אור נערב, חלק אOhr Ne'erav, PART I
א׳ראינו המתרחקים מחכמה זו, מתחלקים לשלשה חלקים, החלק הראשון, הם אותם שיתרחקו ממנה לאמרם כי אין הכרח להאמין בנעלם התורה לסבות רבות, אם לחשבם הדברים בפשוטן ובנעלם אין להם חפץ, כי מי יכריחם להאמין בעשר ספירות ושאר חלקים אשר לחכמה זו.
1
ב׳ואין רצונם להאמין אלא באחדות הנפלא. וכאשר יגיעם קצת מחכמה זו, ומה גם בשמעם אין סוף וצורת התורה, יפערו פיהם לבלי חק בדופי המשכילים, וכמעט יהיו בעיניהם ככופרים. ויש אשר ישים נפשו בכפו, ויתכסה בשלמה זו וישלים פחיתות נפשו בסברה זו בלי שיאמינהו בלבו אמונה שלימה, ויש שתתקיים אמונה זו בלבו באמת ובלבב שלם: והנה, בהרחקת בעלי סברות אלו כמעט אסור משום הלעיטהו (ב״ק סט.), אבל ראוי לחוש על כבוד תורתינו להקהות שיניו ולבטל דעתו.
2
ג׳אין ספק שעל אלו וכיוצא בהם אמר שלמה המלך ע״ה (משלי יח, ב), "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". ירצה, כי מי שימשך אחר התאוות ומעוט ההשכלה בתורה וסודותיה יקרא כסיל, מפני היותו נמשך אחר הכסילות והפתיות ושכרון עולם השפל הנופל. ויאמר כי הכסיל הזה לא יחפוץ בתבונה, פירוש, בדברים הנעלמים והם סתומים בתוך הדבר הנגלה, כי זה גדר התבונה כמאמרם ז״ל (חגיגה יד. סנהדרין צג) מבין דבר מתוך דבר.
3
ד׳והנה הכסיל לא יחפוץ בדברים הנעלמים הצריכים תבונה לדלותם, כאומרו (משלי כ, ה) ואיש תבונה ידלנה, "כי אם בהתגלות לבו", פירוש, בדברים הנגלים שהם לבוש אל הנעלמים, והם הנראים לכאורה פשוטן של דברים. והם לכאורה נגלים אל הלב, ולא אל לבות המשכילים, אלא אל לבות הכסילים שכמותו, וזהו שאמר, בהתגלות לבו, פירוש גלוי דעתו הקצר:
4
ה׳ועל אלו וכיוצא בהם אמר הרשב״י ע״ה בתקונים תקונא מ״ג וזה לשונו,
5
ו׳"בראשית
6
ז׳תמן את״ר יב״ש ודא איהו ונהר יחרב ויבש.
7
ח׳בההוא זמנא דאיהו יבש ואיהי יבשה, בנין צווחין לתתא ביחודא ואומרים שמע ישראל,
8
ט׳ואין קול ואין עונה,
9
י׳הדא הוא דכתיב אז יקראנני ולא אענה.
10
י״אוהכי מאן דגרים דאסתלק קבלה וחכמתא מאורייתא דבעל פה ומאורייתא דבכתב, וגרים דלא ישתדלון בהון ואמר דלא אית אלא פשט באורייתא ובתלמודא,
11
י״בבודאי כאילו הוא יסלק נביעו מההוא נהר ומההוא גן.
12
י״גווי ליה,
13
י״דטב ליה דלא אברי בעלמא, ולא יוליף ההיא אורייתא דבכתב וההיא אורייתא דבעל פה, דאתחשב ליה כאילו חזר עלמא לתהו ובהו, וגרים עניות לעלמא, ואורך גלותא". עכ״ל:
14
ט״וומה שיש לי לדקדק במאמר זה הוא:
15
ט״זא) דפתח בההוא יבש, וסליק בההיא יבשה:
16
י״זב) אמר, בנין צווחין וכו׳, מה ענין זה הנה, ומה הכוונה בו, ודאי דהכי הוא דכד לא אתיא לעילא ברכאן ושפע אינם נשפעים למטה, ואין זה חדוש, ומה הכוונה בו:
17
י״חג) אמר, צווחין לתתא ביחודא, אמאי נקט הכא יחודא דשמע ישראל, דלכאורה אינה שאלת ברכה ושפע, לימא צלותא שהם קריאת הברכות:
18
י״טד) אמר, בנין צווחין לתתא וכו׳, אי בנין אנון וצדיקים הם אמאי אין קול ואין עונה זה אין ראוי, ולא הוה ליה למימר בנין אלא צווחין לתתא לבד, והם אותם שגרמו הסלוק והיובש:
19
כ׳ה) אמרו, והכי מאן דגרים דאסתלק, משמע שאין ענשו אלא אז יקראנני, ולא נפיק הכי אלא דגרים וכו׳:
20
כ״או) אמרו, מאן דגרים דאסתלק קבלה וחכמתא, הם כפל לשון:
21
כ״בז) אמרו, דגרים דלא ישתדלון וגו׳ ואמר וכו׳, מה ענין כפל זה ואריכותו, וכי אם יאמין כך יספיק או לא יספיק, ואם לא יאמין אם יאמר או לא יאמר מאי איכפת לן, הענין הזה ודאי אומר דרשני:
22
כ״גח) אמרו, כאלו הוה אסתלק וכו׳, למה הענין הזה גורם כן אחר שכוונתו לשמים כפי מה שנראה לו מפשוטן של דברים אם לא יזכה יותר, מה התלות יש לו אל הסתלקות השפע, ומה יחוסו שם:
23
כ״דט) אמר, ארבעה דברים שגורם, מה יחוסם ומהיכא נפקא ליה, והם, תהו – אחד, בהו – שנים, והעניות – שלש, ואורך הגלות – ארבע:
24
כ״הי) אמר, "כאלו" משמע דלאו הוי הכי ממש, אם כן מה ענינו. ואגב אורחין גם כן יקשה, כל מקום שימצא כן בדברי רבותינו ז״ל אומרים (עיין שבת פח.), "כאלו חזר עולם תהו ובהו", מה הנרצה בו:
25
כ״וואמנם הכוונה בזה הוא, כי מלת בראשית תצטרף אר״ת יב״ש, ואין ספק היות מלת ארת לשון נהר, כענין אריתא דדלאי שפירשו רבותינו ז״ל (ב״ק נ), וירצה נהר יבש. ולהיות שבפסוק לא נזכר אלא אחד, דהיינו הסתלקות השפע מהנהר לבד, לא מן הבריכה, לזה אמר, "ודא איהו ונהר יחרב ויבש", ירצה, כי הכתוב גלה כי אחר שאין שפע בנהר גם אינו בים, דכתיב (איוב יד, יא), "אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש", וטעם שהלך השפע מהמלכות, משום דההוא נהר יחרב ויבש, ויובשו של נהר גרים יובש הים, ואם כן אחר שנאמר בכתוב יובש הנהר ממילא משתמע יובש הים, דהא בהא תליא כנודע, שאין מים בים אלא מהנהר:
26
כ״זובההוא זמנא וכו׳, הכוונה לבאר סיפיה דקרא, דקאמר ברא אלהים וכו׳. ואמר, בההוא זמנא דאיהו יבש ואיהי יבשה, פירוש, אחר שכבר השפיע השפע המופקד אתה, ואין שפע נשפע לה דהא נהר נמי יחרב ויבש, והיינו דאיהו יבש ואיהי יבשה,
27
כ״חונודע היות נהר סוד וא״ו ומשך וא״ו, ונודע שהתפארת שהוא הוא״ו השפע מסתלק ממנו ולא כל כך, ולכן לא שייך ביה יובש ממש אלא חורב, שיש בו לחות קצת אבל לא מים, וביסוד שהוא למטה שם שייך יובש, וזהו שאמר, ונהר יחרב – מצד התפארת, ויבש – מצד היסוד:
28
כ״טואפשר, שעל יובש שלשתם אמר, בראשית ברא אלהים, ומלת אלהים זו יהיה הכונה במלכות, וכן פירש הרשב״י ע״ה פעמים רבות. והשתא אדכר בקרא יובש היסוד והתפארת והמלכות. ואר״ת יב״ש היינו יסוד,
29
ל׳או ירצה תאר יבש, והיינו ויהי יוסף יפה תאר, ויפה מראה "ברא" היינו הת״ת, שהוא ברא עלאה, וכדפירש הרשב״י פעמים רבות. "אלהים" מלכות. ואז בהיות היובש הזה, "את השמים ואת הארץ" דהיינו היחוד, צווחין יחודא ואין קול ואין עונה כאשר נבאר בס״ד, והיינו והארץ דהיינו נהר וים יחרב ויבש, וזהו "היתה תהו ובהו" כאשר נבאר:
30
ל״אאו ירצה "ברא אלהים" פירוש צדיקייא, דאינון בנין. ברא אלהים, בני שכינתא נשמתין קדישין, צווחין לתתא, את השמים ואת הארץ, דהיינו יחודא, ולית דמשגח ח״ו, ולזה ניחא מלת בנין צווחין לתתא.
31
ל״בועם כל זה לא קשיא, כי חוטא אחד יאבד טובה הרבה. והנה דקדק באמרו "שמע ישראל" דהיינו ת״ת ומלכות את השמים ואת הארץ, והיינו ייחודא ממש, והכוונה, כי אפילו יבאו ליחד שלכאורה הוא תיקון הפרוד, עם כל זה אי אפשר לתקן, כל שכן בתפילה. וזהו שדקדק באמרו, את השמים ואת הארץ דהיינו יחודא, ועם כל זה ואין קול דהיינו קב״ה, ואין עונה דהיינו שכינתיה. וזהו שאמר, "והארץ היתה תהו ובהו", והארץ – קב״ה ושכינתיה, היתה – תהו ובהו, דהיינו יחרב ויבש. ומפני שזה דוחק גדול לומר כי אפילו שיבואו לתקן וליחד לא יתקנו, הכריח הענין מן הכתוב באמרו אז יקראנני וכו׳ , משמע שממש קראן שמע ישראל, דקראן להו לגבייהו ולא אענה ח״ו.
32
ל״גומשום דההוא קרא לאו גבי הכי כתיב, ועוד דאפילו תימא קרא קשיא אמאי לא אענה אחר שכבר הם מיחדים הפרוד, לזה באר עונם היותו למעלה, ואין להם תקנה בזה. וזהו שאמר, "והכי מאן דגרים דאסתלק" וכו׳ דהיינו קרא דאז יקראנני,
33
ל״דדלעיל מניה כתיב (משלי א, כ) חכמות בחוץ וכו׳, דהיינו סודות הנעלמים בתורתינו הקדושה. והיא אומרת, "עד מתי פתים תאהבו פתי", ירצה, אתם נמשכים אחר הפשט, ואתם מפתים את עצמכם בפתיות, ותאהבון פתי זה חלק שהם מאמינים בתורה שאין בה אלא פשט. "ולצים לצון" וכו׳ זה כגון מנשה וכו׳ שהיה דורש וכו׳ (סנהדרין צט).
34
ל״הומי גרם זה, רודפן אחר פשוטן של דברים ולא יביטו אל נסתרם. והיינו "וכסילים ישנאו דעת" דהיינו ידיעת הנעלמות, ובתריה מאי כתיב "תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי", פירוש, הנשמה המתלבשת בתוך הפשט, אביעה לכם רוחי, אודיעה דברי אתכם בנסתר שיש בי, ותפרעו וכו׳ אז יקראנני וכו׳, וזה שאמר, והכי למאן דגרים דאסתלק קבלה וחכמתא וכו׳, הכוונה כי התורה שבכתב היא הת״ת ותורה שבעל פה היא המלכות, והיינו סוד ו״ה, ונסתרות בתוכם י״ה, דכתיב (דברים כט, כח), "הנסתרות לה׳ אלהינו" שם סוד י״ה, "וה-נגלות לנו ולבנינו עד עולם".
35
ל״וולכן המכחיש בסודות התורה ובנסתר שלה גורם להסתלק חכמה כמשמעה דהיינו יו״ד, וקבלה דהיינו ה״א, מהתפארת והמלכות דהיינו ו״ה, דהיינו תורה שבעל פה ואורייתא דבכתב: ומשום דקשיא ליה, וכי מפני שיאמין העני לפי ראות עיניו בזה יחטא עונש כזה, הסתלק י״ה מו״ה חס ושלום. לזה אמר, דלא עסקינן אלא במי שדורש כן לרבים, ועושה מעשה על פי הוראתו. וזהו שאמר, דגרים דלא ישתדלון בהון ואמר דלא אית אלא פשט באורייתא דהיינו תורה שבכתב, ובגמרא דהיינו תורה שבעל פה, האיש שעשה זאת ודאי דגרים יובש למעלה, כאלו היה עושה עבירה בידים ממש, זה שאמר, כאלו הוה אסתלק נביעו מההוא נהר דהיינו וא״ו, ומההוא גן דהיינו ה״א, שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה,
36
ל״זווי ליה טב ליה דלא אברי, אחר שפוגם למעלה: ולא יוליף וכו׳, כי מה שלומד התורה שבכתב ותורה שבעל פה הוא אוחז בת״ת ובמלכות, ומסלק מהם סוד י״ה, הרי ממש בעסק תורתו מפסיד ומפריד, והתורה אליו עבירה. ובלי ספק עליו נאמר, (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים וגו׳: דאתחשיב ליה וכו׳, הענין כי יש תהו ובהו טוב, ותהו ובהו בקליפה. תהו היינו חכמה, שהוא דבר תוהא מקום תמיהה. בהו, דבר המלביש את התהו, דהיינו הבינה. והנה, על ידי שתים אלו בטול התהו והבהו שהם הקליפות, ולכן כל מי שמסלק שתי מדות אלו ומשליט אלו החיצונות, זה ודאי כאלו חזר עלמא לתהו ובהו, כי העולם שבו משכן תהו ובהו דקוב״ה זה מסלקן ומשליט החיצונות, הרי העולם מתלבש בקליפה שהיא התהו והבהו הקודם. וזה שאמר, "והארץ היתה תהו ובהו" כי אין שפע התהו ובהו העליון, כדפירשתי.
37
ל״חהנה פגם זה הוא בסוד י״ה, דהיינו חכמה וקבלה שהוא מסלק. "וגרים עניות" היינו במקום העושר הנשפע מהתפארת, שהוא סוד הנהר הנזכר לעילא, "ואורך גלות" היינו סוד אזלו מים מני ים. "ושכינתא אזלא בגלותא", והענין כמו שפירש רבי שמעון בן יוחאי ע״ה במקום אחר, כי סוד והארץ היתה תהו ובהו היינו אחר שנחרב הבית הראשון ושני, ויאמר אלהים יהי אור זהו סוד הגאולה העתידה, ופירשתי עניינו בספר אור יקר בחלק א׳ בשער א׳,
38
ל״טובזה נתבאר המאמר הזה. ונמצינו למדין בעון בעלי סברא זו, ראשונה הסתלקות השפע והחכמה והבינה מהתפארת והמלכות. שנית, כאלו חזר עלמא לתהו ובהו. שלישית, גורם עניות. רביעית, אורך גלות, וכדפירשתי עניינם:
39
מ׳ועוד בזה בענין זה
40
מ״אבפרשת בהעלותך זה לשונו,
41
מ״ב"רבי שמעון אמר
42
מ״ג ווי ליה לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטא דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטן ובשבחא יתיר מכלהו.
43
מ״דאי לאחזאה מלה דעלמא, אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מינייהו אורייתא,
44
מ״ה אלא כל מילין דאורייתא כהאי גוונא.
45
מ״ו תא חזי
46
מ״זעלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתתקלו, ישראל לתתא מלאכי עילאי לעילא, מלאכי עילאי כתיב בהו עושה מלאכיו רוחות.
47
מ״חבשעתא דנחתין לתתא מתלבשין בלבושא דהאי עלמא,
48
מ״טואי לאו מתלבשי בלבושי כגוונא דהאי עלמא, לא יכלין למיקם בהאי עלמא, ולא סביל לון עלמא.
49
נ׳ואי במלאכי כך אורייתא די ברא להון וברא עלמין כלהו וכלהו קיימין בגינה,
50
נ״אכיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא היא בלבושא דהאי עלמא, לא יכיל עלמא למסבל.
51
נ״בוע״ד האי ספורא דאורייתא לבושא דאורייתא איהו,
52
נ״ג מאן דחשיב דהוא לבושא דאורייתא איהו ממש ולא מלה אחרא תפח רוחיה, ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי,
53
נ״ד בגינו כך אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה דתחות לבושא דא דאורייתא:
54
נ״התא חזי,
55
נ״ואית לבושא דאתחזי לכלא,
56
נ״זואינון טפשין כד חזו לבר נש דאתחזי לון שפירא, לא מסתכלן יתיר,
57
נ״חחשיבו דההוא לבושא גופא,
58
נ״טחשיבותא דגוף נשמתא.
59
ס׳כהאי גוונא אורייתא, אית לה גופא,
60
ס״אומלין דאורייתא דא אקרון גופי תורה,
61
ס״בהאי גופא מתלבשא בלבושא דאינון ספורין דהאי עלמא,
62
ס״גטפשי דעלמא לא מסתכלין אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא וכו׳. אינון דידעין יתיר, לא מסתכלי בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות האי לבושא.
63
ס״דחכימין דאינון עבדוי דמלכא עלאה, אנון דקיימו בטורא דסיני, לא מסתכלין אלא בנשמתא,
64
ס״הדאיהו עקרא דכלא אורייתא ממש,
65
ס״וולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דאורייתא:
66
ס״זתא חזי,
67
ס״ח הכא נמי לעילא
68
ס״טאית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא.
69
ע׳שמיא וחיליהון אנון לבושא,
70
ע״אכנסת ישראל דא גופא דמקבלא לנשמתא דאיהו תפארת ישראל, ועל דא איהו גופא לנשמתא נשמתא דאמרן, דא ת״ת ישראל דאיהי אורייתא ממש,
71
ע״בונשמתא לנשמתא דא איהו עתיקא קדישא,
72
ע״גוכלא אחיד דא בדא.
73
ע״דויי לאינון חייבא דעלמא, דאמרין דהא אורייתא לא איהו אלא ספור בעלמא,
74
ע״הואנון מסתכלין בלבושא דא ולא יתיר
75
ע״וזכאין אנון צדיקייא דאנון מסתכלין באורייתא כדקא יאות.
76
ע״זחמרא לא יתיב אלא בקנקן,
77
ע״חכך אורייתא לא יתיב אלא בלבושא דא,
78
ע״טבגיני כך אורייתא לא באעי לאסתכלא אלא במה דאית תחות לבושא,
79
פ׳ועל דא כל אלין מילין וכל אילין ספורין לבושא אנון", עכ״ל:
80
פ״אוהנה במאמר הזה הוסיף לנו לקח בבטול דעת הכת הזאת וכיוצא בהם, השוללים הנסתר מתורתנו הקדושה. ונפקא לן מיניה בעקר כי עוד על הסוד הזה הנסתר יש פנימי לפנימי, וזה נעלם עתה מעיני היודעים, ונזכה אליו בעולם הזה כל ישראל לעתיד.
81
פ״בועתה אחי הודיעני מי שלא הסתכל בנשמתא איך יסתכל לעתיד בנשמתא דנשמתא, וימצא גרוע לעתיד. ואל תשיבני ממי שלא זכה אליה, כי יש חלוק גדול בין מי שהכחישה למי שאינו מכחישה אלא שלא ראה מאור מימיו, ויש על שניהם תוספת מי שנתעסק בה.
82
פ״גוה׳ הוא אלהים חיים ומלך עולם, דן את הדין ומזכה את הזכאי ומחייב את החייב, ונותן לאיש כדרכו, ואין לנו להכחיש דברי חז״ל במדרש משלי, ששואלים לאדם צפית במרכבה, צפית בשעור קומה שלו וכו׳, והעתק לשונו הנה יכבד עלינו הענין. ועוד באר הענין הזה הרשב״י ע״ה בזהר בפרשה הנ״ל דף קמ״ט ע״ש:
83
פ״דויש כת שנית שיתרחקו מן החכמה הזאת וישתתפו להם טענות רבות, וכולם מסכימים בגודל מעלת החכמה, יש שאמר שהיא חכמה נשגבה, ואין הכל ראוים להכנס אליה, עד שידמה בדעתו להעניש לנושאים ולנותנים בה, באמרו שהוא מקנא קנאת ה׳ צבאות וקנאת תורתו, בראותו כי שלחו ידם במקום גבוה לעסוק באלהות, ודבר זה רחוק מדעות בני אדם הרבה, ואין ראוי לבני האדם פחותי הערך לעסוק בה, וכאשר יאלצוהו הקדמונים העוסקים בה, יאמר מי לנו כהם לקדושים אשר בארץ המה הסודות הרמות האלה:
84
פ״הויש שיאמר, כי אמת שראוי לאדם לעסוק בחכמה, אמנם חכמה זו צריכה מלמד חשוב, ובעיניו אין מי שיודע בה ויבא עד תכונתה. ולכן נטה ידו משמוע אפילו דברים קלים לא מעט ולא הרבה, עד שאם ישמע העוסקים בה מדברים בה הן רב הן מעט, יפתח פיו בחלקלקות ויאמר ה׳ ימחול לכם כי חטאתכם רבה ואין לכם תבונה, לא אל הימין ולא אל השמאל, ומי יתן ואבין מה שנעלם מכם מחכמה זאת. סוף דבר אין מי שיבין בחכמה זו, ואני ואתם שוים בדבר. והעני נראה בעיניו שאין חלוק בין עובד אלהים ללא עבדו.
85
פ״וויש מי שידמה שצריך להקדים אליו חכמת התכונה, ושאר הדעות המניעות אותו מן הדרך הישר, וכן יקדש עצמו ויורה היתר לעצמו, כי עדיין לא נתמלא כריסו לחם ובשר מהגמרא, עד שהעני הזה כל ימיו לא יספיקוהו ללמוד קצת ממנו, כל שכן שימלא בטנו כדי שיאכל מהחכמה הזאת על השבע, ובזה העני נפטר לבית עולמו באין חכמה: ויש עוד כמה בחינות יפלו תחת סוגי שני אלו שבארנו.
86
פ״זוהנה אל שלשה אלו נאמר כי כל מגמתם לרומם החכמה הזאת, ובאמת הם פסולים להעיד על זה, וכי מי שלא ראה הירח יבא ויעיד, או מי שראוהו. והן אמת החכמה רמה ונשגבה כאשר נעיד בעז״ה לקמן, אמנם עליהם ועל רוממותם נאמר, (תהלים קלט, כ) "אשר ימרוך למזמה", ועליהם נאמר (משלי כד, ז), "ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיהו", וכתיב (משלי יד, ו), "בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל", וכתיב (משלי ח, יז), "אני אהבי אהב ומשחרי ימצאנני", ויש כיוצא בזה רבו מספר במוסרי שלמה המע״ה.
87
פ״חועל כזה אמר דוד הע״ה (תהלים קיט, נז), "חלקי ה׳ אמרתי לשמר דבריך", ירצה, כי לשמור דברי ה׳ איני משפיל עצמי, כי על כזה נאמר, (קהלת ז, טז) "אל תהי צדיק הרבה", אלא אני אומר חלקי ה׳, נשמתי חלק אלוה ממעל, וראוי אני אל דבר ה׳ כאחד ממלאכי השרת:
88
פ״טויש כת שלישית שיתרחקו מן החכמה הזאת, לאמרם כי קרוב אדם לטעות בדברים אלה, ואפשר לבא לידי חטא וליפול באחד מן הטעיות הנוגעים במקום גבוה. והנה הכת הזאת כונתם רצויה ומעשיהם אינם רצויים. הן אמת צדקו באמרם כי קרוב האדם אל הטעות בדברים הנעלמים, אבל עם כל זה לא יאשם, וכן פירשו רבותינו ז״ל בספר הבהיר (אות ס״ח) וזו לשונו,
89
צ׳"שאלו תלמידיו את רבי רחומאי,
90
צ״אמאי דכתיב תפלה לחבקוק הנביא וכו׳
91
צ״בתהלה מבעי ליה,
92
צ״גאלא כל המפנה לבו מעסקי העולם ומתעסק ומשתדל במעשה מרכבה, מקובל לפני הקב״ה כאלו מתפלל כל היום,
93
צ״דשנאמר תפלה.
94
צ״המאי שגיונות,
95
צ״וכמא דאת אמר,
96
צ״ז(משלי ה, יט) באהבתה תשגה תמיד,
97
צ״חומאי ניהו
98
צ״טמעשה מרכבה":
99
ק׳ואולם יש בו לדקדק:
100
ק״אא) אמר מאי תפלה תהלה מבעי ליה, אמאי מבעי ליה תהלה יותר מתפלה, אי משום דקראי לא אית בהו תפלה כלל, אי הכי אמאי תהלה ולא מזמור ולא שיר ולא מכתם וכיוצא. ועוד כמה דלית תפלה בקראי, הכא נמי לית בהו תהלה ולא שבח, ולפי האמת לא תפלה ולא תהלה אבעי ליה למימר:
101
ק״בב) אמר, אלא כל המפנה לבו וכו׳, מי אמר לו ענין זה, וכי בשנותו לשון תהלה אל לשון תפלה הורה על המפנה לבו במאי:
102
ק״גג) ומתעסק במעשה מרכבה, מי אמר לו, אלימא משום שגיונות לימא שאר מילי אורייתא שגם בהם שייך שגגה:
103
ק״דד) אמר, מאי שגיונות, ומעיקרא האיך הוה ניחא ליה, דקא מבעיא ליה השתא:
104
ק״הה) כדאמרינן, באהבתה תשגה תמיד ומאי ניהו וכו׳, וכי יש הוכחה דפסוק באהבתה איהו במעשה מרכבה:
105
ק״וולכן נאמר, כי פירוש הכתוב תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות, פירוש שהיה מתפלל לפני קונו על שגיאותיו. וזה אי אפשר מכמה טעמים, האחד דקרא לא בודוי עונות קא עסיק, דלא כתיב ודוי עונות בכתוב. ועוד שגיאות מבעי ליה, דהכי כתיב שגיאות מי יבין או שגגות
106
ק״זמאי שגיונות, אלא ודאי מלשון שגיון לדוד שהוא שבח ותהלה, וירצה תפלה לחבקוק משובחת על כל המזמורים והשגיונים ששוררים לפניו, ואם כן כיון שכן היה לו לומר תהלה, כי תפלה לא סלקא על שבחיה דשבחי אינון לעילא בעשרה דרגין (עי׳ ת״ז תקון יז. זהר ח״א כג. עא. ח״ג קא), ותפלה במלכות, ולכן תהלה מבעי ליה דאיהי שיר משובח מכל שירים, שהיא בבינה למעלה משאר שבחים:
107
ק״חלזה פירש אלא כל המפנה לבו וכו׳, ירצה, כי אין הכונה מפנה לבו מעסקי העולם הזה המדומה ח״ו, שאם כן פשיטא שיש שכר לעובד אלהים על לא עבדו, והעוסק במרכבה עובד אלהים והעוסק בענייני העוה״ז לא עבדו,
108
ק״טאלא הכונה באמרו המפנה לבו מעסקי העולם כענין חבקוק הנביא, דלעילא מנבואה זאת כתובות נבואות השייכות לעסקי העוה״ז, כענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו דקשיא ליה, וכן מוסרי העוה״ז, כי הם חלקי התורה דשייכי בעיסקי העוה״ז, ואחר כל זה פנה הנביא מעסקים אלו ודבר בענייני המרכבה, באמרו אלוה מתימן יבוא וכו׳, ונגה כאור תהיה וכו׳.
109
ק״יוירצה, "תפלה לחבקוק הנביא" – לתפלה חשוב לחבקוק היותו עוזב חלקי התורה בענין העוה״ז, והיותו עוסק במרכבה: וזהו שאמר, השתא מאי שגיונות,
110
קי״אפירוש, בשלמא אי אמרינן תפלה כמשמעה, אפשר לפרש דסליק תפלה על השגיונות והשבחים, או אפשר שהיה מתפלל על שגיאותיו, ואע״ג דהוה קשיא לן דאין ודוי הוה אמינא דמקרא קצר,
111
קי״באלא השתא דפירש תפלה וכו׳ כדפירשנו מאי שגיונות מאי משמעותא, ותירץ דהיינו הך כדכתיב באהבתה תשגה תמיד, איזהו חלק תורה שיש בה בהכרח שגיאה הוי אימא זו מרכבה, כמה דאת אמר באהבתה תשגה תמיד, ופירושו באהבת התורה תשגה.
112
קי״גותימא וכי באהבתה שוגים, אדרבא מי שלבו חושק בתורה אי אפשר לו לבא לידי שגיאה כי על ידי חשקו יעסוק בה ולא ישגה, אלא ודאי היינו מעשה מרכבה, שאדם חושק בה ומרוב חשקו צופה בדברים נסתרים ואי אפשר שלא יכשל, והוא נחשב לו לצדקה וכאלו מתפלל כל היום, והטעם לזה יתבאר בסיעתא דשמיא, כי אין אדם נתפס אם יטעה בענין כזה:
113
קי״דואל תשיבני מאלישע מכמה טעמי, חדא מינות שאני, כי ח״ו אש היא עד אבדון תאכל. שנית, שכבר פירשו חוץ מאלישע אחר שמכיר את קונו וכו׳ (חגיגה טו.):
114
קי״הויש במאמר הזה לי דרך אחרת פירשתי קצתו בפירוש רעיא מהימנא, דהתם תנינן דתהלה במלכות, ובתקונים אמר, תפלה במלכות גבי בעשרה מיני תלים דאתמר ספר תלים, ולא פליגי, דתהלה ותפלה במלכות, והיא על שתי בחינות, כשהאדם צריך להתפלל על צרתו וצרכו נקראת תפלה מפני שהיא המכנסת תפלתן של ישראל למעלה, והיא ההתפלה כדפירשתי שם ובכמה דוכתי: וכשנעשה לאדם נס וצריך לומר הלל אז היא תהלה, בסוד הנס שהוא מהיסוד המיחדה עם הת״ת הנקראת הלל, ומשם היא נקראת תהלה, והוא מלשון אור, שנא׳ (איוב כט, ג) בהלו נרו עלי ראשי, שהיא מביאה החיים לאדם על ידי הנס שהוא היסוד מעץ החיים שהוא התפארת, שהוא יונק החיים מהבינה הנקראת תהלה גם כן שהיא ארץ החיים, וממנה החיים מכח החכמה, כאמרו, החכמה תחיה בעליה:
115
קי״ווהשתא קאמר, כי לפי דברי הנביא לא יצדק תפלה, שאין המלכות אליו תפלה אלא תהלה שהוא מהלל על סוד החיים הנשפעים אליו, מפני שחבקוק היה בן השונמית שנתן לו החיים מלמעלה,
116
קי״זולזה אמר תהלה מבעי ליה, כאמרו ה׳ פעלך בקרב שנים חייהו: ולזה תירץ אלא כל המפנה לבו מעסקי העולם,
117
קי״חוהענין, כי המתפללים הם על שני דרכים, האחד על דרך עבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, והיינו שתפלתן על דרך הפשט בהנאותם מן העולם הזה, ולאלו היא תפלה למטה לבקש מאל אכלם. אמנם יש בנים שכל כוונתם בתפלתם ליחד המלכות עם התפארת, דהיינו סוד תהלה כדפירשתי לסלקה אל סוד ההלל, והיינו שמניחים בתפלתם עניני העולם הזה ועוסקים במעשה מרכבה, דהיינו סוד יאהדונה״י שיחוד קודשא ב״ה בשכינתיה נקרא מעשה מרכבה, והיינו תהלה:
118
קי״טשמא יעלה בדעתך שכיון שאינו עוסק בצרכיו שלא יהיה לו פרס והנאות אלו מן העולם ח״ו, אלא מעלה עליו הכתוב כאלו התפלל כל היום כלו, וזהו (תהלים נה, כג), "השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך", כי יהי כוונת האדם אל היחוד, וצרכי עולמו לא יבקש אלא ישליך על ה׳ יהבו והוא יכלכלהו. ולהכי קאמר תפלה, כלומר עם היות שעוסק בסוד היחוד ועניניו מועיל לו לעניני העולם הזה כאלו התפלל כל היום כלו. והשתא קאמר מאי שגיונות, דאדרבא קרא איפכא משמע עולה על תהלה ומשובחת משגיונות ושבחים, ולזה פירש לשון שגיאה וכו׳:
119
ק״כובספר הבהיר עוד זה לשונו,
120
קכ״אאמר רבי רחומאי
121
קכ״במאי דכתיב (משלי ו׳ כג), "ודרך חיים תוכחות מוסר",
122
קכ״גמלמד שכל הרגיל במעשה מרכבה ובמעשה בראשית אי אפשר שלא יכשל,
123
קכ״דשנאמר, (ישעיה ג׳ ו׳) "והמכשלה הזאת תחת ידך",
124
קכ״הדברים שאין אדם יכול לעמוד בהם אלא אם כן נכשל בהם,
125
קכ״ווהתורה אומרת תוכחות מוסר, אלא באמת זוכה לדרך חיים עכ״ל.
126
קכ״זויש לדקדק בו,
127
קכ״חא) אומרו, מלמד שכל הרגיל האיך כתוב זה מלמד על זה.
128
קכ״טב) אומרו, אי אפשר שלא יכשל, למה אי אפשר שלא יכשל, בשלמא אפשר שיכשל ודאי דהכי הוא, אלא אי אפשר שלא יכשל אמאי, וכי לא סגי בלאו הכי.
129
ק״לג) אומרו, והמכשלה הזאת וכו׳, היכי משמע הכי מקרא דא.
130
קל״אד) אומרו, והתורה אומרת תוכחות מוסר וכו׳, מאי קאמר ומאי בעי.
131
קל״בה) אומרו, אבל באמת זוכה, קרא היכי מדריש הכי. ועוד בלבול דבריו שלא כסדר:
132
קל״גלכן נאמר, כי כונתו נמשכת לרישא דקרא נר מצוה וכדפירשו חז״ל (סוטה כא זהר ח״ג כ״ח), עבירה מכבה מצוה, ותורה אור שהוא גדול שאין עבירה מכבה תורה, ואם כן לפי זה מי שיש בידו תורה בעבירה מה תקנתו, ודרך חיים יזכה לחיים נצחיים, והעבירה כיצד תקנתה תוכחות מוסר, ירצה על ידי יסורין, זה פירש הכתוב. והשתא לפי זה קשה, וכי אם יחטא האדם וירבה לפשוע, אף אם יהיה בידו רובא עונות יזכה לחיים, זה דוחק גדול, אדרבא על זה נאמר (תהלים נ׳ טז), "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי",
133
קל״דאלא ודאי הכונה שאין העבירה הזו עבירה ממש כמשמעה, אלא מלמד שכל הרגיל במעשה בראשית ובמעשה מרכבה אי אפשר שלא יכשל: והטעם, כי שאר דיני התורה בהיות האדם עוסק בדיניה, יעלו בדעתו חלקי הסותר בתחלת העיון, ויאמר על טמא טהור וכיוצא, ואין מזה נמשך חורבה כלל, אלא ימשך עיונו עד שיעמוד על אמתת הדין, או יעמידוהו חביריו, ואין בזה עון כלל אשר חטא, משא״כ במעשה מרכבה ובמ״ב, שאם יטעה באחד מן הדברים הנעלמים הרי האמין במה שאינו הגון,
134
קל״הוהם דברים תלוים בהאמנת הלב, ולכן אי אפשר להעלות בהם חלקי הסותר שלא יטעה באחד מן הצדדים, ועל עבירה כזו נאמר אין עבירה מכבה תורה, אלא סופו שמסכים אל האמת, ופגם שפגם במחשבתו יטהר על ידי תוכחות בעולם הזה, ויהיה מנוקה לעולם הבא:
135
קל״ווהכריח פירוש זה מאומרו והמכשלה הזאת תחת ידך, הכי כתיב התם לעיל מהאי קרא כי הנה האדון ה׳ צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה וכו׳, דהיינו משל אל אבוד החכמות והחכמים. וכתיב "כי יתפש איש באחיו בית אביו שמלה לכה" ירצה, יש לך דברים שהם מכוסים בשמלה, כמעשה מרכבה וכמעשה בראשית, ולכן ראוי שתהיה קצין לנו, ותדריכנו בהם. והמכשלה הזאת, פירוש מה שימשך מזה כשלון ועון תחת ידיך ירצה שיסבול על זה יסורין.
136
קל״זוהוא משיב ישא ביום ההוא בשבועת האלה, לא אהיה חבש, מפני שאין בידי ידיעה לא בנגלות ולא בנסתרות וזהו שאמר ובביתי אין לחם ואין שמלה לא תשימני וכו׳:
137
קל״חוהנה מזה יראה הכרח גמור שהם דברים שאין אדם יכול לעמוד בהם אלא אם כן יכשל בהם, והתורה אומרת תוכחות מוסר, וירצה ח״ו קוב״ה לא שביק ליה ולא דחי ליה אלא תוכחות מוסר, מיסר אותו בתוכחות בעולם הזה על עונו.
138
קל״טואם כן לפ״ז תאמר שראוי לאדם להתרחק מחכמה שעל ידה ימציא לעצמו תוכחות, לזה אמר אבל באמת זוכה לדרך החיים.
139
ק״מונמצא לפי זה שעור הכתוב ודרך חיים הם על ידי תוכחות מוסר, כי יסבול כדי עונותיו ויהיה מנוקה לזכות אל דרך החיים כמי שלא טעה מימיו ע״כ:
140
קמ״אויותר מזה הנדרש בפרק הקודם, הפליא לדבר בספר הזהר פרשת קדושים וזו לשונו,
141
קמ״ב"ולפני עור לא תתן מכשול,
142
קמ״גבמאן דלא מטי להוראה ואורי קאמרן,
143
קמ״דכמה דתנינן
144
קמ״הדכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה,
145
קמ״ווהאי אעבר משום לפני עור לא תתן מכשול
146
קמ״ז בגין דכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי.
147
קמ״חדתנינן
148
קמ״טמאן דאזיל באורח מישר באורייתא, ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות, אית ליה חולקא בעלמא דאתי,
149
ק״נדההוא מלה דנפק מפומיה אזלא ושטא בעלמא וסלקא לעילא
150
קנ״א וכמה עילאין קדישין מתחברין בההיא מלה וסלקא בארח מישר, ואתעטר בעטרא קדישא
151
קנ״ב ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפיק מעדן
152
קנ״גואתקבל ביה ואשתאיב בגויה
153
קנ״דואתנטע סחרניה דההוא נהר אילנא עילאה,
154
קנ״הוכדין נגיד ונפיק נהורא עילאה, ואתעטר ביה בההוא בר נש כל יומא כמה דאתערנא.
155
קנ״וומאן דלעי באורייתא ולא ידע לאשתדלא בה בארח מישר, ההוא מלה סלקא וסאטי ארחין, ולית מאן דאתחבר ביה,
156
קנ״זכלא דחיין ליה לבר, ואזיל ושאט בעלמא, ואזיל ושאט ולא אשכח אתר, מאן גרים ליה האי, ההוא דסאטי ליה מארח מישר,
157
קנ״חהדא הוא דכתיב ולפני עור לא תתן מכשול,
158
קנ״טבגין כך ויראת מאלהיך אני ה׳.
159
ק״סומאן דתאובתיה למילעי באורייתא ולא אשכח מאן דאוליף ליה,
160
קס״א והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה, ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע,
161
קס״בכל מלה ומלה סלקא,
162
קס״גוקב״ה חדי בההיא מלה, וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא,
163
קס״דואתעבדו מאלין מלין אלנין רברבין ואקרון ערבי נחל,
164
קס״ההדא הוא דכתיב באהבתה תשגה תמיד.
165
קס״וודוד מלכא אמר
166
קס״זהורני ה׳ דרך חקיך
167
קס״חזכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא, ומשתדלי בה בארח מישר,
168
קס״טדאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דכלהו אסוותא,
169
ק״עובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו,
170
קע״אוכי אית תורה דלאו איהו אמת,
171
קע״באין
172
קע״גכגוונא דאמרן,
173
קע״דדאורי מאן דלא ידע, ולאו איהו קשוט, והאי דאוליף מנה אוליף מלה דלאו איהי אמת,
174
קע״הובגי״כ תורת אמת היתה בפיהו.
175
קע״וועם כל דא, מבעי ליה לבר נש למילף מילי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע, בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע,
176
קע״זולבתר ישתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט
177
קע״ח תא חזי ישתדל למילף בר נש לעלמין באורייתא ובפקודוי, אפילו דלא עביד לשמה, דמתוך שלא לשמה בא לשמה", עכ״ל:
178
קע״טוהנה מתוך המאמר הזה מבואר כי עם היות נזק הטעות מרובה, עם כל זה היינו דווקא למי שלא הגיע להוראה ומורה, אבל לענין למידת עצמו אינו נמשך מן הטעות נזק כלל, אדרבא יש לו שכר אלא שאין שכרו מרובה כשכר העומד על אמתת הדברים. ויש בהם חלוק מה שבין אילן סרק לשאר אילנות העושין פירות, והענין הוא, כי הקדושה מתרבה ועושה פירות, ואור הנשפע על ידי התורה האמיתית, ר״ל היודע הסודות ושונה בהם לעולם וכן שאר חלקי התורה, אין ספק שישפיע שפע שיהיה אותו השפע והאור הנברא עומד לעולם ועושה פירות לו ולדורות, כענין דכתיב (שמות לד ז׳), "נצר חסד לאלפים" פירוש שומר החסד לאלף דור, כענין זכות אבות וכיוצא. ועצם המצוה שהוא האור ההוא העיקר שמור לו לעולם הבא, והוא יושב ונהנה שם.
179
ק״פמה שאין כן אילן סרק שאינו עושה פירות, והטעם, כי הקליפה אינה עושה פירות, וכן זה שלומד בטעות ושגיאה הנה מזה חוייב לנטות הלמוד ההוא אחר החצונים, ואינו עושה פירות כחיצונים ממש. וכן הם סביב הנחל, כי הנחל הוא היסוד מקום הרזים, כי או״ר ר״ז אקרי והכי סליק, והיינו אור הנגנז לצדיקים, והיינו סוד ה׳ ליריאיו ובריתו, והיינו יסוד סוד יה. והכלל, כי סבב הנחל הזה שהיא קליפה דקה, שעליה נאמר "ונגה לו סביב", והיינו ערלה שאינה נכרתת אלא היא בפריעה כמבואר, והוא סיוע וגדר וכסות אל האילן העושה פירות, ולכן ערבי נחל הם סביב לנחל ושם נהנים. וכן אלו הטועים כיוצא בזה הם עושים אילנות שם, וקב״ה חדי בהו שסוף סוף תועלת ונוי אל הנחל היות בו ערבים כזה והם נאגדים בלולב.
180
קפ״אועתה מי יתן ונזכה אל היות לנו חלק גם בערבים ההם כי הכל נוי הלולב, ולכן נאמר "באהבתה תשגה תמיד" כדפירשנו, וערבה מעכבת בלולב ודאי,
181
קפ״בולפי שסביב הנחל הזה ערבים אלו אי אפשר לעמוד על מוח האגוז אם לא יכנס דרך הקליפה. והיינו ודרך חיים תוכחות מוסר, אותם התוכחות שהם קליפי האגוז הם דרך החיים בהכרח הגמור, ומאלה נזכה אל אילני הפירות, ואי אפשר שלא נשיג באחד מהם:
182
קפ״גוגם מתוך המאמר הזה מתבאר, כי גם אם לא ימצא האדם מי שילמד לו כראוי שלא מפני זה ימנע עצמו מעסק התורה, שסוף סוף שכר למוד בידו ובזה יזכה אל האמת, שלא כדעת שאר הכתות שזכרנו פרק ג׳ וכדפירשנו שם:
183
קפ״דאחר שדברנו במתרחקים מהחכמה הזאת די הצורך ובטלנו דעתם כיד ה׳ הטובה עלינו, נבא עתה לבאר המתקרבים אליה, כונתם האיך תהיה כדי שתהיה רצויה לפני קונם. ונאמר, כי במתקרבים ראינו שלש כתות, מהם טועות, מהם חוטאות, מהם רצויות:
184
קפ״הוהנה הכת הטועה, היא קצת מבני דורנו שאין להם מבוא לא במקרא ולא במשנה ולא בגמרא והם עוסקים בחכמה זו, ואין ספק שהם טועים טעות גמורה מכמה טעמים,
185
קפ״והא׳, שלא ראו אור הפלפול מימיהם ולא נגה אורו עליהם וקלקלו השורה, ואחזו להם דרך הנמשל בחכמה הזו עד שקרובים לטעות לדמות להם גשמות בדברים העליונים: וקרה להם ענין זה מפני שלא שמשו כל צרכם ונמשכו אחר פשוטי המאמרים, וחשבו להם כי הדברים אינם על דרך משל ולא ירדו לעומק הסברא, עד שזה גרם שרבים מהמעיינים הראויים אליה רחקו עצמם ממנה ופרקו עולה, למאסם הדרך שאחזו בה העוסקים האלה ומצאו משל בפיהם כי אין החכמה הזאת צריכה פלפול וקושיות, ולהם סוגרו בעדם שער ההבנה והלכו בחשך:
186
קפ״זהב׳, כי מפורסם בתקונים (ת״ז בהקדמה א) היות סדר המדרגות בחכמת תורתנו הקדושה מארי מקרא, ואחרי כן מארי משנה, ואחרי כן מארי קבלה, והם עלה להם אל מארי קבלה בלי סולם ודרך המעלות.
187
קפ״חואל יחשדנו שומע היות כוונתנו בזה שהשגנו אל המדרגות האלה ח״ו, ואמנם אחזנו לנו הדרך אשר נורה להם: הנה ראוי להם שירגילו עצמם קצת בפלפול לפי הבנת שכלם, וקצת בגמרא וקצת במשנה, וידעו דינים הצריכים להם, כדי שלא יקרה להם כדרך שקרה לחוזה בכוכבים שהוא צופה בדברים העליונים ואינו מביט בגומא שתחת רגליו, וסופו נופל בשוחה עמוקה ולכן צריך להיות להם מבוא בדינים בהנהגה הישרה, ובזה יזכו לבטח לדרכו:
188
קפ״טוהנה החוטאת, היא אותם המתקרבים אל חכמה זו מפני שיראו בעיניהם חכמים גדולים ואין להם חסרון אלא בחכמה הזו, וכדי להיותם שלמים בכל אחזו להם לעסוק מעט בחכמה הזו, וזה כדי שיזכו להיותם שלימים בכל חכמה, ונותנים טעם לפגם וכי חכם שכמותו ידבר לפניו אחד מן השפלים בחכמה הזו ולא יענה גם הוא חלקו. והנה יצטרף להם בטענה זו חלק גאוה גסה אשר להם ועוד שהם לומדים בה שלא לשמה, וישתוה בעיניהם חלק מחכמה זו כחלק קצר אשר להם ברפואה ובתכונה ובהגיון ובמספר ובשאר החכמות: ועל אלה וכיוצא באלה אמרו רבותינו ז״ל בב״ר (פרשה א׳ ז׳),
189
ק״צ"רב הונא בשם בר קפרא פתח
190
קצ״אתאלמנה שפתי שקר וגו׳,
191
קצ״ביתפרכן יתחרשן ישתתקן
192
קצ״ג יתפרכן יתחרשן היך מה דאת אמר או מי ישום אלם או חרש, ואומר והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה,
193
קצ״דישתתקן כמשמעו,
194
קצ״ההדוברות על צדיק
195
קצ״וחי העולמים, עתק שהעתיק מבריותיו,
196
קצ״זבגאוה,
197
קצ״חאתמהה בשביל להתגאות ולומר אני דורש במעשה בראשית,
198
קצ״טובוז, אתמהה מבזה על כבודי,
199
ר׳דאמר רבי יוסי בר חנינא
200
ר״אכל המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא
201
ר״בבכבודו של מקום על אחת כמה וכמה,
202
ר״גומה כתיב אחריו
203
ר״דמה רב טובך אשר צפנת ליריאך
204
ר״ה ולא לבוזין את מוראך" עכ״ל:
205
ר״והנה הורה בפירוש על הכת הזו שכבודה בקלון ימירו, ותחת כבודם יקד יקוד כיקוד אש, העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך, והנה יבושו רזון בחלקם, ה׳ יצילנו מהם ומחלקם:
206
ר״זוהכת הרצויה, הם אותם האוחזים להם דרך הישר, שיש להם חלק במקרא וחלק בגמרא והוראותיה שהם אצלינו כמשנה, וחלק בחכמה זו, ולומדים אותה לשמה ליכנס בסודותיה לדעת את קונם, להשיג המעלה הנפלאת בהשגה האמתית בידיעת התורה, ולהתפלל לפני קונם ליחד במצותיו קב״ה ושכינתיה, והיא העבודה הרצויה לפני בורא כל. ובזה ידעתי נאמנה כי ילך לבטח דרכו וכי ישכב לא יפחד, ונאמן בעל מלאכתו להודיעו מה שלא קדמהו זולתו בתורה האלהית, כי כל נשמה יש לה חלק מיוחד בתורה, לא היה אדם שהשיג את כלה בלי שיור זולתי משה רבינו ע״ה, וגם (תנחומא מסעי ד׳) הודיעו הקדוש ברוך הוא בכללותיה ופרטותיהם בשם חכמי הדעות ותלמידיהם העתידים לדרוש אותה, אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה
207
ר״חוכיוצא ואחר שהשלמנו הצלת המעיין מן הטענות המונעות אותו מעסק החכמה הזאת והשגת האמת, נבא אל החלק השני הקצר בגלוי חיובה:
208