אור ה', המאמר השני, הכלל השלישיOhr Hashem, Second Treatise, Third Principle
א׳הפרק א מאור הפנה הזאת כפי מה שתגזרהו התורה:
1
ב׳ואומר לפי שהוא מבואר שהלאות חסרון בחק השם יתברך הוא (מבואר) [מחויב] שיהיה יכלתו בלתי בעל תכלית מכל הצדדין ב׳ בכל מה שאפשר שיצוייר מציאותו אצל השכל ואף אם יהי' נמצא אצל הטבע ואמנם חיוב היות יכלתו בב״ת הוא מבואר וזה שאם הי' ב״ת ומוגבל הנה חוץ מהגבו׳ ההוא אשר לא יתואור ביכלת עליו היה לואה חלילה ואמנם אמרנו בב"ת מכל הצדדין למה שהבב״ת לו ב׳ בחינות ממנו בב״ת בזמן וממנו בב״ת בחוזק ולו היה ב״ת בא׳ מב' אלו הבחינו' הנה כבר הי׳ לואה בבחינה שיכלתו עליו מוגבל חלילה ואמנם התנינו ואמרנו בכל מה שאפש׳ שיצויי' מציאותו אצל השכל למה שהוא מבואר שמה שלא יצוייר מציאותו אצל השכל לא יתפאר עליו היכולת בשום צד כאלו תאמר קבוץ השלילה והחיוב בדבר אחד בעינו מצד אחד וזה שמה שאפשרות מציאות בלתי מצוייר ומושכל אצל השכל לא יפול עליו שם היכולת ולזה העיר היכלת עליו איננו לאות כלל ולזה לא יתואר ביכלת לבטל המושכלות הראשונות למה שבטולם הוא קבוץ השלילה והחיוב ובכלל הדברים שאינה מפעלת פועל כמופתים המוחלטים הם ג״כ מזה המין וזה שמציאותם והעדרם חולקים האמת והשקר ובטולם הוא קבוץ השלילה והחיוב ולזה תמצא לר"זל שאומרים הנכנס בעיר ושמע קול צעקה ואמר יהיה רצון שלא תהא בתוך ביתי הרי זו תפלת שוא וזה מהם כי הוא אם הצעקה בביתו כבר יצא אל המציאות והיות מה שכבר יצא שלא יצא יהיה קבוץ השלילה והחיוב והאריכות בזה מותר ואמרנו ואף אם יהיה נמנע אצל הטבע יכלול כל מה שלא יצוייר המנעות מציאותו אצל השכל ולפי שהוא מבואר שחדוש דבר מה בזולת חומר קדמהו איננו ממה שיצוייר המנעות מציאותו אצל השכל הוא מבואר שהוא יתברך יתואר ביכלת עליו וזה שהוא מבואר שמה שימנע ציור מציאותו אצל השכל הוא קבוץ השלילה והחיוב יחד מצד אחד ולזה אלו היה אמרנו היות הדבר מלא דבר באמרנו היות הטבעת מהזהב היה לטוען שיטעון שבאמרנו זה כבר קבצנו השלילה והחיוב אבל אמרנו היות הדבר מלא דבר אינני זולת היות הדבר ואם לא קדמוהו דבר וזה איננו קבוץ השלילה והחיוב וכבר יתבאר זה עוד במאמר הג׳ בג״ה:
2
ג׳הפרק ב באור אופן ידיעתינו בפנה הזאת:
3
ד׳ואומר הנה ארסטו למה שנתחייב לו נצחות התנועה והגרמים השמימיים ונתבאר לו שגשם ב״ת אי אפשר שיהיה לו כח בב״ת חייב התחלה שכלית מניעה נבדלת ואנחנו אם היה שנודה לו זה החיוב לא יתחייב מזה אלא כח בב״ת בזמן אבל לא יתחייב כח בב״ת בחוזק לא בפעל ולא בכח רצו שיתוסף אל מה שיתוסף במספר והשעור וזה שיש למערער שיאמר שהכח המניע לגלגל היומי מוגבל בהגעתו אותו בכ״ד שעות מזולת שיוכל להניעו בפחות מזה השיעור ולזה הוא מבואר שמה שהאיר עינינו בפנה הזאת הוא אמונת החדוש כמו שבא בתורה ובקבלה וזה שכבר יתבאר במאמר הג׳ במה שאין ספק בו שהמציאות בכללו נתחדש ממנו יתברך אל צד הרצון במוחלט ואם לא קדמוהו דבר ולזה הוא מבואר שהפועל יפעל בזולת יחס בינו ובין המתפעל למה שפעולתו אינה נתלית אלא ברצון לבד וכאשר היה זה כן הוא מבואר שאין לו כח מוגבל וזה שההגבלה ובכח איננה זולתי לסבת יחס שמור בין הפועל והמתפעל ואחר שיפעל בזולת יחס שמור הנה איננו מוגבל ולזה היתה אמונת החדוש כפי שהיא מקובלת באומה וכפי האמת בעצמו האירה עיננו בפנה הזאת [בשלמות] וכבר יחוייב ממה שנאמר שמה שהתבאר בכאן בב״ת בחוזק ובזמן איננו בכח לבד כאלו תאמר שיתוסף בפעל אל מה שיתוסף תמיד אבל יתחייב כח מציאות בב״ת בחוזק בפעל. וזה שכבר התבאר ביכלת הזה שאיננו שומר יחס. והיכלת בתאר הזה הנה הוא בלתי מוגבל אחר שיסורו הרצון לבד. ואין הבב״ת זולת זה רוצה לומר מניעות ההגבלה. וכבר יתבאר בצד אחר ממה שבא בתורה ובקבלה מהמופתים מחדוש עצמים והפסדם כמו ההפך המטה לנחש. ומכת בכורות וזה שכבר יתבאר בטבעיות שההויה והפסד אין המלט מהיותם תכלית תנועה. ואמנם באות המטה עם היות פשט הכתוב יורה היותו בזולת זמן הנה למערער שיאמר שיתנועע אל הויית הנחש זמן מה.
4
ה׳אבל במכת בכורות באה הקבלה שאמרו בחצי הלילה באה על צד הדקדוק וכבר יורה על זה שינוי הלשון שכשנאמר למצרים אמר כחצות הלילה וכמו שבא זה כלו בגמרא ברכות. ולהיות חצי הלילה האמתי בעתה הנה יתחייב שיחיה ההפסד בזולת זמן. ולפי שכבר קדם שהפסד יחוייב שתקדם לו תנועה יתחייב שיהיה התנועה בזולת זמן או שיהיה ההפסד בזולת תנועה קודמת שכל זה יורה שאיננו פועל ביחס שמור וזה יתחייב בהכרח לכח בב״ת בחוזק. והנה יראה שכבר הסכימו רז״ל במכה הזאת היותה בזולת אמצעי להוראתה בייחוד על כח בלתי מוגבל. וכבר יתחייב בה בלתי מוגבל ממה שבא בתורה ובקבלה מפתיחת פי האתון. וזה שחדוש סדור הדבור מושכל לפי האתון כבר יראה שהוא יותר רחוק מחדוש הדבור בזולת נושא למה שחדוש הדבו' הוא פלא עצום. וכ״ש חדושו בנושא מנגד לו ולזה יראה שזה ממה שיורה על כח בלתי מוגבל שיסודו הרצון לבד. וכבר מעדו בזה המופת קצת מחכמי אומתינו. ובדו בריאה להיות דבור האתון כמראה הנבואה נלו פנים שלא כהלכה וכנגד הקבלה וקרה להם זה כי לא הבינו תכלית הנס וטעמו כמו שיבא בכלל הד׳ בנ"ה. ודי בזה עתה בכלל הזה. והתחלה לאל לבדו ומרומם על כל ברכה ותהלה אכי״ר:
5
