אוהב ישראל, ראה ג׳Ohev Yisrael, Re'eh 3
א׳עוד בפסוק הנ"ל תנחומא הה"ד לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים א"ת שָנִים אלא שְנַיִם כפל לשון. העניק תעניק. נתון תתן. פתוח תפתח עשר תעשר וכדומה והוא תמוה. ובהעיר לב ושום שכל ודעת. נראה ביאור הדברים. דהנה שהמע"ה קחשיב בהך פרשה דאשת חיל השבח שהבורא כל העולמים בהוב"ש משבח את הכנ"י ואמר כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון. דהוא לכאורה כפל לשון אך שורש הדבר הוא דהנה ידוע דזרע ישראל מאמינים בני מאמיני' מאז עמדו מעמד הנבחר בהר סיני ושמעו מפיו ית' אנכי ה' אלהיך. מזה הדיבור הק' ששמעו מפי הגבורה נרשם ונחקק בתוך לבבות עם ה'. בני אל חי. אלהותו ית'. ורוח וחיות אלהותו. אשר הם נדבקו במקור הלב. וזה הרושם הוא בכל איש ישראל אשר עמדו רגליו על הר סיני אך הרשימה הלזו הוא מלובשת בתוך קליפות החיצונים ח"ו. המכסים הקרב והלב. הוא חומר הגשם אשר הוא מוקף בתאות גשמיות וזרות. אך מי שהוא מבני עליה ויש לו שכל צח. אז הוא משבר הלב. כמ"ש קרוב ה' לנשברי לב שמשברין קליפות הלב. ומסלקין כל התאות והחמדות הגשם והיצר. ומגלין הרשימו הנ"ל. והכל הוא ע"י תורה ומצות מה שהאדם עוסק בזה בדו"ר. ובזה הוא מכניע כל הרע ומשבר הקליפות ומסיר האבן מעל הלב. ואז מתחיל להזריח ולהתעורר הרוח חיים. אשר נפח בו אלהים. ומשכן הרוח הוא בלב ונתגלה הרשימו הק' של אנכי ה' אלהיך. ובעסק התורה והמצות הוא מאיר אור נשמתו ומטהר ומזכך ומצחצח הלב שיהיה נקי מכל סיג. ואז מזה הרוח אשר מתפעם בקרב לבו ומהרושם הנ"ל. נעשה הכנה וכלי בית קיבול להשרות בו שפע קדושה. ולהמשיך עליו אור קדוש מלמעלה שיהא יכול לקיים התורה ומצות ולהאיר כל העולמות מאורות העליונים:
1
ב׳ובזה יובן מאחז"ל שרמזו במתק לשונם באמרם אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. שהוא ע"ד הנ"ל היינו דאין האשה מתעברת רק ע"י שעשאה הבעל כבר כלי דע"י הדביקות שיש להבעל עמה בעת ביאה הראשונה עושה אותה כלי ע"י ההוא רוחא דשדי בגווה שנותן בה חיות וכח. ומזה הרוח שנותן במעיה. נעשית כלי והכנה שיש לה כח אח"כ לקבל הריון בביאה שניה ע"י שמעורר א"ע הרוח הנ"ל ונעשה מזה הכלי התעוררות הכח להוליד אח"כ וכמ"כ הם הכנ"י היינו דהבורא כל העולמים בהוב"ש השפיע לה רוח קדושה וטהרה. אז במעמד הר סיני הנבחר. ונתן אז מרוחו עליהם ועי"ז נעשה רשימו וחקיקו אח"כ כשאדם עוסק בתורה ובמצות אז הוא מעורר הכלי והרשימו הנ"ל ונמשך להרשימו הנ"ל אור רוחני ושפע קודש. ויכול להוליד תענוג גדול באורות עליונים אך לאו כל אדם זוכה לזה שיהא היכולת בידו לגלות הרשימו הנ"ל כ"א ליחידי סגולה בני העלייה אשר להם הכח והגבורה להתגבר על יצרם ולבם ברשותם ומסירים כל החיצונים ומשברים כל הקליפות ואז נתגלה אצלם הרשימו הנ"ל. אבל המון עם וכללות של הכנ"י אשר המה משוקעים בתוך עסקי עולם הגשמי ומלובשים בתאות וחמדת המדומי' ולאלו אין להם זה הכח לשבר לבושי הלב ולעורר הרשימו אך התיקון שלהם הוא דכשיש להמון עם דביקות וחיבור עם הצדיק שבדורם אז יכול להתמשך עליהם הארה להרשימו הנ"ל אף שבפ"ע אין כח בידם מ"מ ע"י שהם דבוקים ומחוברים ואוהבים הצדיקים עובדי הש"י. ואז הצדיקים בודאי יש יכולת בידם לגלות הרשימו הנ"ל. ואז כשהצדיקים מושכין הארה לרשימו הנ"ל אז מרגישין ג"כ שאר האנשים הדביקים בהצדיקים ומחוברים להם בקשר אמיץ. וגם עליהם ממילא יופיע אור עליון ועל ידי אור הצדיק מאיר ג"כ הרשימו מאור נשמתם. וזהו כוונת ויחוד של קריאת שמע שאנו מייחדין ומקבלין ע"ע עמ"ש באמרינו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. דהד' מורה על הכנ"י בחי' ד"ל אספקלריא דלא נהרא דלית לה מגרמה כלום זולת מה שמשפיע לה צדיק העליון אור הזרוע בו ומשפיע להכנ"י ע"י הדביקות והחיבור שיש לה עמו. והצדיק מושך שפע מבחי' גבוה אפילו מבחי' כת"ר. כתרו ישועה. שע"י עובדות עובדי ה' הקב"ה מכתיר א"ע בהתענוג שיש לו מעובדי ה' ואז ממשיך ישועה מבחי' כתר הנ"ל. שהוא בחי' אל"ף. פל"א עליון ומשם ממשיך דרך השתלשלות העולמות ומדות ואורות עליונים הרמוזים בחי"ת ומשפיע אל הד' שהוא הכנ"י ע"י שיש לה יחוד וחיבור ע"י עובדי ה' אז נמשך השפע אל הד'. ונתמלא פגמה ונעשה ה'. והנה (כמו כן יש בכללות הכנס"י) כשהאדם עושה מצוה בדו"ר. אז שכרו הוא שזוכה לעשות מצוה אחרת. ששכר מצוה מצוה. דע"י מה שעושה מצוה ראשונה. עושה עצמו כלי והכנה ועושה רושם שיהא יכול למשוך ע"ע רוח קדושה שיזכיהו הש"י עוד הפעם לעשות מצוה זו בשכל יותר גדול. וכשזוכה לעשות המצוה שנית. אז שוב מזאת העשיה השנית עושה ג"כ כלי ורשימו לפעם אחרת. נמצא שמכל עשיה עושה הכלי והכנה לקיים עוד הפעם ביתר שאת. ומעתה א"כ מיד שעושה הכנה ומתאווה ומשתוקק לעשות ולקיים עוד הפעם. אז אע"פ שעדיין לא עשה. מכ"מ כיון שבמחשבתו ורצונו באמת לעשות המצוה עוד. מחשבה טובה מצרפה הש"י למעשה. ואז מן השמים מסייעין לו לגמור ולהוציא מחשבתו ורצונו מהכח אל הפועל לקיים עוד הפעם אותה המצוה. וכשהאדם מתנהג עצמו כך כל ימיו. אז הוא ניצול ממצודת היצר הנמצא בתוכו של אדם המצנן את לבו מחום האש הבוער ומתלהב בקרבו ומחמם א"ע לעשות איזה מצוה בהתלהבות גדול לשם הש"י. אז בא היצר ומצנן ומקרר דעתו ורוחו להתעצל בדבר ויפרוש מהמצוה. אבל כשהאדם מתנהג א"ע בבחי' הנ"ל. שעושה תמיד בכל עת א"ע כלי והכנה ע"י עשיית איזה מצוה שיוכל עוד הפעם לעשותה. א"כ כיון דכבר עשה המצוה ברצונו ומחשבתו הטהורה כנ"ל. הגם שעדיין לא עשאה בפועל ממש. עכ"ז שוב אין כח ביד היצר לצננו מהאש הבוער בלבו. מאחר שכבר קיים אותה המצוה בכח וברצון הטוב באמת. ועשה עצמו כלי והכנה לעשות עוד זו המצוה. אז משמים יסייעוהו לגמור המצוה. וזהו כוונת תוה"ק שרמזה לנו בכפל התיבות. נתן תתן. עשר תעשר. וכדומה על כוונה הנ"ל. דכשהאדם עושה פעם א' איזה מצוה כגון צדקה או מעשר וכדומה. יכוין אז במחשבתו לעשות עצמו בעשיית מצוה זו כלי והכנה שיהא כח בידו לקיים עוד הפעם מצוה זו ביתר שאת וזש"ה עשר תעשר. ר"ל שתעשר עכשיו על בחי' וכוונה זאת שיהא ברצונך ויכולתך לעשות עוד מצות מעשר. ובזה אתה עושה בקרבך כלי והכנה לעשיית מצוה זו שנית. וממילא עי"ז הוא ניצול ממצודת היצר שלא יהיה שוב יכולת בידו לצננו אח"כ כיון שכבר הוא מוחזק בעשיית מצוה זו כי הלא עשאה כבר שני פעמים. היינו עשייתה פעם א' בפועל. ועוד הכנה ורצון ומחשבה באמת על העתיד שיהא סיפוק בידו לעשות עוד מצוה זו. ומחשבה טובה נחשבת ג"כ כמעשה. וזהו שאמר שהמע"ה השבח של הכנ"י כפה פרשה לעני. ר"ל שבעת ההוא שפורשת כפה בנתינת צדקה לעני. אז באותו עת וידיה שלחה לאביון במחשבה היינו כנ"ל. שיהא כח ויכולת בידה לעשות ולקיים עוד מצות צדקה ביתר שאת בשתי ידיה. שמצפת ומייחלת הכנ"י מתי יגיע העת שתזכה לקיים עוד המצוה של צדקה בבחי' יותר ויותר לאין שיעור וגבול. ואז עי"ז לא תירא לביתה משלג. ר"ל לא תירא מהיצר של של"ג היינו תשלג בצלמון. שהוא מצנן ומקרר את האדם ואינו מניחו לקיים המצוה. אשר ע"כ מבטיחה שלא תירא הכנ"י מזה. כי כל ביתה לבוש שנים היינו שְנַיִם כנ"ל. שהוא מלובש בכח שני עשיית המצוה. היינו עשיית המצוה פעם ראשונה בפועל ממש. ועוד הכנה וכלי ורצונו הטוב באמת לעשות עוד הפעם והוא נחשב ג"כ למעשה והרי הם שנים ואז שוב אין כח בהיצר לבטל ולמנוע אותו מעשייתה שנית. רק אדרבה מסייעין לו מן השמים לגמור עוד עשיית מצוה זו. בכל טוב ובשלימות יותר. וכיה"ר שנזכה כלנו לעשות כנ"ל. אמן:
2