אוהב ישראל, בראשיתOhev Yisrael, Bereshit
א׳זה החלי בעזר צורי וגואלי
1
ב׳ויקרא אלהים ליבשה ארץ. הנה אנו רואין שדבר הרגיל אצל האדם בתמידיות אינו תענוג. ועיקר תענוג האדם הוא כשיוכל להשפיע לזולתו לשאר בני אדם ויוכלו ליהנות ממנו. כמ"כ בבורא כל העולמים בהוב"ש שהוא א"ס וא"ת וכל הדברים הנאצלים ממנו הם ג"כ בב"ת ואין מגיע כ"כ מזה תענוג לו ית'. אמנם עיקר תענוג הש"י הוא מה שצמצם כוחו מן ההתפשטות אל תוך הקווין כדי שיוכלו הנבראים ליהנות ממנו ולקבל שפעו אשר עבור זה התענוג עלה ברצונו ית' לברוא כל העולמו' להטיב לברואיו. וזה"ש ויקרא אלהים ליבשה. מה שנתהוה היבשה שבני האדם הולכין עליו ונהנין ממנה זה קרא ארץ. ר"ל ארץ החפץ שמזה נהנה הש"י כדרכו להיטיב. ולמקוה המים. ר"ל לאותו בחי' של הבנה אשר ע"י החסד נכנס לתוך הקווין כדי שיוכלו הנבראים לקבל שפעו וטובו וזהו עיקר תענוג כביכול. קרא לשון קריאה מורה על חיבה. ימים ר"ל הוא ים עילאה הכוללת רצונו ית' בכל הנבראים להיות זה הצימצום הנעשה ע"י הקוין. והבן:
2
ג׳ויאמר אלהים תדשא הארץ גו' עץ פרי גו' ותוצא הארץ גו'. עץ עושה פרי גו'. ופירש"י ז"ל עץ פרי שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כך אלא ותוצא הארץ גו' ועץ עושה פרי לפיכך כשנתקלל אדם נפקדה גם היא על חטאה עכ"ל. וכבר צווחו בזה קמאי דהאי לפיכך שהביא רש"י ז"ל אין לו שייכות וקשר להקודם גם מה שייכות יש לחטא האדם עם חטא הארץ. ונראה ליישב דברי רש"י ז"ל בטוב טעם ובזה יבוארו כמה כתובים על נכון. דלכאורה יפלא מאוד מאין בא זה שתחטא הארץ נגד יוצרה וקונה ית'. בשלמא מין האדם שהוא ב"ו שייך שפיר לפעמים שיחטא מפני היצה"ר השוכן בקרבו ומטהו בכל עת מדרך הטוב והישר ח"ו ומאתו ית' ניתנה הבחירה חפשית להאדם לעשות כרצונו וחפצו ולילך בדרך אשר יבחר לעצמו לטוב או כו'. אך שאר הנמצאים הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים כולם כאחד ששים ושמחים לעשות רצון קונם באין מונע כי אין להם יצה"ר אשר ע"כ מאין בא להארץ זה הרצון לחטוא ועוד לה יותר שתפגום מעלתה בזה שהקב"ה פקד עליה לטובתה שזה העץ שתוציא יהא ג"כ טוב למאכל כמו הפרי עצמו והיא קלקלה ונתנה טעם לפגם:
3
ד׳ובהעיר לב י"ל הנה באמת הארץ לא חטאה כלל ואדרבה עשתה עבדות גדול ומס"נ בזה ולא חסה על קלקולה וכבודה וכמאחז"ל גדולה עבירה לשמה. דהנה הארץ. היינו סוד ארץ עליונה השכלית הסתכלה והבינה וראתה בריאת אלהים כל מעב"ר כי נורא הוא כל מיני פלאים מראשית הנקודה כל השתלשלות העולמות עד תהום ארעא אשר כמה מיני נמצאים דוממים וצומחים כו'. וחכמות אלהות והם נפלאות וחכמות הבורא ית'. ועל כולם השליט את האדם אשר נחלק גופו מן העפר מהאדמה ונשמתו היא מאוצר הנשמות החצובות מתחת כסא כבודו ית' והכל בידי האדם ותלויין במעשיו אם ילך בדרך הטוב והישר אז יהיה עליה לכל העולמות וכל הנמצאים ואם ח"ו יקלקל מעשיו יפגום הכל ח"ו וירדו למטה כל הנבראים הרוחניים והגשמיים בבחי' התחתונה. אז התיישבה. הארץ בלבה ואמרה כיון שהאדם קרוב לחטוא מחמת יצרו הרע ואז יבא פגם גדול בשורש נשמתו ולא יועיל לו שום תיקון ותשובה. אשר לזאת התחכמה האדמה ושינתה תחילה ציווי הבורא ית' כדי שאח"כ כשיחטא האדם ח"ו יהא לו אמתלא נכונה והוא מפני ששורש גופו הוא מן האדמה ששינתה מכבר רצון הבורא ית' ותולין הקלקלה במקולקל ולא יתלו החסרון והסרחון בנשמה הרוחנית וחסה הארץ על כבוד שמים ועל האדם להקל מעליה עונש החטא מחמת ששורש האדם אשר נלקח משם הוא האדמה הרע את מעשיו וא"כ אין חטא האדם גדול כ"כ ונמצא שעשתה בזה הארץ עבדות גדולה ולש"ש נתכוונה. וע"כ לא נענשה הארץ תיכף כי קמי שמיא גליא כוונתה הרצויה שהיתה. רק לכבוד יוצרה ולטובת האדם. אך כשחטא האדם אז נפקדה על חטאה כדי להוציא רצון הארץ מכח אל הפועל דאם לא נתן לה הש"י עונש כלל אז לא היה נודע הדבר שחטאה כלל והיה א"כ חטא האדם קשה מאוד ולא היה נשלם רצון הארץ אשר עיקר כוונתה בחטאה היה רק עבור זה שיתלו חטא האדם בה וז"ש רש"י ז"ל לפיכך אז כשנתקלל אדם על חטאו נפקדה גם הארץ על חטאה כדי להוציא רצון הארץ מכח אל הפועל ולהקל מעל האדם עונשו. מאחר שנלקח גופו מהאדמה אשר חטאה תחלה ונמשך האדם בטבעו אחר שורשו. והבן היטב:
4
ה׳ועפ"ז תבין דברי קדשו של שהמע"ה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו ולכאורה יפלא למה ייחס הטוב והשמחה להאב והרע והתוגה להאם. ולדרכינו יבואר על נכון דהנה עינינו רואות כשהאדם הולך בדרך הטוב והישר בעיני אלהים ואדם אז כל רואיו יאמרו כמה גדלה נשמתו של זה האיש ומייחסין הטוב אל הנשמה ואם ח"ו הולך אדם בדרך לא טוב אז מרגלא בפומייהו דאינשי כמה חומרו עכור ותולין הקלקלה בחומר המגושם היינו האדמה שהוא בא ממנה. וכ"ז פעלה האדמה במעשי' שכל הפעולות הרעות אשר יעשה האדם יתייחס אליה דהיא האם והשורש לגוף החומר אבל מעשה הטוב יתייחס אל האב שהוא הנשמה אשר שורשו הוא חכמה עילאה. וזש"ה בן חכם ישמח אב כשהבן הוא חכם והולך בדרך הטוב והישר אז ישמח אב"א שהוא הנשמה הבאה מחכמה עילאה המכונה בשם א"ב. אבל בן כסיל בחושך הולך ומקלקל מעשיו תוגת אמו. הוא האדמה אשר הוא האם והשורש שהולידה את הגוף ותולין הקלקלה בה והבן זה:
5
ו׳ועפ"ז תבין דברי הכתוב וזכרתי את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור. דבשלמא זכירת האבות ניחא דבזכותם יגן עלינו אבל מה אהני לן זכירת הארץ אך לדרכינו ניחא ר"ל דאזכור את הארץ אשר חטאה וממנה נלקח האדם והארץ גרמה שקילקל האד' וילך אחר חומרו הרע אבל מצד נשמתו לא הי' חוטא כלל כמש"ל באריכות:
6
ז׳ובזה י"ל פי' הפסוק בפ' קדושים וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל. דהאי כל אינו מובן. ולדרכינו יבואר על נכון דכיון שהארץ כיוונה לטובתינו וקלקלה א"ע שלא להיות טעם עץ ופרי שוין רק עושה פרי וקבלה עונשה עבורינו לכן מוטל עלינו וראוי ונכון לתקן את פגמה וכגמול ידיה נשיב לה. וכי נבוא אל הארץ מחויבים אנחנו לתקן פגם האדמה. וזש"ה ונטעתם כל עץ מאכל היינו שכל העץ יהא ראוי למאכל ולא הפרי לבד אלא יהא טעם עצו ופריו שוים. והבן כ"ז היטב. והמשכיל יעיין בדברי האריז"ל בפע"ח בשער ק"ש שעל המטה וימצא קצת מדברינו אלה:
7
ח׳ויברך אלהים את יום השביעי וגו'. במדרש ר' ישמעאל אומר ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן שכל ימי השבוע היה יורד בכל יום עומר אחד. ובע"ש שני עומרים. וקדשו במן. שלא ירד בשבת כל עיקר. ע"כ. ולכאורה יפלא דבשלמא ברכו במן ניחא היינו שבע"ש ירד שני עומרים. כדי להכין עבור שבת מה שהיו צריכין בנ"י לסעודות שבת וזהו ברכה באמת. אמנם וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר הוא פלא מהו קדושה זאת. דלכאורה הוא להיפך דמזון קדוש וטהור ורוחני כאשר היה המן מהראוי היה לירד בשבת קודש דוקא. ואז היה קדושתו במן שמזון עליון רוחני וקדוש ירד בו דוקא. אבל כשלא ירד בו מהו הקדושה:
8
ט׳אכן בהעיר לב ושום שכל יש לפרש: דהנה כתיב כי ששת ימים עשה גו' ואת הארץ. היינו שבריאת העולם מתחלתו לא היה רק על ששת ימים ולא יותר. רק כשבא ש"ק אזי נתחדש מחדש מעשה בראשית עוד על ששת ימים. וכל הוא"ו ימים כלולים בשבת קודש: וכל ההשפעות והברכות והחסדים אשר צריכים הוא"ו ימים קבלו הכל משבת קודש. שהכל כלול בו. היינו שבשבת קודש נתעורר עוד מחדש מוח החכמה והזכרון ומשח רבות עילאה קדישא מן י"ג נהרות המושכין שמן אפרסמון ונתחזק על מעמדו כל המעב"ר. והוא"ו ימים מקבלין שפע קדוש להשפיע מידי יום ביומו לפי מה שהוא צריך. וזהו זכרון למעשה בראשית. כמבואר. והנה אצלינו ואצל עולמות התחתונים הוא קדושה גדולה ונפלאה איך שאנו מקבלין שפע עליונה וטהורה ממקום גבוה בשבת קודש. אתר דחיין דכולא בי' אשתכח כמ"ש החכמה תחי' בעלי' אבל אצל השפע עצמה הוא ירידה כביכול מעולמות עליונים וקדושים לעולמות התחתונים. ואם היה ירידת השפע בשבת קודש עצמו היה זה כביכול ירידה אצל השפע עצמה. ולזה קדשו במן שלא ירד בו כל עיקר. ר"ל בשבת עצמו אינו ירידת השפע רק כל יום ויום מוריד השפע ביומו לפי מה שהיה כלול בשבת קודש וכפי שהיה כלול בשבת קודש ככה משפיע ביומו. וזהו שאנו אומרים בכל יום היום יום פלוני בשבת. אבל בשבת אין בו שום ירידה לכל דבר שבעולם. וזהו וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר. והבן:
9
י׳עוד במדרש פרשה הנ"ל. ר' יוחנן בשם ר"י בן חלפתא אומר. אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש העולם במדה שנ' קום התהלך בארץ לארכה גו' אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנ' ויחן את פני העיר שנכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום ירש העולם שלא במדה שכ' ופרצת ימה וקדמה וגו' ע"כ. והוא פלאי הלא ידוע דרשת חז"ל ע"פ עקב אשר שמע אברהם בקולי גו' שקיים אאע"ה כל התורה עד שלא ניתנה ואפי' עירובי תבשילין. ומסתמא קיים כל מצות שבת כהלכתן כללותיהן ופרטיהן ודיקדוקיהן. ואיך אפשר לומר שלא קיים מצות שמירת שבת ח"ו. ואם מפני שלא כתוב בו בהדיא בהתורה שקיים מצות שמירת שבת כמו ביעקב זה אינו מובן כלל כיון שבאמת קיים כל מצות השבת כהלכתן כמו יעקב אע"ה וכי מפני שלא כתבה התורה עליו בפירוש שקיים כמו שכתבה על יעקב מחמת זה לא יזכה ח"ו לנחלה בלי מצרים ולא יירש העולם רק במדה:
10
י״אאכן בשום לב י"ל שזה ודאי אמת ברור שאבותינו הק' קיימו כל מצות התורה עד שלא ניתנה כללותיהן ופרטיהן ודיקדוקיהן אך כיון שלא ניתנה עדיין התוה"ק ע"כ היו יכולין לקיים מצות התורה שלא ע"י לבושים של עכשיו הכתובים בתוה"ק ולהבין זה. דהנה כל מצות התורה הם אורות עליונים וקדושים אשר אנחנו ישראל בני אל חי צריכים בעשיית כל מצוה לקשר ולייחד אורות עליונים ומצוחצחים היינו בעשותינו כל מצוה בדו"ר ובכוונה קדושה אזי מתייחדים ומתקשרים כביכול אורות עליונים הטהורים והקדושים אשר כל מצוה נמשך מהם. אך א"א לייחד ולקשר ולקיים אורות עליונים רק ע"י לבושי התורה דוקא. כגון מצות ציצית ותפילין סוכה לולב וכדומה. ובלא הלבושים הכתובים בהתורה א"א לנו לייחד ולזווג אורות העליונים. אבל האבות הק' כיון שאז עדיין לא ניתנה התורה היו יכולים לייחד ולקיים ולזווג האורות העליונים בשאר דברים שעשו כדאי' בכהאר"י הק' ז"ל שיעאע"ה קיים מצות תפילין בהמקלות שהציג ברהטים. ברהיטא דמוחא. ע"ש דבריו הק': וע"כ נשא יעקב אע"ה שתי אחיות הגם שקיים התורה כולה עכ"ז נשא שתי אחיות כיון שראה טוב הנמשך מזה שיוליד מהם י"ב שבטי יה. לכן נשא ב' אחיות וקיים מצוה זו ע"י איזה דבר אחר. וייחד וקשר אורות העליונים אשר נמשכו מזו המצוה כיון שעדיין לא ניתנו לבושי התורה בזה העולם והבן. וכן הוא ממש אצל אאע"ה הגם שקיים התורה כולה ובפרט מצות שבת ששקולה ככל מצות התורה עכ"ז כיון שלא כתוב בתורה שקיים מצות שמירת שבת בפירוש. אפשר שלא קיים מצות שמירת שבת ע"י לבושי התורה שלנו רק שקיים מצות שמירת שבת באורות עליונים ע"י שאר דברים וכנ"ל. אבל יעאע"ה כיון שכתוב בתורה שקיים מצות שמירת שבת ע"י לבושי התורה כמו שהוא עתה אחר נתינתה. והנה שבת הכתוב בתורה הוא עלמא דחיי עלמא דחירו ולית בה מדה ושיעור כלל. ולכן ירש יעאע"ה נחלה בלי מצרים ושיעור וגבול והמשכיל יבין כ"ז:
11
י״בונהר יוצא מעדן. ר"ל מכח תענוג הנק' עדן כשיש לו ורודף עוד אחרי התענוגים אזי הבהירות יוצא ממנו אחרי שנק' התענוג רחובות הנהר שמתרחב על כל. היינו כיון שבא לתענוג אז אוהב אפילו מה שהיה שונא אותו מכבר. כדאי' בזוה"ק למה וחסידיך ירננו ולא לוייך ירננו כי זה דרכם. אך כשיש לו תענוג אוהב אפי' מה שאינו בטבע. ופעם א' שמעתי מאדמו"ר שעיקר תענוג הוא ממה שנשתנה הדבר מטבעו ד"מ בא שמחה לבני אדם ממה שמשנין מלבושי איש לאשה ומאשה לאיש. ועוד אמר שבעליית העולמות עולם העשיה לעולם היצירה. ויצירה לבריאה. נמצא שפנימית יצירה מתלבש בלבושי אותיות העשיה. והבריאה באותיות היצירה. ומחמת שינוי הלבושים באה שמחה להעולמות. והנה בה' בראם בה' מוצאות הפה ויפח באפיו נשמת חיים נופח תוכו נופחי נמצא שהבל האותיות מגיע עד שורשו כי שורש החיונית עולה למעלה תמיד עד שורשו כי כן הוא תמיד בסוד מטי ולא מטי. ובזה הדיבור כשבא לשורשו שעושה גוונין היינו גוונין לתתא מסטרא דיליה. ואף שלמעלה לא יש גוונין מכ"מ מסטרא דיליה גוונין. וכן המחשבה הוא באותיות והולכת למעלה. וכן במעשה יש אותיות. כי כח הפעל בנפעל היינו החכמה שבו כמבואר. וזהו שלשה ספרים נפתחים. מחשבה דיבור מעשה. שאילו עושין רושם למעלה לכן נאמר בס"י המליך אות יו"ד במעשה כי כן כח הפעל החכמה שהיא אות יוד במעשה. ועיקר התגלות במעשה כי סייג לחכמה שתיקה. ומחשבה זו מתייחדת תחלה באות ה'. ובלב וממנו בא ההבל והאותיות לחוץ ואז נופל בושה ויראה עליו. כי כן באות יו"ד מתגלה היראה ואז מתגלה הניקוד קמץ. [כי כן כשיש לו תענוג מגודל החדוה והשמחה נפתחים לו אורות הרבה] כי כן בקי"ס היה להם תענוג כשנגאלו גאולה שלמה וכן כשהתינוק בא לאביו אז מגודל התענוג מהתחברותו אל אביו נפתחו לו מקורות הרבה. ואחר קי"ס היה להם מ"ת שיצאו נשמתן וזהו רמז ניצוץ כשבא לאביו נפתחו לו מקורות והוא פַתַח. המקור שנפתח הוא רקיע שנתגלה העיקר והוא ניצוץ ורקיע נקוד קמץ נתגלה עי"ז. והנה נאמר ואאלפך חכמה ואאלפך בינה אל"ף בינה כשלומד מבין נמצא האל"ף נתגלה במחשבה קודם הה' מוצאות הפה שכן בקול לא נתגלו עדיין המוצאות ואעפ"כ היא באל"ף. וזאת האל"ף היא הולכת עם כל המבטאות כי כן הוא שאין שום אות שלא יחובר בה האל"ף כי האל"ף היא הברת האותיות. אמנם זו האלף הנסתרת היא בקמץ והנראית במבטאות שבתוך האותיות אחה"ע היא בפתח שכן אלפונו וה"א בעצמה הוא בניקוד קמץ. והקול הולך על שית ענפי הריאה כי הן חמש נגד ה' מוצאות הפה והששית נגד ה"א. וזהו לית אתר פנוי מיניה. במחשבה אותיות ואח"כ נצמצם. כי אח"כ בא לקול ונצמצם בלא אותיות. כי קול הוא בלא אותיות ואח"כ העולם נבנה מבנין אב כי בחכמה נבראו העולמות ואית חכמה עילאה וחכמה תתאה כי כן אברהם היה בתחלה עובד לחמה ומזלות. וכי אאע"ה בתחלה עבד ע"ז. אלא בתחלה הכיר בוראו וכוחו מכח הנבראים ואח"כ הכירו מכח עצמותו י"ת. לכן וירא אליו ה'. ששם הוי"ה בהוב"ש הוא עצמותו י"ת. מה שזולת הנבראים וזהו חכמה עילאה וחכמה תתאה. וזהו יהב חכמתא לחכימין. וזהו שנק' חכמת שלמה חכמה תתאה שראה חכמה בהנבראים. וידע כח הבורא מהם. אמנם לחכמה עילאה לא השיג. כי היה מלך ומלך שמחל על כבודו כו' ולזה אינו יכול להיות עניו והחכמה מאין תמצא. ולמה אין המלך יכול למחול כי מלכותא לאו דיליה כי עבדיו המליכו אותו. וגם אבא יסד ברתא וה' בחכמה יסד ארץ ונמצא קיבל בחכמה: חסר
12
י״גויקרא האדם שם אשתו חוה וגו' אם כל חי. ופירש"י ז"ל כי היא לשון נופל על לשון. ולכאורה יפלא מאוד למה קרא שמה חוה בוא"ו ולא חיה ביו"ד. כי היא אם כל חי ובשום לב ועיון היטב יבואר על נכון. דהנה כמה מיני חיות יש בעולם. יש חיות טוב כמו מעלת הצדיקים ההולכים תמיד בתורת ה'. דהתוה"ק היא השורש והחיות לכל העולמות דע"י התורה נבראו מציאות כל העולמות. וא"כ הצדיקים אינם הולכים חוץ מגדר התורה והמצות והתוה"ק היא אצלם מרכז אמצעי אשר ע"ז סובב והולך כל מיני עשייתם כמו הדיבור והשמיעה והראיה וההליכה הכל הוא ע"י דרכי התורה ואז הם דבוקים בחי העולמים. וזהו בחי' מלאפום וּ שהנקודה היא באמצע האות. ר"ל שהם דבוקים במרכז האמצעי שהיא התורה אשר היא נקוד' פנימית וחיות לכל העולמות. אך נמצאים כמה בני אדם שמורידים חיות זו מן העולמות למטה וח"ו עד עפר ישפילנה מחמת שהם יוצאים חוץ מגדר התורה והמצות וא"כ איך אפשר להם להיות דבוק בחי העולמים כיון שכל חיות העולמו' הוא ע"י התורה והמצות והם נפסקו מגדר התורה ושורש המצות. ומעתה מאין יבוא עזרם וחיותם מחמת שהם הורידו החיות תחת העולמות וזהו בחי' חירק וִ שהנקודה היא תחת האות והאות רוכב על הנקודה דבאמת הנקודה היא חיות של האות ומנהגת את האות. וכשהאדם משפיל החיות של כל המדות הק' אז הוא משפיל הנקודה תחת האות וא"כ אין תקנה לאנשים כאלו ח"ו לחזור לשורשם. כ"א כשישים ללבו באמת ותמים איך הוא נפסק משורש החיות של כל העולמות והיאך הוא למטה מכל הנמצאים שבעולם ואין לו על מי להשען כ"א על רחמי וחסדי השי"ת בהוב"ש מרצון מחשבתו הקדומה לבריאת העולם. וכמחז"ל כשרצה הש"י לברוא את העולם אמרה התורה לפניו והלא עתיד למחטי קמך. והשיב לה הש"י וכי למגנא אתקרינא ארך אפים וא"כ התשובה קדמה לעולם דהוא ית' היה צופה ומביט מיד כשעלה ברצונו לברוא העולמות עד סוף כל הדורות וממכון שבתו השגיח איך שיהי' נמצא בעולם כמה בני אדם שיהיו נפסקים מחיות העולמות ויצאו מגדר התורה. והקדים הש"י רפואה למכתם כשיחזרו בתשובה שלימה לפניו וישובו לשורשם אז יקבלם השי"ת. וא"כ במחשבה זו של עולם התשובה שם יש לו מציאות. ע"כ כשאדם רוצה לשום ולתקן את אשר עיוות צריך להתבונן בשכלו היאך הוא מרוחק מכל חיות העולמות ואין לו שום תקנה במציאות רק במחשבה הקדומה אשר קדמה לכל העולמות והוא השורש והחיות של כל העולמות וכל האותיות ושם יש לו מציאות. וא"כ הוא דבוק בבחי' עליונה דהיא האם והשורש של חיות כל העולמות שהוא תשובה עילאה. וזהו נקודת חול"ם שהנקודה הוא למעלה מן האות וֹ ונמצא מה שהי' מקודם בבחי' תחתונה למטה מהעולמות והאותיות דהוא בחי' חיר"ק נתעלה עכשיו למעלה להיות הנקודה עולה ויושב בראש האות וזהו בחי' חול"ם ומזה נתהפך ונעשה מוח"ל ומשם ממשיך מחילה על כל חטאיו:
13
י״דוזהו כוונת רז"ל שאמרו מקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי מעלת השב בתשובה הוא רם ונשא ממעלת הצדיק כי איך יוכל הצדיק לעמוד על בחי' זו מחמת שלא טעם טעמא דאיסורא מעולם ולא יצא חוץ מגדר התורה והמצות רק הוא תמיד דבוק וקשור בחיות העולמות והמדות אשר שם הוא חיות העולמות משא"כ השב מחטאיו שאין לו מקום בחיות העולמות וצריך לחזק א"ע ולהדביק נפשו במחשבה ורצון הקדום הוא עולם התשובה. אך מכ"מ הגם שהוא דבוק שם בעולם המחשבה כיון שהוא למטה בעולם המציאות צריך להמשיך לעצמו חיים ממקור החיות ושורש השרשים לתוך העולמות. וזהו בחי' קו הוא ו' המורה על המשכה מנקודת היו"ד רצון העליון נמשך דרך קו וא"ו חיות לתוך העולמות והבן:
14
ט״וועפ"ז יש לכוין הפי' מהפלוגתא של האמוראים בגמ' ר"ה ח"א נושא. וח"א כובש. והוא אחד דמא"ח ומא"ח ול"פ. דחד מדבר מבחי' השב איך שהוא בא לדביקות עליון אל המחשבה עילאה וזהו בחי' נושא שהקב"ה וב"ש מסתכל בכח מעשה התשובה הנולד מענין זה היינו ע"י שחטא ושב עי"ז בא לידי מעלה גבוה ונדבק בעולם העליון שורש התשובה שהוא למעלה מחיות העולמות. וזהו הפי' של נושא עון שע"י העון בא התנשאות לאדם שנדבק בה' עילאה בחי' תשובה תשוב ה'. וח"א כובש. זה מדבר מבחי' המשכתה למטה אח"כ מדביקות העליון לתוך מציאות העולמו' הורדת השפע למטה. וזהו תענוג עליון שהשי"ת משפיע. וזהו כובש ע"ד יכבוש עוונותינו. ר"ל שע"י העבירה בא כבישת השפע למטה. והבן היטב:
15
ט״זוהנה קודם שחטאה חוה והחטיאה את אדם אז היו דבוקים בחי העולמים במרכז האמצעי באותיות התורה. משא"כ לאחר שחטאו ועשו תשובה אז נדבקו בעולם העליון רצון הקדום שהוא שורש מחיות כל העולמות. ולזה קרא אדם שם אשתו חוה היינו שנעשה מן יו"ד וא"ו ע"י שהמשיכו חיות מעולם המחשבה הקדומה לתוך עולם התחתון לכך קראה חוה. כי היא היתה אם כל חי ר"ל שע"י החטא שעשתה והוצרכה לשוב עי"ז נדבקה באם והשורש של כל חי. והמשכיל יבין את כ"ז:
16