אור ה', המאמר השלישי, חלק א', הכלל השניOhr Hashem, Third Treatise, Section One, Second Principle
א׳הפרק הא' בבאור איך ראוי שיובן כפי מה שתגזרהו התורה והעיון: ואומר שהנפש אשר תשאר אחר המות תשאר נצחית בטבע עומדת בעצמה בלתי משתנה במין ולא באיש כפי אשר תגזור התורה ויסכים בו העיון והנה אמרנו אשר תשאר אחר המות כי נפשות בני אדם לא תשארנה כלם אבל מהם אובדות לשעתן בנפשות מקצת הרשעים כמו שיבא בכלל הג' בג״ה ואמרנו השאר נצחית בטבע למה שאין לה סבות ההפסד בעצמה ולזה אם לא על צד העונש כמו שבא בקבלה וכמו שיבא בג״ה ותשאר נצחית בטבע ואמנם אמרנו עומדת בעצמה למה שהתבאר בגדרה חיותה עצם לא הכנה לבד כמו שדמה ן׳ רש״ד ואמרנו בלתי משתנה במין יורח זה על הפסד דעת שדמה שהנשאר מן הנפשות יתאחר עם השכל הפועל באופן שיצדק עליו אמרנו היא בבר תשתנה במין. ואמרנו ולא באישי' יורה על הפסד דעת מי שיראו שהנפשות אחר ההפרד לא יתכן בה ריבוי אבל הם אחת במספר והוא דעת נפסד מאד כפי הקבלה והעיון בעצמו:
1
ב׳הפרק הב׳ באופן עמידתנו עליו: ואומר שהשארות הנפש באופן שהונח נעמוד עליו מהתורה ומהקבלה ויסכים בו העיון. אמנם בתורה ואם היה שלא נתפרש בה בדבר ייעוד הנה כתובים רבים מעידים עליו בדבר פשוט ומקובל באומד מפורסם אצלם. הנה בחנוך נמצא ואיננו כי לקח אותו אלהים כאלו לקחו וסלקו במחיצת מלאכיו. ובלשון הזה נמצא באליהו היום הזה ילקח את אדוניך מעל ראשך. ונתפרסם זה עד שבלעם היה כוסף לדמות לישראל באחרית ואמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו ולהתפרסם זה אצלם אמרה אביגיל וחיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את י"י אלהיך ואת נפש אויבך יקלענ' בתוך כף הקלע ואמר יתברך ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ויחזקאל גם כן ייעד באילו החיים אמר השיבו וחיו ואין ספק שאינה החיים הגשמיים כי החיים והמות משותפים לצדיקים ולרשעים והמשורר בתהלותיו כנה הרשעים מתים אמר לא המתים יהללו יה ואמר עוד ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה. ואמר מעיד על זה אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה ואמר במקום אחד עד אבא אל מקדשי אל ואמר עוד שלמה בפירוש והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וכמו שהאריך בזה זולתנו אלא שלא בא בדרך ייעוד מפורש כי אם הייעוד הגשמי לסבה הנזכרת עוד בכלל הששי בגזירת הצור ואמנם בקבלה זה מפורסם לחכמינו שזכרו ענין העולם הבא במקומות רבים אין צורך לזכר׳ ולזה ענין ההשארות מבואר מאד כפי התורה והקבלה. ואמנם שהנפש הנשארת לא תשתנה לא במין ולא באיש כמו שהונח זה יראה מצד התורה כי למה שהגמול והעונש האמתי לאדם הוא בה בהשאר הנפשות אחר ההפרד אם היה שתתאחר עם השכל הפועל או שתתאחינה הנפשות ותהיינה כלן אחת כמו שיש מחכמי אומתינו שדמה זה ונכשל בו להמשכו בדרך היוני הנה לא יהיה גמול נכון ומתיחס למה שאין יתרון לעובד על זולתו ממה שלא הגיע לחלק אחד מאלף ממדרגתו והנה בדברי רבותינו זכרם לברכה מבואר זה מאד אמרם צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהני' מזיו השכינה ואמרו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני' לבנה ואמרו מלמד שלכל אחד עושין לו מדור לפי כבודו ומאמרים רבים זולתם. והאריכות בזה מותר ואמנם שיסכים בזה העיון הנה ההשארות בעצמו נבוכו בו המפרשים לספרי ארסטו מהם מי שיכחיש מציאותו ומהם מי שיחייב אותו והרבו בזה טענות ודברים ולזה ראוי שנביא מה שחזקו דעתם בו מהדברים שראוי לשום לב עליהם וזה בקצור מופלג שבזה הדרך יתבאר לנו אמתות מה שנרצהו ואומר שמה שהסכימו כלם ובנו בו בנינם היא שלש הקדמות האחד שהשכל האנושי יתעצם במושכליו ויקראוהו שכל נקנה והשני שכל חוה נפסד וכל נפסד הווה והשלישי שאם הונח אפשר השכלת השכל האנוש׳ השכל הפועל יחוייב שישוב בו נצחי ואמנם המחלקת ביניהם בשני ההקדמות האחד אם המושכלות אשר בכאן הוות או בלתי הוות והשני האם איפשר בשכל האנושי שישכיל השכל הפועל וזה שחכת המכחשת ההשארות יראה שהמושכלות אשר בכאן הוות והשכל האנושי א״א שישכיל בו השכל הפועל והוליד מזה שהשכל האנושי אי אפשר בו שיהיה נצחי וזה שכאשר נתאמת לו שהשכל יתעצם במושכלים כמו שבא בהקדמה הא' המושכלת והיו המושכלות אשר בכאן הוות הנה בהכרח שיפסד כמו שבא בהקדמה הב' המוסכמת וזה אמנם כל מה שלא ישכיל השכל הפועל והכת האומרת היות ההשארות יראה שהמושכלות אשר בכאן בלתי הוות וכאשר נתאמת לו שהשכל יתעצם במושכליו כמו שבא בהקדמה הראשונה דמוסכמת הנה בהכרח ישוב נצחי אחר שהמושכלות נצחיות להיותם בלתי הוות כמו שבא בב' המוסכמת והוליד מזה חיוב ההשארות ומחם מי שיראה אפשרות בשכל האנושי שישכיל השכל הפועל ויוליד בהקדמה השלישי המוסכמת חיוב ההשארות לשכל האנושי כשיש כלו' השכל הפועל הן אלה קצות דרכם ואנחנו נאמר אמנם ההקדמה הראשונה שהיא יסוד הבנין כלו הנה נתאמת שקרותה במה שאין ספק בו בכלל הששי מהמאמר השני כן ההקדמה השני' עם שדברי ה״ר לוי הכה על קדקד׳ הנה כשהנחנות אמתות לא תצדק כשתהיה ההויה רצונית וכבר התבאר במה שקדם שההויה הכוללת היא רצונית מלא דבר וכל שכן שהנצחיות איפשר בזה ואולם ההקדמה השלשית באר בקלות שקרותה כשקרות הא' כי השכלת השכל האנושי לשכל הפועל לא יתן הנצחות לשכל האנושי אלא כשנאמר שהשכל יתעצם במושכליו וזה מבואר בעצמו ולזה מה שראוי שיאמר בחיוב ההשארות הוא שאחר שהוגה בגדר הנפש היותה עצם שכלית אשר אין לו סבת ההפסד בעצמו כשתשלם בקשר והאהבה באמצעות מה שישיג בתורה ובנפלאות השם ית׳ ראוי שתשאר על שלמותה ובקש׳ חזק ובה אזרת אור בלתי מספיק להסרת הספיק המחשיך עניינה שהוא החמר וכאשר היה זה כן הוא מבואר שאין הענין מכחיש דבר מהשארות אבל יראה שהוא מחייב אותו וזה שלמה שהוא מבואר במורכב הפסד הנפרד אל פשוטיות שכל אחד ישוב אל עצמותו הפשוט והיה האדם מורכב מחלק חמר ומחלק רוחני עצמותו מושפע מעצם שכלי משפיע היה משפיע מלאך או זולתו ראוי ומחוייב בחלק הרוחני שלא ימסר כמו שהוא מבואר בחלק החמרי שהיא שב אל פשוטיו ואל יסודותיו ולזה הוה ההשארות מבואר ומחוייב בעצמו לפי העיון דאמתי והוא שרמז שלמה נאמרו ושב העפר אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה אלא יש הפרש בין החלק הרוחני והחלק החמרי והוה שהחמר פשוטיו ישוב אל יסודותיו ומתאחדים עמהם להיותם מתמימי החלקים ולא קנו בחמר שלמות קיים להיות החמר מתנועע ובשנוי מתמיד והחלק הרוחני למה שקנה באמצעות השנתי שלמות ודבקות באו' העליון קים בלתי משתנה ראוי ומחוייב שישאר קיים בעצמו ובשלמותו וזה אמנם בחיוב ההשאר וזה מספיק בם כונת הספר ואולם שתהיה בלתי משתנה במין ולא באיש הוא מבואר ממה שקדם וזה למה שהוא מבואר בעצמו שהמשתנה במין או באיש הוא נעתק מעצמות לעצמות מין היה או איש והעצמות אשר נעתק ממנו נפסד בהכרח שאם לא היה נפסד היו לדבר אחר בעצמות שני עצמיות והוא דבר התבאר בטולו ולפי שהתבאר בנפש השכלים שאין לה סבות ההפסד יתחייב אם כן היותה בלתי משתנה במין ולא באיש ואמנם אשר הביא קצת מהמפרשי' לספרי ארסטו אל זה הטעות הוא קבלת ההקדמה האומרת שהשכל האנושי יתעצם במושכליו וכאשר התאמת להם שהמשכיל והמושכל וההשכלה דבר אחד וההשכלה לא תקבל הרבה באיש הויי׳ להם שהנפשות אחר ההפרד דבר אחד ואנהנו כבר ביארנו במה שקדם זיוף ההקדמה ההוא ושקרותה יש לנפש עצמות זולת ההשכלה עם היות המהות נעלם ממנו והנה רז״ל כנו אותה במקומות באור והכתוב אומר נר י"י נשמת אדם והיה ראה לזה השם להיותו נר מאיר עיני עורים וחשובים ולזה יחסו האור לשכינה אמרו ונהנין מזיו השכינה ואומר ונהורא עמיה. שרי והתימה מהם שאחר שההשכלה בעצמה אחת ואינה מקבלת ריבוי והיתה ההשכלה והמושכל דבר אחד הנה המושכלות עם המין רבויים דבר אחד באיש וזה בתכלית הבטול והגנות אל השכל מה שאמרו בזה הוא בריאה והוייה עם שהוא כפירה גמורה כפי התורה והקבלה כמו שקדם ובכאן התבאר מה שראינו לבאר בכלל ההוא. והתהלה לאל לבדו ומרומם על כל ברכה ותהלה:
2
