אור ה', המאמר השני, הכלל הראשוןOhr Hashem, Second Treatise, First Principle
א׳הפרק א' בבאור הפנה הזאת כפי אשר תגזרהו התורה:
1
ב׳מבואר הוא כמו שקדם שנותן התורה והמסדר אותה יתברך מחייב בהכרח שיהיה יודע מה שצוה וסדר ואמנם באופן ידיעתינו נתחלפו המפרשים חלוף רב והמחוייב לפי שרשי התורה במה שנשים ממנה הוא ג׳ ענינים הא׳ שידיעתו מקפת במה שאין תכלית לו הב' ידיעתו במה שלא נמצא הג' ידיעתו ית׳ בחלקי האפשר מבלתי שישתנה טבע האיפשר. ואמנם איך יתבאר חיוב זה לפי שרשי תורתינו הנה בפי מה שאומר אם הראשון למה שהוא מבואר ממנה היותו ית׳ משיג הפרטים. וזה אם בספורים שבאו בה ואם במצות הפרטית ואם בייעודים ואם מפאת הקבלה כמו שבאו בה הרבה כתובים על זה אמר כי כל לבכות דורש י"י וכל יצר מחשבות מבין. והנה במזמור ה׳ הקרתני ותדע הפליג בפרטי ידיעתו וכל המזמור מיוסד על זה ר״ל היותו יודע ומשיג הפרטים באמרו אתה ידעת שבתי וקומי בנת לרעי מרחוק. ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנת. ויתר הכתובים הנמשכים במזמור ההוא מורים השגתו תכלית דקדוק הפרטים. ואחר שהתבאר זה והוא מבואר מהפרטים היותם בב״ת חויב בהכרח היות ידיעתו ית' מקפת במה שאין תכלית לו והוא הראשון. ואולם הב׳ והוא ידיעתו יתברך במה שלא נמצא הוא מבואר ממה שבא בתורה ובנביאים מהייעודים במה שלא נמצא אז. ועם היות באו בתורה קצת פסוקים יורו על חדוש ידיעה כאומר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. הנה כבר בארו ז״ל בכיוצא בזה דברה תורה כלשון בני אדם וכ״ש במה שהיה נמצא כבר שלא יתכן שהיה נעלם ממנו ונתחדשה ידיעה לו אחר כן אלא שזה היה במראה הנבואה ונשתמש כלשון בני אדם ואמנם אמרו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה שהיה בהקיץ במעשה העקידה כמו שבא בקבלה האמתית הנה הוא כפשוטו כפי מה שיראה לי והוא מיוסד על הקדמה אחת מבוארת בפלוספיה המדינית והיא האומרת שהמעשים יקנו תכונה ומדה קבועה בנפש וכ״ש שיחזקו אותה אם היתה קנויה בשכבר. וכאשר נתיישבה זאת ההקדמה אומר שאין ספק שעם היות אברהם גם קודם מעשה העקידה יראת הש״י על פניו הנה גם אחר המעשה נתחזקה בנפשו היראה והוסיף בה מדרגה. ולזה הוא מבואר שלא היתה המדרגה הזאת קנויה לו קודם המעשה. וכאשר היה זה כן והיה אמרו ירא אלהים הכוונה במדרגה ידועה אצל השם הנה יתאמת אמרו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וזה שקודם המעשה ההוא לא היה באותה המדרגה שכוון בה באמרו כי ירא אלהים אתה. ולזה לא היה איפשר שהיה נודע לו הדבר כחלוף מה שהיה אבל היה נודע אצלו קודם לכן שיהיה ירא אלהים במה שיבא עם היות שלא נמצא עדיין במדרגה ההיא כי ידיעתו יתברך במה שלא נמצא הוא דבר מחוייב בהכרח והוא העניין הב׳. ואולם הג' והוא ידיעתו יתברך בחלקי האפשר ר״ל ידיעת הגעת החלק האחד מבלתי שישתנה טבע האפשר הוא מבואר לפי חיוב התורה. וזה שאם היתה ידיעתו יתברך מכרחת החלק ההוא הנודע אצלו הנה לא תפול הצואה במצות ובאזהרות התורה כי אין דרך לצואה למצווה אלא כשהונח המצוה רצוני לא אנוס ולא מוכרח וזה מבואר בעצמו אם שיהיה המאמר סותר נפשו וזה שאם היתה ידיעתו מכרחת החלק האחר הנה הוא אם כן בלתי אפשר וזה שהאפשר שימצא ושלא ימצא. ואם היה החלק האחר מוכרח הנה הוא בלתי איפשר וכבר הונח אפשר א״כ יחוייב שלא תהיה ידיעתו בהגעת החלק האחר מכרחת טבע האפשרות והוא העניין הג' והנה התבאר אלו הג׳ עניינים במזמור ההוא שקדם זכרו בשלמות כי העניין הראשון התבאר בתחלת המזמור כמו שקדם. ובסופו באמרו לא נכחד עצמי ממך אשר עשתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם ולפי שהמסורת לא באלף והמקרה לו בוי״ו יש לדרוש שניהם הנה המסורת נדרש לפניו ושב אל לא דנכחד ירצה כי אחד בכל הפרטים שזכר לא נכחד ממנו והמקרא נדרש לעצמו לומר שבבחינתו עם רבוי הידיעות ההם הוא אחד בהם אמנם בבחינתו אמרו אחר כך ולי מה יקרו רעיך אל וגו׳ הנה שבאו רבוי הידיעות בדקדוק פרסום בבאור מזמור ההוא והוא העניין הראשון ואמנם ידיעתו במה שלא נמצא הנה נרמז באמרו כי אין מלא בלשוני הן י"י ידעת כלה. ירצה המלה שאני עתיד לדבר אינה עדיין בלשוני כלומר שלא אזכרה ואתה ידעת כולה הנה זה יורה על ידיעתו בעתיד הוא העניין הב׳ ואולם הג׳ והוא שלא תהיה ידיעהתו מכרחת האפשר הוא מבואר בעצמו למה שהמזמור הזה יראה מיוסד על התנצלותו מהימים אשר היה מתחבר אל אנשי דמים ומרי נפש וכל איש אשר לו נושה ולזה היה מסדר שבחי האל ית׳ בעניין ידיעתו לומר שהיה יודע חדרי לבבו ומצפוני רעיוניו ועל צד השיר התחיל אמר י"י חקרתני ותדע [כאלו חוקר ודורש לבדוק ענינו] וכבר ידעו קודם לכן ירמוז אל מה שהוא אמת בעצמו שידיעתו קדומה בלתי מתחדשת והפליג לספר פרטים על זה ותכלית כל זה התנצלותו והוא אמרו אם תקטול אלוה רשע ואנשי דמים סורו מני. כלומר אם תקטול רשע בדינו ירמוז אל שאול או אל אחיתופל הנה הייתי אומר לאנשי דמים סורו מני וכ"ש שלא הייתי מתחבר עמהם וכל זה גלוי לפניך ולזה חתם ואמר חקרני אל ודע לבבי ונחני בדרך עולם כלומר שתהיה השגתו בדרך עולם שהיה הולך בו ואם הנגלה ממנה לא היה ראוי ולזה הוא מבואר שאם היתה ידיעתו מוכרחת לא היה צריך ליתנצלות. התבארו א״כ הג׳ עניינם במזמור הזה והוא המכוון בפרק הזה.
2
ג׳הפרק ב׳ בבאור הספקות שאיפשר שיסופק בפנה הזאת לפי מה שהונח:
3
ד׳ולפי שמהם כוללים ומהם חלקיים. הנה מכיר תחילה הכוללים. ר״ל שהם ספקות על ג' עניינים שהונחו בידיעת השם הנמצאות והם ה׳. הא' שאם היה השם יודע דבר מהנמצאות זולתו הנה למה שהוא מבואר שהידיעה היא שלמות ליודע יחוייב שישלם הנכבד בפחות והוא בתכלית הבטול. ומה שיחוייב ממנו בטול הוא בטל. והשני שאם היה השם יודע דבר מהנמצאות זולתו הנה למה שהשכל מתעצם במה שידעו הנה יחוייב רבוי בעצמותו. וזה אמנם עצמותו ומה שידעהו עם שיחוייב שיתעצם הנכבד בפחות. ואם היו היודעים רבים יהיה הרבוי במספר הידועים ואם היו בב״ת יהיה הרבוי בב״ת. וזה בתכלית הבטול והננות. הג׳ לפי שהדבר הפרטי הוא בלתי מושג כי אם בכח ההיולני כמו החומר והדמיון והוא ית׳ אין לו כח היולני יחוייב א"כ שהוא בלתי משיג הדבר הפרטי. הד' לפי שהדברים הפרטיים הם זמניים והזמן הוא מקרה נמשך לתנועה הנה מי שלא יתואר בתנועה ולא במנוחה הוא בלתי משיג העניינים הפרטים. ולפי שהוא מבואר מהג׳ עניינים שהונחו בידיעתו שהם מקיימים ידיעה בפרטים הוא מבואר מאלו הספקות ר״ל דג' והד' ג״כ שהם כוללים העניינים הג׳ והה׳ רוע הסדור הנמצא במין האנושי כבר יראה [שיחייב] היותו בלתי משיג אלו העניינים ולא נאריך בספק זה עתה לפי שהוא יותר מיוחס בכלל הב׳ והוא הדבור בהשנחה. ואמנם החלקים הנה בענין הראשון והוא אמרנו שידיעתו יתברך מקפת מה שאין תכלית לו. הב׳ בו ב׳ ספקות א״כ למה שהידיעה דבר מקיף וכולל ומה שאין תכלית לו הוא בלתי מוקף ומוגבל יראה שחיוב הידיעה בו יהיה מאמר סותר נפשו. והב׳ שאם היתה ידיעתו מקפת מה שאין תכלית לו יהיה מה שהוא איפשר בלתי אפשר. וזה שכבר התבאר בכמות המתדבק היותו מתחלק אל מה שיתחלק תמיד ואם היתה ידיעתו מקפת ביחס חלקים הבב״ת שאיפשר שיחלק אליהם היה בלתי אפשר באחד מהם שיקבל החלוקה במה שהוא כמה שאם היה מקבל החלוקה לא תהיה ידיעה האמתית. והנה בעניין הב' שידיעתו ית׳ במה שלא נמצא בו ג"כ ב' ספקות. הא' שהידיעה האמתית יראה שיחוייב שיהיה לדבר נמצא למה שהאמת כדברים הוא שיהיה בשכל כמו שהוא נמצא חוץ לשכל. והשני למה שהידיעה האמתית במה שלא נמצא אם היתה אמתית. הנה אופן הידיעה בו שלא נמצא עדיין ושימצא לעתיד וכשימצא הידיעה בו שהוא נמצא אז. אין המלט אם כן מהשינוי בידיעתו ולפי שהשכל מתעצם במה שידעהו יחוייב שירויח עצמותו משתנה והוא בתכלית הבטול. והנה בעניין הג׳ והוא אמרנו שידיעתו יתברך בחלקי האפשר מבלתי שישתנה לו טבע האיפשר בו גם כן ב' ספקות. האחד שאם היתה ידיעתו בהגעת האחד מחלקי האפשר וישאר סותרו אפשר כפי מה שיראה מהם הנה כאשר הגיע החלק האחד כבר נסתלק האפשרות ותהיה ידיעתו בו וישיג השינוי. ולפי שהשכל מתעצם במה שידעהו הנה יחוייב שיהיה עצמותו משתנה והוא בתכלית הבטול. והב' שאם הונחה ידיעתו בהגעת חלק אחד מהאפשר על שישאר סותרו אפשר והוא מבואר באפשר שכאשר הונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטול. [א״כ כאשר נניח החלק הסותר לידיעתו נמצא לא יקרה מהנחתו בטל] אבל כשנניחהו נמצא יתחייבו שני בטולים. האחד שינוי בידיעתו ועצמותו למה שהשכל מתעצם במה שידעהו. והב' שהידיעה הקודמת לא היתה ידיעה אבל אומד מוטעה. וכל זה בתכלית הבטול והגנות. אלו הם הספקות אשר הגיעו מקצת הראשונים לחלוק על הפנה הזאת כפי מה שהונחה עד שמהם סלקו הידיעה מזולתו לגמרי. ומהם סלקו הידיעה מהפרטים ההוים הנפסדים וקבלו אותה על הכללים ואישים הנצחיים. ורבים מחכמי אומתנו אשר לחצתם התורה לקבל ידיעתו יתברך הפרטית ולהיות הפרטים בב״ת יראה שיחוייב היות הידיעה מקפת בב״ת ולהיות פשוטי הנבואות מורות על ידיעתו הפרטים טרם היותם עד שיודיעם לנביאיו באמרו כי לא יעשה י"י אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ואף בדבר האפשרית הבחירים כאמרו כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. הנה מזה כבר יחוייבו להאמין הפנה הזאת כפי מה שהונחה. וכשלחצם העיון לפי מה שדמו לחייב המנעות העניינים מהם חשבו להעמיד חזון ונכשלו כשהניחו ידיעתו הפרטים לא במה שהם פרטים אבל במה שהם חלקי הכללים. והכללים מצד אשר הם שלמות קצתם לקצתם והיה הצד אשר הם בו מתאחדים כפי הסדור הכולל אשר בעצם הש״ית בתכלית השלמות ובנפש השכל הפועל למטה ממנו בשלמותו בנפש הגלגל למטה מהם מאד בשלמותו. ודמו שלא יחלק בזה הדת ולא העיון אם שלא יחלוק בזה הדת למה שהם קבלו ידיעתו הפרטים. ולזה כבר ידעם טרם היו ויודיעם לנביאים למה שאין ידיעתו בהם במה הם אותם פרטים אבל ידיעתו מצד הסדור הכולל אשר נמצא בעצמו היות טרם הפרטים נמצאים. ואם שלא יחלק בזה העיון זה יתבאר במה שיאמר. הנה הספקות שיחייבו המנעות ידיעתו בזולתו מן הנמצאות אינם ממה שיקשה התרם. וזה שהראשון מיוסד על שהידיעה שלמות ליודע ואם היה יודע זולתו היה נשלם הנכבד בפחות וזה ממה שיקל התרו כי למה שמציאות זולתו הוא נקנה ממציאותו ומושכל זולתו ממושכל עצמו הנה לא יתאמת שישלם הנכבד בפחות שכבר הונח שידיעתו בזולתו הוא מצד הסדור הכולל אשר בעצמו. ואמנם השני הוא מיוסד על שהשכל מתעצם במה שידעהו ואם ידע זולתו יחוייב רבוי בעצמותו כרבוי הידועים התרו ג"כ קל עם מה שנאמר והוא שידיעתו אשר הוא מהותו מקנה המציאות לזולתו. ואמנם הסדור הכולל אשר בעצמו ואם היה שיכלול ידועים רבים למה שהוא מהצד אשר קצתם שלמות לקצת והוא הצד שהם בו מתאחדים כאלו תאמר באדם שנדרו גשם ניזון מרגיש מדבר שעם היותו כולל דברים רבים מתחלפים לפי שלמות לקצת הוא אחד בהם. ולזה הוא מבואר שהוא יתברך ישיג הידועים מהצד אשר הם בו אחד ולזה לא ישיג העצמותי רבוי ואמנם הג' המיוסד על שהדבר הפרטי הוא בלתי מושג כי אם בכח היולני, הנה הוא מבואר מעניינו שלא יחוייב ממנו שהוא בלתי יודע הסדור המושכל אשר לדברים. ואמנם הד׳ המיוסד על היות העניינים זמניים הנה הוא מבואר שהסדור המושכל איננו נתלה בזמן. ואמנם הה׳ המיוסד ברוע הסדור הנמצא במין האנושי לפי מה שיחשב הנה כשיתבאר שהסדור הוא בתכלית הטוב והחשיבות כבר יסולק הספק הזה. והנה יתבאר בשלמות בכלל הב׳ מזה המאמר ב״ה. ואמנם הספק הא' אשר בעניין הא׳ מהג' המיוסד במה שאין תכלית לו להיותו בלתי מוקף. ולזה יראה שהידיעה והתקפה בו הוא מאמר סותר נפשו הנה הוא ממה שיקל שאם היתה הידיעה בו מהצד אשר הוא בב״ת היה מקום לספק הזה אבל הידיעה בו לפי מה שהונח הוא מהצד אשר הוא ב״ת והוא מצד הסדור המושכל. ואמנם הב׳ מיוסד בכ מה מתדבק הנה הוא מבואר שהידיעה בו אינה מהצד שהוא בב״ת אבל מצד הסדור המושכל אשר הוא כחיו' לקבל החלוקה תמיד לא שיחוייב היות ידיעתו בחלקים בב״ת מצד שהם בב״ת. ואמנם הספק הא' אשר בעניין הב' מהג׳ המיוסד על שהידיעה האמתית יחוייב שיהיה לדבר נמצא. הנה באמרנו שהידיעה בהם כפי הסדור הכולל שבעצמו יתאמת שהוא כבר נמצא מציאות שהוא בתכלית החשיבות. ואמנם הב׳ המיוסד בשינוי הידיעה מצד שינוי הדברים הידועים הנה הוא ג״כ ממה שיקל שאם היתה הידיעה נסמכת אל הפרטים במה שהם פרטים היה מקום לספק ההוא. אבל הידיעה לפי מה שהונח נסמכים אל הסדור הכולל אשר בעצמו והוא תמיד בענין אחד בלתי משתנה. ואמנם השני ספקות אשר בעניין הג׳ מטבע האפשר. הנה לפי מה שהונח אין מקום להם וזה כי למה שהוא מבואר כי העניינים האפשרים הם מסודרים מצד ובלתי מסודרים מצד. וזה שמצד הסדור הכולל הם מסודרים מצד הבחירה האנושים הם בלתי מסודרים וכבר הונח שהידיעה בהם היה מצד הסדור הכולל שהוא הצד אשר הם בו מסודרים ומוגבלים. הנה אם כן בצד אשר הם בו בלתי מסודרים ומוגבלים לא תהיה הידיעה בהם [כ״א היתה הידיעה בהם] כבר היו מסודרים ומוגבלים וכבר הונחו בלתי מסודרים ומוגבלים. ולזה הוא מחוייב לפי מה שהונח שתהיה הידיעה בדברים האפשרים היותם אפשריים לבד לא בהגעת החלק האחד מהאפשר וזהו העולה מדבריהם והוא המכוון בפרק הזה.
4
ה׳הפרק ג׳ בבאור הספקות יותר במה שיחייבו בפנה הזאת:
5
ו׳ואומר עם שהתבאר במה שקדם שהמחויוב לפי שרשי התורה ידיעתו יתברך בפרטים עם הג' עניינים שזכרנו. וזה אמנם לפי הנראה מהספורים והייעודים שבאו בה והכתובים המורים על זה הוראה ראשונה ועצמית. אמנם הרוצה ליחנק ולהתלות באילן גדול יגלה פנים בתורה שלא כהלכה כי אין בלשונות טענות מכריחות לבעלי הצורות להורות על פני עקשותם. ולזה ראינו לגלות עוד מומי סברתם אם לפי שרשי התורה ואם לפי העיון על פי דרכם. וזה שהם אמנם חייבו שני עניינים. האחד שידיעתו יתברך אינה בפרטים במה שהם פרטים אלא מצד הסדור הכולל. והב׳ שידיעתו יתברך אינה בדברים אפשרים אלא שהוא יודע שהם אפשרים אבל לא ידע איזה חלק יגיע מחלקים האיפשרי' [ויתחייב להם ענין ג' וזה שאחר שיגיע החלק האחד מחלקי האפשר] אין לו ידיעה בו. וזה אמנם יתחייב לב׳ העניינים הקודמים אם לראשון למה שהידיעה בשיגיע החלק האחד מחלקי האפשר (אין לו ידיעה בו. וזה אמנם יתחייב) תהיה הידיעה בדבר הפרטי במה שהוא פרטי. וכבר סולקה כמו זאת הידיעה. ואם לשני כי למה שהונח בו שאין לו ידיעה בחלק המניע קודם שיגיע הנה אם היה לו בו ידיעה אחר שהניע כבר יהיה שינוי בידיעתו והוא דבר ברחו ממנו להיות גדול הספקות אשר הביאם אל זה הדעת. ועוד שהמאמר בשיתחדש לו ידיעה מצד מציאותו הדבר חוץ לנפש יחייב שתהיה לידיעתו התחלה מזולתו ושיהיה לו שכל נקנה והוא בתכלית הבטול והגנות עם שלא יצויר קניינו אלא בכח היולני. ולזה הוא מבואר שהעניין הזה הג׳ הוא מחוייב להם ואחר שהתישב זה נבאר הבטולים שיקרו מהעניינים ההם אם לפי התורה ואם לפי העיון. הנה לפי התורה הדעת הזה לא ישאיר בה ספור אמתי לפי פשט הכתובים כי למה שחייבו שידיעתו אינה בפרטים הרמוזים אליהם הנה הוא לא ידע האבות ולא קראם ולא יעדם עוד פרטי. אבל יאמרו בכלם שלא ידע אלא מי שסדורו הסדור ההוא. והלא הכתוב צווח ואתה אמרת ידעתיך בשם. אשר ידעו י"י פנים אל פנים וכמה פרטים אשר יכריחו להודות כל מאמין בידיעתו יתברך הפרטית ולמה שחייבו ג"כ שלא ידע איזה חלק יגיע מחלקי האפשר הנה הוכרחו להכזיב היעודים הנתלים בבחירה אלא שפירשו שהיעוד בהם היה על צד האומד והסברא מונחים לטבע מערבות השמים בתנאי שלא יבטלוהו הבחירה ויהיה אמרו כי ידעתי אחרי מותי׳ כי השחת תשחיתון כמו כי חשבתי וכל זה הריסה וכפירה בעקרי הדת. ומאמר שמואל לשאול ג"כ מיעד לו שימצא מספר האנשים בדרך יאמרו לו דברים ידועים היה ג״כ ע״צ האומר והמחשבה וקראם הנביא אותיות וכל זה שגעון ושטות. ולמה שחייבו ג"כ שאחר שיגיע החלק האחד מחלקי האפשר שלא יהיה לו ידיעה בו יהיה אמרו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה אין עניין לו כי איננו ידיעה למה שחייבו שאין לו ידיעה גם במה שנתחדש ואיננו מחשבה כי המחשבה כשהוא ירא אלהים לא נתחדשה אחר המעשה ההוא באופן שיצדק אמרו עתה ידעתי ולזה הוא מבואר היות הדעת הזה כנגד התורה והקבלת האמתית אשר יעידו כמה כתובים ממנה היות ידיעתו יתר בפתחם בתכלית הדקדוק והאריכות בזה מותר. ואמנם לפי העיון אומר שלא יצאו מרוב הספקות בדרך אשר אחזו בה אבל נפלו בספקות יותר חזקות. אם שלא יצאו מהספקות למה שהוא מבואר שהידיעה באופן שהניחו אותו לא ימלט מרבוי ידועים. ואולי ידועים בב״ת וזה מפנים הא שהידיעה השלמה בדברים הוא כשיודעו בסבותיהם הקרובות והרחוקות ולזה הידיעה בדברים המורכבים מהצד אשר הם אחד תהיה שלמה כאשר יודעו הפשוטים אשר מהם הורכבו להיותם יסודות וסבות למורכבים מהם אין המלט א״כ מריבוי ידועים בידיעת המורכב. והב׳ שהיות הנמצאות בכלל הולכים מהלך השלמות וקצתם בקצתם אשר בצד ההוא הם מתאחדים יתאמת בסוגים שקצתם שלמות לקצת והמינים שלמות להם כאלו תאמר שהצומח שלמות לדומם והחי לצומח והמדבר לחי אבל במינים אחרונים לא יתאמת שקצתם שלמות לקצת וזה שאין הסוס שלמות לחמור ולא החמור לשור כמו האישים שהם עצמים ראשונים לא יתאמת בהם היות האחד שלמות לאחד. ולזה כשנניח הידיעה במינים האחרונים אין המלט שלא מחייב ריבוי ידועים. והג׳ כשהונחה הידיעה מצד הסדור הכולל בגרמים השמימיים ובשכלים הנפרדים שאישיהם נצחיים באיש והם מתחלפים במין הנה בצד אשר הם בו מתחלפים במין אינם מתאחדים הידיעה א״כ בהתחלף עצמיהם במין כבר תחייב רבוי ידועים. והד' כשנודה שהשכלים הנפרדים שלמות קצתם לקצת להיותם עלה קצתם לקצת. וקצת ההוא הם מתאחדים הנה מנפשות משארות שאינם עלה קצתם לקצת אם ידעם אין המלט מרבוי ידועים. וה״ה כאשר ידע הפרטים מצד הסדור שבגדמים השמימיים ובהם סדור מספרי כאלו תאמר מספר סבובים או מספר מעלות כמו שיתפרסם זה למי שיש לו קצת מבוא במשפטי הכוכבים. ומזה הצד יודע לנביא זמן מוגבל כמו שבא במאמר שמואל לשאול הנה אין המלט משתהיה הידיעה כמספר פרטי כאלו תאמר ג׳ או ד׳ תהיה הידיעה בפרטים. ואם יאמר בזה שלא תהיה הידיעה בזה הפרט במה הוא זה פרט כאלו תאמר זה הג׳ או ד׳ או בכל ג' או ד׳ שיחיה הנה אחר שאין המלט מידיעתו מספר מה מי יתן ואדע אם ידע שאר המספרים כלם או לא ואם ידעם אחר שהיה המספר יתוסף אל מה שיתוסף הנה תהיה הידיעה במספרים בב״ת ואם לא ידעם כלם יהיה שם בהכרח גבול לא ידע מהגבול ההוא והלאה ותשאר השאלה מה זה אשר ידע מהמספרים עד הגבול ההוא ולא ידע יותר מזה. האם קרה בידיעתו לאות ויגיעה אלא שאין המלט בשום צד מרבוי ידועים בב״ת והששי שכאשר ידע הפרטים מצד הסדור אשר בגרמים השמימים והיה הסדור הזה לפי מצב הככבים בעת המולד והשליט והמבטים עם יתר התנאים אשר לא נעלמו מאנשי החכמה ההיא וחיה' מספר מצבי הככבים בגלגליהם בבחינת הצומח והשליט והמבטים בב״ת להיות העגולה הגדולה אשר בגלגל אשר בבחינתו יהיה הצומח באופקים מהכמה המתדבק והוא מתחלק אל מה שיתחלק תמיד. הנה יחיו הסדורים אשר מפאת הגרמים השמימיים בב״ת אין המלט א״כ מרבוי ידועים בב״ת: הנה מכל אלו הפנים הוא מבואר שלא יצאו מהספקות אשר יסודם רבוי הידועים. והנה התבאר שנפלו בספקות יותר חזקות ממה שאומר וזה שהם ברחו מליחס לו יתברך רבוי ידיעות ויחסי לו חסרון הסכלות שהוא גדול שבחסרונות. והנה יחסו לו בכל אחד מהג׳ עניינים בתכלית מה שאפשר. אם הא' שידיעתו אינה בפרטיים במה הם פרטים. הנה להיות הפרטים בב״ת חייבו לו הסכלות כדברים בב״ת ולהיות הידוע אצלו ב״ת הנה יחס מה שידע אל מה שיסכל יחס הב״ת אל הבב״ת ואם בשני והוא שלא ידע איזה חלק יגיעה מחלקי האפשר הנה להיות חמר האפשר רחב מני ים והחמר ההכרחי שיעור מועט בהקש אצלו הנה כבר יהסו לו הסכלות כרוב הדברים. ואם בג' שחוייב להם שאחד שיגיע אחד מחלקי האפשר שאין לו ידיעה בו הנה להיות הדברים המורכבים כלם להיות להם התלות וערוב בבחירה האנושית וזה אמנם מתמיד בהם הנה כאשר עברו אלפים מהשנים והגיעו חלקים ידועים מחלקים האפשר אחר חלקים אחרים ונמשך כל כך הזמן ההוא הנה כבר יחוייב שיסכל כל זה והוא לא ידע בכל אלה. והנה עד״מ להיות ירידת יעקב למצרים מחמר האיפשר ונתלה בבחינתו הנה כשבחר בירידה כבר סכל זאת הבחירה ולא ידע בה אין דרך א״כ לדעת כל הנמשך ממנה וכ״ש אחר רבוי הבחירה באפשרים אלא שזה מהם שגעון וכפירה ותמהון לב. והפלא מהם שיחסו לו סכלות בדברים הנצחיים וברב הנמצאות ואולי בשיעור הבב״ת. וזה שנפשות הנשארות [אחר המות הנה השארותם] ימשך לטוב הבחירה באנשים בעוד בחיים חייתם ההשארות בהם א״כ כבר היה אפשר שיהיה [ושלא יהיה כשיהי׳ א״כ לא ידע בהשארות והנה בהתרבות מספר הנפשות הנשארות כבר אפשר שיהיה] רב ממספר השכלים הנפרדים ואישי הגרמים הנצחיים הרבה ואיפשר שיתוסף [אל מה שיתוסף] בטבע המספר ושיהיה שיעור הנמצאות הנצחיות אשר יסכל בהם שיעור הרבה מאשר ידע בהם ושיתוסף אל מה שיתוסף תמיד וכל זה בתכלית הננות והנה יתבאר עוד שא״א שלא תהיה לו ידיעה בפרטים במה שהם פרטים ממה שאומר. למה שהיה הש״ית הוא הפועל לכל הנמצאים עצמיים היו או מקרים והיו הפרטים במה הם פרטים נמצאים עצמים היו או מקרים א״כ הפרטים במה הם פרטים שופעים מעצמותו. והוא מבואר שאם יסכל דבר ממה ששופע מעצמותו הנה ידיעתו בעצמותו ידיעה חסרה יתברך ממנה. ועוד שהוא מבואר מההקדמות המקובלות והמוחשות שהנביאים והקוסמים כבר יודיעו דברים פרטיים ממה שהם פרטיים לזולתם רמוז אליהם. והנה בהכרח ידעום מפאת מודיע הוא האלוה יתברך או המלאך. ואיך שיהיה אם לא יודיעהו המודיע מי יתן ואדע. והנה ב״ר נתעורר בספק הזה בספר החוש והמוחש אלא שלא התירו באופן מספיק. וזה שהוא אמר שהשכל יתן הצורות הכללו׳ ויקבלם החמר קבול פרטי כן העניין בזה שהשכל יתן (סוד) [סדור] כולל ויקבלהו הדמיון קבול פרטי אלא שזה ממה שיאמר בפה ולא יצוייר בנפש. וזה כפו שאמר הרב ז״ל כי המציאות הפרטי יושפע מהסדור הכולל מצד טבע החומד אשר ימצאו לו מקרים ייוחד בהם כל אחד מהפרטים מצד תכונת מזלו אבל בכח הדמיוני לא ימצאו לו מקרים מיוחדים אשר בעבורם תהי' ההודעה פרטית. ואיך זה והנה הידיעה כבר תהיה למקרים ההם מיוחדים. והנה הרב ז״ל כבר חתר להתיר הספק הזה בשאמר שההודעה אינה במה הוא זה הפרטי אבל מהשכל הפועל יגיע הידיעה בסדור אשר לזה הפרטי מצד הגרמים השמימיים במה הוא אי זה פרטי הזדמן שיולד בהיות הגרמים השמימיים במצב ההוא ויקרה לו שיושג זה האיש מצד שקרה שלא ימצא אז אצל מי שיגיעלו זאת ההודעה איש אחד בזה התאר. והנה מבואר שמה שקרה שלא ימצא אז אצל מי שיגיע לו זה ההודעה איש אחר בזה התאר איננו מספיק בהודעת הדבר הפרטי למה שהיות האיש ההוא איננו נודע לנביא מפאת עצמו והנה הוא מבואר שצריך אל מודיע היות התאר ההוא הפרטי לאיש ההוא אם היה שהוא צריך אל ההודעה ההוא אלא שהוא מבואר מן החוש מהקוסמים אשר בזמנינו זה שאין צריך אל ההודעה ההיא. וכ״ש הנביאים כמו שבא בקבלה האמיתית מהיותם מודיעים פרטים נפלאים ומוגבלים זמן אם בעבר ואם בעתיד גם בדברים האפשרים. והתמה הגדול שאם קבלנו התרו בהודעות הפרטיות הנה אין דרך להמלט מהידיעה הפרטית במה שהניח במין מההשגח׳ אשר הניח כמו שנעיר על זה בג״ה מהכלל הב׳. וכבר יתבאר בדרך אחרת שהוא מחוייב שידיעתו יתברך תקיף ידועים בב״ת ונניח לזה ב׳ הקדמות. האחד התבארה בספר ההויה וההפסד והב׳ מבוארת בעצמה. הא׳ שבאמצעות הרכבה והתמזגות תתהו׳ ותתחדש צורה במורכב כהתהוות הסכנגבין בהמזנות החומץ והדבש. והב׳ שבהתחלף יחס ההתמזגות תתחלף הצורה כאלו תאמר שבהתחלף יחס סמי׳ התריאק קצתם אל קצתם תתחלף צורת התריאק וילבש צורה אחרת וכ״ש בהתחלף פשוטי המורכב. וכשהתישבו אלו ההקדמות אומר אי לפי ששיעורי החלקים מתחלקים למה שיחלק תמיד הנה תתחלף בהמזנתם יתוסף אל מה שיתוסף ויהיו אם כן צורות הדברים בב״ת מתחלפים במין יחוייב א״כ נותן הצורות ישיג צורות בב״ת ואם יתאמת זה בו כ"ש במציאותו יתברך. והנה זה מספיק בבטול מה שדמו כפנה הזאת. [והוא מה שרצינו בפרק הזה].
6
ז׳הפרק ד' בהתר הספקות שהניחו בפנה הזאת לפי דעת התורה:
7
ח׳ואמנם הרב המורה ז״ל התיר אותם בדרך א' שהרבה להוכיח בה הפלופוסים. וזה לפי שיסוד כל הספקות ההם הוא ההקש בין ידיעתו לידיעתנו. ולפי שהוא מבואר מדבריהם ששם הידיעה נאמר בש״י ובנו בשתוף גמור. והוא ידוע שהדברים משתופים השמות אין ראוי ליקח מופת קצתם על קצתם הנה אין מקום לספקות ההם בכלל וזה כי ידיעתו הוא עצמו. וכאשר גבהה מדרג׳ מציאותו ממציאותינו כן גבהה ידיעתו מידיעתינו. ולזה השתדלותינו לידע איך (מגיע) ידע החלק המניע מחלקי האפשר ולא יכריחנו הנה הוא כאלו השתדלנו לדעת עצמותו ובדרך הזה יתכן שידע הפרטים מתחלפים בב״ת במספר קודם היותם מבלתי ששנה טבע האפשר. ומבלי שתשתנה ידיעתו בשינוי הידועים כאשר הוא דעת תורתינו כפי הקבלה האמתית. ואולם הר״ל ז״ל הרבה להשיב עליו בספר המלחמות שלו ודמה להסתיר בניינו בשני הקדמות. האחד [שאי אפשר שיהיה השתוף בין ידיעתו לידיעתנו שתוף השם הגמור והשנית] שאי אפשר שיהיה מה שהוא אצלנו מבוכה או טעות ידיעה בחק הש״י והנה השנית ידועה בנפשה. ואולם הא' באר כן הנה הידיעה תאמר בנו ובש״י בקדימה ואיחור [ומה שיאמר בקדימה ואיחור] איננו נאמר בשתוף השם הגמור יתחייב שהידיעה לא תאמר בו יתברך ובנו בשתוף השם גמור. והנה הגדולה מבואר׳ בעצמה וזה שמה שנאמר בשתוף השם הגמור אי אפשר שיאמר בקדימה ואיחור להיות העניינים שנאמר עליהם השם יתברך בלתי מתיחסים. והמשל בי שם העין לא יאמר בקדימה ואיחור על עין המים ועל עין המראה. ואולם הקטנה תתבאר בקלות גם כן למה שכבר יחשב שאנחנו כשניחס או נשלול מהש״ת דבר מהדברים הנמצאים בנו כבד נחייב או נשלול המובן אצלנו בדבר כי לא נחייב או נשלול השם לבד. ולזה יראה שאנחנו כשניחס ידיעה לשי״ת שהוא דבר מהדברים הנמצאים בנו כבר נחייב לו עניינה והוא העדר הסכלות ממנה לא שנחייב השם לבד זולת העניין. ולזה להיונת העניין ההוא בלתי נאמר בהסכמה בו ובנו. כבר יתחייב שיאמר בקדימה ואיחור והתבארה אם כן ההקדמה הראשונה והיא שאי אפשר שיהיה השתוף בין ידיעתו לידיעתנו שתוף השם הגמור. וכאשר נתישבו לו אלו ההקדמות דמה להפיל חומת הבנין אשר בנה סביב הדעת התוריי הרב המורה. וזה כי למה ששם הידיעה איננו נאמר בו יתברך ובנו בשתוף גמור אבל בקדימה ואיחור והיא ההקדמה הראשונה הנה כבר ראוי שנקיש בין ידיעתו לידיעתנו בקדימה ואיחור ויהיו הספקות אשר מפאת רבוי הידועים והשתנותם בחזוקם. ולמה שהוא מבואר שאי אפשר במה שהוא מבוכה או טעות אצלנו שתהייה ידיעה בחק הש״י והיא ההקדמה הב' הנה איך מה שיהיה אי אפשר שידיעתו בהגעת החלק האחד מחלקי האפשר לא תכריח האפשר. וזה שאם לא היה מכריח החלק ההוא ישאר סותרו אפשר והאפשר כשהונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל. אם כן הידיעה בחלק ההוא קודם שיגיע תהיה אצלנו מבוכה או טעות. ואין המלט גם כן משינוי אחר שהגיע. וכבר הונח שמה שהוא אצלני מבוכה או טעות א״א שתהיה ידיעה אצל השם. זהו פרי כל טענותיו וערעוריו על הרב. ואם האריך הרבה בגמגומיו. ואנחנו אם היה שהתר הספקות איננו ממה שיקשה אצלנו כמו שיתבאר מדברינו במה שיבא בגזירת הצור. הנה ראינו לבאר שמה שחשב לתפוש על דברי הרב איננו ממה שראוי לשום לב עליו. אבל דבריו נבונים ואמתיים אין בהם נפתל ועקש ונציע ונאמר שהוא מחוייב ששם הידיעה לא יאמר בו השי״ת ובנו בקדימה ואיחור. וזה שהשם הנאמר בדברים בקדימה ואיחור יחוייב שיהיה עניינו הנרצה בו אחד בעצמו שאם היו העניינים הנרצה בהם בשם ההוא מתחלפים הנה לא יתכן בהם הקדימה ואיחור. וזה שלא ישאר בהם שתוף כי אם בשם לבד. וזה מבואר בנפשו והמשל בזה הנמצא הנאמר בעצם ובשאר המאמרות בקדימה ואיחור הנה שם הנמצא מורה בהם על עניין אחד כי הנרצה בו המציאות והחיות אשר יובן בכלם עניין אחד אלא שיתחלף בקדימה ואיחור. וזה שהמציאות וההיות שהוא לשאר (המאמרות) [הנמצאות] באמצעות המציאות והחיות אשר לעצם. וכאשר התישב זה יהיה שם הידיעה הגאמר בו יתברך הנרצה בו עניין עצמותו והיה עצמותו בתכלית החלוף והמרחק מהענין הנרצה בידיעה הנאמרת בנו הנה הוא מחוייב שלא יפול השם בו ובנו בקדימה ואיחור לפי שהשם המשותף שאינו נאמר בהסכמה בדברים ולא בקדימה ואיחור יאמר בשתוף השם הגמור. נתכוונו דברי הרב באמרו כי שם הידיעה נאמר בו יתברך ובנו בשתוף גמור. וזה שאם היו שניהם משתתפים בהוראת העדר הסכלות בקדימה ואיחור הנה לפי שהשם מורה הוראת חיובית. והית׳ הוראותו המחייבת תהיה בדברים מתחלפים תכלית החלוף בענין הזה יחוייב שיהיה השם הזה בו ובנו בשתוף השם הגמור וכבר הי' ראוי שיובן כן מדברי הרב שהוא הקיש הידיעה למציאות באמרו כי כאשר גבהה מדדגת מציאותו ממציאותינו כן גבהה מדרגת ידיעתו מידעתינו. והוא עצמו יתברך באר שמציאותו יתברך הוא עצמותו. ושהמציאות בזולתו מקרה קרה לו. ולזה היה מחוייב שיתחלף הוראת שם המציאות הוראת המחייבת תכלית החלוף בהתחלף עצמותו ממקרה זולתו עם היות שהוראת שם המציאות השוללת בהם אחד והוא הוראת שלילות ההעדר. אמנם לפי שהוראת השם הראשונה הוראה חיובית הנה כבר יצדק בו ששם המציאות יאמר בו יתברך ובנו בשתוף השם הגמור וכן העניין בשם הידיעה בשוה וכאשר התבאר זה הנה יסוד הבנין אשר יסד הרב בזה לפי דרכו שריר וקים ואמנם ההקדמה הב׳ שאומרת שא״א במה שהוא אצלנו מבוכה או טעות שהי' ידיעה בחק הש״י היא אמתית מבוארת בעצמה אלא שהידיעה בו יתברך בהגעת חלק א' מחלקי האפשר ידיעה אמתית ברורה ומוגבלת אלא שהיתה ידיעתו לא תשנה טבע האפשר למה שהטבע האפשר לא יפול אלא בדברים הבחיריים כמו שיתבאר בכלל הד' בג״ה ולזה טבע האפשר לא ישתנה ותהיה הידיעה בחלק אשר יגיע מפאת הבחירה וכאשר הוקשה אם היה שטבע האפשר לא ישתנה הנה נניח סותרו נמצא שכבר התבאר מגדר האפשר שהוא אשר כשהונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל הנה יושב בזה שלא יקרה מהנחתו בטל מצד טבע האפשר אבל מפני ידיעתו החלק שיבחר כבד יקרה מהנחתו בטל והוא מבואר שהבטול איננו מצד טבע האפשר אלא מפני ידיעתו הבחירה ואולם איך ידע החלק אשר תפול בו הבחירה במה שהונח אפשר מטבעו הנה יושכל זה אם היה שיושכל עצמותו אחר שידיעתו ועצמותו אחד זהו דרך הרב בהתר הספקות לפי מה שיראה ממנו והוא דרך כולל נכון ונבחר אין ספק בו ואיך שיהיה משם הידיעה אם שיהיה בשתוף גמור כדרך הרב אם שיאמר בקדימה ואיחור ויורה על תאר עצמותו כמו שנראה אנחנו למה שהידיעה תהיה לעצמותו כמו שקדם לנו בכלל הג' מהמאמר הא׳. וכבר נשאר עלינו שנאמר בהתר הספקות בדרך מיוחד מה שיפסוק בו כמו שיעדנו. ונקדים לזה ונאמר שההפרש המיוחד שבין ידיעתו יתברך וידיעתנו כפי שנתבאר מצד העיון והקבלה האמתית ויתבאר עוד בדברינו במאמר בג״ה שמידיעתו וציור רצונו קנו הידועים המציאות וידיעתנו אצולה וקנויה מהידועי' באמצעות החוש והדמיון כמו שהתבאר זה בספר הנפש לארסטו. וזה היסוד האמתי המיוחד אשר יסולקו בו רוב הספקות. וזה שהספקות הד׳ הכוללים העניינים השלש אשר תיוחד בהם ידיעת השם כבר יסולקו ביסוד הזה. אם הא' הלקוח מאשר הידיעה שלמות ליודע ולזה יחשב שיחוייב שאם היה יודע זולתו שישלם הנכבד בפחות. הנה אם היתה ידיעתו נאצלת מזולתו היה מקום לספק הזה. אבל אחר שהתבאר שידיעתו היא המקנה המציאות לזולתו לא יתאמת שישלם הנכבד בפחות. והנה ידיעתו ושלמותו אחד ובידיעתו עצמו וציור רצונו אשר הוא עצמו קנו המציאות זולתו מציאותם. ואם הב׳ הלקוח מההקדמה אחת האומרת היות השכל מתעצם במה שידעהו. ולזה אם היה יודע זולתו יחשב שיחוייב שיתעצם בזולתו. ושיחוייב רבוי בעצמותו כמספר הידועים הנה אם היתה ההקדמה ההיא המקובלת למה שהוא מבואר בידיעתו שהיא המקנה המציאות והעצמות לזולתו מהנמצאות כ״ש שהוא מבואר שאינו מתעצם בזולתו ואין ידיעתו אותם מחייבת רבוי בעצמותו. כי אמנם היתה מחייבת רבוי בעצמותו אם היה מתעצם בהם אבל אחר שהתבאר שהוא המקנה המציאות לזולתו מהנמצאות הנה הוא מקור ומבוע א׳ פשוט שברצונו הקדום. העצמי מקנה המציאות לזולתו אחד היה או רבים וכ״ש אם היתה ההקדמה ההיא אשר לקחוה מקובלת בלתי צודקת כמו שיבא במאמר הג׳ בג״ה שאין מקום לספק הזה. ואם הג׳ הלקוח מאשר הדבר הפרטי הוא בלתי מושג כי אם בכח היולני. הוא מבואר שזה מיוחד בידיעה הנקנית מהנמצא למה שהפרטי לא יושג ולא יודע לו כי אם באמצעית החוש והדמיון אבל בידיעה המקנה המציאות לכל הנמצאות עצמים היו או מקרים מינים ופרטים לא יצטרך לידע באמצעות חוש ודמיון אבל הפרטי הוא שקנה המציאות מהידוע אשר הוא בעצמו ואם הד' הלקוח מאשר הפרטים זמניים והזמן הוא מקרה נמשך לתנועה הנה אם קובל זה אין מקום לספק הזה למה שידיעתו היא המקנה המציאות להם ולזמן ולתנועה וכל שכן שכבר התבאר במאמר הראשון שקרות ההקדמה ההיא שאין הזמן מקרה נמשך בתנועה ואמנם ה״ה הלקוח ממה שיחשב מרוע הסדור הגה כשיתבאר שהסדור הוא בתכלית הטוב יסולק הספק הזה וזה יתבאר בכלל הב׳ בדבורינו בהשגחה בגזירת הצור. ואמנם הספקות החלקיים הנה הספק האחד אשר כעניין האחד והוא המיוסד במה שהידיעה דבר מקיף וכולל מה שאין תכלית לו בלתי מוקף ומוגבל הנה הוא אמת כשהיתה הידיעה בעל תכלית אבל כשנניח הידיעה בלתי בעל תכלית כשידע ידועים בלתי בעל תכלית לא יקרה מזה בטל שהבלתי בעל תכלית לא יעדיף על הבלתי בעל תכלות והספק השגי המיוסד על הכמה המתדבק הנה כשידע יחסי החלקים אשר אפשר להתחלק עליהם כבר ידעם בלתי בעל תכלית וידע שאין שם חלק אחרון והנה אין המנעות כשהידיעה הבלתי בעל תכלית תדבק בידועים בלתי בעל תכלית כהדבק קו בב״ת על קו בב״ת שלא יעדיף האחד על האחר ואמנם הספק האחר אשר בעניין הב' המיוסד על שהידיעה האמיתות ראוי שתהיה לדבר נמצא הנה היא אמתית בידיעתינו הקנויים מהדברים הנמצאים אבל בידיעתו ית' המקנה המציאות לדברים הוא הטעאיי למה שהידיעה אשר לו בדברים היא לדבר נמצא המציאות יותר משובח שימצא והוא אשר בעצמות השם יתברך שהוא המקנה והמשפיע המציאות אשר לדברים ובאשר נודעו לו הדברים בידיעתו הקדומה די בזה מציאות להם והספק הב' המיוסד על שינוי הידיעה כשימשך ממנה שינוי בעצמותו לפי שהשכל מתעצם במה שידעהו הנה התרו ממה שלא יקשה עם מה שכבר נאמר לפי שההקדמה ההיא בלתי צודקת ואם קבלנו אותה הנה למה שהיה ברצונו הקדום היות הדבר ההוא בעת שגזרה חכמתו הנה בהגיע העת המצא הדבר לא יקרה מזה שינוי בעצמות ידיעתו ואמנם הספק הא' אשר בעניין השלישי המיוסד גם כן על שינוי הידיעה כשהגיע החלק האחד מה אפשר למה שיסתלק אז טבע אפשר התרו כדמות הספק הקודם בשוה וזה כי כשלא נקבל שהשכל מתעצם במה שידעהו אין מקום לספק זה ואף אם נקבל אותה למה שהיתה ידיעתו הקדומה כי בעת ההיא ישתנה טבע האפשר כשהגיע העת וגמצא הדבר כמו שהית' ידיעתו אין בזה שינוי ידיעה. והספק הב' המיוסד על שאם נניח סותר החלק שידעהו אפשר ונמצא ונניחהו שיתחייבו שני בטולים האחד שינוי בידיעתו הב' שלא היתה ידיעתו הקדומה ידיעה אבל אומד מוטעה הנה היא מבואר שכאשר נקיש בזה מידיעתינו לידיעתו שאין המלט מזה אלא כשנניח שהחלק שידעהו אפשר בצד מה ומחוייב בצד מה ובבחינת היותו מחוייב הנה לא יגיע שינוי בידיעתו ועצמותו ובבחינת היותו אפשר לא יבטל האפשר בדברים האפשריים והנה יתבאר זה במה שאומר אין ספק שהיות הדבר מחוייב בצד מה לא יחייב חיוב הדבר בעצמותו וזה יתבאר בדברים האפשריים בעצמותם הנמצאים עתה מוחשים וזה כי ידיעת האדם בהם היות הדבר ההוא אפשרי נמצא מחוייב חיוב הכרחי היותו נמצא ולא יעבור סותרו נמצא בשום צד והנה החיוב הזה לא ישנה טבע האפשרות הדבר ולא יחייב חיוב הדבר בעצמותי ולזה ידיעת השם יתברך מצד אשר תפול בו הבחירה לא יתחייב חיוב בעצמותו ולא ישנה טבע האפשר כלל וכבר יתבאר זה באור יותר רחב כמה שיבא בכלל הרביעי בגזירת הצור כי שם התבאר אמתות זה במה שאין ספק בו והנה מעדו בו רגלי רוב המעיינים כי לא שערו בהכרח אשר יסבלהו היושר אלהי התוריי והנה זה מספיק במה שהיתה כונתינו בפרק הזה.
8
ט׳הפרק ה באופן ידיעתינו בפנה הזאת בשלמות:
9
י׳ואומר שהפנה הזאת מלבד מה שנתאמתה אצלנו. מפאת הקבלה באופן שחנחנוה כמו שהתבאר במה שקדם הנה נתקיימה אצלנומצד העיון בשני בחינות. האחד שהוא מבואר שבבטול הטענות והתר הספקות אשר הניעו קצת המעיינים לבטל הידיעה די בקיום הפנה למה שאין ראוי ליחס לו חסרון הסכלות שאין בכל החסרונות גדול ממנו ולזה אחר שהתבאר תכלית הבאור שאין בכל מה שטענו כנגד הפנה הזאת דבר יבטל אותה עם מה שקוים אצלנו מטבע האפשר מצד העיון הנה ראוי ומחוייב שנקיימה באופן שהנחנוה והב' שכבר התבאר במה שקדם שהוא מחוייב מצד העיון שא״א שלא תהיה לו ידיעה בדברים הפרטיים במה שהם פרטיים כמו שבא בפרק שלישי מזה המאמר ומה שיוסיף גלוי ושלמות בפנה הזאת כשיבאר בשלמות שורש אמונת החדוש כי שם יתבאר במה שאין ספק בו שהוא השם יתברך הפועל והממציא לכל הנמצאות כלן ברצונו הפשוט ולא יצוייר היותו פועל אותם ולא ידעם והנה ממה שהתבאר בקלות כי אחר שנודה בחדוש הדברים כלם ברצונו שמכללם הוא טבע הדברים אם כן נמשך אל רצונו כאלו תאמר שהאש שורפת כשרצה לתת לו טבע שורפת ואלו רצה לתת לה טבע קר עם היותו עצם בתכלית הדקות ולתת לארץ טבע חם עם היותו בתכלית העובי היו נמצאים בטבע ההוא נתחייב אם כן שטבע האפשר כשהוא מן הנמצאים הוא יתברך הטביעו ברצונו ולא יצוייר אם כן שירצה האל יתברך שלא ידע מה שהיה יודע אם רצה שלא ידעהו ואם יעבור זה בהקו יעבור גם כן שאם היה רוצה להטביע דבד מה שלא יהיה לו בו יכולת עליו ממה שיצוייר היכולת עליו שלא יקרה בטל והוא בתכלית הגנות והכפירה ואמנם יתבאר השרש ההוא במאמר הג' בג״ה. ובכאן נשלם מה שרצינו לבארו בכלל הזה והתהלה לאל לבדו ומרומם על כל ברכה ותהלה.
10
