אור הצפון, שמות, יראת הרוממותOhr HaTzafun, Shemot, XVII
א׳יראת הרוממות
א. הכתוב אומר: ״ועתה מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו׳״ (דברים י). ויש להתבונן, מהי יראה זו שה׳ יתברך שואל מעמנו? והנה חכמינו אומרים שאין הכוונה ליראת העונש, כי יראה זו אינה אלא לעמי הארץ ונשים וקטנים, אלא ליראת הרוממות. ולכאורה לא מובן לנו הדבר, הרי אנו רואים שהקדוש ברוך הוא הטביע באדם את היראה מפני העונשים וכל העונשים לא באו לעולם אלא לשם מטרה זו כדי להביא את האדם לידי יראה, כפי שאמרו חז״ל (ברכות נט): ״לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר (קהלת ז): ׳והאלהים עשה שיראו מלפניו׳״. ובודאי זוהי המטרה של כל הצרות והפורעניות הקשות המתרגשות בעולם בכל רגע, כדי שבני האדם ייראו מלפניו. וכן מצינו בחז״ל: ״נכונו ללצים שפטים״ (משלי יט) - ״אמר הקדוש ברוך הוא, עד שלא בראתי את האדם, התקנתי לו יסורין, לפי שאני יודע את יצרו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משל לעבד רע שהיה במכר, הלך רבו לקנותו והיה יודע בו שהוא רע, לקח עמו כבלים ומגלבים שאם יסרח יהא רודה אותו בהם״ (ילקוט שם). ומכיון שכך, למה לא מחשיבים יראה זו ואינה אלא בשביל נחותי דרגה? והיאך אפשר לדרוש מהאדם שיעקור טבעו ולא יירא מהעונש?
א. הכתוב אומר: ״ועתה מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו׳״ (דברים י). ויש להתבונן, מהי יראה זו שה׳ יתברך שואל מעמנו? והנה חכמינו אומרים שאין הכוונה ליראת העונש, כי יראה זו אינה אלא לעמי הארץ ונשים וקטנים, אלא ליראת הרוממות. ולכאורה לא מובן לנו הדבר, הרי אנו רואים שהקדוש ברוך הוא הטביע באדם את היראה מפני העונשים וכל העונשים לא באו לעולם אלא לשם מטרה זו כדי להביא את האדם לידי יראה, כפי שאמרו חז״ל (ברכות נט): ״לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, שנאמר (קהלת ז): ׳והאלהים עשה שיראו מלפניו׳״. ובודאי זוהי המטרה של כל הצרות והפורעניות הקשות המתרגשות בעולם בכל רגע, כדי שבני האדם ייראו מלפניו. וכן מצינו בחז״ל: ״נכונו ללצים שפטים״ (משלי יט) - ״אמר הקדוש ברוך הוא, עד שלא בראתי את האדם, התקנתי לו יסורין, לפי שאני יודע את יצרו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משל לעבד רע שהיה במכר, הלך רבו לקנותו והיה יודע בו שהוא רע, לקח עמו כבלים ומגלבים שאם יסרח יהא רודה אותו בהם״ (ילקוט שם). ומכיון שכך, למה לא מחשיבים יראה זו ואינה אלא בשביל נחותי דרגה? והיאך אפשר לדרוש מהאדם שיעקור טבעו ולא יירא מהעונש?
1
ב׳אולם לכשנעיין בדבר, נראה שיש גם ביראת העונש משמעות אחרת, ואם האדם ירד לעומק משמעותה, כמוה כיראת הרוממות, והיא היא דרגת היראה הרצויה והנעלה ביותר.
2
ג׳ב. הכתוב אומר: ״ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ (בראשית א). ומפרש רש״י ״לפי שהאדם בדמות המלאכים נברא ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם״. ויש לתמוה, הרי המלאכים הם בעלי כוחות גדולים שיש להם היכולת לראות ולשמוע מסוף העולם ועד סופו, ואם כן גם האדם שנברא בדמותם היה צריך להיות ענק שיעניק חמה בקומתו, בצביונו ובדעתו, ובעל כוחות עליונים שיראה וישמע מסוף העולם ועד סופו; ואילו בסופו של דבר, אנו רואים לפנינו את האדם כגולם קטן על הארץ, מדתו קטנה ודעתו פחותה, ואינו רואה ואינו שומע יותר מבתוך מחיצתו וכל כוחותיו מוגבלים ומצומצמים. והיכן איפוא, גדולתו שהקדוש ברוך הוא חשש שהמלאכים יתקנאו בו?
3
ד׳אולם לאמיתו של דבר, כוחות האדם מטבע תולדתו הם עליונים מאד בדומה למלאכים, ועוד יותר מהם. חז״ל אומרים: ״אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה״ (סנהדרין לח); ״אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה״ (שם). וכן חכמתו ותבונתו היתה עד להפליא. ״עד שהיה מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו״ (בראשית רבה כד:ב), והקדוש ברוך הוא כאילו התפאר בו לפני המלאכים ואמר להם: ״חכמתו מרובה משלכם״ (שם יז:ד).
4
ה׳ואם תאמר, למה אנחנו לא רואים את האדם בגדולה זו? התשובה היא, שבשעה שהאדם חוטא, הוא מושך עליו מסך ומסתיר את כוחותיו עד שעיניו חדלות לראות כראוי, אזניו פוסקות לשמוע כיאות, אבריו נחלשים וכל תפארת גדולתו כאילו מתכסית בערפל ודמותו ממועטת ומצומצמת.
5
ו׳את ההנחה הזאת מגלים לנו חז״ל בדברים מפורשים. הכתוב אומר: ״אדם כי יהיה בעור בשרו״ (ויקרא יג). ושואלים חז״ל: ״למה אינו אומר ״דבר אל בני ישראל״ כמו שכתוב בכל הפרשיות כולן אלא אדם כי יהיה? וכו׳ וכו׳ זה שאמר הכתוב (חבקוק א) ׳איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא׳. זה הכתוב מדבר באדם הראשון וכו׳, כיצד? בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון בראו כדמותו וכו׳ וכשבראו בראו מסוף העולם ועד סופו וכו׳ והיה שולט בכל העולם כולו וכו׳ לכן נאמר: ׳איום ונורא הוא׳ - זה אדם הראשון וכו׳ וכו׳. דבר אחר: ׳איום ונורא הוא׳ - זה בן אדם שהוא שולט בכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, דכתיב: ׳תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו׳ (תהלים ח:ז). ׳ממנו משפטו ושאתו יצא׳ - שבשעה שהוא חוטא, מביא עליו הקדוש ברוך הוא יסורין מגופו. למה? שאין מדתו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם, כשסרח עליו עבדו, מביא את הכבלים וכובלו, והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא מגופו של אדם רודה אותו. ומנין? ממה שכתוב בענין: ׳אדם כי יהיה בעור בשרו׳״ (תנחומא תזריע ז ח).
6
ז׳לכאורה אנו מפרשים את הכתוב: ״איום ונורא הוא, ממנו משפטו ושאתו יצא״ - לגבי הקדוש ברוך הוא שהוא בורא כל העולמות והוא החורץ משפט לכל הברואים. והנה מגלים לנו חז״ל ש״איום ונורא הוא״ - זה האדם שנברא בדמותו של הקדוש ברוך הוא ובכוחות עליונים והוא השליט בכל העולם, וממנו, מן האדם עצמו, משפטו יצא. אין הקדוש ברוך הוא מביא משפט על האדם כדברי הכתוב: ״כי לא אל חפץ רשע אתה״ (תהלים ה). הוא אינו חפץ לחייב שום בריה (ראה תנחומא שם), אלא על ידי זה שהאדם חוטא, הוא בעצמו מוציא עליו משפט וגורם שמביא נגעים בעור בשרו ויסורים בגופו. הוא בעצמו בגלל חטאיו מוריד את דמותו מגדולתו, שהוא כדמותו של הקדוש ברוך הוא ושליט בכל מה שנברא בעולם, וגורם שעיניו תהיינה מכוסות ואזניו תהיינה סתומות ומקבל צורה כגולם קטן וחלש.
7
ח׳אולם עם כל זה, עם כל התמעטות דמותו של האדם בגלל חטאיו, אין טבע תולדתו משתנה ובכל זמן שיתרומם מעל חטאיו, יעמוד שוב על דמותו הראשונה כבתחילת יצירתו ויראה מסוף העולם עד סופו וישלוט בכל מה שנברא בעולם. ואמנם במשך הדורות הגיעו אישים מסויימים למדריגות כאלה שנפקחו עיניהם ואזניהם, וכוחותיהם התעלו למעלות עליונות בדומה לבני אדם הקדמונים.
8
ט׳ג. מצאנו בחז״ל שהם מתארים את שיעור קומתו של אברהם אבינו שכוחותיו הגיעו לממדים כאלה שהם למעלה מכל המושגים שלנו. והנה מה שדורשים חז״ל: ״מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו״ (ישעיה מא:ב) ״מי הוא זה שהעיר לבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם? ׳צדק יקראהו לרגלו׳, חי העולמים שהיה מאיר לו בכל מקום שהיה הולך וכו׳. רבי לוי בשם רבי יוסי בר זימרא אמר: פסיעותיו של אבינו אברהם היו שלש מילין. רבי יודן בר סימון אמר: מיל, שנאמר (שם) ׳אורח ברגליו לא יבוא׳. רבי נחמיה אמר בשם רבי אבהו: לא נתאבקו רגליהם אלא כזה שהוא הולך מביתו לבית הכנסת״ (בראשית רבה מג).
9
י׳הרי לנו, לאיזו מידה הגיעה גדולתו וגבורתו של אברהם. ולמה הגיע אברהם לידי כך? משום שהוא התעלה במדריגתו ברוחניות מעל כל דורותיו. אברהם נולד בדורו של נמרוד שהיו עובדי עבודה זרה וגדל בבית תרח שהיה גם הוא עובד אלילים. ואילו הוא בעודנו בן שלש שנים (לפי דעה אחת) הכיר את בוראו (יומא כה). ולא עוד, אלא שהכירו מעצמו, כדברי חז״ל: ״לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אני הוא בעל העולם״ (בראשית רבה לט:א); הוא שנקרא אברהם העברי ״שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד״ (שם מב); הוא אשר ״התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלהים אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד וכו׳״ (רמב״ם הל׳ ע״ז א:ג). והוא אשר עשה נפשות לה׳, כדברי הכתוב: ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ (בראשית יב). ואם היה בכוחו לעשות נפשות ולהכניסם תחת כנפי השכינה, בודאי עשה בתחילה את עצמו ומזה בא לעשות אחרים.
10
י״אולאחר שהגיע למדריגה כזו אין פלא על גדולתו וגבורתו, כי מי שהעיר ממזרח להפיץ בעולם אמונה באל יחיד ״וצדק יקראהו לרגלו״, כלומר שהוא מכריז על הצדק בעולם, עינים אחרות לו ואורות העולם מתגלים לפניו, ורגלים אחרות לו, שכל פסיעה שלו היא כמה מילין, וכל הכוחות שלו אחרים המה. אדם זה ״איום ונורא הוא״ וראוי הוא שיאמרו עליו: ״תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו״.
11
י״בד. ואף לגבי הגר שפחת שרה אנו מוצאים שנתגלו בה כוחות גדולים. כתוב בתורה לאחר שברחה משרה: ״ותלך ותתע במדבר וגו׳ ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים ותלך ותמלא את החמת מים״ (בראשית כא). לא כתוב שנבראה לה באר מים, אלא ״ויפקח ה׳ את עיניה ותרא באר מים״, כלומר באר המים כבר נמצאה כאן במדבר, כפי שחז״ל אומרים שבאר זו נבראה בבין השמשות (פרקי דרבי אליעזר ל), ואילו היה האדם בדמותו הטבעית היה רואה את הבאר, כי עיניו רואות מסוף העולם ועד סופו, אבל משום שחטא, סתם את עיניו ואינו רואה, ונמצא שהוא הולך על פי הבאר הנובעת מים זכים וטהורים ומת בצמא. אבל כאן גרמה זכותו של אברהם שהסיר ה׳ את הסתימה מעיניה ומיד נתגלתה לפניה באר המים ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער. והוא מה שאמרו חז״ל: ״הכל בחזקת סומים עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא ׳ויפקח ה׳ את עיניה׳״ (בראשית רבה גג), כלומר אין צורך אלא בפקיחת העינים בלבד.2ראה חז״ל (ילקוט בלק קכז) שדרשו כן גם על הפסוק: ״ויגל ה׳ את עיני בלעם״ (במדבר כב).
12
י״גה. בדומה לזה אנו מוצאים בדור יוצאי מצרים, שכאשר באו למדבר הכה משה בצור ויצאו ממנו מים (שמות יז), כלומר שכבר היו שם המים מתחילת בריאת העולם, אלא לא זכה העם לראות אותם ובא משה וגילה אותם לפניהם, וכבר אומרים חז״ל שזו היא בארה של מרים שנבראה בערב שבת בין השמשות (אבות ה:ו), ובזכותה נתגלתה באר זו לישראל במשך כל ארבעים השנה שהיו במדבר, ולפיכך: ״מתה מרים נסתלק הבאר״ (תענית ט), כלומר שהפסיקו לראות עוד את הבאר. וכבר פירשו חז״ל על הכתוב ״יען לא האמנתם בי״ (במדבר כ), שזו היתה תביעתו של הקדוש ברוך הוא למשה: ״אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה היה לך ללמוד מהגר דכתיב ׳ותרא באר מים׳ ומה אם יחידי שהיה לו זכות אברהם אביו, העליתי לו הבאר, ישראל שיש להם זכות אבות וזכות התורה שקיבלו וזכות מצוות על אחת כמה וכמה״ (ילקוט תשסד), כלומר שראויים היו ישראל שבזכות מדריגתם, יהיו עיניהם פקוחות ותתגלה לפניהם הבאר.
13
י״דויש לעמוד כאן על עוד נקודה. הכתוב אומר: ״משמע אלהים את קול הנער״ (בראשית כא), ואומרים חז״ל: ״יפה תפילת החולה לעצמו יותר מכל״ (מדרש רבה שם; וראה רש״י שם). והנה מופלא הדבר, שדור המדבר עם כל גדולתם והנסים הרבים שעשה להם הקדוש ברוך הוא במשך ארבעים שנה, בכל זאת כשמתה מרים נסתלקה הבאר ״ולא היה מים לעדה״, והיו זקוקים שידבר ה׳ אל משה ויקח את המטה וידבר אל הסלע (במדבר כ); ואילו בישמעאל, מיד שנשא קולו שמע אליו ה׳ ויפקח את עיניה של הגר ותרא באר מים? מכאן שיש אשר קול אחד בלבד, אם הוא יוצא מתוך הלב, בכוחו להפוך את האדם ולהחזירו לדמותו המקורית שתיפקחנה העינים ויראו מה שניתן לראות, וה׳ החוקר לב הוא מבחין בין קול לקול, מי הראוי שייהפך לפניו חושך לאור וכמה שהטבע יתגלה לפניו.
14
ט״וו. תופעה זו אנו מוצאים גם אצל יצחק ויעקב. כתוב בתורה על יצחק: ״וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳״ (בראשית כז), ואמרו חז״ל: ״אין לך דבר שריחו קשה מן השטף של עזים וכו׳ אלא בשעה שנכנס יעקב אבינו אצל אביו נכנסה עמו גן עדן, הדא הוא דאמר ליה: ׳ראה ריח בני כריח השדה׳; ובשעה שנכנס עשיו אצל אביו נכנסה עמו גיהנום, הדא מה דאמר: ׳בא זדון ויבא קלון׳״ (בראשית רבה סה:כב).
15
ט״זמצד אחד אנו רואים כאן, כמה היה מפותח חוש הריח של יצחק, כי שום איש לא הרגיש כל הבדל בין ריחו של יעקב לבין ריחו של עשיו, ואילו יצחק הבחין כאן בין גן עדן לבין גיהנום. הרי כאמור, שחושיו של האדם בטבעם הם מופלאים מאד וכוחותיו מגיעים מסוף העולם ועד סופו, אלא שהאדם בעצמו מטשטשם, אבל יצחק אבינו התרומם למדריגה שחזר לדמותו הטבעית וחושיו נפקחו במדה כזאת שהבחינו במהותו של עשיו את ריח הגיהנום שנלוה עמו; ואילו ביעקב - חדרו מבעד לשטף העזים שריחו קשה והבחינו בו ריח גן העדן.
16
י״זומצד שני נפלא הדבר, כמה שהכל נתון ברשותו של האדם עצמו. הרי לפנינו שני אחים, יעקב ועשיו, שמוצאם מאותו האב ומאותה האם, והם גדלו בבית אחד ובדרך חינוכית אחידה, והנה אחד מהם, יעקב, הפכה כל מהותו - גן עדן, ואחד מהם, עשיו, הפכה כל מהותו - גיהנום.
17
י״חיעקב התרומם למדריגה נפלאה כזו שבכל מקום שהלך נלוה גן העדן עמו, שאף עורות גדיי העזים שלבש על ידיו ועל צוארו שריחם רע, התבשמו ממנו ונדף מהם ריח גן עדן. ולפי ההנחה שהסברנו, לא יצר יעקב את ריח גן העדן שנדף ממנו, אלא ריח זה טבוע בכל אדם מתחילת יצירתו, ובא כתורשה מאדם הראשון שהושיבו הקדוש ברוך הוא בגן העדן,3ראה חז״ל: ״היה צריך לומר ׳ראה ריח בגדי בני׳, אלא אמר לו, ׳ראה ריח בני׳, מלמד שריחן של צדיקים מעין העולם הבא״ (תנחומא ישן תולדות טז). אלא שהאדם על ידי חטאיו מגרש את עצמו מגן העדן ומעבר את ריחו, אבל יעקב שהיה איש תם ושלם בכל מעשיו, חזר ועמד על דמות יצירתו הראשונה, ולכן נדף ממנו ריח גן עדן.
18
י״טועוד, שכתוב ״וירח את ריח בגדיו״, שגם מהבגדים שלו נדף ריח גן עדן. וכבר אמרו חז״ל שבגדים אלה היו בגדי אדם הראשון ונטלו ריח מגן עדן (תנחומא ישן תולדות טז), ויש אומרים שהם כתנות העור שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם ולחוה בששת ימי בראשית (ראה פרקי דרבי אליעזר כד; וראה תורה שלמה כז טו), וגם יעקב שעמד באותה המדריגה והיה ראוי לאותם הבגדים, כשלבש אותם עמדו בטבעם כפי שעשה אותם הקדוש ברוך הוא לאדם ולחוה ונדף מהם ריח גן העדן.
19
כ׳ואילו עשיו על ידי מעשיו הרעים, לא רק שעכר את ריח גן העדן הנודף מן האדם בטבע יצירתו, אלא ״בא זדון ויבוא קלון״, הביא עליו את הגיהנום ובכל מקום שהלך נלוה אתו ריח הגיהנום.
20
כ״אוהנה אמנם ״איום ונורא״ הוא האדם, כי מצד אחד בידו לעמוד במדריגה כזו שהוא נמצא תמיד בתוך גן עדן, כדוגמת אדם הראשון, ובכל מקום שהוא הולך, בא גן העדן עמו; ומצד שני ״משפטו ושאתו ממנו יצא״, בידו להשפיל את עצמו עד לידי דרגה כזו שהוא נמצא תמיד בשאול תחתית, והגיהנום אינו מרפה ממנו לרגע ומלווה אותו בכל מקום.
21
כ״בז. ולא רק ביחידים הדברים אמורים, כי גם דורות שלמים העלו את עצמם לדמותם הטבעית.
22
כ״גצא וראה באבותינו יוצאי מצרים, אשר שר של ים טען עליהם: ״הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה״ (ילקוט ראובני בשלח), ובכל זאת לאחר שהלכו ונצטרפו ונזדככו במדבר מפסח ועד עצרת ואחר כך התקדשו עוד שלושת ימים, הוסרה קליפתם שנדבקה בהם בימי גלותם במצרים, וחזרו לכוחותיהם וחושיהם הטבעיים, עד שנפתחו אזניהם ושמעו ״קול אלהים מדבר מתוך האש״ (דברים ד), וכן נפקחו עיניהם ״וכל העם רואים את הקולות״ (שמות כ). ועוד, שהכתוב אומר עליהם לאחר מתן תורה: ״ויראו את אלהי ישראל וכו׳ ויחזו את האלהים״ (שם כד), שכל מושגיהם התעלו למדריגות כאלה עד ש״נסתכלו והציצו״ בדמותו, כביכול (ראה רש״י שם).
23
כ״דומכאן מובן מה שאמרו חז״ל ש״בזמן שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם״ (שבת קמו), ועוד ״שנתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עוורים ופסחים שהיו בישראל״ (רש״י שם; וראה תנחומא יתרו ח).
24
כ״ההוא אשר אמרנו, שהאדם בטבעו כל אבריו יש להם כוחות גדולים למאד, ורק בגלל חטאיו ״משפטו ושאתו ממנו יצא״, עיניו מפסיקות לראות, אזניו מפסיקות לשמוע וכל גופו מתכסה מומים ונגעים. אבל בשעה שעמדו על הר סיני, שהגיעה למדריגה עליונה כזו שפסקה זוהמתם וחזרו למצבו של אדם הראשון בתחילת יצירתו, הרי ממילא התרפאו כל מומיהם, כוחותיהם וחושיהם נפקחו וראו ושמעו הכל מה שיש במציאות הבריאה ללא כל מסך וללא כל הסוואה.
25
כ״ומצינו גם בדורות מאוחרים יותר, שהיו אנשים שהגיעו למדריגות כאלה שעיניהם נפקחו וכל מראות השמים נתגלו לפניהם. מסופר בגמרא ששמואל אמר: ״נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא״ (ברכות נח). הרי שחושי ראייתו היו כל כך בהירים, שכמו שהיו ברורות לפניו הדרכים של מקום מושבו נהרדעא, כן היו מוארים ונהירים לפניו שבילי השמים. ואם שמואל כך, בודאי שכל התנאים עמדו במדריגה כזו.
26
כ״זח. ומצינו עוד, שכשעלה רצון מלפני ה׳, פקח גם עיניהם של רשעים. כאשר בא סנחריב מלך אשור להילחם בחזקיהו מסופר: ״ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים״ (מלכים ב יט:לה). ״ואמר ר׳ יצחק בר נפחא: אזנים גילה להם ושמעו שירה מפי חיות ומתו״ (סנהדרין צה:). הרי שמחנה אשור שהיו רשעים, ובכל זאת כשהיה צורך בכך, נפקחו אזניהם והגיעו להן קולות שבני האדם לא רגילים לקלוט אותם, ושמעו שירה משמים, שירה של חיות הקודש. ודוק שר׳ יצחק בר נפחא לא אמר שאזנים נבראו להם, אלא ״אזנים גילה להם״, כלומר שחוש שמיעה כזה טבוע בכל אדם מתחילת יצירתו ובכוחו לקלוט שירה משמים, אלא בגלל חטאיו ירד ממדריגה זו ואזניו נסתתמו, וכאן עשה הקדוש ברוך הוא נס וגילה את אזניהם שחוש השמיעה שלהם יפעל כפי כוחם הטבעי. אלא שהם לא היו ראויים לכך מצד מדריגתם, ולכך לא עמד בהם כוח לשמוע שירה זו ומתו כולם.
27
כ״חאולם יש כאן לציין מה שאמרו חז״ל: ״ששרף אותם מבפנים והניח בגדיהם מבחוץ שכבודו של אדם זוהי כסותו, ולמה הניח הקדוש ברוך הוא את בגדיהם על שהיו בניו של שם שנאמר ׳בני שם עילם ואשור׳ (בראשית י). אמר הקדוש ברוך הוא: חייב אני לשם אביהם שנטלו בגדיהם וכיסו ערות אביהם וכו׳, לפיכך הניח הקדוש ברוך הוא את בגדיהם ושרף את גופם״ (תנחומא צו:ב; וראה סנהדרין צד שלדברי רבי יוחנן, כזאת היתה גם שריפת בני אהרון שהגוף נשרף תחת הבגדים). הרי שאם כי בני אשור היו רשעים ולא היו ראויים לשמוע שירת המלאכים ונשרפו כולם, אבל משום שירשו בתולדתם מבני שם מעלה מסוימת שנתגלתה על ידי בגדים, גרם הדבר שקליטת אזניהם לשירת המלאכים לא השפיעה שגם בגדיהם ישרפו.
28
כ״טוכבר מצאנו דוגמה לזה מהמאמר שהבאנו מיעקב, שלאחר שחזר למדריגת האדם בראשית יצירתו ונדף ממנו ריח גן עדן, השפיע ריח זה אף על בגדי עורות גדיי העזים שלבש וגם מהם נדף ריח גן עדן. כמו כן בבני אשור שנפתחו אזניהם וחזר להם חוש השמיעה הטבעי, אף על פי שגופם לא יכול היה לעמוד בכך משום רשעתם ונשרפו, אבל משום מעלתם שירשו מבני שם לא השפיע הדבר על בגדיהם.
29
ל׳ט. ואם יתכן שבני אשור הרשעים יחזור להם לרגע משום מה חוש השמיעה הראשוני, על אחת כמה שבני ישראל ראויים שיפקח חוש אזניהם כבתחילת יצירתו ושגם יהיה בהם הכוח לעמוד מה. וכבר אמר הנביא: ״הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם״ (ישעיה נה). הרי שהם ראויים לשמוע והשמיעה הזאת תחיה את נפשם. ולא עוד אלא שכתוב כאן: ״הטו אזנכם״, כלומר שיש בהם בטבעם אזנים כאלה הראויות לשמוע כדי להביא אותם לתחיה, אלא שהם סתמו אותן ואינם שומעים, ואין עליהם אלא להטות את אזניהם ולהחזיר להם את חוש השמיעה הטבעי ואז ישמעו ויבינו ותחי נפשם.
30
ל״אומצינו שלא רק לגדולים אלא אף בעודם עוברים במעי אמם, כבר יש בהם חוש שמיעה מופלא למאד. הגמרא מביאה את ההלכה שמעוברת שהריח עוברה ביום הכיפורים מריח של תבשיל ומתאוה לו ואם לא תאכל שניהם מסוכנים, מאכילים אותה עד שתשיב נפשה (יומא פב.). ומסופר: ״ההיא עוברה דארחא (שהריחה ויום הכיפורים היה, רש״י), אתו לקמיה דרבי, אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה (באזנה שיום הכפורים הוא היום אולי תוכל להתאפק) ואילחישא (קיבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו). קרי עליה: ׳בטרם אצרך בבטן ידעתיך׳ (ירמיה א:ה), נפק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי חנינא, אמר להו: לחושו לה ולא אילחישא. קרי עליה ׳זורו רשעים מרחם׳ (תהלים נח:ד). נפק מיניה שבתאי אצר פרי״ (יומא פב:).
31
ל״בהרי יש אשר עובר בעודו ברחם אמו, כבר יש לו חוש שמיעה מופלא כזה, שבזמן שלחשו לו שיום הכיפורים היום, פסק מתאותו. אלא שהעובר השני בימי ר׳ חנינא, היו אזניו סתומות ולא האזין כלום.
32
ל״גומכאן עלינו ללמוד בקל וחומר, שראוי כל אחד אף בדורותינו לחזור לחוש אזניו הטבעיות ולקלוט את כל הקולות הנמצאים בבריאה. וכמו בחוש השמיעה, כך בכל הכוחות והחושים, ואמנם ניבאו נביאינו, שבאחרית הימים יגיעו למדריגות גדולות כאלה, שהרי כתוב: ״והריחו ביראת ה׳ ולא למראה עינו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח״ (ישעיה יא). ומפרשים חז״ל ״דמורח ודאין״4ראה שם שבר כוזיבא אמר לרבנן שהוא משיח, ואמרו לו: ״נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין - קטלוהו״. (סנהדרין צג), כלומר שחוש הריח של משיח ה׳ יהיה כל כך מפותח, שמהרחה לבד ישפוט בני האדם. הרי שאף באותו דור שחז״ל מתארים אותו שתהיה ירידה רוחנית והוצפא יסגא והמלכות תיהפך למינות וכו׳ וכו׳ (ראה סוטה מט:), בכל זאת יגיע מלך המשיח למדריגה כזו שחוש הריח יהיה כל כך מפותח אצלו. הרי שגם בדורותינו נמצאים בבני האדם כל הכוחות והחושים כבתחילת יצירתם, אלא שהם סתומים, ואם רק יתרוממו למדריגה יותר גדולה ויפקחו את עיניהם ואזניהם, יראו וישמעו ויבינו הכל שבעולם5ואמנם המציאו היום שאפשר לשמוע ולראות מסוף העולם ועד סופו ואף מקצות השמים על ידי רדיו וטלביזיה, אלא שזקוקים באמצעים ובמכשירים. ויחזרו למצבו של אדם הראשון ודור המדבר. וזוהי כוונת דברי הכתוב על תקופה זו: ״ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים״ (ישעיה יא).
33
ל״די. והנה מצינו שבני אדם נענשו על אשר טושטשו אצלם החושים האלה ולא עמדו במדריגה כזו שיהיו פקוחים כבתחילת יצירתם. כפי שחז״ל מבארים היתה זו התביעה על המרגלים.
34
ל״המסופר בתורה שהמרגלים אמרו: ״לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו וכו׳ וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות הם ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם״ (במדבר יג). ואומרים חז״ל שעיקר התביעה היתה עליהם בגלל דברים אלה שאמרו: ״כשראו אותם (את הענקים והנפילים) נתיראו. מיד הלכו ואמרו כי חזק הוא ממנו. אמר רבי שמעון בן לקיש: הטיחו דברים כלפי מעלה, ובאותו העוון נגזרו עליהם מידות קשות. מה הקדוש ברוך הוא אומר לירמיה: לך ואמור להם, אין אתם יודעים מה הוצאתם מפיכם, שנאמר: ׳לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו׳ (ירמיה יא) - לקול המולה גדולה שאמרתם, מה גרמתם לעצמכם? הציתם אש עליכם, יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם. אמרו: ׳ונהי בעינינו כחגבים׳, אמר הקדוש ברוך הוא: ויתרתי עליהם. אלא ׳וכן היינו בעיניהם׳ - מקפיד אני, וכי יודעים הייתם מה עשיתי אתכם בעיניהם, מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים. מה גרמו לעצמם? כמספר הימים אשר תרתם את הארץ - ארבעים שנה״ (תנחומא שלח ז; ובמדבר רבה טז).
35
ל״והרי שכל החטא היה בראיה שלהם, שלא ראו כראוי. כאמור, איום ונורא הוא האדם וגודלו מגיע מהארץ ועד לשמים והוא השליט בכל העולם, וה׳ חננו בכוחות וחושים מופלאים שהוא רואה מסוף העולם ועד סופו, וכיצד ירדו כל כך ממדריגתם ונסתתמו עיניהם וחושיהם עד שהם ראו את עצמם כחגבים?
36
ל״זואם הקדוש ברוך הוא ויתר על זה, אבל הוא הקפיד ביותר שלא הכירו כלל בגדלות האדם והיו בטוחים שגם בעיני הגויים הם נראים כחגבים. ואולי נפקחו עיני הגויים וחוש ראייתם הטבעית חזר אליהם והם ראו אותם כמלאכים, כפי מציאותם הטבעית?
37
ל״חועוד גרוע מזה. מתוך שטושטש חוש ראייתם, העריכו את הנפילים לפי מדת גופם וגבורתם הפיזית שהיו עונקים את החמה בגובהם, עד שהתבטאו ״כי חזק הוא ממנו״ וכיוונו כלפי מעלה. וכי לא הבינו שאין הכוח בבשר ובעצמות ושלא זה קנה המדה. ועובדה היא שלסוף נטשה כל גבורתם והם נסו מפני בני ישראל. ומשום שהחשיבו המרגלים את הכוח הגופני, הרי התעלמו מיסוד האמונה ״כי ה׳ הוא הנותן לך כוח לעשות חיל״ (במדבר ח), והרי זה גובל עם הכפירה, כי כשם שאומר המקרא שאדם המחשיב את כוחו ועוצם ידו של עצמו ומתגאה בכך, כמוהו כשוכח את ה׳, דכתיב: ״ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך״ (שם), כמו כן אם הוא מחשיב כוחם של אחרים, הריהו שוכח את ה׳ וכופר בכוחו. וכל זה בא להם, למרגלים, משום שנסתמו עיניהם ולא ראו את הדברים כמו שהם במציאות בתחילת יצירתם, לא לגבי עצמם ולא לגבי אחרים, ובגלל זה העניש את כל העם שפנו לדבריהם, שהחשיבו להם יום לשנה, ונשארו במדבר ארבעים שנה ומת כל הדור ההוא.
38
ל״טוהרי מכאן שהדברים שעמדנו עליהם אינם השקפה בלבד, אלא תובעים את האדם על אשר איננו במדריגה כזאת שכוחותיו וחושיו יעמדו במציאותם הראשונית, ומענישים אותו על אשר עיניו אינן רואות ואזניו אינן שומעות בהתאם ליכולת שהטביע בהם הבורא בתחילת יצירתם.
39
מ׳יא. סיכום הדברים שהאדם נשאר לעולם במציאותו כבתחילת יצירתו וחושיו וכוחותיו מופלאים מאד, ובכל הדורות נאמר עליו: ״ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו״ (תהלים ח), ואיום ונורא הוא האדם, אלא ״משפטו ושאתו ממנו יצא״, - הוא בידיו מביא עליו עונשים ונגעים ומצמצם את דמותו ומשפיל עצמו למצב של גולם קטן וחלש. אבל בכל עת וזמן, בכוחו של כל אדם לחזור ליצירתו הראשונית ולשוב למדריגתו העליונה הטבעית. כל אדם נתון בכל הדורות בגן עדן מצד אחד ובגיהנום מצד שני. מצד אחד, בכוחו להעלות את עצמו במצב רוחני כזה שימשוך עליו את ריח גן העדן מקדם שהיה שרוי בו אדם הראשון; והצד שני, בכוחו להשפיל את עצמו עד כדי כך שבכל מקום שילך יתלווה אתו הגיהגום.
40
מ״אוזאת צריכה להיות יראת העונש, לא שיפחד מסבל העונשים שיבואו עליו, אלא שיפחד מהשפטים שהוא מביא על עצמו המטשטשים את טבעו ותכונותיו ומגבילים את כל כוחותיו, וכמוה כיראת הרוממות, מרוממות עצמו, שהוא מוריד כל ערכה, מדכא את צלם האלהים שבו וממעט את דמות האלהית המופלאה.
41
מ״בועוד לא די שמשפטו ושאתו ממנו יצא, אלא מביא משפט גם על ה׳, כביכול. חז״ל אומרים: ״אילולא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו ׳כי באש ה׳ שופט׳ אין כתיב כאן, אלא ׳כי באש ה׳ נשפט׳ (ישעיה טו). הוא שדוד אמר (תהלים כג): ׳גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא כי אתה עמדי׳״ (ילקוט שם). הרי שאם האדם חוטא אינו רק מביא משפט על עצמו אלא מכניס, כביכול, גם את ה׳ במשפט, ובתוך הגיהנום שיוצר לעצמו, הוא גורם שגם ה׳ עמו, כמו כן כתוב ״עמו אנכי בצרה״ (תהלים צא), וכן אומר הנביא: ״בכל צרתם לו צר״ (ישעיה סג), כלומר, שה׳ כביכול סובל יחד עם עמו בצרותיו, ולא רק עם עמו אלא עם כל יחיד ויחיד (ראה ילקוט שמואל ב קמו6ראה גם מאמר חז״ל על הכתוב: ״׳מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גויים ואלהיו׳ (שמואל ב ז) - שאילולא הדבר כתוב אי אפשר לאומרו: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עצמך פדית״ (ילקוט שם).). ואם כן הרי אין יראה גדולה מזו, שבזמן שהוא מביא עונשים על עצמו ומפחית את דמותו, יחד עם זה הוא גם מיצר את ה׳ ופוגע בדמותו, כביכול. וזה מה שאמר הכתוב (קהלת ג): ״והאלהים עשה שייראו לפניו״.
42