אור ה', המאמר השני, הכלל השני ו׳Ohr Hashem, Second Treatise, Second Principle 6
א׳הפרק ו נחקור בו ב׳ דרושים מתיחסים לפנה הזאת:
1
ב׳הא' לפי שהונח שההשגחה היותר שלמה שבמין האנושי היא הרשגחה בכלל אומתנו האם שם דבר מיוחד זולת התורה הזאת כולל באומה יהיה בו יתרון ההשגחה או אם אין שם דבר מיוחד הב' אם יש יתרון ההשגחה במקו׳ זולת מקום לפי שכבר יראה מקצת כתובים ומקצת מאמרים לרז״ל שיש חלוף בזה במקומות הדרוש הג׳ אם יש שם יתרון השגחה בזמן זולת זמן לפי שכבר יראה גם כן קצת כתובים וקצת מאמרים לרז״ל שיש שם חלוף בזה בזמנים ויראה דבר מתמיה מאד שיהיה חלוף ההשגחה כפי חלוף המקומות והזמנים אולם הדרוש הא' כבר יראה לפי הקבלה שמצות המילה שניתנה לאברהם אבינו והוא דבר מיוחד בכלל האומה הוא עניין נתלית בו חלק מההשגחה וזה אמנם ירא' ממטבע הברכה שתקנו רז״ל אמרו אשר קדש ידיד מבטן וכו׳ על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורינו צוה להציל ידידות זרע קדש שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו והוא מבואר שההצלחה מהאבדון ורדת שחת הוא בעצמו ההשארות הנצחיי שהוא חלק גדול מההשגח' ולזה מה שצריך לבאר איך תתיחס המצות הזאת להשגחה הזאת כמו שיראה ממטבע הברכה ואם היה שתתיחס מה ראו על ככה לתקן בה ההצלה משחת שהוא זכר העונש ולא תקנו בה זכר ההשארו׳ שהוא השכר והנה כבאור שני אלו הענינים צריך שנציע בקצרה מה שבא לרז״ל במאמר אחד משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן [אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן] וכו׳ ובאור זה כי לפי מה שיראה שהי' חטא אדם וחוה מרי גדול בשורש הראשון ובצור אשר ממנו חוצב המין האנושי' בכללו הנה כבר הטיל בו זוהמא והוא הרושם החזק מן הנטיה אל החמריות ולזה היה מוכן המין בכללו אל ההפסד והאבדון וכאשר הי׳ מחסד עליון לשומנו שלמים בנתינת תורתו הג' פסקה הזוהמא הזאת כי בה [מהער׳ די] [מההערות די] אל שיטה האדם אל השלמות ויכניע תאוותיו וימית יצרו כמו שיתבאר כל זה בכלל הזה במאמר הזה בג״ה ואמנם כאשר זרחה שמשו של אברהם שהיה בקצה המנגד בייחס אל אדם וזה שזה היה יציר כפיו של הב״ה והי׳ מוכן תכלית ההכנ׳ אל השלמות מרה והפליג בעול וזה נוצר בין עובדי ע״ז והפליג באהבה אשר היה תכלית השלמות האנושי כמו שיבא בג״ה הנה הי׳ ראוי שיהיה שורש והתחלה אל המין הנבחר הזה ולזה היה ראוי שיביאהו הש״י בברית חדש כדי להפסיק זוהמת בניו ונפשות ביתו ושיוחדו באות ברית קדש בכלי בעצמו ושבאמצעותו ישלם קיום המין ונצחותו ושיהיה הרושם הזה בכללם כאלו הקריבו מדמם ומבשרם מכלי תולדתם אל השם מצורף אל שבו רושם מההרחקה מהחמריות ומבטול התאוות להיות התאוה הנשואה באבר ההוא החזקה שבתאוות ולזה היא מבואר שהמצו׳ ההיא ביחוד היא להציל ידידות שארנו משחת אשר היינו מוכני' אליו בסבת החטא הראשון ולזה ביארו ותיקנו זכר הצלת העונש למה שרמזו בזה שבזולת זאת המצוה היינו מוכנים אליו וכבר יראה שהכוונה כולה בעקידה היה גם כן ייחוד ההנהגה האלהית אל האומה הזאת וזה שכבר יפלא אחר שהיה הויעוד הטוב לאברהם נתיחד [ליצחק] באמת כי ביצחק יקרא לך זרע איך היה מקום לצואה הזאת וכבר יחשב שהיה ראוי שתקדם מצות העקידה לייעוד הזה ושיחייב הייעוד הזה ליצחק בזכות העקידה אלא שכאשר יעויין בו יראה שהיה מעשה העקידה מתיחס ליעוד הזה ושהיה ראוי שיקדם לה הייעוד הזה על כל פנים וזה כשבחר השי׳ באברהם להיותו אב המון גוים וביחוד שורש והתחלה לאומה הנבחרת לחלקו וחבל נחלתו להיותם מונהגים ממנו בייחוד אשר בעבור זה נקראו עם סגלה מכל העמים אשר חלק השם להם שופטים כפי מערכות השמי' ותנועתם הנה קרבם כלם לעבודתו והסירם מההנהגה הכוללת בקרבן כולל כלל האומה והוא מעשה העקידה וזה בהקריב לשם יצחק בנו שהיה בו הייעוד והוא כאלו כבר הקריב לשם יצחק וכל יוצאי ירכו אשר במעשה הזה הוסרו מהנהגת זולתו ונתייחדו להנהגתו ית' וכבר התבאר בחכמת משפטי הככבים אפשרות אצילות השפעת ככב באמצעות פעולת פועל ואם לא היה בתולדת האיש כמו שבא זה כלו בספר הפרי לתלמי ולזה כאשר גזרה החכמה האלהית יתברך ליחד' האומה הזאת חקרה וגם הכינה באמצעות המעשה הזה לקבל הנהגתו ושסותר מהנהגת זולתו ואם לא היה בתולדת להיות כן ולזה תמצא שכשהקריב אברהם האיל תחת בנו אשר שמהו כפר לבנו ותמורה אמר י"י יראה רצה בזה שעם הפעל הזה היה ראוי שיהיה הש״י עצמות הרואה והמשגיח ולזה נכתב בשם בן ד׳ שהוא השם המיוחד וקודם המעשה הזה אמר אלהים יראה לו השה לעולה בני הזכירו במלת אלהים כי לא היה מוכן עדיין כל כך להשגחה זאת המיוחדת והנה יראה שעקרות האמהות גם כן היה מכוון לתכלית זה כי בו ישלם חיות האומה הזאת היוצאת מהן התחלתה ושרשה ממנו יתברך בייחוד ובזה היו יותר מוכנים בהשגחה הזאת המיוחדת המסכים עם התכלית בעקידה וכבר יראה שהמעשה הזה שהיה חסד לכל אומתינו יוצאי ירך יצחק היה ראוי שישאר ממנו להם רושם עם שבו עזר גדול להתמדת ייחוד ה׳ ההנהגה ולזה יראה שהיתה הכוונה בשני תמידין תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים שהם בעת חלוף הזמנים להורות שזה כפרה לכל ישראל להסירם מההנהגת המשרתים וליחדם בהנהגת השם יתברך כאלו היו התמידין האלו תמורת כלל ישראל ובהקריבם יקרבו כללם לעבודת השם יתברך ולזה היו התמידין כבשים שהם יוצאי ירך האיל כמו שהאומ׳ בכללה יוצאי ירך יצחק ולזה היו באין מתרומת הלשכה שהיתה מהצבור כמו שבא זה במסכת שקלים והנה יראה שהכוונה בתקיעת שופר של איל בראש השנה שהוא יום הדין לפי מה שבא בקבלה היא זאת גם כן להמליך עליו ומלכות רוכב שמי׳ ולהתיחדנו בהנהגתו כמו שאז״ל אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמלכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר והנה זה מסכים מאד עם מה שאמרנו שהשופר שהוא כלי הנהוג ביום הקמת המלוכה כאמרו ויתקעו בשופרות ויאמרו יחי המלך היה [ראוי להיות ביום] ייחוד מלכות שמים זכר לאיל יצחק הנאחז בסבך בקרניו והוא מטבע האמת שהוא עד לעצמו ומסכים מכל צד לעצמו והנה יתבאר בכאן שכלל אומתנו מלבד התיחדם בכלל התורה יש שם יחודים כמו מצות המילה וקצת מצות המילה וקצת מצות אחרות יתבארו עוד בכלל הו׳ בג״ה ובייחוד העקידה הנרשמת בתמידין אשר בעבורן תהיה בהם יתרון ההשגחה וייחוד ההנהגה וזהו מה שרצינו לבארו והוא הדרוש הא׳. ואולם הב' והוא אם יש יתרון השגחה במקום זולת מקום הנה באו בתורה כתובים מורים חלוף גדול במקומות אמר יעקב אבינו רומז אל המקום אשר שכב שם בדרך מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים ואל המקום הנכחי לו מהגלגל וזה שער השמים ונאמר בתורה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואמר עוד תמיד עיני י"י אליך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה והיו עיני ולבי שם כל הימים ואמר המשורר אוהב י"י שערי ציון מכל משכנות יעקב מה ידידות משכנותיך י"י צבאות נכספה וגומ׳ ורבים זולתם ונתאמת לרז״ל זה עוד שהפליגו במאמר ה׳ הרבה ואמרו כל הדר בחוצה לארץ כאלו עובד ע״ז עד שאסרו לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ ובא בקבלה שהמוכר עבדו בחוצה לארץ לא יצא לחירות כמו שאמ׳ במסכת גיטין ודקדקו בעת התפלה לירושלים כמו שנרמז בדניאל וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם והעומד בירושלים לכוין לבו למקדש ולקדשו הקדשים כמו שנרמז בתפלת שלמה אמר והתפללו דרך ארצם והתפללו אל הבית הזה כמו שנתבאר במסכת ברכות ולזה מה שצריך לבאר הוא סבת החלוף הזה בהשגחה עם היות כלם עמו יתברך ביחס אחד והוא ממה שלא יקשה ביאורו וזה שעם היות המשגיח ביחס אחד המקומות עם המושגח איננו ביחס אחד עמהם כבר יתחיי' שיה' חלוף בהשגחה ואמנם בלתי חיות המושגח ביחס אחר עמהם הנה זה מבואר למה שבהתחלת המקומות יתחלפו ההכנית ההכרחיות אל העמדת האל ית׳ כמו הפרישות וההתבודדות וזה אמנם לסבות שמימיות וארציות כמו שרמזו ז״ל במקומות היות ארץ ישראל מיוחדת להם בזה עד שבא בקבלה שאין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל כמו שבא במסכת יומא ולהיות הגבול ההוא נבחר על זולתו גזרה חכמת האל יתברך שתהיה יצירת האדם משם כפי שקובל להם אמרו אדם ממקו׳ כפרתו נברא ולזה נבחר המקום ההוא בייחוד לעבודת הקרבנות עם שבהתדמ' העבודה במקום ההוא רושם גדול להגעת השפע והשלמות למה שבפעולות רושם חזק באצילות שפע כמו שקדם והתבאר בכאן הדרוש הב'. ואולם בדרוש הג׳ והוא אם יש יתרון השגחה בזמן זולת זמן הנה לפי מה שבא בקבלה גם כן הוא מבואר אמרם בד׳ פרקים העולם נדון וכו׳ ודרשו שם אמת דרשו י"י בהמצאו בי׳ ימי תשובה שבין ר״ה לי"ה ואמרם ג׳ ספרים נפתחים בראש השנה ורבים מלבד אלו ואמנם עם מה שקדם לא יקשה לתת סבת החלוף הזה בזמנים שהוא ואם הם על יחס אחר עם המשגיח כבר יתחלפו בבחינת המושגח וזה שבחלוף הזמנים יתחלפו ההכנות ההכרחיות אל העבודה אם מפאת הזמן בעצמו ואם מפאת הפעולות המיוחדות בזמנים הדם כאלו תאמר הפרקים הד' שנתיחדו לעבודות מיוחדת מתייחסות לזמנים כמו שבא בכלל הששי בג״ה אשר מכללם ירח האיתני' שנתעטר במצות ובעבורו' מיוחדו׳ כאלו תאמר קבלת מלכות שמים ודתיחדות ההנהגה מאתו יתברך אשר בעבור זה יש בו התעוררות שמחה ולזה מה שאמר בעזרא כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו למה שבו (ייחוד) [יסויד] המלוכה והסר מעלינו ממשלת זולתו באמצעות עבודת היום ותקיעת שופר והתעוררות החשובה בימים הנוראים ההם עד יום הצום הנבחר שהוא קרבן כולל פרטי האומה עם שבו מהפרישות והכנעת התאוות מה שלא יעלם והיה ראוי להיות כן כי למה שבזה ב׳ בחינות אם ייחוד המלוכה והמשלה ואם העבודה הנה ראוי להתחייב מיחוד המלוכה שמחה. וששון למונהגים שיוצאים מממשלת זולתו הנכנסים לחסות בצלו כמו שאמ' אכלו משמנים ושתו ממתקים וגומר ויהיה הסבה כי קדוש היום לאדוננו רמז לקדושת האדנות ומהעבודה פרישות מופלג וקרבן עצמי לא מהזולת כמו בשאר הקרבנות כמי שמצנו לקצת חכמינו שהיו אומרים ביום הצום רבונו של עולם גלוי וידוי לפני כסא כבודך וכו׳ יהי רצון שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו מונח על גבי המזבח ותרצני ולפי שהשמחה היא בהעתק המנגד היה ראוי בזה שתהיה בהתחלה שהוא בעת עזיבת המנגד ר״ל בעת ההכנסה בהנהגתו ועזיבת זולתו ולהכנס בדרך הפרישות והתשובה עד שישל' זה בתכלית מה שאפשר והוא הצום הנבחר והיה זה אמנם בעת ההיא לסבות אם לטבע העת שהוא מוכן אל הפרישות להיותו התחלת התקופה שהיא קרה ויבשה אם למה שבתקופת השנה רושם גדול לחיי הנולד ולזה היה מן ההכרח להסיר הרושם ההוא מזולתו ובייחוד באומה נבחרת ולתתו לו ית' ואם למה שבעת ההיא נתרצה הש״י למשה במ' יום האחרונים ומלבד זה להיות העת ההוא מיוחדת בדין המים שהוא חיי העולם הזה באה הצואה על ד׳ המינים שהם הנבחרים אם בגדול אם בטעם אם בריח אם בזולתם אבל ישתפם היותם מתמידים כל ימות השנה והם גדלים על כל [רוב] מים וזה אמנם להקריבם לו ית' ולהורות בזה שממנו יתברך ההשגחה הזאת והדין הזה ולזה היה ראוי שנקריב לו מהמיני' היית׳ המשובחי׳ גדלים על המים ולהיות הערבה היותר מתפעלת משפע המים היה מנהג הנביאים שבמקדש לשמוח בה ביחוד ביום הז' שבו נשלם החג והיה מיוחד החג הזה בנסוך המים כמו שבא בגמ' סוכה נסכו לפני המים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה ולפי שכבר קדם לנו שבאמצעו' פעולים יושג אצילות משפיע ויוסר גם כן הנה אין מן הפלא שבאמצעות ופעולות בזמנים ידועים יוסרו ממשלות כוכבים ושרים ויוחד לו יתברך והתבאר בכאן הדרוש הג' והוא מספיק בכלל הזה שבח ותהלה לאל לבדו מרומם על כל ברכה ותהלה.
2
