נתיבות עולם, נתיב הפּרישותNetivot Olam, Netiv Haprishut

א׳בספר משלי (ד') באורח רשעים אל תבא ואל תאשר בדרך רעים, פרעהו על תעבור בו שטה מעליו ועבור. שלמה המלך הזהיר לאדם שאל יהיה לאדם צרוף וחבור לרשע כי אולי ילמד מן מעשיו הרעים, ואמר באורח רשעים אל תבא כי האורח הוא קצר ואינו נמשך כמו הדרך שהוא מעיר לעיר אבל האורח קצר, והזהיר את האדם שאפילו לשעה ולזמן מה אל יתחבר לרשע. ואח"כ אמר ואל תאשר בדרך רעים כי אף שאינו רשע רק שהוא רע אבל אינו רשע גמור על זה מזהיר כי בדרכם לא ילך, ואם שאינו מזהיר שלא לצרף עליהם לזמן מה אבל לא יתחבר לרעים. ואף כי ידמה האדם כי חזוק ואשור הוא לו אם יצטרף אל הרעים עם כל זה אל יעשה דבר זה. ואמר פרעהו ר"ל אף אם הוא מבטל הדרך לגמרי שאין יכול לילך אח"כ, עם כל זה יהיה מבטל הדרך ולא יתחבר לרשע בדרך. ויותר מזה שאם בא בדרכם והיה מצטרף לרשעים יהיה סר מאתם ולא ילך בדרך רשעים, כך יש לפרש. אמנם עיקר האזהרה הזאת על מעשה הרשעים שלא יעשה כמעשיהם, וזה נקרא באורח רשעים אל תבא, וכמו שפרשנו פסוק זה שר"ל דרך ממש כך יש לפרש הכתוב האורח והדרך היינו מעשיהם של הרשעים וזהו דרכם. ובא להזהיר את האדם על הפרישה וההרחקה שיעשה האדם שלא יבא לידי עבירה, שאם לא יעשה האדם פרישה והרחקה, במה שאין האדם שכלי אבל הוא גשמי, ואף אם השכל מבדיל בין דבר לדבר אבל אין האדם שכלי לגמרי שיסמך כי יהיה מבדיל בין דבר לדבר. ולכך כאשר החטא מתיחס אל הגשמי כמו שהוא ערוה וזנות, שדבר זה מעשה בהמה חמרית, צריך שיעשה האדם הבדלה ופרישה יותר שלא יבא לידי חטא לגמרי, במה שהאדם נמשך ביותר אחר החטא הזה:

ב׳ובפרק כיצד (יבמות כ"א, א') אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין שנאמר כי כל התועבות האל עשו אנשי הארץ האל קשות מכלל דאיכא תשות, רב יהודה אמר מהכא אזן וחקר ותקן משלים הרבה, ר' אושעיא אמר מהכא פרעהו אל תעבור בו. ר"ל כי האדם יעשה הרחקה לעצמו אף שלא נצטוה מן התורה ובפרט בעריות ולאסור אף שניות, כי האדם באיסור הזה שהוא איסור שניות, אם לא ירחיק עצמו ביותר הוא בא לידי ערוה, כאשר פעל זה הוא פעל בהמה חמרית ואינו פעל שכלי שהשכל מבדיל בין דבר לדבר, אבל החמרי אינו מבדיל לכן צריך לעשות הרחקה יתירה, ולכך למד ר' אושעיא מן הכתוב הזה שאמר פרעהו אל תעבור בו שיהיה מרחיק עצמו ביותר. ועוד כי פרישת הערוה הוא קדושה שהוא מבדיל עצמו מן הגשמי ומתקרב אל המדריגה הנבדלת בקדושה, ולפיכך אמרו בספרי (תו"כ קדושים) א"ר יהושע בן לוי מפני מה נסמכה פ' עריות לפרשת קדושים ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ואית לן קריין סגיאין אשה זונה וחללה וגו' וקדשתו כי את לחם וגו' אשה זונה וחללה לא יקחו כי קדוש הוא ולא יחלל זרעו בעמיו וגו' והדין דבר אל כל עדת בני ישראל. ור"ל כי כל דבר ערוה הוא ענין גופני שהאדם נוטה אחר הגוף, ולכך כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כמו שהתבאר. כי אין הקדושה רק שהוא נבדל מדברים הגופנים ויהיה לו מדריגת העליונים שהם קדושים מן הגוף, והזנות הוא מעשה בהמה חמרי, וכאשר אתה מוצא פרישה מן הזנות כתיב אצלו לשון קדוש כלומר שתהיה קדוש וקרוב אל העליונים שהם קדושים שהם בלא גוף. ומאחר שאין הקדושה רק פרישה והבדלה מן הגשמי החמרי, לכך ראוי אל האדם להיות מתקדש עוד יותר ולהרחיק עצמו עוד מדברים האלו, וכל אשר מרחיק יותר הוא יותר קדוש ויותר נבדל כאשר פירש עצמו יותר. וזה שאמרו שם אמר אביי מאן דמקיים מילי דחכמים נקרא קדוש, אמר ליה רבא ומי שאינו מקיים מילי דרבנן קדוש הוא דלא מיקרי אבל רשע נמי לא מקרי, אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך. פי' דאביי סובר כי נקרא המקיים מילי דרבנן קדוש, מפני שהקדוש הוא הפרוש מן החטא ואינו נמשך אחר החמרי, וזה דמקיים מילי דרבנן נקרא קדוש שהרי מרחיק עצמו מן החטא שהוא בגוף אף שאינו מן התורה ולכך נקרא קדוש. ואינו דומה למי שהוא מקיים מצות הש"י אשר גזר עליו, אף כי כל המצות שבאו בתורה כלם שיהיה קדוש מן החטאים, אבל אין נקרא שמו קדוש רק זה שהוא פורש עצמו מן הדבר שהוא חטא מצד הגוף אף כי אינה מצוה בתורה הוא נקרא קדוש בעצמו, כי מילי דרבנן הם פרישה וקדושה. ורבא הקשה דזה משמע שנקרא קדוש קדוש שהוא מקדש עצמו מרצונו, ולכך נקרא זה האדם קדוש, ודבר זה אינו כי מאחר שחכמים גזרו נקרא העובר דברי חכמים רשע כי אינו מקיים דברי רבנן. אלא קדש עצמך במותר לך, כלומר שהתורה אמרה שיהיה האדם קדוש והיינו פרישה מדבר המותר, כי הערוה בעצמה אין זה מצד הפרישה בלבד רק שהוא מצות התורה, אבל כאשר פירש עצמו מדבר המותר דבר זה נקרא קדושה ופרישה, ולכך נקרא השניות איסור קדושה מפני שהוא פרישה יותר ובפרט איסור שניה כי היא פרישה מן הערוה שהוא דבר חמרי:

ג׳ובמדרש (ויק"ר פכ"ד) ר' אבין אמר בה תרתי, רבי אבין אמר משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בה המלך שומרין מהן נזירין ומהם שכורים לעת ערב בא ליתן להם שכרם נתן לשכורים שני חלקים ולנזירין חלק אחד, אמרו לו אדונינו המלך הלא שמרנו כאחת מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק אחד, אמר להם אלו שכורין הן ודרכן לשתות יין אבל אתם נזירים ואין דרככם לשתות יין ולפיכך אני נותן לאלו שני חלקים ולכם חלק אחד, כך העליונים שאין היצר הרע מצוי ביניהם קדושה אחת להם שנאמר ובמאמר קדישין שאלתא אבל התחתונים לפי שיצר הרע מצוי בהם הלואי יועיל שתי קדושות הה"ד והתקדשתם והייתם קדושים, רבי אבא אמר חורי משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך מה עשה המלך הניח בראשו אחת ובראש בניו שתים כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב"ה שלש קדושות לומר קדוש קדוש קדוש מה הקב"ה עושה נותן אחת בראשו ושתים בראשן של ישראל הה"ד כי קדוש אני והתקדשתם והייתם קדושים. במדרש הזה בא לבאר אף כי התחתונים הם בעלי גשם יש לישראל קדושה על המלאכים. וביאור זה כי הקדושה שנתן השם ית' למלאכים שהם נבדלים מן החמרי, אבל לא נתן להם רק קדושה אחת אבל לישראל נתן להם שתי קדושות, מפני שהאדם בעל חומר ולפיכך נחשב האדם כמו שכור שהוא גשמי לגמרי שאין עמו השכל כך האדם הוא גשמי בעל חומר, וכדי להרחיק את האדם מן החמרי נתן לו שיהיה קודש קדשים שלא נמצא דבר זה במלאך. אף על גב שתמצא אצל המלאך קדושה כדכתיב ובמאמר קדישין שאלתא, אבל שיהיה קודש קדשים דבר זה לא נמצא בהם. אבל האדם נמצא אצלו שהוא קודש קדשים והיינו שיש באדם סלוק הגשמי על ידי התורה ובזה האדם קודש קדשים כי התורה היא קודש קדשים. ובודאי המלאך יש לו מדריגה זאת שנמצא קדושתו בפעל אצלו ודבר זה לא נמצא אצל האדם כי הוא גשמי, אבל מצד שהאדם דבק בקודש הקדשים היא התורה השכלית העליונה שאין המלאכים מגיעים שם, וזה שאמר שהוא כמו השכור אשר השכור בעל גשם ומפני שהוא בעל גשם יש כנגד זה לאדם התורה האלקית ובזה האדם הוא קודש הקדשים, כלומר המדריגה העליונה שהיא קדושה על קדושה:

ד׳ואל תתמה איך אפשר שתהיה לאדם הגשמי קדושה עליונה יותר קדושה מן המלאכים, כי דבר זה בודאי ובבירור כי על ידי התורה נכנס האדם לקודש הקדשים למקום שאין נכנסים מלאכי שרת, ולכך אמר במסכת אבות (פ"ג) חביב האדם שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, ולשון חביב ר"ל כי חביב אף מן המלאכים בשביל שנתן לו כלי חמדה שבו נברא העולם, וזה שאמר כאן שנתן לו שתי קדושות. ומה שאמר גם כן רבי אבין משל למלך שעשו לו ג' עטרות נתן שתים בראש בניו ואחת בראשו, פי' ג' קדושות אלו כי השם יתב' נבדל לגמרי והם ג' מדרגות, האחד שאינו גשם, והשני שאינו כח בגשם, והשלישי שאין לו שום חבור כלל אל הגשם. ותדע כי הם ג' מדריגות, שהגוף הוא גשם והנפש כח בגשם והשכל יש לו הקשר עם הגשם והוא קשר מציאות. ולפיכך אומרים ק' ק' ק', קדוש הראשון שאינו גשם, קדוש השני שאינו כמו הנפש שהוא כח בגשם, קדוש השלישי שאינו כמו השכל שהוא קשור עם הגשם, אבל השם יתב' נבדל לגמרי. ומדריגת ישראל מעלתם מדריגה זאת שאין מדריגתם גשמי ואינו כח בגשם, אבל שלא יהיה למדריגה זאת צירוף וחבור אל הגשם, דבר זה בודאי אין לומר שהרי ישראל הם בני אדם וקדושתם יש להם צירוף אל הגשמי, ולפיכך שתי עטרות נתן בראש בניו ואחת היא השלישי נתן בראשו. אמנם כל זה כאשר האדם מקדש עצמו בדבר המותר שזה הוא הרחקה והבדלה לגמרי מן הגשמי, לכך ראוי לאדם לכנוס במדריגה הקדושה לקדש עצמו אף מן הדברים שאינם אסורים מן התורה רק הם קדושה לאדם מן החמרי ובזה יש לו קדושה גמורה עד שנקרא קדוש:

ה׳בברכות בפר' א"ד (נ"ג, א') אר"י אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש אני זה שמן ערב אני ה' זו ברכה ע"כ. ור"ל כי האדם בעת אכלו ראוי שיתקדש ולא יאכל בזוהמת ידים, כי דבר זה היא אכילתו חמרית לגמרי כמו הבהמה, ולפיכך תקנו נטילה ראשונה. וכן מים אחרונים גם כן בשביל קדושה שלא יהיו ידיו מסואבות מן האכילה, ובשביל כך היה האכילה שלו בתעוב לגמרי כמו הבהמה, וזה שתקנו מים אחרונים. כי קדוש אני זה שמן ערב שדבר זה קדושה על קדושה כאשר יסוך בשמן ערב והוא נקיות לגמרי. ובזה תראה כי יש לאדם להתקדש עצמו באכילתו, כמו כאשר האדם המתקרב לשמש עם אשתו שאז יהיה מקדש עצמו שיהיה בקדושה, שאם לא כן יהיה נעשית חמרי לגמרי על ידי פעל זה, וכך האכילה הוא ג"כ ענין חמרי בודאי יהיה פעל זה שיהיה בקדושה ואם לא כן נעשה פעל זה חמרי גשמי וכמו שהתבאר למעלה. ולכך יש לאדם ביותר לקדש עצמו במעשה שבו נוטה האדם אל החמרי שלא יהיה הפעל הזה נעשה גשמי חמרי לגמרי, ודבר זה נתבאר אצל נטילת ידים:

ו׳בפרק ידיעות הטומאה (שבועות י"ח, ב') אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הוויין לו בנים זכרים דכתיב ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע ריב"ל אמר הוויין לו בנים זכרים ראוים להוראה דכתיב להבדיל ולהורות, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבת הוויין ליה בנים זכרים דכתיב להבדיל בין הקודש ובין החול וכתיב התם ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וגו', ריב"ל אמר בנים ראוים להוראה דכתיב להבדיל ולהורות אמר רבי בנימין בר יפת אמר ר"א כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הוויין לו בנים זכרים שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר ע"כ. ויש לשאול במדרש אף על גב דאסמכינהו אקרא מכל מקום צריך טעמא, דמה ענין זה כאשר הוא פורש מאשתו סמוך ללוסתה הויין לו בנים זכרים או ראוים להוראה, וכן כאשר מבדיל על היין שיהיה לו בנים זכרים או בנים ראוים להוראה. אבל פי' זה כי הפורש מאשתו סמוך לוסתה, עושה פרישה והבדלה בין דבר לדבר, כי ראוי שיהיה הבדל בין הטומאה ובין הטהרה, בפרט טומאה כמו זאת שהיא ווסת האשה שמא תראה דם בשעת תשמיש, ולפיכך הפורש מאשתו סמוך לוסתה עושה הבדל כמו שראוי להבדיל ולפיכך הויין לו בנים זכרים. כי הזכר נמשל בצורה בכל מקום אשר הצורה הוא שמבדיל בין דבר לדבר, כי אין הבדל בין דבר לדבר מצד החומר כי החומר משותף לכל הדברים, רק ההבדל הוא מצד הצורה בלבד שמצד הצורה יוכר הדבר מה שהוא. ולפיכך שני אנשים אסורים לישא אשה אחת מפני שכל אחד נמשל בצורה ויהיו משותפים ביחד כאשר יהיה להם ביחד אשה אחת, ודבר זה אי אפשר כי כל צורה נבדל לעצמה, אבל שתי נשים מותר שיהיה להם איש אחד, אע"ג ששתי נשים אלו הם משתתפים ביחד שיש להם איש אחד ביחד, הרי אין ההבדל רק מצד הצורה ואין ההבדל מצד החומר. ומפני כך הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים, הזכר הוא הצורה המבדיל בין דבר לדבר, כי מפני שהוא מבדיל בין טומאה ובין טהרה זוכה לזכר אשר נחשב הזכר צורה אשר הצורה מבדיל בין דבר לדבר. וריב"ל סובר שיהיו לו בנים ראוים להוראה, כלומר שיהיה לבנים מעלת שכל של הוראה, אשר השכל מבדיל בין דבר לדבר, וכמו שאמרו חכמים ג"כ (ברכות ל"ג, א') למה קבעו הבדלה בחונן הדעת מפני שעל ידי הדעת מבדיל בין דבר לדבר, ולפיכך אמר כאשר הוא מבדיל בין דבר לדבר דהיינו בין הטומאה ובין הטהרה שראוי להבדיל, יהיו לו בנים בעלי שכל אשר בשכל שלהם יהיו מבדילים בין דבר לדבר שזהו ענין ההוראה:

ז׳ואמר ר' יוחנן המבדיל על היין במוצאי שבתות הוויין לו בנים זכרים, והוא הטעם אשר אמרנו, כי מפני שהוא מבדיל בין הקודש ובין החול ודבר זה הוא הבדלה, ראוי שיהיה לו בנים זכרים אשר הזכר יש לו מדריגות הצורה שעל ידי הצורה יוכר הדבר ויש הבדל בינו ובין דבר אחר. ואמר ריב"ל גם כן שיהיה לו בנים ראוים להוראה כמו שהתבאר, כי יהיה לבנים השכל העליון שעל ידו ההוראה. ומה שאמר המבדיל על היין דוקא זה כי הבדלה ראוי שתהיה על היין דוקא, וזה כי כל הבדלה הוא שמבדיל בין שני דברים שנראים שוים, ודבר זה הוא על ידי הדעת והשכל כמו שהתבאר כי לכך הבדלה קבעו בחונן הדעת, ואמרו ז"ל (יומא ע"ו, ב') חמרא וריחנא פקחין ועל כן עיקר הבדלה הוא על היין שזה ראוי אל הבדלה, והוויין לו בנים זכרים כי הזכר הוא הצורה אשר בו ההבדלה. ורבי בנימין בר יפת סבר כי סמיכת הפרשיות לומר המקדש עצמו בשעת תשמיש הוויין לו בנים זכרים, ודבר זה נתבאר בנתיב הצניעות, כי הצניעות מורה על פרישה מן החמרי כמו שאמר המקדש עצמו בשעת תשמיש, לפי שתשמיש בעצמו כאשר הוא עושה שלא בצניעות הוא מעשה בהמה, אבל אם מקדש עצמו דהיינו כאשר עושה מעשה זה בצניעו' ואז דבר זה הוא קדושה ולפיכך ראוי שיהיו לו בנים זכרים, כי הזכר אינו חמרי כמו שהיא הנקבה שהיא חמרית, ולכך ראוי לזכר. ועוד מטעם הצניעות, כי הזכר בא ממקום צנוע נסתר שהרי הוא במספר ברכה שכל ברכה הוא ממקום נסתר, וכאשר מקדש עצמו בצניעות ובהסתר זוכה לדבר שהוא כן שיהיה הולד זה זכר שהוא בא ממקום צנוע נסתר:

ח׳בפרק במה אשה (שבת ס"ד, א') אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר להם משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לא נפקד ממנו איש אמר להם אם כן כפרה למה אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו מיד ונקרב את קרבן ה', תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזנו עיניהם מן הערוה, אמר רב ששת מפני מה מה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטים שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורפה. ופירוש זה כי אין חלוק אצל אשה בין אבר לאבר כלל רק בשביל שאותו מקום מביא הרהור ויצה"ר, אבל אם מסתכל באשה לזון עיניו ממנו הרי יש כאן הרהור והוי כאלו מסתכל במקום התורפה, דאין חילוק בין אבר לאבר כלל רק בשביל ההרהור ואם מסתכל בשביל ההרהור הרי יש לו ההרהור והוי כאלו מסתכל במקום התורפה. וכבר התבאר כי הראיה יותר רע ומגונה, מפני שהוא משתמש באבר נכבד הוא העין אל המגונה:

ט׳ובמסכת יומא (פ"ט א') אמר רפרם הרהורי עבירה קשים מעבירה עצמה וסימנך ריחא דבשרא. ורש"י ז"ל פי' הרהורי עבירה תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה עכ"ל. וקשה דא"כ הוי ליה לומר הרהורי אשה קשים מן המעשה דלא תליא בזה מידי מה שהוא הרהור עבירה, ומפני שהוקשה לרש"י ז"ל האיך אפשר לומר כי ההרהור יותר קשה מן עבירה עצמה לכך פי' כך. ונראה דמשום זה אין קשיא דכך פירושו שאין עבירה של זנות בלא הרהור זנות, והרהור של זנות כאשר הוא בעבירה יותר קשה מן המעשה של זנות עצמו, אף כי אי אפשר שיהיה זה בלא זה והעבירה היא מכח שניהם, אך יותר קשה ההרהור מן ה גוף המעשה, ונפקא מיניה דהרהור לחוד ג"כ עבירה גדולה היא, שהרי כאשר עושה העבירה בעצמה ההרהור ממנה יותר קשה מן העבירה, לכן אף אם אין כאן רק ההרהור בלא גוף המעשה הוא חטא גדול. ויש לפרש כמשמעו דלענין חיוב מיתה או מלקות אינו מדבר שעל גוף המעשה חייב מיתה, אבל לענין שדבק בתעוב ובזנות בזה הרהורי עבירה הם יותר קשים מעבירה עצמה. וזה מפני כי כח ההרהור יותר קשה כמו שמביא מן ריחא דבשרא שהוא חזק מאוד, וכך כח הרהור עבירה כחו קשה מאוד לפי שהוא ע"י המחשבה שהמחשבה היא שכלית והשכל הוא קשה יותר מגוף המעשה שהוא מעשה חמרי ואינו קשה כמו הרהור שהוא על ידי המחשבה. אף כי לענין פעולה שהוא מעשה שיהיה חייב מיתה או כרת בודאי המעשה גורם מעשה, מכל מקום לענין קושי החטא יותר קשה הרהורי עבירה שהוא ע"י השכל. וזה מבואר בפ' חזקת הבתים (ב"ב נ"ו, ב') ועוצם עיניו מראות ברע אמר רבי חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה ה"ד אי דאיכא דרכא אחריני ואזיל רשע הוא אי דילכא דרכא אחריני אנוס הוא לעולם דליכא דרכא אחרינא ואפילו הכי איבעי למינס נפשיה:

י׳בפרק השותפין (בבא בתרא ט"ז, א') ת כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אמר רבא איוב דלא דידיה לא מסתכל אבל דידיה מסתכל אבל אברהם אפי' בדידיה לא מסתכל דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה. ובדורנו זה שהוא בלא תורה, כאשר בתולה משודכת לבחור אחד מושיבין את שניהם ביחד והבחור מחבק ומנשק הבתולה, והרי הדבר הזה אסור שהרי אין לה קדושין וכתובה ממנו. ואלו היה עושה אחד מן השוק דבר זה היה זה נבלה בישראל, ובשביל שהיא משודכת אליו וקבלו עליהם השדוכים בקנס הותר להם, אין זה אלא רק דור שאין בהם תורה, ויותר מזה בסתם היא נדה ויש בזה לאו מן התורה דאל תקרבו לגלות ערוה:

י״אבפרק כל כתבי (שבת קי"ח, ב') אמר רבי יוסי מימי לא נסתכלתי במילה שלי והאמרו ליה לרבי מאי טעמא קרי לך רבינו הקדוש אמר להם מימי לא נסתכלתי במילה שלי, רבי מלתא אחריתי הוה ביה שלא הכניס ידו תחת אבנטו. פי' כי מה שלא נסתכל במילה שלו דבר זה קדושה, כי העין כח הנפש והיה מתרחק מן הפחיתות מצד נפשו, ומקשה והאמרו לו לר' וכו' דמשמע דוקא ברבי היה דבר זה ולכך נקרא רבינו הקדוש בשביל גודל קדושתו אבל לא היה זה באחר, ומשני דמלתא אחריתי הוה ביה וכו', פי' רבי היה לו קדושת הגוף שלא היה נוגע למטה מטבורו, וזה קדושת הגוף שהיה לרבי שהוא בודאי יותר כי אף גופו היה קדוש בקדושת הגוף, וכ"ש עיניו שהם כח הנפש בודאי היה מרחיק מן הגנות הזה ואין ראוי שיקרא בשביל זה קדוש רק כאשר מקדש אף גופו, ודבר זה נקרא קדושת הגוף כאשר אין מכניס ידו למטה מטבורו:

י״בובפרק הרואה (ברכות ס"א, א') ת"ר המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו כדי להסתכל בה אפי' קבל תורה מסיני כמשה רבינו דכתיב ביה מימינו אש דת למו לא ינצל מדינה של גיהנם שנאמר יד ליד לא ינקה רע מאי לא ינקה רע לא ינקה מדינה של גיהנם. וביאור ענין זה כי המרצה מעות לפי שהעינים כלים משמשים לערוה, וגם הידים הם משמשים לאדם שהוא בעצמו שכלי ולעשות את המעשים שיש לו לעשות, וזה משמש בכלים לפעל הערוה ולפיכך אינו נצול מדינה של גיהנם, ואפילו אם קבל התורה מידו של הקב"ה והיו הכלים דהיינו ידיו משמשים לקבל תורה. וזה כי אין רע כמו זה, כי האיברים האלו לא נבראו שיהיה משמש בהם לפעל הזה המגונה לכך הוא רע, ואין דבר רע כמו זה וכמו שבארנו למעלה אצל קשים הרהורי עבירה מעבירה עצמה. ולכך אמר אפילו קבל תורה מסיני והיו ידיו משמשים לדבר גדול אלקי כזה לא ינקה מדינה של גיהנם, שדבק בו הרע כמו שאמרנו וראוי לו הגיהנם שהוא רע. אבל מי שבא על אשת איש, אפשר כי הקב"ה מכפר עליו ביסורין בעולם הזה שהוא עולם גשמי, אבל חטא הזה שהוא בראיה שהיא שכלית אי אפשר שיהיה נצול מדינה של גיהנם בעולם שהוא בלתי גשמי כמו שהיה חטאו:

י״גובפרק קמא דע"ז (כ', ב') ת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה מכאן א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לדי קדושה קדושה מבאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי חסידות חסידות מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים וחסידות גדול' מכולם שנאמר אז דברת בחזון לחסידך, ופליגא דרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן שנאמר יען משח ה' אותי לבשר ענוים חסידים וצדיקים לא נאמר כאן אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולם. ורב אלפס גרס זהירות מביא לידי זריזות זריזות מביא לידי נקיות נקיות מביא לידי פרישות פרישות מביא לידי טהרה טהרה מביא לידי קדושה קדושה מביא לידי יראת חטא יראת חטא מביא לידי ענוה ענוה מביא לידי חסידות והחסידות גדולה מכולן שנאמר אז דברת בחזון לחסידך. וגרסא זאת יותר נכונה משום המעלה העליונה שהוא חסידות שראוי שיהיה באחרונה. ובגמרא שלנו מזכיר תורה בראשונה, ואף כי בגרסת רב אלפס אינו כך, מכל מקום הרי בודאי התורה היא קודמת כי התלמוד מביא לידי מעשה אלא דלא הוצרך לחשוב התורה כי כך הוא. ואמר כי תחלה מביא התורה את האדם לידי זהירות עד שהוא נזהר מאוד מאוד מן החטא וזהו זהירות, וזהירות מביא לידי זריזות, כי הזהירות הוא שנזהר מן החטא, אבל הזריזות שמתרחק מן החטא שלא יבא חטא לידו, שכ"כ הוא ירא באולי יחטא וזריז הוא להתרחק שלא יבא חטא לידו, וכך פי' רש"י ז"ל. וכאשר יש לו זריזות מביא לידי נקיות, שהוא מסלק עצמו מן הפחיתות והגנות אף כי אין בזה חטא רק גנות ופחיתות וזה נקרא נקיות. ואמר נקיות מביא לידי פרישות מן החטא, אף דבר שאינו חטא מן התורה והוא פרישות והרחקה כמו שהתבאר למעלה במדת הפרישות. פרישות מביא לידי טהרה, והטהרה היא שמסלקת הנשמה מכל תעוב של טומאה שהיא מצד החוץ, ולפיכך אמר טהרה מביא לידי קדושה וזה הוא יותר מעלה עד שהאדם נכנס במדריגה עליונה שהם קדושים נבדלים מן הגוף. ואמר קדושה מביא לידי ענוה, דבר זה בארנו כי הענוה הוא הפשיטות הגמור ולפיכך הקדושה שהיא מעלה נבדלת מביא אל הענוה והוא פשיטות ביותר. ענוה מביא לידי יראת חטא כי כאשר הוא בעל ענוה יש לו התקרבות אל השם יתב' מצד המדריגה הזאת היא הענוה, וזה שאמר הכתוב עקב ענוה יראת ה' ופרשנו זה בנתיב הענוה ע"ש, כי הענוה מביא לידי יראת ה'. ואמר יראת ה' מביא לידי חסידות, החסידות הוא זכות הנפש לגמרי כמו שהתבאר לך פעמים הרבה כי החסידות זכות הנשמה. ואמר כי החסידות מביא לידי רוח הקודש שהוא יותר עוד מעלה, שרוח הקודש מן השם ית' שורה עליו, ורוח הקודש מביא לידי תחיית המתים הוא עוה"ב ולפיכך נחשב זה אחרון לפי גרסא שלנו, ומה שאמר חסידות גדולה מכולם התבאר דבר זה במקומו:

י״דדבר שהוא מרחיק מן האדם הקדושה כאשר הוא בלא אשה שאז אין נשמר מן החטא. וכמו שאמרו ז"ל בפרק קמא דקידושין (כ"ט, ב') משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא א"ל כשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא חזייה דלא פריס סודרא אמר ליה מאי טעמא לא פריסת סודרא אמר ליה דלא נסיבנא והדרינהו לאפיה מיניה אמר ליה חזי דלא חזית לי לאפאי עד דנסבת, רב הונא לטעמיה דאמר בן כ' שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה בעביר' ס"ד אלא אימא בהרהורי עבירה, אמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' ולא נשא אומר תיפח עצמותיו של אותו האיש, אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר ואי הוי נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניך. וביאור זה, כי האדם כל זמן שקומתו הולך וגדל דהיינו עד ך' שנה כי מן ך' שנה ואילך אינו גדל עוד, וכל זמן שגדל אין יצרו גדול כל כך אצלו, כי מותרי המזון באים אל הגידול לגדל גופו, ולפיכך אין ש"ז לקטנים מפני שאין כאן מותרי טבע כלל. אבל כאשר כבר גדול ואין מותרי טבע בא אל גידול גופו לכך באים המותרות אל הש"ז, ולפיכך מן כ' שנה ואילך כאשר לא ישא כל ימיו בהרהורי עבירה מפני שכבר הוקבע בו המחשבה וההרהור לדבר רע, אבל אם נשא אשה קודם לא הוקבע בו יצר הרע. ואמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר פי' אחר שהיה בן ט"ז והיינו בשנת י"ז, ולא רצה להמתין עד תחלת י"ח שהוא הזמן שראוי לישא כמו שבארנו בפרקים, כי אין ראוי להמתין עד הזמן שיהיה היצר הרע שולט בו. ואי נסיבנא בן י"ד שהרי בן י"ג ויום אחד הוא איש ועד כלות השנה אין שולט בו יצר הרע כלל אז אמרתי לשטן גירא בעיניך, שהיה שולט על היצר שלא היה מושל בו יצר הרע מעולם. אבל כאשר כבר שולט יצר הרע באדם קשה לסלקו כדאיתא בפרק החליל (סוכה נ"ב, א') אמר רבי אבא היצר הרע בתחלה דומה לחוט של חבל ולבסוף דומה כעבותות העגלה שנאמר הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבות העגלה חטאה וכמו שהתבאר במקומו, ולפיכך יצר הרע שכבר נשתרש קשה להסיר:

ט״ואמר רב יהודה אמר שמואל (קידושין כ"ט, ב') הלכה נושא אדם אשה ואחר כך ילמד תורה, ורבי יוחנן אמר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה, ולא פליגי הא לן והא להו. פי' בא"י זכות א"י גורם ולפיכך רחיים בצוארו ויעסוק בתורה, לכך יעסוק בתורה ואח"כ ישא אשה, אבל בח"ל אמרינן שישא אשה ואח"כ ילמוד תורה, ועוד כי התורה דא"י עדיפא מתורת בבל כדאמרי' (סנהדרין כ"ד, א') במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בבלי ולפיכך תורת א"י מגין עליהם:

ט״זבפרק כל היד (נדה י"ג, א') תניא רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם אמרו לר' אליעזר והלא ניצוצות נתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים אמר להם מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום, תניא אידך אמר להן רבי אליעזר לחכמים אפשר שיעמוד אדם במקום גבוה וישתין או ישתין בעפר תיחוח ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום הי אמר להו ברישא אילימא קמייתא אמר להו ברישא בתר דאמר להו איסורא הדר אמר להו תקנתא אלא הא אמר להו ברישא ואמרו ליה אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי אמר להן מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום, וכל כך למה מפני שמוציא ש"ז לבטלה, דאמר ר' יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו, ר' יצחק ורבי אמי אמרי כאלו שופך דמים שנאמר הנחמים באלים ותחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים אל תיקרי שוחטי אלא סוחטי, רב אסי אמר כאלו עובד ע"ז כתיב הכא תחת כל עץ רענן וכתיב התם על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן. ביאור זה, כי הזרע הוא התחלת הויה של אדם, וכאשר משחית התחלת הויה דבר זה כאלו מביא מבול לעולם, כי המבול היה השחתת התחלת הויה עד שלא נמצא הויה כלל, וגם כן השחתת זרע הוא השחתה להתחלת הויה ולפיכך נחשב זה מבול לעולם. ואל תאמר כי אינו דומה כי המבול היה התחלת ההפסד לכל העולם ואלו המשחית התחלת הויה אינו מפסיד לכל העולם, דבר זה אינו כי בודאי הזרע הזה אינו אדם זה שיאמר עליו כי הוא אדם זה בלבד, רק כי הזרע הוא התחלת הויה בכלל ואינו דבר פרטי והמשחית אותו משחית התחלת ההויה ולכך נחשב כאלו מביא מבול לעולם. ועוד יש לך לדעת, כי כמו שיש בעולם עצמו הים שהוא מאסף לכל המים אשר בעולם וכדכתיב (בראשית א') יקוו המים אל מקום אחד וגו', וכאשר הביא הקב"ה מבול לעולם היה בטל אותו דבר שהוא מקבל המים רק היו מתפשטים בכל העולם, כי זה הדבר שנאמר יקוו המים היה בטל כאשר הביא הקדוש ב"ה מבול, והאמה הוא מקבץ כל הזרע דרך חוט השדרה וכאשר משחית הזרע הרי מאבד המקום אשר הוא מאסף הכל, והאדם שהוא העולם, שהרי ההורג אחד מישראל כאלו בטל כל העולם לכך נחשב מי ששופך את הזרע ומבטלו, השחתה זה כמו המבול שהיה בטול המקום שהוא מקבל המים בכלל:

י״זובספר הזוהר (ח"א, י"ח, א') ויאמר אלקים יקוו המים באורח קו לאתויי באורח מישר דהא מרזא דההוא נקודה קדמאה נפיק כולה בסתימא עד דמטי ואתכניש להיכלא עילאי ומתמן נפקו בקו מישור לשאר דרגא עד דמטי לאתר חד דכניש כלה בכלל ומאי איהו חי עלמין עד קשורא דיחודא דעלמא עילאי ביחודא דיליה ובגין כך איקרי מקום אחד דכל דרגין ושייפין מתכנשין תמן והוה כולא חד בלי פרודא כלל, ועוד אמר ר' יוסי אל מקום אחד דא הוא אתר דכתיב ביה וברית שלומי מאתו לא תמוש דהא איהו נטיל ושדא בימא ע"כ. הרי לך כי האמה שהוא מקבץ הזרע הוא כמו יקוו המים אל מקום אחד, ואדם לפי חשיבותו ומעלתו נחשב כמו העולם כמו שבארנו, ולכך נחשב המשחית זרעו כאלו מביא מבול לכל העולם, וכבר הארכנו בזה במקום אחר בחטא הגדול הזה. וזה שאמר שחייב מיתה, כל זה מפני כי הוא משחית התחלת הויה, ולכך נקרא השחתה שכל השחתה משחית ההתחלה, וכאשר דבק בהשחתה שהוא העדר גמור כמו שהוא המשחית זרעו דבק בו ההעדר והמיתה וחייב מיתה. וגם בשביל כי דבק בזרע כח קדוש כאשר ידוע כי בזרע כח מצייר, ולפיכך כאשר משחית זרעו נחשב זה שופך דמים שהוא כח המצייר שהוא בזרע. ועוד הרי בכח הזרע להיות אדם, וכמו מי ששופך דם אין השופך דם נוטל הנפש רק שנוטל הדם הוא בטול הנפש, וכך כאשר משחית הזרע בזה הוא מבטל הנפש והוא כאלו שופך דם:

י״חובפרק חלק (סנהדרין ק"י, ב') קטן אימתי בא לעולם הבא וסבר רבינא משעה שנזרע, ואף כי אין הנשמה בזרע, רק כי יש כח בהזרע לקבל הנשמה כאשר מבטל דבר זה הוא נקרא שופך דם שהוא מבטל הנשמה אשר הוכנה שתנתן בזרע. ואפילו להנך דפליגי התם שאין בא לעוה"ב משעה שנזרע, מכל מקום לפי דברי הכל שנחשב משחית הזרע כאלו שופך דם היא הנשמה שראויה אל הזרע בזה. ועוד יש בזה דברי חכמה רמזו ז"ל במה שאמרו במסכת יבמות (ס"ג, ב') כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וכל שכן דבר זה שהוא מקלקל ומשחית הזרע שיהיה נחשב כמו שופך דם. והטעם בזה מפני שהוא משחית ומבטל הנשמה שראויה לצאת אל הפעל, ומפני כך מי שמבטל מפריה ורביה נחשב כאלו שופך דם ומכ"ש המשחית זרעו שהוא מבטל נפש ולפיכך נחשב שפיכת דמים, ובמקום אחר הארכנו בזה ודי בזה להבין עונש הגדול הזה. ולמ"ד כי הוא כאלו עובד ע"ז ומאי ענין ע"ז אל דבר זה, אבל ענין זה מופלג בחכמה מאוד כי יש אל הזרע מקור נמשך מן המקור העליון, כי אין ספק כי הזרע נמשך ממקור עליון והבן זה, לכך הוא נמשך באורח מישור ואינו נוטה מן האמצעי, כי דבר שהוא באורח מישור מתיחס אל הש"י, והפך זה כל דבר שהוא נוטה מן המישור הוא כח חיצון, וכאשר הוא מוציא זרע לבטלה עד שאינו נמשך בקו מישור אלא משחית מקור ויוצא הזרע לחוץ הוא התדבקות בכחות החיצונים מקור נשבר. ומזה תבין שלא ראה יעקב קרי מימיו ואמר ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, ודבר זה מפני שיעקב כולו קדוש לה' והוא חלקו של השם ית' יעקב וזרעו, והוא ובניו מקבלים יחודו ית' ולא היה נוטה לכחות החיצונים כלל שהרי לא יצא ממנו דבר זר כמו שיצא מאברהם ומיצחק, ולכך מייחדין שמו ית' על ישראל לומר, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד וכדאיתא בפסחים (נ"ו, א'), ולפיכך לא ראה יעקב קרי כי לא היה השפעת זרעו לחוץ לצדדין רק באורח קו מישור והיה דבק במקור חיים, ומזה תבין איך המוציא ש"ז לבטלה כאלו עובד ע"ז בודאי והבן זה. הרי לך שלשה דברים אלו בחטא הגדול הזה, שהמשחית זרעו כאלו מביא מבול לעולם, ועוד הוא נחשב כאלו שופך דמים, ועוד כאלו עובד ע"ז שהוא פוגם וחוטא בכל צדדין. כי דבר זה הוא לזרע אשר הוא כלול מכל הצדדין, האחד שיש בו מים, והשני בו כח אש שהוא רותח, והשלישי כח נפש קדוש שיש בזרע, וכנגד אלו שלשה חטאים אמר שמביא מבול ושופך דמים ועא"ז, שחטא בערוה ובע"ז וכאלו הביא מבול לעולם והם ג"כ נדונים ברותחין. ואין להאריך כאשר עוד תבין דברי חכמה, כי המשחית זרעו אשר בזרעו כח נפשיי, אשר הנפש אינו גשמיי שהוא מוגבל אבל הוא כח בלתי מוגבל ולכך נחשב כאלו הביא מבול לעולם, כי המבול לא היה גבול אליו, ולכך המשחית זרעו כאלו הביא מבול לעולם והבן זה מאוד:

י״טעוד שם אמר המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי ולימא אסור דקמגרי יצר הרע בנפשיה, ורבי אמי אמר נקרא מומר שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך ועבוד ע"ז והולך ועובד, איכא דאמרי אמר רבי אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כתיב הכא וירע בעיני ה' וכתיב התם לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. פי' כיון שהוא מביא היצה"ר על עצמו הרי הוא כולו יצר הרע, שאילו היה שולט בו יצר הרע והוא לא הביא עליו יצר הרע בעצמו לא נחשב כולו יצה"ר וזה שמביא עליו יצר הרע הוא כולו רע, וידוע דבר זה מן יצר הרע שהוא מרוחק ומסולק מן בני אדם, ולכך אמר והדחתיו אל ארץ ציה כי יצר הרע בודאי מרוחק מבני אדם, ואיך לא יהיה מרוחק מן בני אדם שהוא משחית ומקלקל בני אדם, ומפני כך הוא מרוחק מן בני אדם, ולכך אמר כי זה שמגרה יצה"ר בעצמו הוא כולו יצה"ר ולפיכך יהא בנדוי שהוא ההרחקה כמו שהוא יצר הרע. ולמ"ד שנקרא מומר כי המומר הוא שדבק בע"ז, ונחשב היצר הרע בעצמו ע"ז וכמו שיתבאר בנתיב ה התגברות על יצרו ע"ש, ולפיכך אמר שנקרא מומר זה שמגרה יצה"ר בעצמו כי לבסוף הוא שמביא אותו להיות דבק לגמרי בע"ז וכבר הארכנו בזה במקומו ע"ש, ותדע להבין מה שאמר שנקרא מומר ולאיכא דאמרי שאין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, ודבר זה מבואר כי אין הדבר שהוא רע במחיצתו וזה שהוא מגרה יצה"ר בעצמו הוא כולו רע כאשר מביא היצר שהוא רע על עצמו, ומי שהוא כולו רע הוא מסולק ונבדל מן הש"י שהוא הטוב האמיתי ואין להאריך בזה:

כ׳עוד שם תניא ר' טרפון אומר כל המכניס ידו למטה מטבורו תקצץ אמרו לו לרבי טרפון ישב לו קוץ בכרסו לא יטלנו והלא כריסו נבקעת מפני הקוץ אמר להם מוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת, תניא רוכבי גמלים כלם רשעים הספנים כלם צדיקים החמרים מהם רשעים מהם צדיקים, ר' יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקידא, עוד שם אמר ר' שמעון ד' דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן הנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר לבית חבירו והאוחז באמה ומשתין מים והמשתין מים ערום לפני מטתו והמשמש מטתו בפני כל חי אמר ליה רב יהודה לשמואל ואפילו לפני עכברים אמר ליה שיננא לא אלא כגון של בית פלוני שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם ואינהו מאי דרוש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, רבה בר רב הונא מקרקש זגי דכילתא אביי באלא דידבי רב פפא באלא פרחי. פי' אלו ד' דברים כולם יש בהם צניעות וקדושה, ואמר כי הש"י אשר הוא קדוש בתכלית הקדושה שונא אלו דברים, ואני אף כי אין האדם קדוש מ"מ ראוי שיהיה שונא אלו ד' דברים שהם יוצאים מן הצניעות. כאשר נכנס לביתו פתאום, כי באולי עושים שם מלתא דצניעות, וזה שנכנס לביתו פתאום ואינו מקפיד על זה, הקב"ה שהוא קדוש ומופרש מן הדבר שהוא יוצא מן הצניעות הוא שונא אותו, ואדם אשר יש בו נשמה עליונה קדושה צנועה יושבת בחדרי חדרים ראוי שישנא אותו ג"כ. והאוחז באמה ומשתין מים, כי דבר זה ערוה וזנות והוא משחית זרעו והקב"ה שונא אותו כאשר אינו נוהג בקדושה ובפרישה. והמשתין מים לפני מטתו והוא דבר מאוס ומשקץ נפשו וגם דבר יוצא מן הקדושה כמו שיתבאר, כי כל שקוץ ותעוב הוא יוצא מן הקדושה לגמרי, ודבר זה תבין ג"כ ממה שהתבאר למעלה אצל איש קדוש עובר עלינו (ברכות י', ב') רב ושמואל חד אמר שלא ראתה קרי על מטתו וחד אמר שלא נראה זבוב על מטתו, כי הן קרי שהוא טומאה, הן הזבוב שהוא דבר מאוס הוא יוצא מן הקדושה ואשר יש בו קדושה הוא רחוק מן אלו שני דברים, וכנגד אלו שנים זכר כאן האוחז באמתו ומשתין שגורם שיראה קרי, ומשתין מים לפני מטתו הוא משקץ נפשו בטינופת. ואמר עוד והמשמש מטתו בפני כל חי, כבר אמרנו כי ראוי אל האדם שיש בו פרישות וקדושה לעשות מעשה זה בצניעות ובקדושה שאל"כ הרי נחשב ונמשל כמו בהמה חמרית. ועתה תבין כי יש כאן ד' דברים שצריך שיהיה נזהר בהם וכולם יוצאים מן הקדושה, והתחיל שאינו נכנס לביתו פתאום ודבר זה צניעות שהוא כולל כל דבר אשר הם עושים בבית בענין הנהגותיהם שיהיה בצניעות, והנכנס לביתו או לבית חבירו פתאום מבטל הנהגת הצניעות, ואח"כ זכר האוחז באמה ומשתין, הגנות הזה הוא גנות הגוף, ועוד אח"כ שלא ישתין מים בפני מטתו שהוא תעוב ושקוץ הנפש, אח"כ שיתחבר עם אשתו בצניעות, כי האדם ואשתו שניהם הם אדם כדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם, וכל אלו ד' הם הקדושה בכל אשר הוא שייך לאדם והבן זה. ואין להאריך רק כי ישראל קדושים ומוחזקים בקדושתם מבטן אמם והם מופרשים ומובדלים מן מדות אלו המגונות וכיוצא בזה: