נשמת חיים, המאמר הראשוןNishmat Chayyim, First Treatise
א׳ישא מדברותיו על עשר מעלות טובות למקום על האדם אשר בבריאתו נשאו על כל שאר הנמצאים כלם.
1
ב׳בעשרה מאמרות נברא האדם אשר בהם הבדילו התורה הקדושה במעלה ובחשיבות מכל שאר הנמצאים כלם לידע להודיע ולהודע עילוי נפשו ומדרגת נשמתו הטהור' ואלהי' הנמצאת בו לבדו ואשר בה משתתף עם עליונים העומדים לעד ולנצח נצחים:
2
ג׳האחד באומרו (בראשית א כו) נעשה אדם. וזה שבשאר הנמצאים נאמר תדשא הארץ ישרצו המים תוצא הארץ נפש וכו' אמנם באדם ייחס יצירתו לעצמו להראות את יקר תפארת גדולתו. ואומרו נעשה בלשון רבים כאילו הוצרך המלכה ועצה מבית דינו הצדק מורה מעלתו ושנעשה בחכמה והתבוננות גדול דמיון המלכים אשר בארץ המה אשר בדברים הגדולים לקיום ממלכתם וגדולתם מקבצים בבית הועד המנהיגים והשרים כדי שמטעם המלך ויועציו יתקיים כל דבר. והמפרשים אמרו שכן דרך המלכים ונכבדי ארץ לדבר היחיד מהם בלשון רבים כמו אולי אוכל נכה בו ופשריה נאמר קדם מלכא ודומיהם. וחכמינו ז"ל אמרו בבראשית רבה פרשה ח' בשעה שהיה משה רבינו כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום כיון שהגיע לפסוק הזה ויאמר אלהים נעשה אדם אמר לפניו רבון העולמים מה אתה נותן פתחון פה למינים אתמהא א"ל כתוב והרוצ' לטעות יטעה. וכבר הקשה הרב בעל העקרים מאמר א' פ' י"א כי מה התועלת הגובר על הנזק המגיע בלשון נעשה עד שהוצרך הקב"ה לכתוב בלשון רבים ולסבול בעדו הנזק המגיע מנתינת פתחון פה למינים דאם נמלך הקב"ה אף שאינו צריך להמלכה כדברי רבי יהושע בן לוי במלאכת שמים וארץ כדי ללמד לגדול שיקח עצה מן הקטן התועלת הזה אינו כל כך מרובה בערך הנזק ומה ההכרח לכתוב נעשה בלשון רבים. ואף שהרמב"ם כתב בהקדמת המורה ובמאמר תחית המתים שרצונו בתועלת משכיל אחד ולא יחוש לאלפים סכלים בודאי זה צריך שיובן כאשר יהיה התועלת מופלג ובלתי אפשר להועיל באופן אחר אשר על כן חתר להשיב הרב הנזכר באומרו (תירוצו דחוק. ועיין בס' תוהע"ו מהרמ"א בחלק שני. תירוץ נכון). שכתב רחמנא נעשה כדי שיובן ממנו ענין אחר עמוק והכרחי שיכתב והוא כי לפי שמציאות העליוני' שהם קיימים באיש יורו היותם נמצאים מנמצא שיש לו כח ויכולת להשאיר האישים כמו שאלו קיימים תמיד באיש. ומציאות התחתונים יורו שהם נמצאים מנמצא שיש לו כח לשמור המינים בלבד ולא האישים וזה ממה שיביא לטעות ולחשוב שהם שתי רשויות כמו שחשב אלישע אחר לכך אמר נעשה אדם בצלמנו כאלו שני הכחות שהמציאו הנמצאים המתחלפים שהם העליונים והתחתונים אומרים נעשה אדם רוצה לומר שהם מסכימים לעשות יצירה אחת שהוא אדם שיתאחדו בו שני הכחות הכח הכללי הנותן קיום במין מצד החומר והכח הפרטי הנותן קיום באיש מצד הנפש. ולזה אמר ויאמר אלהים נעשה אדם רוצה לומר אלהים שהוא בעל הכחות כלם הכללי והפרטי הסכים בשניהם לעשות את האדם שיתחברו בו שני העניינים האלו אולם הרב יצחק אברבנאל פירש באופן אחר שדבר הי"ת עם הארץ שתוציא הגוף מיסודיה ושהוא יפת בו הנשמה העליונה וכך היה כענין שכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וכתיב ויפח באפיו. נשמת חיים. ולכן אמר בלשון רבים נעשה שאילו אמר תוצא הארץ היה נראה היותו כלו חמריי ואילו אמר אעשה אדם או יהי אדם היה אפשר לחשוב שהיה כלו רוחני אבל אמר נעשה אדם מורכב משני חלקים הפכיים חלק הארץ וחלק אלוה ממעל. ורש"י והראב"ע נתנו טעם לשבח שדבר הקב"ה עם השכליים הנבדלים ואמר אני ואתם המלאכים נתעסק בבריאתו של אדם בהיות הנפש המשכלת מטבע הרוחניים ולכן לא נכללה בריאתו באמירת שאר הבעלי חיים וכבר קדמם רבי חנינא בב"ר פרשה ח'. ועל הכל אנו מודים ומשבחים לרשב"י בספר הזוהר שעל כן בבריאת האדם נאמר נעשה בלשון רבים ולא נאמר בל' יחיד כאשר נאמר בכלם יהי אור יהי רקיע יקוו המי' תדשא הארץ יהי מאורות ישרצו המים תוצא הארץ להשתתף בבר אתו עליונים. ולזה כונו רז"ל בב"ר באומרם שהיום ראשון הוא משותף אל העליונים ואל התחתונים כמו שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ויום ב' ויום ד' מיוחדים לעליונים ברקיע ובמאורות ויום ג' ויום ה' מיוחדים לתחתונים בצמחים ובבריאת בעלי חיים מעופף וימיי ונשאר יום ו' ואם לא היה בו מהעליונים היתה קנאה במעשה בראשית ועל כן נברא האדם שיש בו מהתחתונים גוף ומהעליונים נשמה אשר בעבורם נאמר נעשה בלשון רבים. ועתה קורא נבון הנה הבאתי לך מראשית כל פרי חכמינו ז"ל. והצד השוה שבהן שכאשר התחילה התורה הקדושה לדבר מבריאת האדם תכף ומיד הבדילו במאמר הראשון משאר הבעלי חיים להבדיל בין הקדש לחול וכלם נמנו וגמרו שהיתרון הזה הוא מפאת הנפש האלהית וצורתו הנכבדת:
3
ד׳השני באומרו (בראשית שם) בצלמנו כדמותנו ותחלת דברי צריך שתדע שרבים מחכמי הגוים הבינו מלת צלם על הצורה החצונ' המרגשת וטעו בזה עד שנטו לכפירה ולהאמין הגשמות כמו שכתב הרמב"ם בתחלת ספרו מורה הנבוכים. וזה היה דעתם של הנקראים אצלם אנמרופומופיטאש וואדיאנוש שהיו גוזרים שהקב"ה בעל אברים אבל אנחנו קהל עדת ישראל בלתי חולק על זהמאמינים באמונה שלמה שאין ליוצר הכל יתברך שמו לא דמות ולא צורה וכן הזהירנו בתורתו ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ותמונה בגימטריא פרצוף אדם והכתוב צוח כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים אף כי נתעב ונאלח וכתיב ומה דמות תערכו לו. ושלמה המלך אמר בתפלתו הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וישעיה השמים כסאי והארץ הדום רגלי. ואם נקרא בפי חז"ל מקום שהוא מקומו של עולם בודאי שאין לו קץ ותכלית ולא גבול וכן כתב הרמב"ם ביסודות התורה ועקריה. העיקר הג' בטול הגשמות והוא שהאחד הזה ית' אינו גוף ולא כח בגוף ולא תשיגהו מה שישיג לגופים כמו התנועה והמנוחה לא בעצם ולא במקרה ולזה אמר הנביא ואל מי תדמיוני ואשוה ואילו היה גוף היה דומה לגופים, וכל מה שבא בספרים מתוארי הגופים כגון הישיבה והעמדה וכיוצא בזה כלם הם כנגד לשון בני אדם כמו שאחז"ל דברה תורה כלשון בני אדם וגו'. והרמב"ן מעיד באגרת התנצלות ספר המורה שכך היה דעת כל חכמי צרפת וכתב בשם החסיד ר' אליעזר מגרמיזא יוצר הכל ויודע הכל אמת אין לו פנים ואחור וגובה כי אין קץ ותכלית לכל אשר יש בו ואין לו גבול ולא אברים לבורא עולמים. ומה שכתוב בשיר השירים ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים אינו אלא דרך משל תראה במד' חזית וכו' עד שכל הרבנים ור' חננאל ור' נסים ידעו וכתבו שאין דמות וגשם לבורא וקללו המאמין בזה. ואם כך הוא האמת ראוי לנו לחקור מהו זה דכתב רחמנא בצלמנו כדמותנו. והנה הרי"א פירש שצלם ודמות הם שמות נרדפים מורים שניהם על ענין אחד. והעד שבמקום א' נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ובמקום אחר נאמר בדמות אלהים ברא אותו. ולכן חשב שכדמותנו פירוש לצלמנו להודיע שמה שאמר בצלמנו הוא דרך העברה לא שיפול בבורא באמת שם צלם. וענינו שיהיה האדם דומה לו ויהיה מכלל ההדמות שכמו שהסבה הראשונה הוא תכלית המציאות כלו ואליו יעלו כל הנמצאים והוא תכליתם כן האדם הוא תכלית כל ההויות השפלות החמריות. וכמו שהי"ת מושל בכל הנמצאות כלם ומנהיגם כן האדם יהיה מושל ורודה בכל הנמצאות השפלות והוא אומרו ירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו'. ולפי שאין דבר ידמה בשווי לו יתברך אמר כדמותנו בכף הדמיון. אמנם הרמב"ם בהתחלת המורה עשה הבדל בין צלם ודמות. ודעתו שהצלם נופל על הנפש שהיא הצורה המינית כמו שנאמר צלמם תבזה כי הבזיון דבק בנפש ולא בתכונת האברים כי לא יצויר בשכל שהש"י יבזה האדם מצד תמונתו אם הוא שלם בשכלו והדמות אמר שהיא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בה חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל ולכן דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי ואם אינו דמיון באמת אבל לנראה מן הדעת תחלה ונאמר באדם מפני זה הענין ר"ל מפני השכל האלהי המדובק בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו לא שהש"י גוף שיהיה בעל תמונה. ויפה דבר כי בודאי האדם באופן מה דומה להקב"ה ולמלאכים מפאת הנשמה האלהית ורוחנית וההשגה השכלית אשר בהם מתעלה על כל התחתונים. וכבר חשבו אחרים שצלם הוא לשון צל וכמו שהצל הוא נחקק ונרשם מהדבר העומד כנגדו ומתייחס אליו בכל חלקיו כן האדם הוא מחוקק ונרשם מהציור האלהי המשפיע על נבראיו. וכמו שהצל יהלך נוכח המאיר כנגדו כן ראוי לאדם שילך אחרי ה ובדרכיו. ויש מי שפירש בצלמנו בצלם שלנו הנפרד ממנו הוא צלם העולם ותכונתו שהוא עולם המלאכים ועולם הגלגלים והעולם השפל וזה שהאדם נברא בדוגמת העולם בכללו ומפני זה נקרא עולם קטן והעולם אדם גדול כי הראש באדם ששם השכל שופע הוא כנגד העולם השכלי ששם השכלים הנבדלים הלב שהוא באמצע הגוף ומתנועע תמיד ונותן החיות והתנועה לכל אברי הגוף הוא כנגד העולם האמצעי עולם הגלגלים שהם מתנועעים תמיד ומניעים לכל התנועות וכמלך היושב באמצע חיילותיו דומה לשמש היושב באמצע השבעה ככבי לכת. והכבד ושאר אברים שבשפלי הגוף אשר שם יתהוו ארבעה הליחות הם כנגד העולם השפל שהוא בעל ההויה והפסדו על הבחינה הזאת יתאמת שהאדם דיוקנו וצלמו במה שנטבעו בו ציוריו ופעולותיו באופן נפלא:
4
ה׳גם הרב רבי יהודה הלוי הפליא לעשות בספרו הנכבד מ"ד סימן ג' וז"ל ואל יקשה בעיניך דמות אדם לבורא כי בבחינת השכל נדמה לו תחלה באור כי הוא החשוב שבמוחשי' והדק שבהם והסובב והכולל חלקי העולם יותר מכלם. וכאשר נחשוב במדות שאי אפשר לדחותם בין על דרך ההעברה בין על דרך האמת כמו חי ויכול ויודע וחפץ ומסד' ונותן לכל דבר מה שראוי לו ושופט צדק לא נמצא במה שאנו רואים דמיון קרוב מהנפש המדברת והוא האדם השלם וזה מצד שהוא אדם לא מצד שהוא גוף כי הוא משתתף בזה עם הצמח ולא מצד שהוא חי כי הוא משתתף בזה עם הבהמות. וכבר דמו הפילוסופים העולם באדם גדול והאדם בעולם קטן. ואם הדבר כן והאלהים הוא רוח העולם ונפשו ושכלו וחיותו כאשר נקרא חי העולם כבר נתבאר הדמיון על דרך השכל. כל שכן שלנבואה ראות יותר גלוי מההקשה והראות ההוא השיג ההמון העליון עין בעין וראה צבא השמים מהרוחניים הקרובים וזולתם בצורת אדם ולהם רמז באומרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו' ועתה קורא משכיל ראה איך בקיצור דבריו נתן שלש תשובות בדבר כי הנה בתחלה הורה כי טעם הדמוי אשר יעשה האדם להש"י איננו כי אם בבחינת שכלית ר"ל כי מצד השכל אשר בו נבדל מיתר הבעלי חיים עליו נא' כדבר המור' כי בצלם אלהים עשה אותו הורה שנית שהדמוי הוא כי בהיות האדם עולם קטן כמדרגת האל ית' לעולם גדול כן לב האדם אלהאדם. וכן הרב גיקיטילייא בפי' מרכבת יחזקאל על פסוק ודמות אדם להנה כתב שכל סדרי המרכבה כלם סדורות בסדר צורת האדם וכל אלו המחנות בהתחברם כלם כאחד נקרא אדם וכלם הם כסאות לשם הגדול והוא ית' מושל על כלם והוא בתוכם כנשמה בתוך הגוף. והגבאי בספרו עבודת הקדש חלק היחוד פ' י"ח ז"ל יצירת האדם התחתון הנקרא עולם קטן הוא לתבנית האדם הגדול וכו'. סוף דבר תועפות הרים לו בדמיון השלישי באומרו כי דמיון הבורא לאדם הוא בבחינת המלאכים הנראים לנביאים בהיות צורתם בצורת אדם ובזה הסכים עם חכמי האמת שקראו למטטרון עולם המלאכים כמו שכתב החייט פ' ט' האדם העליון ועליהם נאמר בצלמנו כדמותנו. ולפי זה הדמוי אינו נוגע לית' באשר אין לו דמות הגוף ואינו גוף רק למלאכים הקרובים אליו ועמהם היה מדבר נעשה אדם דומה לאדם העליון בצורתו כמו שקדם. ואזל לשיטתיה החבר שהמלאכים נבראו מן הגופים היסודים הדקים. והרמב"ן באגרת ההתנצלות כתב בשם הגאון רבינו סעדיה בצלמנו שאנו חפצים להתראות לנביאים פרצוף החמוד הוא פני אדם. בצלמנו בצלם שמלאכי השרת נראים בו ודבריו צריכין פירוש ארוך אבל בקיצור דברים אומר כי הן הנה היו השתי דמיונות מהחבר. וזה כי באומרו בצלמנו שאנו חפצים להתראות לנביאים הורה שהפסוק כפשוטו והשי"ת בהראותו את יקר תפארת גדולתו לנביאים היה מתראה לשכלם בצורת מלך יושב על כסא כמאמר דניאל איש חמודות חזה הוית עד דכרסון רמיו ועתיק יומין יתיב וגו'. והוא מה שאמרו חז"ל גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה שנא' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם ממש. והוא מה שאמר הפסוק וביד הנביאים אדמה. ובאומרו בצלם שמלאכי השרת נראין בו הוא ההדמוי השני בהיות שהמלאכים כדבר חכמי האמת צורתן כצורת האדם וכן נראין לעיניהם. סוף דבר החייט הציוני והריקנטי נמנו וגמרו שאין הבשר נקרא אדם אלא הנשמה ועלי' אמרה תורה בצלמנו כדמותנו. ועל כל פנים לא נוכל להכחיש שהאדם דומה להקב"ה ולמלאכים בנשמה האלהית בהשגה השכלית ובהיותו פועל בבחירה ורצון. ומזה המקום בודאי הוכיח אפלטון השארות הנפש וכן אמר באלסיביאדי ופידרו אם האדם הוא צלם אלהים והאלהים נצחי האדם מוכרח שיהיה נצחי וזה הוא המקום הב' מורה מעלת האדם ומדרגת נשמתו השלישי הוא (בראשית שם) וירדו בדגת הים ובעוף השמים וגו' וזה שכשיושכל הירידה והממשלה הזאת בודאי נייחס אותה אל הנפש יען שהאדם מצד הגוף אין לו כח לעמוד ולהתיצב נגד התנינים הגדולים והחיות הטורפות מעשים בכל יום יוכיחו. ולכן מוכרחים אנו לומר שהירידה הזאת היא מפאת הנפש שבהיותה בשלמותה ישאר כח לשום בעל חי להרים ידו ורגלו או להזיק שום איש מאישי האדם. וכמו שאמר רבי חנינא בן דוסא לתלמידיו ראו בני אין הערוד ממית אלא החטא ממית כי אז ישתבש הסדר הטבעי שלהם ועל דרך נס או בהשגחה פרטית כי הרבה שלוחים למקום פוגעים בגזרת יוצר' באדם ומזיקין אותו. וכן אחז"ל זכו ירדו ל"ז ירדו רצונם זכו ירדו וימשלו בהם ואם לאו ירדו ממדרגתן והב"ח הראוי כפי הטבע להיות נכנע ומשועבד אליו יעלה למעלה ויגבר עליו והוא ירד מטה מטה ממדרגתו ויוזק ממנו. משל למלך שהיה לו שר חביב ונחמד עליו יותר מכלם כל זמן שזה השר נושא חן בעיני המלך כל העם מקטון ועד גדול נשמעים אליו ונכנעים לפניו ומחנפין אותו. אמנם אם יודע להם שחטא למלך וצלו סר ממנו אז תכף ומיד מלשיני' אותו ומגלים חרפתו לפני המלך ומסבבים מיתתו כמו שקרה להמן עם חרבונא. וכן המלך הוא הקב"ה השר חביבו ונאמן ביתו הוא האדם וכמו שאחז"ל חביב אדם שנברא בצלם. ובודאי כשהוא מוצא חן בעיני ה' כל הנבראים כלם נכנעים לפניו וסרים למשמעתו אבל לאחר שיחטא אפי' הבהמות אשר כפי טבעם משועבדים אליו פורקים עולם מעל צוארם ורומסים גדולתו. וזהו שאמר במסכת שבת רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנא' אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. ובזוהר פ' וישב נאמר שכאשר האדם שלם בדיוקנו ירצה בפרצוף הנשמה הנקרא אדם שלא חטא כל הבריות מתייראים ממנו כדכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' וכיון שיש פגם בגוף הנשמה מסתלקת ממנו והוא דומה לבהמה שנא' ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות. ולכן נמצא שכאשר הכיר קין חטאו התחיל להתיירא מן החיות ואמר והיה כל מוצאי יהרגני והוצרך הקב"ה לשום בו אות א' משמו הגדול לבלתי הכות אותו כל מוצאו שהם החיות כי לא היו אז זולתם בעולם בריות שיוכלו להזיקו והנסיון יוכיח שהרי לדניאל סגר פום אריותא ולא חבלוהו ולנביא שהלך לבית אל יען אשר לא שמע לקול ה' וימצאהו האריה וימיתהו כדבר ה'. וכיוצא בזה נמצא בספר הזוהר פ' ואתחנן בב' לסטים שבאו על ר' אלעזר ור' חייא ובאו שני חיות והרגום. ומעשה לרשב"י וחביריו שהגיעו לאגם מים וראו שנחש נלחם עם אפעה ונצולו וכן מעשים רבים. והיוצא מזה הוא שמדרגת האדם וממשלתו על הב"ח הוא כל זמן ששומר מעלת צלמו וזהו בצלמנו כדמותנו וירדו אבל אם ישחית הצלם והדמות אז ירדו בצרי תחת היו"ד והב"ח יעלו למעל' שמותר האדם מן הבהמה אין כ"א הנשמה הטהור'. ומכאן ראיה שהנפש היא אלהית שאם נפש האדם היא כנפש אחד מהב"ח למה יהיה הירידה והממשלה הזאת עליהם ולמה יתיר לו לשוחטם ולאוכלם. אלא שבודאי היתרון הזה הוא מפאת הנשמה הרוחנית אשר בה מתעלה עליהם. וכן בדוד הוא אומר ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעש' ידיך וגו' והרצון שהקב"ה הגדיל את האדם על כל הנמצאים וחנן לו הנפש המכונה כבוד כמד"א ויגלכבודי ובמקום אחר למען יזמרך כבוד ולא ידום וכן ובקהלם אל תחד כבודי ולמד לו בינה והשכל שהוא הדרו ובבחינת אלו הדברים המשילו על מעשי ידיו ושם כל השפלים תחת רגליו. הרי לך שכל הגדולה הזאת היא מפאת הנפש הרוחנית אשר השפיע בו:
5
ו׳הרביעי הוא (בראשית א' לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וזה שכבר הקשו כל המפרשים כי למה זה לא נאמר בבריאת האדם וירא אלהים כי טוב כמו שכתוב בשאר הדברי' בנבראו דבר יום ביומו בהיות האדם יותר טוב ושלם מכל ברואי מטה. ותרצו שבכל שאר הנמצאי' נשלם טובם בהוית' אבל האדם טובו ושלמותו נקנה ממעשיו ויגיעתו ולא נודע זה עד יום מותו. אשר על כן אחז"ל שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם שנאמר הן בקדושיו לא יאמין. ושלמה המלך ע"ה ויום המות מיום הולדו. אבל האמת כפי רבנן דאמרי לה בב"ר פ"ט בשם רבי חנינא בר אידי ור' פנחס וכ' חלקיהו מאד הוא אדם אותיות דדין הינון אותיות דדין כי האדם הוא תכלית הכל וכל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה. ולפי זה וירא אלהים את כל אשר עשה אינו חוזר לכל אשר ברא כ"א לאדם כי בו ביצירתו ראה אלהים את כל אשר עשה יען הוא דיוקנו של מקום וציור כל פעולותיו כאשר הוכחנו ולהודיע זה כתב והנה טוב מאד אותיותיו הן הן אותיות אדם כדלעיל. ואם כך הוא הא לך הבדל אחר אשר בו הבדיל הקב"ה את האדם משאר בריותיו שבכלם נאמר וירא אלהים כי טוב. אמנם באדם ספר בשבחו באמרו והנה טוב מאד ומידו היתה לו השבח והגדולה הזאת להורות ולהבדיל בין האור ובין החשך ר"ל בין נפשו לנפש כאר הבעלי חיים כיתרון האור מן החשך:
6
ז׳החמישי הוא (בראשית ב ז) וייצר ה' אלהים את האד' עפר מן האדמה וזה שכשדבר הכתוב בבריאת החיות תמצא ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' ביו"ד אחת אבל בבריאת האדם וייצר בב' יודין. וזה לא נפל במקרה כי אי לך אות במקרא שלא יהיו תלוים בה תלי תלים של סודות ורמזים. ולכן מוכרחים אנו לומר כדברי חז"ל בב"ר פ' י"ד שרנמזו כאן ב' יצירות א' מן התחתוני' שהוא הגוף וא' מן העליונים שהוא הנפש מה שאין כן בשאר ב"ח אשר אין בהם בלתי יצירה א' שהוא הגוף. ומה מאד הגדיל הקב"ה את האדם במה שייחד יצירתו לעצמו ולא הטיל על זולתו אפי' החלק הפחות והנבזה ממנו באומרו בענין הגוף וייצר. ועל הנפש ויפח באפיו לא עשה כן לכל בריותיו. ולכן אינו מן התמה אם הפליא הקב"ה לעשות בהרכבתו כל כך מן השלמיות עד שאיוב אמר ומבשרי אחזה אלוה ר"ל שלמות פעולותיו ית' ויתעלה שמו וזאת ג"כ היא ראיה גמורה שהנפש היא אלהית כי למה יטריח ה' לעשות הגוף אשר בעפר יסודו אם לא בשביל שהוא כלי לנשמה החשובה חצובה מתחת כסא כבודו:
7
ח׳הששי הוא (בראשית שם) ויפח באפיו נשמת חיים לשון שממנו יובן היות הנשמה רוחניית ועוצם מעלתה בהיותה אצולה מרוה"ק וכאילו כביכול הגיע הקב"ה אפיו אל הגולם ונפח בו הנשמה ועמה השפיע מחכמתו על האדם ובזה הורה הכתוב שהנשמה היא אלהית יען באה אליו מחוץ אחר שנברא הגוף עפר מן האדמה מה שלא תמנא בשאר ב"ח אשר כלם בפעם א' נבראו עם הנפש הצומחת והמרגשת. ולפי שאין אצלינו יסוד יותר דק מהרוח יחס זה העצם לדבר נפוח אבל היא נפיחה אלהית לא נפיחה יסודית. וכמו שכתב הרמב"ן הודיענו זה המאמר שלא באה בו מהיסודות כמו שרמז בנפש התנועה גם לא בהשתלשלות מהשכלים נבדלים אבל רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה כי הנופח באפי אחר מגשמותו נותן בו וזהו שנאמר ונשמת שדי תבינם כי היא מיסוד הבינה ע"ד האמת ע"כ לשון הרב והחכם בן עזרא כ' כי שם נשמה לא נאמר כ"א על הנשמה השכלית כי היא מן השמים וכן בעלי פרפיראו' אמרו נשמה בגי' השמים. וזהו סוד יקרא אל השמים מעל ובהיותה אחת בנושא רבת הכחות יקראה הכתוב נשמת חיים והרצון נפש הכוללת הכחו' כלם וכל מיני החיים הצמיחה וההרגש וההשכלה שהיא החיים הנצחיים או רומז לחיי המלאכים וכפי מה שפירש הרשב"י הקב"ה נפח בקרבו נשמה מטבע השכלים הנבדלים שהם חיים וקיימים באישיהם והוא והוא ברשעתו עשה עצמו כאחד הב"ח הבהמיי' והוא אומרו ויהי האדם לנפש חיה בהמיי והיותר נכון נשמה חצובה ממקור החיים. ואיך יהיה הפירוש הפסוק הזה מורה באצבע שחבה יתירה נודעת לו לאדם מפאת הנפש המשכלת יען בכל שאר הב"ח נא' ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' יורה שצורתם אינה דבר יוצא מחומר האדמה ולכן תתהוה בהווייתו ותפסד בפרודו אבל באדם נאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה יורה שיש מצירות לאדם זולת העפר אלא שעשה חומרו מעפר האדמה והחומר הזה נמשך אחריו ועשוי לצרכו ואח"כ נפח בו הנשמה הטהורה והזכה וזהו היתרון הששי:
8
ט׳השביעי הוא (בראשית שם) ויהי האדם לנפש חיה וכבר הקשה רש"י כו מה היה היתרון הזה אם כל הבהמות והחיות נקראים ג"כ נפש חיה. ותירץ שנשמתו של אדם חיתה מכלם מפני שנתחדש בו דעת ודבור. והראב"ע פי' שה ך האדם מיד כחיות ולא כתנוקות. וכבר השיג עליו הרי"א באומרו כי מה חשיבותא היא זאת שידמה למהירות תנועתו לב"ח. והרמב"ן פי' נפש חיה שתהיה תמיד חיה נצחית בלתי מיתה ונפסדת והוא הנכון. אבל אנקלוס תרגם לרוח ממללא. ולזה נקרא האדם בפי הכל חי מדבר ואף שהפילוסוף פורפיריא"ו גוזר שיש מן הב"ח שיש להם שכל ולשון שאינו מובן ממנה כמו שאנחנו לא נדע לשון היונים וההנדיי' וההגריי' ויתר הגוים הנכריים אצלנו ושאפולוניא"ו טיאניא"ו וטאלי"סמיליסיא"ו ואחרים היו מבינים אותם. ויש ג"כ מחז"ל שלהגדיל חכמתו של שלמה אמרו שהיה מכיר שיחם. בודאי שהדברים האלו גוזמא הם כי לא נתן הקב"ה המעלה הזאת אלא לאדם המשכיל ויודע בשכל אשר חנן לו בפרטות. וכן כתיב מי שם פה לאדם. וארסטו בספר הפוליטיקה שלו ח"א הכריח שהדבור נתיחד לאדם ולב"ח הקולות בלי ערוב האותיות וחבור המלות כי אינם בעלי דעת ותבונה לצייר בדעת מחשבותם ולהוציא לאור מלתם. ואף שיש עופות שההרגל והלמוד עושים בהם רושם ומדברים בשפה ברורה ברור הוא שלא בשכל ידברו. ולכן האדם בלבד נקרא חי מדבר. והיתרון הזה בודאי השיג האדם בעבור נפשו היקרה וכן כתוב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה כי כפי מה שפירש אנקלוס הוא לרוח ממללא. והיה זה יען שאר הב"ח אינם צריכים לקיומם אלא המזונות אשר בנקל הכין להם הטבע אבל האדם הנברא ללמוד וללמד עבודת בוראו ולהיותו מאושר לא לבד בעוה"ז אלא בעוה"ב מיד שנפח בו הקב"ה הנשמה נתן לו הדבור כמו כלי צרכיי להשיג אושרו. והמעלה הזאת לא נתנה אלא לו להנאתו ולטובתו ראה זה חלק אדם מאל וחלק אלוה מעולמו:
9
י׳השמיני הוא (בראשית כ"ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. וזה שאם תסתכל בפסוקים תראה שזכר שתי פעמים שהונח אדם בגן עדן. כי הנה ראשונה אמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. ואחר שהשלים זכרון הגן והנהרות אמר ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן שהוא כפל מבואר. וכבר השיב הרי"א בשם י"מ שויניחהו בג"ע הוא סמוך עם ויצו וכאילו אמר וכאשר לקח אלהים את האדם והניחו בג"ע אז צוה עליו מכל עץ הגן. ודבריהם אינם נכונים כי מאחר שאמר למעלה וישם שם את האדם פשיטא ודאי שאחר זה בא לו הצווי ועדין הקושיא במקומה עומדת. אמנם הוא מעצמו כתב שחזר הכתוב לומר ויקח ה' אלהים את האדם וגו' להודיע תכנית הנחתו שם כאילו אמר והנה לקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בג"ע זה כדי לעבדה ולשמרה. והיתה העבודה שיאכל מהעצי' שהותרו לאכילתו והשמירה שלא יאכל ממה שהוזהר עליו כאילו לנסות אותו בא האלהים לדעת הישמור מצותיו אם לא ולכן הניחו שמה. אבל לפי דעתי עדיין נוכל להקשות ולמה לא פירש הכתוב זה התכלי' למעלה ואמר וישם שם את האדם אשר יצר לעבדה ולשמרה וכפל הנחתו בג"ע בלי צורך. והרמב"ן כתב שבאומרו וישם שם את האדם אשר יצר הודיענו הכתוב שני דברים. הא' שלא נברא אדם בג"ע אלא חוץ ממנו ואחר שנברא שמו הקב"ה שם. והב' שעם היות שהאדם והגן נוצרו ביום הששי הנה ראשונ' נוצר האדם ואח"כ נוצר הגן אשר הושם שם. ומפני זה הכתוב ראשונה וייצר ה' אלהים את האדם ואח"כ ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. ובמחילת כבודו לא דבר נכונה כי כבר השרישו לנו חז"ל על פסוק אחור וקדם צרתני שהאדם היה האחרון שנברא במעשה שמים וארץ ואם הג"ע נברא לאחר יצירתו הוא האחרון ולא האדם ועוד שכל המפרשים פה א' מעידין שהג"ע נברא ביום הג' ואם האמת כך הוא בודאי שהפסוק הראשון לא בא אלא להודיענו מעלת האדם ומדרגתו על כל השפלים. ולכן תכף ומיד שהזכיר בריאת הג"ע ספר בשבחו באומרו ויש' שם בעצמו ובכבודו את האדם אשר יצר לא עשה כן לכל שאר בריותיו וב"ח. ואחר שבזה האופן הגיד גדולתו מפאת נפשו אז ספר שלמות הגן ואיך ספק לו כל צרכיו בתוכו בהצמיחו שמה כל מיני העצים המועילים נחמדים למראה וערבים לחיך. ואח"ז איך לוקח האדם והניחו הקב"ה שם לעבדה, ולשמרה. ולא לחנם חזר הכתוב ופירש לנו בריאת האדם והגן עדן בלבד בהיותם כלולים במעשה יום שלישי וששי כי היה זה להורות מעלת אלו הנבראים בעולם התחתון ושהג"ע נברא בשביל האדם והאדם בשביל הגן עדן כי לא לתהו בראו אלא לשבת בו יצרו להשיב נפשו מני שחת ולאור באור החיים:
10
י״אהתשיעי הוא (בראשית כ יו) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן וגו' מכאן אתה למד שהאדם הוא בעל בחירה ורצון כי לא בא הצווי ואזהרה והשכר ועונש למי שהוא אנוס ומוכרח במעשיו כי אנוס רחמנא פטריה והתירה אינה מחייבת בעונש מי שחטא בשגגה. ואם האדם הוא בחיריי בהחלט כמו שראינו בכל ענייניו בודאי נבדל מפאת נפשו מכל הב"ח שלא יש להם בחירה ורצון אלא נטיה טבעית לכל הדברים אשר לא יכזבו. והנסיון יורה שהאדם שוער בנפשו שיוכל לדבר ולשתוק לתפוש ולהניח ואיננו שוער בכח אחר שימנעהו מחפצו. וזו ראיה גמורה שהוא מנהיג טבעו בשכלו ואם יעש' כן הוא משכיל ואם לאו יהיה סכל. וזאת אומרת שהאדם נבדל בהבדל עצום משאר הב"ח בבחיר' ורצון אשר היא כח מכחות הנפש הרוחנית אשר הוכחנו היותה אלהית והעיד עליה הפסוק שזכרנו:
11
י״בהעשירי והאחרון שבכלם הוא (בראשית ה כ) זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. וזה שבכל הב"ח נאמר שאדם הראשון קרא להם שמות כמו שכתוב ויקרא אדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה כי כמו שמשפיע הקב"ה בו הדעות אמתיות כך השפוע בו שרשי הלשון ההוא המסכמת בטבע לאותן ידיעות אמתיות ולנמצאים בעצמם. ולזה לנסותו בא האלהים בהביאו לפניו כל מיני הב"ח לראות מה יקרא להם ואם יסכים דבורו הפעלי לדבור הנברא אצלו יתעלה כפי מה שהטביעו בו באופן מתיחס ונאות בטבע. והעיד הכתוב שכך היה ושבחכמתו הרמה קרא לב"ח השמות כפי הוראת טבעיהם וזהו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו הראוי לו ועם א החכמההזאת לא ראינו שקרא לו שם חדש והמתין שפי ה' יקבנו וזה בודאי מגדיל מעלת האדם יען לא לבד הקב"ה יצרו עפר מן האדמה ואח"כ נפח באפיו נשמת חיים אלא שלא הניח שום דבר ממנו לזולתו ואף שמו קרא לו. ואל יקל בעיניך זה השם הנכבד כי אינו נגזר מאדמה כאשר חשבו רבים אבל הוא שם מורה תחלה על יסוד עליון פנימי בהיותו בצורת מלבוש יו"ד ה"א וא"ו ה"א וזהו סוד דמות כמראה אדם וסוד ודמות פניהם פני אדם והסימן ה' מה אדם וגו'. ולכן כאשר הי"ת היה קורא ליחזקאל אשר מחזה שדי יחזה היה קוראו בן אדם. ובהיות מכל השמות אשר נקראו לו היותר חשוב מכלם לכן לא נאמר בבריאתו נעשה אנוש או גבר אבל נעשה אדם שרומז על מעלת נפשו כמד"א נר ה' נשמת אדם. הרי לך העשרה מאמרות שבהן נברא העולם קטן ועשרה לשונות של חבה שבהן חיבב הקב"ה את האדם ואיך כלם כאחד יעודון שהנשמה אשר בו ממרום קדשו הופיע ונפח באפיו היא אלהית ורוחנית. ואלו הן הראיות אשר חצבנו מהמקום הזה:
12
י״גכולל שבעה דרכים אשר בהם סר צל השאל' דלמה לא נזכרה בתורה ההצלחה הרוחנית. ומורה שאין לשים לב עליה בהיותה מיוסדת על אדני תהו ובהו.
13
י״דהשאלה היותר שגורה בפי כל המפרשים מבני עמנו היא כי למה זה לא נזכר בתורה היעוד הרוחני ושכר הנשמה אחר המות כמו שנזכרו היעודים הגשמיים. וחכמי הגוים מלעיגים עלינו באומרם שתורתנו הקדושה היא בלתי שלמה יען אינה נותנת החיים הנצחיים לעושיה. אמנם הרי"א בפ' בחקותי הרחיב הלשון בזה והביא על השאלה הזאת שבע' תשובות שכפי העיון הטוב אפשר להשיב ואני לקצר באתי ולכן בריש מלין אזכירם ואומר:
14
ט״והא' אמר שהטובות והרעות אשר נזכרו בדברי הברית היו בלבד הסרת המונעים והרחקת הדברים המעכבים את האדם מקנין שלמותו כי השכר והעונש האמיתי הוא רוחני מגיע אל הנפש בעולם הנשמות ושכר מצות בהאי עלמא ליכא:
15
ט״זהב' שהגמול הרוחני הוא עמוק וקשה לשכל האנושי לציירו והתורה נתנה להמון העם עם חכמיהם ולכן ראוי שתיעד להם הגמול הגופיי אשר לא היו מכחישים אותו:
16
י״זהג' שהשארות הנפש ותגמולה כפי שלמותה הוא דבר מתחייב לטבע האנושי לפי שהצלחת הנפש אינה מהדברים שיקובלו מהדת האלהית בלבד כי גם הכרעת השכל ושקול הדעת יחייבה. הלא תראה שלא יש אומה ולשון כפי מה שראינו בספריהם שלא קיימו וקבלו הדעת הזה מהשארות הנפש. ולכן היו יעודי התורה בדרכים נסיים למעלה מהטבע כפי ההשגחה האלהית ולכן לא באו בכללם גמול הנפש בשכר ובעונש הרוחני להיותו מחוייב מטבע הנפש ואינו בדרך פלא כשאר היעודים הגשמיים:
17
י״חהד' שלהיות כל זרע אדם ובני נח זולתי יחידי סגולה כשם ועבר ואברהם כלם עובדים לכוכבים ומכחישים השגחת השם בפרטי בני אדם ונמשכו אחריהם מאמיני הקדמות לכן לעקור מלבם המחשבה הרעה הזאת באו היעודים גשמיי' והוצרך להבטיחם בדברים שישיגו אותם בחושיהם מורים בהכרח שהוא ית' משגיח ובעל רצון ויכול על הטבעי' כרצונו באשר כלם מעשה ידיו:
18
י״טהה' שעובדי עכו"ם בימים הקדמונים היו מועדים לעובדיהם בהצלחות הגשמיות. ולכן ראתה החכמ' האלהית להבטיח להן שלא יחשבו שבבטול אות' העבודות יחסרו מהם הטובות האלו אבל בהפך שבהרחיקם מהם יושפעו עליהם בהשגחת השם טובו' והצלחות יותר ויותר:
19
כ׳הו' שהצלחת הנפש ודבקותה בבוראה שהוא השכר האמיתי כבר בא מבואר גם בדברי הברית במ"ש והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם והייתי לכם לאלהים. ואין זה כ"א בהתחברות ודבוק הענין האלהי בנו בדבקותנו הנפשיי בעולם הנשמו' הז' שלא היה אפשר ליכנס שום יעוד רוחני בין היעודים הגשמיים שנזכרו בדברי הברית כי הם היו כוללים לכל האומה כי הנה רבוי הגשמים וברכת התבואות ונצחון האויבים ושאר הדברים שנזכרו שם הם יעודים לכלל ולכן היו כלם גשמיים כפי רובם במצות ובעבירות שבעם והעיר נדון אחר רובו. אמנם יעודי הנפש אינה אלא לכל איש ואיש בפרטיות כי היחיד בזכותו יחיה ובעונו ימות ולכן לא נכתבו בתוכם. עד כאן קיצור דבריו. ואינני רוצה להשיג כנגדם ולברר לעת עתה הבר מתוך הפסולת. אבל באתי להודיעך קשט אמרי אמת כי השאלה הזאת נשענת על קנה הרצוץ והשקר יען בהרבה מקומות מן המקרא תמצא מבואר ומפורש השכר הנפשיי כמו שתראה בפרקים הנמשכים בעזרת שוכן שחקים:
20
כ״אמורה מקום הפסוקים שכתורה, אשר בם מבטיח הקכ"ה שכר הצדיקי' בעולם הנשמו':
21
כ״בהגם שלא תמצא בארץ החיים אומה ולשון אשר לא תודה שהנפש היא רוחנית ונצחיית וכמעט שכלם קבלו העיקר הזה מהיהודים שנתישבו במצרים אשר שם ירדו מכל העולם כל הפילוסופים ולמדו רוב חכמתם מהם כאשר ידעו והודו כל הגוים באומרם שכל החכמות יצאו ממקור היהודים ולא יש בינינו ת"ל מי שכופר בעיקר הזה ראיתי ונתון אל לבי לחקור ולדרוש באמונה הזאת עד מקום שידי מגעת כדי שידעו הכל שתורתנו השלמה לא תחסר כל בה וכמו שאמר דוד ע"ה תורת ה' תמימה. ולסלק מעלי אתתלונות העמים אשר שוח שתו השערה באמרם שאין לישראל שכר נפשיי אחר המות. עתה אקום אשית בישע אמרות ה' אמרות טהורות ואשר אין כח בהם להכחיש' וזה החלי לעשות בעזרת שוכן ערבות:
22
כ״גהמקום הא' הוא בפ' אחרי מות אמר הכתוב (ויקרא יח ה) ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האד' וחי בהם אשר בלי ספק על חיי הנפש ידבר וכמו שתרגם אונקלוס ויחי בהון בחיי עלמא. והפי' הוא מוכרח כי מי לא ידע שלא יחיה שומר התורה חיים גשמיים יותר ארוכים מזולתו אם הנסיון יוכיח כי כל העמים ילכו איש אחר תאותם לאכול ולשבעה מכל אשר בחרו ולכח אמיץ הנה הנם ועצמותיהם יחליצו. ושומרי התורה אשר אינם אוכלי' נבלות וטרפות מוכים בחלישות כח ובנגעים גדולים אשר על כן הורה החבר למלך הכוזר שישראל באומות הם כלב באברים רב חליים מכלם ורב בריאות מכלם כאשר האריך בח"ב סי' ל"ו. ואם כך הוא מוכרחים אנו לקיים דברי אונקלוס שבחיי העול' הבא ידבר ולא על חיי הגוף. ולהאמין שהתור' מיעד לנו השכר הרוחני הבא אחר המות וזו ראיה נכונה לכל בעל שכל מודה על האמת. ואם תשכיל ותעיין בפ' ואתחנן תראה הרבה פסוקים אשר בם הבטיח הקב"ה ההשארות הזאת. אמר (דברים ד ד) ואתם הדבקי' בה' אלהיכ' חיי' כלכם היו' ואם על חיי הגוף מדבר מה בא הכתוב להודיעם וכי לא היו יודעים שהיו חיים כלם אלא בודאי שהיה מבשרם כי להיות' נכנעים לעבודתו ושומרי מצותיו כמו שהגיד הכתוב מי יתן והי' לבבם זה להם לירא' אותי כל הימי' היו דבקים בו ומזומנים לחיי העוה"ב. וכבר פירשו חז"ל על פסוק (שם ו ב) למען תירא את ה' אלהיך לשמור את כל חקתיו ומצותיו אשר אנכי מצוך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יאריכון ימיך ימי חייך העולם הזה ולמען יאריכון ימיך בעולם הבא. ועל השכר הנצחיי הזאת הבטיחם בלי ספק בפסוק (שם כד) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיו' הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו'. באר כי יש במצות תועלת לנפש אחר פרידתה מן הגוף בעוה"ב כי הם הם הנקראים ימים וכמו שאמר דוד המלך ע"ה מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב שהוא הטוב הצפון לצדיקים. ויען הואיל משה באר היטב שעל הטוב הזה מדבר אמר עוד לחיותנו כהיום הזה ר"ל להחיו' אותנו בעולם הנשמות כמו שאנו חיים בעוה"ז והוסיף וצדקה תהיה לנו וגו' וכמו שתרגם אונקלוס וזכו יהי נטיר לנא לעלמא דאתי. וסיים הפסוק לפני ה' אלהינו ר"ל בעוה"ב. הנה נתבאר בפירוש השכר הרוחני לנפש אשר שם החיים האמיתיים חיי הצלחה ושקט. וכן יש ראיה אחרת בסוף הפרשה אמר הקב"ה לישראל (דברים ז ט) וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהי' האל הנאמן ר"ל הגם שלא ישלם מיד לצדיקי' הוא נאמן לקיים דברו ולשלם שכר טוב לצדיקים לעוה"ב כי כך היא המדה שהב"ה מעניש לצדיקים על מיעוט עונות שבידם בעולם הזה למען ינקו ויהיו זכאים לחיי העולם הבא. אמנם ברשעים הוא בהפך שהקב"ה משלם להם על מיעוט זכיות שבידם בעולם הזה כדי להאבידם מן העולם הבא. וכן כתוב ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו ותרגם אונקלוס ומשלם לסנאוהי טבין דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון לא מאחר עובד טב לסנאוהי טבאן דאינון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון. ויונתן בן עוזיאל תרגם ומשלים לסנאוי אגר עובדיהון טביא בעלמ' הדין מן בגלל למשציא יתהון לעלמא דאתי וכן תרגם ג"כ הירושלמי ולא תוכל לפרש הפסוק באופן אחר כי פניו רוצה לומר בחייו כמו (בראשית יא כה) וימת הרן על פני תרח אביו ר"ל בחיי אביו. ואם הקדוש ברוך הוא מאחר כפי, הפסוקים האלו לצדיקים שכרם עד לאחר מיתתם ולרשעים לא יאחר גמולם ומשלם להם שכר מיעוט הזכיות שעשו בעה"ז כדי להאבידם מן העולם הבא וכמו שאמר דוד בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמד עדי עד בעולם הנשמות מי גבר יחיה ולא יראה שמכאן הוכחה רבה להשארות הנפש:
23
כ״דעוד תשוב ותראה בפרשת נצבים שאמר הקב"ה לישראל (דברים ל יט) החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים. ואין ספק שבחיי העולם הבא הכתוב מדבר כי כבר הוכחנו ששומרי התורה לא יחיו חיים ארוכים יותר משומרי חקי שאר האומות. ולכן מוכרחים אנו לומר שהם החיים הנצחיים. ושם נאמר (שם כ') לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך ובא הפירוש חייך בעולם הזה ואורך ימיך לעולם שכלו ארוך. וכיוצא בזה אמר בפרשת האזינו (שם לב מו) שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם וגו' כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה וכו' אשר כפי הר בעל עקרים רומז לשכר הרוחני והגשמי וכן על הרוחני אמר כי הוא חייכם ועל הגשמי ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה. ואמר על הרוחני כי לא דבר רק הוא מכם כלומר אל תחשבו שהוא דבר אחר זולתכם אבל הוא בעצמו חייכם רוצה לומר הנפש שהוא מהות החיות הנשאר אחר המות. ויען שהשלמים מקבלים שכר עמלם במצות לאחר המות נאמר בברכות משנה התורה (שם כח ו') ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך שפירושו האמיתי כפי חז"ל הוא בביאתך לעולם וביציאתך ממנו כענין מה שאמר דוד ע"ה ה' ישמור את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. ר"ל ישמר צאתך מן העולם הזה שיהיה בשלום שהוא העיקר וג"כ ישמור בואך והכנסתך בו וסיים מעתה ועד עולם ר"ל עולם הגמול והבא אחר המות:
24
כ״העוד תמצא בפרשת ראה ראיה אחרת אמר הכתוב(שם יד א') בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וגו' ולכאורה היה לו לומר להפך שהרי זה דומה לאומר לחברו אל תדאג על אבדת טבעת שלך כי מרגלית טובה היתה בה אבל הפירוש כך הוא לא תתגודדו על מת כמנהג האמוריים שעושים מן העולם הזה עיקר וכאשר ימות להם מת ויאבד מביניהם בוכים יותר מדאי ומתגודדים עליו כי אבדתו אבדת עולמית. אבל אתם בנים לה' אלהיכם ודרך האב להוריש לבנו מנה יפה שיש לו. ולפיכך העולם הבא שבראתי הוא מעותד לכם ולכן לא תהגודדו על מת ולא תמרטו שער ראשיכם כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובטוחים אתם שתירשו חיי העה"ב שהוא העיקר ושאחר המות עדין עתידים חתם לראות פני בניכם ונפש אהוביכם. ולכן אינו מהראוי לעשות כמעשיהם ואם תחקור ותדרוש בספר התורה הזאת האמת יורה דרכו שהקב"ה בעצמו הבטיח לצדיקים בפרט שכר העולם הבא והנה באברהם כתוב לאמר (בראשית טו טו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשבה טובה. והקשו המפרשים כי הנה אבות אברהם היו עובדים ע"ז ואיך יאמר לו הי"ת שיבא אליהם. ורש"י לתקן זה כתב למדך שעשה תרח חשובה. והרי"א תירץ שהאבות היו אדם וחוה אבות הראשונים לכל נוצר ונקברו במערה בחברון וייעדו הקב"ה שיקבר עמהם ואין צורך לפירושם כי הראשונים בזמן או במעלה וחשיבות נקראו אבות כמו שהעיד הכתוב שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ואלישע קרא לרבו אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. אשר על כן מה שהבטיח הקב"ה לאברהם הוא שיבא לאבותיו החסידים הראשונים שמתו הבל חנוך נח שם ודומיהם בשלום בלי עון ופשע. ואחרים אומרים כי יען שהיה מתיירא ליפול ביד אחת מן הנסיונות אם ה' ינסהו עוד פעם אחרת הוצרך ה' להבטיחו שאם ינסהו עוד שהוא יבא אל אבותיו בשלום בלי עון אשר חטא יגרשהו ממנוחתו כבוד. ומכאן ראיה להשארות הנפש וזה שאם אברהם לאחר מיתתו בא אל אבותיו אם כן עדין היתה לו חיות ותנועה ואבותיו עדין היו במציאות ולא נתבטלו וכך הוא האמת מפאת הנפש כי הגוף כלה והמתים אינם מאומה מפאת גופם שעפר הם ואל עפר ישובו. עוד ראוי שתשכיל שבעבור זה תמצא באברהם יצחק יעקב משה ואהרן אסיפה במיתתם באברהם כתיב (בראשית כה ח) ויאסף אל עמיו וכן בכלם וחז"ל אמרו אין גויעה אלא בצדיקים והקשו והא בדור המבול כתיב ויגוע כל בשר וכתי' כל אשר בארץ יגוע. ותרצו גויעה ואסיפה קאמרינן. ופירושו אצלי שהגויעה היא בערך הגוף ופירוד ההרכבה והאסיפה בערך הנפש אשר בהיותה נצחית קרינן בה האסיפה אל עמיה יען נאספת ומתדבקת בעולם הרוחני לשאר נפשות הצדיקים אשר שם בגן עדן מתעדנים לנצח. ומדקרי בהם אסיפה מכלל שאחר מיתה עדין הם בחיים. ועם היות שהבטיח הקב"ה לאברהם ולצדיקים הנזכרים ההבטחה הגדולה הזאת בלשון אסיפה כאמור הנה נא בפרטות הבטיחה ליעקב אבינו באומרו לו (בראשית מו ד') אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה. ואף שהפרושים כלים מכלים שונים האמת שעם יעקב מדבר ורמז לו שיעלה ויקבר בארץ ישראל הגבוהה מכל הארצות. והוסיף גם עלה כי משם יתעלה בעליה אחרת עליונה לאור באור החיים וזהו טעם הכפל. הראיתיך בעיניך נגד כל הקמים עלינו לרעה איך באו בתורה הרבה פסוקים מעידים ומגידים השכר הרוחני בעה"ב ושהקב"ה הבטיחו לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. והנה בלעם אף כי רשע וחוטא הודה וענה אמן בעל כרחו שהעולם הבא צפון לזרע יעקב באומרו (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו. ומלת נפשי במקום הזה הוא הגוף כי הנפש לא תמות ואם על מיתת הגוף בקש מה מעליותא מצא בין מתי ישראל למתי אומות העולם אלא שהאמת יורה דרכו שבראותו יתרון ישראל על כל גויי הארץ ושהוא עם לבדד ישכון התאוה תאוה שיהיה לו חלק לעולם הבא כמוהו ושיזכה נפשו תכף ומיד אחר הפרדה מן העולם הזה מן הטוב הגנוז לישראל הנרמזים בשם ישרים כי הם לבדם נוחלים כל זה וזהו מה שרציתי לדבר בענין השכר האמיתי מהעולם שכלו טוב וארוך:
25
כ״והנה זה מורה כאצבע הפסוקים שבתורה מעידים העונש הנפשיי אחר המות.
26
כ״זהוכחנו בפרק הקודם שבתורה הקדושה הבטיח הקב"ה לצדיקים הגמול והשכר הרוחני הבא אחר המות בעולם הנשמות. נחקור עתה אם העונש נתפרש גם כן. ונאמר שברור הוא ויותר לרואי השמש שהכרת היא ראיה גמורה לעונש הנפש בעולם הבא. וזה שתמצא במצות המילה נתנה לאברהם אבינו כתוב (בראשית יז יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא וידוע הוא שמצות האב למול את בנו ביום השמיני וכמו שכתוב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ואם עבר ולא מל את בנו בטל מצות עשה ואינו חייב כרת שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו ולכן כשיגדל הוא חייב למול את עצמו וכל יום ויום שיעבור עליו כשיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד וכן כתב הרמב"ם בהלכות מילה פ"א וכך הוא האמת. ולא יתכן לפרש הפסוק באופן אחר כי כן כתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא אם כן העונש הוא למי שלאמל את עצמו ובאשר לא הגבילה התורה זמן יתחייב שאינו חייב העונש אלא לאחר מיתה כשעבר זמנו ובטל קרבנו. ויצא לנו מזה כונתנו שהעונש הזה מהכרת הוא לאחר המות והנפש היא נצחית ולא תפסד בהפסד הגוף. עוד אמר קרא (שמות יב יט) כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וכן בחלב כי כל אוכל חלב וגו' ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה וידוע הוא שהחמץ בפסח והחלב בכל זמן אינו סם מסמי המות שיכרית וימית האוכלם כי החוש מכחיש כל זה גם לא יתכן לומר שהכרת הוא שימות האוכל הדברים האלו ועבר על אחד מהכרתות בימי עלומיו ובחצי ימיו כי אם הדבר כן לא הנחת עונש לעובר עליהם בימי זקוניו באשר כבר עבר זמן עונשו. ואי אפשר לדון שהכרת יגיע לזרע החוטא ויענשו בניו בחטאו כי כבר אמרה תורה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות זולת שיהיה זה נגד היושר האלהי שהאדם שעבר על א' מהכריתות בהיותו בן שמונים או מאה שנים ימות זקן ושבע ויגיע עונשו אל זרעו ולבנים שלא חטאו. ולא תוכל גם כן לפרש שהנפש הנזכר היא החיונית כי בידוע הוא שהנפש הזאת כפי טבעה תכרת ותפסד עם הגוף כי סוף אדם למות ומה יהיה א"כ עונשו. אשר על כן דבר מחוייב מעצמו הוא שהכרת המיועד בתורה הוא עונש המגיע לנפש אחר הפרדה מן הגוף. ומכאן נוכיח גם כן השכר הרוחני כי ידיעת ההפכים א' ואם העונש המיוחד לנפש הוא בזולת הגוף השכר והגמול גם כן יגיע לה בזולת הגוף:
27
כ״חואמנם מה ענין הכרת הנזכר בתורה והעונש המגיע לנפש אחר המות כבר הרחיב בו הביאור רבינו בחיי בפרשת אחרי מות הרי"א בפרשת שלח והרמב"ן בשער הגמול והיותר מתיישב לדעתי אזכיר בקצור. דע שהרמב"ם כתב בהלכות תשובה פ"ח שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם הזה ויהיו בטובה זו ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו. הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא מפי השמועה למדו הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעה"ז אינה זוכה לחיי העה"ב אלא גם מן העה"ב נכרתה ובפי' המשנה שלו פ' אלו הנשרפים אמר המיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת לפי שהמחוייב כרת ישאר עליו עונש גם לאחר מיתה. ובפרק חלק כתב ז"ל והנקמה הגדולה היא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חיה וקיימת והוא הכרת שכתוב בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא. וארז"ל הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא עכ"ל. וכבר קצת מחכמי צרפת קראו אחריו מלא באמרם שכפי הדברים האלה היה כופר ח"ו בדינא של גיהנם ושלא היה מאמין כלל בעונש הנפש החוטאת. אולם כבר השיב עליהם הרמב"ן במתק לשונו באגרת ההתנצלות ובס' הגמול שלו והראה נגד השמש שהרב לא כפר בעיקר הזה ח"ו שהרי הוא עצמו כתב באותן ההלכות ז"ל כל הרשעים שעונותם מרובין דנין אותן כפי חטאותיהן וכו' וזה הדין בודאי הוא במקום המשפט שמה הרשע הנקרח גהינם עלוקה או תפתה. ויש עוד להביא ראיה ממה שכתב ואלו הם שאין להם חלק לעה"ב אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם לעולם ולעולמי עולמים המינים והאפיקורוסים והכופרים בתורה וכו' הרי שהפריש בין חייבי כרת ובין הנדון ברשעו ולבסוף יש לו חלק לעה"ב ובפ"ו כתב ז"ל יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על כל חטאו בעה"ז בגופו או בממונו או בבניו הקטנים וכו'. ויש דין שהדין נותן שנפרעין ממנו לעה"ב ואין עובר עליו שום נזק בעה"ז ויש חטא שנפרעין ממנו בעה"ז ולעה"ב הרי כתב שיש שם פרעון לעולם הבא וכבר זכר גיהנם בספר המדע ז"ל אבל אם יוכל למלט נפשו ולברוח וכו' הרי זה עובד עבודה זרה במזיד והוא נטרד מהעולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם, והדבר הזה אמת ויציב ושרי ליה מאריה להרב שם טוב בעל ס' האמונות שהפליג לדבר כנגד הרב כאילו היה ח"ו כופר בעיקר הזה ויסוד מיסודי התורה. אמנם צריך שתדע כי באומרו הנקמה שאין למעלה ממנו וכו' לא היתה כונתו שאין לנפש עונש אלא שתאבד ותכרת כי הוא עצמו כתב שנדונין לפי גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. אבל הרצון שאחר שנדונין בגיהנם וקבלו עונשם אז נפשם כלה ומתבטלת והולכת לה וזהו האבדון הנזכר בתורה ובדבר הזה אין לתפוש הרב כי באותו הלשון אמרו חז"ל בספרא ז"ל לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי הנפש ההיא למד על הכרת שאינו אלא אבדון. ובמקום אחר אמרו משפט הרשעים בגיהנם י"ב חדש ואחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. כלומר שמאותה שעה ואילך אינה במקום דין ולא במקום תענוג אלא בטלה ואובדת וכמו שאחז"ל אין כרת אלא אבדון. ואף שהרמב"ן הליץ בעד הרב וקיי' מאמרו לא נחה דעתו של הרי"א בדעת הזאת באומרו שאין לנפש העדר גמור והפסד מוחלט כי הוא עצם רוחני קיים בעצמו בלתי נפסד בטבעו. וגזר שהכרת בכלל בכל הל"ו כריתות כולל לגוף ולנפש אם לגוף בעה"ז שיקצרו ימי החוטא וימות קודם עתו. ואם לנפש שאחרי הפרדה מן הגוף תתרחק בעולם הנשמות מזיו השכינה ומקבול השפע העליון לנפשות הזוכות שמה מצרור החיים. ולכך נקרא העונש ההוא כרת שהוא לשון הנופל על הענף הנכרת מן האילן שממנו יקבל ההזנה והחיות בהיותו דבק בא בצמיחתו. וכן הנפש תכרת מאותו צרור החיים העליון ולא תקבל זיו השכינה שהוא העונג והשכר הנפשיי. ותענש בעונש גדול תקבל בו רי"ת הפחותוהיתר כפי גודל חטאו. ואחרי קבול העונש תשוב לקבל העדון והפוט וכמו שכתוב אם יכרת ועוד יחליף ע"כ חורף דבריו. והדע' הזה לפי דעתי טוב וישר שכן כחוב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ופירוש מעמי' משאר הנפשות שהן עמיה שתהיה נכרתת מן המקום ההוא ולא תשוב שמה בצאתה מן הגוף עד שתקבל עונשה. או כפי' רבינו בחיי תכרת ממקומה ולא תנוח במחיצת' לעולם וחוץ ממנה אחר העונש תקבל השכר אבל תתבטל לגמרי. ונראה שזה הוא דעת התרגום ולכן תמצא שתרגם וישתצי אנשא ההוא ותלה ההכרתה בגוף לרמוז שאין הנפש נכרתת ומתבטלת לגמרי אלא מן המקום אשר חצבה ממנה ונהנית ממקום אחר לא בשיעור אותו התענוג שהיתה ראויה לה אילו זכתה. והדעת הזה ראיתי צדיק לפני בדבר הזה ולדעתי אינה חולקת על דברי רז"ל במה שאמרו אין כרת אלא אבדן כי אין האיבוד רומז ביטול לגמרי כי פסוק מלא הוא (ישעיה כז יג) ובאו האובדים בארץ אשור וכן נקראת אבדה מה שנאבד ממנו אף שישנה במציאות. וכך היא אבדן הנפש ולא כפי מה שהבין הרמב"ם ומה שאמרו שאחר י"ב חדש נשמתם נשרפת ורוח מפזרתן וכו' אדרבה מורה שעדין הם קיימים כי איך יהיו תחת כפות רגלי הצדיקים אם לא יהיו במציאו' אלא שהאמת יורה דרכו שלא יתבטלו אבל שאחר י"ב חדש נפשם כעפר תהיה ותכנע תחת רגלי הצדיקים אשר בגאותם היו רומסים בחייהם. או כדי שיבקשו מאדון הכל טובה ורחמנות עליהם. אמנם במה שכתבו הרי"א ור' בחיי כי הנפש השכלית אי אפשר לה שתתבטל כלל במחילת כבודם לא דברו נכונה כי אף שהנפש מטבעה היא רוחנית וקיימת יש עלי' היכולת האלהי שיכול להשיבה אל האין ואפס המוחלט כי הכל תחת רצונו ויכלתו. וכבר אחז"ל שקצת מן המלאכים שקטרגו על בריאת האדם נתן אצבעו ביניהם ושרפם ולמה לא יוכלו ג"כ הנפשות הרעות להתבטל לגמרי וכבר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי תורה שאין אמיתתו של הסבה הראשונה כאמיתת שום א' מנבראיו כי כל הנמצאים אפשריים והוא לבדו מחוייב המציאו':
28
כ״טונשאר עדין לחקור שאם מהל"ו כריתות מהם רבים באיסורי הערוה ובעילות אסורות שהם מהעברות היותר חמורות ויש מהם מעברות יותר קלות כמו האוכל חמץ בפסח וחלב ודם ודומיהם מהו ההבדל שיש בין כרת לכרת כי אינו מן הדין שישוו כלם בעונש אחד. ועוד איך יהיה העוש' מצות רבות ויש לו זכיות הרבה נכרת נפשו בעוברו על כרת אחת השופט כל הארץ לא יעשה משפט הא אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. וראוי שתדע שהרמב"ן בפ' אחרי מות אמר שהכרת על שלשה מינים. ושהכרת אינו בכל החייבי כריתות שוה כי יש ממנו כרת גשמיי לבד כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות וגברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא יכרתו ימיו וימות קודם שיגיע לימי זקנה אבל נפשו תהיה צרורה בצרור החיים בעוה"ב ועל אלה נאמר בתור' ונכרת האיש ההוא. ויש ממנו כרת נפשיי לבד למי שעם החטא והכרת ההוא יהיו עוונתיו מרובה מזכיותיו. ומגיע לנפש החוטאת אחר שתפרד מן הגוף שנכרתת מעולם הנשמות. ואל זה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. ויש עוד כרת חמור שנכרת נפשו וגופו שמיוחד לבד לעובד עבודה זרה ומגדף את הש' והוא הנאמר בו (במדבר טו ל) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו חז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב. והרי"א כ' שיתחלפו הכריתות בהתמדת זמן העונש בין רב למעט כפי חומר החטא או קלותו ויהיה ענין הכרת לפי זה שמי שרובו זכיות ומיעוטו עונות שכפי המד' האלהית נפרעים ממנו ממיעוט עונות שעשה בעה"ז כדי לתת לו משלם שכרו לעה"ב. הנה אם היה בכלל אותו מיעוט עונות שעשה כרת מן הכריתות אעפ"י שיקבל עונשו בעה"ז לא ינקה משתקבל נפשו עונש בעה"ב אם מעט ואם הרבה כפי החטא. וכן אם הי' רובו עונות ומיעוט זכיות שכפי המדה נותנים לו שכר זכיותיו בעה"ז כדי ליפרע ממנו מרוב עונותיו בעה"ב הנה אם היה א' מהכריתות מכלל אותם העונות שעשה התחייב עכ"פ שגם בעה"ז יקבל עונש גשמי בקיצור ימיו כי זו היא חומרת הכרת עם כל שאר הכריתות שלא יהיה נדון כפי כללות' אלא כפי פרטיות' או תוכרת בין בעונש העה"ז בין בעונש העה"ב וסיים מאמרו גדר הכרת ורשומו הוא הפסק וקצור החיים בעה"ז והפסק העונג הנפשיי לעה"ב עכ"ל. ואף שהאנשים האלו שלמים הם אתנו ודבריהם ברוב במאזני החכמה שקולים מי יתן ואדע מי הביאם לגזור כרת גופים וקיצור ימים כי כבר אחז"ל לפי שאומר כרת בכל מקו' ואיני יודע מה הוא כשהוא אומר והאבדתי את הנפש למד על הכרת שאינו אלא אבדן. הנך רואה שעל כל הכריתות גזרו שאינן אלא אבדן א"כ כלן שוין לרעה ואין הפרש ביניהם. ולכן אינני רואה שהכרת הוא גופיי אלא נפשיי לאחר המות [כ' הגאון ר"א מווילנא זצלל"ה זי"ע בכתביו ע"ז כי בזמן הזה לא שייך דין כרת בעה"ז לגוף כ"א בעה"ב לנפש. ובזה מבואר הספרי בכמה מקומות]. ודי לנו במה שהתפרדו והתחלפו זה מזה בהתמדת זמן עונשם חוץ ממחיצת' בעונש בגהינם זמן מה כפי חומר החטא וקלותו כאשר כתבנו למעלה. ולהורות הכתוב חומר עון העובד ע"ז ומגדף כפל הכרת תכרת כדי להגדיל ענשם וחז"ל אמרו הכרת בעוה"ז תכרת לעה"ב אבל בשאר הכריתות לא גזרו. ויתחייב כפי דעתן כי מי שעבר על העברות האלו והוא זקן ושבע שיהיה כרתו בעה"ב יותר גדול. וכל זה יובן כשלא עשו תשובה כי התשובה היא ארוכה ומרפא לכל תחלואי הנפש. ולכל הפנים נמצאנו למדין שיש בתור' עונש לנכש אחר המות. ולכן תמצא עוד שכאשר מזהיר על עשיית המצות אמר (דברים ד טו) השמר לך ושמור את נפשך רוצה לומר השמר לך שלא תענשגופך בעה"ז ושמור את יעשך שלא מכרת בעה"ב. וכמו שכתב הרמב"ן הכריתות הנזכרים בנפש היא בטחון גדול על קיום הנפשות שלא חטאו. ויען שהבורא עשה לנו את הנפש הזאת זכה וטהורה לחזו' בנועם ה' ולבקר בהיכלו כחוב בתורתו (ויקרא יא מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו' ולא תטמאו את נפשותיכם וגו' וטעם איסור המאכלות האלה אינו מפאת הגוף שהנסיון יוכיח שא"ה האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר חיים חזקים ואין עיף ואין כושל בהם. וא"כ איסורם הוא מפני שלמות הנפש השכלית יען מטמאים ומשקצים אותה ומולידים במזג האנושי אטומות וקלקול התאוות אשר ממנו תתהוה רוח הטומאה המגרש רוח הטהרה והקדושה ויהיה סבה שתגרש ותעדר הנפש מלעלות אל הר השם ולקום במקום קדשו. גם בענין העגל אמר הקב"ה למשה (שמות לב לג) מי אשר חטא לי אמחנו מספרי וכעין זה תמצא בדניאל (דניאל ז) וספרין פתיחו (שם יב) כל הנמצא כתוב בספר. במלאכי (מלאכי ג יו) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי השם ולחשבי שמו ובדוד הוא אומר (תהלים נו ט) שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך ובמקום אחר (שם קלט יו) ועל ספרך כלם יכתבו והכל משל כי אין שכחה לפני כסא כבודו ודברה תורה כלשון ומנהג ב"א הנוהגים לכתוב את הדברים העתידים לעשות כדי שלא ישתכחו מן הלב. ומכאן ראיה להשארות הנפש באשר היודע ועד ייחס לו הכתיבה כמו מדבר שאינו משלם מיד בעה"ז אלא לאחר המות. ובנין אב לכלם (תהלים סט כט) ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו ורצונו שלא יכתבו ספר החיים שהוא חיי העה"ב. ולפ"ז הנך רואה בעיניך איך הקב"ה הגזים בעונש הנשמות בעוה"ב אחר המות. וזה כלו ממה שיורה שג"כ בתור' האלהי' נזכר העונש הנפשיי והוא מה שרצינו לבאר.
29
ל׳מגיד מראשית אחרית האדם ותקותו אחר המות ואיך זה נתפרש בחיי ראשי המטות לבני ישראל אשר נקבו בשמות.
30
ל״אהלא אב אחד לכלנו האדם הגדול בענקים אדם הראשון ותחלת דבר ה' עמו (בראשית ב' יז) ויאמר אליו מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות והקשו עליו המפרשים שנראה מזה המאמר שאם לא חטא אדם הראשון לא היה בן מות אלא נצחי וטבע חומרו והרכבתו מהיסודות יכחיש זה לפי שכל מורכב סופו שיפרד וימות וישוב כל מורכב לשורשו ועקרו. ועוד שנראה שזה המאמר לא נתקיים כי הנה אדם הראשון לא מת אותו היים שאכל מהעץ אלא אחר תתק"ל שנים. ותרצו שאילו לא חטא היה מת מיתה טבעית ועכשו שחטא השליט עליו חטאו מיתה מקרית שימות קודם זמנו כדין מחויב מיתה בידי שמים ואחרים אמרו שאף שאדה"ר נברא נכון למועדי רגל ולמות בטבעו היה על צד הפלא חי וקיים לנצח כאחד מצבא מרום יען שמטבע עץ החיים היה להחליף הכח כדי שיוכל הכח הטבעי לעשות התמורה שוה אל ההתכה או יותר. אבל אחר שאכל מעץ הדעת היתה ההתכה גוברת על התמורה כמו שהוא היום והוא בהכרח שימות וזהו שאמר הכתוב כי ביום אכלך ממנו מות תמות ר"ל כי מהיום ההוא והלאה תגבר ההתכה על התמורה ובהכרח ימות וזהו מה שאמר איוב תתקפהו לנצח ויהלוך משנה פניו ותשלחהו ר"ל כפי מה שפירשו רז"ל בב"ר פ' י"ו כי היה בדעתו יתעלה לקיימו בתוקפו נצחי באיש והוא הלך אחר הנחש ותאות לבו ובשנותו את טעמו לפני אבימלך מלכו של עולם גורש ושולח ממקום החיים הנצחיים ונתחייב למות. וחז"ל אמרו כי יומו של הקב"ה אלף שנה וכי היה שמת תוך אלף שנה שנברא. ויונתן תרגם תהן חייב קטול. אמנם הפירוש היותר מתיישב על הלב הוא שבמיתה הכפולה הזאת נרמז עונש הגוף והנפש. וזה שמן היום שחטא וגורש מהגן עדן וממנוחתו כבו' התחיל מיד למות ולהרגיש בעצמו המות מיום הולדו כי יפה היתה שעה אחת של נחת רוח במקום ההוא מכל חיי העוה"ז עול' העמל והטורח ומהיו' ההוא שחטא גורש ג"כ מלפני ה' ונענש על מיתת הנפש כי באור פני מלך מלכו של עולם חיים והוא הסתיר פניו ממנו והתחיל לקונן עליו איכה. והפירוש הזה אינו נגד דעתנו כי אנחנו מודים שהנפש החוטאת היא תמות ושהתשובה ומעשים טובים מועילים וכמו שאמר יחזקאל והרשע כי ישוב מכל חטאיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות ולכן אף שאדם הראשון חטא ונטרד מהגן ובחטאו מת עם תשובתו הרמתה חזר בו והגיע עד כסא הכבוד ומקום שצדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד וכבר אמרו חז"ל גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות וכך הוא האמת. הנך רואה שהעניש הקב"ה לאדה"ר בעונש נפשיי ואם גילה לו כי מיתתה יראה ביום שיעבור על מצותו גילה לו ג"כ כי קיומה תהיה ביום שתעשה רצונו. ויען הוא היה בגן עדן עצמו לא הוצרך לייעדו בשכר אם יקיים מציתו כי שכר עשיה בידו ודי שיפחידהו באבדתו ושיטרד ממנוחתו:
31
ל״בויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו האלהים (בראשית ה כד) הוא העד השני. וזה שאתה תראה שבכל הדורות הראשונים כתוב וימת והיה זה לפי שנפרד בהם הנפש מהגוף כמנהג כל מתי עולם. אמנם בחנוך אמר ואיננו כי לקח אותו אלהים כמו שכתוב באניהו אם תראה אותי לוקח מאתך ועל כן תרגם אנקלוס וליתוהי ארי לא אמית יתיה ה'. ויונתן בן עוזיאל וסליק לרקיעא במימר קדם ה' וקרא שמיה מטטרון ספרא רבא וכך היה ודלא כפירוש רש"י. ולכן תמצא כפי מה שפי' הרב רבינו בחיי שהזכיר בו לשון ויהי מה שלא תמצא בדורות הראשונים אלא ויהיו כדי לרמוז שנתעלהבאור העליון שכתוב בו יהי אור ויהי אור וזה למעלת ההתהלכו' אשר לא תזכר רק בצדיקים כגון נח ואברהם ויהיו ימיו שס"ה שנים כמנין ימות החמה כי השיג וידע מהלך השמש וכחותיו העצומים ומתנועתו הכיר הסבה הראשונה ונדבק בה. ולכן זכה לכל הכבוד הזה והעלהו הקב"ה לעין כל כמו לאליהו בשערה השמימה כדי שכל העולם ממנו יראו וכן יעשו. ולקיי' בלבם ההשארות הנפשיי אשר בראותם מיתתו של הבל הצדיק וקין רשע עריץ מתערה כאזרח רענן בונה עיר לשבת כמעט היתה נשתקעת מדעתם האמונה הזאת. וגם זו ראיה שאילולי לא חטא אדם הראשון היה נצחי לעולם בגוף ונפש:
32
ל״גנח מצא חן בעיני ה' וכאשר יצא מן התבה ויבן נח מזבח וירח ה' את ריח הניחוח אף עפ"י שלא הרשה לאדם הראשון הבשר כירק עשב נתן לו את כל ובתנאי שדמו בנפשו דמו לא יאכל והיא המצו' השביעית של שבעה מצות בני נח. וסמך לזה (בראשית ט ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אתיו אדרוש את נפש האדם כלומר אעפ"י שהותר לכם נטילת הנשמה מן הבהמות את דמכם אדרוש כי לא תעבור הריגת האדם מבלי נקמה כהריגת הב"ח. ולהורות חומר עון הרציחה אמר אך את דמכם והריגתכם בנפשותיכם כלומר בשביל נפשותיכם היקרות הן מיד כל חיה הן מיד כל אדם הן מיד איש אחיו שהוא אוהב לו כאח והכהו והוא לא שונא לו מתמול שלשום אדרוש את נפש האדם. וכן גזר חכמתו ית' שהשור יסקל ומעשה היה בתרנגול שהרג את הנפש והביאוהו לבית דין וסקלוהו. ושמי שהרג בזדון יהרג ומי שהרג בשוגג יגלה. וסמוך לזה שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. כלומר שופך דם האדם באדם אחר או שופך דם האדם באדם אף עפ"י שלא יצא דמו לחוץ או השופך והורג אדם בפני אדם וכדמתרג' המתרג' דישוד דמא דאינש' בסהדין דמו ישפך ונתן סיבה לחומר עון השפיכה באמרו כי בצלם אלהים עשה את האדם ואינו ממדרנת הבהמות שאין להם אלא הנפש החיונית ולכן הותר הריגתם אבל האדם נעשה בצלם אלהים מפאת נשמתו ולכן אין ראוי להשחית להשמיד ולאבד צלם נכבד כמוהו. ויש מי שפירש אך את דמכם אדרוש להביא החונק עצמו כי הקב"ה יקח נקמתו ממנו בעוה"ב על העון אשר נשא בנפשו. ולכל הפירושים מכאן ראיה שהנפש השכלית היא רוחנית ולהשארותה אחר המות:
33
ל״דאברהם אבינו נקרא אוהבו של מקום כמו שכתוב זרע אברהם אוהבי. ואם שהנסיון יוכיח ששלשה המה הדברים היותר אהובים מהאדם והם ארץ המולדת הבנים והחיים ראינו שאברהם אבינו נתנס' ועמד בכלן הוא עזב ארץ מולדתו קרוביו ומיודעיו וילך לארץ לא לו. הוא הלך במצות בוראו לשחוט את בנו יחידו (בראשית כב ב) אשר כאהבת נפשו אהבו והוא מסר עצמו למיתה והושלך לכבשן האש וכמ"ש (שם טו ו) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ובסכנ' עצומה היה מכריז בכל מקום אשר יבא בשם כ' אל עולם והיה מכניס למאות ולאלפים תחת כנפי השכינה וכמו שכתוב (שם י"ב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ועם כל זה בבא עליו צרות רבות ורעו' ראינו שלא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה ומעשיו ולא נתן תפל' לאלהי' ויען שכל פועל בשכל פועל בעבור איז' תכלית לא תמצא טעם לשבח אלא זה מהחיי' הנצחיי' אשר בעבורם מחפצו ורצונו בני חיי ומזוני וכל הדברי' הגשמיים היותר נבחרים ונעימים היה עוזב בעבור הקיום הנצחיי של נפשו בהיותו יודע כי בעברו את פי ה' לא תצלח ותהיה נכרתת מן העדן ההוא העול' על כלנה. זאת ועוד אחרת תראה שבמיתת שרה (שם כג ד) אשת חיל עטרת בעלה בהשתדלות נמרצ' בקש לה קבורה וקנה אותה בארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. ואם במיתת הגוף יכלה הכל מה איכפת לו לאד' שיקבר פה או פה וכבר ציה דיאוגיניס חכם א' מפילוסופי הגוים שישליכו גופו אחר מותו על פני חוצה באחת מן השדות. וכאשר אמרו לו כי יאכלוהו העופות השיב אם כן שימו לי מטה בידי ואבריחם מעלי. ואם לא תרגיש השיבו איך תוכל להדיחם מעליך. אז שחק עליהם ואמר ואם לא ארגיש ובשרי לא ישכון לבטח מה לי אם אאכל מהעופות או מהתולעים אשר בגוש עפר יסודם. אולם הוא היה אפיקורוס ודבר ככופר בהשארות הנפש כי הגוף בהיותו מעון לנשמה הקדושה אם לא יקבר תקבל קלון מתמיד וכדי בזיון וקצף לצלם אלהים אשר נופח בו אם יראה אותו בסרחונו ועפושו. ולא לבד הקבורה היא צריכה אבל שיהיה במקום נאות ובחברה ושכונה טובה. ולכן תמצא שהיו הצדיקים משתדלים שיהיו נקברים בארץ ישראל ואצל צדיקים וחסידים כמוהם כי כמו שבעול' הזה אוי לרשע ואוי לשכנו כך בקבורה ראוי שלא יתחבר הצדיק לרשע כי בעולם הנשמות ג"כ עושים לכל א' וא' מדור בפני עצמה כפי שלמותה ולכן אף ממותי בית דין לא היו נקברים זה אצל זה. והנביא של בית אל אחרי קוברו אל איש האלהים צוה לבניו (מלכים א יג) במותי וקברתם אותי בקבר אשר איש האלהים קבור בו אצל עצמותיו הניחו את עצמותי ואחר כמה שנים אמר קרא (מלכים ב כג) וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משומרון. וראינו שהאיש אשר במקרה (מלכים ב יג) הושלך בקבר אלישע ויחי ויקם על רגליו מפני שלא היה ראוי להיו' בחברתו כי הצדיקים אף במיתתן נקראים חיי' ומואסי' להתחבר לרשע. ולכן אברהם בהיותו מקובל אצלו שבמערה הזא' היו קבורים אדם וחוה אבות העולם עשה כל השתדלותו לקבור שם את אשתו והנאהבים בחייהם במותם לא נפרדו שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו והיה זה בעבור נפשותם היקרות אשר עד הנה מצפות עת פקודתם להחיות את גופם אשר שמה נשמרים לעת גאולתם:
34
ל״הויהי יצחק בן ל"ז שנה בקחתו אותו אביו להוליכואל הר המוריה ולהעלותו שם במקום עולה תמימה ואם כל זה ראינו שכאשר הגיד לו אביו שהוא עצמו היה השה לעולה באומרו (בראשית כב ח) אנהי' ירא' לו השה לעולה בני נתרצה בדבר וילכו שניהם יחדו בכוונה אחת זה לשחוט וזה לישחט. ורבים אומרים כי יפה כח הבן מכח האב לפי שאברהם נצטוה בזה מפי ה' ויצחק מפי אביו. ואם החיים הגשמיים הם יותר ערבים לאדם מכל הטובות והצלחת העה"ז, מי לא ידע כי היה מואס בחייו לתכלית האחרון בהיותו מכיר שהיה מפאת נפשו נצחי וששכרו אחר המות הרבה מאד. ואילו היה אצלו שהגמול איננו כי אם בעה"ז איזה שכר היה מקוה שיהיה גמולו אחרי מותו עוד תשוב ותראה שכאשר ברך ליעקב אמר שם כו כח] ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורבי' שואלים למה היו הברכות האלו טובות גשמיות ולא זכר בהם דבר נפשיי. והר"יא פי' שבאומרו בפסוק הקודם ויברכהו נכללו הברכות הנכבדות הנפשיות והעקריות של השגחתו הפרטית וירושת הארץ ואחר שברכו בטובות האמתיות שהן ברכת אברהם הוסיף לברכו עוד בטובות הזמניות שזכר ולכן אמר בהם בואו העטף ויתן לך אלהים. ויפה פירש כי על כן אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן כי הוא השדה אשר ברך ה' על כל הגנים והשדות אשר בארץ המה. ויען שאין ריח רע יותר משטף העזים אשר עורם הלבישה רבק' על ידיו ועל חלקת צואריו נעשה לו נס והרגיש בו אביו וכן אמר ראו שבני ראוי לברכה הזאת הנפשיי יען נכנסה עמו הריח של הגן עדן עצמו. אמנם לפי דעתי יצחק התחיל מהטובות הרוחניות אשר קרא בשם של השמים על דרך כי על אורות טליך ואח"כ ברכו בטובות הגשמיות ומשמני הארץ. ולכן תמצא שכאשר התחיל לברך את עשו התחיל בהסך מהטובות הגשמיו' הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל והי' זה מפני שכמעט כל ישראל יש להם חלק לעה"ב אבל מאומות העולם מועטים הם כאנטונינוס ודומיהם ששמרו אורחות יושר וקיימו הז' מצות בני נח שהם חסידי אומות העולם. ויצא לנו מזה שיצחק אבינו אשר זכותו עומדת לעד ולנצח נצחים הכיר שחיי העול' הזה הם חיי צער יגון ואנחה ויהיו בעיניו כימי' אחדי' בערך ימי העה"ב עולם שכלו טוב וארוך. ולכן בהיותו יודע שהוא השה לא נסוג אחור לבו ולא נמנע ללכת לדרכו וה' עזרו כי לא ימנע טוב להולכי' בתמי':
35
ל״ויעקב היה איש תם יושב אהלים במדרשו של שם ועבר וה' שלם לו שכרו ופעלתו לפניו כי הראה לו בחלומו המלאכים עולים ויורדים ושם דבר עמו (בראשית כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך וכו' אשר משם ראיה גדולה להשארות וזה שאם המתים אשר בעפר יסודם אינם עוד מאומה ושכר אין עוד להם כי נשכח זכרם איך יקרא שמו ישתבח ויתעלה על דברים שנפסדו ואין להם ממשות כלל אבל מכאן אתה למד שהנפש היא רוחנית ונצחית ושהקב"ה נושא פנים לקדושים אשר בארץ המה ולכן אמר לו אני ה' אלהי אברהם אביך. וכמו שאמר לחזקיהו (מלכים ב כו) וגגותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי. ובקומות רבות כהנה. וכך אמר משה בתפלתו (שמות לב יד) זכור לאברהם וליצחק וליעקב עבדיך וגו' א"כ עדיין היו בחיים. נסמוך לזה מה שראינו שהשתדל כל כך להקבר בא"י ולא נתקרר' דעתו עד שיוסף נשבע לו וזה לפי שהיא ארץ קדוש' מכפרת עונות כענין שכתוב (דברים לב) וכפר אדמתו עמו וכתיב (ישעיה לג) העם היושב בה נשוא עון וכו' ועוד כי כבר אחז"ל שמתי א"י חיים תחלה וא"כ גם הוא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת הנשמה ולכן כנה המיתה בשם שכיבה כמד"א (בראשית מז ל) ושכבתי עם אבותי ואף הוא ידע שיאסף אל עמיו ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים עם ה' אלהיו. יוסף היה יפה תואר ויפה מראה ולא הלך אחר עיניו בהיותו יודע שיש אלהים שופטים בארץ ולכן בחר יותר בחיי צער בעה"ז ולסבול ענוי בכבל רגלו כמה מהשנים מהיות שעה אחת בגהינם עם אשת אדוניו (בראשית לט י) ולא שמע אליה לשכב אצלה בעה"ז להיות עמה בעה"ב וזהו טעם הכפל. וגם הוא הפליא לעשות עם אחיו ולבסוף השביעם לאמר (בראשית נ כד) פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם כמי שמצוה על ענין הכרתיי לנפש בהיותה נצחיית כמו שאמרנו:
36
ל״זאהרן קדוש ה' ביום חתונתו וביום שמחת לבו פתאום בא אידו ונהפך שמחתו לאבל (ויקר' ב) ואש יצאת מאת ה' ותאכל את שני בניו היקרים כזוהר הרקיע מזהירים. ואם הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט והרבה להשיב אפו ולא ישחית לשוגג במזיד. נשאל נא על מה עשה ה' ככה לבחורים הנחמדים להכריתם כמו רגע ולמה יצא הקצף מלפני ה' ובלבל השמחות והפך ששונם לאבל ושיריהם לקינ' ולא האריך אפו כי את הכל עשה יפה בעתו ועת ופגע ידע לב חכם. אמנם משה רבינו ע"ה דבר על לב אחיו ונותן בדבר טענה מספקת באומרו היא אשר דבר ה' בקרובי אקדש כלומר אל תדאג אחי ואל תבכ' למת כי יסורים האלו הם יסורין של אהבה בניך הם הם קרובי ה' וכמו שהדיין עושה דין ומתחיל מקרוביו ומיודעיו כדי שידעו ככל שאיני נושא פנים לשום אדם ושעושה משפט וצדקה לכל עמו. כך הקב"ה בקרוביו מתקדש כדי שיראו הכל וייראו ולא יוסיפו לעשות כדבר ההוא. וכן בענין עוזא הגם כי לפי הנראה לא נמצא בו עון אשר חטא כתיב (שמואל ב ו ז) ויכהו שם על השל ולא לרע להם אלא להטיב להם ולפרוע להם באריכות ימים שם בעה"ב החיים שלא ארכו בעה"ז דאם לא כן הפכת מדת רחמי שמים למדת הדין והכתוב צווח (איכה ג לג) כי לא ענה מלבו ויגה בני איש וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך אמונתך עד שחקים. ולכן בראות אהרן שהטענה הזאת היתה נאותה וישרה וידום שתק ולא בכה עוד לדעתו שבניוהאהובים לא מתו בחרון אף ה' אבל שיצאו מחרנה ללכת אל באר שבע אשר שם מקום הנשמות הזכות ושובע שמחות:
37
ל״חהנך רואה בעיניך איך הקמנו עלינו שמנה נסיכי אדם האמינו באמונה שלמה ההשארות הנפש ונקוט בידך מעתה ארבעים פסוקים מהתורה מעידי' עליה מלבד אחרים אשר כל א' וא' יבא על מקומו בשלום בפרקים שלפנינו בעזרת האל.
38
ל״טמראה באספקלריא מאירה איך כל התענוג הנפשיי המגיע לצדיקים אחר המית ראו בחייהם ישראל במתן תורה. אתה הראת לדעת איך בתורה הקדושה רבות בנות עשו חיל לקיים ולהעמיד את הפנה הזאת מההשארות הנפש. ויען שלבי אומר לי שעדין מי שלבו נוקפו יקשה ולמה לא הרחיבה התורה יותר לא נזכר בה יעודי העה"ב הרבה בביאור. הנני בא בפרק הזה להשיב נפשו מנישאת הפקפוק ולסלק מעליו כל מיני ספק וגמגום. ואומר שכמו שלא תשער הנפש סתירת המושכלות הראשונות כך לא תשער בסתירת מה שהושג מן החוש כי א"א לומר עליו שאינו כן. ואם יתאמת שבני ישראל עם קרובו בחייהם השיגו כל הערבות והתענוג הרוחני שמשיגים הצדיקים במיתתם אז תסתלק מכל וכל התלונה הזאת. ועתה איש נבון וחכם אם כל התענוג הנפלא וההצלחה הנפשיית שתושג אחר המות היא ההתדבקות ברוחניי' כמו שנאמר (זכריה ג ז) ונתתי לך מהלכי' בין העומדי' האלה ולראות באספקלריא מאירה פני השכינה ולהתעדן בהשכלה עליונית בעולמות שברא. הנה נא בראותינו כי התענוג הזה השיגו ישראל בהיותם בחיי' אז יתאמת אצלינו כי כאשר המפורסמות אינם צריכים ראיה כמו כן לא היה מן הצורך להרחיב ביעודי הנפש אשר עיניהם ראו כי הראיה היותר הכרחית על כל דבר אשר יאמר כי הוא זה. הלא כה דברי כל עסקם של ישראל היו עם המלאכים באברהם כתיב (בראשית יח ב) והנה ג' אנשים נצבים עליו ואף שפחתו זכת' למעלה הזאת (שם כא יז). ביעקב (שם לב ב) ויפגעו בו מלאכי אלהים. (הושע יב ב) וישר אל מלאך ויוכל ביהושע (יהושע ה יג) וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו. בגדעון (שופטים ו כב) וירא גדעון כי מלאך ה' הוא. באלישע (מלכים ב ו יז) ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע. בדניאל (דניאל ח טו) והנה עומד לנגדי כמראה גבר. וכאשר יצאו ישראל ממצרים עמם בעזרתם יצאו כל צבאות ה' ומלאך ה' נוסע לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד האש להאיר להם כקטן המוליך נר לפני הגדול ממנו להאיר לו וכאשר עמדו ישראל על הר סיני כלם שוים לטובה השיגו כבוד ה' כדכתיב (שמות כד יז) ומראה כבודה ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל וכך אמר משה בתפלתו (במדבר יד יד) שמעו כי אתה ה בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם. ובאשר נתעלו שם במעלה הזאת כאשר דבר להם ה' (שמות לג טו) הנני שולח מלאך לפניך לא נתרצו בדבר ויען משה ויאמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כי היה זה בעיניו כמי שיורד מהמדרגה העליונה לדיוטא התחתונה ומן השמים לארץ. ולא יכול השכל להצטייר ערבות יותר נפלא ותענוג יותר עצום והשגה יותר נכבדת ממה שזכו ישראל בים סוף יען כלם כאחד ענו ואמרו שירה חדשה וכבר. אחז"ל ראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל בן בוזי אשר לו נפתחו השמים וראה מראות האלהים וכל א' וא' הראה באצבע ואמר זה אלי ואנוהו וגו'. ובשעת מתן תורה העיד הכתוב שכל ישראל חכמיהם עשיר ורש קטון וגדול שם הוא הגיעו למעלת הנבואה ושמעו קול אלהים מדבר מתוך האש כדבר שנאמר (דברים ד לג) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם מתוך האש וגו' וכתיב השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי וכל כך נתעלה נפשם במעמד הנכבד ההוא עד שכמעט נתפרדה נפשם מגופם ועל זה רמז שלמה באומרו (שיר השירים ה ו) נפשי יצאה בדברו. ואם הערבות והדרקות הזאת השיגו ישראל בהיותם בחיים הללו הגשמיים הלא יתאמת להם בודאי שיהיה עדין יותר גדול ועצום בעה"ב בהתפרד נפשם מגופם כי הדבקות בחיים הוראה על הדבקות אחר המות. ויען שמעולם לא זכה כל הקהל כאחד מהמעלה הזאת הגדיל הכתוב הענין הזה באומרו (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום כלו' שכלם זכו להיות דבקים בה' ואף בהיותם בחיים אשר הוא פלא עצום כי מי הוא אשר יחובר אל החיי' החומריים שיזכה לזה. ויותר מזה ראו והנה פני משה כראות פני אלהים וייראו מגשת אליו והיא המעל' המעותדת לצדיקים בעה"ב כמאמר דניאל איש חמודו' (דניאל בג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבי' כככבים לעולם ועד. ולזה נראה שזכה שלא כהתה עינו ולא נס לחה עד יום מותו והוא פלא עצום. וראו עוד איך החייהו השם ק"כ ימים בהר בלי מאכל ומשתה ונשתקע בלבם האמונה שבעה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ונהני' מזיו השכינה דמיון משה אשר ראה בחייו אשר עין לא ראתה. וכן אחז"ל מנין היה משה אוכל מזיו השכינ' שנאמר ואתה מחיה את כלם להורות שהנאת זיו השכינה היא האכילה ודאית בהיותה נותנת החיים הנצחיים לאוכליה:
39
מ׳ויצא לנו מזה שישראל זכו לראות ולהתעדן בהיות' בחיים בדשן נפשם בתענוג הנפשיי המעותד לצדיקים בעה"ב ואיך ראו בעיניה' כל האושר המגיע לטובים ולישרים בלבותם בעולם הנשמות ולכן המלאכה היתה דיה והותר בהראות בכמה מקומות השארות הנפשיי הזאת. ואם עדין תאמר ולמה לאהזכירה התורה ביותר להועיל לדורות הבאים אשר לא ראו ולא זכו למעלה הזאת. אשיבך מילין כי כאשר יושג בחוש בזמן מה איזה דבר מאנשים רבי' וגדולי הפרסום ונמשכה הקבלה מאב לבן אז ודאי ראוי להאמין בו כי הוא אמת גמור ודאי א"א להכחישו. וכבר ידענו שהדת נתנה בפרסום גדול ורבוי עצום מששים רבוא שלפי דעת חז"ל כולל לכל הפרצופיס וא"א שימצא פרסום יותר גדול ממנו וא"כ כל מה שהם ראו והעידו ראוי להאמין באמונה שלמה שאין עליה ספק. אף שכל הנביאים שבכל דור ודור הפליגו לדבר מענין הנפש כאשר עיניך תחזינה משרים בפרקים יבאו:
40
מ״אהדברים אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשונים להראות ההשארות הזה:
41
מ״בהמקום הראשון אשר ממנו נוכל להכריח ההשארות הנפש מן הנביאים תמצא בגזרת ה' על בית עלי בבא אליו אלקנה הנביא (שמואל א ב לג) ויאמר לו ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי לכלות את עיניך ולאדיב את נפשך. ובאשר ידענו שהיעוד הזה לא נתקיים אלא בימי שלמה שאז גורש אביתר ונתן הכהונה הגדולה לצדוק למלא את דבר ה' אשר דבר על בית עלי בשילה וכמו שכתוב והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל והיה זה כשנבנה בית עולמים אשר היו אז יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ידענו גם כן שהקללה הזאת נתקיי' בעלי אחר מותו. ואם כך הוא מכאן ראיה להשארות הנפש כי כן כתיב לכלות ולאדיב את נפשך ממש וכך פירש הרב בעל כלי יקר והוא הנכון ודלא כהני"א והרד"ק שפירשו עיניך עיני בניו וכן נפשך נפש בני בניו אלא עיניך ונפשך ממש של עלי קאמר שברא מזכה אבא והאבות מצטערים בעולם הנשמות מפורענות בניהם בעולם הזה ומידו ית' היתה לו זאת בעון אשר ידע כי מקללי' להם בניו ולא כהה בם כראוי. הב' כתוב הדר הוא במעשה יהונתן אל דוד (שמואל א כ יב) ה' אלהי ישראל כי אחקור את אבי כעת מחר השלישית והנה טוב אל דוד ולא אשלח אליך יגליתי את אזנך כה יעשה ה' ליהונתן וכה יוסיף כי לטיב אל אבי את הרעה אליך וגליתי את אזנך וגו' בא נעלם מעיני כל בעל שכל מה שיש מן הקושי פסוקים האלו וזה כי מה ענין ה' אלהי ישראל אם ווא שבועה על מה זה נשבע פעם אחרת כה יעשה ה' ליהונתן ומה הפרש יש בין הפסוק הראשון לשני ההרב בעל עקדה פירש נשבע לו שאם יחקור את וב אביו והנה טוב אל דוד ולא אז ישלח אליו לבשרו בשורה הטובה עד שיוסיף כמה וכמה בדיקות בדעת אם אותו טוב הוא מלב ונפש. וחזר ונשבע ללו שבענין הרעה שאף שהוא לא ידבר עליו רעה כ"א זולתו בראותו כי ייטיב אל אביו שידבר עליו זולתו רעה שתכף ומיד יגלה את אזנו דחמירא סכנתא מאיסורא. והרב שמואל לאניידו בס' כלי חמדה פירש אין צריך לומר במדת פורענות כשאשמע שכלתה הרעה מעם אבי שלא אשלח ע"י שליח פן יגלה סוד וילך רכיל להגיד מקום תחנותך אלא אפילו לענין הטוב לא אז אשלח ע"י שליח אלא וגליתי את אזנך ומהרי"א כתב ולא אז אשלח בתמיהא והפירושים רבים. אולם עתה באתי לחקור מה היא ענין השבועה הזאת כה יעשה לי אלהי' וכה יוסיף הנשנית בכמה וכמה מקומות של המקרא ויש מי שפירש כה רעה יעשה לי וכה יוסיף מהרעות. ואחרים פירשו להיפך כה יעשה ה' טובה לי. והנראה בעיני שהוא לשון תפלה והנשב' לפעמים היה אומר כה יעשה לי אלהים ויגמלני מכל טוב בעולם הזה וכה יוסיף לגמול עם נפשי בעולם הבא שאעשה כך וכך. אמרה רות (רות א יז) כה יעשה לי אלהי' וכה יוסיף כי המות יפריד ביני וביניך ולפעמים היה אופן קללה לאחרים כמו שאמר דוד (שמואל א כה כב) כה יעשה אלקים לאויבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר מכל אשר לו וגו' והיה מקללם בעולם הזה ובעולם הבא. והפירוש הזה הוא נכון לפי משמעות כונתו לידע ולהודיע שאם הגוף יכרת הנשמות בחצרות בית אלהינו יפריחו עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו:
42
מ״גהג' מן השלשה הכי נכבד הלא הוא בשמואל א' כ"ה אמרת אביגיל צרופה לדוד א' מן השבע נביאו' שזכרו חז"ל במס' מגילה וכך אמרה במליצתה הצחה (שמואל א' כה כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיי' את ה' אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. וכמה למודים טובים ומילי מעליותא יוצאים משרשי הפסוק הזה. האחד הוא שהנפש היא נצחית ומכלת מדרגתה תחת כסא הכבוד אשר משם חוצבה הנקרא צרור החיים. וכך תרגם המתרגם ותהא נפשא דרבוני גניזא בגנזי חיי עלמא קדם ה' אלהיך ולכן נקרא צרור החיים אשר הכונה בו שהוא צרור קיים לא יותר לעולם וכן הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכי' ומלחמותיהם צרור החיים הכתוב כאן הוא חיי העולם הבא. ור"ש גבירול בתפלתו כתב מי יעש' כמעשיך וכגבורותיך בעשותך תחת כסא כבודך מעמד לנפשות חסידיך ושם נוה הנשמות הטהורות אשר בצרור החיים צרורות ושם ינוחו יגיעי כח ואלה בני נח ובו נועם בלא תכלית ותכלה וכו'. הב' שהתענוג הנפשיי הוא הדבקותה בשם ית' ולא כמו שחשבו הפלוסופי' בשכל הפועל וזהו מה שאמר את ה' אלהיך. הג' שהמנוחה הזאת לא כולי עלמא זוכים אליה כי אם הצדיקים בלבד אשר הם בני עליה והנם מועטים ולרמוז לזה אמרה ויקם אד' לרדפך ולבקש את נפשך והיתה נפש אדוני וגו'. וכמו שפירש החכם משה אלשיך נותנת טעם לשבח על יסורי דוד וגזרה שתכלית' היו כדי שתהיה נפשו צרורה בצרור החיים כי העה"ב הוא מן השלש מתנות טובות שלא יושגו אלא ע"י יסורין הד' שנפשו' הרשעים לא יש להם שום מנוחה אבלמתנועעים בצער עצום תמידיי עולים ויורדים כאבן שישליכו בקלע מזן אל זן. וזה כי ברצותם לעלות ולפרוח למעלה אל המקום ההוא אשר ממנו חוצבו לא יש להם זכיות וכאשר יורדי' למטה אצל גופם ואינם כי בשר המה ונעלמו מהעין פחת עפר יסודם ולכן מתנועעי' תמיד ואינם מוצאים מנוח לכף רגלם. וכן אמר המליץ בישרה תביאנה בסוד קדושים בעוותה תכלינה מלמעלה הפקדת בכסלתה מלאך אכזרי יצוה משחיתים מחבלים אשר בעלותה מרום הרים לתחתיות יריצוה ויאמר שמטוה וישמטוה. וכן רבותינו ז"ל שני מלאכי' יש א' בסוף העולם וא' בסופו ומשליכים נפש רשע זה לזה שנא' ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. הה' שנפשות הרשעים מקבלות צער הקילוע עד מלאת ימי טהרם ואח"כ יבאו ימי השלוה וההשקט מהשות' כמו שאמרה האשה החכמה התקועית חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח וכן פירש כמה"ר ישראל די קוריאל בתוך כף הקלע לתועלת הנפש שלא יקלענה בקלע כאבן זאת הנקלעת למרחוק חלילה, הו' שהעונש הנפשיי הוא לא לבד העדר ראות פני השכינה אלא שאחר שמשפטן בגהינם י"ב חדש עדיין כפי רשעתם נעים ונדי' וזהו מה שאמרו חז"ל במסכת שבת תניא ר' אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ושל רשעים זוממות והולכות שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע ומתנועעי' בלי שום מנוחה עד שנכנסי' באיזה גוף אם בהמה אם איש. ולהורות נתן בלבו הנביאה הזאת חומר החטא ועונשו בגהינם ולכן כפל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול וענינו לפוקה בענין המלכות ולמכשול הרוחני בעולם הבא. והוסיף ולהושיע אדוני לו רצה לומר הנה תועיל לך ביאתי זאת לתשועתך שעל ידי עצתי זאת יושיעך ה'. הנה לך ברור כשמש ההשארות הנפשיי והשכר והעונש בעולם הבא אחר המות. הד' הוא פרת פרה ורבה ממה שאירע לשאול עם האשה בעלת אוב בהעלותו את שמואל הנביא (שמואל א כח) והדבר קשה ומן הזרים הנמצאים בספרי הקדש כי השכל אינו סובל שהנשמות הזכות וטהורות תהיינה תחת ממשלת האוב וכל שכן שתשלוט להרגיז ממקומו איש אלהי' קדוש כמו שאמר למה הרגזתני להעלות אותי ולברוח מן הספק רבים בקשו דרכי' והמה לא נעימי' כי הרב שמואל בן חפני אסף רוח בחפניו וחשב מחשבות און באומרו כי לא דבר שמואל עם שאול וח"ו לא עלה מקברו כי האשה עשתה הכל ברמאות כי מיד הכירה כי שאול הוא אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה למה רמיתני ואתה שאול. ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך. וכל מה שהגידה לו בשם שמואל היה מדרך סברא כי כלם היו יודעים שדוד נמשח למלך וכי הוא יצא למלחמה וחשבה שהגיע עתו ליקח ה' ממנו נקמת דם עבדיו הנביאים השפוך. ולזה אמר מחר אתה ובניך עמי. והדבר הזה יותר קשה בעיני כי הכתוב מכחיש כל זה ואיך נאמר ששאול בחיר ה' הלך חשכי' כאחד הרקים משתמש בדברי התולי' ותחבולות הנשים. והרד"ק הביא גם הוא דעת הגאון רב סעדיה ורבינו האיי גאון וז"ל אבל רב סעדיה ורב האיי הגאוני' אמרו אמת הוא כי רחוק הוא שתדע האשה העתידות וכן שתחיה את המת בחכמת האוב אך הבורא החיה את שמואל כדי שיספר לשאול את כל הקורות לבא עליו והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה ותצעק בקול גדול ואשר אמרה את מי אעלה לך דברי התולים הם כי דעתה היה לעשות כמנהגה על דבריהם. והקשה כנגדם שאם כך היה רצונו ית' למה לא אמר לו ע"י חלומות או ע"י אורים ותומי' או נביאים כי אם על ידי אשה בעלת אוב ואיך יטעו שאול ואנשיו והמה חכמי' מחוכמי' בדברי התול. והרלב"ג כתב כי על דרך האמת לא הועלה ממנו ולא הגיע ממנו שום דבור לשאול אבל היה זה כלו פועל מפעולות הדמיון ועם התבודדות דמיון שאול והתעוררותו על מה שדבר אליו שמואל הנביא פעמים רבות שקרע ה' את הממלכה מעליו ונתנה לרעהו וממה שהיה רואה מהצלחת דוד המלך ושהיה ה' עמו היה משתקע כל כך בדמיונו שהיה נדמה אליו הענין ההוא שיחשבהו וידמהו כאילו נאמר אליו וזהו הקול הנמוך שהיה שומע השואל באוב מארץ קולו שהוא קולו מפועל דמיונו בהתחזקותו בהתבודדות עכ"ד. והדמיונות האלו הם דמיונות הבל שכבר הקשה עליו הרי"א כי כל האדם הבריא בכחותיו יבדיל בין הדבר המוחש והמדומה. והדבר הזה מפעולות הדמיון לא ישוער כי אם בשוטה ומשוגע ושאול היה יועץ וחכם ובריא אולם. ועוד כי לפי הדעת הזה לא היה צריך שאול לאשה בעלת אוב שבכל מקום יוכל להתבודד בדמיונו ולמה יצטרך להעלות לו שמואל ואיך העיד הכתוב שדבר עמו. ואחר שסתר החכם הנזכר דעת אגושטינו חכם מחכמי הגוים שחשב שלא עלה שמואל כלל אבל שד בדמות שמואל באומרו שאיך יאמר השד מחר אתה ובניך עמי ושאול ובניו לא היו עם השדי' בנה דעתו על כמה הקדמות והא' מהם שיש לשדים יחוס ותאוה לגופות האנשים ויתייחדו בהם ושאין ענין חכמת הקסם כי אם ביחס כח השדים ובייחדו אותו אל גוף אחד מגופות המתי' כאילו הוא רוח אותו גוף ונפשו כדי שבאותו חבור הנראה והמושב אל הפועל אותו יראה גוף תחת הארץ כאילו הוא עולה מן התהום מבטן האדמה למעלה באותה צורה ומלבושי' שהיו לו ואין זה מושג כי אם לפועל האוב בכח המחשבה ההיא ועם זה שיעלה ויגיד הדברי' העתידי' ומזה הוליד שהקסם אינו פועל בנפש האיש השלם אחרי מותו וחלילה שנפש שמואל הנביא הצרורה בצרור החיים את ה' אלהיו תוכל הבעלת אוב להשיבה לעפריותה ולהסיר אותה ממכונה וכ"ש על ידי כשוף וכח כטומאה. אבל היה הענין לבד התיחדות כח השד בגוף האיש המת לבד. ולהיות גוף שמואל אחרי הפרד ממנו הנפש האלהית דומה לגוף כל אדם אחר לא היה מהבטל שהבעלת אוב תעלה אותו ועם חכמתה תיחד כח השד אל גופו וידבקו בה כי זהו אמיתת הקס'. ומאשר השד ידע העתידות ויגידם היה אפשר שע"י האוב יודעו העתידות ושישמיעם לבד האיש הצריך להם. והגוף הזה קרא הכתוב שמואל כמו שנאמר שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו ונודע שהגוף הוא הנקבר לא הנפש ונקרא בשם אברהם אשר היה לו בחיים. והנה אמר למה הרגזתני להעלות אותי לפי שעם היות הגוף נעדר ההרגש היה התיתדות השד אל הגוף אשר היה מקדם מעון לשכינה רוגז אליו וחמה רבה. ע"כ חורף דבריו. ומי האיש החכם ויבן את זאת אשר לא יאמר עליו כי הבל הביא גם הוא. וזה דומה למי שנצל מן הקוצים והברקני' ונפל באחת הפחתים ושטתו קרוב בודאי לשיטת הנוצרי אשר בשתי ידיו דחה. אשר על כל זה אנחנו לא נזוז מדעת רבותינו שקטנם עבה ממתננו ודרך המלך מלכו של עולם נלך לא נטה ימין ושמאל. הם אמרו במסכת שבת פ' כ"ג א"ל ההוא בר נש לר' אבהו אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד אובא טמיא היכי אסיקתיה לשמואל בנגידא א"ל התם בתוך י"ב חדש הוה דתניא כל שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י"ב חדש הגוף בטל והנשמה עולה ושוב אינה יורדת ע"כ. ראה נא שאין הטומאה ח"ו עולה למעלה תחת כסא הכבוד ואיך הנשמה בעודה עולה או יורדת תשלוט בה ממשלת האוב ונעשקה לפי שעה להגיד העתידות. והדעת הזה הוא עצמו דעת המקובלי' וכן בספר הזוהר על פסוק וראיתי את דמעת העשוקים כתוב לאמר שכשנמשכים הנשמות הקדושות לרדת למטה יש מקום תקלא בתקלין שעברו משם ועושקות אותם וכו' הרי לך איך הנשמות אחר פרידתם מן הגוף עדין הם בחיי' ושואלים אותם ומעשה האוב אינו הבל ותהו כאשר חשבו רבים. וכבר אמרו חז"ל דברים בענין האוב ואין דעתנו להאריך. ודי לנו במה שהמעשה הזה הוראה גדולה להשארות הנפש ושכל א' וא' מן הצדיקים יש לו מדור בפני עצמו וכמו שאמר שמואל מחר אתה ובניך עמי במחיצתי. ובהיות ששאול ובניו לא נקברו למחר וגם לא בקבורת שמואל הנביא מוכרח הוא שלא על הגוף מדבר כי אם על הנשמה וזהו מה שרצינו לבאר. הה' תמצא במיתת שאול ועם ה' במלחמה כתיב (שמואל א לא יג) ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצומו שבעת ימי' וזה שאם תסתכל בספרי הקדש תראה שבעם ה' היה מנהג קבוע לצום ולענו' אדם נפשו על א' משלשה כוונות הא' על כל צרה שלא תבא ובעבו' זה בהיות ישראל נגוע ומוכה אלהי' במלחמות שנלחם עם בנימין כתיב (שופטים כ כו מא) ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ה' ויצומו ביום ההוא עד הערב. ויעתר להם ה'. ויבהל איש בנימין כי נגעה עליו הרעה דוד ג"כ בעוד הילד חי צם והתענה כי אמר (שמואל ב יב כג) מי יודע וחנני ה' וחי הילד. ועזרא כתיב (עזרא ח כא) ואקרא שם צום להתענות לפני אלהינו לבקש ממנו דרך ישרה לעזרנו מאויב בדרך. באסתר וצום ובכי ומספד כי אחת דתם להמית טף ונשים ביום א'. ביהושפט בבוא בני מואב ובני עמון עליו (דברי הימים ב כ ג) ויקרא צום על כל יהודה וכן רבים הכונה הב' מהתענית היא שיקובל מיעוט חלבו ודמו מהחוטא ומתענה במקום קרבן יען התענית הוא מן הדברים היותר צריכיים לבעלי תשובה וכמו שנתבאר ע"י הנביא יואל ע"ה (יואל ב ב) ושובו אלי בכל לבבכם ובצום ובכי ומספד. ודרך תשובה לנו הורה דוד ונאם הגבר הקם על (תהלי' לה) ענתי בצום נפשי ובמקום אחר (שם קט כד) ברכי כשלו מצום. באחאב ג"כ כתיב (מלכי' א כא כז) וישם שק על בשרו ויצום בדניאל (דניאל ט ג) לבקש תפלה ותחנונים בצום ושק ואפר. בנחמיה (נחמיה ט א) וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקו' ואדמה עליהם. וכבר אחז"ל שראובן התענה כל ימיו עד שבא משה וקבלו בתשובה. הכונה הג' היא לתועלת הנפש אחר מיתת הגוף ובעבור זה תמצא שכאשר בני ישראל קברו את עצמות שאול ובניו (שמואל א לא יג) ויצומו שבעת ימים. ולהלן כתיב (שמואל בא יב) ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב. והורה לנו הכתוב כי התענית היה בעד המתי' אשר נפלו בחרב ואם כך הוא בודאי שצמו בעד כפרת נפשם כאש' עדין מנהגינו היום להתענות יום מיתת האבות. ותמצא עוד שכאשר נהרג אבנר התענה דוד ונשבע (שמואל בג לו) כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף כי אם לפני בא השמש אטעם לחם או כל מאומה. ואין צורך למה שפירשו המפרשים שהתענית היה לפי ששרפום שהוא בזוי להם ושהתענו שבעת ימים זכר לאותן שבעת ימים שנתן להם זמן נחש העמוני ובאותו זמן נושעו על ידי שאול כי כבר גלה הכתוב שהתענית היה על שאול ועל יהונתן בנו הראוי למלא מקומו ועל עם ה' החסידים ועל שאר בית ה' כי נפלו בחרב כדי שתעלה ברצון תעניתם למזכרת זכות לכפרת נפשם. ומה שהתענו ז' ימים לעניות דעתי הסיבה היתה להגדיל צערם כי ביחיד גזרו חז"ל ג' לבכי וז' להספד אבל בקהלה קדושה כזאת היתהמן הראוי לעשות יותר ויותר מלבד שהתעניות אשר היו גוזרין בית דין לא היו עוברין מז' וכמו שאמרו עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עוד שבע תעניות וכך וכך עשו הם בצרה הזאת. ומה שהקדי' הכתוב ההספד לבכי הטעם הוא מפני שמההספד שנעשה ביום ההוא נמשך הבכי כידוע ואין צורך לפירושים אחרים ונפקא מינה לענינינו שאם דוד וכל בית ישראל בכו על השרפה אשר שרף ה' ויצומו על נפשם שהנפש היא רוחנית ונצחיית. הו' כאשר התנצל אוריה בעברו את פי המלך דוד ולא ירד אל ביתו הלא כה דבריו (שמואל ב יא יא) הארון וישראל ויהודה יושבי' בסכו' ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חונים ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה. והרד"ק פירש חייך בעולם הזה וחי נפשך בעולם הבא ויפה פירש. ויען לא תמצא בכתבי הקדש אופן השבועה הזאת אלא או חייך או חי נפשך בלבד לבי אומר לי שנבא ולא ידע מה נבא והנבואה היתה שבנפשו דבר דוד את הדבר ההוא ושהיה מתחייב בנפשו בכונה ההיא אשר עליה היה מצוה לאוריה שירד לביתו. ויצא לנו גם כן מזה שיש באדם שני מיני חיות ר"ל חיות הגוף וחיות הנפש בעולם הבא כמו שפירשנו ויתכן שבגלל הדבר הזה לא נמצא בלשון הקדש חיים כי אם בלשון רבים הרומזים לשני מיני חיו האדם כאשר אמרנו. הז' האשה החכמה התקועית בדברה אל המלך בעד אבשלום בנו אמרה (ש"ב ב יד יד) כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ובזה כפי הפירוש היותר נכון נתן ד' טענות איך דוד היה חוטא בהיותו בלתי משיב את אבשלום בנו. הא' כי מות נמות רוצה לומר שהמיתה נגזרת על כל חי ואין הכא תרעומת במת קודם יומו כיון שסוף אדם למות. הב' וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ר"ל שבגזל יש תקון למעוות בהשיב הגזלה אשר גזל אבל המות אחרי מות הנהרג האם תשוב נפשו אליו בשפיכות דם הרוצח האם דמו של רוצח יכנס בנרצח בודאי לא כי כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו. הטענה השלישית אמרה ולא ישא אלהים נפש ר"ל שאעפ"י שבעה"ז לא יענש החוטא עם כל זה יענש בדינא רבא כראוי בעולם הנשמות. ולכן בהיות שאבשלום לא הרג את אמנון אלא בשבט פיו שצוה לנעריו והמיתוהו הנה מהשם י"ת יהיה משפטו בדיני שמים. הטענה הד' וחשב מחשבו' לבלתי ידח ממנו נדח ר"ל שהקב"ה חושב מחשבות לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו בעה"ז כדי שלא יענש וידח מעה"ב וכן היה באמנון שמהאלהים היתה נסיבה שימות קודם עתו ע"י אבשלום לכפר לו על כל עונותיו ויהיה לו חלק לעה"ב ואבשלום בזה לא היה כ"א שליח השגחתו. והמקובלים פירשו הפסוק הזה באופן אחר על סוד הגלגול אשר עוד יבא זכרונו בע"ה. ולכל הפירושי' הדבר ברור כשמש שכאן רמזה לנו החכמה הזאת ההשארות הנפשיי אחר המות. הח' תמצא בענין אבשלום וזה שהגיד הכתוב איך הציב בחייו (ש"ב יח יח) את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי ידוע הוא מה שאמרו חז"ל כי המת בלי בנים אין לו חלק לעה"ב. ורצונם שמי שלא הניח זרע של קיימא בעה"ז נחשב כמת לעולם וחלק אין להם עוד לעה"ב אחריהם לאחר מיתתם. ולכן אבשלום אחר שלא היו לו בנים אשר יזכר עוד שמו עליהם בעולם הציב לו בחייו המצבת הזאת ויקרא לה יד אבשלום כדי שישאר לו יד ושם טוב מבנים ומבנות ועל טוב יזכר שמו. ומההשתדלות הזה נוכל להביא ראיה להשארות הנפש כ"א במות הגוף יבלה ויפסד הכל מה איכפת לו לאבשלום אם יזכר שמו או לא יזכר אבל מכאן הוכחה רבה שבהיות דבר ידוע וכמו מן המושכלות הראשונות שהנפש היא נצחית היו אנשי השם והמעלה מבקשים להניח בחייהם שם וזכרון טוב אשר בם עדיין בעולם הנשמות ששון ושמחה ישיגו:
43
מ״דהט' (מלכים א א לא) ותקד בת שבע אפים ארץ ותשתחו למלך ותאמר יחי אדני המלך דוד לעולם. וכתב הרד"ק ז"ל פירושו חיי הנפש לעה"ב כי בעה"ז קרוב היה למיתה וכן ת"י יתקיים וכל שאר יחי תרגם יצלח ע"כ. וכן מהרי"א. ויפה פירשו וכאן כפי דעתי רמזה לו בת שבע שכאשר ימלוך שלמה בנה זאת תהיה לו אות לטובה וידעו הכל שה' העביר חטאתו ולא ימות לעה"ב ולזה כאשר אמר לה כי שלמה בנך ימלוך אחרי אז אמרה יחי אדני המלך דוד לעולם כאמור הי' בקללות יואב כתוב לאמר (מלכים א ב לב) ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו לעולם ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם. הא לך פסוק מלא אשר לא לבד מורה הנצחיות הזאת אבל שהמתים אחר המות יודעים מה שעובר בזה העול ומצטערים ברע ושמחים אלי גיל ישישו. וחז"ל קראו העונש הזה חטוטי דשכבי וכך אמרו בעון חיים מתי' נחטטים וסמכו זה בפסוק (שמואל א יב טו) ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה' והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם. וזה כי האבות מצטערים בצער בניהם. ולכן אמר שלמה ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם. כלומר שבמיתת יואב לא יקר' לו לדוד עון אבל בהפך שלו ולזרעו יהיה שלום. ולא יתכן לפרש באופן אחר כי הכתוב פרט לדוד ולזרעו ואם במיתת יואב יהיה לו לדוד שלום מעם ה' א"כ נפשו היה עדין בחיים והיא ראיה נצחת. הי"א העיד הכתוב (מלכים א יז) ויהי אחר הדברי' האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה. וכ' הרד"ק יש מי שאומר שלא מת מכל וכל אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו ולא היו מכירים ממנו שום סימן חיות לא בנשימה ולא בדפק הגידים עד שחשבה אמו כי מת הוא. וכן הוא אומר בדניאל (דניאל י יז) ונשמה לא נשארה בי. אבל אותו הוא על דרך הפלגה. והנכון כי מת מיתה גמורה כמו שסוברין בני העולם ע"כ. וכן הרלב"ג ויהי חליו חזק מאד וכו' ר"ל שהשיגהו המות מפני החלי. וכן מהרי"א והרב בעל עקדה האמינו באמונה שלימה שאין עליהגמגום שמת מיתה גמורה ומקרא מלא כתיב ה' אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו וכתיב וישמע ה' בקול אלוהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי מכלל שעד השתא היה מת. ואשמועינן קרא שהנשמות עדין הם צרורות אחר המות באיזה מקום ושיוכלו לבא עוד פעם אחרת בגופים עצמם כאשר יהיה בתחית המחים לעתיד לבא. וכעין המאורע הזה אירע לאלישע הנביא עם בנה של השונמית (מלכים ב ד) ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת מושכב על מטתו והנה אחר שעזר הטבע והשפיע לו החום הטבעי וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו כתיב ויפקח הנער את עיניו סימן החיות אשר חנן לו האל בעד תפלת הנביא ומהמעשים האלו הוכחה רבה לכוונתנו. הי"ב תמצא בחזקיה המלך בבא אליו ישעיהו הנביא בחליו (מלכים ב כ א) ויאמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה ופירשו חז"ל מת אתה בעה"ז ולח תחיה לעה"ב. והפירוש מוכרח דאם לא כן הכפל הוא מבואר. ולכן כשהאריך ה' ימיו והוסיפו לו שנות חיים אמר (ישעיה לח יט) חי חי הוא יודך כמוני היום כלומר בחיי הגוף והנפש אשר להן נגזרה מיתתם בידי שמים אודה לאל אשר החייני וגמלני כל טוב. ואם תאמר אמאי כולי האי כבר אמרו חז"ל משום דלא עסק בפריה ורביה כי אף דהוו נפקי מיניה בני דלא מעלו בהדי כבשי דרחמנא לא איבעי ליה לאעסוקי לפי שקורא הדורות מראש ראה בחכמתו העליונה שאעפ"י שיהיה מנשה רשע נחש שרף ועקרב ואמון בנו כמוהו הנה יצא ממנו יאשיהו שכמוהו לא היה מלך ישר בעיני ה' והלך בכל דרך דוד אביו וזה היה הפרי הטוב היוצא מהעצים הרעים. וכן בזוהר פרשת תולדות אצל ויהי רעב בארץ קב"ה אוריך רוגזיה עם רשיעיא בגין דיפוק מנהון גזעא טבא בעלמא כמה אברהם מתרח דאיהו גזעא טבא לעלמא ע"כ. וכן בדיני אדם כבר גזרו חז"ל שאין מעבירין נחלה מברא בישא לברא טבא דלא ידעינן הי זרעא נפיק מינייהו. ואם עדין לבך נוקפך שלא נתן השכל במרומים שיעניש הקב"ה בעונש העה"ב בחטא קל כזה באשר המחשבה טובה ראויה לצרפה למעשה ורחמנא ליבא בעי אשיבך מליץ שהגזרה הזאת לא נתן אלא להנזים ולהפחיד את חזקיהו כדי שמן שם והלאה יעסוק בפריה ורבים ויצא ממני הבן יקיר לא יאשיהו שמו איש תם וישר ירא אלהים וסור מרע ועל כל פנים כאן הודיע דרכיו לחזקיהו ואיך במיתת האדם עדין לא נפטר מעונשי העולם הבא. הי"ג (מלכים ב כב יג) ויהי בשלוח המלך יאשיהו את חלקיה הכהן ואת אחיקם בן שפן ואת מכבור בן מיכיהו ואת שפן הסופר ואת עשיה עבד מלך לאמר לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה וכו' הלכו אל חלד' הנביאם והיא גם היא השיבה לו אמרו לאיש וכו' יען בך לבבך ותכנע מפני ה' בשמעך אשר דברתי על המקום הזה ועל יושביו להיות לשמה ולקללה וכו' לכן הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה. ויען ראינו שיורו המורים למלך יאשיהו וימות מוכרחים אנו לומר שהיעוד הזה והשלום הוא שלא תראינה עיניו בחרבן הבית. ואם כך הוא מכאן ראיה להשארות הנפש וזה שאם מפני הרעה נאסף הצדיק והקב"ה מבטיח לו המית' בשלו' א"כ המיתה היתה לו מעט רעה בערך ראותו חרבן הבית. ובאשר ידענו שבכל הרעות המתרגשות לבא בעולם לא יש יותר גדול מהמות אם לא היה עולם אחר חוץ מזה בודאי שלא היה מבטיח לו הקב"ה שום יעוד טוב כי טוב יום א' בחצרי העולם הזה אף שיהי' בצער מיום המיתה באשר בה עם התוחלת נפסד ונאבד הכל. אמנם בהיות שעולמו יראה במיתתו ואז טוב לו בהיות נשמתו מתהלכת בין העומדים שם ובחצרי המלאכים וטירותם נתבשר לו שלא יראו עיניו בכל הרעה וחרבן בית מקדשו. אבל שתזכ' נשמתו לחזות בנועם ה'. וזהו שרמז לו באמרו הנה אוסיפך בעצמי ובכבודי על אבותיך ר"ל אל מקום אבותיך אשר עדין חיים ולהורות לו מדרגתו על אבותיו מנשה:
44
מ״הואמון הרשעים כתב על אבותיך שתעלה נפשו עליהם:
45
מ״ואלו הם הי"ג פסוקים אשר נפלו לי בנעימים כנגד הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם והי"ג עקרים מגידים ומעידים את העיקר הזה:
46
מ״זגם ביד הנביאים האחרונים רשום בכתב אמת שהנשמות הן חלק אלוה ממעל.
47
מ״חהפסוקים אשר ראיתי כפי השכל הישר בנביאים האחרונים עונים ואומרים קדושת והשארות הנפש הם אלו שאזכיר. הא' תמצא בנבואת ישעיהו הנביא מבשר טוב ומשמיע ישועה באומרו (ישעיה ד ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים ות"י כל דכתוב לחיי עלמא יחזי בנחמת ירושלים. ויפה תרגם כי איך יקרא קדוש אם לא הראוי להיות בין המלאכים העוני מעלה כלה קדושים כלה גבורים הינים באימה ואומרים ביראה קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, ועלוי נאמר שהנשר בציון והנותר סירולים קדוש יאמר לו ויהיה זה כל הכתוב בספר חיים. וכן פירש רש"י ואם תאמר צדיקים המתים לפני אותו היום אבד כבודם תלמוד לומר כל הכתוב לחיי עה"ב יהיו בירושלים. והוא א' מתכליות התחיה כדי שהצדיקים שכבר מתו גם הם יזכו לימות המשיח ולהצלחה ההיא שכל הנביאים כלן לא התנבאו אלא לימות המשיח ולפי"ז כאן נרמז ההשארו' הנפשיי ונצחיות' אחר המות:
48
מ״טהב' אמר בסימן מ"ב כה אמר האל ה' בורא השמים ונטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה כאן כלל הנביא כל מעשהבראשית בצביונן ובקומתן. כי באומרו השמים ונוטיהם רמז לגלגלי מעלה עם המלאכים אשר כפי הפילוסופים מניעים אותם וברוקע הארץ וצאצאיה כלל כל הצמחים ונטיעות שבארץ. ויען שמלבד הצמחים אשר להם הנפש הצומחת יש עדין הב"ח והאדם להבדיל ביניהם אמר נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. וכבר ידעת כי לא יאמר נשמה אלא על האדם כי היא מה' משכלת ומן השמים ירדה. ורוח להולכים בה היא הנפש המרגשת מהב"ח. ואם הנביא הפריד והבדיל ביניהם בודאי שההפרש הזה הוא בהיותה רוחנית ונבדלת משאר בעלי חיים אשר בארץ המה. הג' אמר הכתוב (ישעיה נו יו) כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. כאן הפליג להורות ההשארות הנפשיי כי כן כתיב כי רוח מלפני יעטוף ר"ל הרוח מלפני הוא ואינו מטבע הארץ כמו הגוף והנשמות אני עשיתי ואינם נמשכים מהאבות לבנים כמו הגוף כי שלשה שותפין יש בבריאת האדם האבות נותנים הגופים וחלק אלוה ממעל הן הנה הנפשות כמה דאיתמר הנפשות לי הנה וא"כ הרוח מלפני יעטוף ותלבש הגוף ועל זה ראוי שיהיה לי רחמנות עליה כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף. ויונתן תרגם הפסוק על תחית המתים ארי רוחי מיתיא אנא עתיד לאתבא והכל הולך אל מקום א' להכריח ההשארות שהוכחנו הד' שם שם לו חק ומשפט לבעל תשובה שמת באמרו לשם נז יח) דרכיו ראיתי וארפאהו ואשלם ניחומים לו ולאבליו ות"י אורח תיובתהון גליא קדמי ואשבוק להון וארחם עליהון ואשלם תנחומין להון ולמתאבלין עליהון ומדאמר ולאבליו מכלל שעל המת הוא מדבר. ויצא לנו מזה שהנפש היא נצחית שאם הנפש תפסד ותלך לאבדון איך יוכל לשלם לו אחר מיתתו ניחומין. אבל הנחומים לו שירפאהו ה' רפואת הנפש מעונותיו בדרך שישלם לו בשכר שישלם לו בשכר התשובה ההשארות הנפשיי. וימשך מזה ג"כ נחומים לאבליו שידעו שלא נאבד תקות מתו. והידיע' הזאת תהיה ג"כ אחר מיתתם כי יראו עיניהם וישמח לבבם בראותם מקומו בגן עדן. כי כבר אחז"ל מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורי' יכולין לעמוד הה' אחר שהגדיל מעלת הצדקה באומרו (שם נח ז) הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית וכו' הורה שכרה בפה"ב באומרו והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. והפירוש שאין עליו שום ספק הוא כשתמות ותלך לבית עולמך ילך ויקדמך צדקך להליץ בעדיך ואח"כ כבוד ה' יאספך אל מקום הכבוד אשר שם נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיי'. ומכאן אמרו חז"ל כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו ומוליכתו לעה"ב. וכבר כתבנו שנ' אסיפה בצדיקים ואם הצדיק הולך אחר מיתתו ונאסף מכלל שעדין מפאת נפשו חי וקיים הוא וזהו מה שרצינו הו' דברי ירמיהו בן חלקיהו עליו הכתוב אומר (ירמיה א ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך ודבר הלמד מעניינו הוא ההשארות הנפש. וזה כ"א הנפש היא כח והכנה ומתהוה בהתהוות הגוף קשה איך ידעו ה' קודם יצרו בבטן אם עדין לא היה בעולם כי זה הוא דבר המנגד לעצמו והידיעה ג"כ אינה בדבר הנעדר. אבל באמרנו שהנשמות כלם נבראו מששת ימי בראשית אז נחה הקושיא הזאת כי אז אפשר לומר שהקב"ה ידעו בטרם יצרו בבטן כי אין צייר כאלהינו בהיו' שהנשמה קדמה לגוף. והרד"ק הקשה והלא כל הנביאים והצדיקים וכן הרשעים בטרם הבראם ידעם והכיר'. ותירץ שאבו ואמו נזהרו בקדושה וטהרה בעת ההריון כדי שיהיה הנביא מקודש מבטן ועוד הרחיב לשון אבל כפי דעתי אין צורך לתירוצו כי ידעתיך מלשון וידע אלהים וכאן רמז לו שקודם שיצר הגוף בבטן אמו כבר ידע ואהב אותו בדעתו ובחכמתו הקדומה והקדישו מכל הנביאים שבזמנו להשקות את כוס התרעלה לכל הגוים. ודי לנו בזה להראות את יקר תפארת גדולת הנפש. ועוד יבא זכרון זה הפסוק בפרקים יבאו. הז' (שם לח יו) וישבע המלך צדקיהו אל ירמיהו בסתר לאמר חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת אם אמיתך וכו' ובודאי נשבע לו בנפש המדברת והמשכלת ועליה דבר. וכן תרגם יונתן קיים הוא ה' דקיים לנא ית נפשתא האלין והוא כעין מה שאמר ישעיה ונשמות אני עשיתי כי הוא חלק אלוה ממעל הח' (יחזקאל יח ד) היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן על המשל אשר היו מושלים על אדמת ישראל לאמר אבות יאכלו בוסר ושני הבנים תקהינה חי אני נאם ה' אלהים אם יהיה לכם עוד משול המשל הזה בישראל הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החטאת היא תמות כלומר אם נפש הבן היתה נגזרת מגוף האב יכולים היו למשול באמת המשל הזה כי אז יעשן אף ה' וקנאתו בבן בהיותו חלק מבשר אביו. אבל הנפשו' לי הנה כנפש האב וכנפש הבן ואני נתתי אותה בגוף ולפי זה הדין הוא שהנפש החוטאת היא תמות ובנים לא יומתו על אבות. הרי לך שהנפש היא רוחנית וכשם שהעידה התורה שאחר שנברא אדה"ר עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים כך בבריאתו של המין האנושי לאחר שהאב בשכבת זרעו בורא ומהוה הגוף הקב"ה הופיע לו הנשמה וכמו שהעיד הכתוב הן כל הנפשות לי הנה. הט' (חבקוק ב ד) המשא אשר חזה חבקוק הנביא העיד גם כן על נצחיית הנפש באומר וצדיק באמונתו יחיה. ויען שהנסיון יוכיח שאין הצדיק חי בזה העולם יותר מן הרשע שפטנו שבחיי העה"ב הכתוב מדבר הי' ועוד בה עשיריה והיתה לבער בין החורים והסדקים עד מקום שידי מגעת. הנה היא בזכריה הנביא (זכריה ג) כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך וכו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האל' וזאת היא ראיה גמורה אשר אין עליה גמגום כי המהלכים העומדים הם המלאכים שהם עומדים וקיימים לעולם ועליהם כתיב שרפים עומדים ממעל לו. והבטיח לו הקב"ה שבהתפרד נפשו מהגוף תלך ביניהם ובצרור החיים וערבות אשר שם שרפי' ואופנים תזכה נפשו לעלות לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ואלו הם עשרה עדים נאמנים אשר על פיהם יוקם דבר בנביאים אחרונים. והסימן והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר.
49
נ׳כל הנמצא כתוב בספר תהלים ובחלק כתובים באצבע אלהים.
50
נ״אתחלת דברי ופתח אמרי יודע איפה שבכתובים ובפרט בספר תהלים יש כמה וכמה פסוקים המורי' בידיעה שלמה שאין עליה גמגום ההשארות הנפשיי הזאת. ואם הייתי מביא כלם יקצר המצע מהשתרע. ולכן שמתי מגמתי להביא לבד היותר הכרחיים ואומר. שאם תעיין בכתבי הקדש תמצא שהיה כל כך מקובל אצלם האמונה הזאת עד שהיה מורגל בפיהם כאחת מן הדברים המפורסמים שאין צורך להביא ראיה עליה. הראשון המשורר האלהי מתרעם על דואג ואחיתופל ואחרים החושבים עליו רעה ושנפשו בעון בת שבע תענש בגיהנם אמר (מזמור ג ג) רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים ושכפי הדין הרומז שם אלהים אין לי חלק לעולם הבא כי אפשר אדם ששבה את הכבשה והרג את הרועה והפיל ישראל בחרב יש לו תשועה בודאי אין ישועתה לו באלהים סלה לעולם ועד. ואתה ה' מגן בעדי הפך מה שחושבים שאין לי תקוה כבודי ר"ל ומגן כבודי שהיא הנפש כמו ויגל כבודי למען יזמרך כבוד. ומרים ראשי כי כשתצילני מאויבי אלך בקוממיו' והרמת הראש שידעו הכל כי אתה ה' מחלת לי. קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו מן השמים. אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה' יסמכני. פי' הרד"ק שכבתי בבטח ואישן בשלום כאדם שאין לו פחד והנכון שהוא על דרך בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך אשר עליו פירשו חז"ל בשכבך תשמור עליך בקבר והקיצות היא תשיחך בתחית המחים. וכעין זה תוכל לפרש המקום הזה אני שכבתי ואישנה בקבר בלי עונש חיבוט הקבר הקיצותי בתחית המתים. וידעתי זה יען כי ה' יסמכני על ידי נתן הנביא שאמר לי גם ה' העביר חטאתך לא תמות. והתרעומת הזה הביא גם הוא במזמור השביעי באומרו (שם ד ז) רבים אומרים מי יראני טוב שיצליח מרד אבשלום וימות דוד וימלוך בנו והרע שלי טוב להם ומתאוים אותו. או מי יתן שימות דוד וימלוך בנו שיבנה בית המקדש ההר הטוב הזה והלבנון. והנה הם גומלים עלי רעה תחת טוב' כי נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. ועל אשר אומרים שאין לי תקוה מובטח אני שבשלום יחדו הגוף והנפש אשכבה ואישן כי אתה ה' לבטח בעולם הנשמות תושיבני. במזמור י"ט בהראותו את מעלת התורה האלהית על השמש שהוא הדבר היותר יקר ונחמד שבעה"ז אמר (שם יט ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש רוצה לומר אל מקורה העליון אשר ממנה חוצבה וכמו שנאמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וכעין זה כתב במזמור (שם כג ג) נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו. והוסיף גם כי אלך בגיא צלמות שהוא הקבר כמו שנאמר (איוב י) בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חושך וצלמות לא אירא רע מחיבוט הקבר ועונש גהינם כי אתה עמדי. תערוך לפני שולחן נגד צוררי והוא התענוג הנפלא אשר לו זוכים הצדיקים והיין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ובמזמור (תהלים קיו ז) אמר שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי. ולהורות שבענין הנשמה השכלית הכתוב מדבר ועל מנוחתה כבוד בג"ע סמך אתהלך לפני ה' בארצות החיים שכפי מה שיפרשו ז"ל הוא הגן עדן אשר שם החיים האמיתיים הפך בנפשות הרשעים כתב במזמור (שם מט כ) תבא עד דור אבותיו עד נצח לא יראו אור רצה לומר שנפש הרשע אשר זכר תבא עד דור אבותיו שהיו רשעים כמוהו ולא יזכו עד נצח לאור באור החיים בין נפשות הצדיקים שיחיו לעד ולעולמי עולמים. עוד במזמור (שם לט יג) בהתחננו לפניו יודיעהו סוד קיצו ותכליתו כדי שידע מה חדל הוא כלומר כמה יהיה זמנו בעה"ז המשיך דבריו עד אומרו שמעה תפלתי ה' וכו' כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי ר"ל גר אנכי עמך בארץ הזאת ומצד הנפש תושב ככל אבותי הקדושים אשר חלקם בחיים וחתם דבריו השע ממני ואבליגה ירצה הרף ממני הצרות והטרדות בימי חלדי בטרס אלך בלא חמדה ואינני עוד בעולם הזה לעשות רצונך כי העולם הזה עולם המעשה והעול' הבא עולם השכר. וכעין זה דבר במזמור (שם קיט יט) באומרו גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. ואם הצדיקים היו מחשבים עצמם כגרים בארץ מכלל דארץ מולדתם היא השמים ולזה היו לפעמים מתאוים לשוב אל ארץ אחוזתם. וכן במזמור אמר (שם עג כד) בעצתך תנחני וכמו שכתב הראב"ע מלת לקיחה בלא דבר הוא התחברות נשמת הצדיק עם העליונים שאינם גוף ולא ימותו לעולם על כן בדברי חנוך ויתהלך חנוך את האלהים שהרגיל נפשו להתהלך עם המלאכים עד שלקחו ה'. והנה יבקש זה המשורר עזרני ונחני והרגילני בעצתך ואחר שתעשה לי זה הכבוד אז תקחני וכמוהו כי יקחני סלה. וכן ביונה ואליהו הוא אומר קח נא את נפשי. וסמך המשורר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. והטעם מי יתן לי שאהיה בשמים עם המלאכים הקדושים ואפי' עמך לא חפצתי להיות עוד בארץ כי כלה שארי שהוא הנוף ולבבי שהיא הנפש המתאוה אבל הנשמה שהיא צור לבבי וחלקי אלהים לעולם עומדת ולא תאבד באיבוד הגוף. ועל כן אחריו כי הנה רחקיך יאבדו ובו' ואני קרבת אלהים לי טוב. ודומה לזה במזמור שם קמב ח) היה מתפלל לה' הוציאה ממסגר נפשי כי הגוף ה א כמו מסגר משמר ובית הסוהר לנפש בעה"ז. ויען שהבחורים מתאוים לחיות ולהאריך ימים כדי לזכות עוד כי העה"ז הוא עולם המעשה אמר במזמור (שם קב כה) אומר אלי אל תעלני בחצי ימי וכמו שכתב אבן עזרא ידוע כי הגוף שהוא מן עפר הוא כלי לנשמה העליונה שהיא משמי השמים ובהפרדה מעל הגוף תשוב למקומה וכן כתוב והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וזה טעם אל תעלני גם במזמור צ"ב אמר צדיק כתמר יפרח והמשילו לתמר להורות שכשם שהתמר מכל אילני דעלמא מתעכב לאפרחא וסליק לע' שנין כך הצדיק כשימות יחיה ומתחיל לסוף ימי שנותיו שהם שבעים שנה לפרוח בעולם הנשמות לאכול פרי מעלליו וכן רז"ל מה התמרה הזאת צלה רחוק ממנה כך הצדיקים מתן שכרן רחוק מהם עד לעה"ב. סוף דבר במזמור (קכא ז) אמר ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך והקשו בספר הזוהר פרשת ויחי כיון דאמר ישמרך מכל רע מאי ישמור את נפשך אלא ה' ישמרך מכל רע בהאי עלמא ישמור את נפשך בההוא עלמא שלא יתמסר בידא דדומ':
51
נ״בשלמה בן דוד מלך ישראל אשר קראו ה' ידידיה גם הוא הפליג בספריו לקיים ולאשר את האמת הזה. וכן בספרו המתואר משלי בדברו מענין האשה הזרה העוזבת אלוף נעוריה אמר (משלי ב כא) כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יותרו בה ורשעים מארץ יכרתו. ובאשר הנסיון יוכיח ההפך שיש רשע מאריך ברעתו ויתאמרו כל פועלי און מכלל דבארץ החיים הכתוב מדבר. וכן פירש רש"י ישרים ירשו ארץ לעה"ב ויותרו בה כשירדו רשעים לגהינם. והוא עצמו מה שכתב בסימן י' צדיק לעולם בל ימוט ורשעי' לא ישכנו ארץ. גם (בסימן ו) בשבא המקיי' מצות האבות אמר (שם כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. ובא הפי' תנחה אותך בעה"ז בשכבך בקבר והקיצות בתחית המתים היא תשיחך ותליץ בעדך ביום הדין ועל הרשעים כתב (בסי' יא) במות אדם רשע תאבד תקוה כי לא יכול עוד לזכות את נפשו ותענש בגהינם. ודוק שלא אמר במות רשע אלא במות אדם רשע לרמוז שהנמשך אחר תולדות האדמה ומשתקע בתאוות גופניות הוא הרשע אשר במותו תאבד תקותו עמו. וכאשר ספר במעלת עסק התורה באומרו (שם ח לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום סמך כי מוצאי מצא חיים והם החיים הנצחיים אשר עליהן נאמר וחי בהם. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת המות כדפירשנו. עוד תמצא שבפירוש איתמר (בסי' יג ט) אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. הנה כנה נשמתן של צדיקים לאור כי היא אור ואצולה מאור ה' ונפשות הרשעים לנר כענין שנאמר (שם כ כז) נר ה' נשמת אדם וזה להבדיל בין האור ובין החשך ר"ל בין נפש הצדיק לנפש הרשע. ואמר אור צדיקים ישמח ותגל נפשם בג"ע ונר רשעים ידעך בגהינם שתמות נפשם ותלך לאבדון כמו הנר שאין לו העמדה ויכלה. וכזה ראה וקדש (שם טו כד) אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה ר"ל למשכיל או המשכיל הוא היודע ועד שאורח חיים הוא למע ה אצל המלאכים המוני מעלה כי חיי העה"ז אינם אלא חיי צער ויגון והכל הבל ולכן הוא מתקן פעולותיו למען סור משאול מטה ר"ל למען לא תענש נפשו בגהינם היושב בתחתיות הארץ. וכעין זה כתב (שם יט יו) שומר מצוה שומר נפשו ובוזה דרכיו ימות. ואין ספק שבשכר ועונש בעולם הנשמות הכתוב מדבר כי שומר מצוה לא ידע דבר רע ונשמתו משתמרת בעה"ב ובוזה דרכיו ימות בגהינם. ובפסוק כ"ב אמר עוד יראת ה' לחיים כי הנה יראת ה' תישר האדם אל החיים הנצחיים. ובהפליגו לספר בסימן כ"ד בשבח החכמה אמר כן (שם כד יד) דעה חכמ' לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקיתך לא תכרת. כלו' כן ידיעת החכמה אם יגעת ומצאת תעדן נפשך ובה תשיג אחרית טוב והוא ההצלחה האנושית ותקותך לא תכרת כי היא חייך החיים הנצחיים אשר לא ישיגם המות וחוסה במותו צדיק. ובהפך ברשעים נאמר (שם יד) בהכרת רשעים תראה ותקותם מפח נפש. גם בספרו המתואר קהלת עוד למד דעת את העם אזן וחקר להורות ההשארות הזה. תראה שב סימן ד' אמר יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו גם עיניו לא תשבע עושר ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה ות"י אית גבר יחידי לית תנין בר מיניה אף ברא ואחא לית ליה למירת ית נכסוי ולית סוף לכל טורחיה ואף עייניה לא תיכול למסבע עתריה ולא יימר בלביה למה דנן אנא טרח ומחסר ית נפשי מטיבותא אקו' כען ואעביד מיניה צדקתא ואחדי בעלמא הדין עם בני אנשא ולעלמא דאתי עם צדיקיא. ויפה תרגם כי הטובה רומז לטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא כענין שנא' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וכאשר הוסיף לדבר עוד בענין הכילי (בסימן ה יד) כאשר יצא מבטן אמו ישוב ללכת כשבא ומא מה לא ישא בעמלו שילך בידו וגם זו רעה חולה כל עמת שבא כן ילך. ת"י היכמא די אתא בעלמא הדין ומדעם אגר טב לא יקבל בטורחיה לסוברא עמיה לעלמא דהוא אזיל למהוי לזכו בידיה. ומדקרי בעשיר כילי שמאומה לא ישא בעמלו מכלל העשיר נדיב במותו יקח הכל וירד אחריו כבודו כי ילך לפניו צדקו ומעשי ידיו וטובו. ומדייחס לו התנועה אחר המות באומרו ישוב ללכת כן ילך וגו' מכלל שעדין הוא בחיים מפאת נשמתו הנשארת חוץ מגופו. וכעין זה כתב (בסימן ו ג) אם יוליד איש מאה ושני' רבות יחיה ורב שיהיו ימי שניו ונפשו לא תשבע מן הטובוגם קבורה לא היתה לו אמרתי טוב ממנו הנפל כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה וכל זה קרה לאחאב שהוליד בנים הרבה וממונו הרבה ונפשו אותה עוד ממונם של אחרים וכלבים אכלוהו וטוב ממנו הנפל יען כי בחושך בא ובחשך ילך. ונפקא מיניה שהצדיקים קורה להם בהפך כי באור באים ובאור הולכים לבית עולמם בעבור נפשם החוסת תחת כנפי השכינה לאור באור החיים. עוד כתב (בסימן ז א) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה וזאת ראיה ברורה אשר אין עליה ספק. וזה שאם בחיי העה"ז יכלה ויפסד הכל איך יהיה יום המיתה טוב מיום הלידה וההעדר טוב מהמציאות ואיך יהיה טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה וצער הגוף יותר טוב מתענוגו. אמנם מכאן ראיה להשארות הנפש כי כן חתם דבריו באומרו באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו שגם כן הוא מעותד למות וישיב אל לבו לשוב בתשובה שלמה ולהכין צדה לדרכו. כי מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת וכן ת"י ואין אית בידיה מדעם ביש ישבקיניה בתיובתא קדם מרי עלמא גם (בסימן ח ה) כתב שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם ות"י גבר די נטיר פקודיא דה' לא ינדע מדעם לעלמא דאתי ומשפט ידע לב חכם כי החיים שהם הצדיקים אשר במיתתם קרוים חיים יודעי' שימותו כי לכל זמן עת ללדת ועת למות. ואף שלא ידע האדם את עתו ממש על כל פנים החי יתן אל לבו שיבא בלי ספק כי סוף אדם למות. ועוד זה יודעים כי אח כל מעשה האלהים יביא במשפט. והמתים שהם הרשעים אפילו זה אינם יודעין ואינן משימים על לב ועליהן כתב ואין להם עוד שכר וכדמתרגם וחולק טב לית ליהון עוד עם צדיקיא לעלמא דאתי (ובסימן יא ט) שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. כאדם אומר לעבדו או לבנו חטא חטא כי פעם אחת תלקה על הכל. ומזהיר לאדם שישוב אל ה' עד שלא יבאו ימי הרעה והזקנה ויגיעו השנים אשר אין חפץ בהם וכלל דבריו באומרו (שם יב ז) וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. וחתם ספרו סוף דבר הכל נשמע וכו' כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע ואם שנראה באיזה מקומות של ספרו שנוטה לצד מינות ח"ו כבר בא הפירוש ששם דבר אליבא דאפיקורוסים וליה לא סבירא ליה וסוף סוף ביאר דעתו והורה סברתו בענין ההשארות במלים ברורי' אשר אין לה' עוד טעם כדי שיודע לכל בלי ספק וגמגום ותיקר נפשם בעיניה'. וכבר פירשו גם כן הפסוקים באופנים שונים. ובקיצור דברים אחר שבסימן ג' יז) ביאר סברתו באומרו אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם בעולם הנשמות סמך אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהי' שהם בהמה המה להם. כלומר מי יאמין לשמועה כזאת שבני האדם אשר לברם האלהים והבדילם במעלה וחשיבות על כל מיני הבעלי חיים כלם יהיו כל כך שפלים בעיניה' שיחשבו וידמו שהם כבהמות הארץ כסוס כפרד אין הבין וזהו שהם בהמה המה להם. הם אומרי' כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד לה' כמות זה כן מות זה ורוח א' לכל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל הכל הולך אל מקו' א' הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר ומי יודע רוח בני אד' העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ כלומר אחר שיש מבני האדם כל כך בהמיים שגוזרי' על נפשם כי הכל הולך אל מקום א' מי הוא שעומד על מעלת הנשמה האלהי' וכשם שהאומר מי יודע ראובן החכם ר"ל מי מכיר חכמתו הנשאה ובלשון הזה מתקיי' חכמתו כך אמר שלמה מי יודע הנפש של הצדיקים הנכבדת העולה היא למעלה והנפש הפחותה של הבהמות היורדות למעטה ליסודו וכן ה"א העולה היא קמוצה להורות על ה"א הידיעה לא שתהיה ה"א השאלה ויורה עליה ה"א היורדת שהיא גם כן ה"א הידיעה מפני דגש היוד הבא אחריה. או יהיה הפירוש כפי מה שפירש רש"י מי הוא אשר מבין ונותן לב שרוח בני האדם היא העולה למעלה ועומדת בדין ורוח הבהמה היא היורדת למטה לארץ ואין לה ליתן דין וחשבון וצריך שלא להתנהג כבהמה שאינה מקפדת על מעשיה. או יאמר לענין הגופים גופו של אדם אין לו יתרון על גוף הבהמות במאומה כי הכל הולך אל מקום א' הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר אבל היתרון מי יודע רוח בני האדם וכו' ובילמדנו פירשו מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה זו נשמת הצדיק הגנוזה ומונחת תחת כסא הכבוד ורוח הבהמה היורדת למטה זו נפש הרשע שיורדת לגהינם עליה נאמר אך אל שאול תורד וכן איתא במדרש הנעל' והפירוש הזה הוא היות' מתיישב על הלב כי אין לומר ברוח הבהמה ירידה למטה לארץ כי בצאת נפשה כי מחה אין לה ירידה יותר ממה שהיה לה בחייה אבל בנפש הרשע שהיא מהעליונים יאמר אליה שהיא תרד למטה לקבל עונשה בארץ תחתית וגיהנם. ומה שכתב (בסימן ט י) כל אשר תמצא לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה כבר פירשו חז"ל. כל אשר תמצא לעשות רצון קונך בעוד שאתה בכחך עשה כי בשאול אחר מיתתך אין מעשה כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ואין עוד חשבון ומחשבה להפטר מן הדין ואין דעת וחכמה כי אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ולכן אמר בפסוקי' הקודמי' כמזהיר על זכרון המיתה (שם ט ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים מן כתמי העונות והתקן עצמך בכל שעה ושוב יום א' לפני מיתחך כי המיתה גזורה על כל החיים ואל תתהלל ביום מחר כי לא ידע האדם את עתו. הנך רואה איך שלמה המלך קיים מאמרו בהשארות הנפש הרוחנית:
52
נ״גאיוב היה איש תם וישר ירא אלהי' וסר מרע ואף שנראה מדבריו שכפר בתחית המתי' כבר אמרו חז"ל שאין אדם נתפש על צערו. ומה שדבר היה על צד הויכוח עם רעיו ואוהביו. והנה הוא בסימן ג' בקללו היום שנולד בו לחשבו שהוא היה סיבת הרעות שקרוהו אמר (איוב ג יו) שם רשעי' חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי כח וחזר ואמר קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו כאילו היה מתאוה המות ואם המתי' ינוחו ושם בעולם הנשמות נראה מי חשוב ומי שפל מכאן שלאחר המיתה עדין הנשמה נשארת. עוד בסימן כ"ז ויוסף איוב שאת משלו ויאמר כי כל עוד נשמתי בי ורוח אלוה באפי הנה כנה נשמתו רוח אלוה באפו כמו שכתוב בספר התורה ויפח באפיו נשמת חיים. גם בסימן ל"ב אמר אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם, כלומר הנשמה אשר באה לו לאדם מה' המשדד את המערכות תבינם ותשימם חכמי' לא אורך הימי' והישישות וזאת ראיה ברורה להיותה אלהית כי היתרון הזה מהחכמה לא נתן לשום בריה בארץ אלא לו להנאתו ולטובתו ולשום לו שם ושארית באחריתו. גם (בסימן ל"ד י"ד) נאמר אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף כענין שנא' והרוח תשוב אל האלהי'. ולפני' עוד תשוב ותראה נפלאות מזה הספר ואיך בו הזכיר לברכה ענין השכר והעונש וענין הגלגולי' בע"ה:
53
נ״דדניאל איש חמודות אמר לבלשאצר מלכא (דניאל ה כג) ולאלהא די נשמתך בידה וכל אורחתך לוה לא הדרת. וזה כעין מה שאמר דוד (תהלים לא ו) בידך אפקיד רוחי ולא נאמר כזה בבעלי חיי' אף שחיותם ומיתת' הם ביד ה' וכאשר עוד דבר בענין תחית המתי' אשר עוד יבא זכרונו אמר (דניאל יב ג) והמשכילי' יזהירו כזוהר הרקיע וזה יהיה מפאת הנפש באשר היא מטבע המלאכי' המזהירי' או אפשר שאז הצדיקים בגוף ונפש יהיו מאירי' דוגמת משה רבינו כי קרן עור פניו. והפירוש הזה הוא יותר מתיישב על הלב ומכאן הוראה למעלת הנפש, סוף דבר נחמיה התרשתא היה מבקש מהשם (נחמיה ה יט) זכרה אלהי לטובה ופעם אחרת זכרה לי אלהי על זאת ולא היה מבוקשו אלא שבעולם הנשמות יהיו נכתבים בספרו הטובות אשר דרש לעמו ואשר שם יגמלהו ה' כצדקו וכתומו עליו. וזהו מה שרצונו להביא מספרי הכתובים והם מ"ב עדים נאמנים כנגד השם של מ"ב אשר כחו נודע אצל המשכילים:
54
נ״הבזמירות יריע על ענין הגן עדן של מטה והגן עדן של מעלה ומקום מושבם יודיע
55
נ״וקיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם באמונה שלמה כי כל מה שכתוב בתורה מענין גן עדן והנהרות יוצאי' ממנו הוא כפשוטו. וכן כתב הרמב"ם בפירוש משנת חלק וז"ל גן עדן הוא מקום דשן ושמן מבחר הארץ, ובו נהרים רבים ואילנות עושים פירות יגלה ה' ית' לבני האדם לעתיד לבא ויורה אותם הדרך ללכת אליו ויתענגו בו ואפשר שימצאו בו צמחי' מופלאים מועילים תועלת גדולה ערבים ומתוקי' הרבה מלבד אלו הידועים ומפורסמים אצלנו וכל זה איננו מן הנמנע ולא רחוק אבל קרו' להיות ואפילו לא היה כתוב בתורה כל שכן שנתבאר זה ונתפרסם בה עכ"ד, וכן בספר אסף היהודי כתבו כי איסקולפיאוס חכם מקדוני וארבעים איש מלומדי הרפואה הלכו הלוך בארץ ועברו מעבר להודו קדמת עדן למצוא קצת מעצי הרפואות למען תגדל תפארת' על כל חכמי הארץ ובבוא' אל המקום ההוא הבריק עליה' להט החרב המתהפכת ויתלהטו כלם בשביבי הברק ולא נמלט מהם איש ובמסכת תמיד אמרו רבותינו ז"ל שאלכסנדר שאל לחכמי ישראל שיורוהו דרך זו ילך. והלכו גוים לאורם והסכימו שהוא מחוז ידוע בארץ הלזו הגם שלא ידעו מה הוא ולכן תמצא שאפלטון לאקטאנציאו פירמיאנו שטראבון וטומאש הפליגו לדבר מעניינו ושהוא מבחר הישו' באשר אין שם שום דבר מנגד לטבע אלא אויר זך ונקי עם כל הדברים הטובי' ועצי' המועילים וכמו שהעיד הכתוב כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל וכו' ולכן קראוהו בלשונם קאמפוס איליציאוס ר"ל לפי דעתי שדות אליהו כי נתפרס' ביניהם ונתפשט בעולם ענין עלותו בסערה אל שדה טוב אל מים רבים. ולכן אומרים שנפשות הצדיקים נעתקות למקום הזה נחלת שדה וכרם. וכן כתב בעל הכוזרי ז"ל (מאמר א' סימן קטו) וגן עדן עצמו אשר הרבו בני אדם לזכרו לא לקחו אותו כי אם מן התורה והיא המדרגה אשר הוכנה לאדם ולולי שחטא היה עומד בה לנצח ע"כ. ואחר ההצעה הזאת ראוי שתדע כי בעלי חכמת הקבלה הסכימו שיש ג"ע עליון וגן עדן תחתון והאמת אתם כי כן תמצא בס' הזוהר פ' שמות ז"ל הא' היא היכלא עילאה ושם נהרי אפרסמון וכל תענוגי עולם הבא וגן עדן התחתון הנקרא היכלא תתאה גם מתענוגי העולם הבא אבל לית ליה מגרמיה כלום עד שניתן לו מהיכלא עילאה והוא נקרא אפריון. וכעין זה כתוב בפרשת ויקהל ושעמוד אחד המקשר אותם נקרא מכון הר ציון. וכאשר עיינתי בספרי הקדש יגעתי ומצאתי און לי כי הנה הגן עדן עליון שבע שמות נקראו לו ואלו הם. צרור החיים אהל ה' הר הקדש הר ה' מקום הקדש חצרות ה' ובית ה'. צרור החיים דכתיב (שמואל א כה כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים:
56
נ״זאת ה' אלהיך וכבר הוכחנו למעלה שעל ענין התענוג הנפשיי אשר לו זוכי' הצדיקים הכתוב מדבר. אהל ה' והר הקדש דכתיב ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק וכו' והשאלה היא (תהלים טו א) מי יעלה לנו בתחלה אל הר ה' מי שלנו את מלך ישראל ועלה בית אל בג"ע עליון המכונהאהל ה' והר הקדש ומשיב מי שיש לו המעשים האלו ומונה והולך המדות החשובות והקניינים המעולים הצרכיי' כדת לבא אל החצר בית המלך הפנימית אשר קרא בשם אהל להיות שהשמי' מתוחי' כאהל והר קדשו להיותם בשמי עליה שמים לרום וארץ לעומק. וחתם המזמור באומרו עושה אלה לא ימוט לעולם לרמוז כי אפילו במותו יחיה יען תשכון נפשו בג"ע ותנוח בצרור החיי' נשמתו. וכן במזמור ס"ה אמר אגורה באהלך עולמים. ובמ"ג שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך וכו'. הר ה' ומקום הקדש דכתיב (שם כד ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקו' במקום קדשו נקי כפים ובר לבב וכו' ובודאי שעל הגן עדן ומקום קדשו בישיבה של מעלה הכתוב מדבר כי אליו נושא את נפשו לבד הנקי כפים ובר לבב, גם בפיהו נכונה לקרותו חצרות ה' כמו שתמצא במזמור פ"ד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' ועוד כי טוב יום בחצריך מאלף ובמזמור ס"ה אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך ואומר בחצרות בית אלהינו יפריחו והכל רמז לעולם הנשמות, וכי תאמר בלבבך איך אמר דוד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' והיה מבקש המיתה אשיבך אמרים כי הצדיקים יודעים הטוב הצפון להם בעולם הנשמות ומתאוי' להתעדן בו. וכן אמר (שם מב ג) צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים. ובמקום אחר מי לי בשמים וכו'. סוף דבר הכי קרא שמו בית ה' כמו שתמצא במזמור ל"ו מורה מעלת הצדיקים ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם ואומר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי והפך ברשעים לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה:
57
נ״חהנך רואה בעיניך איך בשבעה שמות של חבה חבבו המשוררים את המקום הנורא ההוא. ואחשוב שהם כנגד הז' היכלין קדישין והם הנקראים היכל ה' למדרגות הז' כתות של צדיקים אשר מנו חז"ל ודמו אותם כפי מעלתם לחמה ולבנה ולזוהר הרקיע מזהירים. וכן תמצא בשוחר טוב מזמור י"א וז"ל דבר אחר ישר יחזו פנימו אלו שבע כתות של צדיקים שכן כתיב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע כחמה וכלבנה כרקיע ככוכבים כברקים וכשושנים וכלפידים. כחמה שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כלבנה שנאמר כירח יכין עולם. כרקיע שנ' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. ככוכבים שנאמר ככוכבים לעולם ועד. כברקי' שנאמר כברקי' ירוצצו. כשושנים שנ' למנצח על שושנים. כלפידים שנאמר ומראיהן כלפידי' והכת הראשונה יושבת לפני המלך ורואה את המלך ואת הפנים שנאמר ישבו ישרים את פניך ואומר ישר יחזו פנימו. והכת שניה אשרי יושבי ביתך. והשלישית מי יעלה בהר ה' רביעי' אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך. חמישית ה' מי יגור באהלך. ששית מי ישכון בהר קדשך שביעית ומי יקום במקום קדשו. אל כת וכת יש לו בדור בפני עצמו בגן עדן. הרי לך שחז"ל פירשו הפסוקים שזכרנו על ענין תגמול הצדיקים בעולם הנשמות ואיך במקום צרור החיים זכרו הכת הראשונה רואה פני המלך והכל הולך אל מקום א' כי כן כתוב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ודומה לי שהז' היכלות האלו של קדושה אשר בהן חיי רוחי נשמותיהם של צדיקים כל א' וא' לפי מדרגתו הם כנגד ז' מדרגות קדושה אשר בארץ ישראל המה כי אף שהרמב"ם בפ"ז מהלכות בית הבחירה מנאם עשרה הנה המקומות המסויימי' במדרגה גדולה הם שבעה:
58
נ״טהא' כללות כל מקום א"י שהם חייבין בשביעית ומעשרות ונוטלים מהם תבואה לעמר. הב' ירושלם שיש בה קדושה לאכילת קדשי' קלים ומעשר שני וזולת אלו קדושות אחרות. הג' מהר הבית ולפני' שהיא במדרגת מחנה לויה ואין נכנסים שם זבים וזבות. הד' החיל שנא' ויאבל חיל וחומה ואין נכנסי' גוים שמה. הה' עזרת ישראל שמשם התחלת מחנה שכינה. הו' עזרת הכהנים שאין ישראל נכנסים שם אלא לצורך כפרתן. הז' קדש הקדשים שאין שם כניסה אלא לכ"ג ביום הכפורי'. וכמו שיש שבעה מדרגות קדושה אלו למטה כך יש ז' מדרגות של קדושה למעלה וכמו שירושלי' של מטה עומדת על שבעה הרים כך ירושלים של מעלה חצבה עמודיה שבעה. וכבר אמרו חז"ל בפ"ק דתענית בקרבך קדוש ולא אבא בעיר לא אבא בירושלים של מעלה וכו' ויען שזה לעומת זה עשה האלהים תראה שרז"ל כנו המדרגות האלו עליונות בשם המדרגות האלו תחתונות ועל המדרגה הפנימית שהיא קדש הקדשום אמרו שהכת הראשונה רואה פני המלך ואת הפנים שנאמר ישבו ישרי' את פניך. ועל מדרגת הכהנים היושבים בבית ה' אמרו אשרי יושבי ביתך. ועל עזרת ישראל אמרו ישכון חצריך ששם חצר אהל מועד. ועל החיל שהוא קדוש ממחנה ישראל והוא מן מחנה לויה אמרו מי יגור באהלך שהוא אהל ה' שיש בו קדושה יתירה. ועל הר הבית אמרו מי יעלה בהר ה'. ועל ירושלים אמרו ישכון בהר קדשך שנא' בהר הקדש בירושלים. ועל כללות א"י אמרו ומי יקום במקום קדשו שהיא אדמת קדש. ומה שאמרו וכל כת וכת יש לו מדור בפני עצמו בגן עדן כך עלה בדעתן של כל חכמינו ז"ל הלא תראה במדרש חזית ובבבא מציעא פ' השוכר את הפועלים ואל מעונתם ירבצון אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור בפני עצמו ובראשון ממגל' א"ר אלעזר בר חנינא עתיד הקב"ה לעשות עטרה לכל צדיק וצדיק שנא' ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי וכו' ובבבא בתרא פרק המוכר את הספינה אמר רבה עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק וכו' ובשבת פרק השואל אמרו כי הולך האדם לבית עולמו א"ר יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק עושים לו מדור לפי כבודו משל למלך בשר ודם שנכנס הוא ועבדיו לעיר כשהן נכנסים כלם בשער אחד נכנסים כשהן לני' כל א' וא' נותניו לו מדור לפי כבודו. ופי' רש"י ז"למדלא כתי' אל בית העול' ש"מ כל א' וא' כפי המוכן לו ומה שאמרו כלם בשע' א' נכנסין ר"ל שסו' כל אדם למות וכלם שוים לרעה כי מי גבר יחיה ולא יראה מות ונבדלים לבד במדרגת שכרם. וכפי דעתי העלו חז"ל מדרגות הצדיקים על מספר ז' כנגד השבע חכמות הכלולות בתורה דכולא בה. וכמו שמדרגות הרשעים בנפשותם בעברם על מצות ה' הם ז' והם המחוייבים מלקות ארבע מיתות בית דין מיתה בידי שמים וכרת כך מדרגות הצדיקים ושכר עשייתם הם שבעה. ולכן כל א' וא' מהצדיקים יש לו מדור בפני עצמו בתוך הז' היכלות של מעלה כפי מדרגתו. וזולת זה עדין נוכל לומר שכמו שלמטה יש שבע ארצות ושבעה אקלימים ולמעלה ז' רקיעין וז' ככבי לכת כך יש לצדיקים ז' היכלות לעילא. וממה שצריך עוד שתדע שהעדן הזה פליגי בו בזוהר ר' יהודה ור' יוסי ר' יהודה סבר שהוא למעלה מערבות ור' יוסי סבר שבערבות הוא והוא הדעת הנכון כי לכן נקרא בשם ערבות בהיות ששם זוכים הצדיקים הערבות היותר נפלא ועצום וההשגה העליונה אשר אין למעלה ממנה וכן אמרו בחגיגה פ"ב ערבות שבו צדק ומשפט וצדקה וגנזי חיים גנזי שלום גנזי ברכה ונשמתן של צדיקים וכו' וזהו מה שרצינו לבאר בענין הגן עדן של מעלה:
59
ס׳ושבתי וראה כי כמו שיש גן עדן למעלה כך יש א ג"ע למטה ומצאתי גם כן ששבע שמות בקראו לו ואלו הם. גן עדן היכל ה' ארץ החיים מקדשי אל עיר ה' משכנות ה' וארצות החיים, גן עדן הוא השם היותר מפורסם דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם והוא בארץ ממש ושמו מוכיח עליו שהוא מקום התענוג והאושר ונטעו ה' כפי הראב"ע לציד מזרח וזהו מקדם ועליו אמר יחזקאל הנביא למלך יצור (יחזקאל כח יג) בעדן ג אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך אודם פטדה ויהלום וכו' וסופר ומונה כל שבחיו, ועליו נאמר (שיר השירים ד יב) גן נעול אחותי כלה וכו'. היכל ה' דכתי' (תהלים כז ד) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ועליו פירש הרשב"י בתחלת ספר היכלות לחזות בנועם ה' באינון שבעה היכלין לעילא ולבקר בהיכלו באינון שבעה היכלין לתתא ואלין קיימי אלין לקבל אלין ארץ החיים דכתיב שם כז יג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיי' ארץ שיושביה חיים לעולם. מקדשי אל דכתיב (שם עג) ואני כמעט נטיו רגלי כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה וכו' עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם ר"ל שבקש בראותו צדיק ורע לו רשע וטוב לו לדעת מה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו ויגע ולא מצא עד שבא במחשבות לבו אל תקדשי אל והם היכלי גן עדן כי שם השכר והגמול ובו יבחנו הטובים והרעים וזהו שאמר אבינה לאחריתם, עיר ה' דכתיב (שם) כחלום מהקיץ אדני בעיר צלמם תבזה ור"ל שבעיר ה' אשר למקום כבודו בנה בארץ אז צלמם שהיא נפשותם תבזה שלא יזכו ליכנס שם ולשנת במשכנות לא להם. וכן אמר במקום אחר (שם קא) להכרית מעיר ה' פועלי און. וכתיב (שם מז ה) נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים וכמו שכתוב בזוהר פרש' בשלח הוא הנהר דכתי' ביה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. משכנות ה' דכתיב (שם מג ג) שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך ואומר (שם פד) מה ידידות משכנותיך ה' צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' רוצה לומר שאף שידידים הם משכנות ה' בג"ע של מטה נפשו היתה נכספת לעלות עוד לחצרות ה' בגן עדן של מעלה ארצות החיים דכתיב (שם קיו ט) אתהלך לפני ה' בארצות החיים ואמר בלשון רבים ארצות להודיע ששם ישבו כסאות למשפט כסאות לכל צדיק וצדיק:
60
ס״אואחר הדברים האלה אמרתי בלבי שהז' שמות הם כנגד השבעה היכלות אשר מנו חז"ל בילקוט פרשת בראשית סימן ב' והמאמר ארוך מאד וסוף דבריו ז"ל ובתוכו שבעה בתים של צדיקים. ראשונה הרוגי מלכות כגון ר' עקיבא וחביריו. שנייה טבועים בים. שלישית רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו מה היה כחו שכך היה אומר אם כל השמים יריעות וכל בני אדם לבלרין וכל היערים קולומוסין אין יכולין לכתוב מה שלמדתי מרבותי ולא חסרתי מהם ככלב המלקק בים. כת רביעית אלו שירדה הענן וכסה עליהן. כת חמישית אלו בעלי תשובה במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינן עומדין. כת ששית אלו רווקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם. כת שביעות אלו עניים שיש בהן מקרא ומשנה ודרך ארץ עליהם הכתוב אומר וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו והקב"ה יושב ביניהן ומבאר להם את התורה שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וכו' ולא פרסם הקב"ה כבוד המתוקן להם יותר ויותר שנאמר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. הבט נא איך לכל א' וא' מכתי הצדיקים ייחס בית ומדור לעצמו ואיך המדרגה העליונה שאין למעלה ממנה היא מדרגת הרוגי מלכות כמו רבי עקיבא וחביריו שזולת המו' קבלו על קדוש השם מצער המית' מה שלא ישוער כדאי' במ' ברכו' ופ"ק דע"ז ולכן אמרו בפ"ק דב"ב הרוגילוד אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם. וכבר סופר מר' יהושע בן לוי שבחיו שבחייו ראה הג"ע ומדד ארכו ורחבו ואיך חפש ומצא בו שבעה בתים והבית הג' כנגד הפתח הג' בג"ע בנויה מכסף וזהב ושוכנים בה אברהם יצחק ויעקב וכו' וכתב על זה הרב משה די ליאון בס' נפש החכמה ז"ל אם אתה אומר שנפשותם של צדיקים גמורים הם בצרור החיים בישינה של מעלה ובג"ע העליון מי נתן האבות למטה בהיכלי נ"ע זה ושאר חסידי עליון אשר שם בההוא מעשה נקובים בשמות וחתם דבריו באומרו שהענינים האלו הם דברים נסתרים אשר אינם ראוים לעלות בכתיבה וכן עשה והניח הקושיא בתיקו ולא התיר הספק. ואתה קורא נבון הט אזנך לי שמע אמרתי. ידועתדע כי כמו שא"א לעבור מן הקצה אל הקצה בלתי עבור האמצעיים כך נפש הצדיק בהיותה מורגלת בעניני הגוף ומחשכיו לא תוכל תכף ומיד לעלות למעלה ולסבול האור הגדול ההוא כי לא תוכל שאתו עד שתורגל זמן מה במקום מה אמצעי בין שני אלו העולמות שהוא הג"ע התחתון אשר אליו זוכה הנפש תכף בהפרדה מן הגוף וכן כתב הרשב"י בפרשת ויקהל והחכם גלאנטי על פסוק לא אליכם כל עוברי דרך שנפשות הצדיקים עולות דרך עמוד א' מג"ע תחתון לג"ע עליון ואף לאחר עליית' חוזרים לג"ע של מטה וזהו סוד העליה והירידה הנזכרת בפרק השוכר את הפועל ם אחזי לי' רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיעא וכו' כי כמו שהנשמות כל י"ב חדש עולים ויורדים כי לא יוכלו מכל וכל להתפרד מגופם ומשכן כבודם. כך מפני התענוג העצום והעדן הנפלא אשר קנו להם בג"ע יורדין לפעמים ושוכנים בבירתם ומדורם אשר היו להם מקדם כמנהג המלכים הגדולים הבונים היכלות למו ובית ממלכה להם לא לבד במטרופולין שלהם ועיר ממלכתם אלא במקומות אחרים להגדיל כבודם ולשכן בתוכם בעת נסיעתם. וכן הצדיקים אף שיעלו במעלה גדולה בצרור החיים אינם מניחים ההיכלות הקדושות לגמרי ואדרבה כאשר בא מחדש איזה נשמה לג"ע ובפרט אם היא מהאהובים וקרובים מיד הולכים אצלה ומקבלים אותה בסבר פנים יפות. וכמו שהאנשים בעולם הזה מתענגים בשמועות הרחוקו' והמאורעות המתרגשות לבא בעולם כך הצדיקים שבג"ע העליון יורדים לקבל קרוביהם ונשמות הצדיקים ושואלים אותם מענייני העולה הזה, וכן בתקונים דף קכ"ח על פסוק פעלת לחוסים בך נגד בני אדם נאמר שהגן עדן תחתון הוא נגד בני אדם שבו מכירים זה לזה. וכבר השרישונו חז"ל שאליהו מגן עדן היה לפעמים נראה לעיני החכמים אף בעודם בחיים והיה משיב לשאלתם ומי כמוהו מורה. ומעשהו עם רבה בר אבוה בפרק המקבל יוכיח דאמרו עליו דבריה ועייליה לגן עדן ומלייה גלימיה טרפי דאילני כמי שנזכר בפרק המקבל. ולכן מוכרחים אנו לומר שמה שראה ריב"ל שהאבות אברהם יצחק ויעקב היו בבית הג' של הנ"ע ר"ל ששם היו שירחם שקנו להם מקודם ואשר שם שוכנים כשיורדים מהגן עדן עליון. כי כבר גזרו המקובלים אשר כל איש ואשה אשר תבא אל החצר בית המלך הפנימית מוכרח להיות תחלה איזה זמן כל א' וא' כפי ערכו והסנגורים אשר במצותיו קנה בג"ע התחתון. ואל תדמה בנפשך שמה שכתב ריב"ל הוא מהגן עדן עליון כי מי הכניסו שם בגוף וגויה שתצא אלא שעל כל פנים ראוי לפרש עדותו באופן שלא תנגד לאמת ועם מה שאמרתי הכל שריר וקיים והכלל העולה שמקום שכר הצדיקים לאחר מיתתם הוא בגן עדן תחתון ועליון ושני גן עדן הם. ואף שכבר הוכחנו שכדברי חז"ל האמת והצדק ודבריהם אינן צריכין חזוק הנני בא אחריהם ומלאתי את דבריהם ואעידה לי שנים עדים נאמנים ותרי כמאה דמו. הא' במזמור ל"ו אשר שם דוד המלך ע"ה בהפליגו במעלת הצדיקים אחר מיתתם אמר (תהלים לו ט) ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם ומדכתיב עדניך בלשון רבים ומיעוט רבים שנים תרי משמע ותרי עדן הוו דתפסת מעט תפסת. והב' במזמור נ"ב כאשר קלל את דואג האדומי כה דבר עליו גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה. הנה קללו שתרד נפשו לגהינם ושם יחתהו וישרפהו האל ושלא יהיה לו חלק בג"ע של מעלה הנקרא אהל ה' ולא בג"ע של מטה אשר קרא שמו ארץ החיים כמו שהוכחנו:
61
ס״במגדיל ישועות העולם הבא בארבע הבדלי' עצמיים אשר בינו לבין העולם הזה.
62
ס״גבמסכת אבות פרק ד' רבי יעקב בהראותו את מעלת חיי העה"ב ושאין יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש בערך הכבוד והשמח' והעונג אשר ישיג בעולם ההוא שכלו טוב וארוך אמר יפה שעה אחת של קורת רוח בעה"ב מכל חיי העה"ז וכאשר דרשתי וחקרתי היטב בדברי הנביאים גזרתי שיתרון זה על זה כיתרון האור מן החשך ושבארבע בחינות הם נבדלים בהבדל גמור ושעל כן יתואר התענוג הנפלא ההוא בד' תוארים והם נועם ה' שובע שמחות אור החיים וטוב ה'. ואומר שכל האושר האנושי תלוי בראות פני השכינה ופניו הם השכליים הנבדלים או הספירו' הנאצלות מעצמותו של הקב"ה וכן תרגם אנקלוס לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי ודקדמי לא יתחזון שהם השכלים הנבדלים אשר לפניו ית'. או כפי המקובלים הספירות הנאצלות מהשי"ת שהם פניו ומתאחדים בו. ומדקאמר לא יראני האדם וחי אמרו חז"ל (ילקוט תהלים צח ע"א) בחייהם אינן רואי' אבל במיתתן רואים. ואל תטעה בחשבך שאחר המיתה יוכל האדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא יתעלה כי כבר אמרו במדרש ר"ע אומר אף חיות הנושאות אינן רואות את הכבוד. אמר רבי שמעון בן יוחאי אף מלאכי השרת שחייהם חיי עולם אינם רואים את הכבוד. והאמת אתם כי כבר גזרו וקיימו כל החכמים האלהיים שלא יש בכל ברואי מעלה ומטה מי שיוכל לעלות למעלה הזאת ולהשיג את עצמות הבורא ועצם אמיתתו כי כבוד אלהים הסתר דבר אבל מה שכינה התורה בשם פנים הם הספירות העליונות והם הנקראים בכל מקום פני שכינה ולכן תמצא שר' עקיבא ור' שמעון בן יוחאי לא עשו מן הנמנעות אלא לראות את הכבוד. ולכן המשורר במזמור י"א אמר כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו ואומר אך ישרים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. ובמזמור מ"ב צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא ואראה פני אלהים ולירמיה נאמר (ירמיה טויט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. והתענוג הזה תאר דוד המלך בשם נועם באומרו (תהלים כז ד) שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' כי אם הצורות היפות בזה העולם משמחים את הלב מה היה השמחה והעונג אשר ישיג האדם בחזות את נועם ה' ביצירות הנכבדות האלו. וזהו היתרון הראשון ואשר הבטיח הקב"ה ליהושע בן יהוצדק באמור לו (זכריה ג ו) אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וכו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה:
63
ס״דהשני הוא שחיי העה"ז הם חיי צער ויגון ואין בו שמחה שלמה כי השמחה והעצבון אחי' סמוכי' זה לזה כסמיכות היום והלילה וכן אמר שלמה (משלי יד) גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוג'. ובמקום אחר (קהלת ב ב) לשחוק אמרתי מהולל ופסוק מלא הוא וגילו ברעדה. ולכן צוו חכמים לברך על שנוי יין ברכת הטוב והמטיב שהיא הברכה שתקנו על הרוגי ביתר כדי לעורר הלב לחשוב ברעות ופגעים רעים המתרגשים לבא בעה"ז ויתעצב ולא ישמח יותר מדאי כי אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז אבל על העולם הבא נאמר שהשמחה במעונו. ולכן תארו דוד בשם שובע שמחות כמו שאמר במזמור י"ו שובע שמחות את פניך כלומר שמחה שאין אחריה תוג' וכן סיים (תהלים כא ה) נעימות בימינך נצח. וכל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית. ובמקום אחר אמר על עצמו חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים לעולם ועד כלומר הוא שאל ממך שתאריך לו חיים בעה"ז ואתה נתת לו אורך ימים עולם ועד חיי העה"ב הוד והדר תשוה עליו וכו' תחדהו בשמחה את פניך כי שם בעולם הנשמות תהיה השמחה האמיתית. ואל המנוחה ואל הנחלה הזאת רמזו רז"ל בקרא' אל העה"ב עולם שכלו שבת. ובב"ר אמרו עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ג' מאות וי' עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש יש בגימטר' הכי הוו. ופירש המפרש כי השנה היא שס"ה ימים ויש בה בין שבתות וימי' טובי' נ"ה ימים נשארו מהשנה ש"י ימים. ירמזו כי כמו שהשבת הוא רמז לעולם שכלו שבת ומנוחה לחיי עולם כמו ששנינו בתמיד כן יהיו כל ימי האדם שם שבת ומנוחה והם הג' מאות וי' עולמות הנוספות לו מאת ה' מן השמים ממנוחה ותענוג יתרים על כל ימי האדם בהיותו בארץ בין המצרים. היתרון השלישי הוא כי חיי העה"ז הם קצרים עד מאד ויום המות מתחיל מיום הלידה כמו שכתוב (איוב יד א) אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. וכבר הפליג דוד המלך להראות כי כל מה שאדם נצב בעה"ז הבל הוא. ואמר (תהלים לט ו) הנה טפחות נתת ימי שהיא המדה הפחותה ומעוט' מן המדות. ובמקום אחר (שם קמד ד) אדם להבל דמה ימיו כצל עובר ואמרו חז"ל כצל כותל או כצל אילן לא נאמר אלא כצל עובר כצל צפור הפורח. אמנם חיי העה"ב הם חיים נצחיים אשר לא יכלם המות ולכן נקרא עולם שכלו ארוך. ושם הבטיח' התורה החיים הארוכים באומרה והארכת ימים. ובדוד נאמר (שם צא יו) אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. ואיוב תאר את ההצלחה הזאת באור החיים באומרו (איוב לג כט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים ור"ל שהש"י פועל רחמנתו ב' וג' פעמים עם האדם וחושב מחשבו' לבלתי ידח ממנו נדח וזה להשיב נפשו מני שחת הגהינם ולאור ולהאריך ימיו באור החיים כי שם זוכה לראות פני שכינתו ובאור פני מלך חיים. היתרון הרביעי היא יתרון החכמה כי בעה"ז החומר העכור מהגוף היגון והחיים הקצרים הם מונעים גדולים להשגת החכמות אבל שם אין שום מונע מהשיג התענוג הנפלא הזה. ותארו דוד בשם טוב ה' באומרו (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ואין טוב אלא תורה כדכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו וכתיב (דברים לב ב) יערוף כמטר לקחי. הוא הטוב הצפון לצדיקי' אשר עוד ילכו מחיל אל חיל ויתענגו נפשם בהשגות נפלאות וחכמות עצומות והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית זך בלי שמרים באשר החכמה ההיא נקיה מכל שבוש וטעות ולזה נמשל ליין המשמח לבב אנוש ותחדהו באמת אשר אין לו ספק וגמגום. וכן אמרו במקום אחר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכל אחד וא' מראה אותו באצבע להורות היות ההשגה הזאת כל כך ברורה כאילו היא מוחשת. ואל תשמע לדברי הרלב"ג שגזר בס' מלחמותיו עם ה' שאי אפשר לאדם אחר המות להשיג מושכל חדש וענינים חדשים לא שיערם בחיים אחר שאין שם הכלים והצורות הדמיונות יען הוא נתפתה אחר דברי אריסטו האומר שהנפש לא תשכיל מבלתי הצורות הדמיונות וכבר השיג עליו הרב אלבילדה באומרו כי אף שבעודה בגוף צריכה אל הצורות הדמיונות כדי שתשכיל אחר צאתה מהגוף תוכל להשכיל כענין השכלת המלאכים די מדריהון עם בשרא לא איתוהי. והורה שאריסטו לא דבר מענין הנפש רק כל זמן היותה בגוף כי אז צריכה אל הדמיונות האלו ולא אחר הפרדה ממנו. וזולת זה הרלב"ג עצמו כתב שהנפש אחר המות בעולם הנשמות תוסיף במושכלות שהשיג בחיים יתר שאת והשכלה שלמה. ואם לפי הנחתו לא תשכיל מבלתי הצורות הדמיונות אם כן גם בדרוש עצמו שהשיג בעודו חי איככה יוכל להשיג עוד בו חדשות לא שיערם בחיים אחר שהנפש לא תשיג רק על ידי הכלים האלו. אשר על כן אין ראוי לקבל דבריו כי הוא נתפתה אחר אריסטו ועליו נאמר שדברי הרלב"ג קרובים אל השקר יותר מן האמת. והנך תראה שהרמב"ם בהלכות חשובה הרמב"ן בשער הגמול והרב ר' חסדאי בספרו אור ה' מאמר ג' כלל ג' וכל חכמי ישראל קיימו שנפש השלם אחר הפרדה מהגוף תשיג השגות חדשות ועל כן התענוג יהי' נפלא ועצום וכמ"ש הרב בעל העקרים הנפש כשתפרד מהגוף אם היתה חכמה ומשכלת הדברים הנבדלים מהחומר והענינים האלהיים על אמתתם תתענג תענוג נפלא בראותה שיסכימו הדעות אשר השכילה עם הענינים האלהיים בעצמ' כך על האופן הזה ראוי לאשר ששם תוסיף במושכלות יתר שאת ויתר עז דאי לא תימא הכי מהו היתרון הזה וההשכלה הזאת אשר הפליגו רז"ל לדבר בעניינה אם לא תהיה תוספתה מרובה על העיקר וכהנה וכהנה כפלים לתושיה. וזהו מה שרצו רז"ל באומרם תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעה"ז ולא בעה"ב כלומר מהשגה להשגה גדולה ממנה ילכו למסעיהם ולא ינוחו לעולם במה שישיגו כי יתרבה עליהם חשק הלמוד וההשכלה. ומה מאד נמלצו לחכי דברי המשורר האלהי באומרו במזמור ל"ו מה יקר חסדך וכו' ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים באורך נראה אור באשר שם כלל התוארים והיתרונו' האלו ארבעתם כי ראיית פני השכינה כנה בשם דשן ביתו כי שם עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו וכן כתוב שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכ'. ועל השמחה במעונו אמר ונחל עדניך תשקם כענין שנאמר על מי מנוחות ינהלני. ועל החיים הנצחיי' אמר כי עמך מקור חיים כי כשם שהמקור לא יפסוק כמו שפוסקים המים המכונסים כן חיי העה"ב בלי הפסק והם חיים שאין אחריהם מיתה. ועל השגת החכמות והסודות הנעלמים מעיני כל חי אמר באורך יראה אור כמו שנאמר (משלי ו כג) חכמת אדם תאיר פניו וכו'. וכל זה לעניות דעתי רמזו חכמינו ז"ל במאמר קטן הכמות ורב האיכות באמרם. העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיה' בראשיה' ונהנים מזיו השכינה. כי באומרם שאין שם אכילה ושתיה רמזו שלא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' באשר שם אין צורך המזון להחליף מה שנתך מהלחות השרשי ולהאריך ימים כי הנפש היא צורה נבדלת מחומר ומזונה היא השגת הבורא. ובאשר ניזונית מהמזון האלהי (תהלים כב כ) יאכלו ענוים וישבעו יהללו את ה' דורשיו ויחי לבבכם לעד לנצח נצחים. ובאומרם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות רמזו השמחה העולמית כי אין שם סבות הדאגה והעצבות ורקב עצמות קנאה אלא צדיקים יושבים בצביונם ובקומתם ואין זקנה קופצת עליהם. וכן יושבים בשלוה ואין שטן ואין פגע רע. ועטרותיה' בראשיהם כמלכים דמאן מלכי רבנן. ונהנים מזיו השכינה כי בראות' פני האלהים נהנים מחכמתו העליונה ומשיגים מזיוו ואורו בתכלית ההשגה כל א' וא' לפי מדרגתו וזו היא האכילה הודאית אשר אליה זכו בגוף ונפש אצילי בני ישראל כדכתיב (שמות כד יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. ופירש רבי יוחנן אכילה ודאית שנאמר באור פני מלך חיים ד"ל כי האור העליון שהוא חיי הנפש ומזונה הרוחנית שיא האכילה ודאית כי היא נותנת החיים הנצחיים לאוכליה ולא האכילה החומריית מהגוף. ואל ההצלחה הזאת והחכמה המפוארה אשר אליה זוכים הצדיקים בנ"ע כיון דוד המלך ע"ה באומרו (שם כה יב) מי זה האיש ירא את ה' יורנו בדרך יבחר נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ סוד ה' ליראיו ובריתו להודיע'. ר"ל האיש אשר ירצה להיות ירא ה' האל יעזור אותו ויורנו הדרך הטוב' שיבחר לו כי הבא לטהר מסיעיין אותו. ואם יאחז הדרך הישרה נפשו בטוב תלין במותו וזה עיקר השכר ובגללו זרעו שישאר אחריו יירש ארץ כי יברכם האל העושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצותיו. ושם בעולם הנשמו' יגלה ליראיו סודו והסוד הוא החכמה העליונה אשר לה זוכים הצדיקי' ושם כורת ה' ברית עמם וזהו ובריתו להודיעם. וכתב הרד"ק והברית הוא שכורת עם הנשמה להשכילה ולאספה אל כבודו בהפרדה מן הגוף. וכן כשאמר לו הקב"ה למשה הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות רמז לו הפלא העצום מקירון עור פניו אשר בו נתפרסם לעין כל שקודם מיתתו חננו אור השכל כא' מן המלאכים הרוחניים היושבים ראשונה במלכות ודבר אין להם עם אדם. ומדאמר נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ יתבאר שבמיתתו מדבר ויורה שהנפש אחר מיתת הגוף זוכה לטוב שתלין בו והוא הערבות והתענוג העצום אשר אמרנו. וכבר הודיעונו רז"ל שטובת העה"ב אין כח באדם להשיג על בוריה ואין יודע גדלה ויופיה אלא הקב"ה לבדו. וכן אמרו כל הנביאי' כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך וכו'. ויען שהעיקר הזה מהשארות הנפש ושכרה בעולם הנשמות הוא יסוד האמונה כלה וא' מהג' עקרים אשר מנה הרב בעל עקרים תמצא שתפלתנו כלם מלאות מזכר העה"ב. הלא תראה בתחלת המא' ברכות אני עמל לחיי העה"ב ובתחלת הזמירות אלהי נשמה שנפחת בי טהורה היא וכו' ואתה עתיד ליטל' ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא. אשר שם במלים קצרים הודיעו שהנפש היא נצחית וקיימת בעולם הנשמות עד תחית המתים. עוד אמרו אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב כו'. תנא דבי אליהו כל השונה הלכה ושונה בה מובטח לו שהוא בן העה"ב. אתה הוא בעה"ז ואתה הוא בעה"ב וביוצר שבת אין ערוך לך ה' אלהינו בעה"ז ואין זולתך מלכנו לחיי עה"ב. וכלו תפלת ובא לציון ברוך אלהינו שבראנו לכבודו וכו' ונזכה ונחיה לחיי העה"ב. וזה כלו נאמר בלי ספק על עולם הנשמות הבא אחר המות וזהו מה שראיתי לדבר בענין גן עדן. והמחיה מתים יתן לנו חיים ארוכים טובים ומתוקנים בעולם שכלו מעדנים:
64
ס״המפליא לעשות בהראותו מקום המשפט שמה הרשע שמותיו וסבותיו.
65
ס״ומפוזר ומפורד בין כל ספרי בני עמנו שזה לעומתזה עשה האלהים ברא צדיקים ברא רשעי' ברא גן עדן ברא גהינם. וכן כתב הרקנטי על פסוק ויגרש את האדם ז"ל דע והבן כי אעפ"י שפרשנו כל הפרשה כלה ע"ד הסוד מכל מקום גם הפשט אמת ויציב ועץ הדעת והנהרות והכרובים ולהט החרב וכבר העידו כמה פעמים שנשרפו בברק להט החרב וכלם היו בעלי הפילוסופיא הקדומה אשר נטו ברוב דבריהם אחרי דברי רז"ל וכו'. גם הראב"ע הרמב"ן הרי"א אבן שועב וכן רבים בפרשת בראשית קיימו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ושענין הגהינם שנרמז בלהט החרב אמת הוא. ובמדרש קהלת אמרו מפני מה ברא הקב"ה גהינם וגן עדן כדי שתהיה זו מצלת מזו וכמה ריוח ביניהם ר' יוחנן אמר כותל ור' אחא אמר טפח ורבנן אמרי שתי אצבעות. ובמדרש שוחר טוב כתוב לאמר וכנגדן שבע בתי דירות בגהינם ואלו הן שאול ואבדון גיא דומה צלמות ארץ תחתית וארץ ציה. ובמקום אחר אריב"ל שבע שמות יש לו לגהינם שאול ואבדון באר שחת בור שאון טיט היון צלמות וארץ תחתית. ואף שיש הפרש מה בין השמות הצד השוה שבהן שכלם העלו את שמותם במספר השבע מדורות אשר שם נענשים הרשעים על מעשיה' הרעי' כל א' וא' כפי פשעו ומרדו. וסבותי אני בלבי לדעת ולתור בתורה האלהית ומצאתי אחת לאחת למצוא חשבון. ואציע לפניך כל השמות אשר על שם הגהינם נקראו וכפי דעתי אינם סובלים פירוש אחר. שאול הלא כה דברי רבן של כל הנביאים משה רבינו ע"ה (דברים לב כד) כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית והוא הגהינם כי על כן קרא שמו תחתית בהיותו במדרג' התחתונה מן הארץ וכן המשורר האלהי במזמור ט' ישובו רשעי' לשאול' ולא תוכל לפרש לקבר כי בקבורה הכל שוים כצדיק כרשע ולכן פירש רבי אבא בר זבדי למדרג' התחתונ' של שאול ומהו ישובו לאחר שיצאו מהגהינם ויעמדו בדין ויתחייבו ישובו עוד למדרגה תחתית. גם במזמור י"ו אמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת. הנה ביאר סבת שמחת לבו וגילת כבודו שהיא הנפש היותה כי לא תעזב לשאול שהוא הגיהנם ולא תמות ותאבד. אף בשרי אמר ישכון לבטח ואחז"ל מלמד שלא שלטה בו רמה ותולעה. גם במזמור ל' כתוב הדר הוא ה' אלהי שועתי אליך ותרפאני ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור ועניינו ה' אלהי כבר שועתי אליך שתסלח לי וכן עשיתי ותרפאני שרפאת נפשי שלא תרד לגהינם על עון בת שבע והעלית מן שאול שהוא הגהינם נפשי וחייתני מירדי בור כלומר מירידתי שם. וכך אמר בתפלתו במזמור י"ט בראותו מפלת הרשעים בגהינם אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה. ונא היה מתפלל שאלהים יפדהו מהקבורה אבל מהגהינם ולכן הוסיף כי יקחני כמו ואיננו כי לקח אותו אלהים וכעין זה נתן הודאה לשם במזמור פ"ו אודך ה' אלהי בכל לבבי וכו' כי חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתיה. ואמר תחתיה להורות שלא על הקבר מדבר אלא על הגהינם. וכן תמצא בכל המזמור שבענין הנפש הכתוב מדבר. גם במשלי שלמה בן דוד תמצא כתוב בסימן כ"ג אל תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל. ובודאי שההצלה מהשאול היא מעונשי גהינם באשר שם במוסר תפד' ויציל נפשו שלא תאבד. הנך רואה כי אף שלפעמים זאת המלה הושאלה לקבר כענין שנאמר כי ארד אל בני אבל שאולה הנחתו הראשונה רומזת לגהינם. אבדון ושאול אחים וכלי חמס מכרותיהם.
66
ס״זהלא דוד במזמור פ"ח אמר היסופר בקבר חסדך ואמונתך באבדון. ובדברי שלמה המלך נאמר שאול ואבדון נגד ה' ר"ל הגם שהם מקומות נשתרים הם נגד ה' כי הכל גלוי וצפוי לפני כסא כבודו. ונקרא אבדון על שם ששם תאבד הנפש ונענשת בכל מיני יסורין כענין שכתוב (תהלים ע"ג כז) כי הנה רחקיך יאבדו הצמתה כל זונה ממך והוא עצמו מה שאמר איוב בסימן כ"ו ערום שאול נגדו ואין כסות לאבדון. גם שלמה בסי' כ"ז אמר שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה ופתרונו השאול והאבדון שהוא הגהינם לא תשבענה מלקבל את הרשעים בתוכם כשם שעיני אדם רשע לא תשבענה למלאת תאותו. גם איוב בדברו על הניאוף והעון הפלילי מאשת איש אמר כי אש היא עד אבדון תאכל, ועוד שם לא תנקה כל הנוגע בה. באר שחת. תפלה לדוד היא במזמור (נה כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמי' ומרמה לא יחצו ימיהם. והיה מתפלל שתרד נפש' לגהינם וגם מיתת גופם תהיה בכרת שלא יגיעו לחצי ימיהם. וכן במזמור ק"ג הגואל משחת חייכי ות"י דפריק בגהינם חייכי ולכן סמך המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעורייכי והפירוש אצלי המשביע בטוב עדיך בעולם הנשמות שובע שמחות תתחדש כנשר נעוריכי בתחיית המתים באשר אז השם יחדש ימינו כקדם. ובאיוב הוא אומר פדה נפשו מעבור בשחת וחיתו באור תראה ותרגם המתרגם ונשמתיה בנהורא מעליא תחמי:
67
ס״חבור. דכתיב בענין נבוכדנאצר הרשע. (ישעיה יד יו) אך אל שאול תורד אל ירכתי בור וח"י לסיפי גוב בית אבדנא. שהוא הגהינם. וכן ביחזקאל על פסוק (יחזקאל לא יד) כי כלם נתנו למות אל ארץ תחתית בתוך בני אדם אל יורדי בור תרגם עם נחתי גוב בית אבדנא. אמנם על פסוק (תהלים כח א) ונמשלתי עם יורדי בור תרגם עם נחותי גוב בית קבורתא. והטעם הוא כי שם נוכל לפרש הפסוק על הקבורה אבל הפסוקים האלו אינו סובלים פירוש אחר כי בהיותו רוכב שמים בעזרו ובגאותו שחקים באומרו ממעל לכוכבי אל ארים כסאי נענש מדה כנגד מדה לרדת אל הדיוטא התחתונהמהגהינם. ועל זה נאמר אך אל שאול תורד אל ירכתי בור ר"ל אל א' מחדרי ובתי הגהינם. וכן הפסוק השני עניינו מוכיח עליו שמדבר במשפט הרשע בגהינם. וכן אמר וינחמו בארץ תחתית כל עצי עדן וכו' והם שאר יורדי גהינם אשר קבלו תנחומין באמרם גם אתה חלית כמונו צלמות. דכתיב (איוב י כב) ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל הנה כנה איוב הגהינם לצל המות ולא למות עצמו לרמוז שאינן כלים כמות עצמו אבל תשאר ברשעי' כח לקבל עונשם ולהרגיש העונש. גם בסימן ל"ח הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה התבוננת עד רחבי ארץ הגד אם ידעת כלה ותרגם המתרגם אפשר דאתגליאת לך מעלני מותא ומעלני טולי מותא דגהינם תחמי איתבוננת עד פתווי ארעא דגנתא דעדן חוי אין ידעתא כלא. והפירוש הזה הוא מוכרח וכן פירש רש"י שערי מות זה גהינם כי זה א' מן הדברים שנעלמו מעיני כל חי ונקרא כן בעבור היותו מקום חשוך ואפל ויושבי חשך וצלמות ימששו חשך ולא אור ארץ תחתית. דכתיב (יחזקאל לא יו) וינחמו בארץ תחתית כל עצי עדן שהם המלכים הגדולים ולמטה מזה והורדת את עצי עדן אל ארץ תחתית בתוך ערלים תשכב ותרגם המתרגם בגו חייביא תשכב והם ערלי לב. ובסימן ל"ב כתוב לאמר ולא ישכבו את גבורים נופלים מערלים וכו' ותהי עונותם על עצמותם. ראה איך אחר מיתתם אומר שעדין חטאתם ועונשם תהיה על עצמותם שישתחקו בגהינם. גם בדוד הוא אומר (תהלי' סג) והמה לשואה יבקשו נפשי יבאו בתחתיות הארץ ופירש המתרגם ואינון לקבורתא יתבעון נפשי ייעלון בארעית ארעא שהוא הגהינם. תפתה. דכתיב (ישעיה ל לד) כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בערה בה. ופירשו חז"ל תפתה הוא גהינם שכל המתעתה ביצרו נופל שם ושנברא ביום שני לבריאת העולם יום שיש לו תמול ואין לו שלשם. ושלזה לא נאמר כי טוב ביום השני דביה איתברי גהינם. ושעל כן אין מתחילין בשני ואמרו שהנביא התנבא מפלת המלך סנחריב וחילו ושבמות גופם תמות גם כן נפשם בגהינם ולכן העמיק והרחיב אותו כדי שיכנסו כלם שם ושמדורתה אש ועצים הרבה ונשמת השם ההבל היוצא מהפה ורצונו יהיה מנפח אותה המדורה כאילו ירדה שם נחל גפרית כדי שישרפו כלם. והראב"ע כתב כי תפתה שם מקום מטונף סביב לירושלים שהיו משליכים שם כל דומן. וראיה לדבריו (מלכים ב כג י) וטמא את התופת אשר בגי בן הנום. הרי לך הז' שמו' אשר כפי הדעת הישר' וכל כתבי הקדש נקרא מקו' המשפט האלהי שמה הרשע. ונקרא בלשון רז"ל גהינם מהמקום ההוא סמוך לירושלים הנקרא גי בן הנם אשר שם היו משליכים הטומאות והנבלו' והיה תמיד שם אש לשרוף הטומאו' והעצמות ולכן על דרך משל נקרא מקום ומשפט הרשעים שנשרפים שם כנבלות וטומאות גהינם ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת ושמספר הז' שמות הם כנגד השבע בתי דירות שיש בגהינם לרשעים. דע כי כמו שיש בג"ע עליון ותחתון ז' בתים ליתן שכר טוב לצדיקים כפי מעלתם כך יש בגהינם ז' מדורות ליפרע מן הרשעים המאבדין את העולם שנברא בשבעת ימים וכל א' וא' תענש נפשו כפי מעשיו הרעים כי אין דין עונש הרשעים שוה. ואמרתי בלבי ולמה יהיו מדרגות העונש על מספר שבעה לא פחות ונא יותר. ואחשבה לדעת זאת יגעתי ומצאתי שהעונות גם כן נכללו במספר השבעה. וזה שאתה תחזה בדברי שלמה המלך (משלי ו יו) שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו. עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי לב חורש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים. והנה כמו שכתב הרלב"ג זכר האברים על הסדר והתחיל מהגבוה ובשפל כלה ובאומרו ושבע תועבת נפשו ר"ל שהשביעי' שהוא המשלח מדנים הוא העון היותר חמור יען הוא גרמא בכל הנזיקין כי הרכילות מביא השנאה ולשפוך דם נקי. וכמו שעל עמוד השלום עומד ואפי' המתי' צריכין לו כך הקטטות והמריבות הן סיבה שתהרם ותאבד. ומדהעלה מספר הדברים אשר שנא ותיעב על מספר ז' מכלל ששם נכללים כל מיני העברות כלם וכך הוא האמת. וכן תמצא אצל רבותינו ז"ל בפרקי אבות שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עברות. וגזר הרי"א בס' נחלת אבות שלא נפל המספר הזה במקרה ואחר שנשא ונתן בדבר חתם דבריו באומרו שכוללים כלל העבירות כלם ועל דא כתיב אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו ובקללו' ויקרא נא' ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכ' ולא כך היא מדתו של הקב"ה לתת יסורין יותר על מדת החטא אבל אמר שייסר אותם בשבעה מיני יסורין כנגד עונותיהם שנכללים בשבעה. וחכמי אומות העולם אמרו ג"כ שהעברות היותר חמורות ושמוציאי' את האדם מן העולם הם שבעה. הקנאה התאוה הגאוה הכילות הזנות הכעס והבטלה. ואמת הוא שמשם יפרדו כל העונות כלם. ולכן תמצא בספר הזוהר פרשה שמות שיש ז' מיני החטאים בנפשותם ונקראי' רע בליעל חוטא רשע משחי' לץ יהיר ובהיכלו' של צד הטומאה בפרשת פקודי נאמר שבעה שמהן אינון ליה רע טמא שטן שונא אבן מכשול ערל צפוני. ומה התועלת לנו לידע שהיצר הרע נקרא בז' שמו' האלו אלא ודאי שהם רומזים לז' מיני עבירות שכתבנו עוד תשוב ותראה שמדרגות עונשי העברות בעה"ז הם שבעה אשר גזרה חכמתו ית' לענוש בהם לעוברי מצות ו והם החטאים שאנו חייבין עליהם מלקות ארבעים סקילה שריפה הרג וחנק מיתה בידי שמים וכרת. ולכן גם שם נפלו פועלי און בעונשי' שבע' זה כנגד זה עשה האלהים. ויצא לנו מזה שבעבור וזה עשה האלהים ומשפט דינו הצדק שבעה בתי דורות בגהינם לענוש כל א' וא' כפי מדרגת חטאו. וכבר האריכו רז"ל בענין הגהינם ויש מי שמדד ארכו ורחבו. ואמרו תנא דבי ר' ישמעאל אשר אור לו בציון זו גהינם ותנור לו בירושלים זו פתחה של גהינם. ובפרק עושין פסים בעירובין אמרו עוד ג' פתחים יש לגהינם א' במדבר וא' בים וא' בירושלים שנ' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים. וכתבו עוד שכמו שיש גהינם למטה כך יש גהינם למעלה והוא סוד נהר דינור הנזכר בדניאל שבו מתלבנים הנשמות והזוהמא שלא יכלה הגהינם שלמטה לכלות בגהינם של מעלה תנקה בהחלט. ואם הייתי רוצ' להביא כל מאמרי חז"ל בענין הגהינם תכבד העבודה עלי ואין כונתי להאריך אלא לקצר ולכתוב לבד הדברים אשר יכריחם השכל והתורה התמימה יאמיתם. והכלל העולה שנפשות הרשעים נידונות כפי מעשיהם בעול' הבא אחר המו' וזו היא המיתה אשר עליה אמר יחזקאל הנביא יחזקאל יח ד) הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החטאת היא תמות. ולהלן הוא אומר והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקתי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות. ופתרונו חיה יחיה בעולם הזה ולא ימות בעול' הבא. גם דוד המלך עליו השלום בזמירותיו העיד על העונש הזה אמר (תהלים כב) לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה ר"ל שהפך הצדיקים אשר אמר בהם יחי לבבכם לעד לא יוכל אחד מהרשעים ידשני ארץ אשר זכר להחיות את נפשו כי תאבד בעול' הבא. ובמזמור ל"ז אמר כי מרעים יכרתון וקווי ה' יחליפו כח ובחצרות אלהינו יפריחו. ואמר עוד אחרית רשעים נכרתה. ובמזמור צ"ב בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. ובמזמור צ"ד לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי ופירשו בזוהר פרשת לך לך שכאשר נתבשר גם ה' העביר חטאתך לא תמות פתח ואמר זה הפסוק בהיותו דחיל שמא יחתון ליה לידו דדומה שר וממונ' על הגהינם. גם במשלי שלמה תמצא (משלי ו כט) כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה ובא הפירוש לא ינקה מדינה של גהינם והמשיל עונש הנפש להגחלים שהנפש נענש בהם ואמר עוד (שם לג) נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה ר"ל הרוצה להשחית נפשו בגהינם יעשה כדבר הזה. בסימן ז' הגזי' לדבר כנגד הניאוף ואמר (שם כד ב') ולא ידע כי בנפשו הוא. ואמר עוד נר רשעים ידעך והיא הנשמה כי נר ה' נשמת אדם. ובאיוב נאמר (איוב כא יז) כמה נר רשעים ידעך. ופה אשים קנצי למילין ואל שדי יתן לנו רחמי' ונזכה ונחיה ונירש לחיי העה"ב לפני שוכן מרומים.
68
ס״טתורת אמת היתה בפי ודעת המקובלים ז"ל בענין עונש הנשמה באשו של גהינם עם היותה זכה ורוחנית.
69
ע׳הן אלה קצות דרכי המקובלים ורז"ל על ענין השכר והעונש בגן עדן וגהינם מיוסדים על אדני פז ודברי התורה האלהית הנחמדים מזהב ומפז. אמנם עדין צריכין אנו לשאול מי נתן למשסה הנפש הזכה ואיך ישלוט האש הגשמי בנשמה הרוחנית ובאדם לרע לו. היוכל אש אוכלת אש לאכול את הדברים הרוחניים הדקים כנפש האדם. הירהב הנער בזקן והנקלה בנכבד. מי שמע כזאת ומי ראה כאלה. אמנם קורא נבון דע כי בין חכמי אומות העולם יש מי שגזר שכל מה שנאמר בענין אשו של גהינם הכל משל וחדה ושכל העונש תלוי במחשבה כי בראות נפש הרשע כי הבדילה ה' לרעה מכל הצדיקים וחסידים אשר שם כזוהר הרקיע מזהירים ושהיא לבדה שורש פורה ראש ולענה אינה זוכה להתענג מזיו השכינה אז מתעצבת אל לבה צרה ויגון תמצא. והעצבון והדאגה הזאת הם היסורים הגדולים אשר דרך משל כלו בשם אש הגהינם. ואל הדעת הזה נראה שנטה הרב בעל העקרים במאמר ד' פ' ל"ג באמרו וענין הצער והעונש לנפש היא כי כאשר היה האדם בחייו רודף אחר התאוות והדברים הגשמיים ותפרד נפשו מעשות רצון הש"י ותרגיל מעשיה כפי טבע הגוף שהוא הפך טבעה הנה היא כשתפרד מן הגוף תכסוף לאותן הדברים שהרגילה ותטה אליהן והיא אין לה כלים להשיגם ומצד טבעה תטה להדבק בצורות העליונות הנבדלים מחומר ותשתוקק אליהן והיא אין לה התחלות ולמוד והרגל בעבודת הש"י ולזה משתוקק לב' הצדדין כאחד צד המעלה וצד המטה. וכאשר אין לה כלי' במה שתשיג צד המט' ולא הכנה במה שתשיג צד המעלה בזה יש לה צער מכאיב יותר מכל צער שבעולם ויותר משרפת האש ויותר מצער הקור והקרח הנורא ויותר מהכאות סכינים וחרבות ומנשיכת נחשי' ועקרבים ואין הצער ההוא אלא לנפש. ולא שישלוע בה האש כי אין האש שולט בדבר רוחני אבל היא בהיותה נמשכת אחר שני צדדים הפכיים תצטער בצער מופלג ע"כ דבריו. אמנם דרכי רז"ל רחקו ממנו והם נמנו וגמרו שיש גהינם למטה ושם נדונין באש ממש נפשות הרשעים ובאש שרוף ישרפו בשבת. אשר על כן הרמב"ן בשער הגמול שלו נתן אפשרות לזה ושם האריך מאד. והכלל העולה מדבריו שהאש שבגהינ' שנאמין בה שהיא שורפת הנפשות אינה כמו אש העולם הזה כלל לא האש שמשתמשין בה בגחלת ושלהבת ולא האש היסודית אשר בגלגל האש אלא דקה מזאת. וכמו שהקב"ה ברא את הנשמות בתכלית הדקות כך ברא המקום נקרא גהינם וברא בו אש דקה מן הדקה שאינו גוף נתפש והוא תופש הדברים הדקים ומכילם. וכמו שברא הנפשות הזכות בתכלית הדקות א יש ביכולתו לברא אש דקה מן הדקה להעניש ולכלות בו הנפשות החוטאות. והרב משהדיליאון כתב ז"ל ואמנם כבר התעוררנו בתחלה כי אותו המקום שהנשמות יוצאות מתוכו מכח הנהר היוצא מעדן אותו המקום ממש הוא מקבל כח ושפע מאותו האש היסודי ומכח אותו השפע הנשפע מתוכו יש בו יכולת לאכול אש אחרת כענין אומרו כי ה' אלהיך אש אכלה אל קנא אש אכלה ממש כי יש אש אוכלת אש וכמו שהמקום הזה אוכל אש מכח האש היסודי כך אוכל ממש כח שהיא גדול מרוח בני אדם עכ"ד. והרב ר' מאיר גבאי בספר עבודת הקדש פירש דבריו באומרו כי מאחר שהמשכת האש ההיא מהאש היסודית העליונה לגהינם של מעלה וממנו לגהינם של מטה עדין היא בתקפה ובגבורתה לשרוף ולכלות הנפשות. ואנחנו לא נטה ימין ושמאל מהקבל' האמתית הנמצא בזוהר. ולכן הט אזנך לי ושמע אמרתי כי השרש הזה הוא מסודות התור' ומהדברי' אשר ה' גלה סודו אל עבדיו הנביאים. ואומר ידוע הוא מדעת הרשב"י ונמשכו אחריו כל המקובלי' שכל הנשמות קודם שירדו לזה העולם מתלבשים בגוף ובדיוקן שעתידים לעמוד בעולם הזה. וכן תמצא בזוהר פרשת ויחי ז"ל ר' חזקיה פתח גלמי ראו עיניך וגו' האי קרא אוקמוה בכמה אתר אבל ת"ח דכל אינון נשמתין דהוו מיומא דאיתברי עלמא כלהו קיימין קמי דקב"ה עד דלא נחתי לעלמא בההוא דיוקנא ממש דקיימי בהאי עלמא דאיתחזון לבתר בעלמא וההוא חיזו גופא דבר נש דקאים בעלמא דא הכי הוא לעילא וכדין בשעתא דנשמתא זמינא לנחתא בעלמא ההוא נשמתא בההוא דיוקנא ממש דקיימא בהאי עלמא הכי קאים קמי קב"ה ואומי לה קב"ה דתטור פקודי אורייתא ולא יעבור על קיומי' ומנלן דקיימין קמיה דכתיב חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי וגו' עמדתי ודאי ובג"כ גלמי ראו עיניך עד לא איתחזי צלמא ועל ספרך כלם יכתבו דהא נשמתין דיוקנא דילהון כלהו בספרא כתיבין ע"כ. עוד כזה ראה וקדש בפרשת לך לך ואלו הם דבריו. ומי צור מבלעדי אלהינו הא אוקמוה דלית צייר כמה דקב"ה דאיהו צייר שלים עביד וצייר דיוקנא גו דיוקנא ואשלי' לההוא דיוקנא בכל תקוניה ואעיל בה נפש עלאה דדמי לתקונא עילאה בגין כך לית צייר בר קודשא צריך הוא. ושם ידבר עמנו שבעבור זה אמרו רז"ל שה ראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו ושכל הנשמות שהיו עתידים לבא בעולם באו להר סיני והכל אמת כי אדם הראשון ראה הנשמות באותו הדיוקן ממש שעתידים לבא ובאותו דיוקן באו להר סיני. והגם שכתוב ואת אשר איננו פה עמנו הטעם הוא מפני שלא היו רואין אותם. והאריך הרשב"י בזה והכלל כי יש גוף דק עד מאד בו מתלבש הנשמה טרם בואה לעולם. וברוח הזה בתכלית כל איברי האדם בצלמו אבל הם דקים בתכלית הדקות. ולא מכללא איתמר אלא בפירוש איתמר בפרק חזקת הבתים ר' בנאה הוה מציין מערתא כי מטא למערת א"ה יצתה ב"ק ואמרה נסתכלת בדמות דיוקני בדיוקני עצמה לא תסתכל אשר בודאי נאמר על הגוף הדק הזה. ולמען ידעתי נאמנה שעוד תאוה נפשך לדעת הדברים האלו על בוריין אציג' נא לפניך דברי הרי"א בספרו הנפלא הכי קרא שמו מפעלות אלהים מ"ח פ"ו וז"ל. וראוי שתדע שלכל הרוחניים שהאציל הקב"ה מעצמו נתן הקשר מה עם גשם מהגשמם. וזה כדי להחיות העול' הגשמי ולקשור אותו עם השכל האלהי באופן שיהיה העולם כלו קדש לה' מכיר כל אחד את בוראו ומהללו שזהו התכלית האלהי בבריאה. ואי אפשר שיכיר הגשם לאל הבורא אותו אם לא בהתקשר עצמו ניצוץ אלהי שכלי נאצל מהבורא ולכן היו כל הנמצאים השכליים נקשרי עם הגשמי' בקשר מה ובהם יעשו פעולותיה' מהם נקשרים עם הגלגלים השמימיים ומניעי' אותם ומהם עם הכוכבים הפועלים מה שבכאן ומהם יש לה הקשר עם גשמים אחרים רוחניים. וכן הנשמות המה בבריאתם הראשונה נקשרות עם גשמי' דקים רוחניים מהטבע השמימיי בלתי מושגים לחוש הראו'. והנשמות לא יתפרדו מאותם הגשמים הדקי' הרוחניי' כל ימי עולם אם קודם בואם לגוף ואם בהיותם עמו. וגם אחרי הפרדם ממנו. והגשמים ההם הרוחניים נקראי' בדברי שלמה רוח בני האדם לפי שאין הרוח ההוא כמו הרוח החיוני אשר בשאר הב"ח כי רוח הב"ח ונפשו הוא הוה בהתהוותו. והמהוה אותו הוא נפש העולם המשפעת הכחות ההוות ונפסדות. ולכן אין לאותו נפש הכח ורוח פעל ההשכלה האלהי' הנצחית כי לא ימצא זה אלא בנפשו' והרוחות הנבראות הנאצלות ממנו יתברך בתחלת הבריאה שהם מהטבע השכלי והאלהי ובכלל שהם פעל האומן העליון ונפשות הב"ח והצמחים וטבעי הדוממים וצורותיהם הם מעשי ידי אחד ממשרתיו מהם השכל הפועל. ואצל חז"ל הוא סנדלפון כאמר' מלאך יש בארץ וסנדלפון שמו וכו' ועל ההבדל הגדול הזה שיש בין רוח בני אדם לרוח הב"ח שזה קודם להוית הגוף ונשאר אחרי הפסדו במקום העליוני' וזה מתהוה עם הגוף ונעדר בהפסדו אמר גדול החכמים ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ. כי זה הרוח האנושי הוא מהטבע השמימיי וממחוז הדברים העליוני' מתנועע תמיד תנוע' סבובית מעצמו כגרמי' השמימיים והכוכבים. ולזה אמר אפלטון החכם שהנפש תתנועע בעצמה תנועה סבובית בהיות' בגוף גם בהיותה חוץ מן הגוף אם קודם בואה אליו ואם אחר הפרדה ממנו ושבזאת התנועה תשיג עצמות' ותכיר את בוראה והוא הפועל העצמי בה ושלמותה כל ימי השמים על הארץ. והוא באמת מאמר מדעי ראוי היה לשכמותו תלמיד מתלמידי ירמיהו הנביא ע"ה. והגשם הזה הרוחני הוא נושא לנשמה השכלי' והוא הרוח אשר בלב האדם שלא ימשכו בלבד ממנו הפעולות והרוחניות והחיוניות וההרגשיות כמו שיעשה רוח שאר הב"ח אבל גם הפעולות האלהיותהם השכליות המציירות שלמות האל ומעשיו והמלאכי' הרוחניים ופעולות המעלה הנמשכות אחר השכל ולכן יתנועע תמיד זה הרוח החיוני בלב ובשריגים תנועה סבובית אשר יקראוה הרופאים תנועת ההתפשטות וההתקבצות. ואין זה הרוח החיוני אשר בלב האדם מכלל הרוחות ההויה והמתילדים מן הזרע מדקות הליחות והנתכים מן החום הטבעי אבל הוא רוח אחרת מטבע השמימיים בא לגוף עם הנפש האנושית לצייר אותו בראשונה בבטן המלאה ואחרי כן לגדלו ולהנהיג מציאותו בפעולות ההכרחיות לקיומו והאלהיות לשלמותו כל ימי חלדו והוא אינו אם כן הוה בהתהוות הגוף ולא כלה ונתך כן כשאר חלקי הגוף ורוחותיו אבל הוא המהוה הגוף האנושי עם כל חלקיו והוא המוליד בו החום מתנועתו הסבובי' כמו שיולידהו השמש והגרמים השמימיים בעולם כי הוא מטבע אותם הגשמים העליונים הטהורים ובתנועתו הסבובית שיתנועע בתוך חדרי לב האדם יתנועעו שאר הרוחות ההויה אשר עם הדם בשריגים תנועה סבובית גם כן אלא שאינה שלמות הסבוב בתנועתו בתוך הלב כי הם משרתיו עושי רצונו הוים ממנו ונמשכים אחריו בתנועתו כל ימי שבתו בתוך הלב. ובצאתו משם פנה הודו והדרו של הגוף ונחה שקטה התנועה ההיא שבלב ועמה תנועת הגוף כלו וכלו כל הפעולות הגשמיו' והשכליות לפי שהמנהיג האלהי עם והנשמה הנשואה בו חלף הלך לו. והנה חז"ל כנו זה הנושא הגשמי בשם רוח לפי שהוא רוחני ודק עם היותו גשמי. וכנו הענין האלהי ר"ל השכל הנשוא עליו בשם נשמה להיותה נאצלת ויוצאת ממנו יתברך כיציאת הנשמה מפי האדם ולמורכב משניהם ר"ל נושא ונשוא קראו נפש. ולזה יחסו בגוף האדם התנועות כלן אל הרוח לפי שהתנועה היא מיוחסת לגשם במה הוא גשם. והפעולות השכליות יחסו בלבד אל הנשמה ושאר הפעולות טבעיות והרגשיות יחסו אל הנפש להיותן מורכבות מטבע תנועה שמימיית ומטבע מכיר ויודע מוחשיו ופעולותיו ולהיות שני חלקי הנפש הרוח והנשמה אמרו חז"ל נשמות ורוחות שעתידים להבראות שהוא חבור הנושא הרוחני והנשוא השכלי יחד. ואמר הנביא כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי ואמר נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה שיחס תנועת האנשים ההולכים אל הרוח. ומפני שהרוח בתנועתו הוא המצייר גוף העובר במעי אמו ונותן תמונה לאבריו ראויה לעשו' פעולותיו והנשמה היא הנותנת ההבנה והשכל לכן אמר איוב ברוח אל עשתני ונשמת שדי תבינני. ואחרי מות האדם תשאר נשמתו עם מרכבת רוחו. אם במקום קדוש מהעדן שהוא מקומו הטבעי אשר ינוח בו. והוא מקום השכר אשר בדרך השאלה וההמשל קראוהו חז"ל בשם גן עדן כנוי למקום העונג אשר עם השם ועליו נאמר רוחו ונשמתו אליו יאסוף. ועל הרוח ההוא עם הנשמה אמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנ' ואם במקום מתנגד לטבעו הוא מקום העונש אשר יכסוף עלותו משם אל מקומו הטבעי ולא יכול כי הוא בנחושתי העונות ואחוז בחבלי הפשעים אשר שמו אותו בבור. וזהו המקום שקראו גהינם ויתמיד שם הרוח עם הנשמה כפי גמול חטאתיו וכמו שיתבאר במקומו ע"כ דברי הרי"א. גם הרב ר' אליעזר אשכנזי בס' מעשה בראשית פ"ב קיום הדעת הזה וקצור דבריו שהקב"ה ברא קודם ברגע א' יסוד דק פשוט וממנו ברא השמים וכל צבאם והארץ שהם הארבע יסודות ומן הארבע יסודות נבראו כל הנבראים בהתמזגותם אבל בריאת האדם היה מן היסוד הדק הפשוט ההוא כמו שממנו ברא גשם צבא השמים והיסודות. ועל כן כאשר צוה תוצא הארץ נפש חיה לא הוציאה האדם עם היות גם הוא נפש חיה אבל הקב"ה עשה גולם מן העפר כמו שנאמר וייצר וגו' מן האדמה והלביש את התמונה שעשה מאותו היסוד ההוא קיימת והתמונה ההיא יאות להיותה נצחית והוא הגוף אשר עם הנשמה יקבל השכר הנצחיי וכן ח"ו הפכו. והביא ראיה לדבריו ממאמר איוב עור ובשר תלבישני באשר שם נראה שזולת הגוף היה שם תמונ' שהלביש אותה בעור ובשר ולכן כאשר ימות הגוף שהוא הלבוש תשאר התמונ' מן היסוד הדק ההוא קיימת גם הוא הביא ראיה מדברי חז"ל שאמרו בענין העונש משל למה הדבר דומה לחיגר וסומא וכו' שודאי לא אמרו כן על הליחות העצמות והגידים והבשר שעל אלו אמרו רז"ל מרבה בשר מרבה רמה אבל על התמונה הנשארת מעוטפת בנפש חיונית. וכן בענין השכר אמרו העולם הבא אין בו לא אכילה ושתיה ואם לא היה שם גוף כלל מי לא ידע שאין אכילה ושתיה במה שאין בו פה שינים חיך וגרון אבל כוונתם לומר שיש שם גוף ושאין שם אכילה ושתיה והגוף הוא מה שהונח מהיסוד הדק ההוא. גם הרב רבינו בחיי בפרשת ויחי כתב ז"ל יעקב אבינו לא מת אך נשאר קיים בגוף ובנפש הגוף הזה הוא הגוף השני הדק שבו הנפש מתלבשת בצורת גוף ויש לו ממש אבל הוא דק עד מאד מתלבשת בו לעיתות מזומנות והוא מערב שבת לערב שבת או מיום הכפורים ליום הכפורים הוא משוטט בעולם בשליחותו של הקב"ה ומתראה למי שהוא חפץ בו כי הראשון הגס נחנט ונקבר כפשוטו של מקרא. וזו היא כונת החכם שאמר מקרא אני דורש שנא' הנני מושיעך ואת זרעך מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כלו' מה זרעו בחיים בגוף ובנפש אף הוא בחיים בגוף ונפש והוא הגוף שהזכרתי עכ"ד. ראה נא איך כלם כא' הסכימו שיש איזה גוף דק עד מאד אשר בו מתראים הנשמות לבני אדם והרוחות מספרות זו עם זו כאשר עוד יבא בע"ה והוא הצלם הנזכר בנעים זמירות ישראל באומרו (תהלים לט ז) אך בצלם יתהלך איש והמפרשים פירשו באופנים רבים כי לא ידעו מה הוא והאמת שהוא הגוף הדק הנזכר אשר בו הולך האדם אל בית עולמו וחביב הוא האדם שנברא בצל'. ועתה קורא נבון שמע נא מה שהעתיק החכם הכולל האלהי מהר"ר ישר מקנדיאה בספרו מצרף לחכמה מס' יוחני המדקדק בהקדמתו לספר הנפש ותראה איך גם כן הפילוסופים הקדמונים קבלו הדעת הזה ממנו. ז"ל הנפש הזנה נפסדת ונשארת בגוף ולא כן המרגשת הקורא נפש בהמית שהיא נבדלת ממנו יחשוב שאחר יציאת הנשמה מהגוף ישאר לה עגלה או נושא לנשמה מגוף רוחני או אויריי שגם הוא מורכב מד' יסודות. ויקרא אמנם אויריי לפי שרובו מן האויר כמו שיקרא גופני עפריי שרובו מן העפר ושלזה הגוף יש כח ההרגשה. ואתר זה שאל שם בחכמה ודעת מה ההכרח שיביאנו להאמין שיש לנשמה הגוף הנ"ל ומנין לנו שיהיה בו כח ההרגשה כבעלי חיים. והשיב לפי שהכל מודים ויתבאר גם כן בראיות שהנשמה אחר נסיעתה מן הגוף תרד לגהינם לקבל עונשה על רוע מעלליה שעשתה בחברת הגוף לפי שההשגחה האלהית לא בלבד מקפדת על מציאותנו אלא עוד גם כן על טוב מצבנו על כן יפקוד על הנפש החוטאת שנטתה מהדרך הישרה וירדה מטוב מצבה להחזירה ולתקנה ויחשוב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח וזהו על ידי יסורין הממרקין ומנקין בגהינם. וידוע שהבלתי גשמי א"א שירגיש ויתפעל ואיך אם כן תוסר הנשמה ותענש. ועל כרחנו לומר שיוצמד לה גם אחרי הפרדה מהגוף הראשון איזה גוף שיהי' נתך מהחום או נקפא מהקור ומתפעל מהאיכות הפועלות בו ומרגיש בפירוק חבור עד שמצר דבקות הנשמה תהיה גם היא כואבת ומצטערת כאשר יקרה לה כאן באלו החיים שבכל צרתנו לה צר כי חליינו היא נושאת ומכאובינו היא סובל' והיא מחוללת מפצעינו מדכאה ממכותינו כי כל איש אשר בשרו עליו יכאב נפשו עליו תאבל בהכרח בהיותה קשורה בו והיו לבשר אחד. ואיזה גוף א"כ יתחבר לה. זה הגוף אי איפשר שעינינו רואות שנפסד וישב העפר על הארץ כשהיה אם לא שיצמד לה הגוף האויריי שקוראי' עגל' הנשמ' שבו כמו בנושא תשכון היא והתפעליותי' ר"ל המדות שבנפש הבהמית כמו הכעס והתאוה והגאוה כו' שעכ"ל שלא יפרדו הימנ' המדות הללו שאם תמאן היותם בה תפטרנה מכל ההפעלו' וזה לא יתכן עד שתטהר ותנקה מטומאתה ותתחרט על מה שעשתה ותתן לבה להנקות מאותן הפחיתיו' שאז יחד עמהן תתפשט ג"כ מהגוף או העגלה הנ"ל ובתנועת עצמה תגביה ותעלה למעלה כי אין לה גואל פודה ומושיע שיעלנה זולתה כאשר היא ברוע בחירתה הורידה והשפילה עצמה מגדולתה שכל תנועתה היא מעצמה ובהעלותה למעלה תכף יתחבר לה גוף שמיימי ודבק בה אשר לא ופרד. ומחוייב היותו גוף מזהיר כככבים שבהיו' הנשמ' חלק מחלקי העול' יתחייב הוות לה ג"כ חלק מפעולות העולם ולא תהי' בטלה ולפי שמטבעה להיות תמיד בתנועה בלי נפישה יתחייב שתהיה פועלת תמיד בלי הפסק ולזה מחוייב היות לה גוף תמיד שפעולתה בו תמיד ותהי לו סוכנת ומחיה אותו ועל כן צריך שיהיה מגשם נצחי שמיימי זהיר כזוהר הרקיע למען אשר יתקיים לנצח ולא יפרד לעולם ועד. מבואר א"כ שצריך להניח גוף רוחני שבו ישכנו הכחות הגופניים ר"ל הכעסני והתאוני וכן הכח המבין ר"ל הדמיון והחוש שכל אלו משכנם ברוח שאם הבהמיי' נבדלים כנ"ל מכ"ש המעולים שהם כחות ההיכר שיהיו נבדלים מהגוף העכור ונשארים בגוף הדק הזה שהוא הנושא שלהם הגם שנחשוב שבהיותו בחיים מתנוצצים ממנו אלו הכחות אל הגוף העכור כאשר נראה שהכח המבין מציץ ניצוציו בגוף שהכעס מרתיח ומעורר הדם שבלב והתאוה מניע הכבד וכן הכח החושיי מאיר במוח וממנו תרד ההרגשה והתנועה דכך הגידים לכללות אברי הגוף כידוע לרופאים וכו'. עד כאן דבר הפילוסוף. וראה גם ראה איך לא בלבד קיים הגוף הרוחני הזה בהיותו מרגיש הקושיא שהנחנו אלא עוד כדברי חכמי האמת גזר שעל כל פנים צריך לצרף הנשמה קודם שתכנס בג"ע וזה אי אפשר עד שתנקה בגהינם מכתמיה. גם ראית בעיניך איך אפלטון קרא לגוף הזה אויר שמימיי בהיותו בתכלית הדקות. סוף דבר הגוף הדק הזה נקרא בפי הרי"א ומפרשי' אחרים רוח בהיותו נושא לנשמה וא"א שיפרד הנשוא מהנושא על כן נזכרים יחד איוב אמר רוח אל עשתני ונשמת שדי תבינני. ישעיה נותן נשמ' לעם עליה ורות להולכים בה וכן כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. ועם זה נחה שקטה קושייתנו יען אמרנו שבנשמה השכלית לא ישלוט האש הגשמי אם לא באמצעות הרוח הגשמי הדק שהוא מרכבה אליה. ואל אמת פועל צדק ואמת יורנו נפלאות מתורתו אמת.
70
ע״אמבשר טוב ומשמיע ישועה לכל אשר בשם ישראל יכנה ומורה מי האנשים האלה היוצאים מהכלל הזה.
71
ע״באחר שנתבאר בפרק הקודם שהנשמה מקבלת שכר' ועונשה בצלמה המיוחדת לה ראוי שנחקור אם העונש הזה הוא זמניי או נצחיי. ואומר שהדעת הנכון הוא שכמו שיש מדרגות בין העבירות והחטאי' בנפשותם כי לא כל העבירות שוות ולא כל החטאים בנפשותם במדרגה אחת. כן יש מהם שמשפטן בגהינם י"ב חדש ויש מהם זמן יותר ארוך וקצר ויש מהם מי שנדונין לעד ולעולמי עולמים ויען שהחקירה הזאת היא רב התועלת אשים ידי על עיניה בקיצור האפשרי. ואומר. הלא ידעת מה שאמרו רז"ל בפרק חלק ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעה"ב שנ' ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וארץ זו משל לארץ החיים וחיי העה"ב וכבר ישאל השואל וכי משוא פנים יש בדבר האם כל אשר בשם ישראל יכנה כצדיק וכרשע יהיה לו חלק לעה"ב והוצרך הרלב"ג לומר אין למדין מן הכללות. ודבריו אינם נכונים כי כאן גזרו שאין יוצא מהכלל אלא אותם הנז' באומרם ואלו הם שאין להם חלק לעה"ב. ועוד שבדברי הנביאים אין לומר אין למדין מן הכללות והכתוב צווח ועמך כלם צדיקי'. ועוד שאינם מוציאין מהכלל אלא מעט מזעיר כמו תנא ושייר. אבל לפי דעתי זה יובן בהקדמה א' קטנה והיא שכל מי שעושה אחת ממצות התורה כסדר וכראוי אינו מאבד זכותה לעולם ולעולמי עולמים אף שיעשה ממצות ה' אשר לא תעשינה וזה תמצא מפורש אצל רז"ל במדרש שוחר טוב מזמו' ס"ב ז"ל יש לך אדם שיש לו עשר מצות וי' עונות ואומר לא שכרן של מצות ולא עונשן של עבירות אלא יצאו אלו כנגד אלו והקב"ה אינו עושה כן אלא בתחלה גובה הוא ממנו עונותיו ואח"כ נותן לו שכרו של מצות. ע"כ. ויצא החסד מלפני ה' שזכותו יהי' שמור לו לעולם וכמו שאמר הכתוב ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. וכן בראשון ממסכת ראש השנ' ובמסכת יומא פ' יום הכפורים ר' אליעזר רמי כתיב ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. בתחלה משלם לאיש כמעשהו. ובסוף ולך ה' חסד. כתיב ורב חסד וכתיב ואמת. בתחל' אמת ולבסוף ורב חסד. וזולת אלה רבים אשר מהם נראה כי הנפש תקבל עונש על העונות ראשונ' ואחרי כן שכרה כפי המצות שעשה. וכעין זה כתב הרב רבינו בחיי בפרשת והיה עקב ז"ל אשר לא ישא פני' לצדיק הגמור שלא יענישנו אפילו על עבירה קלה ולא יקח שוחד עבירה בשביל מצוה שאינו אומר הרי שעשה אלף מצות ועשה עבירה א' אחסר לו מצוה א' מפני עבירה שעשה וילך המצוה כנגד העבירה אלא הוא מענישו על אות ה עבירה חידית ונותן לו שכר על רבוי המצוות כלן. ועל היסויד הזה בו מה שאחז"ל בסוף מכות רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. והראיה לסתור כי הגם שהקב"ה הרבה בתורה הקדושה מצות לתת שכר טוב למתהלכים לפניו ועושי רצונו הנה ג"כ נתן לפני העברים מכשול באשר היא מצודים וחרמי' ואסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנ' וחוטא ילכד בה. אמנם זה יובן היטב במה שהנחנו וזה כי לזכותם ולצדקם עשה האלהים כי בהיות שלא כל הדעות שוות וכל א' וא' יש לו נטיה לאיזה מן המצו' הרבה הקב"ה לישראל תורה ומצות כדי שזה בעשות מצוה אחת וזה בעשית אחרת יזכו כלם לחיי העולם הבא אחר שיענשו כפי רשעם ומרדם. ולזה כתב הרמב"ם בפירוש המשנה ז"ל מעיקרי האמונ' בתור' פי כשיקיים האדם מצו' מתרי"ג מצות כסדר וכהוגן שלא ישתף עמה דבר מכוונות העולם בשום פני' אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה זכה בה לחיי העה"ב. ולזה כאשר שאל רבי חנינא בן תרדיון את ר' יוסי בן קסמא מה אני לחיי העול' הבא השיב כלום מעש' בא לידיך כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כתקנה. וכאשר השיבו כי נזדמנה לו מצות הצדקה אז נתבאר לו כי אפילו אכל ושתה אם עשה משפט וצדקה אז טוב לו בעולם שכלו טוב. וכן במסכת תענית מביא הרבה מעשים מאנשים שעליהם אמר אליהו שהיו מזומנים לחיי העולם הבא בשביל איזה מעשי' טובי' שעשו. ואחר הדברים האלה תדע ותשכיל ממוצא דבר חז"ל להשיב על השאלה הנכבדת על מה אנחנו יושבי' כי אמת הוא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא בהיות שא"א שלא יעשה כל א' מהם מצוה ממצות התורה אשר בה יזכה לחיי עול' הבא. כי אפי' ריקנין שבהן מלאים מצות כרמון. ולא יש ח"ו משוא פנים בדבר כי כל משפטיו צדק ואמת. וכמו שאמרנו לא ישא פנים לצדיקים ולא יקח שוחד שאינו מנכה להם מעונותיהם כלום. אבל בתחלה נדונין כפי חטאתם ואח"כ נותנים להם שכר מצותם בתשלום בלי גרעון ופחת. והשכר ההוא יהיה כל כך גדול ועצו' שבודאי יקבלו היסורין בסבר פנים יפות ולא יאמרו העוברי' לא הן ולא שכרן כי העונש יהיה מעטי בערך השכר אשר כל א' וא' יזכה כפי מדרגתו. ובזה נחה השאלה הגדולה אשר העיר החכם בעל העקרי' במאמר ג' פרק ל'. והיא אם התורה האלהית נותנת שלמות בכללה או בחלקיה. ונאמר כי היא נותנת בודאי החיים לעושיה ואפילו למי שיקיים אפילו חק אחת ממנה יען אחר קבלת העונש עדן או עדנים עשור או שנה כמו שנזכיר עוד בפרקים יבאו אז תזכה לקבל שכר עשייתה כי לא לנצח יריב ולא לעול' יטור. והבן זה כי הוא עיקר מעקרי התורה ונחמה גדולה לכל אשר בשם ישראל יכנה. אמנם צריך שתדע כי לא כל זרע אברהם אבינו ובני יעקב בחיריו ראוי' ליקרא בשם הנכבד של ישראל כי יש איז' עונו' כל כך חמורו' שמכבים מצוה ואין לעושיהם שכר עוד בעמלם. וכן תמצא בפרק חלק ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחית המתים מן התורה ואין תורה מן השמי' ואפיקורסי' והאפיקורסי' הוא המכחיש מציאו' ה' או האומר שאין שם נבוא' כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני אדם והמכחיש נבואתו של משה רבינו והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם. וכל א' וא' מאלו אעפ"י שהן מישראל אין להם חלק לעה"ב והם הנקראים פושעי ישראל ועליהן נאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה. ולכן בהיות שקרח ועדתו כפרו בעיקר תורה מן השמי' בחשבם שהרב' דברי' בדא משה מלבו ואינן דברי אלהים חיים לכן נגזר עליהם וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ר"ל למדור התחתון של גהינם. וכתב רבינו בחיי ז"ל ודרשו רבותינו לדיוטא התחתונה שבשאול. ומה שאמר ישובו רשעים לשאולה ולא אמר ירדו ירמוז לתוקף היסורין שאין להם קץ אחר שהם נאכלים באשה של גהינם חוזרים ומתחדשים כבתחלה כדי שיהיו עוד למאכולת אש. וכן חוזרים חלילה לדורי דורות כי יחדש ה' כח בגוף לקבל ולסבול עונשי גהינם. וזה אינו מנגד למה שאמר הכתוב מוריד שאול ויעל באשרשם שאול רומז לקבר ורומז לזמן התחיה כאשר יעלה ה' הגופי' מהעפר אשר שם ננערו כי עפר המה ואל עפר ישובו. עוד בפרשת צו כתב על פסוק (ויקרא ו ו) אש תמיד תוקד על המזבח ז"ל לפי שהמזבח הוא מקום כפרה ורשעים לא בעו כפרה רמז לך הכתוב שהם נדונין באשה של גהינם באש תמיד מאחר שכפרו באש תמיד והוא הענין עצמו שהיה ישעיה הנביא בו מוכיח הרשעים הוא שאמר (ישעי' לג יד) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם. הי' מפחידם על אותו האש תמיד שבציון שכפרו בו ולא חזרו בתשובה ולא רצו כפרה וכו'. אשר עליהם נאמר עד נצח לא יראו אור. הנך רואה איך רבותינו ז"ל אשר כל יקר ראתה עינם הוציאו מכלל בני ישראל אלו השלשה האומר אין תחית המתים מן התורה אין תורה מן השמים והאפיקורוס. ואמנם זכרו שלש' העבירו' האלו ולא זולתם לפי שהם העקרים הראשיים שעמידת הדת וקיומה תלוי בהם כפי מה שגזר הרב בעל העקרים מאמר י"א פ"ג בשגם האומר אין תחית המתים מן התורה כופר בעיקר השכר והעונש בחשבו שהנפש אינה נצחית. האומר אין תורה מן השמים כופר בעיקר השני והאפיקורוס מכחיש העיקר הג' ממציאות ה' ובקטון החל ובגדול כלה. וזו ואין צריך לומר זו קתני. וזהו מה שראיתי לדבר הגם שלא נעלם ממני דעת המקובלים ז"ל וכל אורחותיהם חסד ואמת:
72
ע״גוממה שצריך עוד שתדע הוא שאפילו הרשעים אשר עליהם נאמר יורדין ואינם עולים יש להם מנוחה ביום השבת ולכן נקרא עונג כי הוא תענוג העליונים והתחתונים כדאיתא במסכ' גהינם. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה מאי וינפש מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות. ובשער הגמול להרמב"ן תניא אמרין בהגדה בכל ערב שבת דומה הממונה על הנפשות מכריז ואומר הנח להן לרשעים האלו וינוחו ומניחין אותן כל השבת כלה ובמוצאי שבת עם חשיכה צועק המלאך שהוא ממונה על הרוחות חזרו לכם רשעי' לגהינ' שכבר השלימו ישראל סדריהן. ולכן מזכירין בסדר מוצאי שבת ואומרין ויהי נועם ה' אלהינו עלינו. ומטעם זה נהגו שאין ממהרין בויהי נועם ובסדר קדוש' אלא מחשיכין הרב' ואומרי' אותו בנחת. ואין אומרים בערבית של שבת והוא רחום מפני ששלשה המלאכים והם משחית אף וחמה הרשומים בזה הפסוק שהם ממונים על הרשעים ביסורי גהינם אין להם רשות ושלטון ביום השבת ושרש כל זה תמצא בספר הזוהר הלא בפרשת ויחי עמוד תק"ב אמרו ת"ש ז' מדורין אית ליה לגהינם ושבעה פתחין ונשמתיהון דחייביא עאלו וכמה חבילי מריקין טהירין נטורי תרעין ועלייהו חד ממנא לכל תרעא ותרעא ונשמתיהון דחייביא איתמסרן לאינון דמנן ע"י דדומה כיון דאיתמסרן בידייהו סתימין תרטין דאשא דמתלהטא דהא תרעין בתר תרעין הוו תרעין כלהו פתיחן וסתימין לאינון דלבר פתיחין דלגו סתימין ובכל שבת ושבת כלהו פתיחן ונפקי אינון חייביא עד אינון פתחי' דלבר ופגעין נשמתין אחרנין דאינון מתעכבי בפתחין דלבר כד נפיק שבת כרוזא קארי בכל פתחא ופתחא ואמר ישובו רשעים לשאולה נשמתא דצדיקיא קב"ה נטיר לה דלא תתמסר בידה דדומה כד"א ישמור את נפשך. ובפ' תרומה עמוד ר"ל כתוב לאמר ובשבת דלא אישתכח פחד דינא דגהינם ולא דיני אחרא וכו'. ובמדרש הנעלם פרשת בראשית דף ל"ב תנן. ת"ח אמר רב הונא אפי' הרשעי' שבגהינם מוכתרין הם ביום השבת ושוקטין ונוחין דאמר רב הונא אין לך רשע מישראל שאין לו מעשים טובים דמעיילא להי לעלמא דאתי. ואימתי מעיילא להו ביום השבת להיות כלם מוכתרים בכתר שבת. א"ר יוסי וכי הרשעים שחללו שבת בפרהסיא יש להם בכתר שבת. אמר ליה אין דהא תנן ויהי ביו' הששי לקטו לחם משנה כך נדונים הרשעים ביום הששי משנה להרויח להם ביום השבת כי יום השבת נקרא שלם ולא נגרע לפיכך אינו נגרע מהטוב וההנאה שבו בין לצדיקים בין לרשעים וכו'. ואם השבת הוא רמז לעולם שכלו שבת האל ברחמיו יזכנו לטוב הצפון ליראיו ונשמור חקי מועדיו לעשות את השבת ולתקן לנו בערב שבת מה נאכל בשבת.
73
ע״דמקים מעפר דל ואיך לעת קץ רבים מישני אדמת עפר משנתם יקיצו
74
ע״האמונת התחיה היא עיקר מעקרי תורתנו והאומר אין תחית המתים מן התורה הוא מין ואפיקורוס ואין לו חלק לעולם הבא. וכבר הקשה הרי"א להרמב"ם בספר ראש אמנה למה לא זכר בכלל העקרים אמונת ההשארות כמו שעשה ה"ר חסדאי. והשיב שזה נכלל ביסוד הי"א שהוא מהשכר והעונש ושהגמול הגדול הוא חיי העולם הבא ועונשו הגדול הוא הכרת וכו' ולהיותו נכללת שמה לא זכרו בפני עצמו ויותר נכון אצלי שנכלל בעיקר התחיה הגם שאינם מתהפכים כי המודה בהשארות הנפש יוכל להכחיש התחיה שאם יעלה על הדעת שהנפש לא תשוב לגוף אחר הפרדה ממנו בעבור זה לא תתבטל מציאות ההשארות הנפשיי. וכמו שהעיד הרב באגרת התחיה ז"ל הגיע אלינו אגרת מארצות תימן ישאלו בה על דברי' ואמרו שיש אנשים אצלם שפסקו שהגוף יכלה ויפסד ולא תשוב הנפש לגוף אחר ההפרדה ושהגמול והעונש לנפש לבד וכו'. אמנם המאמין בתחיה מוכרח הוא שיאמין בהשארות כי איך תשוב הנפש לגוף אם נפסד בהפסדו. ואם כך הוא חל עלינו חובת ביאור העיקר הזה להעמיד ולהחזיק כראי מוצק כונתנו בהשארות הנפש ואתחיל ואומר. בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שאמונת תחית המתים הוא הכרחית לתורה האלהיתונפקא מינה שהאומר אין תחי' המתים מן התורה יצא מכלל המאמינים וכפר בעקר ובתורה עצמה. ולהורו' נתון אל לבי להביא כל הפסוקים והראיות אשר הובאו מרבותינו ז"ל בפרק חלק ומקומות אחרים מפוזרים אחד הנה ואחד הנה אחת לאחת למצוא חשבון. הא' הנה הוא בב"ר פרשה י"ד. שם אמרו רבותינו ז"ל וייצר ב' יצירות יצירה בעולם הזה ויצירה לעה"ב. בית שמאי ובית הלל בית שמאי אומרים לא כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו לעולם הבא בעולם הזה מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות אבל לעתיד לבא מתחיל בגידים ובעצמות וכו'. ויצא להם הפירוש הזה מההפרש הנראה בין יצירת האדם לשאר הבעלי חיים. וזה שבאדם כתיב וייצר ה' אלהי' את האדם בשני יודין מה שאין כן בבעלי חיים דכתיב ביוד א' (בראשית ב ז) ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ולכן מייתי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דאליבא דבית שמאי רומז לב' יצירות מתחלפות ואליבא דבית הלל גם כן איכא ב' יצירות בזמנים מתחלפים. וידוע הוא שהעולם הבא הנזכר כאן רומז לתחית המתים. השני מצאתי בילקוט פרשה בראשית סימן ל"ג על פסוק (שם ג יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב מכאן רמז לתחית המתים מן התורה כי עפר אתה ואל עפר תלך לא נאמר אלא תשוב והיא ראי' נצחת כי אם בשר האדם והגוף הוא מעפר כמו שנאמר עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת איך אמר ואל עפר תשוב והלא לא יתהפך האדם בעצמו כי לא יאמר שאשת לוט נהפכה לאשה אלא בנציב מלח. ולא שמטה משה נהפך למטה אלא לנחש. ואם כן אם האדם היה בגופו עפר איך יתהפך בעפר ואם הכונה היא שתמו' מגורש מהגן עדן בחטאו ויקבר בארץ היה לו לומר ואל עפר תלך ענין הרומז למות כמו שכתוב הנני הולך בדרך כל הארץ. אשר על כן יפה דרשו רבותינו מכאן ראיה לתחית המתים מן התורה ורמז לו הקב"ה שאם ימות בחטאו הנה עוד יבא זמן שישוב בתחיה להיותו חי בגוף ונפש. השלישי תמצא גם בילקוט פרשת וישב אמרו רז"ל (שם לז י) ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת כך היה אבינו יעקב סבור שתחית המתים מגעת בימיו שנאמר הבא נבא אני ואמך רחל מתה ואתה אמרת אני ואמך ולא היה יעקב אבינו יודע שהדברים מגיעים לבלהה שפחת רחל שגדלה אותו כאמו ע"כ. והפירוש הוא מוכרח כ"א יעקב היה מטיל ספק בחלום בשביל מיתת רחל איך אמר אח"כ ואביו שמר את הדבר. אבל האמת הוא כי בהיותו מאמין בתחיה הגם שמתה עליו רחל עם כל זה היה שומר וממתין את הדבר בחשבו שתחי' המתי' מגעת בימיו ותחיה רחל ואז כלם ישתחוו לו ארצה. הרביעי בפרק חלק תנא רבי סימאי מנין לתחי' המתים מן התורה שנאמר (שמות ו ד) וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחית המתים מן התורה. והיא ראיה חזקה מאד יען ראינו שכאשר כרת ה' ברית את אברהם אבינו הבטיח לו לענמו הארץ כמו שאמר הכתוב (בראשית יז א) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך את כל ארץ כנען. ואחרי הפרד לוט מעמו אמר לו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה ומה כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. וכאדם הנותן מתנה לחברו מראה לו מצריו ואומר לו שיחזיק בה. כך אמר לו הקב"ה (שם יג יז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה וכאן לא נזכר ולזרעך להורות לו שלו להנאתו ולטובתו היה נותן את הארץ. ובהיות שדבר ה' יקום לעולם בראותינו שאברהם אבינו מת והארץ לא נתן לו מוכרחים אנו להאמין שעוד יבא זמן בתחית המתים שאברהם אבינו בעצמו ובכבודו עם זרעו יירש ארץ. והיא ראיה שאין עליה ספק וגמגום. החמישי ר' מאיר אומר מנין לתחית המתי' מן התור' שנ' (שמות טו ד) אז ישיר משה ובני ישראל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחית המתים מן התורה. ואף שאין ראיה לדבר זכר לדבר שאתה תחזה שישעיה הנביא בהראותו את עוצם כבוד מלכותו של משיח בן דוד יחוסו חכמתו ומדותיו בעשרה תוארים שימצאו בגדולתו אמר (ישעיה יא) והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו וכו' וקרא הגאולה העתידה שנית בהיות' דוגמת הגאולה הראשונה של יציאת מצרים ומתדמה אליה. והוסיף ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי וכו' כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה. ראה נא איך אז בזמן הגאולה הקמים בתחיה ישוררו שירה חדשה והשיר עצמו שכבר שר משה ובני ישראל. ויען שאז התשועה יהיה תשועת עולמים יוסיפו השם המיוחד ומלא כי אז יהיה הכסא שלם ושמו שלם. ולרמוז לענין הזה אמר' תור' בל' עתיד אז ישיר ישראל כי אז ישוררו זה המאמר עצמו עזי וזמרת יה וכו'. הששי אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר.
75
ע״ווכן אמר רבי יהושע בן לוי (ויקרא כה יא) יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו מכאן לתחית המתים מן התור' דאם לא כן מה ענין המשפח' אצל היובל. אשר על כן נראה שכונת הפסוק לרמוז לנו ענין התחיה ואחת דבר אלהים שתים זו שמענו. השביעי ר' אליעזר ברבי יוסי היה אומר בדבר זה זייפתי ספרי כותיים שהיו אומרים אין תחית המתים מן התורה אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרי' אין תחית המתים מן התורה הרי הוא אומר (במדבר טו ל) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה תכרת בעולם הזה עונה בה לאימת לאו לעולם הבא. נראה שהכותיי' זייפו את ספרי התורה ובמקום לתת להם כתבו לתת לכם להכחיש העולם הבא והשארות הנפש. ולכן אמרו שלא העלו בידם כלום שהרי הניחו הפסוק מהכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. וזה שאחר שהאדם נענש בעולם הנשמות בהכרת נפשו מאי ענה בה. אלא שעל כרחם מוכרחים היו להודו' שעל העולה יבא אחר התחיה מדבר. השמיני ר' יוחנן אומר מנין לתחיית המתי' מן התורה שנאמר (שם יח כה) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן הכהן לעולם קיים שישראל נותנים לו תרומה מכאן לתחית המתים מן התורה. וגם היא תשובה נצחת כ"א אהרן לא נכנס לארץ והתרומות הם ממצות התלויות בה איך אמר קרא ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. אבל מכאן ראיה שאהרן קיים ועוד חזון למועד בזמן התחיה אשר בו יקבל מתנותיו. התשיעי רבן גמליאל לצדוקים אשר שאלו להם מנין שהקב"ה מחיה את המתים מן התורה אמר להן דכתוב (דברי' ד ד) ואתם הדבקי' בה' אלהיכם חיים כלכם היום מה היום כלכם קיימי' אף לעולם הבא כלכם קיימים והראיה הזאת היא חלושה אבל הוא דק ואשכח שמלת היום מיותרת ומה בא להודיעם שהיו חיים ולכן פירש שהכונה שבהיותם דבקים בה' היו כלם קיימים וחיים פעם אחרת כמו שהיו אז לשעתן חיים. העשירי הלא הוא בפסוק (שם ו כד) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה אח ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. וכן תרגם יונתן בן עזיאל לקיימותנא כזמן יומא הדין רצונו בתחית המתים. האחד עשר גם הוא להשקיט להם ממבוכתם הביא ראיה מהמקרא למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לתת להם לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחית המתים מן התורה והנה היא ראיה חזקה מאד. שאם האבות לא היו אז בעולם שכבר מתו איך אמר לתת להם אלא האמת יורה דרכו שהאבות עדיין מצפים עת יעמדו על רגליה' וכניסתן לארץ כאשר נשבע להם. השנים עשר הוא מה שאמרה תורה (שם לב לט) ראו עת' כי אני אני הוא ואין אלהי' עמדי אני אמית ואחיה, וכן תנו רבנן אני אמית ואחיה יכול תהא מיתה באחד וחיים באחד כדרך שהעול' נוהג תלמוד לומר מחצתי ואני ארפא מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד מכאן תשובה לאומר אין תחית המתים מן התורה. והיא ראיה מוכרחת כי הנה הפרשה כלה תיעד לעתיד לבא באומרו הלא הוא כמוס עמדי כי קרוב יום אידם וכו' הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום. ומדאקדי' עוד מיתה לחיים שמע מינה דעל עסקי התחיה הכתוב מדבר ושאחר המית' אם יכרת הגוף עוד יחליף בעה"ב. השלשה עשר למר זוטרא ולאו מילתא זוטרתא היא. וז"ל מנין לתחית המתים מן התורה שנאמר (שם לג ו) יחי ראובן ואל ימות. יחי ראובן בעה"ז ואל ימות לעולם הבא. ויפה דקדק כי לא ראינו שברך כזאת לכל שאר השבטים ומדידענו שראובן חטא במעשה בלהה שפטנו שעל ענין הנשמ' הכתוב מדבר. ובאשר עשה תשובה התפלל עליו שלא יזכר לו עוד מעשה בלהה ויזכ' ויחיה ויירש טובה וברכה לחיי עולם הבא לאחר התחיה וכן תרגם יונתן בן עזיאל ייחי ראובן בעלמא הדין ולא ימות במיתותא דמייתין בה רשיעיא לעלמא דאחי הרי לך נגד הכופרי' בעיקר האמונה הזאת ואומרי' אין תחית המתים מן התורה שלש עשרה פסוקים הנחמדים מזהב וכדבש מתוקים.
76
ע״זיוסיף שנית ידו לקנות את שאר הפסוקים והנם ככל המון אשר נשארו בחלק נביאי' וכתובים.
77
ע״חגם ביד הנביאים הבטיח הקב"ה לישראל בתחית המתים. והמקום הראשון תמצא בתפלת חנה אחת משבע הנביאות שנבאו לישראל בפסוק (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. וכן תרגם המתרגם ממית ואמר לאחאה ומחית לשאול ואף עתיד לאסקא בחיי עלמא. והפירוש הוא מוכרח דאי לא תימא הכי הוה לה לאקדומיה החיים למיתה שסוף אדם למות אבל כאן נתנבאה בביאור על תחית המתי' וכן אמרה מוריד שאול ויעל. אשר על כן אמר רבי יהושע מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שיר' ומה שיר' אמרו ה' ממי' ומחי' מוריד שאול ויעל. השני הנה הוא באמתחת ישעיה הנביא בסי' כ"ו שם שם לו חק ומשפט התחיה באומרו יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי על אורות טליך וארץ רפאים תפיל. וכן ת"י את הוא מיתי מיתין גרמי נבלתהון את מקים ייחון וישב חוץ קדמך כל דהוו דמן בעפרא ארי טל נהור טלך לעבדי אוריתך. וכאן נרמז תחית המתים לצדיקים. וכן אמר יחיו מתיך רוצה לומר הצדיקים שהם לאל והטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים כמו שהטל מחי' את הירקות. והראיה הזאת היא אמיתית ואף שהצדוקי' הקשו לרבן גמליאל עליה ודילמא מתים שהחיה יחזקאל הנה סגנון הפרשה יוכיח בהכרח שעל ענין התחיה העתידה מדברת. השלישי גם הוא בסימן נ"ב וכן אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מנין לתחית המתים מן התורה שנאמר קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו רננו לא נאמר אלא ירננו מכאן לתחית המתים מן התורה. ודומה לי שהראיה מוכרחת כי בהיות שבפסוק הקודם דבר מענין הגאולה וביאת המשיח כמו שאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלו' מבשר טוב משמיע ישוע' אומר לציון מלך אלהיך והתחיה תהיה סמוכה לביאת הגואל סמך אליו קול צופיך שהם הנביאים כלם שנשאו קולם ונבאו לישראליקומו מקבריהם ויחדו ירננו ויתנו שבחות והודאות לשם יתעלה בראותם שנתקיימו נבואותיהם עליהם אמר כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון רוצה לומר יראו בעיניהם הגשמיים מה שנתראה להם לשכלם במראה הנבואה. והוא פירוש נכון. הרביעי פסוק מלא הוא ביחזקאל הנביא בסי' ל"ז לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר ה' אלהים הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי ונתתי רוחי בכם וחייתם וכו'. ובין שיהיה משל מתי יחזקאל או יהי' הדבר כפשוטו אין ספק שבאה הנבואה הזאת להודיע לנביא שכן יהיו כל בית ישראל שמתו בגלות שעוד יקומו מקבריהם ויבאו לאדמת הקדש. וכן הוא דעת המתרגם. ובפרקי רבי אליעזר אמרו היו ישראל יושבין ובוכין היינו מקוים לאור ובא חושך באותה שעה אמר הקב"ה לנביא חי אני שאני מעמיד אתכם בתחית המתים ואקבוץ אתכם עם ישראל שנאמר הנני פותח את קברותיכם. החמישי הוא בסימן מ"ג אמר ונתת' אל הכהני' הלוים אשר הם מזרע צדוק הקרובים אלי נאם ה' אלהים לשרתני פר בן בקר לחטאת. וזה הפסוק יורה על תחית המתים כי סדר הקרבנות שעשו עולי גולה אינו כסדר הנזכר כאן. ועוד דיחזקאל לא עלה לארץ ישראל ואומרים בקבלה שנקבר בבבל ולכן מוכרחים אנו לומר שהנבואה הזאת עתידה ושעוד יקום בתחיה יחזקאל הנביא והוא יתן מעדני מלך מלכי המלכים לכהנים להקריבם והוא יזרוק הדם ויכפר על המזבח כי לעתיד יהיה הוא כהן גדול או משנה לאהרן הכהן. ולא נוכל לפרש הנבואה הזאת באופן אחר יען לאו מכללא איתמר אלא בפירוש איתמר ונתתה וכו'. הששי הוא במלאכי סוף כל הנביאים באומרו הנה היום בא בוער כתנור וכו' הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות' וזה יקרה לקמים בתחיה כי אז יגידו האבות לבני' והבנים לאבות מה שקרה להם בהפרד נפשם מגופם. או כפי מה שכתב הרי"א אם היה אדם בחיי' שמתו בניו. יקומו במצות הנביא וכאשר ראו האבות את בניהם חיים ויפרסמו להם אמיתת הגמול הנפשיי שהוא כפי האמונה התוריית יאמינו האבות וישיבו לבבם אל ה'. וכן ישיב לב בנים על אבותם אם היו האבות מתים והבנים חיים. באופן שעל ידי הקמי' בתחיה יתישר המין האנושי בהכרת האל ית' ואמיתת אמונתו כי זה תכלית התחיה באמת. השביעי כתוב באצבע אלהים במזמור ע"ב ויציצו מעיר כעשב הארץ וכן תמצא בסנהדרין פרק חלק שאלה קליאופטרא את ר' מאיר אמר' ידענא דחיי שכבי דכתיב ויציצו מעיר כעשב הארץ אלא כשהן עומדין עומדין ערומי' או בלבושיה' עומדין. אמר לה קל וחומר מחט' ומה חט' שנקברה ערומ' יוצא' בכמ' לבושין צדיקים שנקברים בלבושיהן על אחת כמה וכמה. נראה דשמעה קליאופטרא מאיזה חכם מדבר על ענין התחיה שנרמזה בזה הפסוק ודייק מדלא כתיב ויציצו מהשדה כעשב הארץ אלא מעיר שהוא נגד טבע העולם. ועל דא סמכה מה שאמרה ידענא דחיי שכבי. אבל עדין ספקה שאם יציצו כעשב הארץ האם יפרחו כעשב בלא לבוש וזה דבר גנאי לקמים בתחיה שערום ילכו בלא לבוש. ולכן פירש לה רבי מאיר שיהיו דוגמת החטה שהיא גם כן עשב הארץ שנקברה ערומה ויוצאת בכמה לבושים. השמיני הביא רבי יהושע בן לוי. אמר מנין לתחית המתים מן התורה שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה היללוך לא נאמר אלא יהללוך מכאן לתחית המתים מן התורה. והוא רמז נכון שאם אינו מדבר לעתיד מאי עוד יהללוך אלא שודאי רומז שהיושב בביתו של מקום ומתמיד בבתי כנסיות להלל לשבח ולפאר לשם יתעלה שמו אשריו ואשרי כי עוד יהללוהו בעולם הבא אחר התחיה. התשיעי הלא הוא בסימן ק"ד אמר דוד המלך ע"ה כלם אליך ישברון לתת להם את אכלם בעתו תפתח ידך ישבעון טוב תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה. וכן כתב הרד"ק ז"ל תשלח רוחך יבראון אמרו קצת חכמי המחקר כי כל חי אחרי מותו יקום כי הנפשות הם עתידות. להתגלגל ולחזור לעולם אבל אינן חוזרות אל החומר הראשון כמו אותו החומר בעצמו ויהיה זה תמיד לכמה אלפי שנה. וגדולי הפילוסופים אומרים כי לא תשוב הנפש אל הגוף לעולם כמו שאמר איוב עד, בלתי שמים לא יקיצו. ולאמונתנו אנחנו זרע ישראל והמחזיקים באמונתנו יהיו הנפשו' חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו לזמן תחית המתים אשר יעדנו בו האל יתעלה. ויהיה זה על דרך נס ופלא ולא כפי הטבע. ועל זה אמר תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה עכ"ד. ובמה שאמר שקצת מן הפילוסופים אומרים כי הנפשות עתידות להתגלגל לסוף כמה אלפי שנה כך הוא דעת הגאפונינסים הדרים בארץ סינים כאשר הגידו לנו סופרי העתים בדברי הימי' שלהם. העשירי נאמר על ידי שלמה המלך עליו השלום בסימן ל' שלש הנה לא תשבענה ארבע לא אמרו הון. שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים ואש לא אמרה הון. ועליו אמר רב טבי אמר רבי יאשיה מאי דכתיב שאול ועוצר רחם וכי מה ענין שאול אצל רחם אלא לומר לך מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא. והלא דברים קב וחומר ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאים ממנו בקולי קולות שאול שמכניסין בו בקולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות מכאן תשוב' לאומרים אין תחית המתים מן התורה. וקשה כי מה טעם השאלה הזאת מה ענין שאול אצל רחם. דהלא כבר מפורש בקרא שלש הנה לא תשבענה והן דומים זה לזה אבל רבותינו ז"ל מכאן הוכיחו התחיה וזה שהקשו בפסוק כי התחיל שלש הנה לא תשבענה וכאשר ביאר כונתו אמר ארץ לא שבעה מים ולא פירש שהשאול אינו שבע ממתים והרחם מהתשמיש. ולכן אמרו מה ענין זה אצל זה שהתפרדו מעל אחיו ולא נתפרש בכתוב רעבתן. והשיבו שהיה זה מפני דמיון אחר אשר היה ביניהם דוקא מענין תחית המתים וכמו שכאשר מכניסין את המת בקבר הוא בקולי קולות ובבכי גדול כך יוציאו אותו בקולי קולות כמו שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'. האחד עשר הלא הוא באיוב הנה הוא בקללו יומו על צערו אמר כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי. ראה נא איך אורו עיניו בדבר הזה והודה עיקר התחיה בתארו למות בשם שכיבה לשון הנאמר בצדיקים ושכבתי עם אבותי ושנה לקוראו בשם שינה להראות כי כמו שהישן עורר משנתו כך המתים יקיצו ויעורו משנתם. השנים עשר רבינא אמר מהכא ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו. והראיה הזאת אין לה שום דחייה וחולשה כלל כי שם קרא למתים ישני' וגזר עליהם שעוד יקומו ויעורו משנתם אלה לקבל הגמול והשכר ואלה לקבל עונשם בגוף ונפש וכמו שאמר אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. השלשה עשר. הנה הקב"ה הבטיח לדניאל שיחיה עם הצדיקים בתחית המתים ואמר לו ואתה דניאל לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. ואלו הפסוקים הם היותר מוכרחים מכלם ואינם סובלים בשום אופן פירוש אחר. הנך רואה איך הבאתי לך עוד י"ג פסוקי' מהנביאים ומהכתובי' והם בכלם כ"ו כמנין שם הויה הגדול והנורא ויסכר פי דוברי שקר מהצדוקין והאפיקורוסין אשר לברם האלהים והמה בהמה המה להם. ולא נעלם ממני קורא משכיל שיש איזה פסוקים בתורה שנראה שמכחישי' העיקר הזה. ובהיות שהרמב"ם באגרת התחיה שאל כענין והשיב כהלכה וכל יקר ראתה עינו אביא דבריו. ואלו הן. וראוי שנדבר על שתי שאלות ראויות בזה הענין. האחת מהן לבאר ענין אלו הפסוקים הרבים מאד הנמצאים במקרא המורים הוראה ברורה שלא תסבול פירוש בהרחקת תחית המתים כאמרו הימות גבר היחיה ואמרו כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה בטרם אלך ולא אשוב וזה באיוב הרבה. ואמר חזקיהו לא ישברו יורדי בור אל אמתך חי חי הוא יודך כמוני היום וזאת ראיה שיורדי בור הם המתי' ונאמר גם כן כי מות נמות וכמים הנגרי' ארצה אשר לא יאספו וגו' הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו וגו' ונאמר רוח הולך ולא ישוב. וכשתחפש מקומות המקרא כלם תמצאם מרחיקים תחית המתים בכלל רק פשוטי ישעיהו. ועם קצת התבוננות יתבאר שהוא מסופק אם הוא משל או אמת. ומה שבא מן הפסוק הנגלה לדניאל ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו' ואמר ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין והגם כן מה שחייב לבני אדם המבוכה הגדולה קצתם הסתפק בהם תחית המתים ספוק גדול ומקצת המזמינים לזאת הפנה הוצרכו לפרש כל פסוק מהפסוקים המבוארים פירושים רחוקים מאד לקבלם. והשאלה השנית היות התורה בלתי זוכרת זאת הפנה כלל לא ברמיזה ואף כי בביאור ואם אי אפשר מבלתי שיאמר שיש בתורה רמיזות לזאת הפנה ויאמרו הדברים ההם אשר זכרום באמר' מנין לתחית המתים מן התורה תכלית האומר שיאמר שהם רמזים נסתרים וכל שכן בהיות החכמים חולקים בהם ותהיה זאת השאלה השנית למה לא זכר את זה בגלוי ובביאור שלא יסבול פירוש אבל נזכר לפי דבר החושב כמי שירצה שיסתתר לאמר דבר וירצה לסתמו. ואומר במענה השאלה הראשונה שדברי הנביאים ולשון הספרים אמנם באו מספרים טבע המציאות הנהוג וידוע שטבע זה המציאות הוא התחבר נקבות בעלי חיים וזכריה' והוליד' הדומה וצמיחת הנולד מעט מעט עד שימות האיש ההוא ואין מן הטבע שישוב האיש ההיא ויתהוה שנית אחר מותו אבל בטבע כי כשימותו בעלי חיים לא ישובו לעולם האנשים ההם אבל יכלו ויותכו מעט מעט עד שישובו אל היסודות ואל החומר הראשון במין מן החזרה לא ישאר עמה חלק מוגבל נרמז אליו שנאמר בו זה היה כך וכך ושהאד' לבדו נדבק בו השפע האלהי והוא חייב שיהיה בו דבר עומד לא יאבד ולא יפסד אמנם גוף האדם יאבד כשאר אישי בעלי חיים כלם. הורו על זה גם כן ראיות עיוניות אצל מי שנחלץ לחקור על אלו הדברים העמוקים ר"ל השאר הדבר הנשאר ממה שמגיע לאד' וזהו הדבר אשר בטבע והוא אשר קראוהו ספרי הנבוא' נפש או רוח בשתוף השם ואבדת הגוף ושובו למה שהורכב ממנו המין ההוא מן החזרה כמו שבא בפסוק וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח חשוב אל האלהים אשר נתנה זהו אשר בטבע וכפי הענין ההוא באו הפסוקים ההם כלם. ואין הפרש בין אמרו אם ימות גבר היחיה ובין אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים שאין זה בטבע אבל נמנע בר אלא שכבר יצאו המים מן הסלע במופת וכן תחית המתים. אמנם הוא מן המופתים ואין הפרש בין היהפוך כושי עורו ובין הלמתים תעשה פלא וכבר נהפך מראה היד הטהורה ללבן. ואלו יאמר אומר שא"א שיתנועע הדומ' היה אומר אמת לפי מה שבטבע ולא יכזב זה המאמר שוב המטה נחש אחר שהוא מופת כן כל מה שתמצאהו מהרחקת שוב המתים הוא על מה שבטבע ואין זה סותר שוב המתים כשירצה השם בשובם. הנה כבר התבאר לך עניני הפסוקי' כלם על מה שאפשר מן האמת ואינך צריך לפרש פסוק מהם בפירושים ההם המגונים הרחוקים לקבלם אשר יחזקו טענות מכחיש תחית המתים ויאמצו מאמרו וכו' ועוד האריך הרב:
78
ע״טאולם זהו מה שראיתי לדבר מענין התחיה להוכיח ההשארו' הנפשיי. ואמנם עקרי התחי' וכל השאלו' הנופלות בשרשיה הלא הם כתובים על הספרי' שחברתי עליה בל' לעז להועיל לבני עמי. ושם תמצא כל מעייני החכמים חדשים גם ישנים על אדני פז מיוסדים:
79
פ׳מורה איך השופט כל הארץ עת ישים בארץ משפט יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע:
80
פ״אגם כפי דעת הרמב"ן לאחר התחיה יהיה יום הדין הגדול והנורא וכפי מה שכתב בספר הגמול שלו שלו להקב"ה שלשה מינו דינין בעולמו הדין הראשון בכל שנה ושנה ביום ראש השנה אשר בו נדונין בני אדם איזו לחרב איזו לשלום איזו לרעב איזו לשבע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. השני הוא לנשמה אחר פרידתה מן הגוף שאם זכתה יורשת גן עדן ואם לאו יורדת לגהינם והעולם הזה נקרא מהרמב"ם עולם הבא ומהרמב"ן עולם הנשמות. השלישי יום הדין הגדול אחר שיחיו המתים שבו כל האדם נדון כפי מעשיו. עליו אמרו בפ"ק דר"ה בש"א ג' כתות ליו' הדין א' של רשעי' גמורי' וא' של צדיקי' גמורי' וא' של בינוניי'. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לחיי העולם הבא. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לגהינם שנאמר ורבי' מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. בינוניי' יורדי' ומצפצפין ועולין שנא' והבאתי את השלישית באש ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאל ויעל. ובית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסר, ועליו אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' וכו' עד דלותי ולי יהושיע וכן פירש רש"י ז"ל שלש כתות ליום הדין יום מועד הוא לדון הכל הוא שכתוב עליו יום ה' הגדול והנורא. וכן קיימו וקבלו הגאון ר' סעדיה ור' חסדאי ושאר החכמים כלם שתכלית הפלא העצום מהתחיה יהיה לעמוד בדין ולקבל כל א' וא' גמול מעשיו הטובים או ליענש על חטאתיו. וזה שבהיות העובד הגוף והנפש יחד בחבור אחד לא תסבול שורת הדין שהנשמה לבדה תקבל שכר עבודתה מבלי הנוף ולכן כאשר הנשמות ישובו להתקשר בתחית המתים עם גופותיה' אז יבאו ויראו אל פני האדון ה' צבאות ויעמדו לדין לתת לאיש חסד כמפעלו ליתן לרשע רע כרשעתו. וכאשר עיינתי בדברי רבותינו ז"ל למצוא חפץ האמת יגעתי ומצאתי מורגל בפיה' היום הדין הזה. וכן יונתן בן עזיאל על פסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך תרגם מרי עלמא עתיד לאתפרעה מיניה ליום דינא רבא וכו'. גם על פסוק כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא תרג' ארום לא מזכי ה' ביום דינא רבא. ועל פסוק ונקה לא ינקה פוקד עון וכו' תרגם ודלא תייבין לא מזכי ביום דינא רבא. גם בספר קהלת על פסוק מה שהיה כבר היה תרגם מה דהוה מן קדמת דנא כבר הוא דאתי מה דעתיד למהוי בסוף יומיא כבר הוה וליום דינא רבא דעתיד ה' למתבע חשוכא ומסכנא מן ידוהי דרשיעיא דרדיף ליה. ועל פסוק כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם תרגם ארום ית כל עובדא ה' יעיל ליום דינא רבא וכו'. ובספר תהלים על פסוק לא יקומו רשעים במשפט תרגם לא יזכון ביום דינא רבא. וכן רבו מלספור המקומות אשר בהם מזכיר ענין יום הדין הגדול והנורא הזה גם במדרשי רבותינו תמצא מפורש ומבואר באר היטב ענין האמונה הזאת. הם אמרו במסכת חגיגה פרק א' על פסוק ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ר' אלעזר כי הוה מטי להאי קרא בכי ומה שמואל הנביא היה מתיירא מיום הדין אנו על אחת כמה וכמה. וכן פירש ידידי' האלכסנדרי שחשב שהגיע זמן התחי' והגמול, עוד אמרו במדרש בראשית רבה א"ר שמעון בן אלעזר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. בלעם חכם של גוים לא היה יכול לעמוד בתוכחת אתונו שנא' ההסכן הסכנתי לעשו' לך כה ויאמר לא. יוסף קטנו של שבטים היה ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבא הקב"ה ויוכיח עם כל אחד ואחד לפי מעשיו על אחת כמה וכמה שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך, גם במדרש שוחר טוב על פסוק לא יקומו רשעים במשפט גזרו אומר אלו הם ארבע מלכיות שאין להם הקמת רגל ליום הדין. ובמזמור ל"א על פסוק יבושו ויבהלו מאוד כל אויבי אמר רבי יוחנן לעתיד לבא הקב"ה דן את הרשעים ומחזירן לגהינם לכך נאמר ישובו יבושו וכן במזמור קי"ט על פסוק על כן אהבתי תורתך מזהב ומפז אמרו כך אמר דוד אוהב אני תורתך יותר מכל זהב ומפז למה לפי שאין עומד לא הממון והזהב והפז ביום הדין. ובמזמור קמ"ג מי יאמר זכיתי לבי וגו' מי יוכל לומר ביום הדין זך אני טהור אני מעוני אין אדם יכול לעמוד וכה"א ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו ומי יוכל לעמוד ביום הדין. גם במדרש משלי אמר רבי ישמעאל בא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כלו בעמק יהושפט וכיון שתלמידי חכמים באים לפניו ואומר לפניו כלום עסקת בתורה אמר הן אמר לו הקב"ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית ומה ששנית. מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו ומה ששנה תהא תפוס בידו שלא תשיגהו כלימה ליום הדין. היה רבי ישמעאל אומר אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה וגו' וכן דעת הרמב"ן הוא שמזה הדין הגדול אמרו במשנה בפרק חלק דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואינ' עומדים בדין. אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדים בדין. ובמכלתא אמרו אם תזכו לשמור את השבת תנצלו מגזרת פורעניות ומיירישל גוג ומחבלי של משיח ומיז' הדין הגדול, וכן קיימו כל המפרשים שהדין הראשון הוא לגוף בלבד בעולם הזה והב' לנפש בלבד בעולם הנשמות והג' לנפש ולגוף יחד והוא תכלית התחיה וכמו שאמרו בפרק רביעי ממסכת אבות והחיי' לידון. ועל הדין הזה פירשו רז"ל הפסוק הזה יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו. ומשלו עליו המשל מהחגר והסומא וכן לשונ' בפרק חלק. אמר ליה אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאה שמיו' שפירש' ממני הריני מוטל כאבן דומם מוטל בקבר ונשמה אומרת גוף חטא שמיו' שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא אמר ליה חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס בא והרכיבני ונביא' לאכלם רכב חיגר על גבי סומא והביאו' ואכלו'. לימים בא בעל הפרדס אמר להם בכורות היכן הם. אמר ליה סומא כלום יש לי עינים לראות. אמר ליה חיגר כלום יש לי רגלים להלוך בהם מה עשה הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד אף הקב"ה מביא את הנשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנ' יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו יקרא אל השמים זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. הנך רואה איך לדעת הרב הנחמני והאנשים השלמים אשר זכרתי יהיה יום הדין אחר התחיה. אולם הרב יצחק אברבנאל בספר מעיני הישועה מעין ח' תמר ז' סתר דבריהם. ז"ל. אבל אחרי בקשת המחיל' מכבוד תורתם אין רוחי נוחה בדבריהם ואין דעתי סובל דבר זה לפי שאם רצו בדין השלישי הזה כענין שאר הדינין שישב הקב"ה ופלס ומאזני משפט בידו לשקול ולפלס זכיות כל אדם נעונותיו ולפסוק הדין זה זכאי וזה חייב הנה לא ידעתי דין הג' ההוא כי כיון שכבר בשע' המית' נדון ונגזר אם לזכו' אם לחוב' בין שיהי' מתן שכרו וענשו מיד בעולם הנשמות כדעת הרב הגדול המיימוני שהוא הטוב והישר בעיני אלהים ואדם. או שנאמר שתהיה נפשו ערוכה בכל ושמור' בגן עדן ולא תקבל שכרה עד אלף דור לזמן התחיה ולא יתקיים בה ביומו תתן שכרו כדעת הרמב"ן אין ספק בין להא ובין להא שכבר נגמר הדין לכל אדם במותו אם לגמול אם לעונש ולמה א"כ יכנס באחרית הימים פעם אחרת בדין ג' האם אחרי הדין הב' ההוא עשה מצוה או עברות לשידין עליהם. או אם אפשר שמי שנמצא זכאי באותו דין הב' אחרי מותו ימצא חייב באותו דין הג' האחרון. או בהפך שמי שנתחייב בב' יזכה בג' זה בלתי אפשר כי הם הימים אשר אין בהם חפץ לא לזכות ולא לחובה כדבריהם ז"ל. ומלבד שהסברא לא תסבלהו הנה עוד לא נמצא בכתוב ולא בדבריהם ז"ל דבר מורה עליו לפי שמה שאמר כי ידין ה' עמו ענינו שינקום נקמתו מאויביו וכן נצב לריב ה' ועומד לדין עמים כבר ביאר הדין ההוא שהוא הריב שיריב את קובעיהם נפש. וביאור זה שדין ומשפט פעמים יאמרו על פסק דין וגזרת המשפט אשר יגזור הדיין כמו דנני אלהים. דין לא דנו. ושפטתי בין איש ובין רעהו. ופעם יאמר דין ומשפט על העונש אשר יענש בו הרשע. כי לפי שהוא נמשך משורת הדין ומגזרת המשפט יקרא בשמו. וכבר זכרו זה המדקדקים והביאו מזה השמוש לא ידון רוחי באדם ויהי כל העם נדון. ובענין המשפט ובאלהיהם עשה ה' שפטים כאשר נשפטתי ורבים ככה. ומזה המין הוא מה שנבא יואל וקבצתי את כל הגוים והורדתי' אל עמק יהושפט ונשפטתי שם עמהם על עמי ועל נחלתי ישראל אשר פזרו בגוי' ואת ארצם חלקו וגו' וענין הייעוד הזה שבזמן ביאת משיחנו יעשה ה' ית' נקם בכל הגוים אשר הרעו לישראל וגם המתים יקיצו ויעורו משנתם כדי שיקבלו עונשם לעיני החיים. ואחשוב שלכן אמר אל עמק יהושפט לא שכל הגוים מכל פנות העולם יבאו ויתחברו שמה כי לא תכיל אותם הארץ אבל לפי שהיה המשפט הזה שזכר קבלת העונש המופלג באיז' מקום שיהיה יקרא עמק יהושפט מפני שיעמיק שם משפטן ועונשן וזהו יום הדין הגדול הנזכר בדבריה' ז"ל כמאמר הנביא הנה יום בא בוער כתנור וקראו יום ה' הגדול והנורא לפי שבו יתגלה משפטו וענשו לא שישב על כסא דין לראות איזהו זכאי ואי זהו חייב ואמנם מה שאמרו ששמואל היה מתירא שמא נקרא לדין לא כוונו על הדין הגדול לעתיד לבא כי הוא היה נביא נאמן לה' ולא נפל מכל דבריו ארצה ואיך יטעה בחשבונו בהיות מן הזמן ההוא עד התחייה כשלשת אלפים שנה. וגם כי לדעת הרב הנחמני יהיה יום הדין אחר התחייה ואם שמואל עדיין לא חיה ולא קם מקברו בתחייה איך יחשוב שהיה נקרא לדין. אבל הם כוונו לומר כי לפי שהיה זה בתוך י"ב חדש לקבורתו חשב שמא נקרא לדין באותו דין שני שהאדם נדון בהפרד נפשו מגופו שהוא באותם שני' עשר חדש. ואמנם הברייתא שבא בפ"ק של ר"ה ג' כתות ליום הדין שפרש"י והרמב"ן ג"כ על אותו הדין השלישי אשר אמרו חוץ ממעלת כבוד תורתם לא נאמרה הברייתא הזאת כי אם על הדין שנעשה לכל אדם במותו וכן פי' הרב טודרוס הלוי בחדושיו למסכ' ר"ה שכתב ז"ל שלש כתות ליום הדין זהו מיד אחר המות שכל אדם נדון כפי מעשיו וכן פירשה בעל הספר המכת' בפירושו לאותה גמרא. והמופת החותך על זה שהנה בדבריהם ז"ל לא מצאנו כי אם שנידון ב' דינין הא' של ר"ה באות' ג' ספרי' הנפתחי' והשני בברייתא הזאת. ואם יפרשוהו על הדין הג' לא יהיה לנו אם כן לדבריהם סמך באמונה ליום הדין הב' הנעשה להם אחר המות והוא זר מאד. וטוב שנאמר שהב' דינין אשר זכרו הם הראשון והשני אשר זכרתי לפי שלא קיימו שידין הקב"ה את האדם אחרי מותו כי אם פעם אחד ולא ישנה לו. ואמנם הדין העתיד לבא עניט אמת אצלי שבעת התחיה ה' יחפוץ לממון צדקו שיראו בני אדם כלם בעיניהם הגשמיים שכר הצדיקים ועליהם אמר המלאך לדניאל והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע להגיד שאותם הקמים יהיו פניהם מאירים ומזהירים כספירים לאות על דביקותם בזיו השכינה ושיראו גם הרשעים בענשם ועליהם אמר ישעי' ויצאו וראו בפגרי האנשי' הפושעי' בי וכו' ועל שתי הכתות נאמר לדניאל ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עול' וכמו שיתבאר עוד אחרי זה ולא נזכר בם שום דין. ולא במקום אחר שזכרה התורה התחייה נזכר בכתוב בלשון דין ומה שקראוהו חז"ל יום הדין ענינו יום המשפט והנקמה אשר יעשה ה' לעיני כל בשר באופן שיכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ כי יש אלהי' שופטים בארץ ויאמרו ראו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. זאת היא אמתת הפנה הזאת וכבר הרחבתי בה המאמר בביטול כל הטענות אשר זכר הרמב"ן בזה במאמר צדק עולמים אשר לי. ע"כ דברי הרי"א ויצא לנו מדברי הרב שאין יום הדין אחר התחיה ומה שנקרא יום הדין ר"ל יום המשפט והנקמה כאמור. והוא הדעת השני שמצאתי בזה הענין. וגם רוחי לא נוחה הימנו כי היום הדין הזה מקובל באומה וכך נקרא בפי הכל כאילו טבע האמת יכריח לאמתו. והגם שפירש כפי דעתו ענין שמואל הנביא למה הרגזתני והמקומו' שזכרתי מכל מקום דברי רבי ישמעאל הנזכרים למעלה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כלו בעמק יהושפט וכו' אינם סובלים פירוש אחר. אשר על כן יצאתי בעקבי המקובלים ומצאתי בספר הכונות להרי"א ז"ל. ואם תאמר מאחר שעברו על הנשמה הזאת יום הכפורים ויסורים ממרקי' ושבעה עדנין עלוהי כדאיתא בזוהר פרשת נשא ואחר כך גלגולים למה לה לחזור ולהיותה נדונית ביום הדין הגדול. ויש לומר כי יום הדין הגדול אינו אלא לאומות העולם. ואם תאמר אם הוא לאומו' העולם איך נתרגז שמואל כאשר העלתו בעלת אוב. ואז"ל שההרגזה היתה שהלך להביא משה רבינו ע"ה שיבא ויעיד שלא מרד על התור' וזה אלהי' ראיתי וכו' וי"ל כי אותו מעשה היה תוך י"ב חדשים וחשב שמאחר שלא עברו עליו י"ב חדשים כי עדין לו לתת איז' דין וחשבון ולכך הלך והביא משה רבינו עכ"ל. והוא דעת זר מאד שיום הדין לא יהיה אלא לבד לא"ה לא שערוהו הראשונים ואם קבלה נקבל. אבל הוא נגד מה שהשרישונו חז"ל שהוא יום מועד לכל חי וכן א"ר ישמעאל עתיד הקב"ה לדון את כל העול' ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וכן יב"ע אשר כמוהו כמעט לא היה ולא נברא העיד על המצו' אשר לבני ישראל נתנו ודלא חייבין לא מזכי ליום דינא רבא כנזכר. אשר על כל זאת לבי אומר לי שיום הדין הגדול והנורא אמת הוא ואין ראוי להכחישו וכך מקובל באומה ובו יענשו מתי העולם ופושעי ישראל ועליו העיד מלאכי באומרו אמרתם שוא עבוד אלהי' וכו' אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וכו' והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וכו' ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וכו' כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא ועסות' רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם וכו' זכרו תורת משה עבדי וכו' ולמדנו מאלו הפסוקים שיום הדין יהיה כללי לכל בני העולם. ולכן כפל ועתה אנחנו מאשרים זדי' גם נבנו עושי רשעה והזדים הם אומות העולם הנקראי' מלכות זדון ועושי רשעה הם פושעי ישראל בגופן. וכו חזר וכפל ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. ובחגיגה פרק א' א"ל בר הא הא להלל היינו צדיק היינו עובד אלהי' היינו רשע היינו לא עבדו. אמר לו עובד ולא עבדו תרווייהו צדיקי גמורי נינהו אלא אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת. אמר לו ומשום זמנא חדא קרי ליה לא עבדו אמר לו אין צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזי וחד עשר פרסי בתרי זוזי ואולם במדרש שוחר טוב פירשו הכתוב באופן אחר עובד אלהים לצורך אלהים רוצה לומר לשמו לעובדו שלא לצורך אלהים שלא יעשה האדם דברי תורה קרדום להשתמש בהם ועטרה להתעטר בהם. והרי"א תירץ שהצדיק הוא המקיים מצות עש' והרשע הוא הפושע והעובר על מצות לא תעשה. וגם כן פירש ההפרש שיש בין עובד אלהים לאשר לא עבדו שהוא אשר עבר על מצות עשה ובטל' כי אינו דומה מי שעבר שב ואל תעשה שנקרא לא עובד אל עושה העברות במצות לא תעשה שהוא הנקרא רשע הנה אם כן אין הבדל בין צדיק לעובד אלהים אבל יש הבדל גדול בין רשע לאשר לא עבדו ולגודל הגמול ההוא אמר כי הנה יום בא בוער כתנור וכו' עכ"ד. והפירושים האלו הם רחוקים ממני כפי הפשט ויותר נכון אצלי שכאן פירש הכתוב שהדין יהיה כולל לבני ישראל ואומות העולם ובו יראו בעיניהם ההפרש שיש בין צדיק לרשע הפך מה שהיו אומרים גם נבנו עושי רשעה. וגם כן יראו ההבדל העצום שיש בין יראי השם בית ישראל הנקראים עובדי השם ושומרי מצותיו לאומות העול' העובדים לאלהים אחרים הפך מה שהיו אומרים שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו בריתו וזהו טעם הכפל. וכאן כלל הפסוק ישראל ואומות העולם ולכן חזר לכלול אותם בפסוק הנמשך והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא. וכן תמצא בילמדנו אמר הקב"ה לישראל בני הוו זהירין במצות ואתם נוטלין שכר שלא תאמרו על חנם אנו יגעים ואנו עובדין והאומות שעובדין לעבודה זרה עתקו גם גברו חיל יש לכם לראות מה ביניכם לבינם. משל למטרונה שהיתה לה שפחה כושית עמדה בלילה ועשתה מריבה עם מטרונ' ואמרה אני לבנה ממך אמר' המטרונ' אמרי מה שאתמבקשת שהוא לילה יבא היום ואנו יודעים מי שחור ומי לבן. כך א"ה אומרים בנו אלהים חפץ אומרים ישראל יבא הבקר ואנו יודעים במי יחפוץ שנא' אמר שומר אתא בוקק. באותה שעה וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא. וכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. ראה נא איך רבותינו ז"ל פירשו הפסוק באופן עצמו שפירשתי והוא הפירוש האמיתי. וכן ישראל נקראו עבדים למקום וכמו שאמר הכתוב כי לי בני ישראל עבדים ואומות העולם עובדי פסל המתהללי' באילי' עליהם הכתוב אומר לאשר לא עבדו. וכן תרא' בפ"ק דר"ה שלש כתות ליום הדין ואמרו פושעי ישראל בגופן ופושעי א"ה בגופן יורדין לגהינם ונדונין בה י"ב חדש לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשין אפר תחת כפות רגלי הצדיקי' שנא' ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. ואף שכבר יחשב מזה סיוע לדעת הרמב"ם שהנבוא' הזאת על עונשי הגהינם הבא אחר המות בעולם הנשמות נאמרה כבר תירוץ הרמב"ן שגם ביום דין התחיה יהיה ענין י"ב חדש באשר ישובו עוד פעם אחרת לעוצם חטאתם ליענש ועתה אחרי אשר יצאנו מהמבוכה הזאת והוכחנו שיום הדין יהיה כללי לכל בני העולם. ראוי להתיר הספקות אשר העיר הרב יצחק אברבניאל והרי"ל בספר הכונות שלו. וזה כי אם הנפשות כבר קבלו עונשם בדין השני ועברו שבעה עדנין על הנשמ' ואחר כך כמה גלגולים למה לה לחזור להיות' נדוני' ביום הדין הגדול. ואשיב ואומר כי הדין הכולל הזה והדרישה והחקירה לא יובן באלו שכבר מימי' רבים מתו וקבלו שכרם או עונשם אבל מאלו שקרוב ליום התחיה נפטרו לעולמם שיתאחר דינם עד התחי' כדי שיראו הכל יושר המשפט האלהי. והודיעונו חז"ל שאף גם זאת בהיותם הרשעים בארץ עליהם נגזרה המשפט השני מהי"ב חדשי'. וכמו שאחר המו' הרשעי' נחתמים לאלתר לקבל עונשם בגהינם י"ב חדשים כך כל אלו שימותו קרוב ליום הדין שם בגוף ונפש לעין כל ידונו ויענשו ויהיה משפטן של רשעים בגהינ' י"ב חדש. והצדיקי' מיד נגזרי' לחיי' ואיש מרעהו יפרדו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון אבל אלו שקבלו עונשם או שכרם ביום הדין הב' לאחר המות בודאי שלא יכנסו פעם אחרת בדין הג' כי הקב"ה רב חסד מטה כלפי חסד ולא ענה מלבו ויגה בני איש. ועם זה נחה שקטה השאלה העצומה הזאת שהעירו הרבני' הללו. ומה שאמרו רז"ל פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם יורדין לגהינם ונדונין בו י"ב חדש אמת ויציב ומיום התחיה מדברים ועליהם נאמר ועסותם רשעים וכו'. אבל זה יובן כמו שאמרתי מפושעי ישראל שימותו קרוב לתחיה ודלא כהרמב"ן שישובו עוד פעם אחרת לגיהנם אלו שמימים מתו וכבר קבלו עונשם כי זה יהיה נגד היושר האלהי וחסדו כי גבר עלינו. והדעת הזה ראיתי צדיק לפני בענין הזה וראוי לכל אשר בשם ישראל יכנה לקבלו בסבר פנים יפות. וכפי זה יהיה תכלית התחיה כדי שהצדיקים בגוף ונפש יראו בחושיהם הגשמיים גמול הרשעים והוא אומרו ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וכמו שאמר ישעיהו ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. והרשעים גם הם יראו בעיניה' הגשמיי' שכר הצדיקי' ותגמולם ויתקיים ביניהם השכר הנפשיי אשר בו היו מספרים בעולם הזה. ולבי אומר לי כי אז כל אחד יכיר את בניו קרוביו ומיודעיו ויחד ישמחו על רוב שלוה. והאל הרחמן החושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח יטהר ויכבס כתמי העונות בגלגולים ובגהינם כדי שיתתקנו כמעט כלם לפני בוא היו' ה' הגדול והנורא ולמען יהיו הכל שמחים ומתעדנים כמו שאמרו חז"ל כל ישראל יח להם חלק לעולם הבא. כי איך יהיה האב שמח בראותו הבן יקיר לו בין להבי האש בעונש עצום ואיך לא יתגלגלו רחמיו עליו או על אשתו אשר כאהבת נפשו אהבה אם הנאהבים בחייהם במותם לא נפרדו. אבל האמת שהקב"ה ברוב חסדיו ינקה ויטהר כל הנשמות כמעט כדי שיזכו לחיי העולם הבא. ועל זה נאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ויצאו מזה הכלל השלשה שזכרו חז"ל והם פושעי ישראל וכמו שאמר ישעיה הפושעים בי וכו'. ובעבור שידעתי שחכמת האר"י גברה כמעט על כל ההרי' הגבוהים וכבר נשבעתי בדברי המקובלי' אשר כל יקר ראתה עינם גמרתי בלבי שדעתי אשר חשבתי לי הוא עצמו דעתו הצודק של הרב באשר אמר כי יום הדין יהיה לאומו' העולם בלבד ולא לישראל. ורצונו שאז כבר על ידי גלגולים ויסורין ממרקין יהיו בני ישראל במדרגה ראויה לזכות בה חלק מחלקי העולם הבא ולכן לא ידון רוחם עוד לעולם בשגם כבר קבלו עונשם. וכן הדין והנקמה יהיה לאומות העולם. והמעט מפושעי ישראל שמתו בפשעם ולא תהו על עונם ועדין מחזיקים במרדם כלא הם חשיבין ולכן לא הזכירם. ואם תאמר ומה יהיה מאלו שימותו קרוב לתחי' ועדין ע"י גלגולים או יסורין לא קבלום עונשן ואינם נכללים בין פושעי ישראל. אשיב שהדין נותן שתחת הזמן הארוך של משפטן יקבלו עונש כל כך עצום ומופלג בזמן קצר שיהיה איכות העונש תחת כמות הזמן כדי שיזכו לחיי העולם הבא. והדברים האלו הם סתומים וחתומים וברוך היודע אבל דברי נכונים ומיושרים וראוים שכל שכל ישר יקבלם:
81
פ״בוממה שנבא דניאל ע"ה ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. שפטנו שאז יתחיל העולם הבא אחר התחיה אשר בו המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ויתענגו הצדיקים בעדון כפל ועצום. שם יזכו לסעוד' הנזכרת בפרק ערבי פסחים באומרם חז"ל עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסד לזרעו של יצחק ונותנין כוס של ברכה לאברהם לברך וכו'. שם עתיד הקב"ה כדאיתא בפרק הספינה לעשות סעודהלצדיקים מבשרו של לויתן שנאמר יכרו עליו חברים ואין כירה אלא סעודה שנא' ויכרה עליו כרה גדולה ואין חברים אלא תלמידי חכמי' שנא' חברי' מקשיבי' לקולך השמיעני. וראיתי מי שהאמין שהסעודה הזאת ובשרו של לויתן הכל כפשוטו ממש וכמו שהקב"ה נתן לישראל במדבר המן לחם אבירי' המזכך את הלב כך לעתיד לבא יאכלו מן הדגים מבשרו של לויתן מן העופות הבר יוכני. ומן החיות הארציים הנקראת בהמו' שהם מאכלים דקים וזכים להיותם תכונה לזכך הגוף והחומר ולחדד השכל כדי שבנקל ישיגו ידיעת הבורא ויתבוננו בנפלאות הטבע והמלאכים עד שיגיעו לידיעת השכלים היותר עליונים והספירות הנעלמות. אמנם לא מחשבותי מחשבותיהם שכבר העידו ולא כחשו המקובלים שענין הסעודות האלו הכל משל ורמז לסעודה השכלית שהיא לנפש והיא החכמה הרמה והסודות המופלאות אשר שם ישיגו הנפשות הנכבדות ואשר בם יתעדנו בעדון עצום ונפלא. וכבר אמרו רז"ל בפרק חלק כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה. והגם שהרמב"ם ז"ל סובר שכל מה שנמצא אצל רז"ל מענין העולם הבא רצונם מעולם הנשמות הבא אחר המות לא נוכל להכחיש שגם עולם התחיה כנו במקומות רבים בשם העולם הבא וכן אמרו בסנהדרין מנין שהקב"ה מחיה מתים שנא' חיים כלכם היום מה היום כלכם חיים אף לעולם הבא כלכם חיים. ר' חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה לא קשיא כאן בעה"ז כאן בעולם הבא כל האומר שירה בעה"ז זוכה ואומרה לחיי העולם הבא. דור המדבר חיים הם לעולם הבא. ובמסכ' חולין אמרו אין לך כל מצוה הכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחית המתים תלויה בה שנאמר והארכת ימים לעולם שכלו ארוך שהוא העה"ב. ובספרי והקיצות היא תשיחך לעולם הבא. כי שפע ימים ינקו זו ימה של חיפה שגנוז לצדיקים לעולם הבא. ובמסכת ברכות תנו הרואה קברי ישראל אומר והוא עתיד להקים אתכם בעולם הבא. והעולה על כלנה בבראשית רבה אמרו כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו בעולם הבא. בעה"ז מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידי' ובעצמות וכו'. ואלו המקומות לא נוכל לפרשם באופן אחר. וכך יובן הלשון שהורגלו בו פלוני מזומן לחיי העולם הבא. וכן הר' בהע"ק עשה פשרה בין הרבנים האלו באומרו שלפעמים קראו רז"ל עול' הנשמו' בשם עוה"ב ופעמים עולם התחיה הגם שכפי האמת גם ימות המשיח נקראו בלשון רז"ל עולם הבא כאשר הוכיח מאיזה מקומות הרב בעל יפה תואר בבראשית רבה פרשה י"ב סי' ט"ו. ודבר שאין בו ספק הוא כי כאשר מדברים מענין העולמות כלם אז מקדימים עולם הנשמות וקוראים אותו בשם עולם הבא כמו שתראה בתפלת יוצר של שבת אין ערוך לך ה' אלהינו בעולם הזה אין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא ואפס בלתך גואלנו לימות המשיח ומי דומה לך מושיענו לתחית המתים והטעם היותו סמוך תכף ומיד אחר המות ואשר לו ראשונה יסעו:
82
פ״גולענין אם הקמים בתחיה ימותו ראה נא מה שכתב הרב רבינו בחיי בפרשת וילך וכבר כתבתי על זה בארוכ' בספרי' אשר חברתי ואינו מכונת זה הספר. ודי לנו לעת עתה להודיע איך הרב הנחמני ורבני צרפת וגם רבים מחכמי ספרד האמינו שהקמים ההם לא יאכלו ולא ישתו ולא יקבלו הנאה גשמית אבל יתענגו מזיו השכינה בגוף ונפש כמו שמצינו במשה כשעמד בהר ארבעים יום וארבעי' לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. וזה מספיק לפי כוונת המאמר. והאל ברחמיו יפתח לבנו בתורתו ויאיר מחשכנו כי עמו מקור חיים ובאורו נראה אור:
83
פ״דנשלם המאמר הראשון. ברוך מרום מראשון.
84
