אור הצפון, בראשית, לא יגורך רעOhr HaTzafun, Bereshit, X
א׳לא יגורך רע
א. הקדוש ברוך הוא שהוא מקור הטהרה והשלימות וכל מדות הטוב והחסד, אין מקום במחיצתו לשום נטיה אחרת כל שהיא. וכל נקודה הקלה ביותר שאינה לפי מדת השלימות והטוב, נקראת בשמים בשם רע ורשע. ועל כגון דא נאמר (תהלים ה): "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע".
א. הקדוש ברוך הוא שהוא מקור הטהרה והשלימות וכל מדות הטוב והחסד, אין מקום במחיצתו לשום נטיה אחרת כל שהיא. וכל נקודה הקלה ביותר שאינה לפי מדת השלימות והטוב, נקראת בשמים בשם רע ורשע. ועל כגון דא נאמר (תהלים ה): "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע".
1
ב׳ובהיות שהאדם מצווה ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ולהידבק במדותיו, הרי גם עליו להטביע בתוכו את כל שלמות הטוב ולהרחיק ממחיצתו כל מה שעלול להקרא לפי אותם המושגים העליונים בשם "רע". ורק אם הוא מגיע למדרגה זו ראוי הוא להיכנס במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.
2
ג׳לכשנתבונן נראה, עד היכן מגיעה מדת טובו של הקדוש ברוך הוא וכמה מרחיק ממחיצתו כל מה שיש בו פגימה דקה בשלימותה.
3
ד׳אמרו חז"ל (פסחים ג): "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות בתורה ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: "מן הבהמה אשר איננה טהורה וכו׳".
4
ה׳ובתנחומא (וישלח) מוסיף: "זה שאמר הכתוב "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע". מהו לא יגורו רע? - אין דבר טומאה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא. וכן הוא אומר: ׳אמרות ה׳ אמרות טהורות׳ (תהלים יב). תדע לך שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לנח וכו׳, ׳מן הבהמה הטמאה׳ אין כתיב כאן, אלא ׳מן הבהמה אשר לא טהורה׳. וכן אתה מוצא כשבא לפרסות, אף על פי שהוא מזכיר על הבהמה ׳טמאה׳, אינו מזכיר תחלה אלא סימן טהרה, שנאמר (ויקרא יא): ׳ואת הגמל כי מעלה גרה׳, שהוא סימן טהרה, ׳ואת החזיר כי מפריס פרסה׳ שהוא סימן טהרה. וכל כך למה? שלא להוציא דבר טומאה מפיו, הוי לא יגורך רע׳".
5
ו׳ויש להתבונן, הרי בבעלי חיים דיבר הכתוב, שאין להם דעת ואין מרגישים בחרפתם? ועוד איזו גנות יש במלה "טמאה"? והלא כל הכוונה אינה אלא לסמן אותם, וכמו שנאמר בפרשת שמיני: "טמאים הם לכם", וזוהי עצמיותם ומהותם, ואין אנו רואים בזה כל גנאי. וגם היה הכרח לציינם בשמם לטובתם, כדי שיכיר אותם נח ויכניסם לתיבה להצילם מהמבול. נתאר לנו, אם אחד חש להציל בריה ונותן לשלוחו את סימניה כדי שיכירנה - האם יעלה על דעתנו למתוח עליו בקורת על אשר לא דקדק להתבטא על אותה הבריה בלשון יותר נקיה?
6
ז׳וכמה נפלא הדבר שמתגלה כאן בתורה, שגם בכזה יש משום הוצאת דבר מגונה, ולשם מניעתו עיקם הכתוב שמונה אותיות. והרי שמונה אותיות בתורה הקדושה, עולמות שלמים הם. חז"ל אמרו (בראשית רבה יב) על הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" - "בהא בראם", כלומר: כל העולם כולו נברא באות אחת - בה"א. הרי שכל אות בתורה עולם מלא הוא. והנה אם יסתכל אדם בבריאה, בשמים ובארץ ובכל הנמצא בהם, כמה ישתומם ויתפעל מחסדי ה׳ יתברך עם ברואיו, שנתן להם עולם כזה ומלואו לענגם ולעדנם לאין שיעור, וכל העולם הזה נברא באות אחת בלבד. ומעתה כמה עולמות כלולים בשמונה אותיות בתורה, בחיבור אות לאות ובהצטרפן יחד לכמה תיבות. ואם עיקם הכתוב כאן שמונה אותיות כדי להתבטא בלשון נקיה ובבטוי יותר נאה אף לגבי בעלי חיים שאין להם דעת -- הרי מכאן כמה יש להיזהר בכבודה של כל בריה ובריה!
7
ח׳ולא עוד, אלא שבתנחומא דרשו על זה את הפסוק "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע", כלומר: שאם לא היה הכתוב מעקם שמונה אותיות אלו, לא היה בזה משום חסרון בשלימות בלבד, אלא גם משום "רע", כאילו היו מריעים לבהמות בביטוי זה. והיה ראוי לומר על כגון דא "לא יגורך רע".
8
ט׳ואם ביחס לבעלי חיים כך, ביחס לאדם שהוא בחיר היצורים על אחת כמה וכמה שיש להיזהר שלא להתבטא עליו בלשון שיש בה שום משמעות של איזו פגיעה שהיא. ולא עוד אלא אף בשעה שבא להציל את חבירו ממות ולהביאו לחוף מבטחים וצריך להזכיר את שמו לשם הצלתו -- עליו לדקדק ולבטא את שמו בביטוי הנאה ביותר שיש למצוא. ואם לא יזהר בכך, הרי עליו ועל כיוצא בו נאמר: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע", כלומר: שהרע גר בקרב האדם הזה ומצא משכן בתוכו, ואין הקדוש ברוך הוא חפץ בו ואין מכניסים אותו במחיצתו.
9
י׳ומצינו עוד, שאף במקרה שאין לאדם שום יד בגרמת הצער לחבירו ואינו עושה שום מעשה הכרוך בזה, אלא שעל ידו, אף שלא בפעולתו ושלא באשמתו, נגרם איזה צער שהוא לחבירו, הוא נקרא רע ואין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.
10
י״אאמרו חז"ל (שבת קמט): "אמר ר׳ יעקב ברא דבת יעקב, כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא וכו׳, דכתיב "גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי יז). אין ׳לא טוב׳ אלא ׳רע׳. וכתיב: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. צדיק אתה ה׳ ולא יגור במגורך רע". כאן מדובר במי שלא עשה שום מעשה רע, כמו שמצינו בגמרא (בבא בתרא כב) דנח נפשיה דרב אדא בר אהבה, והתאוננו רב דימי, אביי ורבא, שעל ידם נענש. וביארו בתוספות שם שדאגו משום הא דאמרינן "כל שחבירו נענש על ידו" וכו׳. ואף על פי שהם לא עשו לו כלום, אלא להיפך, רב אדא פגע בהם, והם גם לא ביקשו עליו שיענש, אלא שנענש מן השמים בגלל פגיעתו בהם, ובודאי לטובתו הוא לנקותו מהחטא, ובכל זאת דאגו משום "כל שחבירו נענש על ידו וכו' ". הרי שאף במקרה שמענישים אדם על אשר פגע בכבודו של צדיק, בכל זאת מכיון שהצדיק היה הסיבה לעונשו של אותו אדם, נאמר עליו "לא יגורך רע", ואין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.
11
י״בב. ולכשנתבונן עוד. נראה, כי לא זו בלבד שחסרון כל שהוא בשלימות הטוב נקרא רע, ואין לו מקום במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, אלא אפילו דבר שיש בו מתכלית הטוב, כגון דברי תוכחה שנאמרו מפי הגבורה בתורה או בנביא. שהם באים להשיב את האדם לדרך החיים האמתיים ורצופים תענוגים ועידונים נצחיים, ובכל זאת מכיון שלגבי קנה המדה של האדם בתחלת יצירתו מעורב בהם. בדברי התוכחה, צער ועלבון לאדם. אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליהם משום: "לא יגורך רע".
12
י״גאמרו חז"ל (ילקוט שופטים ו): "התחיל גדעון מנסה בגיזה וכו׳, אמר הקדוש ברוך הוא: כל העולם בצרה ואני אייחד שמי? וכתיב: ׳כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע׳. וכן ירמיה בשעה שהיה מתנבא דברי נחמות היה מייחד שמו, שנאמר: ׳כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך׳ (ירמיה ב), אבל בדברי תוכחות כתיב: ׳דברי ירמיהו׳. וכן משה. על כל דיבור ודיבור כתיב: וידבר ה׳, וכשבא להוכיח כתיב: ׳אלה הדברים אשר דבר משה" (דברים א).
13
י״דומה נפלאים הדברים! הרי תכלית כל העולם היא התורה, כמו שנאמר (ירמיה לג): "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". ודברי התוכחות שבתורה הלא הם חלק מהתורה, שאם חסרה בספר תורה אות אחת מהם, הוא נפסל כמו בשאר חלקי התורה. וכן דברי תוכחות של ירמיהו הנביא, דברי נבואה הם שציוהו הקדוש ברוך הוא להשמיעם לישראל. ודברים אלו לאחר חטאי הדורות הכרחיים הם גם מצד עצמם, כי הם מהוים אמצעים להביא לידי תשובה ומעשים טובים, אשר זוהי תכלית הכל. כמו שאמרו חז"ל (ברכות יז): "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים׳, וכן אמרו (אבות א:יז): "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". וכן (קידושין מ) "גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה". ואין האדם בא לידי מעשה אלא על ידי היראה, שהיא צורת כל התורה, כמו שנאמר (דברים י): "ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה". התורה והיראה אחת הן ואין להפריד ביניהם, כי "אם אין חכמה אין יראה, ואם אין יראה אין חכמה" (אבות ג:יז). וכן כתוב: "למען תלמד ליראה", (דברים יד), הרי שצורת הלימוד היא היראה, וכל מי שאין לו יראה גם תלמוד אין לו. ודואג האדומי יוכיח! מצינו בגמרא (סנהדרין ה): "לא מת דואג עד ששכח תלמודו, שנאמר ׳הוא ימות באין מוסר׳" (משלי ה). ולכאורה מה ענין מוסר לתלמוד? אלא מכאן, כי מוסר, שהוא ההוראה למעשה, ותלמוד תורה אחד הם, ואם הכתוב אומר שדואג, שהיה ראש הסנהדרין, מת בלא מוסר, בגלל זה שנכשל במעשה, בודאי ששכח תלמודו וגם תורה לא היתה לו, כי באין מעשה אין מוסר, ובאין מוסר אין תורה. ומה הם האמצעים המביאים לידי יראה במעשה? הוי אומר דברי תוכחות שבתורה. נמצא, איפוא, שהתוכחה היא תכלית כל התורה כולה.
14
ט״וולאחר כל זה, עם כל ערכם המיוחד של דברי התוכחות בתורה, אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליהם, ואין כתיב כאן "וידבר ה׳", אלא "אלה הדברים אשר דיבר משה", כאילו היה משה אומרם מפי עצמו חס ושלום. וכל כך למה? משום שהם קשורים בהרגשה של צער. אנו איננו ממצים כלל את המושג "רע" ומפרשים "רע" על דבר שהוא היפך הטוב, אבל לפי המבואר הרי גם תורה שלימה, כאותן התוכחות שבמשנה תורה שבדברי הנבואה, שהם תכלית החסד ושלימות הטוב וצורת כל התורה, גם עליה נאמר: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע", כלומר: אין הקדוש ברוך הוא חפץ להרשיע את בריותיו ואינו מייחד שמו על דברי תוכחה.
15
ט״זויש להוסיף עוד, שהרי כל דברי התוכחה בפרשה זאת שבמשנה תורה לא הוזכרו אלא ברמזים קלים, כמו שפירש רש"י: "׳אלה הדברים׳ - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם, לפיכד סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל". ואיפה הם הרמזים של דברי התוכחה? כתוב בתורה: "במדבר בערבה, מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב", ופירש רש"י: "׳במדבר׳ - בשביל מה שהכעיסוהו במדבר: ׳בערבה׳ - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: ׳מול סוף׳ - שהמרו בים סוף וכו׳". הרי שדברי התוכחה נתכסו ונאמרו ברמזים דקים כאלה, ובכל זאת לא ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליהם.
16
י״זוכל כך למה? משום שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם מלא תענוגים אין קץ, והכניס בו את האדם להתענג על ה׳ וליהנות מזיו שכינתו, מבלי כל נדנוד של צער ואי-נעימות כל שהיא, ולפיכך גם בדברי תוכחה תוך רמזים הקלים ביותר, ואף אם אין האדם מרגיש בכך ועוד מתענג עליהם, אין מודדים לו לפי הרגשתו, כי אם לפי מציאותו בתחלת יצירתו, ומכיון שלפי קנה מדה זו חסר בהם מן התענוג השלם, אין הקדוש ברוך הוא חפץ בזה ואינו מייחד שמו עליהם, "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע".
17
י״חג. אמרו חז"ל (ברכות סא): "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להורג זמן קריאת שמע היה, וכשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל קרא את שמע. אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן? אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ׳ובכל נפשך׳ - אפילו נוטל את נפשך מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?" הרי שעם כל תענוגותיו הרוחניים של רבי עקיבא בדביקותו לבוראו בכל ימי חייו, עדיין לא שבעה נפשו בהם והצטער צער רב מתי יגיע לידו התענוג הגדול והעידון הנפלא ביותר של אהבת ה׳"בכל נפשך", בשעה שנוטל את נפשך. ומובן, שכאשר בא לידו של רבי עקיבא לקיים מה שהצטער עליו כל ימיו, הגיע באותה שעה לידי שלימות האושר ותכלית העונג האמיתי, ובודאי לא הרגיש כלל את יסוריו בסריקת בשרו במסרקות של ברזל, כי התפשט מכל גשמיותו והתדבק תוך אהבה עצומה בשכינה כביכול, עד שיצאה נשמתו ב"אחד" מתוך כלות הנפש, ומיתתו היתה. כמיתת נשיקה. ועל כגון זה יש להמליץ את הכתוב (שיר השירים ז): "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", אלו הם תענוגי האהבה היפים והנעימים ביותר.
18
י״טוהנה על כל זה אנו קוראים קינה על יסוריו של רבי עקיבא, ורואים בהם אחת הפורעניות הגדולות ביותר, ולדברי חז"ל (סנהדדין סח) היה בזה משום עונש קשה לרבי עקיבא. כשחלה רבי אליעזר הגדול ונכנסו אליו תלמידיו ובתוכם רבי עקיבא, הוכיח אותם על אשר לא באו ללמוד אצלו בשעת נידויו ואמר: "תמיה, אני אם ימותו מיתת עצמן", ואל רבי עקיבא אמר: "שלך קשה משלהם", ובודאי שביסורים אלו נתקיים העונש הזה. ולכאורה יש להבין הרי כאמור לא הרגיש רבי עקיבא ביסוריו ומצא בהם את התענוג הגדול ביותר שהיה משתוקק ומצטער עליו כל ימיו? אולם הוא אשר אמרנו, שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בתכלית הטוב. ויצר בשביל האדם תענוגות מבלי שיהיו קשורים בשום צער כל שהוא, ואף צער כזה שיגרום לו הנאה. הקדוש ברוך הוא ברא בשביל האדם את גן העדן, מקום עונג ועידון שמימי נצחי, ומיד עם יצירתו הכניסו לגן עדן זה שיהיה מתענג ונהנה מזיו השכינה ויעלה בתענוגיו מרגע לרגע בלי סוף ושיעור. ולפי ממדים אלה. אין לראות בהנאתו של רבי עקיבא תענוגות, אלא יסורים ופורעניות שיש לבכות ולקונן עליהם.
19
כ׳הכתוב אומר (תהלים קמה): "צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו". יש שתי בחינות בהנהגת ה׳ יתברך עם ברואיו: צדיק וחסיד. הבחינה של צדיק נערכת לפי מעשיו של האדם, ואם כי יש בזה צדק מלא, אינה אלא בהתאם למדריגתו של איש זה בתורתו וביראתו. אולם הבחינה של חסיד, יש בה הטוב השלם לפי המושגים העליונים, כפי שניתן לאדם הראשון בתחלת יצירתו קודם החטא. ומשום כך אנו משבחים לפניו ואומרים: "הודו לה׳ כי טוב" ואין אומרים "הודו לה׳ כי צדיק", כי הקדוש ברוך הוא ברא את הבריאה מעיקרה להנהיגה במדת הטוב השלם שיהיה הכל חסד גמור לעולם ללא שמץ של רע, ורק חסד זה בא במחיצתו ובו חפץ הקדוש ברוך הוא.
20
כ״אוהנה הקדוש ברוך הוא דורש מן האדם שילך בדרכיו ושגם הוא יעשה מעשים לענג את הבריות שהם אך טוב וחסד, בלי שיהיו כרוכים באיזה צער שהוא. ואף בכזה שאין האדם מרגיש בו, כי אם אין המעשים חדורים רק טוב וחסד, עלולים הם להידחות ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא ולא יחפוץ בהם חס ושלום.
21
כ״בואכן העניק הקדוש ברוך הוא לאדם את היכלת הזאת למלא את כל העולם חסד ללא כל תערובת רע, כדוגמת מעשי הקדוש ברוך הוא. חז"ל אומרים: "הקדוש ברוך הוא היה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה: ׳בראשית ברא אלהים׳ בי ראשית ברא, ואין ראשית אלא תורה שנאמר (משלי ח): ׳ה׳ קנני ראשית דרכו׳" (ילקוט שם). נמצא, שכל העולם על כל טובו וחסדו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא מכוח חכמת התורה. והרי התורה הזאת ניתנה לנו, ואם כן, איפוא, יש גם לנו אותה האפשרות לברוא עולמות של חסד על ידי העיון שלנו בתורה. ואמנם כן גילה הקדוש ברוך הוא בפירוש לישעיהו: "ואשים דברי בפיו לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיה נא). וביארו חז"ל: "רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי - שלשתם בפסוק אחד: "ואשים דברי בפיך - אלו דברי תורה וכו" (ירושלמי תענית ד:ב). הרי שאדם העוסק בתורה בורא את העולם ומקיים אותו. וכן כתוב גם בירמיהו: "אם לא בריתי - חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג). והסבירו חז"ל: "אלמלא תורה לא נתקימו שמים וארץ" (פסחים סח).
22
כ״גנמצאנו, איפוא, למדים מכאן, שיש בכוחנו על ידי לימוד התורה שלנו ללכת בדרכיו של ה׳ להטיב בכל עת עם כל העולם, לרבות רשעי האומות ולקיים בידינו את כל הבריאה על כל חסדיה ותענוגותיה לכל ברואי תבל כבימי בראשית.
23
כ״דד. לאחר שבאנו לידי כך, שאין מקום במחיצתו של הקדוש ברוך הוא לשום צל של רע, יש ללמוד מכאן כמה צריך אדם להיזהר כשהוא עומד לפני ה׳ יתברך בתפלה שלא יהיה חס ושלום בכלל "לא יגודך רע".
24
כ״החז"ל חייבו להסמיך גאולה לתפלה ואמרו: "כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו" (ברכות ט). טרם שפותח האדם בתפלה, עליו להכיר קודם ביציאת מצרים ושהוציאנו מבית עבדים, כדי שיבין שהוא נתון כולו תחת השגחתו הפרטית של הקדוש ברוך הוא, כפי שמשתקף ביציאת מצרים, וכך לאחר שבא לידי הכרה זו ראוי לו לעמוד לפני ה׳ ולהתפלל לפניו על כל צרכיו שזו עיקר התפלה. ומשום כך אסור להפסיק בין גאולה לתפלה לשום דבר ואף לאמן ולקדושה, כדי לא להסיח דעת לרגע מהכרה והבנה זאת ומדברי סמוכין אלו.
25
כ״ווהנה עם כל זה תיקנו חז"ל להפסיק לאמירת הפסוק: "ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". והגמרא מפרשת "כיון דתקינו רבנן כתפלה אריכתא דמיא" (שם). ולכאורה הרי כבר התפלל האדם מיד עם קומו שכל פעולותיו ומצעדיו נתונים ברשותו של מקום ואינו יכול להזיז שום אבר ולעשות כל תנועה בלעדו, כגון בברכות "מתיר אסורים": "זוקף כפופים": "המכין מצעדי גבר", ולמה צריכים לייחד בקשה מיוחדת לפני תפלת שמונה עשרה שה׳ יפתח את שפתיו? אלא מכאן שהתפלה יש לה ערך מיוחד ושהקדוש ברוך הוא צריך לייחד את שמו עליה, ומשום כך על האדם לבקש מה׳ שיפתח במיוחד את שפתיו לשם הגדת תהלתו, כלומר שהוא ייחד את שמו על תפלתו.
26
כ״זומכאן כמה צריך האדם להיזהר בשעת תפלה שלא יכשל בשום דבר, כדי שלא יגרום שה׳ לא יכניס תפילה זו במחיצתו ולא ייחד שמו עליה, בבחינת "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע". וכמה חוטאים האנשים שמיד עם סיום תפלת שמונה עשרה לפני חזרת הש"ץ ותוך חזרת הש"ץ, הם מדברים דברים בטלים, והרי הם עושים בזה רשע בעת התפלה שה׳ מייחד שמו עליה. ואף אם הם עוסקים בדברי תורה או מצוה והם מבלבלים בזה אחרים, יש בזה משום מעשה רע וכאמור בדברי תוכחה שעם כל ערכם הרב לא נעלמה גם גרמת הצער שבהם ושבגלל זה. אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליהם. ומצינו עוד שהחולץ תפילין בפני המלך הוא מורד במלכות, כהא דירבעם שחלץ תפיליו בפני שלמה (ראה סנהדרין קב). והרי חליצת תפילין מצוה היא ובמערבא מברכין עליה (ראה נדה נא), אלא בפני המלך שאני. וכן גם כשהאדם עומד במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, עליו להיזהר שלא יפנה לדברים אחרים ואף לדברי תורה ולא יבלבל אחרים בכך, שלא יחשב כמורד במלכות.
27
כ״חוכמה סותר אדם זה את עצמו, שמתחילה התפלל לפני ה׳: "ה׳ שפתי תפתח" ומעמיד את עצמו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ומיד הוא פוער פיו לבלי חוק ומדבר דברים בטלים או מבלבל את שכניו ועושה רע לעצמו ולאחרים.
28
כ״טובאמת עומדים בני האדם תמיד בכל מקום ומקום תחת עין השגחתו של הקדוש ברוך הוא ויש להם לדקדק על כל תנועותיו ומעשיו כאילו הם נמצאים במחיצתו, כביכול.
29
ל׳אמרו חז"ל (עבודה זרה יח): "גזרו על ר׳ חנינא בן תרדיון, עליו לשריפה וכו׳ ועל בתו לישב בקובה של זונות, דאמר רבי יוחנן: פעם אחת היתה, בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו. מיד דקדקה בפסיעותיה". ופירש רש"י "דקדקה לפסוע פסיעות נאות, וכתיב: ׳כל כבודה בת מלך פנימה׳" (תהלים מה). והנה בעצם דקדוק פסיעותיה, כנראה, לא היה משום גנות ודרך גאוה חס ושלום, אלא אדרבא פסיעות של צניעות ודרך ארץ היו, כראוי לבתו של ר׳ חנינא בן תרדיון, ולא נתבעה משום "כל כבודה בת מלך פנימה" אלא על אשר דקדקה בפסיעותיה יותר לאחר ששיבחוה גדולי רומי, ונמצא שתוספת דקדוקיה לא היתה לשם שמים בלבד כי אם גם מכוח שבח הבריות (ראה מסלת ישרים טז).
30
ל״אוהנה נורא הדבר שבגלל ליקוי קל זה נהפך כל המעשה של בת ר׳ חנינא בן תרדיון, שהיה בו משום קידוש שם שמים, לפשע חמור עד שנתחייבה עליו עונש מר כזה. וכל כך למה? משום שעל האדם לדעת כי הוא עומד תמיד במחיצתו של הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו והוא מסתכל במעשיו, ולכן כל מה שיש לו להשלים בדקדוק מעשיו, עליו לקימם לרצונו ולכבודו של הקדוש ברוך הוא בלבד ולא משום כל סיבה אחרת. וזוהי כוונת דבריה של אותה צדיקת שהצדיקה עליה את הדין ואמרה: "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיה לב), ופירש רש"י: "על כל דרכי בני האדם, - אפילו על דקדוק פסיעות".
31
ל״בואם בכל מקום ומקום יש לנהוג בדקדוק כזה בכל תנועה ומעשה, על אחת כמה וכמה שיש לדקדק ולהיזהר במעשינו בארץ הקודש; ארץ קדשנו נקראת במיוחד מחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ועיני ה׳ פקוחות עליה בכל עת ובכל שעה כדברי הכתוב (דברים יא): "תמיד עיני ה׳ אלהיך בה". הדר בארץ ישראל הריהו כשכן בביתו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, ו"אינו דומה מטנף בפלטין של מלך למטנף בחוץ", וכמו שנאמר (ירמיה יב): "הוי על כל שכני הרעים". ומשום כך כשחטאו אבותינו גורשו מן הארץ ויצאו לגולה, אף כי חטאם היה דק מאד, עד שלא היה בכח חכמים ונביאים להשיג במה חטאו (ראה נדרים פא), כי במחיצתו של הקדוש ברוך הוא שאני.
32
ל״גומכאן יש לנו ללמוד לעצמנו. אנחנו שזכינו בעזרת ה׳ יתברך לשוב לארץ חמדה ולהיכנס למחיצתו זו של הקדוש ברוך הוא, עלינו להיזהר מאד שלא ניקרא חס ושלום "שכנים רעים" ולא נהיה בכלל "לא יגורך רע". עלינו לדקדק בכל הנהגתנו דקדוק חמור, שכל מעשינו יהיו שלמים ללא כל פגם וללא כל כוונה זרה, כדי שנהיה שכנים טובים בפלטין של הקדוש ברוך הוא כראוי למחיצתו של מלך מלכי המלכים.
33