נתיבות עולם, נתיב הצדקהNetivot Olam, Netiv Hatzdaka

א׳בספר משלי (כ"א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. אמר לשון רודף, כי יש לאדם לרדוף אחר הצדקה והחסד, כמו שאמרו בפ' הבונה (שבת ק"ד, א') מאי טעמא מהדר אפיה דגימ"ל לדל"ת משום דדרך גומלי חסדים לרוץ אחר דלים, מאי טעמיה פשיט כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל כי היכי דלמצי ליה נפשיה ולא לצטערן ומאי טעמא מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל דליתן ליה בצנעא כי היכי דלא ליכסף עניא ע"כ. ור"ל מפני כי העני מתבייש לקבל צדקה ויש לנותן לרדוף אחריו עד שיקבל ולכך כתיב רודף. ועוד כי כבר התבאר למעלה כי שכר הצדקה לפי גמילות חסד שבה, היינו שיתן הנותן מצד הטוב שבו שהוא נפש טובה, ולכך אמר רודף צדקה כי כאשר רודף אחר הצדקה מורה דבר זה שהוא בעל נפש טובה שהרי הוא רודף אחר הטוב, ולכך כאשר העני בא אליו ומבקש ממנו ועושה בשביל שלא יוכל לראות בצרתו ונותן לו אין זה מורה על הטוב שבו. ואמר ימצא חיים, ודבר זה תמצא בכל מקום שיש עם הצדקה החיים, והדעת מחייב דבר זה כי הצדקה שהוא משפיע לעני להחיותו הוא עצם החיים, ולכך מי שנותן צדקה גם כן ראוי לו החיים, ואפילו אם באו עליו מתנגדים מבחוץ אין שולטין בו ולא יגיעו אליו כלל, כי במקום הצדקה שהוא החיים לא ימצא המיתה. ואמר ימצא צדקה כי מי שנותן צדקה ימצא צדקה, כי מי שמרחם על עניים גם לו יש מרחמים, והצדקה שנא' בכאן היינו הצדקה מאת הש"י שהוא ית' מרחם עליו. וכמו שאמרו בספרי (דברים י"ג) ונתן ה' אלקיך רחמים ורחמך מכאן ר"ג בר רבי אומר כל המרחם על הבריות מרחמים עליו וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו, ודבר זה עמוק מאוד. ואמר וכבוד כי דבר זה גם כן בשביל מדת הצדקה ראוי שימצא כבוד, וכמו שאמר הכתוב פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, וכל זה יתבאר עוד איך התרוממות והכבוד ראוי ביותר לבעל הצדקה:

ב׳ובפ"ק דבתרא (ט', ב') אמר רבי יצחק מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד משום דרודף צדקה ימצא צדקה אלא מי שרודף לעשות צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהן צדקה רב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנין לעשות להם צדקה כדי לקבל עליהן שכר לאפוקי ממאי לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקב"ה רבש"ע אפילו בשעה שכובשים את יצרם ומבקשין לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו שכר עליהם, ר' יהושע ב"ל אומר זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה, בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים, בעלי עושר דכתיב צדקה, בעלי אגדה דכתיב וכבוד וכתיב כבוד חכמים ינחלו. הדבר הזה יש לך להבין כי מיוחד הצדקה בדבר זה, כי הצדקה שהוא משפיע לאחרים, כל אשר נכנס במדה זאת הש"י מסייע אליו מלמעלה ובמה מסייע אליו הקב"ה בממון שיוכל להשפיע, וזה כי המשפיע דומה למעין כי כאשר המעין משלח מימיו למרחקים כן המשפיע לאחרים, לכך הש"י אשר הוא מקור המשפיע אל הכל משפיע אליו כדי שיוכל להשפיע, כמו שהמעין כאשר מימיו מתפשטין לחוץ, הנה המקור משפיע אליו עוד מים שלא יחסר, וכל שמוסיף לקלח המעין לחוץ המקור יותר נותן לו ואם אין המעין משפיע לחוץ אין המקור נותן לו. ודבר זה בחינה גדולה מאוד, שכל אשר מוסיף לעשות צדקה הש"י משפיע לו לעשות צדקה, כמו שנראה מן המעין אשר משפיע מימיו לחוץ אז המקור משפיע לו. ולמר מסייע אליו בבני אדם המקבלים, כי הש"י משפיע למי אשר ראוי להשפיע לו ולא ישפיע למי שאין ראוי לו, כי נקרא צדקה שראוי שיהיה בצדקה הצדק, ובזה יש בצדקה הצדק כאשר הצדקה היא לאדם אשר ראוי אליו הצדקה. ופירוש הכתוב לפי זה רודף צדקה, ימצא הצדק הגמור דהיינו שהקב"ה מסייע לו שימצא בני אדם מהוגנים שזהו צדקה גמורה, ולא נקרא כלל השפעה כאשר המקבל אינו הגון רק השחתה נקרא. ולמ"ד שהקב"ה נותן לו בנים שיש להם שלש מדות, וזה מפני שהוא משפיע צדקה לאחרים, לכך הש"י משפיע לו בנים ג"כ כפי אשר עשה להשפיע לעני עד שאפשר שיחיה ולכך משפיע לו הש"י בנים בעלי עושר וכו'. ודבר זה בודאי מדה כנגד מדה, כי משפיע לו בנים שהם בעלי השפעה כי במה שהם עשירים הם משפיעים לאחרים, והם ג"כ בעלי חכמה להשפיע מחכמתם לאחרים, וכן בעלי אגדה דורשים ומשפיעים לאחרים. ובזה הם טובים ומשפיעים לכל הבריות, כי כאשר הם בעלי עושר אז הם יכולים להשפיע מעושר שלהם לעניים אשר הם צריכים לדבר זה, ובעלי חכמה להשפיע מחכמתם לחכמים. ואם אין המקבלים כל כך חכמים רק בעלי בתים ואינם מקבלים חכמה, בניו הם בעלי אגדה ויכולים לדרוש ברבים ויקבלו ממנו. וכל זה כאשר הוא רודף צדקה ורוצה להשלים את העני במה שהוא חסר, ממציא לו הש"י בנים שיהיו משלימים את העולם, שיהיו בניו בעלי עושר והעושר משלים הבריות, וגם יהיו משלימים את העולם בחכמה כי יהיו בעלי חכמה, וגם משלימים שאר אנשים שאין מקבלים חכמה בדברי אגדה, עד שיהיו משלימים את הכל. וכל זה בזכות הצדקה שהוא משלים את העני במה שחסר, לכך הש"י משפיע לו בנים שהם משלימים את העולם בכל. ועוד יש בזה דבר מופלג בחכמה מאוד, כי כאשר הוא רודף צדקה ומשפיע לעני אז הש"י משפיע לו בנים אשר הם בעלי מדריגה עליונה בג' מעלות עליונות שהם ידועים לנבונים, ואין להאריך בזה:

ג׳אמר רבי אבהו (שם י', א') שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה שפירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. רבא אמר מהכא והוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים. דע כי כחה של צדקה שני דברים, האחד שקונה הפעם מעלה עליונה אף שהיה לו הנצחית מה בכך, ואם לא היה לו הנצחית אף שהיה לו המעלה היותר עליונה אין זה מעלה כיון שאינה נצחית. ולפיכך בתורה כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, כלו' שיהיה לו הטוב הגמור וטוב הגמור הזה יהיה נצחי. וזה שאמר פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד הוא הנצחית, קרנו תרום בכבוד הוא המעלה העליונה. וכן הוא מרומים ישכון הוא המעלה העליונה, מצדות סלעים משגבו כלו' החוזק והתוקף והדבר שיש לו החוזק אינו בטל. ולאלו שני דברים ראויה הצדקה כי הנצחית מפני שהוא נותן צדקה ומשפיע לעני החיים ולכך משפיע אליו השם ית' גם כן החיים ממקור החיים אשר אין לו הפסק לנצח נצחים, וכמו שהתבאר למעלה כי החיים ראוי אל הצדקה. ומה שבעל הצדקה מתעלה למעלה גם דבר זה התבאר למעלה בביאור, כי מצד שבעל הצדקה משפיע אל המקבל, וכל משפיע מצד שהוא משפיע אל המקבל יש לו מעלה עליונה שהוא משפיע אל אחר ולכך הוא זוכה אל התרוממות, וזה שאמר קרנו תרום בכבוד. וכן אמרו (פסחים קי"ח, א') בזה הלשון על השם ית' שהוא יושב במרומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. הרי כי אל המשפיע ראוי התרוממות. וכבר בארנו דבר זה במקומו והארכנו בזה שהצדקה ראויה שתהיה בכל עת לפי מעלתה העליונה. וכבר בארנו הטעם למעלה כי בעל הצדקה במה שהוא משפיע לאחרים הוא דבק בו ית' במה שהוא משפיע לזולתו, והוא ית' נקרא מקור חיים אשר משפיע תמיד אל הנמצאים ואינו פוסק ההשפעה הזאת. ולפיכך כתיב (תלים ק"ו) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת שיש לו להשפיע בכל עת שבזה דומה אל יוצרו שהוא משפיע תמיד. וקאמר בגמרא במסכת כתובות בפרק נערה (מ"ט, ב') אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה ר' אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים ר' שמואל בר נחמני אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. ואמרו שם כי הוה אתא לקמיה דרב חסדא (אנשים שאינם רוצים לזון בניהם הקטנים) אמר ליה כפו אסותא בציבורא ולימא עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני. ומה שהקפיד לומר כפו ליה אסותא בציבורא פירש הריטב"א כלו' יהיו מזונותיו כפויים ותלוים והיינו דלא סליק על גבי ספסל עכ"ל, וקשיא דמה לי לקללו. אבל פירוש זה, כי האיש הזה מהפך סדר בראשית שהרי סדרי בראשית בטבע האדם זן בניו, ואף בהמה וחיה ועוף זנין ומפרנסין את תולדותיהן, כמו שאמר עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני ונהפכו עליו סדרי בראשית, ולכך כפו ליה אסותא בציבורא ויעמוד עליו ויאמר עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני. ויראה עוד כי האדם דומה לכלי מקבל שהרי כמה דברים מקבל האדם וכן האדם מקבל בניו, ואיש כזה אינו רוצה לקבל את בניו ונחשב כמו אסותא שהוא מכתשת שיש לו בית קבול והמכתשת בפרט יש לו בית קבול, ובכל מקום כאשר רוצה להזכיר כלי בית קבול אמרו (חולין נ"ב) בוכנא באסותא שהאסותא מקבל הבוכנא, והנה האדם הזה הוא כלי מהופך כאשר אינו מקבל מה שהטבע מחייב שיקבל את בניו ויפרנס את בניו ואת בנותיו ובזה נחשב אסותא הפוכה. ולפיכך אמרו עליו עורבא בעי בני, שהוא בעל חי בלבד ועם שהוא אכזר בעי בני ומקבל אותם, וההוא גברא לא בעי בני והוא נחשב כמו דבר שאין לו טבע כלל ובזה אינו כלי קבול כלל:

ד׳ובפרק במה אשה (שבת ס"ג, א') אמר רבי אבא אמר רשב"ל גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ומטיל מלאי בכיס יותר מכולם. פי' כי הצדקה יש עמה חסרון כי סוף סוף הוא חסרון המקבל שצריך לקבל, ומאחר שיש עם הצדקה חסרון אין זה כמו המלוה שאין חסרון כל כך כאשר הוא מלוה אליו. ומכל מקום כאשר צריך להלואה הוא חסרון מה, אבל המטיל מלאי שאין גנאי ופחיתות כלל למקבל הוא יותר ויותר. כי בדבר זה אין ספק שכל אשר המעשה הוא טוב בעצמו הוא יותר מעלה ויותר טוב, ההלואה שאין פחיתות וחסרון אליו כמו הצדקה שהוא גנאי ובזיון אליו, ויותר טוב כאשר מטיל מלאי לכיס שאין גנאי אליו כלל:

ה׳ובפרק השותפין (ב"ב י', א) רב פפא הוה סליק בדרגא אשתמיט כרעיה בעי למיפל חליש דעתיה אמר השתא כן איחייב מאן דסני לן כמחללי שבתות וכעובדי ע"ז אמר ליה חייא בר רב מדפתא לרב פפא שמא עני בא לידך ולא פרנסתו, דתניא ר' יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז כתיב הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז ע"כ. ומה שאמר כי המעלים עיניו מן הצדקה כמו עובד ע"ז, וכן איתא גם כן בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ח, א') ופירוש דבר זה ענין מופלג, כי השם יתב' הוא מקור ושורש אשר ממנו יושפע הכל כמו שאמרנו, ולפיכך נקרא מקור חיים שהמקור הוא משפיע תמיד בלא הפסק וכך הוא השם יתב' שנקרא מקור משפיע תמיד. אבל הע"ז נקרא בורות נשברים לפי שאין בה כח להשפיע לאחר והוא כמו בור נשבר שאין בו כח להשפיע לאחר. ולא זה בלבד אלא אף מימיו לא יכיל מפני שהבור חסר ואיך ישפיע לאחר, וכן הע"ז היא בעצמה חסירה ואיך ישפיע לאחר. ולפיכך אמר כל המעלים עיניו מן הצדקה ואינו משפיע אל זולתו, הרי הוא יוצא מן השם יתב' אשר הוא מקור חיים משפיע ואינו דבק בו יתב' ונחשב כאלו דבק בע"ז שהם בורות נשברים לא יכילו המים ואינם משפיעים לזולתם, אף כי יש להם שם אלהות כמו הבור הזה שיש לו שם שיש בו מים אבל הוא נשבר ואינו דבר בעצמו להשפיע לזולתו כמו שראוי אל אלהות, ולכך המעלים עיניו מן הצדקה פורש עצמו מן הש"י אשר הוא משפיע תמיד ודבק בע"ז אשר אינו משפיע כלל, ויש להבין את זה, ועוד כי הכתוב אומר אצל נתינת הצדקה (דברים ט"ו) פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ורעה עינך באחיך האביון וגו', כלו' מאחר שהוא אחיך איך אפשר שלא תרחם עליו שהאדם מרחם על אשר הוא אחיו, ואם מעלים עיניו כאלו אינו אחיו הרי הוא פורש מישראל שהם עם אחד ובשביל שישראל הם עם אחד יש להם אל אחד, וכמו שאנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ולפיכך אם מעלים עיניו מן הצדקה ואינו מרחם על ישראל הרי הוא יוצא מן מה שישראל הם עם אחד והם לאל אחד, והיציאה מן האחדות נחשב כאלו דבק בע"ז לגמרי שהוא יוצא מן האחדות. ולפיכך כתיב לשון ע"ז בפסוק זה דוקא שכ' פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ורעה עינך באחיך האביון, שכוונת הכתוב שכיון שהוא אחיך והוא אביון יש לך לרחם עליו ואם לא יעשה דבר זה הוא בליעל שהוא עובד ע"ז, ופי' זה אמת כמו שיתבאר עוד. ולפיכך במלת צדקה האותיות שלו אחים והיינו הצד"י והקו"ף אחים והדלי"ת והה"א ג"כ אחים, כי ישראל הם אחים בתולדה שהם אומה אחת יש להם אב אחד ועוד קבלו תורה אחת בהר סיני. ולפיכך בכל מקום (ב"מ נ"ט, א') אמרו עם שאחים בתורה ובמצות, כלו' שאין ישראל כמו שאר אומות שהם אומה אחת ויש להם אב אחד, אבל ישראל יותר שיש להם אב אחד ועוד הם אחים בתורה ובמצות. ולפיכך יש אותיות במלת צדקה שמורה על זה, כלו' כי ראוי לתת צדקה אל מי שהוא אחיו שהוא מן זרע האבות ואם כן יש להם אב אחד וגם אחיך בתורה, הד' והה"א במלת צדקה שהם אחים כנגד מה שישראל אחים בתולדה, ואין מעלה זאת כ"כ ולכך הד' והה"א במספר פרטים, רק שיש עוד מעלה שהם אחים בתורה ולכך במלת צדקה הצדי"ק והקו"ף שהם אחים במספר עשרות והם אחרונים במספר עשרות, לכך יש לך לתת צדקה לאחיך:

ו׳ודע כי דברים הרבה נרמז במלת צדקה, כי נרמז בזה כי מי שהוא משמאיל בענין הצדקה ואין נותן צדקה גדול עונשו, גם נרמז כי המיימין במצות צדקה כמה גדול שכרו. וזה כי המיימין בצדקה ונותן צדקה קונה עה"ז וקונה עולם הבא, כי עולם הזה הוא הה"א שיש במלת צדקה שהרי עולם הזה נברא בה"א, וזה כי המיימין בצדקה שנותן צדקה יהיה לו עולם הזה, ועוד במלת צדקה הצדי"ק כלו' שע"י הצדקה הוא צדיק גמור והצדי"ק קשור בראשו היו"ד שהוא משמו הגדול, וכמו שאמרו (מגילה ט"ו, ב') עתיד הש"י שיהיה עטרה בראש כל צדיק ולכך היו"ד משמו הגדול בראש הצדי"ק. והמשמאיל בצדקה אין לו עולם הזה, ומורה על זה הדלי"ת במלת צדקה, הדלי"ת שהוא לשון דל והרי אין לו עוה"ז, וגם בעוה"ב הוא בעל גהינם, הפך למי שמיימין בצדקה שקשר לו כתר למעלה בראשו, והמשמאיל יורד מטה כמו שמורה עליו הקו"ף שרגליה יורדת למטה אל השאול, לראות כי המשמאיל בה רגליו יורדות מות. ועוד יש רמז במלת צדקה, כי עכ"פ יתן המעשר וכאשר יש לו ק' יעשה ממנו צ' וזהו המעשר, ואם רצה לוותר יותר יעשה מן הה"א ד' והיינו חמישית, שכך אמרו המוותר אל יוותר יותר מן החומש שמא יהיה צריך לבריות, ובנתיב הנדיבות יתבאר עוד. וגם רמז במלת צדקה כי מי שיש לו כמספר צדקה דהיינו מאתים פחות אחד יכול לקבל צדקה:

ז׳ובפרק מציאת האשה (כתובות ס"ו, ב') תנו רבנן מעשה בריב"ז שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכים אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי בת מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של אביך היכן הלך אמרה לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד, ושל חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה. והנה בא לבאר ענין הצדקה שאין קיום של העושר של אדם כי אם ע"י הצדקה וכמו שאמרנו למעלה, כי דבר זה דומה למעין אשר הוא משפיע אל כל מקום ויתפשט מימיו, כל זמן שהמים יוצאים ומשפיעים אל כל מקום מוסיף ומתגבר מן המקור תמיד מים זכים וטובים ומיד שאין המים הולכים למקום אחר אז תיכף ומיד מתקלקל, כי כאשר המים עומדים מתקלקלים כאשר אינו נובע ממקור שלו. וכן כשאר יש אל אדם העושר אם האדם משפיע אל אחר דהיינו שנותן לעני אז מוסיף השפע הבא מן הש"י. אבל כאשר האדם מחזיק בעושר שלו מבלי שישפיע חוצה אל אחר, הלא המעין מתקלקל כאשר אין מימיו יוצאים מן המקור, וכן כאשר יש לו עושר יש לו להשפיע אל אחר שאז אינו די שאין הברכה פוסקת ואדרבה הברכה מוספת, יען כי הברכה הוא מתגבר מן המקור הוא הש"י שהוא מקור חיים ומוסיף להשפיע ברכת הש"י, ואם אין משפיע מעשרו אז מתקלקל בעצמו שאין ברכתו מן הש"י. ועוד הרי כבר התבאר כי העושר שהוא רבוי הממון הוא דבר תוספת, וכל תוספת ראוי אלוי ההעדר כי דבר נוסף הוא, ומפני שהוא דבר נוסף ראוי לקבל חסרון והעדר כמו שאמרו בכל מקום (חולין נ"ח, א') כל יתר כנטול דמי, ולפיכך אמר מלח ממון חסר. כלו' העושר עומד להתקלקל כמו הבשר שהוא עומד להסריח, והדבר שהוא קיומו והוא נחשב כמו מלח וקיום אל העושר הוא כאשר נותן צדקה לאחרים שנותן לעני קיום בעולם ובשביל כך הש"י גם כן נותן קיום לממון שלו, ולכך מלח ממון חסר. ועוד כי מדת הדין מקטרג כאשר יש לו תוספת ממון שאין ראוי שיהיה לו תוספת עושר כמו שהתבאר, וכאשר הוא מחסר ממון שלו ונותן לעניים הוא ניצל ממדת הדין שהרי אין כאן תוספת כיון שהוא משפיע לאחר והתוספת הוא להשפיע לאחר. ולאמרי לה מלח ממון חסד, מפני שבעל החסד הוא דבק במדת חסדו ומצד החסד הוא העושר, כי כאשר עושה חסד ג"כ הש"י עושה עמו חסד ויש קיום לעושר שלו מצד החסד, ולפיכך מלח ממון חסד. והנה שתי לשונות אלו שחולקים למ"ד מלח ממון חסר, וזה כאשר מחסר מן ממון שלו ונותן לעני אז אין מקטרג עליו מצד מדת הדין, ולמ"ד מלח ממון חסד דהיינו קיומו במדת החסד כי אף שיש לו קטרוג מצד הדין כאשר האדם נותן צדקה וחסד לעני יש לממון שלו קיום מצד החסד כמו שהוא עושה חסד לאחרים. וזה מבואר:

ח׳בפר"ק דבתרא (ט', ב') אמר רבי אליעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו דאלו במשה רבינו כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה ואלו בעושה צדקה כתיב מתן בסתר יכפה אף ופליגא דרבי יצחק דאמר רבי יצחק אף כופה חימה אינו כופה שנאמר ושוחד בחיק חימה עזה אע"פ ששוחד בחיק חימה עזה. יש לך להבין דברים אלו מאוד במעלת הצדקה שהיא בסתר עד שאין מושלים בו כחות החיצונות אשר הם מתנגדים לאדם. כי האדם הוא מורכב מגוף ונפש, ואלו שניהם אי אפשר שיהיו בלא חסרון, ולכך אי אפשר שלא יהיה מתנגד לאדם מצד הגוף ומצד הנשמה. המתנגד לגוף הוא האף, והחימה הוא מתנגד לנפש, שנקרא חימה על שם כח האש שהוא חם והוא מתנגד לנפש שהוא אש גם כן, והדבר הזה ידוע לנבונים מאוד, ומשה שהיה עכ"פ מגוף ונפש היה ירא מן אלו שתי כחות וכדכתיב כי יגורתי מפני האף והחימה, אבל הצדקה בסתר מצד שהוא בסתר הוא נבדל מן אלו כחות עד שאי אפשר שיהיו שולטים בו. ולפיכך אמר הנותן צדקה בסתר הוא יותר ממשה שהיה ירא מן אלו שתי כחות, אבל מדריגת צדקה בסתר אין כחות אלו שהם אף וחמה שולטים לשם. ויש לך להבין בחכמה מאוד ענין אלו שתי כחות שהם האף והחמה והנותן צדקה בסתר כופה את האף ואת החמה. וקאמר דפליג אדרבי יצחק שאמר שאינו כופה רק אף אבל חימה אינו כופה כי כח האף אינו כמו החימה, והדבר הזה ידוע בסתרי החכמה שנקרא חימה ובשביל היו"ד והה"א שבחימה יש לו כח עליון מן הש"י ולפיכך אי אפשר שיכפה את החימה אף כי הוא מתן בסתר, וכל אלו הדברים ידועים בחכמה עמוקה. ועוד כי האף הוא מצד הימין ושם כח הצדקה שולט ולכך הצדקה כופה את האף שנאמר צדק מלאה ימינך וכמו שהתבאר בפי' הפרקים, כי הצדקה הוא בימינו של הקב"ה אבל החימה אינו כופה כי שם אין כח הצדקה שולט גם כן. ויש לפרש כי אף נקרא כאשר יבאו יסורין על האדם במנהגו של עולם מן השם ית', וחימה כאשר באים עליו פגעים במדת הדין בכח, וכשהוא נותן צדקה בסתר הוא כופה את שניהם, ור' יצחק סבר שאין כופה אלא לאף שהוא בהנהגת העולם, אבל החימה שהוא שלא כמנהגו של עולם דבר זה בא בכח גדול ולכך אין כופה זה כי הוא מן הש"י, כמו שכתוב בחימה שתי אותיות השם כי יש בו היו"ד והה"א, והדבר זה אינו כופה, ואין להאריך כאשר תבין דברים אלו. והתוספות בפ"ק דבתרא (שם) הקשו דמשמע מכאן דאף יותר חלש מחימה שהרי חימה אינו כופה, ואלו בפ"ד דנדרים אמר בשעה שנתרשל משה מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו וקאמר שם וי"א דהרגו לחימה אם כן אף יותר קשה. אבל תירוץ זה כי בודאי הכל לפי הענין, כי לא תליא בכח גדול כלל כי משה כחו היה עומד נגד חימה ולא כנגד כח אף, כי נקרא חימה כי יש בו כח אש והוא מדת הדין ומשה איש האלקים עומד כנגדו, ואלו הצדקה כופה האף כמו שאמרנו, ומה קשיא דודאי תמצא דברים שעומדים כנגד זה ואינו עומדים כנגד אחר ותמצא דבר אחר בהפך זה שעומד כנגד זה ואינו עומד כנגד אחר והכל לפי מה שהוא הענין:

ט׳ועוד אמרו שם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב לא יועיל אוצרות רשע וצדקה תציל ממות ב' צדקות הללו למה אחת שמצלת מדינה של גיהנם ואחת שמצלת ממיתה משונה איזה היא שמצלת מדינה של גיהנם ההוא דכתיב ביה יום עברה היום ההוא ואיזה היא שמצלת ממיתה משונה נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה נותנה ואינו יודע למי נותנה לאפוקי מדמר עוקבא נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה לאפוקי מדרבי אבא ואלא היכי ליעבד ליתבה לארנקי של צדקה. דע כי ראוי הוא שתציל הצדקה מן הגיהנם וממיתה משונה, וזה כי נתינת הצדקה משפיע החיים אל העני עד שיש לו החיים כמו שאמרנו כמה פעמים, ומאחר שהוא משפיע החיים לזולתו ראוי שיבא לו החיים, וכך אמרינן לקמן אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל וכו'. ומ"מ חלוק יש שאין הצדקה המצלת ממיתה משונה והצדקה המצלת מדינה של גיהנם שוים, כי כל צדקה היא מצלת מדינה של גיהנם אבל אין כל צדקה מצלת ממיתה משונה רק הצדקה שהיא בסתר, שכיון שהוא נותן צדקה בסתר יש לו דבקות גמור בו יתב' במדריגה שהוא בסתר עליון ואז נאמר עליו יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן כי הוא יצילך מפח יקוש וגו'. כי כל צדקה של סתר הוא חיים של סתר והצדקה שמצלת ממיתה משונה עד שלא ישלטו בו הפגעים, זהו כשנותן צדקה ואינו יודע למי נותנה והנוטל אינו יודע ממי נוטל וזהו צדקה של סתר ויש לו חיים של סתר. ודוקא להציל ממיתה משונה צריך שתהיה צדקה בסתר שהצדקה שהוא סתר אין הפגעים שהם כחות חיצונות שולטים בו, אבל הגיהנם כל צדקה מצלת מדינה של גיהנם, כי הצדקה היא חיים כמו שהתבאר ואלו הגיהנם הוא המיתה הגמורה לכך הצדקה מצלת אותו מזה. ויש להבין את זה:

י׳עוד שם הוא היה אומר עשרה דברים קשים נבראו בעולם ה' קשה ברזל מחתכו ברזל קשה אש מפעפע אותו אש קשה מים מכבים אותו מים קשה עבים סובלים אותו עבים קשים רוח מפזרתן רוח קשה גוף סובלו גוף קשה פחד שוברו פחד קשה יין מפיגו יין קשה שינה מפיגו ומיתה קשה מכולם וצדקה מצלת מן המיתה שנא' וצדקה תציל ממות, דע כי זכר כאן עשרה דברים והצדקה הוא העשירי וכל עשירי הוא קודש אל הש"י, כי כל התשעה הם דברים טבעיים אבל הצדקה מצוה קדושה אל הש"י. ולפיכך הצדקה מבטלת המיתה שהמיתה היא מצד עולם הטבעי והצדקה היא מעשה אלקי קודש, לכך מנה עשרה דברים קשים והצדקה היא עשירי שהוא קודש אל הש"י ולכך מבטלת המיתה שהיא מצד עולם הטבע, וזה בא לפרש במאמר הזה שהצדקה שהיא מצוה אלקית קשה ומבטל המיתה שהיא מצד עולם הטבעי:

י״אעוד שם תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה פעם אחת באתה אשה אחת ועמדה לפניו בשני בצורת אמרה לו רבי פרנסני אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום אמרה לו רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים עמד ופרנסה משלו לימים חלה בנימין הצדיק ונטה למות אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטים תנא הוסיפו לו על שנותיו כ"ב שנים. יש לך להבין מאוד אלו דברים שהחיה בנימין הצדיק אשה ושבעה בניה שהם כנגד העולם שנברא בז' ימי בראשית, דכתיב (משלי ט') חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, שהפסוק נאמר על העולם הזה שיש בו נבראים שנבראו בשבעה ימי בראשית שהיה זוכה לקיים דבר שהוא כנגד כל העולם. ואמר כי הוסיפו לו כ"ב שנים נגד התורה שנתנה בכ"ב אותיות, ובתורה נברא העולם, ודבר זה תבין בבינה ובחכמה, וזה שאמר שהוסיפו לו כ"ב שנים. ועוד יש לך לדעת כי הצדקה הוא החיים כמו שהתבאר והחיים מגיעים עד התורה כי היא ג"כ חיים, והתורה יסודה כ"ב אותיות ולכך הוסיפו לו כ"ב שנים והבן זה:

י״בובפר"ק דגיטין (ז', א') דרש ר' עוירא זימנין אמר לה משמיה דרב אמי וזימנין אמר לה משמיה דרב אסי כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו' אם ראה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה וכל שכן כשהם מרובים מאי וכן נגוזו ועבר תנא דבי ר' ישמעאל כל הגוזז מנכסיו ועושה מהם צדקה ניצול מדינה של גיהנם משל לשתי רחלות עוברות במים אחת גזוזה ואחת שאינה גזוזה גזוזה עברה שאינה גזוזה לא עברה ועניתך לא אענך עוד ועניתך אמר מר זוטרא אפי' עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה לא אענך עוד תני רב יוסף שוב אין מראין לו סימני עניות. כבר התבאר למעלה דבר זה, כי כאשר האדם משפיע לאחרים אז ג"כ הש"י משפיע אליו, ולפיכך אמר אם רואה האדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה להשפיע לאחרים ואז יקבל גם כן הוא השפעה מן הש"י, ומכל שכן אם הם מרובים והשפיע לו הש"י עושר שיש לו להשפיע לאחרים ג"כ, ואל"כ יאבד העושר ההוא בענין רע לגמרי כמו שנתבאר, כי העושר שהוא תוספת עומד להנטל אם אינו משפיע לאחר, ואמר כל מי שגוזז נכסיו ועושה מהם צדקה נצול מדינה של גיהנם משל לשתי רחלות וכו'. ופירוש דבר זה כי הצמר הוא תוספת על הבהמה ואינו נחשב מגוף הבהמה, ומפני כך דבר זה נקרא משא על הבהמה עד שעל ידי משא הצמר שהוא דבר מת אינו יכול לעבור המים ונטבע, וכך מי שיש לו עושר ואינו משפיע לאחרים דבר זה הוא תוספת נחשב והוא דבר מת שהוא נושא. רק המשפיע מהונו ועושה ממנו צדקה ונותן חיות לעני בזה נחשב האדם כאלו אין בו דבר תוספת מת והכל נכנס בגדר החיות, ולכך אינו יורד לגיהנם כאשר כל אשר שייך אליו הכל בגדר חיות אף ממון שלו כי ממנו משפיע לעני חיותו. אבל כאשר אין משפיע ממנו צדקה, אז האדם (אשר) הוא דבק בעושר שהוא דבר מת כי העושר דבר מת הוא, ולכך יורד לגיהנם למטה מצד שהוא דבק בדבר מת שאין בו חיות הוא העושר ויורד לגיהנם אשר שם המיתה והבן הדברים האלו:

י״געוד שם בפ"ו דכתובות (ס"ז ב') ההוא דאתא לקמיה דרבא ואמר ליה במה אתה סועד אמר ליה בתרנגולת פטומה ויין ישן אמר ליה ולא חיישית לדוחקא דציבורא אמר ליה אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא קאכילנא דתניא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שלכ"א ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו ע"כ. ר"ל כמו שהש"י ברא כל אדם ואדם בפני עצמו, כך אי אפשר לומר שלא יתן לכל אחד פרנסתו שא"כ היה האדם בריאה חסירה, ולפיכך מה שנותן לעני הוא משל הקב"ה אחר שאי אפשר לומר שלא יתן לכל אחד פרנסתו:

י״דובפ"ק דבתרא (י', א') תניא ר' מאיר אומר יש לו פתחון פה לבעל הדין להשיבך ולומר לך אם אלקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן אמר כדי להנצל אנו בהם מדינה של גיהנם וזו שאלה כו'. ומה שהשיב לו להנצל מדינה של גיהנם ולא השיב להנצל ממיתה, כי המיתה כבר נגזר על האדם אם אלף שנים יחיה סוף סוף ימות, אבל דבר זה מה שמצלת מדינה של גיהנם הוא תקנה שלא ישלוט הגיהנם באדם כדלעיל. ומפני כי השואל היה סובר כי אין עניות בלא חטא, ומפני כך שאל כיון שהעניות הוא בשביל חטא א"כ אין לפרנס העניים כמו שהוא יתב' אין רוצה לפרנס אותם בשביל חטא. אבל ר' עקיבא סבר חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא ולפיכך יש עניות בלא חטא. ואפי' אם היה העניות בשביל חטא כך גזר הקב"ה עליו שלא יהיה מתפרנס מן הש"י אבל יתפרנס מן האדם בשר ודם, ודומה לו החולה אע"ג שנגזר עליו מן הש"י שיחלה מ"מ מצוה לרפאותו, ולפיכך המפרנס את העני עושה רצון המקום, ודבר זה מבואר:

ט״ובפ"ק דבתרא (ט', ב') אמר ר' יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייס אותו בדברים מתברך בי"א ברכות הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות דכתיב הלא פרוס לרעב לחמך אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמיח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני וגו', והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחושך אורך ואפילתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ובנו ממך חרבות עולם וגו' ע"כ. פי' מה שמתברך יותר מי שמפייסו בדברים ממי שנותן לו צדקה, כי הפרוטה שנותן לו הוא לשעה בלבד אבל המפייסו בדברים פיוס זה הוא אינו לזמן רק לעולם הוא מפוייס, ודבר זה נותן לו חיים ג"כ כמו הממון ולפיכך המפייסו בדברים הוא יותר מן הנותן. וכל אלו דברים ג"כ ידועים בחכמה, מדריגות הדבור והספור שראוי לי"א ברכות, כי העולם נברא בעשרה מאמרות ובדבר ה' שמים נעשו הרי כי הדבור הוא למדרגה יותר מעשרה שהוא י"א, ולפיכך הוא מתברך בי"א ברכות עליונות שכך הוא מדריגת הדבור בפרט כאשר מפייס העני ועוד יתבאר:

ט״זתנו רבנן מעשה במונבז המלך שביזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבז אוצרותיך ואוצרות אבותיך אמר להם אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. ששה דברים זכר כאן, וכן מה שאמרו למעלה הנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות, ותראה כי ששה מיוחדים לצדקה ודבר זה יש לך להבין מאוד. והצדקה היא המקום שאין היד שולטת, וזה תבין ממה שאמרנו לפני זה כי הצדקה מצלת ממיתה משונה והיינו שאין הידים שולטים בו. והצדקה בפרט יש לה פירות. ודבר זה תבין ממה שהתבאר למעלה אצל ו' דברים האדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. וכן מה שאמר כי הצדקה הוא אוצרות נפשות הוא מבואר כי הצדקה להחיות נפשות, וכן מה שאמר כי הצדקה אוצר לעולם הבא גם זה שעל ידי הצדקה זוכה אל החיים של עולם הבא כמו שמבואר למעלה. וכן הצדקה היא לעצמו וזה תבין משם צדקה כי מורה בפרט על מעלת וצדקת העושה וזכות שלו, ויש לך להבין את זה מאוד:

י״זעוד שם מה יעשה אדם ויהיה לו בנים ר"א אומר יפזר את מעותיו לעניים ר' יהושע בן קרחה אומר ישמח את אשתו בדבר מצוה ר"א בן יעקב אומר לא יתן אדם פרוטה לתוך ארנקי של צדקה אלא א"כ ממונה עליה כר' חנינא בן תרדיון אמר ר' אבא אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרומם קרן ישראל אמר ליה בכי תשא את ראש. דבר זה בארנו לך למעלה כי הנותן צדקה דבק בו יתב' במה שהוא יתב' משפיע לעולם ולפיכך אמר מה יעשה אדם ויהיה לו ג"כ בנים כי זהו עיקר ההשפעה כאשר משפיע לו הש"י זרע, לכך אמר יפזר מעותיו לעניים ואז ישפיע לו הש"י ג"כ בנים. ר' יהושע בן קרחה אומר ישמח אשתו בדבר מצוה, והמצוה הזאת היא תשמיש ואז יהיו לו בנים כאשר האשה משתוקקת אל בעלה, ודבר זה רמזו חכמים במה שאמרו במסכת נדרים פרק אלו מותרין (נדרים כ', ב') אמר רב שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן כל שאשתו תובעת אותו לתשמיש הוויין לו בנים שאפי' בדורו של משה לא היו כמותן שנאמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וכתיב ואקח ראשי שבטיכם ואלו נבונים לא כתיב וכתיב ובני יששכר יודעי בינה לעתים והיינו דארציי ארצויי, ודבר זה אין כאן מקומו ובארנו אותו בחבור גבורות השם (פמ"ג):

י״חדרש ר' דוסתאי ברבי ינאי בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם אדם מביא דורון למלך ספק מקבלים אותו ממנו ספק אין מקבלים אותו ממנו ואת"ל מקבלין אותו ספק רואה פני המלך וספק אינו רואה והרי הקב"ה אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנא' אני בצדק אחזה פניך. דבר זה מבואר למעלה ממנו, שאמרנו כי הצדקה הוא מדה אמתית של הש"י ולפיכך כתיב אני בצדק אחזה פניך כי מצד הצדק שיש בצדקה ראוי שיחזה פניו של הש"י שיהיה דבק בו במדה אמתית שלו, שהמדה האמתית שלו נקראת פני הקב"ה ולא כן מדת החסד שאין דבק בו ית' מצד מדה אמתית של הש"י רק מצד הצדק, כי כן הוא לשון צדק. ולפיכך כתיב דוקא אני בצדק אחזה פניך, כי פניך ר"ל הדביקות באמיתתו כמו שאמר הראיני נא את כבודך וכתיב וראית את אחורי ופני לא יראו, פירוש מדה אמתית שלו נקרא פנים. ודבר זה מבואר מאוד למביני מדע, כי הנותן צדקה זוכה ומקבל פני שכינה כי הצדק היא מדה אמתית שלו ואין להאריך:

י״טואמר ר' יצחק מ"ד מלוה ה' חונן דל אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאמרו כביכול עבד לוה לאיש מלוה. פי' מה שהלוה הוא עבד לאיש מלוה, מפני כי הוא משועבד אליו לפרעון ולפיכך נקרא הלוה עבד לאיש מלוה בשביל השעבוד הזה הכתוב אומר מלוה ה' כאשר חונן דל, כי על הש"י להשלים את כל העולם שהוא בראו והוא ברא את העני וצריך לפרנסו ולפיכך מי שחונן את הדל הוא מלוה אל הקב"ה, וכמו שבארנו למעלה אצל לויה של מת:

כ׳ועוד שם שאל טורנוסרופס הרשע את ר' עקיבא אם אלקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן אמר לו כדי להנצל אנו בהם מדינה של גיהנם אמר ליה אדרבא זו מחייבת לגיהנם אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וגזר עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילהו והשקהו כששמע המלך הלא כועס עליו ואתם קרויים עבדים דכתיב כי לי בני ישראל עבדים. אמר לו ר' עקיבא אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וציוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילהו והשקהו לכששמע המלך משגר לו דורון ואנו קרויים בנים שנא' בנים אתם לה' אלקיכם א"ל אתם קרויים בנים ואתם קרויים עבדים בזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום קרוים עבדים ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום אמר ליה הרי הוא אומר הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי ועניים מרודים תביא בית בזמן הזה וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך ע"כ. הרי נחשב דבר זה שהלוה להקב"ה והרי לו שעבוד על הקב"ה ועל זה נאמר כביכול עבד לוה לאיש מלוה, אבל לא נקרא שהוא מלוה אל העני שהרי נותן לו במתנה דרך רחמים, אבל מפני שמצות השם ית' לפרנסו כאלו היה זה הלואה אל הש"י, ודבר זה מבואר:

כ״אדרש רב יהודה בר שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה כך חסרונותיו קצובים לו מראש השנה זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית כי הא דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחלמא דבעו מחסר שבעה מאה דינרין עשינהו ושקל מנייהו לצדקה פש גבייהו שיבסר דינרי כי מטא מעלי יומא דכפורי שדרי דבי קיסר שקלינהו אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלי שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מנייכו אמרו ליה מנא ידעת אמר להו הכי חזאי לכו בחלמא אמרו ליה אמאי לא אמרת לן דניתביהו אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה:

כ״בובפרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ב, ב') האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. דבר זה צריך פירוש כי מה ענין זה לזה אז תקרא וה' יענה. יש לך לדעת כי ראוי שיהיה האדם דבק ומחובר אל השייכים אליו, וכל אלו שייכים אל האדם כי המלוה לעני סלע בשעת דוחקו הוא הצד שראוי להלוות לאחיו כאשר הוא צריך לו מאוד, שכל מצות הצדקה והלואה הוא מפני שהוא אחיו, ולפיכך נאמר עליו אז תקרא וה' יענה כדכתיב (דברים ד') ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראנו אליו. וכאשר האדם מקרב את קרוביו ושכניו אז הש"י ג"כ קרוב לו כשם שהוא מקרב את השייכים לקרב אליו כך הש"י קרובו כדכתיב ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. ובמדרש (דב"ר ב') אמר הקב"ה לישראל קרובכם אני שנא' אשר לו אלקים קרובים אליו, הרי כי הקב"ה נקרא קרוב לישראל, ואם האדם מקרב קרוביו את אשר ראוי לקרב נחשב ג"כ הקב"ה קרוב אליו ואם מרחק אותם ודוחה קרוביו איך יהיה הש"י קרוב אליו. וכאשר תעמיק עוד תדע, כי אלו שזכר שמחבר עמו כל מי שראוי להתחבר ולהתאחד עמו דהיינו קרוביו שכניו ובת אחותו ומלוה סלע לעני כאשר דוחקו הזמן, מדת הש"י אשר הוא אחד לכך מאחד הכל, ומפני זה מי שיש בו מדה זאת גם כן לאחד אשר שייכים אליו הוא קרוב אל הש"י ולכך נאמר עליו אז תקרא וה' יענה כדכתיב ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו:

כ״גובמדרש (ע' ב"ב ט', א') א"ר יוסי לעולם אל ימנע אדם את עצמו מלתת שלישית השקל בשנה שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלקינו. פירוש האדם יש בו שלשה חלקים הגוף והנפש והממון, והאדם ראוי עליו שיהיה אוהב את הש"י בממון שלו, ולכך יתן האדם שלישית השקל בכל שנה ושנה, כי האדם בכללו נחשב שקל שלם כאשר האדם הוא משלשה חלקים גופו נפשו מאודו, ולכך יתן שלישית השקל. ואמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות שנא' והעמדנו עלינו מצות מצוה אין כתיב כאן אלא מצות. ביאור זה כמו שאמרנו כי כאשר הוא נותן צדקה דבר זה נקרא שעושה צדק ויושר, שהרי מצוה זאת בפרט נקרא צדקה שתראה כי במצוה זאת הצדק, וכל המצות הם הצדק והיושר וכדכתיב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את המצוה הזאת. ומאחר כי מצוה זאת בפרט נקראת צדקה מפני שהיא עצם הצדק, כמו שמורה על זה השם שנקראת צדקה ולא תמצא זה במצוה אחרת לכך שקולה כנגד כל המצות. אע"ג שכל אחת יש בה הצדק מ"מ מצוה זאת בפרט נקראת צדק שהיא עצם הצדקה. ועוד כי תרגום צדקה זכוותא, שתלמוד מזה כי הצדקה היא זכות נפשו של אדם כי מי שנותן צדקה יש לו זכות וטוב הנפש ולכך חונן הדל, וכל מצות הם זכות נפש האדם ולכך אמר כי שקולה מצות הצדקה כנגד כל המצות, וזה מבואר עוד במקום אחר:

כ״דאמר ר' אליעזר (ב"ב ט', א') גדול המעשה יותר מן העושה שנא' והיה מעשה הצדקה שלום אמר להו רבא לבני מחוזא עושו אהדדי כי היכי דתהוי שלמא במלכותא. ר"ל כאשר הצדקה היא מוכרחת ע"י עשייה, וכל צדק הוא ויתור לפנים משורת הדין, וכאשר הויתור לפנים משורת הדין הוא מוכרח וכ"כ הצדקה היא נמצאת עד שהוא מוכרח. והדבר הזה נותן שלום שלא יבא מחלוקת, כי המחלוקת ולפנים משורת הדין הם שני הפכים, כי בעל המחלוקת אינו נכנס לפנים משורת הדין ומעמיד דבריו על הדין ובשביל כך בא המחלוקת, וכאשר מעשין על הצדקה שהוא לפנים משורת הדין עד שנמצא לפנים משורת הדין לגמרי דבר זה נותן שלום לגמרי במלכות. ודבר זה ברור הוא, כי המשפיע צדקה אל זולתו הוא הפך מי שנכנס עם הזולתו במחלוקת ומתנגד לו לכך מעשה צדקה שלום, וכאשר כופין ומעשין על הצדקה להשפיע אל זולתו דבר זה הוא שלום לגמרי, כאשר כ"כ גובר המדה לפנים משורת הדין שמעשין עליו, ואז נמצא מדה של לפנים משורת הדין בעולם והוא בטול המחלוקת, והבן זה כי אי אפשר לפרש יותר:

כ״האמר רב משמי' דר' אליעזר מאי דכתיב וילבש צדקה כשריון לומר לך מה שריון הזה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף הצדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. ר' חנינא אמר מהכא וכבגד עדים כל צדקותינו מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. דבר זה מבואר, כי כאשר האדם עושה מצוה מכל שאר מצות, הנה המצוה הזאת מצוה יחידית וכאשר עושה עוד מצוה היא ג"כ יחידית, ואין שתי מצות מצטרפים להיות מצוה אחת גדולה רק הם שני מצות, אבל הצדקה אינו כך רק כאשר נותן היום פרוטה ולמחר פרוטה מפרוטה ועד אלף זהובים, אצל הש"י אינו נחשב שנתן כך וכך פרוטות רק אצל הש"י נחשב כי עשה צדקה גדולה אלף זהובים, כי הצדקה מצטרפת בחשבון גדול. ודבר זה מיוחד במצות הצדקה יותר משאר מצות, כאשר יש מצוה שיכול לעשות כל שעה דהיינו שיכול לעשות עיסה כל שעה ולתת ממנה חלה, עם כל זה אין כאן צירוף כי כל עיסה ועיסה בפני עצמה ואין מצטרף לחשבון גדול, ודבר זה ענין מופלג כאשר תבין ההבדל. ויש שהיו רוצים לומר כי יותר טוב שיתן מעט בהרבה פעמים משיתן הרבה בבת אחת, מפני שאומרים כי בכל אחת ואחת מצוה בפני עצמה, ודברי חכמים אינם מוכיחים כך אדרבא שבא ללמוד דאפי' אם נותן מעט מעט מצטרף ביחד ומכ"ש אם יתן הרבה בפעם אחד:

כ״ואמר רבי אליעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם נותן שקלו ומתכפר לו ועכשיו שאין בהמ"ק קיים זכה הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה באין עכו"ם ונוטלין אותה בזרוע שנא' ועניים מרודים תביא בית. אמר מר עוקבא אעפ"כ נחשב לנו כצדקה שנא' ונוגשיך צדקה. דבר זה מבואר, כי הצדקה מכפר כי ממון של אדם כפרתו כי הממון הוא כגופו נחשב וכמו שמבואר למעלה. ולפיכך כאשר נותן נפשו אל הש"י דהיינו שנותן אל העני כי מלוה ה' חונן דל, וזה נחשב כפרת נפשו כאשר נותן לעני שנחשב כאלו נתן אל הש"י, ואפי' אם העכו"ם באים ונוטלים ממונו נחשב זה קצת כמו אילו באים העכו"ם ונוטלין נפשו, כמו שעשו כאשר נטלו נפשם בגזרת שמד וכך נטילת ממון נחשב קצת נטילת נפש וזהו כפרה עליהם:

כ״זנתינת הצדקה לעני אל יחשוב כאשר עשה עם העני טובה אם הלוה הוא עבד למלוה כ"ש וק"ו כאשר נותן צדקה לעני שהעני נחשב לו כמו עבדו כאשר מקבל ממנו, שדבר זה אינו כמו שאמרו במדרש (ויק"ר פל"ד) תני בשם ר' יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית שכן רות אמרה לנעמי ושם האיש אשר עשיתי עמו אשר עשה עמי אין כתיב כאן אלא אשר עשיתי עמו בשביל פרוסה שנתן לי. אמר ר' יוסי כתיב יען וביען הוא יען הוא עני. א"ר שילא העני הזה עומד על פתחך והקב"ה עומד על ימינו דכתיב כי יעמוד לימין אביון אם נתת לו דע שמי שעומד על ימינו הוא עתיד לשלם לך שכרך ואם אין אתה נותן לו דע שמי שעומד על ימינו הוא עתיד ליפרע מאותו האיש דכתיב להושיע משופטי נפשו. וביאור דבר זה כי כאשר נותן צדקה אל העני הוא מקבל מן אשר נותן לו והנותן מקבל מן הש"י, וכבר אמרנו כי המעין כאשר נפתח ומימיו יוצאים ומתפשטים לחוץ אז במעין הזה נכנסים בו המים הזכים מן המקור. ולפיכך אמר שיותר עושה העני עם בעל הבית יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני, כי דבר זה עצמו שעושה הבעל הבית עם העני שהוא משפיע ונותן אל העני, דבר זה עצמו עושה העני עם בעל הבית שגורם לו שהש"י משפיע ונותן לו. כי מי שפותח המעין והוציא מימיו לכרמו ולשדהו הרי הפותח הזה עושה יותר עם בעל המעין יותר ממה שעושה בעל המעין עמו שנותן לו המים לכרמו, כי בשביל שהוציא המים לכך באים המים הזכים והבריאים למעין מן המקור עצמו, ובשביל פרוסה שנתן בועז לרות קבל בועז כמה ברכות. ואמר כתיב יען וביען הוא יען הוא עני, ר"ל כי העני כל אשר אתה עושה לו יש לו תשלומין בודאי, כי העני מדת הדין שולט בו לגמרי ואין לך מי ששולט בו מדת הדין כמו ששולט בעני. וכמו שאמרו במדרש (שמו"ר פל"א) אין לך מדה קשה מן העניות שכל מי שהוא מדוקדק בעניות כאלו דבוקים בו כל יסורים שבעולם וכאלו באו עליו כל הקללות שבמשנה תורה, ואמרו אילו נתקבצו כל יסורין לצד אחד והעניות לצד אחד העניות מכרעת לכולן. וביאור זה כי שאר יסורים הם כאשר יש שנוי באדם שהוא יוצא מן סדר הבריאות, וכן כל היסורים הם שנוי שיוצא האדם מסדר העולם. והשנוי הוא העדר קצת ולא העדר לגמרי, ואלו העניות הוא העדר שהוא חסר ממון וזה נקרא העדר גמור. והוא כנגד כל היסורים שהם שנוי מן סדר העולם בלבד והם העדר קצת, לכך מי ששולט בו מדת הדין ג"כ כל אשר נעשה לו יש לו תשלומין במדת הדין, כי כאשר עושה לו דבר טוב מדת הדין נותן שיהיה לו תשלומין. וכן אם שומע צעקתו ואין נותן לו צדקה מדת הדין מחייב לו תשלומין. ומפני כך נקרא עני שהוא אותיות יען, כי לשון יען הוא בא על תשלומין יען אשר עשית הדבר הזה. וכן בכל מקום לשון זה מורה על התשלומין הגמורים שיש על מה שנעשה לעני. ולכך אמר כתיב יען וביען כלו' כי לשון יען וביען הוא לשון תשלומין לכך נקרא עני שהוא אותיות יען, כי זה מורה על כי יש תשלומין גמורים על מה שנעשה לו הן לשכר הן לעונש. התבאר לך ענין הצדקה שראוי שינהג עם אשר הוא אחיו בתורה ובמצות, ואף עם בעלי חיים יש לאדם לרחם עליהם ולפרנסם:

כ״חובפרק הנזקין (גיטין ס"ב, א') אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת ע"כ. פי' דבר זה כמו שתמצא בבריאה שהש"י ברא תחלה הבהמה ואחר כך ברא האדם, וכן בסדר הפרנסה ראוי שתהיה השלמת הבהמה קודם השלמת האדם. וכאשר אין עושה כן משנה סדרי בראשית שהיה השלמת הבהמה קודם השלמת האדם ולכך כתיב ונתתי עשב בשדך ואח"כ ואכלת ושבעת. ומה שהיה בריאת הבהמה קודם בריאת האדם, דבר זה מפני כי קודם יוצא לפעל הדבר שאין לו כ"כ מעלה כמו דבר שיש לו מעלה יותר, ובודאי העשב גדולו קודם משגדל עץ פרי, ולכך הבהמה שאין לה מדריגה השכלית היה יוצא אל הפעל קודם האדם. ואין להקשות הרי חמה ולבנה נבראו ג"כ קודם הבהמה וא"כ יהיו הם יותר פחות, זה אינו קשיא כי אין הכוונה רק על אותם שנבראו ביום אחד שהיה בריאת הפחות קודם מאשר יותר במעלה. וענין זה ג"כ בפרנסה כי האדם מתפרנס בפרנסה מיוחדת היא פרנסה אנושית אבל הבהמה מתפרנסת כפי אשר ראוי אל הבהמה, ובודאי יותר קודם הפרנסה שהיא בלתי מיוחדת מן הפרנסה שהיא פרנסה מיוחדת. לכך כתיב ונתתי עשב בשדך ואח"כ ואכלת ושבעת, כי העשב קודם בזמן לדבר שהיא פרנסת האדם, ואם לא יתן לבהמתו פרנסה קודם הרי כאלו היה מחסר לבהמה לפרנסתה שהטיל הש"י על האדם שמזונות הבהמה קודם מן מזונות האדם כמו שאמרנו. ולפיכך אסור לאדם לטעום כלום עד שיתן מזונות לבהמתו, וזה מבואר:

כ״טממעלת הצדקה כמו שאמרו ז"ל בפרק תולין (שבת קל"ט, א') אמר עולא אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנא' ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ועוד אמרו ז"ל גדולה צדקה שמקרבת הגאולה שנא' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. וענין זה יש לאדם להבין ממה שהתבאר למעלה שאמר משה להקב"ה במה תרומם קרנם של ישראל בכי תשא את ראש כמו שהתבאר למעלה, כי בצדקה מתרומם קרן ישראל, וכמו שאמרו ג"כ שאלו את שלמה עד היכן כחה של צדקה אמר להם ראו מה פירש אבא דכתיב פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. ירושלים נפדה בצדקה כי בצדקה מתעלים ישראל ולכך מקרבת הגאולה ג"כ. אמן:

ל׳הפך מצות הצדקה הוא הרבית, כי כמו שמצות הצדקה היא חיים כך הרבית נשיכה והעדר, כמו שקרא הכתוב הרבית נשך בכל מקום שהוא כמו נשיכת הנחש שהיא נשיכה והעדר החיים. ואין לעמוד על חומר החטא הזה רק אם נפרש קודם המצוה של הלואה, אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, במלכתא כל אם שבתורה רשות אם כסף תלוה את עמי חובה יכול רשות ת"ל העבט תעביטנו, ויש לשאול מאחר שהיא מצוה למה כתיב בלשון אם, ויש לפרש כי הכתוב בא לומר כי המצוה הזאת תלויה במה שכתוב אחריו לא תהיה לו כנושה דהינו שיהיה המלוה מרחיק עצמו מן הלוה ולא יהיה נראה ללוה, שאם המלוה נראה ללוה הוא מצטער, לכך לא הזכיר בשעת הלואה המצוה, כי עדיין אין המצוה נעשית עד כי יעשה דבר זה שאין נעשה לו המלוה כנושה, וכיון שהמצוה תלויה בזה לא הזכיר המצוה על ההלואה כי עדיין אין אנו יודעים אם מצוה היא ההלואה או לא:

ל״אובגמרא (ב"מ ע"א, א') עני ועשיר עני קודם שנא' את העני עמך, ומזה משמע כי העשיר ג"כ מצוה להלוותו, ולמה דבר זה מאחר שהוא עשיר למה צריך להלוותו הרי בלא זה יש לו עושר. אבל דבר זה כי ישראל הם עם אחד לגמרי עד שהם נקראים אחים, ואי אפשר שיהיו אחד אם לא שזה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם אחד לגמרי. ומ"מ העני קודם שדבר זה חיותו ואם אינו מלוה לו הרי מבטל אותו לגמרי עד שהוא כאלו אינו נמצא כלל, ואיך הם אחד כאשר הוא מבטל חיותו, ולפיכך עניי עירך ג"כ קודם לפי שהוא נעשה אחד יותר עם מי שהוא בן עירו ועמו הוא אחד גמור לכך הוא קודם, אבל שאינו עניי עירך אינו עמו אחד לגמרי, כי יותר האבר נעשה אחד עם האבר המחובר לו משנעשה אחד עם האבר שאינו מחובר לו, ולפיכך יותר הוא אחד עם העני שהוא בן עירו משנעשה אחד עם שאינו בן עירו:

ל״בובמדרש (ב"ר פל"א) בא וראה כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה. היום לוה מן הלילה והלילה מן היום. הלבנה לוה מן הכוכבים והכוכבים מן הלבנה. וכהקב"ה רוצה אינם יוצאים שנא' האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום. האור לוה מן השמש והשמש מן האור שנאמר שמש ירח עמד זבולה וכו'. ובא לומר במדרש הזה כי ההלואה זה מורה על שהם אחד כאשר זה מקבל מזה וזה מקבל מזה, ולכך הש"י ברא עולמו והעולם הוא אחד שהעולם נמצא מן הש"י שהוא אחד ולכך העולם הוא אחד. ולכך נברא העולם בענין זה שזה לוה מזה וזה לוה מזה, שאם לא היה העולם על ענין זה והיו הנבראים מחולקים זה מזה היה פתחון פה למינים לומר שאין העולם אחד, וכאשר אין העולם אחד רק מחולק א"כ יש לעלות על הדעת כי האלהות שברא אותם ג"כ מחולקים ח"ו. אבל עתה שהבריות מתחברים כי זה מקבל מזה וזה מקבל מזה א"כ העולם הוא אחד, וזה מורה אשר ברא אותם הוא ג"כ אחד יחיד ומיוחד. לכך אמרו כי המעלם עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז כמו שפרשנו למעלה, כי מפני שישראל הם אחד לגמרי ודבר זה מורה על שיש להם אל אחד, וזה אינו נראה שהם אחד רק כאשר זה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם אחד לגמרי. ואף כי אינו חייב לתת מתנה לאחר, דבר זה מפני שאין צריך שיתן לאחר מה שנתן לו הש"י, אבל מפני שראוי להם שיהיו עם אחד וזה אי אפשר רק כאשר זה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם מתאחדים, ודבר זה מורה ג"כ שיש להם אל אחד כמו שהם עם אחד, ולכך כאשר מעלים עינו מלתת צדקה זה מורה ח"ו על שניות עד שאמרו המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז:

ל״גומזה יש לך להבין כמה גדול עונשו מי שלוקח רבית, כי התורה אמרה שהמצוה שיהיה מלוה לחבירו ישראל שבשביל כך נעשו ישראל לעם אחד לגמרי כאשר מקבל זה מזה ואינם גוזלים זה מזה, וזה מלוה לו ברבית ונושך אותו וכל נשיכה הוא העדר לאותו שנושך והוא כמו נשיכת נחש. ויש להבין עונש הרבית כי על הגזל הגמור יש על זה לאו אחד לא תגזול ועל רבית יש על זה כמה לאוין, ואצל בן נח הוא הפך זה כי בן נח דינו מיתה על הגזל ובודאי על הרבית אינו חייב כלום. ועוד תדע חומר של רבית כי אע"ג שנותן הלוה מדעתו עובר בלאו, וזה לא מצינו בשום מקום, אבל דבר זה כמו שאמרנו כי ישראל הם עם אחד ובשביל כך יש להם אל אחד ולכך ציוה שיהיה מלוה זה לזה, וזה לוקח רבית ונושך חבירו לכך הלוקח רבית מהפך המתוק למר שמורה לקיחת הרבית הפך זה שמורה ההלואה. ולכך אף הנותן עובר, דסוף סוף הרבית והנשך מורה שאין האחדות בישראל שאין אחדות בהם, כי שני דברים שהם אחד משלים זה את זה והרבית הוא הפך זה שנושך אותו והוא העדר אל האחדות, ולכך הלוקח רבית מאחיו ישראל לא די שאין אחד השלמה לשני רק האחד הוא העדר השני. ולכך אמרה תורה את כספך לא תתן לו בנשך אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים, ומה ענין זה לכאן שאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים. אבל הפי' הנראה כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי, וראיה לזה שהרי כל זמן שישראל לא עברו הירדן ולא באו לארץ לא נענשו על הנסתרות עד שעברו ונעשו ערבים זה בעד זה, הרי שלא נעשו ישראל ערבים זה בעד זה, כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי עד שבאו לארץ והיו ביחד בארץ והיה להם מקום אחד הוא ארץ ישראל, וע"י ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי, ולכך כתיב ג"כ להיות לכם לאלקים, כי יש להם אל אחד, ולפיכך את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך:

ל״דודע כי האדם יש לו גוף ונפש, וישראל הם עם אחד מצד הגוף, וכן מצד הנשמה נשמותיהן של ישראל דבוקים בעם אחד, ודבר זה בודאי מאחד את ישראל מצד הנשמה לגמרי, ולכך כנגד זה אמר כי אני ה' אלקיכם, וכן מצד הגוף יש לישראל אחדות גמור מצד שיהיה להם ארץ אחד לגמרי שנקרא ארץ ישראל, והגוף משכנו בארץ ולכך הם עם אחד לגמרי, ודבר זה עוד עמוק, ולכך מצווים ישראל לא תתן בנשך וגו'. ומזכיר אשר הוצאתי אתכם מארץ וגו' כי היציאה מארץ מצרים מורה כי ישראל יש להם המעלה העליונה אשר באותה מדריגה העליונה אין שם ההעדר והנשיכה, ולכך אמר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ולכך כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אני ה' אלקיכם. מכאן אמרו כל המקבל עליו עול מצות רבית מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל הפורק ממנו עול מצות רבית פורק ממנו עול מלכות שמים, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו עליכם מצות רבית שכל המודה במצות רבית מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות רבית כופר ביציאת מצרים. ופירוש זה כי הרבית הוא עול גדול על האדם עד שהוא יותר עול מכל המצות, וזה מפני כי הלוה הוא חפץ ליתן, ולא שהוא חפץ ליתן רק שהיא ג"כ טובה גדולה אליו שהוא יכול להרויח במעות, וכמו שאמרו בפרק איזהו נשך כי המלוים ברבית עושה תורת מ"ר ע"ה פלסתר שאומרים אלו היה יודע משה שיש ריוח בדבר לא היה כתבו, ואם אינו לוקח רבית הוא הפסד למלוה שמעותיו אין מעלים לו ריוח ולפיכך עול רבית גדול מאוד, ולפיכך כאשר מלוה מעותיו שלא ברבית הרי מקבל עולו של הקב"ה וכאלו היה מקיים כל התורה שכל התורה כולה היא עולו של הקב"ה. והפך זה ג"כ כאשר אין מקבל עליו עול רבית הוא כאלו אינו מקבל עול מלכות שמים וכופר בכל התורה כולה כי כל התורה ג"כ עולו של הקב"ה, וכאשר לוקח רבית פורק עול הקב"ה ובזה נחשב כאלו פורק עול כל המצות כי כל המצות ביחד הם עולו של הקב"ה, ודבר זה מבואר. ויש רמז על זה כי העובר על מצות רבית שהיא מצוה אחת בתורה כאלו עובר על כל התורה, כי רבית במספר תרי"ב כי כאשר עובר מצות רבית שהוא עול הקב"ה כמו שהוא עצמו לוקח רבית על הקרן שהלוה וכך נתוסף לו ג"כ על גוף החטא שהיא הרבית תרי"ב מצות, שהוא מספר שאר המצות חוץ מחטא הרבית שהוא גוף החטא שהוא נחשב קרן ונתוסף עליו עונש שאר כל המצות שהם תרי"ב. וזהו רבית של חטא הזה. ומה שאמר שהוא כאלו כופר ביציאת מצרים, פירוש זה כמו שאמרנו למעלה, כי ישראל יצאו במדריגה העליונה שאין שם העדר ונשיכה כמו שהוא הרבית ולכך הוא כאלו כופר ביציאת מצרים, ועוד יתבאר:

ל״הובמדרש (שמו"ר פל"א) בא וראה כל מי שהוא מלוה ברבית עובר כל העבירות שבתורה ואינו מוצא מי שילמד עליו זכות, כיצד אדם שחטא באחת מכל העבירות ועומד לפני הקב"ה בדין המלאכים עומדין אלו מלמדים זכות ואלו מלמדים חובה שנאמר ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדין עליו מימינו ומשמאלו, אבל מי שמלוה לישראל ברבית אין אחד מהם מלמד לו זכות שנאמר בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה. וביאור זה כי בכל חטא לא נאמר בו שאין לו זכות מה כלל כמו שהוא ברבית, וזה מפני שהרבית הוא נקרא נשיכה אל חיותו, כמו שהוא נשיכת הנחש אשר הנחש נושך לעצם החיות וכך דבר זה הוא נשיכה והעדר, ולכן אמר שעל כל חטא יש מלמדי זכות מפני שאי אפשר שלא ימצא צד זכות בחטא שחטא אבל דבר כמו זה שהוא העדר גמור אין כאן צד זכות, שכך הוא ענין הנשיכה ההעדר ולפיכך אין המלאכים מלמדים זכות כלל. ובאולי תאמר הרי הנשיכה וההעדר הזה אינו רק בממון של חבירו ולמה יהיה נחשב העדר לגמרי, אבל דבר זה כי הלואת ישראל זה לזה בזה הם נעשים אחד, ומפני שהמצוה כזאת היא מדריגה עליונה לישראל שבה נעשו ישראל אחד ולכך החטא בזה הוא העדר גמור. והרי אמרו כי כל המלוה ברבית כאלו כופר ביציאת מצרים, וכי אין זה העדר גמור כי כאשר אין יציאת מצרים כאלו כל ישראל אינם ישראל ודבר כמו זה בודאי הוא העדר גמור, ולכך אמרו שאיש כמו זה אין ללמוד עליו זכות כלל. ויותר מזה מאחר שאדם כמו זה שהוא נושך לחבירו הרי הוא דבק בהעדר שהוא נשיכת הממון, ואין זה דומה לחטא הגזל שהוא לפי שעה ואין לומר עליו בשביל כך שהוא דבק בהעדר גמור, כמו אדם זה שהוא נושא ונותן בענין זה שהוא העדר לחבירו הרי הוא דבק בהעדר ומפני כך יש לו כל החומר הזה שאין ראוי שילמד אחד זכות עליו כאשר הוא דבק בהעדר, לכך נעדר גם כן ממנו הזכות לגמרי. והוא כאלו כופר ביציאת מצרים וכאלו עבר כל העבירות כולם, וכל זה כי יציאת מצרים שהיו ישראל לעם וזה שלוקח רבית הוא נותן העדר ונשיכה בהם כאלו לא היו ישראל לעם, וזהו שכופר ביציאת מצרים, כי יציאת מצרים שנעשו לעם והיו נמצאים בפעל וזה נותן בהם העדר ונשיכה כאלו אין להם מציאות כלל וזהו העדר גמור ואין כאן זכות כלל ולכך אין מלמדין עליו זכות, ולכך הוא כאלו כופר ביציאת מצרים שהרי נותן במעלת ישראל העדר ובטול מצד הרבית, ולכך כאלו הוא עובר כל העבירות, כי האדם על ידי חטא דבק בהעדר, וכך הוא לשון חטא שהלשון הזה מלשון חסרון כמו והי' אני ובני שלמה חטאים, וכי חטאים יהיו אלא פירושו חסרים, וכן אנכי אחטנה מידי תבקשנה הוא לשון חסרון, וכן פירש רש"י ז"ל, וכל חטא וחטא יש בה חסרון והעדר של מה וכל החטאים ביחד הם העדר לגמרי, ולכך החטא הזה שהאדם לוקח רבית הוא דבק בהעדר שהרי הרבית הוא נשיכה והעדר, לכך הוא כאלו עובר כל החטאים שאין החטאים רק שהאדם הוא דבק בהעדר והכל רמז על זה שהרבית נקרא נשך:

ל״ווכן הוא במדרש לא תשימון עליו נשך לא תשוך את העני כשם שנושך הנחש את האדם ועוקרו לו ולתולדותיו וכן אתה לא תראה את העני שיש לו בתים או שדות או כרמים ואתה עוקף עליו ונוטלו הימנו לכך כתיב לא תהיה לו כנושה לא תנשכנו כנחש שהוא ערום ורע ע"כ. ואתה הבן הדברים האלו שאמרו במדרש הזה כי הכל נרמז במה שהתורה קרא זה נשיכה, כי האדם המלוה ברבית הוא דבק בהעדר כי הרבית הוא העדר ונשיכה, ואין כך כאשר גוזל שהוא לפי שעה בלבד ואין לומר שהוא דבק בהעדר, רק הרבית שהוא נחשב משא ומתן והוא נושך נחשב שדבק בהעדר. והבן מה שאמר כי אתה עוקרו לו ולתולדותיו, כי הדבר הזה שהוא משא ומתן של העדר נחשב העדר גמור עד שהוא עקירה לו ולתולדותיו, ולכך כמו שהנחש היה דבק בהעדר הגמור שהיה מסית האדם לחטא והגיע אותו אל המיתה ולא היה לנחש הנאה בזה רק שהיה רוצה שיחטא האדם ויגיע לו המיתה הוא ההעדר. וכל זה שהנחש המסית הוא דבק בהעדר הגמור, ולכך לא היה השם יתב' מהפך בזכותו של נחש לשאול לנחש למה עשית זאת וממנו למדנו שאין מהפכין בזכותו של מסית, וכל זה מפני כי הדבק בהעדר כמו הנחש שהיה מסית האדם שיגיע לו ההעדר אין לו זכות כלל של מה. וכן אמרו גם כן שאין שום מלאך אחד מלמד זכות על מי שנושך ברבית כאשר החוטא הזה דבק בהעדר, ומפני כך אמרו במדרש (ילקוט יחזק' שע"ה) ג"כ מתים שהחיה יחזקאל כלם עמדו על רגליהם חוץ מאיש אחד א"ל הנביא רבון העולמים מה טיבו של זה האיש אמר ליה בנשך נתן ובתרבית לקח וחי לא יחיה. וכל זה כי הרבית הוא ההעדר הגמור ולפיכך אף כאשר תהיה התחיה שהיא לעתיד שהמתים יחיו, דהיינו שנשאר לאדם צד מה לתחיה שתהיה לעתיד, אבל מי שלקח רבית שהוא דבק בהעדר וכאשר דבק בהעדר גמור אין לו תחיה כלל אף לזמן התחיה. וכל זה מורה השם שנקרא נשך שהנשיכה הוא העדר ומורה כי הוא נותן העדר גמור במדריגת ישראל ולכך ראוי לו ההעדר הגמור בממון שלו, והדברים האלו עמוקים מאוד מאוד בחטא הרבית עד שאי אפשר לפרש בפי' ולרדת על עומק החטא הזה. ולא מצינו חטא ועון שהפליגו בו חכמים כמו שהפליגו בחטא הזה וכן נמצא בכתוב, ולכך יהיה זה הדבר ברור לפני האדם גדול עונשו ואל ישמע ליצרו ולא יחשוב מ"מ יש לו ריוח בעה"ז לשעה, דבר זה לא יחשוב כי השכל נותן והדעת מחייב שאין לממון הזה קיום כמו שאמרו רז"ל (ב"מ, ע"א, א') כי נכסיהם מתמוטטין ולא עולין אח"כ, כי כאשר החטא הזה שהוא דבק בהעדר מביא עליו העדר גמור בממון שלו. ודבר זה רמזה התורה שאמרה את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ולמה כתיב אצל נשך כסף ואצל תרבית כתיב אכלך, וזה כי אכלך שייך בו רבית דוקא שהוא מלוה לו עשרה סאה באחד עשר ותכף ומיד הוא אוכל אותם ואין עשוי זה להניח באוצר שלו, אבל הכסף שהוא מונח באוצרו לזמן מרובה לא שייך בו מרבית, כי לא יתרבה כי נכסיו מתמוטטין ולא ימצא תרבית שהוא הרבוי רק באכילה. ואי אפשר לפרש ענין העונש הזה, והשם יתב' יציל אותנו מן החטא הגדול הזה ומשאר חטאים גדול וקטן. אמן: