אוהב ישראל, שמיני ג׳Ohev Yisrael, Shmini 3
א׳זאת החיה אשר תאכלו. תנחומא זה שאמר דוד המלך עליו השלום לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי. וי"ל כוונת המדרש. דהנה באמת כל התורה כולה ומצותיה שייכים גם בשמו ית' ברוחנית דגם הוא מקיים התורה והמצות כמאחז"ל מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין. והיאך שייך ענין אכילה אצלו ית' כביכול. אכן הלא נודע ליודעי חן. ובפרט בזוה"ק מצינו שמכנה ענין אכילה גם אצלו ית'. וכן אמר שלמה המלך עליו השלום אכלתי יערי עם דבשי אכלו ריעים שתו ושכרו דודים. והקב"ה קורא את הכנסת ישראל אחותי רעיתי. ואי' במדרש. רעיתי פרנסתי. והענין הוא על דרך שאמרו חכמינו ז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. היינו דעל ידי מעשיהם הטובים הם משפיעים תענוג ושעשועים להבורא ית' וית' ומוסיפין כח בגבורה של מעלה כביכול עד"ה תנו עוז לאלהים והוא מקבל תענוג באין שיעור במה שאנו עושין רצונו ומקבלין על עצמנו עול מלכותו ית' וזהו נק' שביעה ואכילה שלמעלה:
1
ב׳והנה אצלו ית' כתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. רצה לומר דהוא ית' משביע לכל חי ברצונו הטוב אף שאינו לפי שורת הדין דרצונו הטוב הוא א"ס וא"ת ולכן אין שיעור וערך וגבול להטבת רצונו. דעיקר כוונתו בבריאת העולם היה להיטיב לברואיו וליתן להם מתנת חנם ושלא לדקדק כ"כ עם נבראיו ולהשפיע להכנסת ישראל כל טוב ומיני חסדים בלי גבול ושיעור אך מלך במשפט יעמיד ארץ שהוצרך העולם להתנהג במשפט ובדין כדי שיהי' קיום להעולם ולהנבראים. אבל מצד רצונו הפשוט חפצו רק להיטיב ובזה הרצון הוא משביע לכל חי. וכמ"כ הכנסת ישראל על ידי שהם מקיימים התורה והמצות ומסגלים מע"ט הם משפיעים תענוג ושעשועים ונחת רוח להבורא ית'. והנה כשאנו מסתכלין במעשינו איך שכל התענוג והשעשועים הבא ממעשינו להשי"ת הוא כאפס ואין נחשב לפי ערך הראוי לנו לעבוד אותו ית' בכל מיני עבודות. אך שאינו באפשרי בכח האדם למיעוט השגת שכלו ועובד את הש"י רק לפי ערך כחו ושכלו אבל ברצונו חפץ ומשתוקק מאוד ונכסף ומתאווה לעבדו יותר ויותר ממה שבכוחו והשגתו וזה הרצון והתשוקה חשוב לפניו ית' למאוד ומקבל מזה תענוג ושעשועים גדולים לאין שיעור כי נקשר זה הרצון של האדם ברצונו ית' ואז נעשה ייחוד וזיווג הבורא עם הכנסת ישראל וזה אכילה תענוג שלו כביכול כשאנו משביעין אותו ית' ברצוננו הטוב וצופה ומביט שמאוד יכסוף לבבינו להשפיע לו בכל עת תענוג ושעשועים בכל האפשרי ויותר ואז נחשב זה הרצון אצלו ית' כמעשה ממש כמ"ש רצון יראיו יעשה. היינו שהרצון נחשב להעשיה:
2
ג׳ואפשר יש לכוין זה בפי' המשנה של אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הה"א אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ שלא לקבל פרס כך יש נוסחאות וי"ל המכוון בזה דשמעון הצדיק בא לזרז אותנו דעבודת האדם לפי מה שיכול עכ"פ יהי' באמת בלב שלם ובנפש חפצה ולא יהי' כמצות אנשים מלומדה רק לקיים רצונו ית' בכל האפשרי ומה שאין בכחו והשגתו לעשותו ישלים ברצונו הטוב היינו במה שחושק וכוסף ומתאווה לעשות יותר ויותר בפועל ממש וזה הרצון הטוב נחשב לפניו ית' באמת כמעשה ממש כי הוא ית' יודע מחשבות האדם והשגתו שכל מה שבכוחו הוא עושה בלב שלם. ועל היותר מכוחו והשגתו הוא כוסף ומתאווה וע"כ מצרף הש"י מחשבתו הטובה למעשה ממש כי הוא ית' יודע האמת שאם היה משיג יותר ויותר היה עובדו ג"כ יותר ויותר כנודע. והנה באמת אין לו להאדם לעבוד את הש"י עבור תשלום גמול וקבלת פרס ושכר טוב בעוה"ז או בעוה"ב והגם שאנו מאמינים ויודעים זה בבירור שהש"י אינו מקפח שכר כל בריה והוא משלם וגומל לאיש חסד כמפעלו. ואנו צריכין בכל עת ורגע לטובתו ולחסדו בלי הפסק רגע א' ומבקשים ממנו כל צרכינו כי על מי נשען אם לא על אבינו שבשמים ית'. אך אם באמת האדם עובד את הש"י באמת בכל לבבו ורצונו הטוב אז אינו חסר לו כלום ונקשר ברצון שלו במדת כ"ל כמ"ש באאע"ה וה' ברך את אברהם בכל שנתקשר במדת כל בחי' צדיק הוא מדת ההסתפקות ואז אינו חסר שום דבר אבל אם האדם אינו עובד הש"י בכל לבו עבודה תמה הגם שמקבל שפע טוב מהש"י הוא רק בדרך פר"ס לשון חתיכה ע"ד פריסת מלכותך והוא חסר מכל כי אין לו עדיין מדת הסתפקות ועיקר עבודת האדם השלם צ"ל כ"כ עד שיהא קשור במדת כ"ל וזה"ש (שמעון הצדיק) א"ת כעבדים כו' לקבל פרס היינו רק פר"ס חצי דבר כי הגם שנותן לו הש"י שפע טוב ואינו מקפח שכרו. עכ"ז אינו נחשב בעיני האדם רק למחצה. כי אין לו מדת כ"ל שהוא ההסתפקות רק תהיו כעבדים כו' ע"מ שלא לקבל פרס כ"א לקבל הכ"ל. היינו שיזכה אז למדת כ"ל. שהוא הסתפקות כנ"ל. וזה בא ע"י עבודה השלימה של האדם. עד שנתקשר במדת כ"ל הכוללת כל הטובות והברכות:
3
ד׳ונחזור לענינינו דאכילה של מעלה כביכול הוא מה שאנו עם קרובו וסגולתו משביעין אותו ית' כביכול בתענוג ושעשועים ונ"ר הבא ע"י מעשינו כפי כח השגתינו. וחיות הקדושה העולה מעלה מרצונינו הטוב:
4
ה׳והנה יש כמה מיני חיות קדושה העולה מעבודת האדם כי עבודת הש"י הוא נחלק לכמה בחי' שונות. מצד העובדים שאינם שוים בכוחם והשגתם. וחיות הקדושה העולה מעבודת כולם נק' חיות הקודש ונושאים את הכסא. כי יש צדיק שעובד הש"י בחיות והתלהבות מאוד ולבו בוער ממש כאש זהו חיות אש. ויש חיות העולה ע"י מצות ומע"ט וזה החיות מכונה בשם מים. ויש חיות העולה ע"י עבודת האדם הבא מבחי' מ"ה. ונפשו כעפר לכל תהיה. ע"ד שאמר אאע"ה ואנכי עפר ואפר. ויש חיות העולה מעבודה הבא ע"י התעוררות העליונים והוא בחי' רוחין קדישין. המעוררים את האדם לעבודתו ית'. והנה אלו הד' חיות נושאות את הכסא. כי גם באדם יש כסא היינו שגופו ורמ"ח איבריו הם כסא מרכבה לכבודו ית'. וד' חיות הנושאות אותו הם הד' יסודות אשר יש באדם. אש. רוח. מים. עפר. וצריך האדם לחזק הד' יסודות וליתן בהם חיות כדי שיהיה בהם כח לעבוד אותו ית'. והחיות שלהם הוא על ידי האכילה שהאדם אוכל. כי יש ד' מינים. דומ"ם. צומ"ח. ח"י. מדב"ר. וכ"א משונה במזגו וטבעו מחבירו. ויש כמה מיני מאכלים אשר בזה יש התגברות יסוד האש. ובזה יסוד האויר. ובזה יסוד המים. או יסוד העפר כנודע לחכמי הטבעים והרופאים. וע"כ ע"י שאנו אוכלים המאכלים בקדושה בזה אנו נותנים כח וחיות קדושה להיסודות הנ"ל. וזהו שכתבה לנו התוה"ק איזה מיני חיות שהם טהורים וכשרים לאכילה. ואיזה חיות הם טמאים. כי יש כמה מיני חיות אשר הם רע להאדם. והם מכונים בשם חיוות ברא חיות רעות. והוא ית' מבין ויודע האמת. שאלו העופות והבהמות הטמאות אינם טובים לזרע ישראל כי ישקצו את נפשותיהם ע"י אכילתם כנודע מחכמי האמת טעמים נכונים על איסור אלו העופות כו'. אשר ע"כ סדרה לנו התוה"ק החיות הטהורות והתירה לנו לאכול אותם בקדושה ובכשרות כדי לחזק חיותינו לעבודתו ית'. וזהו שכ' המדרש. ע"פ. זאת החיה אשר תאכלו. ר"ל דעיקר האכילה הוא החיות. מה שאנו עושים רצונו ית' ומעלים החיות והרצון הטוב כנ"ל. וז"ש דהמע"ה לעשות רצונך אלהי חפצתי דעיקר העבדות הוא להשלים חפציך ורצונך. ותורתך בתוך מעי. ר"ל כשהאדם מכניס לתוך מעיו מה שהוא מותר ע"פ התורה ואוכל אותו בקדושה ואנו משלימים רצונו ית' שאנו מקבלים עלינו עול מלכותו ית' ומצותיו. עי"ז אנו נותנים שביעה וחיות לעילא כביכול ונעשה יחוד למעלה כנ"ל:
5
ו׳או י"ל שהוקשה להמדרש הנ"ל. לשון זאת החי' כמראה באצבעו. וכי משה היה מראה לבנ"י איזה מין כשר. ואיזה מין טמא. דהא לא מסר להם רק שידעו ע"י סימני טהרה איזה לאכול. והגם שהקב"ה הראה למשה כל מין ומין כמו שדרשו חז"ל. אך לישראל לא הראה משה המינים בעצמם. רק הודיעם סימני טהרה. אכן ע"פ דרכינו הנ"ל י"ל דזהו סימן מובהק להאדם לידע איזה מין טהור וכשר לו לאכול. דבאמת אדם אשר אין חפצו ורצונו כ"א להשלים רצונו ית' ולהעלות בכל עת תענוג ושעשועים להבורא ית'. אז אינו יכול ליקרב אליו שום דבר איסור. כי כל דבר הכשר ויש לו חיות ונקשר בשורשו הקודש אז טבעו תמיד שחושק ומתאווה ונכסף לעלות ולדבק בשורשו. משא"כ דבר איסור וחיצונית אשר הוא נפסק מהשורש אין לו רצון כלל להיות לו עליה כי א"א וא"כ המאכלות האסורות אשר הם מטמטמים את לב האדם וע"י נפסק האדם מן רצון הבורא ית'. ואז בודאי זה האדם שחפצו ורצונו להשלים רצונו ית'. ובא לפניו דבר איסור אז לא יוכל להתקרב אליו ואין לו רצון כלל לאכול אותו כי זהו נגד רצונו ית'. ובודאי מה שהש"י מזמין לפניו. ורצונו מסכים שיאכל אותו. אז ידע ויבטח שטוב הדבר וכשר לפניו שיהיה עליה לדבר המאכל ההוא ע"י האכילה הלזו כנודע ליו"ח. דהקב"ה מזמין להצדיקים אותם הדברים הצריכים לעלות. וא"כ התורה הוא בתוך בני מעים של האדם השלם. היינו שע"י הבני מעים יוכל להבחין אם מתאוים לאכול זה המאכל שהוא לפניו אז יאכל וא"ל לא יאכל כנ"ל. וזש"ה. זאת החיה אשר תאכלו. ר"ל אותם הדברים שחפציכם ורצונכם יהיו לאכול זאת. בודאי הוא כשר ויהיה נמשך חיות למעלה ע"י אכילה זו וז"ש המדרש. רק באופן כמ"ש דהמע"ה לעשות רצונך אלהי חפצתי. אז ותורתך בתוך מעי. ר"ל דכל מה שאמרנו הוא רק באדם שכל מגמתו וחפצו אינו אלא להשלים רצונו ית'. אז תורתו בקרבו ויוכל להבחין בעצמו איזה יוכשר לאכול אשר הוא רצון הבורא ית' בכך. והוא ית"ש יזכינו שנהיה מן העושים רצונו ית'. באמת ובלב שלם כיה"ר אמן:
6