אור זרוע, חלק א תשנ״גOhr Zarua, Volume I 753
א׳תשובה שהשיב ה"ר ישעיה לרבינו המחבר
1
ב׳מופת הדור הרב המובהק רבינו יצחק בר משה זצ"ל שלום שלום יכפילוך. ובעיני בי מלכים ימלכו. ותפקד בפקודת אהבה ואחוה שלום וריעות מאחיך הרשום בכתב אמת. על החותמת
2
ג׳על גלילי ידך אשר שלחת אלי בצוויך לחוות לפני כבודך. דעתי כאשר נ"ל בעיני (השר) [בשר] ואם סר ויחסר ומוסר. בו אפסר המוסר. השר הטפסר. ירבה טובו. ובעיני לבבו. יסכית ניבו. מאי דכתב מר אם יכול אדם לספר אחר מיתת אביו ואמו בתוך יב"ח הלכה רווחת היא בפ' ואלו מגלחין על כל המתים מספר לאחר שלשים ועל אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו ופי' כל כך הוא מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו. והמדקדקי' דוקא אם גערו בו הוא מותר הא אם לא גערו בו אסור עד יב"ח אלו הם דברי הבאי דאטו הגערה מתרת אותו. השיעור הוא שמתירו שאם שהה שיעור הראוי לגעור בו חבירו אע"פ שלא גערו הן יכול לספר וא"צ יב"ח. דא"כ הוה ליה למתניה כדתני כסיפא על כל המתים הולך לבית השמחה לאחר ל' יום אם על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש. ומאי דכתב מר דגרסי' בירושלמי עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו ואמרת שזה חילוק יש בין אביו ובין אמו לשאר המתים דעל שאר המתים מגלח ל' יום על אביו ועל אמו יום או יומים אחר ל' יום כדי שיתקיים שלוח פרע או אם רצ' להחמיר בעבור כבוד אביו ואמו יחמיר עד שיגערו בו חביריו. אינו נראה לי זה הפירוש כלל ואע"ג דתני במסכת שמחות ועל אביו ועל אמו אסור עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו אין לסמוך על אותה הגירסא שכל הברייתות שמביא התלמוד באלו מגלחין על מדחה מיטתו ועל חולץ ועל ממעט בעסקו ועל מספר ועל הולך לבית השמחה בולן הן שנויו' שם במסכת שמחו' כך בשינוי ממה שהן שנויות בתלמוד ואין לסמוך עליהן [כי] הספרי' נשתבשו מידי סופרים הדיוטות שכתבום ולא נכנסו בישיבה לתקנן ומשום הכי אמרי' כל מתני' דלא מיתניא בדבי ר' חייא ור' אושעיא לא מותבינן מינה תיובתא מפני שהיו משובשות ואין לסמוך עליהם. והנה התלמוד שלנו שאנו עסוקים בו תמיד כמה גירסות משונות יש בו כ"ש ברייתות וידושל' שאין אנו עסוקין בו ואפי' תוספתא דר' חייא וספרא וספרי אנו רואין שבכמה מקומות מביאן בתלמוד ומשנה גירסתו ומחסר בהן ומייתר בהן לפיכך אין לסמוך על שום ברייתא או על שום ירושלמי אם הן כנגד התלמוד שלנו כי התלמוד נכתב להוראה כדאמרי' רבינא ורב אשי סוף הוראה ובכמה מקומות חולק ירושלמי על הבבלי ואין לסמוך אלא על תלמוד בבלי שלנו. אמנם טוב הוא להביא אדם סעד מן הברייתות ומן הירושלמי לבאר דבר שהוא סתום ונעלם בתלמוד אבל לסתור דברי התלמוד אין סומכין לא על הברייתות לא על ירושלמי דאמרינן או טעות סופר הוא או אם תמצי לומר שהן דוקא הויא פלוגתא ועל כיוצא בזה אומר הרבה בתלמוד ההיא ר' פלוני היא ואלו הובאה בתלמוד שמא היו משבשים או מעמידין אותה כיחידאה לפיכך אין לסמוך כי אם על התלמוד. וכבר כתבו על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו והכל הוא דבר אחד ולא או זה או זה כדכתב מר: ומאי דכתב מד על נכרית שסיפרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו אם הוא חייב להתאבל על פיה והורית דנאמנת להחמיר מההיא דאמרי' שלהי פרק בתרא דיבמות עכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק כו' אלא להשביח מקחו. משמע אי לאו האי טעמא נאמן (א"ח) [א"כ] הכא שהנכרית הזאת סיפר' לפי תומה ואין לה שום ריוח בדבר פשיטא דנאמנת וחיילא עליה אבילות. דבר זה אינו נראה בעיני כלל שיהא העכו"ם נאמן בעדותו בין להקל בין להחמיר ולא האמינוהו חכמים אלא במסל"ת ובעדות אשה משום טעמא דהיא גופא דייקא ומנסבה כדאמרינן מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה אבל בכל האיסורין שבתורה אע"פ שעד אחד נאמן בהן [אין עכו"ם נאמן בהן] אפי' מסל"ת. ואע"פ שאין צריך להביא ראיה בזה דבכל מקום העכו"ם פסול חוץ מעדות אשה אפ"ה יש לנו להביא ראיה ממאי דאמרינן פ' החולץ מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו יש לך עדים א"ל לאו יש לך בנים אמר לו הן א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך ומקשינן וסבר ר' יהודה דלא מהימן והתניא יכיר יכירהו לאחרים מיכן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי וכשם שאדם נאמן לומר זה בני בכורי כך אדם נאמן לומר זה בני בן גרושה בן חלוצה וחכ"א אינו נאמן ואר"נ בר יצחק הכי קא"ל לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם ואמרינן התם והלכתא כותיה דרב נחמן בר יצחק אלמא אע"ג דאר"י דכל אדם נאמן לפסול את בניו העכו"ם אינו נאמן. ומסיק טעמא שאין עדות לעכו"ם. אלמא בשום עדות אין העכו"ם נאמן ובעובדא דידן נמי אע"ג דעד אחד נאמן באיסורין עכו"ם לא מהימן דלאו בר עדות הוא. ובשלהי פרק האשה שנתארמלה אמרינן ת"ר נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו פסולה משפחה זו כשירה ואכלנו בקצצה של בת פלוני ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפ' כהן ע"י עצמו לא ע"י אחר וכולן אם היה עכו"ם ונתגייר עבד ונשתחרר אינן נאמנין ר' יוחנן בן ברוקה אומר נאמנין ואמרינן במאי קמיפלגי ת"ק סבר כיון דעכו"ם הוה לא הוה דייק וריב"ב סבר כיון דדעתיה לאיגיורי מידק הוה דייק אלמא [אין] העכו"ם נאמן לעדו' אפי' להחמיר ואפי' ריב"ב לא מהימן ליה אלא בשנתגייר אבל בעדו' עכו"ם לא. ומאי דאמרי' בשלהי יבמות שלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו דקא דייקת מדטעמא דנתכוין להשביח הא לאו הכי הוה נאמן אין זו ראיה דהתם מעיד על פירותיו כי הן אסורין באכילה דאי לאו דאמרי' שלא נתכוין זה לאסור פירותיו אלא להשביח מקחו היו אסורין מפני טעם זה אינו נאמן. אבל כשמעיד על אחר בודאי אינו נאמן והתם נמי אמרינן ההוא עכו"ם דא"ל לבר ישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא בשבתא ואי לא קטילנא לך (כפלה ברישא) [כפלוני בר ישראל] דאמרי (בה) [ליה] בשיל לי קידרא בשבתא ולא בשיל וקטלתיה ואתיא דביתהו לקמיה דאביי ופשט רבא מהא מתני' דלא מהימן. דהתם נמי בעדות אשה האמינוהו חכמים ומשום דאמרי' דנתכוין להטיל אימה על ההוא האיש אמר רבא לא מהימן אבל בכל עדויות דעלמא בודאי כי העכו"ם אינו נאמן בין מתכוין להעיד בין מסיח לפ"ת וכל דבריו הן בטלים שעליהם נאמר אשר פיהם דבר שוא וגו': ומאי דכתב מר על אחד שנשא אשה ושהה כשלש שנים ולא יכול לבוא עליה אם יש לכופו ליתן לה גט וכתבת אלי כי תפסו את הבחור ונתנוהו בכבלי ברזל ושמוהו בבית הכלא ואחר בך הוליכוהו לעיר כו' עד אם כנים כשרים לבוא בקהל אם לאו. לא הודעתני זה האיך היה הענין שלא היה יכול לבוא אליה אם הוא בריא אם לאו ואם בא מחמת סריסות או מחמת מכה שיש בגופו או מחמת שהוא קשור ע"י כשפים או שהיה בריא ועיכב מלבוא אליה מחמת שלא יוכל לכובשה כאשר ימצאו רבים בעולם ששוהין לשכב עם נשותיהן גם לא הודעתי אם דנין על הכתובה כי אם על הגט אם הוא בר כפייה ואם הגט מחמת כפייתה כשר ותנשא בו אם לאו. את אשר בלבבי אודיעך. ל"מ שיש לה טענה גדולה וטענה ברורה שאינו יכול להזקק אליה והכל מבקשים תפקידם והיא רוצה עונתה ואין לך טענה גדולה מזו שאין אדם רשאי לעגן את אשתו בעונתה ואם [נדר] מתשמיש המיטה (שכח) [שבת] אחת יוציא ויתן כתובה ואמרו חכמים רוצה אשה בקב ותיפלות מט' קבין ופרישות וזאת שנתעגנה ג' שנים הדין עמך שתצא אלא אפי' בלא כל זאת אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו אע"פ שאינו דין מכח הלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט ואין צריך עכשיו להאריך במשפט המורדת מ"מ גאוני הישיבות של בבל רבנן סבוראי שהיו אחר ההוראה תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד וכ"כ בה"ג וכך כתבו גם רב היי ורב שרירא וכל הגאונים שיותר מג' מאות שנה היה בימיהם שנתקנה זו התקנה ואין לזוז ממנה וכ"כ גם רב אלפס הפסק ואין מי שיכול לעקור תקנת ב"ד הגדול שבבבל הלכך גיטה של זו גט כשר הוא ואין לפרכס עליו וכ"ש שיש לה טענה גדולה שאינו יכול להזקק אליה וכיון שנתרצה ליתן גט אפי' ע"י עישוי גיטו גט דיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול וטענה גדולה שיש לה. ועוד שיש כאן נתינת ממון דאמרי' בחזקת הבתים דאגב זוזי גמר ומקני בתליוה וזבין. וכן בתליוה וקדיש משמע דאי איכא מתן מעות אמרי' התם דהוו קידושי דאגב מתן מעות גמרה ואקני נפשה אי לאו משום דעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושיה וכשר הוא גט זה ויכולה להנשא בו בתחילה. ומאי דכתב מר שאין לכופו דשמא יתרפא ויאמר אלו הייתי יודע שהייתי מתרפא לא הייתי מגרשה אפי' נותנים לו מאה מנה וכן היה בדעתו בשעת גירושין ונמצא גט בטל והבנים ממזרים כדאמור רבנן בהשולח גט גבי מוציא את אשתו כו' וה"נ אמרי' בשלהי פ"ק דנדה גבי אשה שיש לה וסת כו'. אינו נראה לי שאם באת לחוש לזה יש לדבר תקנה להודיעו שלא יחזיר לעולם כדאמרי' התם ושוב אינו יכול לקלקל. ועוד נ"ל לומר שאפי' להודיעו שלא יחזיר לעולם אינו צריך. דהיכא אמרינן הכי היכא דריעותא הויא מחמת אשה כגון דמוציאה משום שם רע שיצא עליה או שחושש שמא היא איילונית או שאין לה ווסת קבוע התם ודאי יבול לקלקל אם תיבטל אותה הריעותא דמצי למימר מחמת אותה הריעותא גירשתיה ואם הייתי יודע שאינה (מעותה) [ריעותא] לא הייתי מגרשה. אבל כשהאשה מורדת מפני שום דבר מום שיש בגופו אינו צריך להודיעו שאינו יכול לקלקל ולומר אילו הייתי יודע שאתרפא מאותו מום לא הייתי מגרשה מ"מ האשה דוחקת אותו מפני המום ואינה רוצה להמתין לראו' אם יש לו רפואה. ותדע דהכי הוא דהא באלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס לאתנן בהו דלא יחזיר עולמית שמא יתרפא דקלקל שאפי' אם יתרפא אינו יכול לקלקל שאין האשה מתרצה להמתין ולראות אם יכול להתרפאות ואין העכבה ממנו אלא ממנה. ואע"פ שאני אומר כי הדין לכופו וגיטו בשר יש לחקור ולראות שמא היה העישוי ע"י עכו"ם אפי' כדין הגט פסול שאין מצוה לשמוע דבריהם אך אם עישו אותו וא"ל עשה מה שישראל אומרים לך. הרבה הייתי רוצה להאריך במשפט המורדת ובגט מעושה מה שיש עליהם בעיני בשר אשר לנו. ובנחץ השליח שהיה דוחק אותי ולא יכולתי להאריך כ"ש שלחכם כמוך אין צריך להאריך. ומאי דקשיא ליה למר על מאי דאמר בריש פרק בנות כותים קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין דברי ר"מ א"ל לר"מ כו' עד כי היכי שלא יחזיק בנחלה תמהתי על חכם כמוך להקשות כדברים האלה אטו לר"מ דאמר דאין מייבמין אם נפלה לפני יבם קטן אינה צריכה להתעגן עד שיגדיל ומי יכול לפוטרה עד שלא יגדיל היבם ואז או יחלוץ או ייבם כי היכי דמיעגנא לרבנן דאמרי מייבמין ה"נ מיעגנא לר"מ ויותר היא מתעגנא לר"מ דלרבנן אם הוא רוצה יכול לייבמה קודם י"ג ויום אחד ולר"מ לא מצי עד שיגדיל. ומאי דאמר מר נימא להו טעמא דידי משום נחלה אטו בכה"ג קאמרי מייבמין שנכוף את היבמה גדולה להתייבם ליבם קטן מי לית להו לרבנן נותנין לו עצה ההוגנת לו היה הוא ילד והיא זקינה היא ילדה והוא זקן אומרי' לו מה לך אצל זקינה מה לך אצל ילדה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך אלא הכי אמרי רבנן אם מתרצים שניהם ורוצה היבמה להתייבם לקטן אי נמי קטנה ליבם גדול מניחין אותן ואין מוחין בידם ור"מ סבר אין מניחים אותם להתייבם שמא ימצאו סריס או איילונית ונמצאו פוגעין בערוה דחייש למיעוטא ורבנן לא חיישי למיעוטא. ומאי דאמר מר הואיל ואמרו לו יפה אמרת שאין חולצין נימא אין מייבמין נמי דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה לייבום מי לא אמרי' בפ' שני דיבמות אמר רב גידל אמר רב אמר קרא ועלתה יבמתו השערה שאין ת"ל יבמתו ומה ת"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום ואיזו זו חייבי לאוין ואימא חייבי בריתות נמי אמר קרא ואם לא יחפוץ האיש הא חפץ ייבם וכל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה א"ה חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי בריתות לא תפסי בהו קידושי חייבי לאוין תפסי בהו קידושי. ומאי דכתב מר ותו דהכא מודו ליה רבנן שאין חולצין ומקשינן אשה לאיש ואילו בפ' מצות חליצה תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ואמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ודילמא לדבריו דר"מ קאמרי רבנן הא אמרי' התם מ"ד ר' יוסי כו' דוקא ר' יוסי לחוד פליג אר"מ ומכשר חליצת קטנה ולא מקיש אשה לאיש כולהו רבנן מודו ליה לר"מ דמקשה אשה לאיש כדתנן בפ' בא סימן תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה וחולצת או מתייבמת וכן תינוק לא פליג עלי' ר' יהודה כדפליג בסיפא תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן ר"י אומר עד שירבה השחור ואמרי' בגמ' כיון דתנא דחייבת בכל מצות האמורות בתורה חולצת ומתייבמת למה לי לאפוקי מדר' יוסי דאמר איש כתי' בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה קמ"ל דאי אייתי שתי שערות אין ואי לא לא מ"ט מקשינן אשה לאיש: ומאי דקשיא ליה למר על האי דאמרי' בפרק יוצא דופן איבעיא להו אותו מקום של אשה בלוע הוי או בית הסתרים הוה למאי נפקא מיניה כו' אמאי לא קאמר נפקא מינה להא דאמר ר' חייא בר אשי אמר רב יולדת שירדה לטבול מטומא' לטהרה כו' כדא"ל ר' ירמיה לר' זירא בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא. אמת כי גם זה (לשאול) [נפקא מינה] בין בלוע לבית הסתרים אבל זה הוא מילתא דלא שכיחא שיעקר הדם קודם הטבילה ולעמוד בה עד לאחר טבילה ועוד דאיכא למימר נמי מיגו דמהניא טבילה לדם תהני נמי להאי כדאמרי' התם להכי נקט כגון שתחבה לה חברתה כזית נבילה באותו מקום שהוא דבר שיכול להיות תדיר. וכשנשאלה שאלה זו במדרש לא היו עסוקים בזו של רבי חייא בר אשי שבאותה של ר' חייא בר אשי יש לחלק כי אקשי ר' ירמיה לר' זירא בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא ולומר לו מי סברת בלוע הוי בית הסתרים הוי ומיטמאה האשה במשא אלא שר' זירא לא רצה להרחיק לכך כי הוא מעמיד דברי רב לאחר שיצא הדם לחוץ ומטמא אפי' במגע ואינו צריך להרחיק ולומר בית הסתרים הוא: ומאי דקשה ליה למר על מאי דאמר רבא בפ"ק דפסחים ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצאת וש"מ לא אמרי' הואיל והותרה הבערה כו' מאי נפקא מינה דסבר דלחלק יצאת הא יו"ט לית ביה אלא לאו ואכתי לוקמה ביו"ט וליתי עשה ולידחי לא תעשה ותו אי סבירא ליה ללאו יצאת הוה מוקי לה ביו"ט והא יו"ט עשה ודחי את ל"ת ועשה. הכי פירושא אי אמרת הבערה לחלק יצאת א"כ [הויא] מלאכה וחשוב כשאר ל"ט מלאכות דשבת אבל אי אמרת ללאו יצאת א"כ אינה אב מלאכה ואינה חשובה מלאכה בשאר כל מלאכות וביו"ט כתיב לא תעשו מלאכה דוקא החשובה מלאכה אצל שבת לוקה עליה ביום טוב אבל אינה חשובה מלאכה אצל שבת אין לוקין עליה ביו"ט דבשבת כתיב כל העושה בו מלאכה מות יומת אלמא אינה חשובה מלאכה אלא שחייבין עליה מיתה ואם אין בהבערה בשבת אלא לאו אין חייבין עליה ביו"ט מידי דהוה (אלא דמחמיר) [אלאו דמחמר] שאין לוקין עליו ביו"ט אלא ע"כ ש"מ דהבערה לחלק יצאת ס"ל לר"ע ולקו עליה ביו"ט ומשום הכי אין שורפין חמץ ביו"ט דיוו"ט הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה: ומאי דכתב מר בין למ"ד הבערה ללאו יצאת ובין למ"ד לחלק אימא ללמד על הכלל יצאת דאע"פ שמקלקל חייב ודלא כמאן דפטר אטו קים ליה למר דהאי הבערה לקלקל היא ודילמא כדאמרינן בהמניח חובל בצריך [לכלבו] מבעיר בצריך לאפרו ואע"פ שמבעיר אצטלית שוה מאה מנה בעבור אפרה ששוה פרוטה מתקן קרי ליה כיון שצריך לו ולצורכו הוא מבעיר שאף השוחט את השור לאכילה שהוא חייב מקלקל הוא אצל דמיו שיותר שמין דמיו (לדידיה) [לרידיא] כדאמר בריש הכל שוחטין אלא כיון שעושה מחשבתו במה שצורך לו חייב. ומאי דכתב מר ותו אמאי לא קאמר וש"מ חמץ בפס' אסור בהנאה דאי שרי לוקמיה ביו"ט ויסיקנו תחת תבשילו. מאן שרא ליה לשהויי עד שיתקן תבשילו והלא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא אם לא ישרפנו מיד משום הכי לא מצי למישמע מניה הכי: ומאי דכתב מר הפלא ופלא מה סברא לומר מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך מאין יסוד ומאין רגלים לדבר מילתא בלא טעמא. נ"ל לפרש בשני ענינים נאמר מתוך שהותרה כו' לאחר שאנו מתירין כל דבר הצריך לגופו לכתחיל' אע"פ שאינו צורך אוכל נפש (ואחר) [ואמר] אפי' דבר שאינו צורך לגופו שלכתחילה (אע"פ) שאינו צורך אסור אבל אם עשה אינו לוקה ותרוייהו משום האי טעמא דהואיל והותרה לצורך הותרה שלא לצורך כדאמרי' בביצה פ' [קמא] השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה והמבשל גיד הנשה ביו"ט לוקה משום מבשל ומשום הבערה ומוקמי' להו כב"ש דאמרי לא אמרינן מתוך אבל לב"ה דאמרי מתוך בכולן אינו לוקה וכן נ"ל ליתן טעם לדבר מתוך שהותרה לצורך והוקלש האיסור הוקלש נמי דאפי' שלא לצורך אין לוקה עליו. ודומה למאי דאמרי' בפ' יום טוב ובפ' אלו עוברין האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה דאמר הואיל ומיקלעין ליה אורחין חזיא ליה השתא נמי חזיא ליה אלמא הואיל והוקלש האיסור היכא דאית ליה אורחין הוקלש נמי היכא דלית ליה אורחין לא לקי ורבה ור"ח לא ס"ל דטעמ' דב"ה דמוציאין קטן וס"ת לרה"ר טעמא דמתוך דא"כ אמאי אר"ח לוקה ורבה נמי מה צריך לטעם הואיל והא אמרינן התם דלב"ה אין לוקין בעולת נדבה ובגיד הנשה וה"ה האופ' מיו"ט לחול על ידי מתוך אלא ודאי לית להו. אלא סברי טעמא דב"ה דהתם דאין עירוב והוצאה ליו"ט והכי נמי אמרי' התם מתקיף לה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהך פליגי במתוך שהותרה דילמא בעירוב והוצאה פליגי דב"ש סברי עירוב והוצאה לשבת ועירוב והוצאה ליו"ט וב"ה סברי עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט פי' ודווקא בהוצאה שרו ב"ה אבל בשאר מלאכות לא והשוחט עולת נדבה ביו"ט והמבשל גיד הנשה לוקה והאופה מיו"ט לחול דפטר רבה ממלקות משום הואיל. ודוקא הכא איכא הואיל אבל בעולת נדבה וגיד הנשה ליכא הואיל ולקי. והטעם שהיה נותן רבה דלית ליה מתוך האופ' מיו"ט לחול הוא הטע' שנותן מאן דס"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ופטור ממלקו' אפי' בעול' נדבה וגיד הנשה ע"י טעם זה שכיון שהוקלש האיסור לצורך הוקלש נמי שלא לצורך ואינו לוקה (ורבא) [ורבה] האי טעמא לית ליה למיפטר ממלקות בכ"מ כ"א במקום שיוכל לעשות בהיתר ע"י אורחים שרי שזהו אשר יאכל לכל נפש אלא ודאי טעם הדבר הוא מפני שהוקלש האיסור והאי דשרי לכתחילה כל שהוא לצורך אדם אע"פ שאינו לצורך אוכל נפש כדאמרי' התם להוציא את הקטן וס"ת לרה"ר אפי' למ"ד דיש עירוב והוצאה ליום טוב כדאמרי' התם מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה ה"נ דלא מחייב אלא מדלא מיפלגי באבנים ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי פי' שלא לצורך אוכל נפש כדאמרינן התם אבל הוא צורך גופו. ונראה לי שזהו טעם הדבר לא מתוך שהותר זה אלא כלומר כמו שהותר זה הותר זה וטעם הדבר הוא כר' יהודה דדריש לכם לכל צורכיכם (ומתוך) [ומתיר] גם מכשירי אוכל נפש כדאמרינן פ' אין צדין ומשום טעם זה היה מתיר ר' יהודה בכל צורכי גופו של אדם כגון לכבות את הנר מפני ד"א ולכבות את הבקעת לא בשביל לחוס עליה אלא כדי שלא יתעשן הבית והקדירה ולכבות את הדליקה משום איסור ממון ולמיכחל עיניו ביו"ט אפי' היכא דליכא סכנה בסוף אוכלא לפצוחי עינא כדאמר בפ' יום טוב דבכולהו שרי ר' יהודה משום דקסבר לכם לכל צורכיכם ובפ' אין צדין פסק רב חסדא ורבא הלכהכר' יהודה ומטעם זה אנו מתירין כל המלאכות שלא לצורך אוכל נפש אך אם הם לצורך גופו: ומאי דקשה ליה למר על מאי דאמרינן בפרק קמא דמנחות אמר רב זר שקמץ יחזיר כו' עד וכיון דקרא סתמא כתיב מה לי שמאל ומה לי שאר פסול. אדרבה הואיל דקרא סתמא כתיב אוקמיה דוקא בשמאל דאית ליה הכשירה כדאמרי' הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותר' מכללו. לא קשיא דהכא דאפשר שיחזיר ויחזור ויקמוץ בכשרות כיון דקרא סתמא כתיב וקמץ משם דמשמע ממקום שכבר קמץ בפסול בכל פסולין דעלמא קאמר דאית להו תקנה בחזרה אבל גבי ציץ שהוא מרצה בלא שום תקנה יש לנו לחלק שאינו מרצה על עון טומאה שהותרה מכללה: ומאי דקשי' ליה למר על מאי דאמרי' בהקומץ רבה הא אינו נושא אלא עון טומא' שהותר' ולמ"ד טומאה דחויה היא איזו עון נושא. אטו מ"ד דחויה היא לא [מודה] דקרא הותרה נמי (דמדהדרינן) [דמה דמהדרינן] בתר טהורין משום דטומאה שהותרה בציבור בקושי ובדוחק הותרה וכל מה דאפשר להדורי אטהרה מהדרינן אבל מ"מ אי לא מצינן למיעבד בטהרה (לא) עבדינן בטומאה הרי שהותרה הטומאה בציבור: ומאי דקשיא ליה למר וכי פריך אימא עון יוצא שהותר בבמה הא אסיקנא פרק קמא דמבמה לא ילפינן. היכא אסקינן דמבמה לא ילפינן היכא דליכא קרא דנסמוך עלויה אלא בעינן אנו למילף מבמה אבל היכא דאיכא סמך דקרא ילפינן מבמה דהכי אמרינן התם ונילף מבמה וכ"ת מבמה לא ילפינן והתניא מנין ליוצא שאם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה ומהדר תנא אוזאת תורת העולה ריבה סמך אלמא היכא דאיכא סמך דקרא ילפינן מכמה וה"נ התם אמרי' מכי דריש וקמץ משם אמרינן מה לי שמאל ומה לי שאר פסולין ומכשרינן אפי' זר משום דכשר בבמה והכא נמי כיון דכתיב קרא ונשא אהרן את עון הקדשים אימא גם עון יוצא שהותר בבמה: ומאי דתמיה ליה למר אימא עון שלא לשמו בקדשי קדשים שעלו לבעלים לשם חובה דהא הותר מכללו במנחות בפ"ק לר' (ישמעאל) [שמעון] לא רצה להקשות לו מר' שמעון לרבנן: ומאי דכתב מר ותו אימא עון שחיטת דרום בקדשי קדשים שהותר בקדשים קלים א"נ עון שחרית בפסח שהותר בתמיד של שחר יש לומר דשחיטת דרום פסולה בק"ק דטובי קראי כתיבי צפון ולא דרום לעכב כדאמרי' בר"פ איזהו מקומן ופסח נמי בשחרית כתיבי תרי קראי בין הערבים וכתיב נמי שם תזבח את הפסח בערב לעכב שאם שחטו קודם לחצות פסול וכי היכי דעון פיגול ונותר אינו מרצה משום דכתיב בהו לא ירצה ולא יחשב וגם עון בעל מום נמי משום דכתיב בהו כי לא לרצון יהיה לכם וה"ה נמי דרום בק"ק ושחרי' דפסח דשנה בהן (דכתיב לעשה) [הכתוב לעכב]: ומאי דכתב מר וכי מסיק רב אשי עון הקדשים כו' אדרבה עון המקדישים דמהיכא ילפת לה מאיש נדחה ואין צבור נדחה והתם עון המקדישים הוא. אמת ודאי דהתם טומאה דמקדישין היא וטומא' הקדשים נמי אתיא ממילא דכיון דמקדישי' טמאים אף קדשים טמאים אבל מיהו גבי ציץ כתיב עון הקדשים דמשמע עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישים דאע"פ שנמצא עון המקדישים הותר מכללו הרי הכתוב ממעטו בפירוש שלא ירצה הציץ אלא עון המקדישים: ומאי דכתב מר דבתורת כהנים אדם לרבות את (העכו"ם) [הגרים] ובעולה קיימי ולא יהא אלא עכו"ם ומאיש איש נפקא. ותו כיון שנתגייר בקטן ישראל שנולד דמי. מאי דמרבה גרים מאדם לאו לקבולי קרבן מנייהו דאפי' מעכו"ם נמי מקבלין אלא שיהא דינם כישראל כי קרבן עכו"ם אינו טעון סמיכה כדתני ברישא בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ומאדם ריבה שקרבן גרים יהא טעון סמיכה כקרבן ישראל ומכם מיעט המומרים שלא נקבל מהם כלל: ומאי דקשיא ליה למר על מאי דאמרינן בפ"ק דשחיט' חולין ותיפוק לי משום שמנונית ולוקמה בסכין חדשה שהשתחו' לה. בודאי כי יפה היה יכול להעמיד' בסכין והשתחו' לה אלא הוא מחזר לתרץ (דהרי) [דברי] רבה בר אבוה שאמר סכין של עכו"ם ומשמע תשמישי עכו"ם ולא שהיא עצמ' עכו"ם דא"כ הוה ליה למימר סכין שהיא עכו"ם ומשום הכי שקיל וטרי ומוקי למילתיה בחדשה דפסק בה גוזא לעכו"ם או שלבנה באור: ומאי דקשיא ליה למר על מאי דאמרי' התם לימא בהא קמיפלגי דמ"ס בית השחיטה רותח אמאי לא שנה דכ"ע בית השחיטה רותח ובהא פליגי דרב סבר נותן טעם לפגם אסור ורבה בר בר חנה [סבר] דנטל"פ מותר. הדחה למה לי ומה מועלת הדחה שכבר נבלע האיסור ופשט בבית השחיט' משום דהוא רותח ובלע בודאי. א"ת צונן כל האיסור עומד למעלה למעלה ונפיק בהדחה והא מותר בלא הדחה ומדמצריך ליה הדחה ש"מ שהיה סובר דפליטת הסכין אסורה ובית השחיטה צונן ונפיק בהדחה בעלמא: ומאי דקשיא ליה למר על מאי דאמרינן בפרק השוחט מאי אין מחשבה פוסלת אילימא דלא פסלה כלל וכו' אמאי לא שני דה"ק ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין דהיינו מחשבה גרידתא בלא דיבור אין הכל הולך אלא אחר העובד במקום שאין המחשבה פוסלת בחולין אלא עד שידבר אינו דין שיהיה הכל הולך אחר השוחט ומדלא שני הכי אומר אני ש"מ דגם מחשבת קדשים לא הויא מחשבה עד שידבר. גם עתה בדבריך כן הוא דודאי לא הויא מחשבה עד שיוציא בשפתיו ויגלה מחשבתו בחוץ אבל אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו אינו כלום ואילו היתה מחשבה פוסלת בקדשים בלא דיבור הייתי פוסל נמי גם בע"ז בלא דיבור ומנא לך לחלק ביניהם אלא ודאי כל המחשבות שפוסלות בקדשים בין חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושלא לשמו אין פוסלת אלא כשיוציא בפיו. השם ירבה גבולך בתלמידים ותזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהרביץ תורה בישראל בחפצו וחפץ לבי. אני החתום ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב:
3