נתיבות עולם, נתיב התורה ט״וNetivot Olam, Netiv Hatorah 15
א׳כאשר האדם סר מן התורה, אין צורך לפרש ולבאר עונשו, שהוא מניח הדבר שהוא חייו ואורך ימיו, כמו שאמר (דברים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך".
1
ב׳ובפרק הרואה (ברכות סא:), מעשה וגזרה* מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה. מה עשה רבי עקיבא, הלך והקהיל קהילות ברבים, וישב ודרש. מצאו פפוס בן יהודה, אמר לו, אי אתה מתירא מפני אומה זו. אמר ליה* אתה פפוס שאומרים עליך חכם אתה, אי אתה אלא טפש. אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר, וראה* דגים שהיו רצים לכאן ולכאן. אמר להם מפני מה אתם רצים, אמרו לו מפני הרשתות והמכמורות הבאות עלינו. אמר להם, רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כדרך שדרו אבותי ואבותיכם. אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, אי אתה אלא טפש. ומה במקום חיותנו אנו מתיראים, במקום מיתתנו לא כל שכן. ואף אנו כך, בזמן שאנו עוסקים בתורה, דכתיב בה "כי היא חייך ואורך ימיך" אנו מתיראים, כשאנו פוסקים מדברי תורה על אחת כמה וכמה. וזה אמרם גם כן בפרק קמא דעבודה זרה (ג:), אמר רב יהודה אמר שמואל, מאי דכתיב (חבקוק א, יד) "ותעשה אדם כדגי הים", למה נמשלו בני אדם כדגי* הים, אלא מה דגים של ים כיון שעולים ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשים מן התורה ומן המצות מיד מתים, עד כאן.
2
ג׳פירוש, התורה נקראת "מים" בכל מקום, שנאמר (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים". ודמיון גמור יש לתורה אל המים, כמו שנתבאר זה למעלה. ולכך האדם נחשב לגמרי כמו הדג, שאי אפשר להיות לדג בלא מים, וכך אי אפשר אל הנשמה בלא תורה, שנמשלה למים, כמו שהתבאר למעלה. כי התורה מלמעלה, וכך הנשמה מלמעלה, לכך זה מחזיק זה, כי שניהם ענין אחד, ודבר זה הוא מבואר.
3
ד׳ובפרק הספינה (ב"ב עט.), אמר רב, כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו, שנאמר (יחזקאל טו, ז) "ונתתי פני וגו' מהאש יצאו והאש תאכלם". כי אתא רב דימי אמר רבי יונתן, כל המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם, שנאמר (משלי כא, טז) "אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח", ואין "רפאים" אלא יורדי גיהנם, שנאמר (משלי ט, יח) "ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה", עד כאן.
4
ה׳פירוש, דסבר רב כי החוטא במדריגת התורה שהיא אש, נפרע באש, כפי חטאו. ובדבר* שהוא חזק ותקיף חָטָא, ובדבר זה בעצמו יהיה נפרע, היינו בתוקף האש יהיה נפרע. ודווקא כאשר כבר הגיע למדריגת התורה ופורש ממנה*, אבל מי שלא הגיע לזאת המדריגה כלל אין לומר שיהיה נפרע באש, כי כמה בני אדם שלא הגיעו למדריגת התורה, כי האדם בעל אדמה ואינו שכלי, לכך לא נקרא שפירש מן התורה. רק אם כבר הגיע למדריגת התורה ופורש* ממנה, נפרע ממנה באש, שכבר היה לו התורה שמדתה אש, לכך נפרע ממנו באש.
5
ו׳ולרב דימי אמר רבי יונתן שהמרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם. לפי שהתבאר לך פעמים הרבה כי התורה נותן המציאות לכל, שבשביל התורה הכל נברא. וכאשר מרפה עצמו מדברי תורה, אם כן הוא פירש* עצמו מן עיקר המציאות, ולכך אין ראוי לו רק הגיהנם, שהוא הפך זה, שהגיהנם ציה וצלמות, ואינו בכלל מציאות, רק אבדון הוא.
6
ז׳ומפני כך אמרו בפרק חלק (סנהדרין צב.), אמר רבי אלעזר, כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה, אש אוכלתו, שנאמר (איוב כ, כו) "כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו", ואין "שריד" אלא תלמיד חכם, שנאמר (יואל ג, ה) "ובשרידים אשר ה' קורא". ופירוש זה, כי הלילה אינו מן הישוב, שהרי עיקר הנהגת הישוב הוא ביום, והלילה* בעצמו מיוחד לחורבן, שאין דבר נמצא. והרי נקרא 'לילה' מלשון (דברים לב, י) "יליל ישימון", כי החורבן לא נמצא בו רק יליל בלבד. ומפני שהיליל, שהוא החורבן, מתגבר בלילה, ולפיכך הלילה מחריב הבית, כי הבית על ידו הוא הישוב, והלילה מחריב הישוב. לכך אם אין בו התורה, אש אוכלתו, כי האש הוא מדת הדין, והוא מחריב הבית. אבל אם נשמע בו דברי תורה יש קיום לבית, שאין הלילה חורבן אצל התורה, כי אין רינה של תורה אלא בלילה (שמו"ר מז, ה), ועיקר התורה היא בלילה. ולכך אם יש בבית תורה יש קיום לבית, והבן זה.
7
ח׳ובפרק ב' דחגיגה (יב:), אמר רבי לוי, כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילים אותו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל, ד) "הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש* רתמים לחמם". פירוש, הפוסק מדברי תורה, שכל דברי תורה יש להם טעם טוב, כדכתיב (תהלים יט, יא) "ומתוקים מדבש ונופת צופים", ועוסק בדברי בטלה*, שדברים בטלים אין בהם ממש וטעם. ולכך גחלי רתמים לחמם, כי מאחר שהוא מחליף התורה, שיש לה טעם טוב, בדבר שאין לו טעם, לכך "לחמם" שיהיו טועמים הוא גחלי רתמים, [ד]כאשר אינו רוצה בדבר שיש לו טעם טוב, מאכילין אותו גחלי רתמים. היינו כי לחמו הוא בטורח ובקושי ובצער גדול מאוד, וזהו גחלי רתמים, שהמאכל שבא לו בצער ובקושי כאילו גחלי רתמים הוא אוכל. ומביא הכתוב "הקוטפים מלוח", התורה תקרא "מלוח", כי המלח נותן טעם אל הכל, ו"הקוטפים", שהוא פוסק התורה "עלי שיחה" בטילה, "גחלי רתמים לחמם".
8
ט׳אמנם אשר הוא חסר מן התורה, כמו עם הארץ, אין צריך לבאר חסרונו, כי אינו אדם. כי האדם הוא בכח, והוא נברא שיצא אל הפעל על ידי תורה ומצות. ולכך נקרא בשם "אדם", על שם אדמה (ב"ר יז, ד), כי האדמה היא בכח ויוצא* אל הפעל. ולפי הסברא יותר ראוי שהיה* נקראת הבהמה בשם הזה, שהיא אדמה גמורה, אבל הוא הפך זה, שהאדם שיש בו השכל נקרא "אדם" על שם אדמה. וזה* כי דומה אל האדמה שנזרע בו החטה, שהוא זרע נקי, והאדמה מוציא הזרע* אל הפעל, עד שהיא בפעל. וכך נזרע בגוף האדם, שהוא נברא מן האדמה, הנשמה שהיא זכה ונקיה בלא פסולת, וצריך האדם להוציא אל הפעל הדבר אשר נזרע בו, ולכך נקרא "אדם". והתורה והמעשים הם פרי, כמו שאמר הכתוב (ישעיה ג, י) "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". ואשר אינו מוציא הנשמה אל הפעל בתורה ובמצות נקרא "בור" (אבות פ"ב מ"ה), שהוא כמו שדה בור. ולכך באה מצות עגלה ערופה בנחל אשר לא נזרע ולא נעבד (דברים כא, ד), מפני שנהרג קודם זמנו, ולא הניח לו להוציא האדמה הזאת אל הפעל. ולכך תבא עגלה ערופה בנחל, אשר לא נזרע, ויכפר על זה.
9
י׳ובפרק חלק (סנהדרין צט:), אמר רבי אלעזר, אדם לעמל נברא, איני יודע אם לעמל תורה, אם לעמל שיחה*, כשאמר (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה מפיך", הוי אומר לעמל תורה. פירוש זה, כי אי אפשר שיהיה נברא האדם בלא עמל, כי המנוחה לדבר כאשר דבר אחד נשלם, וכאשר הוא שלם יש לו מנוחה. והאדם בעולם הזה אינו שלם, כי זה האדם תמיד יכול להוציא את עצמו יותר אל הפעל, כי הוא נברא בכח, כמו שאמרנו. ולפיכך אמר כי האדם נברא לעמל, והוא יוצא אל הפעל תמיד במה שאפשר. ואמר "איני יודע אם לעמל מלאכה, אם לעמל שיחה", כלומר אם השלמת האדם במלאכה, שהוא השלמת נפש החיוני בלבד, כמו שהוא אצל הבהמה שיש לה נפש חיוני, והיא נבראת לעשות מלאכה. או שנברא אל עמל הפה, פירוש השלמת נפש המדברת. כשהוא אומר (משלי טז, כב) "כי אכף עליו פיהו", הוי אומר כי האדם נברא להשלים עצמו [ב]דבר שהוא השלמת נפש המדברת. ועוד אמר "ועדיין איני יודע" אם השלמה הזאת השלמת נפש המדברת מצד הדבור בלבד, או אם השלמתו מצד התורה, שהוא השכל האלקי. ועל זה אמר "כשהוא אומר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'", הוי אומר כי השלמתו הוא מצד הנפש המדברת, והיינו בתורה, כי בזה יושלם האדם, לא מצד הדבור בלבד. הרי מי שהוא בלא תורה אינו בגדר האדם כלל, כי הוא אדם על ידי שיצא אל הפעל.
10
י״אובפרק אלו עוברין (פסחים מט:), תניא רבי אומר, עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר (ויקרא יא, מו) "זאת תורת הבהמה והעוף כו'", וכל שאינו* עוסק בתורה אסור. פירוש, כי אכילת הבשר הוא שעושה את הבשר עד שאינו נמצא, שהרי אוכל אותו עד שאין מציאות לו. ודבר זה מורה כי במדריגת האדם לא נמצא הבעל חי. ודבר זה בודאי כי במדריגת השכלי, אין נמצא החמרי, שהוא הבהמה. ולכך מותר לתלמיד חכם לאכול בשר ולעשות הבהמה עד שאינה נמצאת, כי במדריגת השכל אין מציאות לבהמה החמרית, ולכך אוכל אותה. אבל עם הארץ אין לו מדריגה זאת לומר כי במדריגת עם הארץ לא נמצא הבעל חי, שהרי אין אל עם הארץ השכל האלקי, ולפיכך עם הארץ אסור לאכול בשר.
11
י״בודבר זה הוא הטעם שלא הותר הבשר לאדם הראשון, שהיה נקרא על שם האדמה החמרית, ולא היה האדם במדריגה זאת שלא יהיה נמצא במדריגתו הבעל חי, כיון שנקרא "אדם" על שם אדמה. ואף כי אדם הראשון היה חכם על כל, מפני כי אדם היה ראשון לכל אדם, ובכחו כל אדם, יש לו מדריגת האדם בלבד, אשר האדם אינו שכלי לגמרי. אבל נח נקרא (בראשית ט, כ) "איש אדמה", שהוא בעל ואדון לאדמה החמרית, ולכך במדריגתו לא נמצא הבעל חי, ואליו הותר אכילת בשר.
12
י״גואמר רבי אלעזר (פסחים מט:), עם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו, רבי, אמור 'לשוחטו'. אמר להם, זה טעון ברכה, וזה אינו טעון ברכה. והרבה מתמיהים על זה, ונתנו בזה פירושים. גם רב אלפס זכרונו לברכה פירש בזה כמו שמבואר בפרק אלו עוברין. אבל הפירוש הברור, כי מצד אשר הוא עם הארץ מותר* לנחרו, אף על גב דודאי אסור לנחרו, והממיתו חייב מיתה, אבל זהו מצד שהוא בכח להיות תלמיד חכם, כי כל עם הארץ הוא בכח להיות תלמיד חכם, והרי נחשב תלמיד חכם בכח, ומצד הזה ראוי אליו החיים. אבל מצד אשר* שהוא עם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים. וזה מורה על פחיתות גדול, שאין לו החיות רק מצד הדבר שהוא בכח עליו. ולא כך התלמיד חכם, שהחיות אליו מה שנמצא בו תורה בפעל. ודבר זה מבואר, והוא פירוש אמת אין בו ספק.
13
י״דומה שאמר "זה טעון ברכה", פירוש שעם הארץ אין בו דבר כלל, ואינו נחשב לכלום. ולכך אילו אמר 'מותר לשוחטו' היה משמע שיש בעם הארץ דבר מה, כי בהמה נבראת לשחיטה, כמו שאמרו (ברכות יז.) 'סוף בהמה לשחיטה וסוף אדם למיתה'. ולפיכך שחיטת בהמה טעון ברכה (רמב"ם הלכות שחיטה פ"א ה"ב), כי כל דבר שהוא בסדר עולם, אנו מברכין עליו אל השם יתברך שברא כך וכך. אבל עם הארץ שאינו מכלל המציאות לגמרי, ולכך אמר שמותר לנחרו, שאין בנחירה ברכה. מזה תדע כי עם הארץ אין בו דבר, והוא גרוע מן הבהמה שיש בה דבר מה, כמו שהתבאר שהיא עומדת לשחיטה. ובזה שלא אמר שמותר לשחטו בא לומר שאין בו מציאות כלל, כי האדם במה שהוא אדם ראוי שיהיה בו התורה, וזה שלא נמצא בו התורה אינו בכלל הנמצאים. ואצל הנמצאים שייך לומר שהם נבראו לכבוד השם יתברך, כמו שאמר התנא (אבות פ"ו מי"א) כי הכל נברא לכבודו, ולכן יש בהם ברכה אל השם יתברך בשעת שחיטה. אבל עם הארץ אינו בכלל הנמצאים שהם לכבוד השם יתברך, ולפיכך לא אמר 'מותר לשחטו', רק אמר ש'מותר לנחרו', כלומר שאין בהם ברכה אל השם יתברך.
14
ט״וואמר רבי אלעזר (פסחים מט:), עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר (דברים ל, כ) "כי היא חייך ואורך ימיך", על חייו לא חס, כל שכן על אחרים. פירוש, כי עם הארץ אינו דבוק בחיים, שהיא התורה. וכיון שאינו דבוק בחיים, נחשד על החיים, דהוא שפיכות דמים.
15
ט״זואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, עם הארץ מותר לקרעו* כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק, ומגבו. תניא, אמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי, מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו, רבי, אמור ככלב. אמר להם, זה נושך ושובר העצם, וזה נושך ואינו שובר העצם. ומגבו, פירוש, השוחט מן הצואר אין פועל כל כך המיתה, שהרי אם שחט בו שנים או רוב שנים, הרי הוא נחשב כמו חי לכל דבר, ואחר כך מת מעצמו. אבל עם הארץ מותר לקרעו כדג, ופועל בו מיתה לגמרי, שתכף נחשב מת. וזה כי אין ראוי לעם הארץ מציאות כלל, ולא כמו שאר דבר שיש להם מציאות של מה. ולפיכך מותר לקרעו מגבו, כי אין לו מציאות כלל משרשו.
16
י״זתניא (פסחים מט:), היה רבי מאיר אומר, כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ונותנה לפני ארי; מה ארי דורס ואוכל, ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל, ואין לו בושת פנים. תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר, אלמלי* צריכים אנו להם למשא ומתן, היו הורגין אותנו.
17
י״חפירוש, כי החמרי מתנגד לשכל, עד שאצל החמרי אין מציאות אל השכל, שהחומר והשכל שני הפכים. וזה שאמר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", ומפרש שהוא משבר העצם, כלומר שהוא מאבד אותו. וכמו שהחמור מאבד העצם מן האדם השכלי, עד שאין מציאות לו לגמרי, כי העצם הוא עיקר קיום האדם, שהאדם נסמך עליו כל בנינו, והחמור משבר אותו. וכך האדם שהוא חמרי, רוצה לבטל התלמיד חכם שהוא שכלי. וזה מפני כי החמרי הוא העדר השכלי לגמרי, עד שאין לו מציאות מצד החמרי. ודע, כי האש והמים הם גם כן הפכים, מכל מקום משתתפים בנושא שלהם, הוא החומר, שהחומר הוא אחד לד' יסודות. אבל החמרי והשכלי אין להם שתוף כלל בעולם. אף החומר שהוא הנושא אל השכל, אין לו שתוף עמו כלל, כי השכל הוא נבדל לגמרי. ולפיכך החמרי מאבד את השכלי לגמרי, עד שאינו נמצא מכל וכל. וזה שאמר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", ודבר זה מבואר.
18
י״טואמר "מה ארי דורס ואוכל, ואין לו בושת פנים". ויש לך להבין מאוד מה שמדמה רבי מאיר* את עם הארץ לארי, כי הארי יש לו כח גופני מאוד, ולגודל כח גופני ועזותו אשר יש לו, יוצא לקצה בעזותו לדרוס הבעל חי. וכך עם הארץ, יוצא לקצה בכח גופני אשר יש לו, שהוא בעל גוף בלבד, עד שהוא עז פנים, כי כל אשר יוצא חוץ מן המצוע, כמו עם הארץ שהוא בעל גוף לגמרי, יש לו עזות ביותר. ולפיכך אמר הנותן בתו לעם הארץ אין מזווג לה בעל, כי אין מענין העם הארץ הזיווג, כי הזיווג הוא חבור שני דברים יחד בשווי, ואין לעם הארץ שווי וחבור. והוא דומה לארי שהוא דורס ואוכל ויוצא מן השווי על ידי שהוא עז, לכך אין בעילתו נחשב זיווג כלל, שהוא השווי והחבור. ודבר זה נרמז במה שהחבור והזיווג נקרא (בראשית ד, א) "והאדם ידע את חוה אשתו", נקרא החבור ידיעה, כי הידיעה הוא חבור היודע בידוע, ואין זה דריסה, רק החבור בשווי. ולפיכך לתלמיד חכם שיש בו דעת, שייך חבור, וכמו שבארנו זה למעלה. לא* על עם הארץ, שאין לו דיעה, לכך אין לו חיבור, רק דריסה נחשב. ודברים אלו ברורים מאוד.
19
כ׳ואמר "אלמלי אנו צריכים להם וכו'*" (פסחים מט:). כבר התבאר* למעלה כי החמרי הוא הפסד השכלי, ודבר זה מבואר, ולכך אמר "אלמלא אנו צריכין להם היו הורגין אותנו". כמו שהוא נמצא באדם, אילו השכל היה נתלה בחומר, והיה מוטבע בו עד שהיה צריך אליו, ולא היה נבדל ממנו, היה החמרי מבטל השכל* לגמרי, ולכך צריך שיהיה השכל נבדל מן החמרי. וכן הוא אצל האדם החמרי והאדם השכלי, אם היה צריך השכלי אל החמרי, היה מבטל אותו לגמרי. והבן הדברים, כי אלו דברים נאמרו גם כן אצל השכל והגוף, ובדמיון זה תלמיד חכם ועם הארץ.
20
כ״אתנא רבי חייא(פסחים מט:), כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה", אל תקרי "מורשה", אלא "מאורסה". וגדולה שנאה ששונאים עם הארץ את תלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהם. תנא, שנה ופירש קשה יותר מכלם.
21
כ״בפירוש, שהתורה היא מיוחדת לתלמיד חכם, ונבדל תלמיד חכם מן עם הארץ. וכאשר לומד תורה בפני עם הארץ, אשר אין התורה מיוחדת לו, הוא פחיתות לתורה, שתהיה לתורה שום צירוף אל אשר אין לה צירוף אליה. ולפיכך הוא דומה לבועל ארוסתו, אשר היא מיוחדת לו ונבדלת משאר האדם, ובועל אותה בפני שאר אדם, אשר היא נבדלת מהם, ודבר זה מבואר.
22
כ״גוגדולה שנאה וכו'. פירוש, כי עם הארץ הוא חמרי יותר מן הגוי. וזה כי אף אם הגוי הוא גם כן חמרי בערך ישראל שיש להם התורה, מכל מקום לא נחשב זה חמרי כמו עם הארץ, שהיה ראוי לו לקנות השכל, ואינו רוצה בו, שזה מורה יותר על הרחוק ופירש* מן השכלי, כיון שהוא (-ח-)סר ממנו. ועם הארץ דומה קצת לשונה* ופירש (פסחים מט:), כי עם הארץ קבל גם כן תורת משה, ואינו לומד אותה, ולפיכך הוא גרוע מן הגוי שלא קבל כלל. וזה שאמר 'גדולה השנאה ששונאים אותנו יותר* מן האומות', שאינם כל כך רחוקים ומתנגדים אל השכלי, כי לא נתנה להם התורה. אבל עמי הארץ, שהם אינם חפצים בשכלי, הוא יותר רחוק ויותר מתנגד אל השכלי. ויש לך להבין, כי הפורש מן התורה הוא יותר פרישה מן פרישת האומות, שגם הם רחוקים מן התורה, והבן זה מאוד.
23
כ״דונשותיהן עוד יותר (פסחים מט:). כי האשה היא עוד חמרי יותר, ולכך האשה של עם הארץ יותר מתנגד אל השכלי. ואמר (שם) "שנה ופירש יותר מכולם", כי זה יותר חמרי מה שהיה לו התורה, ופורש* מן התורה. וזה מורה שהוא מתנגד אל השכלי לגמרי, כיון שפירש. ולכך הוא יותר נוטה אל החמרי מן עם הארץ אשר לא רצה לקנות התורה, אבל זה בשביל החמרית שבו פורש מן התורה, לכך הוא יותר קשה מהכל, ודבר זה מבואר.
24
כ״התנו רבנן (פסחים מט:), ששה דברים נאמרו בעם הארץ; אין מוסרין לו עדות, ואין מקבלין עדות ממנו, ואין מגלין לו סוד, [ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים], ואין ממנין אותו אפטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמו בדרך. ויש אומרים, אף אין מכריזין על אבידתו. ותנא קמא, זימנין דנפק מיניה ברא מעליא ואכיל ליה, ומקיים ביה מה שנאמר "יכין רשע וילבש צדיק*".
25
כ״וכל אלו ששה דברים מפני שעם הארץ רחוק ממדריגה הנבדלת השכלית, וכל אלה ששה דברים יש בהם מדריגה נבדלת. וזה כי "אין מוסרין לו עדות", שכל עדות היא ידיעת הדבר כאשר הוא, ודבר זה שייך לשכל, אשר יודע הדבר כאשר הוא. ואם ימסור לו עדות, לא יקבל העדות כמו שהוא. ואף אם הוא יודע עדות, אין מקבלין עדותו, שאין מעיד על הדבר כאשר הוא בעצמו, שאין האמת רק אל השכל, ולא אל החמרי, לכך הרה עמל וילד שקר עדות*. ואל יקשה לך, שאם כן הוי ליה לומר "אין מקבלין ממנו עדות", ומזה נשמע שאין מוסרין לו. דודאי בא לומר שהוא מרוחק מן האמת משתי פנים; האחד, שאין מקבל דבר כפי מה שהוא. ואשר מקבל, לא יעיד עליו כפי מה שהוא, כל זה מפני שהוא רחוק מן האמת.
26
כ״זודע כי העדות שמוציא הדבר שהוא מעיד עליו אל הפעל, ואין עם הארץ, שהוא בעל חומר, רק בכח ולא בפעל, ולכך אין ראוי לו העדות, כמו שהאשה פסולה לעדות (ב"ק פח.) מטעם זה, כמו שבארנו במקום אחר, והבן זה.
27
כ״חואין מגלין לו סוד (פסחים מט:). כי החמרי בגלוי, ואין לו מדריגה נסתרת, ודבר זה מבואר למי שמבין דברי חכמה, כי החמרי הוא במדריגה הנגלית, ומדריגה הנבדלת היא נסתרת, ובארנו זה במקומות הרבה מאוד.
28
כ״טואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותו על הקופה של צדקה (פסחים מט:). אלו שני דברים, כי החמרי אין ראוי שיהיה מנהיג אחר, ואין משפיע לאחר, בעבור שהוא מקבל תמיד. ומאחר שהוא מקבל, אין ראוי שיהיה בו הנהגה לאחר, או שישפיע לאחר. וכן אין מתלוין עמו בדרך (שם), כי הוא חשוד על שפיכות דמים כאשר התבאר למעלה, והבן זה מאוד.
29
ל׳ויש אומרים אף* אין מכריזין על אבידתו (פסחים מט:). וזה כמו שאמרנו, כי כל ענין החמרי הוא בנגלה, ואין לו חלק בנסתרות. ולפיכך האבידה שאין ידוע למי* הוא, אין ראוי להכריז עליו, ואין עם הארץ מגיע עד מדריגה נסתרת שיהיו מכריזין על אבידתו, דהיינו לדרוש ולחקור אחר בעל האבידה, דבר זה אין ראוי לעשות, כי אין לו רק הנגלה. ואם הוא נגלה וידוע, יש להחזיר לו האבידה, אבל להכריז על האבידה, זה אין ראוי לו.
30
ל״אויש להבין דברים אלו, כי כל אלו דברים שייך למדריגה השכלית, ולכך* אמר (פסחים מט:) "ששה דברים נאמרו בעם הארץ", כי יש למדריגה השכלית ששה בחינות, גם שבעה, אף שאין לו השביעי כמו הראשונים, ולכך "יש אומרים" שבעה, כי השביעי הוא מצד מה בלבד, ואינו הכרחי גמור כמו ששה האחרים. ודבר זה ידוע למי* שיודע סודי החכמה הפנימית איך כל הששה, גם השביעי, רחוק מן עם הארץ, ובארנו זה בפרק בעשרה (אבות פ"ה מ"ז), עיין שם. וכשם שאמר* כאן "ששה דברים נאמרו בעם הארץ", ו"יש אומרים" מוסיפין השביעי, וכמו כן אמר (ברכות מג:) "ששה דברים גנאי לתלמיד חכם", ו"יש אומרים" מוסיפין השביעי, שבזה תוכל להבין כי דברי חכמים נאמרו בחכמה. כי עם הארץ רחוק הוא מן השכלית, והמדריגה העליונה השכלית הזאת נמצאו בה שבעה מעלות, ולפיכך יש ששה דברים, ויש אומרים שבעה, שאין ראוים לעם הארץ. והתלמיד חכם שיש לו המעלה השכלית, ראוי שירחיק כל אשר הוא הפך זה, ולכן יש גם כן ששה דברים גנאי לתלמיד חכם, ויש אומרים שבעה.
31
ל״בואם תאמר*, דמשמע שאין מכריזין על אבידתו, הא לגזלו אסור, אף על גב דלית ליה הך סברא דילמא נפק ממנו ברא מעליא. וקשיא, כיון דלית ליה הך סברא, אף גזילה מותר, דאפילו גופיה מותר, דהא מותר לנחרו (פסחים מט:), ממונו לא כל שכן, כדאיתא בפרק בתרא דקמא (ב"ק קיט.). אבל לפי הפירוש אשר אמרנו לא יקשה כלל, דודאי להרגו חס ושלום אסור, וההורגו נהרג עליו כמו על תלמיד חכם, כי כל שעה אפשר שיהיה תלמיד חכם. וכל הדברים אשר נזכרו כאן הוא שב ואל תעשה, וכיון דעדיין לא למד, אין לעשות לו דברים אלו. אבל לעשות לו מעשה, בודאי אסור, ודבר פשוט הוא.
32
ל״גוגדר עמי הארץ פירשו זכרונם לברכה במסכת סוטה (כב.); תנו רבנן, איזהו עם הארץ, כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית, דברי רבי אליעזר ורבי יהושע*. וחכמים אומרים, כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר, כל שאין לו ציצית בבגדו. רבי יונתן בר יוסף אומר, כל שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה. אחרים אומרים, אפילו קרא ושנה, ולא שמש תלמידי חכמים*, זהו עם הארץ. קרא ולא שנה, הרי זה בור. לא קרא ולא שנה, עליו הכתוב אומר (ר' ירמיה לא, כו) "וזרעתי את בית יהודה ואת בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה".
33
ל״דפירוש, כי עם הארץ הוא חמרי לגמרי, אבל אם מקבל עליו מלכות שמים, שקורא קריאת שמע, אינו חמרי, כי נקרא עליו השם יתברך, שהרי מקבל עליו מלכות שמים, כי החמרי אין לו דביקות כלל אל הנבדל. וחכמים אומרים כל שאין מניח תפילין (סוטה כב.). שאין מצוה אלקית קשור על נפשו, עד כי נפשו יש לו דביקות במצות אלקית. וכל ענין עם הארץ שהוא בעל גוף ואינו שכלי, וכאשר תפילין קשורים על נפשו, אינו עוד חמרי. ולבן עזאי, שאין לו ציצית בבגדו. שאין מצוה אלקית בבגדיו, שהם מכסים גופו. כי צריך שיהיה בבגדיו מצוה אלקית, עד שאינו חמרי לגמרי, ואם לא כן, הוא עם הארץ. והוסיף רבי יונתן, אף אם אין מגדל בניו לתלמוד תורה, הרי בניו שייכים אל האדם, כי הם כמו האדם עצמו, אם אין מגדלן לתלמוד תורה הוא חמרי מצד בניו. כי צריך שיהיה האדם דבק במדריגה שכלית לגמרי, אף מצד בניו.
34
ל״הויש להתבונן במה שאמר "כל שאינו קורא קריאת שמע". וזה כי האדם יותר קרוב לקבל מלכות שמים על צלמו*, שהוא צלם אלקים, ועל זה מקבל מלכות שמים. ולכך בקריאת שמע רמ"ח תיבות, כמספר איבריו של אדם. כי רמ"ח איבריו הם צלם האדם, ועל הצלם הזה הוא מקבל מלכות שמים, כי לא היה ראוי האדם לקבל עליו מלכות שמים שיהיה השם מלך עליו, אם לא מפני כי האדם נברא בצלם אלקים, ובשביל זה הוא מלך בתחתונים, והוא יתברך מלך עליו. ולכך יש בקריאת שמע רמ"ח תיבות, כנגד צלמו של אדם. וכאשר צלמו מקבל מלכות שמים, אז יוצא מגדר עם הארץ.
35
ל״וולחכמים* צריך יותר, עד שמקבל הקדושה המעלה הנבדלת על נפשו, כי תפילין הם על המוח וכנגד הלב, וזה צריך גם כן. ובן עזאי שאמר מי שאין ציצית בבגדו, סבר שתהיה המצוה האלקית על גופו גם כן, כי הציצית הם מלבוש לגוף. ולרבי יונתן אף בניו שהם יוצאים מגופו, צריך שיהיה מגדל אותם* לתורה. ובזה אף אשר באו מכחו אינם חמריים, והבן הדברים אשר רמזנו. ולדעת אחרים, נקרא "עם הארץ" אף אם קרא ושנה, כי צריך שיהיה שכלי לגמרי, וזהו על ידי שמוש תלמידי חכמים, שהם מפרקים לו ומתרצים לו הכל, עד שהוא עומד על התורה, ואז הוא תלמיד חכם גמור.
36
ל״זודע כי אין מחלוקת בין החכמים האלו. רק כי לדעת תנא קמא, כל מי שלא קרא קריאת שמע הוא עם הארץ גמור, שאין בו לחלוחית חכמה. אבל אם קרא קריאת שמע, מקבל עליו עול מלכות שמים*, שהשם יתברך אלוה אליו, ויש לו דביקות בו יתברך, ואינו חמרי לגמרי כאשר מקבל עליו מלכותו על צלמו ברמ"ח תיבות אשר הם בקריאת שמע. ולדברי חכמים, כל שאין לו תפילין, שאין על נפשו מצוה אלקית, אף אם מקבל מלכות שמים על צלם האדם שיש בו רמ"ח איברים. אבל אם נפשו דבק במצוה אלקית, אז אינו עם הארץ, כמו הראשון שאין לו דבר זה. ובן עזאי אמר, אם אין לו ציצית בבגדו אשר מכסים את גופו, אבל אם יש לבגדיו ציצית, אז גופו* דבק במצוה אלקית, ואינו עם הארץ, כמו הראשון שלפני זה. ולדעת רבי יונתן, שאין מגדל בניו, שהם באו מכחו, לתלמוד תורה. אבל אם מגדלם לתלמוד תורה, בזה יוצא מן גדר עם הארץ, ואינו בכלל עם הארץ, כמו הראשון. ולדעת אחרים, כל זמן שאינו תלמיד חכם גמור על ידי שמוש תלמידי חכמים שמתרצים לו קושיות המשניות, עד שעומד על התורה. אבל כל זמן שיש בו ענין מה של עם הארץ, נקרא "עם הארץ", דסוף סוף לא קנה השכלי מה שראוי אליו לקנות עד ששמש תלמידי חכמים, ואז הוא תלמיד חכם כמו שראוי. והתבאר לך גדר עם הארץ. ואם קרא ולא שנה הרי זה בור (סוטה כב.), כי הבור נקרא שהוא חסר, וזהו חסר לגמרי, כי למד המקרא ולא למד המשנה*, והרי הוא חסר המשנה. והוא כמו שדה בור שחסר ממנה התבואה. ויש לך להבין דברים אלו מאוד.
37
ל״חועוד שם (סוטה כב.), קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, רבי אליעזר אמר, הרי זה עם הארץ. רבי שמואל בר נחמני אמר, הרי זה בור. רבי ינאי אמר, הרי זה כותי. רב אחא בר יעקב, אמר, הרי זה אמגושי. אמר רב נחמן בר יצחק, מסתברא כוותיה דרב אחא בר יעקב, דאמרי אינשי רטין מגושא, ולא ידע מה רטין. תני תנא, ולא ידע מה תני.
38
ל״טוביאור זה, כי כאשר שנה המשנה, ולא שמש תלמידי חכמים לברר טעמי המשנה, שהוא שכל ברור כאשר עמד על טעמי המשנה, נקרא זה "עם הארץ", כאשר לא קנה השכל. והוסיף רבי שמואל לומר שהוא נקרא "בור", כי שדה שאינו מוציא תבואה נקרא 'שדה בור', שהרי תרגום (בראשית מז, יט) "והאדמה לא תשם", "לא תבור". וכך מי ששנה* המשנה ולא שימש תלמידי חכמים לברר לו המשנה, לא יצא אל הפעל השלימות, להיות חכם בפעל. לכך נקרא "בור", שלא יצא אל הפעל, והוא כמו שדה בור שלא יצא אל הפעל לעשות פרי.
39
מ׳ורבי ינאי אמר, הרי זה כותי. כי כותי אינו מבקש לעמוד על התורה ולהבין אותה, כי לא למדו כותיים התורה, רק מה שראו לפניהם במעשה עשו, ובזה החזיקו הכותיים. אבל שיהיה להם התורה, זה לא היה להם כלל. וכך מי שלמד המשנה בלי בירור טעם המשנה, חסר למוד התורה, שלא נחשבת המשנה למוד התורה, רק המשנה הוא איך יעשה המעשה. ומפני כך נקרא "כותי", שאין לו התורה מצד הלימוד. אבל ישראל ראוי להם התורה מצד השכל, כי התורה השכלית ראוי להם בפרט, וכמו שאמר הכתוב (דברים ד, ו-ז) "כי מי גוי גדול חכם ונבון וגו'", וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה, כי מיוחדים ישראל לקבל השכל מן השם יתברך, וכמו שאמרו על ישראל (ברכות נח.) "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", כמו שהתבאר. וזה שלא למד רק המשנה, נחשב כותי, שאין לו התורה מצד החכמה, רק שנהגו כך. ואין עשיית המצות (-רק-) מצד השכל.
40
מ״אורב אחא בר יעקב אמר שנקרא "אמגושי", הוא מכשף, שהוא מדבר ואינו מבין מה הוא מדבר, ודבר זה כאילו אינו תורה כלל. וזה עוד גרע מהכל, כי נחשב אצלו התורה כמו כישוף, שהוא דבר פחות ושפל, ואינו ענין שכלי כלל. ולכך הכישוף הוא לנשים, שהם חלושי השכל. וזה שלמד המשנה ולא ידע טעם התורה, כאילו היה התורה דבר פחות ושפל, שאין בו השכל. ומפני כי דבר זה הוא דבר זר ויוצא מן הראוי, כי מצות התורה ראוים מצד עצמם שיהיו נעשים בשכל, וזה שלא למד רק המשנה, שאין בה בירור השכל, הוא דבר זר יוצא מן הראוי, ונחשב הוא כשוף*, שהוא מעשה זר בלא שכל.
41
מ״בוד' דברים זכרו; האחד, שהוא עם הארץ, כלומר שאין לו השכל כלל. והשני, שהוא נקרא "בור", שלא יצא אל השלימות הגמור להיות בפעל לגמרי. והשלישי, שהוא כותי, כאילו אין שייך לו השכל, רק רוצה לעשות, אבל למוד התורה בשכל אין שייך להם, וזה יותר גרוע. והוסיף לומר כי הוא אמגושי, שהתורה נחשב אצלו כמו הכישוף, כאילו אין התורה שכלית, רק כמו הכישוף שהוא לנשים, ואין בכישוף שום תבונה, ולכך הכישוף הוא לנשים, בעבור חלושי השכל* ביותר, וכך נחשב אצלו התורה. והבן סדר הדברים האלו מאוד מאוד.
42
מ״גועוד שם (סוטה כב.), התנאים מבלי עולם. מבלי עולם סלקא דעתך, אלא שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי הכי, וכי מבלי עולם הן, והלא מיישבי* עולם, שנאמר (חבקוק ג, ו) "הליכות עולם לו", אלא שמורין הלכה מתוך משנתן. והא דמקשה "וכי מבלי עולם", ולא תירץ דהכא איירי שלא שימש תלמידי חכמים. זה אינו קשיא, דאף על גב שיש בו הדברים האמורים למעלה, שהוא בור ועם הארץ, וכל הני דברים דלעיל, מכל מקום "מבלי עולם" אינם נקראים. ומתרץ, מפני "שמורים הלכה מתוך משנתן". כלומר שמורים אף שאינו יודע עיקר טעם המשנה, ובזה מבלין העולם, כי העולם עומד על התורה, ואין זה נחשב "תורה" כאשר אין יודע בירור טעם המשנה. והתורה שהיא להורות המעשה היא עיקר תורה, ועל זה העולם עומד. ולכך כאשר מורין הלכה מתוך המשנה, לא מצד השכל הברור, הם מבלי עולם, שעומד על התורה.
43
מ״דורש"י ז"ל פירש (סוטה כב.) שמורים הלכה מתוך משנתן - ומבלין העולם בהוראת טעות, דכיון דאין יודעים טעם המשנה, פעמים שמדמים לה דבר שאינו כך. ועוד, שאינם יודעים מחלוקת התנאים, ולפיכך מורים הוראות טעות, כך פירש רש"י. ואין הפירוש כדבריו כלל, כי מה שאמר "שמורין הלכה מתוך משנתן" משמע הלכה שהיא אמת, ולא שייך לומר הלכה של טעות. והוי ליה לומר רק "שמורין טעות מתוך המשנה".
44
מ״האבל הפירוש כמו שאמרנו, כי עיקר התורה כאשר הוא מורה הלכה למעשה, ודבר זה ראוי שיהיה יוצא מן התורה, אשר התורה היא שכלית. ודבר זה הוא התלמוד, שהוא שכלי, ומזה ראוי שיהיה יוצא ההלכה למעשה. ודבר זה בודאי קיום העולם, שעומד על התורה. ולפיכך התנאים שמורים הלכה מתוך המשנה הם מבלי עולם.
45
מ״ואבל בדור הזה, אם היו פוסקים הלכה מתוך המשנה, היה זה די, כי המשנה היא ראשית לתלמוד, והתחלה אליו. אבל אין פוסקין הלכה מתוך המשנה, שהיא עשויה לתלמוד, כי התלמוד הוא פירוש המשנה, רק שהם פוסקים הלכה מתוך הפסקים אשר נתחברו להורות הלכה למעשה, ולא נעשו ללמוד אותם, רק לפסוק מהם, ודבר זה יותר רחוק מן הדעת. והראשונים, כמו הרמב"ם זכרונו לברכה, והטור זכרונו לברכה, אף על גב שגם הם חברו הפסקים בלא בירור, לא היה דעתם רק להורות סוף ההלכה, ואשר הוא עולה מתוך התלמוד. אבל לפסוק האדם מתוכה מבלי שידע מאיזה מקום יוצא הדין, רק הלכתא בלא טעמא, לא עלה על דעתם ועל* מחשבותם. שהרי אמרו כאן (סוטה כב.) הפוסק מתוך המשנה נחשב אמגושי, כמו שהתבאר, ושאר גנות, שהוא נחשב כמו כותי (שם). ואילו ידעו המחברים כי החבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי, ויהיו פוסקין מתוך החבורים, לא היו מחברים אותם.
46
מ״זכי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד. ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת, ולא יפסוק הדין לאמיתו, שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד. וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו, עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו. ואין לדיין רק מה שעיניו רואות (סנהדרין ו:), והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד, ולא ידע טעם הדבר כלל, שהולך כמו עיור בדרך.
47
מ״חובאולי יאמר, אם כן בדור הזה שאינם בקיאים בתלמוד, ולא ידעו אותו, איך נפסק הלכה. הלא בודאי קשה הוא דבר זה שנשתכחה תורה, ואין אנו ראוים לפסוק הלכה. וכל זה מה שאין אחד חוזר על תלמודו להיות בקי ורגיל בלמודו, כמו שכתבנו למעלה גודל חסרוננו בתורה. עד כי יבא מורה צדקנו, ויסיר* טפשות לבנו, ונפלאות מתורתו יראנו, אמן, וכן יהי רצון במהרה בימינו, אמן.
48