אור המאיר, כי תצאOhr HaMeir, Ki Teitzei
א׳כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. נראה לבאר בהקדים פ"ה חציך שנונים עמים תחתיך יפלו בלב אויבי המלך והכוונה להורות לאדם דרכי עבודת התפלה לשים עיקר מגמתו לצורך גבוה ולא לצורך עצמו וכיון שנמתק למעלה ינצל מצרת עצמו ג"כ אמנם עיקר הכוונה בסדר התפלה להעמיק שאלה למעלה ונודע מהתיקונים שקורא לאותיות וצרופי תיבות חצים כנזכר בפ' הקודמת ורומז הכתוב חציך יהיו שנונים לירותם בחזקה היינו בדחילו ורחימו ועבותות האהבה אזי תועלתך גדולה וכחך בפה שעמים תחתיך יפלו וכבר בארנו למעלה להיות האדם עולם קטן ממילא משורשים במלא קומתו מה שיש בעולם יש בכח אדם ובידו לנוטעם בהשכיל עשות רע ח"ו ולהפך במעשה המצות ותורה ותפלה יגרשם וישלחם מקרבו כמבואר לעיל פירוש הכתוב אתה ידך גוים הורשת ותטעם בעשות רע ובכשרון המעשים תרע לאומים ותשלחם ע"ש אורך הענין וזהו חציך שנונים עמים תחתיך יפלו אמנם בתנאי הקדום שאל ישאול עבור צער עצמו ממעיק האויבים כ"א בלב שלם תשים מגמתך היותם אויבי המלך מלכו של עולם ולזה תדאג לבך שהשכינה היא בגלות ושפחה תירש גבירתה וישלטו ביהודים לעשות עמהם כרצונם ובכל צרתם לו צער והשכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ולא שתשית לב להעביר מעליך צרות האויבים המעיקים אותך כי חצים כאלה אין ממש בזריקתם ואין רשומו ניכר למעלה וגם החויא לא חשיב להו לכלום. וכזה נרמז בפ' שופטים.
1
ב׳כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך ופירש"י בעיני כולם כסוס אחד עם רב ממך בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב והכוונה כאשר כבר קדם לנו הדבור כל זמן שהאדם תחת התחלקות הזמנים ואינו זוכר מבורא עולם אזי כל הקרה לפניו נדמה בעיניו ריבוי כיון שאינו דורש האחדות וכל זמן שהוא מקושר בפנימיות מחשבתו לרוממות אלהותו שם מקום האחדות והוא נעשה ג"כ אחדות גמור. אתו יתברך ואז כל המעיקים ומקריות הקרים לו המה רק כסוס אחד ורכב אחד וכיון שמשיג ומבין היותם רק אויבי המלך כמדובר אזי אינם נחשבים לכלום ואם נדמה בנפשך ומורה בלבבך היותם עם רב ממך הכל בסבתך לערך חלקי ענפי הטומאה ומגע נכרים אשר בקומתן שלא טיהרת עדיין מדותך ממום לכן נדמה לפניך ריבוי מעיקים מעם רב ולזה רומז הכתוב כי תצא למלחמה על אויביך כלומר נשכח ממך היותם אויבי המלך מלכו של עולם כ"א תרע עיניך בהם היותם אויביך דייקא וכיון שכן מודיע הכתוב ראה מה אתה גורס מה שהיה ראוי וראית רק סוס א' ורכב א' במלחמת יצה"ר כמדובר ואתה הסכלת עשות בהפרידך ממקום האחדות ונעשה עם רב ממך דייקא אבל בעיני אינו רב ומעתה תאיר עיניך בכתוב כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידיך ופירש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר ירצה ע"ד האמור כי באמת אם עורך במלחמה מול צר ואויב ופיו ולבו שוים לשאול עבור צורך גבוה כי עיקר דאגה בלבו שהמה אויבי המלך והשכינה בגלות והשפעה נשפע אל החיצונים ושפחה תירש גבירתה לזה מיצר ודאג לבו בקרבו ואינו מרגיש מצער עצמו כלום כזה נקראת מלחמת מצוה כי באמת זהו תכלית הבריאה וכללות תורתינו הקדושה והתפלה ומעשה המצות רק לצורך גבוה להעלות איברי השכינה ממדריגת התחתונים ונ"ק המתפזרים בכל מקום להעלותם לשורשם ולזה יחגור כלי קרב לירות במו אופל הסט"א אמנם הכסיל אשר לא יבין את זאת ואינו חש על כבוד קונו לשום רוחו ונפשו ועיקר מגמתו בתורה ותפלה ומעשה המצות עבור צורך גבוה כ"א כל עצמו ללחום מלחמתו להקל צערו מעליו ומאת ה' שכוח לוח לבו זה נקרא מלחמת הרשות ולזה העמיק רש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר ונלמד ממלת אויביך דייקא ולא אויבי המלך מלכו של עולם מה כתיב ונתנו ה' אלהיך בידך ירצה אפילו שתפעול עם תורתך ותפלתך שיתן הקב"ה את האויבים בידך עכ"ז תועלתך מועטת כי במלחמה כזה לא תפעל רק ושבית שביו כלומר שביו של החיצונים ששבה כבר וטורפה הקליפה לעצמה את זאת תוכל ולא יותר משא"כ אם הערכת מלחמתך מלחמת מצוה עבור צורך גבוה תועלתך גדולה ונשגבה לפעול יותר ויותר במקום גבוה ורמה ודו"ק מאוד:
2
ג׳או יאמר כי תצא למלחמה על אויביך וגומר וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ע"ד שבארנו למעלה פ"ה מהר ההר תתאו לבא חמת בתמיה יגיד הכתוב על עם קדוש ישראל היותם מובחר הברואים עמוסים מני בטן המלאה אחיזת נשמתם בגבהי מרומים והן המה המעותדים לבנות קומת השכינה לערך אחיזתם בקומתה והיינו בהבאת צוואריהם בעבודת אדוניהם עם כל פרטי עבודתיהם לעשות בתחתון ולרמוז בעליון אזי נעשה לה יפה תואר ויפה מראה להראות פנים לפני הקב"ה לומר חזי במה ברא אתינא לגבך ולהיפך כשאין צדיק בארץ להכינה ולסעדה לעסוק בבנינה אזי אין לה הרמת ראש להתפאר וחשך משחור תארם כ"י בסוד נקודה שחורה כמ"ש שחורה אני ונאוה וכאשר כבר דברנו מזה במקומות רבים ע"ש ולזה מתמיה הכתוב מהר ההר מורה מעלתם הרמה כדברי רש"י כתפוח קטן על גבי תפוח גדול ורומז לחכמה לרוב אסיפת השגה קורא קטן איך תאבד מעלתכם הרמה והנשוא תתאו לבא חמ"ת חמת ר"ת "חשך "משחור "תארם ירצה לתואר השכינה אין תואר לה ולא מראה שתבנה ותכונן באמצעות כשרון פעולתכם ונעשית בסוד נקודה שחורה מול זה בא הרמז בתורה כי תצא למלחמה על אויבך ללחום את מושל הוא היצה"ר בהלחמו ביום קרב ומלחמה כי צופה רשע לצדיק ובכל יום מתגבר עליו והוא מלחמה הגדולה והכבדה כל שבעים שנותיו ואם בגבורות שמונים שנה אין לו לאדם ללחום אלא מלחמת היצה"ר הן בתורה ותפלה ואפי' לעת האוכל אמרו שעת אכילה שעת מלחמה וראית בשביה משמעות לשון ראיה הוא ל' חשיבות כנראה ברז"ל ששמשו בלשון זה רואה אני את דבריך או רואה אני את דברי אדמון ומרמז הכתוב לאיש הישראלי ביום הלחמו ביום קרב מאיזה הענין באשר הוא שם יראה להחשב את השכינה מדת המלכות הנקרא יפת תואר היותה בשביה ולזה ידאג לבו בקרבו להוציאה מגלות להחשיבה ביפה תואר וקומה בנויה לפני הקב"ה וכנזכר בפתיחת דברינו מלחמה כזו נקראת מלחמת מצוה ותורתו ותפלתו שמורה חצים לגבי חויא יפלח כבדו דסט"א ומה מאוד צריך לזריקת חצים כאלה זריזות וחריצות ובהירות הלב בכל פרטי פעולותיו ועובדותיו שנוהג בעולם ואפי' מצורכי הגוף המוכרח בהם אל יפרד פנימיות מחשבתו מדביקות ולראות גם שם התלבשות איברי השכינה ואזי יתכן לו להוציא דיבור לפני אלהים בלתי ערבוב מחשבות תערובות חוץ לשלול אנשי זולתם הממלאים בתיהם היינו צירופי תיבתם ובתים שבונים בתורה ותפלה ממלאים במלוי זהב וכסף וכדומה מצרכיותם הגשמיות ידע נאמנה שגם תורתו ותפלתו תועבה ואינה ראויה לפני המקום ונעשה מחיצה של ברזל בינם לבין קונם מול זה בא הרמז בר"ת כי תצא למלחמה על אויביך ר"ת כתל להורות את הנ"ל כיון שכל עצמם ללחום מלחמת אויביהם דייקא ולא אויבי המלך מלכו של עולם אזי נעשה מסך מבדיל בכתל המפסקת מעבור תפלה למרום וכת"ל חסר אות ו' המורה על הקב"ה הכינוי באות ו' כי הוא מחזיר פניו מתפלה כזו ודו"ק:
3
ד׳ובאופןׂ אחר וראית בשביה אשת יפת תואר ע"ד שבארנו פ"ה וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים והכוונה להורות יתרון מעלות הקדושה המכונה בשם חברון לשון התחברות אליו ית' מאין ניכר ונגלה בחי' יתרון אורה ידוע יתרון האור ניכר מחושך כנזכר במקומו ורומז הכתוב וחברון אליו ית' היינו המדבק במדותיו הקדושים ומחבר א"ע להקב"ה שבע שנים נבנתה כינוי לקומת השכינה שנבנתה באמצעות שבע שנים המורים ז' מדות הקדושים וניכר מעלתם ויתרון אורה לפני צוען מצרים מורה גבול הרשע לעומת גבול הקדושה מכאן נמשך יתרון שבח ויתרון אור ולזה העמיק רש"י ברוח קדשו מבונה מכל טוב אחד משבעה בצוען ונעשה לה יפה תואר ויפה מראה ביתרון השלימות וכמו שיסד הפייטן ביוצר שבועות תואר כלה מאד נתעלה במתן תורה כי בהכינם בני ישראל לבם לאביהם שבשמים אז במעמד הקדוש ונפסק זוהמתן וכלה הכלולה נעשה יפה תואר ומעולה ביתרון שאת ואור מפסיקת זוהמת מצרים וזהו מרמז וראית בשביה אשת יפת תואר כלומר בשביה עם השביה תחשיבו אותה ביפה תואר ומראה למחשבה אליו יתברך באמצעות חשכת השביה שתהא מבונה על אחד משבע בצוען וזהו וראית משמעו לשון חשיבות בשביה עם השביה המורה גלות השכינה המלובשת במדריגות התחתונים אדרבא משם תגרמו לה חשיבות כמדובר ודו"ק:
4
ה׳כי יקרא קן צפור לפניך וכו' שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך נודע מספרים אשר במצוה זו תולה גופי תורה ועבודה כדאיתא בכוונת סוד שלוח הקן ואומר הכתוב כי יקרא קן צפור לפניך כלומר כל עצמה של העבודה לפניך רק בדרך והיינו שתולים עבודתם בדבר ואפי' אהבה ויראה וכללות מדותם תולה בדבר ובטל דבר בטלה אהבה ויראה ואם אין יראה אין כלום ונפסק מעיקר עבודתו את הבורא ב"ה מודיעו הכתוב מה יהיה משפטו באחריתו שלח תשלח את האם ואיתא בזוהר שדרש ע"פ אם תשכבון בין שפתים אל תקרא אִם אלא אֵם דהיינו אימא עילאה תשלח אותם משפתים להיות פיו ולבו שוים לדבק בסוד עולם הבינה ששם למעלה מהזמן ואין מגע נכרי מגיע לשם כלל שלח תשלח את האם מרעיונך ופנימות עומק לבך ואת הבנים מורים עולם בבנין עולם הנפרדים את זה תקח לך וראה מה אתה בורר לך לחלקך כיון שנופל האדם תחת הזמנים בהתחלקות המדריגות רבים צרים עומדים עליו ממאורעות ומקריות פגעי הזמנים בכל שעה ורגע ואינו יכול ליתן עצות בנפשו באיזה אופן יפטור מהם באין מבין שמשלו נתנו לו והכל תולה בהכנת לבו והכנסת צווארו בעבודת אדוניו החזק או הרפה באקראי וכל עצמ' תלוי בסבת קבלת פרס אירע לו ככה ע"כ והחי יתן אל לבו לדרוש אחדותו ולהגביה את עצמו למעלה מהתחלקות כ"א ידבק א"ע עם ראשו ורובו וסוד פנימית מחשבתו למקום אחדות ואז טוב לו בזה ובבא אמן:
5
ו׳כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. הנה כלל מונח בידינו שהתורה הקדושה ישנה בכל אדם יחד עשיר ואביון וא"כ במה יקיים העני שאין בידו לפורטה פסוק כי תשה ברעך כיון שאינו נושא ונותן במו"מ עם בני אדם והנראה אשר בכאן דברה תורה כנגד בני אדם גם בני איש החוזרים פניהם מהתורה והעבודה ויפנו אל מדעתם לצאת לפעלם ולעבודתם עדי ערב לרדוף כקורא בהרים אחרי הכסות והמזונות ודירה נאה וכדומה ולא ישיבו אמרים ללבם לומר עם נפשם עד אנה יכלו כחם לריק ויגיעם להבל ומתי יהיה הקץ לרדוף אחר מזון הנשמה שלזה תכלית בריאתו בעוה"ז וכשבא המוכיח להוכיח על פניהם עד מתי תניחו מלאכת הקודש עיקר תורת עבודת איש הישראלי ולמה תמאסו את העיקר ולתפוס את הטפל אזי מענה בפיהם קשה מזונות של אדם ואין לחם יורד משמים ולכן אפי' היום קצר והמלאכה מרובה להשתדל על המחיה היום עם הלילה ואיך לא יעטו כמעיל בשתם אם כמעשיהם כן הוא א"כ יתרון האדם מן הבהמה אין וככל הגוים בית ישראל המה המשתדלים ג"כ יומם ולילה אחרי המותרות כי אם בזאת נאות לו לאדם להשלים את נפשו את האלהים להסתפק במיעוט וכל מה שחננו אלהים אפי' במעט מזעיר ידמה בנפשו כאלו גם זאת רק בתורת צדקה כי כל אדם יודע בפתיחת ערכו ומיעוט עבודתו אם הבורא ברוך הוא ואינו ראוי לערך מעשיו אפי' לחנון מעט כזה ומה שחננו אלהים אינו כ"א חסד אל וטובותיו העודפים על בני אדם ומרבה להיטיב עם בריותיו מדרך צדקה וחז"ל נתעוררו שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה אלו הצדיקים שכל העולם ניזונין מצדקה והם ניזונים בזרוע אשר ראוי לתת להם מבית המלך בכשרון פעולתם הטובים הנה בודאי בני עליה המה מועטים שניזונים בזרוע ידם כי אלף שנים אלו יחיה אדם היפרע חוב טובה אחת מני אלף מטובותיו ית' העודפים כאשר איתא בחסיד בס' חובת הלבבות ע"ש הכלל מי שנגע יראת אלהים בלבו אל ישים את לבו ורוחו ונפשו כל הימים להשיג מחוז חפצו ודי מחסורו כי אם ביראת אלהים כל היום ומצד היראה יבוש ויכלם להרים ראש לשאול אוכל לנפשו וצרכיו המרובים ולהתרעם באם שיחסור כל בו וביתו ריקן מכל טוב כי משיב אמריו אל עצמו איככה אוכל להרים ראש וליפצה פה כיון שידעתי נאמנה אפי' חנון המעט שהיטיב. עמי איני ראוי לערך מעשי כי אם צדקה עשה אלהים עמדי ומדרך המקבל צדקה בוש יבוש וכלימה יכסה פניו להתרעם על הנותן למה לא הרבה בצדקתו ולזה כיוונו במאמרם אם רואה אדם מזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה הכונה בודאי אין דרכו של איש הירא ותמים במעשיו להסתכל על חסרונו כי אם ישליך כל יהבו על ה' והוא יכונן מחשבותיו וצרכיותיו כי הוא יודע לתקן עניינו יותר ממנו אמנם בהתרמי כזה ששגה ברואה והסתכל כבר על חסרונו ורואה שמזונותיו מצומצמים עצה הגידו חכמים ליתן לנפשו ובלתי יהרהר אחרי מדותיו ית' ויעשה מהם צדקה כלומר יעשה בחי' מזונותיו שהקב"ה זן ומפרנס אותו יעשה אותם שהוא מדרך הצדקה ולא מצד כשרון פעולותיו וכיון שכן הכל לטובה חשוב לפניו אפי' מעט מהמעט כיון שגם לזה אינו ראוי לערך מעשיו וצדמה עשה אלהים ולא עזב חסדו מאתו לא כן מי שנפשו רחבה עליו ואין העולם ומלואה די לו ואמר יאמר העבד אלך לי אל הגדולים הנזונים בזרוע ידם ולא נופל אני מהם כמוהם כמוני ראוי לתת לו מבית המלך בזרוע ידי והכסיל הזה בחושך הולך ולא שם בטחונו כלל אל האלהים וכל חללי דעלמא נראה לגבהות עיניו כאלו נעשה בשבילו ואומר לי הזהב ולי הכסף ואיש כזה אפי' בגשתו לפעמים לתורה ותפלה וכדומה מעבודת אלהים אינו עובד כ"א את עצמו ומאת הבורא שכוח לוח לבו ובאמת טועה מדרך השכל שעיקר התורה והתפלה רק צורך גבוה ולא צורך עצמו וזכרתי כמה פעמים בשם המגיד זלה"ה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום מוסב הדיבור לשכינה שהיא מקומה של עולם כי גם תפלתו תועבה כששואל רק צורכי גופניות ואינה מקובלת ורצויה לפני המקום:
6
ז׳והמוכיח זלה"ה היה אמר בצרת"ה לי קראתי ויענני בהיות עיקר שאלתי בהשפך שיחי בתפלה עבור צרות ה' אחרונה היא השכינה לזה דוה לבי בקרבי ולא עבור צרות עצמי בטוח אני קראתי ויענני לאפוקי השם נפשו ומגמתו לשאול אוכל לנפשו ואפי' סליחה וכפרה וכדומה מצרכיים הנוגעים לעצמו ולא לגבוה בתיקונים קורא אותם צוחין ככלבין הב הב הב לן חיי הב לן מזונא סליחה וכפרה טורפים תפלתו בפניו ודרש עוד בתיקונים ואם דורנא לאו איהו כדקא יאות לכלבא אתמסר ודחיין שאלתוי לבר דאי' דלא פתחין להון תרעין ותתמר בהון בחוץ תעמוד וממלל מלכא בהון מלבר ויהיב להון שאלתון מלבר ואזלין לון דלאו כולהו עאלין לבי מלכא אלא מארי דביתא דאתמר בהון ילדים אשר אין בהם כל מום בצלותהון ולא מגשמתהון וטובי מראה בכל עובדיהון וכו' ועוד אומר ואי לא סליק צלותא כדקא יאות דחיין ליה לבר וסגרין תרעין באנפוי וכו' אם שכינתא לאו איהו תמן לא נחית תמן וכו' ע"ש. ומעתה תחזה גודל האזהרה איכות התפלה הצריכה להיות נקי מכל מום רק עבור צורך גבוה ואם שכינתא לאו איהו תמן לא נחית תמן ויהיב לון שאלתוי מלבר ולכאורה יש להבין כיון שכל עצמו בהתחננו לשאול טובת עצמו ושכינתא לאו איהו תמן כי אין רצונו רק לצורך עצמו אם כן מה אכפת ליה דדחיין שאלתוי לבר ויהיב ליה שאלתוי מלבר יהיה איך שיהיה ובלבד שינתן לו מבית המלך והגיע למחוז חפצו ומבוקשו כאשר עם לבבו לשאול עבור זאת אמנם אוי לנפשו רעה ושא עיניך וראה מהות תפלתינו ידוע כל אשר מום בו לא יקרב אינו יכול לקרב את עצמו אל הבורא ב"ה ואינו ממארי דביתא דאתמר בהון ילדים אשר אין בהם כל מום כי הוא ית' שלם בכל מיני שלימות וגורם רע לעצמו שאין יכול לקבל טוב השפעתו ועיין בדרוש ר"ה ביאור מאמרה ז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל ותבין כאן עכ"פ להיות שאינו כלי מוכן ומוכשר לקבל רוב טוב השפעתו כי עומד עם ראשו ורובו בחצונים יהבין ליה שאלתוי גם כן מלבר היינו דברי חצונים אל המקום אשר עומד שם והלואי היה שיתנו לו שאלתוי מלבר אמנם מי יכול לעמוד בסוד ה' וטעמים הכמוסים עמדו ית' שנוהג בעולמו והצליח עושר נכסים לרשעים ולאו"ה והוא כמוס עמדו ואין מי שיאמר לו מה תעשה. ועתה נחזור לענין כי תשה ברעך משאת מאומה מוסב על התפלה דברים העומדים ברומו של עולם והרמז במלת מאומה נוטריקון "מוצב "ארצה "וראשו "מגיע השמימה כלומר כל עצמה נראה כאלו אנשי כנסת הגדולה סדרו לנו רק עבור שאלת רפואה ופרנסה ומפלת שונאים וכדומה הנראה בי"ב ברכות אמצעות ובאמת ראשם מגיע השמימה כנודע למשכילים ועמדו בסוד הכוונות נפשם יודעת מאד עד היכן הדברים מגיעים וכאן דברה התורה להראות פני סכלותם בנ"א גם בני איש השואלים בתפלתם עבור צורך עצמם וזהו כי תשה ברעך מוסב על הקב"ה הנקרא רעך וריע אביך אל תעזוב אם באת לשאול מאתו משאת מאומה וכדברי רש"י חובה של כלום כנראה בעיניך שהקב"ה חייב לך חוב לפרוע חלף עבודתך וזרוע ידך כנזכר הכ' מזהירו עכ"פ לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ויובן ע"ד דאיתא בספר חובת הלבבות שער הבטחון וז"ל וראיתי להראות פני סכלותם וטעותם והם כת בעלי המשכונות ענינם בזה כענין הסוחר שהוא מוכר באשראי למי שאינו מאמינו וימשכנהו בעת המכר מפני יראתו ממעוט אמונתו ושלא תמצא ידו לפורעו וכו' כ"ש הבורא ב"ה שיש לו על האדם מן החובות הראויות מה שאלו היו מקבלין מעשה כל בני אדם בכל ימות העולם לאיש אחד מהם לא היה מספיק הכל לגמול טובה אחת מטובות הבורא עליו ואיך לא יתבייש זה העז פנים לבקש מהבורא שיקדים לו טובות גדולות ולא עוד שאינו מאמינו ומבקש ממנו משכון ע"כ לזה באזהרה יגיד לא תבא אל ביתו כנוי לתיבתו הנקרא בית של הקב"ה המלובש באותיות וצרופי תיבות היתכן שהאדם יעיז פניו כ"כ לפני בעל חובו לבא לביתו של הקב"ה לבקש ממנו משכון שיקדים לו טובות גדולות וזהו לעבוט עבוטו ולוקח אותיותיו ותיבותיו של הקב"ה שניתנו לאדם לצורך גבוה לשאול עמהם משכנות מהבורא ב"ה ונמשל בזה כאשר איתא בספרי מוסר שהקב"ה נקרא מלך עולם ע"ד משל מלך ב"ו שנתן לאחד מאוהביו מקל נאה במתנה ואח"כ הרים ידו במלך להלקותו במקלו ונמצא ב' רעות עשה אשר לא כדת כ"א הכה את המלך במקלו שיש לו זולתו חייב ראשו למלכות שהרים יד במלכו וכ"ש וק"ו שהגדיל עשות רע והכה את המלך במקל שנתן לו במתנה והראה עזות פנים כפול ומכופל כן הענין באדם הגשמי שאין לו שום חיות והרגש' תנועה קטנה וגדולה זולת שפע אלהי הנשפע עליו ובהעדרו לא יכול לעמוד אפי' שעה א' ורגע אחד ומוטל כמת ואיך לא עטו כמעיל בשתם בני ישראל להרע מעשיהם עם חיותם הנשפע עליהם ממלך הקב"ה לעבוד עבודתו ית' כי זה כל אדם עם כוונות בריאתו בעוה"ז והם לוקחים הכח והעוז לצרכיותם הגשמיות אפי' אם אין כן עבירה רק רשות בשתם גדולה וראוי שיכסו פניהם כלימה וכי בשביל מעשה נערות כזה נפח באפיו נשמת חיים ושפע אלהי השופע על ראשם בכל שעה ורגע ובפרט בעשות רע ח"ו לעבור מצות המלך רעתם כפולה ומכופלת ולכן נקרא הקב"ה מלך עולם שלוקין אותו כביכול עם מקלו וכחו הנשפע עליהם כנז' במשל והוא סובל הכל ומעלים עין ובזה מזהיר הכתוב אל תבא אל ביתו היינו תיבתו של הקב"ה לעבוט עבוטו ובעשותך כן ידוע תדע שאין תועלת בתפלתך כ"א בחוץ תעמוד והאיש הקב"ה הנקרא איש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה והיינו כדברי התקונים ויהיב ליה שאלתוי מלבר בבחי' חיצוניות ולא בפנימיות כיון שאין כלי מוכשר לקבלה וממלל מלכא בהון מלבר ואין לכסיל הזה עסק בנסתרות לזכות לבא אל בית המלך פנימה ובודאי יאבד טובה הרבה כי מי שזכה ועלה בחצר בית המלך פנימה כלום חסר מבית המלך אמנם לפחיתת ערכו וחסרון תבונה יאבד כ"ז ויהיב ליה שאלתוי מלבר כנזכר ודו"ק:
7
ח׳או יאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. הכתוב יגיד בלשון תימה נגד דרך איש כסיל כיון שכן שבאת לתיבתו של הקב"ה לעבוט עבוטו ונמצא עמידתך עם ראשך ורובך בחוץ וזה לך האות אנשים כאלה אינם ממתינים עם שאלתם עכ"פ לשאול אוכל לנפשם בי"ב אמצעיות או ברפואה או פרנסה כ"א העזים מסגי ברישא בשלש ראשונות מתחיל תיכף לשאול צרכיותיו אשר שם הוא רק שבחיו של הקב"ה וצריך לסדר תחלה שבחיו ואח"כ יתפלל לשאול צרכיותיו והעז פנים מעיז פניו נגד הקב"ה ונשכח מלוח לבו עיקר העבודה ואיך יעלה על לבך לפעול בתפלה כזו היתכן בחוץ תעמוד והאיש הקב"ה אשר אתה נשה בו שאינך מאמינו לקחת מאתו משכון יוציא אליך את העבוט החוצה בתמיה ע"כ מהראוי שיאחז צדיק דרכו אשר ישכון אור ואל יסתכל על חסרונותיו ואפי' בדחיקא ליה שעתא אל יתרעם נגד הקב"ה אשר כל דרכיו אמת וצדק וחסרונו יתלה בחסרונו שלא קישט מדותיו עדיין ואינו כלי מוכשר לקבלה ואפי' מעט אוכל ומזונותיו שמזמין לפניו הקב"ה גם זה יתלה בחסד אל ויעשה מהן צדקה אשר צדק אלהים עמדו כנזכר וע"פ הדברים האלה בארתי פ"ה הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט ברעהו יעבוד חנם ופעלו לא יתן לו והכוונה על דרך האמור ודבר הנביא נגד חסור מהימנותא השם עיקר מגמתו בצירופי תיבותיו רק הב חיי הב מזונא ושכינתא לאו איהי תמן בצירופי תיבותיו לא נחית תמן הקב"ה וזה הוי בונה ביתו היינו צירופי אותיות בונה מהם בית בלא צדק כנוי לשכינה הנקרא צדק לאו איהי תמן ולכן לא נחית הקב"ה הנקרא משפט להשפיע למקום הראוי וזהו ועליותיו בלא משפט כלומר כל בחינת עליות שרוצה להשיג בסדר תפלתו לא חשוב לכלום כי המה בלא משפט הכנוי להקב"ה ולא נחית תמן ולא עוד ברעהו מוסב על הקב"ה הנקרא את ורעי לישראל יעבוד חנם כלומר חנם בלא מצות לשלם לו שבח והודאה ומעשה המצות חלף טובותיו יתברך העודפים עליו יעבוד עמו כ"י חנם ופעלו לא יתן. לו להחזיר שבח והודאה ולא שם על הלב שהקב"ה כביכול נעשה עבד לו לעשות כל צרכיותיו לא כן דרכי הצדיקים כל התאמצם ומגמתם בתורה ותפלה ומעשה מצותם ליחד ולחבר צדקה ומשפט ודו"ק:
8
ט׳הלצה לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. ונתעוררו חז"ל יכול תרקב וחצי תרקב אלא גדולה כשמכחשת את הקטנה שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה ונראה כי נודע שהאותיות נקראים אבנים ואתה תחזה רבות בני עמינו בגשתם לתפלה להשפיך שיחה עבור פרנסה אזי מוציא דבור אלהים בפה מלא ואותיות גדולות ומכניס כל מאמצי כחו באותיות פרנסה וברצונו שאות פ יהיה גדול בכמות ואיכות ככל העולם כולו ואות ר עוד יותר גדולה ואות נ ואות ס ה יהיו גדולים בתכלית הגדלות בכדי להמשיך על עצמו באמצעות אותיות של פרנסה שפע וברכה עליונה מלא ברכות טוב ואח"כ כשנתקבלה תפלתו והקב"ה השפיע לו עושר ונכסים ולא חסר כל בו כשבא להחזיר לו שבח והודאה על שהיטיב עמו כל מיני מיטב אזי מוציא אותיות קטנות ואינו מכניס כל מאמצי כחו ועומק פנימיות מחשבתו בהאותיות להיותם גדולים במלוי הארה כמקודם וזהו הנרמז לא יהיה בכיסך היינו בפיך הכינוי בשם כיס כמו דאיתא בזוהר חדש והכוונה להזהיר הנ"ל לא יהיה בפיך אבן ואבן שני בחי' אותיות גדולות וקטנות אמנם לכאורה הוא בלתי אפשרי וכי יכול האדם להיות תמיד במדריגה גדולה ומעולה כיון שהוא בסוד רצוא ושוב פעמים בגדלות ופעמים בקטנות גם כן ולערך בחינתו ככה מוציא האותיות באשר הוא שם אם בסוד הגדלות האותיות שמוציא המה ג"כ אותיות גדולות ואם הוא בקטנות מוציא אותיות קטנות כמבואר לנו כמה פעמים בפרשיות הקודמות לזה נתעוררו חכמינו ז"ל יכול תרקב וחצי תרקב כנזכר אלא גדולה כשמכחשת את הקטנה שלא יהא נוטל בגדולה כשבא ליטול פרס מרבו נוטל בגדולה באותיות גדולות ומכניס כל מגמתו והתאמצו באותיות פרנסה בפה מלא להיותם גדולים כל מה דאפשר שאין גדולים מהם ומחזיר בקטנה כשבא להחזיר שבח והודאה על טובותיו שהגדיל לעשות עמו מחזיר בקטנה באותיות קטנות וזהו אבן ואבן שני בחי' אבנים גדולה וקטנה המכחישים זה את זה והלא איש זה הפכפך במעשיו והשם ברחמיו ישימנו מהמוציאי דיבור לפני אלהים באמת ובלב שלם אנס"ו:
9