אור הצפון, בראשית, דרך ארץ קדמה לתורהOhr HaTzafun, Bereshit, XXX
א׳דרך ארץ קדמה לתורה
א. אין אנו מוצאים בתורה ציוויים מפורשים על מדות ותכונות, ורבים תמהים לסיבת הדבר, כי הלא הענינים האלה הם עיקרים יסודיים בהנהגת האדם ולמה לא צוותה התורה עליהם. אמנם מדות רבות נכללות במצוות התורה ורבים הציוויים והאזהרות שאי אפשר לקיימם כהלכתם בלי שלמות המדות והתכונות. האם אפשר לאדם להגיע למדריגה: "ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה, מבלי אשר יטביע קודם בעצמו ובנפשו מדות הטוב והחסד? התורה מזהירה עוד אזהרות ביחס לזולת, כגון: "לא תקום"; "ולא תטור"; "לא תשנא את אחיך בלבבך" וכדומה, והאם יש בכוחו של אדם שלא השתלם במדותיו לעקור מתוכו כל רגש של טינא ונקמה לאיש אשר גמל לו רעה ויתיחס אליו כאילו לא עשה לו כלום. וכן עוד מצוות ואזהרות רבות. אבל עם זה לא ציותה התורה על המדות והתכונות במיוחד, ויש לעיין בדבר.
א. אין אנו מוצאים בתורה ציוויים מפורשים על מדות ותכונות, ורבים תמהים לסיבת הדבר, כי הלא הענינים האלה הם עיקרים יסודיים בהנהגת האדם ולמה לא צוותה התורה עליהם. אמנם מדות רבות נכללות במצוות התורה ורבים הציוויים והאזהרות שאי אפשר לקיימם כהלכתם בלי שלמות המדות והתכונות. האם אפשר לאדם להגיע למדריגה: "ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה, מבלי אשר יטביע קודם בעצמו ובנפשו מדות הטוב והחסד? התורה מזהירה עוד אזהרות ביחס לזולת, כגון: "לא תקום"; "ולא תטור"; "לא תשנא את אחיך בלבבך" וכדומה, והאם יש בכוחו של אדם שלא השתלם במדותיו לעקור מתוכו כל רגש של טינא ונקמה לאיש אשר גמל לו רעה ויתיחס אליו כאילו לא עשה לו כלום. וכן עוד מצוות ואזהרות רבות. אבל עם זה לא ציותה התורה על המדות והתכונות במיוחד, ויש לעיין בדבר.
1
ב׳אולם כשנתבונן נראה שהמדות והתכונות הם הקדמה לתורה. והוא היסוד הראשון במהותו של האדם אשר בלעדו איננו ראוי כלל לתורה. האדם נברא מראשית יצירתו כבריאה מושלמת, כי על כן נברא בצלם אלהים וכחלק אלוה ממעל, וכשם שהקדוש ברוך הוא שלם בכל מעלותיו ומדותיו, כביכול, כן נוצר האדם בתור חלק ממנו ובצלם דמות תבניתו - שלם בכל מעלותיו ומדותיו.
2
ג׳ולא רק האדם נברא בתור שלם כי אם כל ברואי העולם נבראו שלמים בכל תכונותיהם. בתחילת יצירתם לא הוטבעו בשום בעלי חיים כל נטיות רעות או תכונות מזיקות וכולם שפעו אך טוב וחסד. ואחרית הימים תוכיח, הנביאים מנבאים שבאחרית הימים יגיעו למצב של שלום ואהבה בין כל הברואים. וכל הארץ תימלא דעה: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ימריא יחדיו וכו׳, ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן ושעשוע יונק על חור פתן וכו׳ לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעת את ה׳. כמים לים מכסים" (ישעיה יא). נבואה זו אומרת שהבריאה תחזור לשלמותה כמו שהיתה בתחילת יצירתה והרי שכל בעלי החיים אין בתכונותיהם הטבעיות שום כוחות רעים וממקור יצירתם הם טובי מזג.
3
ד׳וכך פירש גם הרמב"ן בפסוק: "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (ראה פירושו על ויקרא כו:ו): "כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם, אין חיה ורמש ממית האדם, כמו שאמרו: אין ערוד ממית אלא חטא ממית", כלומר שלא היה שום רע בחיות לפני חטאו של אדם הראשון ולא היו מזיקות כלל וכלל.
4
ה׳(ואמנם תלוי מצבם של בעלי החיים בבחירת האדם, כשם שאנו למדים כאן שהחטא מוריד את מדריגת בעל החי והוא שגורם שיהפך למזיק ולחיה רעה, כן גם בכוחו של האדם להעלות את בעל החי. הנה מצינו בחמורו של פנחס בן יאיר שלא אכל מן הטבל (ראה חולין ז), ובודאי משום שנמצא בביתו של פנחס בן יאיר שהתנהל לפי דרכי החסידות העליונות, מעין אחרית הימים).
5
ו׳ודבר זה אנו למדים גם מן התורה. בעת שהקדוש ברוך הוא ברא את בעלי החיים כתוב בתורה: "תוצא הארץ נפש חיה" (בראשית א). והרי בארץ גנוזים מדרך יצירתה הטבעית כוחות רוחניים גדולים (ראה לעיל במאמר "יש ואין בבריאה"). ואם היא הוציאה מתוכה את בעלי החיים הנקראים "נפש חיה", בודאי שגם בהם טבועות מדות ותכונות רוחניות.
6
ז׳ולא עוד אלא שמצינו שגם לאחר חטא אדם הראשון, ולאחר חטאי כל הדורות, למרות שכל הבריאה וגם בעלי החיים בכללם הולכים ומתמעטים מדור לדור, עוד נשארו בטבעם של בעלי החיים תכונות ומעלות טובות בשיעור כזה שראוי לאדם ללמוד מהם. "אמר רבי יוחנן אילמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול" (עירובין ק). ודברי הכתוב יוכיחו (איוב לה): "מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו" (ראה שם מאמר ר׳ חייא ובפירוש רש"י שם: "שנתן בהם חכמה להורות לנו"). וכן גם מצינו ששלמה החכם מכל אדם מיעץ ללמוד מבעלי חיים: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם" (משלי ו) ואם האדם עם כל חכמתו ועליונותו ראוי לו ללמוד מבעלי חיים, הרי בודאי שתכונותיהם אלה יש בהן מעלה יתרה. ואם לאחר כל חטאי הדורות והירידות הממושכות כך, הרי כמה היו שלמים בטבעם בתחילת יצירתם ולא היה בהם שום פגם וליקוי. והוא מה שאמר הכתוב: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" כי לא היה בבריאה שום רע והכל היה בתכלית השלמות.
7
ח׳ואם בעלי החיים נבראו במעלות גדולות כאלה. על אחת כמה האדם שהוא מבחר היצורים כולם ובו כלולים כל הכוחות, שטבועות בו מתחילת יצירתו כל מדות השלמות העליונה. ודברים אלו אמורים בגופו של האדם טרם שנופחה בו נשמה ממעל, בדומה לבעלי החיים שאין בהם אלא גוף והנפש הבהמית, וכפי שמשמע מדברי חז"ל על הכתוב "גלמי ראו עיניך" (תהלים קלט, וראה לעיל במאמר "האדם, החטא וקיום העולם"). ומכאן כמה מהמדות והתכונות נטבעו באדם לאחר שנופחה בו נשמה מאת האלהים, ככתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים" - "מאן דנפח מדיליה נפח", ונעשה מטבעו דומה במדותיו למדות הקדוש ברוך הוא שנברא בצלמו ובצלם דמות תבניתו.
8
ט׳ומכיון שכך, אין כל מקום להזהיר את האדם בתורה על המדות והתכונות, כי הרי במציאותו הטבעית הוא כבר שלם בכל המעלות בתכלית השלמות והוא יסוד האדם ובתור שכזה, בתור האדם השלם, באה התורה ומלמדת אותו להשגות ומעלות עליונות יותר.
9
י׳וזוהי כוונת דברי חז"ל: "עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ לתורה" (ויקרא רבה ט:ג), כי כל המדות והתכונות הטובות כלולות בדרך ארץ והן הוטבעו באדם מטבעו ואינו זקוק עליהן למתן לתורה, ואילו מתן התורה בא להוסיף עליהן ולצוותו להמשיך לעלות לדרך שמים, למדריגות העולות על המעלות שהן בבחינת דרך הארץ.
10
י״אואמנם מצינו בדברי חז״ל שבשעה שבאו לקבל את התורה טענו לפני הקדוש ברוך הוא שכל הדורות כבר קיימו את התורה קודם לכן במסגרת דרך ארץ. אמרו חז״ל: ״׳כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׳ (שמות יט), ראוי היה לומר ׳נשמע ונעשה׳, אלא אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים! עד שלא שמענו קימנו. ׳אנכי׳ - קים יעקב, שנאמר: ׳ויאמר יעקב אל ביתו וכו׳ הסירו את אלהי הנכר׳ (בראשית לה); ׳לא תשא׳ קים אברהם, שנאמר ׳הרימותי ידי אל ה׳׳ (שם יד); ׳זכור׳ קים יוסף, שנאמר: ׳וטבוח טבח והכן׳ (שם מג); ׳כבד׳ קים יצחק שנעקד על גבי המזבח; ׳לא תרצח׳ קים יהודה - ׳מה בצע כי נהרוג את אחינו׳ (שם לז); ׳לא תנאף׳ קים יוסף באשת פוטיפרע; ׳לא תגנוב׳ קימו השבטים - ׳ואיך נגנוב כסף וזהב׳ (שם מד); ׳לא תענה׳ קים אברהם שהעיד לכל באי עולם שאתה רבון כל המעשים; אף הוא קים ׳לא תחמוד׳ - ׳אם מחוט ועד שרוך נעל׳״ (שם יד).
11
י״בוכאן יש להוסיף שאמנם ניתן לאדם כוח הבחירה ובידו לרדת ממדריגתו שישחית את מדותיו ומעלותיו ויאבד את כל צורתו בתור אדם אף מסוג דרך ארץ, ויש בכוחו להגיע אף למדריגה של בעלי חיים ועוד פחותה מהם. ואמנם מצינו שנבוכדנצר מלך בבל נהפך לחית השדה למשד שבע שנים ואכל עשב כשור וכל צורתו נשתנתה לשל בעל חי (ראה דניאל ד). אבל במקרה כזה שהוא מקלקל את מדותיו. הרי הוא יוצא מכלל אדם וכאילו עובר מהמציאות אל ההעדר והוא בבחינת מאבד את עצמו לדעת. ועל בחינה בזו אין מקום בתורה לצוות לו ולהזהירו, כי התורה ניתנה לאדם ובאדם משתעי קרא, ולא לכזה שיוצא מכלל האדם.
12
י״גב. ולכשנתבונן נראה שגם תורה זו הנקראת דרך ארץ, שקדמה לתורה מסיני, תורה שלמה היא המקיפה את כל האדם, והדורות הקדמונים מצאו מקום להתגדר ולהתעלות בה. על יסוד תורה זו באו כל התביעות והעונשים החמורים על הדורות ההם על אשר לא דקדקו בה ונכשלו בה ולא קימו כראוי את תורת דרך הארץ שהיא יסוד האדם, ומכאן גם הרקע לכל חטאי היחידים שבתורה, שלא נזהרו בה כיאות.
13
י״דולא עוד אלא שמצינו שגם בתורה זו, תורת דרך הארץ של האדם, דקדקו עם אישי הדורות כחוט השערה, ותבעו מהם תביעות דקות מן הדקות, אשר אנחנו אף לאחר קבלת תורה מסיני אין לנו מושג בהן.
14
ט״ווהרי דוגמאות אחרות:
15
ט״זכתוב בתורה באבימלך שלאחר שלקח את שרה ואלהים בא אליו בחלום הלילה ואמר לו: "הנך מת על האשה אשר לקחת", טען אבימלך: "הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא, בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת", והשיב לו אלהים בחלום: "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת וכו׳ ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך", (בראשית כ). ופירשו חז"ל מה היה חטאו של אבימלך: "׳נביא הוא׳ וכבר לימד, אכסנאי שבא לעיר, על אכילה ושתיה שואלים אותו או על עסקי אשתו שואלים אותו, אשתך היא, אחותך היא?" וחז"ל באים לידי מסקנא: "מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד", ומפרש רש"י: "שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד׳ מדקאמר לו רחמנא נביא הוא, דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג" (בבא קמא צב: וראה רש"י שם).
16
י״זהנה רואים אנו מכאן שחייבו את אבימלך בתור בן נוח ללמוד מדת דרך ארץ ולהתנהג בה, ומתוך כך היה צריך לשאול את אברהם על עסקי אכילה ושתיה ולא על עסקי אשתו. וחיוב זה חמור עד כדי כך שמכיון שלא למד דרך ארץ ולא התנהג עם אברהם לפי מדה זו, נתחייב מיתה הוא וכל אשר לו. ועוד הוסיפו חז"ל שאבימלך היה בגדר "אומר מותר", משום שלא ידע הלכה זו, ובכל זאת מכיון שיכול היה לדעת באמצעות אברהם אבינו ונכשל בזה, חייב מיתה, אם בדיני אדם או בדיני שמים (ראה מכות ט).
17
י״חועוד, כתוב בתורה: "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ". (בראשית לד). ופירש רש"י: "בת לאה ולא בת יעקב? על שם יציאתה נקראה בת לאה שאף היא יצאנית היתה, שנאמר: ׳ותצא לאה לקראתו׳" (ראה רש"י שם ומדרש תנחומא וישלח ז, וראה גם לשון בראשית רבה פ: "כאמה כבתה").
18
י״טוהנה מופלאים הדברים כמה נתבעו על פגיעה דקה מן הדקה במדת דרך ארץ. הרי כל התביעה כאן על דינה לא היתה אלא על אשר עברה על דרכי הנימוס: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים פה), כי הכתוב מדגיש שיצאה לראות בבנות הארץ ולא בבני הארץ, ואין כאן שום עבירה מלבד מדת דרך ארץ. ובכל זאת מתבטאים עליה חז"ל בצורה כה חמורה שהיתה יצאנית ונענשה על כך בעונש כה חמור שנתפשה על ידי שכם בן חמור וטימא אותה, עד שיעקב לאחר כל ההרפתקאות והצרות הרבות שעברו עליו לא יכול לסבול יותר ואמר: "מי שאמר לעולמו די, יאמר ליסורי די" (תנחומא מקץ).
19
כ׳ועוד, שהקדוש ברוך הוא ראה בפגם דק זה הרס בכל צורת הבריאה. חז"ל אומרים שבשעה שהקדוש ברוך הוא עמד ליצור את האשה "התבונן מהיכן לברוא אותה, לא ברא אותה מן הראש, שלא תהא קלת ראש, ולא מן העין שלא תהא סקרנית וכו׳ ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית אלא ממקום שהוא צנוע באדם וכו׳, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: תהא אשה צנועה; תהא אשה צנועה. אף על פי כן ׳ותפרעו כל עצתי׳ (משלי א). לא בראתי אותה מן הראש. והרי היא מיקלת ראשה וכו׳ ולא מן הרגל, והרי היא פרסנית שנאמר ׳ותצא דינה׳" (בראשית רבה יח, וראה לעיל במאמר "ותפרעו כל עצתי"). הרי שהיתה בפגיעה דקה זו במנהגי דרך ארץ הפרעה בכל תכניתו של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם, משום שמדה זו היא יסוד האדם ואם יש פגיעה במהות האדם בטלה כל תכליתה של הבריאה.
20
כ״אועוד יותר מזה, התורה מטילה אשמה גם על לאה וקוראים אף אותה יצאנית שנאמר "ותצא לאה לקראתו" (בראשית ל).
21
כ״בחז"ל אומרים שלאה עשתה ביציאתה מעשה גדול מאד ו"צפה הקדוש ברוך הוא שלא היתה כונתה אלא להעמיד שבטים". ומיציאה זו יוצא לימוד לדודות ש"כל אדם שאשתו תובעתו הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היה כמותן, שנאמר: ׳הבו לכם אנשים חכמים ונבונים׳ וכתיב: ׳ואקח את ראשי שבטיכם׳ ולא כתיב: ׳נבונים׳: וכתיב: ׳יששכר חמור גרם׳ וכתיב: ׳ומבני יששכר יודעי בינה לעתים׳" (נדרים כ), כלומר שבדורו של משה לא נמצאו בני בינה ואילו הבנים שיצאו מלאה היו בני בינה.
22
כ״גנמצא שלאה חידשה כאן מדעתה הנהגה מופלאה שיש בה משום רוממות וקדושה ושראו בה, בהנהגה זו, מקור לתולדות הדעה והבינה במדה, כזאת שאף דורו של משה הנקרא "דור דעה" עם כל השגתם העליונה לא הגיעו אליה. ואכן יצאו ממנה בזכות יציאה זו בני יששכר שהצטיינו בכל הדורות בבינתם הגדולה והעמידו מאתים ראשי סנהדראות (ראה דברי הימים א יב).
23
כ״דוהנה עם כל זה, מצאו פגם ביציאתה זאת, תוך זריזות ושמחה של מצוה, וראו בה, איפוא, ניגוד להנהגה של "כבודה בת מלך פנימה". ובגלל אותו פגם מגנים אותה בביטוי מעליב כזה וקוראים אותה יצאנית. ולא עוד אלא שתולים בה קלקלתה של דינה, כאמה כבתה, ומכריזים עליה: יצאנית בת יצאנית.
24
כ״ההרי עד כמה דקדקו בהנהגותיהם של אישי הדורות הקדמונים אף ללא תורה מסיני, משום החובה הגדולה המוטלת עליהם בתור אדם ומשום תורת דרך ארץ בלבד.
25
כ״וג. תביעה מעין זו ובצורה חריפה יותר ביחס למדת דרך ארץ, אנו מוצאים גם כלפי עשיו.
26
כ״זכתוב בתורה על עשיו, בשעה שבא אל אביו יצחק לקבל ממנו את ברכתו: "ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקום אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך" (בראשית כז). ואמרו חז"ל (בראשית רבה שם): "על ידי שאמר לו יקום, אני נפרע לו בו בלשון ׳יקום אלהים ויפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו׳ (תהלים סח)".
27
כ״חחז"ל מספרים נפלאות על הצטינותו של עשיו בכבוד אב. הכתוב אומר: "בן יכבד אב" (מלאכי א) ואמרו חז"ל: "דא עשיו, לא הוי בר נש בעלמא דאוקיר לאבוי כמה דאוקיר עשו לאבוי" (זהר תולדות). היו לו לעשיו בגדים מיוחדים לשמש את אביו. כתוב בתורה: "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית" (שם), למה קוראים אותם חמודות? "שחמד מנמרוד והרגו ונטלן", ובגדים אלה היו משל אדם הראשון "שבשעה שהיה לובשם ויוצא לשדה. היו באים כל חיה ועוף שבעולם ומתקבצים אצלו", ועשיו שמר אותם בבית רבקה ולא היה יוצא בהם בדרך "שבהם היה משמש את אביו" (ראה פרקי דרבי אליעזר כד ובבראשית רבה שם). "ואמר ר׳ שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשיו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשיו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות" (בראשית רבה סה). אנו יכולים לתאר לנו כמה היה גדול כיבודו של רבן שמעון בן גמליאל לאביו עד שהוא מעיד על עצמו: "לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי" (דברים רבה א), ובכל זאת הוא מכריז שלא הגיע בזה למדריגתו של עשיו אף באחד ממאה.
28
כ״טולא עוד אלא שעשיו מסר נפשו על מצוות כיבוד אביו והיה הולך למקום סכנה כדי לצוד ציד ולהביא לאביו. ויוסף למד מדה זו מעשיו. כתוב בתורה שבשעה שיעקב שלח את יוסף לראות את שלום אחיו אמר: "הנני" (בראשית לז), ואמרו חז"ל: "נוהג באביו כבוד ומורא. אמר לו יוסף ליעקב: אבא: יודע אני כי שונאים אותי, ואפילו יהרגוני איני חוזר דבורך ריקם" (ראה "תורה שלמה" שם בשם מדרש אגדה). "ומעשיו למד יוסף. כשאמר לו יעקב: ׳לכה ואשלחך אליהם׳, היה יודע ששונאים לו אלא אמר: עשיו הולך תדיר למקום סכנה כדי לצוד ציד להביא לאביו, ואבי שלחני לראות את שלום אחי ואת שלום הצאן שהוא חיות של אבי ובני ביתו" (ראה שם בשם ספרי חסידים).
29
ל׳והנה קרה מקרה, ובודאי היחידי בחייו, שתוך הגישו לאביו את המטעמים שהכין לו ופנותו אליו שיאכל מהציד שהביא לו, החסיר מלה אחת בדבריו ובמקום לומד: "יקום נא אבי" כפי שדורשת מדת דרך ארץ וכפי שהתבטא יעקב כלפי אביו: "קום נא שבה", אמר: "יקום אבי". מציינים שבאותו יום "עשיו בא בצער גדול שלא נפל בידיו כשאר הימים אלא צבי בלבד, לאחד שנצטער. תדע לך שכן, כשבא ועשה מטעמים בא בנזיפה אל אביו ואמר ׳יקום אבי׳" (ראה מדרש הגדול שם). וחז"ל מספרים ש"כל אותו היום היה עשיו צד צבאים וכופתן ומלאך בא ומתירן, ועופות ומסכסכן ומלאך בא ומפריחן. וכל כך למה? כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות" (בראשית רבה סז). ובכל זאת לא ויתרו לו לעשיו על אשר נכשל בלשונו ודילג בדבריו מלה אחת שהיה בזה משום פגם במדת דרך ארץ, והענישו את כל דורותיו אחריו בעונש חמור כזה עד שקללו אותם שבזמן שיבואו להילחם עם ישראל יבוא אלהים ויניס ויפיץ אותם מפני ישראל.
30
ל״אעד כדי כך מגיעים דקדוקיה וחומרה של מדת דדך ארץ.
31
ל״בואופייני הדבר שתבעו מעשיו שמדת דרך ארץ היתה צריכה להיות טבועה בנפשו עד כדי כך שאף בשעת סכנה לא יתכן שיכשל בה, וכפי שאמרו חז"ל: "אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו" (סנהדרין צב:). לפי ההנחה שקבענו שמדת דרך ארץ היא עצמיותו השרשית של האדם, אין לו לאבד עצמיותו בתור אדם בשום מקרה שבעולם ואף במצבים המסוכנים והחמורים ביותר.
32
ל״גמסופר בתחילת אותה פרשה: "ויבוא עשו מן השדה והוא עיף, ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה, כי עיף אנכי, על כן קרא שמו אדום" (בראשית כה). באותה שעה אחזתו לעשיו בולמוס מרוב עייפותו בשדה, וכל מי שאחזתו בולמוס פוסקים להלכה שמאכילים אותו נבילות וטריפות ומאכילים אותו ביום הכיפורים, כי הוא נמצא במצב של סכנה. ועוד ש"לא היה יכל להשיב ידו אל פיו" (ראה תורה שלמה שם) ובודאי גם לא יכל להבחין מהו התבשיל ורק הרגיש במראהו שהוא אדום. ומשום כך התבטא "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה".
33
ל״דובכל זאת בגלל ביטוי זה, שאם כי איננו לשון מגונה אלא שאיננו בכלל שיחה נאה ואינו הולם את מדת דרך הארץ. נקבע לעשיו ולכל דורותיו אחריו שם גנאי: "אדום". ואף על פי שהיה מותר לעשיו לעבור באותה שעה על כל האיסורים משום שנמצא כאמור, במצב של סכנה. אבל הוא היה צריך להיות מושרש ומושלם במדת דרך ארץ שתיהפך אצלו לטבע ושלא יוכל לזוז ממנה בשום מצב, ומכיון שנכשל בזה הוכח שחסרה לו שלמות במדה זו ונתגלתה פחיתותו שהוטבעה בו לדורות עולם. ותואר זה שבא לו בגלל אותו ביטוי נזכר לו לעשיו בכל התקופות, עד שכאשר הקדוש ברוך הוא יבוא לנקום ממנו על מעשיו הרעים מתארים אותו בדברי הנביא: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים": "מדוע אדום ללבושך" (ישעיה סג) ועוד, כאילו רואים בזה את מקור כל רשעותו והוא הקובע את טיבו ומהותו.
34
ל״ההרי מכאן שראו את מדת דרך ארץ כיסוד ותובעים עליה גם את בני נוח ואף לפני מתן תורה - ובצורה החמורה ביותר.
35
ל״וולאור השקפה זו מתגלה לנו שגם אומות העולם עומדים בדין על זלזולם במדה זו. חז"ל אומרים: "בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון" (ראש השנה טז). הרי שגם אומות העולם נכנסים לדין, ולכאורה דינם הוא משום שאינם מקיימים את שבע המצות שנצטוו עליהן. אבל לפי שהוכחנו, באים אומות העולם בדין, ובדין חמור מאד, על אשר אינם נזהרים גם במדת דרך ארץ, באשר זוהי תורת האדם וכל אשר בשם אדם יכונה חייב לדקדק בה בדקדוק מופלג.
36
ל״זד. ואמנם מצינו כמה האבות הקדמונים דקדקו במדת דרך ארץ והיו מוכנים לוותר בגללה על ההישגים הגדולים ביותר.
37
ל״חהכתוב אומר: "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (בראשית כח:טז). ופירש רש"י: "שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה". לאחר ארבע עשרה שנה שעשה יעקב אבינו בבית מדרשו של שם ועבר ללא שינה כלשהי ("וישכב במקום ההוא" - "לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה" - רש"י על פי בראשית רבה), משתנים לו עתה סדרי בראשית: "כי בא השמש" - "ששקעה לו חמה פתאם, שלא בעונתה, כדי שילין שם" (רש"י חולין צא:): ודוקא שם, במקום ההוא: "ויפגע במקום" - "ללמדך שקפצה לו הארץ" (שם): ואבני המקום מריבות זו עם זו וכל אחת מהן אומרת: "עלי יניח צדיק את ראשו" (שם).
38
ל״טובכן הכל מכוון מלמעלה לכך שיעקב אבינו ילין בלילה ההוא במקום זה. ובאמת גם שם לא ישן יעקב ושינה זו לא היתה כי אם משנה. "׳וייקץ יעקב משנתו׳ - רבי יוחנן אומר ממשנתו" (בראשית רבה סט:ז), אלא שמשנה זו היתה צריכה להישנות בצורת חלום הבא כאילו תוך שינה, "שהשקיע הקדוש ברוך הוא גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעא" (שם סח:י). ובתוך שינה זו הוא רואה חלום של נבואה, שיש בו משום השגת חכמה אין סופית. תעלומות הבריאה מתגלות לפניו. "סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" - "עולים ויורדים ביעקב וכו׳. מלאכי השרת על ידי שגלו מסטורין של הקדוש ברוך הוא נדחו ממחיצתן קל"ח שנה וכו׳ אמר רבי חמא בר חנינא, על ידי שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו וכו׳, היכן חזרו? – כאן" (בראשית רבה סח:יב). כלומר, שעל ידי מאורע זה מצאו את תיקונם. ובמחזה נבואה זה מובטחת לו הבטחה נצחית, אשר בה תלוי כל קיומו של עולם והויתו, כל תולדות עם ישראל ונצחיותן של ישראל, הבטחת הזרע, הארץ וכו׳.
39
מ׳ואחרי ככלות הכל, לאחר כל הנסים הגלויים המגלים רצונו של מקום שיעקב אבינו יישן במקום ההוא, לאחר כל הגילויים הנשאים שנתגלו לו בחלום נבואתו זה, בתור "שינה" זו כביכול, אומר יעקב אבינו: "אם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה". אף על פי ששינה זו היתה, כאמור, כעין משנה, ולמרות שהודות לה דבקה נשמתו בה׳ והשיגה חזיונות מופלאים כאלה, בכל זאת הרגיש יעקב אבינו חסרון בזה, כי הרי סוף כל סוף היתה כאן צורה חיצונית של "שינה" והיה כאן איזה פגם בדרך ארץ - שינה במקום קדוש - והיה כדאי לו לוותר על כל הדביקות ועל כל הגילויים, ובלבד שלא לפגום פגם כלשהו במדת דרך ארץ. הדא הוא ששנינו: "דרך ארץ קדמה לתורה".
40
מ״אומצינו שגם חז"ל הלכו בדרך זו, לוותר על הישגי התורה בגלל מדת דרך ארץ.
41
מ״במסופר בגמרא (יבמות קה:) שחכמים ובתוכם רבי ישמעאל ברבי יוסי ישבו בבית מדרשו של רבי והתווכחו בהלכה. "אדהכי אתא רבי למתיבתא. אינהו דהוו קלילי יתיבו בדוכתייהו. רבי ישמעאל ברבי יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל". והקפיד אבדן על אשר הוא פוסע על ראשי עם קדוש. אמר ליה רבי ישמעאל שבא ללמוד תורה מרבי והשיב לו אבדן: "וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי", כלומר בגלל הנהגתו זו אינך ראוי ללמוד תורה מרבי. בינתיים באה יבמה לפני רבי. אמר רבי לאבדן שילך לבדקה אם היא גדולה. לאחר שיצא, אמר רבי ישמעאל לרבי: "כך אמר אבא: ׳איש׳ כתוב בפרשה אבל אשה - בין גדולה בין קטנה". אמר רבי לאבדן שיחזור כי כבר הורה זקן. "קמפסע אבדן ואתי. אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: מי שצריך לו עם קדוש, יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש, היאך יפסע על ראשי עם קדוש. אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתיך".
42
מ״גרואים אנו מכאן, שלמרות שאבדן בא ללמוד תורה, בכל זאת לא נתן לו רבי לחזור למקומו כדי שלא יעבור על מדת דרך ארץ. וגם רבי ישמעאל אילולא היה העם צריך לו לא היה מתקרב לשמוע את דרשתו של רבי והיה מוותר על לימוד התורה מפיו, כדי לא לפגוע בדרכי הנימוס. הוא אשר אמרנו שמדת דרך ארץ קודמת לתורה באשר זהו יסוד האדם והיא אינה נדחית איפוא מפני שום ערכים רוחניים והישגי תורה.
43