אור ה', המאמר הראשון, הכלל השלישי א׳Ohr Hashem, First Treatise, Third Principle 1
א׳בבאור השרש הראשון והוא מציאות השם יתברך:
1
ב׳הנה עם היות כבר קדם לנו במאמר הזה בבאור ההקדמה הזאת על צד הקצור ולקחנו העיון באופן עמידתנו בה הנה אי אפשר מבלתי שנרחיב בו הדבור קצת כי בזה מהתועלת מה שלא יעלם למה שנפל בו מחלוקת בין המעיינים. ואומר לפי שהגזרה יתבאר עניינה בבאור הגבולים ובאור יחס הגבול האחד אל האחר והיה היחס בגזירה הזאת ידוע שהוא יחס החיוב כי אמרנו האלהי נמצא כבר נחייב המציאות לו נשאר אם כן בבאור הגזרה הזאת ביאור הגבולים לבד אבל גבול הנושא בה והוא האל ית׳ הוא דבר מוסכם עליו מבעלי העיון ומכתובי התורה שהוא נעלם תכלית ההעלם באופן שהשגת מהותו לזולתו נמנע. וכבר חתרו החוקרים להעמיד מופת בזה העיר בו הרב בחלק א' מהמורה בפ' אשר באר בו היות השכל והמשכיל והמושכל דבר אחד. ולזה אמר שמנע השם זאת ההשגה ממשה במה שבקש ממנו באמרו הראני נא את כבודך שהיתה הכוונה שיודיעהו מציאות עצמותו ואמתתו. אלא שצריך לבאר איך לא נתבאר לאדון הנביאים מה שהתבאר לאחד מהמתפלספים. בהמנעות הזה עם המדרגה העליונה שנתעלה בה על כל הנביאים כמו שהעידה עליו התורה שהיה צריך להצעה מהחכמה האל יתברך שעור גדול מה שלא יעלם וכמו שהאריך הרב בזה בספרו. והנה צריך שיאמר בהתר זה שהבקשות האלה ממשה היו במראות הנבואה. ואיננו רחוק שיודע לנביא במראה הנבואה בנושא ונותן שואל ומשיב מה שהתבאר לו קודם במופת ואין המלט לפי זה מהשתמש משה קצת בחדה והוא הפך מה שהסכימו עליו המפרשים ומה שיראה מפשטי הכתובים פה אל פה אדבר בו. ודבר י"י אל משה פנים אל פנים. כאשר ידבר איש אל רעהו. ורבים זולתם. אלא שיש לנו בו פי' תשמענו במה שיבא בג״ה. ולא בקש משה השגת המהות לעולם ולא ימשיל הכתוב ולא ייחס לאדון הנביאים חלילה סכלות הבקשה הזאת במשלים או בחדות להיות גלוי ומפורסם למתחילים בעיון המנעות השגת המהות. ולזה יראה שתקנו אנשי כנסת הגדולה מטבע הברכות בלשון נמצא ונסתר. וזה כי מציאותו נגלה ומפורסם ומהותו נעלם תכלית ההעלם ולהיות זה מבואר מאד הנה בגבול הנושא בהקדמה הזאת שהוא האלוה לא נכוין בו דבר עתה זולת המכוון באמרנו העלה לכלל הנמצאות. והנה זה מספיק בבאור הגבול הזה. ואולם בגבול הנשוא בהקדמה הזאת שהוא אמרנו האלוה נמצא למה שנפל מחלוקת בו בין מפרשי ספרי ארסטו צריך שנרחיב בו הדבור ליוקר השרש הזה והיותו עמוד והתחלה עצמית לכל. והוא כי ב״ס ואבוחמד והרב שנמשך אחריה׳ יראו שהמציאו׳ זולת המהות ושהוא מקרה קרה לו וב״ר וקצת האחרונים יראו שהמציאות איננו דבר זולת ולזה צריך שנבאר לדעת דעתם מאלו המפרשים מה שצריך שיובן מהגבול הזה בהקדמה הזאת. והנה לפי דעת ב״ר אין ספק שאחר שמציאותו ומהותו אחד ומהותו מתחלף תכלית החלוף למהות זולתו הנה מציאותו א״כ מתחלף תכלית החלוף למציאות זולתו. ולזה הוא מחוייב שהנמצא יאמר על האלוה ית׳ ועל זולתו בשיתוף השם הגמור ולא במין ממיני הספוק למה שבמיני הספוק התיחסות מה והחלוף הוא בקדימה ואיחור אבל מהותו יתברך אין לו התיחסות עם מהות זולתו מחוייב א"כ שיאמר שם הנמצא עליו ועל זולתי בשתוף השם הגמור וכ״ש לפי דעת הרב שיראה שמציאות מקרה לכל הנמצאות שהוא מחוייב ששם הנמצא יאמר על האלוה ית' בשתוף השם הגמור ולא במין ממיני הספוק. וזה שלמה שהוא מבואר שהאל ית' לא ייוחס לו מקרה הו מחויב שהמציאות לו אינו זולת המהות ולזה הוא מחוייב שיתחלף מציאותו תכלית החלוף בהתחלף מהותו ועצמותו ממהות זולתו. התבאר א״כ לפי דעת כולם שהנמצא יאמר בו ית׳ בשתוף השם הגמור עם שאר הנמצאות. וכן כתב הרב בפי' לפי דעתי לפי שעם היות יתחלפו המפרשים בשם הנמצא הנופל על שאר הנמצאות הנה הם מסכימים על הנמצא הנאמר על האלוהוית שאיננו דבר יוצא מעצמו. והנה מי יתן ואשער במה תפול הוראת זה השם כשיוחש אל האלהית ית׳. וזה כי באמרנו האלוה נמצא ויורה שם הנמצא על דבר שאינו יוצא מעצמו הנה הוא כאמרנו האלוה הוא האלוה. וכבר יפול זה הספק בשאר הנמצאות לדעת ב״ר והנמשכים אחריו שיראו שהמציאות איננו דבר זולת המהות וזה כי באמרנו האדם נמצא או הלובן נמצא הנה הוא לפי דבריו כאמרנו האדם אדם או הלובן לובן. ואם יאמר בזה שהוא חלק גדר הנה לא ימלטו מההכפל וזה כי באמרנו אדם כבר יובן בו חי מדבר נמצא. ולזה יהיה אמרנו אדם כאמרנו החי מדבר נמצא. וכן יפול ספק אינו מעטי לדעת האומר שהמציאות בשאר הנמצאות ושהוא מקרה קרה לו. וזה שאם המציאות מקרה יתחייב שיהיה נמצא בנושא ושיהי למציאות מציאות. ואם המציאות השני מקרה יתחייב נמצא בנושא ויצטרך ג"כ אל נושא ושיהיה לו מציאות אחר וכן לבלתי תכלית. ועוד שיהיה המציאות כדמות הצורה לחמר למה שהנושא לפי דבריהם יהיה נעדר בזולת מקרה ויתחייב אם כן שאם הי׳ המקרה הזה נותן המציאות והקיום לעצם שיהיה ראשון בשם העצם מהנושא כהיות הצורה ראשון בשם העצם מהחמר וכמו שנתבאר באחד מהשמע. וכבר הונח מקרה זה חלוף לא יתכן. ולפי שיתחייב מזה שאין המציאות מקרה לנמצא וכבר היה מחוייב מן הספק הקודם שאיננו המהות בעצמו הנה מה הוא המציאות א"כ מי יתן ואדע. והנה כבר יראה שהבטול בשלא יהיה מקרה למהות הוא אמתי והכרחי יתחייב א״כ שיהיה עצם המהות' או עצמי לו. וכאשר יתחייב שאיננו עצם המהות כמו שהתבאר מהספק הקודם הראשון ישאר א״כ שיהיה עצמי למהות. וזה שמתנאי המהות היותו נמצא חוץ לשכל כמו שאמרנו עד"מ שמהות האדם החיות והדבור הנה מתנאי המהות שיהיה נמצא חוץ לשכל. ולזה היה הוראת המציאות נאמרת בהסכמה בכל שאר הנמצאות ובלבד במקרים שאין להם קדימה קצתם על קצתם ויאמר בעצם ובמקרים בספוק למה שהמציאות חוץ לשכל יאמר בקדימה בעצם ובאיחור במקרים. אבל אמנם ההוראה הכוללת היא היות הדבר המיוחס לו המציאות בלתי נעדר ובדרך הזה בעצמו יאמר באל ית' ובשאר העצמים ר״ל שהוא בלתי נעדר אלא שהבלתי נעדר יאמר בקדימה בו ית׳ ובאיחור על שאר הנמצאות. ולזה הוא מבואר שלא יאמר הנמצא עליו ועל שאר הנמצאים בשיתוף השם גמור אלא במין הספוק. והתבאר א״כ הגבול הזה וההקדמה הזאת כפי קצורנו:
2