אור זרוע, חלק א קצ״זOhr Zarua, Volume I 197
א׳אמר רב יהודה ברי' דרב שמואל בר שילת משמי' דרב תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין. אמר ר' זירא בעאי מני' מרב יהודה שמונה מאי. שבעה מאי. אמר לי לא שנא. ששה לא בעאי מני'. א"ל אביי שפיר קא עבדית דלא אבעיא לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא הכא נמי איכא רובא ולא היא רובא דמינכר בעינן. לפי הספרים דגרסי ולא היא משמע דתלמודא קאמר לה רובא דמינכר בעינן. אבל רש"י פי' ואיהו סבר ר' זירא שהי' קובל ומתחרט שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיני' ששה לא הי' מתיר. ולפי זה הואיל ואביי פשיטא לי' ור' זירא מספקא ליה עבדינן כאביי וכן נראה בעיני דלא בעינן רובא דמינכר. דאמר בירוש' שמואל בר שילת בעי קומי רב ואית דאמרי בעון קומי' שמואל בר שילת. תשעה פת ואחד ירק אמר לון מזמנין. שמנה פת ושנים ירק אמר לון מזמנין [שבעה פת וג' ירק א"ל מזמנין] ר' אבינה בעי מחצה על מחצה מהו הן א"ל מזמנין. פי' כך השיב לו שמואל בר שילת דמחצה דגן ומחצה ירק מזמנין. עד דאנא תמן. אצרכה לי. פי' רבי אבינה אמר לו לאחר שהשיב לו דמזמנין עד שהייתי עדיין בא"י הייתי מסופק במחצה על מחצה. א"ל שמואל בר שילת מי צריך לי מינך לא שאילית כלומ' וכי אני מסופק. כלו' פשיטא לי שכך הוא כאשר השבתיך דמחצה על מחצה מזמנין שאם היה לי ספיקא וכי לא הייתי שואל ממך. והואיל ושמואל בר שילת קאי כאביי בהא דלא בעי' רובא דמינכר. כוותי' עבדינן. ול"ש לעשרה ול"ש לשלשה:
1