה כי כבר הארכנו בזה למעלה אצל על ג' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום ע"ש ותמצא מבואר:

ט״זוכבר אמרנו למעלה כי האדם בפרט הוא כלול מכל ג' עולמות ובשביל כך הוא מחבר את כלם, כי האדם הזה הוא עולם קטן. וידוע כי העליונים דהיינו עולם העליון משפיע לעולם הגלגלים והגלגלים משפיעים אל התחתונים, ולפיכך יקרא השפע שבא מעולם העליון לעולם הגלגלים חסד כמו שהתבאר במקומו, כי החסד אף לעשירים ואלו צדקה לענייים דוקא כמו שהתבאר למעלה, ועולם הגלגלים אינם נקראים עניים כי הם גם כן בעלי השפעה לתחתונים ולפיכך יקרא מה שהעולם העליון משפיע חסד ולא צדקה שהחסד ג"כ לעשירים, ויקרא מה שהעולם האמצעי משפיעים לתחתונים צדקה, כי התחתונים מקבלים ואינם משפיעים כמו העני הזה שהוא מקבל ואינו יכול להשפיע. וכאשר בא לברא את האדם היה אומר החסד שהוא מצד עולם העליון שהם משפיעים אמר שראוי שיברא האדם שיש בו הבחינה שיש לעולם העליון הוא החסד, שהרי תמצא באדם החסד בטבע שאין האדם מעמיד מדתו על המשפט ומתחסד עם הבריות לעשות חסדים, וכבר בארנו למעלה כי מדת החסד הוא מדת האדם. אמנם האמת אמר אל יברא כי הוא המדה שיש בעולם העליון דהיינו שהם שכליים יודעים ומשיגים האמת לא ישקרו, והבחינה הזאת לא נמצאת באדם כי האדם מלא שקרים וא"א שלא יהיה האדם משנה ומשקר והכתוב אומר כל אדם כוזב. ולפיכך מצד שהאדם ראוי שיהיה בו מעולם העליון יש שתי בחינות, מצד אחד מתחייב לו הבריאה דהיינו מצד החסד שהוא באדם, ומצד אחד אין ראוי לאדם הבריאה דהיינו מצד האמת שהוא כולו מלא שקרים, וכן מצד עולם האמצעי מצד אחד מתחייב לו הבריאה ומצד אחר מתחייב שלא יברא, דהיינו מצד הצדקה שהוא בעולם האמצעי שהם משפיעים אל התחתונים, ודבר זה ימצא באדם גם כן כמו שימצא החסד באדם ימצא גם כן הצדקה, אבל מצד השלום שהוא עיקר מעלת עולם האמצעי כמו שמדריגת ומעלת עולם העליון הוא האמת אין ראוי הבריאה אל האדם כי אין השלום בעולם התחתון לפי שהתחתונים מתנגדים זה לזה, וכבר התבאר זה למעלה עיין שם, ולפיכך אמר השלום שלא יברא שכולו מלא קטטות. והנה באדם צד אחד שיברא וצד אחד שלא יברא ועל זה שייך לומר נעשה אדם בצלמנו, לשון נעשה הוא לשון המלכה ולשון עצה כדבר שיש לו בחינה לכאן ולכאן כמו שהיה בענין בריאת האדם:

י״זואמר מה עשה הקב"ה השליך האמת ארצה שנא' ותשלך אמת ארצה, ר"ל שנתן התורה לארץ כי התורה בפרט הוא תורת אמת יותר מן הכל לכך נקראת תורת אמת, והנה על ידי התורה שהוא השכל האמתי יותר מכל חכמה יש לאדם האמת, אף כי כל אדם כוזב מכל מקום יש בעולם צד בחינה של אמת שהוא גדול מאוד שהיא התורה שאף במלאכים אינו נמצא. ועוד מה שהאדם מוכן אל האמת מצד התורה הרי יש האמת בארץ ולכך מצד התורה שהיא האמת יש לאדם הבריאה. ואז אמרו המלאכים למה אתה מבזה תכסיס שלך פירוש חפץ שלך היא התורה שהיא מעליונים אתה מבזה אותה להשליך אותה אל ארץ שתהיה בארץ בתחתונים, וכמו שאמרו המלאכים להקב"ה כאשר עלה משה לקבל התורה תנה הודך על השמים, ולכך אמרו למה אתה מבזה תכסיס שלך ר"ל חפץ שלך. ואמר הקב"ה תעלה אמת מן הארץ, כי אין התורה בארץ רק שהאדם שיש בו התורה נחשב בשמים מצד התורה שהיא מן העליונים, ומפני כך אמרו בכל מקום (נדרים כ', ב') מאן מלאכי רבנן שבשביל התורה שיש עמהם אשר התורה היא מן השמים נחשבו רבנן מלאכים. ומעתה לא היה השלום גם כן מקטרג על האדם, כי מה שאמר השלום שלא יברא מפני שהאדם מלא קטטות דבר זה כאשר אין בהם התורה, אבל ע"י התורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום גם אמרו ת"ח מרבים שלום בעולם, ולפיכך כאשר התורה נתנה לעולם שוב אין קטרוג מן השלום, כך נכון לפרש:

י״חאבל קשיא דמאי ענין הכתוב שאמר ותשלך אמת ארצה שאותו פסוק נאמר על גלות ישראל וכן אמת מארץ תצמח מה ענינו לכאן, אבל הפירוש שהוא ברור בענין זה, כי ביארו לך חכמי' בדברים אלו דברים גדולים מאוד, כי האדם יש בו שתי בחינות שאין ראוי שיהיה נברא, האחת שאין אל האדם שלימות השכלי, השני שגם שלא מצד השכלי אין האדם בשלימות. וזה שאמר כי חסד אמר יברא שכולו מלא חסדים וכבר אמרנו זה למעלה כי החסד הוא מדת האדם שהחסד הוא מה שאין הדין מחייב, וזהו ענין האדם שמעשיו אינם בדין, ולכך המשפט לאלקים אבל לא לאדם, כי האדם מסוגל ומוכן שאין מעשיו על פי הדין הגמור, ולכך החסד אמר יברא שכולו מלא חסדים שזה מדתו. והאמת אמר לא יברא שכולו מלא שקרים, כי האדם אינו שכלי, וכל אשר הוא שכלי בודאי אין נמצא בו השקר כי זהו ענין השכלי שהוא יודע בשכלו שהוא כך וכך, אבל האדם אינו שכלי ומפני כך הוא כולו מלא שקרים מצד שאין האדם שכלי. צדק אמר יברא שהוא כולו מלא צדקות, כבר בארנו כי כל מדה שאינה בדין הוא מדת האדם והצדקה גם כן אינה בדין הוא מדת האדם שהוא עושה לפנים משורת הדין, ולכך אמר הצדק יברא שכולו מלא צדקות. ושלום היה אומר לא יברא כי האדם מצד גופו אינו בשלימות הגמור ולכך אמר השלום שהוא מלא קטטות, וכבר בארנו זה כי לכך השלום ושלם הוא לשון אחד כי השלום תלוי בשלימות שכאשר הדבר שלם אין כאן מחלוקת, אבל כאשר האדם חסר ולכך רוצה לבלעות את רעהו שכך אמרו (אבות פ"ג) אלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וכל זה מפני שהאדם הוא חסר ואם היה בשלימות ולא היה חסר לא היה מחלוקת רק הכל בשלום. מה עשה הקב"ה השליך האמת ארצה, ור"ל כי האמת יש לה נפילה בעוה"ז, ודבר זה ביארו החכמים בחכמתם במה שאמרו (ב"ר פ"ה) שהשם ית' צוה אל הארץ להוציא עץ פרי והיא לא עשתה רק הוציאה עץ עושה פרי, שתדע ותבין מזה כי השנוי והשקר הוא בארץ, ודבר זה בארנו במקום אחר כי הארץ יש בה השנוי מכל הנבראים שהיא לבד נחשבת מן התחתונים וכדכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ובשביל כך נמצא השנוי בה גם כן. והכתוב שמביא לראיה ותשלך אמת ארצה כי השלכה לארץ שייך כאשר מבטל הדבר, רצה לומר כי הוא ית' היה מבטל האמת בארץ ואין האמת בארץ כאשר ראוי ואז נברא האדם, כי כל זמן שהאמת שולט אין ראוי לאדם הבריאה וכאשר האמת בטל אז הבריאה לאדם. כי מה שהיה מקטרג ג"כ השלום שהוא כולו מלא קטטות ולכך אין לו הבריאה וזהו בודאי מצד האמת שאמר השלום כי מצד האמת אין ראוי לאדם הבריאה לפי שאין בו השלום, וכאשר יש בארץ יציאה מן האמת והאמת הוא בטל בארץ אז אין שאלה למה יהיה נברא האדם שהוא כולו מלא קטטות, שאין הענין נוהג בארץ לפי האמת. ואז אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה למה אתה מבזה האמת שהוא תכשיט גדול בעולם, ואז אמר תעלה האמת מן הארץ, וזה כי אף שיש לאמת ביטול בתחתונים אין בזה ביטול מכל וכל כי כן הוא ענין התחתונים שמקבלים העדר וחוזרים אל הוייתם, שאף כי האמת בטל מהם לזמן אין זה נוהג לעולם אבל אפשר שיהיה לפי שעה וחוזר האמת אל מקומו כמו שיהיה לעתיד, אף שנא' ותשלך אמת ארצה וזהו בטול האמת מ"מ יחזור האמת אל מקומו כמו שנא' אמת מארץ תצמח, ומ"מ נברא האדם שהוא מלא שקרים מצד שיש בעולם בטול האמת:

י״טומה שאמר אמת מארץ תצמח יש לך להבין ולדעת כי מה שהאמת בטל בתחתונים דבר זה מצד שהארץ היא בכח ויוצאת אל הפועל תמיד, ולכך אין האמת בפועל וזהו השלכתה ארצה מצד שהארץ היא גשמית חמרית ואינה בפעל לגמרי כמו שהוא השכלי, והדבר שהוא חמרי הוא בכח והאמת הוא שכלי לכך אמר הכתוב כל אדם כוזב, וזה מצד שהאדם הוא בריאה גשמית חמרית שנקרא אדם על שם האדמה, אבל מ"מ הארץ מוציא האמת לפעל לסלק השקר ומסוגלת לזה הארץ ביותר מה שהארץ היא כמו נקודה באמצע העולם אינה נוטה מן היושר כלל לכך מסוגלת לזה הארץ להוציא האמת אל הפעל, ולפיכך כתיב אמת מארץ תצמח כי הצמיחה היא היציאה לפעל. וזה ענין הארץ בפרט שמוציאה הכל אל הפעל כי הנבראים נבראו באמת והיא מוציאה האמת לפעל, ולפיכך מה שהשליך האמת ארצה הוא הביטול שאין האמת תמיד בפעל וזה מצד הארץ שהיא בתחתונים ואי אפשר שיהיה נמצא בה האמת בפעל תמיד, אבל הוא יוצא לפעל ממנה כפי מה שהוא ענין הארץ שיוצאים בה הדברים שהם אמת מכח אל הפעל אחר שלא היו. ואף שהאדם מלא שקרים אין כאן בטול האמת שהארץ מסוגלת לזה שהיא בכח ויוצאת תמיד אל הפעל, וכן אף אם בטל האמת הרי כך הוא ענין הארץ שהיא בכח ויוצאת אל הפעל אבל אין הדברים נמצאו בה בפעל. ולפיכך היה בארץ בריאת האדם אשר האמת אינו בארץ בפעל רק שהוא אינו נמצא בארץ וצמח אחר כך מן הארץ, ואין כאן בטול האמת כאשר בסוף צמח האמת כמו שאמר אמת מארץ תצמח מוכח שלא היה קודם זה האמת במציאות. והבן מה שאמר אמת מארץ תצמח ואצל הצדק נאמר צדק משמים נשקף, כי השם ית' פועל תמיד הצדק רק שלפעמים אין הבריות ראוים לקבל הצדק והוא בטל זמן מה והוא חוזר להיות נשקף, אבל אצל האמת אמר אמת מארץ תצמח, שכשם שהארץ העדר האמת עד שאינו נמצא בפעל כמו שאמר ותשלך אמת ארצה כך צומח מן הארץ האמת. וזה כמו שאמרנו כי הארץ הוא אמצעי בעולם וזהו סגולת האמת לפי שהאמת אינו סר ימין ושמאל, ולכך יש לארץ סגולת האמת, ודבר זה בארנו במקום אחר יותר:

כ׳ובמדרש (ב"ר פ"ה) למה נתקללה הארץ רבי יהודה בר שלום ורבי פנחס רבי יהודה בר שלום אמר שעברה על הצווי שכך אמר לה הקב"ה תדשא הארץ דשא וגו' מה הפרי נאכל אף העץ נאכל והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ דשא הדשא נאכל והעץ אינו נאכל, ר' פנחס אמר אף הוסיפה על הציווי שמחה לעשות רצון בוראה עץ עושה פרי אפילו אילני סרק עשו פירות, על דעתיה דרבי יהודה ברבי שמעון ניחא אלא על דעתיה דר' פנחס למה נתקללה אלא כאינשי דאמרי יהון לייטין ביזיא דהדין יניק וכו'. והנה אלו שני החכמים (האלו) מודים כי יש שתי בחינות בארץ, כי מצד שהארץ היא בלבד מן התחתונים מוכנת היא לשנוי ולשקר ואינה מקבלת הגזירה שהיא מן השמים ואינה נמשכת אחר גזירת עליונים וזה מצד שהיא מן התחתונים ואינה מן העליונים, וזה שאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ואמר כל אדם כוזב בשביל דבר זה. אמנם יש בארץ בחינה אחרת שהארץ היא יותר נמשכת אחר גזירות עליון מצד אחר, כי הארץ שהיא באמצע הכל והיא נקודה אמצעית אינה יוצאת מן היושר ובזה היא מתיחסת אל האמת שהאמת אינו יוצא מן היושר כלל. וכמו שתראה כי אותיות אמת האל"ף היא ראשונה באלפ"א בית"א והתי"ו אחרונה באלפ"א בית"א והמ"ם באמצע אלפ"א בית"א והמ"ם שהיא באמצע שהיא עיקר האמת והיושר שמתיחס אליו האמצע, והכל מצורף ומחובר אל המ"ם כי הכל מצורף אל האמצעי שהוא עיקר האמת ומצד הזה הכל אמת. ואף כי יש דבר שמצד עצמו נראה שהוא יוצא מן האמת מכל מקום כיון שהוא נסמך אל האמצע שהוא אמת הכל בגדר האמת, ולפיכך מן התחלה שהיא האל"ף עד הסוף שהיא התי"ו נסמך אל המ"ם שהיא באמצע. וזה שאמר הכתוב סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר, וזה כי העולם נקשר זה בזה ובשביל כך עשוים כלם באמת וביושר, אף אם יאמר כי יש בבריאה זאת דבר מה שהוא יוצא מן האמת מכל מקום כלל העולם הוא אחד לגמרי כאשר הם סמוכים זה לזה והאמצע מחבר אותם לאחד, ומצד כלל העולם שהוא אחד העולם בכללו הוא באמת וביושר, ואין הבחינה ראוי שתהיה מצד זה רק מצד הכל, וכל זה מורה עליו מלת אמת כי האל"ף הוא בהתחלה והתי"ו הוא בסוף והמ"ם הוא באמצע שהוא היושר והכל נסמך למ"ם שהוא אמצעי שהוא היושר ונעשה הכל אחד, וזהו סמוכים וגו' באמת וישר. ומצד שהעולם אחד לכך נכנס הכל באמת הגמור מראש עד סוף, ולפיכך הארץ שהיא באמצע היא ראויה אל האמת ביותר מהכל, רק מצד שהארץ היא בתחתונים לכך היא בכח ומוציא אל הפעל ואינה בפעל כמו העליונים מצד הבחינה הראשונה. ולפיכך למר מצד הבחינה הראשונה שהארץ היא בתחתונים שנתה מה שנגזר עליה מן השמים ועברה הצווי, ולאידך אדרבה מה שהארץ היא באמצע עשתה רצון השם ית' והוסיפה לעשות, וזה מצד שהארץ היא באמצע הכל והיא כמו הנקודה שהיא בעיגול אליה נסמך הכל, ואין כאן מקום זה, ולכך אמר ג"כ אמת מארץ תצמח שאין ביטול לאמת בארץ, כי מצד הארץ יש לאמת יציאה אל הפעל אף כי היה לאמת ביטול בעולם מ"מ מצד הארץ יש לאמת יציאה אל הפעל אחר שהיה לו ביטול וזהו אמת מארץ תצמח, והבן הדברים כי הם עמוקים מאוד. כלל הדבר אילו היתה הארץ מן העליונים לא היה ביטול כלל אל האמת, ואילו לא היה סגולה זאת אל הארץ שהיא באמצע ואינה סובלת שיהיה כך תמיד ביטול האמת לא היה האמת כלל בארץ, אבל עתה האמת יש לו ביטול בארץ ואינו נמצא כי הרבה שקרים הם בארץ מ"מ מן הארץ צומח האמת, והנה כנגד ותשלך אמת ארצה שהוא בארץ כנגד זה אמת מארץ תצמח וגו' ואי אפשר לפרש יותר כלל ודברים האלו הם עמוקים מאוד בסתרי החכמה. ותבין מזה כי האדם שנברא מן האדמה הוא שראוי אל התורה שהיא אמת, יותר מן המלאכים העליונים, וזה כי אף שהאדם הוא בעל חומר גשמי מכל מקום ראוי שיצא ממנו האמת הגמור, כי אמת מארץ תצמח הוא האדם אשר הוא מוכן אל השכל האמתי הוא התורה, מפני שהאדם נברא מן הארץ שהיא נקודה האמצעית, והבן הדברים אשר נרמזו במה שאמר שהשליך האמת ומה שאמר אמת מארץ תצמח אי אפשר לפרש יותר, (סליק):