אוהב ישראל, וירא ז׳Ohev Yisrael, Vayera 7
א׳בשם הרב הגאון הגדול מוה' בצלאל דודו
1
ב׳ויאמר יצחק אל אברהם גו' ואיה השה גו' אלהים יראה גו'. להבין מהו התירוץ על קושייתו של יצחק עכ"ז הי' לו ליקח שה מביתו. גם קשה למה לא הוקשה ליצחק בעת לכתם מביתם תכף כשלא ראה השה עמם. אמנם י"ל. דהנה איתא בפסחים גבי ע"פ שחל להיות בשבת נידון שחיטת הפסח. שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו. א"ל הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בין צמרו. מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ומקשה הגמ' הא קעביד עבודה בקדשים. ומתרץ כהלל. דתניא מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה חולין לעזרה ושם הוא מקדישה. וסומך ידיו עליו כו' עכ"ל הגמ'. ועפ"ז יש לומר דזה היה כוונת יצחק שלא שאל על השה לעולה היכן הוא מעת צאתם מביתם תכף. מחמת שמתחלה סבר בדעתו שהוא בעצמו יהיה העולה וכך הי' רצונו באמת ותמים להיות נקרב ע"ג המזבח לעולה לרצון לפני השי"ת. אך אח"כ כשראה יצחק ששם אביו עליו עצי העולה להיות נושאם על כתפו. אז הבין והכריע בדעתו ושכלו שא"א שיהא הוא בעצמו הקרבן עולה. מאחר שהוא עושה עבודה זו שנושא את עצי העולה. והא אסור לעבוד עבודה בקדשים כקושיית הגמ' לזה שאלו אז ואיה השה לעולה. ואביו השיבו כתרוצה של הגמ' היינו כהלל. ר"ל שאינו מקדישו עד שמביאו לעזרה. כדי שלא יבוא לידי מעילה. וזהו אלהים יראה לו השה. כשירצה שאקריב שה לעולה ואם לאו. בני. ושם אקדישך. ונמצא לע"ע אין שם קדושת מזבח עליך. ודפח"ח:
2