אור הצפון, בראשית, כוחו של הרהורOhr HaTzafun, Bereshit, XXVII
א׳כוחו של הרהור
א. יסוד העולם הוא קיום המצוות, ולא דוקא המצווה כולן אלא כל מצוה ומצוה יש לה ערך רב עד שראוי לברוא בגללה את כל העולם, ואדם הראשון יוכיח, שנצטוה על מצוה אחת בלבד ונברא בשבילו עולם גדול מלא תענוגות לאין שיעור. וכבר עמד על יסוד זה הרמב"ם. שנינו (מכות כג): "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" ומפרש הרמב"ם בפירושו על משנה זו: "מעיקרי האמונה בתורה כי כשקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן וכו׳ הנה זכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר ר׳ חנניא כי המצוות בהיותן הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו מאותו מעשה". הרי שמתוך מצוה אחת ראוי אדם להגיע לשלמותו.
א. יסוד העולם הוא קיום המצוות, ולא דוקא המצווה כולן אלא כל מצוה ומצוה יש לה ערך רב עד שראוי לברוא בגללה את כל העולם, ואדם הראשון יוכיח, שנצטוה על מצוה אחת בלבד ונברא בשבילו עולם גדול מלא תענוגות לאין שיעור. וכבר עמד על יסוד זה הרמב"ם. שנינו (מכות כג): "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" ומפרש הרמב"ם בפירושו על משנה זו: "מעיקרי האמונה בתורה כי כשקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן וכו׳ הנה זכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר ר׳ חנניא כי המצוות בהיותן הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו מאותו מעשה". הרי שמתוך מצוה אחת ראוי אדם להגיע לשלמותו.
1
ב׳והנה לעומת זה, אם יחסיר מצוה אחת הריהו מאבד את כל עולמו. הכתוב אומר (ישעיה ה): "לכן הרחיבה שאל נפשך ופערה פיה לבלי חק" - "אמר ריש לקיש למי שמשייר אפילו חוק אחד. אמר רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת הכי, אלא אפילו לא למד אלא חוק אחד" (סנהדרין קיא: וראה גירסת ילקוט שם: "אלא למי שלא למד אפילו חוק אחד"). הרי לדברי ריש לקיש אם תחסר לו מצוה אחת, הריהו מיורשי גיהנום. ומכאן כמה ערך למצוה אחת לדברי שניהם, כי לריש לקיש הרי בהעדר מצוה אחת הוא מאבד את כל עולמו ולרבי יוחנן בקיום מצוה אחת הוא זוכה לעולמו.
2
ג׳ואם יש ערך כה רב למצוה, הרי אם יש חסרון באיזו מצוה, כמה יש בגללו מהעדר השלמות ומן הפגם באדם. ואם במצוה יחידה כך, בעיקרי האמונה שהוא יסוד כל התורה וכוללת כל המצוות כפי דברי חז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כד) - על אחת כמה וכמה שכל פגם בשלמותה פוגם בכל האדם אף תוך כל מעלותיו העליונות.
3
ד׳ב. הבה נתבונן בענין נסיון העקידה שנתנסה בה אברהם אבינו ע"ה. לכאורה לשם מה היה עוד זקוק אברהם אבינו לנסיון זה הקשה מכולם? הלא ה׳ יתברך אינו צריך לבחון את האדם לשם ידיעתו, כי הוא חוקר לב ובוחן כליות, אלא ודאי תועלת הנסיון היא לצורך האדם עצמו, כדי להעבירו ולצרפו בכור הנסיון, ואם כן לא היה צורר לאברהם בכך, כי הרי כבר נאמר: "אתה הוא ה׳ האלהים אשר בחרתי באברם והוצאתו מאור כשדים וגו׳ ומצאת את לבבו נאמן לפניך" (נחמיה ט), ונמצא שכבר עמד אבינו אברהם בנסיון אור כשדים, ובירר דביקות לבו ואמונתנו הגדולה באלהים, שהפיל את עצמו לכבשן האש רק למען כבודו יתברך, ואם כן למה היה זקוק לנסיון נוסף של העקידה? ואם כדי להודיע לבאי עולם ולקדש את השם על ידי העקידה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח, האם לא היה די בזה שאברהם מהלך בעולם כולו וממליך את הקדוש ברוך הוא על הכל, כמו שנאמר בתורה שהיה נוטע אשל ובונה מזבחות בכל מקום ומקום וקורא בשם ה׳? ועוד אמרו חז"ל (ברכות ז): "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה מי שקראו אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: ויאמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו), פירוש: שהודיע אדנותו יתברך בעולם כולו שהוא אדון כל. ואמנם זכה אברהם להכניס נפשות רבות תחת כנפי השכינה ולהרבות כבוד שמים בעולם, ובני דורו הכירו את ה׳ ושאברהם הוא עבדו הנאמן, כמו שמצינו בבני חת שאמרו: "נשיא אלהים אתה בתוכנו וכו׳", ואם כן איפוא מה היתרון בעקידה שאמר לו ה׳ להעלות בנו יחידו לעולה לפניו.
4
ה׳עוד יש להתפלא, שרק לאחר העקידה נאמר לו: "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" - "עתה" ולא קודם לכן? אתמהה! והאם לא הוכיח עדיין אברהם בכל הנסיונות הקודמים שירא אלהים הוא? ואם כדי להודיע לאחרים, כאמור, הרי היה צריך להיות כתוב: "עתה הודעת וכו׳" ולא "עתה ידעתי".
5
ו׳אכן בדברי חז"ל אנו מוצאים פתרון לשאלה זאת, שלא היה כאן נסיון בלבד אלא היה בזה גם משום כפרה. איתא בתנחומא: "אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ במחזה לאמר אל תירא אברהם" (שם): "ילמדנו רבנו, העולה על מה היתה באה? כך שנה ר׳ ישמעאל: העולה באה על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. ורשב"י אמר: על הרהור הלב, שנאמר (איוב א): ׳ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו׳ והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם וגו׳ אתה מוצא, אברהם היה מהרהר אחר מדת הדין. ומה היה אומר? ר׳ לוי אמר: כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעולם הזה, עזרני הקדוש ברוך הוא באותם המלכים והצילני מן הכבשן, כבר קבלתי שכרי ושוב אין לי שכר בעולם הבא. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כיון שהרהרת אחר מעשי, עולה אתה צריך. לפיכך: ויאמר קח נא את בנך את יחידך וגו׳ והעלהו שם לעולה".
6
ז׳צא ולמד מה עשה אברהם ומה פעל בעולם באמונתו ודביקותו בה׳ יתברך, עד שבא מתוך כך להרהר שמא קיבל כל שכרו בעולם הזה. כתוב: ״ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז יושב בארץ״, ואמרו חז״ל (בראשית רבה מא:ה): ״בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה. היו אומרים להם רועי אברהם: הותר הגזל? היו אומרים להם רועי לוט: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: ׳לזרעך אתן את הארץ הזאת׳ (בראשית יב:ז) ואברהם פרידה עקרה ואינו מוליד. למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו ואין אכלין מדידהון אינון אכלין. אמר להם הקדוש ברוך הוא: כך אמרתי לו, ׳לזרעך נתתי׳ (בראשית טו:יח), אימתי לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה, ׳והכנעני והפריזי אז יושב בארץ׳ (בראשית יג:ז), עד עכשו נתבקש להם זכות בארץ״. הרי שהיתה כאן מחלוקת בהלכה. רועי לוט טענו שכבר יש להם זכות בארץ ואין צורך שבהמתם תצא זמומה, ואילו רועי אברהם עמדו על כך שכל אימת הכנעני נמצא בארץ עדיין אין להם זכות ויש בזה משום גזל.
7
ח׳אולם אברהם דקדק ואמר: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך הפרד נא מעלי", כלומר: אברהם ראה בזה מריבה. הוא הכיר כי אין מחלוקת זו של רועי לוט כולה לשם שמים, שאינה כמחלוקת הלל ושמאי שאלו ואלו דברי אלהים חיים, אלא מעורבת בזה גם איזו נטיה אישית של חמדת ממון, והרי זו מריבה, ומכיון שכך, אין אברהם יכול לדור עם לוט בכפיפה אחת, על אשר לא מיחה ברועיו. עד כה הגיעה טהרת לבו של אברהם אבינו. ולעומת זה, לוט נטה מדרך ה׳. הרי היה לו לשוב בתשובה ולהתחנן לפני רבו שיקרבנו ויחזור למוטב, אבל הוא לא בא לידי כך, אלא נשא עיניו וירא את כל ככר הירדן והנה כולה משקה, ויצא מלפני רבו, שביתו היה כמדור לשכינה, והתיישב בין אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה׳ מאד. ובזה נתגלה לוט כתינוק הבורח מבית הספר והלך מדחי אל דחי, עד שאמר: "אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו" (ראה בראשית רבה מא). ובכל זאת כשנשבה לוט במלחמה, כתוב: "וישמע אברהם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו". לא היסס ולא פקפק אברהם ומסר נפשו עליו כעל אח דבוק אליו באהבה וחיבה, ונכנס בסכנה בגללו להלחם עם ארבעה מלכים להצלתו. לא היה לאברהם שום נגיעה עצמית בזה, אלא רק כוונה קדושה לעשות חסד, להלוך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא: "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו׳".
8
ט׳והנה הולך אברהם ומפעיל חסדו הגדול עם לוט, ומתרחשים לו נסים גלויים במלחמתו עם המלכים, שזרק עליהם קש ונעשו גירים, עפר - ונעשו חרבות. והוא קידש בזה שם שמים בעולם, כמו שכתוב: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וכו׳ ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ופירשו חז"ל (סוטה ד:): מלמד, שהקנהו אברהם להקדוש ברוך הוא שמים וארץ, כלומר: על ידי מעשה זה של מלחמתו עם המלכים השליט את כבוד ה׳ יתברך על כל העולם - על השמים והארץ. ואם כן מה היה כאן לאברהם להרהר שמא קיבל בכך שכרו בעולם הזה? אדרבא, הלא בפעולה זו הרבה כבוד שמים עד שהקנהו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ.
9
י׳אולם אברהם אבינו עוד מצא כאן מקום להתגדר. והרי כך אמרו חז"ל: "לעולם אל יעמיד אדם עצמו במקום סכנה שמא אין עושים לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו" (תענית כ), ומכאן חשש אברהם אבינו, שמא עם כל מסירות נפשו לכבוד שמים בלבד ולא זולת זה כלל, עלול שינכו לו מזכיותיו מכיון שמסר עצמו לסכנה ונעשו לו נסים. ואמנם הפחד הזה עצמו יש בו משום מצוה, שכן אמרו (ברכות ס): "אשרי אדם מפחד תמיד" - "בדברי תורה קאי" וכל הגדול יותר, עליו לפחד יותר שמא לא יצא ידי חובתו. ובאמת דורשים חז"ל את הפסוק הזה על אברהם אבינו, לגבי אותה המלחמה (ע׳ מדרש תנחומא על הפסוק אחד הדברים הנ"ל).
10
י״אונמצא שאף אברהם אבינו שטרח ועמל במשך כל ימי חייו רק לכבוד ה׳ יתברך, וקרא בקול גדול לכל העולם והודיעם שיש אלהים אחד יחיד ומיוחד ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה לחסות בצל כנפי השכינה (ראה יד החזקה הל׳ עבודה זרה א) ובודאי שכרו לעולם הבא גדול מאד, ובכל זאת היה לו מצד הדין ומצד מעלת השלמות לחשוש ולפחד שמא ינכו לו מזכיותיו בגלל הנסים שנעשו לו במעשה זה של קידוש שם שמים במלחמתו האמורה. ולא רק שהיה לו לחשוש לניכוי שכר, שיש בו על כל פנים שארית גם לעולם הבא, אלא שמא קיבל כל שכרו בעולם הזה ושוב אין לו שכר כלום בעולם הבא. ושבחוהו את אברהם על פחדו זה והכתוב אומר עליו: "אשרי אדם מפחד תמיד". ולעומת זה הבטיח לו הקדוש ברוך הוא: "אל תירא אברהם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". כלומר, שהגיע לשיא השלמות ולא הפסיד את שכרו.
11
י״באולם מדת הדין מצא כאן עוד מקום, על אף שלמותו ומדרגותיו העליונות של אברהם אבינו, לתבוע אותו על פחדו זה ולמצוא בתוך מעמקי לבו הנאמן איזה שמץ של הרהור על מעשיו של הקדוש ברוך הוא, ואם כי שומה היה אברהם אבינו, כאמור, לפחד שמא ינכו לו מזכיותיו, אבל "לפום גמלא שיחנא", ובזה שדקדק ואמר: "כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעולם הזה וכו׳ ושוב אין לי שכר בעולם הבא", התגלה פגם מה בעומק הכרתו בחסד ה׳ שהוא מעולם ועד עולם, וראו בכך הרהור אחר מדת הדין.
12
י״גוהנה בגלל פגם דק זה של אברהם, חייבו אותו לכפר על עצמו בקרבן עולה. ואיזו עולה? את בנו יחידו שחנן לו ה׳ לאחר מאה שנה. ואף על פי שהקדוש ברוך הוא הבטיח לו "כי ביצחק יקרא לך זרע", ועליו הושתת לעתיד יסוד כל בית ישראל: בקבלת התורה, בירושת הארץ, בבנין המקדש, ובכל יעודי אחרית הימים של ימות המשיח ועולם הבא, בכל זאת "אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה׳" ואין שום דבר יכול לעמוד כנגד התביעה הזאת שנתבע אברהם, וכמו שאיוב בשעתו העלה עולות על הרהורי הלב של בניו, כך אברהם אבינו נתחייב על אף הכל להעלות את בנו יחידו לקרבן עולה כדי לכפר על הרהורו.
13
י״דהרי כמה עמוקה היא מדת הדין! נורא הוא ומי יכילנו!
14
ט״וובאמת היה בעמידתו של אברהם בנסיון העקידה תיקון על אותו הרהור במדה כנגד מדה. כי בהעלותו את יצחק בנו על גבי המזבח הלא היה לו מקום להרהר ולטעון: "אמש אמרתי לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי לשחטו ולהקריבהו עולה" (ראה בראשית רבה נו). ומכיון שלא הרהר אחרי מדותיו של הקדוש ברוך הוא והלך בתומו ועוד הזדרז והשכים בבקר ויחבוש את חמורו וכו׳ לקיים רצון ה׳ יתברך, הנה גילה בזה אמונתו הגדולה באלהים, ובטחונו השלם בו עד למדרגה מופלאה כזאת שעל אף עקידתו את יצחק, יתקיימו כל הבטחותיו של הקדוש ברוך הוא אליו, ואין שום מקום להרהר אחר מדותיו. ובזה תיקן אברהם מה שפגם בהרהורו ונמצא לבבו נאמן לפניו.
15
ט״זואמנם משום כך נאחז אברהם כל כך במעשה העקדה ורצה דוקא לשוחטו ולשפוך דמו, עד שנאלץ מלאך ה׳ מן השמים לקרוא לו "אברהם אברהם" - ב׳ פעמים, ואמרו חז"ל (בראשית רבה נו): "למה ב׳ פעמים? שפסלו מלאכי השרת את הסכין ורצה אברהם לחונקו"... מפני שידע שבזה ימצא כפרתו והשלמת מדריגתו.
16
י״זוהוא מה שנאמר לו אחר מעשה העקידה: "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני", כלומר: עתה באת לשלימות העליונה באמונתך ובהכרתך שכל הנהגתו בעולם הוא חסד ואמת מעולם ועד עולם.
17
י״חג. עמדנו במאמרנו הקודם כמה גדול כוחו של הרהור, שאף במעלות העליונות ביותר אם נמצא בהן איזה הרהור קל שאיננו במדריגת השלמות, הוא פוגם בערך המעלות וזקוקים להביא עליו כפרה, כמו שמצינו בבניו של איוב וכפי שהסברנו שעל זה בא תיקון מעשה העקידה של אברהם אבינו.
18
י״טומכאן נבין גם תקנות חז"ל של תעניות בה"ב, שאנו עומדים בהן כעת.
19
כ׳כתוב בטור או"ח (תצב): "נוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמשי ושני אחר הפסח והחג וכו׳ וסמכו אותם על מקרא דאיוב: ויהי כי הקיפו ימי המשתה וכו׳ והעלה מספד עולות כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וגו׳, ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה אולי חטאו".
20
כ״אובאמת לא רק ימי המועד בלבד הם ימי משתה ושמחה, כי אם גם הימים הנוראים. אמנם לכאורה נראים לנו הימים הנוראים שהם ימי יראה ותשובה כימי עצבות וימי החג כימי שמחה והם ניגודים אלו לאלו. אבל באמת אין הדבר כן כי בעצם מהותם צורה אחת להם והיא החדוה והשמחה בה׳.
21
כ״בכתוב לגבי ראש השנה שאמר נחמיה לכל העם: "היום קדוש הוא לה׳ אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו וגו׳ לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו׳ ואל תעצבו כי חדות ה׳ מעוזכם" (נחמיה ח). הרי שצורת הימים הנוראים איננה בבכיה וצער כי אם בשמחה ובחדוה. מטרת הימים הנוראים היא בהתעלות בהכרת ה׳ ובתשובה, ועיקרה של תשובה היא תיקון הלב, כדכתיב: "לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה" (תהלים נא), היינו שיכיר את עצמו ויבין את ערכו ומצבו, ומתוך כך יבחין בין טוב לרע ויתקן את עצמו, ואין לך שמחה ועונג יותר גדול מזה. ואף שלמה המלך החכם מכל אדם כשאמר לו ה׳: "שאל מה אתן לך", לא ביקש מכל שכיות וחמודי תבל אלא הבחנת הלב, כדכתיב: "ונתת לעבדך לב שומע וכו׳ להבין בין טוב לרע" (מלכים ג). הרי שאין בכל העולמות עונג ושמחה שישוו לשמחה ותענוג של תיקון הלב, וזהו יסודם ועיקרם של הימים הנוראים.
22
כ״גומאידך, גם בימי החג צריכה להיות השמחה משולבת ביראה כדברי חז"ל: "וגילה ברעדה" (תהלים ב) - "במקום גילה שם תהא רעדה" (ברכות ל), כלומר, שמתוך השמחה יתעלו ביראה.
23
כ״דנמצא איפוא שצורת הימים הנוראים והחגים אחת היא, אלא שבימים הנוראים הצורה החיצונה היא ברעדה והפנימית בגילה, ואילו בחג - הצורה החיצונה היא בגילה והפנימית ברעדה ושתיהן משלימות זו את זו. כל ארבעים הימים החל מראש חודש אלול, הכוללים גם את ימי הסליחות וראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, הם ימי הכנה ועליה ממדריגה למדריגה ובקדושה למעלה מקדושה. וימי החגים הם המשך לעליה זו ומביאים לתכליתה שהיא השמחה בקודשא בריך הוא, כדברי הכתוב: "נגילה ונשמחה בו" (תהלים קיח), ופירשו רז"ל: "אמר ר׳ אבין אין אנו יודעים במה לשמוח, אם בהקדוש ברוך הוא אם ביום, בא שלמה ופירש, ׳נגילה ונשמחה בך׳ (שיר השירים א) בך בתורתך" (ראה פסיקתא הובא בילקוט שמעוני תהלים תתעו). ומפני זה אנו מסיימים בשמיני עצרת את שמחת החג בשמחת התורה שזוהי שיא השלימות לשמוח בה׳ ותורתו. ושמחה זו והריקודים הם מעין עולם הבא שחז"ל מתארים אותו שיעשה בו הקדוש ברוך הוא מחול לצדיקים (ראה תענית יא).
24
כ״הוהנה מופלא הדבר למרות ששמחה זו היא שיא המעלות, חששו הקדמונים שמא יגיעו מתוך שמחה זו לידי חטא ותיקנו כאמור, תעניות בה"ב.
25
כ״והאם יתכן שתוך מעלות עליונות כאלו יגיע אדם לידי הרהור חטא, ובמדה כזו שמצאו לצורך להכריז בגללו צום ותפלה במקום הקרבנות ולקבוע לתקונו ימים מיוחדים לתשובה ולכפרה?
26
כ״זאלא מכאן שאף במדריגות העליונות ביותר של עליה ואצל אישים עליונים, יש לחשוש, כאמור, שמא כוונתם לה׳ תוך עליתם העליונה - אינה שלמה בתכלית השלימות. ואם הכונה אינה כולה לה׳ לא די שאינה מצוה, אלא היא נגד ה׳ ונקראת חטא. וגם זה למדו מאיוב, כי הרי בניו של איוב עסקו בשמחה של מצוה, (ראה ויקרא רבה צו) ולא היה בהם שום דופי כי אם הרהור הלב, כדברי רשב"י: "אין העולה באה אלא על הרהור הלב וכו׳ ממי אתה למד מבניו של איוב" (שם) ובכל זאת העלה עליהם איוב עולות כמספר כולם ואמר אולי חטאו בני.
27
כ״חומכאן שגם לגבי שמחת החג יש בהרהור זה שאינו מכוון לה׳ ולתורתו משום חטא ואם מתגלה חטא בשמחה עילאה זו, הרי מתגלה שכל העליה והעבודה בכל הימים הנוראים וימי החג לא היתה, שלימה כדבעי ויש להתחיל הכל מחדש, לחזור על כל התשובה והוידויים, לעסוק בצומות ובתפלות ולתקן את כל עבודת הימים הנוראים והחגים.
28
כ״טד. וכשנדקדק בדבר נראה עד היכן מגיע חומרת הפגם בשלימות הכונה לשם ה׳ ותורתו שאין בזה משום חטא ופשע בלבד, אלא שפוגם בצורת תכליתה ומטרתה של כל הבריאה.
29
ל׳לכשנסתכל בעולם נראה שכל בני האדם, לרבות הגויים, עוסקים בישובו של עולם שיש בו משום צדקה וחסד. הם בונים ערים, סוללים דרכים, גושרים גשרים ועושים לתיקונו של עולם, אנו לא מבינים להעריך כראוי את חשיבות בנינה של עיר. אבל באמת חשוב דבר זה מאד לפני המקום שמציינים מאורע זה בתורה, כמו שכתוב: "ויהי בונה עיר" (בראשית ד). ומצוה רבה היא כי "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיה מח). ואף מה שהעמים נלחמים איש ברעהו, סבורים הם שעושים לטובת האנושיות ולמען תיקון העולם בדרכי הצדק והיושר, בהתאם לשיעור הבנתם. ולכאורה אם הם עוסקים בהטבה ובחסד, וכידוע הרי ההטבה הקטנה ביותר מקורה בדעה עליונה ויש בה משום התדמות לדרכי השם, למה קוראים אותם רשעים ומביאים עליהם פורעניות?
30
ל״אואמנם אומרים חז"ל: לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו, מיד מתקבצים ובאים הגויים וכו׳. אמר להם הקדוש ברוך הוא במה עסקתם. אומרים לפניו: רבונו של עולם! הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו וגו׳ הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, אמר להם כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם עשיתם וגו׳" (ראה עבודה זרה ב). הרי שהגוים יבקשו את שכרם מהקדוש ברוך הוא על אשר עסקו בישובו של עולם כדי לאפשר לישראל לעסוק בתורה.
31
ל״באלא שהקדוש ברוך הוא משיב להם שעשו לצורר עצמם, כלומר שכוונתם לא היתה לשם ה׳ כי אם לתועלת עצמם. הרי מכאן שאף הקדוש ברוך הוא יסכים להם שעזרו במעשיהם לישראל לעסוק בתורה, אבל מכיון שלא כוונו במעשיהם אלו לה׳ ולתורתו יתחייבו בדינם ויצאו בפחי נפש, כי לא מילאו את תכלית הבריאה, והם נקראים רשעים ונענשים על מעשיהם.
32
ל״גואם אומות העולם שכל מעלתם היא בזה ש"חביב אדם שנברא בצלם", בכל זאת נתבעים הם לכוון את כל מעשיהם לשם חזוק התורה ובלא זה הם רשעים ופושעים, על אחת כמה וכמה בני ישראל שנקראו בנים למקום וקבלו את התורה, שהם נתבעים ומחוייבים לכוון בכל מעשי המצוות והעבודה לשם ה׳ ותורתו ואם יש פגם בשלמות כוונה זו סיכלו את מטרתם ותכליתם.
33
ל״דומכאן כמה גדול חומר העון אם כוונת שמחת החג איננה שלימה לשם ה׳ שיש בה גם משום הנאת עצמן. ולא עוד שאף אם הכוונה תהיה שלימה לה׳ אבל אם שמחה זו לא תביא חזוק לתורה נפגמה צורתה ותכליתה, שהיא כאמור "נגילה ונשמחה בך - בך בתורתך". וזוהי הבחינה: אם אחר החג עוסקים בתורה ביתר עוז ומרץ, הרי היתה השמחה בטהרתה ושלימותה, אבל אם חס ושלום מתעיפים ונחלשים מחמת השמחה והריקודים. סימן שהשמחה לא היתה לגמרי בו, כי הרי כתוב: "וקוי ה׳ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים" (ישעיה מ), נמצא איפוא שהשמחה הביאה לידי תוצאות הפוכות שלא די שלא נתחזקו בתורה אלא שגרמה לרפיון בתורה. ובמקרה כזה התביעה עלינו חזקה יותר מעל האומות, כי יש בה גם ביטול תורה שהוא כנגד כולם.
34
ל״הולא עוד אלא אם אין השמחה מביאה לידי חיזוק התורה יש בה משום חמורי חמורות, חז"ל אומרים: "ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה. על מה אבדה הארץ, על עבודת אלילים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא על עזבם את תורתי" (ירוש׳ חגיגה א:ז פתיחתא דאיכה רבתי). ובמה התבטאה עזיבתם את התורה? אמרו חז"ל: "דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו: אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר: ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה" (בבא מציעא פה), ומפרש רש"י: "וכיון דלא מברכי, גליא דעתיהו שאינה מתנה חשובה להם".
35
ל״והרי עצם מעשה קיום מצות תלמוד תורה היתה בתכלית השלימות, רק הקדוש ברוך הוא היודע מעמקי הלב מצא שכונתם היתה פגומה כפגימה דקה מן הדקה שעין החכמה והנבואה לא הרגישה בה, והיא שלא היתה חשובה בעיניהם כפי ערכה ולא ראו חובה לברך עליה כראוי (ראה רש"י שם ור"ן נדרים פא). ובכל זאת היא חמורה מעבודה זרה ומגילוי עריות ושפיכות דמים ובגללה אבדה הארץ.
36
ל״זואם פגימה דקה זו שלא היתה, אלא בכוונה לשמה כך, על אחת כמה אם מתגלה איזה לקוי בעצם הלימוד, הן בכמות והן באיכות, דהיינו אם מתחזקים בשקידת לימוד התורה אבל לומדים לפי נטיית הלב והרצון, כגון שמתמסרים בכל העוז והמרץ בפלפולה של תורה בלבד ומזניחים את הבקיאות, או שעוסקים בבקיאות ומזניחים את הפלפול. וגם זו נקראת תאוה אם כי היא תאוה רוחנית, ונמצא שיש בלימוד גם משום הנאה עצמית, שהיא כאמור, מהפכת את הכל לרעה, ויש לחשוש שסניגורו יהיה קטיגורו חס ושלום ובמקום שכר על מצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם יהא נתבע על עזבו את התורה.
37
ל״חולפי זה נמצא, איפוא, שאנו במצבנו אין אנו זקוקים לתעניות בה"ב משום האסמכתא של הקדמונים מאיוב שחשש אולי חטאו בניו מתוך שמחה; וגם לא מאסמכתא של התוספות ממאמר הגמרא סקבא דשתא ריגלא (קידושין פא) שמא באו לידי הרהורי עבירה, כי אין אצלנו רק חשש לפגם במדריגת "נגילה ונשמחה בך - בתורתך", אלא חסר לנו העיקר שהשמחה גרמה לרפיון בתורה, ומתגלה בזה ליקוי ביסוד ההכנות של ימי האלול והימים הנוראים ויום הכפורים, ועלינו לפשפש במעשינו ולחזור ולחדש ולחזק את הקבלות של יום כפור.
38
ל״טאמנם אין בני הישיבות חייבים להתענות, כדברי חז"ל: "תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית מפני שימעט במלאכת שמים" (תענית יא), ומוסיף רש"י "שעיקר תפקידו לימוד התורה", וכפי שבארנו שכל מטרת התענית היא להביא לידי חיזוק בלימוד התורה, ואם יבואו על ידי התענית לידי רפיון בלימוד התורה, הרי מכזיבים את כל מטרת התענית אבל חייבים אנו לעסוק בימי בה"ב בוידויים ובתשובה, לתקן את הליקויים שמתגלים בנו בעבודתנו בימים הנוראים ובימי החג ולהתחזק בלימוד התורה.
39
מ׳ואם נתרפה בימי בה"ב, אין אנו עוברים על תקנת הקדמונים בלבד, אלא אנו נקראים פורשים מן הציבור, אם כי אין זה אלא מנהג בעלמא, והוא מהעבירות החמורות ביותר מדאורייתא, כפי שקובע הרמב"ם (הלכות תשובה ג:יא): "הפורש מדרכי ציבור אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן וכו׳ אין לו חלק לעולם הבא", ולא עוד אלא מכיון שמטרת התענית היא כאמור, התשובה וחיזוק לימוד התורה, הרי הפרישה בימי בה"ב איננה רק ממנהג הקדמונים אלא מענין התשובה והתחזקות בלימוד שהוא עיקר יסודה של התורה ותכלית כל הימים הנוראים והחגים, ונמצאים פורשים מהציבור מהדרכים העיקריות שבדאורייתא ואי אפשר לתאר עד כמה מגיעה חומרת הדברים.
40
מ״אואם כן, איפוא, עלינו להשתמש בימי בה"ב כדי להתחזק בלימוד התורה ובזה נתקן את כל עבודתנו בתשובה של ימי האלול ושל ראש השנה ויום הכפורים, ונעלה את כל מעשינו ומדריגתנו, ונגיע לידי שיא המטרה שהיא חדות ה׳ ולידי "נגילה ונשמחה בך".
41
מ״בה. עמדנו במאמר הקודם ששיא המעלות היא חדות ה׳ והיא תכלית עבודת הימים הנוראים והתשובה, ואף צום יום הכיפורים צורתו היא השמחה והעונג.
42
מ״גאנו קוראים בדברי הנביא לגבי צום יום הכיפורים, שהוא הצום היחידי מן התורה: "הכזה יהיה צום אבחרהו. יום ענות אדם נפשו וכו׳ הלא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע וכו׳" (ישעיה נח). הרי שאין כוונת הצום בעינוי ובסיגוף בלבד אלא בפתוח חרצובות הרשע. כלומר בתשובה על המעשים הרעים ובתיקון המדות והדעות. וכבר אמרו חז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים מכל חיי העולם הבא" (אבות ד:יז) שהוא שיא עידון העידונים, אין לנו מושג בחיי העולם הבא, אבל כדי לתת לנו תיאור מה, הקדימו חז"ל ש"יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", כלומר שכל תעגוגות העולם הזה כמה שאנו יכולים לתאר לנו, אין מגיעים לעידון של שעה אחת בעולם הבא. ועם כל זה, אין להשוות את כל העידונים יחד של כל חיי העולם הבא מימות אדם הראשון והאבות עד היום לעונג של שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים. הרי כמה מרובה הוא, איפוא, העונג של יום התשובה ותיקון המעשים, יום הכיפורים.
43
מ״דובאמת לא ברא הקדוש ברוך הוא את כל העולם כי אם לענג את הבריות ועוד לפני שיצר את אדם הראשון הכין לו כל תענוגי תבל "כדי שיכנס לסעודה מיד" [שימצא הכל מוכן ויאכל מה שיחפוץ" רש"י] (סנהדרין לח.). וגם הצו הראשון והיחידי שצוה הקדוש ברוך הוא את האדם היה: "מכל עץ הגן אכל תאכל", ורק מעץ אחד, עץ הדעת טוב ורע אסר עליו לאכול. וכמו כן לא באו כל ציווי התורה על האדם כי אם לענגו ולשמחו. ואף לא ציותה התורה אלא צום אחד בשנה בלבד, כלומר שעל האדם לאכול ולשתות כל ימות השנה, פרט ליום אחד.
44
מ״הוגם לגבי אותו יום אמרה תורה (ויקרא כג) "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב", ואמרו חז"ל: "וכי בתשעה מתענים, והלא בעשירי מתענים? אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי" (ראש השנה ט), הרי שציותה התורה שיש לאכול ולשתות בתשיעי ולבלות אותו יום בעונג, כדי להשלים את העונג של העשירי. וכבר נתן ר׳ יונה גירונדי בספרו "שערי תשובה" (ד:ח-י) שלשה נימוקים על הדבר: א. "כדי להראות שמחתו בהגיע זמן כפרתו ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו ויגונותיו לעונותיו": ב. כדי לקבוע "סעודה לשמחת המצוה וכו׳, ומפני שהצום ביום הכיפורים, נתחייבנו לקבוע הסעודה על שמחת המצוה בערב יום הכפורים": ג. "למען נחזק להרבות תפלה ותחנונים ביום הכיפורים וכו׳". נמצא שדוקא דאגתו ויגונותיו על עונותיו מביאות לו שמחה רבה, ושהתורה חייבה את האדם עובר לצום לקבוע יום שמחה ויום אכילה ושתיה כדי לחזק את גופו שלא יסבול מהצום ולא יופרע תענוגו.
45
מ״וומופלאים הדברים כמה הדגישה התורה שיום צום הכיפורים צריך להיות מוקף בשמחה ועונג, ואף שמחה ועונג גופניים של אכילה ושתיה, ולא עוד אלא ששמחה ועונג זה משלימים ומכפילים את התענית ומעלים עליו כאילו התענה גם תשיעי וגם עשירי. ועוד הוסיפו אחריו שבעת ימי שמחה של חג, כדי למלא את העונג שחסר לו מחמת הצום ולא תסוח דעתו משמחה.
46
מ״זועל אחת כמה, העונג של עצם התשובה לפתח חרצובות רשע שהוא תכלית היום, כפי שהסברנו, ובחרצובות רשע אין הכוונה לחבילות חטאים ממש, אלא אף בפגם במחשבה אחת ואף לרגע אחד. שנינו שכל צורתו של האדם הם השכל והמחשבה, כפירוש רש"י על הכתוב "בצלמנו כדמותנו" - "להבין ולהשכיל", ואם האדם נכשל אף בהרהור אחד הוא פוגם בצלמו, בצלם האלהים שבו, ומכיון שעיקר מהותו של האדם הם, כאמור, התענוגים והעידונים על ה׳ יתברך אשר למטרתם נוצר מתחילת בריאתו, הריהו פוגע בזה בתכלית העידונים שלו, ואין לך חרצובות רשע גדולות מזה.
47
מ״חולעומת זה אם האדם חוזר בתשובה מאותו הרהור ומתקן את פגמו, הריהו משלים את צלם האלהים שבו שהוא עידון העידונים, ועוד מוסיף תענוגים ללא שיעור, כפי שאמרנו שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא במשך כל הדורות מאדם הראשון עד היום הזה.
48
מ״טואם בתיקון מחשבה אחת ברגע אחד מגיע האדם לעידון נצחי כזה, מכל שכן אם אדם זוכה לפתח כל חרצובות הרשע ובמשך כל יום הכיפורים, שהוא יום סליחה וכפרה לכל עונותינו, ונמצא שיום הכיפורים הוא יום שמחה ועונג ללא שיעור וללא גבול.
49
נ׳ועונג זה אינו ליום הכיפורים בלבד, אלא נמשך לכל ימות השנה, לכל שעה של תשובה. בכל פעם שאדם מתוודה על חטאיו ואומר "אשמנו", וכן בכל יום באמירתו "סלח לנו" בשלש תפילותיו, הריהו ממשיך בתשובה ושירה בעולמות של תענוג ועידון עידונים. ומשום כך מתחילים מיד לאחר תפילת נעילה "והוא רחום יכפר עון", כדי לא להפסיק מהתשובה ולהמשיך בתענוגי אותו יום. ומתוך כך באים להמשך השמחה בימי שמחת בית השואבה ששואבים בהם רוח הקודש ומגיעים לשיא העונג. ופה יש עוד להוסיף את הכלל "שכר מצוה מצוה" כי מצוה זו מוסיפה עוד שכר על גבי שכר ללא סוף.
50
נ״אומכאן גם לימי בה"ב, שנתקנו, כאמור, בגלל הרהורי מצוה בלתי מושלמים, שבאים לתקן את התשובה של הימים הנוראים וימי החג, כמה יש בהם מן האושר הנצחי וכמה הם מוסיפים לאדם עונג ללא שיעור, אשר הוא יפה מכל תענוגות העולם הזה והעולם הבא ולמעלה מכל תיאורינו ומושגינו.
51