נשמת חיים, המאמר השלישי כ״הNishmat Chayyim, Third Treatise 25
א׳מענין הלחישות והקמיעות וצורות לרפואה.
1
ב׳חובר חבר הוא המלחש הבעל חי כדעת רבותינו ז"ל. וכתב הרמב"ם הוא האומר כך וכך על הנחש כדי שלא יזיק. וכן בדוד סימן נ"ח הוא אומר כמו פתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשי', ר"ל שהרשע אשר איננו שומע לקול הצדוקים מוכיחי' הוא כמו הפתן חרש כשהוא מזקין נעשה חרש מאזנו אחת ואוטם האזן השנית בעפר שלא ישמע את הלחש שהחבר משביעו שלא יזיק. וכמו שהעיד ירמיה הנביא בסי' ח' הנני משלח בכם נחשים צפעוני' אשר אין להם לחש ונשכו אתכם נאם ה'. ולענין הדין כבר כתו' בא"ח סימן שכ"ח לוחשים על נחשי' ועקרבי בשביל שלא יזיקו, והלחישה הזאת היא באיזה שם משמות הקדש משום פקוח נפש כמו שכתב הב"י שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, א"כ כבר העידה התורה האלהית שיש כח בשמות ובמלות, ושענין החבר הוא אמיתי ולא כמו שחשב הרמב"ם ורבי' אשר אתו מהאומות הגם שגם מהם קיימו החכמה הזאת. וכן פיטרוס די אלבנו כתב מאיזה יהודי א' אמגוש איך באיזה מלות באזן הפר מלחש היה נופל מת ארצה ותכף עם מלות אחרות אזן מלים תבחן היה מחייהו וגיללילמו פאריזואינסי יורה המלות אשר אף החיות הדורסות והטורפות היו סרות למשמעת' ונכנעות תחת ידם. ובגיני עיר בחלקת האפריקה כאשר השחורי' המכשפי' רוצי' לתפוס ולהרוג הפילי' לוקחי' מתחת מדרך כף רגליה' עפר וקושרי' אותו בבגד ובאיזה מלות מוליכי' אותם לבית שחיטת' הלוך וגעו בדרך:
2
ג׳גם מענין הזה הלוחשי' על המכה וחכמי' כללו באלו שאין להם חלק לעולם הבא הלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרי' וכו'. ופירשו בגמרא הלוחש על המכה אמר ר' יוחנן וברוקק בה לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה ור' יעקב בן חביב פירש וברוקק שכן דרך מלחשין לרקק קודם הלחש. ואסור להזכיר פסוק על הלחישה ויש לחשי' שדרכן לרוק אחריה' ואומר אותן בלשון לעז ומזכירי' להם שם בלשון לעז ואמר לי רבי דמותר דאין אסור אלא לוחש על הרקיקה דנרא' שמזכיר השם על הרקיק' וכו'. עכ"ד וכן הוא הדין. וכן תמצא אצל רבותינו שבת פרק במה אשה ז"ל. לאשתא בת יומא פי' קדחת שאחזתו כל יום לשקול זוזא חיורא וכו' ולימא הכי והכי. לאישתא צמירתא מחממת וקודחת כל הגוף א"ר לשקול סכינא דכוליה פרזלא ולימא וירא מלאך ה' אליו וכו'. לסימטא [שחין קלוב] לימא הכי והכי מי שישב לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח על קדקדו ואומר הכי והכי ובירושלמי בשלהי שבת מר בריה דר' יהושע בן לוי הוה ליה בלע (חולי בבית הבליעה) אתא חד בר נש לחש ליה משמות שלמד ליה בן פנדרא ונרפא. כשיצא שאל לו מה לחשת לי ויאמר לו האמת. א"ל ניחא לי אילו מיית ולא כן אשמע. כי לחש לו משמות רוחא דמסאבא ובכח השדי'. ועלה אמר אביי כל מניינא ר"ל לחישות משמא דאימא וכל קטרי דשמאלא. וכתב על זה הרשב"א בשאלה תי"ג ומה התועלת יש בין שם האם לשם האב לפי העיון. וזה ודאי כך הוא אבל כבר למדונו רבותינו במדרשו של הרשב"י פרשת שמות עמוד כ"ח שכן דרך המכשפי' לקחת דבר שאין בו חשדא ולזה אין מזכירין לעולם שם אביו של אדם כי אם שם אמו דבר שאין בו חשדא. ומעשה בבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל בפ"ב מעבודה זרה שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל, אמר לו ישמעאל אחי הנח לי ואתרפא ממנו ואני אביא לך מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור הדבר עד שיצאה נשמתו ומת קארי עליה ר' ישמעאל אשרך בן דמה שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה ולא עבר' על דברי חבריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש. וזה יעקב מכשף היה ובכח השטן היה פועל. ומה שכתב היוסיפון לרומיי' שאספאסיאנוס הקיסר המחריב הבית ברוקו ובמראית עיניו ריפא החגר והסומא ג"כ היה כפי מה שהעיד טירטוליאנו ע"י שד כמו שעוד היום יש רבים בין האומות ונקראים בלשונם סאלודאדוריס. נמצינו למדין שענין הלחישות הוא אמיתי. והתירו לנו חז"ל כמו שהובא בא"ח סימן ש"ו למדוד בשבת אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגות הנשי' דהוי מדיד' של מצוה ובתנאי שלא יהיו שם שמות של טומאה וכשופי'. ונראה לי ששלום בן הלוחש הנזכר בסי' ג' מס' נחמיה על שם חכמתו בלחישות נקרא על ידי שמות הקדש. וכן התירו לנו עוד הקמיעות בין של עיקרין בין של כתב, ובכלל אמרו אביי ורבא דרך כלל כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. ולענין הדין כתב בא"ח סימן ש"א אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ואם הוא מומחה יוצאים בו לא שנא איתמחי גברא ולא קמיעא כגון שכתב לחש א' בשלש אגרות ורפאו שלשה בני אדם. דאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים וגם אין הקמיעא מומחה אם יכתבנו אחר לא שנא אתמחי קמיעא ולא גברא כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא בו שלש פעמים שאותה אגרת מומחה לכל אדם וכל שכן אי אתמחי גברא וקמיעא וכו' וכפי בעלי הקבלה כותבין אות' בקלף ידוע ובפר' בעור של צבי. ולא לתהו והבל נחשבו הקמיעות כי כלם מלאים שמות הקדש. וכבר ידענו שמוש תהלים שכלם צריכין עונה ידועה וכן בפרק ח' דיומא תנו רבנן ה' דברים נאמרו בכלב שוטה פיו פתוח ורירו נוטף ואזניו סרוחות (פי' כפולות למטה) וזנבו מונחת לו בין ירכותיו ומהלך על צדי רשות הרבים. ושמואל אמר רוח רעה שורה עליו. ודנכית ליה מאית. מאי תקנתיה. אמר אביי ניתי אמרכא דאפא. פירוש עור דדכרא צבוע זכר ונכתוב עלה וכו'. וספר לי הענו והחסיד המקובל האלהי מהר"ר אהרן ישועה אשר מברביריאה בא למחננו קדוש השנה הזאת איך קרה שם מקרה שא' מגדולי הארץ יצא עם תליו וקשתו לצוד לו ציד וירא והנה חזיר היער רובץ תחת רותם אחד וישא ידו בקשת ויורהו חץ והנה החצי מנהו והלאה ויצא עליו החזיר בחמת כחו ויפילהו על פניו ארצה ויכהו הכה ופצוע עד שהגיעו אנשיו ונשמה לא נשארה בו ויצילוהו ויקחוהו ויביאוהו אל ביתו והנה האיש מתגולל בדמו עלה כלו קמשונים משער החזיר הדבוק בתוך הפצעים ויתחלחל הרופא מאד כי אמר אנושה מכתו אם לא בהסיר השערות מעל בשרו. ויצו ויביאו חמת נפוחה מלאה חלב ויניעו אותה ע"ג גופו כמו שעושי' לחבץ החמאה. ותכף פתחו את החמת והנה כלה מלאה שערות ובמכות לא נשאר בהם עד אחד ותהי לנס ונראה לי שגם הרופא הזה פעל ע"י לחישות כי אין בסגולת החלב לבלוע השערות. ומה שאמר הרשב"א בתשובה הנזכרת על עשיית צורת אריה במתכת לרפואה ושכך היה הרמב"ן מתיר ועושה, כך ראיתי בס' ליאוני סואויאו על הפאראסילסו שצורת האריה מועילה לחלאי האיסטומכא. וכך אשר וקיים קארדאנו בספרו הט"ו מחלוף הדברים. והורה איך עושים הצורה הזאת תחת מבטת המזלות והשפעת הככבים הנראים. ולכן הוא מותר כי נעשים בחכמת התכונה. וכן במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה בסלע שעל גבי הצנית וכו'. והכל שריר ובריר וקיים:
3