נתיבות עולם, נתיב התוכחהNetivot Olam, Netiv Hatochacha

א׳בספר משלי (כ"ד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאמים, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. שלמה המלך רצה לומר כי האומר לרשע צדיק אתה, ראוי הוא לקללה מן הכל. וזה כי כאשר הוא אומר לרשע צדיק אתה, והרי מחליף האמת בשקר בדבר כמו זה לומר לרע שהוא טוב וכדכתיב אמרו לרשע רע, ולפיכך האומר לרשע צדיק אתה ראוי הוא שיבאו עליו הקללות כאשר הוא אומר על הרע שהוא טוב וכמו שיתבאר בסמוך דבר זה. ולמוכיחים ינעם, פי' מי שמוכיח את חבירו בדברי תוכחה עד שהוא רוצה לסלק הרע מן הרשע, וכמו שהוא רוצה להחזיק הנועם והטוב ולפיכך למוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. ומה שאמר ולמוכיחים ינעם בלשון רבים, מפני שבא לומר שלא יאמר, אחר כי התוכחה הוא מוטל על הגדול אבל הקטן יכול לומר אם אני מוכיח ליחיד או לרבים דבר זה כאלו נוגע בכבוד הת"ח כאשר אדבר לפניו, ולפיכך אמר ולמוכיחים ינעם כי קטן וגדול שם הוא, וכמו שאמרו (ברכות י"ט, ב') במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, ולכך אמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב בלשון רבים:

ב׳ובמדרש מפרש ולמוכיחים לשון רבים על המוכיח ועל המתווכח, וכך אמרו במדרש זה שאמר הכתוב אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים וכתוב אחד אומר ולמוכיחים ינעם אלא כל מי שיודע שחבירו רשע ומלא עונות ואומר לו צדיק אתה ראוי שיבא עליו כל הקללות שבתורה יקבוהו לשון קללה דכתיב מה אקוב וגו' אבל מי שהוא מוכיח חבירו שיחזור בו נוטל ברכות שנא' ולמוכיחים ינעם ואותו המתווכח אם קיבל עליו וחוזר בו אף הוא מקבל ברכות שנא' ועליהם תבא ברכת טוב עליו אין כתיב כאן אלא עליהם המוכיח והמתווכח לכך הוכיח משה את דורו ע"כ. וביאור זה, כי המוכיח בשביל שמסלק הרע ומביא הטוב בעולם ולכך ראוי הוא לברכה, והמקבל תוכחה בשביל שמקבל הטוב שהוא דברי תוכחה ומסלק את הרע ממנו ראוי אל הטוב והוא הברכה. ואמר שם כי המקבל תוכחה נעשה חכם, כי המקבל תוכחה שהם דברי חכמה מן המוכיח א"כ הוא מקבל השכלי, ובזה הוא מוכן לקבל השכל ג"כ ויהיה נעשה שכלי. וזה שאמר שלמה (משלי ט"ו) אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. כי בודאי השומע תוכחה הוא גובר על גופו החמרי ומקבל השכלי ולכך בקרב חכמים תלין:

ג׳ועוד יש להבין מה שכתוב ועליהם תבא ברכת טוב, כי ראוי דברי תוכחה שהם דברי יושר לברכה מן הש"י. וכך אמרו במס' תמיד (כ"ח, א') רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח בעולם טובה וברכה באה לעולם רעה מסתלקת מן העולם. ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה שנא' עיני בנאמני ארץ וגו'. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לפלגו של מקום שנא' מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון ולא עוד אלא שמושכין (אחריו) [עליו] חוט של חסד שנא' אחרי חן ימצא. ר"ל כי ראוי שיקרא כאשר מוכיח את חבירו דרך ישרה, כי זה שהוא אינו הולך בדרך הישר והוא מוכיח אותו שילך בדרך הישר, בודאי המוכיח נקרא שהוא הולך בדרך הישר לגמרי כאשר הוא רוצה להדריך את חבירו שילך בדרך הישר אם כן אצלו נמצא יושר לגמרי. וכן אדם שמקבל את התוכחה והוא איש אוהב תוכחות שהם דברי יושר, נקרא שהולך בדרך ישרה שהרי מקבל דברי תוכחה שהם דברי יושר ומקבל אותם. ואין התוכחה דומה לאדם שהולך מעצמו בדרך הישר, כי זה שהולך בעצמו בדרך הישר אינו דבר מחויב ולפיכך נקרא דרך הישר כאשר אוהב את התוכחות, אבל כאשר מקבל את התוכחה דבר זה הוא מחויב וזהו דרך הישר לגמרי. ואמר שכל זמן שתוכחה בעולם נחת רוח בעולם וטובה וברכה בעולם, כי הברכה הוא ממדת הדין שהוא מדת התוכחה, ולכך אמר ג"כ כי המקבל תוכחה ראוי לברכה מצד שהוא מקבל תוכחה שהיא מכח מדת הדין ולכך המקבל תוכחה והמוכיח ג"כ מקבל ברכה:

ד׳וי"א שיחזיק באמונה יתירה, פירוש כי האמונה היתירה נקרא שהולך בדרך הישר כאשר כל מעשיו באמונה בודאי נקרא זה שהולך בדרך הישר. ויש לך להבין ענין האמונה היתירה שהוא הולך בה אינו סר מן האמונה שהוא מדת אברהם שנא' בו התהלך לפני והיה תמים. והבן מחלוקתם זה שאמר שיאהב את התוכחות (וי"א שיחזיק באמונה יתירה. כי) לדבריו נקרא דרך הישר כאשר אינו סר כלל מן הדרך הישר, לכך סבר כי מי שאוהב התוכחות אשר אחר מוכיח אותו שילך בדרך הישר והוא מקבל את דבריו, והתוכחה הוא מחויב אם כן אצלו היושר מחויב וזה נקרא שאינו סר מן היושר כלל. ומי שאמר שיחזיק באמונה יתירה, כי מתוך שהוא מחזיק באמונה יתירה אינו סר כלל מן דרך הישר כאשר תקוע באמונתו אצל הש"י ובזה אינו סר מאתו. ואמר כי מי שהוא מוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לפלגו של מקום, כלומר כי מדה זאת הוא מדת הקב"ה שהוא מוכיח את האדם שילך בדרך הישר, וזה המוכיח שגובר על חבירו בדברי תוכחה ראוי שיהיה בחלקו של הקב"ה, כי המוכיח הזה מתלבש במדת הש"י ולפיכך נכנס בחלקו של הקב"ה. ואמר שמושכין עליו חוט של חסד ודבר זה כמו שיתבאר בסמוך, כי המחניף הוא מאוס והפך זה המוכיח את חבירו יש לו חן כאשר מרוחק מן החנופה שהוא מאוס, והוא מדבר בדברי תוכחה דברי אמת ושכל לכך הוא בעל חן. ויש להבין זה החן הנאמר בכאן שראוי למוכיח ויש להבין דברים אלו:

ה׳הפך מדת התוכחה היא החנופה. ובמסכת סוטה (מ"א, ב') אמר ר"א כל אדם שיש בו חנופה אפי' עוברין שבמעי אמו מקללין אותו שנאמר אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ואין קוב אלא קללה שנאמר מה אקוב לא קבה אל ואין לאומים אלא עוברים שנאמר ולאם מלאם יאמץ. פי' דבר זה כי המחניף ואמר דברים שאינם נמצאים, שאמר לרשע שהוא צדיק, ולפיכך אפי' עוברים שבמעי אמן שאין להם מציאות גמור שהרי עוברין הם ואפילו הכי הם מקללים ומאררים אותו. וכל קללה הוא העדר ובלתי מציאות, כי אפי' עוברין שבמעי אמן אף שלא יצאו לאויר העולם ואין מציאות לעוברים יש להם מציאות יותר מן המחניף הזה שאומר לרשע שהוא צדיק, כי העוברים יש להם מציאות מה, ואלו המחניף שאומר לרשע צדיק אתה דבר שאינו נמצא כלל וכן שאר דברי חנופה, ולכך אף עוברים שאינם נמצאים שלא יצאו לאויר העולם אף הם נותנים העדר וקללה למחניף הזה, כי לעוברים יש להם מציאות מה ולמחניף אין מציאות כאשר אין אומר דבריו רק להחניף ואין לדבריו מציאות בעצמם ואינם רק דברי חלקלקות לשון, ועוד יתבאר בסמוך:

ו׳ואמר ר"א כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם שנא' הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר מה כתיב אחריו לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה. גם דבר זה שאין גיהנם רק ההעדר שהוא נעדר מן המציאות שהרי נקרא ציה וצלמות, וכבר בארנו זה במקומות הרבה מאוד שלכך נקרא גיהנם ציה מפני שהוא העדר המציאות. ולפיכך המחניף שאומר לרשע דבר שאינו כמו שאמר האומרים לרע טוב ולטוב רע ראוי להם הגיהנם שהוא העדר המציאות. ואינו דומה המחניף למשקר, כי המחניף עושה מן הרע טוב וזהו ההעדר גמור. ועוד כי המשקר אף כי דבריו הם שקר מכל מקום הם דברים שאפשר שיהיו, אבל המחניף שמדבר דברי חלקלקות לשון ודברי חנופה דבר זה אין שייך לו מציאות כלל. ולפיכך זה המאמר נסמך אחר המאמר הראשון שאמר אפי' עוברים שבמעי אמן מקללין אותו, כי העובר אין לו מציאות ג"כ ואין ראוי שיהיה העובר מקלל את אחר, כי הקללה הוא העדר ואיך יהיה העובר שהוא בעצמו בלתי נמצא יקלל ויעדיר אחר, עם כל זה העוברים מקללין את המחניף מפני כי המחניף הוא נמשך יותר אחר ההעדר שהוא אומר לרע טוב ודבר זה אינו נמצא לגמרי, ולכך הוא ג"כ בעל גיהנם והבן זה. וכמו שפרשנו לפני זה כי ראוי המוכיח לברכה ולחן בעבור היושר שבו, וכן הוא הפך זה שראוי המחניף היוצא מן היושר אל הקללה. וכמו שהמוכיח יש עליו חן וכן המחניף הפך זה כי הוא מאוס, כי דברי יושר הם דברי חן וברכה כאשר ידוע למבין דברי חכמה, ועוד יתבאר בסמוך:

ז׳ואמר ר' ירמיה בן אלעזר אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו מקצת שבחו בפניו כדכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה וכלו שלא בפניו דכתיב איש צדיק תמים היה בדורותיו. ופי' זה כי אם יאמר כל שבחו היה נראה כדברי חנופה שמחניף לו, ואם לא יספר שבחו כלל אין דבר זה גורם אהבה בין הבריות, אבל כאשר יספר לפניו מקצת שבחו דבר זה מביא אהבה שיאהב אותו כי בעיניו הוא בעל מעלה ואם יספר הכל אז נראה שהוא כמו מחניף:

ח׳אמר רב חסדא אמר ר' ירמיה בר אבא ד' כתות אין מקבלות פני שכינה כת לצים כת שקרים כת חנפים כת מספרי לשון הרע. כת לצים דכתיב משך ידו את לוצצים. כת שקרים דובר שקרים לא יכון נגד עיני. כת חנפים דכתיב כי לא לפניו חנף יבא. כת מספרי לה"ר דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע צדיק אתה לא יהיה במגורך רע. פירוש דבר זה כי אלו ד' כתות הם רחוקים מאמתת מציאותו אשר הוא יתברך מחויב המציאות, ואלו ד' כתות הם רחוקים ונבדלים מאמתת מציאותו. זה שאמר ד' כתות אינם רואים פני שכינה, כי הפנים הוא אמתת מציאות הדבר שאין הדבר נמצא ונגלה רק בפנים שלו, ופני השכינה ר"ל אמתת מציאותו ית' שהוא ית' מחויב המציאות לגמרי הם מורים על הגלוי שהוא המציאות כמו שהתבאר, ואלו ד' בפרט הם רחוקים מן המציאות ולכך אין רואין פני שכינה שהוא מחויב המציאות. כת לצים כי דברי לצנות אין מציאות להם בעצמם רק הם דברי לצנות שאין הליצנות מן המציאות, ולפיכך אין רואין פני שכינה שהוא ית' מחויב המציאות. כת שקרנים דבר זה ידוע כי אין מציאות לדבר שקר כלל ולפיכך כת שקרנים אין רואה פני שכינה. כת לשון הרע ג"כ, הלא התבאר בנתיב הלשון איך בעל לשון אינו מכלל המציאות כמו שהתבאר באריכות, כלל הדבר בעל לה"ר אין לו מציאות בעצמו כלל. ודבר זה יש לך להבין שנקרא לשון הרע שהדבר שהוא רע בעצמו אין לו המציאות כלל, והלשון שהוא מוציא לפעל הדבור שהוא רע ואין לרע מציאות כמו שבארנו במקום אחר, כי לכך נאמר בכל הנמצאים וירא אותו כי טוב, והלשון שהוא גדר האדם שהוא חי מדבר הנה כאשר הוא רע אין מציאות לאדם זה, ולכך בעל לשון הרע אינו רואה פני שכינה אשר הוא מחויב המציאות ואילו בעלי לשון הרע אין ראוי לו המציאות ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ותבין דברי חכמה מאוד סדר אלו ד' דברים ותמצא דעת קדושים, התחיל בחנופה שהוא מרוחק מן פני שכינה מצד הימין והליצנות הוא הרחקה מן פני השכינה מצד השמאל, וכת שקרנים הרחקה מן פני שכינה מצד הפנים בעצמם כי חותמו של הקב"ה אמת, לשון הרע הוא הרחקה כנגד כולם שהוא מרוחק מכל הצדדים. ודברים אלו יש להבין מאוד כי הם דברי חכמה מאוד, והפי' כמו שאמרנו למעלה כי אלו ד' דברים ראוי שיהיו רחוקים מן פני שכינה מטעם שהתבאר, ואין להאריך, ובארנו דברים אלו ג"כ בנתיב האמת בענין אחר והכל דברי אמת:

ט׳ובפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ג, ב') שלשה הקב"ה שונאן המדבר אחד בפה ואחד בלב והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי ע"כ. הדברים האלו תמוהים מאוד כי למה אלו ג' דברים הקב"ה שונא אותם. אבל הפירוש יש לך לדעת, כי הש"י המציא את העולם כולו מן האין אל היש וסידר אותו כפי הציור המושכל אשר הוא בעצמו וכפי חכמתו אשר עמו סידר את העולם, הב' שהוא המציא את העולם והוציא אל הפעל ולא היה דבר אחד שלא הוציא אל הפעל רק הכל הוציא הש"י אל הפעל, השלישי כי הוא ית' הוציא אל הפעל הכל באמת וישר במשפט המחויב כמו שהתבאר דבר זה במקומו ובאלו דברים ברא הקב"ה את עולמו. ומעתה המדבר אחד בפה ואחד בלב מוציא הדבור אל פעל לא כמו שהוא בנפשו ובדעתו, ולכן הוא רחוק מן הש"י כי הוא ית' וית' הוציא הכל אל הפעל כפי הסדר השכלי אשר אצלו יתברך לגמרי, ולא היה דבר אחד שהוציא אל הפעל לא כמו שהוא אצלו. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, אינו מוציא אל הפעל מה שראוי להוציא אל הפעל ולפיכך הקב"ה שונא אותו. וכן מי שרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי דבר כמו זה אינו ראוי שיהיה נמצא כלל. ומפני כי הוא ית' לא המציא בעולם רק הדבר שהדין נותן שיהיה נמצא שהרי בדין נברא העולם וממילא מה שלא נתן הדין לא היה נברא, וזה שמעיד יחידי ומוציא אל הפעל דבר שאין מוכרח להעיד ולכך הקב"ה שונא אותו. ואלו דברים הם קרובים מאוד אל הש"י שאין קרוב אל הש"י כמו הבריאה שהוציא הש"י אל הפעל, וכאשר האדם כנגד מדתו שבהם ברא עולמו הקב"ה שונא אותו כאשר הוא הפך המדות שבהם הקב"ה ברא את עולמו והבן זה:

י׳בפ"ז דסוטה (מ"א, ב') אמר ר"א כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם שנאמר וחנפי לב ישימו אף. ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת שנא' לא ישועו כי אסרם. ומה שאמר שהוא מביא אף לעולם, דבר זה מפני כי כל אף כאשר יש לפניו ית' דבר שהוא יוצא מן היושר ולפי אשר הוא יוצא מן היושר האף יש על זה, כי אם הוא יוצא מן היושר לגמרי יש אף גדול מאוד, ואין לך דבר יוצא מן היושר כמו החנופה לפי שהוא אומר אל הרשע צדיק אתה כמו שהתבאר למעלה והרי הוא יוצא אל ההפך ולפיכך מביא אף. ומי שיבין בחכמה ידע ויבין, כי ראוי למדת החנופה אף דוקא לא חימה, כי מפני שהוא מדבר דברי חנופה להחניף לאחר לומר לו דברים אשר הם מקובלים בעיניו לכן מביא הקב"ה אף לעולם שזהו הפך החנופה, ולא יאמר לרשע צדיק אתה רק באף יאמר לו והבן זה היטב. ואמר ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת, פי' נחשב ג"כ תפלתו כאלו היה זה חנופה, ואין התפלה נשמעת רק אם מתפלל באמת מעומק הלב שהוא אמת, ולכך אמר שאין תפלתו נשמעת כאלו אין תפלתו מעומק הלב כמו שהוא כל ענין המחניף ומדבר ואין לבו עמו, ויש להבין דברים אלו ג"כ:

י״אובפרק אלו נאמרים (שם) כשהגיע אגריפס ללא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תירא אגריפס אחינו אתה תנא באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני שחנפו לאגריפס המלך. א"ר שמעון בן חלפתא מיום שגברה אגרופה של חנופה נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך. דרש רב יהודה בר מערבא ואיתימא רבי שמעון בן פזי מותר להחניף לרשעים בעולם הזה שנאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע מכלל דבעוה"ז שרי. ר"ש בן לקיש אומר מהכא כראות פני אלקים ותרצני. פי' כי החנופה הוא הפך הדין, כי הדין הוא המשפט והמחניף אין דבריו במשפט כאשר מחניף לאחר, ולפיכך היה פוגע מדת הדין בשונאיהם של ישראל כאשר היו מחניפים. בפרט שבעים סנהדרין שראוי שיהיה כל דבריהם במשפט הגמור, וכאשר היו יוצאים מקו המשפט להחניף הפך מדת המשפט פגעה בהם מדת המשפט. ומה שאמר נתעוותו הדינים, דבר זה כאשר אמרנו שהחנופה הפך המשפט כי המחניף מכיר פנים ולכך אמר שנתקלקלו הדינים, והמעשים שהם מעשה יושר ואמת כאשר החנופה גוברת שאין בחנופה יושר ואמת. ולכך אין אחד יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך, שאם כן היו מעשים גדולים בעולם ודבר זה אינו כי המחניפים אומרים לרשע מעשים גדולים. ומה שאמר מותר להחניף לרשעים בעוה"ז, פירוש כי מה שיש לרשעים הצלחה בעוה"ז הוא חנופה נחשב להם שאין זה להם במדת היושר ובאמת, וכמו שפי' רש"י ז"ל על אשר חלק ה' לכל העמים (דברים ד') שהש"י החליק להם כדי לטרדם מן העולם, ודבר זה חנופה נחשב ולפיכך מותר להחניף לרשעים בעולם הזה גם כן כפי מדת הש"י שהוא נוהג בעולם עם הרשעים. ומה שהש"י מחניף לרשעים בעולם הזה כדי לטרדם מן עוה"ב, לכך מותר ג"כ להחניף לרשעים בעולם הזה שיקבלו שכר שלהם בעוה"ז ולא יזכו לעולם הבא:

י״בבפרק כל כתבי (שבת קי"ט, ב') אמר רב עמרם בריה דר"ש בר אבא אמר ר' חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא"ז שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה. ופי' דבר זה כי כאשר היו מוכיחים זה את זה סוף סוף מצד התוכחה הוא סלוק הרע ולא חרבה ירושלים רק בשביל שלא היה שום תוכחה וכאלו היה הפקר כל המעשים מבלי מוכיח, ובודאי דבר זה הוא חורבן כאשר העולם הוא הפקר ולא היה יושר ואמת. ועוד כי אילו היה נמצא בהם תוכחה היה מורה זה על כח וחוזק של המוכיח לא כמו החנופה שיש בו הרכות בלבד, וכאשר היה בהם החוזק והכח לא היה גובר האויב עליהם כאשר יש להם כח, אך מפני שלא הוכיחו זה את זה נראה שאין בהם חוזק וכח לכך נתחייבו:

י״גובפרק שני דייני גזירות (כתובות ק"ה, ב') אמר אביי האי צורבא מדרבנן דמרחמי ליה בני מאתיה לא משום דמעלי טפי רק משום דלא מוכח להו במילי דשמיא ע"כ. פי' כבר אמרנו כי הת"ח בעם הוא דומה כמו השכל בגוף, כי הגוף נקרא עיר כמו שאמרו (נדרים ל"ב, ב') על הכתוב עיר קטנה ואנשים בה מעט כמו שהתבאר למעלה, והשכל בגוף מושל על הגוף ומורה להם את אשר יעשו, וא"א שיהיה אהבה וחיבור בין השכל והגוף כי השכל פועל בגוף ואין זה חיבור ואהבה כלל. ולפיכך האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מאתיה, אי אפשר שיהיה זה רק משום שאין עליו משפט השכל דלא מוכח להו במילי דשמיא ומזה הצד יש כאן חיבור ואהבה. ובאולי יקשה אם היו כלם צדיקים במאי הוא מוכיח להם, דבר זה אינו כי אי אפשר שיהיה האדם צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, ויש לו לת"ח משפט השכל להנהיג ולהוכיח הדור הזה מבואר:

י״דובערכין (ט"ז, ב') עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה, אמר רב נחמן בר יצחק שלשתן מקרא אחד דרשו שנאמר ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב ויטל שאול את החנית להכותו מאן דאמר עד הכאה דכתיב להכותו מאן דאמר קללה דכתיב לבשתך ולבושת ערות אמך ולמאן דאמר עד נזיפה דכתיב ויחר. למאן דאמר עד נזיפה והכתיב הכאה וקללה שאני התם דאגב חביבות יתירה דהוה ביהונתן על דוד מסר נפשיה עליה. טעם מחלוקת שלהם יש לך להבין, כי ההכאה הוא אל הגוף ואין הפעולה כל כך, ומי שסובר עד קללה הקללה היא לנפש ודבר זה יותר בודאי כאשר הקללה היא דבוקה בנפש, ולמאן דאמר עד נזיפה הוא עוד יותר עד שמלבין פני המוכיח כי זהו נקרא נזיפה כאשר מבייש את פניו שהוא צלם אלקים, ודבר זה הוא יותר כאשר הדבר הזה מגיע אל צלם אלקים. והבן אלו ג' מדריגות הכאה קללה נזיפה, שהאחד הוא לגוף וכחות הגוף, והשני דבק בנפש, והשלישי הוא בצלם אלקים וכל אחד יותר מן הראשון. ולדברי כולם צריך האדם למסור עצמו על מדת תוכחה למאן דאמר עד הכאה שהוא לגופו, ולמ"ד עד קללה הוא שצריך למסור נפשו על זה, ולמ"ד עד נזיפה דבר זה הוא בטול הצלם שמקבל בושה בגללו והוא בטול האדם לגמרי, ודברים אלו מבוארים למי שיודע דברי חכמה:

ט״ובעי מיניה ר' יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי מינייהו עדיפא אמר ליה מי לא מודו דענוה לשמה עדיפא דאמר מר גדולה ענוה מכולן שלא לשמה נמי עדיפא דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל אמר ליה חייא בר רב חזי מר דקא מצער לי רב הונא, קביל עליה דתו לא מצער ליה, בתר דנפק א"ל הכי והכי קא עביד אמר ליה אמאי לא אמרת לי באפיה א"ל חס לי דליכסף זרעיה דרב. נראה דכך הפירוש דחייא בר רב היה צועק לשמואל לחזי מר דקא מצער לי רב הונא ורב הונא שתיק והיה בעיני שמואל כאלו עשה שלא כהוגן והיה סובל רב הונא, ודבר זה ענוה שלא לשמה שעשה זה בשביל כבוד אביו ואם לא כן היה אומר לפני שמואל כך וכך עשה חייא בר רב, והיה דבר זה תוכחה אל חייא בר רב, והיה מקיים בעצמו מדת ענוה שלא לשמה יותר ממה שהיה מקיים מדת התוכחה, ואמר ח"ו דלכסיף זרעא דאבא דבר זה היה ענוה והוא ענוה שלא לשמה כדלעיל. ונראה מה שהיה שואל על אלו שניהם כי אלו שתי מדות הם הפוכים, כי הענוה מה שמשפיל עצמו ובודאי אדם כמו זה אינו מוכיח את אחר כי התוכחה הוא שמושל על אחר, ולכך היה שואל איזה מדה עדיפא שירגיל האדם עצמו בענוה אע"ג דבא למדה שלא יוכיח את חבירו, או עדיף תוכחה אף על גב שאין זה מרגיל עצמו בענוה:

ט״זובפרק במה בהמה (שבת נ"ד, ב') רב ורבי חנינא רבי יוחנן ורב חביבא מתנו בכולי סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל ר' יונתן כל שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם נתפס על כל העולם כלו אמר רב פפה והני דבי ריש גלותא נתפסים על כולי עלמא. פירוש כל ישראל ערבים זה בזה בשביל שהם עם אחד, מה שלא תמצא בשום אומה שאינם עם אחד כמו שהם ישראל. ודומים לאדם אחד שאם יש מכה באחד מאבריו שכולם מרגישים בעבור שהם גוף אחד, וכן כאשר אחד מישראל עובר עבירה מרגישין בחטא זה כל ישראל שהם כמו אדם אחד כי הם עם א'. וכאשר יש בידו למחות אז נתפס על כל הדור שאז הוא דומה לאבר הראש כמו הלב, ואם אין אותו האבר פועל פעולתו והוא יוצא ממה שנברא לתת קיום אל שאר איברים, והרי כל המכשול תלוי בו במה שנברא אותו אבר לקיום הכל. ולפיכך כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס על עון אותו איש כיון שיש בידו למחות, שכן סידר הש"י שיהיה מקיים הכל וכאשר אינו עושה מקלקל הכל, וכמו שתמצא באדם ג"כ כי לפעמים מקבל אבר אחד קלקול ודבר זה גורם מכה וכאב לאבר הראשי וזה מבואר:

י״זעוד שם אמר ליה רבי זירא לר' סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא אמר ליה לא מקבלי מנאי אמר ליה אף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר דאמר רבי אחא ברבי חנינא מעולם לא יצאתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות וגו' אמר לו הקב"ה לך ורשום על מצחם של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו א"ל גלוי וידוע לפני שאם ימחו בהם לא יקבלו מהם, אמרה לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו לא תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית, תני רב יוסף אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי אלו בני אדם שקיימו את כל התורה כלה מאל"ף עד תי"ו ע"כ. פירוש המדה טובה שיצאה מפי הקב"ה, מפני שהם צדיקים מצד עצמם, וחזרה לרעה מפני שלא היו מוכיחים את אחרים והיה להם למחות ולא מיחו. והנה אף שהיו צדיקים מצד עצמם, חטא הרבים תלוי בם שלא מיחו באחרים כמו שאמרנו שמי שיש בידו למחות נתפס על כל הדור. ולכך חזרה המדה הטובה לרעה כי מנצח כח עונש הרבים שהיה לו למחות את זכות היחיד כי יותר גדול העונש הזה, ולפיכך מדה טובה חזרה לרעה כי העונש מצד אחרים מבטל המדה הטובה שהוא מצד עצמו. וכל זה כאשר מקבלים דברי תוכחה אבל אם אין מקבלין אמרו במסכת יבמות (ס"ה, ב') א"ר אילעאי משום ר"א בן שמוע כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שלא נשמע, רבי אבא אומר חובה שנאמר על תוכח לץ פן ישנאך וגו'. פי' אם הדברים אינם נשמעים הוא מבזה דבר ה' שאמר להם דבר הש"י ואינם מקבלים, ודבר זה בזיון יותר לבזות התורה נגד העושים, ולפיכך כשם שמצוה לומר דבר הנשמע שהוא כבוד אל השם יתב' כך מצוה שלא לומר דבר הבלתי נשמע, שהוא כנגד כבוד שמים אם מדבר דבר הבלתי נשמע, ולרבי אבא חובה מפני שהוא מביא על עצמו רעה כאשר ישנא אותו וגורם רעה לעצמו:

י״חתניא (ערכין ט"ז, ב') א"ר טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח אם יאמר טול קיסם מבין שינך אומרים לו טול קורה מבין עיניך אמר ר"א תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה א"ר עקיבא תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח א"ר יוחנן מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי שהייתי קובל עליו לפני ר"ג וכ"ש שהוסיף בי אהבה לקיים מה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. ומה שאמר בזה הלשון טול קיסם מבין שינך כלומר עבירה יש בידך ואין אתה רואה אותה כמו הקיסם בין השנים שאין אדם רואה אותו והוא משיב לו טול קורה מבין עיניך כלומר הרי יש עבירה בידך שהוא כמו הקורה שהיא בין העינים קרובה לך וראוי לראות אותה ואין אתה רואה הקורה ואתה רואה הקיסם שבין שיני שהוא נסתר. ואין נראה הפי' כלל כמו שמשמע מדברי רש"י ז"ל שיכול לומר טול קורה מבין עיניך ומשמע שכך אומר באמת והדבר הזה אין נראה כלל רק הפי' כמו שאמרנו שאין הדור מקבל תוכחה כלל וכך הם משיבים שלא באמת. לפיכך משיב ר"ע על זה תמה אני אם יש בדור הזה שיוכל להוכיח כלומר שאין המוכיח ידע להוכיח עד שיהיה המוכח מקבל תוכחה כי הרבה תולה בזה שיוכיח אותו עד שיהיה מקבל תוכחה שצריך אל זה חכמה יתירה ותחבולה גדולה מאוד. ומה מאוד העמיק בדבריו לומר תמה אני אם יש אחד בדור יוכל להוכיח, כי בודאי לתוכחה צריך חכמה רבה מאוד עד שמקבל המוכח דברי המוכיח שהחוטא כבר נטה אל החטא ואם רוצה להוציא אותו מן הדבר אשר עשה צריך חכמה גדולה לדבר עמו דברי נועם ודברי סברא מאוד עד שהדברים נכנסים בלבו. וכן להוכיח שלא יעשה מה שאין ראוי לעשות צריך לדבר זה דברי טעם דברי אמת שהם נכנסים בלבו ומשברים לב האדם אשר לבו קשה. ועכ"פ צריך שלא יהיה בדבריו דבר שהוא נוטה מן האמת אשר ידוע לרבים לשומעים הדברים שהם דברים אשר אין להם יסוד ושורש, כמו שעושים עתה במדינות אלו הדורשים לרבים מפרשים הכתובים ואף דברי חכמים בכוונה שלא כוונו להם ולא עלה על לבם ועל דעתם, ויאמרו שהם מפרשים כוונות למאמרים והם כוונתם להזיק, כי אילו היו מניחים דברי חכמים כמו שהם בודאי פשט מאמריהם הם דברי חכמה גדולה מאוד, והם מהפכים מתוק למר וא"כ כוונתם להזיק. ואיך לא יהיה כונתם להזיק, בודאי בפשט מאמריהם של חכמים חכמה עמוקה שהרי אפי שיחת חולין שלהם צריך תלמוד, כי שיחת חולין שלהם הם קרובים אל השכלי כמו העלה שהוא קרוב אל הפרי, שאם הפרי הוא פרי טוב אין ספק כי העלה ג"כ קרוב אליו מתדמה אליו ואם אינו דומה לגמרי מ"מ מתיחס אליו במה, ולפיכך דרשו (סוכה כ"א, ב') מן ועליהו לא יבול שאפילו שיחת ת"ח צריכין תלמוד שהם קרובים אל השכל, ואם שיחתן הוא כך ק"ו בן בנו של ק"ו דבריהם בעצמם שכל דבריהם חכמה עמוקה אשר יש לאדם לתת לב בדבריהם ולהעמיק בהם עד שעומד על דבריהם. וכל עוד שיראה יותר דבריהם רחוק מן השכל, יש לך לדעת כי היא חכמה עמוקה נסתרה בדבריהם ויש לאדם לחפש אחר דבריהם אם רוצה לעמוד על דבריהם כי דבריהם צריכים חקירה ודרישה מאוד, לא כמו שעושים עתה שדורשים ברבים דברים שהם יודעים כי פיהם לא כן ידבר וטוב היה להם שידרשו ברבים דברים שאינם דברי תורה כלל ממה שידרשו דברים כאלו. וגם דבר זה מן הדברים אשר ראוי להכות כף על כף לעשות כך בדברי תורה התמימה ועושים מצוה גדולה מאוד כאלו היה פלסתר לדרוש דברים כאלו ברבים, לפרש הכתוב או דברי חכמים כך, ואינם מכונים רק להראות לפני בני אדם הבלתי יודעים כאלו הם מחדשים דברים בדברי תורה, ויאמרו שאם לא נעשה כך מה אנו מחדשים יותר ממה שאחרים יודעים, ואיך יעלה על לבם ועל מחשבתם כי יקבלו בני אדם שבאים להוכיח אותם אלו דברים שהם אומרים ויודעים כי דברים אלו אין להם יסוד על מאמר שהביאו, ולא אמרו הדברים האלו רק בשביל שחושבים כי אם אין דורשין כך מה מחדשין שגם שאר בני אדם יודעים פשט המאמר, וא"כ מה תועלת בדרשה זאת וטוב להם השתיקה, וכי יקבלו בני אדם דברים כמו אלו כי לדברי שקר אין רגלים כלל ויאמרו הלא אלו דברים אינם דברי חכמה רק שהוציא מלין מלבו. ואם היו אומרים הדברים ההם בלא המאמר היה יותר טוב שהיו אומרים כי הם דברי המוכיח, אף כי אין ראוי שודאי דברי חכמים נשמעים ביותר ולהם ראוי ללמד ולהוכיח את בני אדם מ"מ היה זה יותר טוב, אך עתה שאין הדברים דברי עצמו ותולה אותם בדברי חכמים, שהכל יודעים כי המאמר הזה אל דברים אלו שהם אומרים אין נוגעים וא"כ אין כאן יסוד לסמוך הדברים עליהם, ואיך יעלה על דעתם שיהיה תועלת בהם, ומצוה גדולה שהיא הדרשה בשבת להשמיע דברי תורה ברבים, הם מבטלים:

י״טובמדרש (ילקוט ויקהל ת"ח) בפרשת ויקהל רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחלת התורה ועד סופה אין פרשה שנאמר בה בראשה ויקהל אלא זאת בלבד אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור היתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני, ומכאן אמרו משה תקן להן לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאלו המלכתם אותי בעולמי שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני אל וכל דוד הוא אומר בשרתי צדק בקהל רב וכי מה בשורה היו ישראל צריכים בימי דוד והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה אלא שהיה פותח ודרש לפניהם דברי תורה שלא שמען אוזן מעולם:

כ׳ועוד במדרש (ילקוט משלי תתקנ"א) ברוב עם הדרת מלך אמר ר' חמא בר חנינא להגיד שבחו וגדלו של הקב"ה, אע"פ שיש לו אלף אלפים ורבוא רבבות כתות של מלאכי השרת שישרתוהו וישבחוהו אינו רוצה אלא בשבחן של ישראל שנאמר ברוב עם הדרת מלך ואין עם אלא ישראל שנאמר עם זו יצרתי לי למה בשביל שתהלתי יספרו וכן הוא אומר נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם, א"ר סימון אימתי מתעלה שמו של הקב"ה בעולמו בעשה שישראל נאספין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנין שבח וגדולה להקב"ה, ואמר רבי ישמעאל באותה שעה כששומעין אגדה מפי חכם ואח"כ עונין אמן יהא שמיה רבה מברך באותה שעה הקב"ה שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם זו שיצרתי לי במה הם משבחים אותי באותה שעה מלבישים הקב"ה הוד והדר לכך נאמר ברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מתחת רזון, אם הפסיקו עצמם מדברי תורה אף אני אפסיק מהם ראיות של תורה ע"כ. הרי לך השכר הגדול והפאר הגדול כאשר מתאספים אל הדרשה, ומה מאוד מפליג לומר שהקב"ה קורא למלאכי השרת ואמר ראו התפלה אצל על מה קאי עלמא על אמן יהא האלו יש לך להבין מן מה שפרשנו בנתיב עם שיצרתי לי במה משבחין אותי, והדברים שמיה רבה דאגדתא ועל סדרא דקדושה כמו שפרשנו שם הטעם. ומה שאמרו כי נחשב בזה כאשר מתאספין לשמוע הדרשה שהם ממליכים הקב"ה, בודאי מפני כי המלכות תלוי בעם וכמו שאמר (משלי י"ד) ברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון, ולפיכך כאשר מתאספים לשמוע הדרשה מפי החכם והם עם כאשר מתאספים בזה מקבלים מלכותו ית' עליהם. וכך אמרו חכמים גם כן בפרק קמא דברכות (ו', ב') אגרא דפירקא ריהטא, אמר אביי אגרא דכלה דוחקא, אמר רבא אגרא דשמעתתא סברא, אמר רב פפא אגרא דבי טמיא שתיקותא, אמר רב ששת אגרא דתעניתא צדקתא אגרא דהספדא דלויי אגרא דבי הילולא מילי. וביאור ענין זה, כי המצוה שנעשה על ידי דבר שהוא קשה על האדם זהו עיקר השכר, כי המצוה שהיא בקלות אין זה שכר כ"כ, אבל מצוה שהוא ע"י דבר שהוא כבד וזריזות יתירה וטורח על האדם הוא השכר. ולפיכך אגרא דכלה שהאדם מטריח עצמו ודוחק עצמו לשמוע הדרשה הוא השכר, ואגרא דפירקא ריהטא שהוא זריז ומהיר לזה ודבר זה קשה על האדם, ואגרא דשמעתא סברא שנותן לב להבין כי השמעתא צריכה סברא, וכן אגרא דתענית צדקה כי קשה על האדם לתת צדקה שהוא ממון שלו לאחר כי יותר צריך זרוז במקום שיש חסרון כיס, ואגרא דהספדא דלויי שהוא מרים קול שהוא קשה על האדם ביותר, ואגרא דבי טמיא שתקותא ר"ל שבבית האבל ישתוק ולא ידבר וינהג אבילות וזהו כבד על האדם ג"כ כאשר ישתוק וינהג אבילות, וכן אגרא דבי הילולא מילי שהוא משמח חתן וכלה בדברי שמחה והוא טורח על האדם:

כ״אויש לפרש אגרא דכלה דוחקא, מפני כי כאשר הרבה בני אדם דוחקים לשמוע הדרשה זהו כבוד הקב"ה כדכתיב ברוב עם הדרת מלך וזהו עצם הדרשה ולכך אגרא דכלה דוחקא שבזה ממליכים הקב"ה שרוצים במלכותו, אגרא דפרקא ריהטא שהוא חפץ ותאב לתורה שזהו השלימות יותר כאשר הוא אוהב דברי תורה, וזה נראה כאשר הוא רץ לקבל דברי תורה שאז הוא דבק בתורה לגמרי, ואגרא דשמעתתא סברא שיהיה מבין התורה על בוריה ולא ילמד תורה אף שאינו מבין, ואגרא דתעניתא צדקתא כי היושב בתענית נקרא קדוש והקב"ה עושה צדקה דכתיב והמלך הקדוש נקדש בצדקה והדבר הזה פרשנו במקום אחר, ואגרא דהספדא דלויי שיהיה מרים קול בשביל כבוד המת, ואגרא דבי טמיא שתיקותא שזהו ראוי לאבל דכתיב וידום אהרן. וכל אלו דברים הם עשית המצוה בשלימות, וכאשר האדם עושה המצוה בשלימות יש ע"ז שכר, כי כבר בארנו זה במקום אחר כי השלימות הוא הגורם השכר, שלכך אמרו (קידושין ס"ג, א') אין שכירות משתלמת אלא בסוף כי הסוף הוא שלימות הדבר ואז ראוי לתשלומין, וכל הדברים שזכרו כאן הוא שעושה המצוה בשלימות לגמרי וע"ז יש שכר ותשלומין:

כ״בוהתבאר לך הכבוד הגדול שיש להקב"ה בדרשה ושלכך אמרו אגרא דכלה דוחקא מפני שהוא כבוד הקב"ה, נוסף ע"ז כי העולם עומד עליו כמו שאמרו דעלמא קאי אל אמן יהא שמיה רבה דאגדתא, והכל עושים לדבר שאין בו ממש, ובודאי בדבר זה כחם יותר גדול מן דוד ע"ה, כי דוד המלך ע"ה דרש דברי תורה ברבים שלא שמעם אדם מעולם והם דורשים דברים שלא שמעם אדם ולא ישמעו עוד. ובאולי תאמר כי אם כך אין לנו לומר שום דבר חדש כי אם כמו שנאמרו הדברים, כי בודאי יכול לחדש דבר שדעתו מסכמת בודאי שכך פירוש הכתוב ופירוש המאמר. וכאשר יאמר דברים לפי דעתו שכך הוא בודאי אף כי אחרים דוחים דבריו מ"מ כל אחד מקבל שכר, וכדמוכח בפ' שור שנגח (ב"ק מ"א, א') דאמרינן שם שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו כל אתי"ן שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה ע"כ, והרי לפי דבריו לא היה לו לדרוש אתי"ן ולמה יקבל שכר על הדרישה, אבל מפני שהיה דעתו מסכמת לדרוש האתי"ן שבתורה לכך מקבל שכר על הדרישה. ומזה תלמוד כי כאשר יפרש אחד מן החכמים בתלמוד פירוש על הכתוב ונדחה אותו פירוש, ח"ו שיהיה עמלו של ראשון בתורה לבטלה, דבר זה אינו בודאי, אבל לדרוש דברים שהם עצמם יודעים כי לא כן ידברו, בודאי דבר זה יש להרחיק הרחקה גמורה ולגעור באותם האנשים, ולא די בלבד שלא יקבלו שכר על זה והלואי שלא יהיה עליהם אשמה יתירה לתעתע ולהבל בדברי תורה. ואם יאמרו הלא מצאנו בדברי חכמים שדרשו הכתובים בדרש רחוק מאוד, ואפילו אם נודה שכך עשו לא עשו זה אלא בתורה ובדברי נביאים שנכתבו ברוח הקודש ובכמה פנים נדרשים, אבל בדברי חכמים דבר זה לא נמצא. וגם בכתוב ח"ו שיהיו מפרשים הכתוב בפירוש שאין דעתם מסכמת, כי בודאי פירוש שלהם נרמז בכתוב, שאף שנראה הדברים רחוקים מאוד הוא קרוב למביני דעת וחכמה, וכבר פרשנו והארכנו במקום אחר, ובכמה מקומות השיבו הם עד מתי אתה מעוות עלינו הכתובים, שתראה שהם מרחקים פירוש זר בפסוק. וכבר פירש רש"י ז"ל בפרק כל כתבי (שבת קט"ו, א') שפירש שהיו דורשים דברי אגדה ובתוך הדרשה היו מורים לעם דברי איסור והיתר, כי אי אפשר שלא יהיו שייכים איזה דבר מדברי איסור והיתר אל האגדה, ובודאי דבר זה יש לדרוש בתוך האגדה דברי איסור והיתר וזה הוא חכמה מאוד כי האגדה מושכת לב האדם אל התורה, וכאשר בתוך דרש אגדה מזהיר הצבור בדברי תורה היו נכנסים הדברים בלב השומע ומקבלים אותם ונשארים אצל הבריות לשמור ולעשות, ועל דרשה כמו זאת אמר שהם ממליכים הקב"ה כאשר נאספו לשמוע הדרשה, לא על דרשה כמו זאת שהדורש והקהל השומעים נושאים עון הדורש, דאמרינן במדרש (ספרי ברכה) מימינו אש דת למו בשלשה דברים נמשלה התורה בחרב באש במים, בחרב מנין ויגרש את האדם וגו' משל לאדם שיש בידו מאכלת והוא מבקש לשחק בה אם היה יודע לשחק אינה מזקת אותו ואם לאו מיד הרגתו, כך כל מי שהוא דורש דברי תורה אם הוא יודע היאך הוא דורש אין מזיקין אותו ואם לאו מיד הוא נענש שנא' ונשאו עונם כעון הדורש, במים מנין הוי כל צמא לכו למים משל לאחד שהיה שט בנהר אם יודע לשוט הוא עולה בשלום ואם לאו הרי הוא נחנק, כך כל מי שהוא למד התורה ומשמרה קונה חיים לעצמו, נמשלה באש שנאמר מימינו אש דת למו ומי יוכל ליגע באש הוי אומר ישראל שנאמר ואתם הדבקים וכו' ע"כ. ובאמת דבר זה ג"כ מתחבר אל למודם בישיבה שכל הלמוד להראות בלבד ואל"כ אומרים מה בינם לשאר אדם כמו שהארכנו בזה בפ' שני ודרך אחד להם. ואם ר"ע אמר תמה אני אם אחד יכול להוכיח, ואיך יהיה בדור הזה. וכן מה שאמר ר"א תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה הכל הוא בדור הזה ויותר מזה דורנו לא נמצא מוכיח כלל לגמרי, כי אנו רואים עבירות עצומות גדולות עוברים בפרהסיא מדינה הגוי כולה ואין איש מחזיק בדק ועומד בפרץ, כאשר הענין הוא באיסור יין נסך שעוברים בזה מדינה בכלל כאלו נעשה היתר. וימצאו אשר יקראו בשם רב לא די שאין מוכיח אותם אבל יושבים במסיבה עם עוברי עבירה, ואין לאדם לישב בסעודה אלא א"כ יודע מי ישב עמו שלא יצטרף אל חבורת בוגדים, ואלו יושבים במסבה שהם עוברים עבירה ויש שעושה עצמו כשוגג ומוטעה ורואה ומעמם, ויש שאינו חושש כלל והוא לקבל אלפא חמרא שותה, ואומרים הלא איסור זה משום שגזרו עליו משום יין נסך שנתנסך לע"ז ואין הגוים יודעים בטיב נסך עתה לנסך לע"ז כי עינינו רואין שאין הגוים מנסכים לע"ז לכך יתן בכוס עינו ופורצים גדרות עולם. וכבר יחדנו הדבור הזה בדרשה אחת שדרשנו לרבים אולי יקחו מוסר עם לא בינות להודיע את פשעם ואת חטאתם באולי ישובו מן מדתם ויהיה חלקם עם צדיקי עולם. ויותר מזה נמצא בדורנו כי אם אחד בא להוכיח את אחד רחוק ממנו ומוכיחו במעשים אשר הם מגונים לאשר בשם ישראל נקרא והם חלול שמו ית' ויתעלה, אומרים בני עדתו הלא אנחנו כלם קדושים ובתוכנו ה' ותורתו אין לנו לשמוע ולקבל מוסר מאחר, ובשביל כך אין מוכיח ואין מייסר, לכן בשביל שמו הקדוש יתן הוא יתב' יראתו על פנינו שלא יתחלל בגוים שמו הגדול שנקרא עלינו עד יבא מורה צדק אשר הבטיחנו וכן יהי רצון במהרה בימינו, אמן: