נשמת חיים, המאמר השני א׳Nishmat Chayyim, Second Treatise 1
א׳פורץ גדר אלכסנדר הפרודוסי במהות הנפש. ומודה איך הנרבוני לא הבין כוונת הרמב"ם ושקר ענה באחיו.
1
ב׳מן התורה מן הנביאי' ומן הכתובים הוכחנו במאמר הקודם ההשארות הנפשיי ושהנשמה הטהורה גזורה ממקור החיים. נרחיב עתה הדבור בכל השאלות אשר יוכל המעיין לשאול בענין הנפש מיום הבראה עד יום העלותה על רום המעלות בתחית המתים ויען שהשאלה היותר עמוקה ומכבדת היא ידיעת גדרה. וכמו שאמר החכם דעו נפשותיכ' תדעו אלהיכם והיא כמו יסוד ובסיס לכלנה. נשאל ראשונ' עצם הנפש מה הוא כי ידיעת מהותה ונתינת גדרה הוא הדרך שיתבאר בו השארותה. ויען שמצאתי הרבה דעות בדבר הנני אציע לפניך היותר מפורסמת בקיצור המבוקש ממני ואברר הבר מתוך הפסולת כדי שיתאמת הסברה הנכונה. ואתחיל ואומר. הנה אלכסנדר הפרודוסי גדר שהנפש היא כח והכנה בלבד לקבל המושכלות אשר בם תתאשר אחר המות ותדבק בשכל הפועל. ונמשכו אחריורבים אשר שתו מי התרעלה הזאת וכאשר התבוננתי בדבריו אמרתי בלבי עת לעשות לה' ולסלק מעלי את הכפירה הזאת ההורסת פינות ועיקרי תורתנו ומי שלא יפרוץ גדרו ישכנו נחש. ועתה איש חכם ונבון הסתכל ותראה שארבע מראות נגעים נמצאים במצפוני לבבו וטמא טמא אל על יקראוהו. הלא המה ראשונה כי באומרו שהנפש היא כח והכנה בלבד נשבע בנפשו שהיא הווה בהתהוות האדם וזו היא כפירה גדולה בתורתנו יען אנחנו קהל עדת ישראל מאמינים שהנפש לא תצא כצאת שאר הצורות התחתונות מכח הזרע ולא מכח החומר ושווי הרכבתו כי כל הנפשות נבראו קודם הוית הגופים ובאות לו לאדם מחוץ כאשר הוכחנו במאמר הראשון פ"א. וכך הודה גם כן ארסטו אף שרשע וחוטא במאמר הב' פ"ג מספר בעלי חיים ובמקומו' אחרים מספריו. ותמהתי מהרב משה אלבלידה שייחס הדעת המגונה הזה לר' אחא בס' ראשית דעת מ"א כלל א' פ"ב וז"ל. ונראה שזו היא כונת חז"ל ברבה וזה תואר דבריהם. דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו וגו' ר' יהודה ברבי סימון ור' אחא ר' יהודה אמר דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשותינו לא כפרעה שאמר לי יאורי וגו' ור' אחא אמר הוא עשנו ולו אנו משלימין את נפשותינו ע"כ. הנה ר' יהודה פי' הכתוב ככתבו ואמר ולא אנחנו באלף לרמוז כי אין הנפש מתהוי' בנו מעט מעט על ידי השכלתנו אבל שהאל ית' ברא אותה קודם בואה תוך הגוף וז"ש ולא אנחנו בראנו וכו' הרי שחושב שהנפש היא שכל נבדל עומד בעצמו אמנם ר' אחא נראה שחושב כדעת האחרי' שחושבי' שהאדם בעצמו הוא העושה והמשלים אותה כי היא אינה רק הכנה ולכן קרי ולו בוי"ו לרמוז כי שלמות וחמימות הנפש הוא בידינו ואנחנו העושים ויהי' כונת הכתוב לומר שהוא ית' עשנו כי לפי האמת הוא תקן אותנו בזאת ההכנה כדי שמצדה אנחנו נהי' שלמים אחר כך וזה שאמר ולו אנחנו משלימים ויהיה מלת עשנו כמו ולא עשה שפמו. ע"כ דברי החכם הנז' וסיים דבריו באומרו הנה א"כ מצינו לרז"ל חולקים בזה הדרוש ומי הוא כדאי להכריע. ושארי לי' מארי' כי שקר ענה באחיו וטובה היתה לו השתיקה בזה אבל לא עליו תלונתי בלבד כי אם על רוב האחרוני' באשר כך היא דרכן ליחס איזה דרוש או מחלוקת הנמצא בין ילדי נכרים מטוב ועד רע לרז"ל ולא חשבו כי אם ראוי לדון את כל האדם לכף זכות כ"ש וכ"ש לרז"ל אשר מפיהם אנו חיים ודבריהם דברי אלהים חיים. ובפרט אין ראוי לדונם לכף חובה כאשר דבריהם סובלים פירוש אחר בענין המאמר הזה ודעתי שהם חולקים על ענין האושר שמצד א' יראה שתלוי באדם באשר צריך שיתעורר מעצמו לחשובה ומעשים טובים וכמאמר משה ע"ה ושבת עד ה' אלהיך וכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ומצד א' יראה שאין כח ויכולת באדם להתדבק בבוראו לא במחשבתו ותשובתו כי אם על ידו וכמו שאמר השיבנו ה' אליך ונשובה והכל אמת. כי ראשונה צריך שיתעורר האדם בחפצו לעשות המצוה ולתורה ולמעשי' טובי' ואחר ההתעוררות הזה היוצא ממנו ילוהו הסיוע האלהי וכן אמרו רז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו כי הבא ליטהר הוא המתעורר אל הטהרה מעצמו כי אז מסויעין אותו מן השמים. ולכן היה דעת ר' יהודה כי ה' האלהים הוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשותינו ולזה האושר הנפשיי תלוי בו יתעלה וכמו שאמר הנביא והקרבתיו ונגש אלי. ודעת ר' אחא שהאושר תלוי באדם ולכן קרא בויו ולו אנחנו משלימים את נפשותינו יען הוא הוא המתחיל במצוה והכל אמת ומשמעות דורשין איכא בינייהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא בפי' הפסוק כי א' פירש כפי הכתיב והא' כפי הקרי. ונחזור לענייננו הראשון מוסכם הוא בפי כל חכמי ישראל שאין הנפשות נבראות בעת הוית הגופים אלא בתחלת הבריאה כמו שאוכיח עוד בע"ה וכן היה דעת גם כן גדולי הפילוסופים הקדומים שהאמינו ונמשכו אחר קבלת רבותינו ז"ל כהרמיס טרימיגישטו פיתאגוראש אפלטון וזולתם וזהו הנגע הראשון הנמצא בדעת אלכסנדר הנזכר. שניה לו באומרו שהיא כח והכנה בלבד ונמשך מזה שהיא נפסדת בהפסד הגוף באשר אין לה מעצמה הרוחניות וכל הוה נפסד וכבר הוכחנו במאמר הקודם ואוכיח עוד במאמר השלישי בראיות גמורו' ביטול הדעת הזה ואיך הנשמ' הטהור' אשר נפח אלהי' באדם היא אלהית ונצחית לעד ולעולמי עולמי':
2
ג׳השלישית היא כהה ותחתיה תעמו' הבהרת כי באומרו לקבל המושכלות אשר בם תתאשר אחר המות הורה שהמושכלות הנקראים אצלו שכל נקנה הוא הדבר הנשאר והמתקיים אחר המות. ויצא מזה שהמושכלות הנקנות מהאנשים השלמים ואשר נתן אלהים בלבם חכמה ודעת הן הנשארות אחר המות ושהשכל הנקנה הוא הנצחי לא זולת. והדעת הזה הורס עקרי הדת וזה שבכל התורה כלה נאמר ושמרתם לעשותה ושמרת ועשית ובנין אב לכלם כי המצוה אשר אנכי מצוך לא נפלאת היא ממך וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו הורה כי השי"ת אינו מבקש מהאדם נפלאות וגדולות ממנו ושיהיו כלם חכמים מחוכמים ונתרצה בדברים האפשריים ובעשית המצות אשר יד כל אדם יחתום כי הדת נתנה לכללות העם ולא לבד לאנשי הדעת והתבונה. וכבר אמרו רז"ל שכל טוב לכל עושיהם ללומדיה' לא נאמר אלא לעושיהם וכנוי עושיהם שב אל פקודי השם ית' הנזכרים למעלה. ובמקום אחר נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ואם הסיבה התכליתית מן הד' הסיבות אשר זכרו הפלוסופים הכי נכבד אתה רואה ששמו החלק המעשי תכליתיי לעיוני. ובפרקי אבות אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. ואמרו עוד לאהמדרש הוא העקר אלא המעשה. וכבר הוכחנו גם כן במאמר הראשון שכל העושה מצוה א' מטיבין לו בעולם הבא יען אין מנכין לו מעונותיו כלום וכל הזוכה ועושה מצוה א' קנה לו סניגור א' לעולמי עולמים. וזולת זה אם יעלה על הדעת שהמושכלות בלבד הם הנשארות אחר המות הנחת חיי העולם הבא לכל חכם לבב ואמיץ כח בחכמות החצוניות אף שלא מבני ישראל המה. והפילוסוף וסיעתו ממי שאין לו לא תורה ולא מצות יהיה שוה לטובה עם מי שהוא מאנשי התורה והכתוב צוח אשרך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. ובמקום אחר ישראל נושע בה' תשועת עולמים. ומה שאמרו רז"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא אינו סותר המונח כי כבר נודע שאלו הם שומרי ז' מצות בני נח ומקיימים על ידם קצת מצות התורה ועם כל זה אינם עולים למדריגת העם אשר בחר ה' לנחלה כי האושר וההצלחה התכליתית לא תושג כי אם באמצעות התורה ועקריה ולא ישתתף עמה המאמין והבלתי מאמין החכם יהיה או סכל. ועוד שכפי הדעת הזה החסיד והצדיק אשר לא זכה לעיוניות והמושכלות ימות ונפשו היתה לשמה כרגע. והרשע וחוטא אם נתעצם שכלו במושכלות יחיה ותתענג בדשן נפשו והשכל ינגד הדברים האלו. אשר על כן האמת יורה דרכו שאין השכל הנקנה הוא הנשאר אחר המות אלא הנפש הנצחית נר ה' נשמת אדם:
3
ד׳עוד נגע א' תביט במאמרו והאחרון הכביד וזה באומרו ותדבק בשכל הפועל והוא כפי דעת בן סינא ואבוחמד סוף האצילות באשר מהאין סוף ית' ישתלשלו הנבדלים זה מזה דרך עלה ועלול עד בואם אל קצה האצילות שהוא השכל הנזכר. והצורה הזאת השפלה שבצורות הנבדלות היא הנקראת אצלם שכל הפועל. והחבר בשם הפלוסופים מאמר ה' סי' ד' קראו שכל פועל אלהי משכיל נותן הצורו' ובסי' י"ב קראו שכל כללי'. ודבר על אודותיו הרלב"ג במאמר הששי חלק ב' מספרו מלחמות אלהים והחכם לטיף בס' שער השמים שער א' פרק ט"ו ובס' גנזי המלך פ' כ"ד והחכם האלהי יש"ר מקנדיאה בס' נובלות חכמה דף י"ז וכפי דעתו המפורש של אלכסנדר הפרדוסי הנזכר כל האושר אשר חנן האלהים את עבדיו הוא שיתדבק שכלם בשכל הפועל הזה וכאשר שכלי בני אדם נדבקים בו הוא גן עדנם והתמדתם הנצחית, וזה שקר געור כי כבר הוכחנו במאמר ראשון שאין הדבקות אלא בשי"ת כמו שכתב בתורתו ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. וכתיב ובו תדבק. ובדברי נעים זמירות ישראל שובע שמחות את פניך. ישבו ישרים את פניך. צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא ואראה פני אלהים וכאלה רבי' כלם מעידים ומגידים שהדבקות הוא בשם כל א' וא' כפי זכיותיו והשגתו. ועוד שאם נניח הדבקות הזה בשכל הפועל יהיה האדם עמו דומה לגרמי' השמימיים עם הנבדלים המניעים ומה ההפרש בין זה לזה:
4
ה׳וחכמינו ז"ל הסכימו שהוא בריה בפני עצמה ושאין משתתף בבריאתו עם שום א' מהנבראים ואין זולתו שיהיה מורכב מגוף ונפש. אשר על כל זאת ראוי לכל אשר בשם ישראל יכנה שיברח מן הדעת המגונה הזה ואל תאבה לו כי שבע תועבות בלבו:
5
ו׳אמנם ראוי שתדע שהנרבוני בפירוש המורה חלק ראשון פ' ס"ח כתב ז"ל. רבינו משה עליו השלום הלך בעקבות אלכסנדר בזה הדעת והאמין שהנפש היא כח והכנה בלבד ע"כ. ולכאורה כך נראה מדבריו כי הלא בפרק מ"א מספרו הנכבד מורה הנבוכים חלק ראשון בשתוף שם נפש ז"ל והוא גם כן שם הנפש המדברת כלומר צורת האדם והוא שם הדבר הנשאר מהאדם אחר המות והיתה נפש אדוני צרורה וכו'. ובפרק א' משמונה פרקיו באר עוד כונתו באומרו. דע שזו הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה וחלקיה היא כחמר והשכל לה צורה וכשלא הגיע לה הצור' יהיה כאילו מציאות ההכנה בה לקבל הצורה ההיא לבטלה וכאילו היא מציאות הבל והוא אמרו גם בלא דעת נפש לא טוב רוצה לומר שמציאות נפש שלא תגיע אליה צורה אבל תהיה נפש בלא דעת לא טוב וכו'. ובהלכות תשובה פ' ח' כתב ז"ל כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעת שהשיגה הבורא ית' כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה שהיא הנקראת נפש. ושם ביאר עניינה באומרו שהיא הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה. ואמר שאין הנשמה הצריכה לגוף היא הנשארת אבל תפסד בהפסד הגוף והדבר הנשאר מהאדם הוא השכל לבד שהיא צורה לנפש והשכל לבדו הוא הנשאר אחר המות שהיא צורת האדם השלם לא החומר שהיא הנפש הצריכה לגוף. יראה מדבריו שהנפש הוא דבר אחד והשכל הנקנה הוא דבר אחר כמו שכתבנו. אמנם בהשקפה הנאותה הראויה לאנשי הדעת והתבונה בודאי שהנרבוני לא ירד לסוף דעתו של הרב ולא הבין דבריו. וצדקו דברי בעל הטה שלום בפ' ג' ממאמר השמיני באומר כי ח"ו לא האמין הרב שהנפש תפסד בהפסד הגוף כי הלא הוא בחלק ג' פרק נ"ז כתב ז"ל. כונת כל התורה שני דברים והם תקון הנפש והגוף. אמנם תקון הנפש הוא שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכלתם. וכן כתב בפרק כ"א וז"ל. עד כי כשיבא האיש השלם בימי' ותקרב למות תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה ותתרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג עד שתפרד הנפש מהגוף אז בעת ההנאה ההיא וכו'. יראה מהמאמרים האלו שסובר הרב שהדעות אמתיות שהם השכל הנקנה הם דבר אחד והמקבל היא הנפש המתוקנת בסיבתם וממה שאמר שתפרד הנפש מהגוף יראה שלא תפסד באבודו. ואם כך הוא דעת הרב לא תנגד לאמת כי לא נוכללהבין מדבריו שהנפש שהיא כח והכנה לקבל המושכלות תאבד באיבוד הגוף אלא שתשלם בצירתה שהיא השכל הנקנה כי אז תתעלה במדרגה עליונה ותשאר לעד ותחרב ותשאה שממה כל זמן שהכח שיש לה לקבל המושכלות לא יצא לפועל. ולכן הביא ראיה לדבריו מפסוק גם בלא דעת נפש לא טוב לא אמר שתפסד אלא שלא קנה לה הטוב והשלמות תכלית בריאתה וכמו שאמר המשורר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. וכן כתב בתשובת שאלה ז"ל ומה שהסכימו חכמי יון וחכמי המערב בנפש שהיא צורה בלא גולם ולא גוף אבל טוהר וגזרה ומקור הדעת ואינה צריכה לגוף לפיכך לא תאבד כשיאבד הגוף אלא עומדת בעצמה וקיימת כמלאך וחוזה באורו של עולם והוא עולם הבא עכ"ד ויען שהנפש עצם א' מקבל כל הכחות הנמצאות בגוף כמו הכח המדמה והחוש המשותף והמחשביי והזוכר גזר הרב שהכחות האלו יאבדו באבוד הגוף אמנם הכח השכלי שאינו צריך לכלי גופיי בעצם לא יפסד בהפסד שאר הכחות הצריכין לו. הראיתיך איך הנרבוני לא כיון לדעת הרב והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב. ואתה תחזה ל"ן תבון אשר בדברי הרב נשבע ולא המיר בספרו רוח חן כתב ז"ל. ודע שהשכל העיוני בכלל הוא תקון הנפש כי כבר ביארו החכמים שהשכל לא יכלה בכלות הגוף בעבור שאינו צריך לגוף וכו' ואמר עוד והשכל המעשי בכלל הוא קודם בטבע וקודם בזמן לשכל העיוני בעבור שהוא תקון הגוף והעיוני הוא תקון הנפש. ואין ספק שאם לא ישלים אדם צרכי עמידתו הנשלמים בכח השכל המעשי הראשון וכן אם לא ירחיק מן המדות המגונות ומהבלי התענוגים הגופנים אשר ירחק מהם בכח השכל המעשי האחרון לא יוכל שכלו לצאת מן הכח אל הפועל והנה הוא בהמה בצורת אדם אחר שנפש האנושית אשר לו לא תשלים תכלית פעולתה עכ"ד. הנה באומרו תקון הנפש וכו' הורה שאין הנפש נפסדת ואיך האושר וההצלחה האנושית תלוי במדות ובדעות הנכללים בתורה הקדושה דכלא בה. ואשר בה אפילו מקטני העם יודעים ממציאות ה' מיחודו והשגחתו ומשאר היסודות וסודות הבורא יותר מכל מה שראו הפילוסופים הקדמונים אשר לא מבני ישראל המה עם כל חכמתם וכבר השיב אנקלוס לאדריאנוס הקיסר דודו והובא בשמות רבה ואיך לא אהיה מא' מהם אם אפילו הקטן שבהם יודע יותר מהגדול שבאומות כי הוא יודע מה שנברא ביום א' וביום ב' וכו' וכל מה שברא הקב"ה בכל א' וא' מששת ימי בראשית מה שנתעלם מעיני הפילוסוף הגדול ארסטו. ועל כן בדוד הוא אומר מצות ה' נאמנה מחכימת פתי. ודי בזה להרחיק מעלינו הדעת הנפסד הזה והשם יאיר עינינו וידריך בדרך הישרה נפשנו:
6
