אור זרוע, חלק א שכ״טOhr Zarua, Volume I 329
א׳בפרק ר' ישמעאל תנו רבנן וספרתם לכם שתהי' ספירה לכל אחד ואחד. שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא תמימות בזמן שאתה מונה מבערב [יכול יקצור ויביא ויספור בלילה תלמוד לומד מיום הביאכם] הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום ותנן התם ס"פ מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר ופרכי' והתנן כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואברים. זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא אמר רבה ל"ק הא ר' הא ר' אלעזר ב"ר שמעון דתניא הי' עומר ומקריב את מנחת העומר ונטמאת אם יש אחרת אומר לו הבא אחרת תחתי' ואם לאו אומרי' לו הוי פקח ושתוק [דברי רבי ר' אליעזר בר' שמעון אומר בין כך ובין כך אומר לו הוי פקח ושתוק] שכל העומר שנקצר שלא במצותו פסול אמר רבב"ח א"ר יוחנן ר' אלעזר ב"ר שמעון בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו אמרה דתנן כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת וסבר לה כר' ישמעאל דאמר קציר' העומר מצוה דתני' ר' ישמעאל אומר בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי תדחה שבת נקצרי' מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול. ואומר רבינו אבי העזרי דקיי"ל כי האי סתמא דפרק הקורא את המגילה דנקצר בלילה פסול והא אתיא כר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת. ואמר בפ' ר"א דמילה אמר רב יהודה הלכה כר"ע ולא קיי"ל בסתמא דפ' העומר דקתני נקצר ביום כשר ומוכח ההיא סתמא דלא דחיא שבת. והיינו דפסק בהלכות גדולות שאם שכח ולא ברך בלילה לא יברך ביום מהך סתמא דמגילה. וכבר שאלו לר' יעקב ב"ר יקר זצ"ל מי ששכח ולא ברך בלילה מהו שיברך ביום ואמר שכר ספירה יהבו לי' שכר ספירה בזמנה לא יהבו לי' אבל איני יודע אם אמר למחר לברך ולספור [או] השיב להם שיספור בלא ברכה. ומורי רבינו אבי העזרי אמר דודאי כי שכח ולא ברך בלילה לא יברך ביום משום ברכה לבטלה אבל מונה למחר בלא ברכה ולולא שהוא קשה בעיניו לחלוק על הלכות גדולות הי' נראה בעיניו לומר אפי' לברך כההיא דפרק תפלת השחר טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים ודוקא בשוכח ולא בביטל כדמשמע התם: ספ"ק דברכות אמ' פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידי' וקסבר דשיכרא הוא פתח ובידך אדעתא דשיברא וסיים בדחמרא יצא דאי נמי סיים בשהכל יצא דתנן על הכל אם אמר שהכל נהי' בדברו יצא אלא היכי דנקיט כסא דשיברא בידי' וקסבר דחמרא הוא ופתח וברך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלינן ולא יצא או בתר חתימה אזלינן ויצא ולא אפשטא. ומיכן דקדק מורי רבינו אבי העזרי היכי דקאי בחמשה ימים וכסבור שהם ארבעה ימים ופתח וברך אדעתי' דארבעה וסיים בחמשה ימים א"נ קאי בארבעה וכסבור שהם חמשה ימים ופתח וברך אדעתא דחמשה ימים וסיים בארבעה ימים לא יצא הואיל ולא אפשוט לן אי בתר פתיחה אזלינן אי בתר חתימה אזלינן. אזלינן בה לחומרא וחיישינן דלמא בתר פתיחה אזלי' ולא יצא ידי חובתו וחוזר ומברך וסופר כהלכתו. כההיא דפרק מי שמתו דאמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש וספק לא קרא אינו חוזר וקורא. ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר. קסבר ק"ש דרבנן ואמת ויציב דאורייתא הלכך חוזר ואומר ואין בו משום ברכה לבטלה. הכא נמי ספירה דאורייתא היא הלכך חוזר ומברך וסופר. ועוד כתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל שאם אינו יודע חשבון הימים ודעתו לברך ולסיים כמו שישמע מן הקהל או מן חבירו דאדעתא דהכי פתח ושהה בסיום עד ששמע מה סיימו וכן סיים אחרי כן בכי האי גונא ודאי דנפיק דפתיחה וסיום איכא: בפרק ר' ישמעאל אמר אביי מצוה למימני יומא ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומא ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא. וקיי"ל כאביי וכן מנהג בכל הקהלות שנוהגין לממני יומי ולממני שבועי ואנו נוהגין לממני כולהו יומי וכולהו שבועי אבל רבינו אפרים ב"ר יצחק זצ"ל מריגנשבורק פירש מצוה למנות הימים עד שיגיע לכלל השבוע כגון שהיום שבעה ימים שהן שבוע אחד אבל בח' ותשעה ועשרה א"צ למנות עם השבוע הבאה ימים של שבוע שעבדה אלא הכי מברך על ספירת העומר שהם שבוע אחד ויום אחד וא"צ לומר שהיום שמונה ימים שכבר מנאם בשבוע שעברה וכן לתשעה ולעשרה וכן כל הסדר אבל שבועי צריך להזכיר עם כולם אבל בתשובות מצא מורי רבינו אבי העזרי דשבועי לא צריך לממני עד סוף השבוע וכשיגיע לתשעה ימים יאמר שהיום תשעה ימים וכן כל השבוע עד שיגיע לארבעה עשר יום שהם שני שבועות וזהו איפכא: לעיל. תנו רבנן שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא תמימות בזמן שאתה מונה מבערב הלכך צריך לברך סמוך לחשכה כדי שתהיינה תמימות. וצריך להזהר שלא ידלג אפי' יום אחד מלספור כדי שתהיינה תמימות ואם תמימות לעיכובא ולא למצוה היכא שחיסר יום אחד ולא מנה שוב אינו מברך וסופר דה"ל ברכה לבטלה אבל אם תמימות למצוה ולא לעיכובא נראה שמברך וסופר מיהו בין כך ובין כך אם ירצה סופר בלא ברכה. והדעת מכרעת דהיכא שחיסר יום אחד דאינו מברך אחר כך דהא אין כאן חמשים יום ואין כאן תמימות אבל ספירה בלא ברכה סופר ולית לן בה.
1