אוהב ישראל, עקב ג׳Ohev Yisrael, Eikev 3
א׳ויענך וירעבך ויאכלך גו'. במדרש פליאה אי'. ויענך בטורח הדרך וירעבך מטעם דגים ויאכלך את המן. מכאן רמז להדלקת נרות בשבת. והוא תמוה:
אך בהעיר לב ושום שכל. י"ל דהנה כתיב תחת התפוח עוררתיך. ודרשו חז"ל במדרש דזה הפסוק משתעי בצדקות הנשים אשר היו במצרים. שבשעה שהיו הולכין לשאוב מים הקב"ה הזמין להם דגים בתוך כדיהם ומוליכין אותן אצל בעליהן לשדה ומאכילים ומשקים אותם ונזקקים להם בין שפתים שנ' אם תשכבון גו' הרי שהיו הנשים מעוררות את בעליהן להזיווג ונמצא אז היו אתערותא דלתתא מה שהנוקבא היא מעוררת את הדכר והנה אמחז"ל שמש בשבת צדקה לעניים ונראה לי זהו פירושו דהנה אנו צריכים כל ימי החול לאור השמש כדי להאיר לנו מתוך החשיכה אך לע"ל כתיב לא יהיו לך עוד השמש לאור יומם וירח לאור לילה והי' ה' לך לאור עולם א"כ בשבת שהוא מעין עוה"ב וקדושה עליונה חופף על האדם מאור שבת א"כ למה צריכים אנו לאור השמש ביום זה של שבת אמנם כן באמת דזהו רק בדרך צדקה לעניים היינו מי שהוא עני בדעת וכסיל בחושך הולך ואפי' בשבת מי שהחשיך לו ואין לו השגה לקבל אור השבת אז מזריח לו הש"י בדרך צדקה אור השמש וכמו כן מצות הדלקת נרות בשבת דבאמת בשבת א"צ לאור הנר כי השבת הוא כולו אור ובבוא יום השבת נתמלא אז כל הבית אורה אך הוא בא לרמז על אתערותא דלתתא דהנשים המדליקין נרות בשבת משום שלום ביתם לייחד זכור ושמור והם תיקון האשה לכך היא מדלקת שתי נרות להורות על בחי' זכור ושמור הנ"ל שנשלמו בשבת ונעשה יחוד זיווג עליון ועת זיווג התחתון הוא ג"כ בליל שבת וזה מורה על אתערותא דלתתא היינו שהנוק' מעוררת את הדכר לקבל ממנו תענוג וכנ"ל:
והנה אי' דבמן היו ישראל מרגישין כל הטעמים חוץ מטעם דגים שלא הי' בו וטעמו של הדבר נראה דהנה אמרו חז"ל אתו דרדקי לבי מדרשא ואמרי מ"ט ג' סמוך לד' הוא לרמוז גומל דלים שהג' הוא העשיר המשפיע לזולתו שהוא בחי' נוק' הפושט יד ומקבל. וידוע שלכך הם האותיות של האל"ף בי"ת פנים נגד אחור היינו שהב' הופכת פניה מן האל"ף וכן שאר האותיות הופכים פניהם זה מזה והטעם הוא לפי שכל אות מקבל מאות חבירו הקודם לו וע"כ בוש להסתכל באפי' ולכך הופכת פני' כל אות מאות הקודם לו. וכן הדל"ת הופכת פני' מן הג' כיון שהדל"ת הוא עני דלית לי' מגרמיה כלום רק מה שמקבל מן הג' שהוא העשיר המשפיע. ומאן דאכיל דלאו דילי' ביש להסתכל באנפיה ולזה רצונו הטוב של הש"י שיהא אתערות' דלתתא דעיקר בריאת האדם והנשמה אשר נשלחה מעולם העליון לגוף האדם היה רק להיות עובד את הש"י בתורה ובמצות וע"י העובדא מעוררין השפע טוב מלמעלה ואז מה שאוכלין משלהם הם אוכלין חלף עבודתם עבודת שמים ואז אינם צריכים להיות בושים להסתכל בפני המשפיע כי הם הם בעצמם המשפיעים מלמעלה למטה כל מיני שפע טוב במעשיהם הטובים. משא"כ כשהנשמה היתה עדיין בעולם העליון אז היתה אכילתה וקבלת שפעה בתורת חסד ומתנת חנם. והי' נהמא דכסופא. חנם בלא תורה ומצות. ובלא שום אתערותא מלמטה. והנה ד"ג דהאותיות המה מהופכים למפרע. ד' קודמת לג'. שהוא מורה ומרמז על היכא דיש לנוק' ג"כ בחי' דכ"ר. והוא דהנוק' מעוררת את הדכר להשפיע לה כדי שיקבל אז הדכר תענוג ממנה. אז היא ג"כ בבחי' דכר מה שהיא מקדמת ומעוררת את התענוג. כי ע"י הנוק' נשלם תענוג הדכר וא"כ זהו בחי' אתערותא דלתתא. ולכך קודמת הד' לג'. כי אינה בושה אז מהג'. כי גם היא שוה לו. שהיא ג"כ משפעת לו תענוג. במה שמעוררת א"ע לקבל ממנו השפעתו. אבל במן כי לא הי' אז אתערותא דלתתא. כי היו הכנ"י במדבר. רק שהשי"ת הבטיח להם הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. לכך לא הי' במן בחי' וטעם דג. כיון שהי' בלא התעוררת התחתון היו בושי' מהשפע' זו. לזה כתיב והמן כזרע ג"ד. הג' קודם לד'. מפני שהד'. שהיא המקבל הופכת פניה מן הג' מחמת בושה כנ"ל. ודג הוא בהיפוך שניהם בחי' דכר. מחמת שהנוק' מעוררת הדכר כנ"ל. ועבור זה דגים פרים ורבים. אך במ"ן לא הי' בחי' זו שהי' בלי שום התעוררות מלמטה. ולזה אמרו זכרנו את הדג"ה. ר"ל שהיו מזכירים בחי' של הד' אשר היא בחי' נוק' שמעוררת את הדכר. ואז אין לו בושה מלאכול. אבל ועתה נפשנו יבש"ה. אותיות ביש"ה. אין כל היינו שלא בא ע"י התעוררת התחתון. וזה"ש חז"ל על שלא אכלו מעבור הארץ עד למחרת. מעיקרא לא אכול. דאקרבי' עומר ברישא והדר אכלו. ר"ל כשבאו לא"י ששם היו מעוררין את השפע ע"י העומר שהקריבו והעלו תענוג למעלה. ואז אכלו משלהם. וישבות המן ממחרת. היינו שאח"כ לא אכלו שוב הבחי' מ"ן. ומזה רמז שצ"ל בכל הדברי' אתערותא דלתתא כולי כדי שהנוק' לא תתבייש מלקבל. וזהו נרמז בהדלקת נרות בשבת. דהנוק' מעוררת את הדכר דהוא שלום בית. ולפ"ז מעתה עולין כהוגן דברי המדרש פליאה הנ"ל. וירעבך מטעם דגים. שלא היו במן טעם דגים. היינו שלא הי' בו התעוררת התחתון ולכך היו בושים מלאכול וכנ"ל. וזה"ש מכאן רמז להדלקת נרות בשבת. דהוא מורה על בחי' נוק' שמעוררת את הדכר. ואז נעשה שלום בית. ומכאן מוכח שצ"ל בכ"מ אתערותא דלתתא. וכנ"ל והבן היטב:
1