נתיבות עולם, נתיב התורה י״בNetivot Olam, Netiv Hatorah 12
א׳בפרק קמא דברכות (ח:), אמר ליה רבי יהושע בן לוי לבנייהו, הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, כי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, עד כאן. ורצה לומר כי המדריגה שקנה האדם על ידי התורה, אין לומר שבטלה מעלה זאת כאשר שכח תלמודו, כי לא נחשב שהתורה מסתלקת מן האדם. כי כמו שתמצא אצל מי שהוא חכם גדול בתורה, שאי אפשר שיהיה תורתו עמו כל שעה, ואי אפשר שלא תסתלק מאתו התורה בעת השינה, ובשאר זמנים, ובשביל זה לא תאמר שאין עליו בשעת שינה שם "תלמיד חכם", אף על גב שאין תורתו עמו, מכל מקום שם "חכם" עליו, כי זה ענין האדם בעל גוף, אשר מצד גוף שלו אי אפשר שתהיה התורה עמו תמיד. וכן אף שנסתלקה ממנו התורה לאונסו בשביל הגוף המקבל, אין נחשב שהתורה מסתלקת ממנו. ולעולם הבא, כאשר אין מונע אליו מצד הגוף, כמו שיהיה לעתיד, תהיה תורתו עמו. ולפיכך אף שברי לוחות היו מונחים בארון, מפני שאף שנשברו הלוחות, דבר זה היה מצד הגוף בלבד, אבל המעלה שקנו הלוחות לא נסתלקה מהם. ולכך אף אם נסתלקה התורה ממנו מצד גופו המקבל את התורה, והיה זה לאונסו, בשביל כך לא נסתלקה ממנו המעלה העליונה שקנה על ידי התורה.
1
ב׳ובודאי אותם שאמרו כי הצלחה האחרונה קנין המושכלות שקנה אותם, והם נשארים אחר מותו, אז היה שייך לומר זקן ששכח תלמודו הלך ממנו מעלתו, והוא עתה כמו שאר אדם. אבל כמו שבארנו והוכחנו בראיות כי אין הדבר כך כלל, רק שקנה תלמיד חכם על ידי התורה המדריגה העליונה שדבק בו יתברך. ובשביל כך אף זקן ששכח את תורתו מפני אונס, ולא פירש מן התורה ברצון, אחר שקנה שדבק במדרגה העליונה שהוא עם השם יתברך, שוב אין יורד, אף אם נשתכחה התורה בשביל אונסו מצד הגוף, ודבר זה מבואר.
2
ג׳ועוד יש לך להבין מה שאמר "שלוחות ושברי לוחות מונחים* בארון", כי כאשר כבר אמרנו כי אין התורה אצל האדם בשלימות, לפיכך אף שברי לוחות היו מונחים בארון, כי אמות הארון השלם - שבורות, לומר לך כי אין התורה אצל האדם בשלימות. ולכך כאשר נשתכחה התורה ממנו ונשברה, יש לו המעלה הראשונה, כי אי אפשר שלא יהיה אצלו רושם מה שנשאר אצלו מן התורה שהיה לו, לכך יש לו המעלה הראשונה. ואינו דומה כאשר לא קבל את התורה רק מעט, שאין נקרא זה "שברי לוחות". אבל כאשר היה לו התורה ונשתכחה הימנו, יש אצלו מן התורה שהיתה אצלו רושם מה, ויש לו המעלה הראשונה, ודבר זה ענין עמוק מאוד.
3
ד׳וכמו שגדול שכרו מי שמקרב תלמיד חכם ומכבדו, מזה תדע גודל* העונש אשר נוגע בכבודו. ובפרק כל כתבי (שבת קיט:), אמר רב יהודה, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר (דהי"ב לו, טז) "ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים ומבזין דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' עד אין מרפא". מאי "עד אין מרפא", אמר רב יהודה, כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו. אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (דהי"א טז, כב) "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו", "במשיחי" אלו תינוקות של בית רבן, "ובנביאי אל תרעו" אלו תלמידי חכמים.
4
ה׳פירוש, כי חטא זה ראוי לחורבן, כאשר אין רפואה למכתו, וממילא הוא החורבן. ויש לך להבין כי המבזה את התלמיד חכם אין לו רפואה ממה שנתבאר אצל (אבות פ"ב מ"י) "עקיצתן עקיצת עקרב", נתבאר באריכות דבר זה, עיין שם. כי השכל יש לו המציאות הגמור, וזה בארנו כמה פעמים, והחומר אין לו מציאות, ואף הצורה שהיא מוטבעת בחומר אין לו מציאות גמור. והמבזה את התלמיד חכם כאילו אינו דבר ממש, הרי הוא מתנגד אל המציאות הגמור, והמתנגד אל המציאות הוא בעצמו בעל העדר הגמור. ולכך אמר "ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף", כי אלו דברים מביאים המיתה, כמו שהתבאר למעלה, ואין להאריך.
5
ו׳ובפרק חלק (סנהדרין צט:), אפיקורוס, רב ורבי חנינא דאמרי תרוויהו, זה המבזה תלמיד חכם. רבי יונתן ורבי יהושע אמרי, זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם. בשלמא למאן דאמר המבזה חבירו בפני תלמיד חכם אפיקורוס הוי, המבזה תלמיד חכם עצמו מגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוי*. אלא למאן דאמר 'אפיקורוס' המבזה תלמיד חכם עצמו, מגלה פנים בתורה שלא כהלכה כגון מאן, כגון מנשה בן חזקיהו. ואיכא דמתני לה, מגלה פנים בתורה, רב ורבי חנינא אמרי זה המבזה תלמיד חכם. ורבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי, זה המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם. והמבזה תלמיד חכם עצמו מגלה פנים בתורה הוי, אפיקורוס כגון מאן, אמר רב יוסף, כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו, לדידהו תנו. אמר ליה אביי, האי מגלה פנים בתורה נמי הוא, דכתיב (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". אמר רב נחמן בר יצחק מהכא נמי [שמע מינה], שנאמר* (בראשית יח, כו) "ונשאתי לכל המקום וכו'". אלא כגון דיתיב קמי רביה, ונפלה ליה שמעתא בדוכתי אחריתי, ואמר "הכי אמרינן התם", ולא אמר "הכי אמר מר". רבא אמר, כגון הני דבי בנימין אסיא, דאמרי מאי אהנו לן רבנן, מעולם לא שרו לן עורבא, ולא אסרו לן יונה. רבא כי הוו מייתי טריפה קמיה, כי הוה חזי* טעמא להיתרא, אמר להו חזו דקא שרינן לכו עורבא. כי הוה חזי ליה טעמא לאיסורא, אמר להו תא חזו דקא אסרינן לכו יונה. רב פפא אמר, כגון הני דאמרי "הני רבנן". רב פפא אשתלי ואמר "הני רבנן", ויתיב בתעניתא. לוי בר שמואל ורב הונא בר חייא הוו קא מתקני מטפחות ספרי דבי רב* יהודה, כי מטו מגילת* אסתר, אמרי "האי מגילת אסתר לא בעי מטפחת". אמר להו, כי האי גוונא נמי מיחזי כי אפיקורוס. רב נחמן אמר, זה הקורא רבו* בשמו, דאמר רב, מפני מה נענש גחזי, שקרא לרבו בשמו, שנאמר (מ"ב ח, ה) "ויאמר גחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע", עד כאן.
6
ז׳פירוש כי לפי דברי הכל פירוש "אפיקורס" שנוהג מדת הפקר, ופורק עול חכמים. ולפיכך סברי כי המבזה תלמיד חכם אין עליו יראת שמים, ובכלל פורק עול הוא, שאם היה בעל הכנעה, היה גם כן מכניע עצמו מן תלמידי חכמים, שהם דבקים בשכינה. ומה שלא פירשו כי דווקא מי שפורק עול לגמרי ואמר 'אין אלקים' הוא האפיקורס, משום דסבירי להו כמו שהתבאר למעלה (ר"פ ט) אצל "את ה' אלקיך תירא" (דברים ו, יג), לרבות תלמידי חכמים (ב"ק מא:), דכיון ד"את ה' אלקיך" מרבה תלמידי חכמים, ולפיכך המבזה את החכמים גם כן בכלל פורק עול יראת שמים. ורבי יהושע בן לוי סבר דאף המבזה חבירו בפני תלמיד חכם, ואינו חושש לכבוד תלמיד חכם לבזות אחר בפניו, הוי זה גם כן בכלל פורק עול.
7
ח׳וקאמר (סנהדרין צט:) למאן דאמר המבזה חבירו בפני תלמיד חכם הוי אפיקורס, משום שפורק ממנו עול יראת שמים, כמו שהתבאר. [ו]המבזה תלמיד חכם עצמו, הרי כאילו מגלה פנים בתורה, ואינו חושש לתורה כלל. וכבר התבאר למעלה (ר"פ יא) כי התלמיד חכם הוא התורה עצמה. ופליגי במבזה חבירו בפני תלמיד חכם, למר גם כן* נקרא זה מגלה פנים שלא כהלכה, דהא אינו חושש לתלמיד חכם. ולמר לא הוי זה מגלה פנים בתורה, רק שאין בו יראת שמים, שאם היה בו יראת שמים לא היה מבזה חבירו בפני תלמיד חכם. ומסיק דלמאן דאמר המבזה חבירו בפני תלמיד חכם גם כן הוי מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, נקרא 'אפיקורס' כגון תלמיד חכם שאינו חושש לכבוד רבו לתלות ההלכה בשם רבו, וזה נקרא שאין לו מורא מרבו, וכהאי גוונא נקרא 'אפיקורס'. כלל הדבר; כל שהוא פורק היראה מאתו דבר זה הוי אפקרותא, שאין אפקרותא רק פורק עול, שאין על פניו יראה, כמו שהתבאר. ומגלה פנים בתורה הוי כאשר מבזה התורה, ואין התורה נחשבת בעיניו. ורבא מסיק כגון אלו שאומרים "מאי מהני* לן רבנן", דבר זה הוי אפקרותא. כי אין לומר שדבר זה מגלה פנים שלא כהלכה. אבל זה שאמר "הני רבנן" אין כאן בזוי, רק שאין נותן להם חשיבות. אבל אפקרותא הוי, שאין יראה* מהם, ונוהג בהם מנהג הפקר, כלומר כי אינם חשובים. וכל דבר כמו זה שאין נוהג יראה והכנעה מפניהם הוי בכלל אפקירותא, ודבר* זה מבואר. כלל הדבר; כאשר מבזה תלמיד חכם דבר זה נקרא 'מגלה פנים בתורה שלא כהלכה', וכאשר אין היראה והכנעה על פניו נקרא זה 'אפקרותא'.
8
ט׳ובפרק קמא דשבת (יא.), אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, תחת ישמעאל ולא תחת גוי, תחת גוי ולא תחת חבר, תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם, תחת תלמיד חכם ולא תחת יתום ואלמנה. פירוש, אלו דברים הם דברי חכמה, אף כי נראה שהם פשוטים. ורצה לומר כי ימצא לישראל ג'* מתנגדים מן האומות. האחד*, מצד שהם אומות נבדלים מחולקים, כמו האומה של ישמעאל מתנגדים לישראל במה שהם אומה מחולקת, והבדל שלהם גורם התנגדות*, כמו כל שני דברים מחולקים יבוא התנגדות זה לזה. אבל גוי שהוא* אדום, יותר מתנגדים, כי ישראל ואדום הם הפכים לגמרי, כי כאשר זה קם זה נופל (רש"י בראשית כה, כג), ואי אפשר שיהיה להם שום חיבור. ולפיכך אדום רוצה תמיד להתגבר על ישראל, שבזה הם למעלה. ומכל מקום אם ישראל מכניעים עצמם לאדום, ונותנים לאדום הממשלה, אינם חפצים יותר. לכך תחת ישמעאל, ולא תחת אדום. אבל האומה שנקראו חברים, הם רשעים בעצמם, כמו שיתבאר (להלן ר"פ יג) אצל (פסחים קיג:) "שלשה שונאים זה את זה". והרשע, אף אם אחד מכניע עצמו תחתיו, אין מועיל דבר זה. ותדע להבין כי אלו אומות השלשה, שהם ישמעאל בראשון, אדום אחריהם, חברים שלישים, ואז תדע רשעת של כל אחד ואחד.
9
י׳ועל זה אמר עם כל זה אין כח אל אלו כמו תלמיד חכם, כי כח אלו אין להם כח השכל העליון, שהוא פועל בכח ביותר. ואלו הם בני אדם בעלי כח, אבל אין כח שלהם כח נבדל אלקי. ולפיכך אמרו "ולא תחת תלמיד חכם", כי באולי יהיה נענש על ידו מצד שהוא מתנגד אל השכל העליון, אשר נתבאר למעלה כמה גדול מכתו. ויותר מן התלמיד חכם, אלמנה ויתום, בשביל שהשם יתברך קרוב להם, שנאמר (ישעיה נז, טו) "אני אשכון את שפל רוח", והוא יתברך בעצמו יריב ריב שלהם. ודבר זה מצד מדת הענוה, שהוא על הכל, ולפיכך דבר זה עוד קשה יותר. ויש לך להבין אלו דברים ביותר, ותדע כמה גדולים דברים אשר רמזו פה.
10
י״אובפרק אלו הגולין (מכות יא.), אמר רב יהודה אמר רב, קללת חכם אפילו על חנם באה. גם דבר זה מורה על מדריגת תלמיד חכם. ופירוש דבר זה כי הקללה הוא מצד ההעדר הדבק במקבל, ולכך מקבל קללה. וכאשר עשה לו דבר שאינו ראוי לעשות, ודבר זה נקרא חסרון מי שעשה דבר רע, כי כל רע הוא חסרון והעדר, לכן דבק בו הקללה בשביל שעשה לו דבר. אבל קללת תלמיד חכם אפילו בחנם באה, כי שאר בני אדם נחשבים חסרים בערך מעלת תלמיד חכם, ולפיכך אל החסר יבא החסרון וקללה. ומוכן ההדיוט, שהוא בעל החסרון בערך תלמיד חכם, לקבל קללה וחסרון מן אשר הוא יותר במעלה, שנחשב אצלו חסר, וזה דבר מבואר.
11
י״בויותר מזה, כי יש לתלמיד חכם לנהוג כבוד אף בחבירו. ובפרק היה קורא (ברכות כח:) כשחלה רבי אליעזר, נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמר להם, הזהרו בכבוד חבריכם וכו', כמו שהוא מבואר בנתיב העבודה, עיין שם, כי אין להכפיל הדברים.
12
י״גובפרק הבא על יבמתו (יבמות סב:) אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היה לו לרבי עקיבא*, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה לרבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו התורה באותה שעה. תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא רבי חייא בר אבין, כולם מתו מיתה רעה, מאי היא, [אמר רב נחמן] אסכרא, עד כאן.
13
י״דפירוש, כי בתורה נאמר בה (משלי ג, טז) "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד", וכאשר לא נהגו כבוד בתורה, ניטל מהם גם כן אורך ימים.
14
ט״וומה שאמר שמתו מפסח ועד עצרת, יש לפרש כי הזמן הזה מפסח ועד עצרת מורה על כבוד התורה. כי הספירה ארבעים ותשעה יום עד מתן תורה, כי התורה היא מתעלה עד שער החמשים. ולפיכך הספירה ז' שבועות, מדריגה אחר מדריגה, עד שער החמישים. והם לא נתנו כבוד לתורה לנהוג כבוד בחבריהם, כמו שיש לתורה התעלות, כמו שמורה עליו ימי הספירה, שיש לתורה התעלות עד שער החמישים, ולפיכך מתו מפסח ועד עצרת דווקא.
15
ט״זומתו גם כן שלשים ושנים ימים, כמנין 'כבוד', דהוא ל"ב, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ובל"ג בעומר, שהוא י"ח אייר, פסקו. כי 'אייר' מספרו 'ארך', וי"ח בחודש שהוא 'חי', דהיינו 'ארך חי', באותו יום פסקו מלמות, כי התורה היא ארך חי בימינה. וכאשר קבלו עונשם כמספר 'כבוד', אז חזר להם ביום* י"ח אייר, שהוא כמספר 'ארך חי', אריכות ימים שנאמר בתורה (משלי ג, טז) "אורך ימים בימינה". אף על גב דאמר (יבמות סב:) 'שמתו מפסח ועד עצרת', מכל מקום הגזירה פסקה בל"ב בעומר, שלא חלה עוד אחד, רק אותם שחלו מקודם ל"ג בעומר*, מתו לאחר ל"ג בעומר.
16
י״זועוד יש לך לדעת, כי הכבוד נקרא "אור", דכתיב (יחזקאל מג, ב) "והארץ האירה מכבודו". וידוע כי אין הזיו ואור בעולם רק מפסח ועד עצרת, שאז האור הוא זך וטוב. לכך נקרא חודש אייר "זיו" (מ"א ו, א), מפני שאותו זמן הזיו והאור בעולם. והתורה נתנה בעצרת, שהוא סוף הזמן שהוא זיו ואור*, וכל זה מורה על כבוד ואור התורה. והם לא נהגו כבוד בחבריהם, שהם תלמידי חכמים יודעי התורה, לכך מתו בזמן הזה.
17
י״חומתו במיתת אסכרה. ידוע כי מיתת אסכרה מתחיל בפה ומסיים בגרון. וכל אשר חוטא בתורה ראוי למיתה זאת, וכמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לג:) אסכרה בא על בטול תלמוד תורה. ופירוש זה כי מיתה זאת היא מיתת אסכרה מבטל מן האדם עיקר החיות, כי הדבור הוא החיות של אדם, וזה מבואר בכמה מקומות. ולכך מיתת אסכרה היא מיתה עצמית יותר מכל המיתות. וכשאמרו לרבי אליעזר "למדנו אורחות חיים" במסכת ברכות (כח:), אמר להם "הזהרו בכבוד חבריכם". והפך זה, כאשר אין נוהגים כבוד זה בזה, דבר זה מביא מיתה עצמית. ואין לך מיתה עצמית כמו בגרון, ששם הדבור שהוא האדם, כדכתיב (בראשית ב, ז) "ויהי האדם לנפש חיה", תרגום שלו (שם) "והוה לרוח ממללא", כמו שבארנו במקום אחר כי הדבור הוא הנפש מן האדם, ולכך אסכרה מיתה עצמית. והנה לפי דבר זה היה ראוי ומחויב שיהיו מסוגלים תלמידי חכמים במדה הזאת לנהוג כבוד זה בזה, ומצאנו בדברי חכמים הפך זה.
18