אור נערב, חלק ו א׳Ohr Ne'erav, PART VI 1
א׳(שער א׳) ראשונה צריך שידע שהבורא אין סוף אחד ואין לו שני, והוא סבת הסבות ועלות העלות. ולא אחד כאחד המנוי, כי לא ישיגהו חלוף ושנוי ותאר ורבוי, אלא היא מלה לקוחה על צד המשל והדמיון, עם היות כי האחד המנוי הוא עומד בעצמו, והוא תחלת כל מספר, וכל המספר בו בכח, והוא בכל מספר במעשה.
1
ב׳ואמרם אחד לבורא יתברך הוא בזה הצד להיות הבורא יתברך בכל הדברים במעשה וכל הדברים בו בכח, והוא התחלה וסבה לכל דבר. ומזה הדרך יחסו לבורא יתברך היותו אחד בלתי משתנה בתוספות וחסרון כמו האחד, והיותו מחויב המציאות כמו שהאחד הכרחי במספר, כי לא נמצא מספר זולתו והוא אינו מספר, ובהתבטל האחד יתבטל המספר, ובהתבטל המספר לא יתבטל האחד לבטולו, וזה כח האחד.
2
ג׳הוא הדין הבורא יתברך, הוא הפועל ובורא הכל ומקיים המציאות, ובהתבטל הפעולה לא יתבטל הפועל, עם היותו בלתי צריך לאחד מהם, ובהתבטל המציאות לא יתבטל הוא בבטולו, עם היותו בלתי צריך למקום והיותו עומד בעצמו, ובזה הסכימו כל העוסקים בחכמה האלהית:
3
ד׳ב׳ צריך שידע שהאין סוף המציא והאציל ספירותיו שבהם פעולתיו, והם עשרה מאמרות שהוא פועל בהם, והם לו ככלים אל הפעולות הנמשכות ממנו בעולם הנבדל ולמטה, והנה באמת מציאותו ועצמותו מתפשט בהם כאשר נאריך.
4
ה׳והנה ספירות אלו הם עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה, שעליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, שכן גזרה חכמתו יתברך. והוא יודע שהתכלית המכוון באצילותם חייב המספר השלם הזה, שלא יושג אלינו בפחות ויתר כלל.
5
ו׳ולא יתיחס זה אל המדות בלבד אלא גם אל הדברים הנמשכים מהם, כלם כלולים מעשר, וגם המדות בעצמם כללותם עשר מעשר, ואין להוסיף ולא לגרוע ח״ו. ואף אם נאמר כלולים משש קצוות וארבע מדות וכיוצא, הכונה אל היותם מתגלות בסוד ארבעה או כיוצא, אבל כללותם לעולם עשר. והטעם האמתי המפורסם בארו דוד המלך ע״ה באמרו, רבות עשית עתה ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. ותנן התם, שלשה כתרים הם, וידוע היות הכתרים מיוחדים, לנשיא, ולכהן גדול, ולמלך. ולעלוי יראתם הוצרכנו בהנהגת האומה, לסגן, ומשנה, ואב בית דין. ותחתיהם שלשה עדרי צאן צבאות ישראל, והן, משמרות כהונה, ושרי החילים הרודים בעם, והסנהדרין. וכלם עיניהם ולבם לכתר שם טוב קהלת יעקב, העולה היא למעלה בסיועם של אלה, לפאר ליוצרם עך כל מה שברא, כי זה כל האדם. הנה הראיתיך בעיניך צורך המספר השלם הזה, מגיד מראשית אחרית:
6
ז׳ג׳ צריך שידע שאל המדות האלה להם שמות שאינם נמחקים, והם: אהי״ה – כתר, י״ה – חכמה, יהו״ה בנקודת אלהים – בינה, א״ל – חסד, אלהי״ם – גבורה, יהו״ה – ת״ת, צבאו״ת – נצח והוד, שד״י או א״ל ח״י – יסוד, אדנ״י – מלכות: והשמות הם הספירות, ואין הענין שיהיו שמות מיוחסות לספירות ח״ו, אלא השמות הם הספירות, והספירות והשמות הם שמות האין סוף כפי פעולותיו. ובכל מקום שיתואר בו שם הוי״ה כמו שנזכיר לפנינו, יהיו עשר שמות אלה מגלים פרטי ההוי״ה ההיא וכללותיה, כי קוצו של יו״ד הרומז לכתר עליון, ושם אינו נהגה, הנה אנחנו נקראהו בשם אהי״ה. והיו״ד עצמה בכל מקום שהיא שמה העצמי י״ה, וכן כלם. וזה לנו יחוד נפלא, כי השבח וההודאה והתפלה והיחודים שאנו עושים על ידי השמות הנהגים האלה, יחשוב השומע שהם בספירה אחת בלבד או שתים ח״ו, כפי הוראות האזכרות הפרטיות, ואינו אלא יחוד כל העשר ספירות והעשר הויו״ת שנזכיר בפרק ה׳, בהגלות נגלות בפינו ובלבבנו אותה האזכרה הפרטית המשמשת לאותו האבר המיוחד שבכל העשר הויו״ת. נמצא כלל צריך לפרט ופרט צריך לכלל בכח היחוד האמתי, והוא פלא:
7
ח׳(שער ג׳) ד׳. צריך שידע שאין האין סוף הכתר כאשר חשבו רבים, אלא האין סוף סבה אל הכתר והכתר עלול מהאין סוף שהוא עלת העלות. וגם צריך שידע שהאין סוף הוא סבה ראשונה אל כל הנמצאים שאין סבה למעלה ממנה, והכתר מסובב ראשון ממנה, ומהכתר נמשך השתלשלות שאר העלולים. ובזה לא יכחיש היות הכתר ממנין הספירות כאשר חשבו רבים אלא הוא במנין העשר, וזה בערך הנאצלים עצמם, אמנם בבחינת כללות הנאצלים מעשר אין הכתר מתגלה בהם לרוממותו אלא הם נכללות מהדעת במקום הכתר:
8
ט׳ה׳. צריך שידע שאין הדעת הנזכר ספירה בפני עצמה ח״ו, אלא היא בחינת שש קצוות המתמצעים למעלה בספירות הראשונות, והוא סוד וא״ו הנסתרת בכתר וחכמה ובינה, ועל ידי הדעת הנזכר יסוד החכמה והבינה כאשר יתבאר, והוא מציאות הספירות הנאצלות למטה, לא ספירה בפני עצמה כאשר חשבו רבים:
9
י׳(שער ד) ו׳. צריך שידע שהאין סוף מלך מלכי המלכים, לא יצדק אמרנו בו לא יתברך, ולא יתפאר, ולא ישתבח, וכיוצא, מפני שאינו מתברך מזולתו ולא משתבח ולא מתפאר, אלא הוא המברך והמשבח והמפאר והמחיה מתחלת נקודת אצילותו עד נקודה תחתונה, מקרני ראמים עד בצי כנים. וקודם יצירת העולם לא הוצרך אל האצילות כנודע, והיה הוא נעלם בפשיטותו הקדוש והטהור, לא יצדק בו שום אות ונקודה וציור, כי אפילו כתר שהוא תחלת האצילות נשלל ממנו השם והציור באות ונקודה, כל שכן וקל וחומר המאציל מלך מלכי המלכים, ובו אין אנו יכולין לצייר ולא לדבר ולא לחייב לא דין ולא רחמים, לא רוגז ולא כעס, לא שינוי ולא גבול, לא שינה ולא הילוך, ולא שום מדה מהמדות לא אז קודם האצילות ולא עתה אחר האצילות.
10
י״אאמנם מה שראוי שנדע הוא כי בתחלת הכל האציל האין סוף האצילות הדק, הם עשר ספירות צוריות מחשביות, שהם מעצמותו מתיחדות בו, והוא והם הכל אחדות שלימה. והספירות האלה הם נשמות, ומתלבשות בעשר ספירות הנקובות בשמות, והם ככלים אל העצמיות הנזכרות. ובהם הדין והרחמים והפעולות הנזכרות אשר לא ניחסם אל האין סוף. ולא בהם ממש, אלא על ידי התלבשם בבריאה יצירה ועשיה כאשר נבאר עוד ב״ה:
11
י״ב(שער ה) ז׳, צריך שידע עוד כי קודם אצילות המדות הנזכרות היו המדות נעלמות בו תכלית העלם ויחוד שלא יצדק בהם ציור ונקודה כלל אלא הם מתאחדות בו, ואחר כך האציל ממנו נקודה אחת אצילות אחת והיא הכתר, והיא נקראת אין לרוב דקותה ואדיקותה במקורה שלא ישפט בו היש, וממנה נאצלה בגלוי שני נקודה שנית והיא החכמה, ונקראת יש שהיא תחלת הגלוי תחלת הישות, והיא נקראת י״ש מאי״ן. ומפני שהיא תחלת הישות לא יש בעצם, הוצרך אל נקודה שלישית אל גלוי הנמצאות, והיא הבינה, והיא גלוי הנמצאות. והחכמה ראשית ההויה, והבינה סוף ההויה, כי תחלת המצא ההויות מהחכמה הנקראת ראשית, וסוף העלמם ביובל העליון כנודע.
12
י״גוהנה משלש אלה נמצאו שש קצוות ההנהגה שהם מחסד ולמטה, והם, ראשונה חסד מחכמה, ואחר כך נאצלה הגבורה מהבינה, ואחר כך נאצלה ת״ת מהכתר. וכל גלוי שלש אלה על ידי הבינה, אלא שעיקר שרשם מחכמה וכתר, כל אחד משרשו. והנה בתוך שלשה אלו היו נעלמות הנצח וההוד והיסוד, ואחר אצילות וגלוי השלשה הנזכרות נתגלה מחסד נצח ומגבורה הוד ומת״ת יסוד. אמנם אצילות המלכות עם שש קצוות יתבאר במקום אחר בס״ד.
13
י״דונמצא לפי זה סדר האצילות באחד משלשה דרכים וכלם אמת, או זה אחר זה, כתר חכמה בינה גדולה כו׳ עד מלכות. או כתר ת״ת יסוד מלכות נקודה אחת, וממנה מתפשטים עד סוף המלכות, וחכמה חסד נצח נקודה שנית ומתפשטים עד נצח, ובינה גבורה הוד נקודה שלישית ומתפשטים עד הוד. או כתר חכמה בינה, ואחר כך חסד גבורה ת״ת, ואחרי כן נצח הוד יסוד, ומלכות כלל הכל, ובזה נכלל הפרק הזה בס״ד:
14