אור זרוע, חלק בOhr Zarua, Volume II
א׳ויהי בשלח פרעה את העם. כתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ופירש"י שנצטוו מקצת מצות במרה שבת ודינין ופרה אדומה ולקמן כתוב [נבי] מן ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה וכתב ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש וגו'. ופירש"י משנה. מדרש אגדה משונה בטעמו ובריחו. ובאו למשה ואמרו לו מה היום מיומים ונזכר שנצטוה על השבת ויאמר להם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת. ומיכן יש ללמוד ששכח לומר להם שבת כאשר נצטוה במרה. ועוד כתב לקמן ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו' ואמרינן בתנחומא מהו ראו א"ר יצחק ראו היאך אתם משיבים לאומות העולם שאם יאמרו לכם אתם משמרים את השבת מה נסים נעשו לכם. ראו וגו' אמרו להם בכל יום ויום המן יורד פרודה אחת ובערב שבת שתי פרודות שנא' והיה ביום הששי לקטו לחם משנה מהו משנה א"ת שניים הרי כבר אמר שני העומר [אלא] שהוא משונה בטעמו ובריחו ובתוארו. ועוד אלא מה שמותיר ממנו מערב לבקר הי' מבאיש ובשבת כתוב לא הבאיש ורימה וגו' הוי משנה משונה. באותה שעה הזכיר משה ששכח לומר פרשת שבת שאמר לו הקב"ה כיון שבאו ואמרו לו שלקטו לחם משנה נזכר משה ואמר להם הוא אשר דבר ה' הרי למדנו ששבת נאמרה לבני נח (מן) [שכל זמן] שלא קבלו ישראל את התורה נקראו בני נח ונשנית בסיני כדכתיב בעשרת הדברות זכור את יום השבת לקדשו מעתה י"ל שעכו"ם מוזהרים על השבת דאמרינן פרק ארבע מיתות בסנהדרין א"ר יוסי בר חנינא כל מצות שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה וא"כ תקשי הא בההיא שמעתא אמר ר' שמעון בן לקיש עכו"ם ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבתו אדרבה מצווה הוא על השבת מדרבי יוסי בר חנינא מיהו י"ל דלסימן מילתא בעלמא איתמר. כי הלכותי' לא נאמרו כ"א בסיני והכי אמרינן התם גבי מילה ושאר מצות:
1
ב׳תנן בש"א אין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבע"י וב"ה מתירין בש"א אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו [מבעוד יום] ולא את הצמר לתוך היורה אלא כדי שיקלוט את העין [וב"ה] מתירין בש"א אין פורסין מצודות חיה ועוף ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום וב"ה מתירין: גמ' ת"ר פותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה ומתמלא והולך כל היום כולו [כו']. ומניחין קילור על גב העין ואספלנית על גב המכה ומתרפאת והולכת כל היום כולו. ואין נותנין חיטין לתוך ריחים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום מאי טעמא אמר רבה מפני שמשמעת את הקול. א"ל רב יוסף לימא מר משום שביתת כלים דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים אלא אמר רב יוסף משום שביתת כלים. פרש"י מוגמר. לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהיה ריחן נודף. גפרית תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנן בגפרית והן משחירות וניכרות ע"כ רש"י. ובערוך מוגמר פי' מחתה והוא כלי שנותנים עליו גחלים ונותנין [עליו] בשמים ובלשון ישמעאל מחתה מוגמר על שם גחלים ושמם אלגמ"ר ע"כ ערוך. פר"ח אלו כולן ששנינו במשנתינו כגון שריית דיו ונתינת אונין של פשתן לתנור וכיוצא בהן הלכתא כב"ה דמתירין עם השמש. וכן אילו ששנינו בברייתא פתיקת מים לגינה בע"ש והנחת מוגמר תחת הכלים והנחת גפרית תחת הכלים כולן מותרין. וכן קילור על גב העין בערב שבת ואיספלנית על המכה ומתרפאת והולכת בשבת. ואע"ג דקיי"ל כב"ה וב"ה לית להו שביתת כלים נתינת חטים ברחיים של מים בערב שבת להטחן בשבת אסור דלא אמרו שביתת כלים אלא רב יוסף אבל רבה אמר מפני שמשמעת את הקול. וכותיה מסתברא ע"כ פר"ח. וכן ראיתי בשם הגאונים כתוב כמותו וכן הדעת נוטה דקי"ל דכל היכא דאפליגו רבה ורב יוסף הלכ' כרבה לבד משדה ענין ומחצה כדאי' בב"ב וכן מוכח בה"ג (שהביא) [שהובא] בהם זו הברייתא. ש"מ שהם סוברות שהלכה כזו הברייתא שאין דרך בה"ג להביא אלא פסקי הלכות הילכך כל היכא דאוושא מילתא דשבת ואיכא זילותא אסור דומיא הריחיים. והא דתנן בש"א אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש פי' בעוד החמה זורחת התם לא אוושא מילתא שהעבדן בביתו [מעבדן] והכובס בביתו מכבסן והואיל וקצץ בדידיה קא טרח כדאמר בגמרא גבי אגרות ובמס' מו"ק ר"פ מי שהפך אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואמר רב (פפי) [פפא] ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור אמר רב משרשיא וכי לא איכא מתא דמקרבא להתם נמי לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אבל בחולו של מועד דשכיחי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור. ופירש"י ומקבלי קיבולת עכו"ם שמקבלים מישראל מלאכה קודם יו"ט לעשותה לגמרי כגון בית לעשותו ועשה אותם עכו"ם אפי' בשבת ויו"ט. חוץ לתחום דליכא חשדא והא דאמר (בית) של [בית] רבי נותנים כלי לכן לכבס לפני השבת התם אפי' בתוך התחום דחלוק ובגד לאו מידי דמינכרי [אכל מידי דמינכרי] חוץ לתחום אין בתוך התחום לא ולא אמרן דחוץ לתחום שרי אלא דליכא מתא אחריתא דמקרבא לההוא חוץ לתחום אבל אי איכא מתא אחריתא חיישא לחשדא דבני ההיא מתא ולא אמרן דמותר אלא בשבתות וי"ט אבל בחוש"מ אסור משום חשד שיאמרו שנותן מלאכתו לעשותה במועד ע"כ רש"י ובערך קבל כתב בריש גמ' דפ' מי שהפך מקבלי קבולת בתוך התחום אסור פי' עכו"ם שקבלו שדה מישראל בדמים קצובים לתקנה כל זמן שירצו בתוך התחום בשבת ויו"ט אסור חוץ לתחום מותר ע"כ ערוך. מדברי רש"י וערוך שפירשו עכו"ם שמקבלים מישראל משמע מדבריהן דבכל ישראל עסקינן ומשום שבת ויו"ט קמיירי (ולדברי) [ולא] כר"ת שפירש דבאבל עסקינן. הלכך מדבריהם ראיה הוא לפר"ח דהא דתניא אין נותנין חיטי' לתוך הריחיים של מים [אלא] כדי שיטחנו מבעוד יום דאתיא אפי' לב"ה אע"ג דלית להו שביתת כלים אפ"ה אסור כדאמר מפני שמשמעת את הקול ואוושא מילתא ואיכא זילותא דשבת. וחשדא נמי איתא. שיהו אומרים איש פלוני נותן בשבת וה"ה כל היכא דאוושא מילתא כגון לבנות או לתקן השדה או כל דבר דמינכר אסור אפי' בקבולת שיאמר הרואה איש פלוני שוכר לבנות ביתו או [לתקן] שדהו בשבת אבל אם היא חוץ לתחום היכא דלא שכיחי אינשי [ולא] אוושא מילתא או כגון כבוס בגדים וכל כיוצא בהן דלא מינכרין דשל ישראל הוא שרי בקבולת הואיל שאינו דבר מפורסם והכי נמי משמע בירושלמי דכל דבר שאינו מפורסם דשרי ע"י קבולת בשבת דאמר התם אומני עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בביתו אסור בביתם מותר ארשב"א בד"א בקבולת אבל בשכר אסור בד"א בתלוש אבל במחובר אסור ובעיר אחרת בין בתלוש ובין במחובר מותר ובלבד בקבולת א"ר שמעון בר ביסנא בשם ר' [אחא] הלכה כר' שמעון בן אלעזר ולמה בעירו במחובר אסור משום שהוא מפורסם ויאמרו שליחותיה דישראל קעבד וזה הטעם נמי שמתיר בתלוש משום שהעכו"ם עושה כן אומנתו בביתו ולא מנכר וההוא על כרחין לאו באבל קמיירי. למדנו משם דכל דבר המפורסם אסור אפי' ע"י קיבולת ושאינו מפורסם מותר ע"י קבולת והיינו דתנן פ"ק דע"ז לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקרא על שמו פי' ואיכא חשד כי זהו דבר המפורסם ותניא רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לעכו"ם מפני שנקראת על שמו ועכו"ם עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים וכו' עד אבל שדהו לעכו"ם מותר מפני דאמרי אריס אריסותיה קא עביד פי' וליכא חשדא הילכך אתברירא לן דכל דבר שאינו מפורסם ולא אוושא מילתא מותר לתתו לאומן בעוד חמה זורחת ע"י קבולת שיקבל ע"ע בכך וכך שכר לבנות את הבית או לתקן שדה חוץ לתחום היכא דלא מנכרא מילתא או לעבד עורות או לכבס חלוק או לתופרו כל זמן שירצה. והא דתנן אמר רשב"ג נוהגין היו של בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שלהן לכובס נכרי ג' ימים קודם השבת. אין להביא משם שיהיה אסור ליתן לכובס בעוד החמה זורחת סמוך לחשיכה דהתם פי' שהיה מחמיר על עצמו. אבל אנו קיי"ל בכ"ה שמתירין עם השמש והכי מוכח בגמ' דמסיק שהיו נותנים כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים לפני השבת וצבועים אפי' בערב שבת ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבס יותר מן הצבועים ופרש"י זצ"ל ונפקא מיניה לשכר הכובס וא"ת שכלי לבן אינם מותרין כי אם ג' ימים לפני השבת למה לו לפרש דנ"מ לשכר הכובס יאמר דנ"מ להיא גופה כדקתני. ש"מ שכל דבר מותר ע"י קיבולת עם השמש. מיהו אם יעשה בשבת ויגמור כל תקונו בשבת נראה בעיני דצריך לו להמתין עד מוצ"ש בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת כדתניא לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך תנור ע"ש עם חשיכה ואם עשה כן אסורין למוצ"ש בכדי שיעשו כדאיתא בפרקין ופרש"י שלא יהנה ממלאכת שבת מיהו אינה ראיה כולי האי דאיכא למימר שאני [התם] דעבר אדרבנן שמלא חביתו עם חשיכה [מיהו] אין להתיר אלא למוצ"ש בכדי שיעשו כדאמר ס"פ כל כתבי הקודש עיר שישראל ועכו"ם דרין בתוכה ויש בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב עכו"ם מותר לרחוץ בו מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין ואמרינן התם משום דכי מחממי אדעתא דרובה מחממי ואע"ג דשקלי אגרא מישראל א"כ הכא נמי לא שנא. והיכא שנתן כליו לאומן קודם שבת ותקנם קודם שבת והביאם לו בשבת ה"ז לובשם אע"פ שיקרע בית הצואר כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול א"ר [זעירא] בשם רב הונא באו כליו מבית האומן לובשו ואם יתקרע יתקרע אבל כל דבר שהוא מפורסם כגון נתינת חטים ברחיים בע"ש אסור מפני שמשמעת את הקול וכן נמי בנין הבית ותיקון השדה אסור בתוך התחום אפי' ע"י קיבולת מפני החשד דשמירת שבת הלכך ישראל שקנה מטבע מן המלך אסור לו לאדם להניח מטבעים עכו"ם שיטביעו בשבת כי הם משמיעים את הקול ואוושא מילתא ועוד שהוא כשכיר שבת שפי' לעיל דאסור וכן ישראל ועכו"ם שקבלו מטבע מן המלך בסתם אסור לו לישראל לומר לעכו"ם טול אתה בשכת ותטביע ואני אטול בחול ואטביע אכל אם התנו מעיקרא שיהיה העכו"ם נוטל שבת וישראל אחד בשבת כנגדו שלא בא יום השבת לרשות ישראל כלל שרי לישראל להטביע בחול ועכו"ם כנגדו בשבת כדתניא ספ"ק דע"ז [ישראל] ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות לא יאמר לו ישראל לעכו"ם טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול ואם התנו מעיקרא [מותר] ואם באו לחשבון אסור. וקיי"ל כאותה הברייתא דספ"ק דע"ז מדפריך מינה רבינא לרבא דאמרי' התם אבעיא להו סתמא מאי ת"ש אם התנו מעיקרא מותר הא סתם אסור אימא סיפא אם באו לחשבון אסור הא סתם מותר אלא מהא ליכא למשמע מינה והואיל ולא אפשיטא אזלינן בה לחומרא. ור"ת זצ"ל כתב מדמסיק אלא אמר רב יוסף משום שביתת כלים ולא קמהדר ליה רבה ולא מידי ש"מ דהדר ביה לגבי [רב] יוסף והלכך הלכה כרב יוסף דטעמא דאין נותנין חטים לתוך רחיים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום היינו משום שביתת כלים ולא מיתוקמא הברייתא אלא אליבא דב"ש דאילו לב"ה לית להו שביתת כלים ואין הלכה כאותה הברייתא אלא כב"ה דלית להו שביתת כלים ומותר לתת חיטים ברחיים עם השמש אע"ג דמשמעת את הקול דליתא לטעמא דרבה וכן נמי מותר לבנות בית ולתקן שדה אפי' בתוך התחום. וההיא דמי שהפך דאסר שמואל בתוך התחום מוקי לה ר"ת באבל ואומר שהחמידו באבל יותר מן השבת. וה"ה לפי דבריו שמותר לישראל מטבעים להשכיר עכו"ם שיטביעו חלקו בשבת דבדידהו טרחי וכן התיר לעשות והורה הלכה למעשה. מיהו אין נראה לסמוך על דבדיו בזה הפסק כי להדיא קשה לו מן הירושלמי וגם מדפרש"י וה"ר נתן ערו"ך זצ"ל גבי מקבלי קבולת שקבלו עכו"ם מישראל משמע כל ישראל אפי' אינו אבל. ותו מההיא דמרחץ ס"פ בתרא דע"ז נמי קשה לו דקתני מפני שנקרא' על שמו היינו כסברת רבה דהכא דאוושא מילתא. ותו מאיזה כח נאמר דחזר בו רבה וטעמא דרבה מסתבר טפי מטעמא דרב יוסף דרבה מוקי לה מפני שמשמעת את הקול ואפי' לב"ה [אסור] מדרבנן אע"ג דלית להו שביתת כלים ואילו לרב יוסף דלית ליה דרבה אתיא כתנאי ודלא כהלכתא הלכך נראין דברי פר"ח וכל העומדים בשיטתו וכן הלכה למעשה כדבריהם. ונראה בעיני שאין לפרש דב"ה אית להו שביתת כלים מדרבנן אפי' היכא דלאו אוושא מילתא ואתייא ברייתא לרב יוסף לב"ש דאורייתא ולב"ה דרבנן מדמסיק סתמא דתלמודא והשתא דאמר רב הושעיא אמר רב מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ולא ב"ה ולב"ש אע"ג דלא קא עביד מעשה אסור ולב"ה אף על גב דקא עביד מעשה שרי משמע שרי לגמרי אפי' מדרבנן ותו דמסיק גפרית ומוגמר מ"ט שרי בהו ב"ש התם דמונח אארעא. מדשביק ב"ה ודייק אליבא דב"ש ש"מ דב"ה לית להו שביתת כלים אפי' מדרבנן. מיהו הא לאו מילתא היא דלב"ה שנינו לעיל בסמוך דבלי גופיה לא קעביד מעשה ואתיא להו שפיר דשני להו לב"ש בין היכא דקעביד מעשה בין להיכא דלא עביד מעשה מיהו מלשון הספר דמסיק מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש הוא ולא ב"ה משמע אבל מדרבנן כולי עלמא אית להו שביתת כלים אפי' ב"ה. מיהו לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה דטעמא דברייתא מפני שמשמעת את הקול בעינן למימר דלית להו לב"ה שביתת [כלים] כל עיקר אפי' מדרבנן וקשיא ליה [הא] דתנן ספ"ק דע"ז ובכל מקום לא ישכיר [לו] את המרחץ מפני שנקראת על שמו. ופי' רשב"ם זצ"ל את המרחץ בית שהמרחץ בתוכו אבל כלי מרחץ אע"פ שאין נקראין על שמו אסור מדאורייתא דאדם מצווה על שביתת כליו דכתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים עכ"ל. ועתה תימא שהרי שביתת כלים ב"ש הוא דאית להו ולא ב"ה והואיל שפי' רשב"ם דכתיב ובכל אשר אמרתי משמע דבעי למימר דמדאורייתא אית לן שביתת כלים והא ודאי ליתא וסוף פרק קמא דע"ז כתב ה"ר ברוך זצ"ל מארץ יון בפירושיו הלכה למעשה דלית לן שביתת כלים ולקמן אכתוב את לשונו:
2
ג׳מניחין קילור על גבי העין ואיספלנית על גבי המכה ומתרפאת והולכת כל היום כולו פירש"י קילור תחבושת שקורין לוזייא ואספלנית רטייה. ובערוך פי' אספלנית רטייה שעושין אותה מחלב ודונג כדאמר אביי אמרה לי אם אספלניתא דכולהו כאיבי [שב מאני] תרבא וחד קירא ומנהג אילו להנתן על מטלית של בגד ואח"כ ממרחין אותו על המכה עכ"ל. פירושא דברייתא הכי שורה אדם קילור ומניהו ע"ש אבל אם יש לו קילור שרויה מערב שבת מותר להניחה אפי' בשבת כדאיתא פ' ח' שרצים אמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מע"ש ונותנן על גב עיניו בשבת ואינו חושש שאין הדבר תלוי כי אם שלא ישרה בשבת גזירה משום שחיקת סממנין אבל להניחה בשבת שרי כדפי' רש"י התם דהואיל דאצרכוה לשרותה מע"ש איכא היכרא וליכא למגזר ומאן דחזא נמי סבר דלרחיצה בעלמא הוא כסבור שהוא יין ע"כ רש"י. ובלבד דלא להוי עמיץ ופתח כדאמר התם בר ליואי הוה קאי קמיה דמר עוקבא חזייא דקא עמיץ ופתח אמר כולי האי ודאי לא שרי מר שמואל פירוש משום דמוכחא מילתא דלרפואה קמכוין והיינו דאמר לעיל בסמוך יין בתוך העין אסור ע"ג העין מותר ופירש"י יין בתוך העין דעמיץ ופתח אסור דמוכחא מילתא ע"ג העין מותר דאמר לרחיצ' בעלמא קעביד. עמיץ ופתח פי' סוגר עיניו כמו עוצם עיניו. רוק תפל ע"ג העין אסור ופירש"י רוק תפל שלא טעם כלום משניער משנתו ועבר עליו חצו' לילה בשינ' ואפי' ע"ג העין אסור דמוכח' מילתא דלדפוא' דאילו לרחיצה מאיס להכי נקט רוק תפל לפי שהוא חזק ומרפא עכ"ל. והיכא שנתנמנם כל הלילה אע"פ שלא ישן לגמרי אם לא אכל לאחר שניער מתרדימה הוי נמי רוק תפל וביום אי אכל שחרית אפי' ישן כל היום לא הוי רוק תפל והיכא שעבר עליו חצי הלילה בשינה וניער משנתו ולא אכל אם למד הלכה אחת אע"פ שלא טעם כלום אין זה רוק תפל דתנן בפ' האשה שהיא עושה צרכיה בנידה איזהו רוק תפל כל שלא טעם כלום ואמרי' בגמרא תנא כל שלא טעם כלום מבערב סבר רב פפא קמיה דרבא למימר [כמאן] דאמר לא טעים מידי באורתא א"ל רבא מי קתני בערב מבערב קתני לאפוקי היכא דקדים ואכל שמשעה שהשכים אכל אמר רבה בב"ח אמר ר"י איזהו רוק תפל כל שעבר עליו חצות לילה בשינה למימרא דבשינה תליא מילתא והתניא ישן כל היום אין זה רוק תפל ניער כל הלילה ה"ז רוק תפל התם במתנמנם היכי דמי מתנמנם אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכדו ליה מדכד: תנא השכים ושנה פרקו אין זה רוק [תפל] וכמה א"ר יהודה בד שילא א"ר אסי א"ר אלעזר כל שלא יצא רוב דבורו של שלש שעות פי' רשב"ם זצ"ל במה יהיה גדול פרקו דנימא דבדבור כולי האי בטל כח הרוק כל אותו פרק שיש בו תיבות ודברים כל כך כמו שיש ברוב דבורו של אדם כשהוא עשוי לדבר בין אנשים בשלש שעות: ר' מונא אומר טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית מכל קילורין שבעולם פידש"י טיפת צונן בעיניו ורחיצת ידים ורגלים בחמין בערבית נמי מאירה את העינים ע"כ רש"י:
3
ד׳ב"ש אומדים אין פורסין מצודות חיה ועוף ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום וב"ה מתירין. פי' מתירין סמוך לחשיכה כדתנן בסמוך ובכולן ב"ה מתירין עם השמש פי' בעוד החמה זורחת ולאו דוקא בלחי וקוקרי אלא אפי' באותם מצודות דעבדי מעשה כדאמר בגמרא דלב"ה לית להו שביתת כלים ואף ע"ג דקעביד מעשה שרי. ומיהו וכגון שלא יהא דבר מפורסם כדפרישית לעיל והיכא שניצודו אסור ליטלם בשבת:
4
ה׳מתני' ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש: ת"ר בש"א לא ימכור אדם חפצו לעכו"ם ולא ישאילנו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע לביתו וב"ה מתירין כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ר"ע אומר כדי שיצא מפתח ביתו אמר ר' יוסי בר יהודה הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה ולא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה. פרש"י זצ"ל אלא כדי שיגיע העכו"ם לביתו מבעוד יום ואע"ג דבדידי' קטרח מחמירי ב"ש דמיחלף בשלוחו. לבית הסמוך לחומה של עיר האחרת שהעכו"ם דר בה שהרי יכול להניחה שם. מפתח ביתו של ישראל. הן הן דברי ר"ע לא בא ר"ע לחלוק על ב"ה אלא על תנא בן מחלוקותו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה אלא כן ע"כ רש"י. פי' ריב"א זצ"ל וסתם מתני' ר"ע ואליבא דב"ה ופר"ח קיי"ל כר"ע דאמר כדי שיצא מפתח ביתו וכר' יוסי דאמר הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה עכ"ל: ת"ר לא ישכיר אדם כליו לעכו"ם ערב שבת וברביעי ובחמישי מותר פרש"י דנראה דמשכירן לו לצורך השבת ופי' ריב"א זצ"ל דהאי ברייתא ב"ה הוא ואפי' לב"ה דע"כ לא שרו ב"ה אלא להשאיל דאינו מקבל שכר [אבל להשכיר ולקבל שכר לא] דמחזי כאילו העכו"ם עושה בו מלאכה בשבת לצורך ישראל כשאין שהות ביום לגומרה מבעוד יום אבל אם יש שהות ביום לגומרה מבעוד יום מותר דהא קמדמי לה לאין משלחין אגרות ביד עכו"ם ובההיא קתני לקמן אם יש שהות ביום להגיע לביתו מותר וברביעי ובחמישי אפי' אין יכול לגומרה קודם השבת מותר דכיון דאינו סמוך לשבת לא מחזי דמשכירו לעשות מלאכה בשבת ונראה בעיני דבית הלל היא דלית להו שביתת כלים דאורייתא אלא מפני מראית העין הוא דאסור סמוך לשבת אבל רחוק מן השבת יום או יומים מותר דאי ב"ש כיון דאית להו שביתת כלים דאורייתא אפי' רחוק מן השבת אסור אלא בכדי שיכול לגומרה קודם השבת עכ"ל. והכל מה שפי' עיקר ויושר דודאי ב"ה היא ולא ב"ש דהואיל דקיי"ל פ"ק דע"ז דשכירות לא קניא א"כ אי ב"ש היא הוה לי' הכי למתני לא ישכיר אדם כליו לנכרי אלא כדי שיגמור מלאכתו מבעוד יום כלשון מתני' אלא ודאי ב"ה היא [אך] מה שפירש דב"ה שרי להשאיל איני מבין מנין לו שאני אומר דה"ה שאוסרים ב"ה להשאיל דמחזי כשלוחו. וכן פי' ה"ר יוסף דאורליינש זצ"ל. דהא דנקט שכירות לאו דוקא אלא ה"ה שאלה אסורה והאי דנקט שלא ישכיר איכא למימר משום רבותא דסיפא דלא מיבעיא שאלה דשרי' ברביעי ובחמישי אלא אפי' שכירות שריא. וספ"ק דע"ז כתב ה"ר ברוך מארץ יון זצ"ל בשם רב האי גאון דמותר לישראל להשכיר לעכו"ם בין פונדק בין חנות בין חצר בין ספינה והעכו"ם מפליג בה בשבת הנהו כולהו שריין אף בארץ ישראל דכבר איפסקא הילכתא כר' יוסי וכ"ש בשאר ארצות וליכא למיחש אלא במרחץ בלבד ולא בכל מרחץ אלא הקרואה על שם ישראל ומפני מראית העין אסור ולא משום שביתה דלית שביתה לכלים אלא לב"ש ואינה הלכה. ואם יש לישראל דירה ובתוכה מרחץ שאין רוחצין בו אלא שכונת הדירה בלבד מותר להשכירה לעכו"ם עכ"ל:
5
ו׳לא ישכיר אדם כליו לעכו"ם ע"ש וברביעי ובחמישי מותר מכאן תשובה למתירין לישראל להשכיר בהמתו לעכו"ם לעשות בה מלאכה בשבת משום דאנן סהדי דאפקורי מפקר לה כדאמרינן גבי גיגית נר וקדירה אליבא דב"ש כי היכי דלא יעבור אלאו דלמען ינוח ואע"ג דליכא עדים דהפקיר הא אפליגו ר' יוחנן וריב"ל ס"פ אין בין המודר בנדרים דא"ר [יוחנן] משום ר' שמעון בן יהוצדק כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר [וריב"ל אמר ד"ת אפי' באחד הוי הפקר ומ"ט אמרי בג'] כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין וקיי"ל פ' בני העיר ר' יוחנן וריב"ל [הלכה כריב"ל] כדפי' ד"ת התם הלכך יש לומר דמסתמא אפקרה לבהמתו. וקשה להם מכאן שאינו מתיר כי אם שלשה ימים לפני השבת ולא אמר שיהא מותר בע"ש משום דאפקורי אפקרינהו. ותו דתנן פ"ק דע"ז ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה. ואמרינן בגמ' דגזירה משום שכירות וגזירה משום שאלה ושקיל וטרי התם עד דמסיק במסקנא השתא דאמרת שכירות לא קניא. גזירה משום שכירות וגזירה משום שאלה. ולדבריהם אפי' שכירות ושאלה גופה שדיא דאנן סהדי דמפקר להו. אלא ש"מ דליתנהו לדבריהם ולא שרי לאדם להשכיר בהמתו לעכו"ם אפי' ברביעי ובחמישי אם לא על מנת שיחזירהו לו קודם השבת וכן פי' רשב"ם זצ"ל פ"ק דע"ז אההיא דמסיק והשתא דאמרת שכירות לא קניא ופירש דשאלה ושכירות מיסר אסור להשאיל ולהשכיר בהמתו לעכו"ם ואפי' במפרש ואומר לו אין רצוני שתעשה מלאכה בבהמתי בשבת ור' אמר לי דאם אמר לו ישראל בהמתו קנויה לך מותר עכ"ל ומיהו אפי' בכה"ג אין נכון בזמן הזה להתיר:
6
ז׳כיוצא בו אין משלחין אגרות ביד עכו"ם ערב שבת וברביעי ובחמישי מותר אמרו עליו על יוסף הכהן ועל ר' יוסי חסיד שלא נמצא כתב ידו ביד עכו"ם מעולם פירש"י שלא יוליכנו בשבת וי"מ דיוסף הכהן ור' יוסי חסיד הכל אחד כדתנן במסכת אבות יוסי הכהן חסיד. ת"ר אין שולחין אגרות ביד עכו"ם ע"ש אלא א"כ קצץ לו דמים בש"א כדי שיגיע לביתו ובה"א כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה [כו']. והא תנא לי' רישא אין משלחי' לא קשיא הא דקביע דואר במתא והא דליכא דואר במתא פירש"י אא"כ קצץ לו דמים בשכרו. דכיון דקצץ לו דמים בדידיה קא טרח וב"ש לא מודו בקצץ דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה אלא מילתא דב"ה אשמעינן דבדלא קצץ לא פליגי דאסור. לביתו של מי שנשתלחו לו. לבית הסמוך. לחומת העיר שנשלח שם. והלא קצץ. ואמאי אסרי ב"ה הלא אינהו שרו לעיל. והא אמרת רישא אין משלחין בלא קצץ. דואר. שלטון העיר ולו רגילים לשלוח אגרות. שכיח במתא. משלחין בלא קצץ. בכדי שיגיע השליח למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומת העיר ורישא דאין משלחין בלא קצץ כלל. דלא קביע במתא. ואם לא ימצאנו יהי' צריך לילך אחריו בשבת. ע"כ רש"י. הלכך היכא דלא שכיח במתא מי שנשתלחו לו ב"ש וב"ה מודים שאין משלחין כלל אם לא קצץ [ואם קצץ] מותר [לב"ה] בכדי שיצא מפתח ביתו ואם [שכיח במתא מי שנשתלחו לו ולא] קצץ לב"ש כדי שיגיע לבית מי שנשתלחו לו ולב"ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה והלכה כב"ה. ואתי שפיר לר"ע אליבא דב"ה דלעיל דהכא החמירו מפני שהוא נושא כתבו של ישראל ודמי לשלוחו טפי מדלעיל דאמרי אדעתא דנפשי' קעביד שהרי לצורכו קנאם ולצורכו שאלם. ופי' ה"ר ברוך מריגנשבורק זצ"ל שאם הביא לו [עכו"ם] כתב בשבת שאסור אפי' לעיין בו כך בלא קריאה דנהי דליכא איסורא בהבאת עכו"ם דבדידי' קטרח סוף סוף בשביל ישראל הביאו ואסור להנות ממנו אותה הנאה ואיני רואה דבריו בזה דדבר הבא מחוץ לתחום אינו אסור אלא גזירה שמא ילך בעצמו ויביא כדמוכח פירש"י גבי דורון שהביא עכו"ם לישראל פ' אין צדין אבל גבי כתב שבא מחוץ לתחום מעיר אחרת יכול להנות דמותר מפני שאין לירא שמא ילך בעצמו אחריו להביאו. מיהו מטעם אחר נראה בעיני שאסור לקרות אפי' בכתב שיש לו בבית שהובא לו מע"ש. ואפי' כתוב בו מדברים המותרים בשבת כגון לשדך לתינוקת ליארס ותינוק ללמדו ספר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות כדתנן בפ' שואל מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ואמרו בגמ' מ"ט רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ופירש"י בשטרי הדיוטות של מקח וממכר דהנהו אסירי. משום ממצוא חפציך ודבר דבר. ואשכחן בירושלמי דקפיד אפי' אשיח' יתירה בשבת דאמר פרק אלו קשרים א"ר חייא בר בא רשב"י כד הוה חמי לאימי' דמשתעייה סגין הוה אמר לה אימא שובתא היא ושתקה. ומורי ד' אב"י העזרי כתב להתיר כדפרי' פרק אין צדין. וראיתי כתוב בשם ד' שמרי' זצ"ל. דחולה שחלה וביקש לשלוח אחר אהובו בשבת דשרי לי' להשכיר דין ולהתנות עמו אפי' בשבת שלא תטרף דעתו של חולה דאמרי' פ' מי שמת א"ר לוי קונין משכיב מרע [אפי'] בשבת שמא תטרף דעתו [עליו]:
7
ח׳ת"ר אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר. ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי. רשב"ג [אומר] אינו צריך ומצור לצידן אפי' בע"ש מותר. פרש"י מפליגין. מפרישין מן היבשה לים וזהו לשון ספינה על שם שמפליג עצמו מן הישוב. ומר' יעקב שמעתי בעירובין שאמצעותו של ים נקרא פילגוס ואף בלשון לע"ז (פלמו) [פלגס]. ופוסק [עם הנכרי] ע"מ לשבות ואינו צריך לשבות. ומצוד לצידן. אינו [אלא] מהלך יום. ובע"ש הי' שם יום השוק כדאיתא בפסחים במקום שנהגו. ע"כ רש"י. פר"ח יש מי שאומר בזמן שגוששת ואין במים י' טפחים ומשום גזירת תחומין נגעו בה אבל למעלה מי' טפחים לא גזרו. ומש"ה נהגו להפליג בים הגדול ע"ב. ר"ל דמים [שעל] הקרקע י' טפחים היינו שהם עמוקים י' טפחים הוי רה"י ושאינם עמוקים י"ט הוי רה"ר והכי אמרי' לעיל אם הי' רקק המים ורה"ר מהלכת בו הזורק לתוכו [ד'] אמות חייב וכמה הוא רקק מים פחות מי"ט ופרש"י פחות מעשרה. שאין המים עמוקים עשרה חייב שהוא כרה"ר גמורה. מיהו קשה לפי פר"ח דהואיל ומשום איסור גזיכת תחומין נגעו בה א"כ מאי אריא ג' ימים קודם השבת אפי' טובא נמי ליתסר דכל שישבות בספינה ביה"ש המים יוליכוהו חוץ לתחום ממקום ששבת ואי ליכא קפידא במה שהספינה שטה משום דמיא הוא דקא ממטו לה אפי' ע"ש לשתרי אפי' לדרך רחוקה יותר ממצור לצידן. ונראה בעיני לפרש דפר"ח סבר דתחומין דרבנן אפי' למהלך ברגליו והכא שהוא יושב וספינה היא דקאזלא משום דמיא הוא דקממטו לה אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא משום מראית העין הלכך יום ויומים קודם השבת אסור משום מראית העין דמחזי שרוצה ללכת לדרך בשבת אבל ג' ימים קודם השבת שרי דלא אוושא מילתא בולי האי והרואה שהוא מפריש כסבור שבתוך ג' ימים יגיע למקום תחנותו. וראי' לדבר דתחומין דרבנן משום דסתם לן תנא כר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי דאפליגו בה ר"פ [כשם] במסכת סוטה דר' עקיבה סבר תחומין דאוריית' ור"א בנו של ריה"ג סבר תחומין דרבנן וסתם לן תנא כוותי' דתנן פ' האשה שנתארמלה ואילו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן וכו' עד נאמן לומר ע"כ היינו באים בשבת. ואמרי' בגמ' קסבר תחומין דרבנן. ותו א' ר"פ בלל גדול לקמן אלא לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבתא במאי. דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע פי' דקסבר ר"ע תחומין דאורייתא מכלל דאנן סבירא לן תחומין דרבנן [דאי] לאו הכי מה לו להזכיר ואליבא דר"ע לימא דידע לה בתחומין ותו לא אלא ודאי משום דר"ע [הוא] דסבר תחומין דאורייתא ולא ס"ל כותיה. ותו [דתנן] פ' בכל מערבין השולח את עירובו ביד חש"ו וכו' ואמרינן בגמ' וקטן לא. והאמר רב הונא קטן גובה את העירוב ל"ק כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות וכו' עד א"ר (יחזקאל) [יחיאל] חזקת שליח עושה שליחותי' אר"נ בשל תורה אין חזקת שליח עושה שליחותו בשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ופי' רש"י בשל סופרים סמכינן אחזקת שליח דאי נמי לא עביד לא חמיר איסורא כגון עירובי תחומין ע"כ רש"י. ור"פ מי שהוציאוהו גבי הוצרך לנקביו שמותר לו לצאת מן הספינה משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ופירש"י דלאו לא תסור ותחומין נמי דרבנן. מכל הלין ילפינן דקיי"ל תחומין דרבנן. וההיא ספ"ק דעירובין דתני ד' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה. [היינו] משום דסבר כר"ע. ולית הלכתא כותיה. הילכך אתברר טעמא דפר"ח דהואיל דתחומין אינם כ"א דרבנן אפי' למהלך ברגליו מעתה ליושב בספינה אפי' מדרבנן אינם אסורין דהא מיתב קא יתיב בגוה וספינה נמי מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. אלא שרבנן גזור משום מראית עין שלא לצאת ולהפליג מיבשה לים בפחות משלשה ימים קודם השבת היכא שאין המים עמוקים י"ט וה"מ לדבר הרשות דאסור אבל לדבר מצוה שרי אפי' בערב שבת דבמקום מצוה לא גזור ואינו צריך לפסוק עמו ע"מ שישבות בדפר"ח דהלכה כרשב"ג. דכי קיי"ל הילכתא כרבי מחבירו ולא מאביו. והיכא שאין דרך רחוקה [אלא] מהלך יום ומצור לצידן מותר אפי' בע"ש אפי' לדבר הרשות וכל אילו הדינים במים שאינם עמוקים י"ט אבל בנהרות גדולות כגון דונאי ודינוס ולבו. שהם עמוקי' הרבה אפי' יותר מעשרה מותר להפליג בהם אפי' בע"ש בעוד השמש אפי' לדבר הרשות ומותר לו ללכת בכל הספינה הואיל ושבת מבערב באויר מחיצות הספינה הויא לה כולה כארבע אמות. ופי' רשב"ם זצ"ל דהיכא שקנה שביתה מע"ש בספינה שמותר לו להכנס לתוכה בשבת ומהלך בתוכה ע"פ כולה דהואיל שקנה שם שביתה הויא לה כאילו עצמו שבת שם ואמרי' פ' מי שהוציאוהו בעירובין דכ"ע מיהא הלכה בד"ג בספינה פי' שמהלך את כולה מ"ט אמר רבה הואיל ושבת באויר מחיצות מבעו"י ואמרי' במסקנא דהתם אליבא דרבה דהלכתא כותי' דבמהלכת כ"ע לא פליגי פי' שמהלך ע"פ כולה כ"פ בעומדת שאפי' בעומדת ר"ג סבר דמהלך את כולה והתם פסיק הלכה כר"ג. הרי למדנו היכא ששבת מבע"י באויר מחיצות הספינה דבין שהיא עומדת [ובין שהיא] מהלכת [מהלך] את כולה וה"ה להיכא שקנה שביתה מערב יום השבת דהכל דין אחד לשובת ולקונה שביתה וז"ל ה"ג ומאן דאיתיה בספינה בשבתא לא צריך למזבן דשותא מן מרא דספינה כיון דבאגרא יתיב לא צריך למזבן רשות מני' וכל היכא דקנה לו שביתה בספינה מחולא שפיר דמי למיתב בה בשבתא וסגויי מה לי מבעוד יום מה לי שלשה ימים קודם השבת הלכך שפיר דמי ע"כ ה"ג. הרי דרשב"ם וה"ג שוין דכל היכא דקנה שביתה באויר מחיצות בספינה מערב שבת שמותר לכנוס בה בשבת וללכת את כולה ואע"פ שהספינה הלכה בשבת ויצאה חוץ לתחום [דהוי כמו שיצא חוץ לתחום] וניתן בדיר או בסהר דהלכה ברשב"ג דמהלך את כולה דאמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה ותו דאפי' שמואל מודה דהלכה כר"ג בספינה. והיכא שלא קנה שביתה מערב יום שבת פי' רשב"ם שמותר ליכנס בה בשבת ואם יצאה הספינה חוץ לתחום אין לו בתובה כ"א ארבע אמות. וקניית שביתה בספינה [מע"ש כדי] לילך את כל הספינה אע"פ שהלכה חוץ לתחום נראה בעיני דלא מהני אא"כ יש במחיצותי' גובה י"ט הואיל שרשב"ם וה"ג תולין טעמם מפני שקנה שביתה ולא תהי' קנית שביתה גדולה משביתה עצמה דאמרי' פרק מי שהוציאוהו אליבא דרבה דאי נפחתו דופני הספינה בשבת אין לו אלא ד"א אע"ג דמאורתא שבת בתוך המחיצות. כ"ש שקניה מעיקרא אינה מועלת אא"כ יש במחיצותי' י"ט. ותו דלא מצינו מחיצה נקראת בפחות מי"ט בשום דוכתא מיהו אם יש באמצע הספינה גובה י"ט וכראשי הספינה ליכא אלא ד' וה' אעפ"כ שרי לו לילך בכולו שהכל הולך אחר אמצע הספינה כי הכל הולך אחר העיקר ותו נראה בעיני דאע"ג דליכא אפי' באמצע גובה י"ט אם יש כה כדי לחקוק ולהשלימה לי"ט דמהניא קנייתו מערב שבת דקיי"ל כר"מ דאמר חוקקין להשלים כדמוכח פ"ק דשבת דמסיק וכ"ת מתני' דלית בהו ארבעה על ארבעה והאר"י אמר רב אר"ח זרק למעלה מעשרה טפחים [והלכה ונח' בחור כל שהוא] באנו למחלוקת ר"מ ורבנן דמר סבר חוקקין להשלים פי' ודקיי"ל כותי' והיינו ר"מ דסבר הכי כדאיתא בהמוצא תפילין ת"ר שערי גנה בזמן שיש להם בית שער וכו' עד אמר אביי לעולם דלית בהו ארבע' ויש בו לחקוק ולהשלים לארבעה ובהא פליגי דר"מ סבר חוקקין להשלים ורבנן סברי אין חוקקין להשלים א"ר ביבי בר אביי ש"מ מהא מתני' תלת ש"מ חוקקין להשלים וכו' הרי נקט דר"מ עיקר דסבר חוקקין להשלים. מיהו יש לדחות דהכא הואיל ומשום היכר מחיצות הוא אין שייך לומר חוקקין להשלים אי נמי יש לדחות ולומר דע"כ לא קאמר ר"מ חוקקין להשלים אלא לחומרא. ואע"פ שפירשנו דהיכא שאין המים עמוקים י"ט דהוי להו כרה"ר ה"מ לענין תחומין אכל לענין להוציא מרה"י לתוכם או להכניס מתוכם לרה"י הואיל ואינם עוברים אותם מים ברגליהם הוו להו בכרמלית ב"ש אם גבוהים י"ט דהו"ל כרמלית כדתניא דים הוי כרמלית הילכך היושב בספינה בשבת אסור לו להוציא [או] לזרוק שום דבר מספינה לים למים ואסור לו לרקוק ולהשתין מספינה למים וכן נמי אסור לשאוב מים מן הנהר לתוך הספינה מפני שהנהר הוא כרמלית והספינה הוא רה"י אבל אם עשה לו מחיצה ארבעה על ארבעה כגון שחקק בדופני הספינה ותחב בה שני עצים רחוקים זה מזה ד' טפחים אז מותר לו לשאוב דרך אותו חלל של ד"ט ומותר לו נמי לדקוק ולהשתין דרך שם אע"פ שאין המחיצה נוגעת עד המים דתנן פ' כיצד משתתפין גזוזטדא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה י"ט. ופירש"י אא"כ עשו. על סביבותי' או סביב נקב ד' על ד' החקוק באמצעיתה דגוד אחית אמרינן להכשיר אע"ג שהיא תלויה. אבל כחנני' בן עקביא כוף חות לא אמרינן ע"כ רש"י. ובתחילת הפרק פירש"י גזוזטרא שהוא למעלה מן הים. שני זיזין בולטין מן העלי' שעל שפת הים וקובעין נסרים מזה על זה [כו'] והוא גזוזטרא והים כדמלית. אא"כ עשו לה מחיצה גבוה עשרה בין מלמעלה בין מלמטה שחוקקין נקב ארבעה בעין פי הבור ועושין סביבותיו מחיצה או למעלה או למטה ומשלשל דלי וממלא וחשיב כאילו פיות המחיצה יורדין וסותמין עד התהום כדאי' פ"ק קל הוא שהקילו חכמים במים שהמחיצה תלוי' מתרת במים ע"כ רש"י. וכן הלכה כזו המשנה כדאי' ספ"ק דעירובין בעא מיני' ר' טבלא מרב מחיצה תלוי' מהו שתתיר בחורבה א"ל אין מחיצה תלוי' מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים ופירש"י אלא במים. להתיר למלאות כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן הים בפרק כיצד משתתפין ע"כ רש"י. ואיתא נמי לבעיא דר' טבלא פ' כיצד משתתפין הלכך היושב בספינה בשבת צדיך לחקוק בדופני הספינה ולנעוץ בהם עצים ולעשות בה מחיצות רחבות ד' על ד' ומותר לו לשאוב מים דרך אותם מחיצות לתוך הספינה וגם מותר לו לרקוק ולהשתין דרך אותו נקב שבתוך המחיצות או אם ירצה ישתין וישפוך שופכין שלו על דופני הספינה מבחוץ והן מקלחין לתוך הים או לתוך הנהר דאתמ' פ' הזורק ספינה רב הונא אמר מוציא הימנה זיז כ"ש וממלא. ר"ח ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ד' וממלא ופירש"י מקום ארבעה חלל ארבע מוקף מחיצות קטנות ומחיצה תלוי' מתרת [במים] ע"כ רש"י והיינו כדפרי' וכן הלכה כר"ח ורבה בר רב הונא כדפרי' דמתני' דגזוזטרא מסייעא להו. ופר"ח ר"ח ורבה בד"ה אמרי עושה מקום ד' וממלא קסברי כרמלית משפת מים משהינן ומיא ארעא סמיכתא היא וצריך לעשות מקום ד' חוץ לספינה כדי שיהא מקום פטור שמעלה המים מן הים או מן הנהר שהן כרמלית לאותו מקום שהוא מקום פטור ומשם מעייל להו (לשפתיה) [לספינה] פי' מקום זה כגון תיבה פחותה או סל פחותה ע"כ פר"ח. ואמרינן התם בהזורק ולרבה בר רב הונא דאמר עושה מקום ד' וממלא שופכין דידיה היכי שדי להו וכי תימא שדי להו באותו מקום מאיסי לי'. דשדי להו אדופנא דספינתא והאיכא כחו. כחו בכרמלית לא גזור רבנן וכן המסקנא. שופכין פרש"י שופכין דידיה מים רעים כגון ריחוצי קערות ובשר. ופר"ח שופכין דידי' כגון מי רגלים וכיוצא בהם. הלכך משתין ושופך מים על דופני הספינה מבחוץ והם מקלחים לתוך הים או לתוך הנהר ואינו חושש. וכבר הורה חכם אחד בשם רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל מדמפי"ר שבתי כסאות שהם על המים שמותר להסך רגליו מהם לתוך המים שאין רק כחו בכרמלית ולא גזרו רבנן. ולפי דבריו שרי לאדם להסך רגליו מספינה למים ממש אע"פ שאינו נופל על דופני הספינה כי אם לתוך המים ממש והשיב עליו רבינו שמשון בן אברהם זצ"ל משנ"ץ וזה לשונו טעות גדולה תלה באילן גדול אותו חכם דלא אשכחן כחו בכרמלי' אלא אדופנא דספינת' ומשם נופלין לים במס' שבת פ' הזורק ואשכחן נמי ס"פ תולין דכי נחית במים שרינן אע"ג דקא דחי להו ד' אמות בכרמלית דהיינו כחו שדוחה כאן והמים נגררין מתוך ד"א עד חוץ לד"א אבל בה"כ כשאדם נפנה או משתין מים והצואה נופלת למים או לארץ וכי זהו כחו' זריקה גמורה הוא כמו השתין ורק חייב חטאת. וזכור אני כשהיה מורי הקדוש דר בגורן בבית אבא והי' שם בית הכסא על המים לשפת הנחל ולפעמים המים מתמעטים שצוה מורי הקדוש לנעוץ הקנים במקום נפילת הצואה וגם אני פסקתי כן בתוס' עירובין שפרשתי לפניו ס"פ כיצד משתתפין וזהו לשון התוס' אלא קל הוא שהקילו חכמים במים פי' בקונטרס וליתא לדרב יהודה אלא כר"ה דב"ה למעלה ממש קאמרי וע"ז סומכים העולם שיש להם בתי כסאות על המים ואין המחיצה מגעת עד המים דלא קיי"ל כרב יהודה דאמר צריך שישקע ראשי הקנים במים טפח ואע"ג דאמרי' לקמן בפרקין גבי גזוזטראות שהוא למעלה מן המים ועשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים לא שנו אלא למלאות הוא דשרי אבל לשפוך אסור קיי"ל כאיכא דאמרי דאפי' לשפוך נמי שרי דבשל סופרים הלך אחד המיקל מיהו על מחיצה העשויה למעלה דהיינו כתלים של בית הכסא אין לסמוך דמחיצה לשם מים בעינן דאין הלכה כר' יהודה דאמר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם ושרי ליה מארי לאותו חכם. שמשון בר אברהם זצ"ל:
8
ט׳פרק הזורק אמר רב הונא הני ביציאתה דמישן אין מטלטלין בהם אלא בד' ולא אמרן אלא שאין בה בפחו' מג' ד' אבל יש בה בפחו' מג' ד' לית לן בה [ואי מלינהו קני ואורבני לית לן בה] פרש"י ביציאתה ספינות קטנות קצרות מלמטה עד כחודו של סכין שקורין קפיטא. אין מטלטלין בתוכן דלאו רה"י נינהו דאין ברוחבן ארבעה למטה לפיכך אין מחיצותיהן מחיצות. ולא אמרן אלא כשקצר שלהן גבוה שלשה שאין ארבעה רחב מלמטה בעוד שלא הגביהו שלשה מקרקעיתו ואפי' יש ברחבו גבוה עשרה לא משתרי דכיון דתחתונות לאו מחיצה נינהו הוי ליה מחיצה תלויה. אבל יש בפחות משלשה גובה ארבע רוחב שעד שלא הגביהו שלשה הרחיבו ארבעה הרי הן כמי שקרקעיתן עולה עד כאן ומחיצותיהן מחיצות. אורבני. ערבה דקה. ואי מלינהו עד מקום רחבן הרי הן כשירות לטלטול אם יש משפת רחבן ולמעלה עשרה ע"כ רש"י: ופר"ח פי' ביצייאתא ספינות קטנות העשויות לתשמיש הגדולות כי כשבאות להכנס בנמל מהלכת לפניה אם הקילו המים ואם לאו ואם רואים כי הקלו המים משליכין העוגן בים שהן ברזלים גדולים ומעמידין אותה שם ועוד עשויות לצאת בהן בני הספינה ליבשה ולכנוס בהן ולטעון ולפרוק האנתיקי שבה ומתוך שהן קלות ומהלכות על ביצי המים לפיכך הן נקראין ביצייאתא. מישן. שם מקום. וגרסינן כהמוכר את הספינה [ר' נתן אומ' מכר את הספינ'] מכר את הביצית. סומכוס אומר מכר את הדוגית ואמר רבא ביצית ודוגית חדא מילתא הוא ומפני שמישן הוא מקום אגמי מים עושין ביציאתה להלך בהם באגמים ויש להם דפנות שהן מחיצותיה וקרקעותיה עשויין נסרים נסרים וביניהן חלל ומי הים ומי הנהר נכנסים בה והיושבים בה כמו במים יושבין ועושין אותה כך שאפי' אם תתהפך על פניה אינה נטבעת לעולם ואמר רב הונא כיון שהיא פרוצה [לים שהוא] כרמלית דינה [ככרמלית] ואין מטלטלין בה בשבת אלא בארבע ולא אמרן אלא שאין בין נסר לנסר חלל פחות מג' טפחים כיון דכל פחות משלשה כלבוד דמי רואין אילו הנסרים כאילו מחוברין איש אל אחיו הן ואע"פ שהמים נכנסין בה לא חיישינן וברשות היחיד דמיא ומותר לטלטל בכולה וכן אם היו נסרים פחות מארבע ויש בין זה לזה פחות משלשה או שלשה ומילא את החלל שבין הנסרים קני ואורבני מותר לטלטל בכולה ע"כ פר"ח ובערוך פי' דמישן קורין ישמעאלים מייסן והוא בקנה גדל במקום אגמי מים. וכל הענין פי' מעין פר"ח וכן הלכה כרב הונא:
9
י׳פרק הזורק תנן ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו אם אינן קשורות אע"פ שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו: גמ' פשיטא אמר רבא לא נצרכה [אלא] להתיר ביצית שביניהן. א"ל [רב ספרא] משה שפיר קאמרת הא מטלטלין מזו לזו קתני אלא אמר (רבא) [רב ספרא] לא נצרכא [אלא] לערב ולטלטל מזו לזו וכדתניא ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין בין אנוסין חזרו להיתרן הראשון פירש"י פשיטא דמטלטלין. לא נצרכה מטלטלין דמתניתין אלא לטלטל מזו לזו [דרך] ביצית קטנה שבין שתי הגדולות ואע"פ שאינה קשורה נתרת על ידי קשירות השתים החיצונות. ביצית. היינו ביצייאתא דלעיל. משה. כלומר דבינו בדורו במשה רבינו בדורו. שפיר קאמרת בתמיה. מזו לזו. משמע תיכף לזו שאין אחרת מפסקת ליכנס בה המטלטל. לערב. הא אשמעינן מתני' דאפי' שתי הספינות של שני בני אדם שצריכין לערב מערבי' ומטלטלים. נפסקו בטל העירוב מפני שנפרדות. שוגגין שגגת שבת או שגגת מלאכה. או מוטעין מתעסקין בדבר אחר לקושרו וקשרה ע"כ רש"י. הלכך שתי ספינות של אדם אחד קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו ואם אינם קשורות אע"פ שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו. מוקפות פי' נוגעות זו בזו. והיכא שהם קשורות וביצית ביניהם סברא הוא שאסור לטלטל מביצית לספינות הואיל ואין הביצית קשורה. ואף על פי שמכח הלכה אין להוכיח די"ל דה"ק רב ספרא הא פשיטא שמותר מיהו מתני' לאו ביצית קמ"ל אעפ"כ הדעת נוטה לאסור. ושתי ספינות של שני בני אדם אין מטלטלין מזו לזו עד שיהיו קשורות וגם עד שיערב ואם אינם קשורות לא מהני בהו עירוב והיכא שנקשרו מע"ש ונפסקו וחזרו ונקשרו חזרו להיתרן הראשון בין שנקשרו במזיד בין בשוגג בין מוטעין בין אנוסין בכל ענין חזרו להיתרן הראשון. ופר"ח היכא דאיתעביד מחיצה בשבת מותר לזרוק אליה ואסור לטלטל שם. מפורש בפ' עושין פסין לענין יבשו מים בשבת ובאו מים בשבת וספינה קשורה בחברתה לא שרו לטלטולי מינייהו עד דמיקטרו בדבר שיכול להעמיד ואפי' בחוט הסרבל ויכול להעמידה. ע"ב פר"ח. והכי איתא להדיא דאמר שמואל ואפי' קשורות בחוט הסרבל ומסיק תלמודא היכי דמי אי דיכול להעמידן פשיטא ואם דאין יכול להעמידן אמאי לעולם דיכול להעמידן ושמואל לאפוקי מדנפשיה קאתי דתניא קשרה בדבר דמעמידה מביא לה טומאה וכו' מיהו לענין שבת כך הוא המסקנא שאם קשרה אפי' בחוט הסרבל ויכול להעמידה דשרי לטלטל מזו לזו והא נמי דפר"ח היכא דאתעבדא מחיצה בשבת מותר לזרוק אליה נראה בעיני דט"ס הוא וכך יש להיות אסור לזרוק אליה ואסור לטלטל שם דתניא סיפא דברייתא דלעיל שכל מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה ופרכי' איני והאמר ר"נ לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור כי איתמר דר"נ אמזיד איתמר ופירש"י לא שנו. דשמה מחיצה. אלא לזרוק. לחייב את הזורק מתוכו לר"ה או מרה"ר לתוכו. אבל לטלטל. להיות מותר לטלטל בתוכה אסור מדבריהם. אמזיד איתמר. ומשום קנסא ודקתני חזרו להיתרן הראשון אשוגגין ואנוסין ומוטעין [קאי] וכי קתני מזידין אשמה מחיצה קאי ולזרוק כרב נחמן ע"כ רש"י הרי למדנו דהיכא שנעשה מחיצה באונס או בשוגג או במוטעה דמחיצה גמורה היא ואסור לזרוק מתוכה לרה"ר ומותר לטלטל בה והיכא שנעשה מחיצה במזיד אסור לזרוק בתוכה דמחיצה גמורה היא ואסור לטלטל בה דהואיל ועבד במזיד קנסוהו רבנן:
10
י״אפרק מי שהוציאוהו בעירובין תנן מעשה שבאו מפלנדיסי' והפליגה ספינתם בים ר"ג וראב"ע הלכו את כולה ור"י ור"ע לא זזו מארבע אמות שרצו להחמיר ע"ע פ"א לא נכנסו לנמל עד חשיכה אמרו לר"ג מה אנו לירד אמר להם מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד לא חשכה ופירש"י לא נכנסו לנמל פורט"ו ששם הספינות יוצאות מן הים אל שפתו. מה אנו לירד מן הספינה לתוך העיר כלום באנו מחוץ לתחום משחשכה ע"כ רש"י. הרי למדנו משם שמי שבא בספינה בשבת מחוץ לתחום שאסור לו לצאת ולירד בתוך העיר מיהו לצאת ממנה בתוך ד"א נראה דשרי מדלא שאלו ממנו אלא אם מותרים לירד לתוך העיר בדפירש"י ש"מ שבתוך ארבע אמות שרו מיהו איני יודע הואיל שכל הספינה שוויה רבנן כארבע אמות א"כ כשיצא ממנה הרי יוצא חוץ לד"א. ואיני יכול לעמוד על האמת אם מותר לצאת מן הספינה להיבשה בתוך ארבע אמות אם לאו דשמא כל הספינה כמקום ששבת בו דמי דיש לו ד"א לכל צדדין ה"נ שמא יש לו ד"א לכל צידי הספינה. ולקמן דאמר אי פקח הוא עייל לתחומא פירש"י אי פקח הוא. האי דנצרך לנקביו הואיל ויהבו ליה רבנן רשותא למיפק חוץ לד' אמותיו וכו' משמע דלא בעו היתרא אלא חוץ לד' אמות אבל בתוך ד"א משמע פשיטא דשרי. מיהו הא ודאי שמעינן ממתני' הואיל ובא מחוץ לתחום ולאחר חשיכה שאסור לירד מן הספינה לתוך העיר מיהו אם נצרך לנקביו שרי כדבעו מיני' מרבא הוצרך לנקביו מהו א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה אמרי נהרדעי אי פקח עייל לתחומא וכיון דעל על ופירש"י את ל"ת שבתורה. לאו דלא תסור. ותחומין נמי דרבנן נינהו. [אי פקח הוא] האי דנצרך לנקביו אם פקח הוא הואיל ויהבו לי' רבנן רשותא למיפק חוץ לד' אמותיו [עייל לתחומא] וכיון דעל על. ומותר כאילו לא יצא דהא ברשות על ולא גרע מהחזירוהו. ע"כ רש"י וקי"ל כנהרדעי דליכא מאן דפליג. ונראה בעיני דה"ה אם הגשמים יורדים עליו ומצטער או שזרחה עליו חמה ושורפתו כגון בתקופת תמוז שמותר לו לצאת מן הספינה לתוך העיר וק"ו מסוכה שחייב לאכול בה אעפ"כ תנן ס"פ הישן ירדו גשמי' מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה ולמאן דאנינא דעתי' שרי לפנות אפי' קודם שתסרח המקפה כדא"ל רב יוסף לאביי אנא כיון דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמיא לי. ואמרינן עלה בירושלמי וגם בתוספתא תני כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ומפני היתושין. ועוד מצינו שכבוד הבריות דוחה כלאים דרבנן דאיתא בירושלמי דכלאים פרק אין אסור הרי שהיה מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין חד אמר אסור וח"א מותר מאן דאוסר דבר תורה ומאן דמתיר כדא"ר זירא גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בל"ת שעה אחת תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש ר' יוסי הוה יתיב מתני הוה תמן מיתא מאן דנפק לא א"ל [ולא כלום] [ומאן דיתיב לא אמר לו ולא כלום] ר' אמי הוה יתיב מתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים א"ל ר' אמי שלח מאניך ויהב ליה:
11
י״בפירש ה"ר יואל זצ"ל מצאתי בס' האלפסי שפסק כרב בדיר וסהר וספינה הואיל וכן לפי ראות עיני ספינה הבאה מחוץ לתחום בשבת לעיר מותר לצאת בשבת דהעיר כולה בד"א דמי כדאמרינן גבי הנהו דיכרי דאתו למברכתא מחוץ לתחום ושרינן להו בכל העיר משום דכארבע דמות דמיא אע"ג דחפצי הנכרי קונין שביתה מדר' יוחנן וה"נ היכא שהספינה בד"א דמיא ובאה לתוך העיר שחשובה כד' אמות וכדאי' גבי [נחמי' ברי' דרב חנילאי דבדמלו] גברי אע"פ שיצא חוץ לתחום שרי בר"ג ועוד מירושלמי ראיה מצופות הי' לי' לר"ג והי' משער בעיניו ואמר כבר היינו בתוך התחום עד שלא חשיכה ופריך התם אפי' משחשיכה ולא ר"ג הוא. ופר"ח ואפי' משחשיכה באו לנמל הוי כדיר וסהר ומשני תפתר שהי' לנמל יותר מבית סאתים שלא היו מחיצות גבוהו' עשרה או שהיו פרצות יתירות על עשר או שהי' עומד כנגד [עומד] ופרוץ כנגד פרוץ. ונ"ל דהאי דקאמר תיפתר שהי' לנמל יותר מבית סאתים משמע דאי הוה בית סאתים וגבוה עשרה היה יכול להלוך את כולה כדתני' ס"פ מי שהוציאוהו מי שבא בדרך והי' ירא שמא תחשך ואמר שביתתי כו' עד הגיע למקום פלוני מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה בד"א במקום מסוים כגון ששבת בתל שהוא גבוה עשרה והוא מד"א עד בית סאתים וכן בנקעים אבל במקום שאינו מסוים אין לו אלא ד"א אלמא דחשיב תל כד' אמות וכ"ש עיר שהקיפוה לדירה. ומיהו אם שבתה הספינה חוץ לעיר אינם יכולים לצאת מן הספינה לגמרי שאז הספינה להם כד"א. ובפר"ח פסק כשמואל וראיתו מדתניא ר' חנניא אומר כל אותו היום כו' ורבינו האלפסי כתב דמשם אין ראי' דקיי"ל אין למדין הלכה מפי התלמוד וכי תימא מכריע הוא הא אמרי' פ' כירה אין הכרעת שלישית מכרעת ועוד אחי אביו של חנניא היינו ר' יהושע והחולק אינו יכול להכריע הלכך דדרינן לכללין והלכתא כרב באיסורי ועוד מדאמר גבי נחמיה [בריה דרב חנילאי] הלכתא כרבן גמליאל בדיר וסהר שמע מינה הכי הלכתא. ומורי יודיעני אם יפה דנתי ואיך דעתו נוטה עד כאן לשונו:
12
י״גוהשיב לו רבינו אפרים בר יצחק זצ"ל עליך אמר קרא לא יאונה לצדיק כל און חלילה להתיר לצאת מן הספינה לעיירות המוקפות חומה אף לדירה כעין עיירות שלנו שבזה המלכות שיש בהם רשות הרבים ואסור לטלטל בתוכן יותר מארבע אמות דהוו רשות הרבים אע"ג דמוקפות חומה דהא אין דלתותיהן ננעלות בלילה ובקעי בהו רבים ואפי' אם היו כרמלית לא דמו לדיר וסהר וספינה שהן רה"י גמורה ומטלטלין בכולן וממקום שבאת להתיר משם משמע לאיסור מירושלמי דמשני שהי' לנמל יותר מבית סאתים משמע דווקא דיר וסהר שהוא בית סאתים ולא יותר דאע"פ שהוא כרמלית אסור לטלטל בכולן ולא הוי כד"א וכן מתני' נמי דיקא דקתני הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו שם בדיר וסהר שהוא רה"י מהלך כל הדיר והסהר אבל אם הוליכוהו לעיר אחרת ולא נתנוהו בדיר וסהר אינו יכול להלוך את כל העיר הואיל ואינה רשות היחיד ודוקא פסק רב כר"ג בדיר וסהר ולא העיר ואפי' מוקפת חומה והנהו דכרי דאתו למברכתא מברכתא הוי כפר שמוקף חומה והויא רה"י גמורה ויכול לטלטל בכולה דלא בקעי בה רבים דהא באותן הימים היה להם עיירות שהיו מטלטלין בכולן דתנן כלתה מדתו בחצי העיר מטלטל בכולה דהיכא דדלתות ננעלות ולא בקעו רבים הוי רה"י אבל עיירות שבזה המלכות אין מטלטלין בהם בשבת דיש מהם כרמלית ויש מהם רה"ר והאיך תוכל להתיר לצאת מן הספינה הבאה מחוץ לתחום ואפי' אם תמצא עיר שכולה רה"י גמורה ומטלטלין בכולה לא הייתי יכול להתיר לצאת מן הספינה לתוכה אם לא שתכנס הספינה לתוך שער העיר ממש כגון שהמים נכנסין לתוכה אבל אם באתה הספינה לנמל חוץ לחומת העיר הרי שנכנסה לרה"ר או לכרמלית ואיך יכולים לצאת ממנה וליכנס לעיר ואפי' אם העיר הוא דה"י. ודבר זה אין צריך לא לכתוב ולא לומר שאם נכנסה מחוץ לתחום לתוך שער העיר לפנים מן החומה והעיר הוא רה"י גמורה שמטלטלין בה בשבת פשיטא שיכול לצאת ממנה כרב דהיינו דיר וסהר. אבל דבר זה איני יודע בכל המקומות שיש עיר שהנהר נכנס לתוכה והוא רשות היחיד גמורה וגם אתה לא ראית בכל ארץ מולדתך עיר שיכול לטלטל בתוכה בשבת. ע"כ אין להתיר לצאת מן הספינה בשבת הבאה מחוץ לתחום אבל אני בקשתי להתיר מפני כבוד הבריות כל ספינה הבאה מחוץ לתחום סמוך לעיר בשבת ויושבים כל היום בפני רשות הרבים וכשהן נצרכין לנקבים היו יכולים ליכנס לעיר וכיון דעל על כדאמר ביוצא חוץ לתחום אי פקח הוא ליעול לתחומא ואפי' בספינה המהלכת בשבת הי' [נראה] להתיר לצאת ממנה מפני כבוד הבריות אי לאו דמסתפינא מחברייא ומרבותי עכ"ל:
13
י״דוהשיב לו ה"ר יואל מה שהשיב לי מורי דאדרבה מן הירושלמי משמע לאיסור דקאמר שהי' לנמל יותר מבית סאתים ולא היו מחיצות גבוהות עשרה וכו' אלמא דטעמא הואיל דיותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו אלא בד' ולא הוי רה"י גמורה לטלטל [בכולו] אסור [נמי] לצאת וה"נ בעי למימר דהואיל דעיירות שלנו אינן רה"י גמורה לטלטל בתוכה אסור נמי לצאת מן הספינה לתוכה דדוקא אי הוה בית סאתים וגבוה עשרה דמותר לטלטל בתוכו מותר לצאת. ועוד מה שהביא מורי ממתני' דנקט הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר וסהר משמע דדוקא נקט דיר וסהר שהוא בית סאתים ולא יותר שהוא רה"י גמור מהלך כל הדיר והסהר אבל אם הוליכוהו לעיר אחרת ולא נתנוהו בדיר וסהר אינו יכול להלוך בכל העיר דאינה רשות היחיד. על זאת אשיבך אינו דומה עיר שהוקף לדירה לנמל (וכל) [ותל] שלא הוקפו לדירה דנמל ותל שהוא בית סאתים ואע"פ שלא הוקפו לדירה הוי בד"א בין לענין הילוך בין לענין טלטול לטלטל בכולו אבל יותר מבית סאתים אע"פ שהוקף למחיצה לא הוי היקף להיחשב כד"א בין לענין הילוך בין לענין טלטול כדתני' פ"ק דעירובין שבת בתל שהוא גבוה י"ט והוא מד"א עד בית סאתים וכן בנקע וכן קמה קצורה ושבולת מקיפות אותה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה משמע דוקא בית סאתי' אבל אי הוי טפי מבית סאתים אינו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה דלא חשיבא כד' אמות אע"פ ששבת בתוכה. וטעמא דהואיל דלא הוקפה לדירה [אבל] אם הי' שובת בעיר שהוקפה לדירה כענין זה הי' מהלך את כולה ואפי' הוא ד' אלפים אמה וחוצה לה אלפים אמה ואע"פ שהעיר אינה רה"י גמור לענין טלטול. וכי היכא דלענין שביתה בתל ונמל יותר מבית סאתים לא חשיב כד"א להלוך ה"נ לענין יציאה כשיוצא מן הספינה לתל ונמל אינו יכול להלוך בכולן כ"א כשהוקף בית סאתים דוקא הואיל דלא הוקף לדירה וכן פירש"י בההיא דברייתא שהבאתי כאשר כתבתי. ומה שכתב מורי דוקא נקט דיר וסהר אבל בעיר דלא הוי רה"י לטלטל לא. פה קדוש יאמר דבר זה מה ענין טלטול אצל הילוך הלא היכא השבת בעיר אע"פ שהיא כרמלית ואינו יכול לטלטל בתוכה אתה מודה שיכול להלוך את כולה וחוצה לה אלפים אלמא לא ילפינן הילוך מטלטול ה"נ הכא לענין יציאה אין לנו לחוש לעיר שהיא כרה"י לגמרי ובדמוכח נמי גבי מברכתא שבאו דיכרי מחוץ לתחום וחשיבא כד' אמות כאשר כתבתי. ואף כי רש"י פי' הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו בדיר וסהר לא בדברי מורי. ומה שדחק מורי דמברכתא הוי כפר שמוקף חומה והוי' רה"י גמורה ויכול לטלטל בכולה דלא בקעי בה רבים מנא לי' הא ומה ענין רשות היחיד לכאן ועוד אר"פ מי שהוציאוהו אמר רב הונא ברי' דרב נתן כתנאי הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר וסהר וכו' מאי לאו ר"ג ור"א דאמרי מהלך את כולה דלא גזרו הילוך דיר וסהר אטו הילוך דבקעה אלמא מדנקט אטו הילוך [דבקעה ולא נקט אטו הילוך] דעיר ש"מ דכשנתנוהו בעיר הוו כאילו נתנוהו בדיר וסהר ואע"ג דפסק דב כר"ג כדיר וסהר ה"ה לעיר וכן פירש"י גבי מברכתא דה"ה לעיר. ומה שכתב מורי אפי' עיר שהיא רה"י גמורה לא הייתי יכול להתיר [לצאת] מן הספינה אם לא נכנסה ממש בתוך העיר שיבוא הנהר אל שער העיר אבל אם באת לנמל חוץ לחומה או לשער העיר הרי נכנסה לרשות הרבים או לכרמלית והאיך יכולין לצאת ממנה ולכנס לעיר. תשובתי. דאע"ג דלא נכנסה אלא לנמל הוי עומק המים מחיצה כדא"ר יצחק פ"ק דעירובין מעשה במבוי אחד שצידו אחד כלה לים וצידו אחד כלה לאשפה וכו'. ומשמע דהים הוי מחיצה ואע"ג דמרימר פוסק באוזלי משום שמא יעלה הים שרטון דוקא לענין טלטול שלא ישימו לב ויטלטלו בלא מחיצה אבל לענין הילוך אין לחוש לכלום ותו אמרינן ס"פ עושין פסין ההיא רחבה דדוה בפום נהרא חד גיסא פתוח (לנהרא) [למתא] וחד גיסא פתוח לשביל של כרמי' ושביל של כרמים פתוח לגודא דנהרא וכו' עד אין מחיצה ע"ג מחיצה הרי לך [דהמים] הוי מחיצה ובההיא פרק גופא א"ר יוחנן ארץ ישראל אין חייב עליה משום דה"ד וכו' אי הכי כ"ע לא לחייב דהא מקיף ים אוקינוס והכא נמי הגדודין של מים העוברין לפני העיר הוו מחיצות ואפי' מתלקט עשרה מתוך ארבע הגידוד כדתני' פרק הזורק ומוכיח [התם] דמיא לא מבטלי מחיצתא וליכא למיחש למה שהמים מכסים הגידוד וה"נ פ"ק דעירובין גבי לשון של ים שנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת הא טלטולי [מטלטלינן כו'] ואוקמא דאיכא עומק המים והכא נמי במקום שהספינה באה לעומק המים לנמל עמוק ומורשא דקרנתא דספינה נכנסת על הנמל שהוא בעיר והמים עמוקים מאחורי הספינה ובמקום קרנות שחומות העיר מגיעות למים כמו עיירות שלנו שעל נהר רינוס אע"פ שלצד המים המושכים ע"פ כל העיר לא היתה חומה הואיל שבג' צדדין יש חומה והמים והגידודים חומה רביעית שרי לצאת וגלוי לכל כי במה ובמה משפע ויורד הרינוס בעומק מאחורי הספינה ואומר אני אי לאו דמסתפינא שאפי' היקף אין צריך כדאמר רב הונא פ' כיצד מעברין דגלי מדבר קאמרת כיון דכתב ע"פ ה' יחנו וגו' במה דקביע להו מקום דמי וחשיב כד' אמות. אר"ח [בר רב כהנא א"ר אשי] אם יש ג' חצירות של שני בתים הוקבעו ויושבי צריפין אינן מוקפין ואעפ"כ קבועין ע"י אלו ג' חצירות לישוינהו כד' אמות ובמקומותינו כמה וכמה בתים וחנויות שבנויות ממש עד הנהר חוץ לחומת העיר כמין פגום ורואין כאילו חוט מתוח עליהן ומודדין מן החצון כדמוכח במס' עירובין:
14
ט״ווהשיב לו רבינו אפרים זצ"ל אשר כתבת לי מנא לי שמברכתא עיר שהי' רה"י ואתה אי אתה אומר כן הלא אתה חקקת באצבעותיך לך לראי' שבת בתל או בנקע שהוא מד"א ועד בית סאתים מכאן יש לך ללמוד דדוקא עד בית סאתים שהוא רה"י אבל יותר לא אע"ג דהוה כרמלית לא הוה כד' אמות וטעמא משום דלא הוקף לדירה לא הוי כרשות היחיד ומשו"ה לא הוי הכל כד' אמות והיכי ס"ד לומר אם הוקף לדירה אע"פ שהוא כרמלית הוה כד"א [על] זה יש לך להביא ראיה מנא לך הואיל ושנינו רואים דדוקא רה"י בעי והתם הוא במקום שביתתו כד"א אבל בכרמלית לא ואתה אומר לא. זהו דוקא שלא הוקף לדירה אבל אם הוקף לדירה אע"פ שהוא כרמלית הוי כד"א הא מנא לך. ועוד תמה על עצמך מה הועיל היקף לר"ה הלא ירושלים אע"ג שהוקפה לדירה אלמלא דלתותיה נעולות הויא רה"ר גמורה לכל דבר דאתו רבים ומבטלי מחיצתה וכאילו אין היקף [כלל וכן] כל עיר שהיא רה"ר נתבטלה המחיצה לגמרי והשובת שם כאילו שבת בבקעה וכ"ש הוא השתא שובת בבקעה שהיא כרמלית אין לו אלא ממקום רגליו אלפים אמה ב"ש בעיר שהוא ר"ה והשתא היכי דשבת באויר מחיצה של רה"ר לא הוי כד"א ב"ש הבא מחוץ לתחום בשבת בעיר שהוא רה"ר דלא הוי כל העיר כולה כד"א הלכך ע"כ מברכתא הוי רה"י דאי לא הויא רה"ר כשהוקפה לדירה היינו רה"י גמורה ואם הוא רה"ר אע"פ שהוקפה לדירה לא מהני היקף כלל. ועוד לדבריך שפירשת הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר וסהר. או נתנוהו בדיר וסהר. ובעיר אחרת שהיא רה"ר א"כ לא הי' צריך לומר דיר וסהר השתא בעיר שהיא רה"ר הוי' כולה כד' אמות וכ"ש דיר וסהר שהוא רה"י ומשנה שאינה צריכה היא ויודע אני בך שאתה בקי כחדרי תורה ולדרוש ק"ו אין אתה רוצה עכ"ל:
15
ט״זוהשיב רבינו יואל זצ"ל הזהרתני להביא ראי' אל דברי מנא לי שעיר שהוקפה לדידה אע"פ שהיא כדמלית הויא כד"א אביא ראיה דאמרינן ס"פ כיצד מעברין [שבת בעיר אפי' היא גדולה] כאנטוכיא הרי היא בד"א ואנטוכיא גדולה היא ויש בה רשות הרבים ומה שאמרת מה מועיל היקף לרשות הרבים (וב"ד) [וכו'] אינו דומה דעיר אע"פ שיש בה רה"ר ואסור לטלטל בר"ה חשובה כד' והואיל והוקפה לדירה ודכותה בפסי ביראות דאתו רבים ומבטלי מחיצתא וכאילו אין היקף לגמרי וכן תמצא בשני בתים בשני צידי רה"ר וכן בחצר שנפרצה לרה"ר ואין לדמות אילו הענינים והמעט רב למשכיל כבת יכיל. עכ"ל:
16
י״זפרק במה מדליקין תנן ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת. גמ' מ"ט אמר רבא מתוך שריחו רע גזירה שמא יניח ויצא א"ל אביי ויניחנה ויצא א"ל שאני אומר הדלקת נד בשבת חובה [דא"ר נחמן בר רב זבדא ואמרי לה אמר ר"נ בר רבא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה] רחיצת ידים ורגלי' בחמין ערבית רשו' ואני אומר מצוה מאי מצוה אר"י א"ר כך הי' מנהגו של ר"י בר' אילעאי ע"ש מביאין לו עריבה מלאה מים חמין ורוחץ בהם פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין (המצוינין) [המצוייצין] ודומה למלאך ה' צבאות. ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה [מאי] ותזנח משלום נפשי א"ר אבהו זו הדלקת נר בשבת נשיתי טובה א"ר ירמיה זה בית המרחץ רחב"א אמר ר' יוחנן זו רחיצת ידים ורגלים בחמין. פירש"י רחיצת ידים ורגלים ערבית ליל שבת. זו הדלקת נר בשבת שלא הי' להם ממה להדליק ובמקום שאין רואין אין שלום שהולך ונכשל ואוכל באפילה. ע"ב רש"י. למדנו מכאן שמצוה לרחוץ פניו ידיו ורגליו ערב שבת בחמין וכר' יוחנן ומצוה נמי לרחוץ במרחץ ולהזיע מיהו מצוה היא שמקבל עלי' שכר אם קיימה ואם חסרה אינו נדון עליה וחפיפת הראש נמי מצוה היא בע"ש כדאמר גבי שנים שהמרו זה עם זה אמרו כל מי שיקניט את הלל יקח ד' מאות זוז אותו היום ע"ש הי' והי' הלל חופף את ראשו ואמרינן בסנהדרין בחלק גבי דוד המלך דמטא לארץ פלשתים וכו' עד ההוא יומא פניא דמעלי שבתא הוי אבישי בן צרויה הוה קא חייף ראשיה למדנו שדרכם הי' לחוף ראשם ערב שבת:
17
י״חכירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותן עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר בש"א חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל כו' פירש"י כירה עשוי' במין קדרה ונותנין קדרה לתוכה. קש. זנבות השבלים. גבבא הוא הנגבבת מן השדה אשטובל"א בלע"ז. גפת פסולת של שומשמין שהוציאו שמנו. עד שיגרוף. הגחלים משום דמוסיף הבלא. וטעמא פריש' בפרק דלעיל שמא יחתה בגחלים. או עד שיתן האפר. ע"ג גחלים לכבותן ולצננן. בש"א חמין. נותנין עלי'. לאחר שגרפוה דלא צדיכי לבשולי וליכא למיגזר משום שמא יחתה. אבל לא תבשיל. דניחא ליה בבשולי' ואתי לחתויי א"נ נתקיימה מחשבתו ומחזי כמבשל ע"כ רש"י. איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר הוא אבל שהויי משהין אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום ומני חנניא הוא דתניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו ע"ג כירה ואע"פ שאינו גרוף ואינו קטום או דילמא להשהות תנן אי גרוף וקטום אין אי לא לא וכ"ש להחזיר ת"ש מדקתני תרי בבי במתני' בש"א [חמין אבל לא תבשיל ובה"א] חמין ותבשיל בש"א נוטלין ולא מחזירין ובה"א אף מחזירין אא"ב לשהות תנן הכי קתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא משהין עלי' תבשיל בגפת ובעצים לא ישהה עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. ומה דן משהין בש"א [חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל וכי היכי דפליגי בלשהות פליגי נמי בלהחזיר שב"ש אומרים] נוטלים ולא מחזירין ובה"א נוטלין ואף מחזירין אא"א להחזיר תנן הכי קתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מחזירין עלי' תבשיל בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר ומה הן מחזירין בש"א חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל. בש"א נוטלין ולא מחזירין [ובה"א אף מחזירים] הא תו למה לי לעולם אימא לך להחזיר תנן וחסורי מחסרא והכי קתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מחזירים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר אבל לשהות משהין אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום ומה הן משהין בש"א חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל והך חזרה דאמרי לך לאו (ב"ה) [ד"ה] הוא אלא מחלוקת ב"ש וב"ה הוא בש"א נוטלין ולא מחזירין בה"א אף מחזירין. וקשה דמאי דוחקי' לאוקומי בחסורי מחסרא ולהחזיר תנן לוקמה כדרבה [בב"ח] ולהשהות תנן ותו דהשתא דאוקימנא דלהחזיר תנן אתיא סיפא לאשמעינן טעמא דב"ש דאין מחזירין ופרכינן אטו טעמא דב"ש קמ"ל ולקמן במסקנא כי מוקמי' מתני' להחזיר תנן בעינן למימר דתנא דידן סבר לה כר"י בחדא ופליג עלי' בחדא ואי הוה מוקמינן למתני' דלהשהות תנן אתי' כולה כר"י שפיר וי"ל משום דבעי לאוקמא מתני' כחנניא דהלכתא כותי' בפ"ק דתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואמרי' בגמ' וכמה א"ר אילעי א"ר כדי שיצולו במאב"ד תניא חנניא אומר כל שהוא כמאב"ד מותר להשהותו ע"ג כירה אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום אלמא דסתם לן תנא כותיה להכי טרחינן הכא לאוקומי מתני' אפי' כחסורא מחסרא כי היכי דתהוי אליבא דחנניא דקיי"ל כותי' כדאיתא לקמן א"ר ששת אר"י כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עלי' חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא בישל כל צורכו עקר לא יחזיר [כו'] קסבר מתני' להחזיר תנן אבל להשהות משהין אע"פ שאיגו גרוף ואינו קטום אמר רבא תרווייהו תננהי להשהות תנינא להחזיר נמי תנינא דתנן ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה הא קרמו פניה שפיר דמו. להחזיר נמי תנינא בה"א אף מחזירין וע"כ לא קשרו ב"ה אלא בגרופה וקטומה אבל שאינה גרופה וקטומה לא ורב ששת דוקיא מתני' קמ"ל. הא למדת שרב ששת אר"י ורבא תרוייהו ס"ל לחנני' דמשהין ע"ג כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה אע"ג דרבב"ח אר"י קטמה והובערה משהין עלי' וכו' וסובר דלשהות תנן אנן כי הך לישנא סבירא לן בשם הגאונים דהלכתא ברב ששת באיסורי ותו דרבא דבתראה הוא סבר כרב ששת וכן פירש"י ואנן דמשהינן קדירה ע"ג כירה שאינה גרופה אדחנניא סמכי' הואיל ותנן סתם מתני' כותי' כדאי' הא קרמו שרי ואע"ג דלא בישל כל צורכו וא"ר ששת משמי' דר"י כותי' דמתני' דפרקין משום חזרה הוא דבעי גריפה אבל לשהות לא וכל הני אמוראי דאסרי סברי מתני' לשהות תנן. ע"כ רש"י. ופר"ח. ועמדה הסוגיא דמתני' להחזיר תנן. עכשיו יש מי שאומר כיון דלא אפשיט בהדיא להחזיר אשנויי לא סמכינן ומוקמי מתני' להשהות ויש מי שאומר הלכה להחזיר תנן ומסייע לי' הא דאמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עלי' חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא בישל כל צורכו עקר לא יחזיר וקסבר מתני' להחזיר תנן כו' ושיהוי זה אינה הטמנה אלא כגון כסא של ברזל והקדירה יושבת עליו והיא תלוי' או באבנים [או] כיוצא בזה אבל הטמנה ע"ג גחלים ד"ה אסו' דקיי"ל הטמנה בדב' המוסיף הבל אסור ואפי' מבעוד יום ע"כ פר"ח זצ"ל. משמע מלשונו שלהשהות ע"ג גחלים ממש אסור ומלשון רש"י שפירש ואנן דמשהינן ע"ג כירה שאינה גרופה משמע שאף על הגחלים מותר לשהות וכותי' מסתברא דתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואוקמא רב אלעאי א"ר כדי שיצולו כמאב"ד דהיינו כחנניא ואוקמא רב אשי בבשרא אגומרי ש"מ דחנני' דהלכתא כותי' סבר דכל שהוא כמאב"ד מותר לשהותו ע"ג גחלים ממש ותו דתנן בהדיא ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פני' הא קרמו פני' משהינן לה על גבי גחלים ממש ואע"ג דמלשון רש"י משמע דבחררה שבתנור עסקינן מ"מ הא איהו נפשיה פירש דבתנור שאינו גרוף וקטום עסקינן ולל"א נמי שפירש שאין שייך בו גריפה מפני שמוסיף הבל טובא הרי הוא כמו גחלים ותו דאין נראה כלל לומר דבחררה שבתנור עסקינן דא"כ ליערבינהו וליתננהו אין נותנין את הפת ולא חררה לתוך התנור עם חשיכה אלא כדי שיקרמו פני' אלא מדלא תני הכי ש"מ דבחררה ע"ג גחלים ממש עסקינן וש"מ דכל שהוא כמאב"ד דהיינו שנתבשל שליש מותר לשהותו ע"ג גחלים ממש דהואיל שהי' שם מבעוד יום לא חיישינן דילמא אתי לחתויי אבל ודאי להטמינו בתוך גחלים לצורך מחר בהא ודאי מסתברא בפר"ח דאסור דהא קיי"ל דאין טומנין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה וכן ריב"א זצ"ל ור"ת זצ"ל אוסרין להטמין בגחלים. מעתה תימה שבכל רינוס וצרפת מטמינים בגחלים אבל כמו שאנו רגילים בארץ כנען שאנו מטמינים בתנור וטחין פי התנור בטיט לכ"ע שרי כדאמ' ספ"ק איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי דברחא נמי ושריק שפיר דמי כי פליגא דברחא ולא שריק רב אשי שרי וכ"ש האי דידן דשריק פי תנור בטיט וגם שהוא בשיל כדאמ' התם לעיל בשיל שפיר דמי אבל הטמנת בני רינוס וצרפת שמטמינים בגחלים אתיא בגמגום ופי' ה"ר יוסף דאורלינש זצ"ל דהא דאסרינן להטמין בכל דבר המוסיף הבל וכ"ש בגחלים היינו דוקא היכא דבשיל ולא בשיל כמאב"ד אבל היכא דבשיל כמאב"ד דהיינו שנתבשל שליש א"נ קידרא חייתא ההוא שרי להשהות אפי' בגחלים וכ"ש בשאר דברים המוסיפים הבל כדאמ' ספ"ק והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים האי קידרא חייתא שרי לאנוחא בתנור ע"ש עם חשיכה מ"ט כיון דלא מטא לאורתא אסוחי אסח דעתי' מניה ולא אתי לחתויי בגחלים בשיל שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור ואי שדא בה גרמא [חייא] שפיר דמי. ופירש"י והשתא דאמר מר דהא דהנחת קדירה לא אסירא אלא משום חתייה האי קידרא חייתא ש"ד. להשהות לכתחילה מבעוד יום בתנור והיא מתבשלת כל הלילה דודאי חייתא לאו אדעתי' למיכלה לאורתא אנחה התם ומשום למחר לא אתי לחתויי שהרי יש לה שהות גדול ולא דמי לעססיות ותורמוסין שאין כל הלילה והיום די להם. ובשיל שפיר דמי. מבושלת כל צורכה שפיר דמי להניחה דלא בעי' חיתוי. שדא בה גרמא חייא לאו דעתי' למיכל' לאורתא. ע"כ רש"י. ובשיל ולא בשיל ה"ט דאסור חיישינן שמא ימלך לאוכלה הלילה ויחתה בגחלים למחר בישולי'. דשדא בה גרמא לא חיישינן שמא ימלך דודאי אסח דעתא מיני' עד למחר אך הקשה על מה שרש"י מפרש בשיל היינו שנתבשל כל צורכה וה"ר יוסף רוצה לומר שבשיל היינו כמאב"ד וע"י הדחק ראוי' לאכילה לא אתי לחתויי. וראיה לדבר שפר"ח בשרא אגומרי אא"כ נצלה כל צורכו וקיי"ל כרב אשי דמוקי לה בבשרא אגומרי ולהדיא א"ר אילעא א"ר דכדי שיצולו דמתני' היינו כמאב"ד שכמו כן אפסיק לקמן שמצטמק ויפה לו מותר ולא חיישיגן דילמא אתי לחתויי. וכפי זה הפי' יש לקיים מנהג בני רינוס ובני צרפת. ואם ראית הלכה רופפת בב"ד צא וראה איך הצבור נוהגין. כפי מה שפירשנו שמותר להשהות קדירה ע"ג גחלים ממש כמו שאנו עושין בע"ש שאנו משהים קדירה ע"ג גחלים עד שבאים מבית הכנסת וגם כמו שפסק ה"ר [יוסף דאורלינש] שמותר להטמין קדירה חייתא וקדירה שנתבשלה שליש בגחלים. מעתה איך נסיר אותה מן הגחלים בשבת ובשלמא במקום שעומדת על הגחלים נראה אפי' בשבת שמותר לומר לעכו"ם שיסיר אותה מן הגחלים שהרי אינו מנענע גחלים ואפי' ישראל עצמו יכול להיות שמותר לו להסירה משם הואיל שאינו מנענע את הגחלים וגם אינו מתכוין לבערם ויכול להיות שלא יתנדנדו הגחלים כלל ממקומן ואע"ג דתניא ס"פ במה מדליקין סילק המסלק היינו שלכתחילה יש לסלק מע"ג הכירה מע"ש ואם שכח מסלקה אפי' בשבת וכ"ש שמע"ש יכול לומר לעכו"ם שיסירנה בשבת מע"ג הגחלים אלא היכא שהקדירה טמונה בגחלים (אי) א"י האיך שרי לעכו"ם שיסירנה משם דהא קיי"ל כל שאתה זכאי בעשייתו אתה זכאי באמירתו וכל שאין אתה רשאי בעשייתו אי אתה זכאי באמירתו וכאן אי אתה זכאי בעשייתו דת"ר ס"פ [ספק] אבל החותה בגחלים בשבת חייב חטאת רשב"א אומר משום ר"א ברבי צדוק חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות אלמא דכל החותה גחלים בשבת הרי הוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות מעתה כשמסיר הקדירה מתוך הגחלים מכבה עליונות ומבעיר תחתונות (הוא) [אבל] שרי לי' למימר לעכו"ם מפני מה לא הסרת קדירה מעל גבי הכירה בשבת שעברה ועי"כ הוא מרגיש ומסירה למחר מע"ג גחלים ושרי. ועתה שפרשנו שמותר להשהות ע"ג כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה מותר להשהות אפי' מצטמק ויפה לו דא"ר שמואל בר יהודה אמר ר"י כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עלי' חמין שהוחמו כ"צ ותבשיל שבישל כל צורכו אפי' מצטמק ויפה לו א"ל ההוא מרבנן לרב שמואל בר יהודה והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מצטמק ויפה לו אסור א"ל אטו לית אנא [ידע] דא"ר יוסף אר"י אמר שמואל מצטמק ויפה לו אסור כי קאמינא לר' יוחנן קאמינא פר"ח ואע"ג דרב ושמואל פליגי הא קיי"ל כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל וזה שאמר רב עוקבא ממישן לרב אשי אתון דמקרביתון לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל לא משום דהלכתא כותייהו אלא לעולם הלכה כר"י דשרי אבל אתון דנהיגתון איסורא כרב ושמואל הו"ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ואי אתה רשאי להתירה בפניהם. ע"כ פר"ח. ותו פר"ח דהא דאמר ר"נ (ב"י) מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר כללא דמילתא כל דאית לי' מיחא מצטמק ורע לו הוא בר מתבשילא דליפתא דאע"ג דאית בי' מיחא מצטמק דפה לו הוא וכו' האי כללא לדברי רב ושמואל קאמר ולית הילכתא אלא כר"י דהא סייעי' רב עוקבא ממישן ע"כ פר"ח. וז"ל ה"ג. קידרא דמטו בישולא מבעוד יום אם מצטמקת ויפה לה אסור להשהותה ע"ג כירה בשבת דכיון דבעי למיכל מינה בין השמשות מסרהיב ומפרש להנורא ובתר דקדיש יומא משתלי ואתי לחתויי בגחלים ואם מצטמקת ורע לה מותר להשהותה ע"ג כירה גרופה וקטומה דמסקינן שמעתין אר"נ מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר כללא דמילתא כל דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו הוא לבר מתבשילא דליפתא דאע"ג דאית בי' מיהא מצטמק ויפה לו הוא וה"מ דאית בה בישרא אבל לית בה בשרא מצטמק ורע לו הוא וכי אית בי' בישרא נמי לא אמרן אלא דלא קבעי לה לאורחין אבל קבעי לה לאורחין מצטמק ודע לו הוא לפדא דייסא ותמרי מצטמק ורע לו הוא והלכתא מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר ע"כ ה"ג. מיהו אנן קיי"ל כפסק רש"י וכפר"ח שכן עמא דבר ואמרינן פ"ק דביצה רב ור"י הלכה כר' יוחנן הילכך לפי מה שפירש' דהיכא שנתבשל כמאב"ד דהיינו שנתבשל שליש שמותר להטמינו בגחלים מעתה מותר להטמין בגחלים תפוחים חיים כי הם ראוים לאכילה יותר משנתבשל כמאב"ד וה"ה לבצים חיים ומים כדי שיהו חמים לצורך מחר הכל מותר להטמין בגחלים לצורך מחר אבל לצורך ליל שבת נראה שאסור שמא יחתה בגחלים כדי למהר בשולם ובצמפנ"א נוהגים לגרוף מקום המדורה שדולק בה האש כל היום ומניחין שם הקדרות עם חשיכה ואח"כ מניחין עליהם כרים וכסתות ומקום המדורה משתמר חומה ודבר זה מותר ואפי' שלא נתבשל שליש כי הכרים והכסתות אינם מוסיפים הבל אבל יש רגילים ליתן תפוחים בין קדרות חמות מבעוד יום ואינם מתבשלים עד שישימו הכרים והכסתות עליהם משחשיכה זה נראה לרבינו יצחק בר שמואל שאסור וחשיב כמבשל בשבת מאחר דבלא הכרים לא היו מתבשלים ע"י שחום יש לו אויר ויוצא ומתקרר וכשנותן עליהן מחזיק חומן בתוכן ומתבשלין בשבת הלכך צריך ליתן הכרים עליהם מבעוד יום בזמן שישימו שם בצים ותרנגולים. ראיתי בצרפת בבית מורי ר' יהודא בר' יצחק שפעמים מקררים צלנ"ט שלהם דהיינו טמון ובשבת טרם עת האוכל מדליקין העבדים אש סמוך לקדרות כדי שיתחממו בטוב ויש שמסלקין אותם ונותנים אותם סמוך לאש ומפרשים להיתר מפני שאין לחוש לאוסרן דמסתמא חמין הן קצת קרוב להיד סולדת וכשמוסיפים להם חום מותר שהרי גם בישול אין להם ואפי' יתקררו הרבה אין לאוסרן שגם כונתן בעבורם הן ואפי' מתכוני' בעבור ישראל אין לחוש דמסתמא אין ישראל רוצה בכך שאילו ידעו שהקדירות נתקררו לגמרי לא היו מניחים לחמם אותם כלל וכשהעבדים עושים לאו כל כמינייהו לאסור לנו התבשילים בעל כרחנו ובחופות רגילים לעשות כן עבדיהם ואין איש נמנע מלאוכלן וגם ר"ת זצ"ל ושאר גדולי הדור כולם מתירין. מיהו נכון ודאוי שלא לנהוג כן משום דאוושא מילתא ואיכא זילותא דשבתא וכל מדינה דלא שכיחי בה רבנן ראוי לאסור עליהם דבר זה:
18
י״טתנן אין נותנין את הפת לתוך התנור עם חשיכה. איני יודע איך פי' המשנה ) אם בפת שרוצה לאוכלו בשבת עסקינן או בפת שאינו דוצה לאכלו כ"א לאחר השבת דומיא (דעששית) [דעססיות] ותורמסין וחביות של מים כדתניא ספ"ק ובסמוך אפרש שא"ת שבפת שרוצה לאכלו בשבת עסקינן הא לא איפשר דאסור לרדותה בשבת כדפירש"י רפ"ק גבי בעיא דרב ביבי בר אביי דרדית הפת שבות הוא ונגזרה במנין ואין לומר דהויא שבות קודם שנאפה מפני שעיסה הוא עדיין אבל לאחר שנאפה אפי' שבות אינו מפני שפר"ח גבי בעיא דרב ביבי בר אביי דהדביק פת בתנור התירו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא התירו ולא אפשיט וקשה לן מכדי רדיית הפת חכמה הוא ואינה מלאכה דגרסינן פ' כל כתבי הקודש תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה וכיון שאינה מלאכה אמאי לא פשטו בה להתירא וקבלנו מרבותינו כי בעיא זו להתיר לו בפטור ומותר היא לפיכך לא אפשיטא ויש אומר כי רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה אבל רדייתה בעודה עיסה כדי שיקדמו פניה מלאכה היא הלא תראה הפת האפויה איפשר לרדותה בסכין וכיוצא בה אבל העיסה אי אפשר לרדותה אלא בידים שנמצא כמו לש ועורך ומתקן הוא ואינו מקלקל ולפיכך לא הזכירו הא דתני דבי שמואל כלל ללמד כי אינו דומה זה לזה כלל ע"כ פר"ח. הרי למדנו שלאחר שנאפה ויכול לרדותה בסכין אז יש בו איסור שבות ואיסורא בשבת ומעתה הואיל ורדייה אסורה בשבת כמו תקיעה האיך מדביק פת בתנור הואיל שלמחר אינו יכול להוציאה ולרדותה ופרק כל כתבי הקודש ת"ר שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל מזון ג' סעודות ואומר לאחרי' בואו והצילו לכם וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין איני והא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר ורדיית פת שהיא חכמה ואינה מלאכה ואפ"ה כמה דאפשר לשנויי משנינן הא למדת שאפי' מפני הדליקה לא התירו לרדות כי אם מזון שלש סעודות הא אי לאו דליקה היה אסור להציל אפי' מזון ג' סעודות אע"ג דלית ליה אחר ואם נפשך לומר שאין בו שבות כ"א במרדה אבל בסכין אפי' שבות אין בו ומותר לכתחילה הא [ליתא] דא"כ מה פריך מדתנא דבי שמואל וכי לא יותר טוב שיעשה בכה"ג שאפי' שבות לא יהיה בו ואיהו נמי דמשיב לו כמה דאיפשר לשנויי משנינן הכי הוה ליה להשיב מפני שהסכין אפי' שבות אין בו. ותו גבי בעיא דרב ביבי בר אביי אמאי לא אפשיטא מכדי קא שקיל וטרי תלמודא כדי שלא יתחייב חטאת ואי אין שבות ברדיית הפת כי אם דוקא במרדה ירדנה בסכין או בעץ ויקיים שניהם גם על שבות לא יתחייב גם לאיסור סקילה לא יבוא אלא ש"מ דרדיית הפת בכל ענינים אפי' בסכין ואפי' בעץ אית בה משום שבות. מעתה אמאי נותן הפת בתנור סמוך לחשיכה הואיל ואינו יכול לרדותה [מן] התנור ואם נפשך לומר דרדיית פת אינה אסורה אלא היכא שנדבק הפת בתנור אבל הכא מיירי כגון שנותן פת בתנור ואינו מדביקו בדופני התנור הא נמי [ליתא] שהרי פרש"י בגמרא דבהדביקו מיירי ותו הואיל שכבר נאפה ויכול להוציאה אפי' בסכין מה לי הדביקו ותו דכל נתינת הפת בתנור קרי הדביקו והא דלא תני במתני' אין מדביקין כדאמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור וכדתניא ושוהה כדי לצלות דג קטן ולהדביק פת בתנור משום דאגב דתני אין נותנין אונין של פשתן ואין נותנין עורות לעבדן (הכי) [תני] נמי אין נותנין את הפת. מעתה הואיל ואתבריר לן דרדיית הפת אסורה אין לפרש דאיירי בפת שרוצה לאכלו בשבת דלא מצי לרדותו ואי לאו דתני דומיא דחררה ע"ג גחלים דההיא כשרוצה לאכלה בשבת עסקינן כדמוכח פ' כירה דאמר רבא תרויהו תננהי וכו' הייתי מפרש מתני' כגון שרוצה לאכלה במוצאי שבת וביום הכפורים שחל להיות בשבת. ודוקא שקרמו פניה שרי הא לא קרמו פניה אסור כדת"ר ספ"ק לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך תנור ע"ש עם חשיכה ואם עשה כן אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו. ופרש"י עססיות ותורמוסין מיני קטנית וצריכין בישול יותר. בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. ע"כ רש"י. והיכא שיש שהות כדי שיקרמו פניה לא מוכח כמבשל משבת לחול אבל סמוך לחשיכה אסור מפני שנראה כמבשל משבת לחול וכבר הי' אוסר ר"י הלבן זצ"ל להטמין הטמון מערב יוה"כ לאכול במוצאי יה"כ ולא שמעתי טעמו ונרא' בעיני דהיינו טעמו שנראה במבשל ביום הכפורי' לחול ותו שהוא (מתחמם) [מתענה] כל היום ואגב שהתענה ורעב חיישינן דילמא אתי למיכל מניה מיד במוצאי יום הכפורים ולא ימתין בכדי שיעשו ונראה בעיני שכן הוא כדבריו דאסור כדתניא לא תמלא קדרה עססיות ותורמסין וכו' משמע להדיא דאסור לכתחילה מפני שנראה במבשל משבת לחול דאין שייך בכאן לאסור משום שמא יחתה הואיל ולא בעיא ליה עד מוצ"ש וכן ראיתי כתוב בשם אנשי אספמיא שעשו סמיכה שלא להטמין מערב יום הכפורים וכן אוסר ה"ר אלעזר בר נתן אבל מר רב נטרונאי גאון אמר אין איסור בדבר והעושה אין ממחין בידו וכן הלכה:
19
כ׳תנן ספ"ק ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שתאחז האור ברובו ד' יהודה אומר בפחמין כל שהוא. פרש"י ומאחיזין את האור. מעט בעצים של מדורת בית המוקד שהיתה בעזרה והיא מתבערת והולכת משתחשך ולא חיישינן שמא יהו כהנים צריכין להבעירה משתחשך כדמפרש בגמרא מפני שהכהנים זריזין הם שכולם הן בני תורה וזריזין ונזכרין ולא [אתו] לחתויי משתחשך ע"כ רש"י. בית המוקד לשכה גדולה היא שהכהני' מתחממין שם במדורות אש הנסקת בה תמיד מפני שהולכים יחפים על רצפת שייש בעזרה כדתניא בזבחים הואיל ורצפה מקדשת דכתי' קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקדשים מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. ובגבולין צריך להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחז האור ברובו. די"א אם היתה מדורת פחמין אין צריך להאחיז בהן האור אלא כל שהוא והיא דולקת והולכת דאין דרכה להיות כבה והולכת ואין צריך לחתות בה. ע"כ רש"י. גמ' מאי רובו אמר רב רוב כל אחד ואחד ושמואל אמר כדי שלא יאמרו הבא עצים ונניח תחתיהן תני ר"ח לסייועה לשמואל כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה ע"י דבר אחר. ופי' רש"י כל אחד כל עץ ועץ ולא תימא כיון שאחזה ברוב מנין העצים. ושמואל אמר כדי שלא יהא צריך לומר הבא עצים דקים ונניח תחתיהם להבעיר את אלו. תני' ר"ח לקמן בפ' במה מדליקין לגבי מנורה להעלות [נר תמיד] שתהא שלהבת עולה מאליה אלמא בכה"ג הוי הדלקה משום ר' יצחק לוי מצאתי. וקשה לי דרמי בר חמא קתני לה [התם] ועוד דלאו מתניתא היא אלא הוא אמר לה בפירושא דמתני' אחריתא ושאר רבותינו תני לה לענין מדורה ואני מצאתי אותה בת"כ לענין מנורה. ע"כ רש"י. פר"ח והלכתא כשמואל דתני ר' חייא לסיועה. עץ יחידי רב אמר ברוב עבי' ואמרי לה ברוב הקיפו אמר ר"פ (הלכתא) [הלכך] בעינן רוב עוביו ובעינן רוב הקיפו פרש"י רוב עוביו שיכנס האור (ברוב) [בתוך] עוביו עד רובו. רוב הקיפו מבחוץ. ופר"ח עץ יחידי אסיקנא בעינן רוב עוביו ורוב הקיפו:
20
כ״אתנן ס"פ במה מדליקין שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם והדליקו את הנר: גמ' מנא ה"מ אריב"ל דא"ק וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא פי' וידעת כי שלום אהלך זו הדלקת הנר שהוא משום שלום ביתו ופר"ח מנלן דצריך הדלקת נר בשבת שנאמר וידעת כי שלום אהלך ואין שלום אלא באור שנאמר וירא אלקים את האור כי טוב ואמרינן לעיל ותזנח משלום נפשי א"ר אבהו זו הדלקת הנר בשבת ופרש"י ובמקום שאין רואין אין שלום שהולך ונכשל ואוכל באפילה. ופקדת נוך היכן יהא ביתך דהיינו ערובי תחומין שבמקום ערובו שם ביתו ולא תחטא לאכול דברים שאינם מתוקנים דהיינו שצריך לעשר מע"ש. ואני שמעתי בשם ריב"א ובשם השאלתות דרב אחאי דכל שלשתם נפקי לן מוידעת כי שלום אהלך הדלקת הנר כדפרי' וערובי חצירות נמי כדאמרי' בתנחומא פרשת ויהי כל הארץ שפה אחת גו' אריב"ל לא התקינו ערובי חצירות אלא מפני דרכי שלום כיצד אשה משלחת את בנה אצל חברתה והיא גונחת עליו ומנשקתו ואמו אומרת וכן היא אוהבת אותו והי' בלבי עליה ונמצאו עושות שלום ע"י ערוב והאי טעמא שייך נמי בערובי תחומין. עישו' נמי כדאמרי' בב"מ במשלם שערא מכדא (נקיט) [נקיש] ואתי תיגרא וכשלא יעשר הרי אין להם מה לאכול (ונקיט) [ונקיש] ואתי תיגרא והא דלא תני נמי הטבלתם את הכלים משום דלא תני [אלא] אלו דברים המותרים בחול ואסורי' בשבת כגון לעשר לערב ולהדליק שאינם חובה בחול דמותר לאכול אכילת עראי בלא מעשר אבל הטבלת כלים בחול נמי אסור לאכול בו עד שיטביל. פירש"י עשרתם פירותיכם האלו לסעודת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר וערבתם ערובי תחומין וחצירות והני תרי שייכי לממרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשו אבל בנר לא שייך לומר הדלקתם דדבר הנראה לעין הוא והא קחזי אי אדליק אי לא אדליק. ע"ב רש"י. ולפירש"י משמע שאינו ר"ל שהדלקת הנר הוי קבלת שבת אבל לפי ה"ג שפי' שהדלקת הנר הוי קבלת שבת יש לפרש דהכי קאמר עשרתם וערבתם מעתה הדליקו את הנר ותקבלו את השבת שהדלקת הנר הוי קבלת שבת שכך משמע מלשון ה"ג וזה לשונם שכתבו בהלכות חנוכה והיכא דקא בעי אדלוקי נר חנוכה ונר שבת ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק דשבת דאי מדליק דשבת ברישא איתסר לי' לאדלוקי דחנוכה משום דקבלה לשבת עלויה ע"כ ה"ג. וה"ר שמשון זצ"ל הי' משיב על דבריה' דתני' ס"פ ב"מ דתנא דבי (שמואל) [ר' ישמעאל] שש תקיעו' תוקעין בע"ש [התחילו לתקוע] תקיעה ראשונה נמנעו העומדין [בשדה] מלעדר ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדה ואין הקרובים רשאי' ליכנס לעיר עד שיבואו רחוקים ויכנסו כולם יחד ועדיין חנויות פתוחות ותריסין מונחות התחילו לתקוע תקיעה שני' נסתלקו תריסין וננעלו החנויות ועדיין חמין מונחין ע"ג כירה וקדירות מונחות ע"ג כירה התחיל לתקוע [תקיעה] שלישית סילק המסלק הטמין המטמין הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת. ורוצה לומר ה"ר שמשון שמאחר שהיו שוהין כדי לצלות דג קטן וכדי להדביק פת בתנור ש"מ שלאחר הדלקה היו צולין ומדביקין פת בתנור וש"מ דהדלקת נר לא הויא קבלת שבת עד שיתפלל כדמוכח פרק תפילת השחר בברכות דתפילת שבת הוה קבלת שבת ומיהו לאו קושיא הוא שאני אומר שלאחר הדלקה לא הי' צולה וגם לא הי' מדביק שהרי אינו יכול לרדותו בשבת אלא הי' שוהא כדי שלא יהא נראה כשובת מתוך הדלקה משום דמחזי כמדליק בשבת ותדע דהא אפי' על התקיעה הי' מקפיד רשב"ג שהיו שובתין מתוך מריעין ושפיר מצינן למימר דהדלקת נד הויא קבלת שבת והכי מוכח בתנחומא פ' איש כי ידר נדר דמסיק התם חזן הכנסת נוטל את החצוצרות ועולה לגג גבוה שבעיר ותוקע כל מי שהי' רחוק מן העיר נפטר ממלאכתו וחזר ובא ותוקע תקיעה שניה הקרובין נכנסין לעיר תוקע שלישית והיו טומנין את החמין ומדליקין את הנר גמר מלתקוע היתה קדירה ע"ג כירה מניחין אותה בארץ ואם היתה הנר ביד אשה מניח' אותה בארץ הרי אתה רואה דכל זמן שהי' תוקע היתה מדלקת וכשגמר מלתקוע אפי' בטלטול אסור ש"מ שהדלקת הנר הוא קבלת שבת. וז"ל הזהיר והזהיר הקב"ה את ישראל שישמרו את השבת וכיון שמדליקין נרות לכבוד השבת אסור להם להדליק אלא מבעוד יום שנאמר לא תבערו אש בבל מושבותיכם ביום השבת וצריך אדם שיגמור כל מלאכתו מבעוד יום שנא' ששת ימים תעשה מלאכה וגומ' וכיון שהחמה שוקעת בערב שבת אסור ליגע במלאכה ואם ראה החמה ששקעה ולא הדליק את הנר אסור להדליק עכ"ל והכי מוכח ס"פ ד' מיתות בסנהדרין דתניא כשחלה ר' אליעזר נכנסו חכמים אצלו והוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו אותו היום ע"ש הי' ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ לו תפיליו גער בו ויצא בנזיפה אמר להם כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה אמר להו דעתי' ודעת אמו נטרפה איך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות ופירש ה"ר אליעזר דצירנוס זצ"ל דה"ק הי' להם לכתחילה להדליק נר ואח"כ לסלק תפילין ומדקאמר איך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות משמע אבל אם היתה חליצת תפלין מלאכה הוה ניחא לי' לר"א שהי' חולץ לו קודם הדלקה מפני שלאחר הדלקה לא הי' יכול לחלוץ ותו דהורקנוס בנו מ"ט רצה לחלוץ קודם הדלקה אלא שהי' סבור שגם זה אסור אחר הדלקה ש"מ דהדלקת נר הוי קבלת שבת ואמרי' נמי לעיל דביתהו דרב יוסף מאחרה ומדלקה אמר לה רב יוסף תנינא לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש [וכו'] סברה לאקדומי א"ל ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר ופירש"י מאחרה ומדלקה נר של שבת סמוך לחשיכה. לא ימיש קרא יתירא הוא ולהך דרשה דכתיב ויי הולך לפניהם עמוד ענן של יום משלים אורו לעמוד האש שעמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן אלמא אורח ארעא בהכי לאקדומי בעוד היום גדול. תנינא אני שונה שלא יקדים דלא מנכרא שהוא לשבת. ע"כ רש"י. אלמא הואיל שהיתה מדלקת נר של שבת סמוך לחשיכה ש"מ דלאחר שגמרו כל צורכי שבת היו מדליקין את הנר ומקבלים את השבת ורב יוסף [לא הקפיד אלא] על שלא היתה מדלקת מבעוד יום ולא על דבר אחר. וההוא סבא נמי דתני שלא יקדים מפני כדי שיהא נראה שנר זה לכבוד שבת ולקבלת שבת וגם הקפיד שלא לאחר מפני שלא יהא נראה כשובת (מפני) [מתוך] הדליקה משום דמחזי כמדליק בשבת כדפי' לעיל. והכי מוכח בספר המקצעות שהדלקת נר הוי קבלת שבת גבי מעשה אחד שכת' רב שרירא גאון ולקמן אפרש גבי קבלות שבת בטעות. ומעתה הואיל שפירשנו דהדלקת נרות הויא קבלת שבת נראה בעיני דמי שהדליק נרות בביתו והולך לבית הכנסת שאסור לו להדליק נרות בבית הכנסת שכבר קבל עליו השבת וע"כ מנהג כשר הוא במלכותנו בארץ שלאחר הקדושה מכריזין השמשים והתנוקות להדליק נרות של שבת כי כבר יש [שהות] לקבל שבת ולפרוש מן מלאכות וגם עדיין יש שהות כדי לצלות דג קטן וכדי להדביק פת בתנור ומי שהיה מדליק נרות שבת ומתנה ע"מ שלא יאסר עדיין בכל מלאכות נראה בעיני דבטלה דעתו [דהרואה] אומד דלאחר שקבל עליו השבת עושה מלאכה ומנהג כשר הוא להדליק תחילה כל נרות שבבית ואח"כ נרות שע"ג השלחן כי אותו נר הוא הכא לכבוד שבת וצריך בחנוכה להדליק תחילה נר דחנוכה ואח"כ נרות של שבת כמו שפרשו ה"ג. והיכא שמדליק נר שבת היה אומר רבינו משולם זצ"ל שאין לברך להדליק נר שבת דאמרי' לעיל פ' במה מדליקין גבי אין מדליקין בעטרן ואמרי' בגמ' מ"ט א"ר מתוך שריחו רע גזירה שמא יניח ויצא א"ל [אביי] ויניחנה ויצא א"ל שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה והי' מדקדק מדקרי להו חובה ולא מצוה ה"ה במים אחרונים שהם חובה ואין טעונים ברכה ועוד תדע שאין עיקר מצות הדלקה שאם היה דולק והולך מבעוד יום אינו חייב לכבותו ולחזור ולהדליקו לכבוד שבת כמו שהוא חייב בנר חנוכה. והשיב עליו ר"ת זצ"ל דמאי דדייק לשון חובה לאו ראיה הוא דלא דמי למים אחרונים שזו חובה לשם מצוה כתקיעת שופר ולולב. ומים אחרונים חובה משום סכנה מפני מלח סדומית ולא משום מצוה ואי לאו מלח סדומית אינה חובה כלל הלכך אין לברך עליהם אפי' היכא דאיכא מלח סדומית. והא דדייק שאם היה דולק מבעוד יום שאינו חייב לכבותו ולחזור להדליקו אומר ר"ת דאדרבה יכול להיות שחייב לכבותו ולחזור להדליקו שכן נשים בצרפת נוהגות שאם היה דולק מבעוד יום גדול מכבות אותו וחוזרות ומדליקות ותו דאפי' משכחת משנה או ברייתא שאין צריך לכבות ולחזור ולהדליק אעפ"כ כי מדליק מצוה קא עביד וחייב לברך מידי דהוה אכסוי הדם שאם כסהו הרוח פטור מלכסות ואעפ"כ כי מכסה ליה מברך עליה ותו הביא ראיה מה"ג שפסקו שאם הדליק נר שבת שאסור אח"כ להדליק נר חנוכה דהיינו מפני שבירך להדליק נר של שבת שאל"כ במאי קבליה לשבת עליה. ונראין דברי ר"ת והלכה כדבריו ואמרי' פרק הרואה בירושלמי המדליק נר בלילי יו"ט אומר אקבו"צ להדליק. נר לכבוד יו"ט ואין צריך לומר זמן. בלילי שבת אומר אקבו"צ להדליק נר לכבוד שבת ופ' המביא כדי יין ירושלמי המדליק נר לילי יו"ט אומר אקבו"צ להדליק נר של יום טוב. ומצוה זו הדלקת נר לנשים נתנה דתנן על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. ומפרש בגמרא למה בשעת לידתן. ואמר בתנחומא ריש פרשת אלה תולדות נח. ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לידתן כך שנו רבותינו על שלש עבירות ושלש מצות הללו מן התורה. נדה. ואשה כי תזוב זוב דמה. ואשה כי תהיה זבה. חלה מניין ראשית עריסותיכם. נר השבת מנין וקראת לשבת עונג ולמה נצטוו הנשים על מצות הללו אנו מוצאין שאדם תחילת ברייתו של עולם ובאתה חוה ושפכה את דמו ששמע לה ומת שנא' כי עפר אתה ואל עפר [תשוב] אמר הקב"ה תנתן לה דם דנדה שיתכפר לה על אותו דם ששפכה. ומצות חלה למה שאדם היה חלתו של עולם כך שנו רבותינו כיון שהאשה נותנת מים בעיסה נוטלת חלה כך עשה הקדוש ברוך הוא אמר רבי יוסי כן קצרתה כיון שנתן הקב"ה מים ע"ג האדמה מיד הגביה אדם חלתו מן האדמה שכן כת' ואד יעלה מן הארץ מיד ויצו ה'. ומצות הנר למה שהי' אדם נדו של עולם שנא' נר אלקים נשמת אדם ובאת חוה וכבתה אותו אמר הקב"ה ינתן לה מצות הנר שיתכפר לה על אותו הנר שכבתה לכך נצטוו הנשים על הדלקת הנר בשבת ע"כ תנחומא. ספ"ק אמרינן אמר עולא המדליק נר צריך שידליק ברוב היוצא [ופירש"י] מראש הפתילה. ע"כ רש"י:
21
כ״בבמה מדליקין ובמה אין מדליקין. [אין מדליקין] לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך [כו'] אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד: תניא ארשב"א אין מדליקין בצרי וכן הי' רשב"א אומר הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. ר' ישמעאל אומר כל היוצא מן העץ אין מדליקין [בו] ר"י בנו של ר"י בן ברוקא אומר אין מדליקין אלא בהיוצא מן הפרי ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשומין מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים מה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות מה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם אלא נפט אין לך אלא מה שמנו חכמים אין מדליקין ומדליקין בשמן דגים ובעטרן. פרש"י אין מדליקין בצרי כדמפר' לעיל ועוד כדקתני ואזיל דאינו בא [מן הפרי] אלא מעץ ושרף בעלמא הוא והו"ל כזפת ואינו נמשך ל"א וכן הי' רשב"א אומר כו' לאו טעמא דמילתא יהיב לה אלא ה"ק ועוד הי' אומר ר"א בצרי. עצי הקטף. כך שמם. מן הפרי לאפוקי שמן דגים ועטרן וצרי. אין לך לפסול אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין בהם. כגון פסולי שמנים דמתני'. ומדליקין בשמן אע"ג דדמי לחלב ואין יוצא מפרי ובעטרן ואע"ג דמזפת קאתי ע"כ פרש"י. פר"ח דהלכה כריב"נ הלכך מדליקין בשמן שומשמין ובשמן אגוזים ובשמן צנונות ובשמן דגים ובשמן פקועות בעטרן ובנפט אבל אין מדליקין לא בזפת ולא בשעוה לא בשמן קיק ולא בשמן שריפה לא באלי' ולא בחלב. תני זפת. זיפתא. שעוה. קירותא. תנא ע"ב פסול [פתילות ומכאן ואילך פסול] שמנים פשיטא שעוה אצטריכא לי' מהו דתימא למיעבד מיני' פתילה נמי לא קמ"ל. פירש"י ע"כ עד ירוקה שע"פ המים פסול פתילות ומכאן ואילך פסול שמנים שלא יתן חתיכת זפת או שעוה בנר במקום שמן. שעוה אצטריכא ליה. לפי [שרגילין] לעשותה כמין פתילה ארוכה והפתילה בתוכה כמו שאנו עושים מהו דתימא לפתילה נמי קאסר לה קמ"ל ע"כ רש"י. איני יודע על מה אנו סומכים שאנו מדליקין בחלב בערבי שבתות דתנן וחכ"א אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו:
22
כ״גפרק מקום שנהגו בתחילתו תניא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובמוצאי שבת ובמוצאי יום הכפורים ובמוצאי ימים טובים ובכל מקום שיש בה נדנוד עבירה לאתויי תענית צבור אינו רואה סימן ברכה לעולם. ת"ר יש זריז ונשכר [ויש זריז ונפסד יש שפל ונשכר] ויש שפל ונפסד. זריז ונשכר דעביד כולי שבתא [ולא עביד במעלי שבתא. זריז ונפסד דעביד כולי שבתא] ועביד במעלי שבתא שפל ונשכר דלא עביד כולי שבתא [ולא] עביד במעלי שבתא שפל ונפסד דלא עביד כולה שבתא ועביד במעלי [שבתא] אמר רבא הני נשי דמחוזא אע"ג דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא משום מפנקותא הוא דהא כל יומא נמי לא עבדן אפ"ה שפל ונשכר קרינא בהו. נראה בעיני דהאי דאסר הכא מלאכה בע"ש מן המנחה ולמעלה היינו דוקא מלאכה קבועה שאסור לקבוע עצמו במלאכה כדי להשתכר בה מפני שצריך לעסוק בצורכי [שבת] אבל מלאכה בעלמא שהוא לשעה ואינו קובע עצמו עליה ההיא ודאי שריא כדתנן פ"ק דשבת בש"א אין שורין דיו וסממנין וכרישין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין:
23
כ״דפרק במה מדליקין בסופו אר"י אמר שמואל כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה א"ר יוסי בר אבין לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים [שאין] נראין [אלא] בלילה. אלא בינונים. ירושלמי ריש פרק קמא דברכות כמה כוכבים יצאו ויהא לילה רבי פנחס בשם ר' אבא בר פפא כוכב אחד ודאי יום שנים ספק לילה שלשה [ודאי] לילה [כו'] אמר רבי יוסי בר אבון ובלחוד דמתחמי תלתא כוכבים מן כוככיא וכן הלכה דבשלשה כוכבים בינונים הוי לילה לכל דבר והכי פריך סתמא דתלמודא דפ"ק דפסחים ופ' הקורא את המגילה למפרע דהא קיי"ל דעד צאת הכוככים לא הוי לילה וילפי' לה מקראי פ' הקורא ורפ"ק דברכות ור"י ור' נחמי' ור' יוסי דאפליגו בבין השמשות ס"פ במה מדליקין מודו כולהו דבשלשה כוכבים בינונים הוי לילה אלא שר' נחמי' סובר חצי מיל קודם הראות כוכבים בינונים ספק אם היתה לילה אם לאו ולר"י אומר אין ספק כי אם כהרף עין כך פירש"י דפ"ק דברכות ולר"י משתשקע החמה התחיל ספק בין השמשות אבל ג' כוכבים בינונים וכהרף עין קודם לכן [הוי] לילה גמורה כדא' ס"פ במה מדליקין דבתר דשלים ביה"ש דר"י הדר מתחיל ביה"ש דר' יוסי ונ"מ שאם עשה מלאכה אליבא דר' נחמיה ונראו ג' כובבים בינונים בתוך שעור חצי [מיל] למלאכתו חייב אשם תלוי ולר' יוסי כשיעור כהרף עין כגון שהכה בפטיש אבל לכתחילה צריך לפרוש ממלאכה משתשקע [החמה] דארבב"ח אר"י הלכה כר' יהודה לענין שבת. פ"ק דר"ה מסיק ודמוסיפין מחול על הקודש מנלן דתניא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבה אומר אינו צריך לומר חריש [וקציר] של שביעית שכבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית [וקציר של שביעית] הנכנס למוצאי שביעית ר"י אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ור' ישמעאל מוסיפין מחול הקודש מנ"ל נפקא ליה מדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מלמד שמוסיפי' מחול על הקודש אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל עד ערב אין לי אלא יום הכפורים שבתות מנין ת"ל תשבתו. ימים טובים מנין ת"ל שבתכם הא כיצד כ"מ שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש. ור"ע האי ועניתם את נפשותיכם מאי עביד ליה מבעיא לי' לכדתני ר' חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענים והלא בעשור מתענים אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשעה בו [מעלה עליו הכתוב] כאילו התענה תשיעי ועשירי. פרש"י ששת ימים (תעשה) [תעבוד] וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבה אומר כו' הרי סבירא לי' לר"ע דהאי קרא לאו לענין שבת כת' למה הוזכר כאן לענין חרישה וקצירה יותר משאר מלאכות אלא לענין שביעית נאמר והכי נאמר ששת ימים תעבוד כמו בשאר שנים ובשביעי' תשבות ואח"כ [אמר] ששת ימים שאמרתי לך תעבוד מחריש ומקציר תשבות בהם והכי קדריש ר"ע לא הוצרך לאסור כאן חרישה וקצירה בשביעית עצמה שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכו' וכל מלאכת שדה וכרם נאסר בשביעית לפיכך לא בא הכתוב לאסור חרישה אלא בששית סמוך לשביעית כגון ל' יום לפני ר"ה או משתכלה הלחה כדמפר' פ"ק דמו"ק דמהני' ההוא חרישה בשביעית וכל מלאכת שדה וכרם אסרה תורה. וקציר של שביעית שגדלה שליש בשביעית שראוי' לקצור בשביעית אתה נוהג בה בשמינית מנהג שביעית וחייבת בביעור ואין סוחרין בה אע"פ שנגמרה בשמינית ונלקטה דתבואה הלך אחר שליש כדלקמן ומהכא נפקא לר"ע דמוסיפין מחול על הקודש אף ביציאתו. ע"כ רש"י. והקשה ר"ת דמועד קטן אמכא משמע דר"י אית לי' דמוסיפין מחול על הקודש דאורייתא ופ"ק זצ"ל דה' דמוקי לקרא דבחריש ובקציר אתוספת שלפני שביעית והא ודאי לר"ע אית לי' הלכתא לר' ישמעאל קראי לר' עקיבה. ותירץ דהתם קאי תשבות אשביעית ויליף מינה בין תוספת שלפני' בין תוספת שלאחרי' ודוקא בשביעית אית לי' תוס' שלפני' אבל ביום הכפורים ובשבת ובימים טובים לית לי' כי אם דרבנן אבל ר' ישמעאל דמוקי לי' לקרא בשב' ויליף תוספ' מועניתם אית לי' תוספ' שלפניה דוקא ביום הכפורים אבל בשביעית וימים טובים לית לי' תוספת שלפניה כי אם שלאחרי' כדיליף דכ"מ שנאמר (ששת) [שבות] מוסיפין מחול על הקודש ושביעית נמי נאמר בה שבות וילפינן משם תוספת שלאחריה והכי מוכח סוגיא דפ"ק דר"ה דאתוספת שלאחרי' קאי הילכך הא דמסיק פ"ק דמו"ק הלכת' לר' ישמעאל היינו בתוספת שלפני' והא דיליף מקרא פ"ק דר"ה היינו תוספת שלאחרי'. מעתה לשיטת ד"ת תוספ' שביעית לר"ע בין לפני' בין לאחרי' דרבנן וכן שבתות וי"ט ולר"י תרווייהו דאורייתא ביום הכפורים ובשבת וי"ט לפניהם דרבנן לאחריהם דאורייתא כ"ע מיהא בין לר"ע בין לר"י ערבי שבתות וימים טובים תוספת שלפניהם דרבנן. והקשה ה"ר יעקב דקורביל הקדוש זצ"ל דהואיל שתוספת שבת וימים טובים לפניהם דרבנן מעתה האיך אנו מקדשים קידוש שבת ואוכלים מבעוד [יום] ותו דפ' תפלת השחר אמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס וע"כ בעת האוכל ור"פ ערבי פסחים אמר שמואל אין קדוש אלא במקום סעודה מעתה איך נקדש ונסעוד סעודת שבת מבע"י שאינו שבת כ"א דרבנן ונצא י"ח מקידוש וסעודת שבת גמורה שהיא דאורייתא וא"ת דלאחר שקיבלה אז הוי עליה דאורייתא כי מן התורה אנו חייבין לשמוע לרבנן הא לאו מילתא היא דפרק מי שמתו בברכות בעי למימר דנשים בבהמ"ז דרבנן ולא מפקו אחרים י"ח. ותו כדיליף מתשבתו שבתכם סברא הוא למימר דבין אתוספ' שלפני' בין אתוספ' שלאחרי' יליף. ונ"ל לפרש דלר' ישמעאל תוספת שבת וימים טובים קראי נינהו בין לפני' בין לאחריה כמו שמשמע דתשבתו שבתכם מרבה בין לפני' בין לאחריה ויליף מינה שביעית נמי כדמסיק כ"מ שנאמר שבות. ושביעית נמי נאמרה שבות. וההיא דמו"ק ה"פ הלכתא נמי לר' ישמעאל וקראי נמי אית ליה ותרוייהו צריכי. דקראי לתוספת שלאחריה כדפרישית והלכתא למשתרי ילדה בערב שביעית. קראי לר' עקיבא ולא הלכתא דאי אתאי הלכתא למשרי ילדה ממילא ליתסר זקנה כדקאמר התם וקרא דבחריש דלשביעית גרידא אתי למה לי והא דבעי רפ"ק דר"ה ור"ע האי ועניתם את נפשותיכם ל"ל ה"פ (דאי תימר) דלר"ע נמי לתוספת אתא הו"ל לרבויי נמי תוספת שבת וימים טובים ושמיטין מתשבתו שבתכם כמו שדורש ר' ישמעאל ומאי דוחקיה לאוקומה לקרא דבחריש ובקציר תשבות בשביעית. ומוקי לה התם במילי אוחרא ולית ליה לר"ע שום תוספת ביוה"כ ושבת וימים טובים כ"א דרבנן בין לפניהם בין לאחריהם. ומיהו אנן קיימא לן כר"י כדאמר ד"פ המביא בדי יין ולא הוא ל"ש דאורייתא ל"ש דרבנן הנח להו שיהו שוגגין ולא מזידין דהא תוספת יו"כ הוא וקאכלי ושתו עד חשיכה ולא אמרי להו ולא מידי אלמא קיי"ל כר' ישמעאל דתוספת דיוה"כ דאורייתא וה"ה לשבתות וימים טובים דמרבה להו מתשבתו שבתכם בין אתוספת שלפניהם בין אתוספת שלאחריהם. וההיא דאמר במו"ק דבזמן הזה לא נהגו תוספת שבת דכי גמירא הלכתא דומיא דניסוך המים בזמן שבית המקדש קים אע"ג דמרבויא נפקא לן מקרא דתשבתו שבתכם יש לומר דאתיא הלכתא ומעטי' לקרא ממשמעותיה. וקשיא לי דהואיל שר' עקיב' פליג היכי הוה הלכתא כר' ישמעאל הא קיי"ל פ' הכותב בכתובות דהלכה כר"ע מחבירו ור' ישמעאל חבירו דר' עקיבה הוה מיהו אשכחן במקום אחר שיש הלכה כר' ישמעאל לגבי ר' עקיבה דאשכחן דאפליגו (בשבתות) [בשבועות] דר' עקיבה דריש ריבה ומיעט וריבה ור' ישמעאל דריש כלל ופרט וכלל וסתם לן תנא כותיה דר' ישמעאל פ' הזהב כמה סתמות. ותו דקיימא לן פ' הגוזל ופ' לולב הגזול דקרקע אינה נגזלת ובהגוזל משמע דמאן דדריש ריבה ומיעט סבר קרקע נגזלת. וה"ר שמשון זצ"ל מפ' דמעיקרא דמסיק ודמוסיפין מחול על הקודש מנ"ל אשבתות וימים טובים קא בעי ויליף משביעית שבת וימים טובים לר"ע ור"י ותוספ' דשביעית הלכתא היא לא אתו שבת וימים טובים מינה דאין דנין ק"ו מהלכה וכ"ש אין למדין במה מצינו. מיהו הסוגיא דהתם מוכח דאשביעית קאי ואתוספת שלאחריה ותו דהואיל ומסיק כ"מ שנאמר שבות משמע דאשביעית נמי קאי הלכך מסתבר פי' הרב דבי יעקב דקורביל הקדוש ומיהו אף לדברי ה"ר שמשון תוספת שבת ויוה"כ דאורייתא הלכך אתי שפיר שמתפלל של שבת בערב שבת ואתו נמי שפיר שאנו מקדשים על הכוס ואוכלים סעודת שבת מבעוד יום דהואיל וקבלה עליה הויא ליה שבת דאורייתא. ואמרי' בבראשית רבה פר' [יוד] אצל ויכל אלהים כו' א"ר חנינא משכני ר' ישמעאל בר"י אצל פונדקי אחד ואמר לי כאן נתפלל אבא של שבת בע"ש ר' ירמיה אמר ר' יוחנן מקשי (בן) [כאן] נתפלל אבא של שבת בערב שבת אתמהה ולא הוי צריך מקשי דהא חמריא סלקין מן ערב לצפרין ואמרין כבר התפלל רחב"ד בעירו ואין בעית מקשי על הדין קשיא דאמר ר"ח משכני ר' ישמעאל בר"י אצל פונדק אחד ואמר לי כאן נתפלל אבא של אחר שבת בשבת א"ר יוסי אף על דא לא הוי צריך מקשי דהא רבי הוה יתיב ודריש ואמר לאבדן אמוריה אכריז קמי ציבורא וצלין דחולא עד יומא קאים ועוד ר' חנינא בר אבא הוה יתיב ודרש והוה אמר לאמוריה אכריז קומי ציבורא ויצלון דחולא עד יומא קאים. וזה לשון ה"ג והיכא דפשיטא ליה מילתא דלבי שמשא בשבתא לא מתרמי ליה חמרא לקדושי עליה ואתרמי ליה במנחתא דמעלי שבתא אי נמי היכא דיתיב וקא שתי חמרא אפניא דמעלי שבתא וידע דלאורתא לא אתרמי ליה חמרא מקדש עליה מבעוד יום ואומר ויכולו וכו' ואע"ג דאיכא (בעת) [שהות] טובא ולאורתא כדאתי לביתיה מקדש אריפתא כדי להוציא בניו ובני ביתו. ע"כ הלכות גדולות:
24
כ״הפרק כלל גדול אמר רב הונא היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששח ומשמר יום אחד חייא בר רב אמר משמר יום אחד ומונה ששה במאי קמיפלגי מר סבר כברייתו של עולם ומ"ס כאדם הראשון מתיבי היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת משמר יום אחד לששה מאי לאו מונה ששה ומשמר יום אחד לא משמר יום אחר ומונה ששה אי הכי משמר יום אח' לששה משמר יום אחד ומונה ששה מיבעיא ליה ועוד תניא היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ו' ומשמר יום א' תיובתא דחייא בר רב תיובתא אמר רבא בכל יום ויום (ששה) [עושה] כדי פרנסתו וההוא יומא לימות דעביד מאתמול שני פרנסות ודלמא אתמול שבת הואי אלא בכל יום ויום (ששה) [עושה] כדי פרנסתו ואפי' ההוא יומא וההוא יומא במאי מנכר לי' בקידוש' והבדלה אמר רבא אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו עושה מלאכה כל היום כולו פשיטא מהו דתימא כיון דבשבתא לא נפיק במעלי שבתא נמי לא נפיק והאי בחמשא בשבתא נפיק ולשתרי ליה למיעבד תרי יומי קמ"ל דזימנין דמשכח שיירתא ומקרי ונפק. פירש"י אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו. לא שזכור איזה יום היה שבת (אבל) [אלא] זכור שהיום יום שלישי ליציאתו או רביעי ליציאתו ומתוך כך ידע איזהו שמיני ליציאתו עושה מלאכה כל יום שמיני וכן לעולם דודאי זה הוא יום שיצא בו וקים ליה דבשבת לא יצא לדרך שהרי בישוב לא שכח את השבת. במעלי שבתא נמי לא נפיק שאין דרך לצאת מפני כבוד השבת וע"כ כל יום שמיני (ושביעי) [ותשיעי] ליציאתו לשתרי דליכא לספוקינהו בשבת ע"כ רש"י. פר"ח קיי"ל כרבא דאמר חושש בכל יום שמא היום הוא שבת ואעפ"כ עושה כדי פרנסתו בכל יום ומונה ששה ימים ומשמר שביעי ואם אין לו מאין יתפרנס עושה גם בו ביום בדי פרנסתו ומנכר ליה בקידושא ואבדלתא כלומר בו ביום מקדש ומבדיל לעשות היכר בין זה היום לשאר ששה ימים ואם מכיר סכום הימים שיצא כל יום שמיני מותר לעשות מלאכה דלא מספקי דודאי יום שבת לא יצא וכל יום שמיני ליציאתו הוא יום יציאתו ואם ברי לו שלא יצא בערב שבת עושה יום שמיני ויום תשיעי בלא ספק אבל אי לא ידע בבירור חיישינן דילמא אזדמן ליה שיירא ונפק בערב שבת. ע"כ פר"ח: גירסת ירושלמי בכל יום ויום עושה כדי קיום הנפש דהיינו כל דהו רק להשיב הנפש ואתי שפיר הא דפריך ההוא יומא לימות דמאחר שלא אכל ע"ש אלא כדי להשיב הנפש וכן בה' בשבת אם לא יאכל כלום בשבת יש לירא שמא ימות אבל לפי ספרים שלנו דגרסינן כדי פרנסתו מאחר שאכל אתמול כל צורכו אין לירא שמא ימות אם יתענה. ופי' ר' יצחק דדוקא בקידושא ואבדלתא מנטר ליה אבל אין לו דין תחומין אלא הולך בכל יום כדי שיתקרב לישוב ומוליך עליו כל נכסין דהא מדבר כרמלית היא כדאמר פ"ק ומשום חיי נפש התירו חכמים:
25
כ״ופרק תפלת השחר בברכות א"ל ר' ירמיה בר אבא לרב מי בדלת פי' הואיל והתפללת תפלת שבת כבר. א"ל אין בדילנא ומי בדל והאמר אבדן פעם אחת התפלל ד' של שבת בערב שבת ונכנס לבית המרחץ ויצא ושנה לי פרקי ועדיין לא חשיכה אמר רבא ההוא [דנכנס] להזיע וקודם גזירה ולמידי אחרינא לא והא אביי שרא ליה לרב דימי בר ליואי לגפרויי סלי אפניא דמעלי שבתא פי' אחר שהתפלל תפילת שבת איידי. ההיא טעותא הואי. וטעות מי הדרא והאמר אבדן פ"א נתקשרו שמים בעבים וכסבורין העם לומר חשיכה ונכנסו לבית הכנסת והתפללו של שבת בערב שבת ואח"כ נתפזרו העבים וזרחה חמה וכאו ושאלו את ר' ואמר הואיל והתפללו התפללו שאני ציבורא דלא מטרחינן להו. פירש"י מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך שבת בתפלה. לבית המרחץ. קס"ד לאחר שגזרו על הזיעה ועל הרחיצה בשבת כדאמ' בפ' כירה אלמא אע"ג דצלי לא בדל מאסורי שבת. אמר רבא להזיע נכנס שיזיע מחמת חום בית המרחץ ולא נתן עליו מים. וקודם גזירה עד שלא גזרו על הזיעה ובכל דוכתא דאמר כדאמר רבא להזיע כו' מהכא אמר. לכברויי סלי. לעשן אותם בגפרית לאחר שהתפלל של שבת בע"ש. טעותא הואי. ולא קבל עליו תוספת שבת משעת תפלה מדעת אלא יום המעונן היה וכסבור חשיכה ואח"כ זרחה חמה. הואיל והתפללו התפללו ולא הצריך להתפלל משתחשך אלמא תפילה היא ואע"פ שלא הותרו במלאכה התם היא דלא לעבור על דברי תורה אכל לענין תוספת אע"ג דבטעות [הוה] תוספת הוא ע"י תפלה הואיל ואמרת תפילה קבלה היא ע"כ פרש"י. משמע מפרושו דקבלה בטעות הויא קבלה לענין ליאסר במלאכה וכן משמע מדברי רב שרירא גאון שכתוב בספר המקצועות מעשה שהיה בימי אבותינו הקדומים ז"ל פ"א ע"ש היה יום המעונן וכסבורין העם שחשיבה והדליקו את הנרות ולא הספיקו להתפלל מנחה עד שנשבח הרוח ונתפזרו העבים וראו השמש ולא התפללו ערבית והיה שהות ביום והתחילו הנרות לכבות ושאלו לחכמי הדור ואמרו שאותם שהדליקו הנרות אסורין להדליק ולעשות מלאכה משום שכבר קבלו עליהם את השבת אבל שאר אנשי בית מותרין להדליק נר אחר אבל באותו הנר שהדליק לשם שבת אסור ליגע בו ולהוסיף עליו שמן ואפילו אם כבה אסור לטלטלו וליגע בו עד מוצאי שבת אבל איש אחר מותר להדליק נר אחר עכ"ל הרי אתה רואה שאע"פ שבטעות קבלו עליהם את השבת אפ"ה אסורים במלאכה. מיהו מכח הספר איני מבין דבריהם דמדשני שאני צבור דלא מטרחינא להו להתפלל פעם שניה מכלל שמן הדין יש להתפלל פעם שניה היכא שטעה שהיה סבור שהוא לילה והתפלל התפילה בטעות וקבלת שבת בטעות לא הויא קבלה. ומשמע מפשט הלכה שאם קבל עליו שבת בטעות שמותר במלאכה כדאביי דשרא לכברויי סלי מיהו אין לנו כח לחלוק על דברי רבותינו השלום עליהם ולמדנו מדברי רב שרירא גאון שהדלק' הנר היא קבלת שבת וראי' לדברי כדפרי' לעיל. והיכא שרוב הקהל קבלו עליהם את השבת המעוט על כרחם נמשכין אחריהם ואסורין כמלאכה וכן היה מפרש מורי הרב ר' יצחק בר מרדכי זצ"ל דאם הקהל אמרו ברכו בע"ש שאין יחיד שלא הי' בביהכ"נ יכול לעשות מלאכה אע"פ שאינו רוצה לקבל שבת עדיין והביא ראי' מדאמרי' ס"פ במה מדליקין שנתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו בביתו משמע אבל אחר אותו השעור אע"פ שהי' רוצה ברצון להוליכו בביתו ולא הי' רוצה לקבל שבת עליו עדיין אפ"ה אסור להוליכו לביתו מיהו אינה ראי' גדולה:
26
כ״זפרק בכל מערבין בסופו דריש מר זוטרא משמי' דרב הונא הלכה מתענה ומשלים פי' היושב בתענית בע"ש ה"ז משלים תעניתו אפי' בשבת. שמעתי אומרים דהיינו דווקא בתענית צבור שהרי רבא אייתי עלה פלוגתא דר"ע ור' יוסי ור"ג ור' יהושע דאפליגו בתענית צבור. וטעות הוא בידם דתחילת שמעתא ביחידים איירי דאמר (רבא) [רבה] כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי וכו' ובני בי רב יחידים ננהו כדתנן פ"ק דמסכת תענית הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים לחיות מתענים ואמרי' בגמ' מאן יחידים אמר רב יהודה רבנן והתם בסוגיא מוכח שהם כיחידים בעלמא ותו דלענין תענית שבת לא מסתבר שיהי' חילוק בין יחיד לרבים שהרי ט' באב שהוא תענית צבור ותענית נביאים נדחה לאחר השבת ותענית חלום של יחיד דוחה את השבת הלכך הא ודאי דדרש מר זוטרא אפי' בתענית יחיד מתענ' ומשלים וכן פי' בשאלתו' דרב אהאי דאפי' יחיד מתענה ומשלים וה"נ אמרי' בירושלמי ס"פ סדר תעניות כיצד ר' זירא בשם רב הונא אפי' יחיד שגזר על עצמו תענית ע"ש מתענה ומשלים. כהדא רב ביבי הוה יתיב קמי ר' יסא בעי למילף מיני' הדא עובדא כו' א"ל אית גבי תורמוסין א"ל משלימין כר' יוסי אלמא דיחיד גומר תעניתו בע"ש. ושמעתי בשם ה"ר ברוך בר' יצחק זצ"ל מריגנשבורק שהי' [אומר] דהא דדרש מר זוטרא משמי' דרב הונא הלכה מתענה ומשלי' היינו ה"פ שאם רוצה להשלים יכול ומותר להשלים מיהו אם לא השלים טפי עדיף וכן משמע לשונו של (רבא) [רבה] דקאמר מהו לאשלומי משמע דה"ק אם יכול להשלים אם לאו אבל הא הוה פשיטא להו שאינם חייבים להשלים דאי לא תימא הכי הו"ל למימר הני בני בי רב דיתבי בתענית' מי מחייבי לאשלומי או לאו מיהו אי הוה תני הבי הוה משמע אבל הא פשיטא שיכול אם ירצה מיהו נהגו העם להשלים דרך חובה ואפי' יחידים מתענים ומשלימים ופוק חזי מה עמא דבר ואמ' בירושלמי אם ראית הלכה רופפת בב"ד צא וראה איך הצבור נוהגים:
27
כ״חחייבין ישראל ללבוש בגדים נאים לכבוד שבת כדאמרי' פרק כל כתבי הקודש ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בוא ונצא לקראת שבת המלכה פרש"י מתעטף בגדים נאים ואמרי' דתם ר' ינאי לביש מאני מעלי ומתכסי אמר בואי כלה בואי כלה פרש"י הכי קרי לשביתות שבת מתוך חביבות ואמרי' בירושלמי פ' אחרון של פיאה אר"ח צריך אדם שני עטופין אחד לחול ואחד לשבת מ"ט ורחצת וסבת ושמת שמלותיך וגו' וכי ערומה היתה אלא [אילו] בגדי שבתה כד דרשה ר' שמלאי בציבור' בכון חבריא לקבלי' א"ל בעטיפתנו בחול כך עטיפתנו בשבת אמר אעפ"כ צריכין אתם לשנות מן הדא ורחצת וסכת ושמת וגומר וירדתי כתיב אמרה לה זכותי תיחות עמך וערטילייא הות אלא אמרה לה מאנין דשבתא ואמרי' פ' אלו קשרי' ורחצת וסכת כו' א"ר אלעזר אלו בגדים של שבת ותו אמ' לעיל וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת במלבושך של חול וכי הא דר' יוחנן קרי למאני' מכבדותי ותו אמרי' לעיל אם יש לו להחליף מחליף ומי שאין לו להחליף ישלשל בגדיו מתקיף לה רב ספרא והא מתחזי כדמות רוחא [ומשני כיון דכל יומא לא קעביד והאידנא הוא דקעביד לא מתחזי כרמות רוחא]. וכן בימים טובים וחולו של מועד דאמרי' במכילתא כתיב ביום הראשון מקרא קודש [קדשהו] במאכל ובמשתה ובכסות נקי' אין לי אלא יו"ט הראשון [והאחרון] שהם קרואים מקרא קודש. חולו של מועד מנין ת"ל אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש:
28
כ״טפרק כל כתבי הקודש אר"ח לעולם ישכים אדם להוצאות שבת שנא' והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו לאלתר פרש"י ישכים ארם. בע"ש לטרוח ולזמן הוצאות שבת. והבינו את אשר יביאו לאלתר. בשעת הבאה הכנה והבאה בהשכמה הואי דכתי' וילקטו אותו בבוקר בבוקר ע"כ רש"י וא' לקמן ר' אבהו הוה יתיכ אתכתקא דשינא ומשיף נורא רב ענן לביש (גוברא) [גונדא] דתנא רבי ר' ישמעאל בגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו רב ספרא מחריך רישא. רבא מלח שיבוטא רב הונא מדליק שרגא רב פפא גדיל פתילתא רב חסדא פרים סילקא רבה ורב יוסף מצלחי ציבא ר' זירא מצתת צתותי. פרש"י אתכתקא דשינא פלדשטו"ל של שן שחשוב הי' (מאוד) [ועשיר]. ומושיף נורא. ומשם נופח את האור לכבוד השבת. ורבי' הלוי גריס אתכתקא דשאגא. תדהר. לביש גונדא. כלי שחור להודיע שהיום אינו כדי להתנהג בחשיבות מלהתעסק בתבשילי שבת ולא יטנף את בגדיו בבישול קדרות. דתנא דבי ר"י וכו' דבישול מטנף בגדים. פרים. לשון פרומים מחתך. מצתת. מצית האור בעצים דקים. ע"כ רש"י. ופר"ח דהני רבנן דעבדי צרכי שבת בנפשייהו כולהו כדמפרש בגמרא ר"פ האיש מקדש שקיום מצוה באדם עצמו טפי עדיף יותר מבשלוחו. ע"ב פר"ח:
29
ל׳א"ר יהודה א"ר כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנא' והתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך. עונג זה א"י מהו כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הוי אומר זה תענוג שבת. במה מענגה אר"י ברי' דרב שמואל בר שילת משמי' דרב בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין ורב חייא בר אשי א"ר אפי' דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הוי עונג מאי היא אר"פ כסא דהרסנא. פירש"י תבשיל של תרדין. חשוב הוא. ראשי שומין. חשובין היו להן. כסא דהרסנא דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהם ובקמח. ע"כ רש"י. הלכך כל מה שאדם ברצון אוכל ותאב יש לו לחפש אחריו ולקנותו לצורך השבת. ור"פ יום טוב בביצה תניא אמרו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לכבוד שבת למחר מצא בהמה אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה עמו שכל מעשיו לש"ש ואומר ברוך ה' יום יום תנ"ה בש"א מחר בשבתך לשבתך ובה"א ברוך ה' יום יום הלכך הרוצה לעשות כב"ש עושה שב"ה מודים לב"ש דהכי עדיף טפי והא דמסיק אבל הלל שכל מעשיו לש"ש [לא] הי' נוהג כן [אפ"ה] אתמר דב"ש עדיפא כדא' פ' כל כתבי הקודש ושבשאר ארצות במה הן זוכין [א"ל] בשביל שמכבדין את השבת דאר"ח [בר אבא] פ"א נתארחתי אצל בעה"ב אחד בלודקי' והביאו לפניו שלהן של זהב משאוי ט"ז בנ"א ושש עשרה שלשלאות של בסף קבועות בתוכו וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בתוכו ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים וכשהן מניחין אותו אומר לה' הארץ ומלואה וכשהן מסלקין אותו אומר השמים שמים לה' [ כו' ] אמרתי לו בני כמה זכיתה לכך אמר לי קצב הייתי וכל בהמה ובהמה שנאה אמרתי זו לשבת אמרתי לו ברוך המקום שזכך לכך. הרי אתה רואה שנהג כב"ש צא וראה מה עלתה בו. ומיהו העושה בב"ה לא הפסיד. ופירש"י התם לה' הארץ ומלואה. אין אנו רשאין להנות עד שנברך את שמו בברכת הלחם. והארץ נתן לבני אדם. ע"י מתנתו נהנינו בטובה זאת. ע"כ רש"י. והכי אמרינן פ' כיצד מברכין בברכות כתי' לה' הארץ ומלואה. וכתי' הארץ נתן לבני אדם. הא כיצד כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה:
30
ל״אוצריך אדם להסדיר שולחנו בע"ש כדתני' פ' כל כתבי הקודש תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש מביהכ"נ לביתו אחד טוב ואחר רע כשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחנו ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שיהא לשבת אחרת כך ומלאך רע אומר אמן בע"כ ואם לאו מלאך רע אומר יה"ר שיהא לשבת אחרת כך ומלאך טוב אומר אמן בעל כרחו א"ר אלעזר לעולם יסדיר אדם שולחנו בע"ש אע"פ שאין צריך כ"א לכזית:
31
ל״בוצריך אדם להזהיר ב"ב שיתעסקו בצרכי שבת בנחת בלשון רכה כדי שיקבלו עליהם ממנו כדאמר' פ' כל כתבי הקודש ר' אבא זבין בתליסר אסתרי פשיטא בישרא מתליסר טבחי ומשלים להו אצנורא דדשא ואמר להו אשור הייא אשור הייא פרש"י לפני בואם להביא בשר הי' מזמן להם מעותיהם לבל אחד לפני פתחו ואומר להם אשור הייא. התאשרו והתחזקו למהר באומנותיכם למהר לחזור ולמכור ולהתעסק בצורכי שבת. ולי נראה ומשלים להו אצנורא דדשא כשהוא מביא ראשונה הי' נותן לשמשין המבינים סעודתו על פתחו ולא הי' נכנס אלא ממהר להביא אחרת ואומר להן לשמשין אשור הייא התאשרו מהר להכין את זו בעוד שאלך להביא [את זו]. ע"כ רש"י. ותנן פ' במה מדליקין שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ואמר רבה בר"ה אבעי' לי' לאינש לממרינהו בניחותא כי היכי דניקביל מניה אמר רבא אנא לא שמיע לי הא דרבה בר"ה וקימתי' מסברין ומסיק התם הא גופא קשיא אמרת ע"ש עם חשיכה (עשרתם וערבתם) [עם חשיכה אין] הא ספק חשיכה וספק אין חשיכה לא והדר תני ספק חשיכה ספק אינו חשיכה מערבין א"ר אבא אמר ר' חייא בר אשי אמר רב ל"ק כאן בערובי תחומין כאן בערובי חצירות פירש"י ערובי תחומין תיקון מעליא הוא דאסמכי רבנן תחומין אקרא ואפי' למ"ד ערובי תחומין מדרבנן כדאמ' בעירובין [ילפינן] מקום ממקום ומקום מניסה כו' אבל ערובי חצירות חומרא בעלמא הוא ולא (מיקני) [מיקרי] שביתה מעליתא וספיקא דבין השמשות שפיר דמי. ע"כ רש"י. ופר"ח ואוקימנא הא דתנן ערבתם עם חשיכה הם ערובי תחומין והא דתני בסיפא בספק חשיכה מערבין וטומנין את החמין. ערובי חצירות ע"כ פר"ח:
32
ל״גתנן מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי אין נכרי עמו מניחו על החמור הגיע לחצר החצונה נוטל הכלים הנטלים בשבת ושאינן ניטלים בשבת מתירים החבלים והשקים נופלים. גמ' מ"ט שרו לי' רבנן למיתב כיסו לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית לי' אתי לאתויי ד"א ברשות הרבים אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא פשיטא כיסו תנן מ"ד ה"ה דאפי' מציאה והאי דקתני כיסו אורחא דמילתא קתני קמ"ל ומציאה נמי לא אמרן אלא דלא אתיא לידיה אבל אתיא לידי' ככיסי' דמי. איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבא' לידו מהו כיון דאתאי לידי' ככיסיה דמי. או דילמא כיון דלא טרח בה לא אתי לאתויי ברה"ר תיקו. אין נכרי עמו כו'. טעמא דאין נכרי עמו הא יש נכרי עמו יהב לי' ולא מנח לי' מ"ט חמור אתה מצווה על שביתתו נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. חמור וחש"ו. אחמור מנח להו לחש"ו לא יהיב מ"ט הני אדם והאי לאו אדם. חרש ושוטה לשוטה יהיב לחרש לא יהיב. שוטה וקטן לשוטה יהיב לקטן לא יהיב איבעיא להו חרש וקטן מאי כו' עד דאיכ' דאמר לחרש יהיב ואיכ' דאמר לקטן יהיב. אין שם לא נכרי לא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי אר"י ועוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מוליכו פחות פחות מד"א אמאי לא רצו חכמים לגלותה דכתי' כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. והכא מאי כבוד אלקים איכא דילמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר. פר"ח ובמציאה דאתאי לידי' לל"ק דרבא אוקמה בכיסו ולל"ב עלתה בתיקו. וכל תיקו דאסורא לחומרא והלכתא כרבא דאוקמה למתני' בכיסו ממש (וישר') וחרש ושוטה לשוטה נותן שוטה וקטן לשוטה נותן שהשוטה גרוע בבנ"א שאין הפרש בין אדם לבהמה אלא הדעת והתבונה וזה כיון שאין לו דעת כבהמה חשוב. בזמן שאין עמו אלא חרש וקטן יש מי שאומר לחרש. ויש מי שאומר לקטן ואם עשה כאחד מהם עשה ואם אין שם חש"ו מוליכו פחות פחות מד"א ומוליכו למקום הראוי לשמירה. ע"כ פר"ח:
33
ל״דוצריכין ישראל למהר לביהכ"נ בערב שבת מפני שצריכין להוסיף מחול על הקודש ולקבל השבת קודם שתשקע החמה מדאורייתא לר' ישמעאל דסבר תוספ' דאורייתא ולר"ע מדרבנן כדפרי' לעיל א"נ מפני תענוג שבת צריכין למהר כדפירש"י בפ' הקורא את המגילה עומד דת"ר ביו"ט מאחרין לבוא וממהרין לצאת בשבת ממהרין לבוא ) ומאחרין לצאת ביוה"כ ממהרין [לבוא] ומאחרין לצאת. ופרש"י ביו"ט מאחרין לבוא לביהכ"נ שצריך לטרוח בסעודת יום טוב כך מפורש במס' סופרים וממהרין לצאת. משום שמחת יו"ט. בשבת ממהרין לבוא. מפני עונג שבת. ע"כ רש"י. הלכך צריכין בע"ש למהר לבוא לביהכ"נ ומתפללים תפלת מנחה בדרך שמתפללים כל השנה ואין אומר והוא רחום קודם לפני ברכו כדרך שמתפללין בחול וכשמתפלל ערבית אומר אבות גבורות וקדושה ופותח אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית כו' עד ויכולו השמים כו' עד אשר ברא אלקים לעשות. או"א רצה במנוחתנו עד בא"י מקדש השבת ואומר עבודה והודאה וברכת השלום ואותם שמתפללין וכן כ' בתורתך ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו אשר ברא אלקים לעשות טעות הוא בידם אלא צריך להתחיל ויכולו השמים והארץ ולגמור הכל עד אשר ברא אלקים לעשות כדאמ' פ' כל כתבי הקודש אמר רב ואיתימא ר' יהושע בן לוי אפי' יחיד המתפלל בע"ש צריך לומר ויכולו ואמר רב המנונא כל המתפלל בע"ש [ואומר] ויכולו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה [שותף] להקב"ה במעשה בראשית שנא' ויכולו א"ת ויכולו אלא ויכלו אר"ח אמר מר עוקבא כל המתפלל בע"ש ואומ' ויכולו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם בע"ש מביהכ"נ מניחין ידם על ראשו ואומרין לו וסר עונך וחטאתך תכופר ולאחר שגומרין התפלה פותח שליח צבור בקול רם ויכולו השמים והארץ ופותחים כל הקהל אחריו ויכולו בקול רם בעמידה עד אשר ברא אלהים לעשות והטעם שאומרים בעמידה משום שזהו עדות להקב"ה שהיום שבת ממלאכתו וקיי"ל דעדים בעמידה דת"ר בפ' שבועת העדות ועמדו שני אנשים אשר להם הריב. בעדים הכתוב מדבר. וכשבא לקדש על שלחנו פותח שוב ביכולו וגומר נמצא ביד כל אחד ואחד ג"פ ויכולו וסמך למנהג זה אשכחן בשוח"ט כדמפר' התם דמשום בך נהגינו לומר ג"פ ויכולו משום דשלשה אשר כתיבי בפרשת ויכולו ושלשה אשר כתיבי בפ' פרה אדומה מלמד שכל האומר ג"פ ויכולו כפרה לכל עונותיו וכאילו קיים כל התורה כולה. וצ"ע לשון שוחר טוב. ולאחר שגומרי' הצבור בבית הכנסת אז פותח שליח [צבור] ברכה אחת מעין שבע ואומר ברוך אתה ה' או"א אלקי אברהם אלהי יצחק ואלקי יעקב האל הגדול הגבור והנורא אל עליון קונה שמים וארץ וכו' עד זכר למעשה בראשית או"א רצה במנוחתנו עד מקדש השבת. וסמך לברכה זו פ' במה מדליקין אמר רבא יו"ט שחל להיות בשבת שליח צבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יו"ט שאלמלא שבת אין שליח צבור יורד לפני התיבה ערבית ביו"ט פרש"י ש"צ היורד לפני התיבה ערבית מתפלל ברכה אחת מעין שבע מגן אבות בדברו משום סכנת המזיקין שלא הי' בתי כנסיות שלהם ביישוב וכל שאר לילי דחול היו עוסקין איש במלאכתו ובגומרו מלאכתו מתפלל בביתו ולא היו באים לביהכ"נ אבל ליל שבת היו באים לבהכ"נ וחשו שיש שאין ממהרין לבוא ושוהין אחר התפלה לכך האריכו תפלת הצבור. ע"כ רש"י. ומכאן יש קצת ראי' למה שאנו מקדשים בזה"ז בבהכ"נ אע"פ שאין אורחים יוצאים באותה ברכה ואע"פ שתחילת קידוש זה לא בא [אלא] לצורך האורחים כדאמ' פ' ערבי פסחים אותן בנ"א שקדשו בבית הכנסת אמר רב ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו ושמואל [אמר] אף ידי קידוש נמי לא יצאו אלא לרב ל"ל לקדושי בביתו כדי להוציא בניו וב"ב ושמואל אמר אף ידי קדוש נמי לא יצאו אלא לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא לאפוקי אורחים י"ח דדיירי בבי כנישתא ואכלו ושתו בבי כנישתא אלמא שעיקר קידוש של בהכ"נ לא בא אלא בעבור האורחים א"כ מעתה שאין אורחים בבהכ"נ מפני מה אנו מקדשים בביהכ"נ היה נראה כברכה לבטלה וי"ל הואיל שתחילה הוקבעה לצורך האורחין והורגלו בה בבית הכנסת נעשית עלינו כמו חובה וצריכים אנו לקדש תדיר אע"פ שבטלו האורחים מבהכ"נ מידי דהוה אברכה אחת מעין שבע שאנו מתפללין בע"ש אע"פ שביהכ"נ שלנו עתה בישוב ואין שייך אותו טעם בלל שפרשתי לעיל משום סכנת מזיקין. ועוד יש מקיימים מנהג שלנו שאנו מקדשים בביהכ"נ אע"פ שאין אורחים משום דא' בירושלמי פ' ולמ"ד אין קידוש אלא במקום סעודה אמאי מקדשים בבהכ"נ כדי לזכות בהן התנוקות. פי' שיריצו זה לפני זה כדי לשתות ולשמוע הקידוש כך שמעתי מפרשים. ותשובות הגאונים פירשו שמה שאנו מקדשים במקום [שאין] אורחים דההוא קידוש לרפואה הוי שחזן הכנסת שופך (לפני) [לבני] הכנסת על ידיהן ומעבירין על עיניהם להחזיר מאור עיניהם כדאמ' פ' ואלו קשרים בעא מניה רבי מר' ישמעאל בר' יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת א"ל בחול מי התירה שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדר לי' בקידושא דבי שמשא ואיני מבין דבריהם חדא דאין דרכנו במלכותנו שאנו מקדשין אע"פ שאין אורחים שיהא חזן הכנסת שופך על ידינו ותו דרש"י פיר' ומהדר לי' בקדושא דבי שמשא דהיינו השותה יין של קידוש היום בלילי שבתות משמע אפי' בביתו. ותו דבעי פ' ער"פ ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא הוה לי' למימר בעבור רפואה כדברי הגאונים מיהו מזאת פי' הר' יעקב הקדוש דקורביל זצ"ל למה לי לקדושי בבי כנישתא להטעים לתינוק שזהו דרך חובה אבל מקידוש של רפואה לא שאל שזה היה פשוט להם:
34
ל״הפרק ערב פסחים תניא לא יאכל אדם לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מט' שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך אר"י [א"ר יוחנן ואיתימא] אמר ר' אבהו אר"י בר חנינא הלכה כר"י בערב פסח והלכה כר' יוסי בערבי שבתות הלכה כר"י בפסח מכלל דפליג ר' יוסי [בתרוייהו] ארנב"י הלכה מכלל דפליגי להפסקה דתניא מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה ר' יוסי [אומר] אין מפסיקין מעשה ברשב"ג ור' יוסי ור' יהודה שהי' מסובין בע"ש בעכו וקדש עליהם היום א"ל רשב"ג לר' יוסי רצונך שנפסיק וניחוש לדברי ר' יהודה חברינו א"ל בכל יום ויום אתה מחבב דברי [לפני ר' יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי ר' יהודה] בפני [א"ל א"כ] לא נפסיק שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות [אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה] כר' יוסי. אר"י אמר שמואל אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש. איני והאמר רב תחליפי בר אבדימי אמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה מאי מפסיקין לאו לעקירת שולחן לא למפה. רבה בר"ה איקלע לבי ריש גלותא אייתי תבא קמי' פרס מפה [וקידש] תנ"ה ושוין שאין מביאין את השלחן אא"כ [קדש ואם הביא] פורס מפה ומקדש. פי' ה"ר אליעזר ממיץ ז"ל מצוה לבר ישראל שיאכל סעודת שבת לתיאבון כדגרסינן בערבי פסחים בריש גמרא לא יאכל אדם בע"ש מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה ואע"ג דפסיק התם הלכה כר' יוסי הכא משמע הפסקה אבל להתחיל לאכול אין הלכה כמותו. ועיקר סעודת שבת בלחם תלוי כדאמרי' פ' ג' שאכלו טעה ולא הזכיר של ר"ח בתפילה מחזירין אותו כו' בברכת המזון אין מחזירין אותו [כו'] אלא מעתה שבתות וימים טובים דלא סגי ליה דלא אכיל הכי נמי דמהדרי לי'. הרי משמע דלא חשיב סעודות שבת אלא מידי דשייך בי' למימר בהמ"ז שמזכיר בו של שבת ואיזו זה הלחם דאי שאר אוכלים לא שייך בהו כי אם מעין שלש. ועוד לא מצית אמרת דהכא מיירי בשאר אוכלים דא"כ ה"פ הכא בר"ח אי בעי אכיל אי בעי לא אכל כלל אבל בשבת לא סגי ליה דלא אכיל לגמרי. זה לא מצית אמרת דבר"ח נמי אסור להתענות כדגרסינן כתענית פ"ב על משנת כל הכתוב במגילת תעני' ר"ח גופא יו"ט הוא וביו"ט לא יוכל להתענות כדמשמע התם בברכות דשבתות וימים טובים לא סגי ליה דלא אכיל ה"ה בר"ח הלכך יש לומר כדפרישית. ומאחר שהוא בך דסעורת שבת היינו לחם צריך למיכליה לתאבון לכל בן ברית אסור למיכל אותו גירמזל"י בשבת קודם הסעודה משום דלא אכיל [עיקר] סעודת שבת לתיאבון והעושהו לא ניתן להשבון עכ"ל. ורשב"ם פי' אהא דמסיק לא נפסיק שמעי' מהכא דבערבי פסחים אסור לאכול מסוף ט' שעות ולמעלה כסתם מתני' אבל בע"ש וימים טובים מותר לאכול מן המנחה ולמעל' דהא סתם לן תנא דמתני' כר' יוסי מדנקט ערבי פסחים אבל בשאר ימים [טובים] שרי וקיי"ל נמי הלכה כר"י מחברו ור' יוסי אפי' להתחיל ולאכול לאחר ט' שרי כדמוכח לקמן בשמעתין דאמר אלא הא דתניא [ושוין] שמתחילין אימת אי נימא בע"ש הא פליג ר' יהודה מיהו לענין הפסקה אין הלכה כר"י בערב הפסח אלא כר' יהודה שאם מתחיל לאכול קודם ט' שעות ומשכה אכילתו עד הלילה צריך לעקור השלחן מיד כשיחשיך ולהחזירו לשם פסח ובשבתות וימים טובים לא יפסיק אלא פורס מפה ומקדש ואח"כ גומר סעודתו עכ"ל. ולפ"ד משמע שמותר לאכול גרימזל"י קודם שיאכל הלחם אע"פ שעיקר סעודת שבת הוא לחם [הא] קיי"ל כר' יוסי שמותר להתחיל ולאכול אפי' לאחר ט' שעות וקיי"ל נמי כותיה שאין מפסיקין אלא פורס מפה ומקרש. ש"מ דלא בעינן ליכנס לשבת כשהוא תאוה. וכן נמצא כתוב בתשובות דערב שבת לאחר שקידש על היין היו מביאים גירמזי"לי לפני רבינו קלונמוס ולפי הזקנים והיו מברכים עליהם בורא מיני מזונות ואחר כך ברכה אחת מעין ג' ברי להרבות ולהשלים מאה ברכות ואח"כ היו אוכלים לחם וצרכי הסעודה:
35
ל״וזה לשון ה"ג אר"י אמר שמואל אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש ואף על גב דלא בריך בהמ"ז לבתר דמקדש שרי דמוציא וגמר סעודתיה ומברך בהמ"ז. ע"כ לשון ה"ג. וכן פירש הרב ר' יצחק אלפס זצ"ל והיינו כר' יהודה שהרי פריסת מפה לדידן כעקירת שלחן לר' יהודה ות"ר בני חבורה שהיו מסובין לשתות יין וקדש עליהם היום מביאי' להם כוס ראשון של יין ואומר עליו קדושת היום כוס שני אומר עליו ברכת המזון דברי ר"י ר' יוסי אומר אוכלין והולכין עד שתחשך גמרו כוס ראשון אומר עליו ברכת המזון כוס שני אומר עליו קדושת היום ופי' הרב ר' יעקב דקורבל הקדוש זצ"ל דזו הגירסא עיקר וגם פי' ההוא דשמואל דפורס מפה ומקדש היינו קודם בהמ"ז. מיהא הא מספקא לן כשהוא מקדש אם צריך לברך בפה"ג אם לאו. ובירוש' מוכח שאינו צריך לברך בפה"ג אלא תופס הכוס ומתחיל קידוש מיד בלא ברכת בפה"ג דאמרינן בירושלמי ספ"ק דברכות כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה הברכה סמוכה לחבירתה כגון קריאת שמע ותפלה אין פותחין בהן בברוך כו' התיבון הרי הבדלה שניא היא דמר רבי בא בר' זבדא ר' הי' מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס כו'. הרי קדושה. שנייא הוא שאם היה יושב ושותה מבע"י וקידש עליו היום שאינו אומר בפ"ה. פי' הרי קדוש דסמוכה לבפ"ה ופותחין בברוך. שנייא היא. שאם היה אוכל מבע"י ומשך סעודה עד שקדש היום אינו אומר בפ"ה. הרי למדנו מן הירושלמי שאינו אומר בפ"ה. מיהו נראה דפליג אתלמוד דידן דא"ר כשם ששבת קובעת מוקצה למעשר כך שבת קובעת לקידוש פי' שמיד כשנכנס שעת קידוש אסור לאכול ולשתות עד שיקדש וכיון דנאסר בשתיה אין לך הפסקה גדולה מזה וצריך לברך בפ"ה וכן משמע מדברי ה"ר משה מיימון זצ"ל שכתב היו שותין ואמרו בואו ונברך בהמ"ז או בואו ונקדש היום נאסר להם לשתות עד שיברכו או יקדשו ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או יקדשו אע"פ שאין רשאין צריכין לחזור ולברך בפ"ה אבל אם אמרו בואו ונבדיל אין צריכין לחזור ולברך עכ"ל. וההיא דירושלמי איכא לאוקומי אליבא דר' יוסי דסבר אין מפסיקין ולא קבע שבת לקידוש הלכך אין צריך לברך בפה"ג. וקשה אהא דאמר ר"י אמר שמואל אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש היכי מצי שמואל לאפלוגי אר' יהודה ור' יוסי ואיהו דאמר כמאן. ופרשב"ם דשמואל ס"ל כר' יוסי שאין מפסיקין אלא שבא להחמיר קצת יותר ולומר שצריך לפרוס המפה כדי שיקדש ואח"כ יגמור סעודתו. ולפי הירוש' אתיא שפיר דה"ג בירושל' רב יהודה בשם שמואל אמר זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכמים אומרים פורס מפה ומקדש. וה"ר משה כהן זצ"ל פי' לפי גירסת תלמוד דידן שעל פי הקבלה אמר כך שמואל מפני (זה) [שהוא] היה תחילת אמוראים ולפני התנאים למד ע"כ היה בו כח לומר מה שקיבל מרבותיו התנאים. וכהאי גוונא אשכחן פ' במה אשה דאמר אביי דלמא ר' יוחנן הא מתני' לא שמיע ליה כו' א"נ שמיע ליה וקסבר אין הלכה באותה משנה וה"נ אמרי' פ"ק דחולין גבי מוגרמת רב ושמואל ס"ל כותיה בחדא ופליגי עליה בחדא וכי מעיינת התם בפי' רש"י משכחת לה דפליגי אר' יוסי ורבנן הלכך בעינן למימר דפליגי משום שכך קבלו מרבותיהם התנאים. והא דאמרינן ושוין שאין מביאין את השלחן אא"כ קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש. פירשב"ם דיש ספרים דל"ג ליה אלא ה"ג אין מביאין וכו' וכתב דה"פ רבה בר רב הונא אקלע לבי ריש גלותא ולא היו אוכלים מבעוד יום קודם חשיכה ולאחר שהחשיך ובאו מבהכ"נ הביאו לפניו השלחן והפת ערוך עליו ופרס מפה עליו כמו שאנו עושין לפי שלא ברצונו הביאו שלא היה מקדש על דפת וכדתניא בסמוך אין מביאין בד. ע"כ פירס מפה על הלחם שזה כמאן דליתיה דמי וראיה לדבר שפריסת מפה מועלת כה"ג. הביא בשאילתות דרב אחאי פרשת וישמע יתרו דכתיב בהו הכי. וקרובי תכא מקמי דלקדוש קדושא דשבתא לא מקרבינן מ"ט כי היכי דליתיה סעודתא ביקרא דשבתא והיכא דקריבו לא מסלקינן ליה לאחורי' אלא פורס עליו מפה ומקדש והיכא דאתחיל בסעודתא מדאנהד במעלי שבתא וקדש עליה יומא פורס עליו [מפה] ומקדש עכ"ל. ופרשב"ם שמטעם זה נהגו לפרוס מפה על השלחן עד לאחר קדוש בשבתות ובימים טובים כי היכי דליתי סעודתא ביקרא דשבתא כי כשיסיר המפה מע"ג הפת כאילו עתה ערך השלחן. והתשובות פירשו טעם של פריסת המפה בענין אחר בשם רב שרירא גאון וז"ל. ודשאילתון הא דנהוג עלמא למפרס מפה על גבי השלחן בקידוש והבדלה טעמא מאי הכי [תנינא] דכל המוקדם בפסוק ארץ חטה ושעורה הוא מוקדם לברכה ומשו"ה מברכינן בחול המוציא ברישא אריפתא והדר מברך בפ"ה אחמרא אבל לילי שבתא וימים טובים במוצאי שבת ובמוצאי ימים טובי' דמחייבי בקידוש ובהבדלה שמתרמי להו כסא דחמרא פריס מפה עלוי ריפתא ומקדש עליה דחמרא כי היכי דליפסוק בין קידוש להמוציא ובתר דמקדש משי ידיה ומברך ענ"י ומסלק המפה ושרי המוציא וכן להבדלה כי היכי דליפסוק ומנין דבעינן פריסת מפה להבדלה דאמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה ואי לית ליה יין לא לפרוס מפה אלא שקיל ריפתא ומקדש אריפתא ובבהמ"ז נמי פריס מפה [אריפתא לאחר] הסיבה דגמרי סעודתייהו עכ"ל התשובה. מיהו אנו רגילים לפרוס המפה אפי' כשאנו מקדשים על הפת כגון היכא דלית ליה חמרא משום זכר לטל כדפרישית בסוף הלכות המוציא. ומתוך דברי רב שרירא גאון זצ"ל היה מקיים ה"ר משה גרינצין זצ"ל גירסת הספרים דגרסי ושוין שאין מביאין את השלחן אא"כ קידש והיה אומר אפי' מאן דאמר על איזה מהם שירצה יברך ה"מ בשכבר מונחים לפניו שניהם אבל לכתחילה אין להביא לפניו על השולחן אלא את המוקדם. ורשב"ם פי' לפי אותם ספרים דהא דקתני ושוין דאפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי קאי דאפי' ר' יוסי דאמר אין מפסיקין ה"מ כשהתחיל כבר וקדש עליו היום מיהו בשאר ע"ש מודה הוא דאין מתחילין עד שיקדש ואין מביאין השלחן אא"כ קידש. וגם כתב די"מ דאפלוגתא דב"ש וב"ה קאי דתנן פרק אלו דברים בברכות בש"א נוטלי' לידים ואח"כ מוזגין את הכוס ובה"א מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים ואע"ג דנטל ידים מודים ב"ש שאין מביאים את השלחן אא"כ קדש וההיא דפ' כ"כ הקודש דאמר שני מ"ה מלוין לו לאדם בע"ש מצא שלחנו ערוך כו' משמע דצריך אדם לערוך השלחן מבע"י היינו שהיו עורכים השלחן מבע"י לצורך השב' אבל לא היו מביאי' אותו למקו' הסעודה כ"א לאחר הקידוש מפני ששולחנות שלהם היו קטנים אבל אנו בזמן הזה פריסת המפה סגי לן:
36
ל״זאותם בני אדם שקדשו בביהכ"נ אמר רב ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו ושמואל אומר אף ידי קדוש נמי לא יצאו אלא לרב ל"ל לקדושי בביתא כדי להוציא בניו וב"ב ושמואל אמר אף ידי קידוש נמי לא יצאו אלא לשמואל ל"ל לקדושי בבי בנישתא לאפוקי אורחי' ידי חובתן דדיירי בבי כנישתא [ואכלו ושתו בבי כנישתא] ואזדא שמואל לטעמי' דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה סבור מיניה ה"מ מבית לבית אבל ממקום למקום בחד ביתא לא א"ל רב חנן בד תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה נחית מאיגרא לארעא (והוי) [והדר] מקדש [ואף רב הונא סבר אין קידוש אלא במקום סעודה דרב הונא קדיש ואתעקרא ליה שרגא ועיילי לי' למאניה לגבי גנניה דרבה בריה דהוי שרגא וקדיש וטעים מידי אלמא קסבר אין קידוש אלא במקום סעודה ואף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה דאמר אביי כי הוינא בי מר בי הוה מקדש אמר לן טעימו מידי דילמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה]. פרש"י ממקום למקום דהיינו מבית לעליה. זה לשון ה"ג דלמא מתעקרא לכו ולא מתכיל לכו מידי דבקדושה דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אבמ"ס דכתיב וקראת לשבת עונג במקום שקראת לשבת שם תהא עונג. ואע"ג דפליג ר' יוחנן ואמר אף ידי יין יצאו אלמא ס"ל דיש קידוש שלא במ"ס הכין אמר גאון דהלכתא כמעשה דרב הונא ע"כ ה"ג. וכ"פ רשב"ם דהלכה כשמואל דאין קדוש אלא במקום סעודה והמקדש לאחרים חוץ מביתו נראה בעיני שאין צריך לסעוד שם שאפי' לא סעד שם יצאו בני אותו הבית י"ח דלדידהו מיהא הוי מקום סעודה וראיה לדבר מדאמרי' לעיל ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא לאפוקי אורחים ידי חובתם כו' ע"כ רשב"ם. וכן כתב רב נסים גאון זצ"ל בשם מר רב יהודאי גאון דהלכתא כשמואל וכמעשה דרב הונא ורבה דהוו להו בתראי. והא דא"ר יוסי אוכל והולך עד שתחשך גמרו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון ושני אומר עליו קדוש היום מצינו למימר שפיר דסבר אין קדוש אלא במ"ס ושאני הכא הואיל ואתחיל בסעודתא מבע"י לא אטרחוה רבנן אבל היכא דבאסורא קדיש שלא במקום סעודה (לא) אטרחוה רבנן (דאתרא) [ואתיא] הא דשמואל ככ"ע. ופי' ה"ר יעקב מקורביל הקדוש זצ"ל דהואיל ואין קדוש אבמ"ס אותן בני אדם שמקדשין בבתי אחרים קודם שיקדשו בביתם אסור להם לטעום אלא א"כ יאכלו שאם לא יאכלו ידי קדוש לא יצאו שאין קדוש אבמ"ס ונמצא ששתו קודם הקידוש ואם אינו רוצה לטעום אינו חייב לסעוד שם כדפרישית. והקשה רב נסים גאון זצ"ל דהכא משמע לשמואל שהיו האורחין אוכלין בבהכ"נ ופ' בני העיר במגילה ת"ר בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלין בהן ואין שותין בהם ואין ניאותין בהם ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים הרי למדנו שאסור לאכול בבהכ"נ ואין לומר ה"מ בבהכ"נ של א"י אבל בתי כנסיות של בבל דעל תנאי הן עומדין שפיר דמי [דאמרינן התם אמר רב אסי בתי כנסיות שבבבל] על תנאי הן עומדין [ואעפ"כ] אין נוהגין בהן קלות ראש מאי ניהו חשבונות משמע אבל לאכול ולשתות שרי הא אין לומר דאמרי' התם בסמוך רבינא ורב אדא בר אהבה הוו קיימי ושאלו שמעתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי בי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי בנישתא לאו משום מטרא אלא משום דשמעתא בעי צילותא. והם היו בבבל אף על פי כן אם לא בעבור דעתא צילותא מפני גשמים לא היו נכנסים ש"מ שאסור לכנס מפני הגשמים אפי' בבית הכנסת של בבל וכ"ש שאסור לאכול ולשתות בהם. ויש לפרש דלאו בבית הכנסת ממש היו אוכלין אלא בבית הסמוך לבית הכנסת שהיה להם רק החומה מפסקת בין הכנסת לבית האורחים. וכך הוא מחלקותם דרב סבר יש קידוש שלא במקום הסעודה אפי' מבית לבית אפילו בנמלך בכל ענינים יש קידוש שלא במקום סעודה ולשמואל קידש בבית זו אינו יכול לאכול בבית אחר. אע"ג דמתחילה ע"מ כן קידש שאין התנאי מועיל מבית לבית וממקו' למקו' בבית אחד כגון מבית לעליה או מעליה לבית או מעליה לעליה או מחדר זה לחדר זה בבית אחד בנמלך לא הוי קדוש אבל אם מתחילה קידש ע"מ לאכול בעליה אחר הוי קידוש הלכך הני אורחים בשעת קידוש היה דעתם ע"מ לאכול בבית הסמוך לבית הכנסת דהיינו ממקום למקום בחד ביתא ולהכי יוצאין ידי קידוש וכך הוא האמת דמאן דסבר אקאבמ"ס דלא מהני תנאה מבית זה לבית אחר מדאמר להו רבה טעימו מידי דילמא מתעקרא לכו שרגא ובקידוש דהכא לא נפקיתו ואמאי לא אמר להם שיתנו. והא ליכא למימר דלעולם תנאי מועיל מבית לבית וכגון שיאכל בבית אחר והכי היה [אומר] רבה דילמא אתעקרא שרגא ולא יאכלו. הא [ליתא] דמה מועלת אכילה שבבית אחר [וכ"מ] מלשין רש"י שפי' דלמא מתעקרא לכו שרגא ולא תאכלו ואפילו אתם הולכים לישן בלא אכילה בקידוש דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה. ע"כ רש"י. מדפי' ואפילו אתם הולכים לישן בלא אכילה משמע שכך רוצה לומר לא מבעיא אם תרצו לאכול שלא תוכלו לאכול אלא אפילו תלכו לישן בלא אכילה לא יצאתם ידי קידוש דהא דפי' לא תקדשו לא תאכלו ותו מדשמואל גופה איכא למפשט דאמר דלהכי מקדשי בבית הכנסת לאפוקי אורחים ואמאי לימא לאפוקי שאר בע"ב כי אין להם יין לקידוש שיוצאים ידי חובתם כששומעים ע"מ לאכול בבית' אלא ש"מ שאין תנאי מועיל בקידוש מבית לבית. וקשה דאמרי' בפסיקתא פרשת ולקחתם לכם ביום הראשון ואיתא נמי בירושלמי פ' כיצד מברכין ריב"ל אמר צריך לקדש בתוך ביתו ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש בפעם שנייה ר' אחא ור' חנינא בשם ר' הושעיא הרי שהיה סוכתו (צריכה) [עריבה] עליו ה"ז מקדש בלילי יו"ט האחרון בתוך ביתו והולך ואוכל בתוך סוכתו ואין צריך לקדש בפעם שניה א"ר אבין אתיא דשמואל כר' חייא ור' הושעיא כריב"ל א"ר מני ולא פליגין מה דמר שמואל כשהית' דעתו לאכול בבית אחר צריך לקדש פעם שניי' ומה דמר ר' [יהושע ב"ל] (הושעיא) כשאין דעתו לאכול בבי' אחר פי' שקידש בתוך ביתו מתחילה ע"מ לאכול בסוכה אין צריך לחזור ולקדש ולמדנו מן הירושלמי דתנאי מועיל בקידוש אפי' מבית לבית וי"ל דפליג אתלמוד [דידן] ולית הלכתא כותיה. מיהו נראה בעיני הלכה למעשה דתנאי מועיל בקידוש אפי' מבית לבית ובלבד שיאכל בבית אחר כדמשמע לשון רש"י כדפרישית לעיל וכדמשמע בפסיקתא כדפרישית והא דלא שני שמואל הכי משום דרבותא קא מתרץ דאפי' לענין סעודה שבבית הכנסת ממש מתוקמא שבאורחין תלמידי חכמים עסקינן דשרי להו למיכל בבית הכנסת דת"ר פ' בני העיר בתי כנסיות אין נאותין בהם ואמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים דאריב"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן. ופרש"י קורין בתי מדרשות בי רבנן לפי שהוא ביתם לכל דבר ע"כ רש"י. ופסיקתא וירושלמי ותלמוד דידן כולהי סברי דתנאי מועיל בקידוש אפי' מבית לבית ואפי' תמצא לומר דפליג אתלמוד דידן נראה בעיני שיש לנהוג כמו בפסיקתא שהרי מצינו כמה מנהגים שאנו מניחין תלמוד דידן ועושים ע"פ שאר הספרים של אגדות כדקאמר (לן) בפרק במה בהמה יוצאה דתמה זכות אבות ואעפ"כ אנו מזכירין אותה בתפילה משום דסמכי' אהא דאמר שלהי ויקרא רבה ר' אחא אמר לעולם זכות אבות קיימת ולעולם מזכירין אותה שנאמר כי אל רחום ה' אלקיך וגו' ולא ישכח את ברית אבותיך. מיהו הא לאו ראיה הוא שפירש לי מורי ה"ר יהונתן זצ"ל זכות אבות תמה שאינה עומדת מעצמה אבל כשמזכירין אותה עומדת ותנן בפ' בני העיר במגילה בתענית קורין ברכות וקללות ואמרי' בגמרא קללות של תורת כהנים. ואנו רגילים לקרות ויחל משה משום דסמכינן אפסיקתא שיש לשם שצריך לקרות ויחל ותו דפ' בני העיר אר"י בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם ואנו מפטירין [שמעו דבר ה' ובשבת שלפני ט' באב מפטירין] חזון ישעיהו כדאיתא במ"ס ואר"פ התכלת אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מציצית מ"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאכסויי עבידא בההיא שעתא ודאי רמינן להו משום לועג לרש חרף עושהו פי' רש"י לכבודו לתכריכין למיתה. בההיא שעתא דמכסינן ליה בה. לאחר מיתה. ודאי רמינן ליה. חוטי משום לועג לרש חרף עושהו ואי לא רמינא ליה דמי כלועג. ע"כ רש"י. ואנן האידנא מתירין ציצית מטלית שקוברין בו וסמכי' אהא דמס' שמחות דאמר אבא שאול בן בטנית צוה את בניו קברוהו תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מפליוני. וטעם לדבר פי' ר"ת בשם חכמי אשכנז לפי שאינם כ"כ חשובים ודמי כאלו מעידים ע"ע עדות שקר דציצית עדות הוא על תרי"ג מצות. הרי מצינו כמה הלכות שאנו מניחין תלמוד דידן ונוהגין על פי ספרי הגדות כמו פסיקתא ושמחות ויקרא רבה הלכך נראה בעיני שיש לסמוך עליהם ולומר תנאי מועיל בקידוש אפי' מבית לבית. ויש מתרצים קושי' רבינו נסים ואומרי' דהכא מיירי בסעוד' שבת שהוא סעוד' מצוה ולהכי מותר לאוכלה בביהכ"נ כדאשכחן בירושלמי גבי סעודה של עיבור שנה פ"ק דפסחי' ירושלמי ר' ירמיה [בעי] בתי כנסיות ובתי מדרשות מה שיהו צריכין בדיקה מה צריכא ליה שכן מכניסי' לשם בעיבריו' ובר"ח. פי' בסעודו' שהיו עושין בעיבור השנה ולעבר את החודש ופ' בן סורר ר' יוחנן הוה עייל לבי כנישתא בצפרא ומלקט פירורין ואכיל להון ואמר יהא חלקי עם מאן דמקדש ירחא הכא [רומשית]:
37
ל״חבעא מניה רבא מרב נחמן מי שלא קידש בערב שבת מהו שיקדש והולך כל היום כולו א"ל מדאמרי בני ר' חייא מי שלא הבדיל במוצ"ש [מבדיל והולך כל השבת כולה ה"נ] מקדש והולך כל היום כולו איתביה לילי שבת ולילי י"ט יש בהם קדושה על הכוס וכו' איתביה כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם ואם אין לו אלא כוס אחד אומר עליו קידוש היום מפני שקידוש יום קודם לכבוד יום [וכבוד לילה] אמאי נישבקיה למחד וניעבד ביה תרתי א"ל חביבה מצוה בשעתא וכן הלכה דמי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו. ומי שאין לו אלא כוס אחד אומר עליו קידוש היום:
38
ל״טת"ר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין אין לי אלא ביום בלילה מנין [ת"ל] זכור את יום השבת לקדשו. אדרבה עיקר קדושא בליליא הוא דכי קדיש יומא בעינן לקדושי ותו בלילה מנין ת"ל זכור את יום השבת לקדשו [תנא] מהדר אלילי' ונסיב לי' קרא איממא. הכי קאמר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל זכור את יום השבת לקדשו. דפ"ק דנזיר מוכח דדרשה גמורה היא שצריך לקדש על היין דתניא רש"א אינו חייב עד שיזיר מכולן ורבנן אמרי אפי' לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר מ"ט דר"ש א"ק מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' ורבנן מ"ט א"ק מיין ושכר יזיר וגו' ור"ש נמי הא כתיב מיין ושכר יזיר ההוא מב"ל לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא קדושא והבדלה הרי מושבע [ועומד] עליו מהר סיני אלא כי [הא] דא"ר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתייא נזירות וחיילא אשבועה. פי' והרי מושבע ועומד הוא מהר סיני לשתותו איך חלה שבועת נזירות על שבועת זכור שהרי אין נשבעין לבטל המצוה כדא' פ' ואלו מותרים בנדרים. אלא כי הא דא"ר שבועה שאשת' וחזר ואמר הריני נזיר אתי' נזירות וחיילא על השבועה והיינו דקאמר לאסור יין מצוה דנשבע לשתות. כיין הרשות וא"ת מ"ש נשבע מפי עצמו לנשבע מהר סיני נראה בעיני נשבע מפי עצמו היינו טעמא שחלה עליו שבועה מפני שיכול לשאול על שבועה ראשונה והיינו דתנן פ"ג דשבועות שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשני' שבועת שוא כו' לא אכלה עבר על שבועת בטוי ואמרי' בגמר' השתא משום שבועת בטוי מחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצתה שבועה לשקר א"ר ירמי' תני אף על שבועת בטוי פי' ובין בך ובין כך עובר ולוקה הרי למדנו דחלה שבועה על שבועת עצמו והיינו טעמא דאי בעי אתשיל אשבועה ראשונה והיתה חלה עליו השני' גם עתה אע"פ שלא נשאל על הראשונה חלה השני' עליו אבל גבי קידוש שצריך לקדש ולטעום ואין יכולת בידו לשאול ולפטור מחובה זו כיון שכבר הוא נשבע אין השבועה חלה עליו כלל הלכך אפי' נזיר מקדש על היין וטועם ממנו דהא דאמרי' אין שבועה חלה על השבועה היינו שנשבע על דבר א' פעמים כדאמרי' פ' ואלו מותרים אלא ה"ד דלא חיילא שבועה על שבועה כגון דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים אבל הכא שנשבע תחילה שישתה וחזר ונשבע שלא ישתה כבר הוא מתחרט על הראשונה וחלה עליו השניה דאין כאן חסר אלא אמירת חכם מותר לך אבל היכא שכבר נשבע שיאכל וחזר ונשבע שיאכל הרי מחזיק שבועתו ראשונה ומאחר שכבר מושבע מפ"ע ועומד תו אין שבועה [שני'] חלה עליו ואם אכל אינו לוקה כ"א אחת. וקשה דתנן יום טוב שחל להיות [בערב] שבת לא יבשל תחלה מיום טוב לשבת ואמרי' בגמ' מנה"מ דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשביחו מ"ט אמר רבה כדי שיברור מנה יפה לשבת מנה יפה ליום טוב אלמא דהאי קרא בעי לדרשה אחריתי ותו מאי מוכח מזכור שיזכרהו על היין ותו לוי דשדר לי' לר' שיכרא בר תליסר מגני טעמי' והוה בסים [טובא] אמר כגון זה ראוי לקדש [עליו] ולברך עליו כל שירות ותשבחות שבתורה (ורבה בר"ה) [ור"ה] אשכחי' לרב דמקדש אשיכרא א"ל התחיל אבא למקני איסתרא משיכרא ופירש"י התחלת לעשות שכר ולהשתכר בו מעות לכך הוא יפה בעיניך ומקדש אתה עליו ע"כ רש"י. משמע אע"פ שהי' יכול למצוא היין שאל״כ למה הוא אומר לו מפני שמשתכר בו ותו דר' הוה מקדש אשיכרא אע״ג דהוה ליה חמרא דהא אהוריירי' דרבי הוה עתיר משבור מלכא וא"א לומר דלא הו"ל חמרא. ותו דרב זמנין דהוה חביבא לי' ריפתא הוה מקדש אריפתא. ותו דרב עמרם גאון זצ"ל עשה בסדר שלו פקנה״ז פת במקום יין ואי קדוש על היין דאורייתא אפי' היכא דלית לי' חמרא לא מסתבר לקדושי אריפתא. ותו דת״ר אין מקדשין על השכר משום ראב"ש אמרו מקדשין. מעתה מאי פריך רפ"ק דנזיר והרי מושבע ועומד הוא מהר סיני דילמא ר' שמעון כר' אלעזר ברי' סבירא לי' דאמר מקדשין על השכר הלכך נראה דכולהי תנאי ואמוראי סברי דמקדשין על השכר ודבש מן הדין. והא דת״ר זכרהו על היין אינה כ"א אסמכתא בעלמא ועיקר קרא דזכור אתי' לדרשה דפ״ב דשבועות דזכור ושמור בד"א נאמרו דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וכל היכא דשכר ודבש חמר מדינה הם מקדשים עליהם ולא על הפת כאמימר דאקלע ולא הוה לי' חמרא ואייתי לי' שיכרא ולא אבדיל ובת טוות למחר טרחינ' ואייתי' לי' חמרא ואבדיל. לשנה תו איקלע ולא הוה לי' חמרא ואייתי' ליה שכרא אמר אי הכי חמר מדינה הוא אבדיל וטעים מידי ש"מ דכל היכא שיש לפניו [שכר] ופת מבדילין על השכר ואין מבדילין על הפת וכן לענין קידוש שמקדש על השכר ואין מקדש על הפת ואע"פ שיכול למצוא את היין ע"י הדחק א"צ לדחוק ולחפש אחריו אלא מקדש ומבדיל על השכר או על הדבש והא דאמר רבא אידור כרבים ולא אשתי שיכרא וא"ר זירא תהוי שקיותיה שיכרא מאן דמקדש אשיכרא היינו בשכר שלהם שהי' שכר תמרים אבל שכר שלנו שהוא שכר חטים ושעורים הוא טוב לשתות וראוי לקדש ולהבדיל עליו. מיהו היכא שיש לו יין מזומן הוא קודם לקידוש ולהבדלה לבל המשקין. וזה לשון ה"ג. זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו מכאן סמכו חכמים על קידוש היום מן התורה אין לי אלא שבתות חג המצות מנין ת"ל למען תזכור את יום צאתך וגו' חג שבועות מנין ת"ל וזכרת כי עבד היית [במצרים חג הסוכות מנין ת"ל וזכרת כי עבד היית] בארץ מצרים וגו' ומנ״ל דבחג הסוכות קאי מדעלוייה דקרא הענק תעניק וגו' [ומגרנך ומיקבך] וכתי' חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וגו' [מגרנך ומיקבך] ואע"ג דמדכר בקידוש צריך לאדכורי בצלותא ובבהמ"ז. מ"ט זכור וזכרת תרין קראי כתיבי ואותן מועדות ילפי משבת מה שבת בתפילה ועל הכוס אף ביו"ט בתפילה ועל הכוס ע״כ ה"ג. ההיא דרפ"ק דנזיר אומר ר״ת זצ"ל דה"ק הרי מושבע ועומד מהר סיני הוא בתמי' פי' וכי מושבע ועומד הוא מהר סיני לקדש ולהבדיל על היין שהוצרך קרא לאסור פשיטא שכשהזיר עצמו מן היין שאסור ביין של קידוש והבדלה שאין חובה עליו לקדש על היין ולהאי פירושא נזיר אינו מקדש על היין וכן עיקר:
39
מ׳אמר רב יהודה אמר שמואל טעם אינו מקדש טעם אינו מבדיל ורבא א"ר נחמן אמר שמואל [טעם] מקדש טעם מבדיל [אמר רבא הלכתא טעם מקדש וטעם מבדיל] ומי שלא קידש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה. פרשב״ם טעם אם אכל שוב אינו מקדש כל הלילה אלא למחר קודם סעודה והכי קיי"ל כרבא [דאמר] טעם מקדש ואם שכח ולא קידש מקדש למחר כל היום כולו. טעם מבדיל ואם לא הבדיל מבדיל והולך עד יום רביעי. ע"כ רשב״ם. מיהו אי איכא בהדי' אחר דלא טעים ה"ז מקדש ומבדיל ומוציא את זה שטעם אע"ג ששניהם סופרים:
40
מ״אאמר רב ברונא א"ר הנוטל ידיו לא יקדש וכן אמר רב אדא בר אהבה הנוטל ידיו לא יקדש א״ל רב יצחק בר שמואל בר מרתא (ע״כ) [אכתי] לא נח נפשי' דרב ושכחינן לשמעתי' זימנין סגיאין הוה קאימנא קמי' דרב דזימנין דהוה חביבא לי' ריפתא והוי מקדש [אריפתא וזמנין דחביבא לי' חמרא וקדיש] אחמרא. פירש״י (של) [נוטל] ידיו לא יקדש דקידוש מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהיסח הדעת ובעי נטילה אחייתא בתר קדושא. דחביבא לי' ריפתא. שהי' רעב מקדש אריפתא אלמא לא בעי נטילה אחריתי אלא מעיקרא משי ואכיל [נהמא] דקידושא. דחביבא לי' חמרא. שהי' צמא. ע"כ רש"י. ופי' רשב"ם נטל ידיו לא יקדש אלא אחר יקדש והוא יוצא י"ח בשמיעה ושתיי' דאין כאן היסח הדעת מאחר שהוא עצמו אינו מברך אבל הוא עצמו לא יקדש אם נטל ידיו כדי שיאכל על סמך אותה נטילה דלפני קידוש דקידוש מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהיסח הדעת ובעי נטילה אחריתי בתר קדושא דתיכף לנ"י סעודה ובשביל קידוש לא בעי נטילת ידים דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח והא קמ"ל דנטילה שלפני קידוש אינה עולה לו לפיכך יקדש תחילה ואח"כ נוטל [ידיו] וכ"ש שהנוטל ידיו לא יבדיל דהא [אפי' קידוש דבמקום סעודה הוא ואיכא למימר דליכא היסח] הדעת אפ"ה אינו יכול לסמוך על נטילת ידים שלפני קידוש והאי דקאמר נטל ידיו לא יקדש ולא קאמר [מקדש] וחוזר ונוטל ידיו היינו משום דלא בעינן נטילת ידים תרי זימני משום דחדא מנייהו ברכה לבטלה הלכך לא יקדש הוא אבל חבירו יקדש לו. דחביבא ליה ריפתא. שהי' רעב מקדש אריפתא אלמא לא בעי נטילה אחריתי אלא מעיקרא משי ידי' ואכיל נהמא דקידושא אלמא דקדושא שלאחר נטילה לא חשיב היסח הדעת וכן הלכה דמי שנטל ידיו קודם קידוש אינו צריך לחזור ולטול לאחר קידוש ולא פליג רבנן בין מקדש אריפתא למקדש אחמרא מדלא מהדרי לי' לר' יצחק בר שמואל מידי ומיהו לכתחילה מוזגין ואח"כ נוטלין לידים כב"ה במס' ברכות ומדרב שמעינן דמקדש על הפת ואומר ויכולו ומברך ברכת המוציא ואינו אוכל גם לא פורס מפה עד שיקדש אחרי כן ודוקא קידוש אבל הבדלה אינה [אלא] על הכוס תקנוה כדאמרי' העשירו קבעוה על הכוס ומי שאין לו כוס יין במקום שרגילין לשתות [יין] אל יבדיל [על הפת] ודי לו בהבדלת תפלה. בסידור רב עמרם. ע"כ רשב"ם:
41
מ״בפרק כירה תנן נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ואמרי' בגמ' לימא תנן סתמ' כר' יוסי דאמר [גורם] לכיבוי אסור ותסברא אימר דאמר ר' יוסי בשבת בערב שבת מי אמר וכו' עד אלא אמר רב אשי אפי' תימא רבנן שאני הכא [מפני] שמקרב את כבויו. ילפי' מההוא שמעתא דגרם כבוי מערב שבת אפי' לר' יוסי שרי ולא פליגי אלא בגרם כיבוי בשבת כדתנן פ' כ"כ הקודש ר"ש בן ננס אומר פורסין עור של גדי ע"ג שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך פי' ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה. ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכ״ח חדשי' מלאים מים מפני שאין יכולין לקבל את האור (וכך) [והן] מתבקעין ומכבין את הדליקה ופי' הוא דגרם [לכבות] הדליקה מפני דכי מטיא דליקה לכלים דליקה הוא דפקעה לכלים ודליקה עצמה מכבה את עצמה מפני דמפקעה הוא לכלים וזה ששם כלי לשם לא עשה אלא גרמ' בעלמא ואפ"ה אסור לר' יוסי דסבר גרם כבוי אסור ולר' שמעון בן ננס שרי דסבר גרם כבוי שרי והלכה כרשב״נ דקאי רב כותי' בגמ' דאר״י אמר רב טלית שאחז בה את האור מצד אחד נותן עלי' מים מצד אחר ואם כבתה כבתה. ומוקי לה כר"ש בן ננס והא דרב גרם כבוי הוא אע״ג שנותן מים ע״ג הטלית אפ״ה אין זה קרב כבוי אלא גרם כבוי מפני דשמא יכבה קודם שיגיע במקום השרוי ואפי' כשיגיע שם שמא לא יכבה שחום הלהב והאור מייבש המים ונשרף גם השרוי שאפי' דבר השרוי במים הולך ונשרף ורב אשי נמי לא בעי לאוקומי סתמא דמתני' דפ' כירה כרבי יוסי ש"מ דס״ל כר"ש בן ננס דגרם כיבוי שרי וכדרבא וכ"פ ה"ר ברוך בר יצחק זצ"ל דהלכה כרב בספר התרומה. וכ״כ ה"ר משה בר מיימון בהלכות שבת וזה לשונו ומותר לעשות מחיצה בכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה אפי' כלי חרס חדשים מלאים מים עושים מהם מחיצה אע״פ שודאי מתבקעים ומכבים שגרם כיבוי מותר עכ"ל הלכך גרם כבוי מע״ש שרי אפי' לר' יוסי כדמוכח ס"פ כירה כדפרי' לא נחלקו אלא בגרם כיבוי בשבת שר״ש בן ננס מתיר ור' יוסי אוסר וסימנך מ״ם מ"ם סמ״ך סמ״ך והלכה כר' שמעון [בן] ננס דהא רב קאי כותי' וכ"פ רבותי כדפרי' אבל קרב כיבוי ההוא אסור אפי' לר״ש ואפי' מערב שבת דהיינו ליתן כלי עם מים תחת הנר ומפני שמקרב ומזמין כבויו מכבה ממש הוא כדתניא ס״פ כירה נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות בשבת ולא יתן לתוכו מים בערב שבת מפני שהוא מכבה ואצ"ל בשבת. ופירש"י שכשנתן חמים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא וגזירה מבעוד יום אטו חשיכה מפני שמקרב כיבויו בהדיא והו"ל מכבה ממש אי הוה יהיב לי' בשבת הואיל שמכבה ממש הוא. מעתה אפי' לר' שמעון אסור דגזר ע״ש אטו שבת דאין לומר דמע"ש שרי קרב כבוי לר"ש מידי דהוה אפריסת מצודה ע"ש עם חשיכה וכל הנהו דפ"ק דשבת דשרי ב"ה עם השמש וברייתא ר' יוסי הוא דמחמיר בגרם כיבוי מחמיר נמי בקרב כבוי אפי' מע״ש. חדא דזהו דוחק להעמיד ר' יוסי דלא כב״ה ותו דלא דמו אהדדי כמו שפירש ה״ר יוסף דהכא בקרב כבוי ראוי להחמיר משום שעומד בצד האדם וסמוך לו והרואה אומר שבשבת נוטלו ומכבה בשבת הוי הלכך מסתבר דקרב כבוי דאסור אפי' מע״ש אפי' ר"ש מודה. מעתה יקשה לך על המנהג שלנו שאנו נוהגים בע"ש שאנו ממלאים צלוחית מים ושמן על גבי מים ומדליק בע"ש וכשהשמן כלה בשבת מגעת הפתילה למים אז הוא כבה מחמת המים נמצא שקרב הכבוי שפיר' שאסור לכ״ע. ונ״ב דלק"מ והמנהג מנהג כשר הוא דכל מה שאמרנו שקרב הכבוי אסור וגם הגרם כבוי לר' יוסי היינו דוקא שכבר הנר דולק ואח״כ גורם או מקרב דווקא כה"ג אסר תלמוד אבל הכא שכבר מילא המים והשמן ואח״כ מדליק ואחר הדלקה אינו גורם ואינו מקרב כל כה"ג ודאי היתר גמור הוא וטעות גמור נראה בעיני להקשות על המנהג שלנו והיתר גמור הוא מה שאנו נוהגים ואין לפקפק עליו כלל. וכן בערוך בערך נר שאילה [נר] של זכוכית שמטילין בו מים ושמן וכיון שכלה השמן בשבת מגיע אש אצל המים ונכבה. ושאלת אם יש בו גרם כיבוי או לא. [תשובה]. דבר זה היתר גמור הוא שאין גרם כבוי אלא [כמו] ששנינו] בפ' כירה נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות ולא יתן לתוכו מים וכו' וכדקתני בכל כתבי ר״י אוסר בכלי חרס חדשים וכו' אבל נרות של זכוכית מותר להדליק בהם ואין לערער בהן ואין לחוש בכך כלום וכך אנו נוהגין להדליק בכל בתי כנסיות (ושני) [ובתי] מדרשות ובבית רבינו שבבבל (ובשתי) [ובבתי] ישיבות. עכ"ל ערוך. מיהו מה שמשמע מדברי ערוך שגרם כיבוי אסור הא ודאי לא נהירא לי כדפרישית ובירושלמי מוקי מילתא דרב כר' יוסי דאמר פ' כ״כ הקודש בירושלמי ר' ירמי' ר' בא בר ממל בשם רב ספר שאחז בו האור מצד אחד נותן מים מצד השני ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין [פושטו וקורא בו ואם כבה כבה טלית שאחז בו האור מצד אחד נותן מים מצד שני ואם כבה כבה אחז בה האור מב' צדדין] נוטלה ומתעטף בה ואם כבתה כבתה ר' שמואל בשם רבי זירא דרבי יוסה היא א"ר יוסה הוה סברינן מימר מה פליגין ר״י ורבנן בשעשה מחיצה של כלים אבל אם עשה מחיצה של מים לא ממה דמר ר' שמואל בשם ר' זעירא דר' יוסה היא הדא אמרה אפי' עשה מחיצה של מים הוא המחלוקת עכ״ל הירושלמי. ואיני יודע לישבו דחדא דפליג אתלמוד דידן דמוקי לי' לרב כר״ש בן ננס ותו דבפ' כירה בגמ' דידן מוכח דמחיצה של מים לכ״ע אסור והכא בירושלמי קאמר דאפי' במחיצה של מים פליגי ותו דרב גופי' לא אתיא שפיר דמה לי אחז בה מצד אחר מה לי אחז בה משני צדדין ושמא רוצה לומר דאחז בה מצד אחד הוי גרם [כבוי] דשמא לא יכבה אבל מב' צדדין בבירור מכבה והוי כמחיצה של מים והיינו דקאמר דמדאוקי לי' לרב כר' יוסי ש"מ דאפי' במחיצה של מים פליגי מיהו שבקינן תלמוד ירושלמי וסמכינן אתלמוד דידן וכדפרישית ׃
42
מ״גפרק יום טוב במסכת ביצה אמרינן עולא אקלע לבי רב יהודה קם שמעי' זקפיה לשרגא איתבי' רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. פרש״י הנותן שמן לנר. בשבת חייב משום מבעיר. המסתפק. הנוטל ממנו ואוכל חייב משום מכבה וכבוי ביו״ט לא אשתרי. ע״כ רש"י. רוצה לומר דמעשה דעולא ביום טוב הוי ואפי' הכי פריך משבת איו"ט דאסור כבוי ביום טוב כמו בשבת וכ"כ ובתוס' ריב"א זצ״ל דבשבת קאי ואליבא דר' יהודה דאמר משאצ״ל חייב עלי' דאילו ביו"ט כשמסתפק ממנו לאכילה אינו חייב דמכבה הוא לצורך אוכל נפש ואפי' לכתחיל' נראה שהי' מותר ביום טוב עכ״ל. ועוד כ' בתוס' ריב״א דדוק' שמן נקיט למחייב המסתפק ממנה משום מכבה הואיל דדרכו של שמן כולו לימשך אחר הפתילה בכל שעה וכשיטול ממנו כשהוא דולק בנר הרי הוא במכבה פתילה עצמה. באותו מקום שנטל [שעכשיו בכל שעה הי' מסייע אותו שמן שנטל] להדלקת הפתילה ואינה כגרם כבוי אלא כמכבה ממש הוא אבל אם היו חתיכות קטנות של חלב בנר דולק ונוטל אחת מן החתיכות מן הנר הרחוקות מן הפתילה אין נראה שיהא חייב שהרי לא היתה הפתילה דולקת עכשיו מחמת אותה החתיכה שנטל אלא שסופה הי' לידלק ממנה ואינו מכבה ממש אלא כגרם כבוי הוא. מיהו לכתחילה ודאי אסור בין בשבת בין ביו"ט וכן אם חתך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק מקצת הנר אין נראה שיהא חייב דאינו מכבה גמור אלא כגורם הוא לכבוי שאם לא חתך הי' דולק יותר וכשחתך גורם הוא שיכבה לכשיגיע למקום החתך. עכ"ל. ובעיני נראה דליקח החתיכה מן הנר הדולק שפיר דמי דאין זה אפי' גרם כבוי אי לאו שהוא אסור משום מוקצה וביו"ט ה"נ דשרי. ואע"פ שכך נראה בעיני איני מורה הלכה למעשה אלא כדברי ריב"א. מיהו זה ודאי הוא אמת שגרם כבוי מותר. ונ"ב דהא דפליגי רשב"נ ור' יוסי בגרם כבוי היינו דוקא להציל מפני הדליקה אבל גרם כבוי שלא להציל מודו כ"ע דאסור והיינו שמשמע מדברי ריב"א ומדברי ערוך דגרם כבוי אסור היינו בגרם כבוי שאינו להציל [וקשה] לי על סברתי מהא דפריך פ' כירה לימא תנן סתמא כר' יוסי דאמר גרם כבוי אסור דהוה לי' למימר אפי' תימא רשב"נ ע"כ לא שרי ד' שמעון בן ננס אלא בגורם הכבוי להציל מן הדליקה אבל שלא להציל אפי' ד"ש מודה ונראה בעיני דהתם נמי להציל מיידי בדנותן מים בכלי להגן מפני הנצוצות וכן פירש"י [בפ' כירה. ומה שכתב ריב"א ז"ל] ופי' דאפי' לכתחילה שרי ביום טוב להסתפק משמן שבנר הדולק הי' רוצה ה"ר ברוך בר' יצחק זצ"ל להביא ראי' לדבריו מההיא דספ"ב דביצה דרש רב גביהה מבי כתיל אפיתחא דבי ריש גלותא קטורא שרי א"ל אמימר מאי קיטורא [אי] בידי אדם מעשה אומן הוא אי לעשן הא קא מכבה ואסור א"ל רב אשי לעולם לעשן מידי דהוה אבישרא אגומרי פי' דאע"ג דמכבה אפ"ה שרי אלמא דכבוי לצורך אכילה שרי מיהו לאו מילתא הוא דדוקא התם שרי כבוי לצורך אכילה משום דלא אפשר מאתמול לצלות אבל הכא דאפשר ליקח מאתמול משמן שבנר כה"ג כבוי אסור אע"ג דלצורך אכילה הוא וראי' לדבר מההיא דפ' ר"א דמילה דת"ר אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת ופריך והתני' ממתקין אותו [בגחלת] לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ פירש"י בגחלת של עץ אסור דשייך בה כבוי [לפי שעושה פחם]. גחלת של מתכו' לא שייך בה כבוי דאינו נעשה פחם. א"ל אביי לרב יוסף מ"ש מבשרא אגומרי פירש"י שצולין ביו"ט ואע"ג דמכבה א"ל התם לא אפשר והכא אפשר. פירש"י לא אפשר. לצלות מעי"ט דביומי' שביחא טפי אבל חרדל איפשר למתקן מאתמול. הא למדת דכל היכא דאיפשר מאתמול אסור ביו"ט על ידי כבוי מעתה אסור ליקח ביו"ט משמן הדולק בנר מפני שהוא מכבה הואיל ואיפשר ליקח זה השמן קודם הדלקה או מערב יום טוב:
43
מ״דפרק כירה תנן אין נותנין את הכלי תחת הנד לקבל את השמן. פי' אין נותנין בשבת כלי תחת הנד לקבל שמן המטפטף משום דשמן מוקצה היא ואמרי' בגמ' אר"ח אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה פי' כשהיא מטילתה במקום מדרון שמא תתגלגל ותשבר ומדוקיא דמתני' שמעינן לה דדמי לנותן כלי תחת הנר לקבל השמן אבל כופה עלי' כלי ולא תימא אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ופליגי רבה ורב יוסף בטעמי' דרב חסדא ופי' רבה דהיינו טעמא דר"ח דקסבר דהצלה מצוי' התירו והצלה שאינה מצויה לא התירו אבל אי הוות הצלה מצויה ליתן כלי תחת הביצה הוה שרי אליבא דרבה דקסבר מותר לבטל כלי מהיכנו. ורב יוסף אמר היינו [טעמא] דר"ח משום דמבטל כלי מהיכנו פי' להכי אסור ליתן בלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה. עתה לכאורה הוה משמע דהלכה דמותר לבטל בלי מהיכנו דהלכה כרבה בהדי רב יוסף לבר משדה ענין ומחצה כדאמרי' בב"ב. ולא היא אלא כך הלכה דאסור לבטל כלי מהיכנו דחדא די"מ דע"כ רבה סבר דאסור לבטל כלי מהיכנו וה"ק הצלה מצויה התירו במקום שאינו מבטל כלי מהיכנו וכ"ש דאסור ליתן בלי תחת הביצה דהצלה [שאינה] מצויה וגם שהוא מבטל כלי מהיכנו אבל כופה עלי' כלי שאינו מבטלו מהיכנו וגם דהצלה מצויה הוא וקסבר בלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל והשתא פריך שפיר מחבית של טבל אע"פ שאין כאן מבטל כלי מהיכנו דטבל גופי' מוכן הוא אצל האורחים כדאמ' פ' כ"כ הקודש גמ' מצילין מזון ג' סעודות נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא בלי אחר ויקלוט בלי אחר ויצרף נזדמנו לו אורחין מביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף ובחבית של טבל עסקינן אלמא דטבל מוכן הוא אצל האורחין אפ"ה פריך לי' דהצלה שאינה מצויה לא התירו. ושני לי' בגולפי חדתי דשכיחי דפקעי והצלה מצויה היא ולהכי שרי. אבל א"ת דרבה סבר דמותר לבטל כלי מהיכנו וה"ק הצלה מצויה התירו אע"פ שמבטל כלי מהיכנו א"כ מאי פריך לי' מחבית של טבל לימא ליה דשאני התם דאע"ג דהצלה שאינה מצויה הוא אפי' הכי שרי הואיל שאינו מבטל כלי מהיכנו ותו דאפי' את"ל דרבה פליג אדרב יוסף וסבר דמותר לבטל בלי מהיכנו אפ"ה הלכה כרב יוסף דהא ר' יצחק ורב הונא קיימי כותיה דאר"י כשם שאין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה כך אין כופין עלי' [כלי] שלא תשבר הוה כרב יוסף מצי סבר בהא דאסור לבטל כלי מהיכנו אלא שמוסיף להחמיר שגם אין נותנין עלי' בלי ורב הונא קאי כר' יצחק כדאמר לקמן אמר להו רב ששת פוקו אמרו לי' לר' יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת ורב שמואל בר יהודה ושילא נמי קיימי כר' יצחק בטעמא דרב הונא אבל כרבה לא מצי סברי כלל דאיהו לא תלי טעמא אלא בהצלה מצויה ואינה מצויה וה"נ סבר סתמא דתלמודא פ' מפנין ופ' מי שההשיך דפ' מפנין גמ' כופין את הסל א"ר יהודה בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביאים כרים וכסתות ומניחין תחתיה וכו' עד והא קא מבטל ליה מהיכנו קסבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן ופ' מי שהחשיך גמ' הגיע לחצר החצונה אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה וכו' עד והא קא מבטל כלי מהיכנו. בשליפי זוטרי ש"מ דסתם התלמוד סבר דאסור לבטל כלי מהיכנו ואית לן [למימר] דההוא דרב הונא מיירי בצריך למקום כרים וכסתות כי היכי דלא תקשי דרב הונא אדרב הונא דסבר פ' כירה אין בלי ניטל אלא לדבר הניטל. וכ"כ ה"ר משה מיימון וז"ל אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר כיצד לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף כו' וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ורש"י פי' בפ' כירה אסור לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי במקום שלא יוכל ליטלו עוד משם דהוי בקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה. ע"כ רש"י. ומורי ה"ר בן ה"ד משה זצ"ל הי' מקשה איך מסיקים בכלים הא סותר כלי ואע"ג דאין סתירה בכלים מ"מ מדרבנן אסור ולפירש"י אינו קשה מתחילה כלום דאין כונה כאן כלל אלא לפי דברי ה"ר משה מיימון שייכא שאלתו. והשיב לו ה"ר ברוך בר' יצחק זצ"ל דהתם סותר לדבר המותר ביום טוב ומניח כלי תחת הביצה אינו צורך יו"ט. עתה פסקנו דאסור לבטל כלי מהיכנו. מיהו נ"ב דלא הוה ביטול כלי מהיכנו אלא במקום דלא אפשר להסיר גוף האיסור מן הכלי ולא הכלי מן האיסור אלא ע"י שיטלטל את האיסור כגון ביצה בתוך הכלי או יין או שמן או כל כיוצא כאילו אבל במקום שיכול להסיר הכלי מתחת האיסור בלא טלטול האיסור התם ודאי שרי וראיה לדבר דתריץ התלמוד בפ' מי שהחשיך בשליפי זוטרי ופירש"י משואות קטנות ששומט הבד מתחתיהן ונופלין על הכר השני וכן עד שמגיעין לארץ ואינו דומה לההוא דמפנין דכרים וכסתות שתחת הבהמה לא מצי לשומטם מפני כובד הבהמה וה"נ תריץ תלמודא בפ' כירה גבי קורה שנשברה סומכין אותה בספסל דאי בעי שקיל לדו הלכך אחר (שביאתו) [שביארתי] דהלכה כרב יוסף דאסור לבטל כלי מהיכנו א"כ ההוא שינויא דשני אליביה רב הונא בריה דרב יהושע דנצוצות אין בהן ממש דסמכא היא ואיכא (למידין) [למידק] הא גוף הנר ונר של שעוה אסור ליתן כלי תחתיו אפי' להציל על מה שתחתיו שלא ישרף שהרי גם הכלי שתחת הנר לא איפשר להסירו מתחת הנר אם לא שיטלטל את הנר. והיכא שנתן כלי תחת הביצה או תחת כיוצא בה וביטלו מהיכנו ואח"כ נפלה ביצה לחוץ היה אומר ה"ר משה בר' יואל זצ"ל שאסור לטלטל הכלי אע"פ שלא היתה ביצה עליה כל בין השמשות והיה מדקדק מדתנן בפ' מפנין כופין את הסל לפני דאפרוחים [ובפ' כירה שם משני קסבר] מותר לטלטלו ומש"ה לא הוי מבטל כלי מהיכנו דמותר לטלטלו לאחר מכן מכלל גבי ביצה דקרי ליה מבטל כלי מהיכנו היינו משום שאפי' אם נפלה הביצה לחוץ שאסור לטלטל דכלי. וה"ר ברוך בר' יצחק זצ"ל אומר דלעולם אי נפלה מותר לטלטל הכלי וה"ט דמניח תחת ביצה מבטל כלי מהיכנו דמסתמא בשהניח לכל היום הניח והקצהו מדעת אבל סל לפני האפרוחין לפי שעה הקצה אותו כדי שיעלו וירדו הלכך לאחר שירדו מותר לטלטל ולעולם אי נפלה ביצה מותר לטלטל: ולי אני המחבר נראה בעיני כדברי ה"ר ברוך ולאו מטעמיה דאי טעמא דביצה [הוא] מפני שהקצהו לכל היום [קשה] דאטו מתנה ועומד הוא אם תפול לחוץ אם לא תפול אלא ה"ט כדפרישית לעיל דנותן בלי תחת בצים הוי מבטל כלי מהיכנו מפני שאי אפשר לו להסיר הכלי מתחתיה אם לא ע"י טלטול הביצה אבל כופה את הסל מפני האפרוחין אינו מבטל את הכלי מהיכנו מפני שיכול להבהיל את האפרוחין ולהפריחם מע"ג הסל בלא שום טלטול הילכך אחרי שפרשנו דטעם כלי שתחת הביצה הוי ביטול כלי מהיכנו מפני שאינו יכול להסיר הביצה לחוץ אם כן אם נפלה מעצמה או עכו"ם ותינוק הסירוה לחוץ פשיטא דשרי הכלי בטלטול הואיל שלא היתה הביצה עליו כל ביה"ש והשתא שפיר אתי הא דאמר גבי מיטה לא יחדה למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה אע"פ שהיו עליה היום הואיל שלא היו עליה כל ביה"ש. אך זה מספקא לי אם עבר והסיר הביצה מן הכלי (או) [אי] שרינן בלי בטלטול הואיל ועבד אדרבנן. וזה לשון ה"ר משה מיימון כל כלי שהוקצה מחמת איסור אסור לטלטלו (כנגד) [כגון] נר שהדליקו בו בשבת והמנורה שהי' עלי' הנר ושלחן שהיה עליו מעות אע"פ שכבה דנר או נפלו המעות אסור לטלטלן שהכלי שהיה ביה"ש אסור לטלטל נאסרה לטלטלה כל השבת כולה אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור עכ"ל הרי לך להדיא שפי' שהשלחן שהיה עליו המעות בין השמשות דוקא אסור לטלטלו אע"פ שהוסרו המעות אסור השלחן בטלטול דמיגו דאתקצי לביה"ש אתקצי לכולי יומא אבל אם הושמו מעות על השלחן בשבת והוסרו משמע להדיא מלשונו שמותר השלחן בטלטול. ובהא נסתפק ריב"א זצ"ל אם יכול ראובן לבטל כלי של שמעון ע"י ששם בתוכו דבר מוקצה כגון ביצה וכיוצא בה ור"פ לולב וערבה משמע שמתבטל מהיכנו על ידי אחר גבי ההוא דפעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה בע"ש והניחום בעזרה הכירו בהם בייתוסי' ונטלום וכבשום תחת האבנים למחר הכירו בהם עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים וזקפום בצידי המזבח ופירש"י כהנים עמי הארץ שאינם יודעים שנעשו בסיס לדבר האסור ) [משמע דע"ה שמטום ולא ת"ח מפני שנתבטלו מהיכנו מזה אין ראיה כ"כ די"ל דהכי הוה עובדא ואפי' ת"ה היו יכולים לשומטם מפני שלא נתבטלו על מידי אחריתי ומעשה שהיה כך היה]:
44
מ״הת"ר מותר השמן שבנר ושבקערה אסור להסתפק ממנו פי' כל היום כולו אסור ואפי' [לאחר] שכבה. ור"ש מתיר פי' מיד אחר שכבה כדת"ר מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דר"י רמ"א כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת רש"א כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת כבה מותר לטלטל. והיתר סיפוק השמן וטלטול הכלי הא בהא תליא כדמוכח שמעתא וכתב בה"ג ולית הלכתא כר"ש בנר שהדליקו בה באותה שבת הואיל ושוו ר"מ ור"י להדדי והוה ליה יחיד במקום רבים וה"נ אמר בפ' מי שהחשיך ותנן במתני' ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן וכ"פ ד"ר משה מיימון דאפי' [לאחר] שכבה אסור. ופירשו רבותינו דאפי' התנה על השמן ליהנות ממנו לאחר שכבה הנר אסור ואין התנאי מועיל בשמן שבנר מפני שהוקצה למצותו מידי דהוה אסוכת מצוה דאין התנאי מועיל בה בפ' המביא במס' ביצה אע"ג דלא דמי דהתם אתקצאי לכל שבעה ימים דכל ז' ימים מצותה וצריך לה כל שבעה ימים הלכך לא מועיל בה תנאה אבל הכא דאין צורך הנר כ"א בלילה [הדין נותן] שיועיל בה תנאי להנות מן השמן אחר שכבה למחר ביום (מאי) [מידי] דהוה אסוכה רעועה דעלמא דמועיל בה תנאי לר' יהודה בפ' המביא אפ"ה לא דמי דשאני הכא גבי נר דהואיל דתחילת הוקצתה לצורך מצותה סברא הוא שלא יועיל בה דתנאי ותו דל"ד לסוכה רעוע' דעלמא שאינו כלה ומהני בה תנאה אבל גבי שמן שבנר כסבור שישרף דכל ואין התנאי מועיל: וא"ת לפי מ"ש דנר מצוה הוקצה למצותו א"כ אפי' אחר השבת יהא אסור לעולם מידי דהוה אשמן דנר חנוכה דאמר בירושלמי כבה ליל ראשון מוסיף עליו שמן בליל שני ומדליקו וכן כל הימים כבה ליל שמיני עושה עליו מדורה ושורפה מפני שהקצהו למצוה י"ל דשאני נר חנוכה שאסור להשתמש לאורו אבל נר שבת עקרו להשתמש לאורו בא ותו דגבי נר חנוכה מעיקרא כשמדליקו ניחא ליה שישרף כל השמן מפני פרסומי ניסא אבל גבי נר שבת רק שישתמש לאורו מה שהוא צריך תו לא ניחא ליה בהדלקתו ודמי [לנויי] סוכה ואתרוג דמותרין לאחר מצותה (ותו) דנויי סוכה ואתרוג אינם כלים להכי אין לדמותם לשמן (שכבר) [שבנר] שנשרף וכלה:
45
מ״וולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר ואמרי' בגמ' דתרוייהו לאור הנר דוקא אסור שמא יטה כדתניא אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר אבל ביום מותר לפלות את כליו ולהרוג את הכינה בשבת כסתם מתני' דלא אסרה אלא לאור הנר וכדפרי' וכדאמרי' רבה מקטע להו ורב ששת מקטע להו וא"ל רב נחמן לבנתיה [קטולין] ואשמעו לי קלא דסנוואתי ופירש"י דבשבת עסקינן וכב"ה כדתניא רשב"א אומר אין הורגין את המאכולת בשב' [דברי ב"ש וב"ה] מתירין פי' מאכול' כינה מיהו קשה לי לפרש"י דפי' דההו' דרבה מקטע להו בשבת הוי א"כ ההוא דרבא שדי להו לקנא דמיא משום איסור שבת היכי (ספק) [שביק] ב"ה ועביד בב"ש ויותר היה נראה לפרש כדפירש ריב"א דבחול קאי וד"א קמ"ל דרבה מקטע להו לאפוקי מרב הונא דאמר מולל וזורק אפי' בחול ובירושלמי קאמר שמואל מקטע ידה ורגלה ויהיב לה קמי מינוקא מיהו [משום] אל תטוש תורת אמך סמכי' אפירש"י דבשבת קאמר וסמכינן אב"ה דשרי להרוג מאכולת דהיינו כינה בשבת ודוקא כינה מה שקורין בל' [כנען] וי"ש ובל' לע"ז פרול"א התרנו להרוג בשב' משום שאינה פרה ורבה אלא מבשר אדם שורצת אבל פרעוש מה שקורין בלשון כנען בילחא ובלשון לעז פוצא ה"ה גם ב"ה מודים שאסור להורגה בשבת מפני שהיא פרה ורבה כדאמר פ' ה' שרצים הרי פרעוש דפרה ורבה ותניא הצד פרעוש בשבת ר"א מחייב ור' יהושע פוטר וכו' ע"כ ל"פ ר"א ור"י אלא דמ"ס [דבר שאין] במינו ניצוד חייב ומר סבר פטור אבל לענין הריגה אפי' ר' יהושע מודה ורבנן דפליגי אר"א בכינה מסתבר דהיינו ר' יהושע הא למדת שפרעוש לכ"ע אסיר. וכבר היה מפרש ה"ר יוסף דאורלינוש זצ"ל דכינה היינו שקורין בילחא ובלע"ז פוצ"א דכתב והך את עפר הארץ והיה לכנים דהיינו אותם שהורים שקופצים שגדלים ע"ג קרקע דאילו אותם לבנים שאינם קופצים מבשר אדם שורצים הם והשיב לו ר"ת זצ"ל בדבר זה אסרת את המותר והתרת את האסור דע"כ כנים דקרא היינו אותם לבנים שקורין וי"ש ובלעז פרול"א דמתרגם קלמתא והיינו אותם לבנים כדמוכח ס"פ כל היד גבי איפרא הורמין אימיה דשבור מלכא דשדרא דמה לקמיה דרבא וכו' עד ההוא בתרא דם כנים הוה לא הוה קא ידע ליה אסתייעא מילתא שלח לה סריקותא מקטלי כלמי. אמרה יהודאי בתוונא דליבא יתביתו. כסבורה שרמז לה דאותו [הדם] דם כנים [הוא] שהורגים על סריקותא אלמא זה דהנקראים קלמי נהרגים על סריקותא וכנים דקרא מתרגמי' כלמי ש"מ דכינים דקרא היינו אותם הנמצאים בראש שהורגים אותם במסרק ומעשה דנס היה שגדלו אז מן הקרקע וראיה לדבר ממהדורי מילי ומסמרמוטי כלמי. דאין דרכן להיות בסמרטוטי בגדים אלא אות' שקורין וי"ש ואמרי' במסכת ד"א ר"ש אמר אדם רימ' בחייו תולע במותו ואיזהו רימה בחייו אלו כנים שבראש דהיינו וי"ש שאין דרכו של בילחי להיות בראש. וכתיב בישעיה וסיפח ה' את קדקד בנות ציון ואומר בתוספתא אל תקרי ושפח אלא ושפח מלמר שהי' משפחו' (משום) [משפחו'] של כנים יורדי' מקדקד' עד רגליהם היינו מה שקורין וי"ש ובלע"ז פרו"לא מיהו אם הפרעוש על בשרו ועוקצת אותו מותר להסירה ולהשליכה ואינו חייב משום צד פרעוש אלא הוי כמו קוץ התחוב בבשרו והוי כמו מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה דשרי דהוי מלאכה שא"צ לגופה [ומשום] צערא לכתחילה שרי כך פי' ה"ר יוסף בהרב ר' משה אבל בשעה שדולגת על בשרו חייב הלוקחה משום צד ולא דמי לצד נחש שלא ישכנו דפטור דהוי סכנה קצת וכן שוה נחש על הארץ דמסוכן קצת כמו פרעוש העוקצתו בבשרו דאידי ואידי שרי לכתחילה:
46
מ״זמתני' ולא יקרא לאור הנר: אמר רבא אפי' גבוה שתי קומות ואפי' גבוה שתי מרדעות ואפי' עשרה בתים זה ע"ג זה. וכתב ה"ר ברוך בר' יצחק בספר תרומות. מיהו תנאי נינהו פ' שואל במילתיה דרבא ואף על פי כן נראה דהלכה כרבא דאסר אפי' גבוה הרבה עכ"ל. וכן כתב ה"ר משה מיימון אין פולין לאור הנר ולא קורין לאור הנר ואפילו גבוה שתי קומות ואפי' עשרה בתים זה על גבי זה והנר בעליה ולא יקרא ולא יפלה לאורה בתחתונה שמא ישכח ויטה עכ"ל ובה"ג סידר ההוא דרבא לא ההוא דהשואל משמע שפוסק כרבא מיהו ריב"א ור"ת גרסי הכא רבה וכן ראיתי כתוב בשם פר"ח דגרסינן הכא רבה ונ"מ דלית הלכתא בזו הסברא דאסר היכי דמידלי כולי האי אלא הלכה כאביי דתנן לקמן בפ' שואל מונה אדם את אורחיו כו' מפיו אבל לא מן הכתב ואמרי' בגמרא מאי טעמא רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות מאי בינייהו דכתב אכותל ומדלי למ"ד שמא ימחוק לא גזרינן למ"ד שמא יקרא חיישינן והתם פריך מדרבה דאמ' אפי' גבוה שתי קומות וכו' ומשני דרבה תנאי היא אלמא לאביי לית לי' טעמי' (דהכא) [דרבה] דסבר דאפי' גבוה שתי קומות חיישינן שמא יטה. אלא שמא יקרא בשטרי הדיוטות אבל לשמא יטה לא חיישינן היכא דמדלי והלכה באביי לגביה דרבה דאע"ג דקי"ל דאין הלכה בתלמיד במקום הרב פסקו הגאונים דמאביי ורבא ואילך הלכה בבתראי אבל אי הוה גרסינן רבא אז אין הלכה כאביי דהילכתא כותי' ביע"ל קג"ם ותו לא. מיהו איני יודע מאין להם לגרוס רבה בלא ראי' אלא נראה בעיני דאפי' גרסינן רבא אפי' הכי הלכה כאביי מדקאי רב ביבי כוותי' כדפרכינן לקמן בפ' שואל ותו שמא ימחוק לא חיישינן והתנן לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר ואמר רבא אפי' גבוה שתי קומות וכו' עד דכתיב אכותל ומדלי ודקא קשיא לך דרבא תנאי היא דתניא מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ר' אחא מתיר בכתב שע"ג הכותל ה"ד אילימא רבתי' מתתאי ליחוש שמא ימחוק אלא לאו דכתב אכותל ומדלי וש"מ דרבא תנאי הוא ש"מ פי' ורב ביבי סבר כר' אחא דמתיר היכי דמידלי שאינו יכול להגיע ולהטות ואביי אסר ואע"ג דמידלי שמא יקרא בשטרי הדיוטות אבל לשמא יטה היכא דמדלי לא חיישינן. אלמא דרב ביבי ואביי תרוייהו ס"ל דכל היכא דמדלי ואינו יכול להגיע שם ולכבות מותר לקרות לאור הנר ול"ח לשמא יטה. ותו נראה בעיני דהלכה כר' אחא דמתיר היכא דמידלי דת"ק דידיה ר' אליעזר הוא ושמותי הוא פי' מדבית שמאי הוא ולית הלכתא כוותיה והכי מוכח בירושלמי דמסיק התם שמואל אמר ל"ש אלא אחר הא שנים מאחר שהם יכולים למחות זה ע"ז מותר מתני' פליג עלי' דשמואל אחד הנר שהוא יכול להטותו ואחד הנר שאין יכול להטותו עולא בר ישמעאל בשם ר' אליעזר אפי' גבוה כמה [על דעתיה דר' לעזר] אפי' נתון בבית אחר אפי' נתון בספיקלה הא למדת דת"ק דר' אחא ר' אליעזר הוא ולית הילכת' כוותי' ולא כרבא דקאי בשיטתי'. ונראה בעיני דכל היכא דמדלי טפי מקומת אדם דשרי לקרות לאור הנר ולא חיישי' שמא יטה אבל היכי דמתתי אסור דחיישינן שמא יטה ודוקא יחיד אסור לקרות אבל שנים בענין אחד מותרין לקרות שאם אחד רוצה להטות חבירו מוחה בידו אבל בשני ענינים כגון בב' פרשיות שזה מעיין לבד וזה מעיין לבד ובפ' אחרת ואינו נותן לב למה שחבירו קורא אפי' שנים כה"ג אסור אבל אם היו שנים קורין בשני ספרים ובפרשה אחת וכאו"א נותן לב לקריאת חבירו מותר מה לי בספר אחד מה לי בשני ספרים מאחר שנותנים דעתם זה לזה וכל אלו הדרכים שלא בציבור אבל בצבור אפי' יחיד בחד ענינא שרי מפני שאימת צבור עליו ואינו בא להטות ותו דא"א שלא יראה אחד מן הצבור וימחה בידו הלכך בעיו"כ מותר לכל אחד להתפלל בתפלותיו וכן יו"ט שחל להיות בע"ש מתפלל פיוט לאור הנר אע"ג דמתתאי מפני שאימת צבור עליו. ומעשים בכל יום במלכותנו בארץ כנען בע"ש בחופות מזמרים על השלחן בסדורי זמירות אע"ג דהנר מתתאי ולא חשו רבותינו לדבר זה אבל בדבר שאדם שגור בו מותר לו לאדם לקרות אפי' ביחיד ואע"ג דמתתי וכגון שקורא ראש הפסוק או ראש הלכה והשאר גומר בע"פ ושוב מעיין ראש הדבר והשאר גומר בע"פ כדאמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי פרשיות פי' ראש הפרשה שהוא מעט יסתכל בספר ומתוך שפרשה שגורה בפיו נוח לו לסדר את השאר בלבו ובשיגמור פרשה אחת יחזור ויסתכל אותה פרשה שמתחיל אחריה ויסדרנה בלבו וכן כל פרשה ופרשה כך נראה בעיני הלכה למעשה כדפרי' אבל ה"ר ברוך בר יצחק זצ"ל החמיר בדבר זה בס' התרומה וז"ל וביו"כ רגילים לומר סליחות ותפלות לאור הנרות וקורין בספר יחידי התם אימת יה"כ עליו וגם אימת ציבור וגם צורך שעה להרבות תחנונים אבל ליל י"ט שחל להיות בשבת אין החזן אומר מעריב ופיוט בתוך המחזור לאור הנר ביחידי שאינו כ"כ צורך לומר פיוט וכן הדין כשליל ראשון של פסח חל בשבת וחפץ לומר הגדה ביחידי כו' אלא צריך שיקרא אחר עמו בספרו ולעיין איש שאינו יודע כלום או אשה עמו אינו מועיל ואם בעיוני ראש כל פרשה יודע לגמור כולה בחוץ טוב הדבר עכ"ל. ואינו נראה בעיני אלא כדפרישית: תני חדא שמש בודק כוסות וקערה לאור הנר ותניא אידך לא יבדוק ל"ק כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע פירש"י שמש קבוע לא יבדוק. לפי שאימת רבו עליו אם ימצא בהן דבר מגונה ובודקן יפה וחיישינן להטיה. ושאינו קבוע. לא רמי' עלי' כולי האי ול"ח לשמא יטה. ולפי לשון זה שמש קבוע אסור [אפי'] בדנפטא ושאינו קבוע שרי אפי' בדמשחא. ואסקינן תו [אי בעית] אימא הא והא בשמש קבוע ול"ק הא בדמשחא והא בדנפטא פי' בדנפטא מפני שהוא מסריח מותר לבדוק לאורו דלא אתי להטות. בדמשחא אסור דאתי להטות. איבעי' להו שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי פי' פשיטא שמש קבוע בדנפטא שרי דאיכא חדא להיתרא שהוא מסריח ולא אתי לאטויי וכל שכן שמש שאינו קבוע בדנפטא שרי דאיכא תרתי להיתרא דלא דמיא עלי' ושמש קבוע בדמשחא אסור דאיכא תר"ל דחדא דשמן לא מסרח ותו דרמי' עלי' ובדיק שפיר אלא הא קא מיבעי' להו שמש שאינו קבוע בדמשחא דאיכא חדא לריעותא דשמן לא מסרח וחדא לטיבותא שאינו קבוע מאי. אם זה דומה לשמש קבוע בדנפטא אם לאו מיהו א"י להבחין למה [לא] יהא דומה דהכא [נמי] איכא חדא לריעותא וחדא לטיבותא ונראה בעיני העיקר כדפי' ריב"א דה"ק שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי פשיטא שמש שאינו קבוע בדנפטא שרי דאיכא תרתי להיתרא ושמש קבוע ומשחא אסיר דאיכא תרתי לאסורא ושמש קבוע ונפטא ושמש שאינו קבוע ומשחא דאיכא חדא לאיסורא וחרא להתירא מאי. מי סמכו אתירוצא בתרא דמשמע חדא להיתרא וחדא לאיסורא שרי דהיינו שמש קבוע ונפטא ומוקמא לתירוצא קמא נמי בשמש שאינו קבוע ומשחא כי היכי דלא לכחוש לתירוצא בתרא. או דלמא לא סמכינן אתירוצא בתרא אלא אתרוצא קמא ולחומרא בשמש שאינו קבוע ונפטא דאיכא תרתי להיתרא. רב הונא אמר רב הלכה ואין מורין כן דכיון דתירוצא בתרא משמע דשרי אי עביד לא מחינן ביה אבל לכתחילה אין מורין לו לעשות כן דלא ידענא אם תירוצא בתרא עיקר או אינו עיקר אלא תירוצא קמא ולחומרא (אמר) רב ירמי' בר אבא אמר רב הלכה ומורין כן דתירוצא בתרא עיקר ותירוצא קמא מוקמינן כי היכי דלא ליכחוש לתירוצא בתרא כך פי' ריב"א ועיקר למבין. אך מה שמוסיף דמוקמינ' לישנא קמא [כמו] אליבא לישנא בתרא איני מבין היטב דא"כ מאי לי בין לישנא קמא ללישנא בתרא ושלא לצורך הוא ושמא לרווחא דמילת' אמר כן. הלכך שמש שאינו קבוע בדנפטא שרי ושמש קבוע בדמשחא אסור ושמש קבוע ונפטא ושמש שאינו קבוע ומשחא נמי שרי והלכה כר"י בר אבא דאמר הלכה ומורין כן דהא בי רב אסי עבדי עובדא כותי'. ובה"ג גרסי' איפכא אי בעית אימא הא והא בשמש שא"ק הא בדמשהא והא בדנפטא איבעי' להו שמש קבוע בדמשחא מאי פשיטא קבוע ונפטא שרי ושמש שא"ק ומשחא אסור ש"ק ומשחא שמש שא"ק ונפטא מאי עכ"ל ה"ג. ופי' ריב"א זצ"ל לפי גירסת [בה"ג כמו] שפי' לפי' גי' רש"י וה"ק היכא [דאיכא] תרתי להתירא כגון ש"ק ונפטא שרי תרתי לאיסורא כגון שמש שאינו קבוע ומשחא ודאי אסור חדא לאיסורא וחדא להתירא כגון שמש קבוע ומשחא וששא"ק ונפטא מאי והכי קא מבעיא ליה אי סמכי אתירוצא בתרא דמשמע חדא להתירא וחדא לאיסורא שרי דקא שרי שמש שא"ק ונפטא וה"ה לשמש קבוע ומשחא דאיכא חדא לאיסורא וחדא להיתרא או לא סמכינן אתירוצא קמא וההוא איכא לאוקמי בתרתי להיתרא בש"ק ונפטא הוא דשרי הא שמש שא"ק אפי' בדנפטא אסור דליכא לתרתי להיתרא ואיכא לאוקמי בחדא לאיסורא בחדא להיתרא בשמש קבוע מותר אפי' בדמשחא ושמש שאינו קבוע בדמשחא אסור בדנפטא שרי ולא מכחיש תירוצא קמא לתירוצא בתרא. רב הונא א"ר הלכה ואין מורין כן כו' כדפרישית לעיל. הלכך בדנפטא בין שמש קבוע בין שא"ק שרי לתרוייהו לרש"י ולה"ג ושמש קבוע במשחא שרי לה"ג ואסור לרש"י שמש שאינו קבוע ומשחא אסור לה"ג ושרי לרש"י והא דמחמיר בה"ג בשמש שאינו קבוע יותר משמש קבוע פי' ריב"א ז"ל מפני דשמש שאינו קבוע מירתת טפי דקסבר אי לא בדיקנא שפיר יעבירו אותי משמושי הואיל ועדיין אינו קבוע אבל שמש קבוע לא מירתת דכיון שכבר הוקבע בשמושו בשביל דבר קל כזה לא יעבירו אותו א"נ מפני שהשמש קבוע בקי יותר ואין צריך להטות: וה"ר משה מיימן זצ"ל כתב כלים הדומים זה לזה ואינן ניכרים אלא בעיון הרבה אסור להקריבן לאור הנר ולהבחין ביניהם שמא ישכח ויטה לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לבדוק כוסות וקערות לאור הנר מפני שאינו מכירן בין בנר של שמן בין בנר של נפט שאורו רב אבל שמש קבוע מותר לבדוק לאור הנר כוסות וקערות מפני שאינו צריך עיון הרבה ואם היה נר של שמן זית אין מורין לו לבדוק ואף על פי שהוא מותר גזירה שמא יסתפק ממנו עכ"ל. ס"ל כבה"ג דמחמיר בשמש שאינו קבוע יותר מבשמש קבוע וס"ל כלישנא קמא דשמש שאינו קבוע אסור בתרווייהו ושמש קבוע בדנפטא שרי לכתחילה ובדמשחא הלכה ואין מורין כן והא דפי' דאסור להבחין בין כלי לכלי לאור הנר משום דאמר רב יהודה אמר שמואל אפי' להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו ואוקמה רבא בזקנות ודבני מחוזא וכל כיוצא בהן דלא ידיעי אבל (הכא) [היכא] דידעי ובקל יכול להבחין בין כלי זה לכלי [זה] לית לן בה: ירושלמי תני ר' חייא אבל מסתכל הוא מה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש אית דבעי מימר [שהוא לשעה ואית דבעי מימר] מפני הנקיות ומפני הסכנה מותר מה נפיק מביניהן לקנב [חזרין] מן דמר שהוא לשעה אסור ומן דמר מפני הנקיות ומפני הסכנה מותר רב ירמיה סלק גבי אסא מזיג ליה כסא שרי מסתכל בה א"ל בני ביתיה חמו מהוא עבד אמר לו דהוא נהג כשיטתיה דרבי' דאמר מתני ר' אמר חייא אבל מסתכל הוא מה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש:
47
מ״חראיתי כתוב בשם ר"ת זצ"ל שהתיר ליגע בנר תלוי בשבת כשהוא דולק מדאמר אין מוקצה לר"ש אלא בנר שהוא דולק מאי טעמא דהוה בסיס לדבר האסור ש"מ מדלא קאמר מפני שמטה וחייב חטאת שאין כאן חשש הטייה וצריך לפרש אני ישמעאל קריתי והטיתי שתיקן הפתילה ונאכלה בשמן ודולקת יותר באורה וכי הא דגורר אדם מטה וכסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואע"ג דעביד חריץ ה"נ כיון דלא מתכוין להבעיר מטלטלה וליכא משום מבעיר ומשום מוקצה נמי ליכא דהואיל ונר שלנו תלויה טלטול ממקום למקום הוי טלטול מן הצד ולא שמיה טלטול עכ"ל מצאתי כתוב. וכמלכותנו בארץ כנען נזהרים שלא ליגע בנר תלויה בשבת אפי' בשל שעוה. ונשים מתענות על כך וכ"ש שצריך ליזהר בנר של שמן שכולו נמשך אחר הפתילה שאם מטה את הנר הרי השמן שבו מתנדנד וקרוב בעיני לחייבו משום מכבה ומשום מדליק ואף ר"ת איני סבור שהתיר בשעת מעשה אלא לפלפול בעלמא שמא נתכוין וכה״ג איתא בירושלמי דע״ז ר' ינאי בר' ישמעאל איתיה באיש סליקין ר' הושעיא בר בון ור' זעירי ור' חנינא חברייא דרבנן מבקרתיה אשכחן לר' יהושע בר וידל יתיב (מן) [תמן] אמרין הא מרא דעובדא (האמורה בשמעתא) [הא מרא דשמעתא] (כעין) [בעון] משאל מיניה אמר לון כן אמר רשב"ל מתוק אין בו משום גילוי ולא משום יין נסך אמרין לי' דלמא מן אילן דרשב"ל דומן אכין אמר לון לא לעובדא. פי' שאלו לו שמא לדמיון בעלמא אמר שכן דרכו מחמת חריפותו אמר לון לא לעובדא הלכה למעשה הא למדת שלא רצו לסמוך עד שהעיד בפי' שהורה הלכה למעשה. והדבר ידוע גודל לבו של ר"ת שהי' בידו להתיר השרץ ושמא לא דבר בדבר זה אלא לפלפול בעלמא ואיני סומך על הוראה זו ׃
48
מ״טבפרק כל כתבי הקודש ת"ר נר שע"ג טבלא מנער את [הטבלא] והיא נופלת ואם כבתה כבתה ומוקי לה דוקא בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור פירש״י נר קרושי"ל והוא מה שאנו קורין בלשון כנען צריף ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמיירי בשל חלב דאילו של שמן ודאי ישפך השמן ונמצא מכבה כדאמרי' פ"ב במסכת ביצה שמן שבנר המסתפק ממנו חייב משום מכבה א״נ בשל שעוה ובירוש' פרק כירה א"ר יוחנן קרוב [הוא] זה [לבוא] לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה פי' אם ימשך להשמן לפניו או לאחריו שמואל בר אבא אמר קומי ר' יוסי בכבתה ולא גריס [בברייתא] אם כבתה כבתה א"ל תנוח דעתך. עכ"ל הירושלמי. ראי' לדברי רבינו יצחק שאין להעמיד בנר של שמן כשהוא דלוק מפני שהוא מבעיר ומכבה מיהו הא דמוקי בירושלמי בכבתה אין זה קשיא לר' יצחק שפי' בנר של חלב או של שעוה דה"ה של חלב ושל שעוה שכך (שומם) [שוים] כשהם דולקים כנר של שמן שכבה אלא מפני שסתם נר של שמן [הוא] מוקי לה בכבתה. ובס' דתרומה כתב ת"ר נר שע"ג טבלא כגון קרושי"ל בלע"ז שפתילה דולקת בו מנער הטבלא ונופלת אם כבתה כבתה עכ"ל משמע שמתיר אפי' בעודה דולקת וסתם את דבריו ולא פירש אם בשל חלב או אפי' בשל שמן. ובעיני נראה הלכה למעשה כדפי' ר' יצחק מיהו איני יודע במניח אם דווקא להגביה השלחן ולהשליך אסור אבל לנענע אפי' במניח מותר ורבינו שלמה פי' במניח נעשית טבלא בסיס לדבר האסור ואסור לטלטל כדי לנערה עכ״ל משמע שאינו אוסר אלא (כדי) לטלטלה אבל לנערה בלא טלטול שרי. ולמאי דפסקי' טלטול מן הצד לא שמי' טלטול הוה משמע להתיר ומההיא דבה״א מסלק את הטבלא (שלה) [כולה] ומנערה ליכא ראי' דהתם לא הוה עלי' כל בין השמשות ולא נעשה בסיס לדבר האסור ובפ' נוטל בההיא דמעות שע"ג הכר משמע לשון רש"י שרוצה לומר דאפי' לנער בלא טלטול אסור ואם צריך לטבלא במקום שהנר מונח נראה שמותר לטלטל הטבלא ולנער בעוד הנר עלי' כההיא דמעות שע"ג הכר דאוקמא ר' חייא בר אשי אמר רב בשכח ואמר רבה בב"ח אר"י דלצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו וצ"ע. וסיפר לי מורי אב"י העזר"י שכבר היו רגילים הכהנים במגנצ"א כשהיו עולים לדוכן ביום הכפורים היו מסירים הנרות הדולקות העומדות לפני ארון הקודש והיו עולים שם לדוכן והי' שם ה"ר משה כהן זצ"ל והיו נושאים ונותנים בדבר הלכה ולא היו מכריעים לא לאיסור ולא להתיר עד שבא מורי אב״י העזר"י אצל אביו רבינו יואל זצ"ל וסיפר לו כל הענין וענה לו פשיטא שאסור ושלא כהוגן עושים דתנן בפ' נוטל מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות ואוקמא ר' חייא בר אשי אמר רב בשכח וארבב״ח א״ר יוחנן ל"ש אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו ודווקא בשכח מטלטלן ועודן עליו לצורך מקומו אבל במניח אפי' לצורך מקומו לא יטלטלם בעודן עליו והכא במניח הוא שהרי הדליק' מערב יוה"כ ונעשה הנר בסיס לשלהבת כדאמ' פ' כירה הנח לנר שמן ופתילה שנעשו בסיס לדבר האסור ופירש"י לשלהבת ותו דכלי שהנר עומד בתוכו הוי בסיס לנר וכשחזר מורי אב"י העזר"י למגנצ"א והציע הדבר לפני ה"ר משה כהן וקבלה מניה:
49
נ׳תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה [רב] ומוקמא לה דאסור אפי' לר"ש דאביי ורבא דאמרי תרוויהו מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות ופרש"י והכא נמי ודאי הרוח מכבהו וקשה לפי' דא"כ לתני פותח אדם הדלת כנגד הנר כדאמר רב יהודה אמר שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת ותו קשה לי אני המחבר דא"כ מאי קאמר מאי טעמא לייט עלה רב לימא דלייט עלה משום דקפסיק ותני ל"ש ברוח מצויה ול"ש ברוח שאינה מצויה א"נ אפילו תמצא לומר דלא איירי אלא ברוח מצויה אכתי איכא למימר דלייט עלה משום דלא גזר אטו שאינה מצויה הלכך נ״ב כמ"ש רבותינו דמיירי כגון (שהנר) [שהדלת] נוקש בו בנר בודאי והוה פ״ר וניחא לי' לכבות ואסו' אפי' לר"ש וכן פר"ח וכ"כ הר"מ מיימון נר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו מפני שהוא מכבהו אלא יזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל ע"כ לשונו. מדכתב מפני שהוא מכבהו משמע שר"ל שהדלת נוקש בו ומכבהו. וה"ר ברוך ב"ר יצחק כתב נר שאחורי הדלת שתוקעין בגוף הדלת כמו שרגילות להניח נר חנוכה בדלת פותח ונועל כדרכו ולייט עלה רב ומסיק משום דהוה פסיק רישי' שבנענוע הדלת שפותח וסוגר בא רוח ומכבה הנר ויש תימא דיותר הוה פס"ר לעיל דשרי לנער נר דלוק שעל הטבלא עכ״ל. ולא טוב הקשה שהרי פי' לעיל דבירושלמי מוקי לה שכבתה א"נ בנר של חלב או של שעוה. ותו דהכא נמי לא פי' היטב אלא כגון שהוא תחוב בכותל והדלת נוקש בו ומכבה בודאי. אמר רב יהודה אמר שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת ולייט עלה אביי משום דקסבר דגזרי רוח מצויה אטו שאינה מצויה והלכה כאביי לחומרא ואסור וכ"כ ה"ר משה מיימון דאסור לפתוח הדלת כנגד המדורה בשבת כדי שתהא הרוח מנשבת בה ואע״פ שאין שם אלא רוח מצויה עכ"ל ׃
50
נ״אנכרי שבא לכבות אין אומרי' לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם. פרש"י אין אומרי' לו כבה רבנן גזור על אמירה לעכו"ם משום שבות. לא תכבה. אין צריך למחות בידו אלא יניחנו ויכבה. מפני שאין שביתתו. של עכו״ם. עליה' דישראל אינן מוזהרין על שביתת עכו"ם שאינן עבדם עכ"ל משמע אבל על שביתת עבדם מוזהרים כדכתיב למען ינוח עבדך ואמתך והיינו דוקא כשעושים מלאכה לצורך ישראל אדוניהם מוזהרים על שביתתם אבל כשעושים מלאכה לצורך עצמן אינם מוזהרים על שביתתם כההיא דכריתות פ' ד' מחוסרי כפרה דת"ר ר' יוסי אומר גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחוש"מ פי' דהיינו דבר האבוד. עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת [לעצמן] כישראל בחול רש"א אחד גר ואחד עבד ואמה התושבין עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול אמר רב אידי בר גרשום אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר"ש וע"כ ל"פ ר"י ור"ש אלא בגר ותושב אבל בעבד ואמה התושבין פי' שקיבלו עליהן שלא לעבוד עכו"ם בלבד כ"ע מודו דעושין מלאכה לעצמן בשבת כישראל בחול וכ"ש בעבד ואמה שגם עכו"ם עובדין שאינם מצווים על שביתתם בעושים לצורך עצמם:
51
נ״במתני' אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהם. כלומר מוחין בידם ומוקמינ' לה בגמ' בקטן העושה לדעת אביו פי' קטן היודע להבחין שכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו אבל קטן העושה לדעת עצמו אין אנו חייבים למחות בידו ונראה בעיני דהכי הילכתא דמעשה רב דאמרי' בפ' חרש רב יצחק בר ביסני אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא ברשות הרבים אתא לקמי' דר' פדת א"ל זיל דבר טלי וטליא וליטללו התם דאי משכחו להו מייתו להו אלמא קסבר קטן אוכל, נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. ושקלינן וטרינן אליביה ושנינו אליבי' משניות טובא ש"מ דמסתבר לן דהילכתא כותיה וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל קטן שבא לכבות אין שומעין לו והוא שיעשה על דעת אביו (אלא) [אבל] מדעת עצמו אין ב"ד מצווין עליו להפרישו עכ"ל. אבל נכרי אדעתא דנפשי' קא עביד ושרי אפי' ביודע שעושה נחת רוח לישראל מפני שלריוח של עצמו נתכוין והכי מוכח בירושלמי דמסיק ולא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו. תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך בכבוי:
52
נ״גא"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד וכתב בס' ׃ התרומה ובפ' המדיר לא למעוטי שאר אסורי שבת לאפוקי מה"ג דפירשו דליכא חילוק בין דליקה לשאר אסורי שבת עכ"ל ואני לא מצאתי לשון בה"ג מיהו נ״ב הלכה למעשה כמ"ש הוא בשם ה״ג דודאי ליכא חילוק בין דליקה לשאר אסורי שבת וראי' אני מביא מפ' כ"כ הקודש ירושלמי דתני כשם שמצילין מן הדליקה [כך מצילין מיר העכו״ם] ומיד הנהר ומיד המפולת ומיד כל דבר שהוא אבד ואיכא למ"ד במתני' דמצילין אף לחצר שאינה מעורבת. מעתה איכא למימר אם הושוו שאר הפסדות כגון גייס ונהר לדליק' לעניין שמצילין אע"ג דקא עביד מעשה בידים כ"ש שהושוו לענין שמותר לומר כל המציל מן הגייס או מן הנהר כו' דאמירה בעלמא היא בלא מעשה וההיא דפ' המדיר דקאמר לא למעוטי שאר אסורי שבת התם פירש"י למעוטי שאר איסורי שבת דחמיר' ולא התירו בה לומר העושה לו מלאכה זו אינו מפסיד כדי שישמעו עכו"ם ויעשו עכ"ל דהיינו מלאכה בעלמא כגון לבנות ביתו או לתפור בגדיו אבל להציל כל הצלות שוים להתיר ומותר לומר כל המציל ממוני מהפסד זה לא הפסיד וכן הלכה למעשה וכן שמעתי שכך הורה מורי אב"י העזר"י והי' גבור בתורה ובעל הוראות וראוי לסמוך עליו:
53
נ״דמתני' כופין קערה ע"ג הנר בשביל שלא תאחוז האור בקורה. פירש״י כופין קערה של חרס ע״ג הנר ואע"פ שנוטל כלי להציל קורה שאינה [נטלת] בשבת [הא] אותיבנא מינה לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ושניי' בצריך למקומו עכ"ל טעמא דאין כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל מפני דהוה טילטול שלא לצורך השבת שעיקרו של טלטול אלא לצורך אותו דבר והוא עצמו אינו ניטל. ולא דמי לצורך מקומו שמותר להשתמש במקומו ולא דמי נמי לטלטול מחמה לצל או מפני שלא יגנבו דהתם הוי הטלטול כדי להציל כלי גופי' משכחת בי' צורך שבת שהרי נוטל כליו בשבת. ומסתבר דהכי הלכתא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דאשכחן אמוראי דקיימי כותי' פ' כירה רב ששת ורב הונא ורב שמואל בר יהודה וכן תני שילא כוותי' הלכך הא דתנינן כופין קערה ע"ג הנר היינו דוקא בצריך למקומו ובצריך למקומו מותר לכפות כלי ע"ג הנר אפי' בבתי דלא גחיני דהא דשנינן למתני' פ' כירה בבתי גחיני היינו דוקא אליבא דרבה ופירשו רבותי' דלית הלכתא כרבה. וא"ת לפי מה שפרשתי דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל איך נותנים כלי עם המים לפני הבהמה ודבורים ועופות והא אינם ניטלים בשבת. אל תשאל כי שגגה הוא כי הכלי ניטל אגב מים שבו ואפי' כלי ריקם מותר להעמיד בפניהם לצורך ליתן בו מים וכן המספוא מאכל בהמה ושרי וטלטול דרבנן במקום צער בע"ח לא גזוד ולא קפיד תלמודא אלא אנולד [והני] סופלי דחיותא:
54
נ״המתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עכו"ם מפני לסטים מפני רוח רעה בשביל החולה שישן פטור. פירש"י מפני עכו"ם. כגון פרסים שהי' להם יום איד שלא היו מניחין אור אלא בבית ע"ז שלהם. ומפני לסטים. שלא יראו שם אדם ויבואו עליו. ומפני רוח רעה. הבאה לפניו וכשאינו רואה נוח לו. עכ"ל. ומוקמינא לגמ' למתני' כר' יהודה דאמר מלאכה שאצ"ל חייב חטאת ומתני' בחולה שיש בו סכנה וה"ה דמותר לכתחילה אלא איידי דבעי למיתנא סיפא חייב תנא רישא נמי פטור והא דתניא אם בשביל החולה שישן אל יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההוא בחולה שאב"ס ור"ש הוא דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עליה הילכך כל היכא דאיכא סכנה בין לר"י בין לר"ש מותר לכבות. היכא דליכא סכנה לכ"ע לא יכבה לכתחילה ואם כבה לר"י חייב חטאת לר"ש פטור אבל אסור. ירושלמי א"ר שמואל בר רב יצחק ביני מתני' מפני עכו"ם של סכנה ר' יוסי בעי אם מפני לסטים של סכנה נתני מותר רבנן דקיסרין בשם ר' יוסי בר חנינא [מותר הרי הירושלמי] סובר כתלמוד דידן ולא מבעיא סכנה בודאי שמכבה אלא אפי' מפני ספק סכנה מכבה כדתנן [פ'] יום הכפורים ביומא כל ספק נפשות דוחה את השבת. ותנ"ה מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו וא"א נמתין לו (עד שיבריא) [שמא יבריא] אלא מחמין לו מיד מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת ולא ספק שבת זו בלבד אלא אפי' ספק שבת אחרת ואין אומרי' הללו לעשות ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים אלא אפי' בגדולי ישראל וכ"כ ה"ר משה מיימון ומחללין עליו אפי' מאה שבתות כ"ז שהוא צריך ויש בה סכנה או ספק סכנה מחללין. מדליקין לו את הנר ומכבין את הנר מלפניו ושוחטין לו ואופין לו ומבשלין לו ומחמין לו חמין עכ"ל. ועתה שפי' שספק נפשות דוחה את השבת כגון אנו שאנו דרים בין העכו"ם אם נפלה דליקה בבית ישראל בשבת ואיכא למיחש לסכנות נפשות מכבין את הדליקה ולא מבעיא סכנה וראי כההוא דכל כתבי הקודש ירושלמי דמסיק ביומי דר' אמי נפלה דליקה בכפר אפיק ר' אמי כרוז בשוקיהון דארמאי ומר מאן דעביד לא מפסיד א"ר אלעזר בר יוסה קומי ר' יסה סכנה הות פי' ולהכי שרי להכריז ומסיק אם סכנה הוות אפי' ר' אמי יטפי ולא כן תני כו' אין אומרים יעשו דברים הללו ע"י עכו"ם ע"י קטנים אלא אפי' בגדולי ישראל הא למדת שבסכנה גדולי ישראל מכבין את הדליקה אלא [אפי'] בספק סכנה גדולי ישראל מכבין את הדליקה. מיהו זה צריך לדעת אם מה שאנו אומרי' אין אומרי' יעשו דברים הללו ע"י עכו"ם היינו דוקא שאין צריך לחפש אחרי העכו"ם היכא שאינו בפנינו אבל היכא שהעכו"ם בפנינו מסתבר יכבה העכו"ם ולא ישראל ומלשון ה"ר משה מיימן משמע אע"ג דאיכא עכו"ם בפניו שכתב כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם ותו פי' דע"י גדולי ישראל וחכמיהם [עכ"ל]. ותו דתנן פ' יום הכפורים מי שנפלה עליו מפולת ספק שם ספק אין שם ספק חי ספק מת ספק עכו"ם ספק [ישראל] מפקחין עליו את הגל ואמרי' בירושלמי הנשאל ה"ז מגונה השואל ה"ז שופך דמים ואם באת לחלק בין היכא שהעכו"ם בפנינו להיכא שאינו פעמים שאתה מביא אותו לידי שאילה הילכך מסתבר דכל היכא דאיכא ספק נפשות מכבה ישראל אע"ג דאיכא עכו"ם לפניו. והיכא שהיתה דליקה והיה שם ספק נפשות וכבוה ישראלים אין צריכין שום תענית ושום צדקה ע"ז שהרי בהיתרא עשו מה שעשו ואפי' אם הם רוצים לתת צדקה על כך ב"ד מוחין בידם שא"כ אתה מכשילם לעתיד. ויש שמורים להם להתענות על ככה ושוב בהיות הדליק' מורים להם לכבות ואח"כ גוזרים עליהם תענית ורוצים לדמות לההיא דזה בורר דהנהו קבוראי דקבור נפשא ביו"ט ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשרינהו רב הונא ברי' דרב יהושע א"ל ר"פ והא רשעים נינהו סברי מצוה קא עבדינן והא קא משמתי' להו סברי כפרה קא עבדי להו רבנן ה"נ אע"פ שאנו רגילים לגזו' עליהם תענית סברי כפרה קא עבדינן להו. ולא נהירא לי אלא כדפרי' כך נראה בעיני הלכה למעשה שאפי' אם רוצים להתענות על ככה מוחים בידם שלא להתענות כדי שלא ימנעו פעם שני' מלכבות. ואחר שכתבתי זה מצאתי בליקוטיי שכתבתי בשם ריב"א דאפי' איכא העכו"ם בפנינו אפ"ה דברים אלו נעשים ע"י ישראל. וזה לשון תוספ' שנכתבו לפני ריב"א ואין אומרים יעשו דברים הללו ע"י עכו"ם וע"י קטנים אלא אפי' בגדולי ישראל כלומ' אפי' היכא דאיכא עכו"ם וקטנים מיד בההוא שעתא אין אומרי' להם לעשות היינו טעמא דאי אמרת לעשות על ידם כדאיתנהו מיד בההוא שעתא זימנין דליתנהו ואתי להדורי עלייהו ואדהכי והכי יסתכן להכי עשו היתר גמור לגמרי ומצוה דכל חד וחד יהא זהיר מיד. מידו תימא דגבי יולדת פ' מפנין כל מה דאפשר לשנויי משנינן ומהדרי אהיתרא והתם נמי איכא סכנת נפשות. מיהו נראה דבמקום שיכול לעשות ישראל עצמו ע"י שינוי ואין לו דיחוי בזה השינוי מוטב ודאי שיעשה בהיתר ואל יעשה באיסור כגון התם דמיירי באם היתה צריכה לשמן חבירת' מביאה לה בכלי דרך שערה דהואיל ואין שום דיחוי בההוא שינוי למה לא יעשה בהיתרא אבל בע"י עכו"ם וקטנים אע"ג (דהיכא) דליכא דיחוי איכא למיחש דאתי לידי דיחוי כדפרי' עכ"ל תוספ' ריב"א: לשון ספר תרומות דין שירי פתילה של יו"ט ראשון אם מותרין בשבת הסמוך לה או כשני ימים טובים של ר"ה האסורין מזה לזה אם תחילת כבויין הי' בשבת או ביו"ט אסורין ואם כבן תחילה בחול ואח"כ הדליקן לצורך יום טוב או שבת וכבו ביו"ט או בשבת מותרין לחזור ולהדליקן למחר לצורך יום שני כי הכבוי ראשונה שהי' בחול היא הכנה. שנינו בירושלמי פ"ק דביצה רב חסדא בעא מחלפא שיטתי' דרב תמן הוא עביד לה שתי קדושות [פי' דרב פסק הלכה כד' זקנים ואליבא דר"א דאמר שבת ויו"ט שתי קדושות] הן והכא הוא עביד לה קדושה אחת דאתפלגון שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקן ביום טוב רב ור"ח תרויהון אמרי אסור ור' יוחנן אמר מותר. אין יותר אחרי כן מדבר זה. ואומר אני לפי האמת אין צריך להחליף פלוגתיהו ולא תקשי מדרב אדרב דטעמא דרב דאסר שירי פתילה משבת ליו"ט לא הוי משום דקדושה אחת הן אלא טעמא הוי משום הכנה דרבה דהכבוי קרי הכנה שיותר הן טובות להדליק כשנדלקו' וכבויות תחילה אבל רב חסדא דמחליף ומפיך דברי רב משום דסבר דטעמא דרב דאסור הוי משום קדושה אחת הן ורב חסדא לטעמי' דלית ליה הכנה דרבה פ' בכל מערבין רב חסדא רמי דרב אדרב מי אמר רב הלכה בארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דשתי קדושות הן והאמר רב שבת ויו"ט ביצה שנולדה בזה אסורה בזה ומתרץ רבה טעמי' דרב משום הכנה ה"נ נתרץ משירי פתילה ולא נפיך ולא נחלוף הדברים. פסק. הלכך נראה לי דבשני ימים [טובים] של ר"ה או יו"ט הסמוך לשבת לפניה [או לאחריה] הפתילות שמדליק לצורך יו"ט ראשון אם נכבו תחילה ביו"ט כבוי זה קרי הבנה שהן טובות יותר להדליק ואסור להדליקן למחר ביום לצורך יום טוב שני או לצורך השבת דאין יום טוב מכין לשבת וצריך להדליקן בחול ולכבותן בחול דעתה מוכנות הן בחול וכי חוזר ומדליקן ביום טוב [ראשון] וכבו אחרי כן אין בכך כלום ומותר להדליקן לצורך יום טוב שני או יעשה פתילות אחרות מבחול לצורך יו"ט שני ולא יסמוך על הישנות הנותרות מיום ראשון וכן הלפידים שהובערו קצת ביום טוב ראשון וכבו אסור לחזור ולהדליקן ביום טוב שני של ד"ה וכן לפידים שנותרו משבת ונכבו אסור להדליקן ביום טוב שאחריו כי הכבוי הוא הכנה שטובות הן יותר לחזור ולהדליקן וצריך עצים אחרי' להרבות ולערב בהן כראמ' (פ' משילין) מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן והיינו דאמ' בירושלמי שירי פתילה ושירי מדורה אסורין ושירי שמן נמי נעשה צלול יותר כשמדליקין בו אבל בשני י"ט של גליות של פסח ועצרת וסוכות אין חששא בכל אלה שיום אחד חול ואיסור הכנה לא שייך מיום טוב לחול דביצה שנולדה בשבת או ביו"ט מותרת בחול וכן פירות שנשרו מאליהן ביום טוב מותרין למחר בחול וכן בשני ימים טובים של גליות משא"כ בשני ימים טובים של ר"ה או יו"ט הסמוך [לשבת] לפני' או לאחרי' כדפרי' לעיל עכ"ל ה"ר ברוך זצ"ל בספר תרומות: וק"ל אני המחבר דאדרבה מדשביק רבה לרב חסדא בר פלוגתי' ולא שני לי' מטעם הכנה כדשני לי' פ' בכל מערבין. ש"מ דהודה רבה לרב חסדא דמחלפ' שיטתי' דרב ותו דאין דרך הכנה בכך דאין הכנת פתילה כי אם הבהוב כדתני בר קפרא פ' המביא כדי יין ששה דברים נאמרו בפתילה ג' להחמיר וג' להקל להחמיר אין גודלין אותה לכתחילה ביו"ט ואין מהבהבין אותה באור. פי' מפני שמתקנה ותנן פ' ב"מ כחס על הפתילה כחס על הנר כחס על השמן חייב ור' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. ואוקמה ר"י לדר' יוסי כר"ש ומ"ש פתילה כדאמ' רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבהא אפי' ר' שמעון מודה משום דקא מתקן מנא ופרש"י כר"ש ופטר ליה משום דאינה צריכה לגופה וכחס על הפתילה ה"ט דמחייב כגון שצריך להבהבה שלא הבהבה מבעוד יום דכבוי זה צריך לגופה שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבוא להדליקה עכ"ל הא למדת שעיקר הכנת הפתילה היינו הבהוב אבל בהיבהבה מבעוד יום לא משכח בה כבוי הצריך לגופה. וגם מה שפירש דטעמיה דרב דאסר שירי פתילה משבת לי"ט לא הוי משום קדושה אחת אלא משום הכנה ורב חסדא לטעמיה דלית ליה הכנה דרבה גם ע"ז אני משיב (שפי') [שהרי] אשכחן בירושלמי פ' בכל מערבין דסתמא דתלמודא ושאר אמוראי נמי מפרשי טעמא דרב משום קדושה אחת דמסיק התם בירושלמי בכל מערבין א"ל ר' ליעזר אין אתם מודי' לי שאם עירב בככר הראשון שהוא מערב בככר השני שאם אכלו בראשון שהוא עירוב לראשון ואינו עירוב לשני הרי שתי קדושות הן ואינון מתיבין ליה אין את מודה לנו שאין מערבין בתחילה בי"ט הרי קדושה אחת דאיתפלגון שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקם ביו"ט רב ור' חנינא תרויהון אמרין אסור ר"י אמר מותר א"ר מנא קומי ר' יודן מה אפכי לה פתילה גבי ביצה א"ל מן מה דאת חמיי רבנן מדמיי ליה הדא הוא ואחר כך מסיק רב חסדא בעי מחלפא שטתיה כו' וכדמעיינת התם בכולה ההוא שמעתא משכחת לה כולה שמעתא דמפרשי טעמא דרב משום קדושה אחת ויותר נרא' בעיני בדברי רבותי שמפרשים דלדידן שרי ואע"ג דפסקינן כרב ריש ביצה לענין דשבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה ולא כר"י דשרי דהתם טעמא משום הכנה דרבה כדמפרש התם ולא קדושה אחת הן דרב סבירא ליה שהם שתי קדושות דאמר הלכה בארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר וההיא דירושלמי לאו משום הכנה קאסר ליה דלא שייכא הכנה בכדאי גוונא אלא מטעם קדושה אחת אוסר כדפרישית:
55
נ״ומתני' פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה ר"א אומר טמאה היא ואין מרליקין בה ור"ע אומר טהורה היא ומדליקין בה. פירש רש"י הבהבה על השלהבת כדי שתהא מחורכת ותדלק יפה וצריך לפרש האי דקאמר בגמרא אלא לענין הדלקה במאי פליגי דאמאי לא קאמר דבחוששין שמא יטה קמיפלגי. וקיי"ל כר"ע דלא בעינן פתילה מהובהבת ואע"ג דתלמיד הוא אצל ר"א ואמר בהכותב בכתובות דרשב"ל סבר הלכה כר"ע מרבו ור' יוחנן סבר מחבירו ולא מרבו ורשב"ל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואמרינן נמי בפ' כירה אר"י א"ר ינאי א"ר כל מקום שאתה מוצא שנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי המטלניות שאע"פ שר"א מחמיר ור' יהושע מקיל ור"ע מכריע אין הלכה כדברי המכריע חדא דר"ע תלמיד הוה כו' הרי היה משמע לכאורה דה"נ דאין הלכה כר"ע אעפ"כ קיי"ל כותיה כדמשמע בההיא דר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם דאוקמ' ר' יוחנן בפתילה שצריכה להבהבה ומש"ה נעשית פחם מכלל שהיו מדליקין בפתילה שאינה מהובהבת דאין נראה לומד בעבר והדליק בה מיהו מצוה מן המובחר בהובהבת אבל אין לומר דאין הלכה כד"א משום דשמותי הוא פירוש מדב"ש. כך מפרש בירושלמי. שהרי פירש"י דר"ע נמי מדב"ש הוה בההוא דהמפקיד דאמר ר"ע מודה אני בזה שהנכסים בחזקתם ואין שייך כאן להאריך בזו השמועה:
56
נ״זמתני' כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן פירש"י היוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן וכ"פ בערוך דקנבוס מין פשתן הוא וקשה לפירושו דא"כ אמאי סמכינן דעבדינן פתילות לשבת מצמר גפן שקורין קוטון בלע"ז ובלשוננו בלשון כנען במוילנ"א וכן יש שעושין פתילות מקנבוס. ויש מפרשים דפסול פתילות היינו דוקא כגון שאין השמן כשר כרוך סביבם אלא נתון על גביהם כגון חתיכות שמונחים על הפתילה אבל אם השמן כרוך סביב הפתילה פסולה שפיר דמי כגון נרות של שעוה או שמן צלול בפתילה של קנבוס אף על פי שהוא יוצא מן העץ או בפתילה של צמר גפן. ור"ת פי' דה"ק כל היוצא מן העץ כגון לכש דהיינו שוכא דארזא ופתילת האידן וכל כיוצא בהן אין מדליקין בהן אלא פשתן ואע"ג דתנא להו להדיא לא בלכש לא בפתילת האידן אפ"ה חוזר ותני ואשכחן כה"ג פ' ב' מדות במנחות דתנן היורש סומך ומביא נסכין ומימר הכל סומכין חוץ מחרש כו' וארפ"ק דערכין הכל סומכין לאתויי יורש והתם נמי מסיק גבי נדרים תני והדר מפרש וגבי סמיכה הוי מפרש והדר תני וכן מפר"ת הכא דמפרש והדר תני וה"ק כל היוצא מן העץ כגון שוכא דארזא ופתילת האידן וכל כיוצא בהן אין מדליקין בהם לעשו' מהם פתילה אלא פשתן אבל קנבוס וצמר גפן לא מקרו יוצא מן העץ דאמרי' בכיצד מברכין היכא דשקלת ליה לפירא ואיתיה לאילנא והדר מפיק פירא מברכינן עליה ב"פ העץ ואי לא לא. והני פשתן וקנבוס וצמר גפן ליתנהו הכי דאי שקלת לפירי דידהו דהיינו הזרע לא הדר מפיק לא פירא ולא גווזא ושפיר מדליקין בהם והא דאצטריך למתני במתני' שמדליקין בפשתן היינו שלא תטעה לומר הואיל וקרייה קרא עץ אין מדליקין בו קמ"ל דאע"ג דקרייה עץ אפ"ה לא יהבינן ליה דין עץ אלא מדליקין בו מידי דהוה אעץ שאכל אדה"ר ואיכא למ"ד חטה היתה אפי' הכי לא יהבינן ליה לחטה דין עץ. וריב"א פי' דצמר גפן יוצא מן הפרי. ובני לומברדיאה מעידים כי צמר גפן הוא עשב גמור ואין דומה לפשתן וקנבוס כלל. שהוא כמין פרי הגדל מן העשב כמין אגוז ובתוכו צמר גפן ושורשו ועליו עשב גמור. ובערוך פי' צמר גפן מוך. ועוד דאיה דלא כדברי [רש"י] דפי' דקנבוס יוצא מן העץ דאמרי' בפ' הקומץ זוטא קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן אלמא דמין זרע הוא. מיהו נ"ב דההוא לא קשיא דההוא קנבוס אין זה קנבוס השנוי אצל פשתן כדמוכח בערוך דתרי מיני קנבוס איכא דפי' בערך קנבוס פ"ב דכלאים היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף יש מפרשים דמיני תבלין הוא [כמו] כמון שמשים בקדרה. וגבי פשתן וקנבוס שטרפן זה בזה פירש מין פשתן הוא מכל מקום כפירוש רבינו תם כן הלכה למעשה לקיים המנהג שכבר נהגו להדליק בפתילה של צמר הגפן:
57
נ״חפרק קמא תניא חנניא אומר חייב אדם למשמש בבגדו ע"ש עם חשיכה א"ר יוסף הלכתא רבתי גבי שבת כלומר סייג גדול עשו חכמים שצריך למשמש בבגדיו סמוך לחשיכה שמא יש לו מעות בכיס או שמא קשרן בכנף בגדו או שמא סכינו תלויה בחגורו או שמא מחט תחובה לו בבגדו כגון אם הוא רגיל לתפור מתוך שממשמש אם ימצא יסלקם מעליו ולא יבוא לידי עבירה:
58
נ״טשבח לעוטה אורה. וכתר ועטרה. לאלקי התורה. שהתחלתי ערב שבת בשם שם לו חק ומשפט להגבירה. וסיימתים בלא יבוא לידי עבירה:
59
ס׳בשחרית משכים וקורא שנים ואחד תרגום דא"ר הונא בר יהודא א"ר מנחם א"ר אמי א"ר יוחנן לעולם ישלים אדם פרשיותיו בהדי צבורא שנים מקרא וא' תרגום: ואמרי' במדרש ג' דברים צוה רבי את בניו בשעה שנפטר לבית עולמו ג' ליראת שמים ג' לדרך ארץ ואלו הן של יראת שמים אל תאכל לחם בשבת עד שתגמר כל הפרשה משמע קודם אכילה יש לו להשלימה הלכך יש לו להשלימה קודם ביהכ"נ ושאר עניני שמו"ת פי' במקומו במס' ברכות:
60
ס״אואחר שקראו שמו"ת הולכים לביהכ"נ ומסדרים הברכות כסדר כל הימים וקורין קרבנות רצו את בני ישראל ושונין משנת איזהו מקומן ולומדים ברייתא דת"כ ר' ישמעאל אומר וכו'. וסמך למנהג זה מההיא דספ"ק דע"ז דא"ר תנחום בר חנילאי לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד ופריך ומי ידע כמה חיי כי קאמר ביומי ופירש"י כי קאמר ביומי דהיינו שני ימים מקרא שני ימים משנה שני ימים תלמוד ויש לתמוה דאכתי מי ידע דחיי כל השבוע ושמעתי בשם רב עמרם ז"ל דהיינו הא דאמרי' בכל [בוקר] צו את ב"י ואיזהו מקומן ורי"א בשלש עשרה מדות גו' ופ"ק דקידושין איתא נמי והכי איתא התם א"ר ספרא משום ריב"ח מאי דכתיב ושננתם א"ת ושננתם אלא ושלשתם לעולם ישליש אדם שליש כו' אבל ההיא דמגילה דס"פ בני העיר דאמר רחמנא תקנתי להם סדר קרבנות שכל זמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאילו הקריבו לפני קרבן ואני מוחל להן על כל עונותיהן התם קאי אקריאת התורה אבל המנהג הוא כדפרי':
61
ס״בובשבת לאחר פ' צו קורין וביום השבת כו' אבל בימים טובי' א"א בין צו לאיזהו מקומן פרשת היום. ונ"ב דה"ט משום שקורין אותה עם המפטיר אבל ביום השב' לא אפש' לקרות פ' שבת עם המפטיר משום דא"כ לא משכחת כ"א הפטרה אחת לכל השבתות. וק"ל דבר"ח אנו קורין בין צו לאיזהו מקומן ובראשי חדשיכ' אע"פ שאנו קורין פ' ובראשי חדשיכם בס"ת:
62
ס״גותקנו רבותינו והוסיפו מזמורים לכבוד השבת כגון השמים מספרים כבוד אל כו' לדוד בשנותו את טעמו כו' נכון כסאך מאז כו' ומכאן ואילך מסיים בשאר ימים ומדלג מזמור לתודה. ועוד תקנו נשמת כל חי. ובמקהלות. הכל יודוך. ודעתי נוטה בכל אילו אם לא הזכיר אינו חוזר אבל לאל אשר שבת פרשו רבותינו בצפרא בצלותא דיוצר מבעיא ליה לבר ישראל למדבר של שבת כגון לאל אשר שבת ואי אשתלי ולא אדכר מהדרינן ליה ומדכר. ונ"ב דה"ט שהוסיפו אילו שבתות בשבת דאשכחן שלא בחר הקב"ה ביום השבת בשבחות של מלאכי השרת כ"א בשבחות ישראל דאמ' כמדרש שש כנפים שש כנפים לאחד מלאכי השרת משוררים כל ימות השבוע משורר בכנף את יומו דהיינו ששה כנפים לששה ימים ביום השבת אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע אין לנו כנף שנשורר לפניך תן לנו כנף שביעי ונשורר לפניך היום א"ל הקב"ה יש לי כנף אחד בארץ שמשורר לפני היום שנאמ' מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק. ונ"ב דהיינו דכתיב את ה' האמרת היום כלומר ביום המיוחד דהיינו שבת וה' האמירך היום שחפץ בך יותר ממלאכי השרת:
63
ס״דותקנו נמי לומר קדושה בנעימות ובקול רם דאמר רבי [ישמעאל] שמעתי נעימת קול מפי הגבורה שאומרת משביע אני עליכם יורדי מרכבה שתאמרו לבני שישיאו עיניהם למרום בשעה שאומרים קק"ק ואין לי הנאה בעולמי אלא אותה שעה בשעה שעיניהם נושאות לעיני והבל יוצא מפיהם טורד ועולה לפני כריח נחוח ותגידו לבני חיבה שאני מראה ליעקב אביהם בשעה שאומרים ג"פ קק"ק אני נופל ג"פ על דמות פני יעקב היושב בחיקי ומנשקו ג"פ כנגד ג"פ שאומרים קק"ק:
64
ס״הוצריך נמי לומר יהא שמיה רבא מברך בכוונת הלב כדאמרי' כל העונה [אמן] יהא ש"ר בכל בהו כו' ואמרי' נמי בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ועונין איש"ר מברך הקב"ה אומר אשרי האב שמקלסי' אותו בניו כך צריך לומר ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה גו' בכוונת הלב שזה השיר שמשבח בו דוד המלך לפני הקב"ה כדאמר ר' ישמעאל אמרתי לזגגזא"ל שר הפנים הראיני כבודו של דוד המלך אמר לי ידידי המתן לי שלש שעות עד שיבוא לכאן ותראה גדולתו ותפסני והשיבני בחיקו אמר לי מה אתה רואה אמרתי לו ז' ברקים רצין כאחד א"ל כבוש עיניך שלא תראה ותזדעזע הללו שיצאו לקראת דוד מיד רגשו בל האופנים ושרפים ואוצרות ברד וענני כבוד ומזלות וכוכבים ומלאכי השרת ולוהטי הזבול אומרים למנצח מזמור לדוד ושמעתי קול רעש גדול שבא מג"ע ואומר ימלוך ה' לעולם וגו' והנה דוד בא וראיתי כל מלכי דוד אחריו וכל אחד כתרו בראשו וכתרו של דוד מובהק ומשונה מכל הכתרים וזיוו הולך מסוף העולם ועד סופו וכיון שעלה דוד לבית המדרש הגדול שברקיע הוכן לו כסא של אש שהוא ארבע פרסאות גובהו כפלים ארכו וכפלים רחבו וכיון שבא דוד וישב לו על כסא שמוכן לו כנגד אותו כסא של אש [המוכן] לקונו וכל מלכי בית דוד יושבין לפניו וכל מלכי בית ישראל עומדין מאחריו מיד עמד ואמר שירות ותושבחות שלא שמעתן אוזן מעולם כיון שפתח ואמר ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון לדוד ודוד הללויה מיד פתח מיטטרון שר הפנים וכל פמליא של מעלה והיו אומרים קק"ק ד' צבאות מלכה"כ. וחיות משבחין ואומרי' ברוך כבוד ה' ממקומו ורקיעים אומרי' ימלוך ה' לעולם והארץ אומרת ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד וכל מלכי בית דוד אומרים והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד. הא למדת שבזה השבח משבחין צדיקי' בג"ע ודוד ברקיע לפני הקב"ה וחיות הקודש אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. ע"כ עלינו חובה לומר כל הקדושה בכוונת הלב ובנעימות [הקול] וא"ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום ואוקימנא בפסד"ז ואני שמעתי מפי ר"י החסיד זצ"ל שהי' רב גדול ומובהק לרבים אחד והיה גוער בביהכ"נ שהיו מאריכים בברכות שהי' בדעתו למהר ללימוד ונענש על ככה באותו עולם וגם שמעתי בשם ר' יהודה חסיד זצ"ל שאמר כגון בימות החורף שהיה קור גדול מוטב שילכו לבית אותם שאינם מלובשים היטב ואל יקצרו בשבחו של הקב"ה בעבורם ואני הכרתי יהודי אחד מוורמ"ש והיו קורין אותו ר' בונים והי' זקן וקובר מתים ושמעתי אל נכון ואל האמת שפ"א השכים לבית הכנסת וראה אדם אחר יושב לפני בית הכנסת ובראשו כתר של עשבים שקורין צפל ובלשון כנען קויטנ"י ויצ"ץ ונתפחד כסבור שהוא שר וקראו ואמר לו וכי אינך פלוני שמת עתה וקברתיך ואמר לו הין וא"ל היאך אתה באותו עולם ואמר לו היטב עד מאוד וא"ל מה זכיות יש לך והלא אתה היית אדם כל דהו וא"ל רק באותו זכות שהייתי אומר ברכו' בקול נעים בביהכ"נ בזכות זה הביאוני בג"ע ומכבדין אותי וזה לך הסימן שאני הוא המדבר אליך כי תראה בית יד חילוקי שקרוע שקרעת לי כשהלבשתני התכריכין ושאל לו מה זה שבראשך וענהו הם עשבים שבג"ע ששמתי בראשי כדי לבטל ריח רע מעלי של זה העולם. כתבתי אני המחבר אילו המעשים כדי שיראה ירא שמים וישים אל לבו ויאמר שבחותיו של הקב"ה בקול נעים ובכוונה ויזכה לג"ע. מיהו בשבת ובימים טובים צריכים כך להתפלל שיצאו בשעה חמישית מביהכ"נ ויתחילו לאכול בשעה חמישית מפני שאסור להתענות בשבת עד שעה ששית כדאמרי' בירוש' פ' סדר תעניות האילו ובירושלמי פ' קונם יין ר' אחא ר' אבהו בשם ר' יוסה בן חנינה אסור להתענות עד שש שעות בשבת א"ר יוסה מתניתא אמרה כן היו מתענין וירדו להם גשמים קודם לחצות לא ישלימו עד כדון [צפרא] הא לאחר חצות ישלימו שכבר עבר רובו של יום [בקדושה]:
65
ס״וואחר שגומרים מזמורים וקריאת שמע וברכותיה מתפללים תפילת לחש וסומכים גאולה לתפילה אע"פ שבשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפילה כדפר"ת משום דילפינן לה בירוש' מיענך ה' ביום צרה ושבת לאו יום צרה הוא והכי איתא פ"ק דברכות ירוש' ר' זעירי [בשם] ר' אבא בר ירמיה שלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה תיכף לנטילת ידים ברכה תיכף לגאולה תפילה כו' יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וכתי' בתריה יענך ה' ביום צרה א"ר יוסי בר בון כל מי שהוא תוכף לסמיכה שחיטה אין פסול (נוהג) [נוגע] באותו קרבן וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה וכל מי שתוכף לגאולה תפילה אין השטן מקטרג באותו היום.
66
ס״זומתפללים אבות וגבורות וקדושת היום ומתחילין ישמח משה ומתפלל עבודה והודא' וברכ' השלום ונ"ב אני המחבר דלכך מתחיל תפל' שבת בישמח משה ואינה מתחל' באתה בחרתנו כמו תפלה לכל המועדי' משו' דאמרי' פ' ר"ע דכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל ועל כך אנו מתפללים כך כדי שיזכור לנו זכות היום הזה שהוא קבלת תורה וזכות משה רבינו שהיום נתנה לנו תורה על ידו. ומורי ה"ר אליעזר מורמ"ש זצ"ל כתב ישמח משה במתנת חלקו ביום שמחתכם זה שבת לכך יסד בראש תפילת שבת ישמח כלו' משה יכול לשמוח במתנת חלקו שהראה לו הקב"ה אוצר שבת לדעת כי אני ה' מקדשכם ויכול לשמוח מזה עכ"ל. וכן בסדר ה"ר משה מיימן זצ"ל מתחלת תפלת יוצר של שבת בישמח משה וכן נהגו רוב העולם להתפלל מיהו יש שמתפללים אתה בחרתנו וכן שמעתי על גאון אחד שהיה יסדר תפל' יוצר דשב' באתה בחרתנו:
67
ס״חואחר שיגמור כל תפילת [שחרית] כסדר אומר קדיש כולו. יתגדל כו' יתברך וישתבח. תתקבל וגומר כל הקדיש דכל יום שיש בו מוסף מקדש שלם קדישא בין יוצר לנטילת ספר כדי להפסיק בין תפילת יוצר לתפילת המוסף ובכל יום שאין בו מוסף מקדש עד דאמירן בעלמא ואמרו אמן וכך אני המחבר רגיל להתפלל יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בכאן אני מפסיק באתנחתא. והדר אני מתחיל [בריך הוא] לעילא מכל ברכתא כדכתיב על כל ברכה ותהלה ואין לומר אמן באמצע. ונ"ב המתפללים שמיה דקודש' בריך הוא ומפסיק כאן באתנחתא והדר מתחילי' לעילא מכל ברכתא ומניחים הצבור לומר אמן באמצע דמנהג שוטים הוא זה ואין לעשות כך אלא כדפרישית:
68
ס״טומנהגנו בארץ כנען לאחר שגומר כל הקדיש מתחיל ש"צ ואומר בקול רם אין כמוך כו' והצבור עונין אחריו פעמים ויש מקומות שאין עונים אחריו [רק] פ"א ולאחר שגמרו אין כמוך מלכותך אב הרחמים מיד הולך אחד מחשובי הקהל ומוציא ס"ת מארון הקודש ונותנה לשליח צבור ודרכם לקנות מן הקהל שירשוהו להוציא ס"ת מארון הקודש ולתתה ביד שליח צבור ומנהג כשר הוא וכבוד התורה הוא וראיה לדבר דתנן בפ' ואלו נאמרין ברכת כה"ג באיזה צד חזן הכנס' נוטל ס"ת ונותנו לראש הכנס' וראש הכנס' לסגן והסגן נותנו לכה"ג וכו' וה"נ תנן התם גבי פר' המלך ואמרי' נמי במס' סופרי' בפ' ולמה אמרו אינו מן המובח' שיעמוד החזן יחידי לפני התיב' אלא שיעמדו עמו א' לימינו וא' לשמאלו כנגד אבות וכתיב נמי ברוב עם הדרת מלך. סתם חזן היינו שליח צבור חזן הכנסת היינו מה שאנו קורין שמש. ואחר שיקבל ס"ת הניתנה לידו פותח ואומ' בקול רם שמע ישראל כו' ועונין הצבור אחריו ושוב אומר אחד אלקינו ועונין הצבור אחריו כו' ואח"כ אומר גדלו לה' אתי כו' והעם עונין רוממו ה' אלקינו כו' על הכל יתגדל הכל הבו גודל כו' וקורין בתורה. ובני רינוס אין להם מנהג זה אלא כשגומר ש"צ תפילה אומר קדיש ומוציא ס"ת ואומ' גדלו לה' אתי כו' ובמס' סופרי' יש סמך למנהגנו אלא שלשם מוסיף פסוקים הרבה וגם לשם משמע שהמפטיר היה אומר כל אלו הפסוקים. ומשמע לכאורה דלאחר הקריאה הי' מנהגם. והכי איתא התם בפ' ולמה אמרו המפטיר בנביא הוא פורס על שמע באיזה שמע אמרו בשמע של ס"ת היכי פתח אשרי יושבי ביתך ואח"כ עומד המפטיר ואומ' אין כמוך באלקים ה' ואין במעשיך. מי כמוך באלקים ה' וגו' מלכותך מלכות כל עולמים כו' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום אתה הוא אלקים לבדך אתה עשית את השמים כו' וצבא השמים לך משתחוים מיד נכנס ואוחז המפטיר את התורה ואו' שמע פסוק הראשון בנעימה ואף העם עונין אותו אחריו וחוזר ואומר אחד אלהינו גדול אדוננו קדוש אחד אלהינו רחום אדוננו קדוש אחד אלהינו גדול אדוננו קדוש ונורא שמו כנגד שלשת אבות וי"א כנגד שלש קדושות. וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות אלהים מי כמוך ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור הכל תנו עוז לאלהים ותנו כבוד לתודה גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו וצריך להגביה את התורה בשמע ישראל ובאילו יחודין שלשה ובגדלו לה' אתי. ועוד צריך על הכל יתגדל כו' ואח"כ מגביה את התורה למעלה ואומר אחד אלהינו גדול אדוננו קדוש ונורא שמו לעולם ועדומתחיל בנעימה [ואומד] ה' הוא האלהים ה' שמו ואח"כ עונין אותו העם ואומר וכופלו ועונין [אותו] פעמים מיד גולל ס"ת עד שלש דפין ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים ונשים לראות את הכתב ולכרוע ולומר זאת התורה אשר שם משה לפני ב"י ועוד אומר תורת ה' תמימה כל הפסוק והמפטיר נותנו לחזן הכנסת והוא אחר התורה לכסות ראשי הקרואין שאין כבוד להיות התורה יחידה כו' החזן יחידי כו' ע"כ לשון מסכת סופרים:
69
ע׳ופותח ש"צ וקורא את הכהן ואחריו לוי ואחריו ישראל חשוב ואחריו החשוב אחריו וכן כל שבעה לעול' חשוב חשוב קודם בקה"ת כדתנן פ' הנזקין אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ושלחו לי' בני גלילא לר' חלבו אחריהן מי קורא לא הוה בידי' אתא שיילי' לר' יצחק נפחא א"ל אחריהן קורין תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הצבור [ואחריהן ת"ח הראויין למנותם פרנסים על הצבור] ואחריהן בני ת"ח שאביה' ממונה פרנס על הצבור ואחריהן ראשי כנסיות וכל האדם ובצרפת נוהגים [לקרות] הרב שבעיר שביעי ואומרי' טעם לדבר משום מעלין בקודש ולא מורידין ואיני רואה מנהגם שאין משמע כן בהלכה כדפרי'. ויש ליתן טעם למנהגם מפני שנוהגים שהשביעי גולל ס"ת לכך קורים את הרב בשביעי כדי שתהא נגללת בגדול שבהם כדאמרי' בסוף מסכת מגילה א"ר שפטי' עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס"ת כו' וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל וכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפי' גדול שבצבור עכ"ל. ואם היה רוצה כהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו ולהניחו לקרות לפניו אינו רשאי כדתנן כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום וקילפי לה אמוראי בגמ' מקראי דכהנים קודמין ללוים וא"ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דהיינו שאפי' אם רוצה כהן לחלוק כבוד לרבו לוי או לישראל ולהניחו לקרות לפניו אינו רשאי כי היכי דלא ליתי לאנצויי וא"ר מתנה דווקא בשבתות וימים טובי' דשכיחי רבים אבל בשני וחמישי לא ויש בידו לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו. ופיר"ת זצ"ל דווקא לדידהו שהיו עסוקים כל ימות השבוע במלאכתן ולא היו רגילים לבוא לבהכ"נ כ"א בשבתות וי"ט אבל אנו דשכיחינן בבהכ"נ בשני ובחמישי כך לדידן שני וחמישי כמו לדידהו שבתות וי"ט ואין בידו לחלוק כבוד לא לרבו ולא למי שגדול ממנו. והיכא דאיכא בבהכ"נ כהן ת"ח ואיכא נמי ישראל ת"ח טפי מכהן. אפ"ה בהן קודם אבל אם ישראל ת"ח הוא ראש הישיבה שאפי' כהנים חשובים אחרים כפופים לו ה"ז קודם לכהן ת"ח הפחות ממנו ואם מניח את כהן ת"ח הפחות ממנו לקרות לפניו הרי זה משובח. אבל ישראל ת"ח המניח כהן עם הארץ לקרות לפניו עבירה הוא בידו מיהו עתה שכבר נהגו קורא אפי' כהן עם הארץ לפני ת"ח ישראל הואיל ונהגו כך יש להם לקיים המנהג מפני דרכי שלום וראי' לאלו הדברים דאמרי' במגילה פ' בני העיר שאלו את ר' פרידא במה הארכת ימים א"ל מימי לא ברכתי לפני כהן ופריך למימרא דמעליותא הוא והאמר רבב"ח אר"י כל ת"ח שמברך לפניו אפי' כה"ג עם הארץ אותו ת"ח חייב מיתה שנא' וכל משנאי אהבו מות א"ת למשנאי אלא למשניאיי ומשני כי קאמר איהו נמי בשוין. ופיר"ת דה"ק בשוין בזה ששניהם ת"ח מיהו ר' פרידא הי' יותר גדול דאי בשוין בתורה מאי רבותי' דאדרבה דין שיברך כהן שהרי הוא יתר על ר' פרידא בכהונה ותו כי פריך בהנזקין אמילת' דאמר אין בהן יכול לחלוק כבוד לרבו ולמי שגדול ממנו מרב דקרי בכהני ומשני שאני רב דאפי' רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל מיכף הוה כייפי לי' מאי רבות' הא לא היו שוים לרב אלא ודאי ש"מ דכל כהן ת"ח קודם לישראל דת"ח טפי ממנו והיינו רבותא דרב דאפ"ה הוה קרי בכהני שהי' חשוב כדאמ' דגבר בכולה ופירש"י בתורה ובחסידות. וא"ת אחרי שפירשתי דכהן ת"ח קודם לישראל אע"ג דת"ח טפי ממנו א"כ מאי רבותי' דר' פרידא י"ל שגם לו היו כפופים בני דורו החשובים כמו לרב ואפ"ה לא רצה לברך לפני ת"ח הפחות ממנו והיינו רבותי' אבל הא ודאי הוא אמת שאסור לישראל ת"ח להניח כהן ע"ה לקרות לפניו מיהו עתה נהגו מפני דרכי שלום גם זה כי נתמעטו הלומדים ורבו ע"ה ואפי' ממון אנו מוציאין מחזקתו מפני דרכי שלום דת"ר ששה דברים נאמרו בע"ה אין מוסרין להן עדות והאידנא מקבלינן עדותייהו מפני דרכי שלום וכ"כ ה"ר משה מיימן זצ"ל דמנהג פשוט הוא היום שאפי' כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול מישראל:
70
ע״אוהיכא דליכא כהן אל יקרא לוי כלל אלא קורא ישראל אדם חשוב במקום כהן ואחריו שאר ישראל דאמר אביי נקיטינן אם [אין] שם כהן נתפרדה החבילה פי' אין לוי קורא במקום שאין כהן אלא ישראל החשוב קורא במקום כהן כדא' פ"ב דכתובות מוחזקני בזה שהוא כהן מה ראית שקרא ראשון בביהכ"נ בחזקת שהוא כהן. [או בחזקת שהוא] גדול אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר שהגדול קורא ראשון. וכן עמא דבר דהיכא דליכא כהן אין לוי קורא כלל. מיהו תמהני דהואיל דלוים קדושי מישראל מ"ט לא יקרא ראשון היכא דליכא כהן דכשם דכהן קודם ללוי כך המשפט להיות שיקדום לוי לישראל. ואית דמפרשי נתפרדה החבילה שבמקום שאין כהן אם רוצה ישראל לקרות לפני הלוי קורא ודוקא שאין [שם] כהן אבל היכא דאיכא כהן לא נתפרדה החבילה ולא יקרא [ישראל] גדול לפני לוי וההוא דכתובות דמסיק שקרא אחריו לוי והעלהו ר' אמי לכהונה על פיו התם כהן אחרינא הוי הלכך אי לאו דהאי כהן הוה לא הוי [לוי] קרי בתרי' ושניהם פירש"י פ"ב דכתובות וכפי' ראשון נהגו העם:
71
ע״בוהיכא דליכא לוי ואיכא כהן קורא כהן פעמים וכהן אחר כהן לא יקרא דאמר אביי נקטינן אם אין שם לוי קורא כהן איני והאמר ר"י כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם ומשני כי קאמ' אותו כהן פי' שאותו כהן שקרא ראשון חוזר וקורא בפעם ב' במקום לוי וכדאמר בכתובות [ההוא דאתא לקמי' דריב"ל] ואמר מוחזקני בזה שהוא לוי כו' או בחזקת שהוא גדול שקרא לפניו כהן והעלהו ריב"ל ללויה על פיו פירש"י שקרא לפניו כהן ואי לאו דודאי לוי הוא לא הי' קורא שני אלא שלישי ושני כהנים היו קורין לפניו והוא שלישי דהכי אמרינן במסכת גיטין אם אין שם לוי קורא כהן במקומו עכ"ל והא דפי' שני כהנים היו קורין לפניו לא שני ממש שהרי כבר פירשנו כהן אחר כהן לא יקרא אלא כלומר ששני פעמים הי' קורא כהן לפניו:
72
ע״גורגילים אנו לקרות עמוד פלוני בר פלוני הכהן וכן עמוד פב"פ לוי. אבל בימי חכמים נראה בעיני שלא היו רגילי' [לקרות] לא הכהן לא הלוי כדאמרי' פ"ב דכתובות ההוא דאתא לקמי' דר' אמי א"ל מוחזקני בזה שהוא כהן מה ראית שקרא ראשון בביהכ"נ בחזקת שהוא גדול או בחזקת [שהוא] כהן א"ל שקרא אחריו לוי הא למדת שלא ידע שהראשון כהן אלא מחמת שהכיר את זה הלוי שקרא אחריו ואם הי' מנהגם שהי' קוראים כמו שאנו קורין פלוני הכהן הול"ל ששמעתי שקראו אותו כהן וכן אתה מוצא שלא היו חותמים בשטרו' פב"פ הכהן אלא פב"ב ותו לא מדאמרי' בב"ב אם היו משולשים כו' יכתוב כהן ש"מ דהיכא שאינם משולשים אינו כותב כהן. וכתב ה"ר משה מיימון זצ"ל אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור לקרות אפי' חזן הכנסת או ראש הכנסת אינו קורא מעצמו עד שיאמרו לו הצבור או גדול שבהם לקרות עכ"ל. וכבר נהגו באלו המלכיות ששליח צבור קורא את מי שהוא חפץ ואת מי שקרא שליח צבור הוא יש לו לקרות ואין לקרות בס"ת את מי שאינו יודע לקרות בתורה כדתניא בתוספתא ביהכ"נ שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב אפי' ז' פעמים אלמא שאין ש"צ קורא את מי שאינו יודע לקרות:
73
ע״דוכשהוא קורא תחילה פותח ספר תורה ורואה הכתב במקום שיש לו לקרות ומברך וקורא כההיא דשלהי מסכת מגילה דת"ר פותח ורואה מברך וקורא ואר"ז א"ר מתנה אמר שמואל הלכה פותח ורואה מברך וקורא. מיהו עתה כבר נהגו העם שש"צ קורא בס"ת אפי' ע"ה שא"י לקרות והוא מברך וש"צ קורא ורוצים להסמיך המנהג על הא דתנן במסכת בכורים פ' כיצד מפרישין את הבכורים בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא ושא"י מקרין אותו ונמנעו מלהביא התקינו שיהו מקרים [את מי שיודע] ואת מי שאינו יודע מיהו לא דמיין אהדדי דהתם אי אפשר שלא יביא דהבאת בכורים חובת הגוף הוא אבל הכא אפשר שפיר שלא יקרא כ"א היודע: וזה אשר שלח ה"ר יואל בר יצחק הלוי מבו"ן זצ"ל לרבינו אפרים זצ"ל. שמעתי עליך שאתה אוסר לחזן שהוא כהן או לוי שיקרא כהן אחר לקרות בתורה וכן הלוי מלקרוא לוי אחר משום דאמר כהן אחר כהן לא יקרא מפני פגמו של ראשון וכן הלוי. ותמהתי הלא מפני היוצאים גזרו שלא יראו כמה קרא אחר הראשון ויאמרו ראשון לא עלה למנין שבעה והכא אפי' היוצאין יודעין שהכהן עומד ומחזן כמנהג כל המקומות שיש חזן שקורא לעמוד ולקרות ואותן שקרויין הן קורין בתורה ומברכין אבל החזן אינו מברך וקורא אלא שמסייע לקרות עם הקורא מפני שיש שאין בקיאין לקרות ומקרא אותו כדרך שהיו עושין בביכורים כך פי' רבי חמי הטעם בספרו הלכך הכא מאי פגמו איכא בשלמא התם היוצאים שומעים שני כהנים שעומדין ומברכים בתורה ואהכי תמהו ואמרי חד מנייהו פגום אבל הכא שאינו מברך ברכת התורה ועוד שהוא מחזן לא תמהי ומשום המכירין אותו אין לחוש. ואי משום אורחין הבאים מארץ רחוקה מה הם יודעים שהחזן הוא כהן הואיל שאינו מברך בתורה במקום כהן. ותו דמשמע בירוש' שאין אדם קורא בתורה עד שיהא אחד עומד ומחזן עמו כדאי' פ' בתרא דמגילה ירושלמי ומאחר שבלא חזן אין לקרוא לא אתי למימר דפגום הוא. ודעתך תודיעני. יואל בר יצחק הלוי. וזה התשובה.
74
ע״האשר שמעת עלי שאני אוסר לקרוא בהן אחר. אמת ויציב פתגמא ופליאה בעיני על כל כהן העושה כן שפוסל עצמו לכהונה ואם הוא לוי ללויה שהרי אמרו חכמים כהן אחר כהן לא יקרא מפני פגמו של ראשון כ"ש שני כהנים ביחד וכ"ש חזן שתופס בידו ס"ת וקורא כהן אחר. ואשר הבאת מירושלמי שאין יכול לקרות בלא הזן משום סרסור מההיא בר נש ואית ספר ירושלמי דגרסי חזנא וכו' כמה שגית וטעית חדא זה אינו תחותיי שלא העמיד אחר לקרות היל"ל לא קם בר אינש בהדי' מהו תחותיי ועוד אמר חזנא והלא החזן קורא אחרים ועוד כי זהו סרסור ששניהם קורין א"כ אין סרסור אחד כ"א שנים וא"ת קול חזן אנו שומעים ולא קול הקורא א"כ אם הי' הקורא משמיע קולו כמו החזן הי' אסור הא קא חזינן דאדרבה המגביה קולו ה"ז משובח ובצרפת ראיתי ר' יעקב זצ"ל מגביה קולו עם החזן. ובארץ יון ובלומברדיאה הקורא קורא והחזן שותק וישר בהם וגו' משה שומע מפי הגבורה ומשמיע לישראל ולא שניהם יחדיו כמו שאתה עושה והחזן שלך ופי' הירושלמי כן הוא קם חזנא קרי בספרא ולא קם בר נש תחותיי לא עמד אחר במקומו לתרגם אלא החזן עצמו תרגם וזהו סרסור ששומע מפי הקורא ומתרגם לאחרים כמו סרסור זה שקונה מזה ומוכר לזה זהו פי' נכון ולא כפירושך שיהו שניהם קורין עד כאן לא שנית במגילה שלא יהו שנים קורין בתורה ואחר מתרגם ותיפח רוחם של חזנים העומד מברך לפניה ולאחריה והחזן קורא ועוד פעמים ששותק ומברך ברכה לבטלה והצבור לא יצאו ידי קה"ת שבעה והחזן מברך ששה פעמים לכבוד התורה והוא קלון התורה ועתיד הקב"ה ליפרע ממי שיש בידם למחות ואינם מוחים ובידי אין למחות כי אומרים מנהג אבותיהם תורת משה כמו שכתבת ובשמחת תורה יצאתי מביהכ"נ בחרי אף כי שמעתי לבלע זה חזן מדלג יותר ממ' פעמים עבור ששה פשיטים (ולא) [ומי] התירו לדלג ולדן אמר [ולגד אמר] ולאשר אמר ורב ושמואל נחלקו בדלוג [גבי] ר"ח ובקושי התירו שם דלא אפשר ואתה יכול למחות ואם תמחה תזכה לשם ולתהלה. בישיבה של מעלה. אפרים ב"ר יצחק: וכתב ה"ר משה מיימון זצ"ל וצריך אחר לעמוד עמו בשעה שהוא קורא כדרך שהחזן עומד עם הקוראים ועוד כתב ואין המתרגם נשען לא לעמוד ולא לקורה אלא עומד ביראה ואימה. ונ"ב דשניהם למדו מהא דאמרי' בירושלמי רב שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא חמא בר נש קאי ומתרגם סמוך לעמודא א"ל אסור לך כשם שניתנה באימה כך אנו צריכים לנהוג בה באימה א"ר חגי רב שמואל בר רב יצחק חמא חזנא קאי ומתרגם ולא קם בר נש תחותיה א"ל אסור לך כשם שניתנה ע"י סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור על ר' יהודה בן פזי ועבדא שאלה אנכי עומד בין ה' וביניכם. מיהו [לפי] דברי ר' אפרים זצ"ל אין כאן ראי' שצריך אחר לעמוד אצלו כשהוא קורא והא דפרי' דאין המתרגם רשאי לישען נראה דה"ה הקורא מיהו אדם שהוא חלש ומתניו כואבים לו נשען וקורא ואין בכך כלום:
75
ע״ומתני' ביו"ט קורין חמשה ביום הכפורים ששה בשבת שבעה אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם ומפטירין בנביא. ובגמ' מפרש טעמא ובמס' סופרים קתני יו"ט דאיסור לאו חמשה. יוה"כ דאיסור כרת ששה שבת דאיסור סקילה שבעה ומתני' אוקמא רבא כתנא דבי ר' ישמעאל והכי הלכתא וכן עמא דבר כסתם המשנה ובסתמא דמס' סופרים אע"ג דאר"ע בשבת ששה וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ור' ישמעאל חבירו הוה אפ"ה נהגו העם כסתם המשנה ובסתמא דמס' סופרים דקתני בשבת שבעה [אין] פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן. ות"ר הכל עולין למנין שבעה אפי' אשה אפי' קטן אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור וכתב ה"ר משה מיימן זצ"ל קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין עולה למנין ז'. ואומר אני המחבר דאפי' קטן שלא הגיע לחינוך עולה למנין שבעה דקתני במס' סופרים פ' ולמה אמרו קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס את שמע לומר יוצר אור ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו וקתני בסמוך קטן שאמרו מבן שנים עשרה שנה ולמעלה פורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהא בן עשרים מכלל דקטן דאיירי ביה לעיל דקורא בתורה היינו אפי' אינו בן י"ב והיינו שעדיין לא הגיע לחינוך. ונראה בעיני דצריך ליזהר שלא יקרא קטן בראשו מגולה דדילמא הלכה כי"א דקתני במס' סופרים פקח הנראים כרעיו או בגדיו פרומים או מי שראשו מגולה פורס את שמע וי"א בכרעיו או בבגדיו פרומים פורס אבל בראשו מגול' אינו רשאי להוצי' הזכרה מפיו בין כך ובין כך מתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו וכמדומה דבקה"ת גם ת"ק מודה ולא מסתבר דנקט פקח למעוטי קטן דא"כ לימא גדול. ואמרי' פ"ק דקדושין משתבח לי' רב חסדא לרב הונא ברב המנונא דאדם גדול הוא א"ל כשיבוא לידך הביאהו לידי כי אתא חזיא דלא פריס סודרא א"ל מ"ט לא פריסת סודרא א"ל לא נסיבנא אלמא שהקפיד עליו שהלך בגילוי הראש כ"ש דסבר כי"א דאינו פורס על שמע בגילוי הראש שאינו רשאי להוציא הזכרה מפיו בראש מגולה וכן מצאתי אני המחבר בויקרא רבה פ' וזאת תהי' תורת המצורע בסיפה [בפסוק] ראשו כתם פז שדורש בעצלתים ימך המקרה ע"י שהאדם הזה מתעצל מלכסות את ראשו כראוי ימך המקרה הרי הוא נעשה (רומי נזקים) [דאומטיקום] ובשפלות ידים ידלוף הבית ע"י שהאדם הזה משתפל מלכסות גופו כראוי ידלוף הבית יעלה גופו חטטין. הא למדת שצריך אדם לכסות כל גופו ואין להעמיד טענה זו באשה דלאח"כ מסיק התם ר' כהן פתר קרייא באשה מכלל דעד הנה באדם זכר קא מיירי. הילכך נ"ב דאין יכול לקרות קטן בתורה בראשו מגולה וב"ש גדול ואין נראה בעיני מנהג רבותי' שבצרפת שמברכין בראש מגולה ובשמחת תורה נהגו לקרות קטנים ומזכירים הזכרה בראש [מגולה] וא"י איך לקיים המנהג אם לא כת"ק דיש אומרים דמס' סופרים. איבעיא להו מפטיר מהו שיעלה פי' למנין הקורין בתורה רב הונא ורב ירמי' בר אבא חד אמר עולה וחד אמר אינו עולה מ"ד עולה דהא קא קרי ומ"ד אינו עולה כדעולא דאמר עולא מפני מה אמרו המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה מפני כבוד תורה וכיון דמפני כבוד תורה הוא למנינא נמי לא סליק ופסק ר"ת זצ"ל דמפטיר עולה למנין הקרואים דהא מפר' תלמוד' טעמא דמ"ד דאינו עולה מפני שאינו קורא כ"א לכבוד תורה א"כ ע"כ קסבר שכמו כן אינו עולה למנין שלשה דהא אינו קורא כ"א מפני כבוד תורה אפ"ה מעשים בכל יום בתעניות ובמנחה וביום הכפורים שהשלישי מפטיר ש"מ דאנן כמאן דאמר עולה למנין סבירא לן. והא דשבתות אין המפטיר שביעי היינו משום דקיי"ל דבשבת מוסיפין עליהן הילכך [היכא] דאפשר לן לקיים דברי שניהם [קרי] שבעה והשמיני מפטיר [והיכא דלא אפשר עבדינן] כמ"ד שהמפטיר עולה מן המנין וכ"כ ה"ר משה מיימון המפטיר עולה מן המנין שהרי קרא בתורה ואם הפסיק ש"צ בקדיש בין משלים ובין המפטיר אינו עולה עכ"ל. הלכך הואיל ופסקנו שהמפטיר עולה אם קרא שליח צבור כל שבעה ובעודו קורא עם השביעי נזכר שאין מי שיודע לומר הפטרה כי אם זה השביעי אל יאמר קדיש אחריו אלא יפטיר זה השביעי ואינו קורא עמו פעם שנית ואם כבר אמר קדיש הרי אותו השביעי חוזר וקורא בתורה ומפטיר כדפי' לעיל שאחד קורא בתורה שבעה פעמים ואם ש"צ לא הי' משבעה הקורים בתורה ויודע להפטיר מוטב שיפטיר הוא שעדיין לא קרא ואל יפטיר אותו שכבר קרא:
76
ע״זמתני' הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים. ואמרי' נמי בגמרא המפטיר בנביא לא יפחות מב"א פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה פי' דהיינו לכ"א ג' פסוקים ותניא פרשה של ששה פסוקים קורין אותה בשנים של חמשה קורין אותה ביחיד קרא האחד שלשה השני קורא שנים מפרשה זו ופסוק אחר מפרשה אחרת וי"א [שלשה] לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים א"ר תנחום אריב"ל הלכה כי"א וא"ר יהושע ב"ל כשם שאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקי' כך אין משיירין בפחות משלשה פסוקים פי' שכשיתחיל לקרות ראש הפרשה אינו יכול להפסיק [בפחות מג' פסוקים אם] הי' רוצה לקרות פסוק אחד או שנים ולהניח שם אע"פ שכבר קרא שלשה עם הפסוק שכבר קרא מפרשה אחרת אלא צריך לקרות פסוק שלישי ואז יכול להפסיק ולהניח שם וכן אם התחיל לקרות מראש הפרשה או מאמצעיתה וקרא כל הפרשה עד שלא נשאר לו כ"א פסוק או שנים אינו רשאי להפסיק ולהניח שם אלא גומר כל הפרשה או מתחיל ויקרא ויפסיק למעלה כדי שישארו לו שלשה פסוקים בסוף הפרשה. והוא הפי' אין מתחילין ואין משיירין אבל אם כשמתחיל לקרות הפרשה רוצה להניח שנים פסוקים או פסוק אחר בראש הפרשה ומתחיל לקרות למטה מפסוק אחד או שנים או מתחיל לקרות מפסוק השלישי בהא ליכא קפידא דמידי הוא טעמא דאין מתחילין ואין משיירין אלא שלא יאמרו שאותו קרא פחות משלשה אבל הכא מאחר שזה הוא הראשון שקורין עתה אע"פ שהוא מתחיל מפסוק שלישי בהא ליכא קפידא שאין בכאן לירא שיאמרו שזה שלפניו קרא שני פסוקים שהרי זהו הראשון שהתחיל לקרות מפסוק שלישי הלכך מה שאנו קורין ויחל משה דהיינו פסוק שלישי שפיר דמי כדפרי' אע"פ שאין מניחין לצד ראש הפרשה כי אם שני פסוקים ויאמר ה' אל משה גו' ועתה הניחה לי. מיהו יש חומשים שאינם עושים כאן כלל פרשה וסדר ה"ר משה מיימן זצ"ל אינו עושה כאן שום פרשה. כ' ה"ר משה מיימון אין הקורא רשאי לקרו' בתור' עד שיכל' אמן [מפי] הצבור קרא וטעה אפי' בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק עכ"ל ובסוטה פ' ואלו נאמרין ואר"ז אר"ח אין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור ואין המתרגם רשאי להתחיל בתרגום עד שיכלה פסוק מפי הקורא ואין הקורא רשאי להתחיל פסוק [אחר] עד שיכלה (פסוק) [תרגום] מפי המתרגם ובמס' סופרים פ' הקורא התורה מסיק החזן שהוא קורא בתורה בשבת פחות משבע קריאות ושכח כסבור שקראו שבעה יחזור ויקרא וימלא שבע קריאות ויפטיר שמיני ובלבד שיהי' בסדר עשרים וא' פסוקים ליתן לכל קורא וקורא שלשה שלשה ואם פחות יוסיף על הסדר הזה מפרשה אחרת ואם היתה הפרשה של ארבע וחמשה פסוקים קורא את כולה אבל פרשה של ששה פסוקים קורא ומפסיק לפי שיש בה שיעור שני קריאות ואם קרא בב' וה' ובמנחה בשבת ובמנחה של יו"ט פחות מי' פסוקים יחזור ויקרא עד שישלים עשרה פסוקים ובמה קורין במנחה של יו"ט בסדר שפסק מפני הרגל ואם קרא ודלג על פסוק ולא קראו אם קרא עשרה ואין הפסוק המדולג ביניהם אינו חוזר ואם בתוך עשרה הוא יחזור ויקרא עשרה כראוי על שיטתו שאין מדלגין. זו בחול ובמנחה בשבת ובמנחה ביו"ט אבל בשבת אם שכח ועבר על פסוק ואח"כ נודע לו חוזר. וקורא אפי' לאחר שהפטיר בנביא והתפלל מוסף מפסיק מיד וקורא שאין מעמידין תפלת מוספין פעם שניה עב"ל מס' סופרים. ומיכן סמך למנהגנו שהמפטיר בשבת שמיני ותימה על מנהגנו שלא לקרות בתורה במנחה ביו"ט דבהדיא משמע שהיו קורין וההיא דפ' במה מדליקין דא"ר אחדבוי בר רב מתנה אמר רב יו"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה בשבת אין צריך להזכיר של יו"ט שאילמלא שבת אין נביא במנחה ביו"ט י"ל שלא היו מפטירין אבל היו קורין כדמשמע הכא:
77
ע״חוהיכא שבירך לקרות בתורה והתחיל לקרות והנה חסר לפניו בס"ת או לא התחיל אלא שרצה להתחיל והנה חסר והחזיר שליח צבור זה ספר תורה לארון הקודש והוציא אחרת ופתח הפרשה שרוצה לקרות צריך הקורא לחזור ולברך פעם שנייה ולא סגי לי' באותה ברכה שבירך כבר על ס"ת הזה דתנן בסוטה פ' ואילו נאמרין וכהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן ובעשור שבחומש הפקודים קורהו ע"פ ופריך בגמ' וליתי ספר תורה אחריתי וליקרי רב הונא בר יהודה אמר מפני פגמו של ראשון. רשב"ל אמר לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה פי' שאם הי' מביא ס"ת אחר הי' צריך ברכה אחרת ואפי' אם היה רוצה מתחילה לכוין בשעת ברכה ע"מ שיקרא פרשה שני' בס"ת אחר לא מהניא לי' אותה כונה שא"כ דמהניא לרשב"ל אכתי [תקשי ליתי] ס"ת אחר ודומה למברך על הכבר המוציא ונפל מידו שחוזר ומברך כדאיתא בירושלמי ואינו דומה לאמת המים דמתחילה לא הי' דעתו על שלפניו כלל אלא על העתיד לבוא לפניו. הא למדת שהמברך על הס"ת כדי לקרות זו הפרשה והובא לו ספר אחר שחוזר ומברך ורב הונא בר יהודה ורשב"ל לא פליגי אלא כל אחד מודה לחבירו דאיכא פגם ראשון וגם שאין מברכין ברכה שאינה צריכה טפי שייך. ודומה לההוא דאמר בכמה מדליקין אמר אביי ודאי דבריהם בעי ברכה ספק דבריהם לא בעי ברכה רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן ופעמים החליפו שיטתיהם בכתובות ובגיטין וכתב ה"ר משה מיימון זצ"ל אם צרכו לקרות שני ענינים מוציאין שתי תורות ולא יקרא איש אחד ענין א' בשתי תורות שמא יאמרו ספר ראשון פגום היה לפיכך קרא בשני עכ"ל וקשה לי דמשמע אבל שתי ענינים בשתי ס"ת קורא אדם אחר ואין כאן משום פגם והא אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים שני ענינים [ואדם] אחד. ותנינן דלא יקרא בה"ג בשתי ס"ת וקאמר רב הונא בר יהודה משום פגם של ראשון. ונ"ב שרוצה לפסוק כרשב"ל דאמר לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה ולא מטעם פגם דהואיל והם שני ענינים אע"ג שקורא בשני ספרים ואין כאן פגם אא"כ היה קורא ענין אחד בשני ספרים ורב הונא בר יהודה ורשב"ל פליגי אהדדי או שמא רב הונא בר יהודה מודה לרשב"ל והוא אינו מודה לרב הונא בר יהודה:
78
ע״טמעשה היה בקלוניא באחד שקבל בשבת הראוי לקרות פרשת אמור אל הכהנים ועיכב תפלה וקריאת תורה כל היום וכשהגיע [שבת] הבאה צוה ה"ר אליעזר בר' שמעון זצ"ל להתחיל בפרשת אמור אל הכהנים ולקרותה וגם בהר סיני הראויה להקראות באותה שבת ושלא לדלג פ"א מן התורה לפי כי מימות משה רבינו נתקן לקרות התורה בפרשיותיה ולהשלימה בכל שנה ושנה כדי להשמיע לעם מצות וחוקים ואין לך לומר כיון שעבר זמן קריאתה הלכה לה אותה פרשה לפי כי אין קבע בפרשיות לקרות פרשה זו בשבת זו וזו בשבת זו אלא כי כן נסדרו הפרשיות וראיה לדבר שאם אירע יום [טוב] בשב' ודוחין הפרשה של אותה שבת מפני פרשה של יו"ט הלא מיד בשבת הסמוכה ליו"ט חוזר למקום שפסק ולא אמרינן הואיל ונדחית תדחה. ותו דאפי' תימא יש קבע בשבתות בקריאת הפרשיות אפ"ה אין לנו לבטל ולדחות אותה הפרשה שלא נקראת בשבתה אלא לשבת הבאה חוזרין וקורין אותה דתניא בפ' החליל בראשון מהו אומר הבו לה' בני אלים וגו' בשני מהו אומר ולרשע אמר וגו' בשלישי מהו אומר כו' אם חלה שבת להיות באחד מהם ימוטו ידחו פי' אם חלה שבת להיות באחד מהם ורחו שיר המועד מפני שיר של שבת ימוטו ידחה [שהוא] שיר האחרון מפני כי באחד בשבת יאמרו שיר שהיה ראוי לומר אתמול בשבת. ולא יאמרו שיר של אחר השבת [עד יום ב'] נמצא האחרון דחוי אלמא דאין מדלגין סדר השיר וכ"ש סדר הפרשיות שהיא תורת יוצרנו חקים ומשפטים שאין לדלג. וא"ת אי מהתם דון מינה ומינה דמה התם שיר האחרון נדחה אף כאן הפרשה אחרונה תדחה. לא היא דגבי שיר היינו טעמא דכיון דקי"ל דאין מדלגין סדר השיר הא ודאי [א"א] בע"א אבל הכא בסדר הפרשיות התורה כי להשלים התורה אנו באים בכל שנה ואם יותר לנו הפרשה בין מחמת שנה פשוטה בין מחמת יו"ט שחל להיות בשבת ודחה אותה סדר פרשיות בין מחמת כל דבר שלא נקרא אותה פרשה הראוי לקרותה יקראנה בשבת אחר ולא ידלגנה אלא יקראו שתי פרשיות באחת ויתקנו בזה את אשר חסרו שאם ידלגו הרי חסרו קריאתה על מנן. ואין לומר שאין לקרות משום טורח צבור דהא אמרי' במס' סופרים שאפי' בעבור פסוק אחד חוזר וקורא כל הפרשה כדפרישית לעיל ולא חיישינן משום טורח צבור וכ"ש לכל הפרשה שאין לחוש לטורח צבור כאשר אנו עושים ברוב פרשיות שאנו קורין שתים ביחד כשהם מרובים על שבתות השנים וכך הוא מצוה מן המובחר וכתב ה"ר משה מיימון זצ"ל המנהג הפשוט לכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות וקורין בסדר בראשית בשניה תולדות נח בשלישית ויאמר ה' אל אברם וקורין והולכין על הסדר הזה עד שגומרין את התורה בחג הסוכות ויש מי שמשלים את התורה בשלש שנים ואינו מנהג פשוט עכ"ל. וכתב ה"ר משה קרא ונשתתק יעמוד אחר תחתיו ויתחיל ממקו' שהתחיל הראשון שנשתתק ומברך בסוף עכ"ל ר"ל אבל תחילה אינו מברך אותו אחר וראי' לדבריו מצאתי בירושלמי פ' אין עומדין ר' בא בשם דר' חייא בר אבא ור' חייא בשם ר' יוחנן היה קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל במקום שהתחיל הראשון אין תימר ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהם ולא נתברכו לאחריהם האחרוני' נתברכו לאחריהם ולא נתברכו לפניהם (ש"מ) וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה ומדקאמר האחרונים לא נתברכו לפניהם שמע מינה דאחר העומד לקרות אינו מברך כי אם בסוף:
79
פ׳מתני' הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה תנא הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה. והאידנא דמברכי כלהו לפניה ולאחריה היינו [טעמא] דתקינו רבנן גזירה משום הנכנסין וגזירה משום היוצאין ולפ"ז אין ראיה מירושלמי לדברי ה"ר משה מיימון דההיא דילמא לפי מעיקרא אתאמרא. וכבר שאלתי בילדותי מ"ש דברכת התורה פותח ואומר ברכו את ה' המבורך וכן בתפילה ומוציא עצמו מן הכלל ואילו בברכת המזון קאמר נברך שאכלנו משלו כולל עצמו בכלל ושוב מצאתי דמקשו אותו בירושלמי שמואל אמר מוציא אני עצמי מן הכלל מיתיבין הרי ברכת התורה והוא אומר ברכו א"ר אבון מכיון דהוא אמר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל פי' אבל גבי ברהמ"ז ראינו מסיים המבורך היה תמיה שמואל האיך יאמר ברכו ודרכנו לברך כך ברכו את ה' המבורך וכל העם עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד וחוזר ומברך בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו בא"י נותן התורה וכל העם עונין אמן ואח"כ קורא עד שישלים לקרות גולל ס"ת ומברך בא"י אמ"ה אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו בא"י נותן התורה ובמ"ס כתובה ברכה אחרונה כמנהגנו וברכה ראשונה כתובה כך בא"י אמ"ה הנותן תורה מן השמים חיי עולמי' ממרום בא"י נותן התורה ויש שאומרים בברכה אחרונה לחיי עולם נטעה בתוכנו וטועים דהמנהג ומ"ס וסדר ה"ר משה מיימון כולם שוים בזה שיש לומר נטע בתוכנו:
80
פ״אומנהגנו בשבת כשקרא שבעה וסיים עמהם כל הפרשה אומר קדיש ואח"כ קורא עם המפטיר בין בשבת שיש בה מוסף בין בשבת שאין בה מוסף ולאחר שקרא עם המפטיר אינו אומר קדיש ובספר המקצועות כתב ובתר דקרו שבעה בס"ת מקדיש עד דאמירן בעלמא ואמרו אמן כדי להפסיק בין קורא בתורה למפטיר בנביא וה"ר משה מיימון כתב ימים שיש בהם מפטיר ומוסף נהגו לומר קדיש קודם שיעלה המפטיר ויש מקומות שנהגו לומר אחר המפטיר ובמקום אחר כתב וכבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש אחר שקורא המשלים לעולם ואח"כ מפטירין בנביא וכתוב בספר המקצעות שאין לומר קדיש לא בראש חודש ולא בתענית ולא בשני וחמישי ולא בחוש"מ ולא בחנוכה ולא בפורים ולא במנחה בשבת עד שמחזיר ס"ת למקומו בשעה שבנ"א עונין יהא שמיה רבא בכונה כעמידה וכן הלכתא עכ"ל. וה"ר משה מיימון כתב כל יום שיש בו תפלת מוסף אחר שיגמור ש"צ תפלת שחרית אומר קדיש כו' ומתפללין תפלת מוסף עכ"ל. והיינו בימים שאין בהם מפטיר ועוד כתב ויום שאין בו מוסף כשגומר תפלת שחרית אומר קדיש ומוציא ס"ת וקורין בו ומחזירו ואומר קדיש הכל דלא כמנהגנו. ומיהו למנהגנו צריך טעם מפני מה אין אומרים קדיש במנחה בשבת:
81
פ״בוהיכא דחל ר"ח להיות בשבת או יו"ט מביאין שתי תורות והיכא שהם שלשה ענינים מביאים ג' תורות בההוא דפ' בני העיר דאמר ר' יצחק נפחא ר"ח אדר שחל להיות בשבת מביאין ג' תורות וקורין [בהן] אחד בענינו של יום ואחד של ר"ח וא' בכי תשא ומפרש תלמודא בפ' ואילו נאמרין בסוטה דתלתא גברי בתלתא ספרי ליכא פגמא. וכתב הרב משה מיימון בכל יום שמוציאין שני ספרים או שלשה אם הוציאו זה אחר זה כשמחזיר את [הראשון אומר קדיש וכשמחזיר את] האחרון אומר קדיש עכ"ל ומדכתב אם הוציאו זה אחר [זה] משמע שאם רוצה להוציא שניהם כאחד הרשות בידו והיינו במנהגנו מיהו בירו' פ' ואילו נאמרין ובמ"ס פ' הקורא בתורה משמע שתחילה מוציא אחת וקורא בה ומחזירה ואח"כ מוציא שנייה וקורא בה ומחזירה דאמר התם ר' יוסי הוה מפקד לרב עולא חזנא דכנישתא דבבלאי כד הוא חד אורייתא תהי גייל לה אחורי פרוכתא וכד דאינון תרתי תהי מייכל חדא ומייתי חדא כלומר תוליך האחת ואח"כ תביא השניי' ותקרא בה מייבל פי' כמו מובילנא מנא לבי מסותא. ולמה שאנו נוהגין שאני מוציאין שניהן ביחד ויושב בחור אחר על קטידרא ותופס אותה בחיקו וש"צ קורא באחרת וכשיגמור ש"צ הקריאה שבזו ס"ת תחילה יש לו לקבל אותה ס"ת שרוצה עתה לקרות בו ואח"כ יתן לבחור ס"ת שכבר קרא בו כדתנן ביומא פ' הוציאו לו הביאו לו את השעיר שחטו כו' והזה ממנו כו' ר' יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד נטל דם הפר והניח דם השעיר כולי אלמא דתחילה לוקח דם השעיר שרוצה להזות ממנו ואח"כ מניח דם השעיר שכבר הזה ממנו הכא נמי תחילה מקבל ס"ת שרוצה לקרות בה ואח"כ נותן לו ס"ת שכבר קרא בו: ואחר שקרא הולך ש"צ ויושב על קטיררא וכל התנוקות הולכין ומנשקין לס"ת כשגללה הגולל ומנהג יפה הוא זה לחנך את התנוקת למצות ולזרזם ודומה לההיא דמס' סופרים דמסיק לא היו מניחים בניהם קטנים אחריהם אלא היו מוליכין אותם לבתי כנסיות כדי לזרזן במצות ביום שהושיבו את ראב"ע בישיבה פתח ואמר אתם נצבים היום כלכם טפכם נשיכם. אנשים לשמוע נשים כדי לקבל שכר פסיעות טף למה בא כדי ליתן שכר למביאיהן מיכן נהגו בתולות ישראל קטנות להיות רגילות לבא לביהכ"נ כדי ליתן שכר למביאיהן והן לקבל שכרן עכ"ל מס' סופרים. וגם מחמת שבאים קטנים לביהכ"נ נכנסת יראת שמים בלבם כדתנן יהושע בן חנניא אשרי יולדתו. ומפרש בירו' פ"ק דיבמו' משום שהי' אמו מוליכתו לביהמ"ד כדי שידבקו אזניו בד"ת והיינו דתנן [יהושע] בן הנניא אשרי יולדתו. וצריכה אשה מעוברת להזהר שלא תאכל שום דבר איסור שמחמת כן הוי הולד רשע בההוא דפ' אין דורשין ירושלמי דא"ר כהן אמו של אחר כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת לפני ע"ז והריחה מאותו המין ונתנו לה ואכלה והיתה אותו המין (מרע ריע) [מפעפע] בגופה כאירסה של חכינה. וצריך להזהיר את המניקות כדי שלא יאכילו התנוקות דבר איסור כדי שיהיו יהודים טובים:
82
פ״גאמר ר' תנחום אריב"ל אין המפטיר רשאי להפטיר בנביא עד שיגלל ס"ת כו' להפשיט את התיבה בציבור מפני כבוד צבור. כל הקורא בתורה פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב ות"ר מקום שמפסיקין שם בשבת [בשחרית שם קורין במנחה] במנחה שם קורין בשני בשני שם קורין בחמישי בחמישי שם קורין לשבת הבאה דר"מ ר' יהודה אומר מקום שמפסיקין בשבת בשחרית שם קורין במנחה בשני בחמישי ולשבת הבאה א"ר זירא א"ר מתנא אמר שמואל מקום שמפסיקין בשבת בשחרית שם קורין במנחה בשני בחמישי ולשבת הבאה ולימא הלכה כר"י משום דאפכי להו:
83
פ״דוהא דאמרינן יקום פורקן בלשון ארמי וכן יתגדל ויתקדש כו' אף על פי שאין מלאכי השרת מבינים בזה הלשון משום דבצבור [הוא] שהשכינה שורה שם כדאמרינן פ' ואילו נאמרין דתנן ואילו נאמרין בכל לשון פ' סוטה וידוי מעשר ק"ש ותפילה ופריך בגמרא ותפילה בכל לשון והאר"י לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית דאר"י השואל צרכיו בלשון ארמי' אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון [ארמי] לא קשיא הא ביחיד הא בצבור וכן נשאר התם: מה שנוהג ש"צ כשקורא בשבת בס"ת ופעמים מברך את הקורא בתורה ואומר מי שבירך אברהם יצחק יעקב הוא יברך את פלוני שיתן נדר לכבוד התורה היה מורי אבי זצ"ל תמיה על המנהג דתנן פ' משילין ואילו הן משום מצוה לא מקדישין לא מעריכין ולא מחרימין כו' ואמרי' בגמרא מאי טעמא [גזירה] משום מקח וממכר ומ"ש נודר נדר לחזן מהמקדיש השתא לידור לגבוה אסור כ"ש להדיוט. ובשלמא היכא שש"ץ עני היה נראה קצת להתיר דדמי לההוא דכתובות ודפ' שואל דאר"א פוסקין צדקה לעניים בשבת מיהו אפי' לש"צ עני לא מסתבר דשרי לידור לו די"ל דההוא דר"א מיירי בצדקה שצריכין לה היום דהוי צורך היום ודמי לחובות שקבוע להם זמן כדאמרי' פ' השואל דא"ר יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט ופריך ומי אר"י הכי והא אר"י הלכה בסתם משנה ותנן לא מקדישין ולא מעריכין כו' ל"ק כאן בחובות שקבוע להם זמן [כאן בחובות שאין קבוע להם זמן] אסור הואיל ואפשר להמתין עד למחר לא הוי צורך היו' וכה"ג כתב בתוספת ריב"א פ' משילין דכל חפצי שמים המוטלים עליו בו ביום לעשות לא גזרו בהם כגון לפסוק צדקה לעניים ובו ביום צריכין עניים לצדקה וכן ללמדו לתינוק ספר ואומנות הוא חייב בכל שעה ללמדו ועל התנוקת [לארס] ההוא ודאי לא דמי למקח וממכר וליכא למגזר אע"ג דהוה מצי לשדך למחרת השבת אבל הני מקדישין ומעריכין ומחרימין אינם מוטלים עליו בו ביום דמצי להקדיש ולהעריך ולהחרים למחר ודמי למקח וממכר להכי גזרו בהו עכ"ל. וכמו כן יכול למחר ליתן נדר לש"צ ומסתבר דאסור. ובענין אחר חילק בתוס' ריב"א זצ"ל דאי נמי (הרי) [הני] רשות נינהו ואי בעי מקדיש מעריך ומחרים ואי לא בעי ליתנהו חובה עלויה גזרו בהו משום מקח וממכר (יכול) [אבל] לפסוק צדקה לעניים ולשדך על התנוקות וליארס וללמדו ספר לתינוק חובה נינהו ולא גזרי בהו משום מקח וממכר. וכפי זה תקשי ש"צ עשיר ושנוייא דר' יוחנן אדר' יוחנן דפ' שואל. מ"מ נראה בעיני אני המחבר דמנהג של היתר הוא דודאי אם היה אותו שקרא אומר בזה הלשון אני נודר ליתן לך אז היה אסור כי זה דומה למקדיש ומעריך אבל הכא ש"צ הוא שמברכו והוא שותק ואינו נודר אפילו כשאומר אותו שקרא לש"צ תברכני מ"מ הואיל שאינו מוציא בזה הלשון אני נודר לך אין כאן איסור ודמי להא דא"ר יהושע בן קרחה [אומר אדם לחבירו] הנראה שתעמוד עמי לערב ורבב"ח [אמר ר"י] הלכה כר"י בן קרחה. וארבב"ח אר"י מ"ט דריב"ק דאמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר כמו בן בכאן הואיל [שלא] אמר לו ואני נודר אין כאן כ"א הרהור בעלמא ומותר ואינו דומה למקח וממכר (אלא) [ולא] למקדיש ומחרים שכשהקדיש והחרים הרי כבר יצא מרשותו מיד ודמי כאלו מכר שהרי גם ליתן מתנה בשבת אסור אבל הכא שלא נדר הרי לא יצא מרשותו כלום ולא מיחזי כמקח וממכר:
84
פ״התפלת המוסף של שבת נתקנה באלפא ביתא של תשר"ק ופי' בסידור רבינו שלמה לפי שהיתה נשמעת על הגאולה והגאולה [עתידה להיות] בזכות שבת (כדאמרי') שנא' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב והביאותים אל הר קדשי וכתיב בשובה ונחת תושעון וגו'. וכיצד נשמעת על הגאולה. תשר"ק. ביום ההוא ישרוק וגו' צפע"ס יטיפו ההרים עסיס. נמל"ך. והיה ה' למלך על כל הארץ. יטח"ז ויטו שכם אחד לעבדו ויחזוהו ויאמרו הנה אלהינו זה. והדגב"א יביאו לויתן ויכרו עליו חברים. ובסדר ה"ר משה מיימון אינה עשויה בתשר"ק ויש בה בתפילה עצמה שינוי מסדר שאנו מתפללין. מנהגינו בשחרית אומר שליח צבור נקדש את שמך כו' ובמוסף נעריצך ונקדישך כו' כמדומה שיש מקומות שאומרים נעריצך ונקדישך גם בשחרית ובמסכת סופרים כתוב אבל קדוש של עמידה כיון שצ"ל נעריצך ונקדישך אינו מן הדין לאמרו בפחות מי' אבל נקדש את שמך לא ראיתי כתוב בשום מקום וה"ר משה מיימון כתב ש"צ מברך לעולם ברכה שלישית בנוסח זה נקדישך ונעריצך ונשלש לך קדושה משולשת כדבר האמור ע"י נביאך וקרא וכו' והא דהקדים נקדישך לנעריצך כמדומה בעיני משום דכתיב והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו ודלא כמס' סופרים ואנו שאנו מקדימים נעריצך לנקדישך משום דעבדינן כמס' סופרים. וזה שאנו אומרים פעמים באהבה שמע אומרים השיב רב שלום ריש מתיבתא דמתא מחסיא בתפלות של שחרית של שבתות וימים טובים ויום הכפורים אין מנהג לומר פעמים באהבה בישיבה ובבבל כולה אלא בתפילת מוסף בלבד וביוה"כ אף בנעילה מפני שנגזרה גזירה על שונאיהם של ישראל שלא לקרות ק"ש והי' אומר אותו ש"צ בהבלעה בעמידה בכל תפלת שחרית בין בחול בין בשבת כיון שבטלה גזירה והיו פורסים את שמע בתקנה ומתפללין בקשו לסלקה כל עיקר שהרי חזרה ק"ש למקומה אלא אמרו חכמים שבאותו הדור נקבע אותה במוסף שאין בה ק"ש ולמה קבעוה במוסף כדי שיתפרסם הנס לדורות לפיכך במוספין אומרים ובתפלת השחר אין אומרים שהרי קרו ק"ש כתקנה. ויש מקומות שאומרים להיות לכם לאלקים אני ה' אלהיכם ואינם מפסיקין אבל בספר המקצועות כתב התקינו רבנן למימר בהבלעה בכל צלותא וצלותא רישא וסיפא רישא פעמים באהבה שמע אומרים וענו צבורא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וסיפא להיות לכם לאלקים וענו צבורא אני ה' אלהיכם דהיינו כמנהגנו ועוד כתב בספר המקצועות דסדר קדושה נמי גזרו מלכות הרשעה דלא למימר קדושה מה עשו כשרים שבאותו הדור כיון שהולכין שלוחי מלכות נכנסין לבתי כנסיות ומתחילין פסוקי גאולה ובא לציון גואל ואני זאת בריתי ואתה קדוש ואומר כעין קריאה וקרא זה אל זה ואמר קק"ק וחוזרין ומתרגמין לה לקדושה ומקבלין דין מן דין ואמרין וחוזרין ואומר פסוקי דקדושה אחריתי עברי ותרגום ותשאני רוח ואשמע אחרי ומתרגמינן ונטלתני רוחא ושמעית בתרי גו' ופסוקי דרחמי אחרים ואע"פ שחזרה קדושה למקומה לא סילקו קדושה זו אבל אומר אותה בחול אחר תפילה ובשבתות וימים טובים במנחה וביום כפו' בנעילה [קודם תפילה]: מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני רינוס לאחר שיאמרו הצבור אין כאלהינו עומד היתום ואומר קדיש אבל בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם וכמנהגנו מסתברא משום מעשה שהיה דמעשה בר"ע:
85
פ״ומעשה בר' עקיבה שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טוען על ראשו כטען עשרה טעונין והיה רץ כמרוצת הסוס גזר עליו ר' עקיבה והעמידו ואמר לאותו האיש למה אתה עושה עבודה קשה כזאת אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך אני אפדה אותך מידו ואם עני אתה אני מעשיר אותך א"ל בבקשה ממך (א"ל) [אל] תעכבני שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי א"ל מה זה ומה מעשיך אמר לו אותו האיש מת הוא ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם וא"ל בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו א"ל גבאי המס הייתי והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים א"ל כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה א"ל בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות שאותו האיש אין לו תקנה אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד או יאמר יתגדל ועונין אחריו יש"ר מברך מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות ואותו האיש לא הניח בן בעולם ועזב אשתו מעוברת וא"י אם תלד זכר מי מלמדו שאין לאותו האיש אהוב בעולם באותה שעה קיבל עליו ר"ע לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור א"ל מה שמך א"ל עקיבה. ושום אנתתך א"ל שושניבא ושום קרתך א"ל לודקיא מיד נצטער ר"ע צער גדול והלך ושאל עליו כיון שבא לאותו מקום שאל עליו א"ל ישתחקו עצמותיו של אותו הרשע שאל על אשתו א"ל ימחה זכרה מן העולם שאל על הבן אמרו הרי ערל הוא אפי' מצות מילה לא עסקנו מיד נטלו ר"ע ומלו והושיבו לפניו ולא היה מקבל תורה עד שישב עליו מ' יום בתענית יצתה בת קול ואמרה לו ר' עקיבה לך ולמד לו הלך ולמדו תורה וק"ש וי"ח ברכות וברכת המזון והעמידו לפני הקהל ואמר ברכו את ה' המבורך וענו הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד יתגדל יהא שמיה רבא באותה שעה מיד התירו המת מן הפרעניות מיד בא לר"ע בחלום ואמר יהר"מ ה' שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהנם מיד פתח ר"ע ואמר יהי שמך ה' לעולם ה' זכרך לדור ודור וכן מצא מורי ה"ר אלעזר מוורמשא דתנא דבי אליהו רבא דקטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות:
86
פ״זומנהגנו לאחר שיוצאים מביהכ"נ בשבת הולכים לבקר את החולי' ואת האבלים. ופ"ק דשבת איתא ת"ר הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ור"מ אומר שבת היא יכולה היא שתרחם ר' יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל ר' יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל. שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום כמאן אזלא הא דאר"ח מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שישתפנו בתוך חולי ישראל כמאן כר' יוסי והכי קיי"ל וכן מנהג כשמברכין חולה בביהכ"נ הוא אומר הוא ישלח לו רפואה שלימה בתוך כל חולי ישראל: א"ר חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. ולענין ליתן שלום לאבל. ת"ר פרק אילו מגלחין [אבל] שלשה ימים הראשוני' אסור בשאילת שלום כו' המוצא את חבירו [אבל] בתוך שלשים יום מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו כו' ופסק רבינו שמואל בן ה"ר מאיר זצ"ל מסקנא דמילתא של שאילת שלום שלשה ימים הראשונים אסור בין לשאול שלו' בין להחזיר וד' ימים אחרונים משיב ואינו שואל ואחרים אסורים לשאול בשלומו עד שלשים יום והא דאמרי' לעיל משיב למאן דלא ידע דאסור לשאול וה"מ על שאר קרובים אבל על אביו ועל אמו אסור [לשאול] בשלומו עד י"ב חודש עכ"ל. וכ"ז מיירי בחול אבל בשבת תני פ' היה קורא בברכות ירוש' מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלים ובדרום שואלים רבי הושעיא רבה אזל לחד אתר וחמא אבליא בשבתא ושאל בהון אמר איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו ר' יוסי בר חלפתא הוה משבח בר' מאיר קומי צפוראי אדם גדול [הוא] אדם קדוש הוא אדם צנוע [הוא] חד זמן חמא אבלייא בשבתא ושאל בהון [אמרון ליה אהן דאת מתני שבחיה א"ל מה עיסקיה א"ל חזא אביליא בשבתא ושאל בהון] אמר להון אתון בעי למידע חייליה בא להודיעכם שאין אבל בשבת הדא היא דכתיב ברכת ה' היא תעשיר וגומר זו ברכת שלום ולא יוסיף עצב עמה זה אבל כמאן דאמר נעצב המלך על בנו:
87
פ״חת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש ר' חדקא אומר ארבע וקיימא לן כרבנן דהא אוקימנא דמחוורתא דמתני' דלא כרבי חדקא וכן פסק בספר המקצועות וכן כתב הרב ר' משה מיימן זצ"ל חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה וצריך להזהר בשלש סעודות אילו שלא יפחות מהן כלל אפי' עני המתפרנס מן הצדקה סועד ג' סעודות ואם הי' חולה מרוב אכילה או מרוב שתייה או מתענה פטור מג' סעודות וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות וכן בימים טובים עכ"ל. וכן אם לא הי' רעב אינו חייב בג' סעודות דמידי הוא טעמא אלא משום עונג וכיון שהוא שבע ואוכל אין זה עונג ואפי' ביו"כ לא מקריא אכילה בההיא דפ' החולץ דארשב"ל האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור מלא תעונה אלמא דלאו אכילה היא ואין כאן עונג וההיא דפ' מי שאמר הריני נזיר שני דארבב"ח אר"י מ"ד כי ישרים דרכי ה' כו' משל לשני ב"א שצלו את פסחיהם אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה [שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה] שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א"ל רשב"ל האי רשע קרית לי' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד. דמשמע לכאורה דקסבר דאכילה גסה שמה אכילה. י"מ דכיון שהתחיל לאכול כשהוא רעב אפי' יאכל אח"כ אכילה גסה מיקריא אכילה. א"נ לעולם לא מיקרי' אכילת עונג כדאמר דלא עשה מצוה מן המובחר וכן הי' נוהג רבינו תם ור' אפרים זצ"ל שלא היו חוששים לאכול בזמן שלא היו רעבים מזה הטעם ותו השיב ר"ת לה"ר () מסימפונט שהרוצה להחמיר ע"ע ישלימם במיני תרגימא כדתנן פ' הישן רא"א מי שלא אכל בלילי יו"ט הראשון משלים בלילי יו"ט האחרון כו' ואמר בגמ' משלים במאי אילימא משלים בריפתא הא סעודתא דיומא קא אכיל אלא ישלים במיני תרגימא. פי' בערוך מיני כסנין ויש שמפסיקין בסעודת שחרית ומברכין ברכת המזון באמצע וחוזרים ומברכים בורא פה"ג והמוציא אע"פ שבשעה שברכו בהמ"ז הי' בדעתם לשתות ולאכול ואומרי' דכיון שיש בדעתם לקיים מצות שלש סעודות אין כאן משום ברכה לבטלה. ובתשובות הגאונים מצאתי וששאלתם בשבת לאחר שנברך בהמ"ז בראשונה ואנו צריכים לעשות מיד סעודה שנייה שהיא שלישית צריכים אנו לטול ידים ולברך על נטילת ידים קודם המוציא או לא כך ראינו שצריך לנ"י ולברך. מ"ש מלילי פסחים שאנו מברכין בטבול ראשון וחוזרין ומברכין בטבול שני ומנהגנו לעשות כן. וששאלתם לענין המוציא ובורא פה"ג בסעודה שנייה מי קודם בראש כך ראינו שבסעודה ראשונה ודאי צריך לברך בתחילה בורא פה"ג דא"ר יהודה איתויי בסא דחמרא וברוכי בפה"ג ומשתי משום כבוד שבת והדר משי ידיה ומברך המוציא וגמרין לסעודתייהו ומברכין ברהמ"ז ומברכין ברכת בפ"ה ושתיין והדר משו ידייהו ומברכין ענ"י ומברכין המוצי' לחם מן הארץ והדר אוכלין וכדבעי משתי מברכין בורא פה"ג ושתיין דכיון דבריכו ברכת המזון בסעודתא קמייתא איתסר להו למיכל ולמשתי עד דמברכין המוציא ובפה"ג. לא מבעיא דמברכין ברכת המזון דאסור להו למיטעם מידי עד דמברכין עלי' אלא אפי' אמר הב לן ונברך א"נ שטוף והב לן (וכי בריך) [ונברך] ברהמ"ז איתסר להו למטעם מידי עד דמברכין הלכך צריכין לברך המוציא ובפה"ג ואם לא עשה כן אסור לו לאכול ולשתות וכן הלכה רווחת בישראל וכן השיבו לי אני שלמה בר יצחק זצ"ל ר' נתן ור' דניאל ור' אברהם בני ר' יחיאל זצ"ל ע"ב לשון תשובת הגאונים. וקשה על מנהגם דמה הועילו שחלקו סעודתם שאם ירעבו במנחה בדרך בני אדם שדרכם לאכול שחרית ומנחה הרי צריכים על כרחם לחזור ולאכול משום עונג שבת ואם לא ירעבו אפי' לא חלקו סעודתם שחרית אינם חייבים יותר לאכול כדפרי' לעיל. ותו קשה לי אני המחבר דאם כה"ג שמברכין באמצע הסעודה מקרי שלש סעודות א"כ כי פריך פ' כל כתבי הקודש והא דתנן מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי. מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה מני לא ד' חדקא ולא רבנן אי רבנן חמסרי הוויין ואי ר' חדקא שתסרי הוויין ואמאי לימא לי' דא"ל תברך בשבת באמצע סעודה ותו הואיל וטעם ג' סעודות משום עונג הוא וכי בעבור שיברך באמצע סעודה מתענג. יותר הוא מצטער. ותו קשה לי אני המחבר דהא כל היכא שיכול להפטר בברכה אחת וגורם שמתחייב ברכה שנייה ההוא שני' הויא ברכה לבטלה כדתנן כאילו נאמרין וקורא בעשור שבחומש הפקודים בע"פ ופריך בגמ' וליתי ס"ת אחריתי [וליקרי] ומשני משום ברכה שאינה [צריכה] שאם הי' מביא ס"ת שנייה הי' גורם לעצמו להתחייב ברכה שנייה והוי כברכה לבטלה הואיל ואפשר לו בלא אותה [ברכה] ואפי' איסור' התירו לכהן לקרות דברים שנכתב בע"פ כדי שלא יתחייב ברכה שאינה צריכה כ"ש שנחייב אותו לעשות סעודה חשובה במנחה כדי שלא יבוא לידי ברכה שאינה צריכה. וה"ר יעקב הקדוש מקורבל זצ"ל הקשה מההיא דירושלמי דפריך הרי קידוש פי' דסמוכה לבפה"ג ופותחין בברכה. שנייה הוא שאם היה אוכל מבע"י ומשך סעוד' עד שקדש היום אינו אומר בפה"ג אלמא דהואיל שכבר בירך אם הי' חוזר עתה ומברך הי' ברכה לבטלה כ"ש הכא שכבר בירך בשבת ובעת סעודת מצוה שאין לו לברך ברכות שאינו צריך. ותו הקשה דאמרי' ס"פ אע"פ דהמשרה את אשתו ע"י שליש דיהב לה שיתסרי סעודות ופריך כמאן כר' חדקא דאמר ארבעה סעודות חייב אדם לאכול בשבת ומשני אפי' תימא רבנן (כל) [דל] חדא לארחי ופרחי פי' דהשתא לא הוי כ"א חמסרי דהיינו י' לשבת והשתא למה נותן לה ג' לשבת לא יתן לה כי אם שתי סעודות ובשחרית תברך באמצע [הסעודה] אלמא ש"מ דכל כי האי גוונא לא הוי ממנין ג' סעודות. והא דתנן במנחה מצילין מזון סעודה אחת וכן נמי הא דת"ר בצהרים מדיחין לאכול בהם במנחה ההיא לא קשיא למנהג שלהם דכדרך העולם קתני וה"ה דפ"ק דפסחים דתניא י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת וכו' עד ומשיירין מן הטהרות מזון שתי סעודות משמע דלא במנהגם. מיהו יש לדחות. וההיא דתוספת' דקתני ואופה לו מצה מע"ש פי' לאכול אחר שש שעות הא ודאי דלא כמנהגם דמה צורך לטורח זה אפשר כהפסק בסעודת שחרית מיהו אני המחבר אני רגיל לפרש דהתם מיירי מצה של מצוה שיש לו לצאת בה למחר בלילה דהואיל וקיי"ל שאינה נאכלת כי אם עד חצות א"כ יש לירא שמא עד שלא סדר דמוצ"ש ועד שיאפו ועד שיאמרו הגדה דילמא כי משיך לאחר חצות לא יצא אכילת חובת [מצה] להכי תקנו לאפות קודם מע"ש וראיות יש בידי שיכול לאפות מצה של מצוה קודם ארבעה עשר:
88
פ״טת"ר נותנין מזונות לפני הכלב בחצר נטלן ויצא אין נזקקין לו כיוצא בו נותנים מזונות לפני עכו"ם בחצר ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו פי' ריב"א והא בשבת מיירי וד"ה היא ואפי' ב"ש מודו בה דהא עבידי לאוכלו מיד ויכול לאכלו בחצר ודווקא מזונות אבל חפצים אחרים העשויים להוליכן למקום אחר א"נ מזונות מרובין שאין יכול לאוכלן מיד וצריך להוליכו מיד עמו אסור ליתן לו אפי' לב"ה דע"כ לא שרו ב"ה אלא בע"ש דכבר יצא מרשות ישראל מבעוד יום וכשנכנסה שבת אינו של ישראל אלא של עכו"ם אבל בשבת מודו דהשתא ודאי מחזי כמוליך בשליחותו של ישראל בשבת עכ"ל והכי אמרינן בירושלמי ספ"ק דשבת אין נותנים מזונות לעכו"ם ע"מ לצאת ואם נטלו ויצא אין נזקקין לו והא דקתני ע"מ לצאת אין לפרש שאומר לו בפי' להוליך לחוץ דהא קתני גבי כלב בירושלמי אין נותנין מזונות לכלב ע"מ לצאת נטל ויצא אין את זקוק לו וגבי כלב אין שייך לפרש כן אלא כ"מ שידוע שילך לחוץ זהו אסור וזה קרי ע"מ לצאת וכדפי' ריב"א הלכך י"ד שחל להיות בשבת אסור ליתן מותרי לחם חמץ לעכו"ם הואיל וידענו שמוליכים אותו לחוץ. ויש שרוצים לדקד' מכאן דאפי' שלא ע"מ לצאת ודווקא להשים לפניו שרי והוא יקח מעצמו אבל בידיו אסור מיהו י"ל דאפי' בידיו שרי ליתן ואגב דתנא רישא לפני הכלב תני נמי סיפא לפני העכו"ם. ומיהו י"ל דהנ"מ בימי חכמי' שהי' להם רה"ר דאורייתא אחמור רבנן אבל השתא דלית לן רה"ר דאורייתא מסתבר דשרי ליתן אפי' ביד עכו"ם אפי' יודע שהוא רוצה להוליכה מחצר לרה"ר דידן אבל איני סומך על זו הסברא דמי מזקיקני לפרש קולא זאת בלא שום הוכחה והא דמסיק הכא הא תו למה לי היינו הך מהו דתימא האי רמי עליה פי' כלב מזונותיו עליך והא לא רמי עליה אפ"ה מותר ליתן לפניו מזונות משום דרכי שלום כההיא דס"פ הניזקין דת"ר מפרנסי' עניי עכו"ם עם עניי ישראל משום דרכי שלום אבל גבי חזיר אין שייך דרכי שלום כההיא דפרק מי שהחשיך דתניא נותנין מזונות לפני הכלב ואין נותנין לפני החזיר ומה הפרש בין זה לזה זה מזונותיו עליך פי' כלב וזה אין מזונותיו עליך פי' חזיר הלכך אסור כי אין שייך בו דרכי שלום ותו שנראה כמגדל חזיר וההיא דמס' ביצה דממעטי' לכם ולא לעכו"ם מפני שאין מזונותיהן עליך משום דלעשות מלאכה אין להתיר מפני דרכי שלום. וכבר הי' מעשה כשהייתי דר בריגנשבורק וחלה עכו"ם ושלח ליהודי ביו"ט לאמר שישלח לו מיינו ושידע שאם לא ישלח לו שימות והעכו"ם הי' מוחזק בעיר והתרתי אני לשלוח לו משום דרכי שלום ויש שנחלק עלי ואסר ושוב מעשה שבא ליטול משכונו מישראל ביו"ט שכבר הי' פדוי מערב יום טוב ואסרתי אני משום דשעטנז הוא ואסור בטלטול הואיל ואינו רשאי ללבוש והוי כלאים ויש שנחלק עלי והתיר ושלחתי למורי ה"ר שמחה וזה אשר השיב לי גלגל עיני חבירי ר' יצחק בר משה מאוד ערבים עלי דברי דודים. מותר לשלוח לעכו"ם על יד עכו"ם ביו"ט אם ישלח אחריו אבל לא על יד ישראל דקיי"ל יש עירוב [והוצאה] ליו"ט והרי [הוא] אב מלאכה כמו שחיטה אפייה לישה ובישול שאם דין לעשות בשביל העכו"ם. משכנות אנו אוסרין להחזיר דמיחזי כמשא ומתן אם לא מפני הדחק לאלם אנו מתירין ע"י ארמאי ושעטנז אינו אסור לטלטל דתורת כלי עליו מידי דהוה אסנדל המסומר דאסור לנעלו ומותר לטלטלו בפ"ק דביצה ומדקא שקיל וטרי אכלאים למאי חזי והא לא חזי לא למלבוש ולא למימך תותי ש"מ שמותר לטלטל שמחה בר שמואל. ואחרי שהרב פי' עירוב והוצאה ליו"ט ואפ"ה מותר לשלוח לעכו"ם על יד עכו"ם ביו"ט מעתה יש לך לומר ה"ה בשבת שאם הי' הענין כך שהי' דבר ששייך בו דרכי שלום כגון שהי' עכו"ם אלם נראה שמותר לו לשלוח ע"י עכו"ם לדידן דלית לן השתא רה"ר דאורייתא:
89
צ׳הזורע אתמר המנכש והמשקה מים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע אמר רבה כוותיה דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא אף האי נמי מרפה ארעא פי' רשב"ם דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודמי לחורש אבל לזורע לא דמי כלל והיינו סברת רבה דבתר המעשה אזלינן ולא אחר המחשבה ורב יוסף [סבר] כיון דמחשבתו לאצמוחי פירא בתר המחשבה אזלינן דהוי' עיקר ולא אזלינן בתר הדמיון עכ"ל ובספר שלפני כתוב רבא וטעות הוא דרבא בתר מחשבה אזיל כדמוכח בפ' ר' ישמעאל כמה שאפרש מיד ולא תקשה לך ההוא דכלל גדול דתנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן לרב יוסף דאמר משקה משום זורע לתני והמשקה דה"נ התם תנא החופר והחורש והחורץ כולן מלאכה אחת הן ולרבה לתני והמשקה אלא בין לרבה בין לרב יוסף לא קשיא דהתם ה"פ כולן מלאכה אחת הן כלומר הכל הוי אב מלאכה אחת וכן נמי פי' בההיא דהחופר והחורש והחורץ דאי תולדות [נמי] קתני להו הא קיי"ל דאתולד' במקום אב לא מחייב והשתא אתי שפיר דלא תני המנכש והמשקה לא בכלל זורע ולא בכלל חורש דהנהו תולדות נינהו וכן פירש הדבר ר' משה מיימון זצ"ל אחד הזורע זרעים ואחד הנוטע אילנות או המבריך או המרכיב אילנות או הזומר כל אילו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא שכל אחת מהן לצמח דבר מתכוין עכ"ל ודלא כפרש"י דפירש זומר תולדה. והשתא לרב יוסף מותר לשפוך מים על גבי קרקע שאינה זרועה ולרבה אסור ולכאורה הי' נרא' דהלכה ברכה דאסור דהלכתא כוותיה דרב יוסף רק בשדה ענין ומחצה ומיהו נ"ב אני המחבר דהלכה כרב יוסף דהמשקה לא הוי אלא משום זורע דאמרי' בירושלמי פרק כלל גדול כל דבר שהוא מבחיל את הפירי חייב משום זורע הנוטע המבריך והמקרסם המזרד המפסל [המזהם] המפרק המאבק והמעשן המתלע הקוטם הסך המשקה והמנקב והעושה בתים וכל דבר שהוא מבחיל את הפרי חייב משום זורע דהיינו כרב יוסף ותו דרבא קאי כוותיה פ' ר' ישמעאל דאיתמר לא שמע שטבע תינוק בים ופרס מצודה להעלות דגים והעלה תינוק ודגים רבה אמר פטור ורבא אמר חייב רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו רבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו והלכה כרבא וכ"כ ה"ר משה מיימן המשקה צמחים ואילנות בשבת ה"ז תולדות זורע וחייב בכל שהו עכ"ל. הלכך השתא שפרשנו שהלכה כרב יוסף מותר לשפוך מים ע"ג קרקע שאינה זרועה ואפי' בקרקע שדרכה ליחרש דלא דמי לחופר וחורץ ואסור לשפוך מים על שדה זרועה וע"ג עשבים וצריך ליזהר שלא יטול ידיו שם דאע"ג דאינו מתכוין אעפ"כ אי אפשר שלא יגדל קצת בזו השקאה ופר"א דמילה אביי ורבא דאמרי תרוייהו מורה ר"ש באיפסיק רישיה ולא ימות ואע"ג דאמרינן פ' הבונה גבי התולש עולשין כו' עד והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש באיפסיק רישיה ולא ימות ל"צ דקא עביד בארעא דחבריה. משמע דהיכא דלא ניחא ליה אע"ג דפ"ר הוא שרי לר' שמעון. ההוא פי' ר' אליעזר ממיץ זצ"ל דהיינו שאינו חייב חטאת אבל איסור מיהא איכא מדרבנן. וכתב ה"ר [ברוך] בספר התרומה מטעם זה שלא לאכול בפרדסים בימות החמה מפני שא"א ליזהר שלא ישפכו המים ע"ג עשבים וחייב משום משקה מיהו אני המחבר איני יודע בפרדס שכבר גדלו עשבים כל צורכם שמא גבול יש להם וכתב הרא"מ דגם להשתין מים על גבי עשבים אסור מפני שהוא משקה וה"ר ברוך בסה"ת כתב דלהשתין מים על גבי עשבים שדי שמי רגלים עזים ושורפים העשבין שהרי מעבירים אותם על הכתם אם כן חזקים ועזים הם וכן מותר לשפוך יין על עשבים בפרדס לפי שהיין חזק ושורף כמו כן העשבים:
90
צ״אהחורש לקמן בהבונה תנן החורש כל שהוא ואמר בגמרא כ"ש למאי חזי לביזרא דקרא דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח א' של סמנין (ותניא) [ותמה] אני המחבר מאי בעי בירושלמי פ' כלל גדול דמסיק התם כמה יחרוש ויהא חייב ר' מתניה אמר כדי ליטע כרישא ר' אחא בר רב כדי ליטע זכרותה של חיטה כלו' גרגר אחד ומאי קא מיבעיא ליה הא מתני' פ' הבונה החורש כ"ש ונראה בעיני דקא מבעיא ליה כמה כל שהוא. ירושלמי פרק כלל גדול מה חרישה היתה במשכן שהיו חורשין ליטע סממנין. ולא מחייב משום חורש אלא בקרקע הראויה לזריעה כדמוכח פרק אילו עוברין דפריך אההיא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאווין כו' עד ואי אמרת הואיל אחרישה לא ליחייב וכו' עד בצונמא ופריך וצונמא בת זריעה הוא אלמא דכל היכא דקרקע לאו בת זריעה הוא לא מיחייב משום חורש ואמרי' בירושלמי פ' כלל גדול כל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש החופר והחורץ הנועץ המדייר המעדר המזבל (המכבר) [המכבד] המרבץ המפעפע גושים המברה בחרשים המצית את האור באושת קנים ובאגם תמרים (וכל זריעה) [וכר' זעירא] אמת המים שהוא מכשרת צדדיה לזריעה המסקל הבונה מדריגות הממלא את הבקעים שתחת הזתים והעושה עוגיות לגפנים וכל דבר שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש ותו מסיק התם לרבנן קוצר לצורך עשבים חייב משו' קוצר ואינו חייב משום מיפה את הקרק' לא צורכא (ולא) [דלא] קצר ליפות את הקרק' מהו שיהא חייב משו' מיפה את הקרק' ואפי' תימא ר"ש הוא ברם ברבנן מ"מ הרי חרש הרי קצר וכמדומ' שיש בו ט"ס מ"מ זה למדנו מירושלמי שכל דבר שהוא להנאת קרקע ובכך יותר [טוב] ליזרע חייב משום חורש אלא בהא פליגי למר עד שיתכוין לכך ולמר אפי' לא נתכוין לבך ונראה בעיני דלענין חיוב חטאת פליגי אבל לכתחילה לכ"ע אסור משום פ"ר ול"י וכן מוכחא בגמרא דידן דכל דבר שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש דא"ר ששת היתה לו גבשושית ונטלה בשר' חייב משום חורש ואמר רבא היתה לו גומא וטממה בשדה חייב משום חורש תנא החופר והחורש והחורץ כולן מלאכה אחת הן פי' ה"ר משה מיימון אחד החורש או החופר או העושה חריץ ה"ז אב מלאכה שכאו"א מהן חפירה הוא בקרקע וענין אחד הוא עכ"ל ר"ל דחופר וחורץ אינן תולדות אבל בירושלמי פ' כלל גדול תני ר' חייא חפר חרץ נעץ תולדות דחרישה והאי חפר ונעץ וחרץ אע"פ שאין בדעתו ליפות הקרקע אסור וכבר נחלקו ר' יהודה ור' שמעון דתניא ומייתי לה פרק במה מדליקין וס"פ יו"ט במסכת ביצה רש"א גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ ומוכח ס"פ יו"ט להדיא דר' יהודה פליג ואוסר מיהו אנן קיי"ל כר"ש דשרי דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד והלכה כר"ש בגרירה דתניא ר"ש אומר גורר אדם כו' ואיפלגו בה ד' ירמיה רבה ועולא בפ' במה מדליקין גמ' אמתני' ואם חברה היוצר וכו' דמסיק התם דיש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מר' ירמיה רבה א"ל כמאן כר"ש אימור דאמר ר"ש בגדולים דלא אפשר בקטנים מי אמר ופליגא דעולא דאמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר ה"ג ד"ה מותר כדמוכח פ' כל שעה בההיא הלכה דהנאה הבאה לו לאדם בע"כ דלא אפשר ולא קא מכוין לכ"ע שרי והכי מוכח ס"פ יום טוב דבקטנים פליגי גבי רחיים של פלפלים דהא קטנים נינהו ומסיק כר"י ואיתותב ר' ירמיה רבה מההוא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן. וקיי"ל בעולא דבגדולים ד"ה מותר וכי פליגי בקטנים הוא דפליגי דר"ש [סבר] בין בגדולים בין בקטנים שרי וכן הלכה דהא רבה עביד כותיה כשמואל בהא ולר' ירמיה רבה דאמר דר"ש שרי בגדולים תימא וכי אין זה פ"ד ול"י וההוא דאבא צפוראה גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא מר' יצחק בן אלעזר א"ל אי שתיקנא לך וכו' עד גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא דילמא בספסל קטן היה וקסבר בר' ירמיה רבה דאימור דא"ר שמעון בגדולים ובקטנים מי אמר הלכך גער בו דאע"ג דהלכה בר"ש בגרירה הכא בקטנים גם ר"ש מודה דאסיר וכי היכי דאיתותב רבי ירמיה רבה אתותב נמי איהו ואפי' את"ל דכעולא סבר דמחלוקת בקטנים ור' יצחק בן אלעזר סבר כר' יהודה דאסר אפ"ה אנן שרי לן לגרור בין בקטנים בין בגדולים דהלכה כרבה וכ"פ בספר התרומה כדברי דהלכה כר' שמעון בין בקטנים בין בגדולים ואמרי' בירוש' פ' בתרא דעירובין תני דלת גוררת מחצלת גוררת קנקילון גורר פותח ונועל בו בשבת וה"ר משה מיימון זצ"ל כתב דברים המותרין לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללו מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה ה"ז מותר כיצד גורר אדם מטה [כסא] וספסל כו' ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ בשעת [גרירתן] לפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש לכך שלא כיון לכך עכ"ל ולא חלק בין גדולים לקטנים ואם הי' תופס בהם צד איסור הי' מפרש שדרכו לפרש ולבאר את דבריו אבל ה"ר אליעזר ממיץ כתב ותולדה דרבנן הוסיפו חכמים דאסור לגרור כסאות ומיטות גדולות בארץ דתנא גורר אדם מיטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואמר עלה עולא בפ' במה מדליקין לא שנו אלא קטנים אבל גדולים אסור וכוותי' מסקינן התם ואפי' בעיליתא של שיישא אסור דא"ר יצחק בן אלעזר גזירה עיליתא דשיישא אטו עיליתא דעלמא עכ"ל. וליתא אלא הלכה למעשה כדפרישית:
91
צ״בהקוצר תנא הקוצר והבוצר והגודר. פי' בתמרים. והמוסק פי' בזתים. והאורה פי' בתאנים כלן מלאכה אחת הן פי' ה"ר משה מיימון כל אלה אב מלאכה אחת הן וכן הקוצר [תבואה או] קטניות כו' שכל אחת מהן לעקור דבר מגידולו נתכוין עכ"ל. א"ר פפא האי מאן דשדי פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך פירש"י תולש תולדה דקוצר ובירוש' פ' כלל גדול תני ר' חייא הקוצר והבוצר המוסק והגודר התולש האורה כולהו משום קוצר סיועא לרש"י התולש תולדה דקוצר ולה"ר משה מיימון לא קשיא דאיכא למימר מדתנא הכא משום קוצר ולעיל גבי חודש תנא תולדות דחרישה ש"מ דהכא הכל הוי אב אחד ומסתברא דסייעתי' הוא וההוא דלקמן גבי תולש מן הכנף דאר"ש תולש חייב משום [גוזז] היינו גכי כנף מפני שמקצתן בגוף העוף להכי דומה (לדש) [לגוזז] ירושלמי ההן דגזז ספוג גומי קרילין חייב משום קוצר [ומשום נוטע ההן דגזז כוסבר חייב משום קוצר] ומשום זורע ר' יוסה בר בון בשם רשב"ל הנותן עציץ נקוב [ע"ג עציץ נקוב] חייב משום קוצר ומשום זורע ר' יוסי בר בון בשם רשב"ל הקוצץ קורות שקמה חייב עלי' משום שלש א"ר יוסי בר בון ולא פליגין הקוצץ חייב משום קוצר ומשום זורע המוחקה חייב משום מכה בפטיש רבנן דקסרין אמרי' ההן וצייר כיונה וכל דבר שאתה מבדילן מחיותו חייב משום קוצר ואין בידי לפרש זו המענה: וכל היכא דעקר דבר מגדולו ממקום דביתי' הוה משום תולש בההיא דפרק שמונה שרצים דאמר בר המדורי אמר שמואל הושיט ידו במעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב מ"ט אמר (רבה) [רבא] בר המדורי אסברה ניהלה לאו א"ר ששת האי מאן דתלש כשות' מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגדולו הכא נמי חייב משום עוקר דבר [מגדולו]. אמר אביי האי [מאן] דתלש פיטרא מאונא דחצבא מחייב משום עוקר דבר מגדולו פי' פטריות שגדלו בשפת הכד. מתיב רב הושעיא התולש מעציץ נקוב חייב משאינו [נקוב פטור] התם לאו היינו רבותי' [רבא היינו רבותיה] הא למדת דכל היכא דעוקר דבר מגדולו והוא מקום רבותי' דחייב חטאת וה"ה דס"פ המצניע דהרודה חלות דבש [בשבת] חייב חטאת מסתבר' דמתרינן ביה משום תולש כדילפי' לה התם מה יעד התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף חלות דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת: וס"פ המוציא ארשב"ל צרור שעלו בו עשבי' מותר לקנחו בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת פרש"י מותר לקנח דאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר"ש. והתולש ממנו במתכוין חייב מפני שמקום גדולו הוא ואע"פ שהוא צרור ואינו עפר עכ"ל. ותמיה אני דמודה ר"ש בפסיק רישי'. א"ר פפי ש"מ מדרשב"ל האי פרפיסא שרי לטלטולה פירש"י עציץ נקוב שזרעו בו. ובתשובת הגאונים דאיתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותו עפר וזבל בהמה ובעשרים או בחמשה עשר יום לפני ר"ח כאו"א עושין לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעין לתוכו פול המצרי או קטניות וקורין לו פרפיסא וצומח ובערב ר"ה נוטל כל אחד את שלו ומחזירו סביבות ראשו שבע פעמים ואומר זה תחתי וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר שרי לטלטולה ולא אמרי' תולש הוא עכ"ל. ומתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך. פירש"י לצורך קנוח מפני כבוד הבריות. יאמרו שלא לצורך. אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. הי' מונח ע"ג קרקע והניחו [ע"ג יתדות מחייב משום תולש] ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע מחייב משום נוטע פירש"י חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע. ולי נראה [דהאי] חייב לאו חייב ממש קאמר דאי חייב ממש לצורך היכי שרו רבנן איסורא דאורייתא איסור כרת ואיסור סקילה [משום קנוח] ודומה לו הבא על הנכרית חייב משום נשג"ז דלאו מדאורייתא הוא אלא מדרבנן עכ"ל. ולפי דבריו גבי צרור אין לגרוס חייב חטאת אלא חייב ותו לא וחייב מדרבנן. ואינו נראה לריב"א דהתם גבי נשג"ז מפרש להדיא דמדרבנן הוא כדקתני פ' אילו הן הנשרפין כי אתא רב דימי אמר בית דינו של חשמונאי גזרו הבא על הנכרית חייב משום נשג"ז אבל הבא סתם קתני חייב ומה שהקשה דאי חייב ממש לצורך היכי שרו רבנן איסור סקילה לא דמי האי לצרור שעלו בו עשבים שמותר לקנח בו שכיון שהוא מחזירו לקרקע למקום גדולתו לאו תולש הוא ואע"ג דהתולש דבר שהוא מחובר אפי' החזירו חייב היינו היכא שהי' מחובר גמור וכשמחזירו לשם נוטע לכתחילה הוא אבל זה שאינו מחובר גמור כשהוא מגביהו אינו תולש גמור אא"כ קורעו במקום אחר שמיעט את יניקתו כך פי' ריב"א. וא"י אם ריב"א רוצה לומר שגם גבי פרפיסא אם החזירה ע"ג קרקע פטור ולא מסתבר אלא ר"ל דפרפיסא שע"ג הקרקע מחובר הוא טפי ואפי' החזירו כבר נתחייב משום תולש אבל עשבים שבצרור לא מחברי טפי הלכך לא הוי תולש גמור אא"כ לא החזירם. ובערוך פי' מה היא פרפיסא כשזורעין אותו עושין לו מקום כמו כן או כמו שוליים שיושב עליו [שעור] שיניח עליו ע"ג קרקע [ואפשר שהוא משרש שם ומתחבר לקרקע] ובזמן שמניחו על גבי יתרות הרי הוא מעבירו ממקום שמתחבר ומתחייב משום תולש אבל אם זרעו מעיקרא להניחו ע"ג יתדות והיה מונח שם ולקחו והניחו ע"ג קרקע הרי הכינו במקו' שמתחבר לקרקע וחייב משום (תולש) [נוטע] עכ"ל משמע דהאי פרפיס' טפי מתחבר. וההיא דפ' במה טומנין דא"ר (רבא) [הונא] האי סליקוסתא דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסור פרש"י סליקוסת' עשב הוא שהוא נאה למרא' ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו וממלאין אותו ונותנין לפני השרים וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו ואי מבעוד יום רצה לתוך העפר ושלפה והדר דצה שפיר דמי לטלטלה למחר ולהחזירה שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבעוד יום ואינו מזיז עפר עכ"ל התם אין תולש כלל דאינו מחובר כלל. ובערוך פי' שורין טיט עבה וקובעין האגודה בטיט כדי שלא תתיבש וכשהוא רוצה להריח בה בשבת אם נעצה ושלפה ונעצה מע"ש הוא כמונחת בכלי או בגומא ואי לא נעשית כמחוברת לטיט ואסור לעוקרה. עכ"ל. וכן נמי ההיא דפ' תולין דאר"נ האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור התם נמי אינו מחובר כלל ואין בו משום תולש דמיירי בצנון שטומנין אותו בקרקע להתקיים. ושיעור תלישה בכמה יתחייב מפורש בפ' הבונה דת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה בגרוגרות ואם לבהמה כמלא פי הגדי אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה אם ליפות את הקרקע כ"ש וביצה קלה דקתני היינו ביצת תרנגולת בההיא דפ' [המוציא] דא"ל מר בריה דרבינא לברי' מי שמיע לך ביצה קלה מאי [היא] א"ל ביעתא דצוצילתא מ"ט משום דזוטרא אימא דצפורתא אשתיק א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי א"ר ששת ביצת תרנגולת ומ"ט קרי לי' ביצה קלה [שערו חכמים אין לך ביצה קלה] לבשל יותר מביצת תרנגולת ומ"ש [כל שעורי] דשבת בכגרוגרת והכא בבביצה א"ל הכי אר"נ כגרוגרת מביצה קלה וה"נ לענין תולש שאם תלש כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה מיחייב וכ"פ רש"י זצ"ל בהבונה ופי' ה"ר משה מיימון דגרוגרת אחד משלשה בביצה:
92
צ״גוהמעמר אמר רבא האי מאן דכניף מלחא ממלחת' חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע פרש"י שצובר מלח ממשרפות המים דמתרגמי' חריצי ימא שממשיך לתוכו מים מן הים והחמה שורפתו והן נעשין מלח לאותו חריץ קרי מלחתא. חייב משום מעמר שאף הוא במאסף השבלים עכ"ל. ולקמן אמר אביי דאי מאן דעביד חלתא חייב אחת עשרה חטאות ופירש"י אחד מהן אסף לקנים יחד ה"ז מעמר. ונ"ב דהלכה כרבא דיש מעמר שלא בגידולי קרקע ואיני יודע למה כתב ה"ר משה מיימון אין עימור אלא בגידולי קרקע המקבץ דבילה ועשה ממנה עגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד ה"ז תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. העימור עצמו יפה פירש אלא זה שפירש דאין עימוד אלא בגידולי קרקע [קשה] והא קיי"ל הלכה כאביי ביע"ל קג"ם ותו לא. והרא"מ זצ"ל פי' כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר כדאמרי' בכלל גדול אמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות וחדא מנייהו כינוס העצים הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות או ביצים יחד דהוי כמעמר עכ"ל. מדאסר לקבץ בצים יחד ש"מ דסבר דיש עימור אפי' שלא בגדולי קרקע הלכך אם נתפזר לאדם מלח בשבת או בצים המותרים בטלטול או כל כה"ג אסור לקבץ יחד משום דהוה מעמר ירושלמי ר' שמואל בר סוסרטי בעי תולדות המעמר איזו היא א"ר יוסה שמעית מיניה טעם מדר"ש בשם ר' אחא ולית אנא ידע מה שמעית [כו'] ההן דשטח צלין צמוקין מסוסלה בוקולטה חייב משום מעמר כל שהוא נוגע באוכל חייב משום מעמר ואין בידי לפרש:
93
צ״דוהדש תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן. פירש"י המנפץ פשתן מגבעולין. והמנפט. צמר גפן בקשת בדרך האומנין וצמר גפן גידולי קרקע הוא ולהכי קרי ניפוט דידיה תולדת דש שמפרק גרעינין [ממנו] ולא קרי לי' תולדת מנפץ דצמר עכ"ל מדפי' וצמר גפן גידולי קרקע הוא ש"מ דסבר רש"י דאין דישה אלא בגידולי קרקע וכן כתב ה"ר משה מיימון זצ"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע והכי מוכח לקמן דת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה א"ל אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מ"ט דרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע ומסתמ' הלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ובעיני אני המחבר היה נראה לפרש דהלכה כר"י דיש דישה שלא בגדולי קרקע שהרי פירש"י בההיא דאמר רב [פפא] האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים כו' דמפרק תולדה דדש הוא ושלהי המצניע אמרי' אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה חולב מחייב משום (מגבן) [מפרק] וכן פירש"י בההיא דחולב אדם עז לתוך הקדירה דמשום מפרק [הוא] והואיל דחולב היינו מפרק ומפרק היינו דש הא למדת שיש דישה שלא בגידולי [קרקע] אע"ג דבפ' בכל מערבין קרי לי' גידולי קרקע לענין ליקח במעות מעשר שני הא לאו ראיה הוא דה"נ איכא [התם מאן] דקרי לי' לדג גידולי קרקע וחלזון היינו דג ואיך ממעטי ליה רבנן ואמרי אין דישה אלא בגידולי קרקע למעוטי חלזון דלאו גידולי קרקע הוא. מיהו הריני מבטל דעתי לפני דעתם וכדבריהם כן הוא דודאי דאין דישה אלא בגידולי קרקע. והוא הראי' דקרי לה לבהמה גידולי קרקע בפ' בכל מערבין ודגים דאיכא מאן דאמר התם דגידולי קרקע נינהו ה"נ [דאית ליה] דיש בהם משום דישה והני תנאי דכלל גדול קסברי דדגים לאו גידולי קרקע נינהו. ועוד יכולני לפרש דבין רבנן ובין ר' יהודה כולהו סברי דאין דישה אלא בגידולי קרקע אלא דרבנן סברי דגים לאו גידולי קרקע נינהו והיינו דקאמר רבא מ"ט דרבנן אין דישה כו' כלומר הואיל דאין דישה אלא כגידולי קרקע [להכי] לא מחייב אלא אחת דדגים לאו גידולי קרקע נינהו שא"כ דביש דישה בגד"ק פליגי הול"ל מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא בגידולי קרקע. וכ"פ ה"ר משה מיימון דמפרק תולדת דש. ושלהי המצניע פירש"י דאית דאמרי דמפרק תולדת קוצר וליתא. ואע"פ שפירשנו אליבא דהלכתא דאין דישה אלא בגידולי קרקע הני מילי מדאורייתא ולענין חיוב חטאת אבל מדרבנן יש דישה אפי' שלא בגידולי קרקע כההיא דפ' חבית דאמר רחב"א אמר רב סוחט אדם דג לצירו אפי' לתוך הקערה פירש"י סחיטת דג לצידו לאו משקה הוא אלא אוכלא משמע אבל לסחוט דג לדמו אסור וההיא נמי דאמר רב כבשין שסחטן לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור פירש רש"י פטור שאין זה מפרק שהרי המשקה הזה אינו יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכם. אבל אסור. גזירה אטו זתים וענבים [דמדאורייתא שרי] אלא דגזרי' מדרבנן הכי נמי דגזרי' שאינם גדולי קרקע אטי גידולי קרקע. וכ"כ ה"ר משה מיימון דאינו חייב מן התורה אלא על דריכת זתים וענבים בלבד וסחיטה תולדה דדישה הוא כדתנן פ' חבית אין סוחטין את הפירות ופירש"י דהו' לי' מפרק תולדה דדש ואמרי' בירושלמי פ' כלל גדול ר' חייא בשם ר' יוחנן דגים שסחטן אם לגופן מותר ואם למימיהן אסור משמע איסורא בעלמא מדרבנן מיהו לעיל [בהך] שמעתא גופה מסיק ר"ח בשם ר' יוחנן דג שסחטו אם לגופו ה"ז פטור ואם להוציא ציר חייב ולא נוכל לעמוד לגמרי על שיטת ירושלמי אלא כך הוא הלכה למעשה דלא מחייב חטאת אלא על דישת גידולי קרקע ושאינן גידולי קרקע אסור מדרבנן:
94
צ״הפרק חבית אר"י אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה אר"ח מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה פירש"י לתוך הקדירה של תבשיל שיש בו מאכל לתקנו דמוכח מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא למאכל ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל. אבל לא לתוך הקערה. דזימנין דלמשקה קאי ואע"ג דבקערה לא שתו אינשי לא מוכחא מילתא ואיכא איסורא עכ"ל. מדפי' דהוה כמפריד אוכל מאוכל משמע דבעי למימר דאפי' בשבת שרי. הלכך יש שהיו מתירין מיכן לחלוב את הבהמה בשבת לתוך הקדירה שיש בה פירורין של פת כיון שחולבין אותו לצורך אוכל והוי משקה הבא לאוכל ור"ת זצ"ל אסר דע"כ חולב דהכא ביום טוב מיירי דאי בשבת היינו דישה דכיון דבהמה לא חזיא לאכילה בשבת הויא לה פסולת והוי כמסיר אוכל מתוך הפסולת והוי כמו דש שמפרק את האוכל מתוך הקש. ע"כ מפרש ר"ת דחולב דהכא ביו"ט מיירי דבהמה הואיל וחזיא לאכילה הויא אוכלא דאיפרת וכן מוכיח בה"ג דחולב אדם עז וכו' היינו ביו"ט. אבל הא דקאמר סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה היינו ודאי מיירי אפי' בשבת דכיון דאשכול חזי לאכילה הוי אוכלא דאיפרת והוי כמפריד אוכל מאוכל וכך חשיבה בהמה ביו"ט כאשכול בשבת. וכן כה"ג שכך כתב בהם מחלב עיזא לתוך הקדירה ביו"ט דאית בה בישולא א"נ לתוך הקערה דאית בה פת שפיר דמי מ"ט למאי אית לן למיחש לסוחט ולמיפרק כיון דחליב על בישולא דאית בה בקדירה אי נמי על אוכלא דאית בה בקערה קסבר שמואל משקה הבא לאוכל אוכל הוא כיון דלא מקרו משקה אין לחוש לאותה סחיטה ואי קא חליב לקדרה או לקערה דלית אוכל משקה הוא ואסור עכ"ל ה"ג. וה"ר משה מיימון זצ"ל כתב מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל שהמשקה הכא לאוכל אוכל הוא ונמצא כמפרק אוכל מאוכל ואם סחט לכלי שאין בו אוכל ה"ז דורך וחייב החולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי עכ"ל. תמה על עצמך מה ראה להתיר לסחוט אשכול ולאסור לחלוב ותרוייהו חד טעמא הוא אלא נ"ב דסובר דההוא דרב חסדא ביו"ט מיירי וכדפי' ר"ת ואיהו קאי בהלכות שבת. ואע"פ שפי' כך מ"מ מסתבר כדברי דיש דישה אפי' שלא בגדולי קרקע כדפי' לעיל דת"ר פ' השוכר את הפועלים בב"מ דיש. מה דיש מיוחד שהוא מגדולי קרקע וכו' יצא החולב והמגבן שאין גידולי קרקע וכו' אלמא דלענין דישה לא מקרי גידולי קרקע אלא דבר שגדל ממש מגדולי קרקע. ור"ת זצ"ל שפירש דמפרק היינו ממרח מפני שמשוה הדר ומחליקו לא נהירא מדמחלק פ' חבית גבי חולב בין חולב לתוך הקדירה [בין] לתוך הקערה ובירושלמי פ' כלל גדול המכבד המרבץ חייב משום דש המגבן המחבץ חייב משום לש החולב והרודה חלת דבש חייב משום קוצר והסוחט זתים מאביהם חייב משום קוצר. ביבמות פ' חרש אבא שאול אומר נוהגים היינו שיונקים מבהמה טהורה ביו"ט היכי דמי אי דאיכא סכנה אפי' בשבת נמי אי דליכא סכנה אפי' ביו"ט [אסור] לא צריכא דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזור רבנן והקשה ר"ת דפ' אע"פ תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן והשתא ע"כ האי גונח לית בי' סכנה דאי אית ביה סכנה מאי איריא דמפרק כלאחר יד אפי' מפרק גמור [שרי] דשבת היא דחויה מפני הסכנה אלא ודאי לית ביה סכנה וא"כ היכי שרי בשבת הא אמר אבא שאול דשבת דאיסור סקילה גזרו בה רבנן. ותירץ ר"ת דההיא דאבא שאול בצער של רעבון קמיירי דשייך לישנא דצער גבי רעבון בשבועות פ"ג דבעא מיניה רבא מאביי נשבע על הככר ומסתכן עליה מהו מסתכן לישרי לי' מר אלא מצטער עליה וכו' וההוא דכתובות דגונח שהוא מצטער צער של חולי שרי רבנן אפי' בשבת. ור' יצחק בר שמואל זצ"ל מקשה דא"כ הא דפריך על ההיא דאבא שאול אי דאיכא סכנה אפי' בשבת נמי הוה לי' לאקשויי אי דליכא [סכנה] אלא שהוא חולה אפי' בשבת נמי. ותו מדפסיק פ' אע"פ רב הלכה כר' מרינוס מכלל דפליגי הלכך נראה לר' יצחק דאבא שאול אוסר בשבת ור' מרינוס שדי אפי' בשבת והלכה כר' מרינוס. ובתוספתא דשבת פ' המוציא שתי נימין תניא לא תקל אשה מדריה ותחלוב לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה. ופי' רב נסים גאון זצ"ל למדנו מיכן דאשה מינקת כשמתקשה לה חלב בשדים שאין לה רשות להקל ביד ואין דבר זה מותר אלא ביניק' התינוק בלבד ואיני יודע אם רוצה (דברי) [דברי] להניק את התינוק דוקא אסור להקל ביד או בכלי אבל ע"ג קרקע שרי להקל או שמא מדכתב ואין דבר זה מותר אלא ביניקת התינוק בלבד ש"מ דאפי' ע"ג קרקע [אסור ונראה דשרי להקל ע"ג קרקע כיון דלא מבעיא לה לחלב גופה] אין זה מפרק ובמקום צערא לא גזור רבנן. וראי' לדבר דכל היכא דלא בעי לי' לדבר הנסחט דאין זה מפרק דפ' חבית איתמר כבשין שסחטן אמר רב לגופן מותר פירש"י אם לאכול הכבשים סחטן מן המשקה הצף עליהן והנבלע בהם מותר לכתחילה דלאו מפרק. הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך אלמא דכל היכא דאין צריך למשקה אין זה מפרק אע"פ שלשם אותו משקה לא גדל בהם והכא החלב גדל בשדים. אפ"ה אם הי' כה"ג שייך מפרק ואיסורא דאורייתא היכי שגדל בהם. היינו גוזרין נמי היכי שלא גדל אטו היכא שגדל שגזרינן היכא שסחט למימיהם דפטור אבל אסור כדפרש"י פטור שאין זה מפרק שהרי המשקה הזה אינו יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכם אבל אסור גזירה אטו זתים וענבים שגדל בהם הא למדת דכל מפרק שאין צריך למשקה לא אסור מדאורייתא כי אם מדרבנן הלכך היכי שמתקשה לה חלב בשדיה ומצטערת ה"ז מקילה ע"ג קרקע ושרי. ואמרי' פ"ק דכתובות את"ל דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך ואסור או דילמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי והכא להנאת עצמה היא צריכה. ותו דמניקה ע"ג קרקע כדי להקל הויא מלאכה שאצ"ל דלר"ש פטור אבל אסור מדרבנן ובמקום צערא לא גזור רבנן הלכך נראה בעיני דבר זה מותר גמור. ועוד ראי' להתיר מדר' יוחנן דר"י אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת אלמ' דר"י סבר דכבשים ושלקות סחיטתן אסורה מן התורה אפ"ה קאמר דלגופן מותר לכתחילה אפי' מן התורה. אלמא דכל היכי דלא בעי למשקה מותר לסחוט לכתחילה אפי' בדבר שיש בו סחיטה מן התורה. גופא כבשים שסחטן אמר רב לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ושלקות בין לגופן בין למימיהן מותר פירש"י שלקות אפי' למימיהן לאו משקה נינהו אלא אוכל ושמואל אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ור' יוחנן אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת. וי"מ דבדג לצירו נמי הוה מורה ר' יוחנן דחייב חטאת דדג לצירו מדמי' לשלקות בכולה שמעתא דפריך משמואל דשלקות אההיא דדג לצירו. ואני המחבר מצאתי בירושלמי פ' כלל גדול ר' חייא בשם ר' יוחנן דג שסחטו אם לגופו ה"ז פטור אם להוציא ציר חייב הרי בציר כדברי המפרשים ובלגופו פליג ואח"כ מסיק באותה הלכה ר' חייא בשם ר' יוחנן דגים שסחטן אם לגופן מותר אם למימיהן אסור [כבשים שסחטן אם לגופן מותר ואם למימיהן אסור] שמואל אמר אחד כבשים ואחד שלקות בין לגופן בין למימיהן אסור א"ר חזקי' הדה דרב פליגא אדר' יוחנן א"ל ר' מנא למה א"ל דההן אמר אסור ומותר וההן אמר חייב ופטור וזאת סוגיא דירושלמי פליגא אסוגיא דירושלמי דלעיל כדפרישית ופליגא אסוגיא דידן מיהו לענין הלכה למעשה אסוגיא דידן סמכינן ולא אסוגיא דירושלמי ולפי סוגיא דידן פיר"ח דהלכה כר"י דכל היכא דפליגי רב ור' יוחנן ושמואל הלכה כר' יוחנן ושמעי' ממילת' דר"י שאסור לסחוט כבשים ושלקות למימיהן ואם סחט חייב חטאת ולא הפריש בסחיטתן למימיהן בין קדירה לקערה אלא הכל אסור ומתוך דברים אילו מתברר שאין הלכה לא כשמואל ולא כרב שאמרו סוחט אדם אשכול לתוך הקדירה ויש שמעמיד דברי רב ושמואל כיו"ט מדדייק ר"ח מדברי שמואל כו' ואין לנו להדורי אפירכא ולאפוקי שמעתא מדוכתא אלא ודאי בשבת קיימי רב ושמואל ואין הלכה כמותם לא בשבת ולא ביום טוב ע"כ פר"ח מיהו כבר פירשתי לעיל בשם ה"ג ובשם ה"ר משה מיימון דהלכתא כרב ושמואל והא דדייק פר"ח שלא חילק ר"י בסחיטתן למימיהן בין לתוך הקדירה [או לתוך הקערה] אומר ר"ת דהאי לאו דיוקא הוא דהא רב ושמואל נמי אסרי סתמא (שלקות) [כבשים] למימיהן ואע"ג דשרו בהדיא לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדירה. אבל מה שפי' דרב ושמואל איירי בשבת בהא מודה ר"ת כדפרי' לעיל אבל ה"ר שמשון זצ"ל הי' מוכיח דרב ושמואל ע"כ ביו"ט הוא דאיירו דסוחט אדם אשכול של ענבים דאלת"ה קשיא דרב ושמואל אדרב ושמואל דלקמן מתרצי תרוייהו לברייתא אבל זתים וענבים לא יסחוט דמשמע לא יסחוט כלל בשבת דהיינו חומרא דזתים וענבים דמסתמא בכל ענין אסורה בין לגופן בין למימיהן מה שאין כן בכבשים ושלקות אלא ע"כ רב ושמואל ביו"ט איירי ולא תקשי ולא מידי. ור"ת משיב על דבריו דהא דמתרצי רב ושמואל לברייתא אבל בזתים וענבים לא יסחוט היינו דוקא לתוך הקערה וחומרא דזתים וענבים שחייב עליהם חטאת לתוך הקערה מה שאין כן בכבשים שאין בהן אלא איסורא דרבנן הילכך שפיר מתוקמא מילתי' דרב ושמואל אליבא דהלכתא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה כדפרישית לעיל. אך קצת יש לגמגם דאמר רב פפא דכולי עלמא משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא ורב הונא ברי' דרב יהושע לכאורה כותי' קאי מיהו יש להשיב דר"ה בריה דרב יהושע מצי סבר משקה הבא לאוכל כאוכל [הוא] כרב ושמואל. ולענין פסק שפסק פר"ח כר' יוחנן לגבי רב ושמואל אי לאו מסתפינא הוה אמינא דהלכה כרב דתנא דבי מנשה קאי כותי' והאי דתנא דבי מנשה דסמכא הוא מדפריך מינה [רב אמי] לרב אסי וקא שני ליה ותו דילמא הא דאמרי' פ"ק דביצה רב ור' יוחנן הלכה כר"י ה"מ היכא דליכא שמואל בהדיה אבל היכא דאיכא שמואל בהדי' הלכה כרב מ"מ מסקנא דהלכתא כך הוא כבשים ושלקות בין לגופיהן בין למימיהן לתוך הקדרה לכ"ע שרי כדפי' ר"ת דלא אסר ר' יוחנן כי אם לתוך הקערה אבל לתוך הקערה לגופן מותר למימיהן חייב חטאת דהלכה כר' יוחנן:
95
צ״ומתני' חבית שנשברה מצילין הימנה מזון ג' סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג. פירש"י שלא ישאוב ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי גזירה שמא יסחוט הא למדת דשייך סחיטה אפי' בדבר שנבלע בו אע"פ שלא גדל בהם בתוכן כמו זה היין שנבלע בספוג ואסור לסוחטו וה"נ משמע בגמ' גבי כבשים שאע"פ שלא גדל בהם אותו משקה שייך בו סחיטה ואילו סחיטות מפרש רש"י דמדרבנן הוא ור' יצחק מפרש דמדאורייתא. הרי ראי' לדברי הרא"מ שפסק דבשר שנבלע בו מרק יזהר אדם שלא יסחטנו לצורך משקה היוצא ממנו והנותן בשר במרק או שורה פת ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקין חוששני לו מחטאת וכ"ש שלא ימצוץ בפיו משקה מענבים וכיוצא בהן וכן ברזא שיש לה נעורת והנעורת בלוע לו יין יזהר שלא יסחוט מן הנעורת יין שבו אבל [אם] אין צריך למשקה כלל מותר דהיינו כבשים לגופן ודוקא לצורך השבת אבל אם יש לו יין [אחר] כיוצא בזה שאין צורך השבת למשוך בברזא שיש לה נעורת אסור כדקתני סוחטין את הכבשים בשבת לצורך השבת אבל לא למוצאי שבת וצריך שיראה שאינו צריך למי הברזא שאם יש כלי תחת הנעורת יסירנו להראות שאינו צריך למשקין היוצאין עכ"ל הרי מה שכתב חוששני לו מחטא' דאי' (לדבריו) לדברי רבי' יצחק אבל לפי פירש"י אינו כ"א איסורא דרבנן וחומר' גדולה החמיר כבש' שנבלע בו [מרק] ונ"ב לפירש"י שאין סחיטה זאת כי אם מדרבנן דכל כי האי גוונא לכתחילה [שרי] דמפרק כלאחר יד כגון בשתיה לא גזור רבנן בדרבנן:
96
צ״זמתני' אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין אם יצאו מעצמן אסורין. פי' גזירה שמא יסחוט לכתחילה. ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא [מהן] מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור פירש"י אם לאוכלין היו מכונסים אותן הפירות היוצא מהן מותר דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למיגזר שמא יסחוט. ואם למשקין היו מכונסין דניחא לי' במאי דנפק מנייהו ונתקיימה מחשבתו ואיכא למגזר שמא יסחוט והכי א' בביצה דטעמא דמשקין שזבו משום שמא יסחוט הוא עכ"ל. ובגמ' (א"ר אבא) א"ר יהודה אמר שמואל מודה היה ר' יהודה לחכמים בזתים וענבים פי' דאע"ג דמכניסן לאוכלין היוצא מהן אסור דכיון (דאכא) [דרובן] לסחיטה קיימי כי אתי לידי משקה יהיב דעתיה למיהוי ניחא לי' בהכי. ומודים חכמים לר"י בשאר פירות. פי' שאם הכניסן לאוכלין שהיוצא מהן מותר דבתותים ורמונים פליגי דלרבנן אפי' אם הכניסן לאוכלין היוצא מהן (מותר) [אסור]. ונ"ב דכך הוא הלכה כשמואל ואע"ג דרב אמר חלוק הי' ר' יהודה אפי' בזתים וענבים ועולא אמר חלוק הי' ר"י אפי' בזתים וענבים דהשתא הוי משמע דאין הלכה כשמואל (דאיהו) [דאינהו תרי] נינהו ותו דר' יוחנן נמי פליג עליה דשמואל אפ"ה הלכה כשמואל דהא כרייתות קיימי כותיה ונראה בעיני נמי דהלכה כר' יהודה בתותים ורמונים דהא איכא למאן דאמר דהלכתא כותיה אפי' בזתים וענבים ור' יוחנן נמי אמר אין הלכה כמותו בזתים וענבים דוקא קאמר. הלכך בזתים וענבים אפי' הכניסן לאוכלין היוצא מהן אסור לכ"ע ושאר פירות כגון הנך [דתני בברייתא פגעין] כרישין פי' קרובי בלשון כנען ועוזרדין סוחטין אותן בשבת לכתחילה לכ"ע ובתותים ורימונים אם הכניסן למשקין היוצא מהן אסור לכ"ע אם הכניסן לאוכלין לרבנן אסור ולר' יהוד' שרי. והלכה כר"י ותפוחים איני יודע מה אידון בהם במלכותנו. באינגלטיר ובלומברדיא"ה עושין יין תפוחים ואגסים. דעתי נוטה שמותר לסוחטם לכתחילה והרא"מ כתב דהלכה כרבנן ולא נהירא לי אלא כדפרישית הלכך כשדורכין יין בימות הבציר ופעמים מניחים גיגית מלאה ענבים דרוכים ובשבת היין זב מענבים עתה הי' משמע שאותו יין שבגיגית כולו אסור בשתיה דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמן אסור מיהו אפ"ה שרי כל היין שבגיגית בשתיה בשבת דאפי' תמצא לומר דגם בדרבנן מין במינו לא בטל אפ"ה יש לומר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו הזגין והחרצנין מבטלין אותה לרבא דהלכתא כותיה דאמר בתר שמא אזלינן. ואל תתמה על זה שאני אומר הזגין והחרצנין יבטלו מה שיוציאה מהן עצמן דהכי אמרי' בירושלמי דתרומה (פ"ב) רב ביבי בעי טנופת של תרומה מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה ופשיט מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מעלין את ההיתר להתיר אבל הא ליכא למימר דלא אמרינן אם יצאו מעצמן אסורין אלא היכא שהיו ענבים שלמים אבל הכא שריסק הענבים דילמא כה"ג שדי דלא היא דאמרי' בגמ' כי אתא רב אושעיא מנהרדעא אתא ואייתי מתנית' בידיה זתים וענבים שריסקן מע"ש יצאו מעצמן אסורין ר"א ור"ש מתירין ומסתמא הלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים:
97
צ״חוהזורה והבורר והמרקד' פירש"י הזורה. ברחת לרוח. הבורר. פסולת בידיו. המרקד. בנפה ופרכי' בגמ' היינו זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהואי במשכן אע"ג דרמיא ליה חשיב ליה וליחשוב נמי כותש אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. פירש"י וליחשוב נמי כותש. חיטין במכתשת להשיר קליפתן. דהואי במקדש בסמנין אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב ליה דהא נמי מפרקה מלבושה הוא ומשני שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. [לכך] אע"ג דהואי במשכן ואב מלאכה הוא כיון דתנא לי' דש [לא] תנא ליה כותש. וזורה ובורר ומרקד סדורא דפת נינהו וכיון דהוו במקדש והכא אתחיל בסדורא דפת תנינהו כדאמרי' גבי אופה דהוה ליה למתני מבשל ולא אופה דלא הוה במקדש אלא סידורא דפת נקיט ואתא הואיל ואופה בפת כמבשל בסמנין אבל כתישה עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סולת נקיה אבל עניים לא טרחי הלכך לא תנא ליה ומיהו ודאי אב מלאכה הוא ובכלל דש הוא עכ"ל: ת"ר היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר אמר עולא ה"ק בורר ואוכל כו' עד אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבירר לאוצר וחייב חטאת אמרוה קמי' דרבא אמר שפיר אמר נחמני הלכך מסתבר דהלכה כאביי ורבא ואסור לברור לבו ביום ואסור לברור פחות מכשיעור דהיינו [פחות מכגרוגרת] כדפירש"י וקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה בפ' בתרא דיומא ופר"ח שלא לאלתר לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת וקיי"ל כותי' דאמר רבא שפיר אמר נחמני והא דאמר אביי לאלתר כ"ז שיושב על השלחן ואוכל דגרסי' בתלמוד א"י בירר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר חייב ר' יוחנן [אמר] פטור מתני' פליגא על חזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן רבא בר חייא אמר תפתר כשהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה. והא נמי דאמרי' היו לפניו מיני אוכלין ובירר ואכל ובירר והניח רב אשי מתני פטור ר' ירמי' מתני חייב וכו' פר"ח ואוקימנא להא דרב אשי בבורר בנפה או בכברה חייב חטאת בקנון ובתמחוי פטור וכל פטור דשב' פטור אבל אסור [לבר מתלת] וקיי"ל כרב אשי דבתרא' הוא. והא דאמ' חזקיה הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב הלכה היא (והא) [דהא] מקשה ופרקי' לפרושי שמעתי' (ואי) לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור ושני שאני תורמוסין כו' שמעי' מהכא דאוכל מתוך פסולת [לבד] מתורמוסין שרי כדאביי דשרי לאלתר כי היכי דלא תקשי חדא אחבירת' וכבר פירשנו דסלקא זו השמוע' כדאביי וכדרב אשי וכחזקי'. שמעי' מדברי שלשתן כי בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד שרי ולאו כל היכא דבעי שרי [אלא] ברירת אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל לא ואוכל דמתוך פסולת דשרי לברור ולאכול או לברור ולהניח [היינו] כדי לאכול לאלתר על השלחן כמו שפירשנו אבל לברור ולהניח שלא לאלתר לא וזה שאמרנו כי מותר לברור ולאכול ולברור ולהניח ולאוכלו לאלתר (שרי) [היינו] ביד אבל בקנון ובתמחוי לא ואם בירר פטור אבל אסור ובנפה וכברה ד"ה אסור ואם בירר נעשה כמי שבירר לאוצר בשוגג וחייב חטאת ואע"ג דגרסי' לענין מי שאבד לו גט אם מצאו לאלתר כשר ואמרי' היכי דמי לאלתר כל שלא עבר [אדם] שם אחרים אומרי' הלכה כל שלא שהה שם אדם הכא כיון דאשכחנא בתלמוד א"י מפורש כוותי' עבדינן ומסקי' לשמעת' שיעור מה שמיסב על השלחן באותה סעודה בלבד. ובענין הזה גרסי' בגמ' דידן ביו"ט בפ"ק תנן התם המקלף שעורין מקלף אחת אחת על יד ואוכל אם קילף לתוך חיקו חייב א"ר אלעזר וכן לשבת איני והא רב מקלפי לי' כסי כסי אלא אי אתמר אסיפא איתמר המולל מלילות כו' עד ואם ניפח ונתן לתוך ידו חייב א"ר אלעזר וכן לשבת מ"ט דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי לאו מלאכת מחשבת הוא דלא קמיכוין במלאכה אלא לאכילה בלבד ולפיכך אמר כיצד מנפח ואסיקנא א"ר אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כחו ע"כ פר"ח. ומה שפסקנו הכא דשרי לברור אוכל מתוך פסולת מקשים עלה מהא דאמר פ' תולין (ומשמע) [משום] מאי מתרינן ביה רבה אמר משום בורר ר' זירא אמר משום מרקד אמר רבה כותי' דידי מסתברא מה דרכו של בורר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת אף הכא נמי נוטל את האוכל ומניח את הפסול'. הא למדת דאוכל מתוך פסולת אסור והכא אסקינן דשרי ויש מפרשים דהתם מיירי שהפסולת מרובה על האוכל שכן דרכו של בורר לברור המועט מתוך המרובה והכא בשמעתא שהאוכל מרובה על הפסולת הלכך שרי לברור אוכל מתוך הפסולת שאין דרך בורר לברור המרובה מתוך המועט בההי' דספ"ק דביצה דתניא ר"ג אומר מחלוקת כשאוכל מרובה על הפסולת וכו' ואיני יודע מה מתרצים דחדא דבאותה בריית' קתני אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל אלמא דכ"ע אוכל מועט מתוך פסולת מרובה שרי ותו דההיא לא שייכא כלל להכא דהתם בטירחא יתירה פליגי כדמסיק התם לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא ותו הא דשני רב הונא לברייתא דבורר ואוכל אוכל מתוך פסולת כו' ופסולת מתוך אוכל לא יברור הא זימנין משכחת לה איפבא דאיזה שיהי' מרובה אותו בורר מתוך המועט. הלכך נראה בעיני כמו שמפרשים דההיא דתולין הכי קאמר מה דרכו של בורר כי האי שאינו יכול ליקח מן המשקה כלל שהרי מעורב בשמרים אלא נוטל את האוכל דהיינו השמרים לחוץ שהרי כשהוא מסנן נוטל את השמרים במסננת והשתא לא תקשי ולא מידי להכא: ירושלמי רק והפריחתו הרוח חייב משום זורה. והבורר. אמר רבי יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב יש שהוא נוטל בגרוגרת (ובורר) [ומיד] מתחייב היך עבידא הי' יושב ע"ג כרי וברר צרורות כל היום אינו מתחייב נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר מתחייב: אמרי' בפ' תולין דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא א"ל רב אחא מדפתי לרבינא והאיכא נצוצות פירש"י נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך פסולת השכר והנהו מוכחן דבורר הוא ומשני נצוצות בי רב פפא לא חשיבי שחנוני ומטיל שכר היה כדאמרי' בב"מ ובפסחים הלכך אינו מקפיד (למנותן) [לנצוצות] כל כך וכשמגיע לנצוצות משליך הם ופסולתם לחוץ ותחילת שפייתן [מן] הפסולת ניכר דלאו בורר הוא ע"כ רש"י הלכך יזהר אדם בשבת וביו"ט שלא ישפה מכלי אל כלי כדי להשאיר פסולת הנשארת בשולי הכלי אלא או ישאיר מן המשקה עם הפסולת שלא יהא הפסולת ניכר או ישפה הפסולת עם המשקה לחוץ: תנן נותנין לתלויה בשבת וחכ"א אין נותנין לתלוי' בשבת אבל נותנין לתלויה בי"ט. ונר' בעיני היתר גמור ליתן שמרים לתוך השק מע"ש כדי שיזוב היין לחוץ ולשתות היין בשבת דע"כ לא פליגי ר' אליעזר וחכמים אלא לכתחילה שר"א אומר נותנין לתלוי' בשבת וחכ"א אין נותנין לתלוי' בשבת אבל היכא שתלה מע"ש ונתן עליה שמרים מע"ש שרי לכ"ע אע"פ שזב היין לחוץ בשבת כדקתני סתמ' דמתני' נותנין מים ע"ג השמרים בשביל שיצולו ופירש"י נותנין (יין) [מים] בשבת ע"ג השמרים הנתונין כמשמרת מבע"י כדי שיהיו צלולין עכ"ל. ואמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש ופריך תלמוד' אבל עכורין לא מיתבי רשב"ג אומר טורד אדם חבית [של יין] יינה ושמרי' ונותן לתוך המשמרת (כשנתן) [בשבת] ואינו חושש תרגמה זעירי בין הגתות שנו פירש"י טורד. מערב. בין הגתות שנו. שכל היינות עכורין ושותין אותן בשמריהן הלכך אין כאן תיקון דבלא"ה משתתי עכ"ל. מכל אלה משמע דשרי ואין לאסור משום גזירה שמא יתן בה בשבת דהא תנן להדיא נותנין מים ע"ג שמרים ולא גזרינן אטו שמא יתן בה שמרים בשבת. מיהו איני יודע יפה לחלק בין שמרים בין חלות דבש דתנן לקמן פ' חבית חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור' אלעזר מתיר ופרש"י חלות דבש מאחר שמרוסקין הדבש זב מאיליו מתוך השעוה ואין דרך לסוחטו הלכך ר"א מתיר וחכמי' אוסרי' גזירה אטו אינן מרוסקין דלא מרסק להו וליכא למימר דשאני גבי תלויה דליכא אלא משום עובדא דחול דהלכה כרב ששת באיסורי דלא מחייב חטאת דמדקיימי רבה ור"ז כותי' דרב הונא דאמר שימר חייב חטאת ש"מ דהלכה כרב הונא ובירושלמי פ' תולין ר' זעירא בשם ר' חייא בר אשי בשם שמואל המשמר חייב משום בורר ר' זעירא אמר משום מרקד: תנן מסננין את היין בסודרין ולא גזרי' משום סחיטה וקשה מההיא דאילו קשרים דא"ר זירא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב הי' מהלך בשבת ופגע באמת [המים] אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתיעקר שניה מותר ואם לאו אסור מתקיף לה רבא היכי ליעבד ליקיף קא מפיש בהלוכא ליחות למיא זמנין דמתווסי מאני' במיא ואתי לידי סחיטה ותנן פ' חבית נסתפג אפי' בעשר אלונטות לא יביאם בידו ומוכח בגמ' משום סחיטה ואמרי' ד"פ המביא כדי יין גבי הני נשי דקא מליין [חצבייהו] מיא [ביומא טבא] ולא משניין לפרוס סודרא עליה זימנין דנפל במיא ואתי לידי סחיטה הא למדת דאיכא למיגזר דילמא אתי לידי סחיטה. ופר"ת זצ"ל דכל הני דחיישי' בהו דילמא אתי לידי סחיטה משום דאיירי במים שכשנסחט הבגד מתלבן הבגד וחייב משום מלבן כי כן דרך הבגד להתלבן מן המים אבל ביין אין שייך ליבון הלכך לא גזרי' דילמא אתי למיסחט. ולפי מה שפירש' דבמים חיישינן שמא יסחוט משום דשייך בהון ליבון קשה מההיא דפ' בתרא דיומא דת"ר ההולך להקביל פני אביו או פני רבו ופני מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש וכן בביצה פ' יו"ט גמ' חל להיות אחר השבת א"ר חייא בר אשי נידה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה והשתא אמאי לא חיישי' לסחיטה וי"ל דגבי נדה מתוך שלא התרתה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא א"נ במקום מצוה לא גזור רבנן ומיתרצא נמי ההיא דההולך להקביל פני רבו. [מיהו קשה] דיהא אסור (משום) [נמי] אפי' לא יסחוט משום שמא ישרה הבגד במים ושרייתו זהו כיבוסו כדתנן פ' נוטל גבי הכר היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עוד נותן עליה מים עד שתכלה אבל על של בגד אין נותן עליה מים משום דשרייתו זהו כיבוסו כההוא דפ' דם חטאת בזבחים דאמר רב' שרה בגד במים חייב ופר"ת דהתם מיידי (בנגד) [בבגד] המלוכלך כדקתני בנוטל היתה עליו לשלשת וכן ההיא בדם חטאת מייתי לה אההיא דנתז מן הצואר על הבגד דהואיל שהוא מלוכלך הרי בשרייה בעלמא מתלבן ומתצחצח מפני שמעביר הלכלוך והטנוף אבל גבי נדה והולך להקביל פני רבו אפי' שורה בגדיו במים אין כאן כיבוס כלל ולא עוד אלא שמתלכלכין יותר בשרייתו ולכך שרי קנוח ידים במפה בשבת וכן סיפוג אלונטית שמותר לו לקנח כל גופו בשבת לאחר רחיצה וכן כל הני דאייתית לעיל דלא אסירו אלא משום סחיטה אבל משום שרייתן היינו כבוסן לא. הלכך עתה המסקנא כך הוא דגבי מים חיישי' דילמא אתי למסחט משום דמתלבן הבגד בכך ושרייתו היינו כבוסו במים היכא שהבגד מלוכלך אבל אם אינו מלוכלך אינו מתלבן עד שיסחוט וגבי יין לא גזרי דילמא יסחוט דלא שייך ליבון ביין ולהכי קתני דמסננין את היין בסודרין אבל מים אין מסננין בסודר שמא יסחוט אבל אם היה עשוי לכך ומיוחד לסנן בו מסננין בו אפי' מים דמאחר שהוא מלוכלך תדיר ליכא למיחש שמא יסחוט והכי מוכח ר"פ במה טומנין בההיא (דרבא) [דרבה] ור"ז אקלעו לבי ריש גלותא חזייה דפריס דסתודר אפומא דכובא ואנח נטלא עלויה נזף ביה (רבא) [רבה] א"ל ר' זירא אמאי א"ל השתא קא חזית לסוף חזייה דקא עצר ליה פירש"י שהי' סוחטו מן המים שנבלעו בו א"ל אלא מ"ש מפרוקנא פי' בגד העשוי לכך לפרוס על הגיגית שפורסין אותו שם בשבת א"ל התם לא קפיד עלויה הכא קפיד עלויה פירש"י לא קפיד עלויה אם שרוי במים שהרי עשוי לכך ולא אתי לידי סחיטה הא למדת דאפי' במים היכא שעשוי לכך ל"ח לסחיטה ואתי שפיר הא דאמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת אע"ג דפריש' דבמים חיישינן לסחיטה משום דמשמרת עשויה לכך ולא סחיט מיהו ר"ת [מפרש] דפרונקא דפ' במה טומנין היינו בגד שמשימין ע"ג הגיגית של שכר ור"ז הקשה לרב' משכר על המים ורב' השיב לו דגבי מים חיישינן לסחיטה וגבי שכר לא חיישינן ולפי זה אין בידי לסנן מים בסודר בין עשוי לכך בין שאינו עשוי לכך דשמא אע"פ שעשוי לכך אסור הואיל ושייך בו [ליבון] וההוא דזעירי דנותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת התם לא חיישינן לסחיטה משום שמעורב ביין. ולפי מה שפי' דביין לא חייש לסחיטה יש להקשות דתנן פ' נוטל ספוג אם יש לו עוד בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו פי' משום סחיטה וכן בפ' מפנין ת"ר אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה בשערה ופריך הא אתיא לידי סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשיער הא אם היה בגד היה אסור אמאי הלא כבר פרשנו דביין שאין ליבון לא חיישינן לסחיטה וכ"ש בשמן דליכא ליבון ופד"ת דההוא סחיטה אסור' משום מפרק מפני שצריך לשמן ובודאי סחט וכדפירש"י גבי ספוג שאין לו בית יד שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו וכן נמי ההוא דשלהי תולין דא' רבא לא ליהדק אינש אודרא בפומא דאשישא דילמא אתי לידי סחיטה. ופירש"י אודרא. מוכין שסותמין בהן פי הפך אשישא פך עכ"ל ובערך אשש כתב ואוחבי אשישי ענבים תרגם ברם אם יתובון וישתבק להון ויהון דמן לגברא דאשתלי מילא בחמרא. משמע שרוצה לפרש שהם גרבי יין אלמא דביין ושמן חיישי' לסחיטה התם נמי משום סחיטה דמפרק [שדרכו] בכך לסוחטו אי משום שיכנס בפי הפך בריוח או משום מה שבתוכו דבשסוחטו נופל לתוך הכלי וניחא ליה במאי דנפיק מניח ולפי מה שפרשנו דאין ליבון בשכר ויין ושמן כ"א במים מקשה ר"ת אההיא דפ"ק דכתובות ודפ' הלוקח בהמה בבכורות וס"פ שמונה שרצים דא"ר שימי בר חייא משמיה דרב האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוק' בה ביומא טבא ופיר"ת דנזייתא הוא גיגית של שכר כדאמרינן פ"ק דפסחים וסימנך נזייתא ובערוך [ערך] סבר כתב פי' הגאון בשבת נזייתא כד של יין או של שכר ופי' רש"י מסוכרייא בגד שכורכין בברזא דחבית של חרס מפני שאין הנקב שוה אסור להדוקה בנקב משום סחיטה ואע"ג דלא קמכוין לסחוט עכ"ל וכן פר"ח ובסדר תנאים ואמוראים משום סחיטה והשתא קשה דבאיזה סחיטה עסקינן אי משום ליבון הרי הוכחנו דאין ליבון כ"א במים ואי משום מפרק הא קאזיל לאיבוד א"כ מאי האי דקאמר ס"פ שמונה שרצים בההיא ר"ש מודה דאביי ורבא דאמרי תרויהו מודה ר"ש כו' הא כל היכא דקאזיל לאיבוד אין ר"ש מודה כדפי' בערוך בערך פסק מההיא דהבונה דת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להסק כדי לבשל ביצה קלה אם לייפות את הקרקע כ"ש. ופריך אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ומשני רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו באגם שנו אביי אמר אפי' תימא בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמכוין ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ד"ש באיפסיק רישי' ולא ימות ומשני ל"צ דקא עביד בארעא דחברי' אלמא דכל היכא דלא ניחא ליה אע"פ דפסיק רישי' ולא ימות הוא אין ר"ש [מודה] וה"נ מוכח בההיא דת"ר הצד חלזון והפוצעו כו' דפריך ולחייב נמי משום נטילת נשמ' דהא [אביי] ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפרול"י ומשני דשאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה. ותו מביא ראי' מההי' דפר"א דמילה גבי בהרת דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר ומההיא דכל כתבי הקודש גבי דשקיל ליה בברזי ותו מייתי דאי' מההוא דלולב הגזול דת"ר אין ממעטין ביו"ט פי' ענבי הדס משום ראב"ש אמרו ממעטין ופריך והא קמתקן מנא ביום טוב ואמר רב אשי הב"ע שלקטן לאכילה ור"א בר"ש סבר לה כאבוה דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ול"י לא צריכא כגון דאית לי' הושענא יתירא פי' ולא ניחא לי' באותה שליקט ענביה ותו מביא דאי' מס"פ כל התדיר דאמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים ופריך והא קא מכבה ומוקי לה כר"ש דדשא"מ מותר אע"ג דהתם פ"ר ולא ימות היא מ"מ הואיל ולא ניחא ליה בהאי כיבוי שרי הא למדת דכל פ"ר ולא ימות דלא ניחא ליה בהאי דשרי מעתה האי מסוכרייא דנזייתא ליכא לפרש דאסור משום מפרק הואיל ואינו מתכוין ולא ניחא ליה. הלכך נראה לר"ת לפרש בלשון שני של ערוך דפי' בערך סכר דמסכרייא דנזייתא היינו סתימת גיגית של שכר ואסור להדוקה ביומא טבא דשמא תבטל הסתימה אצל דגיגית ויעשה כלי בשבת וכגון שיתכוין לבטלה ולא יתכוין לעשות כלי דהשתא פסיק רישיה שייך ביה וגם אינו מתכוין לעשות כלי לגמרי. א"נ נוכל לפרש כפירש"י משום סחיטה [ומיירי] שהנקב [למעלה] בכד שכל הנסחט ממסוכרייא נופל לתוך החבית דהשתא ניחא לי' במאי דנפיק מיניה ואסור משום סחיטה דמפרק כהני דפרי' לעיל וכ"כ בערך סכר כי לשם כתב שני הפירושים לשון א' משום בונה כדפרי' ולשון שני משום סחיטה וכתב לדברי שניהם האי נקב למעלה מן הכד הוא וע"כ אסרו חכמים להדוקיה אלא לשומו דפה למ"ד משום סתימת הפתח כיון שמהדקו נראה כמחובר. למאן דאסר משום סחיטה ניחא ליה שיזוב היין לתוך [הכד] הלכך אסור אבל בנקב מן הצד כמו שיש לחביות שלנו לא אסרו להדוקי' ביומא טבא ליאבד היין אפי' אם יסחוט כיון שילך לאיבוד לא ניחא ליה עכ"ל. הלכך לשיטת ר"ת כך הוא המסקנא הלכה למעשה דבמים גזרי' דילמא אתי למיסחט הלכך צריך אדם ליזהר שלא ישרה בגדיו במים בשבת וביו"ט כדי שלא יבוא לידי סחיטה ויתחייב משום מלבן ובמקום מצוה לא גזור דילמ' אתי למיסחט ולא חייש אפי' שרה בגדיו במים בגון גבי נדה שמערמת וטובלת בבגדיה וכגון גבי הולך להקביל פני רבו. ושריית הבגד זהו כבוסו היכא שהיתה עליו לשלשת וכל מיני ליכלוך וטנוף אבל היכא שאין הבגד מלוכלך אין שרייתו כבוסו ואפי' אם הי' הבגד שחור אין שרייתו כבוסו ולכך שרי ליטול ידים במפה בשבת וכן סיפוג אלונטית נמי שרי שיותר הבגד מתלכלך כשמקנח בו ידיו וגופו וכן כל בגד צח אין שרייתו (אין) [אלא] לכלוכו וביין ובשמן ובשכר לא חיישי' שמא [יסחוט] דאין שייך [בהן] ליבון ולכך מסננין בו אפי' את המים כדמוכ' פירש"י ר"פ במה טומנין מיהו לפיר"ת אין בידי להתיר לסנן מים בסודרין אע"פ שעשוי ומיוחד לכך הואיל ושייך בו ליבון במים ובגד שבלוע מן היין ושמן ושכר אסור לסוחטו לצורך המשקין הלכך אסור לסתום פי החביות בבגדים וסמרטוטים מפני שנסחט הבגד והסמרטוטים ונופל לתוך היין וניחא ליה במאי דנפק מיניה ומודה ר"ש באיפסיק רישי' ול"י דאסור היכא דניחא ליה אבל אם הנקב שבחבית מן הצד שמה שנסחט נופל ע"ג קרקע ואזיל לאיבוד שרי להדוקא ביומא טובא וכן הברזא הכרוכה סביבותי' סמרטוט מותר לתוחבה לתוך החבית בשבת ויו"ט היכא שהוא מן הצד משום שהיין הנסחט הולך לאיבוד וכ"כ ה"ר אליעזר ממיץ זצ"ל במלאכה דדש וכן ברזא שיש עליה נעורת והנעורת בלוע מן היין יזהר שלא יסחט הנעורת להוציא יין שבו אבל אם אינו צריך למשקה כלל מותר דהיינו כבשים לגופן ודוקא לצורך השבת אבל אם יש לו יין אחר כיוצא בזה שאין צורך שבת למשוך מיד בברזא שיש בה נעורת אסור כדקתני סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת אבל לא למוצ"ש וצריך שיראה שאינו צריך למימי הברזא שאם יש לו כלי תחת הנעורת יסירנו להראות שאין צריך למשקין היוצאין עכ"ל מיהו מה שחילק בין יש לו יין אחר לאין לו לא מסתבר. ולאותו לשון שפרשנו מסוכריתא דנזייתא משום בונה אין נראה לחלק בין פי החבית למן דצד מיהו בערוך מחלק כדפרי' הרי פירשנו המסקנא והלכה למעשה לשיטת ר"ת ולשיטת ערוך ולשיטת הרא"מ זצ"ל. מיהו ר' יצחק בר שמואל זצ"ל אומר דפסיק רישי' אע"ג דלא ניחא לי' ביה אפ"ה אסור מדרבנן וההוא דשאני דעביד בארעא דחברי' וכן ההוא דצד חלזון ושקלינהו בברזא כולהי נפק' מינה שאינו חייב חטאת וההיא דפר"א דמילה וההוא דדם חטאת ודלולב הגזול איכא למימר דמצוה שאני. א"נ דלולב דגזול ה"פ ס"ל כאבוה דאמר דשא"מ מותר ופריך והא פסיק רישי' הוא ומשני דאית לי' אחריתא והואיל ואית לי' שרי אפי' לר"ש דשמא לעולם לא יהא צריך לשניה ואשתכח דלא תקן כלי והלכך לאו פס"ר הוא אבל לר"י אסור שמא יצטרך לה ואגלאי מילתא דכלי עביד. ועוד מקשה רבי' יצחק על פי' ערוך דתנן בפ' ח' שרצים המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה ליחה פטור פי' כגון שאינו חושש לפה כלל דאי ניחא לי' מן הפה כי לא מיכוין נמי חייב ואע"ג דלא ניחא לי' בפה הוה אסור אי לאו משום צערא דגופא דשרי דהתם בח' שרצים קרי לה מלאכה שא"צ לגופה ומייתי עלה מחט של יד להוציא בר את הקוץ דהוה משום צערא ולדברי ערוך הו"ל דבר שאין מתכוין מותר ועוד הקשה מההיא דהמוציא דאמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת ופירש"י למשמש בצרור בנקב של בית הרעי להוציא הזבל משום השרת נימין והתם פס"ר הוא דאי לאו הכי לא הוה אסר רבא דסבר כר"ש פ"ב דביצה גבי קירוד וקירצוף ולדברי ערוך אמאי אסור והא לא ניח' לי' בהשרת נימין מיהו התם יש לפרש כדפר"ח התם דלמשמש בצרור היינו להחליקו [כדי] לקנח בו וחייב משום ממחק הלכך לר' יצחק אסור לתחוב הברזא הכרוכה בבגד ובסמרטוט לתוך החבית דאע"ג דקא אזיל לאיבוד אפ"ה חייב משום סוחט מדרבנן מיהו קשה שאין צריך למים היוצאים. ושמא יש לחלק בין מים הבלועין בבגד ובין מים הבלועין בכבשים דמיחזי כאיכלא ועוד יש מחלקים דכל היכא שמשרה את הבגד ברצון חכמים אז לא חיישי' דילמא אתי למסחט והיינו דתנן מסננין את היין בסודרין מיהו קשה מההוא דאלונטית דגזרי אע"ג דבמזיד הוא עושה וי"ל משום דכיון שאינו שרוי כ"א מעט רוצה הוא לנקותו ותו קשה מההיא דאין מטבילין כלים משום סחיטה וי"ל אגב שהוא טרוד בטבילת מצוה אתי למיסחט מיהו סברא זאת אינה מתיישבת בלב ואיני סבור שיש לסמוך עליה:
98
צ״טוהטוחן. ירושלמי ההן דשחק מלח השף פלפלין חייב משום טוחן: אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פירש"י פרים במ"ם גרסי' ולא גרסי' בסמ"ך כדמפרשי' הקיפה בהעור והרוטב פירמא מחתכן הדק עכ"ל ובערוך כתוב האי מאן דפרים סילקא שהוא כעין כתישה ואינו כעין חתוך חייב משום טוחן ויש מי שאומר מאן דפריס כמו הלא פרוס עכ"ל מדברי רש"י ומלשון ראשון של ערוך לא מקרי טוחן אלא דק דק וסילקא חיינו ירק ששמו תררין כדאמ' פ' מי שאחזו אי מריאה קאתו אית לי' תקנתא מאי תקנתי' ליתי שבעה בוני פירמא דסילקא ופירש"י קציצת תרדין הא למדת שהחותך ירקות דק דק חייב משום טוחן וכ"כ הר"מ מיימון זצ"ל המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן וחייב לפיכך אין מרסקין לא את השחת לא את החרובין לפני הבהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן עכ"ל. מ"ש בין דקה ובין גסה בא לפסוק הלכה כת"ק דמתני' דפ' מי שהחשיך ודלא כר' יהודה וה"ה דיש טחינה בפירות כדאמר בירושלמי השף פלפלין חייב משום טוחן ופלפלין פירא הוא כההוא דלולב הגזול דת"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג ונימא פלפלין דתניא היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וכי תבואו אל הארץ ונטעתם גו' א"י שעץ מאכל הוא אלא מה ת"ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין כערלה הא למדת דיש טחינה בפירות ואפי' במלח קאמר בירושלמי דיש טחינה וכן כתב הרא"מ זצ"ל יזהר אדם שלא יפרר פירות לפירורין דקין אבל הר"מ מיימון זצ"ל כתב אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה כו' שאין טחינה בפירות. ואיני יודע להבין מ"ש (דמנ"ל הא) דחדא שאני הוכחתי דיש טחינה בפירות ועוד הלא הוא עצמו כתב דיש טחינה בחרובין וחרובין פירות הם. ועוד מנ"ל הא אי משום דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה דילמא מחתכין אחד לשנים או לשלשה דאין טחינה כ"א דק דק. ותו מ"ש שהדלועין פירות הם הא ליתא דאדרבה דלועין ירקות הם דתנן הנודר מן הירק מותר בדלועין ר"ע אוסר ואמרי' עלה בירוש' אף למיד' הדין כן ירקה של גינה זה מכור לך והיה שם [דלועין] על דעתיה דרבי עקיבא מכורין על דעתיהון דרבנן אינן מכורין אף בהבקר כן אף בהקדש כן ומדדחיק אביי לאוקומי סתמא דמס' מעילה אליבא דר"ע משמע דהלכתא כר"ע (מחבירו) [מחביריו] ואית מ"ד אפי' מרבו והכי מוכח סוגיא דריש פרק כל הכשר דהלכה כרבי עקיבא. הלכך הלכה למעשה יש טחינה בפירות וצריך אדם ליזהר שלא יפרר אותם פירורין דקין ולפרר הלחם מותר מאחר שנטחן לא מצינו טוחן אחר טוחן כ"כ הרא"מ בשם ה"ר יוסף זצ"ל בשם רבינו שמואל זצ"ל. ועוד ראיתי כתב בשם ה"ר יוסף דהאי מאן דפריס סילק' חייב משו' טוחן משו' דאין זה דרך אכילתו אבל במידי דאורחי' בהכי כמו לפרר את הפת ודומה לו מותר לכתחילה דהיינו דרך אכילתן והראשון מסתבר לי. אמר רב (אשי) [מנשה] האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן פירש"י סלית סילתי עצים דקים להבעיר אש וכן פי' בערוך לשון שני ואיני מבין שכבר פירשנו דאין טחינה כ"א דק דק ואין דרך לטחון כל כך הדק לצורך האש ונראה בעיני עיקר הפי' כלשון ראשון של ערוך היינו עצי דקלים שהן עומדין שיבי שיבי כעין נימין וכשמפרק הנימין הללו יוצא מביניהן כעין (נימין) [קמח] דק לפיכך המנפצם חייב משום טוחן עכ"ל וכן פי' אלפס אבל אם שבר לשנים דבר תלוש אין כאן חיוב משום טוחן הלכך מותר ליקח תבן וקש וכל דבר הראוי למאכל בהמה ולשברו לשנים לחצות בו שיניו כההיא דפ' המביא דא"ר יהודה אוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי ומותר לקטום ולתקן קש של שבולת בשבת לחצות שניים עכ"ל וכן הלכה. והא דפרכי' רב כהנא מברייתא דמטלטלין עצי בשמים ההוא אוקמ' רב יהודה בקשין שאינם ראוים למאכל בהמה וכולה מסקנא דהתם בקשים אבל (כרבא) [ברכין] קיי"ל דשרי כדרב יהודה וכן הא דפליגי ר"א וחכמים רא"א נוטל אדם קיסם מלפניו לחצות בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מן האבוס [מן האבוס] דקאמרי רבנן לאו דוקא מן האבוס ממש אלא הראוין לאיבוס קאמרי וכן ראיתי מורי ר' יהודה בר יצחק זצ"ל כשהייתי בביתו בפרי"ש שהי' לוקח קש לפניו וקוטמו לחצות בו שיניו. ושיעור טחינה אם למאכל. כגרוגרת. אם בעצים להבערה כדי לבשל ביצה קלה. אמר רב יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכיני שרי. פירש"י לאו טוחן הוא אלא כלאח' יד. תרתי אסור אמר רבא כיון דמשני אפי' טובא נמי. פירש"י דקא משני שלא ברחים ושלא במדוכה ופר"ח וכן בשאלתות דרב אחאי דביו"ט מיירי ורבי' יצחק אלפס פסק דמיירי אפי' בשבת וכ"כ הר"מ מיימון דצריך לדוק הפלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת ה"ז כותש ביד דסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן עכ"ל וכן מפרש רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דבשבת עסקינן דמה ענין יום טוב לכאן. ותו אי ביו"ט אז הוה שרי אפי' טובא [לב"ש] אפי' במדוך של עץ ולב"ה אפי' במדוך אבנים דתנן פ"ק דביצה בש"א תבלין נידוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור ובה"א תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח כמדוך של עץ דהא ליכ' למימר דלא שרו כ"א תבלין ולא הפלפלין דמאי שנא. ותו הא תניא בדדי' בתוספתא דביצה פלפלין הרי הן כתבלין ולא נאסרו ביום טוב אלא ברחים שלהן ותו כיון דפלפלין מפיגין טעמן ודאי שרו במדוכה של אבן כדתנן שלשה דברים ראב"ע [מתיר וחכמים אוסרין שוחקין את הפלפלין ברחים שלהן ואין לומר דבהא פליגי דראב"ע] סבר מפיגין טעמן הן ולהכי שרי ברחים שלהן ורבנן סברי אינם מפיגין דא"כ דבהא פליגי ניחזי אנן אי מפיגין אם לאו מיהו הא לאו תשובה היא דאשכחן דפליגי אם יש בגידין בנ"ט אם לאו ולא אמרי' ונחזי אנן. מידו ספ"ק דביצה דמסיק רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדירות כולן צריכו' מלח ואין כל הקדירות צריכות תבלין וחד אמ' כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אין מפיגה טעמה ואמ' מאי בינייהו ומסיק איכא בינייהו דידע מאי קדירה בעי לבשולי א"נ במוריקה פי' שאינו מפיג טעמו הול"ל איכא בינייהו פלפלין שאינן מפיגין טעמן מיהו י"ל דנקט מוריק' שאינו מפיג טעמו לכ"ע ולא בעי למינקט פלפלין דפליג ראב"ע וקסבר דמפיגין. מיהו ההוא דתוספתא ראיה סמכא הוא כדפרי'. וכן הי' ר"ת מתיר לדוכן במדוכות ולא נאסר כי אם לשחוק ברחיים שלהן דדומין לרחים של חיטין וכן כתבו צרפתים וכן עמא דבר לשחוק פלפלין ביו"ט כשאר כל התבלין במדוכות ונוהגים היתר גמור. והא דרב יהודה ורבא דפ' תולין בשבת מיירי וכ"כ בתוספ' ריב"א ספ"ק דביצה אגב אורחי' דהכא בפ' תולין דרב יהודה ורבא בשבת מיירי מיהו בירושלמי מסמיך טחינה ביו"ט על הפסוק והכי איתא בפ' כלל גדול תני אין בוררין לא טוחנין ולא מרקידין הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל ביו"ט סופג את הארבעים והא תנינן בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי א"ר חנינא ענתנייה דר"ג היא דר"ג אמר אף מדיח [ושולה] והא תנינן של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחיים שלהן מותר לטחון ואסור לבור ר' יוסי בשם ר' אילא לא הותרה טחינה כדרכה ומנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין ר' יוסה בשם רשב"ל כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות תני ר' יוסה בעי כלום למדו לתבשיל לא מיכן ר' יוסה לא אמר כן אלא ר' יוסה בשם רשב"ל אך אשר יעשה לבל נפש הוא לבדו יעשה לכם עד ושמרתם את המצות תנא חזקיה ופליג אך הוא לבדו מיעוטין שלא לקצור ושלא [לטחון ושלא] להרקיד ביו"ט. הטוחן את הברד ואת השלג לא מחייב משום טוחן לא אסור אא"כ טוחנן כדי להוצי' ממנו מים כההוא דס"פ במה טומנין אין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשביל שיזובו מימיו פירש"י מרזקין כמו מרסקין משברן לחתיכות קטנות כדי שיזובו מימיו משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האילו. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. פי' נותן לתוך הכוס של יין בימות החמה כדי לצננו ואע"פ שנימוח מאיליו ואינו חושש אבל אם קרשו המים בכלי ונעשו [ברד] ותחת הברד יש מים מותר לשבר הברד כדי להוציא המים כך כתבו תלמידי ר"ת זצ"ל בשם ר"ת:
99
ק׳והלש. ירושלמי ההן דגבל גירגבסין עפר [קילורין] מלוגמא סממנין חייב משום לש הלש והמקטף והעורך כולהן משום [לש] ר' בא בר ממל בעי תמן את אמר חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפיתה והכא את אמר כן תמן (ישרי) [יש לו] לחלוק חייב על כל אחת ואחת ברם הכא אינו חייב אלא אחת את חמי תולדה אפיה לבישול ואת אמר כן אלא בגין דתני סדר עיסה תנינייתה עמהון. פרק תולין אתמר חרדל שלשו מע"ש למחר אמר רב ממחו בכלי ואין ממחה בידו וכו' עד אמר מר זוטרא לית הלכתא ככל הני שמעת' אלא כי הא דאיתמר חרדל שלשו מע"ש למחר ממעכו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב פירש"י ולא יטרוף כדרך שטורפין בצים בקערה בכח דרך טריפה שמכה בכח. שחלים ששחקן מע"ש למחר נותן לתוכן שמן וחומץ וממשיך לתוכו אמיתא ולא יטרוף אלא מערב שום שריסקן מע"ש למחר נותן לתוכו פול וגריסין ולא ישחוק אלא מערב וממשיך אמיתא לתוכו וכתב הרא"מ זצ"ל שומין ששחקן מע"ש שמעתי שיש בירושלמי הנותן בהם מים חייב משום לש ואיני יודע לתת חילוק בין שומין לחרדל ושחליים ונראה לי שחולק על תלמוד שלנו ולא קיי"ל כותי' אלא כתלמוד שלנו דשרי קיי"ל עכ"ל ולי אני המחבר אמר לי מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל דדחיא דירושלמי דאוסר סבר כר' אלעזר דאמר בשמעתא אחד זה ואחד זה אסור בחרדל וכבר אסיקנא דלית הלכתא ככל הני שמעתא והי' נוהג היתר גם בשומין הלכך הלכה למעשה היכא שכתש שומין או של"ש או חרוסת ולא נתן בדם יין מבעוד יום בערב שבת נותן בהם בשבת יין וחומץ ומערב באצבעו.
100
ק״אמתני' ב"ש אומרין אין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין ואמרי' בגמ' מאן תנא דנתינת מים לדיו זו היא שרייתו פי' דהא מתני' ליכ' גבול ואפליגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת הוא אמר רב יוסף רבי הוא דתניא אחד נותן את דקמח ואחד נותן לתוכו מים אחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל א"ל אביי דילמא לא היא עד כאן לא קאמר (פטר) ר' יוסי בר"י התם אלא קמח דבר גבול הוא אבל דיו דלאו בר גבול הוא מנתינת מים ליחייב ואתוקמא דחייה דאביי ופ' מי שהחשיך תנן נותנין מים למורסן אבל לא גובלין ואתוקמ' בר' יוסי בר' יהודה והתם קרי מורסן לאו בר גיבול אעפ"כ קאמר ר' יוסי בר' יהודה [דנותנין] וקשיא לדיחויא דאביי דפ"ק וי"ל דדיו וסממנין וכרשינין לאו בני גיבול הם כלל הלכך לכ"ע נתינת מים בהם זו הוא שרייתן וחייב משום לש והמורסן הוא בר גיבול כלפי דיו ואינו בר גיבול כלפי הקמח ובתרוייהו בגיבול ובקמח איפלגו רבי ור"י בר יהודה דרבי סבר בתרוייהו נתינת מים בדם היינו שרייתו אע"ג דבני גיבול הם וחייב משום לש ור"י בר"י סבר הואיל ובני גיבול הם לא מחייב עד שיגבל וכתב הרא"מ זצ"ל דהלכה כרבי משום דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ומשום כך אסור להשתין מים ולהשליך לתוך אכילת תרנגולין ובעיני נראה דהואיל וסתם לן תנא כר"י ב"י הלכה כמותו ליתן המים לתוך המורסן כסתם מתני' וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל המורסן אע"פ שאינו ראוי לגבול [אין גובלין] אותו שמא יבוא לגבול העפר וכיוצא בו ונותנין מים ע"ג מורסן ומוליך בו התרווד שתי וערב אבל אינו ממרס בידו שלא יראה כלש אם לא נתערב מנערו מכלי לכלי עד שיתערב ונותן לפני התרנגולין או לפני השוורים ומותר לערב המורסן ע"ד זו בכלי א' ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה ומערב בכלי א' אפי' כור ואפי' כוריים עכ"ל מידו זה איני מבין מה שכתב שמותר לערב דמורסן ומ"ש דלאו בר גיבול הוא שאני אומר דהא דמסיק דמורסן לאו בר גיבול הוא היינו קודם שידע דבריית' אבל לאחר שנודע לו הברייתא דפליגי במורסן כמו בקמח ודאי המורסן בר גיבול הוא כמו הקמח ושיעור לישה בגרוגרת ויש גיבול בעפר כדתניא פ"ק אחד נותן את האפר ואחר נותן לתוכו מים אחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר"י אומר אינו חייב עד שיגבל ואוקימנא מאי אפר עפר דא למדת ריש גיבול בעפר וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל והמגבל את העפר ה"ז תולדת לש וכמה שיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב ואין גיבול באפר ולא בחול דגם ולא במורסן ולא בכיוצא בדם והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהם במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין וניתלין זה בזה עד כאן לשונו:
101
ק״בוהאופה. שיעורו כגרוגרת אמר רב פפא שבק תנא דידן בישול סממנין דהואי במשכן ונקט אופה פירש"י במשנה האופה לא הואי במשכן דלא שייכא אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן אבל כולהו קמייתי הוו בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני והיכי שבק תנא דידן מבשל דהוה בסממנין ונקט אופה ומשני תנא דידן סדורא דפת נקיט פי' סידורא דפת שהתחיל בו נקט דאופה במקום בישול סממנין הוא דהוא בשול דפת. ובירושלמי קרי לאפיה תולדה דבישול. ירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוסה בן חנינה המתיך אבר חייב משום [מבשל] הצולה והמטגן והשולק והמעשן כולהו משום מבשל. ירוש' כל אילן שיעורייהו אם לאכלים כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי אם לבשל כדי לבשל ביצה קלה אם לתבל כדי לתבל ביצה קלה אם לארוג כמלא רוחב סיט כפול:
102
ק״גמתני' בפרק כירה אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל. פירש"י מיחם קומקמוס של נחושת שמחממין בו חמין. בשביל שתתגלגל שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת. ולא יפקיענה בסודרין. פי' לא ישימנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה בחומו של סודר ור' יוסי מתיר. ופרכי' בגמ' הא דתנן פ' חבית נותנין את המים הצוננים בחמה כו' לימא ר' יוסי הוא כו' וא"ר נחמן בחמה כ"ע לא פליגי דשרי פי' דאין דרך בישול בכך וחמה באור לא מיחלפה דליגזור הא אטו הא. בתולדות האור כ"ע ל"פ דאסור פי' כגון סודר שהוחם באור כי פליגי בתולדות חמה [מ"ס גזרינן תולד' החמה] אטו תולדות האור דהיינו ת"ק פי' דמאן דחזי סבר תולדות האור נינהו ומ"ס לא גזרינן דהיינו ר' יוסי ופסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל הלכה כת"ק וכ"פ הרא"מ דהלכה כת"ק וכ"כ הר"מ בר' מיימון זצ"ל מותר להחם בחמה אע"פ שאסור להחם בתולדות חמה. שאינו בא לטעות מחמה לאור עכ"ל:
103
ק״דמתני' לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שיצלה פירש"י שהוחמו מכח החמה ובהא אפי' ר"י מודה כדאי' בגמ':
104
ק״המתני' כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת פירש"י כלו' שנתבשל שורין אותו בחמין כדי שיה' נמוח. וכל שלא בא בחמין כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי ע"י הדחק. מדיחין אותו בחמין בשבת ולא אמר זהו בישולו אבל לא שורין. חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. פי' רש"י מליח ישן דג מליח של שנה שעברה. וקולייס האיספנין שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין והנך אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתו והוה בישול וכן פי' רש"י בגמרא גבי תרנגולתי' דר' אבא שהיה מבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין ונימוחה מאליה ואוכלה לרפואה. משמע דלא שרי לשרות בחמין בשבת אא"כ נתבשל מע"ש והי' ראוי כבר לאכילה. מיהו בפ' כירה דהתם נמי מייתי להא מתני' פירש"י כל מלוח שבא בחמין מע"ש חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת ואין בו משום תיקון שכבר ניתקן קצת. עכ"ל. משמע אע"פ שלא נתבשל כל צורכו חוזרין ושורין אותו בשבת מיהו במ"ש פ' חבית נתפס עיקר דדוקא היכא שנתבשל מע"ש כל צורכו אז מותר לשרותו לחומרא. וכששורה אינו שורה אלא בכלי שני דדילמא יש בישול לאחר בישול וא"ת ויהי' מותר להשרות בכלי שני אפי' היכא שלא נתבשל הואיל שבכלי שני אינו מבשל כדתנן פ' כירה האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אכל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי ופר"ת דהכא אסור משום דמיחזי כעין בישול ודילמ' אתי למיעבד אף בכלי ראשון אבל גבי תבלין אין נראה בישול אלא משום מתוקי טעמא דפעמים רגילין ליתן תבלין בתבשיל צונן למתקו וליתן בו ריח טוב אך זה תימא אפי' דבר שנתבשל מערב שבת יהא אסור בכלי שני להשרותו שמא ישרה אותו בכלי ראשון ואם יש בישול לאחר בישול וה"ר משה מיימן כתב דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה כחמין מלפני השבת אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת עכ"ל:
105
ק״ומתני' האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. פירש"י דכלי ראשון כ"ז שהוא רותח מבשל. אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי פי' דכ"ש אינו מבשל. ר"י אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. בגמרא מפרש דרבי יהודה ארישא קאי ומתיר אפילו בכ"ר חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר וכתב ה"ר יצחק אלפס דהלכה כת"ק. סבר רב יוסף למימר מלח ה"ה כתבלין דבכ"ר בשלה ובכלי שני לא בשלה א"ל אביי תני ר' חייא מלח אינה כתבלין דבכ"ש נמי בשלה ופליג' דר"נ דאר"נ צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. איכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלה הרי הוא כתבלין דבכ"ר מיהא בשלה א"ל אביי תני ר' חייא מלח אינה כתבלין דבכ"ר נמי לא בשלה פירש"י ומותר ליתן אפי' בכלי ראשון משהעכירו מן האור והיינו כר"נ דאמר ר"נ צריכא מלחא בשולא כבשרא דתורא. הרי ללישנא קמא אסור ליתן מלח אפי' בכלי שני דמדקאמר ופליגא דר"נ משמע קצת דליתא ולאיכא דאמרי שרי ליתן מלח אפי' בכ"ר משהעבירו מן האור. ונ"ב דהלכה כאיכ' דאמרי לקולא דר' חייא ורב נחמן הושוו לפי איכא דאמרי דמלח אפי' בכלי ראשון לא בשלה ובבלי שני דלא בשלה גם רב יוסף הושוה עמהם אפי' לפי הטעות. הלכך מותר ליתן מלח באוגריב לאחר שהוציאו מן התנור וכ"כ הר"מ מיימן קדירה רותחת אע"פ שהורידה מן האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח שהמלח אינו מתבשל אלא ע"ג אש גדולה ואם צק התבשיל מקדירה לקערה אע"פ שהוא רותח כקערה מותר ליתן לו בתוך הקערה תבלין שבכלי שני אינו מבשל עכ"ל:
106
ק״זמתני' האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי. מיכן דקדק רבי' שמואל זצ"ל דעירוי מכלי ראשון לכ"ש אינו מבשל דא"כ דמבשל אדמפליג בין אילפס וקדירה לקערה ליפלוג וליתני בקערה וליתני הכי לא יערה מאלפס וקדירה ע"ג תבלין שבקערה ואנא ידענא דכש"כ שלא יתנם לתוך אילפס וקדירה אבל מערה הוא מאילפס לתוך הקערה ונותן עליה תבלין מדלא קתני הכי ש"מ שמותר לערות מן דקדירה לתוך התבלין שבקערה ועוד הביא ראיה מדקיי"ל כשמואל דאמר תתאה גבר כדתניא כותי' בכיצד צולין חם לתוך צונן מדיח. ועוד הביא דאי' מההיא דפ' דם חטאת דבעי רמי בר חמא צלאו באויר תנור מהו אבישול ובלוע הוא דקפיד רחמנא או דלמא אבישול בלא בלוע אמר רבא ת"ש אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח כו' וקמהדר תלמודא בלוע בלא בישול לא קמיבעיא לי אלמא דקרי לי' לעירוי בלוע בלא בישול וש"מ דעירוי לא מבשל. ומתוך כך התיר התרנגולת שעירו עליה מכלי ראשון [כדי למולגה] וגם יש ללמוד מדבריו שמותר לערות מכ"ר בשבת ע"ג תבלין ודגים וכל דבר דעירוי אינו מבשל. ור"ת פסק דעירוי ככ"ר ומביא דאי' מירושלמי דפ' כירה דמסיק מהו ליתן תבלין למטה ולעדות עליהם למעלה ר' יונה אמר אסור עירוי ככלי ראשון חיילי' דר"י מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה בתוכו רותח א"ר יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינם מתבשלין התיב ר' יוסי בר בון והתניא אם בכלי נחושת שנ' בכלי נחושת בושלה יש לך לומר כלי נחושת [בולע] בתמי' אלא פשיטא דליכא למימר דהיינו משום בלוע ומדהדר מייתי סיעתא לר' יונה דקאסר [ש"מ דהילכתא כותי' דקאמר] עירוי ככלי ראשון. וההוא דפ' דם חטאת אומר ר"ת דה"פ כלומר אפי' לא יהא בישולו עמו לא קמיבעי' לי דפשיטא דטעון שבירה דהא נותר בלע וכ"ש עירה לתוכו רותח דאיכא בישול ובלוע דהא [דקאמר] הכי לאו משום לאסוקי דאין זה בישול אלא ודאי בישול הוא אלא משום דתמיה הוא על תשובתו ואמר לו הא פשיטא הואיל ונותר בלע טעון שבירה ובישול אינו מעלה ואינו מוריד הכא ודמי קצת לההוא דהמביא כדי יין דא"ל השתא פטור אבל אסור קשה לי חייב חטאת מבעיא וההי' דאילפס וקדירה שדקדק מינה רבינו שמואל אומר ר"ת דאם כדבריו הוא א"כ אמאי לא אייתי מינה סיעתא לשמואל ותיובתא לרב ועוד דלדבריו נמי דהוה עירוי ככלי שני תקשי לו נמי דלפליג בין נתן לתוך אילפס [למערה] ממנו על התבלין אלא מהתם ליכא למידק מידי דאיכא למימר דאיידי דקתני רישא המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן כו' תני נמי סיפא הכי וברישא לא סגי דלא ליתני הכי. ומההיא דכיצד צולין אומר ר"ת אדרבה משם יש ללמוד דעירוי ככלי ראשון דאמרי' בכיצד צולין תניא כותי' דשמואל חם לתוך צונן מדיח ופריך כיון דחם הוא אדמוקר לי' בלע קליפה מיהא ניבעי אלא [אימ'] חם לתוך צונן קולף הא למדת דמבשל. ועוד הביא ראי' ר"ת מההיא דפ' כל שעה דמסיק מ"ש המעסה ומ"ש חליטה ומפרש שמואל כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה ואמאי הול"ל דהמעסה היינו קמח ע"ג מוגלשין מחייבין בה דעילאה גבר ובחליטה היינו מוגלשין ע"ג קמח פוטרין דקודם לישתן היו מבושלים ברותחין וכ"ש סברי איפכא דסברי תתאה גבר. אע"כ לא מצי למימר הכי דבין עילאה גבר ובין תתאה גבר אי אפשר שלא יבשל ממנו כדי קליפה כדאמ' בכיצד צולין ומי לא עסיקינן דלית ביה אלא כשיעור חלה וחסר לי' מכשיעור. מיהו אומר רבי יצחק בר שמואל זצ"ל דההיא לאו ראיה דלהכי לא בעי שמואל למימר דפליגי בעילאה גבר ותתאה גבר דא"כ הוו ב"ה דלא כותיה דמחייבין בהמעסה ופוטרין בחליטה. ועוד הביא ר"ת ראיה מההיא דשלהי ע"ז [דדרש רבא] נעוה ארתחו והתם אי אפשר אלא לערות עליו [דאין] כ"כ [יורה] גדולה שנכניס הגת לתובה [מיהו אינו ראיה] די"ל דהתם מיירי כגת של חרס דאפשר לעשות מדורה תחתיו ולהרתיחו א"נ שאני יין נסך דתשמישו בצונן ולהכי מהני בה עירוי. וקשי' לדברי ר"ת מפ' כירה דמסיק בד"א בכוס אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין הרי החמין לתוך צונן ע"י עירוי מן האמבטי שהוא כלי ראשון מותר דאינו מבשל ותירץ ר"ת דיש חילוק דודאי חמין לתוך צונן מותר שהעירוי אינו מבשל [רק] למעלה כדפי' דאינו צריך כי אם קליפה והואיל והצונן שלמטה מים אין יכול להתבשל מחמת צנינות המים דהוי דבר המתערב אבל דבר שאינו מתערב הוי בישול) וב"ש דאמרי אפי' בכלי שני לתוך חמין אסורין שמא סבורין כלי שני מבשל. והקשה ה"ר שמשון דשנ"ץ זצ"ל לפיר"ת דאמ' סוף מסכת ע"ז רב עוקבא זבן יורה מעכו"ם אהדר ליה כו' עד דמסיק קסבר בבולעו כך פולטו מה בולעו בנצוצות אף פולטו בנצוצות מאי אריא משום דבולעו בנצוצות אפי' בלעו בליעה גמורה פולטת ע"י נצוצות דהיינו עירוי מיהו נהגו העולם כדברי ר"ת לאסור התרנגולת שעירו עליהם מכלי הראשון הלכך לערות בשבת מכ"ר על התבלין או על הפירות ועל כל דבר ששייך בישול צריך ליזהר שלא יערה עליו מכלי ראשון כדברי ר"ת שכן עמא דבר לאסור דעירוי בכלי ראשון. אמר רב יהודה אמר שמואל אחד מים ואחד שמן יד סולדת בהם אסור אין יד סולדת בהם מותר והיכי דמי יד סולדת בו אמר רחבה כל שכריסו של תנוק נכוה הימנו מיכן משמע שמותר לתת פך עם המים ועם השמן ועם היין אצל האש בשבת כדי להפיג צינתו ובלבד שיזהר שלא יתחמם כדי שתהא היד סולדת בהם וכן ראיתי אני המחבר בבית מורי ר' יהודה בר' יצחק בפריש וכ"כ הר"מ מיימון מביא אדם קיתון של מים ומניחו בנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל כדי שתפיג צינתו וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כו' והוא שלא יתחממו המים על ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוה מהם עכ"ל. אמנם הא דאמרי' בסמוך לא משמע הכי דא"ר יצחק בר אבדימי פ"א נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי וא"ל טול בכלי שני ותן ש"מ [תלת ש"מ] שמן יש בו משום בישול וש"מ כלי שני אינו מבשל וש"מ הפשירו זהו בישולו [פירש"י] דהא להפשיר בעלמא הוא דקא בעי ואסר לי' עכ"ל. וה"ר ברוך בר יצחק זצ"ל כתב בספר תרומות שמעי' מהא מים מותר לפשרו בשבת לכ"ע וה"ה ליין ושמן שרי שמואל באין היד סולדת בו וכן נמי ר' אמר לרב יצחק בר אבדימי הנח פך שמן בכלי שני לפשור ונראה דה"ה למים ויין דמותר לפשר בכ"ש דוקא אבל בב"ד או כנגד המדורה אסור לפשר במקום שיכול לבוא לידי בישול עכ"ל. כתב ריב"א בפ' כירה נראה בעיני דיין נמי אין בו משום בישול מי שמחממו לשתיה אבל מי שמבשלו עם דבש ובשמים ועושה ממנו משקה שקורין פליישו"ן ודאי יש בו משום בישול שהרי משתנה לטעם אחר ע"י האור וירקות שנאכלין כשהן חיין כגון כרישא ולפת וכן פירות האילן כגון תפוחין ושאר פירות אע"פ שנאכלין כשהן היין יש בהן משום בישול שהרי מהמקמק טעמם ומשתנה לטעם אחר כשהם מתבשלין ואע"ג דלענין בישולי עכו"ם אמרינן כל דבר שנאכל כמות שהו' חי אין בו משו' בישולי עכו"ם משו' דבשולי עכו"ם דרבנן אקילו בהו רבנן אבל לענין שבת ל"ש דהא חמץ אמרי' במס' ע"ז דאין בדם משום בשולי עכו"ם והכא כדברי הכל משמע דמים יש בהם בישול והמבשלו חייב חטאת. מיהו דבר הנתבשל כבר מערב שבת מותר לחממו בשבת דהא כבר לא שייך בו משום בישול דמאתמול נתבשל כל צורכו וה"נ משמע לעיל כל שבא בחמין מלפני השבת שורה אותו בחמץ בשבת עכ"ל. לדבריו שפי' דביין אין בו משום בישול הרי משמע דשרי ליתן פך שמן אצל המדורה מיהו ראיתי כתוב שחזר בו ממה שאמר דביין אין בו משום בישול: כתב ה"ר ברוך בס' התרומה שאסור לתת פשטידא ביום החורף בצד האש לחממה ביום השבת לפי שהשמנונית שיש בה נקרש ונעשה עב וקפוי ועתה נמחה ונעשה צלול [והוי נולד] ולא תימא דוקא גבי שלג אמרי' אין מרסקין את השלג ואת הברד לפי שמתחילה היה עב ויבש והוי נולד צלול על [ידו] אבל שמנונית שנקרש הלא תחילה הי' צלול ולא הוי נולד כשיחזור ויעשהו צלול. לא היא שהרי ברד שקורין גלצ"א בלע"ז ובלשון כנען לוד היה תחילה צלול ואח"כ נקרש ואפ"ה תנו רבנן אין מרסקין את הברד [ע"כ] ועוד שלג מעולם לא נקרש עדיין ואעפ"כ אסור לרסקו וכן אסור [ליטול] בו ידיו בשבת מפני שהוא מרסק ומוליד:
107
ק״חהגוזז את הצמר. והמלבנו. והמנפצו. והצובעו. והטווהו. פי' רש"י על הגוזז צמר וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן ולקמן בפ' האורג תנן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטוה שיעורן כמלא רחב הסיט כפול ולא הוזכר במשנה הגוזז מיהו נראה בעיני דשיעור גוזז נמי כדי לארוג מלא רוחב הסיט וכן משמע פירוש רש"י דפי' בכלל גדול ובגוזז ומלבן וכולהו אינך מפרש בהאורג ואמרי' התם בהאורג רב יוסף מחוי כפוף ופירש"י מחוי האי הסיט כפול דמתני' כפול ממש כריוח קצר שבין אצבע לאמה משער שני פעמים חייא בר אבא מחוי פשוט כריוח שבין גודל לאצבע פ"א והוא כפול דמתני' שיש בזה כפלים כאותו שבין אמה לאצבע וכ"כ ה"ר משה מיימון הגוזז צמר שיעורו כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהם בכל כחו והוא קרוב לשני שלישי זרת עכ"ל ואיני יודע אם כל אדם בזרת שלו משער או באדם בינוני: ירושלמי גזז סתם מהו נשמעינה מן הדא הוציא דיו אם בקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות אם להגיה כדי להגיה אות אחת ואין לי לפרש:
108
ק״טוהגוזז ת"ר התולש את הכנף פי' נוצה גדולה מכנף עוף חי. והקוטמו. פי' לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניחו בכר או בכסת. והמורטו. פי' לצד זנבו שהוא קשה מורט שערו מיכן ומיכן ומשליך הקנה ונותן השער בכר וכסת. חייב ג' חטאות. וארשב"ל תולש חייב משום גוזז קוטמו חייב משום מחתך ממרט חייב משום ממחק ותנן בבכורות פ' הלוקח בהמה ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ואמר רב הלכה כרבי יוסי בן משולם וכו' עד אתו לקמיה דרב הונא וא"ל כנגדו ביו"ט מותר ומפרש במסקנא דסבר רב דבר שאין מתכוין אסור ותולש לאו היינו גוזז וביו"ט ה"ט דשרי דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ופריך ותולש לאו היינו גוזז והארשב"ל תולש חייב משום גוזז ושני שאני כנף דהיינו אורחיה פי' שכך דרך לתלוש נוצה מן הכנף אבל תולש שאר דברים כגון צמר או שער שדרכם בגיזה לא מחייב ואמר בירושלמי עוף שאין לו גיזה תלישתו היינו גיזתו הלכך השוחט את העוף ביו"ט אסור לו לתלוש בית השחיטה דתלישתו היינו גיזתו. ותו דאפשר לתלוש מעיו"ט וכ"פ הרא"מ לאיסור והרב ר' יהודה משפיר' זצ"ל היה מתיר ביו"ט לתלוש בית השחיטה כדי שלא יקלקל את העוף בשחיטה ולא ימנע משמחת יו"ט: תניא ס"פ המצניע רשב"א אומר צפורן שפירשה רובה וציצין שפירשו רובן ביד מותר בכלי חייב חטאת ופריך ומי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה הכי קאמר פירשו רובא ביד מותר בכלי פטור אבל אסור [לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור] בכלי חייב חטאת א"ר (יוחנן) [יהודה] הלכה כרשב"א ארבב"ח אר"י והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו פירש"י כלפי מעלה מצד הצפורן התחילו לפרוש דקא מצערי ליה טפי ופיר"ת כלפי מעלה לצד הגוף שאין רגיל לנוטלם משום שהוא מחובר לכשר ואית (לה) [ליה] צערא והכי [מוכח] לשון למעלה נמי גבי עטרה של גיד הלכך צפורן וציצין שפירשו רובן כלפי מעלה דהיינו שהתחילו מצד הצפורן לפרוש ומצערין ליה טפי מותר לתולשה ביד:
109
ק״יהמלבן. הסוחט בגד השרוי במים היינו מלבן וכבר פרישית במלאכה דהבורר דהא דאמר שרייתו של בגד זהו כיבוסו היינו בבגד מלוכלך דוקא דומיא דלשלשת וא' בביצה פ' יו"ט א"ר חייא בר אשי נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה וכתב לשם בתוס' ריב"א מיכן יש להוכיח דאם נתזו לאדם מי רגלים על בגדיו בשבת ורוצה לברך או להתפלל ואינו יכול מפני שנטפח בגדו מי רגלים בטופח ע"מ להטפיח דמותר לתת מים על בגדו בשבת באותו מקום שנטפח במ"ד כדי לבטלן ויהא מותר להתפלל הואיל שאינו מתכוין לצחצוח הבגד אלא לטהרה בעלמא כי הכא דטובלת בבגדיה דלא חשיב כיבוס הואיל דאינה מתכונת אלא לטהרה בעלמא אבל אם צואה על בגדו ודאי אסור לתת עליה מים בשבת דזה מתכוין לצחצוח כדי להעביר הלכלוך דצואה עכ"ל. וה"ר אליעזר ממיץ כתב שמעתי מפרשים דלא מתסר נתינת מים אלא בלשלשת כדתנן היה עליו לשלשת ואינו נראה דהא במילתיה דרבא דקתני זרק סודר למים חייב לא קתני לשלש' והא דתנן לשלשת אורחא דמילתא נקט שבמקום לשלשת נותנין מים והא דתניא טובלת בבגדיה מפרשי בבגדי עור ומסקי' בזבחים אפי' בעוד שיכשוך אין כיבוס לא וכן מצאתי בהל' דרב יהודאי גאון זצ"ל שאפי' בלא לשלשת אסור ליתן מים על הבגד וכ"כ אי נפל חמרא [על] לבוש' בשבת' אסור למשדי עליה מיא עכ"ל וכן ההיא דיומא דההולך להקביל פני רבו מוקי לה נמי בחלוק של עוד. מיהו כמדומה בעיני דאף לפי ה"ג שרי מה שאמר ריב"א דכשנפל יין על הבגד אז מתכוין לעשות תקנה שלא יעביר הצבע אבל כשנטפחו מי רגלים על הבגד אינו מתכוין כ"א לטהרה דומי' דטבילה. ואני המחבר קבלתי ממורי הרב ר' אלעזר מורמ"ש זצ"ל שמי שיש לו ניצוצות מי רגלים על מכנסיו שאסור להשליך מים על מקום נצוצות אלא כיצד יעשה יטול ידיו ויקנח במקום נצוצות ושוב יטול ויקנח בטהרה:
110
קי״אוהמנפצו ירושלמי ההן דנפץ סיב הוצי גומי חייב משום מנפץ:
111
קי״בוהצובע ירושלמי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין [בבהמה בעורות אלים] מאדמים. א"ר יוסה הדה אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב חטאת. כ' ה"ר אליעזר ממיץ תולדה דאוריי' לצובע אמרינן בכלל גדול שוחט משום מאי מחייב (רבא) [רב] אמר משום צובע פי' שצבע העור בדם הלכך צריכין עבדי אלקינו ליזהר אם שותין משקין צבועין בשבת כגון יין אדום או מי תותים או אוכלים אוכלין צבועין כגון תותים או פרי שקורין צרושיש בלשון והן שחורות יזהרו שלא יצבעו בהן מפותיה' וסדיניהם ולבושיה' וכן אדם שחתך אצבעו ודם שותת יזהר שלא יתן עליו שום דבר מפני שצובע שאע"פ שהוא מקלקל וכל המקללין פטורין איסורא דרבנן איכא וצביעת פיו וידיו אין בו חשש שאין צביעה אלא דבר שדרכו לצבוע ולא מקריא צובע כלל והא דתניא בהמצניע רשב"א אומר משום ר' אליעזר אשה לא תעביר שרק על פניה מפני שהיא צובעת ההיא כיון שדרך האשה בכך צביעה מקריא עכ"ל:
112
קי״גוהטוה ידו' ההן דעביד חבלים ההן דעביד זיר חייב משום טוה. וכת' הר"מ מיימון זצ"ל הטוה ארך ד"ט מכל דבר הנטוח חייב אחד הטוה את הצמר או את הפשתן או את השער או את הנוצה או את הגידים וכן כל כיוצא בהם העושה את הלבד ה"ז תולדות טוה וחייב והוא שילכוד דבר שאיפשר לטוות ממנו חוט ארך ד"ט בעובי בינוני עכ"ל מיהו א"י מ"ש שיעור ד"ט וכ"כ גבי מלבן כמלא רוחב הסיט כפול שהוא ארך ד"ט ואיני מבין דתנן להדיא כמלא רוחב הסיט ואינו מזכיר ד"ט וליכא למימר דשיעורא דמתני' היינו ד"ט דהא דרב יוסף מחוי כפוף פירש"י כריוח שבין אצבע לאמה והיה משער שני פעמים ואינו מחזיק לכל היותר ב"ט ולחייא בר אבא נמי דמחוי פשוט דהיינו כרוחב שבין גודל לאצבע נמי לא הוי ד"ט ושמא הגאון מפרש רב יוסף מחוי [כפוף] דהיינו בריוח שבין גודל לאצבע ומשער ב"פ אבל כמדומה בעיני שזה מחזיק יותר מד"ט. וההיא דירושלמי דקאמר ההן דעבד חבלים חייב משום טוה לא משמע הכי שלהי המצניע בגמ' דידן דקאמר גודלת ופוקסת משום בונה ולא בעי למימר משום טוה:
113
קי״דוהמסיך. כ' הר"מ מיימון המסיך חייב והי' מלאכ' מאבות מלאכו' והשובט על החוטים שיתפרקו ויתקנם ה"ז תולדות מסיך. וכמה שיעורו משיתקן רוחב שתי אצבעות עכ"ל: ירושלמי. ההן דעבד זיר חייב משום טוה ההן דעבדן קושרן מנפן מחצלן חייב משום מסיך ההן דעבד קופין כד צפר לארך משו' מסיך לרחב משום אורג ההן דעבד (ערסמו) [ערסיין] לארך משום מסיך לרחב משום אורג ואין לי לפרש. כתב ה"ר משה מיימון דרך האורגים שמותחים החוטים מתחילה באורך היריעה וברחבה ושנים אוחזין זה מיכן וזה מיכן ואחד שובט בשבט על החוטים ומתקן אותם זה בצד זה עד שתעשה כולה שתי בלא ערב ומתיחת החוטין כדרך האורגים היא הנסכת המסכה וזה המותח נקרא מיסך וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס [הערב] בשתי נקרא אורג עכ"ל:
114
קי״הוהעושה שתי בתי נירין פרש"י שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר ותנן לקמן פ' האורג העושה שתי בתי נירים בנירים ובקירוס בנפה ובכברה ובסל חייב ואמרי' בגמ' מאי נירין אמר אביי תרתי בבתי נירין וחדא בנירא פירש"י שני פעמים מרכיב כל חוט של שתי כבת נירא דהיינו שקורין פיצ"א וחדא בנירא ופעם שלישית מרכיב על חוט הניר שקורין ליצ"א המורכב על הקנה עכ"ל ובערוך בערך בת נירא כתב כדאזלא נירא תרי זימני סחור סחור נקיט חד זימנא חוט עבה שהולך ועובר על נירא ובערך נר כתב העושה שתי בתי נירים מכניס את חוטי השתי בנירים שיעלה זה וירד זה ויבוא הערב ויחזור השתי יעלה התחתון וירד העליון ויבוא הערב עכ"ל:
115
קי״והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטין. לקמן בפ' האורג מפרש הלכות האורג ולא שייך לכתוב מהם בפסק הלכה:
116
קי״זוהקושר. בגמרא מפרש מה קשירה היתה במשכן ושקיל וטרי עד דאמר רבא ואיתימא ר' אילעא שכן צדי חלזון קושרין ומתירין פירש"י שכל רשתות עשויות קשרים קשרים והן קשרי קיימין ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו ומתיר מיכן וקושר כאן ירושלמי מה קשירה היתה במשכן שהן קושרין את המיתרין ולא לשעה היתה א"ר יוסה מכיון שהיו חונין ונוסעין ע"פ הדיבור כמו שהוא לשעה כמדומה בעיני דט"ס הוא וכך יש להיות כמי שאינה לשעה כלומר הואיל ולא היה בדעתם להתיר עד שיאמר הקב"ה הרי היא שיבטלו שם לעולם. א"ר יוסי בר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא שם לעולם:
117
קי״חמתני' קושרת אשה מפתחי חלוקה וחוטי סבכה של פסיקייא ורצועו' מנעל וסנדל ונודות יין שמן וקדירה של בשר. ופי' רש"י במתני' במפתחי חלוק' כמו שיש לכומרי' כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרין של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין דכיון דכל יומא שרו ליה לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחילה ופריך בגמרא מפתחי חלוקה פשיטא ל"צ דאית לה תרי דישא מה"ד חדא מנייהו בטולי מבטל לה קמ"ל פירש"י תרי רישא היינו אותן לשונות הויין זו למעלה וזו למטה וזו מימין וזו משמאל ואם אינה מתרת אלא האחד (יש לה) [יכולה] לפושטה וללובשה בדוחק מה"ד חדא מנייהו בטולי מבטל לה ותהיה קשר של קיימא וכיון דלא ידע הי מנייהו תרוייהו ליתסרו קמ"ל: ותו פרכי' בגמרא חוטי סבכה ושל פסיקיא פשיטא לא צריכי דרווח מהו דתימא משלף שלפה ליה קמ"ל דאשה חסה על שערה ומשרא שריא ליה פירש רש"י פשיטא דהא כל יומא שריא ליה. דרווח לא דחקתו בראשה אלא קשרתו בריוח שיכולה לחלצה מראשה כשהיא קשורה מהו דתימא משלף שלפה ליה מראשה הכי והוה ליה קשר של קיימא. חסה על שערה שמא תצא בדוחק ותנתק שערה ודפסיקיא נמי איכא לשנויי הכי מהו דתימא מחתא ליה דרך רגליה ויוצאה קמ"ל דלא עבדא הכי משום צניעותא עכ"ל ופי' פסיקיא היינו אזור רחב וחוטין תלויין בראשו לקשרו בהן: אר"פ במה טומנין רב חסדא שרי לאהדורי (אמרא) [אודרא] לבי סדיא פי' התיר להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכו ומוקמי' לה בעתיקי אבל בחדתי אסור אפי' ביום טוב דהואיל שלא היו בתוכן מעולם אסור דהשתא קעביד ליה מנא ותניא בתוספתא פ' אלו קשרים ומייתי לה בירושלמי פ' אלו קשרים נשמטו רצועות מנעל וסנדל נוטל ומחזיר ובלבד שלא יקשור ומתוך כך היה מתיר ה"ר שמואל בר נטרונאי ז"ל להחזיר רצועות המקטורן ורצועות שורקוט וכובעים וכל כיוצא בהם ובלבד שלא יקשור קש"ק כדקתני בתוספתא וה"ר יואל בר יצחק מבו"ן הלוי זצ"ל היה אוסר להחזיר כדתנן פ' בתרא דכלאים התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים והשומטה בשבת חייב פי' רש"י תכיפה אחת תפירה א' שתחב המחט בבגד פעם אחת אינו חיבור לטומאה [ולטהרה] דאם נטמא זה לא נטמא זה ואם הזה ע"ז לא הזה ע"ז: ואין בה משום כלאים אם אחד של צמר ואחד של פשתן וחיברו בתכיפה אחת והשומטה בשבת פטור ולא הוי כקורע ע"מ לתפור שתי תפירות דחייב כדתנן פ' כלל גדול שני ראשיה לצד אחד כגון שתחב המחט והוציאו ושייר מן החוט וחזר והכניס ראש החוט השני ונמצאו שני רהאשים לצד האחד וקשרן כדאמרי' פ' כלל גדול גבי [התופר] שתי תפירות והא לא קיימא ארבב"ח אר"י והוא שקשרן הא למדת היכא שעשה שני ראשיה כאחד דחייב וכשמחזיר רצועות המקטורן הרי עושה שני ראשיה כאחד ואסור ולא דמי לרצועות מנעל וסנדל שאינו אלא כמו תכיפה אחת ואינו מחבר שני ראשיה כאחד דשרי. מיהו איני מבין דהא דקתני עשה שני ראשיה כאחד והשומטה בשבת חייב היינו כדפרישית בשני חתיכות הבגד אבל מקטורן שהוא כבר תפור וכולן חתיכה אחת אע"פ שבשמחזיר עושה שני ראשיה כאחד כדי להדק את שלפניו עם שלאחריו אין זה תיקון כלי וגם הואיל ואינו קושר קש"ק לא מסתבר לאסור וכן נראה למורי ה"ר אליעזר בן ה"ר יואל זכר צדיקים לברכה דכל דבר שאין בתכיפה אחת (ואומר) [ואינו] צריך להדק שני דברים ביחד אלא כגון שמכניס בבגד שני ראשים ומניהו לתלות כך לנוי הוה חיבור אפי' בתכיפה אחת וקשר כדאמרי' ר"פ התכלת דאצטריך למישרי כלאים דציצית ולישנא נמי הכי משמע דקתני בצד אחד כמין בכנף אחד אבל אם בא להדק שני דברים יחד כמו המקטורן שתיקונו בהכי שמה יועיל שיכניס שני ראשים בצד אחד אם לא יהדק שלפניו עם שלאחריו אפי' אם יכניס הרצועות בשני ראשי' לפניה ולאחרי' אינו חיבור כדאמר בכלל גדול והתופר שתי תפירות ופריך והא לא קיימא פי' שהרי שתי חתיכות בגד הם וכל אחד נמשך מחבירו ומשני כשקשרן פירוש אפי' בקשר שאינו של קיימ' דבדבר קל מעמיד התפירו' ואם קשרם קש"ק מיחייב שתים. ודווקא תופר שתי תפירות דהיינו בחדתי אבל נשמטו היינו עתיקי ושרי להחזירם וכדתניא מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין ואמר שאם לא כן אפי' כשלא נשמטו היאך מהדקין ומותחין הרצועה בשבת לקשור המקטורן הא אמרי' בס"פ כלל גדול אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. אלא ה"ט שתי תפירות שעיקר תקונו להתפר שלא יפרד עתה כשנפרד ומהדק לכתחילה ומכוין למתח החוט להתקיים כן. הו"ל בתופר מעיקרא וחייב שכל תפירה ענינה להיות כל שעה מהודקת מה שאין כן במקטורן ובמנעל שלנו שמהדק לפי שעה. הלכך נמי מותר לנשים למתוח החוט שבזרועותיהן ובציריהן שקורין בל"א פריזייר"ש ואפי' קושרת כי אינן קש"ק וכן למקטורן וכדתנן קושרת אשה מפתחי חלוקה וחוטי סבכה ושל פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל וכן אם נשמטו מותר להחזירם היינו עתיקי. אחר שכתבתי זה בפנים מצאתי בירושלמי פרק האורג ר' בא בר ירמיה בשם רב המותח צדדין בשבת חייב משום תופר נימר משום תופר ומשום קושר:
118
קי״טאיתמר התיר רצועות מנעל וסנדל תני הדא חייב חטאת ותניא אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחילה קשיא מנעל אמנעל קשיא סנדל אסנדל מנעל אמנעל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי פירש"י בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם. פטור אבל אסור בדרבנן. פירש"י כשקושרין אותו סביב רגליהן אין קושרין אותו בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור ונועלו כשהוא קשור ומיהו קש"ק לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו. מותר לכתחילה בדבני מחוזא פירש"י שהם רחבי לב ומקפידין על לבושיהן ונעליהן להיות מכוונין וקושרין אותו בדוחק וצריך להתירו ערבית. הא למדת דקשר שמתירין אותו בכל יום מותר לכתחילה אפי' מהדקו שפיר אבל אם מניחו ארבעה או חמשה ימים ומהדקו בדוחק פטור אבל אסור וכן מפרש רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מנעל של רבנן כורכין אותו בדוחק וקושרין בדוחק ואין חולצין מנעליהן מרגליהן כי אם בלילי שבתות לפי שלומדין בכל הלילות של חול ושוכבין מעט בלבושיהן הלכך פטור אבל אסור. וכתב ה"ר ברוך בר יצחק בספר התרומה ואסור לקשור שני ראשי האבנט ברצועות בתוך המכנסים בשבת כ"א בעניבה וטוב לעשות באבנט כמו שעושין לחגורות כעין בוק"לא בלע"ז ובלשון כנען זקיב"ה של ברזל או של מתכת. כתב ה"ר משה מיימון זצ"ל העניבה מותרת לפי שאינה מתחלפת בקשירה לפיכך החבל שנפסק מקבץ שני קצותיו וכורך עלי' משיחה ועונב עניבה עכ"ל. ותניא חבל דלי שנפסק פי' באמצעיתו לא יהא קושרו אלא עונבו ר' יהודה אומר [כורך] עליו פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו ומפרש במסקנא משום דקסבר עניבה גופה קשירה היא. ופסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהלכה כרבנן דשרו עניבה אפי' לכתחילה ואע"ג דמשמע דהלכה כר' יהודה דתנן פ' המוצא תפילין מכניסן זוג זוג כו' בד"א בישינים אבל בחדשים פטור אבל אסור ותניא איזהו בחדשות כו' שאינן מקושרות ופריך סתמא דתלמודא וליענבינהו מיענב אר"ח זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין אביי אמר ר' יהודה היא דאמר עניבה קשירה היא ולעיל נמי תני ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות [ורבנן] דר"י שרו הכל. אלמא מתניתין אליבא דאביי ר"י הוא ואפ"ה אינו רק פטור אבל אסור ולא חייב חטאת דקצת הם מלבוש או תכשיט. אעפ"כ פסק רבינו יצחק כרבנן מדפריך דרך פשיטות וליענבינהו מיענב משמע דתלמוד ערוך הוא בפיו דעניבה לכתחילה מותרת בשבת הילכך אחרי שפסקו רבותינו דעניבה בשבת שריא א"כ רצועות מנעל וסנדל ומקטורן וכובעים כולם מותרים [לאחר] שנשמטו להחזיר בשבת וליענבינהו מיענבי וכן משמע:
119
ק״כמתני' קושרת אשה נודות יין ושמן. גמ' פשיטא ל"צ דאית לה תרי אוני פי' אזנים שכפולים לתוכו ובאחת מהן יכול להוציא היין מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטל ליה קמ"ל. קדירה של בשר כו' שלאכא מ"ד בטולי מבטל לה קמ"ל. מהו דתימא מבטל ליה לקשר שעל פיה ומוציא מה שבתוכו דרך שלאכא דר:
120
קכ״אמתני' ר' אב"י אומר קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא. גמ' פשיטא שהרי אין זה קש"ק. ל"צ דאית ליה תרי איסרי פירש"י שני חבלים קושר ברחב הפתח זה למעלה מזה ל"א שקשרה היום בשני צידי הפתח ולא היתה תלויה בו מאתמול מ"ד חד מנייהו בטולי מבטל לה כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא התחתון ויוציאנה בדוחק קמ"ל: א"ר אבא אר"ח בר אשי אמר רב מביא אדם חבל מתוך ביתו וקושרו בפרה ובאיבוס פי' קושר בפרה ראשו האחר וראשו השני באיבוס ולא חיישינן שמא כשיתיר הפרה לא יתיר אלא קשר שבראשה ויבטל החבל באיבוס שיהא מוכן לכך או יתיר אותו שבאיבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא האחד של קימא איתיבי' ר' אחא אריכא דהוא ר' אחא בר פפא לר' אבא חבל שבאבוס קושרו בפרה ושבפרה קושרו באיבוס ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשרנו בפרה ובאיבוס התם חבל דעלמ' פי' ולהכי חיישי' שמא יבטלנו לשם ויהא קשר של קיימא הכא חבל דגרדי פי' הא דאמר ר' אבא מביא אדם חבל מתוך ביתו ההיא בחבל דגרדי דליכא למיחש דילמא יבטלנו התם ובידוע דלא אתי לידי קשר של קיימא:
121
קכ״בוהמתיר. אב מלאכה זו למדנו מצדי חלזון כדפרי' לעיל: אמרי' פ' במה טומנין מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין פירש"י שדרך הכובסין לקושרו ויש שרוצים לדקדק מיכן אבל אם הי' תפור בפי בית הצואר או כמו שמדבקין הרצענין זוג של מנעל אסור לנתקו זה מזה שלא מצינו חילוק בין תפירה של קיימא לשאינה של קיימא כמו שמצינו בקשרים אבל ה"ר יוסף פי' שדרך דתופרים לתפור מעט סמוך לבית הצואר קודם שיתפרו כל הבגד כולו כדי להתיישב התפירה בטוב ואינו עשוי להתקיים הלכך הוי מותר לקורעו ולדבריו זוג של מנעלי' שתפרו הרצענים מותר נמי לקורעו וכן דעת הרב ר' יואל בר יצחק מבון הלוי זצ"ל להיתרא ומפרש כמו ה"ר יוסף דמיירי כגון שהי' תפור ומביא ראי' [דלשון] מתירין שייך נמי בתפירה כההוא דפ' במה טומנין דאמר התם הבגד שהוא תפור בכלאים חיבור עד שיתחיל להתיר ונראה לו להתיר משום דלאו להתקיים עביד לה מעיקרא כדפרישי' ולא דמי לכל הני דאילו קשרים גבי רצועות אושכפי וכ"כ ה"ר יואל שמצא כתוב בשם ר' שמואל בן ר' מאיר זכר צדיקים לברכה דמתיר להתיר ולקרוע בית הצואר כשתפור מעט שקורין אשפוצטי"ר שחברו האומן ועוד מדמה אותו למגופת חבית דאינו חיבור משום דאינו עתיר להתקיים שלהנטל עומדת: ס"פ תולין תני חדא שומטין מנעל מע"ג האימוס בשבת ותניא אידך אין שומטין ל"ק הא ד"א הא רבנן דתניא מנעל שע"ג האימוס ר"א מטהר וחכמים מטמאים פי' ר"א דמטהר אלמא לאו כלי הוא ובשבת נמי אסור לטלטלו ולרבנן דמטמאין אלמא האי אימוס כלי הוא ומקבל טומאה ובשבת מותר לטלטלו והלכה כרבנן דשומטין המנעל מע"ג האימוס בשבת אע"פ שאינו רפוי דא"א אז לשומטו אלא א"כ מטלטל האימוס דהא קיי"ל כרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר פי' אימוס הוא דפוס של מנעל מה שקורין בלשון כנען קופיט"ו וזאת הטענה לא שייכא במלאכה דמתיר אלא אגב שכתבתי מזוג של מנעל שחברו הרצען כתבתי זאת דדמיא לה: פ' חבית גמ' שובר אדם את החבית תני חדא חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר מפקיע וחותך ותניא אידך מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך פירש"י חותלות כלי של כפות תמרים ועשויין כמין סלים מתיר את הכסוי קשור בחבל. אבל לא מפקיע סותר שרשרות החבל בכלי ולא חותך דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו וסכין אינו עשוי לכך ואמר ל"ק הא רבנן דשרו והא רבי נחמיה דאסיר אבל בהא מודו כולי עלמא דמותר להתיר ונראה דמותר גם להפקיע ולחתוך דהא קיי"ל אין סתירה בכלים וקיי"ל נמי כרבא דבר שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך ונוטל ואוכל:
122
קכ״גוהתופר שתי תפירו'. קצת מענין תפירה כתבתי במלאכה דהקושר:
123
קכ״דוהקורע על מנת לתפור שתי תפירו'. ירושלמי פ' כלל גדול ר' זעירא בשם רב הונא באו כליו מבית האומן לובשו [ואם] יתקרע יתקרע ר' זעירא בשם רב הונא נתכסו בגדיו בקוצים ה"י מפשרן במקום [צנוע] ובלבד שלא יקרע:
124
קכ״ההצד צבי פירש"י הצד את הצבי וכל מלאכת עורו נוהגת [במשכן] בתחשים ובעורותיהם תנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת פי' משום צידה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה הרי אצידה לכ"ע מחייב ואפציעה פליגי ואנטילת נשמה כ"ע לא מחייב ובירושלמי איכא איפכא דאמרי' התם הצד צבי השוחטו הצד חלזון ופצעו אית תניי תני חייב שתים אית תניי תני אחת מן דמר שתים אחת משום צד אחת משום נטילת נשמה ומן דמר א' היידא היא משום נטילת נשמה ולית ליה צידה ואתייה כיי דמר ר' ליעזר בר' יוסה ר' אבהו ורשב"ל בשם ר' (שמעון) [מאיר] כמין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה פי' לא הי' צריך לצוד. אבל תימה דאמאי לא יליף צידה מאלים מאדמים הרי לפי הירושלמי אצידה פליגי ואנטילת נשמה לכ"ע מחייב ואפציעה לכ"ע לא מחייב וצידת פרעוש כתבנו בהלכות ערב שבת גבי לא יפלה את כליו:
125
קכ״והשוחטו והמפשיטו גמ' שוחט משום מאי מיחייב פירש"י שחיטה במלאכת המשכן [היכא] ומאי עבידתי' אי מעורות אלים מאדמים למ"ל בהו שחיטה בחניקה נמי סגי רב אמר משום צובע [ומסיק אף משום צובע] דהא מתני' קתני צובע אלא עיקר חיובו משום ננ"ש דוקא. ירושלמי השוחטו והמפשיטו רשב"ל אמר לית בו שחיטה דשחיטה תולדת אבידה הוא ולמה תניתה עמהון אלא בגין דתנינן סדר סעודה תניתה עמהון ואיני יודע מהו תולדת אבידה אם טעות סופר או פירוש משום נטילת נשמה:
126
קכ״זהמולחו והמעבדו היינו מולח והיינו מעבד ר"י ורשב"ל דאמרי תרוייהו אפיק חדא מינייהו ועייל שירטוט פי' האי מעבדו היינו משום שירטוט הוא מיחייב והכי אמרינן בירושלמי מה עיבוד היתה במשכן שהיו משרטטין בעורות מהו משרטטין לון מסרגלין לון ופירש"י כשהוא בא לחותכו משרטטו תחילה בפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר את החיתוך ואח"כ מעביר הסכין דרך השירטוט ותנן לקמן בהבונה המסרט על בשרו ר"א מחייב חטאת וחכמים פוטרים אבל לכתחילה כ"ע אסור ופירש"י המסרט במכתב או בסיקרא ואמרי' בירושלמי בהבונה הקורע על העור כתבנית כתב פטור הרושם על העור כתבנית כתב חייב הלכך נ"ב כשאדם מעיין הלכה בשבת ובא אל לבו שום חידוש שצריך לשאול שאסור לו לרשום בצפורן על הגליון לזכר שלא ישכח מידי דהוה אמסרט על בשרו דאסור לכ"ע ור' יוסי נמי דנמוקו עמו (אשר) [אוסר] רושם בעלמא: אמר רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד רבא אמר אין עיבוד באוכלין מיהו מדרבנן מודה רבא דאסור כדאמרי' פ"ק דביצה רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא. דאפי' ביו"ט לא התירו כי אם ע"י הערמה אף ע"פ שהותרו מלאכת שבת ביו"ט לצורך אוכל נפש ולקמן פ' ח' שרצים תני ר' יהודה בר חביב' אין מולחין צנון וביצה בשבת רב חזקי' משמי' דאביי אמר צנון אסור וביצה מותרת אר"נ מריש הוה מלחנא פוגלא אמינא אפסודי קא מפסידנא ליה דאמר שמואל פוגלא חורפא מעלי כיון דשמענא להא דכי אתא עולא אמר במערבא מלחי בשורי בשורי פי' בחול ממלחנא לא מלחנא טבולי ודאי מטבילנא והכי הלכתא דאסור למלוח צנון בשבת אלא מטבל במלח ואוכל וכן מותר לתחוב הצנון בתוך המלח ולהניחו שעה קטנה כדאמ' בכלל גדול בירוש' ד' זעירא בשם רב הונא צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהה:
127
קכ״חוהמוחקו ירוש' מה מחיקה היתה במשכן זעיר' בר הונה בשם ר' חנינא שהיו כופין את העורות ע"ג העמוד אבל רש"י פי' ממחקו מגרר שערו אר"ח בר אבא ג' דברי' סח לי ר' (יוסי) [אסי] משמי' דר' יהושע בן לוי וחדא מנייהו הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק פירש"י תחבושת על המכה הלכך (משפירשה) [מי שפירשה] לו רטיה בשבת כשמחזירה יזהר שלא ימרח דהכי מוכח בהמוצא תפילין בעירובין דרטיה שפירשה מע"ג המכה מחזירין אותה אפי' במדינה גבי עובדא דמר בר רב אשי. ס"פ המוציא אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול פר"ח דהיינו שאסור להחליקו כדי לקנח בו דחייב משום ממחק וכן עיקר [דלא] כפירש"י:
128
קכ״טוהמחתכו פירש"י מחתכו ומקצעו לרצועות וסנדלים. כתב ה"ר משה מיימון כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים לחים והוצים וכיוצא בהן מותר [לקטוף אותם בשבת מפני שאין בהן תיקון כלים ומותר] לקטום עצי בשמים להריח בהם ואע"פ שהן קשין ויבישין ומפשח מהם כל מה (שיפשח) [שירצה] (בו עץ) [בין שפשח] עץ גדול בין שפשח עץ קטן עכ"ל וכדבריו מוכיח בפ' המביא כדי יין הלכך מותר ליקח תבן שלפניו לקטום אותו לחצות בו שיניו הואיל וראוי למאכל בהמה כדפרי' לעיל באב מלאכה דהטוחן:
129
ק״לוהכותב שתי אותיות. ותנן לקמן בהבונה הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משתי שמות בין משני סימניות בכל לשון חייב פירש"י כל כתב וגופו של כל אומה ואומ'. וה"ר יואל בר יצחק הלוי מבון פי' שכת' כומרים או שאר כתבים לבד מאשורית ויונית אם כתבו ישראל בשבת פטור מן התורה דאינה כתיבה ואינה חשובה (מלא) [מלאכה] דגרסי' בירושלמי מהו בכל לשון אלף אלפא ביתא ביטא והוא לשון יונית ומשמע או בגופן שלנו או בגופו יונית והיינו דאמר כותבין עליו אונו ואפי' בשבת וכן אומר לעכו"ם ועושה בגופו שלהם שאין בו אלא שבות דרבנן דגזרו על גופי' שלהם אטו גופי' דידן שאסור אבל בגופו שלנו זהו שבות שיש בו מעשה דאורייתא. תנן בפ' הבונה כתב במשקין במי פירות באבק דרכים באבק סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור פירש"י כתב במשקין כגון מי תותים שמשחירין או במי פירות כל פירות באבק דרכים בטיט ל"א באבק דרכים באצבעו סרט כמו אותיות בעפר נגוב הלכך צריך אדם ליזהר שלא יכתוב במשקין ע"ג השלחן וגם שלא יסרוט באצבעו כמו אותיות בעפר נגוב: ירושלמי בפ' הבונה. כתב בדיו על עלי ירקות במשקין ובמי פירות על הלוח פטור עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר שאינו של קיימא ונראה דט"ס הוא וכך יש להיות על דבר שהו' של קיימא. עוד שם ירושלמי וכתב ולא השופך אר"ח בר בא אילן בני מדינחא ערימין סגין כד חד מנהון בעי משלחה מילה דמיסטירן לחבריה הוא כתב במי מילין וההוא דמקבל כתביה הוא שפיך דיו שאין בה עפץ והוא קולט מקום הכתב עשה כן בשבת מהו ר' יוחנן ורשב"ל תרויהון אמרין והוא שכתב דיו ע"ג דיו וסיקרא ע"ג סיקרא אבל אם כתב דיו ע"ג סיקרא וסיקרא ע"ג דיו חייב ר' יצחק בר משרשיא בשם רבנן דתמן חייב שתים משום כותב ומשום מוחק:
130
קל״אוהמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. פירש"י כותב ומוחק לקמן מפרש למאי איבעו למשכן שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזו [ואות בזו] ומוחק פעמים שטעה. ירושלמי יש שהוא כותב נקודה אחת מלמעלה וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק ויש שהוא מוחק נקודה אחת מלמעלה וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק היך עבידה (ביה) היה דלת ועשהו ריש. ריש ועשהו דלת חייב משום כותב ומשום מוחק:
131
קל״בהבונה לקמן בפ' הבונה כמה יבנה ויהא חייב כל שהו והתם מפרש בגמ' כל שהו למאי חזי. ירושלמי פ' כלל גדול מה בנין היה במשכן שהיו נותנין קרשים ע"ג אדנים ולא לשעה היתה א"ר יוסה מכיון שהיו חונין ונוסעין ע"פ הדיבור כמי שהוא לעולם הדה אמרה בנין לשעה בנין הדה אמרה בנין ע"ג כלים בנין הדה אמרה אפי' מן הצד הדה אמרה אפי' נתון ע"ג דבר אחר הדא אמרה בנין אדנים בקרקע בנין הא תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט [המביא את הטיט] חייב ר' יוסי אומר שניהם חייבים סבר ר' יוסה אבנין בלא טיט בנין הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב. ריש פרק כל הכלים ת"ר דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין אבל אין מחזירין ושל לול של תרנגולים לא נוטלין ולא מחזירין ואמר בשלמא של [לול של] תרנגולין קסבר כיון דמחברא בארעא יש בנין בקרקע ויש סתירה בקרקע אלא של שידה תיבה ומגדל מאי קסבר כו' עד אלא אמר רבא קסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים פי' אין בנין ולכך נוטלין כלומר מסלקין מציר שלהן ומיהו אין מחזירין דרבנן גזרו שמא יתקע בחזקה בסיכין ויתדות והו"ל גמר מלאכ' וחייב משום מכה כפטיש הלכך הלכה כרבא דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים הלכך כל כלי העשוי להתפרק ואינו עשוי לתקוע בכח נוטלין ומחזירין דמ"ד אין בנין בכלים אין נמי סתירה בכלים אבל היכא שהוא עשוי לתקוע בכח נוטלין אבל לא מחזירין גזירה שמא יתקע בכח ויתחייב חטאת משום מכה בפטיש וביום טוב אפי' להחזיר שרי ולא גזרינן שמא יתקע כגון (הוא) הדבר שהוא צרבי רבים ושייך בו שמחת יו"ט כדתנן פ"ק דביצה בש"א אין מסלקין את התריסין ביו"ט פי' דלתות פתחיהם של חניות וב"ה מתירין ואמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן וחדא מנייהו סילוק תריסי חניות ופרכי' סילוק תריסי חניות תנינא וב"ה מתידין אי מהתם משום דאין בנין בבלים ואין סתירה בכלים ואפי' דבתים נמי קמ"ל התירו סופן משום תחלתן דחניות אין דבתים לא פי' בנין וסתירה לא שייך בהו בכלים לאיחיובי בסילוק וחזרה דהא דתנן הבונה כל שהוא בבתים תנן והלכך ב"ה אפי' בתיבות הבית שרי לסלק דלתותיהן ולהחזיר ואע"ג דלאו לשמחת יו"ט קמ"ל עולא דאע"ג דאין בנין וסתירה בכלים קאסרי ליה ב"ה מדרבנן שמא יתקע אי לאו משום תחילתן דחניות שהן צרכי רבים אין אבל תריסי כלי הבית לא והיינו דתניא סוף פרק כירה מלבנות המיטה וכרעי המיטה ולווחין של כרכיכם לא יחזיר ואם החזיר פטור ולא יתקע ואם תקע חייב חטאת רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה רפוי מותר ופי' רש"י מלבנות המיטה כעין רגלים קטנים ויש להם בית קיבול ומכניס לתוכן ראשי כרעי המיטה שלא ירקבו בארץ עכ"ל כי אלו הרגלים אין דרכם להיות קבועים בחוזק הלכך פטור אבל אסו' כי פעמים שתוקעין אותו כמו קנה של סיידין וקרן פשוטה דפי' רש"י דמכניסן בריוח ודרכן לפורקן תמיד ופטור אבל קרן עגולה שצריך לתוקעה בנקבים בחוזק יד הויא מלאבה וחייב חטאת הלכך האי סכין שנפלה ברזלא חוץ לקתא אסור לאהדורה בשבת' אפי' אינו מהדקה ומחזיקה לגמרי הואיל שדרכה של סכין להדקה ולהחזיקה בקביעות אפי' היכא שהחזירה ולא החזיקה והדקה הוי פטור אבל אסור אבל דבר שאין דרך לקובעו בחוזק אלא רפוי הוא ודרך לפורקו תמיד כמו מיטה של טרסיים ומיטה גלילתא ההוא לכתחילה שריא לאהדורה ביו"ט וה"ה בשבת דהלכה כרשב"ג דאמ' אם היה רפוי מותר לכתחילה כדמוכח סוגיא דס"פ כירה דאמר התם לוי בר שמואל אשכחינהו לר' אבא ולרב הונא בר חייא דהוי קיימי אפיתחא דבי רב יהודה אמר להו מהו להחזיר המטה של טרסיים בשבת א"ל שפיד דמי ומוקמינן לה כרשב"ג דאמ' אם היה רפוי מותר ותו אמרי' התם בי רב חמא הואי ליה ההוא מיטה גלילתא דהוו מהדרי ליה ביומא טבא א"ל ההוא מרבנן לרבא מאי דעתיך בנין מן הצד הוא נהי דאיסור' דאוריית' ליכא איסור' דרבנן מיהא איכא א"ל אנא כרשב"ג [ס"ל] דכל היכא שהוא רפוי מותר לכתחילה ואמרינן בירושלמי ר"פ הבונה רב המנונא הורי לריש גלותא להתיר שלחן של פרקים בשבת אמרין הונא בר חייא הוה עמיה שמע ר' יהודה ואמר מאן דהורי ליה לא יליף ולא שמש א"ר שמי מאן דהורי ליה כרשב"ג הורי ליה דתני לווחין שבספינה שבעריסה ושבנקליטי המטה ורגל השלחן ויד הסכין שפירשו ה"ז לא יחזיר ואם החזיר ה"ז פטור ואם תקע ה"ז חייב רשב"ג אומר אם היו רפין נוטל ומחזיר. אבל הדלת שנפלה מפתח הבית ודאי אסור להחזירה וכתב ה"ר משה מיימון זצ"ל ואין מחזירין מנורה של חוליות ולא כסא המפוצל ולא שלחן המפוצל וכיוצא בהן מפני שנראה (בשנה) [כבונה] ואם החזיר [פטור] שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ואם הי' רפוי מותר להחזירן עכ"ל:
132
קל״גמתני' ס"פ המצניע וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר"א מחייב חטאת וחכמי' אוסרים משום שבות. פירש"י וכן הגודלת שערה וכן הכוחלת עיניה. וא"ר אבהו לדידי מפרשי לי מיניה דר' יוסי בר חנינא כוחלת משום צובעת וכן [גודלת] ופוקסת משום בונה וכי דרך בנין בכך אין כדדרש ר"ש בן מנסיא ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד וכו' לכאורה משמע דהלכה כר' אליעזר דמסייעי ליה תנאי וקראי מיהו אפי' אין הלכה כר"א מדרבנן אסור לכ"ע לגדל שערה בשבת והואיל ואסור לגדל אסור נמי לסתור שערה היכא שגדלה אותם דמדיש בנין בגידול שער איכא בי' נמי סתירה כדאמרי' ר"פ כל הכלים גבי דלת שידה תיבה ומגדל אי יש בנין יש סתירה. מעתה צריך לפרש כגון אשה שנזדמנה לה טבילה של מצוה בשבת וביו"ט דקיי"ל דטבילה בזמנה [מצוה] כפר"ח ודלא בפר"ת כדפרי' בהלכות נדה א"כ כשרוצה לטבול אינה יכולה לסתור שערה דכשם שיש בנין בשערה כך יש בו סתירה ובשלמא היכא שגדלה שערותיה בלא רצועות שטובלת בלא סתירה דשער ע"ג שער לא חייץ כדתנן במסכת מקואות ומייתי לה ר"פ במה אשה אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שבראשי הבנות ר"י אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באים בהם ופירש"י דלא מיהדקו על בשרו ואמר רב יהודה אמר שמואל מודים חכמים לר' יהודה כחוטי שער וכן אר"נ אמר שמואל ותניא נמי הכי ואר"נ בר יצחק מתני' נמי דיקא דבשיער לא פליגי אלמא לכ"ע שער ע"ג שער אינו חוצץ הלכך היכא שגדלה שערותיה בלא רצועות ה"נ שטובלת כך ואינה סותרת אותם א"נ היכא שגדלה אותם ברצועות ארוגות דבהא נמי אינה סותרת אלא טובלת כך דכל שהוא אריג לא גזרו ביה רבנן בההיא דר"פ במה אשה דבעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי ופירש"י שרשרות של חוטין חלולות ועגולות מהו לקלוע בהם שערה ולצאת בשבת דאינה יכולה למתחן ולהדקן על השער בחוזק והמים נכנסין בהן ומיבעיא לי' מי הויא חציצה ולא תצא בהם בשבת משום [גזירת] טבילת מצוה או לא הויא חציצה א"ל אריג קאמרת כל שהוא אריג לא גזרו פירש"י לא גזרו לצאת בו בשבת דלענין חציצה לא חייץ דלא מצי לאהדוקה שפיר והכי מסקנא דמילתא התם. וכתב ה"ר אליעזר בר יצחק מבה"ם בתוספותיו שפי' לפני ר"ת מיכן נראה להתיר איפלט של בגד אריג מה שקורין בל"א הרשטו"ר שקולעות בו הנשים שערות ראשם אבל היכא שגדלה שערותיה ברצועות שאינם ארוגות דמהדקי וחייצי כדתנן ולא ברצועות שבראשה ותנן נמי אילו חוצצין באדם ורצועות שבראשי הבנות ונזדמנה לה טבילה של מצוה אם הלכה כר"א הא ודאי אינה סותרת ואינה טובלת אבל אם הלכה כרבנן צריך לדקדק [שמא] במקום מצוה לא גזור רבנן או שמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והעמידו דבריהם אפי' במקום טבילת מצוה וכ"כ ה"ר ברוך בר יצחק בסה"ת שאסור לה להתיר קלעות שערותיה גם כתב דחוטי שער לא מיהדקי על השערות ולא חייצי. וכתב הר"מ מיימון יוצאה אשה בחוטי שער הקשורים לה על ראשה מפני שהמים באים בהם ואין חוצצין ואינה חולצתן אם אירע [לה] בהם טבילה שנגזור שמא תביאם ברה"ר בין שהיו החוטים שלה בין של חבירתה בין של בהמה ולא תצא [הזקנה] בשל ילדה ששבח הם לה שמא תחלוץ ותביאם לחברותיה אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה וכל שהוא אריג יוצאה בו על ראשה עכ"ל:
133
קל״דמתני' וכן הפוקסת פירש"י יש מרבותי אומרי' מתקנת שערה במסרק ובידיה ויש שמפרשים טחה כמין בצק על פניה וכשנוטלתו מאדים הבשר עכ"ל. ורפ"ק הכתובות תניא אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת פירש"י פוקסת מעברת שרק על פניה וקשיא לזה הפי' דבגמ' תניא רשב"א אומר גודלת ופוקסת וכוחלת לעצמה פטורה ולחבירתה חייבת וכן הי' רשב"א אומר משום ר"א אשה לא תעביר שרק על פניה אלמא דפוקסת לאו היינו מעברת שרק על פניה. ובפרק ב' דכתובות כי אתא רב דימי אמר [הכי] משרו קמי כלה במערבא לא כחל ולא פרכוס ופירש"י פירכוס קליעת שער וקשה נמי לזה הפי' דתנן וכן הגודלת וכן הפוקס'. אבל איני יודע מאין לנו דפירכוס היינו פוקסת. ומה שפי' נמי במתני' בשם רבותיו דפוקסת היינו שמתקנת שערה במסרק קצת קשה דהו"ל למתני סורקת כדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. ובערך פקס פי' פוקסת מחלקת שערה לכאן ולכאן כמדומה בעיני דהיינו מה שקורין בל' כנען פוט"ץ ויהי' פי' פוקסת כההיא דפ' מי שהחשיך איזו היא המראה מרביצה ופוקס את פיה כך פי' בערוך הלכך צריכה אשה ליזהר שאם טחה פניה בבצק שלא תעבירנו מעל פניה בשבת וגם שלא תתקן שערותיה אפי' בידיה ולא תחלקם לעשות פוטי"ץ ולהדי' משמע בפ' במה אשה דאסור לחלוק שערותיה כדפרישית בההיא ולא במחט שאינה נקובה וגם שלא תעביר שרק על פניה:
134
קל״הת"ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת והמכבד והמרביץ והרודה חלת דבש בשוגג בשבת חייב חטאת מזיד ביו"ט לוקה מ' דברי ר"א וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות ואוקימנא דחולב חייב משום [מפרק מחבץ חייב משום] בורר מגבן חייב משום [בונה]. המכבד והמרבץ. תנא אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת פירש"י אשת ת"ח [או בת ת"ח] ששמעה מאביה. מרבצת ביתה רוחצת קיתונות בזוית זו וכוסות בזוית זו. והאידנא דסביר' לן כר' שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר שרי אפי' לכתחילה פירש"י כר"ש דאמר דשא"מ מותר והמרביץ אין מתכוין (להרביץ) [להדביק] עפר בגומ' ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק עכ"ל ואית לן למימר דאין זה פסיק רישי' ואפשר שלא ידבק עפר בגומא. מיכן מתירין לכבד ולרבץ הבית בשבת ויו"ט שאומרים שהלכה כר"ש כדפסיק הכא וכ"פ בה"ג להתירא. ואינו נראה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל אלא נראה לו לפסוק דכיבוד אסור בשבת ויו"ט והא דפסיק הבא להתירא היינו בריבוץ דוקא אבל בכיבוד הוי פ"ר ולא ימות ואסור ותו מפני שהוא מזיז עפר ממקומו כשהוא מכבד כדתנן פ' בידה ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים וא"ר יוסף גזירה שמא יזיז עפר ממקומו. מיהו אינה ראיה שכשאדם מכבד את הבית אינו מכבד אלא עפר תיחוח ובעפר תיחוח ליכא למיחש שמא יזיז כדפרש"י התם שמא יזיז עפר ממקומו שמא לא יהא שם חול עקור ככל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר [גומא] והוי תולדה דחורש אבל בעפר תיחוח תוחב בעמק דליכא למיחש למזיז. אלא יש להביא ראי' מההוא דפ' כל הכלים דא"ר אבא ארחב"א א"ר מכבדות של מילת' מותר לטלטלינהו אבל של תמרה לא רא"א אף של תמרה ואוקימנא במחמה לצל ואימא וכן אר"א. פירש"י מכבדות שמכבדין בהם השלחן. של מילת. של בגדים לכבד שלחן מותר לטלטלו דמלאכתו להיתר. של תמרה. כעין שלנו לכבד את הבית דאסור משום אשוויי גומות דמודה ר"ש בפ"ר עכ"ל הא למדת שאסור לכבד את הבית בשבת משום אשוויי גומות אפי' לר"ש ותנן פ"ב דביצה אף הוא אמר שלשה דברים להקל מכבדין בין המיטות ומניחין את המוגמר ביו"ט ועושין גדי מקולס בלילי פסחי' ופירש"י מכבדין בין המטות. בין המסיבה שאוכלים שם שהיו מסובין ואוכלין ע"ג המטות. וחכמיס אוסרים בשלשתן בכיבוד משום אשוויי גומות. הא למדת דאסרי כיבוד אפי' ביום טוב וכ"ש בשבת ולא מסתבר לאוקומי רבנן כר' יהודה דלא כהלכתא ובגמר' מוכח דבשבת אסור לכ"ע לכבד דתניא התם אין מכבדין בין המטות ביו"ט אלא מכבדין מעי"ט ומביאין סדינין ופורסין עליהם למחר כשאורחין נכנסין מסלקין את הסדינין ונמצא הבית מאליו מתכבד אמרו לו [א"כ] אף בשבת מותר לעשות כן מכלל דאפי' מאן דשרי ביו"ט מודה בשבת דאסור. ותנן פ' תולין גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי כו' וחכמים אוסרים ואוקימנא בגמרא דחכמים אתרווייהו פליגי ואר"ח מחלוקת באיבוס של כלי אבל בשל קרקע ד"ה אסור דאיכא למיחש לאשוויי גומות ופריך נמי סתמא דתלמודא ואיבוס של קרקע מי איכא מאן דשרי והא קמשווי גומות אלמא דכיבוד הבית אסור משום אשוויי גומות. הלכך אתבריר לן דאסור לכבד את הבית בשבת ויו"ט ומותר לרבץ. וההיא דרבא תוספאה אשכחיה לרבינא דהוה קא מצטער מהבלא וא"ל מר קשישא בריה דרבינא אשכחיה לרב אשי דהוה קא מצטער מהבלא א"ל לא סבר לה מר להא דתניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מליאה מים ורוחץ פניו בזוית זה וידיו ורגליו בזוית זה ונמצא הבית מתרבץ מאיליו א"ל לאו אדעתאי פירש"י לא הייתי זכור ורבותי פירשו לא סבירא לי עכ"ל אית לן לפרש בלשון ראשון כדי שיבוא פסק של סתם התלמוד כרבינא ורב אשי. הלכך ההיא דשלהי פ' המוצא תפילין בעירובין דאר"י אמר שמואל נשים משחקות בתפוחים אסור דהיינו שמגלגלין אותו במקום מדרון כענין שמגלגלין ביצים בפסח במקום מדרון [ואוקימנא משום דדילמא אתי לאשוויי גומות] לא תימא דמשום אשוויי גומות דהיינו שמשוה גומא ממש בידים אלא מפני שמכבדין את מקום מדרון ומודה ר"ש בפס"ר. ויש מיכן ללמוד שאסור לגלגל ביצים ביו"ט במקום מדרון ומיהו צריך דקדוק אם מותר לכבד בשבת ויום טוב בית הרצוף באבנים דהא אין גומות ברצפה ולכאורה היה משמע לאיסו' כדאמרי' אמימר שרא זילחא במחוזא אמר טעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות הכא ליכא גומות פירש"י זילחא לרבץ את הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר משמע אבל כיבוד אסור אפי' ברצפה של אבנים ושמא משום דגזר אטו היכא דליכא רצפה מיהו אמימר הורה דלא כר' שמעון כדפרי'. וה"ר משה מיימון כתב נשים המשחקות באגוזים ושקדים וכיוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבואו להשוות הגומות ואסור לכבד הקרקע שמא ישוה גומות אא"כ היה רצוף באבנים ומותר לזלף מים ע"ג הקרקע ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך:
135
קל״ומתני' בפ' כל הכלים פקק החלון רא"א בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו פי' תלוי היינו שאינו נגרר בארץ שהחבל שהוא קשור בו אינו מגיע לארץ ואם לאו שאינו תלוי אלא נגרר בארץ אע"פ שהוא קשור אין פוקקין בו דחשיב ליה לר"א כשומטו מן הקרקע ובונה בו לכתחילה וחכ"א בין כך ובין כך פוקקין בו ואמרי' בגמ' מאי בין כך ובין כך וא"ר אבא בר כהנא בין קשור ובין שלא קשור והוא שמתוקן כלומר אפי' קשור לא צריך. והוא שמתוקן. מוכן מאתמול לכך ואוקימנא כי האי תנא דתניא קנה שהתקינו בעה"ב להיות פותח ונועל בו בזמן שהוא קשור ותלוי פותח ונועל בו אין קשור ותלוי אין פותח ונועל בו רשב"ג אומר מתוקן אף על פי שאינו קשור אר"י בר שילא אמר רב אסי א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג. הלכך הלכה למעשה פקק החלון דהיינו דף שפוקקין בו שכמו כן מתוקן ומזומן לכך לפקוק בו אע"פ שאינו קשור אלא שומטו ומניחו בקרן זוית אפ"ה פוקקין בו בשבת ויו"ט דמאחר שהוא מוכן לכך הרי יש עליו תורת כלי וכן נמי נגר היינו יתד שתוקעין בחור שבמפתן ונועלין בו דלת וכן בריח שסוגרין בו הדלת כל כי האי גוונא רק שהם מוכנים ומזומנים לכך נועלין וסוגרין בהם בשבת אף על פי שאינם קשורים אלא שומטם ומניחם בקרן זוית אע"פ שפירש"י דמשום שפותח ונועל בו אין זה תורת כלי אלא תורת בנין ובעינן שיהא תורת כלי עליו מחמת הכי שיהא ראוי לתשמיש אחר כגון גבי קנה שיהא ראוי להפוך בו זתים. אין זה נראה לר"ת דאם כן כלי גמור היא ומותר לטלטלו לצורך גופו ואפי' היה מלאכתו לאיסור אלא נראה לר"ת דה"פ והוא שיהא תורת כלי עליהם דהיינו שיחדם לכך מע"ש וכדפרישית וכן פירש רבינו יצחק אלפס הלכה כחכמים דהיינו כרשב"ג ואי משום האי דדרש ר' יצחק נפחא אפיתח' דבי ריש גלותא הלכ' כר"א הא אותבה ר' זירא מההיא דפ' מי שהחשיך דתנן ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגי' פותח טפח ומדבריהם [למדנו] שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת פי' שפוקקין את המאור בדבר שאינו תלוי וקשור ואע"פ דסתם לן נמי תנא כר"א בנגר הנגרר אפ"ה מעשה רב וכ"כ הר"מ מיימון פקק החלון בזמן שהוא מתכוין לכך אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקוק בו החלון עכ"ל ופ' כ"ו כתב ה"ר משה מיימון נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה ואינו קורה כשאר הקורות נועלין בו בשבת נגר שאין בראשו קלוסטרא אם היה קשור ותלוי בדלת נועלין בו וכן אם היה (נועל) [ניטל] ואיגורו עמו אבל אם היה איגודו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט כמו הקורה ומניחין אותו בזוית וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצים ה"ז אסור לנעול בו שאין עליו תורת כלי ואינו אגד ואין בו אגד להוכיח עליו עכ"ל. וא"י מה כ' בשלמא מנגר שיש בו גלוסטרא כתב כדין כדתנן פ' המוצא תפילין ר' יוסי אומר איסור היו נוהגין בו והתירו להן אבל בנגר הנגרר לא כתב יפה כדמוכחא כל הסוגיא דס"פ כל הכלים דנגר הנגרר ופקק החלון דין אחד יש להן דמייתי מזה ע"ז ופריך מזה ע"ז. וכבר פרישית דהלכה כרשב"ג גבי פקק חלון דבזמן שהוא מתוקן לכך אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי א"כ ה"ה דהלכה בנגר הנגרר דבזמן שהוא מתוקן ומיוחד לכך דלא בעינן קשור ואי משום ההיא דפ' המוצא תפילין דאר"י אמר שמואל הלכה כר"י שמואל במקום ר' יוחנן ליתא ואע"ג דאמר רבא התם והוא שקשור בדלת אליבא דשמואל [הוא דקאמר] אבל רבא גופיה כר' יוחנן סבר. מיהו כירושלמי מוכח דבעינן גבי נגר שיהא קשור דאמרינן בירושלמי ס"פ כל הכלים איזהו נגד הנגרר א"ר יוחנן קשור אע"פ שאינו תלוי אמר ר"י משכני חלפיי והראני נגר של בית ר' קשור אע"פ שאינו תלוי ר' יוסי בעא קומי ר' ירמיה היך עבדין עובדא א"ל מן מה דמר ר"י משכני חלפיי והראני נגר של [בית] ר' קשור אע"פ שאינו תלוי הדה אמרה כר' יודה עבדין עובדא עד שיהא קשור בדלת ר' יניי [חמוי] דר' אימי עד שיהא קשור בדלת עד שיהא בדבר שהוא יכול להעמידו נגרייה דר"א היה קטיר בגמי נשמט אסור נקמז ר' יעקב בר אחא בשם רבנן מדדיהו בראשי אצבעותיו ר' אבא בר בהנא רב חייא בר אשי בשם רב הלכה כר' יוסה ע"כ הירושלמי. מיהו כמדומה בעיני דפליג אתלמוד דידן דמוכח דנגר הנגרר ופקק החלון דין אחד יש לדם כדפדיש' ואית' נמי להאי ירושלמי פרק בתרא דעירובין גלוסטרא פי' בערוך [ערך קלסטרא] וי"מ קלוסטרא נגרא ששנינו כו' נגר שיש בו גלוסטרא והוא כמין יתד ובראש עגול כמין רימון וכשיש בפתח ב' דלתות עושין טבעת בדלת אחד וכן באחרת ומכניסין באותן טבעות היתר עכ"ל:
136
קל״זמתני' פקק החלון בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו וחכ"א בין כך ובין כך פוקקין בו. ארבב"ח אמר ר"י הכל מודים שאין עושין אהלי עראי בתחיל' ביו"ט ואצ"ל בשבת לא נחלקו אלא להוסיף שר"א אומר אין מוסיפין [בי"ט ואצ"ל בשבת וחכ"א מוסיפין] בשבת ואצ"ל ביו"ט. ותני' נמי הכי והכי המסקנא ופירש"י שאין עושין אהלי עראי לפרוס מחצלת על ד' מחיצות או על ד' קונדיסים להיות צל לאוהל ולהגן מן החמה ודוקא גג אבל מחיצה לאו אוהל הוא ושרי לפורסה לצניעות כדאמר בעירובין בעובדא דשמואל ופקק החלון דמתני' משום דבנין קבוע הוא ומחזי כמוסיף [על] הבנין. לא נחלקו אלא להוסיף כגון שהיתה מחצלת פרוסה עליה וכרוכה ונשאר בה אויר ולמחר פושטה דומיא דפקק דמוסיף בעלמא הוא עד כאן לשונו [פי'] דכי היכי דפליגי בתוספת בנין פקק הכי נמי פליגי בתוספת בנין [גג] הלכך לשיטת רש"י כל היכא שהוא בגג לא שנא משום צניעות או מפני הגשמים בכל ענין שיהיה רק שהוא עושה אוהל למעלה דומיא דגג הרי יש כאן משום [בנין] ואסור לכ"ע לעשות אפי' אוהל עראי לא נחלקו אלא היכא שבא להוסיף ולמעלה דווקא דומיא דגג שר"א אומר אין מוסיפין אפי' ביום טוב וחכ"א מוסיפין אפי' בשבת. והלכה כחכמים שמותר להוסיף על אוהל עראי אפי' בשבת וכ"ש ביו"ט וכ"כ ה"ר משה מיימון דמותר להוסיף על אוהל עראי בשבת אבל היכא שהוא בא לעשות מן הצד כעין מחיצה דומיא דפקק אם הוא מתכוין לבנין כגון להתיר בית או חצר לטלטול או לבנין הבית אם המחיצה נעשית מאתמול ונשאר בה אויר הרי זה מוסיף עליה אוהל עראי בשבת ויו"ט אבל כל המחיצה לא יעש' לכך ביו"ט וכ"ש שלא יעשה בשבת דכל כה"ג שייך אוהל בין מעין גג בין מעין אוהל וכ"כ ה"ר משה מיימון ומותר להוסיף על אהל עראי בשבת כיצד טלית שהיתה פרוסה על העמודים או על הכתלים והיתה פרוסה קודם השבת אם נשאר ממנה גג טפח מתוח ה"ז מותח את כולה בשבת עד שיעשה אוהל גדול עכ"ל. אבל אם בא לעשות מחיצה בשבת לצניעותא בעלמא או מפני החמה או מפני הגשמים ה"ז עושה כל המחיצה בשבת וכ"ש בי"ט ובלבד מחיצת עראי וראיה מההיא שהביא רש"י מפרק כל גגות דשמואל ורב הוו יתבי בההיא חצר נפל גודא דביני ביני א"ל שמואל נגידו לי גלימא אהדרינהו רב לאפיה אמר שמואל אי קא קפיד אבא קטרו ביה הימיניה ופריך והיכי עביד שמואל הכי והא הוא דאמר גבי כותל שבין שתי חצרות שנפל זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה ומשני שמואל דעבד לצניעותא בעלמא הוא דעבד. ובההיא שהביא ריב"א שגם הוא הולך בזו השיטה שאני מפרש וכן פירשה בפ"ק דסוכה והביא ראיה מפ' תולין דאמר רב משום ר' חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו דהיינו מפני שאינו עשוי כ"א להגן מפני החמה ורש"י פי' התם וילון מסך שכנגד הפתח מותר לנטותו שאין אוהל אלא כמי שעשוי כעין גג עכ"ל. וי"ל שכך הוא רוצה לומר שאין אוהל כשהוא עושה מפני החמה אלא כמי שעשוי כעין גג אבל לשם בנין כדפרי' לעיל מודה רש"י דאוהל הוי ולא שרי כ"א להוסיף עליו וכ"פ רש"י פ' בתרא דעירובין להדיא דהאי וילון לצניעותא הוא. דהתם נמי מייתי להא דאמר רב משום ר' חייא וההיא דפ"ק דסוכה דכי אתא רב דימי אמר פ"א שכחו ולא הביאו ס"ת מע"ש למחר פרסו סדינין על העמודים והביאו ס"ת וקראו בו בשבת ופריך והיכי עבדי הכי והא אין עושין אהלי עראי בתחילה בשבת והתם [כתב] רש"י דל"ג ליה מיהו יש לגרוס אותו דכל כה"ג גם רש"י יודה דאסור הואיל ובאו להתיר הבאת ס"ת בכך. ותדע דהא בפ' כיצד משתתפין בעירובין איתא להא דרב דימי ולא פירש רש"י התם דל"ג ליה. וההיא דפ' הישן דת"ר מעשה בר"א ששבת בסוכתו של ר' יוחנן בר' אילעי בקיסרי ואמרי לה בקסרין הגיע חמה לסוכתו כו' התם רצה לפרוס סדין למעלה על סכך דסוכה שהוא כעין גג וכן נמי ההיא דפ' המוצא תפילין בעירובין גבי הנהו דיכרי דהו"ל לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתא לקמיה דרב (הונא) א"ל זיל ברוך בודיא ושייר בה טפח למחר פרסיה עלייהו מוסיף על אהלי עראי הוא התם נמי אוהל כעין גג הוה וההיא דפ' מי שהוציאוהו גבי ההיא נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום כו' עד איתביה רנב"י לרבא נפל דופנה לא יעמיד בה אדם ובהמה וכלים לא יזקוף את המיטה לפרוס עליה סדין לפי שאין עושין אהלי עראי בתחילה ביו"ט ואצ"ל בשבת א"ל את אמרת לי מהא ואנא אמינא לך מהא עושה אדם את חבירו כו' קשיין אהדדי ושקיל וטרי עד דאמר ל"ק הא בדופן שלישית פי' הא דקתני לא יעמיד בדופן שלישית שאין סוכה ראויה בשתי דפנות והא דקתני עושה אדם בדופן רביעית אלמא דיש חילוק בין היכא שעושה רשות לעצמו כמו בדופן שלישי בין היכא שאינו עושה בדופן רביעית שבלא"ה חשובה סוכה ראויה. וזה הדרך נמי במחיצה היכא שעושה רשות לעצמו כגון שמתכוין לעשותו רה"י ולהתירו בטילטול ודאי שייך ביה אוהל אבל היכא שאינו מתכוין אלא לצניעות' או להגן מפני החמה או מפני הגשמי' או מפני הרוח ודאי עושה לכתחילה מחיצת עראי בשבת וב"ש ביו"ט הלכך בחג הסוכות מותר לתלות המפה על הכתלים וכנגד הפתח כדי להגן מפני הרוח שלא יכבה את הנרות אבל למעלה תחת הסכך ודאי אסור:
137
קל״חכבר פירשנו דהלכה כחכמי' דמותר להוסיף על אהלי עראי בשבת ויו"ט מיהו צריך לפרש כמה יהיה מן האוהל מערב שבת שמותר להוסיף עליו בשבת אמרי' בפ' המוצא תפילין בעירובין שלה ליה רמי בר יחזקאל לרב עמרם לימא לי מר מהני מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב אסי בכיפי דארבא א"ל הכי אמר רב אסי הני כיפי דארבא בזמן שיש טפח בהם א"נ אין בהם טפח ואין בין זה לזה שלשה למחר מביא מחצלת ופורס עליהם מוסיף על אהלי עראי הוא ושפיר דמי ופירש"י שיש בהם טפח דרוחב של מעגל טפח דבציר מטפח לא הוי אהל אבל רוחב טפח אקרי אוהל נמצא שם אוהל עליו מבעוד יום וכשהוא פורס הבגד עליו למחר אינו אלא מוסיף א"נ אין ברחבן טפח ואין בין זה לזה שלשה דאיכא למימר לבוד עכ"ל. והכי אמרינן התם בסמוך הנהו דיכרי דהוו ליה לר"ה דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתא [לקמיה] דרב (הונא) א"ל זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח כו' פירש"י ביממא בעו טולא מפני השרב ובליליא בעו אוירא מפני הבל הקיץ ובימים היו (פתוחי') [פורסי'] עליהם מחצלות ונוטלו בלילה אתא לקמיה דרב (הונא) מאי נעבד להו בשבתא. כרוך בודיא כשתסלק המחיצות מעליהם לפנות ערב של ע"ש אל תסלקנה כולה משם ושייר בה טפח פרוס דליהוי עליה שם אוהל ולמחר פושטה עליהן דהוי תוספת ושרי עכ"ל הא למדת דכל היכא שהיה מע"ש אוהל מתוח טפח שלמחר בשבת מותחו את כולו לתוספת אהל עראי ושרי:
138
קל״טמתני' ר"א אומר תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת וחכ"א אין תולין את המשמרת ביו"ט ואין נותנין לתלויה בשבת והלכה כחכמים דאמרינן בגמ' מנקיט אביי חומרא מתני' ותני הנוד והמשמר' כו' לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור פירש"י הנוד הוא עור של בהמה תפור ופיו רחב מאוד ויש לו שנצים ועוברי דרכים ממלאין אותו יין או חלב במקום שתוקעין שם אהליהם ללון ושוטחין אותו ופיו מונח מתוח ע"ג (היתדות ארבע) יתידו' והרוח עובר מתחתיו ומצטנן שלא יתקלקל היין והוא דומה לאוהל אחר שנמתח והמשמרת היינו כדתנן וחכ"א אין תולין אבל מיטה כסא טרסקל ועסלא מותר לנטותן לכתחילה פירש"י אבל מיטה שלנו המחוברת ועומדת אם היתה זקופה או מוטה על צידיה מותר לנטותה ליישבה על רגליה ואף על גב דהשתא עביד אהלא שרי דלא מידי עביד אלא ליישבה בעלמא כסא טרסקל כך שמו ובלע"ז פלדשטיל ועליונו של עור ומקפלין אותו כשמסלקין אותו וסומכין אותו לכותל וכשרוצה לישב עליו מטהו ויושב על ד' רגלים. ואם לא עשוי כמין כסא טרסקל אבל עור הפרוס עליו נקוב לבית הכסא מותר לנטותו לכתחילה דהא עביד וקאי עכ"ל. ולא דמו הני להנהו דפ' המביא כדי יין. דאמר ר"י האי מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור וכן ביעתא וכן פוריא וכן חביתא פי' מדורתא דרך בנין אסור כגון שנתן עצים בארץ ואחרים ע"ג אבל אם אחז העץ למעלה ונתן אחד תחתיו עד שמגיע לקרקע למטה כיון שאינה דרך בנין מותר וכן אם מבקש לצלות בצים בענין הזה הוא עושה אוחז העליונה ונותן אחרים תחתיה וכן פוריא אוחז את הקרשים ומניח את הרגלים וכן חביתא כדים של יין שמשימין שורות שורות אוחז העליונה ומניח אחרים תחתי' כל הני הת' בעי שנוי משו' דלא מינכרי מחיצתייהו הלכך השת' הוא דעבי' מחיצה אבל הני דשמעתין דמינכרי מחיצתן ועבידי וקיימי לית בהן משום אוהל ומותר לכתחילה הילכך אותו הברזל בעל שלש הרגלים שמעמידים עליו את הקדירה מותר ממ"נ להשים עליו קדירה ביו"ט אי אותם רגלים חשיבי כמחיצה הא עבידי וקיימי ושרי ואי לא חשיבי מחיצה כ"ש דשרי מיהו צריך ליתן טעם אמאי לא חשיב אוהל מה שהקדירה מאהלת על חלל אויר הברזל והתם בפ' המביא כדי יין קתני וכן קידרא ופירש"י זצ"ל קידרא שמושיבין על גב שתי חביות לא יקיפם תחילה ואח"כ יושיב אלא העליונה יתלה באויר ויאחזנה בידו ויסדר החביות תחתיה סביב עכ"ל הרי משמע כה"ג שייך אוהל. מיהו הא לא דמיא דהתם השת' הוא דקעביד מחיצות בחביות. מיהו כ"ז א"צ דאנן קיי"ל דאפילו הנהו דמס' ביצה דפ' המביא כדי יין שרו דהתם בההיא שמעתא בסמוך גבי הא דפסק התלמוד והלכתא יבישתא שרי פסק רש"י הך הלכתא אליבא דמאן דאית לי' מוקצה איקבע אבל אנן כר"ש סבירא לן בין במוקצה בין בדבר שאין מתכוין וכר"י במכשירי אוכל נפש וכלהו שרו בין חזרה בין סמיכ' קדרות והקפת חביות ומדורתא וקידרא וכל האמוראין שאסרו את אילו למעלה תלמידי דרב היו ורב הוה ס"ל כר"י במוקצה ואנו קיי"ל כר"ש עכ"ל ובתוספת ריב"א כתב דההיא דמדורתא רב יהודה אליבא דרבי יהודה קאמר דסבר דשא"מ אסור אבל אליבא דר"ש הוה שרו כלהו הני דהא לא מתכוין לאהלא הוא וכמו שאנו עושין מדורות אפילו לרב יהודא ליכא למיהב חילוק בין מלמעלה למטה דהא לא עבדינן להו כעין אוהל עכ"ל ומשום פ"ר ליכא למיסר לר' שמעון דהא לא ניחא ליה בההוא אהל ותו דאין כאן אהל גמור ואינה מלאכה ולא שייך בה פסיק רישיה:
139
ק״מפרק תולין אמר שמואל משום ר' חייא כיל' חתני' מותר לנטותה ומותר לפורקה פירש"י כילת חתנים לא דמיא לשאר כילות ששאר כילות פרוסו' ע"ג קינוף שהוא לארבע רגלי' ויש לה גג והוה אוהל ושל חתני' ע"ג נקליטין שאינן אלא שנים באמצעות המיטה וקנה נתון עליהם והבגד נתון עליו ונופל לכאן ולכאן ואין לה גג טפח הלכך לאו אוהל [הוא] אמר רב שישא בריה דרב אידי לא אמרן אלא שאין בגגה טפח [אבל יש בגגה טפח] אסיר וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין בה בפחות משלשה סמוך לגגה טפח פירוש שהיא הולכת ומתפשטת. ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח פי' שאין כל צד וצד נפשט למטה להתרחק טפח מכנגד אמציעותו דהיינו שאין ברחבו למטה טפחיים וכילת חתנים אינו עשויה לישן תחתיה. אבל יש בשיפועה טפח שיפועי אהלים באהלים דמו. ולא אמרן אלא דלא נחתא מפוריא טפח אבל נחתא מפוריא טפח אסירא פי' דההוא טפח הוי [קיר] לאוהל והמיטה נעשית לו גג כך פירש"י א"כ הפורס מפה על השלחן צריך ליזהר שלא תצא המפה למטה מן השלחן טפח משום דההיא טפח הוי קיר לאוהל והשלחן נעשה לו גג ולפי פסק רש"י שפי' לעיל הוה משמע דשרי דאין זה דומה לכילת חתנים דהתם ע"כ מתכוין הוא דאי אין מתכוין הוה שמואל שרי דהא כר"ש ס"ל בפ' מי שהחשיך ואפי' אינו מתכוין שמא שייך ביה פסיק רישיה אבל הכא גבי שלחן דבר שאין מתכוין הוא ושרי ובההיא דאין בשפועה טפח אתיא בגמגום ולא אאריך בה:
140
קמ״אפרק תולין א"ר שישא בריה דרב אידי האי סייאנא [שרי והא תני סייאנא] אסור ל"ק הא דאית ביה טפח פי' שהוא מתפשט להלן מראשו אסור משום אהלא והא דלית ביה טפח שרי ופרבי' אלא מעתה אפיק בגלימיה טפח פי' הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף והרחיקה להלן מראשו טפח ה"נ דמחייב אלא אמר רב פפא ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירש"י אלא טעמא לאו משום אוהל הוא אלא שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות הלכך מיהדק בראשיה שפיר דמי לא מיהדק אסור הלכך לפירושו כל הכובעים מותרים ע"י רצועה כמו שאנו הולכים ואפי' בלא רצועה אם הוא כובע עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין רוח יכול להפריחו מראשו בשבת מותר אפילו בלא רצועה ואפילו בולט לחוץ טפח וטפחיים ומאהיל ע"ג פניו ועל בגדיו מפני החמה ומפני הגשמים ואפ"ה שרי דאין משום אוהל בכה"ג. ובערך סיין כתב פי' סיינא כובע שמשימים בני אדם בראשיהם יוצא [כמין] פסל מן הראש כשיעור טפח הן חסר הן יתיר ומאהיל על הפנים שלא יבם השמש וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף בבגד חשוב הוא באוהל ואסיר עכ"ל רוצה לפרש הא דמיהדק היינו שהוא קשה ואינו נכפף מעין כובעים של יהודים המחודדים אסור משום אוהל כשהוא בולט א"כ [צריך] לפרש לפי פירושו כובעים של יהודים המחודדים אסורים וכן שאר כובעים שהם קשים ואינם נכפפים כבגד אסורים כשבולטין לחוץ לראש וכן משמע מל' ה"ר משה מיימון דכה"ג אסור שכתב כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהוא עושה צל על לבושו כמו אוהל מותר ללובשו ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל והיה מהודק [על ראשו] והיתה (שעה) [השפה] שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל הרי דגם הוא אוסר כשהוא קשה ביותר מיהו כבר נהגו בפי' רש"י ומותר לצאת בכל מיני כובעים ע"י רצועה כדפרישית ואמרי' בירושלמי פוק חזי מה עמא דבר ואפי' לקולא וה"ר ברוך בר יצחק כתב בסה"ת מותר להניח כובע של לבד בראשו ולצאת בו אפי' בשבת לרה"ר היכא שיש [בו] משיחה או רצועה שקושרו תחת צוארו דליכא למיחש שמא תפול וכן נוהגין בארץ לותו"ר ואשכנז לישא כובעיהן בראשיהן. ויש מפרשין הא דמיהדק כשהכובע קשה אסור היכא שבולט טפח משום אוהל הא דלא מיהדק אלא רך כמו בגד שרי דלא מקרי אוהל כמו אפיק בגלימיה טפח ועל פי' זה יקשה אלא לא קשיא דמשמע שחוזר בו מתירוצו ראשון ואמנם לפי' זה נמי מותרים בני אשכנז לישא כובעיהן בראשיהן בשבת לפי שכובע שלהן אינו בולט כעין אוהל אלא משפע והולך למטה ואותן שהם כענין זה מותרין לכל הפחות אם קושרין אותן תחת צואריהן ואם בולטין חוצה אסורין ואין מועיל קשיר' ולפירש"י כולן מותרין אם קשורין מתחת צואריהן. ואותו מצנפת שהוא מצמר כבש או עז או מחוטין טווין או פעמים היא מבגד וקורין אותה אלמוצ"א בלע"ז מותר ליתן בראשו כמו שרגילין העולם אפי' בלא קשירה תחת הצואר לפי שדבוקין היטב בראש ואינו נופל ברוח עכ"ל:
141
קמ״בפרק תולין אמר רבא האי פרונקא אפלגא דכובא שרי אכולא כובא אסור פירש"י בגד ששוטחין ע"ג גיגית של יין לכסותה אפלגא דכובא שרי דלא הוי אהלא עד כאן לשונו הלכך צריך אדם ליזהר כשמכניסין גיגית עם היין או שום משקה אחר שלא יכסה כל הכלי משום שהוא עושה אוהל עראי אבל עד חציו שרי או יותר מחציו ובלבד שלא יכסה את כולה מיהו קצת תימא דאפי' ברוחב טפח הוי אוהל כדאמר דהיכא שכסה טפח מע"ש שלמחר מכסה את הכל כדפרי' לעיל מיהו כל אילו אהלים לא אסירי כ"א מדרבנן והם אמרו והם אמרו:
142
קמ״גמתני' פ' חבית שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי פירש"י שובר אדם חבית מלאה גרוגרות או בסכין או בסייף לאכול הימנה גרוגרות דאין במקלקל שום איסור שבת. ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי לנוקבה יפה בפה נאה עכ"ל. א"ר אושעיא ל"ש אלא דרוסות אבל מפורדות לא ופרכי' ומפורדות לא מיתיבי רשב"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחין בשבת ואינו חושש ושנינן האי רבנן הוא ומתני' ר' נחמיה הוא. פי' הא דאמר ר' אושעיא לא שנו דשובר החבית ומטלטל הסייף לכך אלא בדרוסות שהגרוגרות דרוסות בעיגול וחותכין ממנו בקורדם או בסייף ואיידי דמטלטל סייף לחתוך גרוגרות תבר ביה נמי לחבית. אבל מפורדות. שאינם צריכים לחותכם לא יטלטל הסייף לשבור החבית היינו משום דמתני' ר' נחמי' היא דאמר [אין כלי ניטל אלא לתשמיש המיוחד לו] והא דמביא אדם חבית יין ומתיז דאשו בסייף ואע"נ דיין לאו למחתכיה בסכין בעי רבנן היא דפליגי אדר' נחמיה ואמרי בל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך. ואע"ג דסתם לן תנא הכ' כר"נ כדקאמר רבא דמתני' קשיתי' לר' אושעיא לאוקומי כר' נחמי' אע"פ כן אנן קיי"ל כרבנן דשובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגדות אפי' מפורדות ואפי' חבית של יין מתיז דאשה בסייף דהא קיי"ל כדשני רבא בפ' כל הכלים ניטלים בין לצורך בין שלא לצורך דלצורך דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו שלא לצורך דאפי' מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או לצורך מקומו אין מחמה לצל [לא] ואין בידי לחלק בין חבית של חרס לחבית של עץ דהא קיי"ל אין סתירה בכלים. וגרסי' בירושלמי פ' בכל מערבין אמתני' דנתנו במגדל ואבד המפתח כו' הדה דאת אמר במגדל של אבן (או) [אבל] במגדל של עץ נעשה כשובר את החבית לאכול הימנה גרוגרת אלמא אין חילוק בין חבית של חרס לחבית של עץ. ונ"ב דמיירי אפי' בחבית שלימה וטובה והא דמוקמי' לה בפ' המביא כדי יין במוסתקי ופירש"י התם במוסתקי בחבית שבורה שמדבקין [שבריה] בשרף של עץ [שקורין] שף שעושין ממנו [זפת] וקורין אותו דיישטינ"א וריחו דומה לריח לבונה ובלשון ערבי קורין אותו מוסתקי ומדבקין בו קערות חרס הנשברין כך אמר לי ר' שמואל המכונה חסיד מן ברבשטד"א וכיון דרעועה היא ליכא למיגזר בה שמא יתכוין לעשות כלי עכ"ל היינו אליבא דר"א אבל לרבנן מתוקמא שפיר אפי' בחבית שלימה שאם כך כמו שפירשו בתוספו' צרפתי' דגם אליבא דרבנן בעי' להעמיד במוסתקי דמשמע דאי הוו רבנן מחייבי חטאת כקיסם הוו גזרו כחרס אטו קיסם ואז הוו צריכי להעמיד מתני' דשובר אדם את החבית במוסתקי כדמוקמי' לה אליבא דר"א א"כ השתא נמי בעינן להעמיד במוסתקי דאי כשאינה רעועה הא איכא למיגזר אטו שמא יתכוין לעשות כלי. הא לא נהיר' דא"כ כל דבר שאין מתכוין יהא אסור אטו שמא יתכוין ודר"א גופיה דמוקמי ניהליה במוסתקי פי' כתוס' ריב"א דר"א כר' יהודה סבירא ליה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ולכך אסר בשאר כלים. אם כן לרבנן דסבירא להו כרבי שמעון ותו דקיימא לן דאין סתירה בכלים ודאי שרי אפי' בחבית שלימה טובה וכן מוכח סוגיא דבכל מערבין דתנן נתנו במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב ופרכי' בגמ' ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ושנינן רב ושמואל דאמרי תרויהו במגדל של בנין עסיקינן ור"מ הוא דאמר פוחת לכתחילה ונוטל. פי' ר"מ הוא דאמרי' בפ' המביא כדי יין בית שהוא מלא פירות וסתום ונפחת נוטל ממקום הפחת רמ"א פוחת בתחילה ונוטל ואע"ג דאוקימנא באוירא דליבני היינו משום דהתם באוהל עסקי' כדפרכי' עלה בפ' המביא כדי יין והא קסתר אהלא ואוקימנא באוירא דלבני דהיינו סידור של לבנים בלא טיט דאינו בנין ואין שייך בו סתירת אוהל. מעתה גבי כלים ל"ש בחבית של חרס ל"ש בחבית של עץ ל"ש בתיבת הבית שיש עליה תורת כלי כולם שובר לכתחילה לצורך המאכל שבהם דהא קיי"ל דאין סתירה בכלים והכי מוכחא ההיא סוגיא דבכל מערבין דשקיל וטרי עד דמסיק רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו [הכא] במגדל של עץ עסקינן דמר סבר כלי הוא ואין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ומ"ס אוהל הוא. הא למדת דרבנן סברי דהאי מגדל כלי הוא ומותר לסתור אותו לצורך העירוב. הלכך אומר אני דתיבה שיש עליה תורת כלי דהיינו שהיא קטנה ואינה מחזקת מ' סאה בלח כדפירש"י בההוא דבכל מערבין דאז נקראת כלי וסגרו בה אוכלים ונאבד המפתח מותר לשכרה בסייף או בסכין ולהוציא אוכלים לחוץ וכן הא דתנן שובר אדם את החבית אם הוא של עץ צריך שלא תהא מחזקת ארבעים סאה בלח שא"כ הוה אוהל ואסור לסתור האוהל והכי מוכח בההיא דהמביא כדי יין דאמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע [ולא חותך שבכלים מתיר ומפקיע] וחותך אחד שבת ואחד יו"ט. פירש"י חותמו' שבקרקע כגון דלתות פתחי בור ודות ומערה הסגורים בקישורי חבלים מתיר את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי אבל לא מפקיע החבל לסתור עבותו וגדילתו ולא חותך דהא סתירה הוא ויש סתירה בבנין של קרקע. ושל כלים כגון תיבה נעולה הסגורה ע"י קשר חבל מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים עכ"ל וה"ה אפי' פותחת של עץ ושל מתכת שמותר לו לסתור בכלים דמ"ש האי סתירה מהאי סתירה ומה שפירש רש"י שקשורה בחבל היינו משום דקתני חותך ולא שייך לשון זה בשל מתכות וההיא דבכל מערבין גבי ההיא דנתנו במגדל דאביי ורבא דאמרי תרוייהו הכא במנעל דקטיר במיתנא עסקי' דנקיט מיתנא דהיינו חבל משום דהתם במסקנא לכ"ע האי מגדל אוהל הוא ואסור לסתור אוהל ופליגי בטלטול סכין כדמסיק ובעי סכינא למפסקיה ואין משם ראיה לומר דההיא דביצה דוקא בחבל אלא ה"ה בפותחת של עץ ושל מתכת וכדפרי' בפ' חבית: בעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא פירש"י ברומח לתוחבו בדופנו ולנקבו ופשיטנא לאיסור דאי אית' דלעין יפה קא מכוין היה פותח' למעלה בראש המגופה וכן הלכה לאיסור ובערוך כתב בורטיא פי' מקדח וי"א רומח:
143
קמ״דמתני' בפ' חבית אין נוקבין גופה של חבית דברי ר"י וחכמים מתירין פירש"י אין נוקבין מגופה הדבוקה בפי חבית לעשות נקב אלא נוטל את כולה אבל כי נקיב לה מתקן פתחא וחכמים מתירין דאין דרך פתח בכך עכ"ל. ולא יקבנה מצדה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח אמר רב קטינא מחלוקת למעלה אבל למטה ד"ה אסור והיינו דקתני לא יקבנה מצדה. וכתב ה"ר משה מיימון נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה יין ובלבד שיקבנה מלמעלה אכל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי עכ"ל הרי פסק כרב קטינא וכחכמי' ת"ר אין נוקבין נקב חדש בשבת ואם בא להוסיף מוסיף פירש"י נקב חדש בכלי. ויש אומרים אין מוסיפין ושוין שנוקבין נקב ישן [לכתחילה פירש"י נקב ישן] (שבסתם דבר) [שנסתם דכי] חוזר ופותחו לאו כעושה פתח הוא שהרי עשוי ועומד וסתימתו לאו כלום דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דר' יוחנן הלכה כי"א. ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחילה אר"י אמר שמואל ל"ש אלא במקום העשוי לשמר אבל לחזק אסור ואוקמה רבא למטה מן היין נמי זהו לשמר וה"ד לחזק כגון שנקב למטה מן השמרים והלכה כרבא וכ"כ ה"ר משה מיימן כשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום נקב החבית ואפי' בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה כגון שיסתום בקיסם או בצרור אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר ומותר להערים בדבר זה עכ"ל ומיהו בפ' תולין מוכח דלא שרי' הערמה כי אם לצורבא מרבנן דאמרי ליה רבנן לרב [אשי] חזי מר להאי צורבא מרבנן ורב הונא בר חייא שמיה ואמרי לה רב הונא בר חילון שמיה דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועי קא מיכוינא [וכו'] פי' הי' לוקח צלע של שום ומניח במקו' שיש בו נקב בחבית והיין יוצא ונותנו שם בשבת לסתום והוי כמתקן ומערים לכתחילה ואומר לאצנועי להאי ברא דתומא מיכוינא וא"ל הערמה בדרבנן הוא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה פי' הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא הוא אלא באיסורא דרבנן דאי נמי עביד ממש בלא הערמה אדרבנן הוא דעבר הלכך כיון דצורבא מרבנן הוא ליכא לאחמורי עליה דהוא לא אתי למיעבד לכתחילה להדיא בלא הערמה לעבור שם עוד לפני כל עכ"ל. הרי משמע דלא שריא הערמה כי אם לצורבא מרבנן ושמא הוא ר"ל דלא השיב להם רב אשי זה הלשון כי אם דוקא על מה שהיה עובר את הנהר משום דאוושא מילתא אבל ההוא שהיה סותם נקב החבית בצלע של שום ההיא הערמה שריא לכ"ע מידי דהוה אהערמות דמסכת ביצה דשרי לכ"ע. בפ' חבית גובתא רב אסר ושמואל שרי פי' גובתא הוא קנה חלול שמכניסין בנקב החבית שיצא היין דרך הקנה ואמרי' מיחתך דהיינו לתקנה למידת הנקב דכ"ע לא פליגי דאסור דהא מתקן מנא הוא. אהדורי היכא שכבר היתה בנקב החבית ונפלה לחוץ כ"ע לא פליגי דשרי להחזירה דלאו מידי עביד כי פליגי דחתכה ולא מיתקנה דהיינו שלא נתנה בנקב לידע אם למדתו הוא מאן דאסר גזירה דילמא אתי למיחתך לכתחילה ומאן דשרי לא גזרינן ואוקימנא בתנאי ואתיא דרב כת"ק ור' יאשיה כשמואל ודרש רב שישא ברי' דרב אידי משמיה דר' יוחנן הלכה כר' יאשיה וכן הלכתא קנה חלול מותר להכניסו בשבת בנקב החבית אע"פ שעדיין לא הי' בתוכו מעולם שרי הואיל וכבר חתוך הוא ול"ג דילמא אתי למיחתך לכתחילה וה"ר משה מיימון כתב אין חותבין שפופרת של קנה מפני שהוא כמתקן כלי היתה חתוכה אע"פ שאינה מתוקנת מותר להכניסה בנקב החבית בשבת להוציא ממנה יין ואין חוששין שמא יתקן ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית כדי שיקלח את היין מפני שהוא כעושה מרזב בשבת עכ"ל:
144
קמ״המתני' במסכת עדיות בפרק ר' חנינא סגן הכהנים המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור ומייתי לה ס"פ האורג והת' פירש"י בתוספת' תני הכי אם לקולפ' ולעשו' לה פה [כדרך] שהרופאים עושים דמתקן לה פתחא חייב משום בונה פתח או מתקן כלי ומה לי אם מתקן מכה [מה לי לתקן כלי]. אם להוציא ליחה של עכשיו ואינו חושש אם חוזר ותיסתם מיד פטור ומותר דאין כאן תיקון ורבנן נמי לא גזרו ביה שבות משום צערא והתם בהאורג מפרש מנא לן דפטור ומותר ויש כאן דקדוקי' קשי' דשמואל אדשמואל שהקשו ה"ג ושאר דקדוקי' ואין דעתי להאריך:
145
קמ״ווהסותר הסותר כל שהוא חייב חטאת כמו הבונה כל שהוא והוא שיסתור על מנת לבנות כדתנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר וכבר פירשתי דאין סתירה בכלים [ומ"מ מדרבנן אסור] ואסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר את הכלי וכבר פירשתי מענין זה בהלכות ערב שבת:
146
קמ״זוהמכבה והמבעיר פירש"י מכבה ומבעיר במלאכת המשכן באש שתחת הדוד של סממנין וכבר פירשתי עניני גרם כיבוי בהלכות ערב שבת:
147
קמ״חוהמכה בפטיש פירש"י הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן בגמר מלאכה ומתני' נמי לא מיחייב לי' אלא בגמר מלאכה. אמר רב יהודה האי מאן דשקיל אקופי מגלימיה חייב משום מכה בפטיש הני מילי הוא דקפיד עלייהו פירש"י אקופי ראשי חוטין התלויין ביריעה במקו' קשרי' כשניתק בה החוט וקושרה וכן קשין וכן קסמין דקין שנארגו בה (כליו) [בלא] מתכוין ונוטלין אותו ממנו לאחר אריגה גמר מלאכ' הוא וחייב משום מכה בפטיש עכ"ל והא דמסיים והוא דקפיד עלייהו איני יודע אם רצה לומר שאינו חייב חטאת אא"כ מקפיד שלא ללבוש עד שיסיר אותם אקופי מיהו איסור' דרבנן איכא לכתחילה אע"פ שאין דרכו להקפיד בכך ופעמים לובשה עם אקופי או שמא אם אינו מקפיד מותר לכתחילה מיהו לקמן פ' חבית מוכח דהיכא דלא קפיד דמותר לכתחילה בההיא דאמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת פירש"י שמנערה מן העפר דזהו ליבונה ואוקימנא בחדתי ובאוכמי ואסיקנא והוא דקפיד עלייהו ואמר עולא איקלע לפומבדיתא חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו אמר קא מחללי רבנן שבתא פירש"י וגלימי אוכמי הוה א"ל רב יהודה ינפצו ליה באפיה אנן לא קפדינן מידי אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף א"ל הב [לי כומתאי] (הוה איכא) [חזא דאיכא] טלא עילוה והוה קא מחסם למתביה ניהליה א"ל נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי אלמא דאע"ג דכי מיכוין חייב חטאת אפ"ה כי לא קפיד מידי מותר לכתחילה וכן אם הבגד מלוכלך בנוצות ההוא ודאי מותר להסירם לכתחילה לכ"ע ואמרי' נמי בירושלמי בפ' כלל גדול רבי זעירי בשם רב הונא (ניסתכסו) [נסתבכו] בגדיו בקוצין ה"ז (מבשרן) [מפשרן] במקום צנעה ובלבד שלא יקרע וההיא שריא אפי' למאן דקפיד דלא מיירי בקוצים שנארגו בבגד אלא (שנסתבסו) [שנסתבכו] בו אחר כך. וההיא דרב הונא דהמנער טליתו בשבת חייב חטאת פר"ח שמנערו מטל שעליו דהיינו כיבוס ולכך חייב חטאת אבל בניעור מאבק לא שייך כיבוס להתחייב חטאת וכפירושו מוכח מעובדא דאביי ורב יוסף מיהו אנו חיישינן לפירש"י הילכך מי שנתכסה בגדו בעפר ובבגד שחור וחדש אם יש דרכן להקפיד בכך תדיר שלא לצאת בו יזהר שלא ינער אותו ואם אין דרכו להקפיד בכך ה"ז מנערו לכתחילה:
148
קמ״טמתני' בפ' ואלו קשרים מקפלין את הכלים אפי' ארבע וחמשה פעמים פירש"י בגדים כשפושטן מקפלן מפני שמתרככין מחמת כיבוסן ומתקמטין כשאינן מקופלין. אפי' ד' וה' פעמים. כדי לחזור וללובשן בו ביום ואוקמוה דבי ר' ינאי למתני' באדם אחד דווק' ובחדשים דווקא ובלבנים אבל לא בצבועים ודוקא מי שאין לו להחליף אבל אם יש לו להחליף הכל אסור. תניא של בית ר"ג לא היו מקפלים כלי לבן שלהם מפני שהיה להם להחליף רבותא נקט דאפי' כלי לבן לא היו מקפלין כ"ש צבועין:
149
ק״נוהמוציא לקמן בפ' הזורק בעי הוצאה היכא כתיבה ולא בעי למילפה ממשכן אע"ג דהויא במשכן משום דמלאכה שאינה חשובה [היא] דמה מלאכה עשה שהוציאו מרשות מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ כך פר"ת ויש בו להאריך. ושיעור הוצאה בכמה להתחייב הכל כדמפר' במתני' בפ' המוציא ובפ' ר"ע ובפ' המצניע. ירושלמי ולמה לא תניתה הושטה עמהון ר' סימון בשם ריב"ל מפני מחלוקת ר"ע וחביריו ר' חזקיה ר' יודן בן לוי בשם ר' יתיר עליהון הושטה ולא תנינתה עמהון שכל המלאכות באחת וזו בשתים כל המלאכות יש להם תולדות וזו אין לה תולדות. והא דמסיק מפני מחלוקת ר"ע וחביריו כמדומ' בעיני דקאי אפלוגתייהו דפרק הזורק:
150
קנ״אכל איש מישראל מצווה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך הלכך צריך ליזהר שלא תצא בהמתו בשבת אפילו בחצר בכל דבר שהוא [משוי לה אבל בכל דבר שהוא] תכשיט לה יוצאה אפילו לרשות הרבים והכל כמו שפירשו חכמים [איזהו משאוי] ואיזהו תכשיט:
151
קנ״במתני' חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו פי' שכך מנהג להניחה ע"ג החמור כל היום [לחממו] כדאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופת תמוז קריר ליה אמר שמואל והוא שקשורה לו מע"ש וסייעיה ר"נ בר יצחק מדיוקא דמתני' ותניא נמי הכי חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו מע"ש. ולא באוכף אע"פ שקשור לו מע"ש פי' דאוכף אינו מחמם והוי משא רשב"ג אומר אף באוכף בזמן שקשור לו מע"ש (מיהו גמל באפסר ולובדקים בפרומביא מותרים לצאת אע"פ שאין קשור להם מע"ש) פי' דאיהו נמי מהני לחממה ובלבד שלא יקשור לו מסריכו דהיינו רצועה שקושרים סביב צוארה כדי שלא תרד המשא מעל צוארה כשהיא יורדת בבקעה משום דמחזי כמו שרוצה להטעינה משא הלכך בחמור מודים כ"ע שיוצא במרדעת היכא שקשור לו מע"ש מפני שהוא מחמם ובאוכף פליגי דת"ק אסר ורשב"ג שרי ומסתבר דהלכה בת"ק מדשבקיה תנא דמתני' לאוכף ולא תני ליה בהדי מרדעת וכ"כ הר"מ מיימון אין החמור יוצא באוכף אע"פ שקשור לו מע"ש עכ"ל ולענין ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת בעי מניה ר' אסי בר נתן מרב חייא בר אשי מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת פירש"י ולא לצאת לרה"ר אלא לחצר ומפני הצנה וא"ל מותר וכן המסקנא דמותר וכן סברי רב ושמואל דמותר וכן כי סליק ר"ז אשכחיה לר' בנימין בר יפת דיתיב וקאמר נותנין מרדעת ע"ג חמור בשבת וא"ל יישר ודוקא בחצירו אבל לרה"ר אסור דהא בשבת אינו יכול לקשור ודילמא נפל מיניה ואתי לאתויי ד"א ברה"ר אבל היכא שקשור לו מע"ש יוצא בו אפי' לרה"ר ולא מחזי כמי שרוצה להטעינה משוי דהבל יודעים דחמרא אפי' בתקופת תמוז קריר ליה אבל אוכף אסור אפי' להסירו מע"ג חמור וכ"ש [שלא] יתננו ע"ג ) כדפרישית דאפי' קשור לו מע"ש לא יצא בו מפני שאינו מחמם וכן המרדעת אסורה להסירה מע"ג אפי' בחצירו:
152
קנ״גא"ר חייא בר אשי אמר רב תולין טרסקל לבהמה [בשבת] פי' סל מלא שעורים תולה לה בצוארה ופיה נתון לתוכו ואוכלת ותענוג בעלמא הוא שלא תטרח לשוח צוארה לארץ. ושמואל אמר מרדעת מותר טרסקל אסור וכן כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' בנימין בר יפת דיתיב וקאמר נותנין מרדעת. ע"ג חמור בשבת ואין תולין טרסקל לבהמה בשבת ואותיבנ' לשמואל מברייתא דקתני בה ולא סייחין בטרסקלין שבפיהם לרה"ר ודייקנא ברה"ר הוא דלא הא בחצר שפיר דמי מאי לאו בגדולים משום תענוג וקשה לשמואל דאסר אפי' משום תענוג ושנינן לא בקטנים ומשום צער דיקא נמי דקתני דומיא דקמיע ש"מ ומשום צער הוא דשרי בחצר אבל משום תענוג אסור אפי' בחצר פירש"י קטנים ארכובותיהן גבוהים וצוארן קטן ויש להם צער לשוח ולאכול מע"ג הקרקע. ואע"ג דקיי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי הכא הלכה כשמואל דהא ר' בנימן בר יפת קאי כותיה וכן ר' זירא דא"ל יישר וברייתא ל"ק לשמואל כדשנינן לה וכן פסק אלפס וכ"כ ה"ר משה מיימון הלכך אין תולין טרסקל לבהמה בשבת ואפי' תלו לה מע"ש אין יוצאה בו בשבת אפי' בחצר אבל סייחין קטנים יוצאין בטרסקלין שבפיהם. מידו א"י אם דוק' היכא שתלו לה מע"ש מיהו מדלא שני הכי כי פריך ליה לשמואל מברייתא ולא שני בין תלו לה בשבת לתלו לה מערב שבת ש"מ דאין חילוק אלא כל דיוצאה בטרסקל תולין לה אפי' בשבת:
153
קנ״דמתני' זכרים יוצאים לבובים פירש"י אילים ואמרי' בגמ' מאי לבובין אמר רבא תותרי פירש"י שמחברין אותן בקשר שנים שנים שלא יברחו וה"ר יצחק אלפס פי' תותרי היינו מטלית מרוקמת שמיפין ומקשטין בה את הבהמה ובערך תתר כתב פי' רב האי גאון תותרי אמרו שעושין לו חבלים וקושרין לו על רגליו זו מזו כדי שיתקרבו פסיעותיו זו לזו ולא יתרחקו ויבוא לידי ריצה ומן הכי מפיק [ליה] מלשון קירוב. פ"א תותרי סמרטוטין של רקמה ושל משי שמיפין בה את הבהמה פ"א תותרי קשורים שנים שנים. ועולא אמר עור שקושרין להם כנגד לביהם כדי שלא יפלו עליהם זאבים פי' שדרך זאבים לאחוז הבהמה בלבה רב נחמן בר יצחק אמר עור שקושרין לו תחת זכרותו כדי שלא יעלו על הנקבות והלכה ככולהו ושרו הזכרים [בשבת] לצאת בתותרי ובעור שקשור להם נגד לביהן ובעוד שקשור להן תחת זכרותן וכתב ה"ר משה מיימון הזכרים יוצאים בעור שקשור להם על [זכרותן ובעוד שקשור להם על] לביהם כדי שלא יפלו עליה' זאבים ובמטלת המרוקמת שמייפין אותו בהם רוצה לפרש תותרי כפי' ה"ר יצחק אלפס:
154
קנ״התניא בגמרא לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו פירש"י זנב שועל שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עץ ופסק הר"מ מיימון הלכה בזו הברייתא ואיני יודע להבחין מה בין נוי אלים לנוי סוסים לפי מה שפירשנו דתותרי היינו מטלית מרוקמת שמיפין בה את הבהמ':
155
קנ״ומתני' והרחלות יוצאות שחוזות או כבולות וכבונות והעזין יוצאין צרורות ר' יוסי אוסר בכלן חוץ מן הרחלין הכבונות ר' יהודה אומר העזין יוצאת צרורות לייבש אבל לא לחלב ואמרי' בגמ' מאי שחוזות שאוחזין אליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהם זכרים כלומר שקושרין זנב שלהן כלפי גבן שלא יכסה את ערותן. ירושלמי אית תני שוזות בד"א שית זונה ואית תני שחוזות בד"א אין משחיזין את הסכין: מאי כבולות אמר רב שכובלין אליה שלהן [לשון ארץ כבול] שאינה עושה פירות [גם] לשון בכלי ברזל דהיינו קשירה רנב"י אמר שכובלין אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים. מאי כבונות שמכבנין אותן למילת פי' רש"י קושרין בגד סביביו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמרו שלא יטנף. למילת. לעשות מצמרו כלי מילת מכבנין על שם שעושין כמין קרסי מתכת לחבר הבגד כו' עכ"ל ובערך כבן כתב מכבנין עוד הטלה מלידתו עד ח' ימים וזהו צמר רך הנקרא מילת וצמר צחר תרג' ועמר מילת כבינא והני כלהו שרי לצאת בהם וכ"פ ה"ר משה מיימון. אתמר רב אמר הלכה כר' יהודה פי' דאמר העזים יוצאות צרורות לייבש אבל לא לחלב פי' שדרך בני אדם לעשות דדיהן צרורות ליבש שמהדקן כדי שלא יזוב החלב ולא תניק בנה עוד ויתעברו או יהיו שמינות לאוכלן ופעמים לחלב לשמור את חלבן שלא יטפטף לארץ וקושרין להם כיס בדדיהן ועלה קאמר רב דהלכה כר"י שיוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב ושמואל אמר הלכה כר' יוסי דאוסר בכולם חוץ מן הרחלים הכבונות ופסק ה"ר יצחק אלפס דהלכה כרב וכ"פ הר"מ מיימון כרב וכן מוכח דהא ר' יוחנן נמי קאי כותיה דרב דכי אתא רבין אר"י הלכה כת"ק ונ"ב דהיינו הלכה כת"ק דברייתא ודלא כפירש"י דפי' כת"ק דמתני' וקיי"ל נמי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי והא דתניא בגמ' ולא עזים בכיס שבדדיהן התם פירש"י דהיינו בכיס העשוי לקבל החלב הנוטף אי נמי שלא יסרטו דדיהן על הקוצים שהיו דדיהן גסין:
156
קנ״זמתני' לא יצא גמל במטולטלת פירש"י זצ"ל מטולטלת י"מ רצועה שתחת זנבו וי"מ מרדעת והאחרון נראה בעיני [דאי] רצועה שתחת זנבו קשורה ומחוברת [לסרגא] ואיך תפול וטעמא דמתני' משום נפילה ומייתי לה הוא ובגמ' כתב רש"י ולי נראה מטולטלת כמין בר קטן מלא מוכין נותנין לו תחת הזנב כדי שלא תשחית הרצועה שתחת הזנב את בשרו לפי שהמשוי שע"ג כשהגמל יורד במורד מכביד ויורד כלפי צוארה אלא שהרצועה מעכבתו: רבה בר (בר) [רב] הונא אמר יוצא גמל במטולטלת הקשורה לו בשליתה פירוש דכיון דכאיב לא מנתחא ליה והלכה כברייתא וכרבה בר רב הונא:
157
קנ״חמתני' לא יצא גמל במטולטלת לא עקוד ולא רגול וכן שאר כל בהמות ואמרי' בגמ' מאי עקוד ומאי רגול אמר רב יהודה (אמר שמואל) עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו ויקשור מיתיבי עקוד עקידת שתי ידים ושתי רגלים רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו ויקשור רגול פי' שתי ידים או שתי רגלי' כאחד. ושנינן הוא דאמר כי האי תנא דתניא עקוד עקידת יד ורגל או עקוד שתי ידים ושתי רגלים רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו ויקשור ופרכי' ואכתי לא דמיא. דישא וסיפא ניחא. מציעתא קשיא אלא הוא דאמר כי האי תנא דתניא עקוד עקידת יד ורגל ביצחק בן אברהם רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו ויקשור והלכה כשמואל אבל שתי ידים כאחד כי האי גוונא הבהמה יוצאה כדתנן הזכרים יוצאין לבובין ואמרי' מאי לבובין ואמר (רבא) [רב הונא] תותרי ופי' רב היי גאון זצ"ל דהיינו שקושרין רגליו זו לזו מיהו איני יודע לפרש מה טעם עקוד ורגול לא תצא דמה שייך כאן דילמא אתי לאיתויי:
158
קנ״טמתני' אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו ולא בזוג אעפ"י שהוא פקוק פירש"י אע"פ שחללו פקוק במוכין שאין הענבל שלו מקשקש להשמיע קול והרב ר' יצחק אלפס כתב זוג פעמון כדמתרגמינן זגא דהבא ורימונא אע"פ שהוא פקוק שהוא צורת כלי ובגמרא מפרש משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא פירש"י לחינגא לשוק להמכר ותולין לו זוג להנאותו: ותניא ומייתי לה לקמן בפ' במה אשה יוצאה פוקק לה זוג [בצוארה] ומטיילת עמו בחצר ומוקמינן לה דלא כרב דאמר כ"מ שאסרו חכמים משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור א"כ לפי מאי דפסקינן דאין הלכה כרב דאמר כ"מ שאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור ודאי היכא דפקק לה זוג מטיילת עמו בחצר:
159
ק״סמתני' ולא בסולם שבצוארו אמר רב הונא בר לועא למאי עבדי ליה להיכא דאית לה מכה דלא חזר וחייך ליה פירש"י שקושרו אצל הלחי שלא יכול להחזי' צוארו לצד המכה [ולחככה] בשיניו וקושרין בצוארו דפין והא דתניא לעיל בפרקין אבל יוצאה היא באגד שע"ג המכה ובקשישים שע"ג השבר ובשליא המדולדלת פירש"י קשישה שע"ג השבר היינו בהמה שנשבר בה העצם כו' שלא ינוד אנה ואנה עד שמתחבר ושליא מדולדלת היינו שיצאתה מקצתה פירש"י דסולם שבצוארו חשיב וחיישינן דילמא אתי לאיתויי אבל אגד שעל גבי המכה וקשישין שע"ג שבר [ליכא] למיחש בהו דילמא אתי לאיתויי ארבע אמות ברה"ר אגד שע"ג המכה פי' הערוך אגודות כתותין שעל גבי המכה ובערך קשה פי' ובקשישין שע"ג המכה פי' עשב שמשים ע"ג המכה פ"א דפין של עץ שנותנין על השבר שלא תתחכך וללשון שני אתיא בגמגום משנה וברייתא אהדדי:
160
קס״אמתני' ולא ברצועה שברגלו בגמ' מפרש דעבדי לגיזרא פירש"י בהמה שפסיעותיה קצרים ומכה רגליה זה בזה עושין לה כמין טבעת של עקלים או רצועות עבות וקושרין אותו למעלה מפרסותיהן מפרסת הרגל מקום שמנקשים זו בזו עכ"ל וטעמא משום דילמא נפיל ואתי לאתויי ובערך גזר כתב פירוש אחר אם יהיה פרסה של בהמה סדוקה קושרין אותה ברצועה להתרפא:
161
קס״במתני' ואין התרנגולין יוצאין בחוטין. מפרש בגמרא דעבדי להו לסימנא כי היכי דלא ליחלפו שלא יחלפו בתרנגולת חביריהם. ולא ברצועות שברגליהם מפרש בגמ' דעבדי להו כי היכי דלא ליתברו מאני פי' שקושרין שני רגליה יחד ברצועה קצרה שלא תוכל להרם (לאחוריה) [רגליה] ולהתיז צרורות:
162
קס״גמתני' ואין הזכרים יוצאים בעגלה שתחת האליה שלהם פירש"י כמין קרון קטן עושין לו תחת זנבו שראש זנב אותם האלים רחב כמין כר [קטן] ואין בו עצם אלא שומן ועב וכבד וכשנגרר לארץ נסרט ונשחת ועושין לו עגלה מתגלגלת אחריו כשהוא הולך והזנב קשור עליה והיינו דקאמר בגמר' דעבדי לה כי היכי דלא ליחמטן אליתיהו כלומר שלא ילקו בסלעים ובטרשים וטעמא דמילתא משום דילמא נפיל ואתי לאיתויי:
163
קס״דמתני' ואין הרחלים יוצאות חנונות פירשה רב הונא בגמ' עץ אחד יש בכרכי הים (ויחנו) [וחנון] שמו מביאין קנה ממנו ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דורנים שבראשה שמעון נזירא אמר קיסמא דריתמא:
164
קס״המתני' ואין העגל יוצא בגימון א"ר הונא בר נירא פי' עול קטן שמנהגין העגל בצוארו שיהא למוד לכוף ראשו לכשיגדל אמר ר"א מאי משמע דהאי גימון לישנא דמיכף הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו:
165
קס״ומתני' ולא פרה בעור הקופר (פירש"י) אמרינן בגמ' דעבדי לה דלא לימציוה יאלי פירש"י שלא יינקוה עלוקות שקורין שנשוא"ש וזהו מה שקורין בלשון כנען פיוצ"י. ומיכן כתב ה"ר ברוך בר יצחק בספר תרומות דאסור לתת לעגל בשבת זמם בחוטמו ויש בו יתידות דקות שלא ינק את הפרה במרעה דהוי משוי דהא אפי' בפרה גופה אסור כה"ג כדתנן לא תצא פרה בעור הקופר:
166
קס״זמתני' ולא פרה בעור הקופר ולא ברצועה שבין קרניה א"ר ירמיה בר אבא פליגי בה רב ושמואל חד אמר בין לנוי בין לשמר אסור וח"א לנוי אסור לשמר מותר פירש"י לנוי שצבועה וקלועה בין קרניה במין קליעה מקרן לקרן ואינה אוחזה בה. לשמר. שאוחזה בה אסור ופרה מנטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא ומ"ד לשמר מותר קסבר נטירותא יתירתא לאו משוי הוא. ואמר רב יוסף תסתיים דשמואל הוא דאמר לנוי אסור כו' ושקלי' וטריא עד דמסיק מאי הוה עלה א"ר חייא בר אשי אמר רב בין לנוי בין לשמר (מותר) [אסור] וכן המסקנא ואותביה לרב דאמר לשמר אסור מההיא דקשרה בעלה במוסירה כשירה ואי ס"ד בל שמירה מעולה משוי הוא אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא ואמר אביי במוליכה מעיר לעיר ורבא אמר שאני פרה דדמיה יקרין רבינא אמר במורדת ופר"ח דמדשני [אביי ורבא] ורבינא לאוקמה כרב ש"מ הלכתא כותיה דרב. מיהו אין זה ראיה דאביי ורבא ורבינא אתו לתרוצי מתניתין דלא תקשי לרב כההיא דכתובות פ' האשה שנתארמלה וכההיא דב"ב פ' המוכר דפריך תלמודא כיון דרוב נשים בתולות נישאות כי נמי אין עדים שיצתה בהינומא מאי הוי ופריך לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון מחזקתו אלא רוצה ליישב המשנה דלא תקשי לרב. מיהו רשב"ם נמי פסק דהלכה כרב וכ"פ ר"י אלפס דהלכה כרב. וכן מוכח דהא קיי"ל פ' יש בכור לנחלה בבכורות ופרק המפלת בנידה דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני. הלכך הכי קיי"ל דכל נטירותא יתירתא משוי הוא וההיא דא"ל רבה [בר רב הונא ללוי] בריה דרב הונא בר חייא הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניה לית הלכתא הכי אלא כרבנן וכדפרישית הלכך פרה אסורה לצאת בחבל שבצוארה בשבת לפי שאינה צריכה שמירה כלל כדפירש"י דפרה מינטר' בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו ואם היא פרה מורדת מותר לה לצאת בשבת בחבל שבצוארה וכן העגלים מותרים לצאת בחבל שבצוארם בשבת לפי שדרכם למרוד כדאמר רב יוסף חזינא להו לעגלי דבי רב הונא דיוצאים באפסריהם כרוכים בשבת וכ"ש אם החבל תלוי דמותר דרב הונא תלמידיה דרב הוה דאסר בפרה ואפ"ה שרי בעגלים. מיהו נראה דוקא עגלים קטנים אבל שוורים גדולים שאין דרכם למרוד הרי הם בפרה. וחמור אסור לצאת בפרומביא שהרי דינו באפסר כדתניא ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור. וכ' ה"ר ברוך בספר התרומה דאעפ"כ הסוס מותר לצאת בפרומביא בשבת משום דלא הויא שמירה יתירת' רק מעט ושריא דדוקא שמירה יתירתא הרבה אסור כגון גמל בחטם ובגמל סגי באפסר וכגון חמור בפרומביא דנוח וסגי בשיר וחבל בצוארו ופרומביא בחמור הוי נטירותא יתירתא מאוד ואסיר אבל אפסר מותר דאינו כי אם מעט שמירה יתירה שאין יכולין לדקדק בשמירה שלא להוסיף כלל לכך שמירה פורתא יותר שריא. וכן תנן הסוס בשיר וגבי ארבע בהמות תניא הסוס באפסר שהוא גדול משיר אע"ג דבההיא ארבע בהמות אמרו דשמא אינו סובר בחנניה דשרי נטירותא יתירה אלא כרבנן דאסרי וכן לובדקום תניא באפסר ובמתני' תנן לובדקים בפרומביא ולא מייתי להו בתנאי כי היכי דמייתי תנאי דחנניה ורבנן אלמא שמירה יתירת' מעט מותרת ופרומביא לסוס הוי שמירה יתירתה מעט ומותרת וכן עמא דבר לצאת הסוס בפרומביא והיחידים נזהרים. אבל הסוס אסור לצאת בשניהם יחד בפרומביא ובאפסר דזהו נטירותא יתירת' הרבה ואסור וכן פי' ה"ר יוסף בר' משה זצ"ל דסוס בפרומביא לבדו שרי עכ"ל. וכל היכא דלא מינטרא ביה דוי משוי ואסור לצאת בו בשבת כדאמרי' ר"פ נאקה באפסר לא תבעי לך דכיון דלא מינטר ביה משוי הוא וכן פירש"י ריש פרקין וכן חיה גדולה [כגון] רוב וכיוצא בו אינם יוצאים בסוגר דהיינו קולר של חבל כדמתרגם ויתנוהו בסוגר בקולרין מפני שאינם משתמרים בו והוה משוי אבל חיה קטנה כגון נמיה וחולדה יוצאים בסוגר דהיינו שמירתם וחתול אינו יוצא בסוגר משום דסגי ליה במיתנא פי' חבל קטן שקורין בלשון כנען מוטובו"ז ומותר לתת על הסוס בשבת פרומבי' ואפסר משום שהן מוכנין לכך. וכל היוצאים באפסר או בחבל או בפרומבי' כל אחד כפי שמירתו מותר לצאת כרוכין פי' שהרצועה כרוכה סביב צואר בהמה אע"פ שאין אוחזה בו לאו משוי הוא דלנוי נמי אורחייהו הוא כדאמר רב יוסף חזינא להו לעגלא דבי רב הונא דיוצאין באפסריהן כרוכין בשבת וכן כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי חנינא מולאות של בית רבי יוצאין באפסריהן כרוכין בשבת:
167
קס״חמתני' הסוס בשיר ובל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר. פי' רש"י בשיר כמין אצעדה סביב צוארו וטבעת קבועה בו ומכניסי' בו רצועה או חבל ומושבין הבהמה וכל בעלי השיר כגון כלבים ציידים והיות קטנות שנותנין שיר בצוארן לנוי עכ"ל ואמרי' בגמ' מאי יוצאין ומאי נמשכין א"ר הונא או יוצאין [כרוכין או] נמשכין פי' שמושכין ברצועה הקבועה בטבעת השיר ושמואל אמר יוצאין נמשכין ואין יוצאין כרוכין פירש"י אין יוצאין כרוכין דלנוי לאו אורחיה הוא. במתני' תנא יוצאין ברובין לימשך פי' ברובין בריוח שיכול להכניס ידו בין הכרך לצואר או יניח מעט מן החבל שאם באת לברוח ימהר ויאחזנה. וכתב הרב ר' יצחק אלפס מסקנא דשמעת' יוצאין כרוכין ויוצאין נמשכין וכן הלכה כמתני' דהיינו נמי כרב הונא. וצריך לדקדק דמדפסקי' דיוצאין כרוכין ש"מ דבהמה מותרת לצאת בנויה ותנן נמי וכל בעלי השיר [יוצאין] בשיר ופירש"י כגון חיות קטנות שנותנין שיר בצוארם לנוי ואמרי' נמי לקמן מאי לבובין ואמר (רבא) [רב הונא] תותרי דהיינו נוי בהמה כדפרישי' לעיל אלמא דנויי בהמה שרי לצאת בהמה. ואילו גבי פרה תנן ולא ברצועה שבין קרניה ואמרי' לנוי לכ"ע אסיר ותניא נמי הכי לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו וזהירות לנוי עבידא וכמדומה בעיני דכל היכא דאורחיה בהכי דעבידי לה לבהמה תדיר לנוי שרי. וקצת משמע הכי מלשון רש"י דפי' גבי יוצאין כרוכין דהא לנוי אורחייהו בהכי. והא דאמרי' גבי כל בעלי השיר דיוצאין בשיר ופירש"י כגון כלבים ציידים משמע דמותר לצוד בכלבים דאי לאו הכי הוי השיר משוי. מיהו אומר אני המחבר שכל מי שצד חיות בכלבים כעין שהעכו"ם עושין שלא יראה בשמחת לויתן דאמרי' פ"ק דע"ז ובדרך חטאים לא עמד בקנגיון שלהם ופירש"י קנגיון צידת חיות ע"י כלבים שכל מעשיהם לשם שמחה ושחוק ודוגמתו בשחיטת חולין וכי משה קניגי היה ואמרי' בויקרא רבה פרשת ויהי ביום השמיני פרשת ר' פנחס בהמות ולויתן הם קניגין של צדיקים לעתיד לבוא כל מי שלא ראה קניגי של אומות העולם בעוה"ז זוכה לראותן לעתיד לבוא:
168
קס״טנראה בעיני דכל האסורים לצאת בהם משום דילמא נפיל ואתי לאתויי ד"א ברה"ר כגון סולם שבצוארו ורצועה שברגלו וכל הני דמתני' האסורים דילמא נפיל ואתי לאתויינהו דדוקא ברה"ר אסירי לצאת אבל בחצר שרי ולא חיישינן דילמא יצאו בהם לרה"ר ודילמא נפיל ואתי לאתויינהו. אבל האסורים משום משא כגון מידי דלא מינטרא ביה בהמה אי נמי נטירותא יתירתא א"נ נוייהו דלאו אורחייהו הנהו אפי' בחצר אסירי דמשוי כל מקום אסור והא דתנן ולא יקשור גמלים (חבלים) זה בזה וימשוך ואמרי' בגמ' מ"ט וא"ר מנשה משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא פי' לשוק למוכרו חנגא על שם שסובבין את השוק מחולות מחולות עגולות של בני אדם והא דקתני ולא יקשור לאו דוקא לא יקשור היום אלא אפי' קשורים מבע"י לא ימשוך בשבת. מיהו הואיל ולא קיי"ל כרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים משום מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור ודאי היכא שקשרם מע"ש מותר למושכם בחצירו. אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך כלומר שאם שני בהמות ממין א' שאינם כלאים זה בזה כגון שתי פרות המורדות או שני סוסים בשני אפסרים תופס שניהם ביד אחד ומושך בהם הבהמות ובלבד שלא יכרוך סביב ידו ויקשור משום דאז הוי החבלים כלאים זה בזה. וכן אם הבהמות כלאים זה בזה כגון שור וחמור אסור לכרוך החבלים סביב ידו משום מנהיג כלאי בהמה אפי' החבלים שניהם פשתן או שניהם צמר ואפי' לתפוס כך ב' בהמות שהם כלאים זה בזה בשני חבלים אסור למשוך אע"פ שאינם כרוכים דהנהגה בעלמא בכלאים אסורה אפי' בלא מלאכה כמו שדקדק רבינו אפרים בר' יצחק זצ"ל משמעת' דמסיק כלאים דמאי אילימא כלאים דאדם והתנן אדם מותר עם כלם לחרוש כו' אבל [אם] היה כלאים באדם הוה אסור אע"פ שאין מלאכה בשבת ועוד הביא ראיה לדבר ולא אאריך כאן. וכשמוליך את הבהמה בחבל בשבת אמר שמואל ובלבד שלא יוציא חבל מתחת ידו טפח פי' צריך להזהר שלא יהא בולט טפח מן ההבל חוץ לידו לצד רה"ר ולא לצד שבינו לבין הסוס אע"ג דליבא איסורא עד טפחיים כדתנא דבי שמואל מ"מ שמואל הלכה למעשה קא משמע לן שיזהר שלא יהא בולט החבל מתחת יחטפה פי' לצד אחר אבל לצד שבינו לבין הסוס בהא ליכא קפידא במה שיהיה החבל ארוך כדתניא ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח ואוקימנא בחבל דביני ביני פי' שבין ידו לגמל בההוא קאמר כמה דבעי נהוי ובלבד שיגביהנו מן הקרקע טפח שתראה הבהמה נמשחת בה דאי לא לא מתחזיא נטירותא דבהמה אלא במשא בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו. והא דתנן ובלבד שלא יכרוך ואוקימנא משום כלאים דחבלים וה"ק ובלבד שלא יכרוך ויקשור אבל כריכה בלא קשירה שריא קשיא לי עלה אני המחבר דאפי' כריכה בשני חבלים של צמר ושל פשתים אהדדי אסור מפני שידו מתחממת באחיזתו כדתנן סוף מסכת כלאים השק והקופה מצטרפין בכלאים ופי' ה"ר יצחק מסימפונט זצ"ל דהיינו שאסור להשים בשק פשתים וצמר מטורפין להוליכן ואין לחלק משום שהחבלים אינם מטורפים דמ"מ הואיל וחרוחים אהדדי וידו מתחממת בהם הרי נהנה מצמר ופשתים:
169
ק״עמתני' לא תצא אשה כו' ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה פירש"י שקולעת בהם את שערה שבראשה אכולהו קאי אחוטי צמר ואחוטי פשתן נמי. ובגמרא מפרש טעמא מאי דכיון דבחול לא תטבול בהם עד שתרפם בשבת לא תצא בהם דילמא מיתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ד"א ברה"ר ודוקא בחוטי צמר ופשתים אסור לצאת בהם מפני שחוצצין בטבילה אבל בחוטי שיער דלא חייצי שרי לצאת בהם בשבת כדתנן לקמן בפירקין יוצאה אשה בחוטי שיער בין משלה בין משל חבירתה ובין משל בהמה ופירש"י בחוטי שער שקולעת בהם שערה משום דשער ע"ג שער לא מיהדק ולא חייץ והכי הלכתא כדמוכח בגמ' דבשיער לא פליגי מיהו תימ' הואיל וטעמא דלא תצא בחוטי צמר ובחוטי פשתן דהיינו משום דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושדיא להו והיכי מצי למישרא להו והא בגודלת שערה מיחייבת חטאת וא"כ סתירה נמי אסירה מדרבנן דכל היכא דאסור הבנין אסורה הסתירה. ולכך מפרשים רבותי דלא איירי בחוטים שגודלת בהם דאם החוטים או הרצועות גדילו' וקלועו' בתוך השיער מותר לצאת בהם דליכא למיחש דילמא תסירם משום טבילה דאסור כדפרישי'. אלא מתני' דקתני לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה דהיינו שכרוכות סביב שערותיה שכן דרך נשים שכורכות וקושרות בהן בחוזק ומהדקות היטב וכה"ג [הוא] דאסור לצאת בהם בשבת שמא תתירם בשעת טבילה ושמא אין כאן קשר של קיימא הלכך מתירו אפי' בשבת ואפי' בכה"ג יוצאה בחוטי שעד משום דלא מיהדקי וכן פירשתי לעיל במלאכה דהבונה דאסירה לסתור קליעותיה בשבת לצורך הטבילה. מיהו נראה בעיני לקיים פירש"י ולפרש דמתני' איירי בחוטי צמר ופשתים ורצועות שקולעת בהם שערה וחיישי' שפיר דילמא תסתור הקליעה דהלכה כרבנן דלא אסרי קליעה אלא משום שבות וכיון דגודלת לא אסירה אלא מדרבנן סותרת קליעתה שלא על מנת לגדל דילמא שריא לכתחילה אפי' שלא לצורך מצוה דהא דאסרי סותר שלא ע"מ לבנות [היינו כשסותר בנין גמור שהוא מלאכה דאורייתא אבל בכה"ג] שרי אפי' מדרבנן או שמא לכל הפחות יהא מותר לדבר מצוה הילכך אסורה לצאת בהם בשבת אע"פ שקלועות וגדילות בתוך שערותיה. מיהו מפסק שכתבתי במלאכה דהבונה דאסירה לסתור קליעותיה לצורך טבילה איני חוזר בו. דדילמא כעין דאורייתא תקון אלא זיל הכא לחומרא והכא לחומרא. ואם הרצועה הם מעשה אורג בין שהם החוטין והרצועו' קלועות בתוך שערותיה ובין שאינם קלועות בין כך ובין כך מותרת לצאת בהם בשבת דכל שהוא ארוג לא חייץ ולא חיישי' דילמא שריא להם בעת טבילתם מיהו שאר מלבושי אשה ובגדיה כגון סרבלה ומנעליה ואיזוריה וחלוקיה העליוני' לא אסרי לה לצאת בהם בשבת אע"ג דשמעתא מוכחת דכל מילי דאשה מקפדת להסיר מעליה בעת טבילה דאסור לצאת בהם דאתמר א"ר הונא ברי' דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזרו ואיכא דאמרי אר"ה בריה דר"י חזינא להו לאחוותא דלא קפדן עלייהו ואמרי' מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא א"ב דטניפן להך לישנ' דאמר כל שהו' אריג לא גזרו ביה (והכי) [הני] נמי אריג הוא להך לישנא דאמרת משום קפידא כיון דטניפן מקפד קפדי עלייהו פירש"י דמיטנפי שניטנפו הך תיכי כטיט. הא נמי אריג הוא. והא קאמר דלא גזרו בהם כלל לצאת ולהאי לישנא דלא קפדו משמע דודאי אי קפדו ליטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהם בשבת ואע"ג דלענין אהדוקי לא חייצי ומותרות לטבול בהם כו' עכ"ל וזה הלשון תופס רש"י עיקר ולא כפי' רבותיו שפירשו הך קפידא לענין חציצה א"כ כל הבגדים אסורין שעל כלם מקפדת להסירם מעליה בשעת טבילה כדי שלא יטנפו במי'. מיהו לאו מילת' הוא דדוק' גבי רצועות שייך האי טעמא מפני שאינו נוח לה לישב שם במקום שטבלה ולגדל שערותיה הילכך איכא למיחש דילמא מתיא להו ד"א ברה"ר ולאו אדעתה אבל שאר בגדיה ודאי אינה זזה עד שלובשתם וחוגרת אזור מתניה וליכא למיחש ולא מידי. ותו נ"ב דכל מה דאסרי' בחוטין דמתני' דילמא אתיא לאתויינהו ארבע אמות בר"ה היינו משום שאסורה לגדל שערותי' בשבת ובודאי אתיא לאתויינהו אבל שאר בגדים שיכולה ללובשן לא חיישינן כלל מיהו אם החוטים ניטנפו ומלוכלכים אפי' [הם] ארוגים ואפי' הם חוטי שיער אסורה לצא' בהם אע"פ שאינם חוצצים דדילמא הלכה כי האי לישנא דבקפידא תליא מילתא והרי היא מקפדת ומסירתם ואתי' לאתויינהו. ואין לחלק בין אשה שלא הגיע עת טבילתה לאשה שהגיע עת טבילתה דכל מקום שאסרו חכמים אסרו אפי' ביודעת שלא הגיע עת טבילתה כדי שלא תצא בעת טבילתה ותו דטבילת שאר טומאות בכל יום שייכא ותנן הבנות [קטנות] יוצאות בחוטים פירש"י הבנות קטנות שמנקבות את אזניהן ואין עושין להם נזמים עד שיגדלו ונותנים חוטים או קיסמין באזניהן [שלא יסתמו] אזניהן לוי"ה. ואפי' בקסמין שבאזניהם רבותא קאמר דאע"ג דלאו תכשיט נוי הוא אורחא בהכי ולאו משוי הוא ויש מרבותי מפרשי' חוטין שקולעת בהם שערה דאסרו גבי גדולה בריש פרקין התם משום דשכיחא בהו טבילה אבל קטנות דלא שכיח' בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה הדא דקטנות נמי צריכי טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נידות נמי שכיחא בהו כדתניא מעשה הי' והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקסמין איכא למישמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי אחוטי הראש לא שייך למתני אפי' בקסמין עכ"ל מיהו כירושלמי מוכח לכאורה כלשון שני דמסיק חנן בר אימי אמר קומי רב יהודה בשם מנשה בר ירמיה ובלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקנה ולא זקינה בשל ילדה ופריך והא תנינן הבנות יוצאות בחוטין ר' בא בשם רב [יהודה] אפי' כרוך על צוארה פי' ומסתמא אותם חוטין של זקנה דאין לבת שהוא קטנה כל כך חוטין גדולים שתגדל בהם שערה דההיא דחנן בר אמי אגידל שיער איתאמרא כדמוכחא גמרא דידן ומשני רבי שמואל בשם רבי זעירא תמן אפי' שאינה יכולה להביא חוט לשערה יוצאת ברם הכא לא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה. וגם ממאי דמסיק אפי' כרוך על צוארה משמע דלא איירי בחוטי אזנים אלא בחוטי הראש מיהו הא דתנן הבנות יוצאות בחוטין אם הן צבועין אסורות כדאמ' אבוה דשמואל לא שביק לבנתיה דנפקן בחוטי ופרכינן והא אנן תנן הבנות יוצאות בחוטין ושנינן אבוה דשמואל צבועין היו פי' וחייש למישלף ואחויי וההיא דתנינן ואפי' בקסמין שבאזניהם אמרי' בירושלמי גמ' יוצאין בסלע שעל הצינית בו' אבין בר בא מפקד לשמואל בריה לא תקבל עליך מתני' אלא אבל לא בקסמין שבאזניהם וצ"ע בירושלמי אחר. וההוא דירושלמי גבי הבנות יוצאת בחוטים דא"ר בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה היינו דרב הונא דגמ' דידן דא"ר הונא וכולן בראשי הבנות שנינו כלומר הא דקתני במתני' ולא ברצועה שבראשי הבנות לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי אלא אחוטין נמי קאי ופירש רב יוסף דהיינו טעמא דרב הונא לפי שאין האשה חונקת א"ע להדק חוטין בצוארה וקושרתן בריוח שיהיו רפין הילכך לא חייצי ומותרת לצאת בהם בשבת בין בשל צמר בין בשל פשתן בין ברצועות דהואיל ואינה חונקת עצמה ואינה מהדקת היטב לא חייצי דאי מתרמיא לה טבילה לא שריא להו אלא טובלת כך והם עליה והא דתניא הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם אבל לא בחבקין שבצואריהם אוקמה רבינא דבקטלא עסקינן דאשה חונקת א"ע וניחא לה כדי שתראה כבעלת בשר פירש"י זצ"ל דהיינו בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה שלא יפול מן האוכל שהיא אוכלת על בגדיה ויש לו מקום שנצים כמו שעושין למכנסים ותוחב בו רצועה רחבה ומוללהו סביב הרצועה שהבגד רחב הרבה וקושרת הרצועה סביב צוארה וחונקת בו את עצמה בחוזק כדי שתהא בשרה בולט ותראה כבעלת בשר ומתוך שהרצועה רחבה וחלקה אינה מזיקתה עכ"ל והלכך חייצא ואסור לצאת בו בשבת מפני שצריכה להתיר בשעת טבילה ואינו כ"כ נוח ללובשו כשאר המלבוש ואיכא למיחש דילמא אתי' לאתויי ד"א בר"ה וכתב ריב"א נראה בעיני כמו שפירש ר' אליעזר כל קטלא דהכא של מתכות הוא דבכל מקום עם כלי מתכות נישנית והוא של חוליות ומחורזין החוליות בחוט ותולה בצוארה ופעמים שהחוליות של כסף ושל זהב ופעמים של אבנים טובות ומרגליות [ופעמים] של זכוכית ואותה קטלא אינה מקבלת טומאה אלא א"כ החוט של מתכת והכי תנן במס' כלים קטלא שחולי' שלה של מתכת בחוט של פשתן ושל צמר נפסק [החוט] החוליות טמאות שכאו"א כלי בפני עצמו חוט של מתכת וחוליות של אבנים טובות ומרגליות ושל זכוכית נשתברו החוליות והחוט בפני עצמו קיים טמא ולפי שהחוליות גסין ורחבין אין מזיק לה אם היא חונקת א"ע והכי תניא בתוספתא דמקואות השירים והנזמים והקטלאות והטבעות הוצין חוצצין ורפין אין חוצצין וחוצץ זה א"י מהו אבל לפי הענין נראה שהוא לשון מהודקין עכ"ל וקטלא דהכא היינו קטלא דמתני' כדתנן לא בקטלא ולא בנזמים ואמרי' בגמ' מאי קטלא מנקטי פארי ופירש"י התם כדפי' כאן אלא שהוסיף לקמן ואמר י"מ כעין חצי עגול עשוי כמין כלכוס כזה ואוחזת בו מפתחי חלוקה והפגם בולע את צוארה והוא של זהב לוי"ה עכ"ל וכן מוכח בערוך [בערך קטל] דשל מתכות הוא וכתב חח ונזם תרגום ירושלמי קטלין וקדשין כתרגום ירושלמי ונקרב את קרבן ה' קטלין מן אדרעין ובפ"ה במעילה נתנה קטלא בצוארה. וכתב ה"ר ברוך בר יצחק בספר התרומה דיכול להיות דהא דאסרו לצאת בחוטי צמר ובחוטי שיער ורצועות שבראשי הבנות בשבת [שאינן תכשיט אלא כמו מלבוש] ואסרי משום דילמא מתרמיא לה טבילה בשבת וצריכה להסירם משום חציצה או משום טינוף ומייתי לה ד"א לדידן דלית לן רה"ר גמורה שרי דאל"כ טבעת שבאצבעה תהא אסורה דהא מיהדק וחייץ כדאיתא במס' מקואות ) ולדידן ליתסר אלא כיון שאין לנו רשות הרבים גמורה מותרת עכ"ל:
170
קע״אמתני' ולא בטוטפות ולא בסרביטין בזמן שאינם תפורין פירש"י בזמן שאינם תפורין עם השבכה הקרוי קופיא אבל תפורין ליכא למיחש לאתויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה את כל שערה ופי' רב יהודה משמי' דאביי בגמ' דטוטפות היינו אפזייני היינו טס של זהב שעושין לשום על פדחת דהיינו מה שקורין לנ"ה ואמרי' בגמ' איזוהי טוטפות ואיזוהי סרביטין וא"ר אבהו טוטפות המוקפות לה מאוזן לאוזן סרביטין המגיעין לה עד לחיין פירש"י על ראשה כורכתו ותולה על לחייה מיכן ומיכן הא למדת דאסור לצאת בשבת בתכשיט שקורין לנ"ה ואם הוא מחובר לשבכה מותר כדפירש"י משום שאינה מגלה ראשה ברה"ר א"כ בתולה שאינח חוששת על גילוי הראש אע"פ שמחובר לשבכה אסור לצאת בו. א"ר הונא עניות עושות אותן של מיני צבעונין עשירות עושות אותן של כסף וזהב מיהו איני מבין היטב דאפי' תפורה בשבכה מה מועיל דאכתי שלפה ומחויא דהא אית לה כבול למטה מן השבכה:
171
קע״במתני' לא בכבול לר"ה פי' אבל לחצר שרי וכל הנזכרין למעלה אסורים אף לחצר שמא תרגילם ברה"ר וחדא גזירה היא דגזרו בהו שלא תתקשט בהם בשבת כלל ובכבול התירו כדמפר' לקמיה בפרקין שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה ולקמן אפרש איך נשים שלנו האידנא יוצאות בתכשיטים שלהם: אתמר רב אמר כיפה של צמר תנן פי' כמין כובע שתחת השבכה דמקרי כבול ומתקשטת בו ואסורה לצאת בו דחיישי' דילמא שלפה ושומטתה מתחת השבכה ואינה מגלה שערה וכ"ש כבלא דעבדא והיינו חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן הוכחה שהוא עבד שביזוי הוא לו ואתי למשלפיה שלא יהא נראה לעולם ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי והלכה כרב דקיי"ל רב ושמואל הלכת' כרב באיסורי ותו דא"ר אבהו מסתברא כמ"ד כיפה של צמר ותניא נמי הכי יוצאה אשה בכבול ובאסטמא לחצר רשב"א אומר אף בכבול לרה"ר כלל א"ר שמעון בן אלעזר כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו למעלה מן השבכה אין יוצאין בו מכלל דת"ק שרי למטה מן השבכה וש"מ דכבול היינו כיפה של צמר דהיינו כרב וכן פסק ה"ר יצחק אלפס דהלכה כרב הלכך כיפה של צמר שהיא תחת השבכה אסירא ושבכה עצמ' שריא דהא שריא אפי' טוטפות וסרביטין כשהן קבועין בה ואסטמ' נמי שרי' כת"ק דתניא יוצאה אשה בכבול ובאסטמא לחצר ות"ר שלשה דברים נאמרו באסטמא אין בה משום כלאים ואין מטמאין בנגעים ואין יוצאין בה לר"ה הא בחצר ש"ד ואמרי' מאי אסטמא וא"ר אבהו בזייני מאי בזייני אמר אביי כליא פרוחי פירש"י מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקילעה ראשה וכסתן יש שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה והן נקראין פרוחי על שם שמפריחין ויוצאין לחוץ ואוגרתו לתחת קישוריה ע"י מצנפת קצרה כליא מונעת אותן שערות מלצאת עכ"ל והר"י אלפס כתב פי' כיפה של צמר (דוושי) חיטי דעמרא דגדילן ועבידן כי הוצא ורחב בשתי אצבעות שיעור ציץ כדאמ' ס"פ ראשית הגז כיפה של צמר הי' מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ נתון שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת כליא פרוחי פי' מטלית שתולין בה חוטי של מיני צבעונין כגון קלופקרא שתולין אותה לכלה לכלות ממנה זבוב שאם יעמוד זבוב על פניה מתביישת לטורדו ומצטערת עכ"ל וכ"פ בערך כיפה וכליא פרוחי פי' בערך כל כמו פי' אלפס ובערך אסטמ' כתב אסטמא מין תכשיט לא של כסף ולא של זהב הוא אלא של מיני צבעונין ואבנים טובות ומרגליות קבועין בה ומטילה אותה על ראשה כדאמ' בגמ' דבמה אשה יוצאה ויש ספרים שכתוב בהם אצטמא עכ"ל ולענין חותמות של עבדים מסקנא דאי עבד הוא לנפשיה יוצא בו לחצר אבל לא לרה"ר דזימנין דמתבייש ושקיל ומייתי ליה ד"א ברה"ר ואי עביד ליה רבו יוצא בו אף לר"ה דאגב דאימת רביה איכא עליה לא שקיל ליה ואי מפסיק לא מייתי לי' לבית אדונו דלא קפיד עלויה בד"א בחותמו שבצוארו אבל בחותמו שבכסותו אסור דזימנין דמיפסק ומירתת ומקפל ליה ומחית על כתפיה כדרב יצחק בר יוסף דאר"י בר יוסף א"ר יוחנן כל היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת וה"מ בחותמות של טיט אבל בחותמות של מתכות אע"ג דעביד ליה רבו אל יצא בו לרה"ר דילמא מפסיק ואתי לאתויי לבית אדוניו דהא רביה קפיד עלויה והואיל ועבד יוצא בו כל השבוע הו"ל במלבוש ולא מתסר עליה משום משוי מיהו הואיל ולגנאי שלו הוא אינו לא תכשיט ולא כלי גמור לקבל טומאה. וכשהייתי אני המחבר בצרפת היינו מוליכים אופנים על הבגדים כי כן גזרו על כל היהודים בעת ההיא וזהו כמו חותם שעשה לו רבו דלא שקיל ליה ואי מיפסיק לא מייתי ליה והיינו יוצאים בהם לרה"ר ויש שהיו תפורים בבגד לגמרי והנהו שרי כדאמרי' גבי זוג שבכסותו הב"ע [דמיחא] ביה מימחא ויש שהיו עושין אופן מן הקלף ותופרין אותו במחט לבגד ויוצאים בו בשבת וזהו כמו חותם העבד שעשה לו רבו דשרי הואיל ויוצא בו כל ימות השבוע. ומודי ה"ר שמשון מכוסי זצ"ל הי' דן להתיר מפני שהאופנים מחוברים לכסות כדאמ' בירושלמי דפרקין בעון קומי ר' יונתן מהו מיפק בההוא מונקייה א"ל משום תכשיט אי משום תכשיט הי' לו לדניאל לאסור והמניכא די דהבא על צואריה אי משום משוי [בשבת] נימר כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. הא למדת דאפי' דבר שהוא משוי כשהוא מחובר לכסות מותר לצאת בו:
172
קע״גמתני' ולא בעיר של זהב ואם יצתה אינה חייבת חטאת פירש"י עיר של זהב כמין נושקא ומציירין בה כמין עיר. משמע שרוצה לומר שאין נושקא ממש וכפ"ז לא היה קשה מכוליאר דההיא גושקא ממש היא מיהו רבותי' אינן חולקין בזה הענין אלא אינו נראה להם פירוש זה דתנן ולא בכוליאר ולא בצלוחית של פליטון ולא בכובלת ואם יצאה חייב חטאת דר"מ וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פליטון אכל בכוליאר גם לחכמים חייב חטאת. ואמרי' בגמ' מאי כוליאר א"ר מכבנתא ופירש"י מכבנתא נושק"א על שם שמכבנה וקושרת מפתחי חלוקה ובמתני' קתני גבי עיר של זהב דאינה חייב בה חטאת אלמא דלאו היינו נושקא. ור"ת היה מפרש דמכבנתא היינו צעיף משונה והצעיפים והרדירים מתורגם וכביניתא וכפי זה היה פירש"י [מתקיים] דעיר של זהב היינו נושקא. מיהו לא משמע הכי פרק מי שהחשיך גבי ברתיה דר"ע שקלתה מכבנתה איתרמי בעינא דחויא א"כ יש לה מחט שנועץ כעין הנחש והיינו נושקא בלע"ז מיהו רש"י פי' התם למכבנתה אשפינגלא [בלע"ז נושקא] של זהב שיש כמין (זהב) [טס] בראשה וביומא נמי גבי פייס אמר מקיפין בכוליאר משמע שהיא עגולה ובערך בכליאר כתב פי' מכבנתא ודומה למכחול וראשו אחד דומה לסירה שאורגת בה תכשיטין הנותנת כנגד פניה וכמעשה דר"ע במי שהחשיך שקלתה למכבנתה ומיתרמיא בעינא [דחויא] א"כ לפי' זה אסו' להוליך בשבת בת נפש שקורי' בל' כנען זפונא ובל"א וורשפן. ובתי הנפש דישעיה (ג') אמרי' בירושלמי פ' במה אשה תירגם עקילס אסטומובדיאה דבר הניתן על בית הנפש משמע שהוא תכשיט וכן נמי הא דכתיב הטבעות ונזמי האף מפרש בירושלמי דבר שהוא נתון ע"ג החוטם הרי כל אילו תכשיטים הם מיהו בשבת לא תצא בהם משום דילמא שלפה ומחויא מיהו ה"ר יוסף קרא זצ"ל פי' בתי הנפש נושק"לי. ולאילו פירושים היה מתקיים פירש"י שפירש עיר של זהב כמין נושקא. מיהו לא נהירא פירושו מדאמ' בגמ' מאי עיר של זהב ארבב"ח אר"י ירושלים דדהבא כדעבד לה ר"ע לדביתהו והיינו מה שמוליכין סביב הראש כעין עטרה כדאמרי' פ' בתרא דסוטה גזרו על עטרות כלות ומפרש בגמ' ירושלים דדהבא ולכלות דוקא אסרו דומיא דאפר מקלה שבראש חתנים אבל לשאר נשים שאינם כלות שרי בחול אבל בשבת אסור דילמא משלפא ומחויא ולכלות נמי דאסור בחול היינו כולו של זהב או כולו של כסף כדקתני ירושלים דדהבא אבל משי מצויר בזהב שרי. ודוק' לכלות אבל לחתנים אפי' של ורד והדס [אסור] בההיא דפ"ק דגיטין דאשכחיה רבינא למר בר רב אשי דהוה גדיל כלילא לברתיה א"ל לא סבר לה מר הסיר המצנפת כו' א"ל דומיא דכהן גדול בגברי כו' חתנים דומיא [דמצנפת] דכהן גדול [דההיא כעין אפריון טלמא בלע"ז] ועשויות מורד והדס אבל של קנים [וחילת] מותר כדמוכח פרק בתרא דסוטה. וכן נוהגים בצרפת הלכך נושקא חייבין עליהם חטאת דלאו תכשיט הוא ובעיר של זהב דהיינו עטרה פטור אבל אסור וכתב הרב רבי ברוך ברבי יצחק בסה"ת דאם אותה נושקא סוגרת בה מפתחי חלוקה מותר והוי תכשיט וגם לא גזרי' בה דילמא שלפה ומחויא דא"כ תתגלה בשרה כמו מפתח של זהב דאמר בירושלמי דהוי תכשיט לאיש [ואם תקועה בשלשלת כסף או זהב ומכנסת ראשה בתוך השלשלת של זהב יכול להיות שמותר כיון שהשלשלת לבדה תכשיט היא] אבל תלויה בחוטי משי או בלולאות וגם אינה סוגרת בה מפתחי חלוקה בהכי מיירי מתני' דחייב חטאת דאין כאן רק הנושק"א בלע"ז ואינה תכשיט והוא משוי [שהוא] להראות עושר בעלמא. וצ"ע אם ימצאו בירור דבר והיתר פשוט לנושק"א בשום ענין אפי' סוגרת חלוקה ואפי' תקועה בשלשלת זהב או כסף דשמא בהכי נמי חייבת חטאת ושמא מותר גמור עד כאן לשונו. ונ"ל אני המחבר דנושקא וכל דבר שאינו תכשיט אע"פ דסוגרת בה מפתחי חלוקה אעפ"כ אסור דהא כוליאר לכ"ע חייבת חטאת ואמרי' מאי כוליאר ואמר רב מכבנתא ופרש"י נושקא ע"ש שמכבנת וקושרת מפתחי חלוק'. אלמא אע"ג דקושרת מפתחי חלוק אפ"ה חייבת חטאת וגבי קטלא אמר לא תצא ופירש"י שאוחזת בו מפתחי חלוקה אפ"ה אסור. אבל מה שפירש שאם היא מחוברת לשלשלת דשרי זה יכול להיות כדפרי' לעיל דכל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. ובארץ רינוס נוהגות הנשים לצאת במפתחות של כסף לר"ה בשבת ותולות אותם על צואריהם בחוט וסוגרות בהם התיבה ובעבור כן נוהגים בהם [היתר] וגם נשי רבותי שבריינוס ראיתי נוהגות כן ואין מוחה אלא שמורים להיתר. ובעיני אני המחבר נראה לאיסור כדאמרי' בירושלמי פ' במה אשה והאיש ע"י שאינו שחץ מותר נשמעינה מן הדה ר"ג ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדה אמרה העשוי לשם תכשיט אסור הדה אמרה העשוי לכך ולכך הדה אמרה אחד האיש ואחד האשה. הא למדת דכל דבר שאינו תכשיט שאע"פ שעשאו לשם תכשיט אפ"ה אסור ויש שנוהגות שעושות במפתח כמין בת נפש וסוגרת בה מפתחי חלוקה מיהו גם זה אסור כדפרי'. ירושלמי לא בעיר של זהב רב יהודה [אמר] ירושלים דדהבא רבנן דקיסרין אמרין פרוסטוק טקלין מעשה בר"ע שעשה לאשתו עיר של זהב חמתיה אתתיה דר"ג וקניית בה אתת ואמרת קומי בעלה אמר לה הבן הוית עבדת לי כמה דהוות עבדה ליה דהות מזבנא מקליעתא דשערא ויהבה ליה והוא לעי באורייתא:
173
קע״דכלילא רב אסר ושמואל שרי פירש"י כלילא על פדחתה היא קושרתו מאזן לאזן יש שכולו טס של זהב שקורין לימא ויש שעשוי ממשי טווי עם הזהב שקורין פרייש עכ"ל. והיינו אפזייני דלעיל ושמא קצת הם משונים זה מזה להכי קרי להו לעיל אפזייני והכא כלילא ואסיקנא דאניסכא כ"ע ל"פ דאסור פרש"י שם העשוי כלו מנסכא דהיינו זהב או כסף דבר הניתך דאסור דמגו דחשיב גזירה דילמא שלפה ומחויא כ"פ דארוקתא שהוא רצועה מצויורת באבנים [טובות] וזהב מר סבר ארוקתא עיקר ולא חשיב להו ולא מחויא ומ"ס דאניסכא עיקר ומחויא לה רב אשי מתני לה לקולא בארוקתא כ"ע כו' אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפה ומחויא. והאי לישנא בתרא עיקר דא"ל רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף בפי' אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי ופירש"י אלמא דרב אשי עיקר דמוקי פלוגתייהו בדניסכא אבל בארוקת' מודה רב ואיכא לאוקומי לדידך בארוקתא הילכך בארוקתא שרי בדניסכא אסור דרב ושמואל הלכתא כרב [באיסורי] ביש בכור ובהמפלת והא דדריש לוי בנהרדעא כלילא שרי וכן נמי הא דדרש רבה בר אבוה במחוזא כלילא שרי היינו בדארוקתא ולמעוטי מלישנא קמא דאסיקנא דרב אסר בארוקתא מיהו ה"מ בזמן שאינם תפורים בשבכה אבל אם הם תפורים אפי' בדאניסכא נמי שרי כך נ"ב אני המחבר. מיהו ממאי דא"ל לרב גברא רבא אתא ממערבא ודריש כלילא שרי משמע דבאניסכא שרי דאי בדארוקתא הא רב נמי שרי ושמואל נמי שרי ומדנפקי מנהרדעא עשרים וארבעה כלילי ובמחוזא תמני סרי כלילי הרי משמע דהכי הלכתא דבדאניסכא נמי שרי ושמא לאו היינו אפזייני דלעיל. ובאלפס כתב אמרו ליה לרב גברא רבא (קריבא) [אריכא] אתא ממערבא ודרש כלילי שרי וכן הלכה פי' נסבא חוט כלומר חוט שהן חתיכות נקובות ומכניסין בהן חוט להעמידן ופי' רקתא כגון מטלית שאותן חתיכות קבועות על מטלית עכ"ל וכ"כ בערוך בערך נסכא על נסכא מלשון מסכת רוקתא מטלית:
174
קע״האמר (מר) [רב] יהודה (א"ר ששת) [אמר שמואל] קמרא שרי פירש"י אבנט חשוב יש שעושין אותו טס של זהב ויש שעושין אותו רצועה ומשבצות זהב ואבנים קבועות בה א"ד דארוקתא וא"ר ספרא מידי דהוה אטלית מוזהבת פי' דהוה תכשיט דשריא ולמשלף ואחוויי נמי לא חיישינן שאין דרך להתיר אזורו בשוק ויפלו בגדיו. וא"ד דאניסכא פי' נמי שרי וא"ר ספרא מידי דהוה אאבנט של מלכים פי' שעשוי כולו דנסכא וכל ישראל בני מלכים וראוין להם וכתב הר"י אלפס קמרא והוא חגור של מתנים ויש בו חתיכות קבועות כגון כלילא וכיון דאניסכא שרי לל"ב כ"ש דארוקתא והלכה כל"ב עכ"ל. מיהו צ"ע בההיא דהמקבל וכל ישראל בני מלכים דקיימי בשיטה. א"ל רבינא לרב אשי קמרא עלוי המיינא מאי א"ל תרי המייני קאמרת פירש"י הא ודאי משוי הוא ואסור. לשון תלמידי רבי' יצחק בר' יהודה נ"ע ורבי' הלוי מצאתי בתלמידיו מותר והראשון נ"ל משום דגבי הצלת דליקה מנינן לדר"י שמונה עשר כלים והתם חד חגורה הוא דמנינן פ' כל כתבי הקודש ואי שני חגורות שרו לכתחילה נמני התם תרי עכ"ל ופירשו רבותי' דהא דהכריע רש"י היינו דוקא בשתי חגורות זו על גב זו (כנגד) [בבגד] אחד אבל שתי חגורות בשתי בגדים מותר שכן דרך הנשים והזקנים לעשות כן וראיה לדבר מההיא דכל כתבי הקודש דמני בי"ח כלים פונדא ופי' רש"י דהיינו אזור מעל מדיו והדר חשיב חלוק חגור ופירש"י על חלוקו מבפנים הלכך לא אסרי' שתי חגורות אלא דוקא זו ע"ז בבגד אחד משום דאין דרך בני אדם לחגור בו ובטלה דעתו אצל כל אדם אבל שני כובעין מותר שכן דרך כל בנ"א וכן מותר ליתן אלמונץ על הראש ולהשים עליו הכובע שכן נוהגים בנ"א גם בחול וכבר נהגו בדבר זה להתיר בכל מקומות וכן הלכתא להיתר. מיהו לפי דקדוק רש"י שהכריע לאיסור גבי תרי המייני משום דלא מני בי"ח כלים אלא חגור אחד הוה משמע לאסור שני כובעים דלא מני נמי בי"ח כלים אלא כובע אחד מיהו כבר נהגו להיתר:
175
קע״ואמר רב (אסי) [אשי] האי רסוקייא אי אית ליה מפרחייתא שרי ואי לא אסור פירש"י חגורה של חתיכת מעיל רחבה. אי אית ליה מפרחיית' רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו שרי דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא מישתריא קטריה ונפל ואתי לאתויי. מפרחייתא קורין אותו טרק עכ"ל והר"י אלפס כתב ריסיקא חגור של עור ונקרא בלשון ישמעאל מנטק"א אי אית ליה מפרחייתא שהן כעין סנביטין ה"ז הוא תכשיט ומותר לצאת בו ואי לא נעשה כמשוי ואסור עכ"ל. ובערך נסכא כתב ריסיקא פי' חגור של עור חתיכה שהן כזרת זרת יוצאות ועורפות ממנו לימינו ולשמאלו ולאחוריו תכשיט הוא ושרי ואי לא אינו מלאכת תכשיט ואסור לצאת בו בשבת כי אינו כלי עד כאן לשונו:
176
קע״זמתני' ולא בנזמים ואם יצאתה אינה חייבת חטאת ואמר בגמ' נזמים נזמי האף פירש"י אבל נזמי האוזן מותרין לכתחילה דטריח לה מילתא למשלף ואחווי מפני שאזניה מכוסות בקישוריה עכ"ל משמע שרוצ' לומר שבקישוריה שקושרת בהם את ראשה מכוסות גם אזניה הלכך לא שלפה ומחויא אבל כשאין אזניה מכוסות בקישוריה אסור משום דשלפה ומחויא א"כ בארץ כנען שהנשים מוליכות טבעות באזניהן ואזניהן נקובות ומכנסת בהן טבעות בריוח ומוציאה כשתרצה ואין אזניהם מכוסות לאו שפיר עבדי ושמא נזמים דמתניתין כה"ג נמי איירי ובירושלמי קאמר נזמי האף דבר שהוא נתון ע"ג החוטם ולא קאי אמתני' אלא אהא דכתיב בישעיה הטבעות ונזמי האף ואין לדמות לזגין דתנן ובני מלכים בזגין וכל אדם כו' התם מיירי באנשים ודילמא גבי אנשים לא שלפי ומחוי ותו דילמא התם קישוריה בזה הענין דליכא למיחש למישלף ואחויי וקמ"ל דלאו משוי הוא:
177
קע״חמתני' ולא בטבעת שאין עליה חותם ואם יצתה אינה חייבת חטאת הא [יש עליה חותם חייבת אלמא] לאו תבשיט הוא ורמינהו תכשיטי נשים טמאין ואלו הן תבשיטי נשים קטלאות ונזמים וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם כו' עד רבא אמר לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש אין עליה חותם תכשיטין דאשה והלכה כרבא ורנב"י נמי אית ליה דרבא כדפירש"י במילתיה דכי קתני רישא תכשיטי נשים אשאין עליה חותם קאי והיינו דתנן לא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת ולעיל גבי אין עליה חותם תני אינה חייבת חטאת וקאמר עולא וחילופייהו באיש ופירש"י דטבעת שיש עליה חותם אם יצא פטור וטבעת שאין עליה חותם אם יצא חייב חטאת ובמסקנא נמי רבא מפרש טעמא דעולא הלכך נרא' בעיני דא' טבעת שיש עליה חות' וא' טבע' שאין עליה חותם אח' (האשה) [האיש] ואח' האשה אסורי' לצאת בשניה' אלא שהאיש חייב חטאת על שאין עליה חותם ופטור על יש עליה והאשה חייבת חטאת על יש עליה חותם ופטורה על שאין עליה וכן פר"ח לאסורא בשניהם אבל ר"ת פי' דחילופין דעולא לא קאי אלא אחיוב חטאת כדפרישית ואשה ודאי אסורה אפי' באין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה משום דילמא שלפה ומחויא אבל האיש ביש עליה חותם שרי לצאת בה בר"ה ולא גזרינן דילמא שליף ומחוי וראיה לדבר דאמר גבי קמיע ולא יקשרנו בשיר ובטבעת לכתחילה וכן בירוש' אמר תכשיטין למה הן אסורין א"ר אבא מתוך שהנשים שחצניו' הן מתירתן להראותן לחבירתה ומהלכת בהן ד"א. משמע אבל אנשים שאינם שחצנים מותרים לכתחילה. כמו אנשי ירושלי' אנשי שחץ היו בעלי גסות. וקשה על דבריו דבירוש' אמ' ירד ר"ג ומטייל בחצר במפתח של זהב [בידו בשבת] וגערו בו חביריו משום תכשיט אלמא תכשיט אסור מדרבנן לאיש וי"ל דגערו בו משום דאדם חשוב שאני והיה לו להחמיר ע"ע א"נ היה המפתח משוי ולא תכשיט ור"ג בחצר טילטל וגערו בו משום שנראה תכשיט ויסברו העולם דמשום תכשיט נפק וה"ה ברה"ר אתי למישרי דל"ג באיש [דילמא] שליף ומחוי והרי הוא משוי ולא תכשיט ואסור. מיהו אין נראה בעיני זה החילוק אלא כדפרישית לאיסור כך נ"ב וראיה לדבר מירושלמי לאיסור דהכי אמרי' בירוש' פ' במה אשה והאיש ע"י שאינו שחץ מותר פי' נרצה לומר הואיל ואין הגאוה מצויה באנשים כבנשים שלא גזרו עליהם דילמא שליף ומחוי ומסיק נשמעינה מן הדא כלומר ממעשה הזה תדע אם גזרו גם על האיש אם לאו. דר"ג בריבי ירד לטייל בחצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדה אמרה העשוי לשם תכשיט אסור הדה אמרה העשוי לכך ולכך הדה אמרה אחד האיש ואחד האשה. הא למדת דגם על האיש גזרו ואמרי' נמי בירושלמי פ' במה אשה ר' ינאי זעירא נפל עודריה דאודניה בעי מחזריתיה בשבתא וגערו בו חביריו משו' תכשיט ועוד אמרי' פ' במה אשה גמ' איזהי קמיע מומחה בעון קומי ר' יונתן מהו מיפק בההוא מונקייה א"ל משום תכשיט פי' ואסור וקא מהדר ליה אם משום תכשיט היה לו לדניאל לוסר והמניכא די דהבא על צוארי' אי משום משוי בשבת נימר כל המחובר לכסות הרי היא ככסות:
178
קע״טמתני' ולא במחט שאינה נקובה ואם יצתה אינה חייבת חטאת פירש"י אשפינגל"א ואם יצתה אינה חייבת חטאת דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזרו בהו דילמא שלפה ומחויא ואמרי' בגמ' למאי חזיא פי' למאי חזי לתכשיט דקתני אינה חייב' חטאת ותרגמה רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף הואיל ואשה חולקת בה שערה פי' חולקת לכאן ולכאן באמצע ראשה נמי שקורין בלשון כנען פוטי"ץ ובשבת למאי חזיא פי' הרי בשבת אינה מחלקת שערה ואמאי אצטריך למיתני דלא תצא בו הרי אינו ראוי לה כלל ומשנינן הכא כמין טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה פירש"י [טס] של זהב יש לה על ראשה הא' והשני הוי עוקץ בחול חולקת שערה בעוקץ ובשבת תוחבת העוקץ בשבכה והטס שבראשה הב' מונח על פדחתה עכ"ל. למדנו מיכן דאסור לנשים לחלוק שערותיהם בשבת ולעשות פוטי"ץ וכדפרישית לעיל באב מלאכה דהבונה בההיא דהפוקסת ומשמע נמי מהכא דמחט של בנות רינוס שתוחבות בראש פדחתם דאסור:
179
ק״פמתני' לא יצא האיש בסנדל המסומר. גזירת סנדל לעולם נורגת כדאמר בירושל' ולא בשעת השמד גזרו מכיון שעבר השמד יהא מותר לא עמד [ב"ד] ובטלה ומיכן יש ללמוד שכל דבר שגזרו עליו רבנן משום דבר אחד אע"פ שבטל אותו דבר דאגביה גזרו אפילו הכי הגזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב"ד ויבטל:
180
קפ״אמתני' ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. ירושלמי א"ר בא מפני החשד שלא יהו אומרים איש פלוני נפסק סנדליה ותלאו בית שחיו ובשם (רבותא) [רבותיו] פירש"י זצ"ל דילמא מחייבי עליה ושקיל ושליף ליה וממטי ליה בידיה בשכחת שבת ואמרי' בגמרא הא יש עליה מכה נפיק בהי מנייהו נפיק א"ר הונא באותה שיש בה מכה אלמא קסבר מנעל לשום צער עביד פירש"י שלא ינגף ביתירות הדרכים כו' משום מכה ודיו בזה לבדה וללשון רבותי א"נ מחכו עליה דלא חזי לה למכה לא שליף ליה דמצטער ביתדות הדרכים משום מכה עכ"ל וחייא בר רב אמר באותה שאין בה מכה אלמא קסב' לשום תענוג עביד פירש"י אדם אסטניס ורך ומכירין בו מתוך מעשיו שנעל רגלו אחת שהוא אסטניס וזו מכתה מוכחת עליה (ומיכון) [ומבינין] שהמכה מונעתו מלנעול ולא חשדי ליה ולענין אחוכי נמי לא מחייכו עליה עכ"ל וקיי"ל כרב הונא דר' יוחנן קאי כותיה כדאמר ואף ר"י סבר לה להא דרב הונא ואע"ג דדחינן לה לא קיי"ל כי ההיא דחויא ואמרי' בירושלמי על איזה מהם הוא נותן שמואל אמר על אותה שאין בה מכה [הוא נותן] אם אומר אתה על אותה שיש בה מכה הוא נותן מאן צייר ליה דלא יתן על חוריתה ר' יוחנן אמר על אותה שיש בה מכה הוא נותן שמעון בר בא הוה משתמש קומי ר' יוחנן והוה מושיט ליה סנדלו כהדה דתני בדרך הארץ כשהוא נועל נועל של ימין ואח"כ נועל של שמאל וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואח"כ חולץ של ימין א"ל ר"י בבלייה לא תעביד כן שהראשונים לא היו עושים כן אלא כשהוא נועל נועל [של שמאל] ואח"כ נועל של ימין שלא תהא נראית של ימין פגומה הדה אמרה על אותה שיש בה מכה הוא נותן ע"כ לשון הירושלמי דהיינו כלישנא קמא דר' יוחנן כרב הונא סבירא ליה הלכך אסור לאדם ללכת בשבת כשרגלו אחת נעולה ואחת יחיפה אי משום חשדא אי משום דילמא מחייבו עליה ואתי לאתויי ואם יש ברגלו מכה נועל אותה שיש בה מכה ושרי אע"פ שהאחרת יחיפה מיהו ללכת יחף בשתי רגליו הא ודאי שרי דקיי"ל דמנעל לשום צער עביד פי' להגן מפני היתדות ואי לאו משום הכי הוה טפי עדיף יחף ובצרפת ראיתי גבורים הולכים בשבת יחיפים ואפי' בביהכ"נ וקוראים בתורה יחיפים מיהו אינו נכון ללכת יחף אפי' בחול כדאמרי' בע"פ שבעה דמנודים לשמים וחדא מנייהו המונע מנעלים מרגליו ומצאתי בויקרא רבה פ' וזאת תהיה תורת המצורע בסופה בפרשת ראשו כתם פז שדורש בעצלתים ימך המקרה ע"י שהאדם הזה מתעצל מלכסות את ראשו כראוי ימך המקרה הרי הוא נעשה [רומי] נזקים ובשפלות ידים ידלף הבית ע"י שהאדם הזה משתפל מלכסות גופו כראוי ידלף הבית יעלה גופו חטטין הא למדת שצריך אדם לכסות כל גופו [ואין להעמיד טענה זו באשה] דאח"כ מסיק ר' כהן פתר קריא באשה ע"י שהאשה הזאת מתעצלת מלכסות א"ע כראוי ימך המקרה [הה"ד] וגלה את ערותה את מקורה הערה כו' ובשפלות ידים ע"י שהאשה משתפלת מלבדוק א"ע בעונתה [ידלף הבית] הרי היא מתרבה בנידתה [הה"ד] ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים מכלל דת"ק באיש מיירי ודריש דאבעיא ליה לכסויי כל גופו:
181
קפ״במתני' לא בשריון לא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא אינו חייב חטאת ואמרי' בגמ' שריון זרדא פי' בערוך שריון העשוי מן טבעו' (כ"ת) קטנות קורין בל' ישמעאל זרד. קסדא א"ר (סטרתא) [סנוארתה] פירש"י כובע עור תחת כוכע המתכת. מגפיים ארבב"ח פזמקי פירש"י אנפליאות של ברזל במלחמה. בהני מודו רבנן דלא מיחייב חטאת דהני דרך מלבוש הם יותר מאלה ורומח ותריס ותנן לקמן ולא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת ר"א אומר תכשיטין הן לו וחכ"א אינם אלא לגנאי שנא' וכתתו חרבותם לאתים וכו' והלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דר"א שמותי מדב"ש הוא. הלכך אחינו שבביה"ם לא טוב עושים שמוליכים חרבותיהם ותריסיהם בערב שבת מיהו כשפעמים יריאים ושומרים את העיר שמא אז מותר בההיא דפ' מי שהוציאוהו בעירובין דאמר רב יהודה אמר רב עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינם ואין מחללין עליהן את השבת בד"א שבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינם ומחללין עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר [אפי'] לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת וטעמא דמילתא שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה ליכבש כל הארץ לפניהם כ"ש עתה שאנו דרים ביניהם שאפי' אם באו לשלול בעלמא שיוצאים עליהם בשבת בכלי זיין שכששוללים אז כמו כן הורגים ואין לחלק בין היכא שצרו כבר לאומרים שרוצים לבוא לשלול אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול אע"פ שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו דאין מדקדקין בפקוח נפש וכדאמ' גבי קמיע שמותר לצאת בו לא שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר אפי' ברשות הרבים:
182
קפ״גמתני' ולא בכוליאר ולא בכובלת ולא בצלוחי' של (פייטלון) [פלייטון] ואם יצתה חייבת חטאת דברי ר"מ וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של [פלייטון] פירש"י (פייטלון) [פלייטין] בלשמ"ן מישחא דאפרסמא ובגמ' אמר כובלת א"ר (יוסף) חומרתא דפילון וכן א"ר אסי חומרתא דפילון וכו' פירש"י קשר שקשור בו סם ששמו פילון וריחו ערב ובלעז בלסמ"ו ואשה שריחה רע טוענתו עליה ורבנן [סברי] תכשיט הוא הלכך אם יצתה פטורה ומיהו לכתחילה לא תצא דילמא שלפא ומחויא עכ"ל הלכך אסור לצאת בחומרתא דפילון ובצלוחית של [פלייטון] ולית הילכת' כר"א דאמר יוצאה אשה בכובלת לכתחילה בשבת ולקמן אמר אביי ר' ור"א ורשב"א כולהו ס"ל דכל מידי דמיגניא ביה לא אתיא לאיתויי ופר"ח התם נמי שיטה נינהו ולית הלכת' בחד מנייהו וכתב ה"ר [יצחק] אלפס זצ"ל חומרתא דפילון פי' חוליא של בושם שמתקשטת בה להעביר מעליה ריח רע ועיקר פילון מלשון (פלילא) [בלולה] דפילא במשח ובערך חמר כתב פי' אחר כלי של זהב שממולין בשמים מעורבים כדמתרגם בלולה דפילא:
183
קפ״דמתני בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאין ואין יוצאים בהם [בשבת] ופי' רב יוסף דבירית תחת אצעדה עומדת פי' בירית היא אצערה שתחת אצערה שבזרוע עומד' בשוק להעמיד בתי שוקים שלא יפלו ויראו שוקה הלכך טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש [כלי] דומיא דטבעות הכלים דאמרינן טהורה בפרקין דלעיל ויוצאין בה דצורך לבישה הוא ומישלף ואחוויי נמי ליכא [למיחש] דלא מגליא לשוקה ואוקמה רב הונא למתני' דבירית נמי בשתים אלא שכשמטילים שלשלת ביניהם אז נעשו כבלים ושלשלת משויא ליה מנא לקבל טומאה משום דתשמיש אדם הוא ולא תשמיש כלי ואין יוצאין בהם דילמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא דכי שקלה לשלשלת לא מיגלי שוקא שהרי בירית במקומה עומדת והלכה כרב הונא דכי אתער בהו ר' ירמיה א"ל יישר וכן אר"י כלומר וכן שמעתי מר' יוחנן ומיכן התיר ה"ר ברוך בר יצחק בספר התרומה לקשור לאשה רצועות או דבר אחר סביב בתי שוקיים פן יפלו למטה ואע"פ שהרצועות אינם קשורות [בהן ואי קשורות בהן] א"כ למה אסר רבין לצאת בשתים טפי מבאחת ובני אדם הנחבשים ויש להם כבלי ברזל ברגליהם מתיר להם רבינו יצחק בר שמואל לצאת בהם ברה"ר דכיון שאין עליהם [אלא] בשביל שלא יברחו הרי תקועין היטב וליכא למגזר דילמא מפסיק ואתי לאתויי כמו בני מלכים יוצאין בזגין שתקועין היטב וכמו זוג שבצוארו ושבכסותו והכבלים הוו כמו מלבוש:
184
קפ״המתני' בכבול ובפיאה נכרית בחצר פירש"י פאה נכרית קליעת שיער התלושה וקושרתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שיער וכבול היינו כיפה של צמר לכ"ע ולא איפליגו אמוראי אלא בכבול (דשריא) [דרישא] ובגמ' אמר רב כל שאמרו אסור לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופיאה נכרית ופירש"י כל שאסרו חכמים בריש פרקין בר"ה חוטי צמר ופשתן וטוטפות ושאר השנוין במשנה שאסור לצאת בהם [אסור לצאת בהם] לחצר ואע"ג דשרי לטלטלינהו דתורת כלי עליהן כדאמרי' הרי הן ככל הכלים הניטלים בחצר מיהו דרך מלבוש אסור לצאת לחצר דמרגלא ביה ונפקא ביה לר"ה. חוץ מכבול ופיאה נכרית שמותר לצאת לחצר כדתנן במתני' וטעמא מפרש לקמיה ר' ענני בר ששון משמיה דר"י בר' יוסי אמר הכל ככבול פר"ח [דכרב קיי"ל דכותיה] קיימא מתני' וקיי"ל נמי הלכת' כרב באסורי והלכת' כסתם מתני' א"כ כל תכשיטין דאסורי בר"ה דילמא שלפא ומחויא אסירי נמי בחצר ככל אותם השנוים במשנה כדפרי' לעיל כל חד וחד בדוכתיה א"כ קשה על מה אנו סומכין שנוהגות נשים שלנו [היתר] כתכשיטיהם וה"ר יוסף זצ"ל כתב בתוספותיו בדקתי וראיתי ולא מצאתי שום היתר לנשים לא בטבעות ולא בשום תכשיט דאיכא למיחש לשלפא ומחויא ולא ידעתי על מה סמכו הראשונים שלא אסרו לנשותיהם לצאת בתכשיטיהם ובימינו כבר פשט היתר האיסור הזה בכל מקום ולא ישמעו ולא יאמינו להניח מנהג היתר שנהגו בה אבל סומכין אנו לומר הנח להם לישראל שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ואפי' באיסורא דאורייתא בההיא דר"פ המביא כדי יין במס' ביצה דמסיק אלא הנח להם לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וה"מ בדרבנן אבל בדאוריית' לא ולא היא ל"ש בדאוריית' ל"ש בדרבנן דהא תוספת יום כיפורים מדאורייתא הוא וקאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרי' להו ולא מידי ואמרי' בירושלמי א"ר אלעזר כשם שמצוה לומר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע ודבר זה אין כח בידינו למחות שיודעים אנו שלא יקבלו ממנו. הלכך אין לגלות ואין לפרסם האיסור כי ידוע שלא יקבלו ומי שיכול להזהיר ולהזהר תבוא עליו ברכה. ור"ת פסק הלכה כענני בר ששון דכי אמר הלכת' כרב באיסורי ה"מ לגבי שמואל אבל לגבי ענני בר ששון לא אשכחן דהלכתא כרב לגבי' ואי משום דסתם מתני' אתיא כרב וענני בר ששון משמיה דר"י בר (ששון) [יוסי] קאמר אפ"ה אפשר דהלכה בענני בר ששון דאשכחן בכה"ג בפרק השולח בגיטין א"ר יהודה א"ר נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד מ"ט כיון דתקינו רבנן [פרוסבול] לא שביק היתרא ואכיל אסורא כי אתו לקמיה דרב א"ל מידי פרוסבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא ופריך ליה מסתם מתני' דפ' הכותב בכתובות דתנן וכן ב"ח שמוציא שט"ח ואין עמו פרוסבול הרי אילו לא יפרעו ומשני תנאי הוא דתניא המוציא שט"ח צריך שיהא עמו פרוסבול וחכ"א אינו צריך ומיתוקם רב כחכמים דברייתא ואפ"ה הלכתא כותיה משום דלא שביק היתר' ואכיל אסורא הכי נמי הלכתא הכא כותי' דענני בר ששון דהא קיי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל. מיהו אינה ראיה דההיא דהכותב מתוקמא כרשב"ג ויחידאה הוא והו"ל [רב] כרבים דברייתא. מיהו שפיר אפשר להיות כמו שפסק ר"ת דהלכה כענני בר ששון דהכל בכבול ודוקא לרה"ר אסור הא לחצר שפיר דמי וה"ה בכרמלית דשפיר דמי. א"כ לדידן דלית לן רה"ר גמורה דהא אינה רחבה ט"ז אמה ואין ששים רבוא בוקעים בה שרי אפי' ברה"ר וכך יש לקיים המנהג ואמרי' בירושלמי אם ראית הלכה רופפת צא וראה האיך הצבור נוהגין. ואומר מורי ה"ר שמחה זצ"ל דאפי' להקל כדאמ' בירושלמי דפיאה פ"ז כל הלכה שהיא רופפת ואי אתה יודע מה [טיבה] צא וראה האיך הצבור נוהג ואנן חמי צבורא דלא מפרשי פי' מעשר אלמא אפי' [לקולא] אמר. וה"ר ברוך בר יצחק כתב בסה"ת והוספתי ליישב המנהג דאפי' למתניתין ולרב דאסרי תכשיטין בחצר היינו גזירה אטו ד"ה ודוקא להו [דהוה להו] ד"ה גמורה אבל אנן דלית לן [רה"ר] שרי לדברי הכל עכ"ל הלכך עתה התרנו כל תכשיטין לנשים שלנו אפי' ברה"ר. אבל דברים שאינן תכשיט כגון טבעת שיש עליה חותם לאשה או כגון מחט הנקובה וכל כיוצא בהם אסור דהא ברה"ר חייב חטאת ואנן נמי דלית לן רה"ר אסור:
185
קפ״ומתני' יוצאה האשה במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה בפלפל ובגלגל מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת ואם נפלה לא תחזיר. פי' מוך שנותנת לבלוע ליחת צואת האוזן. ותני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה ואמ' ר' יוחנן נפק ביה לבי מדרשא פי' במוך שבאזנו [שהיה זקן] והיתה לו צואת האוזן מרובה וחלוקים עליו חביריו פי' מפני שלא הי' קשור באזנו והיה יוצא בה לרה"ר ופריך והתני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה ומשני ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירש"י ר"י היה יוצא תחוב באזנו יפה ומיהדק ולא בעי קשירה ורמי בר יחזקאל בדלא מיהדק ועוד פי' לשון שני מיהו זה הלשון תופס עיקר. וכן נמי הא דתנן ובמוך שבסנדלה פירש"י שנותנת בסנדלה לתענוג ותני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה בסנדלה פן יפול ואתי לאתויי. וכ' ה"ר ברוך בר יצחק בסה"ת אבל במנעל שלנו מותר לצאת בתבן או במוך שבתוכו דלא מצי נפיל כמו מסנדל דקיל למינפל ואפי' בשבת יכול ליתן תבן או מוך בתוך המנעל ובסיפא דקתני ובלבד [שלא] תתן לכתחילה ובברייתא דתניא ואם נפל לא תחזיר לא קאי אלא אפלפל וגלגל מלח שבפיה שנראה שנותנת בשבת בפיה שרוצה להוליכה במקום אחר דרך ר"ה ומערימה להוציאה בענין זה דהא ע"כ לא קאי אמוך שבנידתה שהרי ע"כ צריכה להסירו אם תצטרך לנקביה עכ"ל וכ"פ רש"י ובלבד שלא תתן [לתוך] פיה פלפל וגלגל מלח לכתחילה בשבת דמחזי דקא עבדה דפואה בשבת ואם נפל מה שנתנה לתוך פיה מבע"י לא תחזיר לכתחילה בשבת דמחזי משום רפואה עכ"ל משמע מפירושו אבל מוך נותן לכתחילה אפי' בשבת באזנו ובסנדלו. ואמ' בירושלמי ר' ינאי זעירא נפל עודריה דאודניה בעא מחזריתה בשבתא וגערו בו חביריו משום תכשיט ר' ינאי סבר מימר שמן הוא שהוא מרפא וחבריה סברין מימר מוך הוא שהוא מרפא משמע דלא אסור להחזיר אלא דבר שהוא מרפא דהיינו בפירש"י ואיכ' למימר דלא פליגי אל' במוך בהדי שמן אבל (בשמן) [במוך] לחודי' לכ"ע לא מרפ' ולהכי שרי להחזירו ולתנו לכתחילה אפי' בשבת. ירושלמי א"ר זעירא עשה לו רב חייא בר אשי בית יד למוך שבאזנו. בפלפל פירש"י פלפל ארוך שנותנת בפיה אשה שריחה רע וכ' ה"ר ברוך בר יצחק בסה"ת ומותר לצאת לאיש שריחו רע בפלפל ארוך שבפיו וכן כובלת וצלוחית של פלייטון דחכמים דפטרי בכובלת ובצלוחית ואסרי מדרבנן דילמא שלפא ומחויא לדידן דלית לן ר"ה שרי לגמרי כדפי' ר"ת לעיל בשאר תכשיטין וצ"ע אם צריך ליתנן מערב שבת כמו גלגל מלח עכ"ל ואני המחבר אומר דנותנו אפי' בשבת דהא כובלת וצלוחית של פלייטון לאו לרפואה עבידי וכל דבר דלאו לרפואה עביד נותנו אפי' בשבת כדפרי'. ובמוך שהתקינה לנדתה פירש"י באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנפו בגדיה וקשה לפירושו מפ"ק דתני חדא לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אבל אסור ותניא אידך לא יצא ואם יצא חייב חטאת ואוקמה רב (הונא) [המנונא] זב בעל שתי ראיות חייב בעל שלש ראיות פטור ופרכי' מ"ש זב בעל שתי ראיות דחייב דמיבעיא ליה למבדקיה זב בעל שלש ראיות נמי מבעיא ליה לספירה לא נצרכה אלא לבו ביום ופריך והא מבעיא ליה כדי שלא יטנפו כליו פי' והוי משוי וחייב על הוצאתו והכי המסקנא דאצולי מטינוף חשוב א"כ איך יוצאה במוך כדי שלא יטנפו בגדיה והא זהו אצולי מטינוף. ופי' ה"ר ברוך בר' יצחק בספר התרומה דנותנת המוך באותו מקום שלא יפול הדם על בשרה וכשיהיה על בשרה יסרט בשרה אבל שלא יפול הדם על בגדיה שלא יטנפו בגדיה אסורי דאצולי מטינוף אסור כדפרי'. וכתב ה"ר ברוך בר' יצחק בסה"ת דאשה שהיא נדה ורגילה לתת מאחריה בגד וקושרה לפניה ברצועות או בחוט (משיכה) [משיחה] ונותנה כדי שיפול דם נידותה על אותו בגד ולא יטנפו שאר בגדיה אסורה ללובשו בשבת וללכת בר"ה דמשוי הוא והא דעזרא תיקן דאשה חוגרת בסינר שרגילות הוא ללובשו וכן פרק המצניע דתנן אשה החוגרת בסינר והוציאה חפץ בתוכו בין לפניה בין לאחריה חייבת משום חפץ אבל משום הסינר לא. י"ל אותו הסינר היה דרך מלבוש שהיה הבגד בין לפניה בין לאחריה משום צניעות כמו מכנסים ולא בשולים אבל אותה שאין בגד רק לאחריה אינו מלבוש ומשוי הוא ואסור עכ"ל:
186
קפ״זמתני' שן תותבת ושן של זהב ר' מתיר וחכמי' אוסרי' פירש"י שן תותבת נושבת בלחיים ממקום אחר והוא של זהב ר' מתיר לצאת בו וחכמים אוסרי' דכיון דמשונה היא משאר דילמא מחייכי עלה ושקלא לה מהתם וממטיא ליה בידה. ל"א שן תותב' של אדם אחד היתה ואהיתר דלעיל קאי ולאו אפלוגת' דר' ורבנן וה"ק בפלפל ובגלגל מלח שן תותב'. ושן של זהב ר' מתיר כו' עכ"ל. ללישנ' קמא לא מבעיא ליה למתני שן שן ולל"ב אמאי שבקה ע"כ ושן תותב' בויו מבעי' ליה. א"ר זירא לא שנו אלא בשל זהב אבל בשל כסף ד"ה מותר תנ"ה של כסף ד"ה מותר של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים אמר אביי [רבי] ור' אלעזר ורשב"א כולהו ס"ל דכל מידי דמיגניא ביה לא אתי' לאחוויי ופר"ח וכן אלפס דהני שיטה נינהו ואין הלכה כאחד מהם הלכך בשן של כסף מותר בשל זהב ובשל אדם אחר שמא מותר כלשון שני דרש"י מיהו דוקא במידי דמיגניא ביה אתיא לאחוויי אבל מידי דמאיס הא ודאי לא אתיא לאחוויי כדאמר רבא לעיל גבי מוך שבנדתה:
187
קפ״חמתני' ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה פירש"י נשים ישראלית שבערביא יוצאות רעולות דרך ערביות להיות מעוטפות ראשיהן ופניהן חוץ מן (הפנים) [העינים] וקרי ליה בלשון ערבי רעולות והיינו רעלות דכתב נכי תכשיטי נשים בספר ישעיה. מדיות נשים ישראלית שבמדי פרופות פירש"י שמתעטפות בטלית ותולות רצועה בשפתה אחת כנגד צוארה ובשפתה השנית פורפת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופלת מעליה עכ"ל:
188
קפ״טמתני' פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת פירש"י זצ"ל פורפת כמו קרסים דמתרגמי' פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרוי פריפה ופריך בגמ' אהא דקתני ובלבד שלא תפרוף והא אמרת רישא פורפתן אמר אביי סיפא אתאן למטבע ופירש"י והא אמרת רישא פורפת והאי ודאי לכתחילה קאמר בשבת דאי מבעוד יום ולאשמועי' דיוצא בו בשבת הא תנא ליה רישא מדיות פרופות. סיפא. דקתני לא תפרוף. אתאן למטבע. דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהקצה לכך ראויה לטלטול עכ"ל: ירושלמי מדיות יוצאות פרופות [וכו'] תני רשב"ג אומר לא שנו אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל משמע דגם על האבן לא תפרוף לכתחילה מיהו בגמרא דידן שרי באבן וי"ל דירושלמי איירי באבן שלא הקצהו לכך מערב שבת ובגמ' דידן מיידי באבן שהקצהו לכך מערב שבת ולהכי שרי אבל מטבע אף על גב דהקצהו לכך אסור דמחזי באלו רוצה להוליכו לשוק. וכתב ה"ר ברוך בר יצחק בסה"ת פורפת על האבן אפי' לכתחילה בשבת יתן אבן בסרבלו משני צדדין לכרוך שם הלולאות שתוחב שם ראשו ובלבד שהתקינו לאבן ודוקא מאתמול ועל האגוז לכתחילה אבל על המטבע לעשות כן אסור לפרוף בשבת לכתחילה דנראה כמערים להוציאו ולהוליכו למקום אחר ולא לצורך ללבוש סרבלו אבל אם כרך ופרף מע"ש אף על המטבע וכן הדין לבתי שוקיים מותר לכתחילה בשבת לתת בראשו אגוז ולכרוך שם הרצועה כדי למתוח בתי שוקים ולקשור ראשי הרצועה באבנט של מכנסים עכ"ל. בעי אביי אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת פי' להוציאה לבנה קטן לאוכלו ועלתה בתיקו וקיי"ל דכל תיקו דאיסורא לחומרא:
189
ק״צמתני' הקיטע יוצא בקב שלו [דר"מ] ור' יוסי אוסר ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאים מדרס ויוצאין בהם בשבת ונכנסין בהם בעזרה. פירש"י הקיטע. שנקטעה רגלו יוצא בקב שלו. עושה לו כמין דפוס לרגלו וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו נסמך עליו [ולכך] יוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא. ור"י [אוסר] דלאו תכשיט הוא. ואם יש לו בית קבול כתיתין שנחקקו בו כדי קבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן טמא אבל אם אין לו [אלא] בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קבול הוא לטומאה והו"ל כפשוטי כלי עץ דדומיא דשק בעינן שקיבול שלו עשוי לטלטל ע"י מה שנותנים לתוכו אבל שוקו אינו מטלטל אגב כלי. סמוכות שלו. יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו. טמאים מדרס. אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עבידי ומדרס הזב עושה אב הטומאה. ויוצאין בהם בשבת דתכשיט דידיה הוא. ונכנסין בהם לעזרה. דאע"ג דתנן לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגל הן עכ"ל והא דפי' דר"י אוסר דלאו תכשיט הוא ליתא אלא העיקר כדפר"ח ור' יוסי אוסר וכדאוקמוה ומחתי בה סימנא ס' ס' כלומר ר' יוסי אוסר קסבר הקב של קיטע אינו חשוב כסנדל ואסור לצאת בו ביוה"כ וה"ט דר"י דאסר גזירה דילמא מישתמיט ואתי לאתויי ד"א ברה"ר ושמואל נמי ורב (יוסי) [הונא] הדרי ואוקמה למתני' הקיטע יוצא דברי ר"מ עכ"ל וכ"פ ר"ת כפר"ח וקיי"ל כר"י ואסור לצאת בו וקשה אמאי אוסר ר"י לצאת בקב והלא מנעל הוא וגם אמאי חייש דילמא מישתמיט ואתי לאתויי ד"א ברה"ר הא אינו יכול [לילך] בלא הוא ועוד אמאי אינו טמא מדרס והלא נשען עליו והולך באותו דפוס של עץ העשוי כמין רגל של עץ ויכול ללכת בו כיון שאין לו כ"א רגל אחת קטועה לכן מפרשים רבותינו דכולה שמעתא מיירי בנקטעו שתי רגליו ועשה דפוס של עץ לשני ראשי שוקיו וסמוכות דהיינו מקלות שנשען ונסמך עליהם אבל על הקבין שבראש שוקיו אינו נסמך. השתא הכל מיושב דלפי פירש"י דפי' סמוכות היינו עור שעושה לשוקיו וכשנקטעו שתי רגליו אתי בגמגום. הלכך יש מיכן ללמוד ולהתיר ללכת בשבת במקלות שנשען עליהן כשהוא חיגר או כווצו גידי שוקיו והולך במקלות בסמוכות שלו דהיינו מקלות ולא פליגי ולד"ה יוצאין בהן בשבת דליכא למיחש דילמא אתי לאתויינהו. ראיה לדבר דתנן בסיפא דמתניתין כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהם בשבת ואין נכנסין בהן בעזרה ופי' רש"י יש קיטע שכווצו ויבשו גידי שוקיו ואפי' על ארכבותיו אינו יכול ללכת ועושה כמין כסא נמוך ויושב וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור [לו מאחוריו] סמוכות של אותו קיטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויות וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת. ואין יוצאין בהם בשבת. רבותי אומרים מפני שאינם צריכים לו כל כך ולא נהירא לי האי טעמא ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחו אארעא זימנין דמישתלפי. ואין נכנסין בו בעזרה דמנעל הוא עכ"ל. הא למדת דלא אסיר לצאת אלא בסמוכות שלו אבל הספסלים שבידיו כדי לסמוך בהם מותר לצאת בהם בשבת וה"ה במקלות. ומיהו ה"ר יוסף בר' משה זצ"ל מפרש בענין אחר הקיטע יוצא בקב שלו נקטעו שתי רגליו ועושה שתי סמוכות של עץ מה שקורי' שטולצ"י ובלע"ז אינקש ונותן שם ארכובותיו וקושר הסמוכות ליריכין והקבין שבראש שוקיו הם שלא יבחינו בנ"א שנקטעו רגליו אלא כסבורין שמפני חולי הולך בסמוכין וגם בשיושב עם שאר בני אדם לא ניכר כלל שנקטעו רגליו ולא שיש לו שום חולי. השתא אתי שפיר דר' יוסי אוסר לקבין לצאת בהם בשבת דילמא מפסיק ואייתו להו וגם טהורים מדרס שהרי אינו נסמך עליהם כלל כ"א על סמוכות שקשורין ביריכיו והשתא אין ראיה מיכן להתיר לחגר ללכת במקלות. מיהו מסיפא דמתני' איכא ראיה להיתרא כדפרישי' לעיל. והזקנים שנשענים על המקלות הואיל ויש בהם כח ללכת בלא מקלות ואינם מוליכים אותם אלא ליישר הליכתם אסורי' לצאת בהם בשבת (כדתנן) [כדתניא] מקל של זקנים טהורה מכלום ופירשה רבא למתני' משום דלתרוצי סוגיא עבידא ופירש"י לתרוצי לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה משום שרגליו ושוקיו רותתות (אלא) [ולא] לסמיכת כל גופו עכ"ל הלכך הואיל ואינם צריכים לו כ"א ליישר הדרך בעלמא הוי כמשוי הוא בידם ואסור:
190
קצ״אמתני' לוקטמין טהורין ואין יוצאי' בהם מאי לוקטמין א"ר אבהו חמר' דאכפא פירש"י חמור (דבישא בכפים) [הנישא בכתפים] הליצנים עושין אותו ונראה כמי שרוכב עליו. ובפר"ח חמרא דאכפא מי שידיו קצוצות עושין לו יד של עץ ונקרא חמרא דאכפי עכ"ל ורב פפא אמר קישורי פירש"י זצ"ל אשקינא שמהלכים בהם במקום טיט והיינו מה שאנו קורין שטו"לצי רבה בר"ה משמי' דעולא אמר פרמי. פירש"י טלמיישא הנקשרת על הפרצוף להבעית את הבנים קטנים והיינו מה שאנו קורין קרבושק"א ובפר"ח פי' פרמי יש מי שאומר חתיכה של בגד שקושרים לזקנים על פיהם למען רירם מפני ששפתותיה' מתרפטות עכ"ל הלכך ככולהו אמוראי ובכולהו פירושאי קיי"ל לאיסורא ובכל אלו אין יוצאין בהן בשבת:
191
קצ״במתני' הבנים יוצאים בקשרים. ואוקימנא בגמ' דהיינו כי הא דא"ר אבין בר הונא א"ר חמא בן גוריא בן שיש לו געגועין על אביו נוטל רצועה של ימין וקושר לו בשמאל אר"נ בר יצחק וסימנך תפילין וחילופא סכנתא פרש"י געגועין ברמיר"ש מגעגע עליו ואין יכול ליפרד ממנו. וחילופא סכנתא. שמגעגע יותר מדאי. ובפר"ח בן שיש לו געגועין על אביו יש מי שאומר כי כשיגדיל עצב הבן במיתת אביו נוטל רצועה ממנעל אביו הימין וקושרה בשמאל הבן ואומר שמשקיט לבו ואם יחליף אומר שהוא סכנה. תנו רבנן יוצאין באבן תקומה בשבת משום ר"מ אמרו אף במשקל אבן תקומה ולא שהפילה אלא שמא תפיל ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל אמר רב יימר בר שלמייא משמיה דאביי והוא דאיכווין ותקל בעי אביי משקל דמשקל מאי תיקו פירש"י והוא דאיכוין ותקל שנמצא החפץ מאליו למשקל האבן ולא שחסרו ממנו או הוסיפו עליו [ע"כ] לשונו ופר"ח משקל דמשקל עלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא ואין יוצאין בה בשבת:
192
קצ״גמתני' יוצאין בביצת חרגול ובשן של שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי ר"מ וחכמי' אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי. ביצת חרגול עבדי להו לשיחלא באב האוזן ובפר"ח פצע האוזן. ושן שועל עבדי לשינתא דחייא למאן דניים דמיתא למאן דלא ניים מסמר מן הצלוב עבדי לזירפא פי' רש"י נפח המכה דכל פרזלא זריף והאי מסי לזירפא בפר"ח זירפא ענביתא. ירושלמי ר' אבהו בשם ר"י כל שמרפא אין בו משום דרכי האמורי:
193
קצ״דמתני' בפ' כל כתבי הקודש נכרי שבא לכבות אין אומרים כבה ואל תכבה פירש"י רבנן גזור על אמירה לעכו"ם משום שבות. הלכך מיכן ילפי' דאמירה לעכו"ם שבות אפי' באיסורא דרבנן דהאי כיבוי לא אסור אלא מדרבנן שאין מכבה כדי לעשות פחם ואילו לא נדלק מעולם הוה ניחא ליה וכל כי האי גונא לאו מלאכה דאורייתא היא כדמוכח סוגיא דבמה מדליקין וההיא פרק כל התדיר גבי הא דאמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים כו'. ועוד ראי' דאמירה לעכו"ם שבות אפי' באיסורא דרבנן דתנן פ' שואל לא ישכור אדם פועלין בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור פועלים ופריך בגמ' פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו א"ר פפא חבירו עכו"ם מתקיף לה רב אשי אמירה לעכו"ם שבות. הא למדת דאסור לומר לעכו"ם שישכור לו פועלים אע"ג דלשכור פועלים בשבת מדאורייתא שרי דמה מלאכה היא זו דאף ע"ג דדרשינן דיבור אסור הרהור מותר ההיא אסמכתא בעלמא הוא ועוד ראיה מפרק הדר גבי ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה א"ל (רבא) [רבה] לייתי ליה חמימא מגו ביתא א"ל אביי הא לא עריבנא א"ל נסמוך אשיתוף הא לא שתפינן נימרו ליה לעכו"ם ונייתי ליה א"ל אביי בעינא לאותובי ליה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא כי הוינן בי רב יהודה אמר לן דאורייתא מותבינן תיובתא והדר ניעבד עובדא דרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא לבתר הכי אמר מאי בעית לאותובי למר א"ל הזאה שבות ואמירה לעכו"ם שבות מה הזאה אינו דוחה את השבת אף אמירה אינה דוחה את השבת א"ל לא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה בין שבות דלית ביה מעשה. הא למדת דבאיסורא דרבנן נמי אמירה לעכו"ם שבות דהא עירובי חצרות דרבנן הם ורב יוסף נמי דשני ליה בין אית ביה מעשה ללית ביה מעשה ולא שני ליה בין דאורייתא לרבנן שמע מינה דלא שני לן באמירה לעכו"ם בין דאורייתא לרבנן דתרוייהו אסירי ואביי דאותביה מהזאה ולא אותביה ממתני' דכל כתבי הקודש דאין אומרים לו כבה משום דניחא ליה לאותובי ממצוה אמצוה. ועוד ראיה דאמרי' פ"ק דגיטין דהקונה שדה [בסוריא כקונה] בפרוורי ירושלים אומר לעכו"ם וכותב עליו אונו אפי' בשבת דאע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב ארץ ישראל ל"ג רבנן. ופי' ר' יואל בר יצחק זצ"ל דבכתיבת עכו"ם איירי כדפרישית במלאכה דהכותב דלא אסירה כ"א מדרבנן וכן ראיתי כתוב בשם ה"ר יהודה אפ"ה דוקא משום ישוב א"י שרי הא לאו הכי אסור לומר לעכו"ם אע"ג דלא אסיר כ"א מדרבנן. וההיא דפרק השוכר את הפועלים בב"מ איבעיא להו מהו שיאמר אדם לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה מי אמרי' אמירה לעכו"ם שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא ל"ש והתם לא אפשיט והשתא אמאי הלא גבי איסור שבת אף באיסורא דרבנן דלית ביה אפילו לאו אמירה לעכו"ם שבות כ"ש חסימה דלאו דאוריית' וי"ל דה"ק ה"מ לענין שבת דשייך בו איסור סקילה (במלאה) [במלאכה] דאסירא מדאורייתא לכך החמירו אפי' באיסורא דרבנן דידיה אבל גבי חסימה וכיוצא בה דלית אלא לאו גרידא ואינו יכול לבוא לידי איסור סקילה לא גזור אאמירה לעכו"ם או דילמא ל"ש. מיהו איני יודע אמאי מספקא ליה בלאו דחסימה דמ"ש מחולו של מועד דאמר בפרק מי שהפך כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לעכו"ם ועושה כל שהוא אינו עושה אינו אומר לעכו"ם ועושה והתם ליכא כי אם אסורא דרבנן כי מלאכה בחוש"מ מדרבנן הוא דאסור כדאמר בירושלמי א"ר אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור לשקול בליטרא והתרתי שיהו עושי' מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו בשר בכור לשקול בליטרא אלא כדי שיהו מוכרין אותו בזול והן מערימין ומוכרין אותו ביוקר כלום אסרו מלאכה בחוש"מ אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה ואינון אכלין ושתון ופוחזין. וקראי דמייתי בגמ' דידן אסמכתא כעלמא נינהו. הלכך אם באיסורא דרבנן בעלמא אמירה לעכו"ם שבות כ"ש חסימה דאוריית' היא. וכשם שאמירה לעכו"ם בשבת שבות כך רמיזה לעכו"ם בשבת נמי שבות כדפרישית בהלכות ערב שבת גבי ההיא דאמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. והא דקיי"ל כר' יהושע בן קרחה דאמר מותר לאדם לומר לחבירו נראה שתעמוד עמי לערב ופירש"י זצ"ל עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב אם תבוא אלי לכשתחשך ושניהם יודעים שעל מנת לשוכרו בפעולתו הוא מזהירו וכיון דלא מפרש בהדי' שרי עכ"ל התם הוא רמיזה לצורך מוצאי שבת אבל רמיזה לעכו"ם כדי לעשות בשבת ודאי אסיר. ואמירה לעכו"ם מע"ש שיעשה העכו"ם בשבת איני יודע אי אסור אי לאו דמידי הוא טעמא אלא כדי שלא יביא עצמו לידי שיעשה ובע"ש לא שייך למיגזר או דילמא לא שנא וה"ר ברוך בר' יצחק כתב בסה"ת ואסור לומר לעכו"ם בערב שבת עשה האש בשבת או להדליק הנר אבל לאחר השבת מותר לומר לעבדו או לשפחתו למה לא עשית האש ולא הדלקת הנר בשבת שעברה אע"פ שנראה הערמה כדי לעשות לשבת הבאה עכ"ל ואיני יודע דכשידליק הנר או יעשה האש לצרכו שאסור ליהנות ממנו: וקיימא לן דאמירה לעכו"ם שבות אפי' במקום מצוה וראיה לדבר גבי לוקח בית מעכו"ם בירושלים דאומר לעכו"ם וכותב עליו אונו ואפי' בשבת משום ישוב א"י ודוקא בכתיבת הגלחים שאינה לא דידן ולא יונית דלא אסירא כי אם מדרבנן ולהכי שרי למימר לעכו"ם משום מצות ישוב א"י אבל אי הוה אסירה מדאורייתא כגון אי הוה כתב דידן או כתב יונית אז אסור למימר לעכו"ם לכתוב עליו אונו כדפי' ה"ר יואל מבו"ן על פי ירושלמי. ועוד ראיה מההיא דפ' הדר גבי ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה אמר להו רבא לישייליה לאימיה אי צריכא לאחומי ניחמו לי' אגב אמיה א"ל רב (שרבייא) [משרשיא] לרבא אימא קא אכלי תמרי כו' והת' ע"כ קודם המילה קמיירי דאי לאחר המילה (הלא) [בלא] אגב אימיה הוה שרי לאחומי ליה דהא מסוכן הוא אלא ודאי ביום המילה קמיירי וקודם המילה דהו"ל לצורך מצוה אפ"ה דוקא אגב אימיה שרינן ליה להחם משום שהיא מסוכנת. ופי' רש"י לא שרי' למימר לעכו"ם אפי' לצורך המצוה כגון הכא לצורך המילה. וש"מ דאמירה לעכו"ם שבות אפי' לצורך המצוה במלאכה דאסירא מדאורייתא. ואף ע"ג דאיכא לדחות ולפרש הסוגיא בע"א דודאי ע"י עכו"ם שרא רבא אפי' שלא אגב אמו הואיל וצורך מצוה הוא אלא הא דקאמר ניחמו ליה אגב אימיה היינו להתיר לישראל גופו להחם אגב אמו קאמר דסבר לה כמר זוטרא בפרק מפנין דמר זוטרא מתני אמר רב יהודה אמר שמואל היה כל זמן שהקבר פתוח בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת ומסיק התם עד מתי פתיחת הקבר אביי (משמיה דרב יהודה) אמר שלשה רבא משמיה דרב יהודה אמר שבעה ואמרי לה שלשים הא למדת דרבא שרי לחלל עליה את השבת כל שלשים הלכך רבא לטעמיה. ועל ידי עכו"ם לצורך מצוה אימא דשרי אפילו לא ע"י אימיה. והשת' אין מכאן דאי' לאסור אמיר' לעכו"ם במלאכה דאודיי' במקום מצוה מיהו הא לא נהירא למימר דפליג רבא אנהרדעא ועביד עובדא הכי דהא קיימא לן כנהרדעי. מיהו בפר"ח משמע לכאורה דפליגי ואפי' אם נאמר דסבר רבא כנהרדעי אפ"ה נוכל לומר דרבא ע"י ישראל איירי ולא ע"י עכו"ם. ושבעה ימי' דחיה מעל"ע קאמר דהויא עובדא דרבא תוך שבעה דמודו נהרדעי דמחללין עליה את השבת. מיהו כ"ז נראה דוחק אלא נראה בפירש"י ופר"ח דרבא ע"י עכו"ם קאמר ולא פליג אנהרדעי. והילכך יש מיכן ללמוד דאסור למימר לעכו"ם בשבת לעשות מלאכה בשבת אפי' לצורך מצוה אבל מותר לומר לעכו"ם לעשות מלאכה דלא אסירא כי אם מדרבנן לצורך מצוה כדפרישית לעיל גבי אומר לעכו"ם וכותב עליו אונו אפי' בשבת וראיה לדבר מפ' הדר גבי ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה דאמר להו (רבא) [רבה] לייתי ליה חמימא מגו ביתא א"ל אביי הא לא עריבנא א"ל נסמוך אשיתוף הא לא שתפינן נימרו ליה לעכו"ם ונייתי דהתם לא הויא כ"א איסורא דרבנן דעירובי חצרות דרבנן נינהו להכי שרינן למימר לעכו"ם לצורך המצוה. וכבר היה מעשה בישוב אחד ברינוס רחוק מבונ"א חמשה פרסאות ושלחו לבונ"א לשלוח להם אתרוג והיה כתוב בכתב שהביאו להם מקולוניא בע"ש אתרוג וע"י אונס נשבר לחתיכות ושלחו שליח מיד מבעוד יום גדול לבונ"א אחר אתרוג ובא בחצי הלילה ונשא ונתן בדבר ה"ר יואל בר' יצחק הלוי מבו"ן עם תלמידים שבעיר והסכימו ואמרו הואיל שלא פשעו וע"י אונס אירע שרי לומר לעכו"ם שיטול מעצמו להם אתרוג כי ההוא ינוקא דאישתפוך וכו' עד א"ה אימא ליה לעכו"ם זיל אחים ליה אלמא דבמקום מצוה דאישתפוך חמימיה דהיינו שבות דאמירה שרי הכא נמי מצוה ואיכא אונס: וכתב ר' יצחק מפס פרק ר' אליעזר אם לא הביא כלי אשכחן בה"ג היכי דמייתי איזמל מע"ש ואיגנוב או איפגום [מקמי מילה] שרי למימר לעכו"ם לצבותיה או לאתויי אזמל אחר כההוא דאשתפוך חמימיה כו' עד ולא שני [לך] בין שבות דאית ביה כו' דהא מר לא אמר לי' לעכו"ם אחים ליה (וענינא) [ועיינינן בהו ואשכחינן] דלא מילים דסמכא נינהו ומגופיה דהאי עובדא ילפת דאסור למימר ליה לעכו"ם לצבותיה או לאתויי דרך דה"ד מדאמר דהא מר לא קאמר ליה לעכו"ם זיל אחים ליה והאריך מאוד ר' יצחק בספרו אך זה פי' בין שבות דאית ביה מעשה מלאכה היא המעשה (כדכתיב ששת ימים) [כדאמרי' לששת ימי] המעשה ומזה נתבאר דאסור לו למימר לעכו"ם לצבותיה או לאתויי דרך רה"ר והאי דכתב בה"ג טעותא הוא ולא תסמוך עלה ועתה אפי' לפי דברי ר' יצחק מפסי לא אסי' למימר לעכו"ם אלא במקו' שיש איסור' דאוריי' כגון מרה"ר לרה"י אבל תחומין דרבנן נינהו ושרי ובשאלתות פ' ואלה שמות אינו מפרש כר' יצחק מפסי. ובזה מגמגם לבי דגרסי' ספ"ק דעירובין תני ר' חייא מלקין על עירובי תחומין דבר תורה והקשה רבי' יצחק מפסי והא לא קיימא לן כר"ע דאמר תחומי' דאורייתא ופירק אשכחן בגמ' ירושלמי דגרסי' הגע עצמך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין דבר תורה ר' מנא בעי ניחא אלפים אמה אינו מחוור ד' אלפים מחוורין הן ר' שמעון בר (כרפסא) [כרסנא] אין לך מחוור מכולן אלא י"ב [מיל] כמחנה ישראל נמצאו תחומי שבת מהן דאורייתא ומהן דרבנן (נמצאו) מאלפים אמה ולמעלה עד י"ב מיל פלוגתא דר"ע ורבנן ומצינו מלקות מדאורייתא לכ"ע ע"כ יסודו. ומצאתי בפרק כיצד מעברין בירושלמי ר' אחא אמר אין לך מחוור מכולן אלא תחום שבת י"ב מיל כמחנה ישראל ונ"ל דיש ראיה מגמ' דידן פ' אמר ר' עקיבא מנין לפולטת בגמ' רבא אמר ששי לחנייתן ר' אחא אמר ששי אף למסעות. וקמיפלגי אי אפקוד במרה אתחומין ומשמע התם דלרב אחא איפקוד אתחומין והיינו ר' אחא דירושלמי. אלמא דתחומין דאורייתא ואפי' רבא לא פליג דודאי בסיני נצטוו על התחומין אבל לא במרה ומאחר דתחומין דאורייתא אסיר ליה למימר לעכו"ם להוליכו חוץ לתחום. ושמא ההיא ברייתא ר"ע דאית ליה תחומין דאורייתא. והאי דאמר במסקנא א"ר פפא ת"ש ויסעו מאלים גו' ואותו היום שבת היתה האי תנא סבירא ליה דלא איפקוד אתחומין במרה וכי תימא מאי דוחקי למימר דהויא ברייתא הששי בחודש לר"ע אבל לרבנן אפי' תחומין די"ב מיל לית להו. משום דקשה לי הא דאמרי' פ' בכל מערבין הלכה נתגלגל חוץ לתחום בגמ' קשיא דר"י אדר' יוסי א"ר הונא בר חיננא שאני [טומאה] הואיל ויש לה עיקר מן התורה שבת נמי דאוריי' היא קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן ואי ס"ד דתחומין די"ב [מיל] דאוריית' א"כ יש לו עיקר מן התורה מאי שני ליה וי"ל כיון שאינם כתובין בפירוש תחומין בתורה כמו טומאה אין לו עיקר מן התורה קרי ביה. ונראין הדברים כך (כי) [כדי] להשוות הירוש' והבבלי. ויש לתמוה לפי' רבי' יצחק מהא דאמר בכמה דוכתי בלוקח בית בארץ ישראל כותב עליו אונו ואמרי' אומר לעכו"ם ועושה והיינו שבות דאית ביה מעשה הוא ושרי. ופי' ה"ר יואל מבון דבגופו שלהם היו כותבין והוא מלאכה דרבנן כדפרי' לעיל מיהו בספרים שלנו גרסי' בההיא דפ' הדר נימרו ליה ונייתי ליה ולא גרסי' אימא ליה לעכו"ם זיל אחים ליה. ויש הלכות גדולות דמשמע בהו אפי' איסורא דאורייתא שרי על ידי עכו"ם לצורך המילה שפירשו דנימא ליה לעכו"ם דליתי מגו ביתא אפי' דרך רה"ר. ויש לפרש לפי דבריהם דהאי עובדא הוה לצורך המילה אבל עובדא בתרא הוה לאחר המילה ולאחר שלשה שכבר נתרפא הולד היטב וכמ"ש רש"י (התחים) [דנחים] ליה עכו"ם אגב אימיה. את"ל דנחים ליה אפי' ישראל קאמר נוקמה קודם המילה ולא ביום המילה אלא קודם לכן תוך שבעה של חיה שמחללין עליה את השבת כשאמרה צריכה אני. ויש רוצים להתיר מתוך כך לומר לעכו"ם להביא ספר בשבת דרך ר"ה כדי ללמוד בו כי היכי דשרו התם משום מצוה ואומר רבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל דאפי' לפי דברי ה"ג [אסור] ולא דמי דדוקא משום מילה דהיא גופה דהיא שבת התירו לומר לעכו"ם אבל משום מצוה אחרת אפי' בכרמלית דרבנן אין אומר לעכו"ם ועושה והא דשרינא לומר לעכו"ם לכתוב עליו אונו אפי' בשבת היינו משום ישוב ארץ ישראל ותו דבכתיב' דרבנן איירי כדפרי' לעיל. מיהו לא יתכן לומר דנחים ליה על ידי ישראל דאע"ג דצריכה היום ומחללין עליה את השבת מ"מ אסור להרבות בשביל הקטן מאחר דאין מחללין עליו את השבת וראי' לדבר דאמרי' במנחות פרק ר' ישמעאל בעי רבא חולה שאמרוהו לשתי גרוגרות [ויש שתי גרוגרות] בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מנייהו מייתי שתים מייתינן דחזו ליה או דילמא שלש מייתינן דקא ממעט קציר משמע דהא פשיטא ליה אם יש שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד דשתים מייתי ולא שלש אלמא אסור להרבות אפי' במקום שאין מרבה במלאכ'. ותו דאמרי' פ"ק דשחיט' חולין המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אבל אי ע"י עכו"ם קאמר ניחא דע"י עכו"ם שרי א"נ דוקא לצורך מילה דמצוה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפי' ע"י עכו"ם אסור להרבות והא דתנן פ"ב דביצה לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויין לשתיה שרי להרבות בשביל רגליו ואמרי' נמי בגמרא ממלא (אדם) [אשה] קדירה בשר אע"פ שאין צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאין צריך אלא לקיתון אחד ההוא נמי שרי משום דאיכא מצות שמחת יו"ט לפיכך התירו שם חכמים להרבות:
194
קצ״המתני' בפר' כל הכלי' תנן כל הכלים הניטלים ניטלי' לצורך ושלא לצורך ור' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך. אוקמה רבא למתני' דה"ק דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו שלא לצורך דאפילו מחמה לצל דהיינו שאין צריך לו עתה לא לגופו ולא למקומו אלא חס עליו שלא יבקע בחמה. וקיי"ל דאביי ורבא הלכת' כרבא וכן פר"ח דהלכה כרבנן וכדמוקים לי' רבא דהכין סוגי' דשמעתין כולה ואמ' לקמן (דאמ') רב סבר לה להא דרבא וכן רב (דימי) [מרי] בר רחל סבר כרבא גבי הנהו בי סדייאתא וכ"כ רש"י דהלכה כרבא דדבר שמלאכתו להיתר שרי לגמרי ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו מותר [אבל] מחמה לצל ושלא (יגנה) [יגנב] אסיר. וההיא פיסקא אתיא כר"ש כההיא דלעיל דת"ר בראשונה היו אומרים ג' כלים ניטלים בשבת מקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרון של קדירה וסכין קטנה שע"ג השלחן התירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים ניטלים בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה ואוקמה רבא לההיא ברייתא כדאוקמה למתני' וההוא ברייתא ר' שמעון הוא כדתנן ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלים בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה וההיא מתני' אוקימנא בפ' מי שהחשיך כר"ש דאמרי' התם פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכל השבת כולה הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת מיאוס [ומאי נינהו נר ישן וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס] נמי הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור ומאי נינהו נר שהדליקו בה באותה שבת אכל מוקצה מחמת חסרון [כיס] אפי' ר"ש מודה דתנן כל הכלים ניטלים בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וכ' שם בפר"ח והלכת' כר"ש וקיי"ל כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא כדברי המיקל ואסקינן בה הלכה למעשה שהלכה כר"ש בהלכות שבת כולן ואין הלכה כר"י אלא במוקצה מחמת איסורו. ואשכחינן רבי יוחנן דאמר מודה ד"ש בזה דגרסי' בפ' כירה אר"ח בר אבא אר"י אין מוקצה לר"ש אלא כעין שמן שבנר בשעה שדולק הואיל והוקצה לאיסורו הוקצה למצותו. ומוקצה מחמת חסרון כיס ד"ה מוקצה הוא ואסיר וקשיא לן ההיא הילכתא דאמ' בפ' כירה כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר [ר"י] הלכת' כר' יהודה וריב"ל אמר הלכה כר"ש וצ"ע. ואם יש לומר הא רב יצחק בר יוסף אר"י הלכת' כר' יהודה הא ריב"ל פליג עלה ואמר הלכת' כר"ש ואע"ג דאמר רב יוסף היינו דאמר רבב"ח אר"י הלכה כר"ש וליה לא סבירא ליה ואמר ליה אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דר' יוחנן כר"י ס"ל הני כולהו שמעתתא לא דייקו הא דבמסקנא דיקא וכותי' עבדינן עובדא עכ"ל וכבר השיב ר"ת לה"ר שמשון כי ר"ש לית ליה מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקים דאיכא תרתי לריעות' נתקלקלו ועוד דדחינהו ועוד יש ענינים אחרים דאית ליה מוקצה כגון מוקצה למצוותן וכיוצא בו ולפיכך לר"ש מטלטלין שופר (וחצוצרות) הואיל וראוי לגמע בו מים לפעמים או לצורך מקומו והו' שיעש' בו כן או כיוצ' בו אבל מחמה לצל אסו' דהא מלאכתו [לאיסו'] ולשון מוקצה מוכיח הואיל וראוי לגמע בו מים ולצורך מקומו נמי שרי מהאי טעמא אבל חצוצרות שאינה ראויה לגמע אפי' לצורך מקומ' לא יטלטלנה דס"ל לר"ש ראוי למלאכה קצת בעינן דשמעינן ליה דמחמיר טפי מהכא בהכנת כלים היכי דחזי למלאכה דבעי ראוי למעין מלאכתו גם שברי כלים והויא חצוצרות אסירה כמו מיטה דאמרי' מיטה שיחדה למעות והניח עלי' מעות דקאמר רב לר' יהודה דאסור לטלטלה לצורך גופ' ובסיפא מוקי לה כר' יהודה בפ' כירה הואיל ויחדה אסר'. וחצוצרות נמי כי יחדה ותקע בה אסרה אבל שופר הוי כשאר כלים דלא מייחד לה דחזי למלאכה חשובה כעין גמיעת מים לתנוק. והכי אמרינן נמי טעמ' כרכי דזוזי דר' יהודה אסיר דמסתמ' מייחד להו ודוחה אותם בידים וכן מחצלות של בדדין ומיטה שיחדה וכרכי דזוזי ונר ישן למאן דלא מוקי טעמא משום מיאוס ומידי דאכיל ביו"ט כמו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגול' לביצתה כולהו חד טעמא הוא אפי' לצורך גופו ומקומו דאסר להו ר"י ור"ש מתירן כולן לצורך גופן ומקומן דס"ל לא מקצי אינש מידי דחזי ליה אבל גרוגרות דדחינהו אם נתקלקלו או מוקצה (למצודתן) [למצותן] כגון קערה ועששית שהרי אפילו חיטין וזרען בקרקע פשט ליה ר"י לרשב"ל דלאו מוקצה נינהו לר"ש. כללא דמילתא לר"ש לית ליה מוקצה שאפי' אינו ראוי למלאכה אם כלי הוא מטלטלינן ליה לצורך גופו ומקומו ור' יהוד' סבר בעינן ראוי למלאכה ואז מותר לצורך גופו ומקומו אבל אם אינו ראוי למלאכת הרי הוא כמו שדחאו בידים והוי מוקצה ור' נחמיה סבר בעינן שיהא ראוי למלאכה ולאותה מלאכה מותר לטלטלו וכן נמי לצורך מקומו ואפי' אינו מיוחד לה כגון קורנס לפצוע בו אגוזים או סכין לחתוך בו את הדבילה אע"פ (שיחודד) [שיחותך] במקצוע אבל סכין לחתו' בו חותמות וחבל לקשור בו דלת אסר ר"נ בכך שאין דרכו בכך אלא בהתרה ושופר נמי לאו לתינוק מסיק אינש דעתיה וכן כולם וקרובים דברי ר' יהודה ור' נחמיה להיות שוין ובהא פליגי דר"ש סבר כל כלי לצורך גופו ומקומו מותר בין דחאו בין לא דחאו ור' יהודה סבר כל כלי לצורך גופו ומקומו מותר היכא דלא דחאו בין בסתם בין במפרש אסור ור' נחמיה סבר כל כלי בין לצורך גופו ומקומו מותר והיכא דאיכא למימר דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' לאותה מלאכה אסור והיינו דקאמר אפי' תרווד ואפי' טלית דמלאכ' להיתר מכלל דהתם דמלאכתו לאיסור כדפרישית לעיל גבי אפי' דרבא ותו לא מידי עכ"ל:
195
קצ״ומתני' כל הכלים ניטלים בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה פירש"י מסר גדול מגירה גדולה שעשויה לקצץ [קורות]. ויתד של מחרישה הוא כלי ברזל העשוי כסכין שבו עושה חריץ של תלם מענה קולטר"א בלע"ז דהנך קפיד עלייהו ומייחד להו מקום דלא חזו למלאכה אחריתי עכ"ל. אמר רב נחמן האי אוכלא דקצרא כיתד של מחרישה דמי פירש"י אוכלא דקצרא כלי נחושת העשוי בנפה נקבים נקבים והוא של כובסים ונותנו על הבגדים ומזלף בו את המים עליהם וי"מ שמגמרים מוגמר תחתיו ובגדים מונחים עליו ומתגמרין דרך נקבים עכ"ל ובפר"ח כתוב אוכלא אבן גדולה שנותן הכובס עליה היריעה כשרוצה ללבנה והיא שרויה במים ומכה עליה מכה ומהפך ומכה ועוד שורה ומכה ואחרי שיבשה שוטחה ומיבשה ועוד חוזר ושורה אותה פ"א [ומכה] פעם שני' עד שתתלבן היטב וי"א כלי חרס מנוקב שכופין אותו על גבי גהלים (ומקרטם) ומקטרים בגופרית הכלי' ללבנם עכ"ל: אמר אביי (חרתא) [חרבא] דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמי פירש"י (חרתא) [חרבא] דאושכפי סכין של רצענין. וסכינא דאשכבתא. סכין של בית המקולין שהקצבין מקצבין בו הבשר. חצינא דולדייר"א בלע"ז כל הני קפדי עלייהו משום דמיפגמי ומקצי להו בידים עכ"ל. ובפר"ח כתוב חרבא דאושכפי אזמל של שכף מתרגמא עשה לך חרבות צורים איזמלון חריפין. סכינא דאשכבתא. סכין המיוחדת לשחיטה בלבד חצינא דנגרי הוא גרזן והוא המעצד של חרש כיון דקפדי אפגימייהו קבע ליה מקום ומסיח דעתו מלעשות בהם מלאכה אחרת וכיוצא בהם שהם מוקצה מחמת חסרון [כיס] אסור לטלטלה בשבת עכ"ל:
196
קצ״זמתני' כל הכלים הניטלים בשבת שבריהן ניטלים [עמהן] ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן שברי עריבה לכסות בהן פי החבית שברי זכוכית לכסות בהן שמן. פר"ח בא רב יהודה משמיה דשמואל להעמיד מחלוקת ר"י ות"ק כשנשברו מע"ש ולא עמד אלא כשנשברו בשבת ת"ק סבר מוכן הוא ור' יהודה סבר מעין מלאכה אחרת כנולד הוא כדמפר' בגמרא אבל מע"ש ד"ה מותרין ואפי' לר"י הואיל והוכנו למלאכה אחרת מבע"י אינו כנולד בשבת וקיי"ל כרבנן וכל"ב דשמואל בין נשברו בשבת בין נשברו מערב שבת מעין מלאכה סגיא עד כאן לשונו: אר"נ הני לבני דאשתיור מבנינא שרי לטלטולינהו הואיל וחזיין למיזגא עלייהו שראגינהו ודאי אקצינהו פירש רש"י שהשלים בנינו ונתותרו מהשתא לא קיימי לבנין אלא לישב עליהן ותורת כלי עליהן. שרגינהו [אי סדרן] זע"ז ודאי אקצינהו לצורך בנין אחר עכ"ל ופר"ח שרגינהו אקצינהו אפי' לר"ש דהני כגרוגרות וצמוקין דמן דאית ליה מוקצה עד כאן לשונו: בפ' כירה אתמר מת המוטל בחמה אמר ר"י אמר שמואל הופכו ממיטה למיטה רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב אמר (מביא) [מניח] עליו ככר או תינוק ומטלטלו ואסיקנא דבטלטול מן הצד אי שמיה טלטול או לא פליגי ובעינא לאוקומי כתנאי בפלוגתא דת"ק ור' יהודה בן לקיש ודחינן לכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול. ומיכן דקדק רבי' יצחק בר שמואל דהכי הלכתא דטלטול מן הצד שמיה טלטול דחדא דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי כדאיתא בהמפלת וביש בכור לנחלה ותו מדהוה [ליה] לאוקומי דכ"ע טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ובדליכא ב' מיטות דלא אפשר להצילו אלא בטלטול גמור הילכך לת"ק אין מצילין ולר' יהודה ב"ל אפ"ה מצילין כדמפר' טעמא דמתוך שאדם בהול על מתו כו' ואוקמה אעפ"כ דכ"ע שמיה טלטול ש"מ דאליבא דהילכתא איכוון סתמא דתלמודא לאוקומיה וש"מ דהכי הלכתא כרב. והאי דפסקינן הלכתא כרב בטלטול מן הצד שמיה טלטול היינו דוקא במת וכיוצא בו דכיון שצריך לאותו דבר המטלטל ובכונה מטלטלו ועיקר טלטולו לאותו דבר האסור בטלטול סבר רב להחמיר דילמא אתי לטילטולי האיסור לגמרי בידים ובזה הלכה כמותו אבל במקום שבא לטלטל דבר האסור בטלטול וא"צ כי אם לדבר המותר בטלטול אלא שא"א לו לטלטל ההיתר אא"כ יטלטל האיסור אז מודה רב דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול וכן הלכה דכל כה"ג לא שמיה טלטול כההיא דר"פ כל הכלים דת"ר פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים פי' פגה תאינה שלא בישלה כל צרכה וטומנה בתבן להתבשל ותבן הוי מוקצה אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה אמר רבי אליעזר בן תדאי תוחבו בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן אר"נ הלכה כר' אליעזר בן תדאי. התם אפי' רב מודה דהכי הלכתא וכדפרי' וראיה לדבר דאם לא תימא הכי קשיא דרב אדרב דהא רב סבר בכירה גבי טלטול המת דטלטול מן הצד שמיה טלטול ואילו בפרק תולין אר"נ האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור רב אדא בר אהבה אמר אמרי בי רב [תנינא דלא כר"נ] הקש שע"ג המיטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו אם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר אוסרין מנענעו בידו ש"מ טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ש"מ. מעתה קשיא דרב אדרב דהכי אשכחן בב"מ פ' השואל ובב"ב פ' בית כור דפריך דרב אדרב בכה"ג בפ' השואל גבי המשכיר בית לחבירו לשנה דאמר רב אי הואי התם הוה יהיבנא לה כולה למשכיר מאי קמ"ל תפוס לשון אחרון הא אמרה רב חדא זימנא דאר"ה אמרי בי רב איסתירא מאה מעי כו' מיהו כמדומה בעיני דהא לאו ראיה היא דלא שייך למיפרך דרב אדרב אלא במקום שיאמר אמר רב הונא אמרי בי רב דאז הוי רב אבל במקום שיאמר אמורא אחר אמרי בי רב אז בי רב היינו רב הונא. מיהו אכתי יש לדקדק דתנן בפ' נוטל האבן שע"פ החבית מטה על צדה והיא נופלת מאליה מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות אלמא דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ותקשי מתני' לרב ואע"ג דמתני' אוקמ' בגמ' בשכח מ"מ גבי מת נמי דין שכח הוא דאי דין מניח מ"ט דשמואל דשרי ותו דאנן סהדי דאין אדם מניח את מתו בחמה מדעתו שלא יסריח ואע"ג דאיכא למימר דאית ליה תנאי דקיימי כותיה ר"י בן לקיש ות"ק דידיה הא אוקמה לדרב דלא בסתס מתני' והא נמי ליכא למימר דרב יעמיד מתני' כת"ק דר"א בן תדאי דע"כ ת"ק דר"א פליג אדרב שהרי כעין דאסר רב טלטול דמת אע"ג דלא נגע במת כעין זה מתיר ת"ק דר"א בפגה וחררה היכא דלא נגע בתבן ואמרי' בבמה טומנין הטומן לפת וצנונו' תחת הגפן אם היו מקצ' עליו מגולין אינו חושש לא משום בלאי' ולא משום שביעית ולא משום מעשר ונוטל בשבת ופירש"י התם הא דנקט מקצ' עליו מגולין משום שבת נקט לה דאין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזה אא"כ מזיז עפר בידים וההיא ע"כ כת"ק דר"א בן תדאי אתי' הילכך רב לא מתוקם אליבא דת"ק. אע"כ יש לנו לומר דלא סבר רב לטלטול מן הצד שמיה טלטול אלא במת וכיוצא בו שהוא בעצמו אסור בטלטול ויש לירא פן יטלטל האיסור בידי' לגמרי אבל גבי פגה וחרר' ולפת וצנון שהם עצמם מותרי' בטלטו' וכן חבי' וכר ואין אסור בטלטול אלא דבר המעכב אותם התם מודה רב דשרי לטלטל האיסור מן ההיתר מן הכר ויקח ההיתר כי ליכא למיחש פן יטלטל האיסור לגמרי בידים דהא אין צריך לו וכן הלכה למעשה כדפרי'. אמנם ראיתי כתוב בשם רבינו שמואל ור"ת שבכל ענין טלטול מן הצד שרי ואין חילוק בין שאר דברים למת שהכל מותר ואין לחוש להא דמסיק בכירה דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול גבי מת דמאחר דאפסיק הלכת' בהדיא בכל הכלים כר"א בן תדאי אורחא דתלמודא הוא לאסוקי פעמים אפי' דלא כהלכת' מיהו נראה בעיני הלכה למעשה כדפרי' בשם רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל וההיא דאמרי' ר"פ לולב וערבה פ"א חל ז' של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מבעוד יום והניחום בעזרה והכירו בהם בייתוסים וכבשום תחת הקרקע למחר הכירו בהם עמי הארץ ושמטום מתחת אבנים כו' משמע דע"ה שמטום ולא ת"ח י"ל דהכי הוה עובדא ואפי' ת"ח היו יכולים לעשות כיון שטלטול אבנים אינו לצורכו כדפרי' וליכא נמי למיסר ולומר דחשיב כמניח מדעת דלאו כל כמיניה דאינש לאסור דבר של חבירו שלא מדעתו וההיא דבמה טומנין דאמר רב הונא האי סליקוסתא דצה שלפה והדר דצה שרי ואי לא אסור ופירש"י משום מזיז עפר וכן נמי הא דאמר שמואל האי סכינא דביני אורבי פי' שנועצין הסכין בין שורות הלבנים שבבנין להשתמר. דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסיר. התם לאו משום טלטול עפר אלא מפגי שעושה גומא. וזה שהתרנו טלטול מן הצד ה"מ בשכח כגון ששכח דבר האסור בטלטול ע"ג דבר המותר בטלטול ולמחר הוצרך לדבר המותר בטלטול שמטלטל האיסור מן הצד אבל במניח שהניחו שם ע"מ להיות מונח ע"ג ההיתר כל היום אפי' בשבת אז אפילו מן הצד אסור לטלטלו למחר כדתנן פרק נוטל האבן שעל פי החבית מטה על צדה והוא נופלת מאליה וא"ר הונא א"ר לא שנו אלא בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ותנן מעות שעל הכר [מנער את הכר] והן נופלות וא"ר חייא בר אשי [אמר רב] ל"ש אלא בשכח אבל במניח כו' ופירש"י שבמניח נעשו החבית והכר בסיס לדבר האסור ואפי' בטלטול נאסרו וגבי חבית אסור אף על צדה וכן גבי הכר אסור אפי' לנערו ופר"ח דהילכתא כרב הונא אמר רב דרבא א"ר אמי אר"י קאי כותי' בפ' כל הכלים:
197
קצ״חמתני' בפ' נוטל בש"א מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ובה"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה אר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש פירש"י אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת השיטה וב"ש כר' יהודה הלכך הכי תנינן בה"א מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ובש"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה דהו"ל ב"ה אליבא דהלכתא כר"ש דלית ליה מוקצה ור' יוחנן אית ליה דרב נחמן לקמן במי שהחשיך ורפ"ק דביצה נמי מוכח דרב נחמן עיקר הוא ופרש"י זצ"ל מגביהין מעל השלחן עצמו' קשין (שהן) [שאין] ראוין לכלב וקליפין של אגוזין דל"ל מוקצה לב"ה ולא נהירא לריב"א דאפי' לר"ש דלית ליה מוקצה בעינן שיהא ראוי למאכל בהמה כדקתני סיפא דמתני' שער של אפונים ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ואמרי' בגמ' מני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה אלמא דלר' שמעון נמי בעינן שיהא ראוי למאכל בהמה ותנן נמי פ' כל הכלים כל הכלים הנטלים שבריהם ניטלים [עמהן] ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה שברי עריבה לכסות בהם פי החבית כו' אבל מאי דלא חזי למידי אפי' לר"ש הוה מוקצה וקליפי אגוזין לא חזו כי אם להסקה וגם לא נהירא להעמיד בעצמות קשין. הילכך פי' ריב"א דבעצמות רכין שיש בהן מוח עסקינן ובקליפי אגסים ותפוחים הראוים לבהמה ולכך שרו ב"ה הואיל וחזו לבהמה לא הוה מוקצין וב"ש סברי הואיל ואמש מבין השמשות לאדם הוו קיימי מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה ואין שייך כאן לומר דליהוי טבלא בסיס לעצמות וקליפין דלא הוה עליה מבין השמשות ותו דדמי לשכח: אמרי' בפ' כל כתבי הקודש מי דמי התם נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר משמע דכל היכא דנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר דשרי בטלטול בשבת אף על פי שהאיסור בתוכו הואיל שגם ההיתר בתוכו וה"נ משמע ס"פ כירה דא"ר זירא א"ר אסי אמר ר' חנינא א"ר רומנוס לי התיר ר' לטלטל מחתה באפרה ומסקנא דמחתה אגב אפרה התיר לו הואיל וחזי לכסות בו רוק או צואה כדאמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמיה אע"ג דאיכא עליה שברי עצים פירש רש"י כנונא כלי נחושת הוא שמביאין בו לפני שרים להתחמם. אגב קיטמיה שהיינו צריכים לאפרו לכסות בו רוק או צואה וא"ת מה צד איסור יש כאן היינו רבותא דאע"ג דאיכא עלה שברי עצים והא דר' רומנוס נמי האי מחתה דקאמר מחתה בשביל אפרה שהיו צריכין לו ודעתייהו עלה מאתמול עכ"ל משמע להדיא דכל היכא דנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר שמותר בטלטול וכ"כ בה"ג השתא אסיקנא כל כלי שיש בו איסור אינו מיטלטל אא"כ יש בו היתר נמי ונראה בעיני שיש לפרש וכגון שההיתר שבכלי חשוב שאינו מתבטל לגבי האיסור. מיהו קשה לי ההיא פ' נוטל דפריך התם אמתני' דכלכל' והאבן בתוכה ונשדינהו לפירי ונשדייה לאבן ונינקטינהו כדאמר רבי אלעי בפירות המטונפין הכא נמי בפירו' המטונפין ולינעורינהו נעורי אמר רב חייא בר אשי אמר רב הכא בכלכלה פחותה עסקי' דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה משמע התם להדיא דאע"ג דעיקר הכלכלה נעשה בסיס לדבר המותר דהיינו פירות כדפירש"י התם אעפ"כ הואיל והאבן בתוך הכלכלה אין לטלטל הכלכלה עד שישליך האבן לחוץ ואף על פי שההיתר אינו בטל לגבי איסור דמסתמא לא בטילי פירות לגבי האבן וקשיא לההוא דפרק כירה ודכתבי הקודש מיהו נראה בעיני דאההיא דכירה [הוא] דסמכי' בהלכה למעשה דרבא בתדאה הוא ועוד דמעשה רב:
198
קצ״טמתני' מפנין אפי' ד' וה' קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש אבל לא את האוצר ואיפלגו בגמרא רב חסדא ושמואל בפירוש מתניתין ואוקמא ר"ח דהכי קאמר ארבע מחמש כלומר אם אין שם אלא כשיעור חמש קופות לא יפנה אלא ארבע מהם שאסור לגמור את האוצר דילמא חזי גומות בקרקעיתו ומשוה וחמש מאוצר גדול שאם יש הרבה אין מפנין יותר מחמש מפני טירחא דשבתא והאי דקתני אבל לא את האוצר היינו שלא יתחיל באוצר תחילה אם לא התחיל בו להסתפק ממנו כבר למאכל בהמתו ולמאכלו דא"כ הוה ליה מוקצה ואסור בטלטול ומתני' ר' יהודה היא דאית ליה מוקצה דמתני' לא שריא לאפנויי מפני האורחין ומפני ביטול ביה"מ אלא דבר שאינו מוקצה כדתנן מפנין תרומה טהורה וכו' ופירש"י כלומר ומה הן מפנין דבר הראוי כגון אילו תרומה וכו' ושמואל אוקמה למתני' דה"ק ארבע או חמש כדאמרי אינשי חשבון קטן תחילה וה"ה אפי' טובא אפי' יותר מחמש ופר"ח דהלכה כר"ח דמתני' סתמא (תאבו) [תני] כותיה דת"ר אין מתחילין כאוצר תחילה וכו' ות"ר תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מע"ש וכו' ותו דבעי מניה רב נחומי בר זכריה מאביי שיעור תבואה צבורה וכו' ותו דאיבעיא להני ד' וה' קופות דקא אמרי' בארבע אין טפי לא ואליבא דר"ח אתיא כדפירש רש"י וכן בפר"ח והא נמי דאיבעיא להו הני ד' וה' קופות דקאמר אע"ג דאית להו אורחים טובא וכו' ההיא נמי פירש"י אליבא דרב חסדא הלכך הלכה כר"ח דבאוצר שיש בו חמש סאין לא יפנה אלא ד' ואם אוצר גדול לא יפנה אלא ה' וה"מ שהתחיל להסתפק בה מע"ש אבל לא התחיל להסתפק בה מערב שבת אסור משום מוקצה וה' קופות שהתרנו לפנות בהתחיל להסתפק היינו שאין הקופה מחזקת יותר מג' סאין אבל אם מחזקת יותר מג' סאין אז אין מפנין לא ד' מחמש לא חמש מאוצר גדול דאמרי' בירושלמי דמפנין ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שיעור הקופות א"ל נלמוד סתום מן המפורש דתנינן תמן בשלש קופות של שלש סאין תורמין את הלישכה. ושיעור האוצר כמה יהא גדול שאסרנו לפנות היכא שלא התחיל להסתפק מע"ש היינו שיהי' באוצר ט"ו סאין כדמפר' בגמ' דלתך היינו ט"ו סאין דאז נקרא אוצר אבל פחות מט"ו סאין לא הוי אוצר ומתחיל בו אפי' לרב חסדא דהלכתא כותיה. וזה שהתרנו לפנו' באוצר במסתפק מע"ש ארבע מחמש וחמש מאוצר גדול היינו דוקא בצריך למקומו להושיב שם אורחין להסב בסעודה או תלמידים לדרשה משום דמצוה היא דאר"י גדול הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש ואר"י אמר רב גדול הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה אבל לדבר הרשות אין מפנין. וכבר היה מעשה בבון שהביאו יין בעגלה מבעוד יום וכשקדש היום הורידוהו מעגלה וכעס עליהם רבי' יואל הלוי זצ"ל דחדא שאין מפנין אלא לדבר [מצוה] אפי' דבר שאינו מוקצה כדפרישית ותו דאפי' לדבר מצוה אין מפנין אלא ט"ו סאין ובעגלה היה יותר מט"ו סאין ואיכא טרחא יתירה ותנן נמי משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת ופי' רבינו [שלמה] דוקא דרך ארובה דליכא טרחא כדתניא לא ישלשל בחבל בחלונו' לא יורידם דרך סולמות. ושקלי' וטרינן עלה בגמרא טובא אי שיערו ד' וה' קופות או אפי' טפי או אפי' ד' וה' קופות [אסור] ופי' מורי ר' אליעזר בר' יואל דהלכת' כר"י דאמר כאותה ששנינו מפנין אפי' ד' וה' קופות כו' הא למדת (דבשעת) [דבשבת] לא שרינן טרחא אפי' בט"ו סאין אע"ג דמותר בטלטול הואיל שאינו לצורך מצוה. ותו מעשה שהביאו יין ממרחק ללובי"ן במקום שהיה דר מורי אב"י העזרי בע"ש ולא הספיקו להורידו עד שקדש עליהם היום והיו הרבה סוסים בעגלה והיה אומר להם העגל או תורידו היין או תצטרכו לשלם לי כל הוצאות סוסים אעפ"כ לא התיר אב"י העזר"י לא להוריד ולא לומר לעכו"ם להוריד: וארבע וחמש קופו' שהתרנו איבעי' להו בארבעה וחמש אין טפי לא אלמא למעוטי בהילוכא עדיף או דילמא למעוטי במשא עדיף פי' בד' וה' קופות אין טפי לא בקופות עצמם ימלאם אם ירצה או שק על כתיפו שיעור קופה בפעם אחת אבל טפי להלוך יותר מחמש פעמים כגון לפנות בכלים קטנים וירבה בהילוך לא. דמעוטי בהילוכא עדיף ואע"ג דאפושי משא הוא או דילמא למעוטי משא עדיף ואם בא לפנות בכלים קטנים כשיעור ה' קופות מותר. ופירש"י דלרב חסדא קא בעי לה דאמר חמש דוקא. ואמרי' ת"ש דתני חדא מפנין אפי' בארבע וחמש קופות של כדי יין וכדי שמן ותניא אידך בעשר ובחמש עשרה מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר מיעוטי בהלוכא עדיף ומ"ס מעוטי משוי עדיף לא דכ"ע מעוטי בהלוכא עדיף כו' וה"ה דהוה מצי למימר דכ"ע מעוטי במשוי עדיף והא דתני בד' וה' קופות היינו שפנה בכלים קטנים כשיעור חמש קופות כדאיבעי' לן פירושא דמתני' ומדהוה מצי לאוקומי הכי ואוקמה דלכ"ע מיעוטי בהילוכא עדיף ש"מ דאליבא דהילכתא איכוין לאוקומה הלכך הכי הלכתא דמעוטי בהלוכא עדיף ולא יפנה אלא בשיעור קופה בפ"א דהיינו ג' סאין וכן פר"ח דהכי הילכת'. וההיא דמס' ביצה ר"פ המביא כדי יין א"ל (רבא בר רב חנן) [רב חנן בר רבא לרב אשי] אמור רבנן כמה דאפשר לשנויי משנינן והא הני נשי דקא מליין מיא ולא קא משנו ולא אמרי' להו ולא מידי א"ל היכי ליעבדו דמליין בחצבא רבא נמלו בחצבא זוטא קא מפש' בהילוכא. דמלייא בחצבי זוטי תמלי בחצבא רבא קא מפשא במשוי. ואית ספרים דגרסי הכי כ"ש דקא מפשא במשוי ופי' התם ריב"א דה"ג תמלי בחצבא זוטא קא מפשא במשוי ול"ג כ"ש דקא מפשא במשוי. דהיינו הוה משמע דבעלמא למעוטי במשא עדיף מלמעוטי בהליכה והבא פירשנו דלמעוטי בהליכה עדיף לפיכך ל"ג התם כ"ש דמפשא במשוי והתם גבי הני נשי לא שייך למימר בהו למעוטי בהילוכא עדיף או למעוטי במשוי עדיף דכל חדא וחדא כמו שהנהיגה עצמה להביא בחצבא רבא או בחצבא זוטא הכי ניחא לה טפי אבל הכא שייך למבעי שאינו נוהג לא כך ולא כך אלא עכשיו הוא צריך לפנו' מפני האורחין או מפני ביטול בית המדרש הילכך הכא באומדנא תליא מילתא הי מנייהו עדיף למעוטי בהלוכא או למעוטי משוי לפיכך בעי לה תלמודא ואוקמה דמעוטי בהלוכא עדיף וכן הלכה. ואוקימנא אליבא דרב חסדא דהני ד' וה' קופות היינו דוקא דלית ליה אורחין טובא אבל אי איכא הכל לפי האורחין. ותו איבעיא לן חד גברא מפני לכולהו או דילמא כל גברא וגברא מפני לנפשיה ולא איפשיט ופר"ח ביון דלא אפשיט בהדיא מחמרינן ליפני כל חד וחד לנפשיה דאיסורא היא וסתמא לחומרא והנכון לפנות כל אחד לעצמו. ומסתייעא הא מילתא מהא דא"ר חנינא פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא (מרבך) [נדבך] של אבנים ואמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהם למחר ולא סמך רבי במחשבה שלו אלא הצריך כ"א לעצמו וכדרבי אסי ור' אמי אליבא דר' יוחנן כל אחד בטעמיה. מיהו איני יודע אם קאי אאורחין מרובין שאמרנו כל אחד ואחד מפנה לעצמו הואיל שמפנה יותר מחמש קופין ואיכא טירחא יתירה אבל באורחין מועטין שאינו מפנה (שאם) [כי אם] ה' קופות וליכא כולי האי טירחא יתירה דילמא התם פשיטא ליה לתלמודא דחד מפנה לכולהו וההיא דר"פ כל הכלים גבי (מרבך) [נדבך] של אבנים דילמא תלמידים מרובים היו. חוזרני לפרש מה שפי' לעיל דהלכה כרב חסדא מפני שפר"ח די"מ דהלכה כשמואל דאמרי' ארבע או חמש כדאמרי אינשי ואי בעי אפי' טובא נמי מפנה ונר' בעיני דשפיר מצינו למימר דהלכה כשמואל חדא דרב חסדא תלמיד הוא כלפי שמואל ותו דקיי"ל כר"ש דל"ל מוקצה ואי משום הא דת"ר אין מתחילין באוצר תחילה ההיא מתוקמ' אליבא דר' יהודה דאית ליה מוקצה. והא דת"ר תבואה צבורה הא לאו סתמא דהא לתני דברי ר' אחא ורבי שמעון מתיר והא דתני במה שיעור תבואה צבורה (לדך) [לתך] ההיא כדי להודיעך איזה אוצר שנחלקו בו ר"י ור"ש. והא דבעי מיניה רב נחומי בר זכריה מאביי שיעור תבואה צבורה כו' ההיא כדי לידע איזהו אוצר שנחלקו בו רב חסדא ושמואל. והא דאיבעיא להו הני ארבע וחמש קופות דקאמרי כו' איכא לאוקומה שפיר אליבא דשמואל דאי למעוטי בהילוכא עדיף אפי' בא לפנות עשרים קופות אל יפנה בכלי קטן המחזיק חצי קופה וילך ארבעים פעמים אלא יפנה קופה קופה בכל הליכה אי למעוטי במשוי עדיף יפנה בכלים קטנים כל מה שירצה והא דנקט בהאי לישנא ארבע וחמש קופו' משום דלישנא דמתני' נקט. ואי משום ההוא דאיבעיא לן הני ארבע וחמש קופות דקאמרי אע"ג דאית להו אורחין טובא וכו' דההיא ודאי לא מיתוקמ' אלא אליבא דרב חסדא והויא לה סתמא דתלמוד' אליבא דרב חסדא. הא לאו ראיה היא דאשכחן נמי סתמא דתלמודא אליבא דשמואל ר"פ משילין דמסיק התם תנן אבל לא את האוצר ואמ' שמואל מאי אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר כולו דילמא אתי לאשוויי גומות הכא מאי פי' גבי משילין ושקל וטרי ואע"ג דהוה מצי למנקט דר"ח דאיהו נמי אית ליה משום אשוויי גומות דקאמ' ארבע מחמש אלא משום דהלכה כשמואל נקיט אליבא דשמואל:
199
ר׳מתני' בפ' כל דכלים מחט של יד ליטול בה את הקוץ ושל סקאים לפתוח בה את הדלת פי' מחט של יד מחט קטנה שתופר בה בגדים מותר לטלטלה בשבת ליטול בה את הקוץ שנתחב בבשרו ושל סקאים דהיינו מחט גדולה שתופרים בו שקים מותר לטלטלה בשבת לפתוח בה את הדלת למי שאבדה מפתחו. ואמרי' בגמ' שלח ליה רבא בריה (דרבא) [דרבה] לרב יוסף ילמדנו רבינו מחט של יד שניטל חרירה פי' חור שלה או עוקצה פי' חדודה מהו פי' מותר לטלטלה או אסור לטלטלה מי בטיל תורת כלי מינה או לא ופשטא רב יוסף להתירא מסברא ואותביה תלמודא מדתניא מחט שניטל חרירה או עוקצה טהורה אלמא מדלא מקבלה טומאה לאו כלי הוא ושני אביי אליבא דרב יוסף טומאה כלי מעשה בעינן כלומר שמעש' שלו קיים לענין שבת מידי דחזי בעינן והא נמי חזי למישקל בה קוץ ואמר רבא מאן דקא מותיב שפיר קמותיב מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא מיתיבי מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד תרגמה אביי אליבא דרבא בגולמי עסיקינן דזמנין דמימלך עליהו ומשוי להו מנא אבל היכא דניטל חרירה או עוקצה אדם זורק' לבין גרוטאות פי' גולמי הן פשוטין כדתנן גולמי כלי מתכות טהורין פשוטיהן טמאין והן חוטי ברזל משוכין וחותך אותן חתיכות חתיכות ולוקח התיבה גולם כגון זו וכיוצא בה (שאין) [שהן] עומדים להעשות כלי ניטלים בשבת אבל מחט שניטל חרירה או עוקצה אסור. ונ"ב דהלכה כרבא דמחט שניטל חרירה או עוקצה אסור לטלטלה בשבת כדי ליטול בה את הקוץ אבל גולמי דהיינו חתיכה שנחתכה מחוט ארוך ויחדה לכך כדי ליטול בה את הקוץ ההיא שריא בטלטול דהא שויא מנא כמות שהיא אבל היכא שניטל חרירה או עוקצה התם בטלה מתורת מנא ואסירא בטלטול. ומסתייעא סברתי דהלכה כרבא דהא סתמא דתלמודא פריך ר"פ במה בהמה והתניא מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד ומסיק סתמא [דתלמודא] הא תרגמה אביי אליבא דרבא בגולמי משמע שהיא עיקר סברת רבא דכל היכא שבא לכלל כלי ובטל מתורת כלי לענין טומאה ה"נ דבטל לענין שבת ואסור בטלטול:
200
ר״אמתני' פ' במ"ט טומנין בשלחין ומטלטלין אותן פירש"י שלחין עורות כמו והפשיט תרגו' וישלח מטלטלין אותן בין שטמן בהן [בין] שלא טמן בהן דחזו למיזגא עלייהו ואמרי' בגמ' יתיב ר' יונתן כן (עכמאי) [עכינאי] ויתיב ר' יונתן בן אלעזר ויתיב ר' (חמא בר חנינא) [חנינא בר חמא] גבייהו ויתבו וקא מבעיא להו שלחין של בעה"ב תנן או של אומן תנן פי' אומן מעבד עורות כיון דקפיד עלייהו לא מטלטלינן להו או דילמא של אומן וכ"ש של בעה"ב וכו' ופר"ח וקבלנו מרבותינו דהלכתא כר' יוסי דקיי"ל מעשה רב וא"ר ישמעאל בר' יוסי אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן נמצא כי עשה מעשה כשמועתו דתנינן עורות של בעה"ב מטלטלין אותן של אומן אין מטלטלין אותם ר' יוסי אומר זה וזה מטלטלין הילכך עורות של אומן הואיל וראוין לישב עליהן ואינן נפסדין אינו מקפיד עליהן ומותר לטלטלם אבל נסרים של אומן הואיל ואם ישב עליהן נפגמין הלכך קפיד עלייהו ואסור לטלטלן עכ"ל. הרי פי' דמעשה דר' יוסי דאמר הביאו שלחין ונשב עליהן בשבת הוה. וכן מסתבר דאי כפי' רש"י דפי' דבחול אמר הביאו לי שלחין ונשב עליהן אלמא לא קפיד קשה אמאי לא מייתי ראיה מדתניא בסמוך להדיא ר' יוסי אומר אחד זה ואחד זה מטלטלין. וה"נ משמע בפ"ק דביצה להתירא דתנן בש"א אין נותנין את העו' לפני הדורסן ולא יגביהנו אא"כ יש עליו כזית בשר וב"ה מתירין ופירש ריב"א דב"ה מתירין אתרוייהו [קאי] ליתן לפני הדורסן ולהגביהנו בלא בשר כדמפר' בגמ' טעמא. עור לפני הדורסן התירו שטיחתן משום שחיטתן דאם לא נתיר לו לשטוח אחר שחיטת' לא ישחוט לכתחילה ולגבי טלטול ס"ל דעור אינו מוקצה והביא ראיה מיכן. מיהו יש לשאול מר"פ כל כתבי הקודש דאמר רב אשי רבנן בתרתי פליגי פליגי בטלטול ופליגי במלאכה פי' דקאסר ר' ישמעאל לטלטל דפסח לאחר שהוציא אימוריו אפי' מחמה לצל משום דעור לאו בר טלטול הוא ורבנן שרו לטלטלו אגב בשר הא בלא בשר לכ"ע אסיר וקשה להבא דפרי' להיתרא. ופירש"י התם דהכא בפ' במה טומנין בעור בהמה גסה עסקי' דחזי למשטחיה ולמיזגא עליה [אבל הכא] בעור בהמה דקה בעור הפסח ולדבריו עור בהמה דקה אסור בטלטול וקשה לפירושו דתנן בפ' כל כתבי הקודש ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי ע"ג שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור אלמא עור בהמה דקה נמי שרי בטלטול וי"ל כשחשב עליו מע"ש לישב עליו ויחדו לכך וההיא דפ"ק דביצה דאמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן ואילו הן עור לפני הדורסן וכו' ופרכי' עור לפני הדורסן תנינא מהו דתימא טעמא דב"ה משום דחזי למיזגא ואפי' דערב יו"ט נמי קמ"ל משמע דלא חזי למיזגא א"כ מ"ט דשרו ב"ה לטלטל כדפי' ריב"א. וי"ל דה"פ מהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דחזי למיזגא וכי היכי דשרו לטלטל משום האי טעמא ה"נ שרי ליתן לפני הדורסן משום ה"ט קמ"ל הילכך עור בהמה גסה דשרייא בטלטול היינו משום דחזיא למיזגא וההיא דבמה טומנין וכן ההיא דפ"ק דביצה מיתוקמי בעור בהמה גסה דשרי בטלטול וההיא דפ' כל כתבי הקודש בעוד הפסח דהיינו עור בהמה דקה דלא חזי למיזגא עלה ולא שרי לטלטול. ור"ת היה אומר דבכ"מ דאסרינן בטלטול מיירי בלחין שהופשטו בו ביום דלא חזו למיזגא עלייהו מחמת לחלוחיתו כגון דהיא דכל כתבי הקודש וההיא דבמה טומנין איירי ביבישין שעשוין לישב עליהם. ולפי דבריו נ"ב דיש לפרש ההיא דפ"ק דביצה הכי מהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דחזו למיזגא ומשו"ה התירו ליתן לפני הדורסן וה"ה שהתירו טלטול בעלמא קמ"ל דלא התירו אלא לפני הדורסן ומשום תחילתן אבל טלטול בעלמא לא התירו דהואיל ולחין הן אין זה קרוי חזי למיזגא. בפ' מפנין איתמר בשר חי מליח מותר לטלטלו בשבת בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת ורב חסדא אמר אסור לטלטלו בשבת. פירש"י בשר תפל גרסי' שאינו מליח ומאן דגריס תפוח היא היא ופר"ח דהילכת' כרב הונא דר"ח גבי רב הונא תלמיד הוא ותו דרב הונא קאי כר"ש דקיי"ל כותיה ואפי' רב דס"ל כותיה דרבי יהודה במוקצה לאכילה במוקצה לטלטול כר' שמעון ס"ל. ואי חזי לאומצא פי' להאכל נא אפי' ד"ה מודה דמותר לטלטלו. וצ"ע דלקמן בפ' נוטל אמרי' רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטל ומסקנא דשמעת' התם דכר"י ס"ל דאית ליה מוקצה ושמא התם רבה גרסי' מיהו מדמסיק ברישא אביי מנח כיפא אכפי ומטלטל והדר רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטל משמע דרבא גרסי' והלכה כרבא:
201
ר״בבפרק מפנין ת"ר דג מליח מותר לטלטלו בשבת דג תפל אסור לטלטלו בשר (בין) חי בין תפל בין מליח מותר. סתמא כר' שמעון ות"ר מטלטלין את העצמות בשבת מפני שהוא מאכל לכלבים בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה [מים] מגולין מפני שהן ראוין לחתול רשב"ג אומר אף הן עצמן אסורין להשהותן מפני הסכנה ופר"ח בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה וזו היא תניא כותיה דרב הונא. ומתניאתא אילן הלכאתא אינון דליכא דפליגי ואליבא דב"ה נשנו דתנן בה"א מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. וההיא דפרק תולין דאמר רב חייא בר אשי אמר רב האי תלא דבישרא שרי לטלטולי דכוורי אסור ופירש"י בשר מליח (הראוי) [התלוי] ליבשו ומלא החבל קרי תליא. שרי לטילטולה דנאכל חי באומצא (דשור) [דכוורי] אין נאכלין חיין עכ"ל וקשה לי דא"כ רב כר' יהודה ס"ל אף במוקצה לטלטול דאל"כ מאי בעי למימר משום חי דנאכל באומצא. ותו קשה דכוורי מלוחין נמי שרו לר"ש. ע"כ נ"כ כפר"ח תלא דבישרא פי' יתד של עץ עשוי לתלות בו בשר ופעמים שתולין בו זולתו אבל העץ שתולין בו דגים כיון שהדגים ריחם דע וקשה אין תולין בו דבר אחר ומסיחים דעתם ממנו ומוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור עכ"ל. ר"ל דלא מיירי אלא בטלטול היתר לצורך ד"א ולא עם הבשר דעם הבשר פשיטא דשרי לטלטל אפי' לא חזי לאומצא דרב כר' יהודה ס"ל במוקצה דלאכילה ובמוקצה דלטלטול כר"ש כדפרישי' ושל דגים אסור משום מיאוס מיהו יתר שהדגים מלוחים תלוים עליו שרי לטלטלינהו: בפרק נוטל א"ר הושעיא שכח ארנקי בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלה א"ר יצחק שכח לבינה בחצר מניח עלי' ככר או תינוק ומטלטלה. אר"י בר שילא א"ר (יוסי) [אסי] פ"א שכחו דיסקיא מלאה פירות (בסטיו) [בסרטיא] ובאו ושאלו את ר' יוחנן ואמר הניחו עליהם ככר או תינוק וטלטלוה פירש"י דיסקיא מלאה מעות גרסי'. בסרטיא. רה"ר. הניחו עליה ככר או תינוק. דלשתרי לטלטלה אגבייהו תוך ד"א וטלטלוה פחות פחות מד"א או במחיצה של בני אדם כדאמרי' בעירובין אמר מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתתא בשכח. אבל במניח מדעת מערב (יו"ט) [שבת] לא התירו לטלטלה ע"י ככר או תינוק ורב אשי אמר אפי' שכח נמי לא ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד פי' [רש"י] משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה ופר"ח דהלכה כרב אשי. בפרק תולין מיסתמיך ואזיל רב אחא בר יוסף אכתפיה דרב נחמן בר יצחק בר אחתיה א"ל בי מטינן לבי רב חסדא עיילינא בי מטו עייליה בעי מיניה מהו לכסכוסי כיתונא בשבתא לרכוכי כיתונא קמיכוין ושפיר דמי או דילמא (לאילמי) [לאולודי] חיורא קא מכוין ואסור א"ל לרכוכי קא מכוין ושפיר דמי (לאולודי חיורא קא מכוין) פירש"י לכסכוסי כיתונא חלוק כתונת של פשתן שנתכבסה הרי היא קשה ומשפשפה בין שתי ידיו ומתרככת ואף הליבון שלה מצהיל ע"י שפשוף. אולודי חיורא. שהליבון מצהיל עכ"ל ולאח"כ מסיק ותפשוט ליה מר מסודרא התם מחזי כי אולודי חיורא ופי' ד"ה לכסכוסי כתניאתא פי' לקבץ מקצת הבגד של פשתים בתוך ידו ומוליך ומביא ידיו עד שיעשה הבגד ההיא כמו קיפולים קטנים כמין (קטמים) [קמטים] כי הא דא"ר זירא בפ' חבית מאי מרזב כגון כסכוסי מנא דמחזי כמרזב וכי הא דתנן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה צריכה לכסכס ג' פעמים על דבר ודבר ואמרי' בגמ' בעי ר' ירמיה אמטויי חד ואתויי חד או דילמא אמטויי ואתויי תרי תיקו. וכן עוד מפורש בתלמוד ארץ ישראל בענין מוליך ומביא שבלולב מיהא שמעינן דכסכוס כעין שפשוף והא ומתכויץ הבגד ונראה קמטים קמטים וכשלובשו מתפשט וכדאמר רב והנא ואיתימא רב יהודא טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים. ומדקרי להאי כיתנא ש"מ דסודרא ליתיה כיתנא. ולא יתכן לומר שהוא צמר שאם הוא צמר איך אומר לו היה לך ללמוד פשתים מצמר והדבר רחוק ביניהם ואינו אלא צמר גפן שזה קרוב לזה ופשט רב חסדא דלרכוכי קא מכוין ושרי עכ"ל. בפרק תולין אר"ח האי כיתונא משלפא לדידה מקניא שרי. קניא (ורצה) [ממנה] אסיר פירש"י כששוטחין אותה לנגבה תוחבים קנה מבית יד לבית יד וכשנוטלה בשב' ישלפנה מן הקנה ולא הקנה ממנה דלא חזי לטלטולי דלהסק' קאי [עכ"ל]. אמר רבא אם כלי קיואי היא מותר פי' אם אותו קנה כלי קיואי הוא דהיינו קנה של אורגים דתורת כלי עליו שרי לטלטולה בההיא דפ' ואילו קשרים דאמר רב יהודה אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת ואפי' כובד העליון ואפי' כובד התחתון אבל לא את העמודי'. מיהו כובד העליון וכובד התחתון התם במסקנא אסר ר' יהודה בר ליואי. אלא כלי קיואי דשרינן לטלטל היינו דלא יקירי וחזו לתשמיש אחר ואינו מיוחד למלאכת איסור לאריגה אבל כובד העליון וכוכד התחתון לפי שאין ניטלין אף בחול מפני כובדן הילכך כל מלאכתו לכך:
202
ר״גבפרק כל כתבי הקודש בעא מניה רבי מר' ישמעאל [בר' יוסי] עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין. פי' בעושר גדול כזה. [א"ל] בשביל שמעשרין שנאמ' עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר (עשר כדי שלא תתחסר) ושבבבל במה הן זוכין א"ל בשביל שמכבדין את התורה ובשאר ארצות במה הן זוכין א"ל בשביל שמכבדין את השבתות תניא א"ר חייא בר אבא (אר"י) פעם אחת נתארחתי אצל בעה"ב אחד בלודקיא והביאו לפניו שולחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם וט"ז שלשלאות של כסף קבועות בו וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו ועליו כל מיני [מאכל וכל מיני] מגדים וכשהן מניחין אותו אומ' לה' הארץ ומלואה וכשהן מסלקין אותו אומרי' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ופי' ה"ר יעקב דאורלינש דמשו"ה הוא אומר בהנחה לה' הארץ לפי שעדיין לא ברכו ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה לה' משמע קודש שהוא לה' וכשמסלקים שכבר ברכו היו אומרים והארץ נתן לבני אדם וכ"מ פירש"י. ור"פ כיצד מברכין ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתי' והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה:
203
ר״דשבח והודיה. לרב העליליה. אשר חנני בחסיה. כי התחלתי הלכות שבת בשלשה דברים שצוה רבי את בניו ליראת שמים וסיימתים בשלשה מיני זכיות ובברכה. לכן שבח לאל אערכה. ושמו הגדול אברכה:
204
ר״הרפ"ב דביצה תניא ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר (חזקיהו) [חלקהו] חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם הא כיצד ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם ור"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע. וכי היכי דפליגי לענין יום [טוב] ה"נ פליגי לענין שבת כדמוכח בירושלמי פ' אלו קשרים ר' חגוי בשם ר' שמואל בר נחמני לא ניתנו ימים טובים ושבתות אלא לאכילה ולשתיה וע"י שהפה הזה (טריח) התירו לו לעסוק בד"ת ר' ברכיה בשם ר' חייא בר בא לא נתנו ימים טובים ושבתות אלא לעסוק בהם בד"ת ובחול ע"י שהוא טריח ואין פנאי לעסוק בהם בדברי תודה נתנו לו שבתות וי"ט לעסוק בהם בד"ת מתני' מסייעא בין דו בין דו כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בד"ת כתוב אחד אומר שבת הוא לד' וכתוב אחד אומר עצרת לד' אלקיך הא כיצד תן חלק לד' לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות ואנן קיי"ל כר' יהושע. מיהו אין שונין בשבתות וימים טובים אלא בדברים הרגיל בהם ובאגדות אבל דברים שאינו רגיל בהם צער הוא לו כההיא דפרק בשלשה פרקים דת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בת"ב כו' עד אבל קורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות. מיהו הכל מותר דהא ר' יהודה פליג כדתניא ר' יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות וכו' עד שנאמר פקודי ד' ישרים משמחי לב ואכולהו קאי. הלכך מנהג כשר לאחר שיוצאים מבית הכנסת בשבת שחרית הולכים לאכול ואחר אכילה ישנים לתענוג שבת ואחר שינה לומדים:
205
ר״ווכשהגיע עת המנחה כתב ה"ר משה מיימון זצ"ל מנהג צדיקים שמתפללים מנחה ואח"כ אוכלים. וכבר היו מקומות שהיו נוהגים כן וגער בהם ר"ת ואסר עליהם דאמרי' בירושלמי מעשה באחד ששתה מים בין מנחה למעריב ובא מלאך המות והרגו מפני שמתים שותים ונמצא גוזל מתים ואמרינן במדרש שכל השותה מים בשבת ביה"ש גוזל (קרואין) [קרוביו] המתים ואמרי' במדרש שהן שותין ממעין אחד בשבת בערב וכת' שפ"א אירע מעשה בלותיר ובא לידי סכנה ובקושי גדול התירו לאכול בת"ב כשחל להיות בשבת ונדחה ואני שאלתי למורי ה"ר שמחה בר שמואל זצ"ל הלכה למעשה והשיב לי שלא לאכול בשבת בין מנחה למעריב הואיל ור"ת איסר. מיהו איני מבין ואפי' לפי דברי ר"ת מים ליתסרו אבל אכילה ושתית יין ודבש ושכר לשתרי. ותו דר"פ ערבי פסחים אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל בשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה פרשב"ם אם היו מסובין בשבת עד הלילה מפסיקין אכילתן ומבדילין ואמרי' לקמן בההיא פרקא סבור מינה כשם ששבת קובעת לקידוש כך קובעת להבדלה הא למדת שהיו אוכלין בין מנחה למעריב. ולהדיא אמרי' בירושלמי דברכות בפ' אלו דברים היה יושב ואוכל בשבת וחשכה במוצאי שבת ואין שם אלא אותו כוס כו'. מיהו נ"ב עיקר והלכה למעשה שלא יאכל אדם בשבת סעודה שלישית עד שיתפלל מנחה ביחיד. היכא שהתפללו כל הציבור מנחה בביהכ"נ יש לחוש לדברי ר"ת זצ"ל והנוהג לאכול נר' בעיני דלא הפסיד:
206
ר״זהירושלמי שהבאתי לעיל מפ'. אלו קשרים בסיפיה מסיק ר' אבהו כתי' שבת לה' שבות כה' מה הקב"ה שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר א"ר חנינא בדוחק התירו שאילת שלום בשבת א"ר חייא בר אבא רשב"י כד חוי חמי [אמיה] דמשתעיא סגין הוה א"ל אימא שבת היא ושתק' תני אסו' לאדם לתבוע צרכיו בשב' ר' זעירא שאיל לר' חייא בר בא מהו מימר דענו פרנסנו' א"ל טופס ברכות כך הוא ועל (מה) [זה] אנו סומכין שאנו מתפללים בשבת אלהי נצור לשוני מרע הא נמי טופס תפילה כן הוא. ושוב ראיתי ששלח רבי' יהודה בר' קלונימוס בר' משה לרבי' אפרים בר"י הודיעני איך מתפללים בשבת אלהי נצור לשוני מרע דאסור לאדם שישאל צרכיו דבשלמא שים שלום טופס ברכות הוא כדאמר בירו' גבי רוענו זוננו אבל אלקי נצור דאמורא היה רגיל לאומרה אחר תפילתו והורגלו גם בנ"א כן מי קבעו ותקנו בתפלה לאומרו גם בשבת. והשיב לו ואשר שאל אדוני על אלהי נצור שאדם מתפלל אחר תפילתו אחרי כי ראה בירוש' המדבר על רענו היה לאדוני לשאול דומיא דההיא אם יש להרבות בשבת בהרחמן יצילנו מדקדוקי עניות וינקום נקמת דם עבדיו. כל זה לא תקנו חכמים לדבר. אלא מאי אית לך למימר הואיל ותקנו והנהיגו העולם לאמרו אין כאן בית מיחוש הכא נמי לא שנא:
207
ר״חולפי שלא אמרנו סדר קדושה בשחרית תקנוה במנחה מיהו איני יודע למה לא תקנוה בשבת. ועומר שליח צבור ואומר ואני תפלתי לך ה' עת רצון גו' לכך תקנוה לומר אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע שאר מלכים כשאוכלים ושותי' מתעסקים בהנאותיהם ובְתִפִלותֵיהם כענין שמצינו באחשורוש אבל אני אע"פ שאכלתי ושתיתי אני עומד בתפילתי לפניך לכך יה"ר שתהא תפילתי עת רצון כמו כן עתה אע"פ שאכלנו ושתינו אנו עומדים בתפילה לפניך לכך יה"ר שתהא תפילתנו עת רצון:
208
ר״טבפרק הקורא את המגילה תנן בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא ובגמ' מפרש הנהו שלשה כנגד מי א"ר אסי כנגד תורה נביאים וכתובים (ואמרי לה) [רבא אמר] כנגד כהנים לוים וישראלים ותני רב שימי אין פוחתין מעשרה פסוקין בבית הכנסת וידבר עולה מן המנין ואחרון קורא ארבע והתם אריב"ל דהני עשרה כנגד עשרה בטלנין שבביהכ"נ ור' (יוסי) [יוסף] אמר כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם והתם מפרש להו להני מאמרות ואמרינן במסכת סופרים פ' הקורא בתורה ואם קרא בשני ובחמישי ובמנח' בשבת ומנחה של יו"ט פחות מעשרה פסוקים יחזור ויקרא עד שישלים עשרה פסוקים (וכמה) [ובמה קורין במנחה של יו"ט בסדר שפסק מפני הרגל] ואם קרא ודילג על פסוק ולא קראו אם קרא עשרה ואין פסוק המדולג ביניהם אינו חוזר ואם בתוך עשרה הוא יחזור ויקרא עשרה כראוי על שיטתם שאין מדלגין זו בחול ובמנחה בשבת ובמנחה ביו"ט כו' עכ"ל מ"ס. והא דתני רב שימי ואחרון קורא ארבעה התם מסיק אמר רבא ראשון שקרא ארבעה משובח שני שקרא ד' משובח שלישי שקרא ד' משובח ומסתברא דהלכה כרבא דאיזה שירצה יקרא ארבעה. מיהו י"ל דאין פוחתין מי' פסוקים אבל מוסיפין עליהם וכן עמא דבר:
209
ר״יואהא דתנן פרק הקורא את המגילה עומד אין מפטירין בנביא קשיא לר"ת מההיא דפרק במה מדליקין דאמר רבי אחדבוי (בר) [א"ר] מתנא אמר רב יו"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה א"צ להזכיר של יו"ט שאילמלא שבת אין נביא במנחה הא למדת שהיו מפטירין במנחה בשבת. ופיר"ת דהא דתנן בהקורא אין מפטירין בנביא קאי אנביאים והאי דרב אחדבוי קאי אכתובים כדאמר בכל כתבי הקודש בנהרדעא פסקי סידרא בכתובים במנחה בשבת ולא ביום טוב. ופסקי היינו מפטירין. ומקומות מקומות יש כדאמר התם אבל בנביאים מתקנת חכמים הוא בכל מקום ולא תקנוה אלא בשעת ביטול מלאכה ובשעת כינופיא בין יוצר למוסף. מיהו ההיא דכל כתבי הקודש דפסקי סידרא משמע לכאורה דבשעת דרשה הוה ולא בשעת קה"ת. ורש"י פי' בבמה מדליקין שראה בתשובת הגאונים שהיו רגילים לקרות בנביא במנחה בשבת עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו שמד שלא לעשות וכיון שנסתלקו נסתלקו וכפי זה י"ל דמתני' דפ' הקורא לאחר שמד וההיא [דר'] אחדבוי קודם השמד ופסקי סידרא דמסיק בכל כתבי הקודש איכא למימר לאו דוקא בכתובי אלא ה"ה בנביאי:
210
רי״אוהא דאין אומרים קדיש לאחר קה"ת פי' מורי ה"ר אלעזר מוורמש לפי כי תקנו לנו כנה"ג לומר ז' פעמים קדיש בכל יום כנגד שבע ביום הללתיך חוץ מקדיש שאומרים לאחר קה"ת נוהגת בכל יום ואומר קדיש אחר תורה יתגדל ויתקדש ע"י שאז מתקדש שמו בעולם בתורה שבכתב ותקנו הקדיש בבקר לפני ברכו לאחר פסוקי תהלים וויושע אך ברכה אחת תקנו מלך מחולל בתשבחות ואינה הפסקה ולאחר פסוקי תחנונים או ביום שאין תחנון לאחר פסוקי ברכת כהנים קדיש ולאחר סדר קדושה פסוקים הם קדיש וקדיש לפני תפילת ערבית ולאחר פסוקי ברוך ה' יום יום שבהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שבתפילה וברכת המלך אינה הפסקה וכן כשקורין פרקי אבות אומר בסוף ר' חנניא בן עקשיא אומר עד יגדיל תורה ויאדיר ואומר קדיש וכן אחר אין כאלהינו פטום הקטורת ה' יברך את עמו בשלום וכן לאחר במה מדליקין לכך בשבת בשחרית אחר הקריאה אומרים קדיש שרוצים להפסיק ולומר יקום פורקן ואומרים קדיש לפני התפילה עוד לפי שאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולא בולא כלום. ומה שאומרים קדיש ביום ב' (וג') [וה'] לאחר קריאה לפי שאין לומר קדיש עד לאחר סדר קדושה וזהו הפסקה אבל במנחה שאין הפסקה בינתים אומר קדיש לפני התפילה ולא לאחר קריאה ע"כ נדחה קדיש בקריאה עד לפני תפילה כי אין לעמוד בפתע פתאום להתפלל עכ"ל:
211
רי״בומתפללים אתה אחר משום שהקב"ה יחיד בעולמו וישראל גוי אחד בארץ ושבת יחידה בימים:
212
רי״גכתב ר"ת שכתב רב שר שלום גאון מתא מחסיא שמה שאנו אומרים צדקתך במנחה בשבת היינו משום שתקנו לומר צדוק הדין שנפטר משה רבינו באותה שעה וגם אין רגילין לעסוק בתורה בין שתי תפילות משום חכם שמת כל בתי מדרשות בטלים אך אינו אסור אך למנהג בעלמא זכר פטירתו של משה רבינו ע"ה ומיהו כל רבותינו שברינוס נוהגים לדרוש בין מנחה למעריב. והאי דכתב שמשה רבינו מת בשבת ה"נ משמע ספ"ק דסוטה דמסיק התם וילך משה ויהושע ויתיצבו באוהל מועד תנא אותה שבת של דיו זוגות היתה ניטלה רשות מזה ונתנה לזה וה"נ משמע בתנחומא. מיהו אני שמעתי מפי מורי ר' יהודה חסיד דלא איפשר לומר כן דתניא בסדר עולם ואיתא נמי בירושלמי פ' במה מדליקין בשמונה ועשרים בניסן נפלה חומת יריחו (וכן) [ובו] ביום שבת וכפי זה יש לך לומר ע"כ שר"ח ניסן היה ביום ראשון שאם תאמר שביום שני היה אם כן כ"ח בניסן ביום ראשון והספר אומר בשבת אלא ודאי ר"ח ביום ראשון ומאחר שר"ח ניסן ביום ראשון ר"ח אדר בשבת נמצא שבעה בו יום ששי ואמרי' פ"ק דמגילה בז' בארר מת משה רבינו. הא למדת שמשה רבינו מת בערב שבת ולא בשבת. ואני המחבר מצאתי בפסיקתא בפרשת אתם נצבים דמסיק התם רבנין אמרין כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום מה עשה א"ר ינאי בשם ר' יוחנן אותו היום כתב י"ג תורות שנים עשר לי"ב שבטים ואחד הניתן בארון שמא יבקשו לזייף דבר שיהו מוציאין אותו שבארון אמר מתוך שאני עוסק בתורה שכולה חיים היום שוקע והגזירה מתבטלת מה עשה הקב"ה רמז לשמש והיה עומד ומתקשה כנגדו אמר איני שומע ומשה קיים בעולם לפיכך איוב מפרשה אם לא בכיתי לקשה יום שנתקשה היום כנגדו ע"כ לשון פסיקתא. ש"מ דלאו בשבת מת דא"כ היכי כתב. מיהו כמדומה בעיני שבאותה פרשה עצמ' משמע נמי דבשב' מת וצ"ע. ומורי ה"ר יהודה חסיד זצ"ל אמר לי שמה שאנו אומרים צדקתך במנחה בשבת היינו משום שאותם פסוקים מדברים מתורה וממלאכים ומגיהנם כך שמעתי מפיו ולא פי' לי הטעם כי לא שאלתיו ונראה בעיני דהיינו טעמא כדאמרי' פ' אר"ע דכ"ע בשבת ניתנה [תורה] להם לישראל. והא דתניא בסדר עולם בששה בסיון נתנו להם עשרת הדברות לישראל ויום ששי היה וגרסי' נמי במכילתא. זה הקשה ה"ר פטר בר יוסף זצ"ל והשיב לו ה"ר יצחק בן מלכי צדק זצ"ל דברייתא דסדר עולם משובשת היא דמאן תנא סדר עולם ר' יוסי ובני התלמוד כך היו שונין אותה בז' בחודש ניתנו עשרת הדברות ויום שביעי היה. הלכך אנו אומרים צדקתך צדק לעולם דהיינו בתורה משתעי שאנו משבחים להקב"ה שהיום ניתנה תורה ואח"כ וצדקתך אלקים עד מרום וגו' דמשתעי במלאכים שהם במרום ואנו משבחים להקב"ה על שבחר בנו לומר לפניו שירה היום ולא במלאכים כדאמר במדרש שהמלאכים משוררים וכתיב שש כנפים לאחד וכל יום משורר בכנף אחד דהיינו ששה כנפים לששה ימים ובשבת אין להם במה לשורר אמרו מלאכים לפני הקב"ה היום אין לנו עוד כנף במה לשורר תן לנו כנף שביעי ונשורר לפניך היום א"ל הקב"ה אינכם צריכין יש לי כנף אחד שמשורר לפני היום שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק. ולאח"כ אנו אומרים צדקתך כהררי אל ומשפטך וגו' שאותו פסוק מדבר בגיהנם ואנו משבחים להקב"ה על כי כל שומרי שבת אע"פ שרוב מעשיהם מקולקלים אינם נידונין בשבת בגיהנם וה"ט שאין אנו אומרין כסדר הכתובין בתהלים כי החשוב חשוב אנו מקדימין אבל כצרפת אומרים אותם כדרך כתיבתם בספר תהלים נותנים לאלקינו שבח והלולים ותהלים:
213
רי״דכתב מורי ה"ר אלעזר מוורמש במוצ"ש [לאחר שאומרים] והוא רחום יכפר עץ גו' ה' הושיעה המלך כו' מיד חזן או' ברכו במשך גדול מפני שהנשמות חוזרות לגיהנם לאחר מיכן ובעוד שמושך אינם חוזרים ועוד מפני לוית השבת שצריך ללות המלך יש למשוך ועוד מפני איחור להוציא השבת צריך למשוך כן עושה אני הקטן וכן שמעתי שר"א בן רבנא משלם הגדול הוא היה חזן והיה מושך ברכו בכל כחו וכן נמצא בסדר תפילת רבנא עמרם במוצ"ש ימשוך החזן ברכו עכ"ל:
214
רי״התנן בפ' שואל אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו ופריך בגמרא ואע"ג דלא אבדיל והאר"א בן אנטיגנוס משום ר"א בר' ינאי אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל וכ"ת דאבדיל בתפילה כו' עד א"ל ר' אבא לרב אשי במערכא אמרו הכי מבדיל בין קודש לחול ועבדין צרכיהון א"ר אשי כי הוינן בי רב כהנא הוי אמרי' המבדיל בין קודש לחול וסלתי' סלתי פירש"י אמרי' המבדיל בין קודש לחול להכירא בעלמא ללות המלך ועבדינן צרכין. ואחר כך אנו מברכין על הכוס ברכה גמורה דהבדל' וכ"ש דאם הבדיל בתפיל' מותר לעשות צרכיו וחוזר ומבדיל על הכוס עכ"ל הילכך צריך חזן הכנסת להזהר במו"ש שלא להדליק את הנרות עד שיתפלל תפילת ערבית ויבדיל בתפלה או בלא תפילה יאמר בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול וידליק. וברינוס ראיתי חזן הכנסת מקרים להתפלל ערבית ואחר כך מדליק ובפר"ח כתב וסלקא שמעתא שאסור לעשות מלאכה עד שיבדיל ואפי' לא אמר אלא המבדיל בין קודש לחול דיו והא רב אשי דהוא בתרא אמר כי הוינן בי רב כהנא הוה אמר המבדיל בין קודש לחול (ואפכו) [וסלתי'] סלתי כלומר היינו מתעסקין במלאכה ולא בא רב אשי למעט אלא שאין צריך לומר הבדלות כאשר חלקו בערב פסחים אבל צריך להזכיר ברכה בשם ומלכות דלא גרעה מברכת הפירות וברכת המצות וכן הלכה עכ"ל ואמרי' בירושלמי פ"ק דתענית ופ' מקום שנהגו כל הדברים עושי' אות' במנהג [כו'] נשיא דנהגון דלא למיעבד עובדא מפקי שובתא אינו מנהג עד דפני סידרא מנהג וראיתי מפרשים דהיינו סדר קדושה אע"פ שכבר הבדיל מיהו חזן הכנסת מדליק הנרות בביהכ"נ כשהבדיל בתפילה אפי' קודם סדר קדושה:
215
רי״ותנן בפרק אין עומדין ושואלין את הגשמים בברכת השנים והבדלה בחונן הדעת רע"א אומרה ברכה בפני עצמה וכבר עמא דבר כרבנן ואמרי' בגמ' המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס ושקיל וטרי טובא עד דמסיק במסקנא א"ל רבינא לרבא הלכתא מאי א"ל כקידוש כך הבדלה מה קידושא [אע"ג דמקדש בצלותא מקדש אכסא כך הבדלה] אע"ג דמבדיל בצלותא מבדיל אכסא. אע"ג דמקדש בצלותא פי' אע"ג שכבר התפלל אתה קדשת וחתם במקדש וכן הלכה וכן עמא דבר. איבעיא להו המבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפילה פי' קים לן דאי בעי אינש מצי למיכל קודם תפילת ערבית אם אכל והבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפילה לכשיתפלל אמר ר"נ בר יצחק ק"ו ומה תפילה דעיקר תקנה היא כדאמרי' לעיל שבה תקנו לכתחילה להבדיל אפ"ה אמרת המבדיל בתפילה צדיך שיבדיל על הכוס המבדיל על הכוס דלא עיקר תקנה היא לא כל שכן. בעו מיניה מרב ששת טעה בזו ובזו פי' בתפילה שלא הבדיל ובהבדלה שאמר בורא פרי הגפן ובורא עצי בשמים ובורא מאורי האש ולא אמר המבדיל בין קודש לחול והיינו טעה שאם אתה אומר לא בירך כלל לאו היינו טעה. אמר להו אם טעה בזו ובזו חוזר פי' כשנזכר שלא בירך יחזור לראש י"ח ויבדיל בתפילה ועל הכוס צריך שיסיים ואומר הבדלה בפני עצמה אבל אינו חוזר ואומר גפן ובשמים ואש שהרי כבר אמרן וכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא [אבל תפלה] אע"פ שהתפלל כבר אינה ברכה שא"צ כדר"ג [הלואי] שיתפלל אדם כל היום כולו והאי דאמר חוזר לראש משום תפילה קאמר אבל לא משום הבדלה והבדלה אינו חוזר לראש כך פירשו רבותי. ולי אני המחבר נראה בעיני דחוזר לראש קאי גם על הבדלה כדאמר בירושלמי פ"ק דברכות גבי ברכת הבדלה הוה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס אלמא אין כאן משום ברכה שאינה צריכה. והיכא שהבדיל בתפילה ושכח ולא הבדיל על הכוס כלל האי אסקינן בפרק ערבי פסחים אמרי דבי ר' ינאי מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה ועד כמה א"ר זירא עד רביעי פי' עד ולא עד בכלל דמרביעי ואילך גבי שבת הבאה מתחשב כי הא דיתיב ר' זירא קמיה דר"א ואמרי לה רב אסי קמיה דר' יוחנן ויתיב וקאמר וכן לענין גיטין חד בשבתא ותרי בשבתא ותלתא בשבתא בתר שבתא ארבעה וחמשה ומעלי יומא דשבתא [קמי שבתא]. א"ר יעקב בר אידי אבל לא על האור פירשב"ם אם לא בירך על האש או על הנר בורא מאורי האש במו"ש שוב אינו מברך ונ"ל טעמו של דבר כדתניא במקום שנהגו אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחילת ברייתו היא עכ"ל. ואמרי' לקמן בשמעתין אמר רבא הלכה טעם מקדש טעם מבדיל [ומי שלא קידש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו עד מוצ"ש] מי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך כל היום כולו ורשב"ם גריס כל השבת כולה כדאמרן לעיל עד יום רביעי והכי קיי"ל כרבא טעם מקדש ואם שכח ולא קידש מקדש למחר כל היום כולו וכן טעם מבדיל והולך עד יום רביעי עכ"ל. וגבי ההיא דאסקינן גבי רב דזמנין דהוה חביבא ליה ריפתא הוה מקדש אריפתא פי' רשב"ם ומדרב שמעינן שמקדשין על הפת ואומר ויכולו ומברך המוציא ואינו אוכל גם לא פורס עד שיקדש אח"כ ודוקא קידוש אבל הבדלה אינה אלא על הכוס דעל הכוס של יין תקנוה כדאמרי' העשירו קבעוה על הכוס ומי שאין לו כוס יין במקום שרגילים לשתות יין אל יבדיל ודי לו בהבדלת תפילה. בסידוד רב עמרם עכ"ל: ובמוצ"ש ליו"ט כתב רב עמרם פקנה"ז פת במקום יין היכא שאין לו יין ואע"ג דאין מבדילין על הפת בשאר מוצ"ש אבל הכא מתוך שמקדש עליו מבדיל עליו נמי. והביא ראיה לדבריו מורי ר' אברהם בר' עזריאל זצ"ל מפ"ק דסוכה גבי שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח דאמר רבא וכן לענין שבת מיגו דהויא דופן לסוכה הויא נמי דופן לשבת פי' אע"ג דבשאר שבתות לא חשיב' דופן הכא כיון דהוה דופן לסוכה הוה נמי לשבת. והשיב עליו החבר ר' פנחס דל"ד דהכא בשעת טלטול חשיב דופן לסוכה הלכך אמרי' מיגו דבההיא שעתא שם דופן עליו ואפי' אם כבר אכל אכתי שייך בחיוב סוכה אם ירצה לאכול שנית או לישן או ללמוד אבל הכא בשעה שהוא מבדיל לא חשיב גבי קידוש שהרי כבר קידש ויצא ידי חובתו. וי"ל דהכא נמי הוי ראוי בשעת הבדלה לקדש לאחרים שלא קידשו עדיין. וגבי ההיא דאמימר בת טוות דמסיק דאי [הכי] חמר מדינה הוא פירשב"ם חמר מדינה אין יין אחר בעיר הזאת כי אם שכר מבדילין (כו') [בו] וכן הלכה אבל מים לא מקרי חמר מדינה ואין מבדילין על המים היכא דליכא לא יין ולא שכר עכ"ל:
216
רי״זתנן בפ' אלו דברים בברכות [ב"ש] אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובה"א נר ובשמים ומזון והבדלה כגון בזמן שאין לו אלא כוס אחד שצריך להניח כולו עד לאחר המזון כדאיתא בערבי פסחים אמרי' בגמ' עני (רב) [רבא] ואמר זו דר"מ פלוגתא דמתני' ר"מ אמרה דכולהו מודו דמאור ברישא (מכלל) [אבל] ר' יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבש"א מאור ואח"כ בשמים ובה"א בשמים ואח"כ מאור וא"ר יוחנן נהגו העם כב"ה ואליבא דר' יהודה וכן עמא דבר להקדים בשמים למאור. והקשה מורי רבי' יהודה בר' יצחק זצ"ל דאמר בעירובין בפ' הדר גבי עירוב ופ' בתרא דתענית גבי נשיאת כפים אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי מאיר רב הונא אמר מנהג כרבי מאיר [ור"י אמר נהגו העם כר"מ] מאן דאמר הלכה דרשינן ליה בפרקין מאן דאמר מנהג מדרש לא דרשינן אבל אורויי מורינן ומאן דאמר נהגו אורויי נמי לא מודינן ואי עביד לא מהדרינן להו ואילו הכא גבי הבדלה אורויי מורינן לכתחילה ותירץ דדוקא התם גבי נשיאות כפים דאמר הלכה מנהג ונהגו שכל אחד בא לפחות מחבירו אבל הכא דקאמר אמורא נהגו גרידא התם עבדינן הכי כמו נהגו עלמא בתלתא סבי. ותו הקשה דאמרי' פ"ק דר"ה א"ר יוחנן נהגו העם בחרובין כר' נחמיה ואיתיביה רשב"ל לר' יוחנן בנות שוח כו' ואשתיק ופריך אמאי אישתיק לימא ליה קאמינא לך מנהגא ואת אמרת לי אסורא פי' מנהגא קאמינא דלאו שפיר עבדי אלמא נהגו גרידא דלא הוי כי האי דתענית משמע שאין להורות כן י"ל מ"מ פריך אמאי אשתיק לימא ליה דנהגו כך ר"ל שכן נהגו מעצמן. מיהו הכי עמא דבר והכי מורי בי מדרשא (נר) [יין] בשמים מאור. ולענין מוצ"ש ליו"ט פ' ע"פ איתמר יו"ט שחל להיות באחד בשבת אמר רב יקנ"ה ופליגי בה אמוראי טובא עד דמסקנא מאי הוי עלה אביי אמר יקזנ"ה ורבא אמר יקנה"ז והלכתא כרבא והוצרך לפסוק הלכה כרבא משום דפליגי בה נמי שאר אמוראי והתם פירש רשב"ם דמה שאין נותנין האמוראין סימן בבשמים לפי שאין מברכין על הבשמים למוצאי שבת שהוא יום טוב שהרי גם ביו"ט יש לו נשמה יתירה כבשבת ולא אבדה נפש. וקשה לדבריו דאם כן נברך על הבשמים ממוצאי יום טוב לחול. ויש מפרשים דמשום כך אין מברכין גזירה שמא יקטום. וקשה דאיתא במסכת ביצה פרק המביא רבא בר אדא ורבין בר [אדא] דאמרי תרוייהו כי הוינן בי רב יהודא הוי מפשח ויהיב לן (אלא אתה) [אלותא] ואם נפרש גזירה שמא יתלוש מן המחובר הקשה ה"ר יעקב הקדוש מקורבל זצ"ל א"כ לולב בי"ט ראשון של סוכות לא יטול. ומורי ר' יהודה בר יצחק זצ"ל היה אומר א"כ נאסור לאכול ירקות ביו"ט שמא יתלוש. ותו הקשה מורי ה"ר אברהם בר' עזריאל דפרק לולב דגזול אמר רבא הדס במחובר מותר להריח בו אלמא לא גזרינן שמא יתלוש ואפי' לפר"ח דגריס הדס במחובר אסור להריח בו בתלוש מיהא מודה דשרי. ופי' ר' יצחק בר שמואל דודאי אין נשמה יתירה ביו"ט אבל תענוג יום טוב ושמחתו משיבה נפש שאבדה אבל אין בו נשמה יתירה ולכך אין מברכין על הבשמים במוצאי יו"ט לחול. ור"ת אומר דמדברי התלמוד אין לאסור הבשמים במוצאי שבת ליום טוב ומה שלא נתן סימן בבשמים לפי שאינן מצוה וכן (עשה) [כתב] רבי' גרשום מאור הגולה זצ"ל שמברכין על הבשמים ממוצאי שבת ליו"ט ומסר סימן גרש"ם גפן רוממתנו שמים מאור. ולה"ר יעקב הקדוש מקורבל נראה כמו שמפרש על הבשמים דמשום הכי מברכין על הבשמים במוצ"ש כדי להעביר ריח רע מאוד של גיהנם דבשבת לא דלק ובמוצ"ש חוזר לבוא ואין זה אלא דוגמא להראות כבודו של שבת: ותנן פ' אילו דברים בברכות אין מברכין על הבשמים של עכו"ם ועל בשמים של מתים ועל בשמים שלפני ע"ז ומפרש בגמרא דכולהו משום עכו"ם מפני שסתם הסבת עכו"ם לע"ז וכבר שלח רבי' יהודה בר קלונימוס בר' משה ז"ל לר' אפרים ז"ל למה מברכים על הדס יותר מבשמים אחרים עשבים או פירות אחרים והשיב לו אני איני מברך על הדם שוטה שלכם יבש ואין בו לחלוחית ריח ויש לי זכוכית קטנה ויש בה מיני בשמים ואני מברך. ירושלמי ס"פ כיצד מברכין ר' ירמיה בעי מבדיק לר' זירא [א"ל] כיצד הוא אומר על שמן ערב א"ל אשר נתן ריח טוב בשמן ערב א"ל אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים יצחק בר אבא בר מחסיא ור' חננאל הוו יתבין חד אמר אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים חד אמר אשר נתן ריח טוב בעשב הארץ [מתיב מאן דמר בעשב הארץ] למאן דמר בעצי בשמים וכי עצי בשמים הן [א"ל] והכתיב ותטמנם בפשתי העץ וכי עצים הן סלקום לות רב ושמעון לרב הונא דאמר בשם רב אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים והלכתא חלפי (יורא) [דימא] בורא עצי בשמים נרקים דגינתא עצי בשמים דחילקא עצי בשמים סיגלי עשבי בשמים. ומיכן רמז לברכה שאנו מברכין עצי בשמים בערוך אני חבצלת השרון אנא מתילא לנרקים רטיב דמן גינתא דעדן. עד נחל אשכול תרגום ירושלמי סגולא הבשילו אשכלותיה סגולייא (תרגום ירושלמי סגלגל). ואדם שהוא תותרן ואינו מריח אם יכול לברך בורא עצי בשמים כדי להוציא אחרים דבר זה כבר שלח רבי' יהודה בר' קלונימוס בר' משה לרבי' אפרים ואני תותרן ואיני מריח כל עיקר אם הוא ברכה לבטלה שאני מברך על עצי בשמים ואני סומך על הוצאת אחרים י"ח והשיב לו אדם שאין מריח ומברך לעצמו על הבשמים ברכה לבטלה היא ואם להוציא ב"ב אינו יכול ולא דמי לקידוש והבדלה וברכת לחם ומצה דהוו חובה ומצוה אבל בשמים אינו אלא מנהג:
217
רי״חבפרק ערבי פסחים אמר רב (תחליפי בר אבדימי) [יהודה] אמר שמואל המבדיל צריך שיאמר מעין חתימתו סמוך לחתימתו ופומבדיתאי אמרי מעין פתיחת' סמוך לחתימה מאי בינייהו איכא בינייהו יו"ט שחל להיות אחר השבת דבעי למיחתם המבדיל בין קודש לקודש מאן דאמר מעין פתיחה סמוך לחתימה לא בעי למימר בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת [ומ"ד מעין חתימה סמוך לחתימה בעי למימר בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת]. פירשב"ם והכי עבדינן לאפוקי נפשין מפלוגתא. וכבר שלח רבי' אפרים לר"ת זצ"ל על סדר הבדל' ביו"ט שחל להיות במוצ"ש למה נוהגין בכל המקומות האילו להבדיל בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת את יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קודש לקודש ונפלאת היא מאוד בעיני על זה דאין זה לא מעין פתיחה סמוך לחתימה) הלכך מסתברא לומר בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת בא"י המבדיל בין קודש לקודש ומה צורך לכפול ולהוסיף את יום השביעי קדשת והבדלת והרי כבר הזכיר למעלה בין ששת ימי המעשה והשיב ר"ת ועל שבאת לשנות ממנהג רבותינו שלא לומר את יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת מי ישמע לך דא' לעיל את יום השביעי מששת ימי המעשה אותו סדר הבדלות קחשיב ולא דבר למעלה ביו"ט אלא בין קודש לחול אבל באחרונה שהזכיר לאפוקי נפשין מפלוגתא כמו שפירשו רבותינו בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת דבתרא היינו פירושא דקדושת יו"ט דאית ביה מעשה דאוכל נפש ומעשה דגבי חול מלאכת עבודה ומעשה דסיפא מלאכת אוכל נפש ודבר האבד דחוה"מ ופירושא דקדושת יו"ט איתיה כך לפרש קודם שתשנה מנהג אבות. ועוד נראה להזכיר שבע הבדלות תיקנו בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים את יום השביעי לששת ימי המעשה קדושת שבת לקדושת יו"ט פי' במיני קדושות. ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת באוכל נפש ודבר האבוד בחוה"מ הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך דקדושת כהנים לוים וישראלים וקדושת יו"ט הרי ז' ומשום חובת היום תקנו שבע לאפוקי נפשין מפלוגתא כדאמ' המוסיף אל יוסיף על שבע ומעין חתימה הוי עכ"ל וכן ראיתי אני המחבר בירושלמי כמו שרגילים העולם להבדיל:
218
רי״טתנן בפרק אילו דברים בברכות ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו ואמר רב יהודה אמר רב לא יאותו ממש אלא כל שאילו עומד בקירוב מקום ומשמש לאורו מברך עליו ואפי' ברחוק מקום (כו') [וכן] אמר רב (אסי) [אשי] בריחוק מקום שנינו כו' מיתיבי היתה נר טמונה כו' ורבא אמר יאותו ממש פי' עד שיעמוד בסמוך ויהנה וכמה פי' במה יהנה מן הנר שיברך עליו. עולא אמר כדי שיכיר בין דינר לאיסר חזקיה אמר כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריה למלוזמא של צפורי פי' מלוזמא משקל שאם נהנ' בכה"ג מברך על הנר ונראה בעיני דהלכה כרבא שאין מברכין על האור עד שיאותו לאורו ואם לא נהנה ממנו אינו מברך עליו והא דאמר ר"י מברך אדבי אדא דיילא רבא מברך אדבי גוריא בר חמא אביי מברך ארבי בר חבו יש לפרש (שאין) [שהיו] מברכין על אש או על הנר שהיו בבית שביניהם מפני שהיו נהנים ממנו דרבא מודה שאם נהנה מן האור שהוא רחוק ממנו שמברך עליו שאל"כ אמאי לא פריך ליה מהני דלעיל דת"ר היה מהלך לכרך וראה אור אם רוב ישראל מברך ות"ר היה מהלך חוץ לברך וראה תינוק ואבוקה בידו אם ישראל הוא מברך א"נ יש לפרש דס"ל לרב יהודה ורבא ואביי דאין מחזרין על האור ואפי' הכי היו מחזרים לבית (שניהם) [שביניהם] על אור שלהם ולא למרחוק ולעולם שמא לא היו מברכין רב' ואביי עד שהיו נהנים. הלכך הלכה למעשה שאין מברכין על האור עד שיהנה מאורו ולכך נוהגים להסתכל בצפרנים לאחר שבירך על הבשמים כופף אצבעותיו לתוך פיסת ידו ומסתכל על הצפרנים עד שיבחין בין שחור שבצפורן ובין לבן שבו ומברך בורא מאורי האש וסמך למנהג שמסתכלים בצפורנים כדאמר בפרקים דר' אליעזר למה כשפושטין צפורני ידו אצל הנר ומסתכל בהם מברך בורא מאורי האש א"ר אילעאי מן העור שהפשיט הנחש לקח הקב"ה ועשה להם כתנות עור לאדם ולעזרו ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו גו' בין השמשות לשבת היה אדם מהרהר בלבו ואומר אוי לי שמא הנחש שהטעה אותי יבוא וישופני עקב ונשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשומרו מכל רע ראה אדם את עמוד האש ושמח בלבו ופשט ידיו לאור של אש ואמר בא"י בורא מאורי האש לאחר שהרחיק ידו מן אור האש אמר עכשיו אני יודע שנבדל יום הקודש מיום החול למה שאין להבעיר אש ביום השבת ובאותה שעה אמר בין קודש לחול ר' מנא אמר כיצד חייב אדם להבדיל בכוס של יין בורא מאורי האש וכיון שהוא מרחיק את ידו מן האש אומר המבדיל בין קודש לחול ואם אין יין פושט את ידיו לאור האש ומסתכל בצפורניו שהן לבנות מן הגוף ואומר בורא מאורי האש ביון שמרחיק ידיו מאור הנר ומאור דכוכבים שהן אש אומר המבדיל בין קודש לחול:
219
ר״כבפרק ערבי פסחים אמרי' ר' יעקב בר אבא איקלע לבי רבא וכו' עד בי מטא לאבדולי קם שמעיה קא מדליק אבוקה משרגא פי' מדליק אבוקה בנר א"ל ר' יעקב בר אבא לרבא למה ליה למר כולי האי פי' הא איכא שרגא א"ל שמעא אדעת' דנפשיה קא עביד פי' אשר לא צויתיו א"ל אי לאו דשמיע ליה ממר מי הוה עביד א"ל ולא ס"ל מר אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר וקשה ליה לה"ר יעקב הקדוש מקורביל למה איחר לו טעמו של דבר למה לא היה אומר לו האמת ופי' שודאי דבר אמת השיב דשמע' מדעתא דנפשיה עביד שמאחר דמנחה שרגא אין לו לחזר אחר האבוקה שהרי כל מצות של אור אין מחזרין עליה כדאמ' בברכות פ' אילו דברים אמר רב יהודה אמר רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות אר"ז מריש הוה מהדרנא כיון דשמענא להא דאר"י א"ר לא מהדרנא ור' יעקב בר אבא השיב אי לאו דשמיע ליה ממך שיש מצוה באבוקה יותר לא היה עושה בך ורבא השיב לו ודאי זה שמע ממני שאם היו שתיהן מזומנות אבוקה ושרגא שמצוה מן המובחר באבוקה והיינו דאמר ולא סבר לה מר וכו' ומשום הכי אדלקה לאבוקה יותר משרגא שהיה סבור שכמו כן היה מצוה לחזר על האבוקה וזה לא אמרתי: שלח רבי' יהודה בר' קלונימוס בר' משה אל רבינו אפרים זצ"ל מי שהוא סומא אם יש לו לברך בורא מאורי האש אם דומה ליוצר המאורו' אם לאו ולא ראיתי שהשיב לו. ולפני מורי ר' אליעזר בר' יואל זצ"ל בא מעשה והורה שיש לו לברך מההיא דפרק הקורא את המגילה גמ' סומא פורס על שמע דתניא ר' יוסי אומר כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפילה אמרתי מה איכפת ליה לעוד בין אפילה לאורה עד שבא מעשה לידי פ"א הייתי [מהלך] באישון לילה ואפילה וראיתי סומא ואבוקה בידו ואמרתי לו בני אבוקה זו למה לך אמר לי כל זמן שאבוקה זו בידי בנ"א רואים אותי ומצילין אותי מן הפחתים מן הקוצים ומן הברקנים הא למדת שגם סומא נהנה מן אור האש הלכך מברך עליו. ואע"ג שפירשנו דאין מברכין על האור עד שיהנה מן האור ה"מ באדם שיכול ליהנות ולברך אבל סומא מברך עליו מיד וכן הלכה למעשה כי מורי ה"ר אליעזר היה בעל מעשים ובעל הוראות וראוי לסמוך עליו:
220
רכ״אבפרק אילו דברים בברכות ת"ר אור ששבת מברכין עליו ושלא שבת אין מברכין עליו מאי שבת ומאי לא שבת וכו' עד א"ר [נחמן בר יצחק] שלא שבת מחמת מלאכת עבירה. שעשו כנגדו מלאכה האסור' בשבת דהואיל ונעבדה בו עבירה אין מברכין עליו אבל אם עשו כנגדו מלאכת היתר מברכין עליו שמותר לעשות מדורה כנגדו בשבת וכן הלכתא וההיא דפרק מקום שנהגו א"ר בנימין בר יפת א"ר יוחנן [מברכין] על האור [בין במוצאי שבת] בין במוצאי יום הכפורים וכן עמא דבר מיתיבי אין מברכין על האור אלא במוצ"ש בלבד הואיל ותחילת ברייתו הוא וכו' ל"ק כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים ופירש"י התם באור ששבת שהיה בשבת שדלק היום ומ"מ ממלאכת עבירה שבת שדלק בהיתר כגון של היה ושל חולה או נר הדולק מערב יוה"כ מברכין אף במוצאי יום הכפורים דההיא ברכה משום דדבר חידוש הוא לו שלא נהנה מן האור היום. באור היוצא מן העצים. שנברא עכשיו ואין מברכין עליו (כו') במוצאי יום הכפורים אלא במוצאי שבת שאף הוא תחילת ברית האור עכ"ל א"כ אין בין שבת ליום הכפורים אלא אור שנברא במוצ"ש מברכין עליו ובמוצאי יום הכפורים אין מברכין עליו אבל נר הדלק כל היום בעינן שישבות ממלאכת איסור בין בשבת בין ביום הכפורים. הלכך יש נזהרים שלא לברך במוצאי יום הכיפורים אלא על הנר שהביאו לבית מביהכ"נ שדלק שם כל היום אבל אם הדליקו ממנו אחר אין מברכין עליו דהו"ל נברא. מיהו ריב"א אומר כיון דכבר היתה אורה בעולם ממה שבאתה זאת האורה אור ששבת קרינא בה שהרי אפי' בשיברך על אותו שדלק ביוה"כ אכתי אם ישהה כל דהו לאחר חשיכה אותו עמוד ששבת הלך לו והאי אחרינא הוא. מיהו לא דמי דהתם האי עמוד אחרינא ממילא אתי אבל הכא כשהדליק אתא בידי אדם ודמי לנברא. מיהו אני המחבר נראה בעיני דשפיר דמי לברך על הנר שהדליקוהו מן הנר שדלק כל היום כדאמר פ' אלו דברים ת"ר עכו"ם שהדליק נר מישראל וישראל שהדליק נר מן העכו"ם מברכין עליו בשלמא עכו"ם שהדליק מישראל דהא שבת אלא ישראל שהדליק מן העכו"ם הא לא שבת כו' עד אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספת דהיתרא קא מברך פי' דאיסורא נמי איתיה דקמא לא פרח לעולם אלא שלהבת מוספת ומתרבה עליו והראשון לא זז ממקומו הלכך ישראל שהדליק מן העכו"ם להכי שרי דאמרי' כי קא מברך לאו אקמא מברך אלא אתוספ' התירא שנולדה בידו. וכתב שם מודי ר' יהודה בר יצחק דהכי הלכתא. הא למדת דאע"ג דאיכא בהאי נר איסורא והתירא אפ"ה מברך עליו דאמרי' כי קא מברך אהתירא קא מברך א"כ ה"נ כשהדליק מן הנר שדלק ביום הכפורים הרי אית ביה התירא ולאחר מתוסף איסורא א"כ שרי לברך עליו דכי קא מברך אהיתרא מברך הלכך עכו"ם שהדליק מישראל מברכין עליו במוצאי יוה"כ: תניא הדא אור של כבשן מברכין עליו ותניא אידך אין מברכין עליו לא קשיא כאן בתחילה כאן בסוף פירש"י [בתחילה. בתחילת] שריפת האבנים אין האור להאיר. בסוף. לאחר שנשרפו האבנים רובן מדליקין אור גדול מלמעלה (להדק) [למרק] שריפת האבנים (ולהשתמש לא לאורה) ומשתמש נמי לאורה. תני חדא אור של ביהכ"נ מברכין עליו כו' לא קשיא הא דאיכא אדם חשוב והא דליכא אדם חשוב פירש"י איכא אדם חשוב לכבודו הדליקה ולא שצריך לאור אלא לכבוד בעלמא ואין מברכין. ליכא אדם חשוב להאיר להם הדליקוה ואי בעית אימא הא והא דאיכא אדם חשוב ול"ק הא דאיכא חזנא והא דליכא חזנא פי' [רש"י ואי איכא חזנא שמש] שאוכל בביהכ"נ אף לאור עשויה שיאכל החזן לאורה ומברכין הילכך האידנא [אי] איכא אדם חשוב וליכא חזנא אין מברכין על אור של ביהכ"נ והיכא דליכא אדם חשוב נמי אין מברכין שיש לחוש לפי' אחר שמפרש' להיפך איכא אדם חשוב מברכין עליו מפני שלהאיר לו עשוי ליכא אדם חשוב אין מברכין עליו דלכבוד בית הכנסת הדליקוה מיהו הנר שמדליקין בבית שלפני בית הכנסת פשיטא שמברכין עליו דההיא ודאי להאיר הוא עשוי: גרסינן פרק ערבי פסחים אמר ר' יוחנן שלשה מנוחלי העוה"ב אילו הן הדר בארץ ישראל והמגדל בניו לת"ת והמבדיל על היין במוצ"ש מאי היא דמשייר מקידושא להבדלה פירשב"ם שיש לו מעט יין ומונע שתייתו בשביל הבדלה. דאיתי בתשובת הגאונים וכמדומה אני שהיתה תשובת רבי' יוסף טוב עלם זצ"ל שנשאל על מה שאנו נוהגין במלכותינו בארץ כנען לומר הבדלות ופיוטים שנתפייטו מאליהו ז"ל במוצאי שבת אם המנהג כשר ואם לאו והשיב דודאי מנהג נכון וכשר הוא שמכבדין את השבת ביציאתה בבנ"א המלוים את המלך ושוב מ"כ בשם ר"ת שהיה אומר שמצא בהגדה משל לכלה שמלוים אותה בזמירות ושירות ושבת נקראת מלכה וכלה. כתוב בתשובות שאלו לר' קלונימוס אם יכול אדם לברך בורא מאורי [האש] לאור נר חלב אם אין שעוה ואמר מותר:
221
רכ״בסליקו לה הלכות שבת. יתברך שם אשר בשביעי שבת. וינצרני כעין ובת. ואויבי מעולם יושבת. ולי יתן אל חבת. בתורה ובינה איפה ובת. ויסעדני האל לתורה נפש משיבת. רב העליליה יעזרני בהלכות מילה:
222
רכ״גבפרשת לך לך כתיב ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר ואמרי' בפ' ארבע מיתות בסנהדרין דא"ר יוסי בר חנינא כל מצוה שנאמרה בבני נח ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה וכו' עד והרי המילה שנאמר' לבני נח ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני ביום השמיני ימול גו' לישראל נאמר' ולא לבני נח ההוא למישר' שבת הוא דאתא ביום ואפי' בשבת:
223
רכ״דתנן פ"ק דקדושין כל מצות הבן על האב האנשים חייבין והנשים פטורות ואמרינן בגמרא מאי כל מצות הבן על האב אילימא כל מצות כו' עד אמר ר"י כל מצות הבן המוטלת על האב לעשות אנשים חייבין ונשים פטורות תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו כו' עד למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו גו' אותו ולא אותה הא למדת שהאם אינה חייבת למול את בנה. וההיא דר"פ הערל דמסיק אלא [זכריו] דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת להו ושקיל וטרי עד דאמר רבא כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין הא דנקט אמיה לא מפני שהאם חייבת למול אלא כלומר דאילו לא הוות בבית האסורין הוות איהי מהלא ליה כדאמר פר"א דמילה תניא א"ר נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה אחת לפני שמלה בנה הראשון כו' שוב פ"א הלכתי [למדינת] קפוטקיא ובאתה אשה אחת שמלה בנה ראשון כו' וכתי' נמי ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה. א"נ אגב שיטפיה נקט משום דנקט האי לישנא דפ"ק דשחיטת חולין בשמעתא דמנ"ל דאזלינן בתר רובא ודלא בפירש"י שפירש התם ומצוה מוטלת עליהם למול משמע שרוצה לומר שגם האם מיפקדה. הילכך הכי איתבריר דאין האשה מצווה למול את בנה כדילפי' מדכתיב אותו ולא אותה והקשה רבי' אפרים בר יצחק אמאי צריך קרא למעט תיפוק לי משום דהויא לה מצות עשה שהזמן גרמא דהא אינה נוהג' אלא בימים כדילפי' פר"א דמילה מבן שמונת ימים. והא ליכא למימר דאיצטריך קרא למעוטי אמו למילה שלא בזמנה דגם בזו לא מיפקדא על בנה דהא איפליגו בה תנאי ר"פ הערל דתניא משוך ונולד כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ושאר כל הנימולין לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אין נימולין אלא ביום ראב"ש אומר בזמנן אין נימולין אלא ביום שלא בזמנן נימולין בין ביום בין בלילה כו' עד אלא דכ"ע משוך דרבנן וקטן שעבר זמנו דאורייתא והכא בהא קמיפלגי מ"ס דרשי' וביום ומ"ס לא דרשי' וביום פי' ת"ק דריש ויו יתיר' לאתויי מילה שלא בזמנה שאינה אלא ביום ור"א בר"ש לא דריש א"כ אם נאמר [דהא] דדריש פ"ק דקדושין אותו ולא אותה דהיינו למילה שלא בזמנה א"כ לר"א בר"ש [ניחא] אלא לת"ק קרא למה לי תפ"ל דהוה מ"ע שהז"ג ופי' ר' יצחק בר שמואל דה"נ דלא אתי' הך דרשה אלא (לת"ק ולראב"ש) [לראב"ש. ולת"ק] לא אצטריך קרא ומוקי ליה לקרא במילי אחרינא הלכך לפי דבריו בין מילה בזמנה בין מילה שלא בזמנה לכ"ע אשה לא מיפקדא. אבל אין נראה לתרץ דכיון שאין המילה תלויה אלא בלידת התינוק לא חשיב לה ז"ג דהא ציצית נמי אין תלוי אלא במי שיש לו ד' כנפות ואפ"ה חשבינן לי' זמן גרמא פ"ק דקידושין. ולי אני המחבר נ"ב דלא אמרי' דמ"ע שהז"ג דנשים פטורות אלא במצות התלויות בגוף האדם דמהיכי ילפי' מתפילין וההיא מצוה התלויה בגוף האדם הוא אבל מצוה שאדם מצווה בה על אחרים כגון מילה ההיא ודאי אע"ג דז"ג היא דמחייבא לכך אצטריך אותו ולא אותה דאפ"ה פטרו זה. ואמרי' בפ"ק דקידושין והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה דכת' המול לכם כל זכר והיכא דלא מהלוה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתי' וערל זכר אשר לא ימול וגו'. אשכחן מיד לדורות מנ"ל תנא דבי ר' ישמעאל כ"מ שנאמר צואה אינה אלא זירוז מיד ולדורות זירוז [דכתיב צו] את יהושע וחזקהו ואמצהו מיד ולדורות דכתיב מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. וכתב ה"ר ברוך מארץ יון בפירושיו ומנ"ל דהך צוה אותו אלקים דאברהם נוהג לדורות דתניא דבי ר"י כ"מ שנאמר צו וכו' ופליגא רבנן בהך מילתא בריש ספרי ופליגא בה נמי בספרא בפרש' צו את אהרן. והייתי מגמגם לפירושו א"כ למאן דלית ליה דצואה לדורות מנ"ל דמילה נוהגת לדורות (וכדקתני) [ובדקתי] בספרא ובספרי ורואה אני דלא פליגי והכי מיתניא בריש ספרי גבי צו את בנ"י וישלחו מן המחנה דמסיק ולדורות מנ"ל צו את ב"י ויקחו אליך שמן זית זך גו' מחוץ לפרוכת העדות גו' מניין לכל הצוויין שבתורה היה ר' ישמעאל אומ' הואיל ונאמרו בתורה סתם צואות ופרט לך הכתוב באחד מהם שאינה אלא מיד בשעת מעשה ולדורות פי' גבי נרות דכתי' חוקת עולם לדורותיכם אף פורט אני בכל הצואות שבתורה שלא יהו אלא בשעת מעשה ולדורות ר' יהודה בן בתירה אומר אין צווי בכ"מ אלא זירוז רשב"י אומר אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס כו' חוץ מאחד צו את בנ"י ואמרת אליהם כי אתה גו' ר' יהוד' אומר אין צווי בכ"מ אלא אזהרה וכו' והנהו כולהו לא פליגי אר' ישמעאל וכולם מודים לדבריו דצואה נוהגת לדורות אלא שלשון צווי קא מפרשי ב"א לפי סברתו. ובסיפרא בריש פ' צו את אהרן הכי מיתניא אין צו אלא זירוז מיד ולדורות א"ר שמעון ביותר מזהיר הכתוב כל מקום שיש בו חסרון כיס לא בא כי אם לפרש אמאי כתב בלשון צואה אבל בהא מודה דלדורות נוהג כדילפינן מנרות כדפרישית:
224
רכ״התניא בתוספתא דמסכת שבת פ' עוקרין בהמה חיה ועוף מי שנולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול ותינוק שעבר זמנו ושאר כל הנימולין אין נמולין אלא ביום [ראב"ש אומר בזמנן אין נימולין אלא ביום] שלא בזמנן מלין אותן בין ביום בין בליל' ור"פ הערל מייתי לה וקתני בהדייהו בדברי ת"ק משוך. ושאר כל הנימולין מפרש התם פ' הערל לאתויי מי שיש לו ב' ערלות ופירש"י ב' עורות זה עג"ז א"נ ב' ערלות ממש כגון בריה משונה שיש לה שני ראשין כדאמרי' בבכורות. ויש לו כמו כן לזה שתי ערלות ונ"ב דהלכה כת"ק דגם שלא בזמנו אין נימולין אלא ביום דיחיד ורבים הלכה כרבים. ותו דתניא בספרא בפרשה אשה כי תזריע בשמיני יכול בין ביום בין בלילה ת"ל ביום ביום ולא בלילה אין לי אלא הנימול לשמונה שיהיה ביום מניין לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר ושאר כל הנימולים שלא יהיו נמולים אלא ביום ת"ל וביום ובפ' הערל פריך מינה ר' אלעזר לר' יוחנן אלמא דסמכא היא ואמרי' בפ' טרף בקלפי סתם ספרא מני ר' יהודה היא ובפ' מי שהוציאוהו בעירובין אמר ר"י ר"י ור"ש הלכה כר"י הא למדת הלכ' למעשה דמילה שלא בזמנה אינה אלא ביום:
225
רכ״ווהשתא דפריש' שהיא ביום נוהג' כל היום כדתנן פ' הקורא את המגילה למפרע ולא מוהלין בלילה ותנן בסיפא זה הכלל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. והא דמהלינן בשחרית היינו משום זריזין כדתניא בספרא בפ' אשה כי תזריע ומייתי לה בפ"ק דפסחים וביום מלמד שכל היום כשר למילה אלא הזריזין מקדימין למצות שנאמר וישכם אברהם בבקר. וכ' רב שרירא גאון זצ"ל וכדמלינן ינוקא בט' באב לא מהלינן ליה בשחרית משום דאמר קינות ותניא שש אנכי על אמרתך וגו' זו שמחת ברית מילה ואתיא מג"ש כתיב הכא שש אנכי על אמרתך וכתיב התם כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו מה להלן ברית אף כאן ברית הלכך משהינן ליה עד המנחה בזמן שאו' בנחמות וכן תורה ומנהג לישראל וכדמהלינ' בשבת א"נ בחד מימים טובים של שלש רגלים מהלינן ליה בתר דמסיימין תפלת המוספין וכדמהלינן ביום דכפורים מהלינן בין תפלת שחרית לתפילת המוספין וכדמהלינן בד"ה מהלינן ליה בתר צלותא דשחרית מן בתר דאיפטרו בנביא מקמי דליתקעו בשופר וראיה כדי שתהא מצות ברית מילה תכופה לתקיעת שופר כדי שיזכור לנו הקב"ה ברית אברהם ועקידת יצחק. וראיה מבוררת שבתחילה אנו אומרי' זכור ברית אברהם ועקידת יצחק לזרעו היום תזכור בא"י זוכר הברית ואח"כ שופרות וחותמין שומע תרועות עכ"ל. כתב בתשובות של רבינו יהודה בר' יצחק זצ"ל ואם חל שמיני של מילה בט' באב נוהגין בוורמשא שאין מלין מיד אחר קינות אלא אחר חצות היום משום דקודם חצות חל אבילות עדיין ומילה עושין אותה בשמחה כדכתיב שש אנכי על אמרתך וביוה"כ אחרי קה"ת יוצאים קודם שיתחילו תפילת [המוספין] לאוהלים ולאחר כך נכנסים לבית הכנסת ומתפללין תפילת המוספין ומנחה ונעילה ומעריב:
226
רכ״זבפרק אין מעמידין איתמר מנין למילה בעכו"ם שהיא פסולה אדא בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור. ר"י אמר המול ימול מאי בינייהו א"ב גבעוני מהול וערבי מהול ומסקנא דלכ"ע לאו כמהולין דמו ולא מצי לממהל. ושוב הוה בעי למימר דאיכא בינייהו ערל שמתו אחיו מחמת מילה ומסקנא דאע"ג דלא מהיל כמאן דמהול דמי ומצי לממהל לכ"ע אלא א"ב אשה מ"ד אתה את בריתי תשמור אשה לא מיפקדא מאן דאמר המול ימול אשה כמאן דמהילא דמיא ופריך מי איכא למ"ד אשה לאו בת מילה היא והכתיב ותקח צפור' צר גו'. ופסק בשאלתו' דרב אחאי פ' לך לך דאשה מציא לממהל דרב ור' יוחנן הלכה כר"י. ובספר בשר על [גבי] גחלים כתב והלכתא כר"י ואתתא נמי מהלא דכתיב ותקח צפורה צר גו' עכ"ל. ולענין ישראל משומד לא ידענא מאי אידון ביה ולכאורה נראה שיכול למול דלמ"ד ואתה את בריתי תשמור הרי מצווה הוא ולמ"ד המול ימול הרי הוא מהול וה"נ מסתברא מדלא קאמר איכא בינייהו ישראל משומד. או שמא לא מצי מהיל משום דלא מהיל לשמה:
227
רכ״חתנן בפרק ד"א דמילה אלו הן ציצין המעכבין את המילה [בשר] החופה את [רוב] העטרה ופירש"י ציצין הן רצועות של בשר שנשארו מן הערלה ועטרה היא שפה הגבוה המקפת את הגיד סביב ממנה משפע ויורד לראשו א"ר אבינא א"ר ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה את רוב גובהה של עטרה. פי' רש"י לא תימא רוב עטרה דקתני מתני' רוב הקיפה אלא אפי' רוב גובהה במקום אחד:
228
רכ״טוכתבו הגאונים סריס עכו"ם דמיגייר אין צריך להטיף ממנו דם ברית הואיל ואין לו גובהה של עטרה אלא נכנס תחת כנפי השכינה כאשה בטבילה:
229
ר״לאמר שמואל קטן המסורבל בבשר פי' ששמן ועב לאחר שנימול ונראה שמכסהו רואין אותו כ"ז שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למול ואם לאו צריך למול במתניתא תנא רשב"ג אומר קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה אם אינו נראה כמי שהוא מהול צריך לימול ואם לאו א"צ לימול מאי בינייהו א"ב נראה ואינו נראה. פירש"י וכן פר"ח לשמואל נראה מהול הוא דאינו צריך לימול הא נראה ואינו נראה צריך למתנית' אינו נראה מהול הוא דצריך הא נראה [ואינו נראה אינו] צריך. ומסתבר דהלכה כשמואל חדא דלחומרא ועוד דאין למדין מהלכה. ובספר בשר על גבי גחלים כתב אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה ונראה מהול שפיר דמי אינו צריך למולו פעם שניה נתקשה ולא נראה צריך שיחזור וימול:
230
רל״אתנן בפר"א דמילה מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל פי' פרע גלה. ובפר"ח מי שמל ולא פרע את המילה כלומר לא קרע את העור וגלה את העטרה כאילו לא מל:
231
רל״בוכשם שהציצין מעכבין את המילה כך מעכבין את הפריעה לפי דברי ר"ת כההיא דריש פרק הערל דמסיק מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת כדתנן אלו הן ציצין המעכבין את המילה פירש"י זצ"ל התם תחילת מילה כל זמן שלא עשה פריעה סוף מילה ציצין ששייר לחתוך במילתו כדתנן אלו הן ציצין כו' והקשה ה"ר יצחק הלבן זצ"ל דהכא משמע שיהושע נצטוה על הציצין דהא משוב מול את בנ"י שנית דריש ליה. ולקמן בההיא שמעתא בסמוך מסיק המול ימול מיבעיא ליה לרבות ציצין המעכבין את המילה אלמא נצטוה אברהם אף על הציצין ופיר"ת דאברהם נצטוה על הציצין המעכבין גוף המילה ויהושע נצטוה גם על הפריעה שהציצין מעכבין. ואע"ג שרבי' יצחק מפרש בענין אחר יש לחוש לפר"ת ולעשות פריעה גמורה שלא יעכבו בה ציצין כלל:
232
רל״גוהיכא שנימול כהלכתו ואח"כ משך עור ערלתו עד שכסה העטרה ונראה כאילו לא מל אמר ר"פ דצריך לימול מדרבנן. מיהו איני יודע אם כשמתקשה נראה מהול אם צריך אז למול אם לאו ולכאורה נראה דאפ"ה צריך למול שאל"כ מאי סייעתא מייתי ליה רב הונא מדתניא משוך ונולד כשהוא מהול הרי אילו אוכלין בתרומה דאיסור דרבנן לוקמה לברייתא שמתקשה ונראה מהול ודרב הונא במתקשה ואינו נראה מהול ולעולם דאורייתא אלא שמע מינה דמשוך דרבנן אפי' במתקש' ונראה מהול:
233
רל״דוהיכא דנולד כשהוא מהול כתב בשאלתות דרב אחאי דצריך לאטופי מניה דם ברית דתניא ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבח [ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת] שבש"א צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א אינו צריך להטיף ממנו ארשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף דם ממנו מפני שהיא ערלה כבושה ועל מה נחלקו על גר שנתגייר בשהוא מהול שבש"א צריך להטיף ממנו דם ברית [ובה"א א"צ להטיף ממנו דם ברית] ואתמר אמר רב הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כר"ש וקיי"ל הלכתא כרב באיסורי וכ"פ בפר"ח וזה לשונו אתמר אמר רב הלכה כת"ק דברייתא דאהא דתני ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת שבש"א צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א אין צריך להטיף ממנו דם ברית ושמואל אמר הלכה כרשב"א דאמר לא נחלקו כו' וכיון שרשב"א סתמא אמר יש לומר שלא אמר אלא בחול אבל בשבת לא אמרי' דומיא דסיפא על מה נחלקו על גר שנתגייר כו' וברור הוא שאין מילה לגד בשבת וע"ז אמר שמואל הלכה כרשב"א והוא בחול ולא בשבת. ונחלקו עוד בנולד כשהוא מהול רבה ורב יוסף רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא וראינו דברי רב ורבה שהן שוין בשבת דרב אמר הלכה כת"ק ודקדקנו דברי ת"ק שאמר ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת וע"ז חלוקת ב"ש וב"ה ועלה אמר ב"ה אין צריך להטיף ממנו דם ברית (ושבת) [בשבת] וי"ל אפי' בחול דהא סתם קאמר אין צריך להטיף ממנו דם ברית ומסתברא כרבה דאמר שמא ערלה כבושה היא ומשמא אין מחללין את השבת. ובירור דבר זה דברי רבה שאמר מנא אמינא לה דתניא רבי אליעזר הקפר אומר לא נחלקו בית שמאי וב"ה וכו' וביקש רבה להעמיד דבריו כד"ה אליבא דת"ק ולא נתברר אבל עמדו דבריו בבית הלל אליבא דרבי אליעזר הקפר ונמצאו דבריו ודברי רב שאמר הלכה כת"ק דבר אחד וקיי"ל הלכתא כרב באיסורי ועוד רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה. הלכך כותייהו עבדינן וקיי"ל דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית בחול דחיישי' שמא ערלה כבושה היא ואם חל שמיני שלו בשבת אין מחללין עליו את השבת וכן הלכה עכ"ל. ובספר בשר על גבי גחלים כתב והנולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית דתניא הנולד כשהוא מהול בש"א צריך כו' רב אדא בר אהבה אתיליד ליה [כו'] אמר תיתי לי דעברי אדמר אלמא אינו צריך. וזו תשובת רבי' שמשון בר' אברהם דשנ"ץ. דודי ירד לגנים. ללקוט שושנים. יקרים מפגינים מילה יפה. מגילה עפה. מכתב חרות. ועמקי סתרים. משני עברים מזה ומזה הם כתובים. מים עמוקים בלב נבון. חכם בן חכם. בראש הומיות מכניס עששיות של ברזל בפיו ומוציאם כאבק. ה"ר יצחק בן הרב הקדוש ה"ר יום טוב זצ"ל. מטיבותיה דמר אציעה דברי ולא מנזיזותיה דמר אמנם על התינוק שנולד כשהוא מהול השבתי לשואלי כי בה"ג פסק א"צ להטיף ממנו דם ברית ור"ח פסק צריך להטיף ואין ראיה ברורה בידי רק בפ' הערל סבר ר' אליעזר אין צריך ושיטתיה דתלמודא כותיה דנקט בכל הנך דוכתי ר' עקיבה היא דמרבה לערל כי טמא כלומר אנן לא ס"ל שכן שיטת השמועה פ' הערל בתרי דוכתי ופ"ק דחגיגה משמע דמדוחק מתרץ הכי ומתני' דפ"ק דחגיגה וברייתא דגמרא דדריש זכורך להוציא טומטום אע"פ שביציו מבחוץ ולא פטר ליה משום [ערל] כדאמ' דפ"ב דזבחים דמצריך תרי קראי לערל וטמא דמחלל עבודה ותמה הרב על דברי משום דאשכחן רב יוסף פר"א דמילה דאמר ערלה כבושה היא ואיהו גופיה הוא דמשני פ' הערל ר"ע [הוא] דמרבה ליה לערל כי טמא ואגב חורפא דמר וריהטיה לא דק דרבה ורב יוסף שנחלקו בדבר פר"א דמילה אליבא דרשב"א נחלקו דע"כ ת"ק דאמר ערלתו ודאי דוחה שבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת קסבר ספק ערלה כבושה היא ואין שייך כאן אצטריך קרא למעוטי ספיקא דלא מייתר קרא להכי דהא אצטריך לנולד בין השמשות ובכה"ג אתי שפיר קרא למעוטי ספיקא וע"כ ב"ה דאמרי א"צ להטיף ממנו דם ברית קסברי לאו ערלה כבושה היא ואתא רשב"א למימר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד [מהול] שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה היא על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול ואיתמר עלה רבה אמר חיישי' שמא ערלה כבושה היא כלומר מפני שערלה כבושה היא הא דרשב"א מפני שספק ערלה כבושה היא קאמר וצריך להטיף ממנו דם ברית אבל אין מחללין עליו את השבת ורב יוסף אמר דמפני שוודאי ערלה כבושה היא קאמר ומחללין עליו את השבת כמו שדקדק שם רב יוסף דאמר מנא אמינא לה אבל לענין פסק הלכה מודה רב יוסף לדברי רב דאמר הלכה כת"ק דאין צריך להטיף ממנו דם ברית ולא כשמואל דאמר הלכה כר"ש בן אלעזר דאמר צריך דקיי"ל פ' יש בכור הלכתא כרב באיסורי. ומה שמדקדק הרב דאין הלכה כר"ע מיתניא פ"ב דזבחים דערל וטמא פסולים ונפקא לן בגמ' מדכתיב ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני אין משם ראיה דאפי' לר"ע אצטריך דלא תימא הואיל וערל (וש"מ) מטמא נפקא לן מה טמא בצבור אף ערל בצבור קמ"ל דערל כבעל מום דמי ואין בעל מום בצבור כדאמר במנחו' פ"ק ולהכי אקשיה (דקמא) נמי לערל לב ודבר ברור הוא דכולהו אמוראי דפ' הערל דלא כר"ע ר' אלעזר שאמר ערל שהזה הזאתו כשירה ובעי מרב ששת ערל מהו במעשר ור' יצחק דיליף לה מדכתיב ממנו ממנו וסתם משנה דריש חגיגה דממעט טומטום ואנדרוגינוס מראיה ומפרש בגמ' מדכתיב זכורך ואע"פ שביציו מבחוץ ולא משום דליהוי ערל כי טמא. עוד סתם משנה במסכת פרה הכל כשרין לקדש חוץ מחש"ו ר' יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ואנדרוגינוס ומפרש פ' הערל משום דאנדרוגינוס ספק אשה משמע דלת"ק טומטום כשר כדתניא בפרק הערל ולא פסלינא ליה מטעם הערל אע"פ כי כל הנך ראיות יש לדחות דאפי' ס"ל כר"א יש לחייב נולד כשהוא מהול מדכתב המול כדדרשינן בב"ר ובירושלמי דפרק ר"א דמילה אמר רב המול ימול מיכן לנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית אע"פ שבזה חולק על התלמוד שלנו דרב אמר הלכה כת"ק מ"מ איכא למימר דאפי' רב יוסף מההיא קרא דריש ולא משום דסבר לה כר"ע וכן כל הני דסברי כר"א ומ"מ מדלא מייתי ליה בתלמוד שלנו ש"מ דקים ליה לתלמודא דאין צריך להטיף ממנו דם ברית ולהכי לא מסיק ור"א נפקא ליה מהמול ימול ואע"פ שבבראשית רבה פוסק ר' יצחק בר נחמן בשם רבי הושעיא הלכה כדברי התלמוד דמשמע דקאי ארבי אליעזר בנו של רבי אלעזר הקפר דאמר בחול צריך ואין דוחה שבת דהיינו כשמואל אליבא דרבה מ"מ הלכה כרב באיסורי ואפשר דמ"ד צריך ומחללין ומ"ד אין צריך כלל כולהו ס"ל ערלה כבושה היא ורב יוסף אליבא דתרוייהו קאמר ומאן דפטר משום דכיון שהעור דבוק שם כשאר כל הגוף אין שם ערלה ומאן דמחייב משום דרבי קרא ובדרש דקרא פליגי אבל למ"ד צריך ואין מחללין ההוא ודאי מספקא ליה אם ערלה כבושה היא שמא אין שם עוד כלל ורבה נמי דאמר חיישינן לא מיתוקם בשום ענין כמ"ד מחללין ולמ"ד צריך. מתוך הלשון דנקט טפי הטפת דם ברית בגר שנתגייר מהול ונולד מהול משמע דמה זה בהטפת דם בעלמא אף זה בהטפת דם בעלמא ואע"פ שלא נתקיים בו מצות פריעה למילה איתרבי ולא לפריעה. זה כמה שנים הביאו לפני תינוק עכו"ם כבן שנה שהיה בשכונתינו שנולד כשהוא מהול ואין לך אדם הבא לקרוע עור המכסה את ראש הגויה עד שתתגלה כל העטרה שלא היה מביאו לידי סכנה כפלי כפלים מן המשוך כי נתמעטו הלבבות וחכמת האומנים ומפני רבים אמרתי להטיף דם בעלמא כעין סריטה מראש הגויה בחתיכת מילה שחותכים בראש הגויה וכדי הוא רב לסמוך עליו בשעת הדחק ופוק חזי מה עלתה ביה ברב אדא בר אהבה דעבר אדרב וכל רז לא אנס ליה למר ושלום הרב ותורתו יגדל וכסא כבוד ינחלוהו מן השמים וקרנו תרום בכבוד ושלום שמשון בן אברהם. הילכך נראים דברי פר"ח דרב דאמר הלכה כת"ק היינו שלא לדחות השבת אבל בחול מודה רב אליבא דב"ה דצריך להטיף כדמוכח בירושלמי כמו שהביא ה"ר שמשון זצ"ל וגם כדאמר רבה שהביא מוכח כפר"ח:
234
רל״התנן פ' ר"א דמילה קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא ואמרינן בגמ' אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו פי' רש"י חלצתו חמה נשלף ממנו החולי ויצא מגופו. ואיבעיא להו הא דקאמר שמואל נותנין לו כל שבעה מי בעינן מעת לעת או לא ומסקנא דבעינן מעל"ע ופר"ח והלכתא כשמואל דיהבינן ליה מאחר שחלצתו חמה שבעה ימים מעל"ע. וה"נ מוכח ר"פ הערל דמסיק אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה וכו' עד אלא הב"ע שחלצתו חמה פי' שנתחלצ' ונשתלפה הימנו חמה בין עשייה לאכילה ופריך ונתיב ליה כל שבעה ושני דיהבינן ליה כל שבעה והדר פריך ולימהליה מצפרא פי' כיון דמצפרא בר מילה הוא אשתכח (דמערב) [דמעכב] ליה מעשייה (ושם) [ושני] בעינן מעל"ע פי' ולא נשלמו מעל"ע עד לאחר שעת עשייה הילכך הכי הילכתא דקטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא ואחר שהבריא ונשתלפה הימנו החמה נותנין לו מאותה שעה שבעה ימים מעל"ע. ודוקא היכא שנתרפא מחולי כגון אשתא וכל כיוצא בו שאדם הוא חולה ושוכב במיטה (או) [אז] דוקא כשנתרפ' נותנין לו שבעה ימים מעל"ע להברותו אבל היכא שחלה באבר אחד כגון היכא דכאיב ליה עיניה או ידיה ורגליה (או) ממתינין לו עד שיתרפא ומלין אותו מיד ואין נותנים לו שבעה להברותו כדאמרינן ר"פ הערל אההיא דמסיק אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה היכי משכחת לה כו' עד רב פפא אמר דכאיב ליה עיניה לינוקא ופירש"י דאין נותנים שבעה אלא למי שחלצתו חמה ונראה בעיני דלאו דוקא חלצתו חמה אלא ה"ה כל חולי כשתינוק חולה בכל הגוף שכשנתרפא נותנין לו כל שבעה מעת לעת ולא בא למעט אלא חולי אבר אחד דומיא דכאיב ליה עיניה. ובתשובת הגאונים כתוב והיכי דמטא זימנא דינוקא למימהל ומיחלש ואחדתיה אשתא מעכבין ליה עד דמתרפ' שפיר ולבתר דשבק' ליה אישתא מעכבינן ליה שאר יומי עד דבארי. משמע שר"ל דוקא חולי דאישתא מיהו בעיני נראה כדפרישית וכשהתינוק אדום ביותר או ירוק ביותר אין מלין אותו עד שיהא בשרו כבשר כל תינוק דאמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק דאכתי לא אבלע ביה דמא לישתהו ליה עד דמיבלע ביה דמא ולימהלו פירש"י דעכשיו כל דמו מצוי בין עור לבשר וכשמוהלין אותו יוצא כל דמו וימתינו מלמולו ודירוק דאכתי לא נפל ביה דמא לישתהו ליה עד דנפל ביה ולימהלוהו פירש"י לא בא בו דם ומתוך כך חלש הוא ואין בו כה וממהר לחלוש ולמות הילכך כך היא הלכה דכל תינוק האדום מאוד או שירוק אין מלין אותו עד שיהיה בשרו כבשר כל התינוקות דהא מעשה עבד ר' נתן הכי והאי דקאמר ר' נתן הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית לא תימא הא אם [יש] בו כדי טיפת דם ברית היה מל אותו אע"פ שהיה ירוק אלא כל ידוק לא מהלינן ליה אע"ג דאית ביה כדי טיפת דם ברית אלא כדפירש"י דה"ק תרתי לגריעותא חדא דאי מהיל ליה לא נפק מניה דמא והטפת דם ברית מצוה כדכתיב גם את בדם בריתך ועוד דמסוכן מחמת חולשא שלא נוצר בו דם עדיין:
235
רל״ואמר רבה אמר רבי אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וכתיב וביום השמיני פירש רש"י כל שאין אמו טמאה לידה כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה אין בנה ממתין עד שמונה אלא נימול מיד. א"ל אביי דורות הראשונים יוכיחו פי' מאברהם עד מתן תורה. שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה א"ל נתנה תורה ונתחדשה הלכה איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות. פי' שתי עורות זה ע"ג זה ויש אומרים שני גידין. רב הונא וחייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וח"א אין מחללין ע"כ לא פליגי אלא לחלל את השבת אבל לשמונה ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא פי' חילול שבת תלינן במילה [לח'] שנימול לשמונה דוחה שבת ומי שאין נימול לשמונה אינו דוחה שבת דכי כתיב וביום השמיני דילפינן מיניה ואפי' בשבת בנימול לשמונה כתיב. כתנאי יש יליד בית נימול לשמונה כו' והכי מתוקמא כתנאי אביי כת"ק (א"ר יוסי בר) [ורבה א"ר אסי כר'] חמא. והשתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר נראה דאפי' כל שאמו אינה טמאה לידה נימול לשמונה מיהו שבת לא מחללינן אלא על שאמו טמאה לידה ותניא בספרא בפרשת אשה כי תזריע בני ישראל בענין הזה ואין בני העכו"ם בענין הזה אי בני ישראל אין לי אלא בני ישראל ומנין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת ת"ל אשה כי תזריע והשתא שהם טמאות לידה בניהם נימולין לשמונה ומחללים עליהם את השבת:
236
רל״זמתני' קטן נימול לשמונה לתשעה לעשרה ולאחד עשר ולשנים עשר לא פחות ולא יותר כיצד כדרכו לשמונה נולד בין השמשות נימול לתשעה. שהרי ליום שמיני של מחר הוא נימול ושמא בין השמשות [יום] הוא ונימול לתשעה. נולד בין השמשות של ע"ש נימול לעשרה. דאי אפשר למולו לשבת הבאה דשמא תשיעי הוא והויא לה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי. יום טוב של אחר השבת נימול לאחד עשר. אין מילה שלא בזמנה דוחה יום טוב וצריך להמתין עד לאחר יו"ט ונימול לאחד עשר. שני ימים טובים של ד"ה נימול לשנים עשר. השיב ר' יצחק בר' שמואל זלה"ה על בן הנולד סמוך לחשיכה אך היה נראה יום אבל היו נראים כוכבים קטנים מאוד נ"ל כי יש לסמוך על הכוכבים לספק לכל הפחות ולמול למחרת כיון שלא היה יום המחרת לא שבת ולא יום טוב ואע"פ שהיה הרקיע מזהיר כעין אור היום פעמים שאין מתחיל להחשיך מהר כ"כ אע"פ שהוא כבר לילה אפי' כשאין אור הלבנה כלל בתחילת לילה וכ"ש כשיש אור הלבנה ואע"פ שפעמי' משתנים סדרי בראשית כדאיתא במו"ק כי נח נפשיה דר' פלו' אתחזיאו כוכבי ביממא זהו שעדיין היה ידוע וברור שהיה עדיין יום גדול אבל סמוך לחשיכה אין לתלות [אלא] בהווה אפי' למחרתו שבת הדעת נוטה ומכרעת לסמוך על כוככי' (שכוכבים) שהיו נראים קטני' מאוד אע"פ שי"ל שאם היה לילה היו נראים גדולים ביותר כי מתוך ההלכה משמע שבשעת ראייתן יסמכו עליהם לענין איסור מלאכת שבת ואפי' אין נראים כקטנים מאוד לחשוב לילה עליהם בפחות מג'. לכל הפחות נחשוב אותם בבינונים ובג' מהם לילה. ואין נראה לומר דכוכבים קטנים דקאמר לסמוך עליהם לענין מלאכה בין לקולא בין לחומרא היינו כוכבים הידועים שכשיהיה לילה יהיו גדולים ודוקא לבקיאים בשמות הכוכבים קטנים ויודעים מקום קביעותן מהני אבל לשאינם מכירים לא ועוד שהגדולים שהיו נראים גדולים בשעת לידת הנולד מוכיחים על הקטנים הנראים קטנים מאוד שאינם מן הקטנים הנראים ביום. ואם לאלתר סמוך להוצאת ראש ולד חוץ לפרוסדור ראו כוכבים נ"ל בי ראוי כאן לחלל עליו את השבת וכ"ש שאין כאן חילול שבת אבל [אם] אחר הוצאת הראש נשתהה זמן מרובה טרם ראות הכוככים אז אין לסמוך על הכוכבי' ואם לפי שיעור (השיעור) [השהייה] דומה להם בבירור (שהרי אם) [שהוא יום] בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהיה נימול לשמונה אפי' אירע בשבת אפי' החזיר ראשו ונשתהה לחזור ולהוציאו עד הלילה ואם יש ספק יהא נימול לתשעה אפי' בחול. יצחק בר' שמואל זלה"ה:
237
רל״חולידת תינוק למנות לו שמונה ימים הוי מכי אפיק ראשו כדתנן בבהמה המקשה הוציא ראשו אע"פ שהחזירו ה"ז כילוד ותנן נמי פ' יש בכור לנחלה איזהו בכור לנחלה (ואיזהו) [ואינו] בכור לכהן הבא אחר הנפלים שיצא ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו מת ומפרש בגמ' טעמא שיצא ראשו מת הא ראשו חי הבא אחריו אפי בכור לנחלה לא הוי דכיון דמפיק ליה רישיה הויא ליה לידה ותנן פ' המפלת יצא מחותך ומסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו משיצא רוב ראשו איזהו רוב ראשו משיצא פדחתו. מכל הני שמעינן דמכיון שיצא ראשו של ולד הו"ל ילוד הלכך הולד שהוציא ראשו חוץ לפרוסדור ביום ראשון והחזירו ונולד ביום ראשון הבא דהיינו יום שמיני להוצאת ראשו מהלינן ליה בו ביום אפי' בשבת והכי מוכח ר"פ הערל דמסיק אלא זכריו דאיתנהו בשע' אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה וכו' עד רב (משרשיא) [שרביא] אמר כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוסדור פירש"י כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוסדור וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה כילוד כדתנן יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא נפק כוליה בין עשייה לאכילה ביום שמיני ללידת ראשו דהויא לה זמן מילה ומעכבו מלאכול בפסח. וה"נ מוכח פ' יוצא דופן דההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו למימהל בשבתא א"ל שפיר דמי אמר רבא ס"ד דלא ידע האי גברא דשרי למימהל בשבת (ר') אזל בתריה א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה א"ל שמעתי' [דצוייץ הולד] אפניא דמעלי שבתא ולא איתיליד עד שבתא א"ל האי הוציא ראשו חוץ לפרוסדור הוא והאי מילה שלא בזמנה הוא וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת. ירושלמי פרק אם אינן מכירים בראש השנה. אמר עד אחד נולד לאיש פלוני בשבת מלין אותו על פיו חשיכה מוצאי שבת מטלטלין אותו על פיו ר' [אמי] מטלטל אפומא דמלייתה ר' מתניא מטלטל על אבריתא דזהרון ר' מל על פי נשים דאמרן שימשא הוית על סוסיתא: תשובה זו השיב ה"ר יואל זצ"ל נשאלתי על אשה מעוברת שאמרה שמעתי קול העובר שבבטני שצועק והיא שוכבת על מטתה ותתחלחל מן הפחד ומשמשה בבטנה והרגישה שמשמשה ראש הולד שמונח בשופי כשאר הימים ולא היתה מקשה לילד וזה היה ליל רביעי ולמחרת ביום רביעי עמדה ממשכבה והלכה כל היום בתוך ביתה בלא קישוי ובליל חמישי היתה מקשה וילדה זכר ונ"ל שאין לנו למנות שמונה למילה כי אם מיום חמישי שילדה ולא מיום רביעי שצעק. ואע"ג דגרסי' פרק יוצא דופן בנדה הלכה כל הנשים מטמאין בבית החיצון בגמ' וכי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו למימהל בשבת' א"ל שפיר דמי וכו' עד א"ל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה א"ל שמעת' דצויץ הולד אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא א"ל ודאי הוציא ראשו חוץ לפרוסדור הוה והוי מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת אלמא משמע דמשעה שצעק מנינן דמסתמא הוציא ראשו חוץ לפרוסדור והו"ל כילוד וה"נ גרסי' בפ' הערל הלכה ראשונה אהא דתניא אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשייה ועבדיו בשעת אכילה מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל אז יאכל ואז יקרב לג"ש ומתקיף לה זכריו איתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה כו' עד רב שרביא אמר כגון שיצא ראשו פי' כבר יש שמונה [משהוציא] ראשו חוץ ושהה שם עד שעת אכילה ונולד וצריך מיד למולו ומקשה ומי חיי והתניא כיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפי' שעה אחת ופריק דזנתיה אישתא דאימיה פי' שכל זמן שהיא מקשה ואישתא עלה ואיבעית אימא ה"מ היכא דלא מעוי אבל היכא דמעוי מיחייא חי' ובפר"ח גרסי' היכא דלא מעורה והכא הואיל שלא היתה מקשה נראין הדברים אע"פ ששמעה הקול לא הוציא ולד ראשו חוץ לפדוסדור דהיינו לאויר העולם שאם הוציא ראשו היתה מקשה ואפי' היתה מקשה הואיל שהיא משמשה בולד כאשר כתבנו למעלה ולא הרגישה שיצא חוץ לפרוסדור נאמנת כדגרסי' פ' בהמה האשה שמת ולדה במעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד ואמרי' בגמ' דגזרו רבנן טומאה בחיה מ"ט בחיה א"ר הושעיא גזירה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוסדור [אי הכי אשה נמי אשה] מרגשת ויודעת הלכך האשה טהורה ונאמנת לומר מה שנגעתי קודם שיצא ראשו הוה אלמא דבטומאת ז' שהיא דאוריי' נאמנת מה"ט דמרגשת בעצמה ומדמקשי נמי ותימא להיה ופריק טרידא בנפשה משמע הא אי לא טרידא סומכת ההיה עליה לענין טומאת שבעה והכא נמי לענין מילה שהיא דאורייתא סמכי' עלה דאמרה אינה מרגשת שיצא הולד חוץ לפרוסדור וכ"ת אמאי לא שיילינן במעשה דרבא אי הרגישה (אי) [איכא] למימר ודאי הרגישה ומש"ה לא שיילינן לה משום דפניא מעלי שבתא פי' קרוב לבה"ש וכן פסק רבי' יצחק מפס והיא היתה במקום צנוע וגם טרידא בצערה להבחין אם יום אם לילה היא אבל זה ששמע קול הנער לא טריד להבחין בין היום ובין הלילה והא דאמר רבא ודאי הוציא ראשו ה"ק רוב הנערים אין משמיעים קול אא"כ ראשו חוץ לפרוסדור ורובא משוי ליה כודאי דודאי [בתר] רובא אזלינן היכא דהאם לא מכחשא רובא כי הכא כמו שפיר' אבל היכא דאמרה לא הרגשתי נאמנת יותר מן הקול שאם נאמ' בקול ודאי אמרי' דהוציא ובמרגשת נמי אמרי' ודאי סמכי' (על) [עליה] כדפרישית. תשובה זו העתקתי מספר אבי העזרי ומורי אבי העזרי כתב אותה בשם רבינו יואל אביו. ת"ר בן שבעה חדשים מחללין עליו את השבת בן שמונה חדשים אין מחללין עליו את השבת ספק בן שבעה חדשים [ספק] בן שמונה חדשים אין מחללין עליו את השבת בן שמונה חדשים הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת. וכתב בספר בשר על גבי גחלים ובן שמונה דקאמרי' דאסור לטלטלו היכא דנסיב אתתא ומת בעל א"נ פירש ולא קרב לגבה דליבא לספוקי דאתיליד לשמונה או לשבעה אבל ודאי מיסמך עלוי טבילה למימר דהכא מן (בר) [כד] פסקא ולא חזיא דם איעברא והאי בן שמונה הוא הכין לא תימא היכא דמיעברא חזיא דם ואיכא למימר דהאי בן תשעה הוא ומחללין והיכא דפסקה כמה יומי לא חזיא והדר מיעברא ואיכא למימר דהאי בן שבעה הוא ומחללין עלויה שבתא ומהלינן ליה בשבתא דהוא קאמר אם חי הוא חי הוא ואם לאו מחתך בבשר הוא ולענין אחולי שבתא מספיקא מחללינן עליה דהא קאמרי' כל ספק נפשות להקל והלכך לא משכחת לה אלא בבתולה דאינסיבת ומת בעל בההוא יומ' או [פירש] בההוא יומא עכ"ל ואיני יודע להבחין היאך רוצה לפרש הגאון ספק בן שבעה ספק בן שמונ' אם לא בשהתה אחר בעלה חודש אחד ונשאת והולידה אחר ז' חדשים לנשואי שני דהשתא ספק בן שמונה לראשון ספק בן שבעה לאחרון ואין מחללין עליו את השבת ואיני יודע מ"ש כל הנולדים היכא דלא ידעינן אי כלו חדשיו דמהלינן להו בשבת ולקמן בפרקי' מפרש משום דמהלינן להו ממ"נ אם חי הוא שפיר דמי ואם לאו מחתך בשר בעלמא הוא כמו שכתב הגאון ופריך אלא הא דתניא ספק בן שבעה כו' אמאי נמהליה ממ"נ אם הי הוא שפיר קא מהיל ואם לא מחתך בבשר הוא ושני לא נצרכה אלא למכשירי מילה פי' אבל לענין מילה עצמה ה"נ דמהלינן ליה וכתב בפר"ח ולית הלכתא הכי דשנויא היא ואשינויא לא סמכינן ולא מהלינן ליה ואיני יודע א"כ כל היכא דלא ידעינן אם כלו חדשיו אם לאו אמאי מהלינן ליה ממה נפשך וליכא למימר משום דרוב נשים לתשעה ילדה דכולה שמעתא לא סמכינן אהא:
238
רל״טולענין שאילתא דשאיל שלמה היצחקי מן מר נתן ומר דניאל ומר אברהם בנו ומרנא ר' יחיאל מן מתא רומא ז"ל על קטן שמת קודם שמונה ימים אם צריך לחתוך בשר ערלתו לאחר מותו ואם לאו. כך היא התשובה. ודאי נהוג נשי דידן למחתכיה בקרומית של קנה אבל לאו מצוה היא שכך מקובלים אנו דחתוך בשר הוא ולאו מידי קעביד ואסיר משום דבן שמונת ימים אמר רחמנא והאי לאו בר תמניא הוא וכי יהיב קוב"ה מצוות לחיי הוא דיהיב ולא למיתי דכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות שנאמר (כי יש למתים) [במתים] חפשי וגו' ועוד אתמר קטני ישראל מאימתי חיים לע"ל ר' חייא ור' שמעון [בר רבי] חד אמר משעה שנולד וחד אמר משעה שיספר מ"ד משעה שנולד משום דכתי' יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה ולמ"ד משעה שיספר דכתיב זרע יעבדנו יסופר לה' רבינא אמר משעה שנזרע שנאמר זרע יעבדנו רב נחמן בר יצחק אמר משעה שנימול שנאמר עני אני וגוע מנוער נשאתי אימך אפונה (ר' חנינא אמר) [תנא משום ר"ח] משעה שעונה אמן שנאמר פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן מאי אמן (ר' יוחנן אמר) [א"ר חנינא] אל מלך נאמן. רב נחמן בר יצחק אמר משעה שנימול ואי מ"ד משעה שנולד איבעי למגזר בשרא דעורלתיה היכא דמיית קודם זמניה רנב"י אתי למימר כמ"ד משעה שנולד דמצינו למגזר ואם נפשך לומר לעולם כמ"ד משעה שנולד ס"ל דאיבעיא ליה למגזריה ולהכי אמר משעה שנולד דמצינו למגזריה אבל הא איכא בינייהו (בין) רנב"י (א') סבר מילה דאתעבידא ליה כזמניה מהניא ליה לאיתויי לחיי העולם הבא והאי מילה דאיתעבידא ליה שלא בזמנה לא מהניא ליה ומ"ד משעה שנולד סבר דאפי' ההיא שלא בזמנה מהניא ליה. י"ש להשי"ב. א"כ איבעי להו לאיתויי טעמייהו מהר קרא מקראי דמילה ואינהו לא אייתו טעמייהו אלא מהני קראי דמ"ד משנולד משום דכתיב יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד ומאן [דאמר] משעה שנימול משום דכתיב נשאתי אימך אפונה וכדמפרש בחלק. ובתלמוד ירושלמי במס' שביעית פרק רביעי גרסי' מאימתי קטני ישראל חיין (רבא) [ר' חייא רובה] ור' שמעון ברבי חד אמר משעה שנולד שנאמר לעם נולד כי עשה וחד אמר משעה שידבר שנאמר יסופר לה' לדור תני בשם ר' מאיר משעונה אמן מה טעם גוי צדיק שומר אמונים תמן אמרין משעה שימולו מה טעם מנוער נשאתי אימך אפונה ורבנן דהכא אמרין משיולד מה טעם ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון ר' אלעזר אומר אפי' נפלים של ארץ ישראל באין לחיי העולם הבא שנאמ' ונצורי ישראל להשיב. וכן אורי רב היי גאון מהאי קרא ואתה את בריתי תשמור כל שישנו בשמירה ישנו בברית יצאו מתים שאינם בשמירה הלכך לא מחתכינן. ועוד בר מן דין ובר מן דין אשכחנא בבראשית [רבה] בסדר וירא אליו א"ר לוי לעתיד לבוא אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לתוכה ואות' שחטאו יותר מדאי מהו עושה להם מעביר את הערלה מע"ג תינוקת שמתו עד שלא מלו ונותנה להן ומורידן לגיהנם הה"ד שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו מאי טעמא שלח ידיו בשלומיו משום דחלל בריתו מכלל דלא מחתכינן (לידו) [להו] דאי מחתכינן להו היכי מעביר. סליקא התשובה. וכן השיב מורי ה"ר שמחה דאפי' בחול אינו מנהג תורה להסיר ערלת נפלים מההוא דבראשית רבה:
239
ר״ממתני' ר"א אומר אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה ובסכנה מכסהו על פי עדים ועוד א"ר אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל כלל אר"ע כל מלאכה שאיפשר לעשות מע"ש דוחה את השבת. פירש"י כלי. איזמל למול את התינוק. והא דקתני מביאו מגולה בגמ' מפרש טעמא ואמרי' בגמ' אר"י אמר רב הלכה כר"ע ובריש פרקין א"ר אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק פ"א שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת למחר הביאוהו בשבת שלא ברצון ר' אליעזר וכו' עד אלא אמר רב אשי שלא ברצון ר"א ומחלקותו אלא ברצון ר"ש דתנן רש"א אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות כולן רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכו ולא לכלים ששבתו בתוך הבית וכתב בפר"ח ועיקר דבריהם בפ' הדר עם הנכרי ושמעינן מינה דרבנן פליגי על ר"ש דרך גגות ודרך חצירות ודרך קרפיפות ואע"ג דאמר רב הלכתא כר"ש בפ' כל גגות העיר רשות אחת הן לגבי איזמל לא שרינן בכה"ג דבהדיא קיי"ל הלכתא כרבנן וככלליה דר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לו לעשות מע"ש אינה דוחה את השבת והבאת איזמל כיון שאפשר לו להביאו מע"ש ולא הביאו אין הבאתו דוחה את השבת אפי' לענין עשיית פסח דכרת הוא ולא מייתינן איזמל למול בנו או עבדו כדי שיותר לו לעשות פסח ולא שנא להו לרבנן לא דרך ר"ה לא דרך גגות וקרפיפות וחצירות הכל אחד הוא ובכל אסור. ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל עובדא ולא הביאו בשבת וזהו המעשה ר' שמואל בר אבדימי הו"ל עובדא למגזר רב שיש' בריה אנשיון מייתי איזמל שלח לר' מנא אמר להון ידחה למחר שאל לר' יצחק בן אלעזר אמר לון משחוק קנדיטון לא אנשיתון ומייתי איזמל אנשיתון ידחה למחר עכ"ל פר"ח וה"ר יצחק אלפס כתב וז"ל ואנן קשיא לן הא פיסקא דפסקו הראשונים הדא דהא איפסיק הלכתא בפ' כל גגות כר"ש בהדיא דאמר אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן ומותר לטלטל בכולן ואפי' שבות בעלמא ליכא בדבר של רשות וכ"ש בדבר מצוה ועוד הא עבדו עובדא כר"ש כדאמרי' לעיל א"ר אבין בר רב אדא אמר ר' יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו כלי וכו' וקיי"ל בכל מקום דמעשה [רב] והני ראיות דגמרי מנהון רבותא דלא מייתי איזמל דרך חצירות ודרך גגות ודרך קרפיפות איכא פירכא לכל חדא מנייהו וליכא למגמר [מנייהו דהא דאיפסקא הלכתא כר"ע דאמר כל דבר שאיפשר לה להעשות מע"ש אינה דוחה את השבת ליכא למיגמר] מיניה אלא דלא דחינן שבת ומייתינן דרך רה"ר בלבד כר' אליעזר (אלא) [אבל] לאתויי דרך גגות ודרך חצירות ודרך קרפיפות לא שייכא בהא מילתא כלל אלא פלוגתא דר"ש ורבנן היא דרבנן סברי דרך גגות ודרך חצירות אית בהו איסורא משום שבות ולא דחינן להאי איסורא אפי' במקום מצוה ור"ש סבר דגגות וחצירות וקרפיפות רשות אחת הן ומותר לטלטל במילי דרשות וכ"ש במילי דמצוה וכבר איפסקא דהלכתא כר"ש והא נמי דאמר רבא ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת לאו סברא דידיה הוא קאמר ולאו הלכה נמי קא פסק אלא סברא דרבנן קא מדכר [דאית להו] דהבאת אזמל דרך גגות יש בה משום שבות ואסרי לה במקום כרת וכיון דהעמידו דבריהם [במקום כרת] בא רבא וחשב לה [בהדי] ערל והזאה שהן דבריהם והעמידום במקום [כרת] ור"ש חלק באזמל על רבנן ואמר דליכא בהא מילתא איסורא כלל בדרך גגות כמו בכשדרכו ור"ש נמי אית ליה נמי הא דרבא דלא פליג ר"ש עלייהו אלא בכלים ששבתו [בחצר אבל בכלים ששבתו] בתוך הבית אית ליה לר"ש דאסור והעמידו חכמים דבריהם במקום כרת הלכך ליכא ראיה נמי מהא דאמר רבא ערל והזאה ואיזמל ומאי דאמרו נמי משום דר"ש יחיד ופליג בהדיה (רבה) [רבים] וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ה"מ היכא דלא אפסיקא הלכתא [כיחיד בהדיא אבל הכא הא איפסקא הלכתא] כר"ש בהדיא ועבדו עובדא נמי כותיה והאי מעשה נמי דאשכחן בתלמוד ארץ ישראל ליכא למגמר מינה (דאתי) [דאסור] לאתויי דרך גגות דאיכא למימר [דהא דאמר] ידחה למחר משום דלא הוה אפשר להו לאיתויי דרך גגות הוא כגון שהיתה רה"ר מפסקת א"נ משום דלא הוה להו אזמל בשבת בחצר (דהכי) [דהא כי] א"ר שמעון לכלים ששבתו בתוכו ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ולאו לאפוקי מדר"ש אתא ולא סמכינן אלא אגמ' דידן (ורבא) [והדא] היא דעתא דילן בהא שמעתא ומילי דברירן אינון ולית בהו ספיקא עכ"ל אלפס:
240
רמ״אמתני' עושין כל צורכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין פי' מוהלין חותך את הערלה ופורעין קריעת העור המכסה ראש הגיד ומוצצין את הדם ואע"ג דהיא עשית חבורה שאין הדם ניתק מחיבורו אלא ע"י חבורה כדאמ' בגמ' א"ר פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה היא ומעברינן ליה משום דדם חיבורי מיחבר ולא נפיק אלא ע"י מציצה ואמרינן בגמ' מכדי קתני לכולהו עושין כל צורכי מילה לאתויי מאי לאתויי הא דתנו רבנן המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין [על ציצין המעכבין] בין על ציצין שאין מעכבין. פי' כל זמן שהוא עוסק בה שלא סילק ידיו אם ראה שנשתיירו שם ציצין בין מעכבין את המילה שאינה כשירה עד שיחתכם בין שאין מעכבין חוזר וחותך דכולה חדא מילתא היא והרי נתנה שבת לדחות אצלה ולעיל פירשתי אלו הן ציצין המעכבין את המילה (חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר). פירש. פי' שסילק את ידיו על המעכבין את המילה חוזר שהרי הן כמילה עצמה. ועל שאין מעכבין חוזר עליהן כל זמן שלא פירש והכי הילכתא. ירושלמי המול ימול מיכן לשתי מילות אחת למילה ואחת לפריעה אחת למילה ואחת לציצין כדברי ר"ע ולר' ישמעאל דס"ל דברה תורה כלשון בנ"א נפקא ליה מהא דאמר ר' יהודה בן פזי אז אמרה חתן דמים למולות מיכן לשתי מילות למילה לפריעה למילה לציצין. ת"ר מהלקטין את המילה אם לא הילקט ענוש כרת פר"ח מהלקטין יש מי שאומר מלקטין ציצין המעכבין את המילה וכן סבירא לן ויש מי שאומר מהלקטין מלשון ילקוט שהערלה היא כמו ילקוט ובתוכו העטרה וצריך לחתוך הילקוט כולו לגלות העטרה ואם לא חתכו כולו כאילו לא מל עכ"ל:
241
רמ״במתני' ונותנין עליה איספלנית וכמון. פי' איספלנית תחבושת ואם לא שחק בע"ש לועס בשיניו ונותן פי' כמה דאפשר לשנויי משנינן. אם לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וזה בעצמו פי' כך היו רגילין לטרוף יין ושמן והוא רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן יחד כדרך שטורפין ביצה בקערה והא דקתני גבי יין ושמן ונותן זה בעצמו וזה בעצמו לא [שלא יטרוף] כלל אלא שיטרפם ביחד אבל לא בחוזק טורפם כת"ר דברים שאין עושין למילה בשב' עושין לה ביו"ט שוחקין כמון וטורפין לה יין ושמן א"ל אביי לרב יוסף מ"ש כמון ביו"ט דחזי לקדירה יין ושמן נמי בשבת חזי לחולה (פי') [כו'] לחולה בשבת וכו' עד התם לא בעי ליכא. גבי שאר חולין והכא גבי מילה בעיא ליכא ופריך הכא נמי גבי מילה ליעבד ולא לילוך ומשני היינו דקתני נותן זה בעצמו ופיר' רש"י והיינו דקתני נותן זה בעצמו שטורף ואינו לוכך וטורף בחוזק זה עם זה:
242
רמ״גמתני' ואין עושין לה חלוק בתחילה אבל כורך עליה סמרטוט פי' כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישים את ראש הגיד עד העטרה וקושרין שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד ואם לא הביאו מע"ש כורך על ידו או על אצבעו ומביאו ואפי' מחצר אחרת פי' כורך על ידו דרך מלבוש לשנותן מדרך הוצאה בחול. ואיני יודע אי הכי הלכתא ואי דוקא מחצר אבל לא דרך רה"ר. אמר אביי אמרה לי אם האי חלוק דינוקא ליפכינהו לסיטריה אבראי דילמא מידבק גראדא מניה ואתי לידי כרות שפכה. אימרא שבשפת (זה) [פיה] יהפך ויקפל למעלה שלא תהא סמוכה לבשרו מפני שראש מקום חתך הבגד שם הוא ויוצאין ממנו גראדין וכשבא להפשיט החלוק יפשיט ויקרע את ראש הגיד ומשוי ליה כרות שפכה. אמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלית ליה חלוק ליתי בלייתא דאית ליה שיפתא ולכרכיה לסיפתיה לתתאי ועייף יתיה לעילאי וליציירה לתתאי. פי' בליתא. מעט שחוק של בגד שיהיה בו אימרא לפי שהאימר' מהודקת יפה בבשר שלא ישמט החלוק מן הגיד. וליפכא לשיפתיה לתתאי לתחתית ראש הגיד יתן השפה וראש השני החלק יהיה למעלה. וליעפפיה לעילאי. אותו ראש העליון החלק יכפיל ויכפול כלפי חוץ (מן) [מפני] הגרדין שלא ידבקו במכה:
243
רמ״דמתני' מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ראב"ע אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. וראב"ע שרי להרחיץ כדרכו ולזלף עליו אפי' בכוס ואפי' בקערה כדמוכח בגמרא דקתני בברייתא וכשמזלפין אין מזלפין לא בכוס ולא בקערה אתאן לת"ק כלומר הך סיפא ת"ק קאמר דאילו ר' אלעזר אפי' הרחיצה כדרכו שרי. וה"נ מוכח גבי הא דפריך ריש' לסיפא דהרחצה דשרי היינו שמזלפין אפי' בכלי. וראב"ע דשרי אפי' ביום השלישי כ"ש דשרי ביום המילה ואמרי' בגמ' כי אתא רבין א"ר אבהו א"ר אלעזר ואמרי לה א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כר"א בן עזריה בין בחמין שהוחמו מע"ש בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה שסכנה היא לו ובפרק ר' עקיבא סתם לן תנא כר"א בן עזריה ואע"ג דקיי"ל סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם הכא לאו מחלוקת הוא דאין בין חכמי' לראב"ע אלא שינוי רחיצה דלרבנן בעי לשנויי ולראב"ע מרחיץ כדרכו:
244
רמ״המנהג בישראל שהאחד נעשה בעל ברית לתינוק הנימול ותופס אותו על יריכיו. וסמך למנהג זה דאמרי' בשוחר טוב במזמור החזק מגן וצינה א"ל הקב"ה מה אתה עושה לי א"ל אני משבחך בכל אבריי בראשי אני קודה בתפלתי בשערות לא תקיפו פאת ראשכם וכו' עד ביריכו אני נעשה סנדיקניס בילדים הנימולים עליהם היינו שתופס תינוק הנימול על יריכיו כשמלים אותו:
245
רמ״ווצריך לחפש אחר יהודי טוב לעשותו בעל ברית כדי שיבא אליהו ז"ל וישב על הקטידרא אצלו בשעת המילה כמ"ש רב שרירא גאון ז"ל מנהג בישראל להעמיד קטידרא מכוסה במעיל אצל בעל ברית משום כבודו של אליהו ז"ל דמתקרי מלאך הברית כדתניא בברייתא דר' אליעזר בענין ויאמר קנא קנאתי וגו' א"ל הקב"ה לאליהו בשטים אתה מקנא על גילוי עריות שנא' פנחס בן אלעזר וגו' וכאן אתה מקנא על עסק הברית חייך אני אכרות ברית עמך ברית שלום וברית כהונה ולא עוד אלא שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך ומיכן נהוג רבנן למעבד מושב כבוד למלאך הברית והוא אליהו זכור לטוב:
246
רמ״זוצריך נמי לחפש אחר המוהל יהודי טוב כדאמרינן במדרש חזית המול ימול יבא טהור ויטפל עם הטהור ר' אבין בשם ר"ש אילולי מקרא כתוב א"א לאומרו שהקב"ה נעשה שושבינו של אברהם במילה דכת' וכרות עמו הברית:
247
רמ״חולענין אבל אם נעשה בעל ברית מפני שמילה שמחה הוא זה היה מעשה ושאלו את הר' אלעזר והתיר להיות לו בעל ברית ואסר ליכנס לסעודה וכן הורה הרב ר' דוד וכן ראיתי אני המחבר כשהייתי בוירצבורק שהיה ר' מולין אבל ונעשה בעל ברית בימי אבלו לר' יוסף אחיו והיה שם מורי רבינו אלעזר הלוי זצ"ל וכן הלכה:
248
רמ״טוהיכא שהאב יודע למול אסור לו להניח לאחר שימול לפניו וגם האחר אינו רשאי למולו לפניו בלא רשותו דמצוה עליה דאב דמיא והיכא דליכא אב מחייבי אחריני למימהליה כדאיתא בקדושין כדפרישית לעיל:
249
ר״נוהיכא שהאב מל מברך למול ולא על המילה כדמוכח פ"ק דפסחים ומברך נמי שהחיינו כמו שפסק מורי ה"ר אב"י העזר"י על פי הירושלמי והיכא שאחר מברך אומר על המילה כת"ר המל מברך אקבו"ץ על המילה ואבי הבן אומר (מברך) אקבו"ץ להכניסו בבריתו של אברהם אבינו והעומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמע"ט. וכבר היה מצריך רשב"ם לברך להכניסו קודם המילה דלהכניסו משמע להבא כמו לבער כדאמרי' פ"ק דפסחים בלבער כ"ע ל"פ דלהבא משמע ואי לאחר המילה הרי משקר שכבר נכנס ועוד דצריך לברך עובר לעשייתן ולא נהירא לר"ת מדקאמר הכא העומדים שם [אומרים] כשם שנכנס לברית כו' ואי קודם המילה הרי עדיין לא נכנס ולכך אומר ר"ת דלאחר [המילה] יש לברך להכניסו ואע"ג דלהכניסו משמע להבא לא קשיא מידי שאין זו ברכה על קיום מצות מילה זו אלא מודה ומשבח להקב"ה שצונו על מצוה זו כשתבא לידינו וכאן תקנוה להודיע ולגלו' שזאת המילה נעשית לשם שמים. ואע"ג דשאר מצות מברך עובר לעשייתן הני מילי שהעושה מברך אבל היכא שהמברך אינו עושה כלום לא שהרי ברכת אירוסין אינה אלא לאחר אירוסין וכן נמצא בתשובת הגאונים דלאחר המילה הוא ברכ' להכניסו. מיהו איני יודע כשהאב מל ומברך למול מאין לנו שצריך אז לברך להכניסו שהרי משמע ממאי דקתני המל מברך על המילה דהיינו במוהל אחריני קמיירי ולא באב דאי האב למול מבעי ליה לברך. ועלה קאמר אבי הבן אומר להכניסו מכלל דהמל לא היה אבי הבן אבל היכא שהאב מל ובירך למול דילמא ה"נ דאין צריך לברך להכניסו. המברך אומר אשר קידש ידיד מבטן כו' ופירש"י אשר קידש ידיד. יצחק קרי ליה ידיד על שם אשר אהבת את יצחק. מבטן דקודם שנולד נתקדש כדכתיב אבל שרה אשתך יולדת לך בן וכתיב והקימותי את בריתי אתו והיינו מילה ויש מפרש ידיד מבטן היינו יעקב שנולד מהול. ואח"כ פותח אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה גו' עד הודו לה' כי טוב כל"ח. ונראה בעיני דהיינו טעמא כדתניא בהרואה אמרו לו אשתך ילדה זכר מברך הטוב והמטיב ויש מפרשים משום דאמר בהרואה ד' צריכין להודות כו' היוצא מבית האסורים. ותינוק הנולד דומה ליוצא מבית האסורים:
250
רנ״אומנהג שמטפטפים באצבע מן היין בכוס לתוך פיו של תינוק וגם משקים את האב מן הכוס בשעה שמברכים אשר קידש אלקינו ואלקי אבותינו קיים. ופירש רבי' שמואל בר נטרונאי זצ"ל דה"ט כדאמר בירושלמי שהיו מתפללים על הכוס והיה אומר תשלה אסותא דחיי ודרחמי מן קמי מימרא דשמיא לאסאה לרביא הדין דהוא צריך אסו ואיתסי כמו דאתסיאו מוי דמרה ע"י משה ומוי דיריחו ע"י אלישע כן יתסי רביא הדין בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן ועוד תשתלח אסותא דחיי ודרחמי מן קמי שמיא לאסאה לאימיה דרביא הדין דהיא צריכה אסו ותתסי במה דאתסיאו כו' עד ואמרו אמן. ומפני שהיו מתפללים על הכוס נהגו להשקות הילד והאם מן הכוס. מיהו לדידן דלא אמרינן הכי אין ראיה משם:
251
רנ״בוכשמלי' ביוה"כ או בת"ב מטעימין לתינוק מכוס של ברכה כדאמר ס"פ בכל מערבין המברך צריך שיטעום ואע"ג דמסיק התם דילמא אתי למיסרך פי' ר"ת דהני מילי גבי יום הכפורים שנוהג בכל שנה ושנה אבל מילה ביום הכפורים ותשעה באב לית זמניה קבועה וליכא למימר דילמא אתי למיסרך:
252
רנ״גמנהג לכסות דם וערלת מילה בעפר וטעם לדבר פי' בס' המקצועות דתניא בפדר"א היו נוטלים הערלה והדם וטומנין אותו בעפרו של מדבר וכיון שבא בלעם הרשע וראה את כל המדבר מלא מערלותיהם של ישראל שהיו טמונים בתוכו אמר מי יכול לעמוד בפני זכות דם ברית מילה שהיא מכוסה בעפר שנאמר מי מנה עפר יעקב וגו' מיכן תקנו רבותינו שיהו מכסים את הערלה בעפר וישראל נמשלו כעפר שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ עכ"ל:
253
רנ״דאע"פ דפרישית לעיל דאבי הבן המל מברך שהחיינו מ"מ כשהאחר מל אינו מברך שהחיינו וכבר שאל ה"ר פטר זצ"ל מ"ש דבפדיון הבן האב מברך שהחיינו כדאיתא ס"פ ערבי פסחים ומ"ש דבברית מילה אינו מברך אפי' בבכור בנו והשיב לו ר"ת כדאמר פ"ק דכתובות דלא מברכינן שהשמחה במעונו ביום המיל' משום דאיכא צערא לינוקא ה"נ מהאי טעמא לא מברכינן שהחיינו ומורי ה"ר שמחה בר שמואל זצ"ל פי' דעל פדיון הבן מברך שהחיינו שברור לו שזכה לקיים מצוה גמורה אבל גבי מילה שמא נפל הוא נמצא למפרע דלא זכה לברית מילה. ואפי' היכא דקים ליה בנויה שכלו לו חדשיו לא פלוג רבנן:
254
רנ״הומה שנוהגים לעשות סעודה בברית מילה כדאמ' בפדר"א פל"א כשנולד יצחק כתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן כו' מיכן את' למד שבל מי שהוא מגיש את בנו למילה כאילו כה"ג מקריב מנחתו ונסכו ע"ג המזבח מיכן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו יום שזכה למול את בנו ואמרינן נמי ס"פ מרובה רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן ופרש"י שבוע הבן ברית מילה על שם שעברו עליו שבעה ימים ש"מ דסעודת מילה סעודת מצוה היא דאל"ה לא הוה אכיל רב שם כדאמרינן בפרק גיד הנשה דרב לא אבל בסעודת הרשות ולא מסתבר כלל לומר דמיקלע ולא אכיל ואמרי' נמי פ"ק דכתובות רב חנינא איקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כותיה משום דטריד דאית ליה צערא לינוקא אבל אי לאו צערא דינוקא הוה מן הדין לברך שהשמחה במעונו ש"מ דסעודת מצוה היא:
255
רנ״וונהגו לקבץ המנין כשמלין משום דאמרי' בפדר"א פי"א כל עדות נאמנה לישראל בעשרה וכו' עד עדות ברית מילה בעשרה:
256
רנ״זסליקו להו הלכות מילה. שבח לנורא עלילה. ולו יאתה תהלה:
257
רנ״ח[קח]
מתני' בפ' מפנין תנן מילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת ואמרי' בגמ' לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר ופרכי' פשיטא אמר רב אשי לא נצרכה אלא לסומא מהו דתימ' כיון דלא חזיא אסור קמ"ל אייתובי מייתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיין חברתאי ועבדן לי ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה ביד פי' בכפה ולא בכלי דכמה דאפשר לו לשנויי משנינן ואם אין ספק ביד מביאה לה בשערה ופר"ח כרב אשי דאמר מביאה לה בכלי דרך שערה נועצת כלי של שמן בשערה כדי שלא תהא הוצאה ביד כדרך המוציאין ומסקנא כמה דאפשר לשנויי משנינן ואם צריכה למאכל מביאה לה עכ"ל: וזו תשובת ר' יצחק בר אברהם. ועל היולדת בשבת אשר אסר אוהבי לשחוט תרנגולת בשבת כי אמר מוטב להאכילה נבילה שהוא איסור לאו מלחלל השבת שהוא איסור סקילה מתוך לשונו ניכר שביום לידתה דיבר ונראה בעיני דכיון שהוא בהול ובפשע בינה לבין המות הוי כשאר פקוח נפש ואין מדקדקין בדבר כדאמר פ' בתרא דיומא דאין עושין דברים הללו אלא בגדולי ישראל ואמרינן נמי דהזריז משובח ואין צריך ליטול רשות מב"ד ואמרי' בירושלמי הנשאל ה"ז [מגונה] והשואל ה"ז שופך דמים והא דדייק במנחות בין שני תאנים בשני עוקצים לשלשה בעוקץ אחד מיירי בחולה שאין זמנו בהול ועוד נ"ל דאפי' אין זמן בהול כגון ביום שני או ביום שלישי של לידה מותר לשחוט אם יש צורך קודם שיאכילוה נבילה כיון שיש לחוש שמא יודע לה הדבר ותמנע מלאכול ותבא לידי סכנה. ועוד דלהני דהכא תמיהני אם האכלת איסור קודם לענין פקוח נפש מאיסור שבת אע"פ שזה איסור לאו וזה איסור סקילה. דאע"ג דלענין חולה שנינו שמאכילים אותו הקל וטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה היינו ודאי כשבא לאכול איסור הקל מאכילים אותו. אבל כשיכול לאכול היתר יכול להיות שמוטב שיחללו השבת כיון שניתן לידחות מפני פקוח נפש ויאכילוהו היתר משיאכילוהו איסור אע"פ שהוא איסור לאו כיון שתקנה מגונה היא והא אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים באכילת איסור ומביא תקלה על ידו כאיסור סקילה כדאשכחן ברבי ישמעאל שקרא והטה וביהודה בן טבאי שהרג עד זומם ואמרי' בירושלמי ר' זעירא הוה מחייט גבי עכו"ם [וכו'] א"ל ואי בעית מיקטל קטול דנבילה לא בעינא מיכלא הרי שאכילה אסורה חמורה להם ביותר וראוי למסור להם בעצמו על כך אם לא תאמר שבשעת השמד היה. וכל זה דוחק. ונראה להתיר והשוחט לחולה בשבת מותר נמי משמע כן שכתבת ולמה יש לי לדחות. ותצא לרווחות. ויגון ואנחות. ינוסו ממך. וכל אשר אתך. ושלום יצחק בר אברהם זצ"ל:
מתני' בפ' מפנין תנן מילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת ואמרי' בגמ' לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר ופרכי' פשיטא אמר רב אשי לא נצרכה אלא לסומא מהו דתימ' כיון דלא חזיא אסור קמ"ל אייתובי מייתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיין חברתאי ועבדן לי ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה ביד פי' בכפה ולא בכלי דכמה דאפשר לו לשנויי משנינן ואם אין ספק ביד מביאה לה בשערה ופר"ח כרב אשי דאמר מביאה לה בכלי דרך שערה נועצת כלי של שמן בשערה כדי שלא תהא הוצאה ביד כדרך המוציאין ומסקנא כמה דאפשר לשנויי משנינן ואם צריכה למאכל מביאה לה עכ"ל: וזו תשובת ר' יצחק בר אברהם. ועל היולדת בשבת אשר אסר אוהבי לשחוט תרנגולת בשבת כי אמר מוטב להאכילה נבילה שהוא איסור לאו מלחלל השבת שהוא איסור סקילה מתוך לשונו ניכר שביום לידתה דיבר ונראה בעיני דכיון שהוא בהול ובפשע בינה לבין המות הוי כשאר פקוח נפש ואין מדקדקין בדבר כדאמר פ' בתרא דיומא דאין עושין דברים הללו אלא בגדולי ישראל ואמרינן נמי דהזריז משובח ואין צריך ליטול רשות מב"ד ואמרי' בירושלמי הנשאל ה"ז [מגונה] והשואל ה"ז שופך דמים והא דדייק במנחות בין שני תאנים בשני עוקצים לשלשה בעוקץ אחד מיירי בחולה שאין זמנו בהול ועוד נ"ל דאפי' אין זמן בהול כגון ביום שני או ביום שלישי של לידה מותר לשחוט אם יש צורך קודם שיאכילוה נבילה כיון שיש לחוש שמא יודע לה הדבר ותמנע מלאכול ותבא לידי סכנה. ועוד דלהני דהכא תמיהני אם האכלת איסור קודם לענין פקוח נפש מאיסור שבת אע"פ שזה איסור לאו וזה איסור סקילה. דאע"ג דלענין חולה שנינו שמאכילים אותו הקל וטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה היינו ודאי כשבא לאכול איסור הקל מאכילים אותו. אבל כשיכול לאכול היתר יכול להיות שמוטב שיחללו השבת כיון שניתן לידחות מפני פקוח נפש ויאכילוהו היתר משיאכילוהו איסור אע"פ שהוא איסור לאו כיון שתקנה מגונה היא והא אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים באכילת איסור ומביא תקלה על ידו כאיסור סקילה כדאשכחן ברבי ישמעאל שקרא והטה וביהודה בן טבאי שהרג עד זומם ואמרי' בירושלמי ר' זעירא הוה מחייט גבי עכו"ם [וכו'] א"ל ואי בעית מיקטל קטול דנבילה לא בעינא מיכלא הרי שאכילה אסורה חמורה להם ביותר וראוי למסור להם בעצמו על כך אם לא תאמר שבשעת השמד היה. וכל זה דוחק. ונראה להתיר והשוחט לחולה בשבת מותר נמי משמע כן שכתבת ולמה יש לי לדחות. ותצא לרווחות. ויגון ואנחות. ינוסו ממך. וכל אשר אתך. ושלום יצחק בר אברהם זצ"ל:
258
רנ״טמר זוטרא מתני אמר רב יהודה אמר שמואל היה כל זמן שהקבר פתוח פי' הקבר בית הרחם. בין אמרה צריכה אני ובין אמרה אינה צריכה מחללין עליה את השבת פירש"י וחברותיה אומרות שהיא צריכה מחללין עליה את השבת. נסתם הקבר אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת איני צריכה אין מחללין עליה את השבת פר"ח ומסקינן לה לשמעתא דאמר ליה מרימר לרבינא הלכתא כי הא דמר זוטרא ספק נפשות להקל והוצרכנו לדקדק מאימתי פתיחת הקבר כדי לחלל באותו העת את השבת לעשות צרכי החיה ואמר אביי משתשב על המשבר ואמר רב הונא בריה דרב יהושע משעה שהדם שותת ויורד כו' ודייקי' מדלא אמר רב הונא עד שיתחיל הדם להיות שותת ש"מ קודם שתשב על המשבר קאמר וכאביי עבדינן ולא מחללי שבתא אלא עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר אבל בהא דאמר אביי משום דרב יהודה עד מתי פתיחת הקבר שלשה ימים בלבד אמרי' אין הלכה כמותו ולא כרבא דאמר משום רב יהודה שבעה אלא קיי"ל כנהרדעי דאמרי חיה שלשה שבעה שלשים שלשה בין אמרה צריכה אני בין אמרה א"צ מחללין עליה את השבת שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת איני צריכה אין מחללין עליה. סתמא עבדינן כמר זוטרא לקולא. אלא עושה לה על ידי ארמאי כרב עולא בריה [דר'] עילאי דאמר כל צורכי חולה עושין ע"י ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר דבר שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה. עד כאן פר"ח ואמרי' פרק בתרא דיומא גבי פקוח נפש ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי עכו"ם וע"י קטנים אלא אפי' בגדולי ישראל. וכתב שם בתוספת ריב"א כלומר אפי' היכא דאיכא עכו"ם וקטנים מיד בההיא שעתא אין אומרים להם לעשות והיינו טעמא דאין אומרים לעשות על ידם כדאיתנהו מיד בההיא שעתא זימנין דליתנהו מיד ואתי לאהדורי עלייהו ואדהכי והכי יסתכן להכי עשו הית' גמו' לגמרי ומצו' דכל חד וחד יהא זהיר מיד לאצולי וההי' דלעי' דאמרינן דכמה דאפשר לשנויי משנינן ומהדרי אהיתרא ואע"ג דאיכא סכנת נפש י"ל דבמקו' שיכול ישראל עצמו ע"י שנוי ואין לו דיחוי (ביה השנויי) [בהשינוי] מוטב ודאי שיעשה בהיתר ואל יעשה באיסור אבל בעל ידי עכו"ם וקטנים אע"ג דהיכא דליכא דיחוי איכא למיחש דאתי לידי דיחוי כדפרישית:
259
ר״סמתני' קושרין את הטבור בשבת. פירש"י קושרין את הטבור של ולד שהוא ארוך ואם [לא] יתקשר ויכרוך בשום דבר יצאו מעיו אם יגביהו התינוק. ת"ר קושרין את הטבור בשבת ר' יוסי אומר אף חותכין אר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כר' יוסי שחותכין בשבת טבור תינוק אחד ירושלמי ומחללין עליה את השבת שמואל אמר עושין לה [מדורה] אפי' בתקופת תמוז וקושרין את הטבור כהדא אתתא דבר קפרא נפקא מיילדא בשבת אחת ושאלת לר' אמר לה אזלון ושאלון [לחייתא] אמרה ליה ליכא חייא א"ל זילו עבידי כמנהגין אמרה ליה ליכא מנהגא א"ל זילי חתיך כר' יוסי: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל האמור בפרשת תוכחה עושין לה לחיה בשבת ומולדותיך ביום הולדת אותך מיכן שמילדין את האשה בשבת. לא כרת שרך מיכן שחותכין את הטבור בשבת ובמים לא רחצת מיכן שמרחיצין את הולד בשבת והחתל לא חתלת מיכן שמלפפין את הולד בשבת ופירש"י לאו היינו אסובי ינוקא דאמרי' לעיל בפ' כל הכלים דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאסר אלא לאפופי בעלמא כמו שעושין בחגורות ופסיקיאות:
260
רס״אמעשה שילדה אשה א' ז' ימים לפני הפסח והתיר רבי' גרשום להחם חמים לרחיצת גופה של יולדת בליל ראשון של פסח והביא ראיה מדאמרי נהרדעי חיה שלשה. שבעה. שלשים כו' עד שבעה אמרה צריכה אני מחללין וזו אמרה צריכה וצריכה אני לפיכך התיר. וה"ר אליעזר אסר ואמר סברת הלכה זו [אינה] ברחיצה כי לא הותר לחלל שבת אלא בדבר שיש בו פיקוח [נפש] ורחיצה אינה פקוח נפש ולא צורך ותיקון עסק פיקוח נפש ואין משמעות גמרא זו כולה אלא נראה כגון נר ושמן ודומה להן דברים שצריכים ליולדת לעיין ולהתעסק בפיקוח נפש כדאמר מכדי תנא ליה מילדין כו' ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאו לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה נר חבירתה מדלקת לה ומביאה לה שמן כו' והאי דקאמרה צריכה אני כגון שאמרה צריכה אני שתראו בי וסמכוני ותנו עיניכם עלי לראות ולעיין כי חולה אני מאוד ועדיין לא נצלתי מחבלי יולדה והיינו פקוח נפש דקאמר אבל ברחיצה לא מצינו לה צד היתר:
261
רס״במעשה ביולדת שחל יום שמיני שלה בצום גדליה ושאלו לרבי' תם זצ"ל אם יכולה לאכול והתיר לה לאכול דאע"ג דצום גדליה דברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה אפ"ה התיר דאמרי' פ"ק דר"ה קרי ליה צום וקרי ליה ששון ושמחה ואמר רב פפא בזמן שיש שלום יהיה לששון ולשמחה בזמן שיש שמד יש צום בזמן שאין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין לכך הוא רשות גם עתה ומשום כך התירו לה לאכול: וזו תשובת רבי' יצחק בר יהודה זצ"ל שהשיב לר' מנחם בר מכיר זצ"ל בן דודו על יום המילה כך נוהגים במקומינו שמתפללין ביום תענית סליחות ואומר וידוי בדרכו ואומר והוא רחום ולא תחינות ומנהג אבותינו תורה היא ומצות מילה קבלו עליהם בשמחה ועדיין עושין אותה בשמחה דכתי' שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב לפיכך אין נוהגים לומר תחנונים. ודי שמניחים במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות וידוי אל ארך אפים וש"צ מברך על היין ואינו טועמו ומנהג תורה (ואין צריך לטועמו ביום תענית) ולא למיתביה לינוקא דילמא אתי למיסרך אלא לשהייה לאורתא [ולשתייה אימי' או רביא] ואף ע"ג דאמרי' המברך צריך שיטעום כי טעים ליה אחרינא שפיר דמי עכ"ל. ולא חילק בין אותם שלשה תעניות לתענית בה"ב אלא סתמא כתב משמע שסובר דאפי' לצום גדליה ועשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז לא בעיא למיתב בתענית:
262
רס״גסליקו להו הלכות יולדת
263
רס״דמבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט ר' יהודה אומר אינו צריך לפי שבאין ויוצאין דרך שם כל בני המבוי קורהו מבוי והרבה חצירות פתוחות למבוי ולכל חצר וחצר פתוחין כמה בתים וגזרו חכמים שלא לטלטל בשבת מבית לחצר אא"כ עירבו בני חצר לטלטל איש מביתו לחצר שאינו רשאי להוציא מרשותו לרשות חבירו מדרבנן גזירה שמא יוציא מרשותו לרה"ר או מרה"ר לתוכו שחייב כרת וסקילה במזיד ובהתראה ובשוגג חייב חטאת אא"כ עירב דאיכא הכירא ובהכי פטרינהו רבנן ועדיין אינם רשאים להוציא מחצירות למבוי אא"כ נשתתפו בשתופי מבוי כדמפרש לקמן כיצד משתתפין במבוי [ותקינו רבנן למיעבד לחי או קורה במבוי] חיישי' דילמא אתי לאתויי ולאפוקי ממבוי לר"ח וכי חזי קורה או לחי דעביד רבנן הכירא מדכר. וליתא לדרב דאמר רבנן מפתחו של היכל ילפי דלא מקרי פתח בגבוה יותר מעשרים אמה אלא קיי"ל כדרב נחמן בר יצחק דסבר דבין ההיא מתני' דתניא מבוי שהוא גבוה יותר מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל ימעט ובין ההיא מתני' דתני חמא בריה (דרבא) [דרבה] בר אבוה דאם יש בה אמלתרא אפי' גבוה יותר מעשרים אמה אינו צריך למעט. תרווייהו סברי דקורה לרבנן טעמא מאי בעי לתוך עשרים משום הכירא דליחזו לה אינשי ולידעו דתקנתא עבוד ולא ליתי לאיחלופי ברה"ר. ומשו"ה מהניא אמלתרא דכיון דמסתכלי בה אינשי אפי' למעלה מעשרים אמה איכא חבירא. והא דקתני במתני' קמייתא יותר מפתחו של היכל לאו משום דגמרי מהתם אלא לסימנא בעלמא נקט שלא תטעה ותחליף הגירסא דעשרים ותאמר למעלה משלשים או מארבעים יהא פתח היכל סימן בידך. דאי כרב קיי"ל דרבנן מפתחו של היכל ילפי. אמלתרא לא מהניא מידי דההיא ברייתא דאמלתרא פליגי אההיא בריית' דרבנן ילפי מהיכל. אלא כדרב נחמן בר יצחק קיי"ל דלתרי ברייתות קורה לרבנן משום הכירא וכדפרישית. והא ליכא למימר דרנב"י נמי כרב ס"ל דרבנן מפתחו של היכל ילפי וה"ק בלא רב מתני' אהדרי ל"ק כלומר אי לאו דקיי"ל כרב לא הוה בעינן למימר דפליגי ברייתות אהדדי דהוה משנינן ליה כדפרישית דאין הלשון משמע כך ותו דמסקי' לרנב"י אי ס"ל הא דרב' דאמ' למען ידעו דורותיכ' כי בסוכו' הושבתי גו' עד כ' אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה אלמא גבי סוכה נמי בהכירא פליגי למה לי לאפלוגי בתרתי צריכא כו' אלמא דסבר סתמא דתלמודא עיקר הדבר דבהכירא פליגי וקורה לרבנן משום היכר ומהניא אמלתרא אפי' בגבוה מעשרים אמה וה"נ מסיק סתמא דתלמודא לקמן אשכחן צוה"פ דמהניא ברוחבה ואמלתרא דמהניא בגובהה משמע דפשיטא ליה דהכי הלכתא דאמלתרא מהניא בגובהה שאם יש הקורה למעלה מעשרים אמה ואמלתרא למעלה על גבה אינו צריך למעט כיון דמסתכלי אינשי באמלתרא אגב הכי חזו נמי קורה ואיכא [הכירא] אפי' למעלה מעשרים ולא אתי לאתויי ולאפוקי ממבוי לרה"ר דאמלתרא היתה למעלה למפתן פתח לרחבו של היכל והיינו דפרכי' אלא מעתה לא תהני ליה אמלתרא דהא היכל אמלתרא הויא ליה אפ"ה עשרים אמה הוא דהוה גבוה אלמא על אמלתרא שהיא גבוהה למעלה מעשרים קא שקיל וטרי וכ"כ הר"מ בר מיימון אם היה בקורה של מבוי כיור וציור עד שיהיו הכל מסתכלין בה אע"פ שהיא למעלה מעשרים אמה כשירה שהקורה משום היכר עשויה [ואם היתה למעלה מכ' אינה ניכרת] ואם יש בה כיור וציור הכל מסתכלים בה ונמצא שם היכר. ואמרי' מאי אמלתרא חמא בריה (דרבא) [דרבה] בר אבוה אמר קיני פירש"י כמו קיני עופות בולטים מחומת האולם למעלה מן הפתח כי אתא רב דימי [אמר] אמרי במערבא פיסקי דארזא. כלונסות של ארז ארוכים תחובים בכותל ואיידי דנפיש משכא דידהו חזי להו אינשי ואיכא הכירא. מאן דאמר פסקי דארזא הוה היכר למבוי כ"ש קיני דאיידי דחשובי ומילתא דתמיהא מסתכלי בה אינשו וחזו לה לקורה מ"ד קיני אבל פיסקי דארזא לא ומ"ד פסקא דארזא מ"ט משום דנפיש משכיה והא סיכוך דנפיש משכיה וקאמרי רבנן דאי הוה גבוה מעשרים פסולה ולא מהני ליה משכיה אלא כיון דאמלתרא חשיב ליה אית ליה קלא ושלטי עינא והוה הכירא. והואיל ושקלינן וטרינן לתרוצי מילתא דרב דימי ש"מ דכותיה קיי"ל דפסקא דארזא נמי הוי הכירא למבוי שהיא גבוה מעשרים אמה ואינו צריך למעט אבל אי ליכא אמלתרא וגבוה יותר מעשרים אמה צריך למעט דקיי"ל כרבנן כדאמר לקמן. מקצת עובי קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים מקצת סכך של סוכה בתוך עשרים ומקצתו למעלה מעשרים אמר רבה במבוי כשר בסוכה פסולה רב אדא בר מתנא מתני לה להא שמעתא איפכא אמר (רבא) [רבה] במבוי פסול בסוכה בשר מאי הוה עלה רבה בר עולא אמר אחד זה ואח' זה פסול רבא אמר אחד זה ואחד זה כשר חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן. עשרים אמה שהוזכרו בין בסוכה בין במבוי אחללה קיימי ואפי' כל הסיכוך משפת עשרים ולמעלה כשירה וכן במבוי אפילו ליכא כלום מן הקורה בתוך עשרים כשר ואין צריך למעט ובלבד שלא יהא החלל למעלה מעשרים והכי קיימא לן כרבא דא"ל רב פפא לרבא תניא דמסייע לך מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה יותר מפתחו של היכל ימעט והיכל גופיה חלליה עשרים ואמרי' נמי לקמן היה גבוה מעשרים ובא למעטו כמה ימעט כמה ממעט כמה דצריך ליה עד שלא יהא החלל יותר על עשרים: והא דתניא כיצד הוא עושה מניח את הקורה משפת עשרים ולמטה אוקמה רב פפא דאימא משפת עשרים ולמעלה והא דקתני למטה הא קמ"ל דלמטה כלמעלה מה למעלה חללה כ' אף למטה חללה עשרה וקמ"ל דשיעור קורה שנתנו חכמים למטה מי' טפחי' אחלל קאי כמו אותו שיעור שאמר בעשרים למעלה וה"ק מתני' מניח את הקורה משפת עשרים ולמעלה וכן למטה אם בא לעשותו נמוך מניחה משפת עשרה טפחים ולמעלה דבנמוך מעשרה טפחים לא מיקרי פתח ולא מהני ביה עירוב והכי אמרינן לקמן היה פחות מעשרה חוקק בו להשלימו לעשרה דקיי"ל דמחיצה לא חשיבה בפחות מעשרה טפחים ותנן לחיים שאמרו גובהן עשרה טפחים פי' לחיים שאמרו חכמים להכשיר המבוי צריך שיהא בגובהו עשרה טפחים משום דבמקום מחיצה קיימי ואין מחיצה פחותה [מי'] טפחים. ובערוך פי' אמלתרא קיני דארזא פי' לוח ארז רחבה ד' טפחים פ"א קיני הן לוחין שעשויין תחת הקורה ועשויין כצורת הקן עושים להן פתחים קטנים מן הגואזא כדי לנאות בהם הפתחין ופעמים צפורים שם יקננו. פסקא דארזא קורות של ארז משוקעין בכותל ונראין בולטין ארוכין ומשוכין עד שמגיעין לצדו של פתח וכן מצדו האחר ומועילין למעט הגובה ורואין אותן במקום קורה העומדת בתוך עשרים עכ"ל סובר שאמלתרא באה למעט החלל וליתא דאינה באה אלא להכירא דאגב דמסתכלי בה חזו לה לקורה ולא אתו לאתויי ולאפוקי ממבוי לרה"ר כדפרישית לעיל:
264
רס״ההיה גבוה מעשרים אמה ובא למעטו פירש רבינו שלמה ובא למעטו לעשות בנין אצטבא או עפר תחת הקורה בארץ למעט גובה החלל. רוחבו בכמה פי' של מיעוט להרחיבו לתוך אורך המבוי כמה. רב יוסף אמר טפח כנגד רחבה של קורה ותחתיה. אביי אמר ארבעה טפחים:
265
רס״והיה פחות מי' טפחים וחקק בו להשלימו לעשרה כמה משכו של חקק לתוך אורך המבוי. בדבר הבולט כגון מיעוט שייך לומר רחב ובדבר השוקע ומחיצות מקיפות אותו כגון חקק שייך לומר לשון משך. רב יוסף אמר בארבעה טפחים אביי אמר בד' אמות. רב יוסף דבעי לעיל טפח הכא בעי ארבעה התם דאיתיה לדופן ולמעוטי קאתי בהיכר בעלמא סגי הכא דהשתא הוא דמשוי ליה לדופן בין לרב יוסף בין לאביי בעינן דליחזי האי דופן לשיעור הכשר מבוי שלם הלכך לרב יוסף שיעור (הבשר) [משך] מבוי בד"ט ואביי ס"ל [דשיעור] משך מבוי בארבע אמות. וקיי"ל כאביי בהני תרוייהו חדא דאביי בתראה ותו דההיא דאמר [רב] אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחין לתוכו מסייע ליה לאביי ורב יוסף שני לה בשינוי דחיקי דפתח לה בקרן זוית ותו דאמרינן לקמן א"ר יוסי בר אבא אר"ה לחי המושך עם דופנו של מבוי פחות מד"א נידון משום לחי ומשתמש עם חודו הפנימי ד"א נידון משום מבוי ואסור להשתמש בכולו ואמר רב חסדא עלה שמע מינה משך [מבוי] בד' אמות ואפילו תימצי לומר דאליבא דרב הונא קאמר אפילו הכי הוי רב הונא כאביי הלכך הלכה כאביי דמשך מבוי בארבע אמות והלכה נמי כמותו בקמייתא.
266
רס״זוהרחב מעשר אמות ימעט. זהו שיעור רוחב סתם פתחים וטפי מהכי לא מקרי פתח אלא פירצה ואנן פתח בעינן וצריך לנעוץ קנים למעט רחב כניסתו ולהעמידה על עשר או על הפחות:
267
רס״חואם יש לו צוה"פ. לחי מיכן ולחי מכאן וקורה על גביהן כזה אע"פ שהוא רחב מעשר אמות א"צ למעט. מתני לי' רב יהודה לר' חייא בר רב קמיה דרב אינו צריך למעט א"ל אתנייה צריך למעט וליתא לדרב אלא אינו צריך למעט כדתנינן במתני'. דרב משום דסבר דרבנן מפתחו של היכל ילפי להכי קאמר דביותר מעשר לא מהני צוה"פ כדאמ' לעיל והא היכל צוה"פ הויא לה אפ"ה עשר אמות הוא דהוה רווח ולהכי תנא רב במתני' צריך למעט אבל אנן קיי"ל דקורה לרבנן משום הכירא ותני במתני' א"צ למעט. והא נמי דאסקינן לימא מסייע ליה דפנות הללו שריבה בהן פתחים וחלונות [מותר] ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ אלמא עומד מרובה בעינן ואע"ג דאיכא פתח בכולה. וש"מ דצוה"פ לא מהניא. אוקמה רב כהנא בפיתחי שימאי. והא נמי דאמרי' ואף ר' יוחנן ס"ל [להא דרב] דלא מהניא צורת הפתח ליותר מעשר במבוי במסקנא ר' יוחנן לית ליה לדרב וכן כל שמעתין אזלא דצורת הפתח מהניא. תנא צוה"פ שאמרו קנה מיכן וקנה מיכן (וקורה) [וקנה] על גביהן:
268
רס״טצריכין ליגע. קנה שעל גביהן לקנין שבצדדין או אפי' תלויה למעלה מהן באויר ר"נ אמר אין צריכין ליגע ורב ששת אמר צריכין ליגע אזל רב נחמן עבד עובדא בי ריש גלות' כשמעתיה. פירש"י הקיף להתיר רחבה לטלטל בה ועשה בה פתחים הרבה יותר מעשרה ועשה להם פיאה דהיינו קנה העליון ולא נגע בקנים של מטה א"ל רב ששת לרב גדא שמעיה זיל שלוף הלחיים והקנה שעל גבם ושדינהו חוצה ולא ישתמשו שם הואיל ולא נגע בקנים של מטה. אזל שלף שדינהו אשכחוה דבי ריש גלותא חבשוה אזל דב ששת קם אבבא א"ל גדא פוק תא נפק [ואתא] מפני שרב ששת חשוב היה בבי ריש גלותא והניחוהו לצאת מפני כבודו אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל א"ל תני מר מידי בצורת הפתח א"ל אין. תנינא כיפה ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרים ושוין שאם יש ברגלה עשרה חייבת פי' כיפה שער [העשוי] ככיפה. וחכמים פוטרים. מפני שלמעלה בעוגל מיצר ואינו רוחב ארבעה ואין פתח פחות מארבע רוחב. ושוין שאם יש ברגלה עשרה. גובה רגלה קודם שיתחיל לעגל. חייבת. דהא יש בה עשרה גובה ברוחב ארבעה ואפי' כל העגול סתום נשתייר שם שיעור פתח בשר אלמא אין צריכין ליגע דהא הכא הכשירא דפתח ברגלה היא והעגול מפסיק בין תקרה עליונה למזוזות וקתני חייבת. אמר אביי הכל מודים גבוהה עשרה וכו' אביי לפרושי פלוגתייהו אתא ל"א ואמר אביי גרסי' דמפירושא דאביי ילפינן דאין צריך ליגע. הלכך אע"ג דפסקו הגאונים דכל ר"נ ורב ששת [הלכתא כרב ששת באיסורי הבא הלכתא כרב נחמן דאין צריך ליגע דתני כותיה ורב ששת] נמי לא מהדר ליה לרבה בר שמואל ולא מידי משמע דקיבל את דבריו ומדברי אביי נמי איכא למילף דאין צריכין ליגע. אמר רב חסדא צורת הפתח שעשה מן הצד. שנתן הקנה בין שני הקנים מזה לזה באמצעותו ולא על ראשיהן לא עשה ולא כלום אלא צריך שיהא מונח על ראשי אותן שני הקנין:
269
ר״עואמר רב חסדא צורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת של קשין דהיינו יתד הנעוץ צריך להיות בריא כדי לעמוד בו דלת כל שהוא ואפי' יכול לעמוד דלת של שיבולים דיו. ארשב"ל משום ר' ינאי צורת הפתח צריכה היכר ציר מאי היכר ציר א"ר אויא אבקתא פי' חור שהדלת סובב בו ואע"פ שאין צריכה דלת מיהו חזיא לדלת בעינן. אשכחן צורת הפתח דמהניא ברוחבה ואמלתרא דמהניא בגובהה איפכא מאי ת"ש דתניא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט ואם יש לו צוה"פ אינו צריך למעט אמלתרא ברחבה מאי ת"ש דתניא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט והרחב מעשר אמות ימעט ואם יש לו צוה"פ אינו צריך למעט ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט מאי לאו אסיפא וש"מ אמלתרא ברחבה מהניא לא ארישא אגבוה מעשרים אמה אבל ארחבה לא מהניא:
270
רע״אהכשר מבוי בש"א לחי וקורה ובה"א או לחי או קורה ר' אליעזר אומר לחיים משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד [לפני ר"ע] לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שהוא פחות מד"א שהוא [ניתר] בלחי או בקורה על מה נחלקו על [רחב] מד"א ועד עשר שבש"א לחי וקורה ובה"א או לחי או קורה אר"ע על זה ועל זה נחלקו ואוקמה רב יהודה בגמ' למתני' במבוי שהוא סתום משלש צדדין ומפולש מצד אחד לר"ה (בזה) דב"ש סברי שלש מחיצות דאוריית' לזרוק לטלטל עד דאיכא ארבעה הילכך בעי לחי וקורה דהוי מחיצה דביעית עלייתא וב"ה סברי לזרוק בשתי מחיצות הוא דמחייב אבל לטלטל ביותר מד"א לא שרו רבנן עד דאיכא שלש ולחי או קורה שבדופן רביעי להכירא דלא ליפקו ממבוי לר"ה ומר"ה למבוי. ומבוי שהוא פחות מד"א לר' ישמעאל לכ"ע הוא ניתר בלחי או קורה ולר"ע לב"ש בעי לחי וקורה ולב"ה או לחי או קורה וכמה יהיה פחות [רחבו] מד"א ויהיה צריך תיקון א"ר אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ד"ט אפי' אינו רחב אלא אמה או חמשה טפחים או ארבעה צריך לחי אבל בפחות מארבע אין צריך כלום:
271
רע״בהלכך מבוי שהללו גבוה למעלה מעשרים לא משתרי לטלטל ממבוי לחצירות ומחצירות למבוי ואפי' במבוי עצמו יותר מד' אמות ואפי' ע"י שיתוף מבוי עד שישפיל הקורה עד שלא יהא החלל למעלה מעשרים והואיל ואין מן החלל כלום למעלה מעשרים ה"ז בשר ע"י שיתוף מבוי. ואם יש אמלתרא דהיינו קיני עופות שבולטים למעלה ע"ג הקורה או כלונסות של עצים ארוכים תחובים בקורה או שיש לו צוה"פ אין צריך להשפילו דהא איכא הכירא:
272
רע״גוהיכא שהיה גבוה החלל למעלה מעשרים ובא למעטו לעשות בנין איצטבא או עפר תחת הקורה בארץ למעט גובה החלל צריך שיהיה רחבו של מיעוט להרחיבו לתוך המבוי ארבעה טפחים:
273
רע״דוכן אם המבוי נמוך עד שאין בחללו עשרה טפחים לא הויא מחיצה ולא משתרי בלחי וקורה ואם חקק בו להשלימו לעשרה צריך שיהא משכו של חקק לתוך אורך המבוי ארבע אמות:
274
רע״הוכן מבוי שהוא רחב יותר מעשר אמות לא משתרי בלחי וקורה וצריך לנעוץ קנים למעט רחבו ולהעמידו על עשר או על פחות:
275
רע״ואם יש לו צוה"פ לחי מיכן ולחי מיכן וקורה על גביהם אע"פ שהוא רחב יותר מעשר אמות אינו צריך למעט:
276
רע״זואין צריך קנה העליון ליגע בשני קנים התחתונים אבל צריך שיהיה על ראשי הקנים ואפי' הוא תלוי למעלה באויר ואם נתן הקנה השלישי מן הצד כין שני קנים מזה לזה שלא על ראשיהם לא עשה ולא כלום:
277
רע״חוהקנה שמן הצד צריך להיות בריא כדי להעמיד בו דלת ואפי' של קש וצורת הפתח צריכה שיהא בה חור שהדלת סובב בו אבל דלת אינה צריכה:
278
רע״טוהמבוי שהיא סתום משלשה צדדין והוא רוחב מארבעה טפחים עד עשר אמות הכשירו בלחי או בקורה ומהני ביה שיתוף ואם רחב פחות מד"ט א"צ שום תיקון:
279
ר״פתנו רבנן כיצד מערבין רה"ר עושה צוה"פ מיכן ולחי וקורה מיכן וחנניה אומר בש"א עושה דלת מיכן ודלת מיכן וכשהוא יוצא ונכנס נועל ובה"א עושה דלת מיכן ולחי וקורה מיכן ואוקמה רב יהודה דה"ק כיצד מערבין מבואות המפולשות לרה"ר ואינם רחבים ט"ז כך פירש"י. איתמר רב אמר הלכה כת"ק דחנניה דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו ס"ל דמבוי המפולש סגי ליה בצורת פתח מיכן ולחי וקורה מיכן ושמואל אמר הלכה כחנניה אליבא דב"ה דעושה דלת מיכן ולחי וקורה מיכן אבעיא להו לחנניה אליבא דב"ה צריך לנעול או אין צריך לנעול [ת"ש דאמר ר"י אמר שמואל אין צריך לנעול] וכן אמר רב מתנה אמר שמואל אין צריך לנעול איכא דאמרי א"ר מתנה בדידי הוה עובדא דבעאי לאשתמושי במבוי המפולש לרה"ר דהוה ליה דלת מיכן ולחי מיכן ובעאי משמואל אי צריכא לטרוח ולנעול וא"ל אינך צריך לטרוח ולנעול בעו מניה מרב ענן צריך לנעול או אין צריך לנעול אמר להו איתו חזו הני אבולי דנהרדעא דטמיין עד פלגייהו בעפרא ועייל ונפק מר שמואל ולא א"ל ולא מידי א"ר כהנא הנהו מגופות הואי ולא היו כולן פתוחות אלא סגורות ופתוחות במקצת ומשו"ה לא קאמר להו שמואל ולא מידי ולא תפשוט מינה. כי אתא ר"נ אמר להו פניוה לעפרייהו. פנו את עפר המעכב אתכם לסגור השער בשבת. לימא כיון דאמר ר"נ פניוה מכלל דס"ל דבהכי אסור להשתמש בו אלא א"כ נועלין אותו. לא ראויות לנעול אע"פ שאין נעולות והא דקאמרי ב"ה עושה דלת מיכן בדלת ראוי לנעול קאמר דחשיב דלת וקיי"ל דכל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי. הלכך מבוי המפולש לר"ה (כזה) עושה צוה"פ מיכן ולחי או קורה מיכן כך כתוב בפירושי רבי' שמואל זצ"ל וכן (לקמן) גבי מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש פירש"י דמבוי המפולש לרה"ר צריך צוה"פ מיכן ולחי וקורה מיכן וכן פי' רבינו שמואל (לקמן) גבי מבוי עקום משמע ושסוברים דהלכ' כרב דאמ' הלכה כת"ק:
280
רפ״אמבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו דהיינו שנפרץ א' מן הכתלי' שבצד ארכו סמוך לקורה הימנה בלפנים [כזה]. איתמר משמיה דר' אמי ורב אסי אם יש פס ארבע טפחים. שנשתייר מן הכותל או עשה פס ד"ט במקום הפירצה סמוך לקורה. מתיר פירצה. ואע"ג שנשתייר שם עדיין פירצה עד עשר אמות דכיון דיש הכשר אורך מבוי מן הקורה לא בטיל ליה תורת פתח מקמא ובמילתיה קאי וקורתו מתירתו ופירצה הנותרה כיון דלאו יותר מעשר אמות היא תורת פתח עליה ומבוי אינו נפסל בפתחים הרבה א"נ שבקי בני מבוי פתחא קמא ונפקי ועיילי בההיא פירצה משו' דדרך קצרה הוא להם אפ"ה לא בטל' תורת פתח וקורה מן הראשון משום דהוו פתח לארבעה הסמוכין לו הואיל וארבעה אורך ראויין לקורה ויש דכשר מבוי. ואם לאו. דאין שם פס ארבעה. אם הפירצה (פתוחה) [פחותה] משלשה. מתיר תקון המבוי את המבוי שהרי כלבוד דמי ואין כאן פירצה ואם הפירצה שלשה אינו מתיר דכיון דממעטי בני מבוי כהילוכא ומקצרין את דרכן דרך אותה פירצה חיישי' דילמא שבקי פתחא קמא ונפקי ועיילי בההיא פירצה ובטיל ליה פתחא קמא ובטלה קורה דידיה ואין קורה למבוי זה ולא משתרי האי מבוי עד שיגדור הפירצה. והא נמי דאמר ואם יש פס ארבעה שמתיר פירצה עד עשר כדפרי'. לקמן מוקמי' לה כגון דאיכ' גידודי שנשתייר מן הכותל ביסוד ג' או ד' טפחים גובה על פני כל הפירצה שאינה נוחה לעבור בה דאמר רב חנן בר רבא (א"ר) אמר רב מבוי שנפרץ מצדו. בכותל. ארכו בעשר. ולא אצל ראשו (ולא) [אלא] שיש ד"ט עובר מן הפתח עד הפירצה. הרי המבוי בשר מעשר אמות ולמטה אבל נפרץ ביותר מעשר אמות פסול. ואם מראשו. שהיה המבוי רחב עשרים אמה וסתמו עשר אמות כדתנן והרחב מעשר ימעט ונפרצה פירצה באותה סתימה בד"ט פסול ואוקמה רב הונא בריה דרב יהושע וכגון שנפרצה בקרן זוית [דפתחא בקרן זוית] לא עבדי אינשי ורב הונא אמר אחד זה ואחד זה בארבעה. א' נפרץ מצידו אחד נפרץ מראשו בד"ט הוי פירצה אבל בבציר מהכי לא ולרב חנן בר רבא בין מצדו ובין מראשו לא הוי פירצה עד יותר מעשר אבל מראשו בקרן זוית הוי פירצה ביותר מד"ט א"ל רב הונא לרב חנן בר רבא לא תיפלוג עלי דרב איקלע לדמהריא ועבד עובדא כוותי במבוי שנפרץ מצדו בד"ט ואסר להו א"ל רב מצא בקעה וגדר בה גדר אר"נ בר יצחק כותיה דרב הונא מסתברא דאיתמר מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש ושמואל אמר כסתום במאי עסקינן אילימא ביותר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום אלא לאו בעשר אפילו הכי קאמר רב תורתו כמפולש אלמא פירצת מבוי בארבע ורב חנן בר רבא שאני הכא דקא בקעי בה רבים מכלל דרב הונא אע"ג דלא בקעי בה רבים מאי שנא מדר' אמי ורב אסי דאמרי לעיל אם יש פס ארבע מתיר פירצה אפילו עד עשר אמות אלמא פירצת מבוי מצידו בעשר התם איכא גידודי כדפי' לעיל הכא דאסרנא אנא בארבע' טפחים אע"ג דאיכ' פס ארבעה בדליכא גידודי. הלכך הואיל ועבד רב עובדא כרב הונא משמע דהלכתא כרב הונא והא דאמר רב חנן בר רבא בקעה מצא וגדר בה גדר שנויא הוא ולא סמכי' עליה ותו דרנב"י כרב הונא סבר הלכך הלכה כרב הונא והלכה כר' אמי ורב אסי ואביי ורב חסדא תרויהו אית להו נמי דר' אמי ורב אסי הלכך הכי הלכתא וליתא להאי פיסקא אלא כדפרי' לקמן דהלכת' כרב חנן בר רבא ודר' אמי ור' אסי אפי' דליכ' גידודי:
281
רפ״באיתמ' מבוי עקום רב אמר תורתו במפולש ושמואל אמר בסתום פירש"י מבוי עקום. ושני פתחיו לרה"ר (בזה) תורתו כמפולש ומבוי [המפולש] לרה"ר צריך צורת הפתח [מיכן] ולחי וקורה מיכן ואף זה צריך לשני פתחים לצד רה"ר לחי לכל אחד ובעקמימותו צריך צוה"פ דפילוש שהוא מפולש לחבירו הוי כמפולש לר"ה. ושמואל אמר תורתו בסתום ואין צריך בעקמימותו כלום (אי לא) [אלא] אלו עושין לחי לפתחן ואלו עושין לחי לפתחן דלא מצרכינן צוה"פ אלא לפתחין המפולשין זה כנגד זה לרה"ר. ל"א. תורתו בסתום תורת מבוי סתום צריך לעשות לעקמימותו והיינו לחי שעושין בראש מבוי סתו' וזה קבלתי ממורי הזקן זצ"ל. במאי עסקי' אילימא ביותר מעשר. שרוחב פתיחת עקמימותו יותר מעשר. בהא נימא שמואל כסתום ונסגי בלחי אטו לחי ביותר מעשר במבוי סתום מי מהני ולל"ק כיון דיותר מעשר הוי בחד מבוי בכה"ג לא נימא שמואל דלאו מפולש הוא. אלא לאו בעשר. וקש' לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל תורתו כמפולש דאמר רב משמע דלא חמיר ממפולש ולמה לא יועיל אם עושה לאח' מן הפתחי' צוה"פ ולשני לחי כמו במפולש ואמאי צריך צוה"פ בעקמימותו ולשני פתחים לחי לכ"א ולשמואל נמי לפי' רבי' הזקן כיון דחשבי' ליה בסתום מה מועיל לחי באות' עקמימות ואע"פ [כן] נראה לו פירש"י עיקר מדדייקינן אילימא ביותר מעשר בהא לימא שמואל תורתו בסתום משמע דלרב דאמר תורתו כמפולש ניחא והשתא אי קיימי רב ושמואל אתיקון של עקמימות ניחא אבל אי קיימי אפתח של צד רה"ר ורב דאמר תואתו במפולש היינו שיעשה לאחד מן הפתחי' [צה"פ ובשני לחי ולא בעקמימותו א"כ לרב נמי קש' איך מועיל לחי או צה"פ] יתר מעשרה (והאחד עשר) אכתי אפי' צוה"פ לא מהני דהא א"ל רב לרב יהודה אתנייה צריך למעט מיהו בהא י"ל דניחא ליה לאקשויי מדשמואל בפשיטותא ויש להביא ראיה לפירש"י דאמרי' לקמן ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא רמו עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל ואצרכוה דלתות משמע שהצריכו שתי דלתות לשני עקמימות שהיו לו כדפירש"י שהיה עקום כמין ח' מיהו פר"ח לא גריס דלתו' וברוב ספרים נמי כתיב ואצרכוה דלת ואפי' גרסי' דלתות שמא היה מפולש משער לשער ובאמצעיתו היה מתעקם (כזה). ותו דמשמע לקמן בפי' רש"י גבי ההוא מבוי עקום דהוה בסורא [כרוך בודיא] ואותיבו ביה בעקמומיתיה ואין נראה לדחות שעשו כן מפני שלא חשו בני ראשו אחד לעשות להן תיקון. ומההוא דמבוי שעשוי כנדל נמי משמע בדברי רש"י דאמר רבא עושה צוה"פ להאי גיסא לכולהו ואידך גיסא משתרי בלחי וקורה משמע דצריך לעשות צורת הפתח לכולהו הקטנים מהך גיסא בעקמומימותו לצד מבוי גדול ואידך גיסא מישתרי בלחי וקורה אלא ודאי עושה צורת הפתח בעקמימותו וטעמא דמלתא כדי שיראו צור' הפתח בני ראשו של זה [ובני ראשו של זה] והרמב"ם ב' היאך מתירין מבוי מפולש עושה צורת הפתח מיכן ולחי או קורה מיכן ומבוי עקום תורתו במפולש עכ"ל משמע שר"ל שעושה צוה"פ לאחד מן הפתחים ולשני לחי כמו במפולש מיהו אנן על פירש"י נסמוך שמימיו אנו שותין. וגם רבי' יצחק הכריע בפירושו וקיי"ל כרב דאמר תורתו כמפולש וצריך לשני פתחים לצד ר"ה לחי לכל אחד ובעקמומיתו צריך צוה"פ וראיה לדבר דאמרי' לקמן ההוא מבוי עקום. שני פתחים היו מפולשים לר"ה (בזה). דהוה בנהרדעא ורמו עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל ואצרכוה דלתות משני עקמימיות חומרי דרב דאמר תורתו כמפולש וכאן שני פילושין יש. והאמ' רב הלכה כת"ק דלא בעי דלת אלא צוה"פ כשמואל דאמר הלכה כחנניה ואמרי' לקמן מבוי העשוי כנדל אמר אביי עושה צוה"פ לגדול והנך כולהו אישתרו בלחי וקורה. א"ל רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו בסתום למה לי צוה"פ בלחי וקורה סגי ועוד הא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדע' וחשו לה לדרב והשת' הואיל ורב' דייק מהא דחשו לה לדרב א"כ ליבעי ליה דלת דהא חשו נמי לדשמואל דאמר הלכה כחנניה ופי' רבי' שמואל דמהא דחשו לשמואל אין ראיה שהלכה כשמואל משום דעובדא בנהרדעא הוי ונהרדעא אתרא דשמואל הוה והיו עושין מיראתו אבל מהא דבנהרדעא דהוה אתריה דשמואל והיה להם לעשות כשמואל ואפ"ה חשו לדרב יש ראיה גדולה שהלכה כרב וכ"כ הר"מ מיימון זצ"ל האיך מתירים מבוי מפולש עושה לו צורת פתח מיכן ולחי או קורה מיכן ומבוי עקום תורתו כמפולש עכ"ל ואע"ג שרוצה לפרש תורתו במפולש דלא כרבי' וברש"י מ"מ סובר דהלכה כשמואל דאמר תורתו במפולש. וגבי מבוי המפולש לר"ה נמי קיי"ל כרב דאמר הלכה כת"ק דחנניה דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו סבירא להו דמבוי המפולש לרה"ר ואינו רחב ט"ז אמה סגי ליה בצוה"פ מיכן ולחי או קורה מיכן דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ותו דרבא גבי מבוי העשוי כנדל מייתי ראיה מהא דחשו לדרב והא דחשו נמי לדשמואל לא מייתי לראיה להצריך דלת ש"מ דכרב ס"ל. ותו דגבי מבוי עקום דאמר רב תורתו כמפולש פירשו רש"י וכן רבי' שמואל זצ"ל דמבוי המפולש לר"ה צריך צוה"פ מיכן ולחי או קורה מיכן משמע דסברי דהלכה כרב במבואות המפולשין. וכן פסק ה"ר משה מיימון כדפרי'. ועובדא דרב מתנה דלעיל ודרב נחמן לאו ראיה נינהו דבאתריה דמר שמואל הוה הילכך מבוי עקום ושני פתחים לר"ה (בזה). צריך לשני פתחים לצד ר"ה לחי לכל אחד ואח' ובעקמימותו צריך צוה"פ והיכא שהוא עקום ושני פתחיו מפולשין לר"ה (בזה) צריך לחי לשני פתחיו הפתוחי' לרה"ר וצריך לשני עקמומיותיו לכל אחד צוה"פ והיכא שהוא מפולש לר"ה ששני ראשין שלו מפולשין לר"ה (כזה). עושה צוה"פ מיכן ולחי או קורה מיכן:
282
רפ״גוהיכא שראשו אחד מפולש לר"ה וראשו האחד כלה לרחבה או לחצר והרחבה והחצר נפרצו כנגדו לר"ה או נפרצו שלא כנגדו או לא נפרצו כלל יש כאן דינים אחרים דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אם היה מבוי כלה לרחבה אין צריך כלום קס"ד כגון שראשו אחד של מבוי מפולש לר"ה וראשו השני של מבוי דהיינו כותל האמצעי נפרץ לרחבה שאחורי הבתים דהיינו חצר שאחורי הבתים ומוקף ארבע מחיצות שהוא קרקע רחבה ונפרצה הרחבה כנגד אותה פירצה (נפרצה) מצד אחד לר"ה שהרחבה היתה בין המבוי ובין ר"ה דהשתא המבוי מפולש דרך הרחבה לר"ה אין צדיך כלום לתקן אותה פתיחה של גדר הרחבה ואפי' לא עירבו בני הרחבה עם בני המבוי לא אסרי אהדדי כדמפרש טעמא לקמן. א"ל אביי לרב יוסף הא דרב יהוד' דשמואל היא דאי דרב קשי' [דרב] אדרב דא"ר ירמי' בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור פי' שראשו אחד של מבוי מפולש לר"ה וראשו האחד דהיינו כותל האמצעי נפרץ במילואו ע"פ כולו ונפרצה חצר כנגדו לצד רה"ר בפחות מעשר שהיה החצר בין המבוי ובין רה"ר. חצר מותרת. דלדידיה לא הוי במילואה ונשתיירו בה גיפופי מיכן ומיכן [לפיכך] לגבי דידה פתחים נינהו ולא אסרי עלה בני מבוי שאין המבוי אוסר על החצירות הפתוחות לו אבל חצירות אוסרות במבוי שהרי דריסת רגליהם עליו ור"ה נמי שבצד אחד של חצר במקום שנפרצה חצר לר"ה לא אסר על החצר דפתח הוא. ומבוי אסור. וקס"ד מדנקט ונפרצה לר"ה כנגד פרצת מבוי לחצר משום דמיחזי כי מבוי מפולש קאסר ליה ולאו משום שנפרץ לחצר שאין החצר אוסר על המבוי ורב יהודה מדנקט רחבה אשמעינן דמשום מפולש לא מיתסר וברחבה ליכא דיורין דליתסרו עלה אבל אי הוה כלה לחצר אסרו עלה שהחצר אוסרת על המבוי משום דאית בה דיורין דאי איסורא לרב יהודה משום פילוש מאי אריא דנקט רחבה הא הואיל שמפולש הוא כך היא לי שמפולש דרך רחבה כמו דרך חצר אלא ש"מ מדנקט התירה ברחבה משום דלית בה דיורין ואפי' מפולש אבל חצר אוסרת ואפי' אינו מפולש הילכך אי רב יהודא משמיה דרב קשיא דרב אדרב בתרתי דאליבא דרב יהודה לרב פילוש דרך חצר ודרך הרחבה לא אסר וחצר אוסרת על המבוי ואליבא דרב ירמיה בר אבא הפילוש אוסר והחצר אינה אוסרת ולא ניחא ליה למימר אמוראי אליבא דרב. א"ל רב יוסף לא ידענא ממאן גמרה רב יהודה אלא עובדא הוה בכפר של רועים במבוי שכלה לרחבה כדפרי' ואתא לקמיה דרב יהודה ולא אצרכה ולא מידי ואי קשיא משמיה דרב תהוי משמיה דשמואל ולא קשיא ולא מידי השתא דאמר ליה רב ששת לרב יוסף בר אבא ואמרי לה לרב יוסף בר חמא אסברה לך מילתיה דרב דגמירנא לה מיניה דהאי דקאמר רב מבוי אסור היינו שלא עירבו בני חצר עם בני מבוי אבל עירבו בני מבוי עם בני חצר המבוי מותר דהאי דאסר ליה רב לאו משום מפולש קאסר ליה כדהוה ס"ד מעיקרא אלא מיירי שנפרצה חצר לרה"ר שלא כנגד פירצת חצר למבוי והאי נפרצה חצר כנגדו משום רבותא דחצר נקט דאע"פ כן דרבים נכנסין לה בזו ויוצאים בזו אפ"ה שריא אבל איסור מבוי לאו משום ההיא פירצה אלא משום דבני חצר אסרי עליה כי לא עירבו דכיון דלדידיה הוי מילואו פירצה היא ודיורי חצר אוסרין עליו והוא אינו אוסר עליהם מהשתא מצינו למימר דעובדא דרב יהודה בכפר רועים כרב עבדה משום דסתם רחבה מעורבת הוא והואיל ולית בה דיורין לא צריכא עירוב ולא אסרה אמבוי והא דאמר ר"י אמר רב מבוי אסור היינו שלא עירבו אבל עירבו המבוי נמי מותר אבל רחבה והחצר בין עירבו בין לא עירבו מותרין. הלכך האי הילכתא כדרב ששת כדגמיר לה מניה דרב. הלכך מבוי שראשו אחד מפולש לר"ה וראשו השני נפרץ לרחבה שאחורי הבתים או לחצר בין שנפרצו חצר ורחבה לרה"ר כנגד פירצת המבוי לחצר או לרחבה בין שלא נפרצו כלל לא עירבו החצר מותר והמבוי אסור אבל עירבו בני המכר עם בני החצר אף המכר מותר ורחבה לא אסרה אמבוי כלל מפני שאינה צריכה עירוב שאין לה דיורין ולא אסרה אמבוי ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין בעירבו ובין שלא עירבו אסר רב וטעמא משום מפולש ודוקא נפרצה קאמר הא לאו הכי לא מיתסר מבוי משום בני חצר והא דרב יהודה דשמואל הוא ושרי בעירבו כגון רחבה דלא בעיא עירוב ואע"ג דנפרצה רחבה כנגדו ואסר בלא עירבו גבי חצר ואפי' לא נפרצה מדנקט רחבה ולא נקט חצר. בעירבו. דאיסורא משום פידצה שכנגדה היא. במאי פליגי. מ"ט דרב דחשיב ליה מפולש ומ"ט דשמואל דלית ליה מפולש. פליגי בדרב יוסף דאמר רב יוסף לא שנו. דאין צריך כלום. אלא שכלה המבוי לאמצע רחבה. דכיון דרחבה של רחבה עודף על המבוי לכל צד נראה שהמבוי לרחבה הוא כלה ואינו מושך עד ר"ה שכנגדו (בזה) ולא אתי למשרי מפולש ורב סבר אפ"ה כיון דהרואה במבוי רואה לשני ראשי רה"ר ובקעי רבים מרה"ר זו לרה"ר זו דרך מבוי ורחבה אסור. אבל כלה לצידי רחבה. שכותל אורך המבוי שוה לאחד מכותלי אורך הרחבה נראה כמבוי ארוך ומושך עד רה"ר שכנגדו ומחזי כמפולש ואסור. הלכך כשהוא כלה לאמצע רחבה לשמואל שרי ולרב אסור ובעינן צוה"פ מיכן ולחי או קורה מיכן אבל היכא שהוא כלה לצידי הרחבה אף לשמואל אסור. אמר רבא הא דאמרת לאמצע רחבה מותר לא אמרן אלא זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה שפירצ' חצר כנגד המבוי אסור ובצידי רחבה אפי' זה שלא כנגד זה אסור משום דכותל רחבה האריך המבוי והוי המבוי ארוך עד כותל שכנגדו ואסיר מידי דהוה אמבוי עקום שיש יותר מי' בעקמימותו דלכ"ע אסו' ואע"פ שאין פתחיו מכוונין ה"נ משנכנס לרחב' [הרי כל רוחב הרחבה] הוי עקמימו' גדולה ורחב' הרבה ודמי כמבוי מפול' דרך עקמימו' אמר רב משרשיא הא דאמרי' לאמצע רחבה וזה שלא כנגד זה מותר לא אמרן אלא רחבה דרבים אבל רחבה דיחיד זמנין דמימלך עלה ובני (לא) [לה] בתים ברחבה ברוחב העודף על המבוי ומשוה כותל ארכה לכותלי אורך [המבוי] והו"ל כמבוי שכלה לצידי רחבה ואסיר הילכך אע"ג דהשתא הוא כלה לאמצע רחבה וזה שלא כנגד זה אפ"ה הואיל ואיכא למיחש שישוה הכתלים אע"פ שלא השוה עדיין אסור. הלכך קיי"ל כרב יוסף דרב ושמואל פליגי בדרב יוסף ודרב יהודה לאו דשמואל היא אלא דרב היא כדתרצה רב ששת ודרב יוסף כ"ע היא והלכתא היא ורבא ורב משרשיא אית להו נמי דרב יוסף הילכך מבוי שראשו מפולש לאמצע רחבה ורחבה של רחבה עודף על המבוי לכל צד אע"פ שהרחבה מפולשת מצד אחר לרה"ר הואיל שאין הפילושים שוין זה כנגד זה מותר ואין צריך שום תיקון וכגון שהרחבה של יחיד היא אבל אם המבוי כלה לצידי רחבה שכותל אורך המבוי שוה לאחד מכותלי הרחבה אסור ואפי' זה שלא כנגד זה: אמר רבין בר רב אדא אר"י מעשה במבוי אח' שצדו אח' כלה לים וצידו אח' כלה לאשפה וראשו אחד סתום כשאר מבוי וראשו אחר פתוח לר"ה ומתוקן בלחי או קורה והאשפה היתה גבוהה י"ט וים נמי שפתו גבוה עשרה ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמר בה דהא קיימן מחיצו' הית' נמי לא אמר בה (השתא) [חיישי' שמא] תנטל האשפה ויעלה הים שירטון של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע ברוחב פרסה או יותר. ורבנן שהיו בדורו של ר' [מאי הוו אמרי ביה בהאי מבוי] א"ר יוסף בר אבדימי תנא וחכמים אוסרים אר"נ הלכה כדברי חכמים איכא דאמרי א"ר יוסף בר אבדימי תנא וחכמים מתירים אר"נ אין הלכה כדברי חכמים ואוקמה באשפה של יחיד דלא הויא מחיצה אבל אשפה של רבים הויא מחיצה וים נמי לא הויא מחיצה: מרימר מפסיק לה לסורא באוזלי. הים היה לה לסורא מאחריה וראשי המבואות מפולשין לים והיה מרימר עושה סתימת רשתות ומכמורות לכל המבואות ולא רצה לסמוך על מחיצת הים. אמר חיישי' שמא יעלה הים שירטון ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא. ומפסיק בינה לבין הים במחיצות אוזלי דהיינו רשתות ומכמרות והיה מחבר אותם ביתדות שלא היה יכול להפריחם שאל"כ לא היו חשובות מחיצות:
283
רפ״דההוא מבוי עקום דהוה בסוריא כרוך בודיא ואותיבו ביה בעקמימותו פי' כרכו המחצלת והעמידוה בעקמימותו בני ראשו אחד עשו לחי לפתחן והמחצלת לעקמומיתו ובני ראשו אחד לא חשו לתקן ולא עשו לחי לפתחן. א"ר חסדא הא לא כרב ולא כשמואל אי כרב דאמר תורתו כמפולש צורת פתח בעי אי כשמואל דאמר תורתו כסתום לחי מעליא בעי פי' בעי לחיים משני ראשין וללשון רבינו הזקן כדפרי' לעיל צריך לחי לעקמומיתו לבד אותן שבשני ראשין. ואי נקט ביה סיכתא. וחברו ביתדות שלא יכול הרוח להפריחה הואיל וחבריה חבריה והויא מחיצה והותר המבוי פי' רבי יצחק בר שמואל זצ"ל שכרכו המחצלת מראשה לסופה עד שהיתה כמקל והעמידוה לגובהו של מבוי כדין לחי דאי לרחבו של מבוי פרשוה כענין מחיצה לא הוה ליה למימר כרוך בודיא. ותו דכי פריך אליבא דרב צוה"פ בעי לא משמע דפריך מכח דהכא לא מהני משום דנשיב ביה זיקא ושדי ליה אלא אפי' חבריה לא מהני לרב ואם היה בדרך מחיצה כ"ש דהוה עדיף מצוה"פ וכן משמע בפר"ח דפי' ואי נקט ביה סיכתא וחבריה חבריה דלשמואל מיהא מהני דהוה חשיב לחי ואם היה לרחבו של מבוי היתה מחיצה חשובה ומהני אפי' לרב. הלכך המבוי עקום שהעמידו המחצלת ברחבו של מבוי בעקמימותו וחברוה ביתדות עד שאין הרוח יכול להפריחה הויא מחיצה אע"פ שאין לחי בראשו אחד והיכא שכרכו המחצלת מראשה לסופה עד שהיתה כמקל והעמידוה בעקמימותו של מבוי ולא חיברוה ביתידות לכ"ע אין זה כלום הואיל ויכול הרוח להפריחה ואף ע"ג דיש לחיים בשני ראשין של מבוי אבל אם חברוה כיתידות שאין הרוח יכול להפריחה אף על פי שאין לחי בראשו אחר הותר המבוי לכ"ע לדברי רש"י ולפר"ח לרב לא הותר ולשמואל הותר מיהו מסתבר שגם לפירש"י לרב לא הותר דהא רב בעי צורת הפתח וההיא עובדא לאו כהילכתא דאנן כרב קיי"ל כדפדישית לעיל:
284
רפ״האיתמר מבוי העשוי כנדל דהיינו שרץ שיש לו רגלים הרבה כדתניא מרבה רגלים זה נדל וכן זה המבוי פתוחין לו מבואות הרבה וראשיהן אחר פתוחין לר"ה והמבוי הוא עקום ושני ראשיו פתוחין לר"ה (כזה). אמר אביי עושה צוה"פ לגדול באחד משני ראשין והאחרים קטנים משתרו בלחי וקורה בראשיהם ע"פ רשות הרבים. א"ל רבא כמאן כשמואל. דאמר מבוי עקום תורתו כסתום דהא כל מבואות קטנים הללו מבואות עקומין הן נכנס דרך זה ויוצא דרך אחר וקאמר דלא בעי תיקון בעקמימותו כשמואל. למה לי צוה"פ. ואמאי מצרכת צוה"פ לגדול הא איהו נמי אין פילושיו מכוונין ועוד הא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וחשו לה לדרב כדאמרן לעיל רמו עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל אלא אמר רבא עושה צורת הפתח לכולהו הקטנים מהך גיסא בעקמימותו לצד מבוי גדול. ואידך גיסא. לרה"ר משתרו בלחי או קורה. וכן הלכה ובערוך פי' נדל זהו שרץ שיש לו משני צדדין רגלים הרבה וכן מבוי העשוי כנדל שהיו משני צדדין שבילין שבילין וכן מפרש ר"ת שהמבוי גדול באמצע ומבואות קטנים מימין ומשמאל ואויר מבוי קטן זה כנגד סתימת מבוי קטן האחר דלא הוי השתא ממש מפולש לר"ה אלא מבוי עקום (כזה) וכענין זה הוו רגלי הנדל שיש לו שתי שורות של רגלים רגל של שורת ימין כנגד אויר של (צורת) [שורת שמאל] ולא נפקא מינה מידי בין פי' זה לפירש"י. ורבי' שמואל פי' מבוי אחד גדול מפולש לר"ה ואותו מבוי מתפצל לכמה מבואות קטנים מיכן ומיכן ראשן הפנימי פתוח למבוי גדול וראשן החיצון לר"ה וכשהוא נכנס במבוי גדול האמצעי יוצא כנגדו לר"ה ואם רצונו לצאת מאותו מבוי דרך אחד מן המבואות הקטנים הפתוחין לו פונה לימינו או לשמאלו ומתעקם ויוצא. נמצא שכל אחד מן המבואות הקטנים הוה מבוי עקום (כזה) שהרי אם נכנס באחד מן המבואות קטנים ובא למבוי האמצעי הגדול מן הדרום לצפון פונה למזרח או למערב של מבוי הגדול ויוצא לר"ה ואע"פ שכל אחד ואחד מן המבואות קטנים המתפצלים ממבוי גדול לכאן ולכאן הם מפולשים כל אחד ואחד מכנגד חבירו כיון שהמבוי גדול מפסיק ביניהם שם פוסק מרוצתם ופילושם והוו פתוחים למבוי ולא אמרי' מבוי קטן שכנגד זה מבוי קטן חבירו (שכנגד) הוו פתוחין לר"ה ומיקרו מפולשין שהרי המבוי האמצעי ההולך מן המזרח למערב מפסיק ביניהם ונקרא כל אחד ואחד מבוי עקום לפי שהן נתונין מצפון לדרום והמבוי האמצעי נתון מן המזרח למערב ומצטרף כל אחד עם מבוי גדול האמצעי ממקום שהוא פתוח לו עד רה"ר (כזה) ואיכא נמי לאוקמי הני מבואות קטנים זה שלא כנגד זה אמר אביי עושה צורת פתח לגדול הוא האמצעי המפולש לרה"ר משני ראשין באחד משני ראשין ולראשו השני לחי או קורה ואינך מבואות קטנים לישתרו [בלחי] או בקורה בראשיהן על פני ר"ה וראשו הפתוח למבוי גדול נפטר מכלום בשביל צורת הפתח המבוי גדול א"ל רבא כמאן כשמואל דאמר מבוי עקום תורתו כסתום דהא כל מבואות קטנים הללו נכנס דרך זו למבוי גדול ופונה לימינו או לשמאלו ומתעקם ויוצא דרך מבוי גדול לד"ה נכנס דרך צפון לקטן ויוצא דרך מערב או דרך מזרח (נכנס דרך נגב למבוי קטן) דסבירא לן כשמואל אינו (אלא צריך) [צריך אלא] צוה"פ לגדול ולחי או קורה לקטני' לראשיהם הפתוחים לר"ה דכל אח' הוי מבוי עקום כדפר'. לא גר' למה לי צוה"פ לגדול דאפי' לרבא דאמר לקמיה ואזיל עושה צוה"פ לכולהו האי נמי בעי צוה"פ דהוא ניהו מפולש לר"ה משני ראשין ובעי להאי ראש צורת הפתח ולראשו השני לחי או קורה כמו כל הני מבואות קטנים כדמפרש רבא לקמיה אליבא דרב דאמר הלכה כת"ק דמבוי המפולש בעי צוה"פ מיכן ולחי או קורה מיכן ואמרי' נמי מבוי עקום תורתו כמפולש. והא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וחשו לה לדרב כדאמרן לעיל ואע"פ שמקומו של שמואל היה. ונהגו בו תורת מבוי מפולש אלא אמר רבא עושה צוה"פ לכולהו מבוי ומבואות קטנים וכ"כ הרמ"מ מבוי שהיו לו שבילי' מצד זה ושבילים מצד אחר שנמצאו מפולש לר"ה אע"פ שאין מכוונים זה כנגד זה הרי כל אחד מהן מבוי מפולש וכיצד מכשירין עושה צוה"פ לכל אחד ואחד מן השבילי' שבצד [האח' וכן לפתח הגדול ועושה לכל השבילים שבצד] השני לחי או קורה עכ"ל הרי הצריך למבוי גדול צורת הפתח כדברי רבי' שמואל זצ"ל:
285
רפ״ואמר רב כהנא בר תחליפא משמיה דרב כהנא בר מתתיה משמיה דרב כהנא בר מלכיו דהוא אמר משמיה דרב כהנא רביה דרב ואמרי לה רב כהנא בר מלכיו היינו רב כהנא רביה דרב מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר (כזה) פחות מד"א מניח הקורה באלכסון [פי'] צידו אחד ארוך ונמשך כותלו לר"ה עודף על חבירו. אם פחות מד"א עודף זה על חבירו מניח הקורה באלכסון וישתמש כאן בארוכה וכאן בקצרה. ואם ד"א עודף עליו אינו מניח קורה על ראש כותל הארוך אלא כונס לפנים מראשו כנגד ראש כותל הקצר ופי' רבי' שמוא' שאינו מניח את הקור' באלכסון אפי' תוך ד"א משום דאיפסלו הנך ד"א ולא מצטרפי אכותל מבוי משום דהוה מקום חשוב לעצמו דהא הכשר מבוי בד' אמות כדאמרי' גבי לחי הבולט מדופנו של מבוי ונמצא ראש הקורה האחר בלא כותל מבוי. רבא אמר (הוי) [אחד] משוך ד"א ואחד פחות מד"א אינו מניח אלא כנגד הקצר ואמר רבא אימא טעמא דידי ואימא טעמא דידהו טעמא דידי קורה משום מאי משום היכר ובאלכסון לא הוה היכר שהרואה את בני מבוי נמשכין ומשתמשין ברה"ר חוץ מכנגד כותל הקצר אומר מותר להשתמש ברה"ר לפי שאין אותו עודף דומה שיהא מן המכר. וטעמא דידהו קורה משום מאי משום מחיצה ובאלכסון הוי מחיצה. וקיי"ל כרבא דהוא בתראה וכ"כ ה"ר משה מיימן מבוי שצדו א' ארוך וצידו אחד קצר מניח את הקורה כנגד הקצר: תנא עשה לחי לחצי מבוי שאם הכניס הלחי לפנים הרבה עד חצי ארכו של מבוי מותר לו להשתמש ולטלטל מן הלחי ולפנים ולא חיישינן דילמא אתי לאשתמושי ולטלטולי מן הלחי ולחוץ. איבעיא להו מהו להשתמש תחת הקורה. קא מיבעיא להו בקורה של כל מבואות. רב ור' חייא ור' יוחנן אמרי מותר להשתמש תחת הקורה שמואל ור"ש ברבי ורשב"ל אמרי אסור להשתמש תחת הקורה לימא בהא קמיפלגי דמ"ס קורה משום היכר. מ"ד מותר להשתמש תחת הקורה סבר האי דתקינו רבנן קורה במבוי משום הכירא דהולכים ושבים ברשות הרבים דלא יחשדו בני מבוי כשמשתמשים שם א"נ משום היכר שלא יטלטלו מרה"י לר"ה הלכך ע"י הקורה איכא היכרא ושרי לאשתמושי תחת הקורה. ומ"ד אסור להשתמש תחת הקורה סבר הקורה משום מחיצה. וחודו הפנימי יורד וסותם הילכך אסור דמן המחיצה ולפנים בעי לאשתמושי. לא דכ"ע קורה משום היכר והכא [בהא] קמיפלגי מאן דאסר סבר היכרא להנך בני מבוי דאינון מגואי בעינן וצד הפנימי הוה להו היכר ואסור להשתמש מן ההיכר ולחוץ. ומאן דשרי סבר הכירא להנך דמלבר דהיינו לבני רה"ר דהיינו צד חיצון. ואב"ע דלכ"ע קורה משום מחיצה והכא בהא קמיפלגי מאן דאסר סבר חודו הפנימי יורד וסותם ונמצא תחת הקורה מן (הפנימי) [המחיצה] ולחוץ ואסור ומאן דשרי סבר חודו החיצון יורד וסותם ונמצא תחת הקורה מן (החיצון) [המחיצה] ולפנים ושרי: והלכתא מותר להשתמש תחת הקורה דרב ושמואל הלכתא כרב ורבי יוחנן ורשב"ל הלכתא כרבי יוחנן ולעיל נמי גבי היה גבוה מעשרים ובא למעט אסיקנא דאביי ורב יוסף סברי מותר להשתמש תחת הקורה ולקמן נמי בשמעתי' ההיא דתני רבי זכאי קמיה דר' יוחנן תחת הקורה ובין לחיין נידון ככרמלית קסברי אביי ורבא דמותר להשתמש תחת הקורה ובין לחיין נמי קיימא לן דמותר לטלטל היכא שאין בלחיין ארבעה על ארבעה דתני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן תחת הקורה ובין לחיין נידון ככרמלית ואסור לטלטל שם א"ל פוק תני לברא [אמר אביי מסתברא מילתיה דר"י דאמר פוק תני לברא] אתחת קודה קאמר ליה דקסבר חודו החיצון יורד וסותם א"נ סבר הכירא להנך דמלבר אבל בין לחיים למבוי שאין שם קורה מודה דאסור. ורבא אמר בין לחיים נמי מותר וכגון שאין בין לחיין ארבעה על ארבעה וכגון שפתוח לרה"ר אבל אם יש בו ארבעה על ארבעה ופתוח לכרמלית אסור לטלטל ביניהם. אמר אביי מנא אמינא לה דבין לחיים אסור לר"י דא"ר חמא בר גוריא אמר רב תוך הפתח. כגון מבוי שיש פצימין רחבין לפתחו מיכן ומיכן והן הן לחיים שלו צריך להעמיד לחי אחר מבחוץ אם ירצה להשתמ' בין הפצימין הא למדת דבין לחיין אסור. וכי תימא דאית ביה ארבע על ארבע. ברחב הפצימין במשך המבוי דכל ארבעה רשותא באפי נפשה היא וכרמלית היא ובהא מודית לי דאסור לטלטל דהא לא פליגינן אלא כשאין בו ארבעה על ארבעה והאמר (ר"נ) [רב חנין] בר רבא אמר רב תוך הפתח אף ע"פ שאין בו ארבעה על ארבעה צריך לחי אחר להתירו. ורבא אמר דהתם דפתוח לכרמלית. לבקעה דשייך ומצטרף למינו שחוצה לו. הלכך אסור אע"פ שאין בו ארבעה על ארבעה. אבל לרה"ר מאי שרי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אין מצא מין את מינו וניעור. מצא כרמלית שבין לחיים שלא היה בו שיעור כרמלית. את מינו. שחוצה לו וניעור ונתחזק ע"י מינו וניעור משנתו שהיה תחילה בטל אצל מי שאינו מינו. אבל פתוח לרה"ר שלא זה מינו ולא זה מינו בטל לכאן ולכאן ומותר לטלטל והלכה כרבא כדפרי' ורב אשי נמי כרבא ס"ל דא"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ואת לא תסברא בין לחיים לר' יוחנן אסור והא אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן מבוי שרצפו בלחיין במשך המבוי מראשו לצד סופו בשתים ושלש אמות בפחות מארבע שאין בין לחי ללחי ארבע אבל יש ביניהם שלשה. באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן. דאיפלגו לעיל במשלשה עד ארבעה אי אמרי' לבוד אי לא מאותו מחלוקת אנו למדין שאף בהכשר מבוי זה יש ביניהם מחלוקת ור' יוחנן לא פירשה למילתיה והשתא קמפרש רב הונא בריה דרב יהושע דע"כ הא דקאמר ר"י דשייכא פלוגתא דרשב"ג ורבנן הכא לא משכחת לה אלא בתשמיש שכנגד הלחיים דלרשב"ג דאמר הוי לבוד בפחות מארבעה הוו כולהו כחד לחי ואין משתמש במבוי אלא עד חודו הפנימי של לחי הפנימי אבל משם ולחוץ [הוי] בין לחיים ואסור ולרבנן דאמרי דיותר משלשה לא הוי לבוד לא הוי כולהו [כחד לחי] ובלחי החיצון משתרי מבוי ומותר להשתמש בכל המבוי עד חודו הפנימי של חיצון דכנגד חיצון לחודיה הוי בין לחיים אלמא לר' יוחנן בין לחיים אסור דאי בין לחיים מותר מאי שייכא פלוגתייהו דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן להכא בין הוו כולהו כחד בין לא הוו כולהו כחד כנגד כולן הוא משתמש. ורבא התם נמי דפתוח לכרמלית ומצא מין את מינו וניעור רב אשי אמר לעולם בין לחיים לר"י מותר והא דאמר ר"י דשייכא פלוגתא דר' שמעון בן גמליאל ורבנן להכא כגון דהוי משך רציפה זו ד"א באורך המבוי. לרשב"ג יש לבוד בפחות מד' והוה ליה חד לחי ואמרי' לעיל ארבע אמות נידון משום מבוי ויוצא מתורת לחי. וצריך לחי אחר להתיר מבוי זה שבין לחיים אבל מלחי הפנימי ואילך מיהא שרי לטלטולי דלהני ודאי נראה לחי פנימי ועוביו נידון להם בלחי וניתר להם מבוי ורש"י נראה בעיניו שאפי' מפנימי ולפנים אינו ניתר דלחי הפנימי לר"י אינו מתיר כלל. אבל לרבנן דאמרי בשלש' לא אמרי' כלבוד כל חד וחד באפי נפשה הוא ומשתרי מבוי בלחי קמא. הא למדת דרב אשי כרבא ס"ל דבין לחיים מותר לטלטל וכדפרישית וכגון שאין בין לחיים ד' טפחים ופתוח לרה"ר ולא לכרמלית וקיי"ל כרבנן במבוי שרצפו בלחיים דהא אנן קיי"ל דבג' לא אמרינן לבוד וכדאוקמה רב אשי לפלוגתייהו והא דאמר רב חסדא הכל מודים בין לחיים שאסור ליתא:
286
רפ״זבעא מניה רמי בר חמא מרב חסדא נעץ שתי יתדות על שני כותלי מבוי בעוביי' של צד רה"ר והניח קורה על גבייהו ונמצאת קורה שעל גביהם בולטת ונמשכת לחוץ יותר מן הכתלים וחודה הפנימי דבוק וסמוך לכותל. מהו להשתמש במבוי א"ל לדברי האוסר. להשתמש תחת הקורה בכל המבואות דטעמיה משום דחודו הפנימי יורד וסותם. מתיר. כאן להשתמש במבוי הזה דכיון דחודו הפנימי סותם נמצאת סתימת הקורה דבוקה לכתלים וסתימה מעלייתא היא. ולדברי המתיר להשתמש תחת הקורה אלמא חיצון יורד וסותם אוסר כל המבוי הזה עד שיביאו קורה אחרת דאין הסתימה מחוברת לכתלים ויש אויר בינתים והכא לאו מחיצה ממש היא להכשיר הפסק אוירא. ורבא אמר אף לדברי האוסר אסור בעינן קורה על גבי מבוי וליכא דהכי תקון רבנן שתהא הקורה על גבי חלל מבוי דבהכי הוי הכירא ובהא פליגי דרב חסדא סבר (קודם) [קורה] משום מחיצה ורבא סבר קורה משום הכירא וה"נ אמרי' לעיל גבי מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר דרבא סבר דקורה משום הכירא והלכה כרבא דקורה ע"ג מבוי בעינן וה"נ סבר רב אשי דקורה על גבי מבוי בעינן [דאותביה] רב אדא בר מתנה לרבא היתה קורה משוכה ורחוקה מן הכתלים. או תלויה. שאין ראשיה מונחין על גבי הכתלים אלא תלויה באויר שקצרה משתי רוחותיה. פחות מג' א"צ להביא קורה אחרת [ג' צריך להביא קורה אחרת] רשב"ג אומר פחות מארבע אין צריך להביא קורה אחרת. ארבעה צריך להביא קורה אחרת. ס"ל בכל דוכתא לבוד בפחות מד'. מאי לאו משובה מבחוץ. שנתמשכה לתוך רה"ר כגון בעיין דלעיל דשתי יתידות. ותלויה מבפנים שקצרה משתי רוחות ואינה מגעת לכתלים אלא ניתלית באויר ואמרי' לבוד להאריך ראשיה. וש"מ לא בעינן קורה ע"ג מבוי. לא אידי ואידי מבפנים. ותרויהו בקורה קצרה עסקי'. משוכה מרוח אחת. שראשה אחת על הכותל וראשה השני אינו מגיע לכותל שכנגדו ותלויה משתי רוחות [מהו דתימא מרוח אחת אמרי' לבור משתי רוחות לא אמרינן לבור קמ"ל. רב אשי אמר. משום ב' רוחות לא אצטריכא ליה דכיון דתנא משוכה מרוח אחת הוא הדין משתי רוחות] אלא חדא קתני משוכה והיא תלויה שקצרה היא מהגיע לכתלים ועוד שתלויה היא למעלה מגובה כותלי מבוי. והיכי דמי כגון שנעץ שתי יתדות עקומות ע"ג שני כותלי מבוי. ועקמומותיהן נוטות זו כלפי זו להיות סניף להאריך הקורה משני צדדיה כשתנתן עליהן והן עצמן אינן ראוין להכשר קורה שאין בהן רוחב טפח כשיעור הכשר קורה דמתני'. ואין בעקמומיתן שלשה. ואיכא למימר לבוד מראשי הקורה ולכתלים ואין בגובהן של יתדות ממעל לכתלים שלשה טפחים דאי הוי בגובהן שלשה מיפסלה דקורה ע"ג כתלים בעינן אבל השתא. בפחות משלשה אמרי' חבוט והשפל כאילו מונחות על הכותל. דמהו דתימא או לבוד אמרי' או חבוט אמרי' לבוד וחבוט לא אמרי' קמ"ל. הא למדת דרב אשי סבר דקורה ע"ג מבוי בעינן הלכך הלכה כרבא ורב אשי דקורה ע"ג מבוי בעינן וליתא לדרב חסדא:
287
רפ״חאיתמר נראה מבפנים ושוה מבחוץ. שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי ולא משך קצת רחבו קימעא כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותלי המבוי ודומה כמי שמוסיף על רחב הכתלים ואינו נראה מבחוץ כלחי אבל חודו הפנימי נראה מבפנים שעוביו בולט לתוך רחב המבוי. נידון משום לחי. דהואיל ואיכא הכירא מבפנים אע"ג דליכא הכירא מבחוץ הוי לחי (כזה). נראה מבחוץ ושוה מבפנים. שמשך כל הלחי לחוץ וחודו הפנימי נכנס בכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על אורך הכותל אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל לצד רחבו של מבוי (כזה). ר' חייא ור"ש ברבי חד אמר נידון משום לחי וחד [אמר] אינו נידון משום לחי תסתיים דר' חייא הוא דאמר נידון משום לחי דתני ר' חייא כותל שצידו אחד כנוס מחבירו. שכנס הבנין ומיעטו מעוביו דהשתא יוצא ממנה כמין עמוד. בין שכניסתו נראה מבפנים ושוה מבחוץ ששוקע הכותל מאחוריו ונראית הפגימה לפנים (בזה). בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים כגון ששוקע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים מאחריה אלא לבני ר"ה (כזה) בתרויהו נידון משום לחי תסתיים. ופסקינן בשלהי שמעתי' הלכתא כמאן דאמר נראה [מבחוץ] ושוה מבפנים נידון משום לחי ואע"ג דאיתותב מההוא דתניא חצר קטנה שנפרצה לגדולה כו' אפ"ה הואיל ור' חייא קאי כותיה פסקינן הלכתא כותיה. הלכך בין שנראה מבפנים ושוה מבחוץ בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים בתרויהו נידון משום לחי והואיל [וכן הא דתנן] חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותרת וקטנה אסורה ליתא אלא קטנה נמי מותרת ולא אסרי בני גדולה על הקטנה אלא הויא נמי האי פירצה פתחא לגבה להיות כשתי חצירות ופתח ביניהם (כזה) ואע"פ ששוה מבפנים שהעומד בתוך הקטנה רואה כל כותלי ארכה שוין שאין שם מכותל רחבה לפיאותיה כלום והוה מילואה הרי מבחוץ בתוך הגדולה נראין לה שיורין כותל של גדולה מיכן ומיכן שהגדולה עודפת על הקטנה דהא גדולה נמי בהא משתריא משום דלדידה נראה מבפנים. והא דתנן חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה ההיא כדאוקמה ר' זירא בנכנסין כותלי קטנה לגדולה. ובולטין לתוך הגדולה כשתים ושלש אמות דהנך גיפופי דנפישי לגדולה שעומדים מאחורי פרצות הקטנה נראות שלא מאותו כותל היה (כזה). אבל היכא שאינם נכנסים כותלי קטנה לגדולה תרויהו שרו הקטנה משתריא בנראה מבחוץ ושוה מבפנים והגדולה בנראה מבפנים ושוה מבחוץ ואע"ג דאסיקנא דליתא לדר' זירא וליתא נמי לדרבינא דקאי בשיטתיה היינו דליתא לסברתייהו אבל איתא להלכתייהו. ליתא לסברתייהו. דסברי דמתני' איידי בנכנסין כותלי קטנה לגדולה וסברה מתני' דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי משום קושיא דברייתא דתנא אדא בר אבימי קמיה דרבי חנינא ואמרי לה קמיה (דרבי) חנינא [בר] פפא קטנה בעשר וגדולה באחד עשר. אבל איתא להלכותייהו. דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי כדפסק' שלהי שמעת'. הלכך ע"כ חצר קטנה שנפרצה לגדולה תרויהו משתרו קטנה משתריא כנראה מבחוץ ושוה מבפנים וגדולה משתריא בנראה מפנים ושוה מבחוץ. ותו נראה בעיני דאיתא נמי לסברתייהו כדאמרי' שלהי שמעתין והלכתא נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי תיובתא והלכתא דהא איתותב ממתני' דחצר קטנה שנפרצה לגדולה. אין משום דתני ר' חייא כותיה ופי' רבי' שמואל וא"ת איך יתכן דשבקינן מתני' דחצר קטנה כו' דאותבינן מינה תיובתא לרבה בר רב הונא דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי והשתא אמרי' הלכתא כותיה משום דתני ר' חייא הלכתא כותיה והא פשיטא לן אפי' (דדוקא) [דיוקא] דמתני' מכרעא ברייתא כדאמרי' לקמן בפרקין דמותבינן לרב פפא מהא בריית' דפנות הללו שרובן פתחים כו' תיובת' דר"פ תיובתא והלכתא כותיה דרב פפא תיובתא והלכתא משום דדיקא מתני' כותיה ואת אמרת בריית' מכרעא משנ' מפורשת. תריץ האי דאותיבו מתני' לרבה ב"ר הונא היינו משום ברייתא דתני אדא בר אוכמי דאי לאו האי [ברייתא] לא קשתיה מתנית' והאי דאמר הלכתא כותיה היינו משום ברייתא דתני ר' חייא כותיה וברייתא דר' חייא לא מכרעא מתני' אלא ברייתא דאדא בר אוכמי מכרעא דדחקה לן לאוקומי מתני' ולמשמע מינה תיובתא לרבה בר רב הונא וכיון דברייתא דרב אדא בר אוכמי ליתא תיקו מתני' בנכנסין כותלי קטנה לגדולה וכדמפלגי טובא דליכא למימר לבוד ולא תקשי לרבה בר רב הונא ואמרי' כל מתני' דלא מיתניא בר' חייא ור' הושעיא לא מותבינן מינה בי מדרשא משום הכי מכרעא ברייתא דר' חייא לברייתא דרב אדא בר אוכמי היא דתני ומשתבש שמעינן מינה דמתניתיה משבשתא נינהו הילכך איתא להלכתייהו דר' זירא ודרבינא. ואיתא נמי לסברתייהו דמתני' איידי בנכנסין כותלי קטנה לגדולה וכגון שהפליג כניסות מן כותלי אורך הגדולה טובא דאיכא טפי משלשה טפחים שהיתה גדולה רחבה מן הקטנה הרבה אבל אם אין הגדולה רחבה מן הקטנה אלא מעט פחות משלשה לכאן ופחות משלשה לכאן דהשתא אין ריוח שבין הכניסות לכותלי ארכה של גדולה שלשה טפחים קטנה נמי משתריא דכלבוד דמי ומחזי כאילו ראשי הכניסה של כותלי הקטנה סנופין בבוין לצד כותלי ארך הגדולה דהדר הוו להו גיפופי נראין מבחוץ ומשתריא. וה"ר משה מיימון זצ"ל כתב חצר קטנה שנפרצה במילואה לחצר גדולה מבעוד יום אנשי גדולה מערבין לעצמן ומותרין שהרי נשאר [להם פצימין] מיכן [ומיכן] ואנשי קטנה אסורין להוציא מבתיהן לחצר שלהן עד שיערבו עם בני הגדולה עירוב אחד שדיורין של גדולה חשובין כקטנה ואין דיורי קטנה חשובים כגדולה עכ"ל וליתיה לפסקיה אלא כדפרישי' הלכה למעשה דההיא דכל גגות דיתיב רבא ור' זירא ורבה בר רב חנן ויתיב אביי גבייהו ויתבי וקאמרי שמעי' מינה ממתני' דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה דגדולה אסרה על הקטנה ולא קטנה על הגדולה היינו בנכנסין כותלי קטנה לגדולה וכדאוקמה ר' זירא:
288
רפ״טמבוי שהוא רחב מעשר אמות ימעט היכי לעביד אמר אביי עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות שהוא שיעור משך המבוי ומעמידו לארכו של מבוי באמצע הפתח דכיון דאיכא הכשר מבוי [באורכו] של פס הוה להו כשני מבואות ונעשה זה פתח למבוי זה והפתח השני למבוי שני ופי' רבי' שמואל זצ"ל שצריך לכל אחר בתים וחצירות. א"נ כדרב יהודה דאר"י מבוי שהיה רחב ט"ו אמה מרחיק שתי אמות מן הכותל ומתחיל לעשות שם [פס] ועושהו שלש אמות לסתום הפתח ונמצא ה' אמות אילו סתומות דפירצת שתי אמות ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ. והיכא דהוה רחב עשרים יעשה כן אף לצד השני וכ"ש אם הרחיק אמה מן הכותל ועשה פס אמה ומחצה דעדיף טפי דהשתא לא מצטרף אויר אמה עם אויר הפתח לבטל אמה ומחצה דהא בטיל ליה אויר דזוטר מיניה והכי שפיר טפי שלא תהא פרצת שתי אמות כאחת אלא דלא אטרחוה רבנן כולי האי ולא חשו רבנן דילמא שבקי פתחא רבה ועיילי בפיתחא זוטא ותיבטל תורת פתח מן הגדול ובטל ליה לחי המתוקן בו ונמצא מבוי זה בלא תיקון דאמר רב אדא בר מתנה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ויוצא ונכנס בפתח קטן מיהו אם אירע כך דשבקי פיתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא ה"נ דנאסר כל תיקון המבוי ובטלה הקורה ובטל הלחי ופי' רבי' שמואל אבל אם עשו צוה"פ לקטן אפי' היכי דשבקי בני מבוי פתחא קמא ועיילי בההיא פירצה אפ"ה לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון משום דהוי פתח. והרבה פתחים שרינן למבוי:
289
ר״צאמר רמי בר אבא אמר רב הונא לחי הבולט מדופנו של מבוי לתוך רחב המבוי ולא נעשה לשום לחי אלא הוציא בנין בפאת ביתו כדרך שעושין משום חיזוק. פחות מד"א. ברוחב המבוי גידון משום לחי וסמכי' עליה. ואין צריך לחי אחר להתירו. ד"א אם היה בולט לתוך רוחב המבוי ד"א נידון משום מבוי דכיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא למיקרי מבוי ה"נ נפק מתורת לחי ולא סמכי' עליה. ואע"ג דאילו עבידא משום לחי הוי כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו להכי הוקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשוויה לחי ונמצא שאין תקון למבוי [זה] וצריך לחי אחר להתיר למבוי. ואע"ג דפליגי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע באותו לחי אחר היכא מעמידו אעפ"כ ליתא לדרמי בר אבא אמר רב הונא אלא כרב אשי קיי"ל דאמר אף במבוי שרחב שמונה אמות לא צרי' לחי אחר ממ"נ אי עומד נפיש שהיו ד"א של לחי שוחקות ונמצא פרוץ חסר מארבע ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. אי פרוץ נפיש נמצא שאין ארבע אמות שלימות בלחי ונידון משום לחי דהא אין רוב אדם יכולין לצמצם מאי אמרת דילמא כי הדדי נינהו ואין כאן לחי שהרי יש בו ד"א ולא עומד מרובה. הוי ספק דבריהם שמא צמצם ואסור ושמא לא צמצם ומותר וטלטול מבוי מדרבנן הוא וספק דבריהם להקל. הילכך שמעי' מהכא דלחי שעשאו לשם לחי אע"ג דרחב ארבע אמות או יותר הוה לחי והיכא שלא עשאו לשם לחי אי רחב ד"א לא הוי לחי ואם יש מן הפרוץ ד"א צריך לחי אחר ואותו לחי אחר מוקי ליה באידך גיסא כדר"פ א"נ מוקי ליה בהדיה כדרב הונא בריה דרב יהושע וכגון שיגביה את הלחי יותר מן הראשון או ינמוך אותו או יעשנו עב יותר או דק יותר. ואי הוה מבוי שמונה רחב לא צריך כלום כדרב אשי ואי הוה הלחי רחב ארבע והפרוץ אין בו ארבעה ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואין צריך שום תיקון ואע"פ שלא עשאו לשם לחי וכגון שאותם ד"א נראין בסותמין את רוחב הפתח ונראין כלחי ואינם שוין לכותל שאם שוין לכותל ואין ניכר שסותמין רוחב הפתח א"כ הפירצה פתח מעליא הוא וצריך לחי הואיל שרחב ד"ט דכל מבוי שפתחו רחב ד"ט צריך לחי להתירו כדפרי' לעיל גבי הכשר מבוי:
290
רצ״אאמר רב אסי אר"י חצר צריכה שני פסין שאם נפרצה למקום האסור לה צריכה שיור משני רוחותיה א"ל ר' זירא לרב אסי מי אר"י הכי והא את הוא דאמרת משמיה דר"י פסי חצר צריכה שיהו בהן ד"ט כי סליק רבי אבא מימי פרשה מרוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו מיכן ומשהו מיכן כרבנן דמתני' דסברי רחבן ועובין של לחיים במשהו וכן הלכה. והא דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל חצר ניתרת בפס אחד פרשוה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כדר' יוחנן שאם בא לעשות לחיים משני רוחותיו דיו שיהא כל לחי במשהו ואם בא לעשות מרוח אחת בעינן שיהא הפס רחב ד"ט אבל מבוי דיו בלחי אחד משהו (משום) [מרוח] אחת או בקורה אפי' בלא לחי כלל. ואיזהו מבוי ואיזהו חצר אר"נ נקיטינן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו ושתי חצירות פתוחות לתוך מבוי ובית פתוח לכל חצר ואפי' בית אחד ואוקמה רב דאפי' ארכו יתר על רחבו משהו הוה מבוי וניתר בלחי או קורה ואיזהו חצר שצריכה שתי לחיים משתי רוחותיה או פס ד' טפחי' מרוח אחת כל שהיא חצר עגולה או מרובעת או שרחבה יתר על ארכה כך פירש"י לעיל גבי ההוא דאמר רב הונא ברי' דרב יהושע לא אמרן אלא במבוי שמונה אבל במבוי שבעה ניתר בעומד מרובה על הפרוץ וק"ו כו' ואי ארכה יתר על רחבה אפי' משהו ה"ז יש לה דין מבוי וניתרת בלחי או קורה וכן מבוי גמור ואין פתוח לתוכו אלא חצר אחת או שיש בו שתי חצירות ואין בית אלא לחצר אחת ה"ז בחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה וכן מבוי שאין בארכו ארבעה אמות אע"פ שבתים וחצירות פתוחין לתוכו ה"ז כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה דהא איפלגו בה אביי ורב יוסף לעיל וסבר אביי תחילת מבוי אי איכא ד"א אין אי לא לא. ארכו של מבוי הוא דרך יציאה וכניסה לר"ה עד ראשו השני הפתוח לחצירות שכנגד פתח ר"ה ול"ש אם בתים וחצירות פתוחים למבוי בראשו השני הוה מבוי ול"ש אם פתוחים לתוכו בצדו כדמוכחא סוגיא בפלוגתא דאביי ורב יוסף דאמר אביי מנא אמינא לה דהכשר מבוי בד"א דאמר רב אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחין לתוכו ואי אמרת מבוי ניתר באורך ארבע מכדי מיעוט חצירות שתים ואין פתח פחות מד' ואיך יפתח פתח רחב ד' במשך המבוי שאינו אלא ד' איה מקום הפצימין ועוד כולו פרוץ הוא וכ"ת דפתח לה בדופן האמצעית [וכו'] וכי קאמר רב יוסף הכשר מבוי באורך ד' במבוי רחב מאוד קאמר ויכול לפתוח פתח החצירות בדופן שמאחוריו ה"ז דין מבוי יש לו שניתר בלחי או קורה:
291
רצ״בתנן קורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח שתהא דומה לקביעות לבנות עליה בנין. והאריח חצי לבנה של ג"ט. שהלבנה ג"ט נמצא אריח טפח ומחצה רוחב דיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי לקבל (כל) אריח זה לרחבו. ופרכי' בגמ' טפח ומחצה בעי ושנינן כיון דאיכא רחבה טפח אידך חצי טפח מלבין לה בטינא משהו מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא וקיימא. ועובי' של קורה כל שהו. תנן ובריאה כדי לקבל אריח רי"א רחבה אע"פ שאין בריאה וקיי"ל כת"ק דבעינן שתהא בריאה כדי לקבל אריח. אמר רבה [בר רב הונא קורה שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי לקבל אריח] ומעמידי קורה דהיינו שאם הניחה ע"ג יתדות אין צריכין שיהיו בריאין לקבל קורה ואריח אלא לקבל קורה לבדה דהא לא יהבי אריח עלה ובקורה הוא דבעינן ענין קביעות כי היכי דתהוי הכירא מעליא אבל מעמידיה לא תלי הכירא בדידהו. ור"ח אמר אחד זה ואחד זה צריכין שיהו בריאין כדי לקבל קורה ואריח. קורה בעיא בריאות דאריח ומעמידיה בעו בריאות דקורה ואריח. ופסק ה"ר משה מיימון הלכה כרב חסדא. ואם היתה הקורה רחבה ד"ט אף ע"ג שאינה בריאה דמתני ליה ר"י לחייא בר רב קמיה דרב רחבה אע"פ שאינה בריאה א"ל אתנייה רחבה ובריאה והאמר ר' אילעא אמר רב רחבה ארבעה אע"פ שאינה בריאה רחבה ארבעה שאני דהא איכא הכירא טובא ושמעי' מינה נמי דהלכה כת"ק ורחבה ובריאה בעינן בפחות מד"ט ות"ק דנקט רחבה טפח דאפי' ברחבה טפח ובבריאה סגי מיהו כל פחות מד"ט רחבה ובריאה בעינן. והא דתנן היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכות עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה מרובעת ההיא רבי יהודה היא דאמר רחבה אע"פ שאינה בריאה ואין הלכה כך: אמר רב ששת הניח קורה ע"ג מבוי ופירס עליה מחצלת להיות מחיצה לייפות בה היתרו. הגביה המחצלת מן הקרקע ג"ט קורה אין באן ומחצלת אין כאן קורה אין כאן דהא מיכסיא מחצלת אין כאן דהו"ל כמחיצה שהגדיים בוקעים בה הואיל וגבוה' שלשה הויא מחיצה תלויה ואינה מתרת וכן הלכה: ת"ר קורה היוצאת מן הכותל ואינה נוגעת לכותל אחר וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואינן נוגעות זו לזו פחות מג' א"צ להביא קורה אחרת ג' צריך להביא קורה אחרת רשב"ג אומר פחות מד' א"צ להביא קורה אחרת ארבעה צריך להביא קורה אחרת. ס"ל דכל פחות מד' כלבוד דמי. וכן שתי קורות המתאימות שהשכיבן זו אצל זו כמו תאומים ולא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו [כדי] לקבל אריח אם מקבלות אריח לרחבן טפח א"צ להביא קורה אחרת וא"ל צריך להביא קורה אחרת. וקיי"ל כת"ק דהא קיי"ל בכולי תלמודא דבג' לא אמרי' לבוד. היו שתים אחת למעלה ואחת למטה. זו אצל זו אלא שהאחת מעמידיה גבוהין משל חברתה וגבוהה ממנה. ר"י ברבי יהודה אומר רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה עד שיהו זו אצל זו בשוה ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים אמה מן הקרקע דאין שם הכשר קורה ולא תחתונה למטה מעשרה סמוך לקרקע ואין הלכה כר' יוסי בר' יהודה דאמר אביי ריב"י ס"ל כאבוה דאית ליה רואין דאמר במתני' היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת וכבר פרישי' דאין הלכה כר' יהודה. וה"ר משה מיימון זצ"ל כתב להיתר ובלבד שלא יהא ביניהם שלשה טפחים כשרואים אותו שירדה זו ועלת' זו ואין נראה בעיני דהא בעינן שתהא ראויה לקבל אריח ולא עדיפא מעקומה דא"ר יהוד' רואין אותה כאילו היא פשוטה דליתא כדפרישי'. תנן לחיים שאמרו גובהן עשרה טפחים רוחבן ועובין כל שהו ר' יוסי אומר [רחבן] שלשה טפחים ואוקימנא דה"ק אותן לחיים שנחלקו בו ר' אליעזר וחכמים דלר"א תרי לחיים ולרבנן די בלחי אחד גובהן י' טפחים ורחבו ועוביו כל שהו תני ר"ח אפי' בחוט הסרבל. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים א"ל רב הונא [בר חיננא] בהילמי אמרת לן בלחיים לא אמרת לן ומ"ש בהילמי דפליגי רבנן עליה לחיים נמי הא פליגי רבנן עליה. שאני לחיים דקאי ר' כותיה. רב רחומי מתני הכי אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אין הלכה כר' יוסי לא בהלמי ולא בלחיים א"ל אמרת אמר להו לא אמר רבא האלקים אמרה וגמירנא לה מיניה מ"ט קא הדר בו משום דר' יוסי נימוקו. טעמי ראיותיו. עמיה. א"ל רבא בר רב חנן לאביי הלכתא מאי א"ל פוק חזי מה עמא דבר פירש"י וכבר נהגו בלחי משהו וכ"כ ה"ר משה מיימון שהלחי רוחבו ועוביו כל שהו. ושלהי הקומץ רבה אמרי' אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף אפסיק רצועה דתפילי א"ל מהו למיקטריה א"ל וקשרתם שתהא קשירה תמה א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי מהו למיתפרה ועיילי לתפרה לגואי א"ל פוק חזי מה עמא דבר ופירש"י התם לחומרא ור"ת פי' להקל והביא ראיה משמעתין. ובירושלמי פ"ק דמגילה אמרי' ר' ירמיה אפסקא ליה רצועה דתפילי שאל לר' אבא בר ממל א"ל וקשרתם אפי' קשירה תהא תמה ר' זעירא אפסקה גידא דרצועה שאל לרב הונא ורב קטינא ושרון ליה אפסקת זמן תנינות ושרון ליה משמע כדברי ר"ת שיכול לתפור הרצועות בגידין ופוק חזי מה עמא דבר דקאמר ליה לקולא קאמר לו. וראי' לשמעתין דלקולא קאמר ליה אביי לרבא בר רב חנן. וכן מפרש רבי' שמחה זצ"ל דסמכי' אמנהג לקולא כדאמרי' בירושלמי דפיאה כל הלכה שהיא רופפת בב"ד ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה איך הציבור נוהגים ואנן חמי ציבורא דלא מפרשי פי' מעשר אלמא אפי' לקולא סמכי' אמנהגא:
292
רצ״גאיתמר לחי העומד מאליו. שלא הוקבע שם לשם תיקון מבוי. אביי אמר הוי לחי ורבא אמר לא הוי לחי היכא דלא סמכי' עלה מאתמול דכ"ע לא פליגי דלא הוי לחי פירש"י דלא סמכי' עליה מאתמול. שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת. כי פליגי היכא דסמכי' עליה מאתמול אביי אמר הוי לחי דהא סמכי' עליה [מאתמול] רבא אמר לא הוי לחי כיון דלאו אדעתא דהכי עבדיה לא הוי לחי ואסיקנא דבמחיצה כ"ע ל"פ דמחיצה העומדת מאיליה הויא מחיצה כי פליגי בלחי אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה ומחיצה העשויה מאליה הויא מחיצה ורבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר אי עבדיה בידים הו"ל היכר אי לא לא הוה היכר ת"ש דרב הוה יתיב בההוא מבואה הוה יתיב רב הונא קמיה א"ל לשמעיה זיל אייתי לי בוזא דמיא עד דאתא נפל לחייא אחוי ליה בידיה קום אדוכתיך א"ל רב הונא לא ס"ל מר ליסמוך אדיקלא פי' דקל היה עומד אצל פתח המבוי. אמר דמי האי מרבנן כמאן דלא פרשי אינשי שמעתתא מי סמכי' עלה מאתמול טעמא דלא סמכי' הא סמכי' הוה לחי פי' אלמא הלכתא כאביי. לימא אביי ורבא בדלא סמכי' עלה פליגי אבל בדסמכי' עלה מודה רבא לאביי דהויא לחי ואתיא עובדא דרב נמי כרבא. לא מ"ד דההיא ברקא פי' יציע דהוה בי רב חבו והיה עמוד הסומך (אל) [את] היציע עומד בראש מבוי אחר. והוו פליגי בה אביי ורבא כולי שנייהו. אביי שרי למיסמך עליה ורבא אסר אלמא בדסמכי עליה פליגי. ופי' רש"י והלכתא כאביי בההיא וזו היא אחת מהלכות יע"ל קג"ם שהלכ' כאביי. וכן פסק רבי' שמואל זצ"ל וכ"כ ה"ר משה מיימון ולחי העומד מאליו אם סמכו עליו מקודם השבת כשר. ונ"ב דלאביי כשר אפי' מסתמא אע"ג דלא חשיב עליה מאמש לסמוך עליו משום [לחי שפירש"י שהיה] לחי אחד ונפל דהיינו כאילו אומר ע"ז אני סומך ולא ע"ז והו"ל האי כאילו אידחי מתורת לחי אבל היכא שלא היה שם לחי אחד כ"א זה מאתמול אע"ג דלא חשיב עליה מביה"ש הוה לחי שאל"כ למה היה לו לפרש שהיה שם לחי אחד ונפל הו"ל לפרש דלא סמכי' עליה היינו דלא חשיב עליה מבין השמשות. והכי מוכחא עובדא דרב דלקמן אבל לרבא ודאי אע"ג דחשיב עליה לא הוי לחי עד דעבדיה בידים דבהכי הויא ליה הכירא. והשתא דפרישית דהלכה כאביי דלחי העומד מאליו הוה לחי קיי"ל דלחי משום מחיצה דהא בהא תליא. הלכך ההיא דלעיל דאמר רב כהנא בר תחליפא משמיה דרב כהנא בר מתתיה משמיה דרב כהנא בר מלכיו דהוא אמר משמיה דרב כהנא רביה דרב ואמרי לה רב כהנא בר מלכיו היינו רביה דרב מבוי [שצדו א' ארוך וצדו אחד קצר פחות] מד"א מניח את הקורה באלכסון ד"א אינו מניח [את הקורה] אלא כנגד הקצר רבא אמר אח' זה ואח' זה אינו מניח אלא כנגד הקצ' אמר רבא אימ' טעמ' דידי ואימא טעמ' דידהו טעמא דידי קורה משום מאי משום היכר ובאלכסון לא הוי היכר טעמא דידהו קורה משום מאי משום מחיצה ובאלכסון הוי מחיצה הלכך ליתא לדרבא אלא קיי"ל דקורה משום מחיצה לדברי ר' יצחק בר שמואל זצ"ל שמפרש דהא דמסיק אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה היינו ההיא דלעיל דאסקי' היה גבוה מכ' ובא למעטו רחבו בכמה רב יוסף אמר טפח אביי אמר בד' ומפרש התם טעמייהו דרב יוסף סבר קורה משום היכר ואביי סבר קורה משום מחיצה וכ"ש דהוה לחי משום מחיצה. ואע"ג דאיכא התם לישני אחריני להא לישנא חשיב לה עיקר. ורבא לטעמיה דאמר קורה משום היכר סבר דלחי נמי משום היכר הלכך קיי"ל דקורה משום מחיצה הואיל וקיי"ל דלחי משום מחיצה קיי"ל נמי דקורה משום מחיצה הלכך פחות מד"א מניח את הקורה באלכסון ודלא כרבא דאמר אחד זה ואחד זה אינו מניח אלא כנגד הקצר מיהו לפר"ח דלא גרס אביי לטעמי' דאמר לחי משום מחיצה ורבא לטעמיה דאמ' לחי משום היכר אלא הכי גרס בהדיא אביי אמר לחי משום מחיצה ורבא אמר לחי משום היכר אפשר דאע"ג דקיי"ל דלחי משום מחיצה אפשר דקיי"ל דקורה משום היכר כדברי רבא דלא תליא הא בהא ואפשר דהלכה כרבא כדפרי' לעיל. ור"ת אומר דהלכה כרבא דלחי העומד מאליו לא הוי לחי ולמ"ד של יע"ל קג"ם היינו ימי לידה שאינה רואה בהם דאפליגו בה אביי ורבא שלהי בנות כותים דאביי סבר אינם עולין לה לימי זיבתה ורבא סבר עולין ופסק ר"ת דהלכה כאביי שאינם עולין ואומר ר"ת דהיינו ל' של יע"ל קג"ם וכבר כתבתי ראיותיו בהלבות נדה והשתא אי גרסי' אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה ורבא לטעמיה דאמ' לחי משום היכר יש מיכן ראיה דהלכה כרבא דאמר קורה משום היכר ואי ל"נ אביי לטעמיה אין מיכן ראיה דהלכה כרבא אבל אפשר שהלכה כרבא דהוא בתראה כדפרי' לעיל. יש לי ללמוד משמעת' דאביי ורבא ורב ורב הונא כולהו ס"ל דלענין לחי לא אמרי' שבת הואיל והותרה הותרה שהרי פי' רש"י אהא דמסקי' היכא דלא סמכי' עליה מאתמול כ"ע ל"פ דלא הוה לחי דלא סמכי' עלה היינו שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת ולא סמכי' על לחי אחר שלא הוקבע לשם תיקון שבת והשתא מה לנו ללחי אחד שהואיל שהיה זה שנפל בין השמשות ושבת הואיל והותרה הותרה אלא ש"מ דלענין לחי ל"א שבת הואיל והותרה הותרה וכן נמי בעובדא דרב דלקמן דנפל לחיא ואחוי ליה קום אדוכתך אע"ג דהוה הלחי ביה"ש ונפל בשבתא ורב הונא נמי דא"ל לסמוך אדיקלא ולא קאמר ליה מי [לא] סבר לה מר דשבת הואיל והותרה הותרה ש"מ דתרוייהו ס"ל דל"א לענין לחי שבת הואיל והותרה הותרה ושלהי פרקין איתמר שלשה ומת אחד מהם ביום השבת שנים ונתוספו עליהם בשבת רב הונא ור' יצחק חד אמר שבת גורמת הלכך שלשה ומת אחד מהם הואיל והקיפו כדינם וגרמה שבת להתיר מותרים השנים אפי' לר' יהודה שנים והקיפו יותר מבית סאתים אע"פ שנתוספו עליהם אסורים לר' יהודה הואיל וכשנכנסה שבת גרמה [לאיסור] וחד אמר דיורין גורמין. הלכך שלשה ומת אחד מהן דבצרי דיורין אסור אם הקיפו יותר מבית סאתים שנים ונתוספו עליהם מותר דאיכא דיורין תסתיים דרב הונא [הוא] דאמר שבת גורמת דאמר רבה בעאי מניה מרב הונא ובעאי מניה מרב יהודה עירב דרך הפתח ונסתם הפתח כגון שהיו שתי חצירות ופתח אחד ביניהם ועירבו על דעת הפתח ועכשיו נסתם בשבת שנפלה כנגדו מפולת מהו מי שרי להשתמש דרך שאר חלונות פחותות מד' שאינן ראויות לעירוב כדאמר פ' חלון וכן עירב דרך חלון ונסתם חלון מהו ואמר לי שבת גורמת הואיל והותרה הותרה תסתיים לימא רב הונא ור' יצחק בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי קמיפלגי דתנן חצר שנפרצה משתי רוחותי' וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחייו מותרין לאותה שבת ואסורין לעתיד לבא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אם מותרין לאותה שבת מותרין לעתיד לבוא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין לאותה שבת. פי' חצר שנפרצה ביום השבת משתי רוחותיה מפ' בפ' כל גגות מאי טעמ' נקט משתי רוחותיה. שניטלו קורותיו או לחייו בשבת מותרין לאותה שבת דאמרי' שבת הואיל והותרה הותרה ר' יוסי אומר אם מותרין כו' מפרש בפ' כל גגות דר' יוסי לאיסור וה"ק בשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין לאותה שבת ולא אמרי' הואיל והותרה הותרה לימא רב הונא דאמר כר' יהודה ורבי יצחק דאמר כר' יוסי אמר לך רב הונא אנא דאמרי אפי' לר' יוסי ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא דליתנהו למחיצות אכל הכא איתנהו למחיצות ר' יצחק אמר אנא דאמרי אפי' לר' יהודה ע"כ לא קאמר ר' יהודה התם אלא דאיתנהו לדיורין אבל תבא ליתנהו לדיורין. פסק רבי' שמשון בשם רבי יצחק בר שמואל זצ"ל דהלכה כרב הונא דאמר שבת הואיל והותרה הותרה דתניא כותיה לקמן בפ' הדר ואביי נמי סבירא ליה הכי בפ' כל גנות גבי הא דבעי רב הושעיא דיורין הבאין בשבת מהו ואין לומד ר' יצחק יעמיד הברייתא דפ' הדר כרבי יהודה ואיהו סבר לה כרבי יוסי דהא מסיק הכא דס"ל כרבי יהודה. ואע"ג דבסוף כל גגות פסיק רב כרבי יוסי ושמואל נמי פסק כותיה בנפרצה לר"ה רב הונא דהכא נמי לא פליג עליה כדמסיק התם ליתנהו למחיצות. ואע"ג דההיא דאביי דכל גגות בנפרצה מיירי וקאמר הואיל והותרה הותרה לא דמיא ההיא פירצה דחצירו' דנפרצו זו לזו לפרצת מבוי ולא דמיא אלא לדיורין שבאו בשב'. והא דאמרי' לקמן בפ' הדר היכא דמת הגר מבעוד יום והחזיק ישראל בנכסיו בשבת אומר ולא אמרי' הואיל והותרה הותרה היינו התם משום דראוי להחזיק מבעוד יום. ואומר רבי שאם עירבו לצורך שנה מבית לבית ונסתם הפתח ואח"כ נפתח לא מבעיא דמותר לטלטל מזה לזה באותה שבת עצמה דשבת הואיל והותרה הותרה אלא אפי' נסתם באמצע שבוע ואח"כ נפתח חוזר עירוב למקומו וראיה לדבר מהא דאמרי' בסוף הזורק ספינות קשורות זו לזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו חזרו להיתרן הראשון. ומיהו נראה לפי מסקנא דשמעתין אין לנו ראיה שיהא הלכה כמ"ד הכא שבת הואיל והותרה הותרה דכיון דאסקי' ר' יצחק אנא דאמרי אפי' כר' יהודה כ"ש שיתיר עירב דרך הפתח ונסתם הפתח דהא אמרי' בפ' הדר וכל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת אתי לאתויי מבוי שניטלו קורותיו משמע דאי לא הוה תני זה הכלל לא הוה שרינן מבוי שניטלו קורותיו אע"ג דשרינן עירב דרך הפתח ונסתם הפתח וכיון דאוקימנא כר' יהודה אפי' מאן [דאסר] דיורין דשמעתין כ"ש שיתיר בעירב דרך הפתח כדפרי' עכ"ל. הלכך נראה בעיני הלכה למעשה דהלכה כר' יוסי דחצר שנפרצה בשבת וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו בשבת וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחייו בשבת דאסורים לאותה שבת ולא אמרי' שבת הואיל והותרה הותרה דפ' מי שהוציאוהו א"ר יעקב בר אידי אמר ר"י רבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואביי ורבא ורב ורב הונא נמי סברי דלא אמרינן לענין לחי שבת הואיל והותרה הותרה כדפרישית לעיל והכי נמי רב הונא סבר כר' יוסי כדאסקי' רב הונא אנא דאמרי אפי' לר' יוסי ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא דליתנהו למחיצות אלמא במחיצות סבר רב הונא כר' יוסי. ושלהי כל גגות איתמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יוסי גבי מחיצות דלא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה. ואע"ג דפרישית לענין מחיצה לא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה אעפ"כ היכא שעירב דרך הפתח ונסתם הפתח ועירב דרך חלון ונסתם החלון קיי"ל כרב הונא ורב יהודה שבת דהואיל והותרה הותרה דהא איכא מחיצות ולא ילפינן להו מלחי וקורה כההיא דפ' הדר דתניא זה הכלל כל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת ואמרינן כל שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת כגון עירב דרך הפתח ונסתם הפתח עירב דרך [חלון] ונסתם החלון זה הכלל לאתויי מבוי שניטלו קורותיו או לחייו ופי' התם רש"י ומרישא לא שמעינן לה דהתם דאיתנהו למחיצות אבל הכא לא ובמסקנא דהכא נמי מיתוקמא דרב הונא ורב יהודה בין לר' יהודה בין לר' יוסי ור' יצחק נמי אפשר שיתיר בעירב דרך הפתח ונסתם הפתח ועירב דרך חלון ונסתם החלון. ואמרי' בפ' כל גגות בעי רב הושעיא דיורין הבאין בשבת כגון כותל שבין שתי חצירו' שנפל בשבת דהוי דיורייהו השתא כי הדדי מהו שיאסרו זה על זה אמר רב חנינא ת"ש חצד גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני שהוא כפתחה של גדולה אמר רבה אימור מבעוד יום נפרצה א"ל אביי לא לימא מר אימור אלא ודאי מבעוד יום נפרצה דהא מר הוא דאמר בעאי מניה מרב הונא ובעאי מיניה מרב יהודה עירב דרך הפתח כו' וא"ל שבת הואיל והותרה הותרה. הרי משמע דאביי סבר כרב הונא מיהו אינה ראיה כ"כ די"ל דאביי לתרוצי שמעתת' דרבה קאמר הכי. וההיא דפ' עושין פסין דבעא מניה אביי מרבה יבשו מים בשבת מהו א"ל כלום נעשית מחיצה אלא משום מים [מים] אין כאן מחיצה אין כאן. משמע לכאורה דלא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה אע"ג דאיכ' מחיצה דהא קיימא פסין. ולא היא אלא אדרבה ראיה היא משם דהתם פירש"י יבשו מים בשבת מהו לטלטל בין הפסין מי אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה או דילמא כיון דהיתר פסין אינו אלא משום מים והרי יבשו אסור א"ל כלום הותרה מחיצה אלא משום מים מים אין כאן מחיצה אין כאן הרי משמע דפשיטא ליה דשבת הואיל והותרה הותרה היכא שהדבר בעולם שלצרכו הותרה דקמבעיא ליה אם אותו הדבר שהותרה לצרכו אם אינו בעולם אם מותר לטלטל שם דברים אחרים הואיל דקיי"ל דשבת הואיל והותרה הותרה ופשיט ליה לאיסור אבל אם היה אותו דבר בעולם שלצרכו הותרה היה מותר לטלטל אפי' דברים אחרים. ולעולם קיי"ל דשבת הואיל והותרה הותרה היכא דאיכא מחיצו'. וכן פסק בה"ג דקיי"ל כרב הונא ורב יהודה בעירב דרך הפתח ונסתם הפתח בעירב דרך חלון ונסתם החלון דשבת הואיל והותרה הותרה וכן גבי שלשה ומת אחד מהם שנים וניתוספו עליהם נראה דקיי"ל דשבת גורמת כרב הונא. וה"ר משה מיימון [כתב] שתי חצירות שעירבו עירוב א' דרך הפתח שביניהם או דרך החלון ונסתם הפתח או החלון בשבת כל אחת ואחת מותרת לעצמה הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה וכן שתי חצירות שעירבו זו לעצמה וזו לעצמה ונפל כותל שביניהם בשבת אילו מותרין לעצמן מוציאין מבתיהן ומטלטלין עד עיקרה של המחיצה [ואלו מטלטלין כן עד עיקר המחיצה] הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה אע"פ שניתוספו הדיורין שהדיורין הבאין בשבת אינן אוסרין נפתח החלון ונעשה הפתח בשגגה או שעשו עכו"ם לדעתו חזרו להתירן הראשון וכן שתי ספינות שהיו קשורות זו בזו ועירבו ונפסקו אסור לטלטל מזו לזו ואפי' היו מוקפים מחיצה חזרו קשרו בשוגג חזרו להיתרן עכ"ל מה שכתב גבי ב' חצירות שעירבו זו לעצמה וזו לעצמה ונפל כותל שביניהם בשבת דשבת הואיל והותרה הותרה היינו ההיא בעיא דרב הושעיא דפ' כל גגות כדפרישית לעיל ואע"ג דפסקית הלכה כר' יוסי דלענין מחיצות לא אמרי' שבת הואיל והותרה הותרה והאי כותל שנפל היינו נפרצה מחיצה לא דמיין אהדדי כדפרישית לעיל כלשון רבי' שמשון זצ"ל דלא דמיין האי פירצת חצירות דנפרצו זו לזו לפירצת מבוי ולא דמיא אלא לדיורין שבאו בשבת אבל מה שכ' שתי חצירות שעירבו עירוב אחד דרך הפתח שביניהם או דרך חלון ונסתם הפתח או החלון בשבת כל אחת ואחת מותרת לעצמה הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה הא ליתא אלא מותרו' להשתמש מזו לזו הותרה וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל בפרק כל גגות:
293
רצ״דתנן בכל עושין לחיין אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ר"מ אוסר בפ' הישן בסוכה אמרינן מאי [טעמא] דר"מ אביי אמר גזירה שמא תמות ר' זירא אמר שמא תברח ואוקימנא דבבהמה שאינה קשורה כ"ע לא פליגי דאין עושין אותה לחי למבוי דחיישינן שמא תברח כ"פ בבהמה קשורה למ"ד שמא תמות חיישינן למ"ד שמא תברח לא חיישינן [פסק] בה"ג כת"ק וה"ר משה מיימון כתב בכל עושין לחיים אפי' בדבר שיש בו רוח חיים ואפי' באיסורי הנאה ע"ז עצמה או אשירה שעשאה לחי כשר. גובה הלחי אין פחות מי"ט רחבו ועביו כל שהוא בכל עושין קורה אבל לא באשירה לפי שיש ברוחב הקורה שיעור וכל השיעורין אסורין מן אשירה עכ"ל. וקשה לי דלחי נמי הואיל ויש שיעור בעוביו אמאי כשר מאשירה ותו אמאי מחלק בין ע"י לאשירה אי ע"ז ואשירה דישראל תרווייהו מיכתת שיעורייהו ואי בדעכו"ם תרוייהו לא מיכתת שיעורייהו דהא איתא להו ביטול דתנן לולב של אשירה ושל עיר הנידחת פסול ואמרי' בגמ' של אשרה פסול והא אמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל בשר ושנינן מתניתין באשירה דמשה דכתותי מכתת שיעורייהו אבל דעכו"ם אם נטל כשר. וע"ז ואשירה דנכרי אם ביטלם אינם איסורי הנאה ואם לא ביטלם הרי הם אסורים בהנאה והיכי מתיר בהם את המבוי לאשתמושי ביה והתנן בפ' בכל מערבין מערבין לכהן בבית הפרס רבי יהודה אומר אפי' בבית הקברות ואמרי' בגמ' טעמא דרבנן דסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה ופירש"י אסור לקנות עירוב בקבר שהוא אסו' בהנא' והא הנאה היא דמשתרי ביה למיפק חוץ לתחום וכל תשמישי מת אסורין בהנאה ופרכינן מכלל דר' יהודה סבר מותר לקנות בית באיסורי הנאה אלא לכ"ע אסור. מעתה הכא נמי אסור דהא הנאה היא דמשתרי ביה לאשתמושי במבוי. ולההיא לישנא נמי דאמרינן דלכ"ע מצות לא ליהנות ניתנו ובהא פליגי דר' יהודה סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה כגון ללכת אל בית אבל או לסעודת מצוה הלכך מערבין בקבר דאינו נהנה ורבנן סברי מערבין אף לדבר הרשות הלכך אין מערבין בקבר דנהנה הוא ועירובי חצירות לכ"ע מערבין לדבר הרשות הלכך נהנה הוא ואסור ולההיא לישנא נמי דבנטירותא פליגי ודכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה הרי עירובי חצירות מערבין לדבר הרשות ואסור הא לא קשיא כדפרי' לקמן בפ' חלון. ולמאי דפרישית דהלכתא דעושין בהמה קשורה לחי למבוי נראה בעיני דאילו קשר את האדם לדופן במקום לחי דכשר:
294
רצ״התנן שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים פי' שיירא אינה פחותה מג' בני אדם כדאיתא בגמרא וקידש עליהם היום והקיפו עצמם באוכפים ובעביטים שכן דרכם של הולכי דרכים במקום שהם דרים נותנים בהמתם וקרונות סביבותיהם ואם באים לסטים עליהם נלחמים משם כמו עיר מבצר מוקפת חומה ופירש רבינו שמואל זצ"ל ואפילו יותר מבית סאתים לפי שהיתה בקעה זו ישבה ולבסוף הוקפה הלכך נותנים להם כל צורכם ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי והכי אמרינן בגמרא שיירא נותנים להם כל צורכם ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי. ולא יהו פרצות יתירות על הבנין. ואפילו הן פרצות קטנות פחותות מעשר:
295
רצ״ואיתמר פרוץ כעומד רב פפא אמר מותר רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור ופסקינן שילהי שמעתין הלכתא כוותיה דרב פפא אע"ג דאתותב מההיא דפנות הללו שריבה בהם פתחים וחלונות משום דדייקא מתני' כוותיה דתנן לא יהו פרצות יתרות על הבנין הא כבנין מותר. ויש ללמוד מיכן דקיי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם דאי אמרת א"א לצמצם אמאי שרי דילמא רובה פרוץ הוי ורחמנא אמר למשה לא תפרוץ רובא. וכן בפרק השוחט איתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב רב כהנא אמר מחצ' על מחצ' אינו כרוב [רב א' מחצה על מחצה כרוב הכי אמר ליה רחמנא למשה לא תשייר רובא רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב] דכי אגמריה רחמנא למשה שחוט רובא התם נמי משמע דבידי אדם אפשר לצמצם שאל"כ היכי שרי רב (א') דילמא שייר רובא. ואמרינן בסמוך ת"ש המקרה סוכתו בשופדין או בארוכות המטה אם יש ביניהן כמותן כשירה פי' אלמא פרוץ כעומד מותר דהא הכא פסול ככשר הוא ושרי ושנינן הכא במאי עסקינן בנכנס ויוצא (שהרי) [שיהא] שפוד יכול לכנס [וליצא] בריוח שביניהם דהשתא הוו ריוח טפי משיעור שפוד ואינו מצומצם ופרכי' דהא אפשר לצמצם ולכוין שלא יהא ריוח יותר ואנן כמותן תנן. א"ר אמי במעדיף. פירש"י מתני' בדלא צימצם אלא במעדיף ריוח יותר משיעור שפודין וכמותן דקתני ביוצא ונכנס. רבא אמר אם היו נתונים שתי נותנם ערב ערב נותנם שתי פי' אם היו שפודים נתונים שתי נותנו לסכך כשר ערב דאפילו לא העדיף הריוח איכא סכך בשר טפי דכיון דנותנן ערב א"א לעמוד אא"כ ראשו אחד מונח על השפוד מיכן וראשו אחר מונח על השפוד מיכן. הא למדת דסתמא דתלמודא ור' אמי ורבא סברי דבידי אדם אפשר לצמצם. וקשה דאמרי' לעיל גבי לחי הבולט מדופנו של מבוי רב אשי אמר אפי' במבוי שהוא רוחב שמונה אין צריך לחי אחר להתירו מה נפשך אי עומד נפיש שהיו ארבע אמותיו של לחי שוחקות ונמצא פרוץ חסר מד' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. אי פרוץ נפיש שאין ד' שלימות בלחי נידון משום לחי דהא רוב בני אדם אין יכולין לצמצם ואי אמרת לאוסרו דלמא צמצם וכי הדדי נינהו ואין כאן לחי שהרי יש בו ד"א ולא עומד מרובה הוי ספק דבריהם שמא צמצם ואסור ושמא לא צמצם ומותר דטלטול מבוי דרבנן הוא וספק דבריהם להקל. ואמאי קרי ליה ספק הואיל ובידי אדם אפשר לצמצם ולמדוד. וי"ל דנהי דאפשר לטרוח ולמדוד ולצמצם ולדקדק אי שוו תרווייהו כי הדדי אי לא מ"מ לא הטריחו חכמים למדוד ולכוין על כך ורוב פעמים שמא טועים ואין מכוונים ולהכי חשיב ליה ספק דבריהם. וכ"מ לשון רבי' שלמה שכתב דהא רוב בני אדם אין יכולים לצמצם והוה ספק שמא צמצם ואסור שמא לא צמצם ומותר משמע אבל אם דקדק וצמצם דכי נמי דאפשר לצמצם. וה"ר שמעון דיונביל זצ"ל היה מפרש דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע תרווייהו סברי דאפי' בידי אדם אי אפשר לצמצם והאי דפליגי משום דהוי ספק ספיקא ורב פפא דשרי היינו כשדומה לנו שהפרוץ מצומצם כעומד וטעמא דשרי משום דאימר עומד מרובה ואת"ל שניהם שוים רחמנא אמר [לא תפרוץ רובא ומאן דאסר משום דאימר פרוץ מרובה ואת"ל שהם שוים רחמנא אמר הכי] גדור רובא. וכענין זה יש לפרש בההיא דמחצה על מחצה כרוב והשתא ניחא טפי ההיא דרב אשי דקרי ליה ספק דבריהם כיון דא"א למדוד ולעולם אפי' בידי אדם א"א לצמצם. וההיא נמי דהמקרה סוכתו בשפודין וכו' דפרישית דשמעת מינה דבידי אדם אפשר לצמצם ההיא נמי לאו ראיה היא דקשה לפירש"י דאין זה סוגיית [הש"ס] דשני ליה ר' אמי בדלא צמצם שאינו אלא כמשיב שאינו חושש בקושיא שלו ודלעולם איירי בנכנס ויוצא. והיה מפרש רבינו יצחק בר שמואל במעדיף היינו שמרבה בכשר עד שמכסה על השפודין ונמצא סכך בשר רבה על סכך פסול ומבטלו וכדפירש"י בדברי רבא דאיכא סכך כשר טפי וא"ת היינו דר' אמי דטעמא דתרווייהו דהסכך בשר מבטל את סכך פסול לא היא. דלרבא מעדיף לא מהני משום דזימנין דלאו אדעתיה ולא ירבה בכשר. אכל כשמשנה להניח כעין שתי וערב אי אפשר שלא ירבה. ולפ"ז הפי' עדיין יש מיכן ראיה דבידי אדם אפשר לצמצם. אלא שהקשה לזה הפירוש דהאיך יבטל סכך כשר את הפסול הואיל שאינם מעורבים זה בזה וניכר כל אחד בפ"ע ותו דתנן פ"ק דסוכה העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית ופסול' ואמר (רב) [רבא] ל"ש אלא שצלתו מרוב' מחמתו [כו' ופריך וכי צלתו מרובה מחמתו] מאי הוי הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר אר"פ כשחבטן ופירש"י שעירבן זה בזה ואינו ניכר הי נינהו בשר [והי נינהו פסול] אלמא לא מבטל ליה אא"כ מעורבין יחד ואין ניכר זה לבד וזה לבד. הלכך נראה כגי' רבי' חננאל זצ"ל וגי' רבי' יעקב זצ"ל דגרסי והא [אי] אפשר לצמצם כלומר כשממלא בכשר אותו מרא נכנס ויוצא ואינו דוחק כל כך הכשר בפסול שלא יהא אויר קצת בין (הריוח) [הכשר] לפסול ונמצא שאין הכשר מרובה על האויר ועל הפסול ומשני במעדיף פי' עד שבא הכשר על השפודין שמיכן ומיכן ונמצא שנתכסה כל האויר ורבא משני דאפילו אינו מעדיף אם נותן שתי וערב אי אפשר שלא יתכסה כל האויר שע"כ צריך לדחוק הבשר בפסול כדי שלא תיפסל הסוכה. א"נ דוקא שתי וערב מהני לרבא אבל בענין אחר לא דגזרינן שמא לא יעדיף אבל שתי וערב אי אפשר שלא יעדיף כדי שלא יפול הכשר שעל הפסול הוא נשען. ומיהו לפי פי' זה לא יתכן הא דגרסי' בכל הספרים פ"ק דסוכה רבא אמר אפי' תימא בשאינו מעדיף. הא למדת דאין לשמוע מיכן דבידי אדם אפשר לצמצם. מיהו ע"כ רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סברי דאפשר לצמצם בידי אדם ומדפסקי' הלכתא כרב פפא ש"מ דהכי הלכתא דאפשר לצמצם בידי אדם דליתא לפי' ה"ר שמעון דיונביל דקשיא ליה לרבי' יצחק זצ"ל בההיא דרב אשי דאמר אפי' במבוי רחב שמונה א"צ לחי אחד להתירו משום דהוי ספק דבריהם דמשמע הא ספק דאורייתא הוה אסיר מטעם חשש דעלמא שמא הם שוים אע"ג דאי עומד נפיש מותר ואי פרוץ נפיש מותר ואמאי הלא מאן דאסר פרוץ כעומד לא אסר אלא מטעם דאמר ליה רחמנא למשה גדור רובא ושחוט רובא ואיכא למיתלי לאיסור טפי מלהתיר אבל אם היה לתלות להתיר יותר מלאיסור היה מותר כדאשכחן מאן דשרי משום דא"ל רחמנא למשה לא תשתייר רובא ולא אסר מטעם שמא הפרוץ מרובה וא"כ בההיא דרב אשי נמי אפי' הוה ספיקא דאורייתא תשתרי כיון דבין פרוץ נפיש ובין עומד נפיש מותר. ותו קשה דתנן פ' הלוקח עובר פרתו רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחד ר' יוסי הגלילי אומר שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה' וחכמים אומרים א"א לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן ואמרי' בגמ' לר' יוסי דגלילי שמעי' ליה דאמר אפשר לצמצם בידי שמים וכ"ש בידי אדם פירש"י כגון הך לידה אע"ג דאין מקפידין בכך בשמים. וכ"ש בידי אדם. דמתכונים לצמצם שום מדה או שום דבר דודאי אפשר. ורבנן בידי שמים א"א לצמצם בידי אדם מאי ת"ש נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר"א מ"ט לאו משום דקסבר איפשר לצמצם וקרובה ואפי' קרובות לא ר"א ס"ל כר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם בידי שמים וכ"ש בידי אדם. ועתה הואיל ומשמע כדברי רב אשי דאי הוה ספיקא דאורייתא היה אסור משום חשש בעלמא דשמא דם שוים דאע"ג דאי עומד נפיש מותר ואי פרוץ נפיש מותר. מעתה גבי נמצא מכוון לעולם אימא לן דא"א לצמצם והאי דמביאות שתי עגלות היינו משום חשש דאורייתא דשמא הם שוים. הלכך ליתא להאי פירושא אלא ודאי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאפלגו בפרוץ כעומד ורב ורב כהנא דאפלגו לענין שחיטה במחצה על מחצה כלהו ס"ל דבידי אדם אפשר לצמצם. ואסקי' בפ' הלוקח עובר פרתו דלריה"ג אפשר לצמצם בידי שמים וכ"ש בידי אדם ולרבנן אי אפשר לצמצם אפי' בידי אדם. ופסק רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל הלכה כר"י דאפשר לצמצם (אפי') בידי אדם הואיל והני אמוראי דפרישי' סברי כותיה והלכה כרבנן דבידי שמים א"א לצמצם מההיא דפ' ארבעה אחין דאמר רב הונא אמר רב שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה לשניה הותרה מתה ראשונה מותר בשניה ואצ"ל מתה שניה שמותר בראשונה משום דהואי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון ור"י אמ' מתה שניה מותר בראשונ' אבל מתה הראשונה אסור בשניה מ"ט שכל יבמה שאין אני קורא עליה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה איתביה ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן ד' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואמאי (ליהו) [ליקו] חד מנייהו ולחלוץ לשניה ותהוי ראשונה גבי אידך יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון א"ל אחיות א"י מי שנאן ולימא ליה דנפול בבת אחת וריה"ג הוא דאמר אפשר לצמצם לא סתם לן תנא כר' יוסי הגלילי הא למדת דבידי שמים אין הלכה כר' יוסי הגלילי. ותנן בפ' שבועת העדות כפרו שניהם באחת שניהם חייבים ופרכי' בגמ' והא א"א לצמצם וא"ר חסדא הא מני ריה"ג היא דאמר אפשר לצמצם ר' יוחנן אמר אפי' תימא רבנן כגון שכפרו שניהם בתוך כדי דיבור ותוך כדי דיבור כדיבור דמי ההיא הויא כמו בידי שמים דממילא נעשה שכפרו שניהם כאחת ולא נתכוונו לכך: ומדפריך דרך פשיטותא והא א"א לצמצם משמע דהכי הלכתא דבידי אדם א"א לצמצם. וכן ההיא דתנן בגיטין בפ' הזורק היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת ואמרי' בגמ' היכי דמי מחצה על מחצה א"ר שמואל בר רב יצחק כגון שהיו שניהם עומדין בד"א מצומצמות וליחזי הי מנייהו קדים וכי תימא דאתו תרוייהו בהדי הדדי והא אי אפשר לצמצם אלא אמר רב כהנא הכא (בארבע) [בשמונה] אמות כו' התם נמי הואיל ואינם מתכוונים לכך הוו כמו בידי שמי'. ומשמע נמי מהתם דבידי שמים קיי"ל דא"א לצמצם. וע"כ צריך אתה לומר דהתם הוו כמו בידי שמים דאל"ה קשיא דרב כהנא אדרב כהנא דפ' השוחט סבר דאפשר לצמצם כדפרי' לעיל והכא סבר א"א לצמצם דמתוך כך הוצרך להעמיד (בארבעה) [בשמונה] אמות מצומצמו'. וכפי מאי דפרישית דכל היכא שאינו מתכוין לכך ונעשה דבר ממילא דהוה ליה כמו בידי שמים קשה מפרק הלוקח עובר פרתו דאמר ורבנן בידי שמים א"א לצמצם בידי אדם מאי וקבעי למפשט מדתנן נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דבידי אדם אפשר לצמצם והשתא היכי פשיטא ליה מהתם הא ע"כ נהי דיכולין לצמצם הדבר כשמתכונים למדוד מ"מ לרבנן א"א שיהא הדבר מצומצם בין שתי עיירות דכמו בידי שמים הוא הואיל שמעצמו נפל שם (למדוד) ולא נתעסקו עליו למדוד ולהניחו שם מכוון. ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דאפי' למ"ד אי אפשר לצמצם בידי שמים פעמים שהוא מצומצם אלא ה"ק אי אפשר לברר צמצום שבידי שמים כגון גבי לידה דילדה שני זכרים כאחת שאין פנאי לדקדק ולברר איזה יצא תחילה ולכך אין שניהם לכהן אבל בידי אדם שיש שהות לברר מבעיא לן ופשיט לן מנמצא מכוון בין שתי עיירו' דאי אמרת א"א לברר אם הוא מצומצם אע"ג דזימנין דמקרי שהוא מצומצם כיון דא"א להבחין לא יביאו שתי עגלות מספק דמילתא דלא שכיחא היא שיהא מצומצם ואין לנו לתלות מספק שאירע כך. מיהו אפשר דהלכה כר' יוסי הגלילי אפי' בידי שמים דהא רבא דהוא בתראה ס"ל כותיה לקמן בפ' מעשר בהמה דאמר רבא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחר עשר מעורבין זה בזה ומשמע דס"ל כר' יוסי אפי' בידי שמים דאי כרבנן דא"א לצמצם אותו שקדם הוי עשירי אפי' ישתוק בו והו"ל כאילו קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי. דאין אחד עשר קדוש שלא נעקר שם עשירי ממנו. מיהו י"ל דאפי' סבר א"א לצמצם כיון דאין יכול לברר איזה קדם משהו לחבירו ונתכוון [לקרות] שניהם עשירי ובבת אחת קראם לא דמי לקרא לעשירי עשירי ואח"כ לאחד עשר עשירי והאי דקאמר התם דקמ"ל דכל בת אחת תרוייהו (קושי) [קדשי] לאו ממש בת אחת בצמצום אלא כדפרישית. ומיהו קשה דלקמן בפ' מי שהוציאוהו ובפ' שני דקדושין דפריך מההוא יצאו שניהם בעשירי לרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ומשמע דקשה לו דהוה ליה למימר דהואיל בזה אחר זה אין אחרון קדוש בבת אחת לא יהא קדוש לא זה ולא זה כמו מקדש אשה ואחותה ואיך יכול להיות זה דל קריאת שם דידיה מהכא כיון דאי אפשר לצמצם מה נפשך עשירי מאליו קדוש וי"ל דמבתרא פריך האיך הוא קדוש דאינו קדוש אלא מחמת דיבורו. מיהו רבי' שלמה פי' בפ"ב דקידושין ובפ' מי שהוציאוהו והא הכא דאינו בזה אחר זה אילו קרא לעשירי עשירי לא קדש אחד עשר כלל וכי קרינהו כי הדדי חשיב חד מנייהו מעשר לפטור את התשעה. הרי פי' דקשיא ליה דאפי' חד מנייהו קדוש א"כ כבת אחת דקאמר דוקא קאמר ואפשר לצמצם בידי [שמים] דמה שיצאו שניהם כאחת היינו בידי שמים הוא וה"נ סבר רבא בפ' שני דשחיטת חולין דאמר רבא פרכוס שאמרו בסוף שחיטה ואמר מנא אמינא לה דתנן שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום האי יתום היכי דמי אילימא דילידתיה אמיה והדר מתה לעולם תחיי ותזיל אלא דמתה והדר ילידתיה מכי יולד נפקא אלא פשיטא זה פירש לחיים וזה פירש למיתה הא למדת דאפשר לצמצם אפי' דבר הכא בידי שמים שאל"כ מה צריך קרא למעוטי דמספק הייתי אוסר דדילמא מתה והדר ילידתיה והוה ליה יוצא דופן. ויש דוחים דאצטריך קרא דאם יבוא אליהו ויאמר שבצמצום היה הענין אבל אנו א"א לן לברר דבר הבא בידי שמים ואין נראה בעיני דאטו מי נימא ליה לקרא כי כתיבא לעתיד לבא כתיבא ואין שייך לומר שבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי נפשיה לעתיד דמאי קשיא לן דנימא הכי. טפי שפיר דנימא דסבר כר' יוסי הגלילי דאפי' בידי שמים אפשר לצמצם ולא דמי לההיא דפרק בנות כותים דפריך התם ונימא ליה לקרא כי כתיבא סמוך לשקיעת החמה כתיבא ושנינן ע"כ שבקיה לקרא דהוא דחוק ומוקי נפשיה דשאני התם דסוגיא דשמעתין קשיתיה למימר הכי כדקאמר ע"כ שבקיה לקרא אבל הכא אתיא בריוח דנימא דרבא סבר כריה"ג דאפי' דבר הבא בידי שמים אפשר לצמצם וה"נ סבר רבא בפ' בהמה המקשה דבעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב או לא הלכו באיברים אחר הרוב ומוקמינן לה כגון שיצא חציו ברוב אבר וקא מבעיא ליה האי מיעוט דגואי מהו למשרייה בתר רוב אבר ואי אמרת אי אפשר לצמצם מאי קמיבעיא ליה מה נפשך טעון קבורה שמא יצא רובו אלא ש"מ דקסבר רבא אפי' בידי שמים אפשר לצמצם הלכך הלכה כריה"ג דאפי' בידי שמים אפשר לצמצם. וההיא דפ' ד' אחין דא"ר יוחנן לא סתם לן תנא כריה"ג לאו משום דלית ליה לדר' יוסי הגלילי אלא דלא ניחא להעמיד מתני' אליבא דיחידאה אע"ג דס"ל כותיה וכה"ג אשכחן בפ"ק דנדרים דתנן האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש אני ממך מרוחק אני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור ואמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך ואוקימנא דה"ק שמואל טעמ' דאמר שאני אוכל ושאני טועם לך הוא דאסור אבל אמר מודרני הימך לא משמע לך דאמר אסור מ"ט דילמא מודרני הימך לא משתעינא בהדך מופרשני הימך דלא עבידנא משא ומתן בהדך מרוחקני הימך דלא קאימנא בד"א דידך משמע. ופרכי' לימא קסבר שמואל דידים שאינן מוכיחות לא הוויין ידים ושנינן אין בניחותא שמואל מוקים לה למתני' כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודן די יהוי לכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין ופרכי' ואמאי דחיק שמואל לאוקומי מתני' כר' יהודה לוקמה כרבנן ואע"ג דאינם מוכיחות אמר רבא מתני' קשיתיה וכו'. והשת' מאי פריך לוקמה כרבנן נימא משו' דסבר שמואל כר"י להכי אוקמ' כר' יהוד' [משמע] אי הוה אפשר לאוקומה כרבנן הו"ל לאוקומה כרכנן אליב' דרבים אע"ג דלא סבר כותייהו ולא כיחידא' אע"ג דסבר כותייהו. ותנן נמי בפ' כל הגט המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים ואינו חושש שמא מת כהן או לוי או העשיר העני ואמרי' בגמר' ואע"ג דלא אתא לידיה א"ר במכירי כהונה או לויה ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחר ועולא אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה כולהו כרב לא אמרי במכירי לא קתני כשמואל לא אמרי במזכה לא קתני כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמי'. הא למדת דשנינן שינוי דחיקי ולא מוקמי' סתמא דמתני' אליבא דיחידאה ושמואל גופה דאוקמה במזכה לא בעי לאוקמה כר' יוסי אע"ג דאית ליה (לרבי) [דרבי] יוסי בפ"ק דב"מ דתניא השוכר את הפועל ילקוט בנו אחריו למחצה לשליש ולרביע לא ילקוט בנו אחריו ר' יוסי אומר בין כך ובין כך אשתו ובניו מלקטין אחריו ואמר שמואל הלכה כר' יוסי ואוקמה רבא לטעמיה דר' יוסי משום דעשו את [שאינו] זוכה כזוכה הא למדת דשמואל אית ליה דר' יוסי ואפ"ה לא בעי לאוקומיה סתמא דמתני' כיחידאה הלכך ההיא דפ' ד' אחין דא"ר יוחנן לא סתם לן תנא כר' יוסי הגלילי לאו משום דלית ליה אלא משום דלא בעי לאוקמה סתמא אליבא דיחידאה. אע"ג דקצת אתי בגמגום דהול"ל מתני' כיחידאה לא מוקמינא כדקאמר בפ' כל הגט ומדקאמר לא סתם לן תנא כריה"ג משמע שאין הלכה כמותו. אעפ"כ בהא ליכא קפידא כולי האי דה"נ קאמר לא סתם לן תנא כריה"ג דיחידאה היא וסתמא כיחידאה לא מוקמינא ורב יוסף אוקים סתמא דפ' שבועת העדות אליבא דר' יוסי הגלילי ור' יוחנן אוקמה אליב' דרבנן ובתכ"ד משום דלא ניחא ליה לאוקמה (כסתם יחידא') [סתם כיחידאה]. וההיא דפ' הזורק בגיטין ופ' שבועת העדות דפריך סתמא דתלמודא והא אי אפשר לצמצם לאו ראיה דהכי הלכתא דה"ג פריך תלמודא ריש פ' שני דכתובות וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ליכא עדים מאי הוה פי' נזיל בתר רובא ותטול מאתים ואע"ג דקיי"ל כשמואל דקאמר אין הולכין בממון אחר הרוב. הלכך הואיל דרבא סבר דאפשר לצמצם בידי שמים כדפרי' הלכה כר' יוסי דאפשר לצמצם בידי שמים וכ"ש בידי אדם כך נראה כעיני אני המחבר יצחק בר' משה נב"ה:
296
רצ״זואי קשיא דהכא סלקא שמעתתא דפרוץ כעומד מותר ובפ' השוחט לענין שחיטה סלקא שמעתת' דמחצה על מחצה אינו כרוב הא ל"ק משום דהתם מידי דתלי בחיותא היא להכי בעינן רוב גמור. ופרוץ כעומד שהתרנו בין במבוי בין כחצר כדתנן והרחב מעשר אמות ימעט אמר אביי תנא ר' יהודה אומר אינו צריך למעט עד כמה סבר רב אחא קמיה דרב אשי למימר עד שלש עשרה אמה ושליש ק"ו מפסי ביראות ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד לא התרתה כהן יתר משלש עשרה אמה [ושליש] מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד אינו דין שלא תתיר בו יותר משלש עשרה אמה ושליש משמע אבל פרוץ כעומד התרנו במבוי וכן בחצר כההיא דמתני ליה רב יהודא לחייא בר רב קמיה דרב אין צריך למעט א"ל אתנייה צריך למעט א"ר יוסף מדברי רבי' נלמד חצר שרובה פתחים והלונו' אינה ניתרת בצוה"פ מ"ט הואיל ויותר מעשר אוסר במבוי ופרוץ מרובה על העומד אוסר בחצר וכו' הא למדת אבל פרוץ כעומד שרי בחצר. ופרוץ מרובה על העומד שאסרנו בין במבוי בין בחצר ה"מ שהיו הפרצות רחבות ג"ט אבל אם [היו] הפרצות פחותות מג"ט אע"פ שהם מרובות על העומד שרי דכל פחות משלשה כלבוד דמי והוי כולו עומד כדתנ' נמצא אתה אומר שלש מידות במחיצה כל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי שלא יזדקר הגדי בבת (אחת) ראש (כל שהו) ופירש"י כל שהוא פחות משלשה דהיינו כל גדר העשוי בקנים עומדין פחותין מרוחב שלשה. צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש. כלומ' להדיא בלא עיכוב דזקירת הגדי מבטלא ליה מתורת לבוד ואם אין בין זה לזה שלשה אפי' פרוץ מרובה על העומד כגון קנים של שתי אצבעות וריוח שני טפחים בין זו לזו כשר דכל ריוח פחות משלשה לבוד וכוליה עומד הוא עכ"ל:
297
רצ״חתנן כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יתר מיכן אסור פירש"י מפני שהוא כפתח ושיהא עומד רב עליהן. יותר מיכן אסור פירצה אחת אוסרת כל ההיקף ואפי' כולו עומד והכי מוכח בגמ' בברייתא ומתני' בחצר איירי כדפירש רש"י לעיל בההיא דאמר רמי בר אבא אר"ה לחי הבולט מדופנו של מבוי פחות מד"א נידון משום לחי וא"צ לחי אחר להתירו ד"א נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו ואר"ה בריה דרב יהושע לא אמרן אלא במבוי שמונה אבל במבוי שבע ניתר בעומד מרובה על הפרוץ וק"ו מחצר ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה ניתר בעומד מרובה על הפרוץ [מבוי שניתר בלחי וקורה אינו דין שניתר בעומד מרובה על הפרוץ] מה לחצר שכן פרצתה בעשר תאמר במבוי שפרצתו בארבעה ופירש"י חצר אין פרצת עשר אוסרת בה אא"כ הוי מילואו בכותל או יותר מעשר הכי קיי"ל במתני' כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת. תאמר במבוי. דאר"ה לקמן בארבע'. הא למדת דמתני' בחצר עסקינן. ות"ר לשון ים שנכנס לחצר דרך פירצת הכותל ולא נפרץ במלואו. אין ממלאין ממנו אא"כ עשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי לגדור פרצה עד עשר בד"א שפירצתו יותר מעשר אבל עשר א"צ כלום שהרי יש שיור מיכן ומיכן. הא למדת דפרצת חצר בעשר מותרת ביותר מעשר אסורה ובהא לא פליגי אלא בפרצת מבוי דר"ה סבר פירצת חצר דוקא בעשר אמות אבל פרצת מבוי בארבעה טפחים ורב הונא בריה [דרב] יהושע סבר מבוי נמי פרצתו בעשר אמות ומתני' במבוי נמי קאיירי וכן אמר רב חנן בר רבא אמר רב מבוי פרצתו בעשר אמות לבד מבקרן זוית שפרצתו בד"ט משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וכן סבר רב יוסף דא"ר יוסף מדברי רבינו נלמוד חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת הפתח מאי טעמא הואיל ויותר מעשר אוסר במבוי ופרוץ מרובה על העומד אוסר בחצר כו' הא למדת דסבר רב יוסף דדוקא יותר מעשר אוסר במבוי אבל עשר לא אסרי ורב הונא סבר דפרצת מבוי בארבע טפחים ואייתי ראיה מעובדא דעבד רב (בר מהדיא) [בדמחריא] ואר"נ בר יצחק דרב הונא מסתברא דאתמר מבוי עקום וכו' כדפרישית לעיל והיה נראה בעיני לומר דהלכה כרב הונא הואיל ורב נחמן בר יצחק דייק כותיה ממבוי עקום כדפרישית לעיל וחומרא גדולה היא זו לאסור מבוי בד' טפחים אלא נראה בעיני דהלכה כהני אמוראי דסברי דפרצת מבוי בעשר אמות הלכך אחד פירצת חצר ואחד פרצת מבוי תרוייהו בעשר אמות וכ"כ הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל כל המחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה אבל אם היה פרוץ כעומד ה"ז מותרת ובלבד שלא יהא באותן הפירצות פרצה שהוא יתר מעשר אמות אבל עשר אמות הרי היא בפתח ואם היה לפירצה זו צורת הפתח אע"פ שיש בה יותר מעשר אמות אינה מפסדת המחיצה והוא שלא יהא הפרוץ מרובה עכ"ל ולא חילק בין מבוי לחצר אלא סתם כתב שהפרצה היא יותר מעשר. ואמרי' ריש פרקין אמ' אביי משמיה דרב נחמן אמת מבוי באמה בת חמשה למאי הלכתא לגובהו ולפרצת מבוי ופירש"י ולפירצת מבוי דקיי"ל בהא פרקא פרצת מבוי בעשר אמות פסלה לה וכן פי' רבי' שמואל זצ"ל דחשיבה פרצה לגבי מבוי בעשר אמות אבל בבציר מהכי לא הוה פרוץ והו"ל דין מבוי הלכך ההיא דר' אמי ודר' אסי דלעיל אע"ג דליכא גידודי ודלא כרב הונא דמוקי לה בדאיכא גידודי:
298
רצ״טתנן שיירא שחנתה בבקעה מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה. ע"ג יתדות סביב סביב. ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו שלשה טפחים. אלא מן התחתון לקרקע פחות מג' והרי כולו עומד דכלבוד דמי ממנו ולאמצעי פחות מג' הרי ששה עומדין פחות שני משהויין. [ומאמצעי לעליון פחות מג' הרי בג' אוירין תשעה עומד פחות ג' משהויין]. שיעור עובי החבלים יתר על טפח. שלשה משהויין כדי שיהו הכל עשרה טפחים. מקיפין בקנים. נעוצים ועומדים. ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים. וזו היא מחיצת אבל של חבלים הויא מחיצה של ערב. בשיירא דברו. והקילו אצלן שאין צריכין אלא או שתי כגון קנים או של ערב כגון חבלים אבל ליחיד לא הקילו עד שיהא בה שתי וערב. דברי ר' יהודה וחכ"א לא דברו בשיירא אלא בהווה. שרגיל להיות שחבורות מתאספות והולכות לסחורה וה"ה נמי ליחיד דומיא דשיירא דא"א במחיצה מעלייתא. כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי בר' יהודה. פליג אדאבוה וסבר דאפי' לשיירא בעינן שתי וערב. וחכמים אומרים אחד משני דברים או שתי [או] ערב. הלכך שלש מחלוקת בדבר ר' יהודה סבר לא התירו מחיצה גרועה זו של שתי בלא ערב או של ערב בלא שתי אלא דוקא לשיירא [אבל ליחיד] בעינן מחיצה גמורה ור' יוסי בנו סבר דאפי' לשיירא בעינן מחיצה גמורה של שתי וערב וחכמים סברי דאפי' ליחיד התירו שתי בלא ערב או ערב בלא שתי ואוקימנא בגמ' דהא דבעי ר' יהודה ליחיד מחיצה של שתי וערב היינו כדי ליתן לו כל צרכו אכל סאתים נותנים לו (אבל) [אפילו] בשתי בלא ערב או בערב בלא שתי כדתניא כל מחיצות שבת הרעועות שהן (רשותו) [דשתי] או דערב שהתירום חכמים ע"י הדחק לא התירו ליחיד אם הקיף יותר מבית סאתים ואע"פ שהוקף לדירה שהרי לדור בהם בלילי שבת הקיפן בערב שבת הא בית סאתים מיהא שרי ולרבנן אפי' מחיצה רעועה דשתי או דערב נותנין אפי' ליחיד כל צורכו אבל במחיצה מעליא שהיא דשתי וערב נותנין כל מה שהקיף אפי' ליחיד אפי' הקיף כמה מילין. ורמינהי מי א"ר יוסי בר' יהודה הכי דכל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה והתניא אחד יחיד ואחד שיירא לחבלי'. שמותרים בהקף חבלים ואע"פ שאין כאן אלא ערב. ומה [בין] יחיד לשיירא יחיד נותנים לו בית סאתים במחיצה רעועה זו של שתי או של ערב וכן שנים אין נותנים להם אלא בית סאתים דלא חשיבי אלא כחד שלשה נעשו שיירא נותנין להם בית שש סאין דהיינו סאתים לכל אחד והוא שצריכין להם דברי ר' יוסי כר"י וחכ"א אחד יחיד ואחד שיירא נותנים להם כל צורכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי דהיינו שלא יקיפו יותר מכדי צורכם בית סאתים. אלמא מחיצה דערב בלא שתי הויא מחיצה לר' יוסי בר' יהודה. אר"נ ואיתימא רב ביבי בר אביי לא נצרכא אלא לתת להם כל צורכם אבל מחיצה היא של בית סאתים ליחיד או לשנים במחיצת שתי או ערב ולבית שש לשיירא. אוקים רב נחמן אמורא עליה ודרש יחיד נותנים לו בית סאתים במחיצה רעועה זו שהיא של שתי בלא ערב או של ערב בלא שתי. וכן שנים אין נותנים לחם אלא בית סאתים במחיצה רעועה זו. שלשה נעשו שיירא ונותנין להן כל צורכן. רישא ר' יוסי בר' יהודה. דקאמר דליחיד או לשנים אין נותנין להן אלא בית סאתים דאי לרבנן אפי' ליחיד נותנים כל צורכו. וסיפא רבנן. דקאמרי שלשה נותנים להם כל צורכן דאי לר' יוסי בר"י בית שש הוא דיהבינן להו. אין משום דקאי אבוה בשיטתיה. גבי יחיד כדתניא כל מחיצות שבת הרעועות של שתי או של ערב לא התירו ליחיד יותר מבית סאתים ואע"פ שהוא צריך יותר. הלכך הלכה למעשה יחיד שעשה מחיצה של שתי בלא ערב או של ערב בלא שתי אע"פ שהוקף לדירה לא התירו לו להקיף אלא בית סאתים אע"פ שהוא צריך יותר ושנים כמו כן אין להם לשניהם אלא בית סאתים הקיפו יותר מבית סאתים אין להם אלא ארבע אמות אבל שלשה נעשו שיירא ואם הקיפו לדירה אפי' כמה מילין הרי אלו מטלטלין בכולן ובלבד שלא יקיפו בית סאתים יותר מכדי צורכן שלא יהא בית סאתים פנוי מכלים ואם נשאר פחות מב"ס פנוי בלא כלים עדיין מותרין לטלטל בכל המחיצה אבל אם נשאר ב"ס פנוי בלא כלים אין יכולים לטלטל אלא בד"א וכתב ה"ר משה מיימון שהקטן אינו משלים לשיירא. אבל במחיצה גמורה שהוא של שתי ושל ערב והקיף לדירה אפי' יחיד מטלטל בכולה אפי' היא במה מילין ונשאר ב"ס פנוי בלא כלים או יותר אפ"ה מטלטל בכולה [ל"ש] במחיצה גמורה ול"ש במחיצה רעועה שהיא של שתי ושל ערב ולעולם בעינן שתהא גבורה עשרה טפחים דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה: אמר רב גידל אמר רב פעמים ששלשה אנשים אסורים בחמש סאין במחיצה רעועה של שתי או של ערב ופעמים שהם מותרים אפי' בשבע סאין ואוקמה רב אשי דה"ק הוצרכו לשש והקיפו שבע שתי בלא ערב או ערב בלא שתי אפי' לשבע מותרין דליכא ב"ס שלם פנוי בלא כלים. לא הוצרכו אלא לחמש והקיפו לשבע אפי' בחמש נמי אסורים דהשתא לא מהני מחיצות הואיל והקיפו ב"ס יתר על צרכו ואיכא ב"ס פנוי בלא כלים והיינו כפסקיה דרב נחמן. וכמה הוא בית סאה חמשים אמה על (אמה) חמשים אמה ובמה הם בית סאתים שבעים אמה וארבעה טפחי' ודבר מועט על ע' אמה וד"ט ודבר מועט לא נתנו בו חכמים שיעור באותו דבר מועט דתניא לקמן כפ' עושין פסין רבי יהודה אומר ודבר מועט יש על ע' אמה ושיריים לא נתנו חכמים בו שיעור וכמה הם סאתים כחצר המשכן וחצר המשכן היה ק' אמות אורך ורחב חמשים תחתוך אותן לשנים לארכו הרי בכל חלק חמשים על חמשים הא למדת דבית סאה חמשים על חמשים. ואמרי' מנה"מ (מדבעינן) [דמדבעינן] ליה לחצר המשכן לשער בו איסור שבת של שבעים אמה ושיריים א"ר יהודה דאמר קרא אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים מאי בחמשים הא רוחב חמשים הוא וארכו מאה דהכי כתיבי מדות הקלעים לפאת צפון באורך קלעים מאה אורך ורחב החצר לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה. אלא אמרה תורה (של) [טול] חמשים שארכו יתר על רחבו וסבב חמשים הנותרים דהו"ל ע' אמות וד"ט מרובעים כיצד עשה מהן ה' רצועות של י' אמות רחב וארכן נ' השכב האחד למזרח והא' למערב הרי רחבה שבעים וארכה חמשים שים אחד לדרום וא' לצפון הרי ע' אמה על ע' אלא שהקרנות פגומין לכל קרן וקרן י' אמות על י' אמות מפני התוספת שהוספת טול מן החמשים ד' חתיכות של י' אמות על י' אמו' ושים לארבע קרנות ונתמלאו טול עשר על י' הנותרים שהם ס' טפחים ועשה אותן רצועות של ב"ט הרי ל' רצועות אורך כל אחת עשר אמות שהן ש' אמה תן ע' לכל רוח הרי ע' אמות וד"ט על ע' אמו' וד"ט אלא שהקרנו' פגומין טפחיים על טפחיים ונשארו בידך ך' אמה טול מהם ח' טפחים ושים לקרנות ונתמלאו ונשארו בידך י"ח אמה וד"ט ברוחב טפחיים והיינו דבר מועט שאם באת לחלקן (ולהוסיף) [ולהקיף] בהם אין מגיע התוספת לרחב שני שלישי אצבע דהא בעית [למיעבד] מניה רצועות של רפ"ג אורך להקיף ד' הרוחות הא למדת דבית סאה חמשים אמה על נ' אמה ובית סאתים ע' אמות וד"ט ודבר מועט על ע' אמו' וד"ט ודבר מועט ואותו דבר מועט אינו מגיע לרוחב שני שלישי אצבע: אמר רב המנונא [אמר רב] הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוה עומד כדתנן לעיל לא יהו פרצות יתדות על הבנין הא בבנין מותר וסתם כלי בהמה מחיצה של שתי הם שעומדים על גבי קרקע בעי רב המנונא בערב מאי. מחבלים דמתני' ליכא למילף הכשירא דהתם כוליה עומד וכלבוד דמי. אמר אביי ת"ש שיעור חבלים עובין יתר על טפח שיהא הכל עשרה טפחים [ואם איתא] למה לי יתר על טפח ליעבד האויר האחר פחות משלשה וחבל משהו וכן שני דהוו להו ששה עומד והאויר השלישי פחות מד' וחבל משהו ותתכשר פרצת הארבעה בעומד של ששה. אלא ש"מ עומד מרובה על הפרוץ בערב לא הוה עומד. ותסברא האי פחות מארבעה וחבל היכא מוקים לה אי מוקים לה תתאי הוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעים בה ואפי' למעלה הימנו עומד עשרה שלימין הא קיי"ל מחיצה תלויה אינה מתרת: ואי מוקים לה עילאי. באויר השלישי שהוא עליון. אתי אוירא דהאי גיסא שמן החבל ולמעלה ואוירא דהאי גיסא. שממנו ולאמצעי דהוה נמי אויר כיון דהוה יותר משלשה ומבטל ליה לחבל ואין באן אלא ששה תחתונים. ואי מוקים לה אמצעי אין כאן עומד מרובה על הפרוץ אא"כ תצטרף שתי דוחות לבטלן. הלכך הוי עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות ועומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד אלא כיון דלא משכחת לה רב המנונא הכי קא מבעיא ליה כגון דאייתי מחצלת דהויא שבעה ומשהו וחקק בה שלשה ושבק בה ארבעה שלמים למעלה ומשהו למטה ואוקמה בפחות מג' סמוך לקרקע להאי גיסא דמשהו דהשתא הו"ל עומד מרובה על הפרוץ מרוח אחת ואוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא נמי ליכא למימר הואיל ועומד רב על האויר דתותי מיניה. שמעינן משמעתין דכל מחיצה שהיא גבוהה מן הקרקע עד שהגדיים בוקעים תחתיה אע"פ שיש בגובה גוף המחיצה עשרה טפחים אפ"ה לא הויא מחיצה וה"נ אמרי' לעיל בסמוך רבא אמר מדסיפא רשב"ג רישא נמי רשב"ג וכי אמר רשב"ג אמרי' לבוד הנ"מ למעלה אבל למטה כיון דהויא לה כמחיצה שהגדיים בוקעים בה לא ושמעי' משמעתין דאוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטלי מחיצה וה"נ אמרי' לעיל גבי מבוי שהוא רחב יותר מעשר אמות דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לפס מיהו דוקא שהאוירא דלעיל מיניה ודתותי מיניה שכל אחד ואחד רחב בפני עצמו יותר מן המחיצה אבל אם היה אויר דחד גיסא עדיף על העומד ודאידך גיסא פחות מן העומד אז לא מבטלי לעומד של מחיצה כדמוכח בבעיא דרב המנונא במסקנא כדפדישית: ושמעינן משמעתין דעומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות לא הוי עומד. וההיא דלעיל דא"ר יהודה מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה מרחיק ב' אמות ועושה פס שלש ופרכי' ואמאי מצרכת ליה לסתום שלשה האמות באחת יעשה פס אמה ומחצה לפיאה אצל הכותל וירחיק שתי אמות ויעשה פס אמה ומחצה. אצל פתח וכיון דלא שרית ליה בהכי משום דפרוץ מרובה על העומד שמיכן ועל העומד שמיכן אלא אם תצרפם יחד להיות שניהם רבין עליו. שמעי' מינה מדלא מצרפת להו עומד מרובה על הפרוץ בין שתי הרוחות כשתצרפם למבוי לא הוי עומד אלא זיל לגבי כל חד וחד ונמצא פרוץ רבה עליו [ומבטלו] ונמצא פתח רחב יותר מעשר אמות. ושנינן לעולם אימא לך בעלמא אי לא הוי קאי עומד זה בין ב' פרצות מצטרפין העומדין לבטל הפרוץ היחיד אבל הכא אתא אוירא דשתי אמות ואוירא דפתח הגדול ומבטלי ליה לפס אמה ומחצה שביניהם. הא למדת דעומד מרובה על הפרוץ היכא שהפרוץ בין שתי העומדין הוה עומד והכא בשמעתין כי מוקי ליה להאי פחות מד' בי מצעי הרי הפרוץ בין שתי העומדין הוא ואמאי לא הוה עומד ובעיא דרב המנונא אמאי לא מתוקמא בהכי ונ"ב דשאני התם שהוא עומד גמור אבל הכא אילו שני עומדין פרוצין הם אלא שנעשו עומדין ע"י לבוד ועומד מרובה על הפרוץ משתי רוחותיו ע"י לבוד לא הוי עומד והואיל דלא אפשיטא בעיא דרב המנונא אזלינן בה לקולא בשל סופרים דאין כאן הוצאה מרה"י לר"ה שנחמיר בה:
299
ש׳לעיל ריש פרקין אמר אביי משמיה דרב נחמן אמת מבוי ואמת סוכה באמה בת חמשה טפחים אמת כלאים באמה בת ששה אמת מבוי למאי הלכתא לגובהו ולפרצת מבוי פירש"י ולפירצת מבוי דקיי"ל בהאי פרקין פרצת מבוי בעשר אמות פסלה ליה וקאמר רב נחמן דבעשר אמות קטנות פסלה ליה. וכן פי' רבי' שמואל זצ"ל דחשיבה פרצה לגבי מבוי בעשר אמות אבל בבציר מהכי לא הוה והו"ל דין מבוי. ורבא משמיה דרב נחמן אמר אחד זה ואחד זה באמה בת ששה אלא הללו של כלאים שוחקות. ומודדים בטפחים גדולים. וחללו של סוכה ומבוי עצבות. מצומצמות ואתיא דאביי כתנאי ודרבא ככ"ע והלכה כרבא אמת סוכה ומבוי באמה בת ששה טפחים וה"נ מסתברא דאמר רבה בר"ה משמיה דרב הונא אבוה נראה מבחוץ ושיה מבפנים נידון משום לחי אמר רבה ומותבינן אשמעתין חצר קטנה שנפרצה לגדולה [וכו'] ולימא לבוד ותשתרי וכ"ת דמיפלגי טובא כניסות [מחיצות] מכותלי אורך הגדולה טפי מג' שהיתה גדולה רחבה מן הקטנה הרבה והתני אדא בר אבימי קמיה דר' חנינא ואמרי לה קמיה דחנינא [בר] פפא קטנה בעשר גדולה באחד עשר. שאין גדולה עודפת על הקטנה אלא אמה אחת הרי ג' טפחים לכאן (לכאן ולכאן) וג"ט לכאן ועובי כניסת הכתלים ממעטים את השלשה מכל צד ואיכא לבוד. אמר רבינא במופלגין מכותל זה בשנים ומכותל זה בארבעה שלא היתה קטנה מכוונת כנגד אמצעיתה של גדולה אלא משוכה ב' טפחים לצד א' ויש מהאמה העודפת ב"ט לכאן וד"ט לכאן והכניסות דקות ונשאר מצד אחד יותר מג' ריוח. הא למדת דכל הסוגיא אזלה כרבא דאמת עירוב בת ששה טפחים וכן בההיא דפדישית לעיל בחשבון סאתים כחצר המשכן הכי פרישית בחשבון ששה טפחים לאמה. וה"ר משה מיימון כתב האצבע שמשערין בה בבל מקום היא רוחב אגודל של יד והטפח ד' אצבעות וכל אמה האמורה בכל מקום בין בשבת בין בסוכה וכלאים הוא אמה בת ו' טפחים ופעמים משערים באמה בת ו' טפחים שוחקות ורווחות ופעמים משערים באמה בת ששה טפחים עצבות ומצומצמות וזה וזה להחמיר כיצד משך מבוי בארבע אמות שוחקות וגובהן ב' אמה עציבות רחב הפרצה עשר אמות עציבות וכיוצא בזה לענין כלאים וסוכה עכ"ל. וכן האמת כדבריו דזה וזה להחמיר דהיכא שבאים האמות להכשיר כגון גבי משך המבוי לא מכשרינן אלא באמות בת ששה טפחים גדולים שהם שוחקות ורווחות והיכא שבאים האמות לפסול פסלינן אפי' באמות בת ו"ט עציבות ומצומצמות כגון גבי גובה מבוי ופרצתו מדפרכי' אליבא דאביי והא איכא משך בד"א לקולא. ולפרש"י והא איכא אמו' שהוזכרו במשך מבוי ד' אמות ואם ארכו בפחות ארבע אמות פסיל ליה אביי לקמן בפרקין ובהנהו אמות מבוי אתיא מילתיה דרב נחמן לקולא דמכשיר ליה בד' אמות קטנות ורב נחמן מדקאמר הכא קטנות והכא גדולות ש"מ הכא לחומרא [והכא לחומרא] דאי לאו לחומרא היכי מצי אמר הני קטנות והני גדולות ושנינן כמ"ד משך מבוי בר"ט ס"ל לר"נ ולא הוזכרו ד"א כשיעור משכו (איכא תימא) [איבעית אימא] בד"א ורוב (א') [אמות] קאמר ולא קאמר אמשכו של מבוי הא למדת דר"נ הכא לחומרא והכא לחומרא ובמבוי גופיה פעמים משערינן באמות קטנות ופעמים באמות גדולו' הלכך לרבא דאמר בת ו' טפחים לחומרא קאמר ופעמי' משערים בטפחים עציבות ופעמים שוחקות ורווחות:
300
ש״אתנן ארבעה [דברים] פטרו במחנה של מלחמה. מביאים עצים מכל מקום ואין חוששין לגזל ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב עירובי חצירות אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהם ויש שם פתח אין צריכין לערב: אמר אביי ל"ש אלא מים ראשונים אבל מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית מסמא את העינים. אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא ערובי חצירו' אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר"ח לוקין על עירובי תחומין דבר תורה ולדידן דקיי"ל עירובי תחומין דרבנן אפי' עירובי תחומין פטורין מלערב במחנה היוצאת למלחמה אבל שיירא שחנתה והקיפו אלו ואלו ומחיצה ביניהם ויש שם פתח צריכין לערב עירובי חצירות וצריכין נמי לערב עירובי תחומין אי בעי למיזל חוץ לאלפים אמה:
301
ש״בהדרן עלך פרק קמא. ושוכן רומה. לי ירבה עצמה. בתורה התמימה:
302
ש״געושין פסין לביראות שבר"ה וביראות עצמן רה"י הן שעמוקין עשרה ורחבין ארבעה ואין יכול למלאות מהן מפני שמטלטל מרה"י לר"ה ועושין פסין הללו להכין להם היקף שיהיו הפסין הללו עושין את סביבות הבור דה"י וימלא ויוציא ויניח שם ותכנס בהמתו וישקנה. ד' דיומדין נראין כשמונה. עמוד הנראה כשנים שעשוי כמרזב שלנו וכשנועצו בקרקע לפאת דרומית מערבית נוטה צדו אחד למזרח וצדו אחד לצפון והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צדו אחד למזרח וצדו אחד לדרום והשלישי לפאת צפונית מזרחית נוטה צדו אחד למערב וצדו השני לדרום והרביעית לפאת מזרחית דרומית נוטה צדו אחד למערב וצדו אחד לצפון נמצא לכל רוח שתי אמות דופן אמה כנגד אמה והריוח בינתים דברי ר' יהודה ר"מ אומר שמונה נראים כשנים עשר ארבעה דיומדין כדפרישית וארבעה פשוטין. באמצע נותן לכל רוח לוח א' דהיינו פס. גובהן של הפסין בין לר"י בין לר"מ י"ט ורחבן ו' טפחים דהיינו אמה כדפרי' בפ"ק דבאמה בת ששה טפחים משערינן והכא שוחקות ומרווחות בעינן. ועוביין כל שהו ובין הפסין כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר דברי ר"מ ר"י אומר של ארבע ארבע ובגמרא מפרש לשיעורייהו. קשורות ולא מותרות. חומרא היא למעט ריוח שבינתים. אחת נכנסת ואחת יוצאה. קולא היא דלא בעינן עשר מצומצמות אלא שוחקות. פשיטא כיון דתני ליה קשורות אנא ידענא דלא מותרות אי תנא קשורות ה"א מאי קשורות בעין קשורות קמ"ל ולא מותרות תנא רבקה נכנסת רבקה יוצאה ולא פרה נכנסת ופרה יוצאה דא"כ לא הוו להו קשורות: ת"ר כמה ראשה ורובה של פרה. שנתנו חכמים שיעור להרחיק פסין מן הבור שיהיו רחוקים כדי ראשה ורובה של פרה כדתנן במתני' מותר להקריב הפסין לבאר ולעשות ההיקף קצר ובלבד שתהא משפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה אבל בבציר מהכי לא דילמא ממשיך אחר פרתו ומפיק לדוולא חוץ ממחיצה וקא מפיק מרה"י לרה"ר. וכמה כדי ראשה ורובה שתי אמות וכמה עוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה שהן בעשר אמות ששה בקר שש אמות ושנים עשר שלישים ארבע אמות הרי כאן עשר אמות פרוץ בין הפסין דברי ר"מ ר"י אומר בשלשה עשר ובי"ד לח' בקר ח' אמות וט"ז שלישים דהיינו ה' אמות ושליש אמה מן הכל שלשה עשר אמות ושליש אמה. ופרכי' אליבא דר"מ אמאי תנא שהן כעשר אמות והא עשר הויין כדפרישית. משום דבעי למיתנא בסיפא בדברי ר"י בי"ג י"ג טפי מי"ג הויין משום דבעי למתני בי"ד י"ד הא לא הויין אר"פ יתרות על שלשה [עשר] ואין מגיעות לארבעה עשר אלא י"ג ושליש כדפרי': אמר רב פפא בבור רחב ח' כ"ע ל"פ דלא בעינן פשוטין אפי' לר"מ דכי מרחיק כדי ראשה ורובה של פרה דהיינו ב' אמות מכל רוח נמצא החלל שבין המחיצות י"ב אמה והפסין רחבן אמה לכל רוח זה כנגד זה נמצא בין פס לפס י' אמות ור"מ בהכי שרי. בבור רחב י"ב אמה כ"ע ל"פ דבעינן פשוטין דכי מרחיק שתי אמות מכל רוח יש חלל המחיצה ט"ז אמה ומהן ב' אמות עומד הרי בין זה לזה י"ד אמות ור"י לא שרי אלא י"ג אמות ושליש ובעי פשוטין אפי' לר"י כי פליגי בבור שהוא רחב יותר משמונה ואינו רחב י"ב אמות לר"מ בעינן פשוטין לר"י לא בעינן פשוטין וקיי"ל לקמן בפ' מי שהוציאוהו ר"מ ור"י הלכה כר"י הלכך בעינן שלא יהא פרוץ בין הפסין יותר מי"ג אמה ושליש אמה אבל אם יש י"ג אמה ושליש אמה בין הפסין ה"ז בשר ואין רשאי להקריב לבאר את הפסין אלא שתי אמות [אבל פחות משתי אמות] אסור לו להשקות שם לבהמתו דילמא ממשיך אחר פרתו וממשיך לדוולא חוץ למחיצה וקא מפיק מרה"י לר"ה:
303
ש״דתנן התם לא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה בר"ה וישתה ברה"י אא"כ מכניס ראשו ורובו למקו' ששות' גבי אדם הא קאמרינן דבעי' ראשו ורובו. גבי בהמה מאי מי בעינן ראשה ורובה או לא. היכא דנקט מנא ולא נקיט לה לצוארה באפסר שלא תוכל לעקם ראשה לחוץ. לא תבעי לך דבעי' ראשה ורובה דודאי חיישינן שמא תעקם ראשה ויוציא זה הכלי לאחריה. כי תבעי לך היכא דנקט מנא ונקיט לה מי בעינן ראשה ורובה או לא. ת"ש ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה ואפ"ה בעינן ראשה ורובה בפנים לא דנקט מנא ולא נקט לה. וכי לא נקט לה מי שרי. לאחוז הכלי בפסי ביראות ואע"ג דעשויין כתקנן (שהפכה) [שהפרה] ראשה ורובה בפנים. והתניא לא ימלא אדם מים ויתן לפני הבהמה שיאחוז הכלי בידו בעוד שהיא שותה. אבל ממלא הוא ושופך והיא שותה מאליה. ולקמן בשמעתין מיתניא גבי פסי ביראות וע"כ בדלא נקיט הוא לה דאי נקיט לה ואפ"ה אסור למה הצריכו ראשה ורובה בפנים אלא פשיטא בדלא נקט לה ומתני' דשרי בדנקיט לה וקתני ראשה ורובה [בפנים] וש"מ אע"ג דנקיט למנא ונקיט לה אפ"ה בעינן שתהא ראשה ורובה בפנים לעולם אימא לך מתני' דנקיט מנא ולא נקיט לה ולהכי בעינן ראשה ורובה בפנים וברייתא הא אתמר עלה אמר אביי דלאו בבהמה [העומד' ] ברה"ר וראשה ורובה בין הפסין עסקי' אלא בבהמה העומדת בבית עסקינן וחלונות פתוחות לר"ה ואבוס מתוקן לפניה ברה"ר גבוה י' ורוחב ד' דהוי רה"י ונותנין לה תבן ומספוא מרה"י וראש האיבוס נכנס לבין הפסין ואשמעינן דלא ימלא מן הבור ויגביה הדלי על ראש האיבוס וילך דרך רה"ר ויטלטל הדלי על ראש האיבוס לפני הבהמה אע"ג דקיי"ל עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד בהמוצא תפילין הכא ע"ג האיבוס בעומד ברה"ר אסור דילמא כי בעי לאנוחי דלי על ראש האיבוס חזי ליה לאיבוס דמקלקל בראשו שבר"הר ואינשי ודרי לדולא בהדיה ומורידו לארץ מן האיבוס ומניחו ברה"ר וקא מפיק מבין הפסין לר"ה הלכך לא יניחנו ויטלנו אלא שופך על האיבוס והמים הולכים עד הבהמה מאליהן. ל"א אמר אביי הכא באיבוס העומד וכו' ובהמה עומדת בר"ה אצל בין הפסין ואוכלת בו ואשמעי' תנא דלא ימלא הדלי ויתן בראש האיבוס של בין הפסין ויאחזנו והיא שותה דילמא חזי ליה לאיבוס דמקלקל בראשו אחד שברה"ר וילך שם עם הדלי שבידו ויצא מתוך הפסין דרך רה"ר הלכך שופך לפניה דא"נ חזי לאיבוס דמקלקל ואזיל התם כי לא נקיט מידי בידיה דלידריה דהא כי שופך לפניה המים מניח הדלי לשם וליכא מידי בידיה. ופרכי' וכה"ג מי מחייב והא"ר ספרא א"ר אמי א"ר יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך דילמא הדר מעייל להו לאיבוס לבתר דאנחיה וקא עקר ליה מר"ה לרה"י. ונראה בעיני דהלכתא כהלכתיה דאביי ולית הלכתא כסוגייתיה. הלכת' כהלכתיה דבאבוס העומד בר"ה גבוה י' ורוחב ד' וראשו אחד נכנס לבין הפסין שלא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו ויאחוז הכלי בידו בעוד שהוא שותה אבל ממלא הוא ושופך והיא שותה מאליה ובשני הלשונות שפירש"י תרויהו איתנהו. ולית הלכתא כסוגייתיה דמוקי לברייתא בכה"ג. דדחיק' מילתא לשנוייה בהכי אלא מתני' דנקט למנא ונקיט לה ואפ"ה בעינן ראשה ורובה לפנים ותו דע"כ בעייתון לא אפשיטא והואיל ואיכא למיחש לה בעינן ראשה ורובה בפנים כי תבעי לך היכא דנקט מנא ולא נקט לה אי סגי לה בראשה ורובה אי לא וללישנא קמא פשיטא לן דסגי לה בראשה ורובה ואית לן למיחש לאיכא דאמרי ולהחמיר הואיל ולא אפשיט ולא שרינן כלל עד דנקט למנא ונקיט לה וראשה ורובה [בפנים]. וה"ר משה מיימון כתב מותר להקריב ד' הזויות הללו לבאר והוא שתהיה פרה וראשה ורובה בפנים מן הפסין ושותה ואע"פ שלא יאחוז ראש הבהמה עם הכלי שבו המים הואיל וראש' ורובה בפנים מותרת ואפי' לגמל עכ"ל ואין נר' בעיני אלא כדפרישית נראה בעיני הלכה למעשה:
304
ש״הבעי מניה אביי מרבה יותר משלש עשרה אמה ושליש לר' יהודה. דלא אידכר פשוטין וקיי"ל נמי כותיה מהו פשוטין דוקא עדיפי ליה ומרוחקין מן הדיומדין י"ג אמות למיהוי הכירא ביני ביני או הארכת דיומדין. דהכי עדיף דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטליה. א"ל תניתוה כמה הן מקורבין כדי ראשה ורובה של פרה וכמה הן מרוחקין אפי' בור או כוריים ר' יהודה אומר בית סאתים מותר יתר מבית סאתים אסור אמרו לו לר"י אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר שאפי' בית חמשת כורין ואפי' בית עשרת כוריים שמותר אמר להן זו היא מחיצה שלימה היא ואלו פסין הן ובין כל אחד ואחד י"ג אמות ואין עומד אלא פס אמה בין י"ג לי"ג אלמא לרבי יהודה פשוטין עביד דאי בדיומרין מאריך הא מחיצה היא. ואי איתא דלר"י בדיומדין מאריך. הא נמי מחיצה היא. כמו דיר וסהר דזימנין דאיכא בין הפסין בהארכת דיומרין עומד מרובה על הפרוץ אלא ודאי פשוטין דוקא עביד ולהכי קאמר ואלו פסין ובין פשוטין לדיומרין איכא פרוץ מרובה ולעולם דיומרין נמי עביד וה"ק זו תורת מחיצה עליה ופרצתה אוסרת ביותר מעשר. ואלו תורת פסי ביראות עליהן ופרצתן ביותר מי"ג אמה ושליש. הלכך ביותר מבית סאתים לא מתכשר ולא אפשיט בעייתין. ונ"ב דלר"י דוקא פשוטה כדדייקא מתני' והא דדחינן דה"ק זו תורת מחיצה עליהן שינוייא היא ואע"ג דקיי"ל דאוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטלי מחיצתא ומבטלי להם כדפרישית לעיל הכא ע"כ פשוטין מהני ולא מבטלי ליה אוירא דאר"פ בבור שתים עשרה דכ"ע ל"פ דבעינן פשוטין ואפי' לר"י אלמא דלר"י פשוטין מהני ואוירא לא מבטל ליה מיהו בהא איכא למימר דנקט פשוטין בעבור ר"מ ולר"י דיומדין במקום פשוטין לר"מ מיהו ע"כ אוירא לא מבטל לפשוטין דהא ר"מ פשוטין קתני ומתני' דמקיפין בחבלים דפ"ק סתמא היא וסתם מתני' ר"מ ושנינן עלה לעיל דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לחבל ומתני' נמי דהרחב מעשר אמות ימעט סתמא היא ועלה שקלי' וטרינן בגמ' ואמרי' דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה ואפ"ה הכא קתני ר"מ פשוטין הלכך לר"י נמי אית למימר פשוטין דוקא עביד ואוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא לא מבטל ליה מיהו צריכא טעמא ותירוצא:
305
ש״ובעא מניה אביי מרבה תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד"א. כגון שהתל משופע קצת אבל מדרונו זקוף שקודם שימשך ד"א עלה ונתלקט גובהו עשרה טפחים וקיי"ל בהזורק במסכת שבת דלענין שבת הוי רה"י. הכא מאי. אי קאי במקום אחד מן הדיומדין מי הוי כמו דיומד או לא ולהכי נקט מתוך ארבע שאם היה מדרונו משופע יפה ואינו מתלקט לגובה עשרה עד שנמשך יותר מארבע ואפי' עלה גובהו בשיפוע זה לעשר אמות ארעא סמיכתא היא. א"ל תניתוה רשב"א אומר היתה שם אבן מרובעת אמה על אמה ואינה מחוסרת אלא חליקה. שינטל עובי שבינתים ותיעשה כמרזב דופן לכאן ודופן לכאן. רואין אותה כל שאילו תחלק ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן נידון משום דיומד ואם לאו אינו נידון ר"י בנו של ריב"ב אומר אבן עגולה. מחוסרת חקיקה לחקוק וליטול בליטת עיגולה ולהשוות אמצעיתה לפיאותיה ותהא מרובעת ועדיין היא מחוסרת חליקה רואין אותה כל שאילו תחקק ותחלק וישיבה אמה לכאן ואמה לכאן נידון משום דיומד (תל המתלקט י' מתוך ד' נידון משום דיומד) במאי קא מפלגי דמ"ס דהיינו רשב"א חד רואין אמרי' תרי רואין לא אמרי' ומ"ס דהיינו ר' ישמעאל בנו של ריב"ב תרי רואין נמי אמרי' פירש"י ותל נמי כאבן עגולה דמי. ופי' רבי' שמואל זצ"ל בעיא דאביי (מר"י) כר"י [בנו של ר"י] בן ברוקה דקאמר הרי רואין אמרי' פשיטא ליה דתל נידון משום דיומד ותל נמי עגול הוא. וכ"פ הר"מ בר"מ זצ"ל דתל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד' אמות שנידון משום דיומד והיינו כר' ישמעאל בנו של ריב"ב:
306
ש״זבעי מניה אביי מרבה חיצת הקנים. שעשאה לכאן ולכאן כעין דיומדין. ובין כל קנה וקנה פחות משלשה ויש בהן רוחב ו"ט דהיינו אמה. נידון משום דיומד או אינו [נידון] משום דיומד א"ל תניתוה היה שם אילן או גדר או חיצת קנים נידון משום דיומד מאי לאו קנה קנה פחות משלשה. לא גודרייתא דקני. דהיינו קנים מחוברים בעץ אחד סמוך לארץ ומלמעלה הן מתפרשין. א"ה היינו אילן אלא מאי קנה קנה פחות משלשה היינו גדר אלא מאי אית לך למימר תרי גווני גדר ה"נ תרי גווני אילן. איכא דאמרי גודרייתא דקני אבעיא ליה וא"ל תניתוה היה שם אילן כו' מאי לאו גודרייתא דקני לא קנה קנה פחות משלשה ותרי גווגי גדר. ופסק ה"ר משה מיימון דאילן וגדר וחיצת קנים וגודרייתא דקני כולם נידונים משום דיומד. ומיכן נמי שמעי' דהלכה כר"י בנו של ריב"ב ואמרי' תרי רואין דהא שנינן תרי גווני אילן ופירש"י אשמעי' אילן שלם דאיכא למימר ביה יחלק ויחקק ואשמעי' גודרייתא דאע"ג דליכא למימר הכי שרי הואיל ותחתיתו אחד הוא כדיומד. וה"ר משה מיימון כתב חבילה של קנים רואין כל שאילו יחלק בו אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה נידון משום זוית שיש בו שני פסין. נראה שר"ל דהיינו גודרייתא:
307
ש״חבעי מניה אביי מרבה חצר שראשה נכנס לבין הפסין מהו לטלטל מתוכה לבין הפסין או מבין הפסין לתוכה א"ל מותר. דהא ליכא דיורין בין הפסין דליסרו עלייהו דלהוי מוציא מרשותו לרשות חבירו. שתים. זו אצל זו ומחיצה ביניהם ושתיהן ראשן בין הפסין. מאי א"ל אסורות. אר"ה שתים אסורים ואפי' עירבו. דרך פתח המחיצה שביניהם דהשתא חדא נינהו ולא אסרן אהדדי אסורות לטלטל מתוכן לבין הפסין גזירה שמא יאמרו שיתוף עירוב מועיל לבין הפסין לשתף חצירות יחד שהרואה אותן מטלטלין מתוכן לבין הפסין לא ידע שפתח ביניהם וסבר האי דלא אסרי אהדדי בתוך בין הפסין כשאר ב' חצירות הפתוחות למבוי אחד שאסור להוציא מן החצירות למבוי אא"כ נשתתפו ה"נ נתנו עירובן בין הפסין כשאר שיתוף מבואות ואתו למישרי להכניס ולהוציא מבין הפסין לחצירותם [היכא] דליכא פתח ביניהם ויהיב שיתוף עירוב באחת החצירות דרך בין הפסין וההיא ודאי לא מהני דכי תקון רבנן שיתוף מבואות במבוי סתום תקון וארכו יתר על רחבו וזה מפולש לארבע צדדין. ורבה אמר אם עירבו מותרות. דכיון דעירבו דרך הפתח שביניהם וחדא רשות היא דלא אסרן אהדדי להך גזירה לא חיישי'. אמר לו אביי לרבה תניא דמסייעא לך חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין ומבין הפסין לתוכה ושתי' אסורות ואם עירבו מותרות לימא תהוי תיובתא דרב הונא אמר לך רב הונא התם דהדר עירבו. שנפרצה מחיצה שביניהם פרצה גדולה בסופה שגלוי וניכר לכל שרשות אחת היא (בזה) וקיי"ל כרבה. דתניא דמסייע ליה ורב הונא דאוקמה בדהדר עירבו שינוייא היא וכן פסק הרב ר' משה בר מיימון:
308
ש״טבעא מניה אביי מרבה יבשו מים בשבת מהו. לטלטל בתוך הפסין. מי אמרי' שבת הואיל והותרה הותרה או דילמא כיון דהיתר פסין אינו אלא משום מים והרי יבשו ואסור. ואכל פסי ביראות קאי. א"ל כלום נעשית מחיצה זו. והותרה מחיצה כזו אלא משום מים [מים] אין כאן מחיצה אין כאן. בעי ר' אבין יבשו מים בשבת [ובאו בשבת] מהו. חזרו ובאו מים של גשמים בו ביום מהו מי אמרי' חזרו פסין להיתרן הראשון לטלטל בתוכן או לא. א"ל אביי יבשו מים בשבת לא מבעיא לי דהא בעאי מניה דמר ופשיט לי [דאסור] וחזרו ובאו מים בשבת נמי לא מבעיא לי דתניא בל מחיצה שנעשית בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה לאו אתמר עלה אר"נ ל"ש אלא לזרוק אבל לטלטל אסור כי אתמר דרב נחמן אמזיד איתמר וכן הלכה כדאביי:
309
ש״יתנן מותר להקריב. פסין לבאר ולעשות ההיקף קצר. ובלבד שתהא. משפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה אבל בציר מהכי לא וכתב ה"ר משה מיימון דבבציר מהכי אפי' הגדי קטן שכולו נכנס לשם אסור להשקות. מותר להרחיק כל שהו. כל מה שבלבו לעשות היקף גדול. ובלבד שירבה בפסין דכל כמה דמרחיק מבור מגדיל ריוח [שבין דיומד] לדיומד וצריך להרבות בפסין עד כדי שלא יהיה בין פשוט לפשוט ובין פשוט לדיומד יותר מעשר אמות לר"מ או יותר מי"ג אמה ושליש לר"י. רבי יהודה אומר עד בית סאתים. יכול להרחיק עד שיחזיק היקף שסביב הבור בית סאתים ולא יותר. אמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא בגינה ובקרפף. שאין היקפן לדירה. קרפף היקף גדול חוץ לעיר להכניס שם עצים לאוצר. אבל אם היה דיר של בהמות שעושין בשדות היום כאן ומחר כאן כדי לזבלה בגללי בהמות: או סהר. שעושין לבהמות העיר. או מוקצה. דהיינו רחבה שאחורי הבתים: או חצר. שלפני הבתים דכל הני היקפן לדירה היא. אפי' בית חמשת כורין. מותר להרחיק והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם תשמיש דירה מעלייתא הוא. הלכך מותר לו להקיף סביב הבור ככל מה שירצה ואפי' כמה כורים ובלבד שירבה בפסין שלא יהא פרוץ בין פשוט לפשוט ובין פשוט לדיומד יותר מי"ג אמה ושליש דליתא לדר' יהודה דאמר עד בית סאתים דוקא אלא הלכה כחכמים שמקיף ככל מה שירצה ובלבד שירבה בפסין כדפרישית: א"ר יצחק בר אדא לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד והתניא לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד מאי בהמה בהמת עולי דגלים אבל אדם אפי' עולי רגלים לא הותר לדלות ולשתות. אלא מטפס ועולה מטפס ויורד. ואוחז בידיו ורגליו בכתלים ונכנס ויוצא. איני והאמר רב יוסף א"ר יהודה אמר שמואל לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים ואי לבהמה מים חיים למה לי בעינן מידי דחזי לאדם. כיון דמים הוא דמשוו ליה מחיצה בעינן מים חשובים: גופא לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד ואם היו רחבין שאין יכול ליטפס אפילו לאדם נמי (לא) מותר [לו] למלאות וקיימא לן כהני שמעתתא דהילכתא נינהו:
310
שי״אאמר רב ירמיה בר אבא אמר רב אין בורגנין בבבל דאמר בכיצד מעברין אם היו בורגנין חוץ לעיר בתוך שבעים אמה ושיריים מתעברים עמה ומודדין תחום העיר משם ולהלן ומה הן בורגנין סוכות שעושין שומרי העיר ואינו דבר קבוע וקאמר ר' ירמיה דהנך בורגנין אינן בבבל כלומ' ואינן מתעברין עם העיר דבבבל איכא בידקי דמיא ושטפו להו הלכך לא חשיבי מידי. ולא פסי ביראות בחוצה לארץ. בשאר ארצות לבד מבבל. דלא שכיחן מתיבאתא. להיות תלמידים הולכים מעיר לעיר ללמוד תורה ופסי ביראות לא הותרו אלא לעולי רגלים ולכיוצא בהם שהולכים לדבר מצוה. אבל איפכא עבדינן. פסי ביראות בבבל דשכיחא מתיבאתא ובורגנין בשאר חוץ לארץ דלא שכיחא בידקי דמיא. איכא דאמרי א"ר ירמיה בר אבא א"ר אין בורגנין ולא פסי ביראות לא בבבל ולא בשאר ארצות בורגנין בבבל לא דשכיחי בידקי ובחוץ לארץ נמי לא דשכיחי גנבי דגנבי להו הלכך לא חשיבי להיות בתים. פסי ביראות בבבל לא דשכיחי מיא ולא הותרו פסי ביראות אלא במקום שצריכים מי גשמים לכנסן לשתות מהם דאיכא דחק. ובחוץ לארץ לא דלא שכיחי מתיבאתא. שמעינן משמעתין דאפי' בחוץ לארץ הותרו הפסין של ביראות וכגון דקאזיל ללמוד תורה או לכיוצא בו לדבר מצוה וכגון שצריכים למי גשמים דאיכא הדחק של מים דלא שכיחי מיא. א"ל רב חסדא למר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא אמרי קא אתיתו מברניש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסא בשבתא. שמעתי שאומרים עליכם שאתם באים מברניש לבי כנישתא דדניאל בשבתא מקום [היה] בבבל שהיה דניאל מתפלל שם כדכתי' וכוין פתיחין ליה בעליתיה לקבל ירושלם. אמאי קא סמכיתו אבורגנין. שיש בורגנין מע' אמה לע' אמה. האמר אבא דאבוך משמיה דרב אין בורגנין בבבל נפק אחוי ליה הנך מתואתא. עיירות חריבות ונשארו שם מחיצות קיימות מן הבתים. דמבלען בתוך שבעים אמה ושיריים. שני שלישי אמה דהוא שיעור קרפף סאתים כחצר המשכן כדאמרי' לקמן ותנן בכיצד מעברין נותנין קרפף לעיר דכל ע' אמה ושיריים סמוך לעיר הוי עיר ואמרי' התם בכיצד מעברין נפש שלא נפרצה. מצבת קבר מתעברת עם העיר ואע"פ שאינה בית ממש ופי' רבי' שמואל זצ"ל שהיו מובלעות זו בזו באלכסון אבל לא באמצע הדרך ומשו"ה אשתלי רב חסדא וא"ל אמאי סמכיתו אבורגנין ושמעי' מינה דהבלעת אלכסון הויא נמי הבלעה:
311
שי״בתנן ר' יהודה אומר אם היתה דרך הרבים מפסקת. להני פסין שבקיעת רבים בין הפסין הוא. יסלקנה. לבקעה לצדדין ויעקם את הדרך חוצה לבין הפסין כדי שלא יבקעו שם רבים ויבטלו מחיצות ויסתום שם את הפסין או ימלא קוצים פן יעברו עוד דרך שם דקסבר ר"י אתו רבים ומבטלי מחיצתא. ר' יוחנן ור"א דאמרו תרויהו כאן הודיע כחן כו' [כאן וס"ל] מי ס"ל הכי (דמפרש) [דמדמפרש] מילתייהו דרבנן מכלל דדכי ס"ל והארבב"ח אר"י ירושלי' אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום ר"ה כי ירושלי' רה"ר שלה מכוון משער לשער ומפולש ויש בה דריס' ס' רבוא ורוחב ט"ז אמה ואילמלא שנועלין דלתות בכל לילה חייבין עליה בשבת משום רה"ר אבל נעילת דלת משוי לה כחצר של רבים ומערבין את כולה וכל זמן שלא ערבו הויא כרמלית ולא מחייבי עלה וה"נ אמרי' בפ' בתרא דירושלים כרמלי' היא אבל אי לאו נעילת דלת הוה (מיערבא) [ד"ה] אלמא קסבר ר"י דאתו רבים ומבטלי למחיצתא. אלא כאן ולא ס"ל. כרבנן אלא כר"י דסבר דאתו רבים ומבטלי מחיצתא. ורמי דרבי יהודה אדר"י ורמי דרבנן אדרבנן דתניא לקמן בפ' כל גגות יותר ע"כ אר"י מי שיש לו שני בתים משני צידי רה"ר עושה לחי מיכן ולחי מיכן קורה מיכן וקורה מיכן ונושא ונותן באמצע אמרו לו אין מערבים רה"ר בכך קשיא דר"י אדר"י דבמתני' אית ליה דאתו רבים ומבטלי מחיצתא והתם גבי ב' בתים לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא ולהיפך קשיא דרבנן אדרבנן. דר"י אדר"י ל"ק התם גבי שני בתים איכא שתי מחיצות של שני הבתים. הכא במתני' גבי פסין ליכא שתי מחיצות. דרבנן אדרבנן ל"ק הכא גבי פסין איכא שם ד' מחיצות. שיש שתי אמות היכר דופן לכל רוח התם גבי ב' בתים ליכא ד' מחיצות. ולא בעי לשנויי דר' יוחנן אדר' יוחנן דרבים שהם ששים רבוא כמו ברה"ר שבירושלים מבטלי מחיצות אבל רבים דמתני' דליכא ס' רבוא דמסתמא ליכא ס' רבוא בין הפסין הנהו כרבנן ס"ל דלא מבטלי מחיצתא. ולעולם כאן וס"ל דאע"ג דלא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים ואיכא ששים רבוא מ"מ בין הפסין לא עברו ששים רבוא שיבטלו המחיצות. לא ניחא ליה למימר הכי דרבים אפי' אינם ס' רבוא מבטלי מחיצתא למאן דאית ליה דרבים מבטלי ליה מחיצתא. ונראה דר' יוחנן דלא כר"י ולא כרבנן דלר"י היכא דאיכא שתי מחיצות מעלייתא לא מבטלי מחיצתא וכ"ש בד' מחיצו' דלא מבטלי להו רבי' ולרבנן אפי' היכ' דאיכא שם ד' מחיצו' לא מבטלי להו רבים מעתה לכ"ע לא מבטלי רבים מחיצות ירושלים דהא איכא ד' מחיצות מעלייתא מעתה ר' יוחנן דלא כמאן. ורבי' שמשון זצ"ל פי' בפ"ק דר' יוחנן כרבי יהודה ואיירי דהך דר' יוחנן במבואות שיש שערים לד' רוחות דליכא שתי מחיצות לעומד באמצע הרוחב. ואיני מבין דאין זה כי אם שם ארבע מחיצות ולרבנן מהני ולר"י לא מהני. ותו דתנן בפ' המוצא תפילין לא יעמוד אדם ברה"י ויפתח ברה"ר ברה"ר ויפתח ברה"י אא"כ עשה מחיצה גבוה י' טפחים דברי ר"מ אמרו לו מעשה בשוק של פטמים שהיה בירושלים שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שע"ג הפתח. ורבנן אמר ר' מאיר רשות הרבים מהדרו ליה אינהו כרמלית דאמר רבה בב"ח אר"י ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבים עליה משום רה"ר א"ר פפא כאן קודם שנפרצו בה פירצות כאן לאחר שנפרצו בה פרצות [מתניתין לאחר שנפרצו בה פרצות (היה) היא] ודר' יוחנן דהויא כרמלית קודם שנפרצו בה פרצות אלמא רבי יוחנן במחיצו' מעלייתא איירי כמו מחיצות ירושלים דאיכא ארבע מחיצות ואפ"ה אתו רבים ומבטלי מחיצתא. אלא ודאי ר' יוחנן טעמא דנפשיה קאמר ולית ליה לא דר"י ולא דרבנן. וה"נ אשכחן במסכת שבת בפ' במה אשה דתנן ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ואמרי' בגמ' הא יש ברגלו מכה נפיק בהי מנייהו נפיק אמר רב הונא באותה שיש בה מכה אלמא קסבר סנדל לשום צער עביד וחייא בר רב אמר באותה שאין בה מכה ואף רבי יוחנן ס"ל להא דרב הונא דא"ל רבי יוחנן לרב שמן בר אבא הב לי מסנאי יהב ליה דימין א"ל עשיתה מכה ודילמא כחייא בר רב ס"ל והכי קאמר ליה עשית של שמאל מכה ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר ר"י כתפילין כך מנעלין מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל מיתבי כשהוא נועל נועל של ימין ואח"כ נועל של שמאל א"ר יוסף השתא דתני במתני' הכי ואר"י הכי דעביד הכי עבד ודעבר הכי עביד א"ל אביי ודילמא ר"י להא מתניתא לא שמיע ליה [וכו'] וא"נ שמיע ליה וקסבר אין הלכה כאותה משנה. הא למדת דר"י טעמא דנפשיה קאמר ופליג אמתני' אע"ג דלא אשכח תנא דקאי כותיה. ותנן בב"ב בגט פשוט מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף ור' יוסי אומר יכתוב שובר. אר"ה א"ר אין הלכה לא כר"י ולא כרבי יוסי אלא בית דין מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון. פליג אתרוייהו. אע"ג דליכא תנא דקאי כותיה וכי האי גוונא איתא בפ"ק דשחיטת חולין בהלכה דמוגרמת ובפ' ערבי פסחים גבי פורס מפה ומקדש וה"ט מפני שהם אמוראים קדמונים ולמדו לפני התנאים ובדבר ששמעו מפי רבותיהם התנאים היה להם כח לחלוק על שאר תנאים ולעולם ר"י לית ליה בשמעתי' לא דר' יהודה ולא דרבנן אלא טעמא דנפשיה וקבלתו מרבותיו התנאים אית ליה דאתו רבים ומבטלי אפי' מחיצות גמורות. ולא רה"ר גמורה דהיינו ס' רבוא ורחב ט"ז בלבד מבטלי להו למחיצות לר' יוחנן אלא אפי' רבים דעלמא שאינם ששים רבוא ואפי' אינו רחב ט"ז דהא רוחב אויר הפסין י"ג אמה ושליש. ומותבינן ושנינן מפסי ביראות אר"ה דירושלים ואי איתא לדר"י אם כן ככל מבואות דבקיעי רבים אע"ג דלא רויחי שש עשרה אמה ואע"ג דליכא ששים רבוא צריכי דלתות וצריכי שיהו נעולות בכל לילה ואי לאו הכי אתו רבים ומבטלי להו למחיצתא ולא מהני (בעו) [בהו] עירוב. מיהו לעיל פסקית הלכתא דמבואות המפולשין לרה"ר ואינו רחב ט"ז אמה דסגי ליה בפתח מיכן ולחי או קורה מיכן ולא בעי דלת כלל הלכך ליתא לדר"י אפי' ברוחב ט"ז אמה ואיכא ס' רבוא דאפי' בשתי מחיצות מעלייתא לא אתו רבים ומבטלי למחיצתא כרבנן דהא חד טעמא הוא דמותבינן ושנינן להו אהדדי:
312
שי״גתנן אחד בור הרבים [ובאר הרבים] ואחר באר היחיד. עושים להם פסים. בור דרבים. אי פסקי מיא מדכרי אהדדי. באר היחיד. נמי שרי דהא לא פסקי מיא. אבל לבור היחיד דאיכא תרתי לריעותא דפסקי מיא ולא מדכרי אהדדי עושין לו מחיצה גבוהה [עשרה] טפחי' דברי ר"ע ר' יהודה בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד. האיכא תרתי למעליותא חדא דלא פסקי מיא ותו דאפילו פסקי מיא ויהיו אסורים לטלטל בין הפסין כדאמר לעיל מים אין כאן מחיצה אין כאן אפ"ה שרי דהואיל ורבים [הם] מדכרו אהדדי ולא אתו לטלטולי: ולשאר. דהיינו בור הרבים ובאר היחיד עושין להם חגורה עשרה טפחים דהיינו היקף של חבלים: א"ר יוסף אר"י אמר שמואל הלכה כר"י בן בבא וא"ר יוסף אר"י אמר שמואל לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר"י בן בבא הוה אמינא דרבים ואפי' מכונסין שרי ר' יהוד' בן בבא והאי דקאמ' באר (מים) רבים לאפוקי מדר"ע דאמר באר היחיד שרי ואתא איהו למימר ואע"ג דמים חיים נינהו דרבים אין דיחיד לא וה"ק אין עושין פסין אפי' לבאר אלא של רבים. קמ"ל דלא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד והוא שהן של רבים והוא דקאזלי לרגל או לר"מ:
313
שי״דתנן ועוד אר"י בן בבא הגינה והקרפף שהוא ע' אמה ושירים מוקפת גדר י"ט מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא שומירה. דהיינו שומרים ובית דירה או שתהא סמוכה לעיר. דהואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תדיר ובהוקף לדירה דמי. ואע"ג דהוקפו לדירה בית סאתים הוא דשרי טפי לא. ר' יהודה אומר אפי' אין בה אלא בור שיח ומערה מטלטלין בתוכה רע"א אפי' אין בה אחד מכל אלו מטלטלין בתוכה ובלבד שתהא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ולא יותר ר' אליעזר אומר אם היתה ארכה יתר על רחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה. ואע"ג דמיעט רחבה והוסיף על ארכה ואין בכולה אלא בית סאתים אין מטלטלין דמרובע הוא דשרי רבנן היכא דלא הוקף לדירה. ר' יוסי אומר אפי' ארכה פי שנים ברחבה מטלטלין בתוכה: ר"ע היינו ת"ק. דאמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף אבל אם היה דיר או סהר או מוקצה או חצר [אפי'] בית חמשת כורין מותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין אלמא היכא דאיכא בית דירה אפילו טובא ובשלא הוקף לדירה בית סאתים כר"ע. איכא בינייהו דבר מועט. שבית סאתים יתר על שבעים אמה ושיריים דתניא ר"י אומר דבר מועט יש על שבעים אמה ושיריים ולא נתנו בו חכמים שיעור וכמה הן סאתים כחצר המשכן לת"ק שרי בבית סאתים שלמים ולר"ע ע' אמה ושיריים ותו לא. וא"ר יוסף אר"י אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. דלא בעי מרובעת. רב ביבי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ע. דלא בעי מוקפת לדירה. ותרוייהו לקולא. ותרוייהו הנך שמעתתא דשמואל לקולא. וצריכא דאי אמר הלכה כר' יוסי הוה אמינא עד שיהא בה שומירה. דשמואל דירה בעי כר' יהודה בן בבא ובארכה יתר על רחבה כר' יוסי ס"ל. קמ"ל דהלכה כר"ע. דלא בעי דירה כלל. ואי אמר הלכה כר"ע הו"א אריך וקטין לא דהא ר"ע מרובע בעי. קמ"ל דהלכה כר' יוסי. הלכך כל היכא שהוקף לדירה אפי' טובא שרי במוקפת גדר עשרה טפחים והיכא שאינו מוקף לדירה לא שרינן אלא בית סאתים ואפי' אריך וקטין שאינו מרובע שרינן. וליתא לדר"ע בהא דאמר דלא שרינן בית סאתים שלמי' אלא בהא פסקי' כר"ע דלא בעי' בית דירה:
314
שי״הקרפף שהוא יותר מבית סאתים שקוקף לדירה נזרע רובו. בזרעונים ביטל דירתו דבזרעים לא דיירי אינשי והרי הוא כגינה ואסור לטלטל אף בשאינו נזרע דבטיל ליה גבי רובה. נטע רובו באילנות לא ביטל דירתו דאורחא דאינשי להסתופף בצל האילנות תדיר. והרי הוא כחצר ומותר לטלטל אפי' במקום שנטע. נזרע רובו ה"ה כגינה ואסיר אר"ה בריה דרב יהושע לא אמרן אלא שיש בה. באותו מקום זריעה. יותר מבית סאתים. דנעשה כרמלית דקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה כרמלית הוא ושאינו נזרע הוי חצר פרוצה במלואה לכרמלית לפיכך (שלו) [כולו] אסור. אבל בית סאתים דבלאו דירה שרי באנפי נפשיה ה"נ שרי ואע"ג דבמקום זריעה קרוי קרפף ושאינו נזרע הוי חצר ופרוצין זה לזה לא אסרי אהדדי. כמאן כר"ש דתנן לקמן בפ' כל גגות רש"א אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לטלטל מזה לזה. לכלים ששבתו בתוכן ואפי' הם של בעלים הרבה. אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית. והוציאן לחצר אסור להוציאן מחצר לקרפף או לגג דבית וקרפף שתי רשויות הן ואפי' דחד גברא. ופרכי' לר"ש נמי כיון דנזרע רובו ההיא מיעוט נבטל לגבי רובה וה"ל כאילו נזרע כולו. וה"ל (חד) [הך] קרפף יותר מבית סאתי' (דלא) [כלא] הוקף לדירה וליתסר. (אלא אפי') [דאפי'] הויא האי רובא בית סאתים אסור כל הקרפף בטלטול אפי' במקום שלא נזרע דמיעוטא בטיל לגבי רובא והו"ל כאילו גם המיעוט נזרע ואסור אלא כי איתמר הכי איתמר נזרע [רובו] הרי הוא כגינה ואסור הא נזרע מיעוטו שרי אר"ה בריה דרב יהושע לא אמרן אלא דלא הוה ההיא מיעוט בית [סאתים דלא חשיב] להיבדל מן החצר ולהקרות לו שם לבדו. אבל בית סאתים. נקרא קרפף שלא הוקף לדירה ואע"ג דאילו הוה באפי נפשה כבית סאתים לא מיתסר הכא דנפרץ לחצר והחצר נפרצה לו קיי"ל דאסור לטלטל מקרפף לחצר דהוי רשות הנפרצת למקום האסור לה ואוסרין הרשויות זו על זו ואין מטלטלין לא בזה ולא בזה. כמאן אמרי' דשתי רשויות הן כרבנן דפליגי אדר"ש בפ' כל גנות העיר ואמרי כל אחת ואחת רשות לעצמו ואע"ג דליכא דיורין בהו דליסרו אהדדי אין מטלטלין מזה לזה. רב ירמיה מדפתי מתני לה לקולא הא מיעוטא שרי אר"ה בריה דרב יהושע לא אמרן אלא דהוה ההיא מיעוט בית סאתים דאע"ג דמקרי קרפף כיון דבאנפי נפשיה שרי הכא נמי שרי ולא אסרי אהדדי דאילו הואי מחיצה ביניהם הוי שרי לטלטל מזה לזה כר"ש והשתא דנפרצו זה לזה לא נפרצו לרשות האסור לה. אבל יותר מבית סאתים אסור. דהא נעשה כרמלית ובהא אפי' ר"ש מודה דאין מטלטלין מחצר לקרפף יותר על סאתים והכא דנפרצו זה לזה הרי כל אחד נפרץ למקום האסור לה. והלכה כרב ירמיה מדיפתי דמתני לקולא דהא רב ושמואל ור' יוחנן כלהו ס"ל פ' כל גגות דהלכה כר"ש הלכך הלכה כרב ירמיה מדפתי הלכך קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו וההוא רובו אפי' אינו כ"א בית סאתים אסור לטלטל בכולו ואפי' במקום שלא נזרע ואם נזרע מיעוטו אם ההוא מיעוט אינו מחזיק כ"א בית סאתים מותר לטלטל בכולו ואפי' במקום שנזרע אבל אם המיעוט הוה יותר מבית סאתים אסור לטלטל בכולו ואפי' במקום שלא נזרע:
315
שי״וקרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר לטלטל אפי' במקום שנטע. אמר רב יהודה אמר אבימי והוא שעשאן אצטבלאות נטועין שורות שורות ונאה לשבת שם. ר"נ אמר אף ע"פ שאין עשויין אצטבלאות מר יהודה איקלע לבי רב הונא בר יהודה והיה שם קרפף יותר מבית סאתים והוקף לדירה וניטע אחרי כן. חזא דאין עשויין אצטבלאות וקמטלטלי ביה א"ל לא סבר לה מר להא דאר"י אמר אבימי והוא שעשויין אצטבלאות א"ל אנא כר"נ ס"ל וכן הלכה דמעשה רב. אמר ר"נ אמר שמואל קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה. ואח"כ בנה אצלו דירה וקיי"ל בסמוך הוקף שלא לדירה ולבסוף פתח לו פתח דירה לא מהני. כיצד הוא עושה. שיהא מותר לטלטל בכולו. פורץ בה פרצה יותר מעשר הוי כמי שאין בו מחיצות וגודר וסותם אותה פירצה לשם דירה ומעמידה על עשר ודיו והוי כפתה ולבסוף הוקף לדירה שנפתחה לו דעשר הוי פתח ולא חשיבי כפרצה וכיון דאינו פרצה חשיב כאלו סתום וכ"ש אם סתם כל הפרצה חשיב להוקף לאחר שפתח. וכן הלכה: אבעיא להו פרץ אמה וגדר אמה לשם דירה ופרץ אמה וגדר אמה לשם דירה עד שהשלימה יותר מעשר ואחר כך סתמו [מי הוי כהוקף לדירה] או לא הואיל וכשפרץ אמה שניה כבר נסתמה (נמי השנייה) [הראשונה] וכן כולן. וסלקא שמעתא דהוה כאילו פרץ ביחד יותר מעשר והשתא מיהא סתום הוא והוי פתח ולבסוף הוקף ושרי: א"ר כהנא רחבה שאחורי הבתים. ואין פתח הבית פתוח לה הואי מוקפת שלא לדירה ואי יותר מבית סאתים היא. אין מטלטלין בה אלא בד"א. אמר ר"נ אם פתח לה פתח. מן הבית. מותר לטלטל בכולה ולא אמרן אלא שפתח. הפתח מאחורי הבית. ולבסוף הוקפה. שם רחבה. אבל הוקף ולבסוף פתח לא. השתא דפתח ולבסוף הוקף (לא) פשיטא דפתח ולבסוף הוקף דשרי. דהא הוקף לשם הפתח. לא צריכא דאית ביה (ביררי) [בי דרי] גורן אחורי הבית קודם היקף הרחבה. מה"ד אדעתיה דבי דרי פתחיה. ולאו ארעתא להקיף שם רחבה. קמ"ל:
316
שי״זקרפף יותק מבית סאתים שהוקף לדירה ונתמלא מים סבור (רב) [רבנן] למימר מים כזרעים דמו ואסר כמו זרע וכדפרישית לעיל. הכי אמרי' משמיה (דרבה) [דרבא] מים כנטעים דמו ושרי אמר אמימר לא אמרן אלא דחזו לתשמישתי'. לשתיה דאין לך דירה מעולה מזה אבל [לא] חזו לתשמישת' אסור וכי חזו לתשמישת' נמי לא אמרן דמות' אלא שאין בעומקו יותר מבית סאתים. שאין עומקן של מים נפשט ברוחב יותר על ב' סאתים ועומקן של סתם מים לבטל מקומן מדין קרקע גבוה י"ט כדאיתא (פ"ק) [פי"א] דשבת גבי ואם היה רקק מים מהלכת כו'. אבל אם יש בעומקן יותר מבית סאתים אסור. ולאו מילתא היא מידי דהוה אכריא דפרי. שוחה שמצניעין שם פירות שאע"פ שהעמיקה הרבה נוטלין ממנה בשבת. ל"א. כריא דפירי כרי של פירות גבוה עשרה ורוחב כרחב בית כור לא בטלה תורת דירה משם ומים הראוין לשתית אדם כפירות דמו:
317
שי״חההוא רחבה. יותר מבית סאתים ולא הוקפה לדירה. דהוה בפום נהרא חד גיסא פתוח למתא. למבוי שבעיר שכלה לרחבה זו. וחד גיסא פתוח לשביל של כרמים. ודיורין היו בו. ושביל של כרמים סליק לגודא דנהרא אמר אביי ליעבד לחי אשביל של כרמים דלהדי רחבה דמיגו דמהני לשביל של כרמים מהני נמי לרחבה א"ל רבא א"כ יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים דעלמא. דלא סליק לגודא דנהרא והוה ליה מבוי מפולש ויאמרו שא"צ תיקון אלא בראשו אחד. אלא אמר רבא ליעבד ליה לחי בסוף רחבה מהך גיסא דהוי מתא דמיגו דמהני למתא מהני נמי לרחבה. דמיגו דמהני למתא לטלטל כדאמרי' סרטיא מיכן ובקעה מיכן עושה צוה"פ מיכן ולחי או קורה מיכן והכא נמי ליעבדו בראש [המבוי] הפתוח לרה"ר צוה"פ והאי לחי דלצד הרחבה שרי לה. הלכך לטילטולי במתא גופה שרי. דהא שרינן לה בהאי לחי ואפי' הוא ורחבה אסורין זה עם זה שניהם משתמשין לעצמם כשתי חצירות ופתח ביניהם וכן ברחב' גופה [שרי ממתא לרחבה כו' מאן דשרי] דלית בה דיורין שיאסרו על בני המבוי הלכך רשות בני המבוי היא ובני שביל לא אסרי עלה כחצר קטנה שנפרצה לגדולה דגדולה מותרת וקטנה אסורה ושביל לא מתקנינן לה גזירה שמא יאמרו לחי מועיל לשביל דעלמא. וקיי"ל אביי ורבא הלכה כרבא הלכך לטלטולי במתא גופיה שרי ברחבה גופ' שרי בשביל גופו אסור ממתא לרחבה ומרחבה למתא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דשרי דלית בה דיורין ומאן דאמר זימנין דהוה ביה דיורין וקיי"ל בפ' גיד הנשה בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא (כרב הונא) [כרבינא] לקולא בר מאומצא ביעי ומזרקי דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כר"א לקולא:
318
שי״טקרפף יותר מבית סאתים ולא הוקף לדירה ובא למעטו מיעטו באילנות לא הוי מיעוט דדרך קרפף להיות בו אילנות ולא בטיל ליה (משום) [היקף] קמא. בנה בו עמוד. בצד הכותל או אפי' באמצע. גבוה עשרה ורחב ד' ובכך נתמעט מסאתים [הוי מיעוט פחות מג' לא הוי מיעוט אפילו נתמעט מבית סאתים] כמאן דליתיה דמי. משלשה ועד ארבעה רבה אמר הוי מיעוט דהא נפיק ליה מתורת לבוד בעלמא. דהא חשיב שלשה בעלמא למיפק מתורת לבוד הלכך הכא נמי חשיב דלא בטיל. רבא אמר לא הוי מיעוט כיון דליכא מקום ד' לא חשיב. ופסק ה"ר משה מיימון הלכה כרבה דהוי מיעוט:
319
ש״כהרחיק מן הכותל. של קרפף ד"ט ועשה (מהם) מחיצה לדירה: הועילה. מחיצה זו להיות היקף חדש והוי פתוח ולבסוף הוקף והו"ל כהוקף לדירה ומותר לטלטל בכולה: פחות מג' לא הועיל דהואיל ולבוד הוא הו"ל כאילו הוסיף בניין למעלה על הכותל דהויא לה מחיצה ע"ג מחיצה. ולא בנתמעט מבית סאתים קמיירי מדלא נקט מיעוט ואינו מיעוט דאי בנתמעט ודאי הוה מיעוט שאפי' הוסיף על עובי הכתלים עד שנתמעט שפיר דמי. משלשה ועד ארבעה רבה אמר מועיל כדלעיל רבא אמר אינו מועיל. רבה בר שימי מתני לה לקולא. להני תרי פלוגתות דרבה ורבא דלעיל וסבר דבג' דנפק ליה מתורת לבוד כולהו מודו דעמוד הוי מיעוט ומחיצה הויא מחיצה לדירה ובפחות מג' הוא דפליגי. הלכך הלכה כרבה בתרוייהו לקולא:
320
שכ״אטח בו טיט בכותל והוסיף על עובי הכתלים עד שנתמעט ויכול לעמוד הטיט בפני עצמו שעשוי בעובי שאפי' ניטל כותל הראשון יכול זה לעמוד הוי מיעוט. אין יכול לעמוד בפ"ע רבה אמר לא הוי מיעוט כיון דלא יכול למיקם בפ"ע לאו כלום הוא רבא אמר הוי מיעוט דהא מיהא האי קאי פסק הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל הלכה כרבא דהוי מיעוט:
321
שכ״בהרחיק מן התל שבקרפף ארבעה ועשה מחיצה הועיל כגון שהיה תל זה מתחיל [אצל] אחד ממחיצות קרפף ויש מן התל עד המחיצה יותר מבית סאתים הרבה ועשה מחיצה לדירה אצל (הכותל) [התל] ברחוק ד"ט ועדיין יש יותר מבית סאתים בין ישנה לחדשה אבל זו לדירה עשאה. הועיל והכל מותר. פחות משלשה או שעשה מחיצה על שפת התל רב חסדא ורב המנונא חד אמר הועיל. דקסבר מחיצה ע"ג מחיצה מהניא להיות היקף לדירה וחד אמר אינו מועיל דמחיצה על גבי מחיצה לא מהניא (קאי) ומסיק דבפחות משלשה פליגי היינו כרבה בר שימי דמתני לקולא דרבה ורבא בפחות משלשה פליגי אבל שלשה לכ"ע מהני הואיל ויצא מכלל לבוד:
322
שכ״גואי קרפף בית ג' סאין שלא הוקף לדירה וקירה בו בית סאה קירוי גג רב' אמר [אויר] קירויו מיתרו ורבי זירא אמר אין אויר קירויו מיתרו ואוקימנא דאי עבדא כי אכסדרה דאפילו רבה מודה דאין אויר קירויו מייתרו דהלכה כרב דאמר פי תקרה יורד וסותם כדפרי' פ' כל גגות לקמן והכא נמי רבה סבר הלכה כרב. והאי דפליגי דעבדא כי אורזילא. כעין יציע גג משופע דליכא פה. ובערוך פי' כמלונה במקשה תרגם כערסל מכתותא. והוא חבלים מתוחים מאילנות לאילנות כמין מיטה לשכב עליהן השומר בלילה ולשכב תחת צלה ביום ותחתיהן פתוח כולו. אר"ז ומורינא בקרפף. בית סאתים. שנפרץ במילואו לחצר. שהוא אסור מאי טעמא הואיל ואויר חצר מייתרו. ועושהו יתר על בית סאתים ואסור וגבי קירוי דשרינן משום פי תקרה יורד וסותם. מתקיף לה רב יוסף וכי אויר המותר לו אוסרו. והרי חצר זו מתחילה היתה מותרת לטלטל הימנה לקרפף ועכשיו שנפרץ למקום המותר לו נאסר ומשום ייתור ליכא למימר דהא כל חצירות מוקפות לדירה הן. א"ל כמאן. הוי אויר המותר. כר"ש ולר"ש נמי הא איכא אויר מקום מחיצות. ומיתסר קרפף משום מחיצות שניטלו ונתוספו על האויר ועשהו יותר מבית סאתים שמתחילה היה בית סאתים מצומצם, דא"ר חסדא קרפף שנפרץ במילואו לחצר חצר מותרת וקרפף אסור הצד מ"ט דאית ליה גיפופי. שיורי. ואי לאו דכי אסרי אהדדי וכדרבנן דפליגי אדר"ש בפ' כל גגות נקט לה וכשאין הפרצה יותר מעשר אמאי נקט היתר בחצר ואיסור בקרפף והא מצי למימר נמי אפכא כגון שקרפף גדול מן החצר דהוי לחצר מלואה ובקרפף איכא גיפופי. אלא מדנקט איסור בקרפף ש"מ כר"ש סבר לה (דמשתי) [דמשום שתי] רשויות לא מתסר וטעמא משום דיתור בית סאתים הוא דמקום מחיצות מייתרו וזה אויר מחיצות מייתרו דהיינו חצר ושדי. לא מצי למינקט איפכא דאם הוי חצר מלואו ובקרפף גיפופי תרוייהו משתרו וכדר"ש סבר לה דכולן רשות [אחת] הן ויתור בקרפף נמי ליכא שהרי איכא גיפופי:
323
שכ״דההוא בוסתנא פרדס נטוע אילנות. דהוה סמיך לגודא דאפדנא היא היתה לו היקף לדירה אההוא גודא שהיה לו פתח פתוח לצד הפרדס סמכו היקף הפרדס דהוי מוקף לדירה ויותר מבית סאתים הוה. נפל אשיתא ברייתא דאפדנא דלהדי בוסתנא סבר רב ביבי בר אביי למימר לסמוך אגודי גואי. הרי יש עוד מחיצות פנימיות לבית והן יהיו מחיצות לפרדס. א"ל רב פפי משום דאתיתן ממולאי. מקוטעים מדבית עלי דאביי אבוה דרב ביבי מבית עלי אתא כדאמרי' בראש השנה. אמריתו מילי מוליאתא. קטועות בלא דגלים. הנך מחיצות לגואי עבידן לבראי לא עבידן. ונהי דפירצה ליכא היקף דירה מיהא ליתא בפרדס. דהוה יותר מבית סאתים:
324
שכ״הההיא אבארנקא. אילן שצילו מרובה ונוטעים המלכים והשדים ועושין אצטבאות סביבותיו להתלונן תחתיו בימות החמה ולשחק שם. דהו"ל לריש גלותא בבוסתניה. ויותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה היה הפרדס. א"ל ריש גלותא לרב הונא בר חיננא ליעבד מר תקנתא דלמחר ניזיל וניכול נהמא התם. תחת האילן. אזיל עביד קנה קנה פחות משלשה. היקף קטן כגון מחיצות (יונים) [קנים] ארבע מחיצות לחדר להניח שם בלילה המאכל ולדור שם השומר ולמחר יטלטל בכל הפרדס דהא אית בו שומירה ובית דירה. אזל רבא שלפינהו דלא ס"ל הא תקנתא. אזלו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע נקטינהו מבתריה. שלא יחזור רב הונא ויתקנם. למחר איתיביה רבינא לרבא. לסיועיה דשפיר עביד. עיר חדשה מודדין לה מישיבתה. אם מוקפת חומה ואינה מיושבת כולה כשבא למדוד תחומיה לא ימדוד מן החומה אלא מן הבתים דחומתה לאו חומה היא לשויה כולה כד"א הואיל וישיבתה חדשה. ישנה. מודדין לה תחומיה מחומתה. אי זדו ישנה ואיזו היא חדשה חדשה שהוקפה ולבסוף ישבה. שקדמה חומתה לישיבתה. ישנה שישובה ישן וקדם לחומתה. והאי נמי. [דאי] פרדס' הרי הוקף ימים רבים והשומירה נעשית עכשיו והיקף הפרדס לאו אדעתא דהך דירה הוה הלכך כי הוקף ולבסוף ישב דמי. א"ל רב פפא לרבא. לסייעיוה ליה. והאמר רב אסי מחיצות ארדכלון. בנאים שעושים מחיצה לצל סביבותיהן כשבונין חומה. לא שמה מחיצה. אלמא כיון דלצניעותא בעלמא הוא דעבד. [לצניעותא] דיום ולילה בעלמא לא הויא מחיצה [ה"נ כיון דלצניעותא עבידא לא הויא מחיצה] אר"ה בריה דר"י לרבא והא"ר הונא מחיצה העשויה לנחת. שלא לדור שם אלא להשתמר שם מה שיניחו שם. לא שמה מחיצה דהא רבה בר אבוה מערב לה למחוזא ערסייתא ערסייאתא. שכונות שכונות לבדם. משום פירי [דבי תורא] ולא התירו לערב את כל העיר כולה ביחד ואע"פ שהיתה עיר קטנה שאין נכנסין לה ס' רבוא ותנן לקמן עיר של יחיד מערבין את כולה והיינו של יחיד שאינה דומה לדגלי מדבר [של] ששים רבוא. משום פירא דבי תורא (שכונה) [שוחה] עמוקה היתה בין שכונה לשכונה ושם היו מניחין גרעיני תמרים למאכל השוורים והעיר אין לה חומה ומבואות שבין השכונות מפולשין ועשו מחיצות בראשי מבואות לכל צד להשתמר הגרעינים ולא חשיב ליה מחיצה לצרף המבואות ולעשות כל העיר אחת ואע"פ שמחיצה של קיימא היא. פירא שוהה כמו פירא דכוורי בסדר תעניות האילו. והא פירי דבי תורא כמחיצה העשויה לנחת היא ולא שמה מחיצה הילכך מחיצה דרב הונא נמי כעשויה לנחת דמיא שלא נעשית לדירה תמיד לצאת ולבא בה. קרי עלייהו ריש גלותא חכמים המה להרע. לאסור. ולהטיב להתיר. לא ידעו. ובתשובת הגאונים מצאתיה (באחר) [בלשון אחר] וישר מאוד בעיני. ההוא בוסתנא קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואבוורנקא כמין אבסדרה או קובה שבונים מלכי' בתוך הפרדס שלהם ועומד באמצע הפרדס ולא הוצרך ריש גלותא אלא לטלטל מפתח בוסתנא שהוא אצל הבית עד אבוורנקא ועביד רב הונא בר חיננא כמין שביל מהפתח עד אבוורנקא גדר מיכן וגדר מיכן בקנה קנה פחות משלשה להפסיק בין הדרך לבוסתנא ויטלטל באותו שביל ורבא דשלפינהו לא לאסור עליו אלא להקל עליו דס"ל דשרי לטלטולי בכולה בוסתנא דכיון דבנה לו אבוורנקי שויה לכולה בוסתנא חצר והוה ליה הוקף לדירה ואתו תלמידים דרבא רב פפא ורב הונא ברי' דר"י נקטינהו דלא ליהדר רב הונא בר חיננא וליתקנינהו וההיא שעתא לא מידכר להו דלאו שפיר עבד רבא דשלפי' ולמחר אדכרו ליה ואותבוה כדאמר למחר איתביה רבינא לרבא עיר חדשה כו' וההוא בוסתנא נמי כהוקף ולבסוף ישב דמי שקודם נטיעתו מקיפין אותו ולאחר שגדל האילן עשו האבוורקנא סביב. ורב פפא אותביה ממחיצת ארדכלין דהא מחיצה נמי דאבוורנק' לצניעותא עבדו לה וכן לנחת להשתמר בה טליתיהן ולבושיהן שפושטין שם וכן שאר כלי שמוש. קרי עלייהו ריש גלותא על רב פפא ור"ה בריה דר"י חכמים המה להרע שלא נזכרו אתמול וסתרו תקונו של רב הונא בר חיננא ועכשיו נעשו חכמים לאסור עליו ולהטיב לא ידעו אתמול וכן עיקר. כל זה פירש רבינו שלמה זצ"ל. בוני שלמה ובוני חירם תרגום ארדיכלי שלמה וארדיכלי חירם. פירא דבי תורי פי' בערוך מחוזא היה מג' צדדין חומה ומצד דביעי לא הו"ל אלא חריץ שרובצין בו הבהמה ואותה פירא מחיצה העשויה לנחת היא להרביץ בה בהמות ולא חשיב לה מחיצה:
325
שכ״והדרן עלך עושין פסין
326
שכ״זבכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומלח. פירש"י בכל מערבין עירובי חצירות ותחומין. וליתא דאין מערבין עירובי חצירות אלא בפת דוקא בדפרי' לקמן בפ' מי שהוציאוהו אלא בעירובי תחומין איירי. חוץ מן המים ומן המלח אמר רבינא ואיתימא רב נחמן בר יצחק אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהם חוץ דהא איכא כמהין ופטריות שגדלים על האשפות ועל הגגים ועל דכתלים שאין מערבין בהם:
327
שכ״חמתני' הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח. ר' אלעזר ור"י בר' חנינא חד מתני אעירוב לא שנו אלא במים בפ"ע ובמלח בפ"ע אבל במים ומלח. המעורבין מזון הן לטבל בהן פתו. ומערבין בהן עירובי תחומין וחד מתני אמעשר ל"ש אלא מים בפ"ע ומלח בפ"ע אבל מים ומלח ניקחין בכסף מעשר מאן דמתני אמעשר שניקחין כשהן מעורבין כ"ש אעירוב ומאן דמתני אעירוב אבל מעשר [לא] מ"ט פירא בעינן כדלקמן בשמעתין מכלל ופרט והאי לאו פירא היא ובעירוב לא בעינן פירא. כי אתא ר' יצחק מתני. להאי ל"ש אמעשר. מיתיבי העיד ר' יהודה בן גדיש לפני ר' אליעזר של בית אבא היו לוקחין ציר. הזב מן הדגים כשמולחין הרבה מהן ביחד. בכסף מעשר א"ל שמא לא שמעת אלא כשמערבין בו קרבי דגים ואפי' ר' יהודה בן גדיש לא קאמר אלא בציר דשומנא דפירא היא אפי' כשאין קרבי דגים מעורבים בו יש בו קצת משומנן אבל מים ומלח [לא] אמר רב יוסף לא נצרכא הא דמתני ר' יצחק מים ומלח המעורבין נקחין. אלא שנתן לתוכן שמן א"ל אביי ת"ל משום שמן ל"צ דקא יהיב דמי מים ומלח בהבלעה. בשביל המים והמלח קנה השמן ביוקר והבליע בו דמיהן ובה"ג שרי ר' יצחק. ופי' רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל דגבי עירוב נמי דאסקי' דבמים ומלח המעורבים שמערבים בהם כגון שנתן לתוכן שמן. ואיצטריך לגבי עירוב לאשמועינן דאע"ג שאין בשמן עצמו כשיעור עירוב [ומים] ומלח המעורבין בו משלימין אותו לכשיעור מערבים בו. מיהו נראה בעיני דמים ומלח המעורבין מערבין בהם אע"פ שלא נתן לתוכן שמן דדוק' לענין מעשר בעינן שיתן לתוכן שמן משום דפירא בעינן ומלח ומים לאו פירא אינון אבל לענין עירוב לא בעינן פירי אלא מזון. ומים ומלה המעורבין מזון הן לטבל בהן פתן כדפרש"י. וכ"כ ה"ר משה בר מיימון זצ"ל עירוב (ממון) [מים] עם המלח נעשה כמורייס ומשתתפין ולא הזכיר נתן לתוכו שמן:
328
שכ״טאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מערבין בפעפועין. ירקות ששמן קקו"לי בלשון ארמי וטי"לש בלע"ז. ובחלוגלוגת פולפי"ר. ובגודגדניות איילנד"א אבל לא בחזיז. שחת של תבואה כשהוא ירוק גוזזין ואוכלין אותה. ולא בכפניות תמרים שלא בשלו כל צורכן. גודגדניות. ממעיטין את הזרע. ואם הוקשו הקלחין כעץ שכבר צמחה בהם זרע קשים הקלחים לכל אדם ופרכי' ובגודגדניות מערבין והתניא גודגדוניות מרובי בנים יאכלו חסוכי בנים לא יאכלו תרגומה להא דרב מערבין. אשלא הוקשו לזרע ואמרובי בנים ואי בעית אימא אחסוכי בנים נמי מערבין בהם הואיל וחזו למרובי בנים מידי דהוה איין לנזיר ותרומ' (למעש') [לישראל] אי בעית אימא כי קאמר רב בהנדקוקי [מדאי]. גודגדניות שבמדי דיפות הן. ופרכי' וחזיז לא והאר"י א"ר (כסות) [כשות] וחזיז מערבין בהן ומברכי' עליהן בפה"א. כי קאמר רב מערבין בדגינונייתא גדלו בגינה דכולי עלמא אכלו להו. ופרכי' ובפגיות אין מערבין בהן והתניא קור ניקח בכסף מעשר קור דהיינו רך הנוסף על הדקל בכל שנה קודם שיגיעו ימות הגשמים ויתקשה ויעשה עץ קרי ליה קור וטוב למאכל הוא וניקח בכסף מעשר דפירי מפירי וגדולי קרקע הוא. ואינו מטמא טומאת אוכלין. ואפי' חישב עליה לאכיל' דלאו אוכל הוא. כפניות ניקחות בכסף מעשר ומיטמאות טומאת [אוכלים] ר' יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבר אלא שנקח בכסף מעשר. ולקמן פריך היינו ת"ק. כפניות ה"ה כפירי לכל דבריהם אלא שפטורות מן המעשר. ולת"ק חייבות דלכל מילי פירא נינהו מדקתני מטמאות טומאת אוכלין אלמא אוכלין נינהו והואיל ואוכלין הן מערבים בהם. ותיובתא דרב. לענין טומאת אוכלין שאני הואיל וראוין למתקן ע"י האור אע"פ שהם מרים עכשיו בקטנותם אבל לעניין עירוב בעינן מידי דחזי בההוא שעתא והני הא לא (אמתי אנהו) [מתקינהו]:
329
ש״לכשות בכמה. הו"ל מזון שתי סעודות. מלא היד פי' רבי' שמואל זצ"ל כל הני שיעורין דשמעתין במזון שתי סעודות לעירובי תחומין להניח עירובו בראש אלפים מיירי דאילו בעירובי חצירות סגי לה בגרוגרת לחבר הרשויות זה עם זה אבל הכא גבי עירובי תחומין בעינן שתי סעודות לכ"א ואחד לקנות שם שביתתו ולמה בעינן שתי סעודות ולא שלש לפי שבלילה הוא אוכל בביתו ולמחר ביום אם רוצה הוא לאכול במקום שכיתת עירובו יש לו שם שתי סעודות ליום אחת שחרית ואחת בין הערבים ואפי' אינו אוכל קנה עירובו מבין השמשות ושתי סעודות בעינן ליום כדאמרי' פ' בל כתבי הקודש:
330
של״אחזיז בכמה אמר (רבא) [רבה] בר יצחק כמלא אוזילתא דאיכרי פירוש רבינו שמואל תרמילו של רועה בקר קרוי כך ע"ש שעשוי לולאות כמצודות ורשתות של דגים דאיקרי נמי איזלי:
331
של״בא"ר חלקיה בר טובי מערבין בקוליא. היינו קלח של עשב וקשה כעץ. בקוליא ס"ד והא לא חזי לאכילה. אלא בירקא (דאכילה) [דקוליא] בעלין של קלח הגדלין בקלח דחזו לאכילה וכמה. א"ר יחיאל כמלא היד:
332
של״גר' ירמיה נפק לקרייתא. לכפרים לראות בתבואות בעו מיניה מהו לערב בפולין לחין לא הוה בידיה אתא שאיל בי מדרשא אמרי ליה הכי אמרי דבי ר' ינאי מערבין בפולין לחין אבל יבשין לא וכן פי' ר"ש בן אברהם זצ"ל גבי ההוא הואיל וראויין למתקן ע"י האור דפולין יבישין וחיטין ושעורין דלא חזו לאכילה דאין מערבין בהם והכי מוכח לקמן דחיטין ושעורין אין מערבין בהם כדפי' לקמן בסמוך:
333
של״דאמר רב המנונא מערבין בתרדין חיין איני והאמר ר"ח סילקא חייא קטיל גברא חייא התם דקטיל גברא דבשיל ולא בשיל אבל חיין לגמרי טובים לאכול ומערבין בהם איכא דאמרי אמר רב המנונא אין מערבים בתרדים חיין דאר"ח סילקא חייא קטל גברא [חייא] והא קא חזינן דאכלי אינשי ולא מייתי כי קאמר דאין מערבין בבשיל ולא בשיל אבל חי לגמרי טוב לאכול ומערבין בו ותרויהו לישני לא (אסר) [סתרי] אהדדי:
334
של״האמר רבא הריני כבן עזאי בשוקי טבריה. יומא חד בדיחה דעתא הו"ל לרבא ואמר לתלמידיו השתא צילא דעתאי והריני מזומן להשיב בחריפות לכל אשר ישאלני כבן עזאי שהיה דורש בשוקי טבריא לא היה בימיו עוקר הרים במותו. א"ל ההוא מרבנן לרבא תפוחים בכמה [א"ל] ובי מערבין בתפוחים ואוקימנא דהואיל דמיטמאו טומאת אוכלין מערבין בהם וכמה אמר ר"נ קב תפוחין מיתבי רשב"א [אומר]. עוכלא תבלין. שמינית של ליטרא. וליטרא ירק ועשרה אגוזין וחמשה אפרסקין ושני רמונים ואתרוג אחר ואמר גורסק בד דרי משמיה [דרב מנשיא בר שגובלי משמיה] דרב וכן לעירוב. דחלק עני בגורן נמי שתי סעודות הוא. והני נמי ליהוי כאפרסקין. ותסגי בחמשה. הני חשיבי. ואמרי' לקמן כל שהוא ליפתן כדי לאכול בו אלמא לאו סעודות ממש דתהוי כולה סעודתא מההוא יומא בעינן אלא כל מידי לפום חשיבותיה אם לפתן שאדם רגיל ללפת בו פת לשתי סעודות [שעורו ללפת בו את הפת] לשתי סעודות ורבא דאמר וכי מערבין בתפוחין לחדודי לההוא מרבנן הוא דבעי. ותבלין אע"ג דתנינן להו בהא ברייתא ואמר עלה וכן לעירוב אפ"ה אין מערבין בתבלין דאמר רב יוסף שרא ליה מריה לרב מנשיא בר שגובלי דאנא אמריתה ניהליה אמתני' ואיהו אגמרה לגירסק בר דארי אברייתא דתנן אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין ואמרי' מאי אולמיה דהא מהא אילימא משום דקתני בברייתא תבלין ותבלין לאו בני אכילה נינהו פי' ואין מערבין בהם הלכך אין לשנות עליהם וכן לעירוב. אטו הכא דמתניתי' מי לא קתני חיטין ושעורין דלאו בני אכילה נינהו פי' אין מערבין אפ"ה תנית עלה וכן לעירוב משום דאשארא קאי אמילי דמערבי בהו הכא נמי ואפי' תנית לה אברייתא לא תקשי לך משום דאשארא קאי אמילי דמערבין בהו הא למדת שאין מערבין בתבלין ולא בחיטין ושעורין מיהו לשון רש"י שפירש וס"ל לרב יוסף דאין מערבין בהן בתבלין משמע דס"ל ולא קיי"ל הכי מיהו בחיטין ושעורין ודאי אין מערבין לכ"ע. כתב ה"ר משה בר מיימון ליטרא האמורה בכל מקום שתי רביעיות ועוכלא חצי רביעית ומנה האמור' בכל מקום מאה דינרים והדינר שש מעין והמעה משקל ט"ז שעורות והסלע ר' דינרים והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל שבעה עשר דינרים וחצי דינר בקירוב נמצאת הליטרא משקל חמשה ושלשים דינרים והעוכלא משקל תשעה דינרין פחות רביע עכ"ל:
335
של״ווהא דתנן ושאר כל הפירות אבא שאול אומר כדי שימכרם ויקח בהם מזון ב' סעודות ותני רב יוסף עלה וכן לעירוב ותנן נמי בההיא דפסול גויה דאייתי' לעיל במזון שתי סעודות לעירוב סבר רב יוסף למימר עד דאיכא סעודה מהאי וסעודה מהאי. שני אוכלין מצטרפין לעירוב אבל שלשה וארבעה דליכא סעודה מכל חד לא. א"ל רבה אפי' למחצה לשליש ולרביע וכן הלכה דרבה ורב יוסף הלכה כרבה ותו דמסיק סבר ומשמע דאהדרי' רבה מסברתיה:
336
של״זאמר רב מערבין בשתי רביעיות יין ומי בעינן כולי האי והתניא רשב"א אומר יין כדי לאכול בו. לשרות בו פת מזון שתי סעודות. חומץ כדי לטבל בו. בשר מזון שתי סעודות. זתים ובצלים כדי לאכול בהם פת מזון שתי סעודות. התם. דקתני יין כדי לאכול בו. בחמרא מבשלא קאמר. דחשיב ללפת בו פת אבל חמרא בעלמא בעינן להיות בו שתיית שתי סעודות היינו שתי רביעיות דהיינו חצי לוג כדאמרי' לעיל בסמוך דרב יוסף תני משמיה דרב וכן לעירוב אמתני' דאין פוחתין לעני בגורן כו' משום דקתני בה חצי לוג יין ואמר רב מערבין בשתי רביעיות דהיינו חדא שיעורא דלא תטעי לומר שתי רביעיות של קב דהיינו שני לוגין. חומץ כדי לטבל בו בשר מזון שתי סעודות א"ר גידל אמר רב כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות. עם הפת. וה"ה כדי לטבל בשר מזון שתי סעודות כדפי' רש"י ולקמן בפ' כיצד משתתפין פריש' שיעור שתי סעודות ובצלים דתניא דמערבין בהם דוקא באמהות א"נ בעלים של בצלים וכגון דאיפצל זירתא שגדלו באורך זרת:
337
של״חא"ר זירא אמר שמואל שכר מערבין בו סתם שכר שלהם של תמרים היה וכמה בתרי כסי דעביד אינש דשתי חד כסא של רביעית לוג שכר בצפרא חד כסא לפניא וסמיך עלייהו ורבי' שמואל זצ"ל פי' דעביד אינש דשתי חד כסא של חצי קב דשיכרא לאכילת השחר כמו ששותה מן היין חצי קב וכן במנחה לפניא לפנות ערב א"כ לדבריו אין מערבים אלא בקב שלם של שכר דהיינו ארבעת לוגין שכשם שצריך מזון שתי סעודות כשבא לערב במזון הכי נמי צריך שתי סעודות כשבא לערב במשקה. ותו מה שפי' כמו ששותה חצי קב מן היין אם כן קב יין בעי לערובי ולעיל הוכחנו דבחצי לוג סגי ומסתבר כדברי רש"י וכ"ש שמערבין בשכר שלנו:
338
של״טתמרים בכמה מערבים א"ר יוסף בקב אע"ג דבעי רב יוסף למילפח ממתני' ודחי ליה אביי היינו שאין למילף מינה אבל מעיקרא הלכתא כרב יוסף דתמרים בקב לא פליגי:
339
ש״ממערבין בקב גרוגרת ומערבין במנה דבילה לאחר שנדרסים בעיגול קרי ליה דבילה:
340
שמ״אמערבין בשתיתא דהיינו מאכל שעושין מקמח קלי שמתיבש בתנור ונותנין דבש לתוכו. וכמה אמר ר' אחא בר פנחס משמיה דרב יוסף תרי שרגושי דהיינו תרודים:
341
שמ״במערבין בכיסני דהיינו קליות. וכמה אמר אביי תרי בוני דפומבדיתא:
342
שמ״גאמר רב יהודה אמר שמואל כל שהוא ליפתן שיעורו כדי לאכול בו. ללפת בו מזון שתי סעודות כל שאינו ליפתן כדי לאכול ממנו שיהו כל שתי סעודו' ממנו. בשר חי אינו ליפתן ובעינן כדי לאכול ממנו שיהו כל שתי הסעודות ממנו:
343
שמ״דבשר צלי. רבה אמר כדי לאכול בו רב יוסף אמר כדי לאכול הימנו וליתא לדרב יוסף דחדא דרבה ורב יוסף הלכה כרבה ותו דאקשייה רבה לרב יוסף:
344
שמ״התניא רשב"א אומר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן דאכיל טפי. בבינוני של כל אדם אר"ח בר אשי א"ר מערבין בבשר חי א"ר שימי בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני אמר שתים לרב (אסי) [יוסף] קרי סיני שלהי הוריות לפי שהיה בקי במשניות ובברייתות:
345
שמ״ואמר רב הונא [אמר רב] שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה דהא לא נדר אלא מאכילה ואי משום דלא חזיא לי' הא חזיא לאחריני מידי דהוה אנזיר ביין. ככר זו עלי אין מערבין לו בה דמשמע דכל דבר הנאתו אסר עליו ואוקימנא ליה בתנאי וקשה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דנקיט בהאי לשון נדר ובהאי לשון שבועה דבשבועה עצמה הו"ל לפלוני בין אמר שבועה שלא אהנה. ורבי' שמואל פי' ככר זו עלי קונם (כבר זו עלי) אין מערבין לו בה לפי שמיחלף בהקדש דהאי לשון שייך במקדיש הרי ככר זו הקדש וסתם הקדש לבדק הבית ואסור בהנאה לכל אדם ואם עירב בו אין שום עירוב חל עליו כדתנן במתני' אין מערבין בהקדש וכי מקדיש סתם אסור הוא לכל בריה ה"נ כי אמר קונם ככר זה עלי אי שרית ליה לערב בו אתי נמי לערב בשל הקדש דהא כי מקדיש תולה את האיסור באוכל וכי אמר קונם ככר זה עלי תולה את האיסור באוכל שיהא האוכל נאסר לו אבל כי אמר שבועה שלא אוכל ככר זו ה"ז תולה את האיסור בעצמו שלא יאכל הככר ולא אחי לאחלופי בהקדש ומשו"ה מערבין לו בה ואין לפרש ככר זו עלי אין מערבין בה לפי שאוסר עליו את כל הנאה הואיל ואינו מפרש שום אכילה לפיכך אין מערבין. לאו היינו טעמא דאע"ג דאסרו עליה בהנאה מותר לערב בו דהא אמרי' אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לא ליהנות ניתנו עכ"ל והשתא ניחא דאפליג בין אדם האוסר עצמו לככר הנאסר על האדם דכל אוכל הנאסר על האדם הוי כעין הקדש והשתא אין הטעם משום איסור הנאה מיהו מה שפירש רבי' שמואל שאין לפרש משום איסור הנאה דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה הא לאו ראיה דדילמא רב הונא סבר כמ"ד מערבין עירובי תחומין אף לדבר הרשות רק שלכתחילה לא יערב לדבר הרשות ותו דאיכא לפרושי הכי לענין עירובי חצירות דמערבין לכ"ע לדבר הרשות:
346
שמ״זמתני' מערבין לנזיר עירובי תחומין ביין דאע"ג דלא חזי לדידיה חזי לאחריני וכיון דמזונא הוא גבי אחרים שרו ליה רבנן ולישראל בתרומה דהא חזיא לכהנים סומכוס אומר בחולין ולא בתרומה דמידי דחזי ליה בעינן ובגמ' מפרש אמאי לא פליג סומכוס איין לנזיר והלכה כרבנן תניא בש"א אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ובה"א מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אמרו בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים שמערבים לגדול ביום הכפורים [כו'] כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה (ב"ה) וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום והלכה כב"ה:
347
שמ״חמתני' מערבין לכהן בבית הפרס סתמא הוא ולאו סומכוס קאמר לה ואף ע"ג דבעינן דוכתא דליהוי מצי למיזל ולמשקליה ומיכליה התם דאי לא מצי אזיל התם היכי קנה שביתה בההוא דוכתא למהוי כאילו שבת שם בבית הפרס אפ"ה מניחין לו עירובו בבית הפרס דספיקא דרבנן היא ומותר לו ליכנס ע"י ניפוח דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך:
348
שמ״טמתני' ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות מניחין עירובו של כהן מפני שהוא יכול לחוץ בינו לקבר שלא יאהיל עליו כגון בשידה תיבה ומגדל ולכנם שם בעגלות מבעוד יום אם ירצה ופליגי רבנן עליה וליתא דר' יהודה אליבא דרבא משום דסברי רבנן דמערבים [לדבר הרשו'] ואסור לקנות בית באיסורי הנאה ואליבא דרב יוסף משום דסברי רבנן דניחא ליה דנינטר הככר אף לאחר שקנה העירוב דאי אצטריך ליה אכיל ליה ונהנה מבית הקברות ואסור:
349
ש״נמתני' מערבין בדמאי בככר שלקחה מעם הארץ ולא הפריש ממנה מעשר דהוא דמאי. הא לא חזי ליה מיגו דאי בעיא מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי לשון דמאי דין מה הוא ובירושלמי מפרש ע"ש דדמי טבל ודמי לא טבול:
350
שנ״אמתני' מערבין במעשר ראשון שניטלה תרומתו פשיטא לא צריכא שניטלה ממנו תרומת מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה וכדר' אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש דאמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש מעשר ראשון שהקדימו [בשיבולין] פטור מתרומה גדולה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר:
351
שנ״במתני' מערבין במעשר שני והקדש שנפדו: נמ' פשיטא לא צריכא שנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמשמע לן דאין החומש מעכב בעירובי תחומין דרבנן וליכא למיפשט מינה ההיא דהזהב:
352
שנ״גמתני' מערבים לכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל שהוא אסור לכהנים כדאמרינן פרק במה מדליקין ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פי' דקודם הרמה הטבל היא במיתה לאכלו הא למדת דלא הותרה תרומה לכהן אלא לאחר הרמתה אבל קודם הרמה אסור עליה טבל במיתה הלכך אין מערבין לכהן בטבל: [גמ'] פשיטא [לא צריכא] בטבל טבול מדרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב דדבר הגדל בעציץ שאינו נקוב אינו חייב במעשר מן התורה אלא מדרבנן מפני שאינו גדל מריח הקרקע ולא חייבה תורה במעשר אלא את הגדל בקרקע או מתחת הקרקע כגון עציץ נקוב דכתיב היוצא השדה. ה"נ [דהוה מצי] מוקים לה למתני' בדגן הגדל חוץ לארץ או אפי' בארץ ובזמן הזה שאינו טבול אלא מדרבנן והאי דנקיט עציץ משום דלדידיה משכחת לה אפי' בארץ בשעת חיוב מעשרות מן התורה ואפ"ה לא מחייב אלא מדרבנן. והאי עציץ בשל עץ עסקי' דשל חרס אע"ג דלא אינקיב נמי מיחייב במעשר מדאורייתא בפ' בל קרבנות ציבור דמותבינן תני חדא שבגג [ושבחורבה] שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא ומשני עציץ אעציץ ל"ק כאן בעציץ נקוב כאן בעציץ שאינו נקוב ספינה אספינה ל"ק כאן של עץ כאן של חרס אלמא מידי דחרס דחייב במעשר. ומדקא מוקי פלוגתייהו בעציץ נקוב ואינו נקוב ולא מוקי לה נמי בשל עץ ובשל חרס מכלל דסתם עציץ של עץ הוא כך פי' רבי' שמואל זצ"ל:
353
שנ״דמתני' אין מערבין במעשר שני והקדש שלא נפדו ואף ע"ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא מיפרקי: [גמ'] פשיטא לא צריכא שפדאו ולא פדאו כהלכתן מעשר שני שפדאו על גב אסימון דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך דבר שיש לו צורה והקדש שחיללו ע"ג קרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו:
354
שנ״המתני' השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ה"ז עירוב: גמ' וקטן לא והא"ר הונא קטן גובה את העירוב. ל"ק כאן בעירובי חצירות דעירובי רשותייהו בעלמא הוא הלכך ממילא מיערב ואע"ג דאין מעשה קטן כלום לא איכפת לן כדתנן לקמן פ' הדר בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו אין צריך לערב. כאן בעירובי תחומין. דאקנויי תחומא היא וקטן לא אלים למקנייא: מי שאינו מודה בעירוב מאן. א"ר חסדא כותאי: ואם אמר לאחר לקבלו ממנו קודם שיגיע שם והמקבלו יערב עליו ה"ז עירוב. וליחוש דילמ' לא אמטי קטן עד ידו של מקבל אר"ח בעומד ורואה. עד שמוליכו. וליחוש דילמא לא מקבל ההוא מיניה. ולא מערב ליה ואע"פ שהבטיחו. א"ר יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו. תניא נתנו לעירוב לפיל והוליכו נתנו לעירוב לקוף והוליכו אין זה עירוב ואם אמר לאחד לקבלו ממנו ה"ז עירוב ודילמא לא אמטי ליה אר"ח אמר רב בעומד ורואהו ודילמא לא מקבל ליה מיניה א"ר יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו. והקשה רבי' אפרים בר יצחק זצ"ל דגרסי' בסוף מעילה ה"ז עירוב ואין להגיה שם הגירסא כמו שמוכחת הסוגיא דאייתי לה גבי שלח ביד חש"ו אם עשו שליחותן בעל הבית מעל ופריך והא לאו בני שליחות נינהו ומשני שעשאוהו כאותה ששנינו נתנו על הקוף והוליכו על הפיל ויוליכו ה"ז עירוב אלמא עבדא לשליחותיה ואין לומר באומר לאחר לקבל ממנו דא"כ לא עביד קוף שליחותיה דהרי הוא כאילו אמר לאותו אחר שיקחנו במקום פלוני והוליכהו אל מקום שביתתו ופירש רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהתם מיירי בעומד ורואהו לאותו קוף כשנותנו שם וכן מוכח דהתם קאמר על הפיל והכא לפיל משמע שסומך על חכמת הפיל שיעשה שליחותיה אבל על הפיל משמע שאינו סומך כלל על חכמת הפיל והואיל וכן מסתמא מעיין אחריו עד שיוליכנו למקום שביתתו:
355
שנ״ומתני' נתנו לעירוב באילן למעלה מי"ט אינו עירוב למטה מי"ט ה"ז עירוב: יתיב ר' חייא בר אבא ור' אסי ורבא בר נתן ויתיב רב נחמן גבייהו וקאמרי האי אילן דקאי היכא אילימא דקאי ברה"י שהיה חצר בסוף אלפים אמה. מה לי למעלה מה לי למטה רשות היחיד עולה עד לרקיע ואלא ברה"ר דנתכוון לשבות היכא אי דנתכוון לשבות למעלה הוא ועירובו במקום אחד הוא שהרי יכול לעלות עליו מבע"י ולאכול שם עירובו בין השמשות אלא דנתכוין לשבות למטה הלכך למעלה מעשרה אין עירובו עירוב דבמקום דנתכוון לשבות שם היא שביתתו וכיון דאי בעי למשקל עירוביה למיבכליה בשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו ביה"ש לא מצי שקיל (דמיידכי) [דמייתי] מרה"י לרה"ר לא הוי עירוב וכגון שהאילן רחב ארבעה דהוי למעלה מי' דידיה רה"י למטה מעשרה עירובו עירוב ואע"ג דלמטה מעשרה כרמלי' היא דכל מטה משלשה ועד תשעה כרמלית היא כדאמרי' ביציאות השבת וקא מייתי מכרמלית לרשות הרבים. הוא דאמר (כר"א) [כר'] דאמר כל דבר שהוא משום שבות ל"ג עליו [בין] השמשות ופרכינן והא קא משתמש באילן כי שקיל ליה ואפילו למטה מעשרה אמאי עירובו עירוב והא לא מצי שקיל ליה דשימוש אילן שבות היא כדתנן פרק משילין אילו הן משום שבות לא עולין באילן וה"ה דמצי נמי למיפרך והא קמייתי מכרמלית לרשות הרבים אלא כיון דהא שבות והא שבות חדא מנייהו נקט. לעולם דקאי ברשות הרבים ונתכוון לשבות למטה (ור"מ) [ורבי] היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות שהוא שעת קניית עירוב וכיון דההיא שעתא מצי שקיל ליה נמצאת סעודה הראויה [לו] באותה שעה ותו לא איכפת לן. אמר להו רב נחמן ישר וכן אמר שמואל אמרו ליה פתריתו בה כולי האי אינהו נמי קא פתרי בה הכי אלא אמרו ליה קבעיתו לה בגמרא ואמר להו הן: אמר רבא ל"ש אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר כל בית שישנו בתוך שבעים אמה ושיריים לעיר קרי ליה עיבורה של עיר בכיצד מעברין אבל אילן העומד בתוך עיבורה של עיר כגון שהיתה העיר בסוף אלפים אמה של עירו ורוצה לילך עוד אלפים והניח עירובו באותה העיר באילן. אפילו למעלה מעשרה ונתכוון לשבות למטה עירובו עירוב דמתא מתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות ואינה מגולה (דחינן) [חזינן] לה כמאן דמליא עפר והוי כנתכוון לשבות למעלה ואע"ג דאי בעי למשקליה לא מצי שקיל דהא אילן דה"י ותחתיו רה"ר דמתא רשות הרבים עוברת בתוכה חזינן למקום שביתתו כאילו הוא גבוה למהוי כנתכוון לשבות למעלה ויקנה לו העירוב. ופרכי' וכיון דאמר רבא לקמן בפרקין הנותן את עירובו יש לו ד' אמות כלומר ד"א שסביביו הו"ל במוקפות מחיצה וכי היכי דהנותן את עירובו בבית שמקצתו בתוך התחום ומקצתו חוץ לתחום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה דהוי כל הבית כאילו הוא מתחומו כדאמרי' לקמן בכיצד מעברין אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה האי נמי כל ארבע אמותיו הו"ל בבית ומצי לאתויי מחוץ לתחום לתוך התחום אלמא לרבא כרה"י הן ורה"י עולה עד לרקיע אי הכי אפי' נתנו למעלה מעשרה הוא ועירובו ברה"י הן ונהי דלאו רה"י ממש נינהו לגבי איסורא דאוריי' למשקליה מאילן להתם דהא ליכא מחיצו' מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי' חד רשותא דומיא דנותן בעיבורה של עיר דחזי ליה רבא כמא דמליא. ושנינן אה"נ דאפי' חוץ לעיבורה של עיר באילן העומד ברה"ר אפי' למעלה מי' ונתכוון לשבות למטה עירובו עירוב אמר רב יצחק בריה דר"י הכא באילן שנופו נוטה חוץ לד"א [עסקינן]. והניח עירובו בנופו חוץ לד"א והוא נתכוון לשבות בעיקרו. הלכך למטה מעשרה עירובו עירוב דמצי נפיק חוץ לר"א במה דבעי ולמשקליה ואייתוייה פחות פחות מד"א עד לתוך ד' אמותיו דאע"ג דמשוינן להו שם רה"י לגבי קניית עירוב לאו רה"י גמורה נינהו שלא יוכל להביא מחוצה להן לתוכן דלאו מחיצות איכא ולאו חילוק רשות [איכא]. למעלה מעשרה אין עירובו עירוב דהא כי נפק ושקיל ליה מייתי ליה מרה"י לר"ה. ומאי למעלה ומאי למטה. דדבר הנוטה שוה הוא ואי למעלה אית ביה למטה לית ביה ולא שייך בו מעלה ומטה אלא לשון גבוה ונמוך והכי אבעיא ליה למתני נתנו באילן גבוה עשרה אין עירובו עירוב אין גבוה עשרה עירובו עירוב (ומייתי) [ומדתני] מעלה מטה משמע דזקוף ויכול להניח למעלה בגובהו או למטה בשיפולו. דהדר זקיף בסוף נטייתו ומשכחת ביה מעל' ומטה בזקיפתו וכגון דנטייתו כולו למטה מי' דאי למעל' מי' לא משכח' לה בזקיפתו מעלה ומטה. והא איבעי מייתי ליה דרך עליו כי הוי חוץ לארבע נמי ולמעלה מי' כיון דד' אמותיו עד לרקיע רה"י הרי יכול לעלות באילן עד למעלה מעשרה וליטלו דהא כל האילן מעשרה [ולמעלה] רשות היחיד הוא ויביאהו למקום שביתתו. ושנינן כשרבים מכתפים על נטיית המוט שחוץ לד' אמותיו הנמוכה מעשרה דהויא רה"ר וכי מייתי ליה למעלה מי' דרך אוירא של נטיה עובר באויר רה"ר וקיי"ל במושיט מרה"י לרה"י דרך אויר רה"ר אפי' למעלה מי' חייב. והואיל וסתם לן תנא כר' דכל דבר שהוא משום שבות ל"ג עליו בין השמשות. הילכך הנותן את עירובו ע"ג האילן בין שהיה האילן עומד ברה"י כגון שהיה חצר בסוף אלפים בין שהיה האילן עומד ברה"ר כגון שהיתה העיר בסוף אלפים ורה"ר עוברת בתוכה והאילן עומד בר"ה בין שהיה ברה"ר חוץ לעיבורה של עיר בכל אלו בין שנתן העירוב למטה מי"ט באילן בין שנתן למעלה מי"ט באילן בכל אלו הוי עירוב וכן אם היה אילן ברה"ר ונופו נוטה חוץ לד' אמותיו והדר זקיף בסוף נטייתו בין שנתן העירוב על הנוף הנוטה למעלה מעשרה בין שנתן העירוב למטה מעשרה הוי עירוב אבל אם היו מכתפים על נטיית המוט שחוץ לארבע אמותיו ונתנו על הנוף למעלה מעשרה לא הוי עירוב ואע"ג שיכול לזרוק לתוך ד' אמותיו לא חשיב הוא ועירובו במקום אחד הואיל שאינו יכול להביאו אצלו ע"י הושטה ועוד דאין זורקין את האוכלין ועוד דאין חשוב הוא ועירובו במקום אחד אא"כ יכול להביאו הוא בעצמו אצלו ממקום שמונח שם למקום שביתתו דרך הוצאה גמורה ולאפוקי כלאחר יד ולאפוקי זה עוקר וזה מניח דכעין דירה בעינן דאע"ג דעירוב תחומין אקנויי תחומא היא מ"מ קניית שביתה דומיא דדירה בעינן: ופי' ר' יצחק בר שמואל זצ"ל דהא דחשיב אילן דהדר זקיף רה"י דמיירי כגון שתחתיו סתום שאין הגדיים בוקעים תחתיו א"נ כשיש אורך עשרה בזקיפתו דחשיב רה"י אע"פ שגדיים בוקעין תחתיו כמו עגלות דהזורק שהם רה"י אע"פ שתחתיהם רשות הרבים: מאי רבי ומאי רבנן דתניא נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב וכדאוקימנא בנתכוון לשבות בעיקרו ונופו נוטה חוץ לארבע אמות וקני ליה עירוב בין השמשות דכיון דשימוש אילן שבות דרבנן הוא לא גזרו עליו בין השמשות ואסור ליטלו בשבת אם רוצה לאכלו. בתוך שלשה. שהניח עירובו למטה משלשה סמוך לקרקע. מותר ליטלו. בשבת דכל למטה משלשה אפי' באילן לא גזרו עליו דהוי בארעא סמיכתא וה"נ תנן בפ' בתרא היו שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה לא ישב עליהן:
356
שנ״זנתנו בכלכלה ותלאו באילן אפי' למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב דברי ר' וחכמים אומרים כל מקום שאסור ליטלו אין עירובו עירוב. חכמים אהייא אילימא אסיפא לימא קסברי רבנן צדדין אסורין. כגון הכא דאינו משתמש באילן עצמו בכלכלה הוא דמשתמש שהוא צידי אילן. אלא ארישא. קיימו רבנן דקאמר ר' נתנו באילן למטה מעשרה עירובו עירוב ואסור ליטלו ואמרי ליה רבנן אע"ג דהוא ועירובו ברה"י כיון דאסור ליטלו בשבת משום אילן אסור ליטלו נמי בין השמשות שהוא ספק ואין עירובו עירוב. האי אילן ה"ד אי דלית ביה ארבע רוחב. מקום פטור הוא. ואפי' נתנו למעלה מעשרה אמאי אין עירובו עירוב. ואי אית ביה ד' רוחב. ומשו"ה קאסר ברישא. סיפא כי נתנו בכלכלה מאי הוי דכיון דהאילן רה"י הוא הו"ל כלכלה חורי רשות היחיד. אמר רבינא רישא דאית בה ד'. ומשו"ת לאו רה"י הוא. וכלכלה משלימתו לד' ורבי ס"ל כר"מ דאמר חוקקין להשלים וס"ל כר"י דאמר בעינן עירוב ע"ג מקום ארבעה ועירוב המונח למעלה מי' אינו עירוב ואפי' נתכוון לשבות למעלה אא"כ מונח ע"ג מקום ארבעה הילכך אי לאו כלכלה ליכא עירוב ע"ג מקום ד' אא"כ משלימתו לד' ומיהו רה"י גמורה לא הוי כיון דאין בתחתיתו של אילן רחב ד' אע"ג דבראשו הוי ד' דכלכלה משלמת ליה לא הוי רה"י אא"כ מתחיל להיות רחב ד' בתוך ג' הסמוכין לקרקע דהכי אמרי' בהזורק הני ביצנייתא דמישן והן ספינות ששוליהן חדין ואין בשוליהן רחב ד' ולמעלה הן הולכות ומרחיבות הרבה ומחיצותיהן גבוהות עשרה. אין מטלטלין בהם אלא בד' דלאו רה"י נינהו ואע"ג דגבוהין י' ורחבן ד' למעלה הואיל ובשוליהן לא הוי ד' והכא גבי אילן נמי טעמא משו"ה היא כדפירש רש"י. והאי דלא מוקים לה בשיש לכלכלה ד' ולא יצטרך לומר דסבר חוקקין להשלים ומ"מ רה"י לא הוה דגדיים בוקעים תחתיה ובאילן אין בו ד'. משום דא"כ מאי קמ"ל לר' דהוה עירוב דאי משום דאע"ג דאסור לטלו הא שמעינן מרישא ואע"ג דאצטריך לאשמעינן דאע"ג דאיכא איסור צדדין וקמ"ל דצדדין אסורין לא הוה למתנייה הכא הואיל דגבי עירוב לא קמ"ל מידי ואם תאמר הך כלכלה ה"ד אם הוא שוה לגב האילן או תלויה בנמוך מן הגב בתוך ג' א"כ לא צריכינן הכא לחוקקין להשלים ואם היא תלויה למטה משלשה מגב של אילן א"כ מאי קא פריך ואי דאית ביה ארבעה כי נתנו בכלכלה מאי הוי הא לא חשיב חורי רה"י אפי' יש באילן ארבע אם לא מטעם חקיקה וי"ל כגון שהיא בתוך שלשה לגב האילן והעירוב מונח מתחתיה של כלכלה בשוליים ורחוק מגב האילן ג' דהשתא מקום ד' לא הוי אלא ע"י חקיקה. והא דלא אוקמה כגון שהעירוב בפי הכלכלה דלא ליבעי חקיקה משום דא"כ לא הוה קמ"ל מידי במאי דעירובו עירוב. מיהו אכתי קשה דלמה ליה למימר כלל ס"ל כר"מ וס"ל בר"י אימא לעולם לא בעי עירוב ע"ג מקום ארבע והכא כשהכלכלה שוה לראשו של אילן. והא קמ"ל דלא חשיב רה"י דאפי' לר' יוסי בר יהודה דחשיב טרסקל רה"י היינו התם משום דהדרן מחיצתא. ונראה לפרש דמשמע ליה דווקא ע"ג כלכלה הוי עירוב הא (א') [נתנו] ע"ג [אילן] לא הוי עירוב מדקתני נתנו בכלכלה ותלאו באילן ולא קתני תלה בו כלכלה ונתן שם עירוב הלכך ע"כ איירי בששולי הכלכלה רחוקים ג' מראשו של אילן כל זה פירש רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל:
357
שנ״חומאי ר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר נעץ קורה ברה"ר והניח עירובו עליה גבוה עשרה. דמידליא ברה"ר צריך שיהא בראשה ארבע רוחב שיהא שם מקום חשוב. אינה גבוה עשרה א"צ שיהא רחבה ד' דאפי' פחות מד' עירובו עירוב דכל למטה מי' קלוטה כמי שהונחה אארעא דמיא. ר' ירמיה אמר לעולם מתני' דר' דלעיל רישא וסיפא ברוחב ד' ודקא קשיא לך כי נתנו בכלכלה מאי הוי. שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה. שארוכה היא ולא יעקרנה מתלייתה ויטה ראשה אחד עד שיהא לתוך עשרה ויטול את עירובו. וקיי"ל כרבינא ואע"ג דשקלי וטרו אמוראי אליבא דר' ירמיה אפ"ה כרבינא דהוה בתראה קיי"ל מיהו דר' ירמיה נמי אי מקלע דהויא כלכלה ארוכה שיכול לנטותה עד שיהא לתוך עשרה אפשר דאיתא נמי דבעיקר הילכתא לא פליגי רבינא ור' ירמיה אלא באוקומי מתני' דר' דמר מסתבר ליה בהכי לאוקומי' ומר מסתבר ליה בהכי לאוקומי:
358
שנ״טנתכוון לשבות ברה"ר והניח עירובו בכותל. סמוך למקום שביתתו חוץ לד"א קאמר וכדאוקימנא באילן דאי תוך ד"א אפי' למעלה מעשרה נמי עירובו עירוב דהנותן את עירובו יש לו ד"א. למעלה מעשרה אין עירובו עירוב. דכי נפיק חוץ לד"א קאי ברה"ר לא מצי למישקליה מרה"י דהוא ברה"ר ועירובו ברה"י והכא ליכא למימר כמאן דמלי דהא חוץ לר"א הוא. למטה מעשרה עירובו עירוב אע"ג דעירובו חוץ לארבע אמותיו מצי למישקליה ואתוייה פחות פחות מד"א דהא בשבת לא אסיר כה"ג אלא משום שבות דרבנן והכא דבין השמשות היא לא גזור:
359
ש״סנתכוון לשבות (בתוך) [בראש] השובך או בראש המגדל והניח עירובו (בכולו) [בכותל] למעלה מעשרה עירובו עירוב שהמגדל אצל הכותל ויכול להביאו אצלו שאין הפסק ביניהם למטה מעשרה כגון בטפח תשיעי ורבים מכתפים עליו והוי רה"ר אין עירובו עירוב דלא מצי מייתי ליה מרה"ר לרה"י. ויש כאן שיטה אחרת לפרש שהניח עירובו בתוך המגדל ורבי' שלמה האריך בה אבל הוא פי' שעיקר כדפרישית. ואוקמה ר' ירמיה במגדל מסומר. דליכא למימר הואיל ויכול לנטות המגדל של מקום שביתה ולהביאו לתוך ר"ה ונהוי ראש המגדל כרמלית דרוחב ד' ואין גבוה עשרה. ורבא אמר אפי' תימא במגדל שאינו מסומר הכא במגדל ארוך עסקינן דאי ממטי ליה קלי אזיל חוץ לארבע אמות ונמצא מעביר ראש המגדל חוץ לארבע אמות אי נמי נמצאת שביתתו מתרחקת מארבע אמותיו הראשונות ואין זה מקומו. ואם יש חלון במגדל כנגד מקום שהעירוב שם ויש חבל בידו וקשור חבל בעירוב מבעוד יום ואפילו כשהוא ברה"ר למטה מעשרה וראש השני יהא במגדל יביאנו אצלו דכיון דאיגודו בידו אין כאן אלא משום שבות כי מייתי ליה מר"ה לרה"י כדתנן בהמוצא תפילין היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו אפי' בארץ גוללו אצלו שאין לך דבר שהוא משום שבות עומד בפני כתבי הקודש אלמא היכא דאיגודו בידו שבות בעלמא הוא ואנן אליבא דר' קיימינן דאמר לא גזרו על השבות בין השמשות:
360
שס״אמתני' נתנו לעירוב בבור אפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב. האי בור דקאי היכא אילימא דקאי ברשות היחיד פשיטא רשות היחיד עולה עד לרקיע וכי היכא דסלקא לעיל ה"נ נחתה לתחת. ומאי אפילו בור עמוק עשרה רשות היחיד הוא. אלא דקאי ברשות הרבים נתכוון לשבות היכא אי למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחד הוא ואי למטה פשיטא ל"צ דקאי בכרמלית. כגון בקעה דהיינו שדות דהוי בור רה"י ושפתו כרמלית ונתכוין לשבות למעלה ור' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות ל"ג עליו בין השמשות:
361
שס״במתני' נתנו לעירוב בראש הקנה או בראש (הקונטס) [הקונדס] כ"ז שהוא תלוש ונעוץ אפי' גבוה ק' אמה ה"ז עירוב והואיל ואין למטה רוחב ד' לאו רה"י הוא ואע"ג דלמעלה רחב ד' דהא עירוב ע"ג מקום ד' בעינן. רמי ליה רב אדא בר מתנה לרבא תלוש ונעוץ [אין לא תלוש ונעוץ] לא מני רבנן היא דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות והא אמרת רישא רבי היא רישא רבי וסיפא רבנן א"ל כבר רמי ניהלה רמי בר (רב אחא) [חמא] לר"ח ושני ליה רישא ר' וסיפא רבנן רבינא אמר כולה רבי היא וסיפא גזירה שמא יקטום. לפי שהקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה (דמעל) [אבל] אילן [קשה] הוא וביה"ש שמא יעלה ויתלוש לא חיישי' אכל קטימת קנה ודאי היא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו שבות הוא אלא מלאכה דמחייב עליה משום קוצר. ההוא פולמוסא. חיל המלך. דאתא לנהרדעא. והיה מקום דחוק לתלמידים מפני אנשי החיל. א"ל ר"נ פוקו ועבידו כבשי באגמא. צאו וכפו הקנים זו על זו הרבה לעשותן כמין כסאות לישב עליהן. איתביה רמי בר (חייא) [חמא] לר"נ וא"ל רב עוקבא בר חמא לר"נ תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא. אלמא קנים כאילן הם ואסור להשתמש עליהן. א"ל התם בשל עוזרדין. שהוקשו ככר הרי הן כאילן וכי שרינא אנא כשאין עוזרדין בעוד שהקנים רכים דהוו כירק ובירק לא הזכירו חכמים שבות:
362
שס״גמתני' נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב. וכגון שהמגדל ברה"י דאי הו"ל מפתח בידו לא הוה ביה שום איסור דהוא ועירובו ברה"י. ר' אלעזר אומר אם (ידוע) [אינו יודע] שהמפתח במקומו אינו עירוב. ואמאי הוא במקום אחד [ועירובו במקום אחר] הוא ונהי נמי דתרוייהו ברה"י נינהו מיהו כיון דלא מצי שקיל ליה הו"ל כשני מקומות. רב ושמואל דאמרי תרוייהו הכא במגדל של בנין עסקי'. של לבנים. שנוח לסותרו וכדאוקימנא באוירי דליבני סדורות זו ע"ג זו בלא טיט דלאו סתירה היא ואליבא דר"מ. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא במגדל של עץ עסקי' דמ"ס כלי הוא ואין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ומ"ס אוהל [הוא]. פי' רבי' שמואל זצ"ל דעירובו עירוב ה"ט משום דקסבר כלי הוא וקים לן דאין סתירה בכלים ומצי למיסתר ליה אפי' בשבת דליכא אלא משום שבות דרבנן ואין בנין בכלים כגון בנין שאין גמר מלאכה כגון שנפרצה תיבה ומגדל ויחזיר הקרשים למקומן ואינו חייב משום בונה אבל לאנקיט בהו סיכתא להעמידן דהיינו גמר מלאכה מחייב וכבר פירשתי בהלכות שבת דהכי קיי"ל דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ואקשינהו אביי לרבה ורב יוסף ואמר ומתני' דעירוב במאי מוקמי לה ופירש"י דהא לכולי עלמא אי גדול הוא אוהל הוא ואמאי עירובו עירוב ואי קטן הוא שאינו מחזיק ארבעים סאה בלח כלי הוא ומ"ט דר"א. אביי ורבא דאמרי תרוייהו הכא במנעל קטיר במיתנא עסקינן שקשור המנעל בחבל ובעי סכינא למיפסקיה דאי הוה מצי למיפסקיה בידיה שפיר דמי אפי' לר"א דאין חתיכה אסורה אלא במחובר אבל הכא מקלקל הוא ושרי כדתניא במסכת ביצה חותמות שבכלים מתיר מפקיע וחותך ואע"ג דהכא אוהל הוא ואמרי' [התם] שבקרקע אסור לחתוך גזירה דרבנן היא דמחזי כי סותר ולא סותר בנין ממש דהא פתיחת דלת בעלמא היא וכיון דשבות הוא ל"ג עליו בין השמשות. ור' אלעזר ס"ל כר' נחמיה דאמר אפי' טלית אפי' תרווד אין נטלין אלא לצורך תשמישן. ועיקר תשמישו של סכין לא לחתוך חבלים הוא אלא לחם ובשר ואוכלים והכי פליגי ת"ק ל"ל דר' נחמיה הלכך עירובו עירוב דפסיק ליה למיתנא ור"א אומר אם בעיר אבד ה"ז עירוב דכי משכח ליה מייתי ליה דרך קרפיפות ואם בשדה אבד אינו עירוב דלמיפסקיה לא מצי כר' נחמיה:
363
שס״דמתני' נתגלגל העירוב. קודם בין השמשות. חוץ לתחום הואיל ויש מביתו שהוא לן שם עד עירובו יותר מאלפים דממ"נ כל היכא דקנה שביתה או בביתו או בעירובו לא מצי למיזל ולמשקליה. אינו עירוב: אמר רבא ל"ש אלא שנתגלגל חוץ לד"א אבל לתוך ד"א הנותן את עירובו יש לו ד"א. הואיל והני ד"א מובלעי בתחומי הו"ל כתחומ' [והוי] בנותן עירובו בבית שבסוף התחום שאפי' הוא אלף אמה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה:
364
שס״המתני' נפל עליו גל על העירוב או שנשרף או תרומה ונטמאת דלא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני מבעוד יום אינו עירוב. משחשיכה. כבר קנה עירוב בין השמשות ושבת הואיל והותרה הותרה. ה"ז עירוב. אם ספק אם [מבעוד יום] או משחשיכה ר"מ ורי"א ה"ז חמר גמל דמספקא לן אי קנה לו עירוב והכא הוי ביתו ומהכא יש לו אלפים אמה לכל רוח והפסיד אלפים שמעבר ביתו והלאה או שמא לא קנה עירוב ומביתו יש לו אלפים לכל רוח והפסיד אלפים שמעבר לעירובו ולא קנה לעבר מעירובו כלום ומחמת ספק זה נאסר לילך אלא אלפים שבין ביתו לעירובו דמה נפשך בהנך משתרי אבל אלפים דמערובו ואילך לא דילמא לא קנה עירוב ומביתו ואילך נמי לא דילמא קנה עירוב נמצא זה מושכו לכאן להלך וזה מושכו לכאן להלך כאדם המנהיג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו ואת הגמל הוא מושך וצריך לפנות [לפניו] ולאחריו. ר' יוסי ור"ש אומרים ספק עירוב בשר א"ר יוסי העיד אבטולמס משום חמשה זקנים שספק עירוב בשר. קס"ד. הא דתני נפל עליו גל מבעוד יום אינו עירוב. אע"ג דאי בעי מצי שקיל ליה לא הוי עירוב משום טלטול אבנים דשבות דרבנן הוא. לימא מתני' דלא כרבי דאי ר' האמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. אפי' תימא רבי ל"צ דבעא מדא וחצינא לפנייה דהוה מלאכה ולא שבות וקיי"ל כר' יוסי ור"ש דאמר ר' יעקב בר אידי אר"י ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר"י ור' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ותו דקיי"ל דכל עדות הלכה היא ותו דאמר בגמ' טעמא דר"מ דקסבר תחומין דאורייתא ואנן קיי"ל כרבנן כדפרי' לקמן בפרק מי שהוציאוהו. תניא כיצד אר"י ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה וכן בפירות ספק מבעוד יום ניתקנו ספק משחשיכה ניתקנו זהו ספק עירוב בשר אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה. דקודם שהניחה שם נולד לה ספק ולא היה שם חזקת הכשר עירוב מעולם וכן בפירות ספק ניתקנו ספק לא נתקנו אין זה ספק עירוב כשר אלא לא הוי עירוב. מ"ש תרומה דרישא ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה דמכשר ר' יוסי משום חזקה קמייתא דאמר העמד תרומה על חזקתו ואימור תרומה טהורה היא פירות נמי דספק מבע"י נתקנו ספק משחשיכה [העמד טבל על חזקתו] אלא אימא ספק נדמעו כגון שהיו חולין מתוקנין מעיקרא ונפלה בהן תרומה ונדמעו והאי תנא ס"ל כסומכוס דאמר אין מערבין לישראל בתרומ' הילכך אי מבע"י נדמעו אע"ג דחזי להו לכהני אין עירובו עירוב. לישנא אחרינא נדמעו שנפל לתוכן טבל דלא חזו לכהן הלכך ספק מבעוד יום נדמעו ספק משחשיכה נדמעו זהו ספק עירוב כשר. בעא מניה רב שמואל בר רב יצחק מרב הונא היו לפניו שתי ככרות של תרומה אחת טמאה ואחת טהורה ואמר עירבו לי בטהורה כל מקום שהיא. והניחום שתיהם יחד בסוף התחום. מהו תבעי לך לר"מ תבעי לר' יוסי תבעי לר"מ ע"כ לא קאמר ר' מאיר התם דליכא טהורה ודאי דשמא מבעוד יום נטמאת הכא איכא טהורה או דילמא אפי' ר' יוסי לא קאמר. במתני' דכשר אלא משום דאי טהורה [היא] הא ידע לה היכא היא ואיזו היא סעודתו ומשום ספק טומאה לא מיפסלא דאמרי' אוקמה אחזקתה. אבל הכא הא לא ידע לה. הי ניהו סעודתו. א"ל בין לר"מ בין לר' יוסי בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. ואין עירובו כלום דאפי' חמר גמל לא הוי ולא דמי למתני' דהתם סעודה ראויה מבעוד יום הואי והשתא היא דאתיליד ביה ספק. בעא מיניה רבא מר"נ אמר על ככר אחת בע"ש [היום יהא חול] ולמחר תהא הקדש ואמר לשלוחו עירבו לי בזה מהו מי אמרי' הואיל וביה"ש ספק הוא חיישינן דילמא קודם קניית עירוב חל עלה הקדש ואין מערבין בהקדש או לא אמרי' הכי. א"ל עירובו עירוב. היום תהא קודש ולמחר תהא חול על מעות שיש לי בביתי. ואמר לשלוחו עירבו לי בה מאי מי אמרי' כי מטא ביה"ש נפק מקדושתיה וקנה עירוב או לא. א"ל אין עירובו עירוב ומ"ש הא ביה"ש ספיקא הוא ומ"ש הכא לחומרא והכא לקולא. א"ל לכי תיכול עלה כורא דמילחא לכשתמדוד לי כור של מלח על דבר זה אומר לך טעמו. היום חול ולמחר קודש מספיקא לא נחתא ליה קדושה דהואיל וביה"ש דקניית עירוב ספיקא היא מספיקא לא תפקיה ממילתיה קמייתא וכן היום קודש ולמחר חול מספיקא לא תפקיה מקדושתא: תנן התם לגין טבול יום שמלאהו מן החבית של מעשר ראשון שהיה עדיין טבל. שלא הפריש [הלוי] ממנה תרומת מעשר לכהן והרי היא במיתה בעודו טבל ואפי' לכהנים ולא חזי לעירוב ולגבי לגין טבול יום בעודו טבל לא פסיל דטבול יום מותר בנגיעת חולין ומעשר ואע"ג דפתיכא בהו תרומה שלא הורמה ואמר ה"ז שבלגין תרומת מעשר על החבית לכשתחשך ויעריב שמשו שיהא כשר לתרומה. דבריו קיימין והתרומה טהורה דאינה נעשית תרומה עד שתהשך ויעריב שמשו. ואם אמר עירבו לי בלגין זה לא אמר כלום. הואיל וכי מטא בין השמשות אכתי טבל הוה. אמר רבא זאת אומרת סוף היום. תחילת ביה"ש שהיא סוף היום של ע"ש. קונה עירוב ולפיכך אין עירובו עירוב דסוף היום אכתי טבל הוה. דאי ס"ד תחילת היום של שבת דהיינו סוף ביה"ש קונה כי אמר עירבו לי בה אמאי לא אמר כלום אמר רב פפא אפי' תימא תחילת היום קונה עירוב בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. פירש רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דאע"ג דרבא דייק ממתני' דסוף היום קונה עירוב [אפילו הכי סבירא ליה לדידיה דתחילת היום קונה עירוב] דהא איהו גופיה בריש מסכת ביצה סבר כרב דאמר שבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה וטעמא דרב משום הכנה דרבה ולמאן דאית ליה הכנה דרבה מיבעי לן למימר דתחילת היום קונה עירוב דאל"כ תקשי לו האיך יהא קונה סוף היום טוב עירוב לצורך שבת שאחריו כדמקשי' לקמן בפרקין על רבה דאית ליה הכנה ומשני מי סברת סוף היום קונה עירוב תחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה ולהכי הוצרך לשינויא דר"נ גבי היום חול ומחר קודש דאי רבא סבר כדדייק לה ממתני' דסוף היום קונה עירוב לא הול"ל מ"ש. דהיום חול ולמחר קודש עירובו עירוב לפי שסוף היום קונה עירוב ואכתי חול הוא היום קודש ולמחר תהא חול אין עירובו עירוב לפי שבסוף היום קודש הוא אלא משום דסבר תחילת היום קונה עירוב:
365
שס״ומתני' מתנה אדם על עירובו. מניח שני עירובין אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים למערב ביתו. ואומר אם באו עכו"ם למזרח. וצריכני לברוח מפניהם יקנה לי עירוב שבמערב ויהיה לי למערב (שתי) [ביתי] ארבעת אלפים. הכי סליק אדעתיה פירוש' דמתני' ובגמ' פרכי' עלה הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. דכי קנה לו יום ראשון למזרח אי הוה בעי למיזל למערב העיר פסיעה אחת לא מצי אזיל דממקום ערובו יש לו אלפים אמה לכל רוח והרי מעירובו ועד עירו הוי אלפים וכל עירו מיהא מצי אזיל דכולה לדידיה כיון דלן בה הוי כד"א אבל טפי לא מצי אזיל בסוף אלפים. דתו לית ליה לצד שכנגדו ביום ראשון כלום. ואוקימנא לה דמנח ליה בסוף אלף לכאן ובסוף אלף לכאן. דלא הוה צריך לילך לא בראשון ולא בשני אלא ג' אלפים ונתן עירובו לסוף אלף לכל צד הלכך ביום ראשון אע"פ שקנה עירוב למזרח יכול לילך אצל עירובו שבמערב דהא ממקום עירובו שבמזרח עד מקום עירובו שבמערב אלפים הוא דהוו. ואם באו מן המערב עירובי למזרח באו מיכן ומיכן למקום שארצה אלך. ואע"ג דלא אתו עכו"ם עד למחר אמרי' יש בדירה דביה"ש קנה ליה עירוב דאידך גיסא. לא באו לא מיכן ולא מיכן הריני כבני עירי אלפים מעירי לכל רוח ואין צריך להשתכר מיכן ולהפסיד מיכן. בא חכם מן המזרח חוץ לתחום עירי ורוצה אני ללמוד תורה מפיו ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבוא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן על ידי עירוב. ואם יאמרו שבא מן המזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב בא מיכן ומיכן למקום שארצה אלך לא בא לא מיכן ולא מיכן הריני בבני עירי ר' יהודה אומר אם באו מיכן ומיכן ואחד מהן רבו ילך לו אצל רבו ולא אצל האחר דקים לן בגויה דבשעת קניית עירוב דעתיה למיקניה ליה ההוא עירוב דלצד רביה מיהו איהו לא הוה ידע לאיזה מן הצדדין יבוא והשתא דידע להתם יזיל. ואם היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך: גמ' כי אתא ר' יצחק תני איפכא. כולה מתני' אייתי מתני' בידיה דתני בה איפכא. בורח מן החכם וגבי עכו"ם תני דלההיא צד דליתו עכו"ם ליקני עירובו קשיא עכו"ם אעכו"ם קשיא חכם אחכם עכו"ם אעכו"ם לא קשיא הא בפרהגבאני. גבאי המס ובורח מפניהם. הא במארי דמתא. וצריך הוא לפייס לו או לצעוק בעבור צרכי רבים. חכם אחכם לא קשיא הא במותיב פרקי. לדרוש ברבים. דעת האדם לילך ולשמוע הא במיקרי שמע כלו' מלמד תינוקת ומתני' אמותיב פרקי קאי וה"ק בא מותיב פרקי למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב בא לכאן ולכאן דתרוייהו מותבי פירקי למקום שארצה אלך וכשיברור לו למחר הוברר הדבר דבשעת קניית עירוב דעתיה אההוא חכם הוה ודר' יצחק קאי אמיקרי שמע וה"ק בא מיקרי שמע למזרח עירובי אמותיב פרקי למערב בא מקרי שמע למערב עירובי אמותיב פירקי למזרח באו שניהם לכאן ולכאן דשניהם שוין למקום שארצה אלך ר' יהודה או' אם אחר מהן רבו היה ילך אצל רבו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך ואצטריך לאשמעינן דאע"ג דאחד מהן רבו מובהק ורבנן דפליגי אדר' יהודה דאפילו אחד מהן רבו ילך אצל האחד שירצה. דזימנין דניחא ליה לאינש בחבריה טפי מרביה ויש לומר בדירה אף כאן. אמר רב ליתא למתני'. דקתני לר' יהודה היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך אלמא אית ליה לר' יהודה ברירה דהא עירוב' מאתמול קנה ואיהו השתא הוא דקא בריר ליה ואמרי' הוברר הדבר דמאתמול נמי דעתיה להאי הוה אינה עיקר. מדתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד. לומר בא חכם לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דאין ברירה אלא על אחד ואינו יודע להיכן יבוא יכול להתנות ולומר אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב אבל לכאן ולכאן לא. מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה מזרח ומערב נמי אין ברירה. א"ר יוחנן כבר בא חכם מתני' בהכי עסקי' שבא חכם כבר קודם ביה"ש אבל זה לא היה יודע להיכן בא או אם בא אם לאו למחר כשנשמע לו גלויי מילתא בעלמא הוא ואיגלאי מילתא דההיא עירוב קנה ואין זה סמך על ברירת ספק אלא קנייה ודאית שהרי אמר לצד החכם יקנה לי עירובי והחכם כבר בא קודם קנייה וקנה. פי' ר"ת זצ"ל דאע"ג דאמר רב [דליתה למתניתין מקמי איו] לא ס"ל (באין) [באיו] אלא סובר דיש ברירה בין בדרבנן בין בדאורייתא דאמרי' פ"ק דבבא קמא איתמר (ג') אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת קסבר יורשין הוו וכדרבנן דאיתמר בפ' משילין שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפו' אמר רב חבית מותרת דיש ברירה ובהמה אסורה דקא ינקי תחומין מהדדי ואמרי' תו התם דרש מר זוטרא הלכה כר' אושעיא דבדרבנן יש ברירה וכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל לשם ואפסיקא הילכתא בהדיא כר' הושעיא דסבר בדרבנן דיש ברירה וקמו להו רב ור' הושעיא בחדא שיטתא וכיון דקאי רב כר' הושעיא שמעינן דהלכתא כותיה דרב דיש ברירה. ובספר הישר כתב דאפי' בדאורייתא קיי"ל דיש ברירה מההיא דפרק השותפין [השותפין] שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ומפרש תלמודא בפ' שור שנגח את הפרה דביש ברירה פליגי וקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי הלכך [הלכה] כמתני' וכרבנן וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל כדברי חכמים דמתני'. תניא האומר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה רציתי ילך לא רציתי לא ילך רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשיכה [אין] עירובו עירוב. דילמא ביה"ש לא הוה דעתיה אהאי. ולדידן דקיי"ל דיש ברירה כדפרישית אפי' רצה משחשיכה עירובו עירוב דהוברר הדבר דבשעת קניית עירוב דעתיה אהאי הוה. מיהו לא משתרי בהאי עירובא אלא אחד מאותם חמשה כדאמר על איזה מכם שארצה. תניא הריני מערב לשבתות של כל השנה כולה רציתי אלך לא רציתי לא אלך כלומר העירוב יהא מונח בסוף אלפים למזרח או למערב במקום המשתמר והריני מניחו שם עכשיו בשביל השנ' כולה שבשבת שארצה יקנה לי עירובי ובשבת שלא ארצה אהיה כבני עירי ולא יקנה לי עירובי להפסידי אלפים אמה שבמערב או במזרח. רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשיכה [רש"א] עירובו עירוב וחכ"א אין עירוב וקיימא לן כר"ש דאפי' רצה משחשיכה עירובו עירוב דקיי"ל דיש ברירה דביה"ש נמי דעתיה הכי הוה:
366
שס״זמתני' ר"א אומר יום טוב שהוא סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובין. אם היה צריך לילך יום ראשון לכאן ויום שני לכאן יכול לערב למזרח [ולמערב] ערב יום [טוב] ראשון ואומר עירובי של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר שהוא יום ראשון ועירובי של מערב יקנה לי ביה"ש דלמחר לצורך יום שני דקסבר ר' אליעזר שבת ויו"ט לאו כחד יומא אריכא נינהו אלא שתי קדושות הן ובין השמשות דקמא לדידיה הוא דקני ולאו ליום שני וכן אם ירצה יערב בראשון למערב ובשני למזרח. עירובי בראשון למזרח ובשני כבני עירי כלומר אם [לא] היה צריך לילך אלא באחד מן הצדדין ביום ראשון ובשני א"צ לזוז ממקומו מתחומו לא לכאן ולא לכאן ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מיכן ולא [אלפים] של תחומו מיכן יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה [לילך] בו ביום ראשון ויאמר עירובי זה יקנה לי לצורך מחר ובשני הריני כבני עירי שלא עירבו ויש לו אלפים לכל רוח עירובי בשני למזרח ובראשון כבני עירי כלומר אם היה צריך לילך בשני ולא בראשון יאמר עירובי זה יקנה לי ביה"ש דלמחר ובראשון אהיה כבני עירי. וחכ"א או מערב לרוח אחת לצורך שני הימים או אינו מערב כל עיקר ואפי' [לצד אחד] להיות באחד מן הימים כבני עירו. או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר כיצד יעשה מוליכו השליח בראשון עי"ט שלפני השבת ומחשיך עליו עד שיקנה העירוב נוטלו ובא לו שמא יאבד ושוב אין לו עירוב לשני כדקתני נאכל עירובו בראשון [וכו'] וחוזר ומוליכו בשני ומחשיך עליו עד שיקנה העירוב ואוכלו ובא לו נמצא משתכר בהליכתו כלומר קנה לו עירוב הליכה ליום מחר ומשתכר בעירובו שאכלו וביו"ט אחר השבת דלא אפשר בהכי מוליכו בראשון וחוזר והולך שם בשני לראות אם קיים העירוב ומחשיך עליו עד שיקנה העירוב ואם רצה יאכלנו אחרי כן. נאכל עירובו בראשון עירוב לראשון ואין עירוב לשני אמר להם ר"א מודים אתם לי שהן שתי קדושות. דקאמריתו אין עירוב לשני דאי חדא קדושה נינהו חו"ל כחד יומא אריכא ויקנה ביה"ש של ראשון לשניהם וכיון דשתי קדושות נינהו יכול לערב נמי לשתי רוחות. אמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר"א דאמר שתי קדושות הן ואילו הן ד' זקנים רשב"ג ור"י בנו של ריב"ב וראב"ש ור"י בר' יהודה סתימתאה ואיכא דאמר חד מנייהו ר' אלעזר בן שמוע ומפיק ר' יוסי בר' יהודה סתימתאה. כתב ה"ר ברוך בר' יצחק זצ"ל בספר התרומה שנינו בירושלמי פ"ק דביצה רב חסדא בעי מיחלפה שיטתיה דרב תמן הוא עביד לה שתי קדושות פי' דרב פסיק הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר"א דאמר שבת ויו"ט שתי קדושות נינהו והכא הוא עבד לה קדושה אחת דאיתפלגון שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקן ביום טוב רב ור"ח תרויהון אמרין אסור ורבי יוחנן אמר מותר. אין יותר אחרי כן מדבר זה. ואו' אני לפי האמת אין צריך להחליף פלוגתייהו ולא תקשה מדרב אדרב דטעמא דרב דאסר שירי פתילה משבת ליו"ט לא הוי משום דקדושה אחת הן אלא טעמא הוי משום הכנה דרבה דהכבוי קרוי הבנה שיותר טובות הן להדליק כשנדלקות וכבויות תחילה אבל רב חסדא דמחליף ומפיך דברי רב משום דסבר טעמא דרב דאסר משום קדושה אחת הן ור"ח לטעמיה דלית ליה הכנה דרבה פ' בכל מערבין ודוגמת פירכא דשירי פתילה כבר פריך רב חסדא פרק בכל מערבין רב חסדא דמי דרב אדרב מי אמר רב הלכה כד' זקנים ואליבא דר"א דאמר שתי קדושות הן והאמר רב שבת ויו"ט ביצה שנולדה בזה אסורה בזה ומתרץ רבה טעמא דרב משום הכנה ה"נ נתרץ משירי פתילה ולא נפיך ולא נחליף הדברים. הלכך נראה לי דבשני ימים טובים של ר"ה או יו"ט הסמוך לשבת לפניה או לאחריה הפתילות שמדליק לצורך יו"ט ראשון אם נכבו תתילה ביום טוב כבוי זה קרוי הכנה שהן טובות יותר להדליקן ואסור להדליקן למחר ביום לצורך יו"ט שני או לצורך השבת דאין יו"ט מכין לשבת וצריך להדליקן בחול ולכבותן בחול דעתה מוכנות הן בחול וכי חוזר ומדליקן לצורך יום טוב ראשון וכבו אחרי כן אין בכך כלום ומותר להדליקן לצורך יום טוב שני או יעשה פתילות אחרות מבחול לצורך יום טוב שני ולא יסמוך על הישנות הנותרות מיום ראשון. וכן הלפידים שהובערו קצת ביו"ט ראשון וכבו אסור לחזור ולהדליקן ביו"ט שני של ר"ה וכן לפידים שנותרו משבת ונכבו אסור להרליקן ביו"ט שאחריו כי הכבוי היא הכנה שטובו' הן יותר לחזו' ולהדליקן וצריך עצים אחרי' להרבו' ולערב בהן כדאמ' פ' משילין מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן והיינו דאמר בירושלמי שירי פתילה ושירי מדורה אסורין ושירי שמן נמי נעשה צלול יותר כשמדליקין בו אבל בשני ימים טובים של גליות של פסח ועצרת וסוכות אין חששא בכל אלה שיום אחד חול ואיסור הכנה לא שייך מיו"ט לחול דביצה שנולדה בשבת או ביו"ט מותרת בחול וכן פירות שנשרו מאליהן ביו"ט מותרין למחר בחול וכן בשני ימים טובים של גליו' משא"כ בשני ימים טובים של ר"ה או יו"ט הסמוך לשבת לפני' או לאחריה כדפרישית לעיל עכ"ל. וקשיא לי אני המחבר יצחק בר' משה נב"ה דאדרבה מדשביק רבה לרב חסדא בר פלוגתיה ולא שני ליה מטעם הכנה כדשני ליה פ' בכל מערבין ש"מ דהודה רבה לר"ח דמחלפא שיטתיה דרב ותו דאין דרך הכנה בכך דאין הכנת פתילה כי אם הכתוב כדתני בר קפרא פ' המביא כדי יין ששה דברים נאמרו בפתילה שלשה להחמיר ושלשה להקל להחמיר אין גודלין אותה לכתחילה ביו"ט ואין מהבהבין אותה ביו"ט באור פי' מפני שמתקנה. ותנן בפרק במה מדליקין כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ואוקמה ר' יוחנן לדר' יוסי כר' שמעון ומ"ש פתילה כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן (רבה א') [דבהא] אפי' ר' שמעון מודה משום דקא מתקן מנא ופירש"י כר' שמעון ופט' ליה משום דאינה צריכה לגופה וכחס על הפתילה ה"ט דמיחייב כגון להבהבה שלא הובהבה מבעוד יום דכיבוי זה צריך לגופה שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבוא להדליקה עכ"ל. הא למדת שעיקר הכנת הפתילה היינו הבהוב אבל בהבהבה מבעוד יום לא משכח בה כבוי הצריך לגופה. וגם מה שפי' דטעמיה דרב אסר שירי פתילה משבת ליו"ט לא הוה משום קדושה אחת אלא משום הכנה ור"ח לטעמיה דלית ליה הכנה דרבה גם ע"ז אני משיב שהרי אשכחן בירושלמי פ' בכל מערבין דסתמא דתלמורא ושאר אמוראי נמי מפרשי טעמא דרב משום קדושה אחת דמסיק התם בירושלמי בכל מערבין אמר להם רבי אליעזר אין אתם מודים לי שאם עירב בככר הראשון שהוא מערב בככר השני שאם אכלו בראשון שהוא עירוב לראשון ואינו עירוב לשני הרי שתי קדושות הן ואינון מתיבין ליה ואין אתה מודה לנו שאין מערבין בתחילה ביו"ט הרי קדושה אחת דאתפלגון שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקן ביו"ט רב ור' חנינא תרויהון אמרין אסיר ר' יוחנן אמר מותר אמר ר' מנא קומי ר' יודן מה אפכי לה פתילה גבי ביצה א"ל מן מה דאת חמיי רבנן מדמיי לה הדא היא ואח"כ מסיק ר"ח בעי מחלפא שיטתיה דרב וכו' ובמעיינת התם בכולה ההיא שמעתא משכחת לה כולה שמעתא. דמפרשי טעמיה דרב משום קדושה אחת [ויותר נראה בעיני כדברי רבותי שמפרשי' דלדידן שרי ואע"ג דפסקי' כרב בריש ביצה לענין דשבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה ולא כר"י דשרי דהתם טעמא משום הכנה דרבה כדמפרש התם ולא קדושה אחת הן] דרב ס"ל שהם שתי קדושות דאמר הלכה כד' זקנים אליבא דר' אליעזר וההיא דירושלמי לאו משום הכנה קאסר ליה דלא שייכא הכנה בכה"ג אלא מטעם קדושה אחת אוסר כדפרישית. ושלחתי הדברים לה"ר ישעיה בן ה"ר מלי זצ"ל וזה אשר השיב לי כל אלה דברי ה"ר ברוך זצ"ל נראו לי רחוקים ביותר ואין הלב מקבלן שתיקרא הכנה הדלקת השמן והפתילה והעצי' אצל יו"ט ומה שהשבת עליו דאדרבה מדשבקיה רבה לרב חסדא בר פלוגתיה ולא שני ליה מטעם הכנה כדשני ליה בפ' בכל מערבין ש"מ דהודה רבה לר"ה דמיחלפא שיטתיה דרב ותו דאין דרך הכנה בכך דאין הכנת פתילה כי אם הבהוב. אלה הדברים נראה לי נכוחים שאין לתלות טעם שירי שמן והפתילה והמדורה בעבור הכנה כלל [חדא שאין זה הכנה כלל] לחושבם הכנה ועוד תלמוד ירושלמי אוסר משום טעם קדושה אחת ואין שום אמורא שישיב לרב חסדא דלא מיחלפה שיטתיה דרב וטעמא משום הכנה ואנן ניקום ונאמר מילתא מה דלא מסתבר לאמוראי. הילכך בודאי לא אסר רב אלא משום קדושה אחת דכיון שהדליקן לשבת הוקצו מחמת איסור שכל זמן שהן דולקין אסור לכבותן וכשכבו מאליהן אסור להנות מהם כל יום השבת דמגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא וכי היכי דאתקצאי לכל יום השבת אתקצאי נמי ליום טוב שלאחריה משום דקסבר רב קדושה אחת הן וכיומא אריכא דמו ומה שנאסר בשבת נאסר ביו"ט וקשה לי לדברי ירושלמי שאוסר אות' ביום טוב מפני שהוקצו בשבת מחמת איסור א"כ אם היו דולקים בין השמשות של מוצאי שבת אסורים ביו"ט אפי' למ"ד שתי קדושות הן ולאו ביומא אריכא דמו דהא אתקצאי לביה"ש משום דהוה ספק שבת וקיי"ל דכל דאתקצאי ביה"ש אתקצאי לכל' יומא וכדאמר גבי נויי סוכה שהן אסורין עד מוצאי יום טוב האחרון מיגו דאתקצאי לביה"ש שהוא עדיין ספק שביעי אתקצאי לכולא יומא וא"כ יום טוב שחל להיות אחר השבת אל נשחוט בהמה חיה ועוף שהרי הוקצו לביה"ש מחמ' איסור שהוא ספק שבת ואסור לשחוט ויהיו אסורין כל היום לשחוט כיון שהוקצו לבין השמשות ונ"ל לתרץ דאע"ג דאסירי למישחט בין השמשות מותרין לשחו' ביום טוב [דיו"ט לגבי שחיטה כחול הוי] כיון שמותר לשחוט במוצ"ש לחול ואע"פ שביה"ש היה אסור לשחוט משום שמלאכה זו מותרת בחול ולכך אף ביו"ט מותר לשחוט שבשבת אסור לשחוט משום מלאכה אבל ביו"ט מלאכה זו מותרת כאילו היה חול אבל נר שכבה בשבת נאסר בכל היום משום מוקצה וכמו שנאסר בכל היום נאסר גם ביו"ט שלאחריו דקדושה אחת הן וכיומא אריכא דמו וכמו שנוהג איסור הכבוי בשבת כן נוהג גם ביום טוב שאסור לכבות הנר והעצים כדי לחוס עליהם ואע"פ שהם צריכין לו ביו"ט עצמו והלכך איסור המוקצה של שבת הוא מושך גם ביו"ט שלאחריו ודוקא שכבו בשבת שנאסרו משום מוקצה הן אסורין גם ביו"ט אבל אם היו דולקין והולכין בין השמשות של מוצ"ש מותרין ביו"ט דיו"ט גבי הדלקה בחול הוי וכמו שהן מותרין במוצ"ש לחול כך הן מותרין במוצ"ש ליו"ט כמו שאמרתי גבי שחיטה. כלל הדבר כל שנאסר בשבת משום מלאכה כגון נר הדלק' ובהמה בחייה מותרים ביו"ט דיו"ט לגבי מלאכה זו כחול הוי וכל שנאסר בשבת משום מוקצה נאסר גם ביו"ט שלאחריו למ"ד קדושה אחת הן וכיומא אריכא דמו ויפה אר"ח דמיחלפיה שיטתיה דרב כי היכי דלא תקשי הא דרב אמאי דאמר הלכה בפ' בכל מערבין דשתי קדושות הן. ופסק הלכה הוא כדפסק רב בעירובין דשתי קדושות הן וביצה שנולדה בשבת דאסורה ביו"ט משום הכנה וזו הלכה של שירי שמן ופתילה לא הוזכרה בתלמודנו כלל כ"א בירושלמי מביא אותה ואפי' אם איתא דרב אמרה. הלכה בזו שאמר בעירובין והדר ביה מההיא והילכך שירי שמן ושירי פתילה ושירי מדורה שדלקו בשבת מותרין ביו"ט דב' קדושות הן ולאו כיומא אריכ' דמו. ישעי' בי רבנא מלי ז"ל: והשתא דפרישית דהלכה כר"א דשבת ויו"ט שתי קדושות הן יש לנו ללמוד מיכן דמי שבא בספינה ביו"ט מחוץ לתחום שמותר לו בשבת לצאת ממנה ולהכנס לעיר ומהלך את כל העיר כד"א דלכשיקדש היום קונה שביתה בספינה בתחום העיר ולא חשבינן ליה כאילו בא בשבת מחוץ לתחום דלאו קדושה אחת היא ולאו ביומא אריכא דמי אלא שתי קדושות הן כדפסיק רב ואע"ג דקניית שביתה מיו"ט לשבת קרי הכנה בכולה שמעתא ואין יו"ט מכין לשבת ותניא נמי אמרו לו לר"א אי אתה מודה שאין מערבין בתחילה מיום טוב לשבת אמר להן אבל הא (לאו) [לאיי] חדא קדושה היא ור"א התם משום הכנה שמכין מיו"ט לשבת ולאו משום דחד יומא אריכא הוא הא למדת דקניית שביתה מיו"ט לשבת הכנה היא ואסור. הני מילי שהולך ומערב בפת דהויא הכנה דקרי לה שם עירוב אי נמי במהלך ומערב ברגליו דבעי למימר שביתתי במקומי דבדיבורו מכין מיו"ט לשבת אבל הכא בספינה דלא קאמר ולא מידי אין כאן הכנה ושרי דאמר רב יהודא עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני עירב בפת ביום ראשון מערב בפת ביום שני עירב בפת ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני עירב ברגליו ביום ראשון אין מערב בפת ביום שני שאין מערבין בתחילה בפת מיו"ט לשבת דהויא הכנה דקרי ליה השתא שם עירוב. עירב בפת ביום ראשון מערב בפת ביום שני אמר שמואל ובאותה הפת דוקא דקרא עליה שם מאתמול והשתא קא שתיק אבל לא בפת אחרת דבעי למיקרי עלה שם עירוב השתא ואמר רב אשי מתני' נמי דייקא דקתני כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו נוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו הא למדת דהיכא שאינו קורא שם עירוב עליו שפיר דמי ולא מקרי הכנה אלא ממילא קני שביתה וה"ה לבא בספינה שממילא קונה שביתה ושרי. מיהו יש לדחות דשאני הכא שכבר קרא עליה שם עירוב אתמול ומחזי כאילו עירב כבר מעי"ט ותו דפרכינן ואלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו ביום ראשון מערב [ברגליו] ביום שני הא קא מכין מיו"ט לשבת דבשלמא מערב בפת בשני תרצת דתחילת (קודם) [היום] קונה עירוב ועירוב דפת בשתיקה ממילא קני דהא כבר קרא עליה שם מערב יו"ט ראשון דבאותה פת דוקא מערב אלא בעירב ברגליו דבעי למימר שביתתי במקומי ולא מצי לכוין תחילת יום השבת ובעי למימר מבעוד יום [ואשתכח דקא] מכין מיו"ט לשבת א"ל מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק וקונה שביתה ממילא הא למדת דאע"ג דאותה הליכה שעירב בה [בראשון] פסקה (ואצצה) [ויצאה] דלא דמי לי' לפת דזהו אותו פת עצמו שקרא עליה שם עירוב מבראשון אפי' הכי שרינן ליה לילך ולקנות שביתה הואיל ולא קאמר ולא מידי דאין זה הכנה כ"ש לבוא בספינה ביום טוב שקנה שביתה בין השמשות ומותר לו לצאת ממנה לאחר בין השמשות ותו דת"ר עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני ד"ר ור' יהודה אמר ה"ז חמר גמל דילמא חדא קדושה היא וקנה העירוב לשני הימים והפסיד אלפים שכנגד עירובו וכאן לא קנה כלום אלא אלפים שהיו לו בלא עירוב או דילמא שתי קדושות הן ולא [קנה] עירובו אלא ליום א' ודינו להיות בשני כבני עירו ואין לו אלא אלפים וממ"נ בהני אלפים משתרי. ופי' רבי' יצחק בר אשר זצ"ל דר' דאמר אין יוצא עליו בשני מיהו כבני עירו [הוי] ויש [לו] אלפים לכל רוח מעירו דר' ס"ל כר"א דאמ' שתי קדושות הן ואין לספוקי ולומר לחומרא כדאמר ר"י ה"ז חמר גמל משום דדילמא חדא קדושה היא. ומתוך כך דקדק רבי' יב"א להתיר לצאת מן הספינה דהא הבא מאתמול קנה שביתה לשם במקום העירוב ולא היה לו אלפים מעירו שכנגד עירובו. ואע"ג דמאתמול קנה שביתה במקום אחד אומר ר' דס"ל כר"א דלכתחילה קונה לו שביתה אחרת מיו"ט לשבת כאן כעירו ויש לו אלפים אמה לכל רוח בעירו. והאי נמי הבא בספינה לעירו אע"ג דמאתמול קנה שביתתו במקום שהיתה שם הספינה מיהו עכשיו שבא לתוך אלפים לעירו קודם ביה"ש ממילא קונה שביתתו כאן ויש לו אלפים כבני עירו ומותר לו לצאת מן הספינה לאחר בין השמשות וללכת לביתו. ותו נראה בעיני ראיה ברורה דא"ל אביי ואלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו נוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו הא קא מכין מיו"ט לשבת א"ל מי סברת סוף היום של ערב שבת קונה עירוב [תחילת היום של שבת קונה עירוב] ושבת מכינה לעצמה ואיהו לא צריך למימר ולא מידי [הלכך אף כאן] אין הכנה כלל ושרי ליה לצאת מן הספינה לאחר בין השמשות ויש לו אלפים אמה לכל רוח עירו: תניא והיה ביום הששי והכינו חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט ומש"ה שבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה דליתא מן המוכן בהיתר. והכינו משמע והזמינו כמו מיכן אני אוכל לערב וכ"ש הזמנה בעשייה בידים דאי משום הכנה בידים ולומר שיאפו ויבשלו מבעוד יום בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו אלא הזמנה בפה קאמר וכתיב והיה ביום הששי וסתם ששי חול הוא ואחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום. ובחול ואין יו"ט מכין לשבת. דששי כתיב דמשמע חול ויו"ט נמי שבת איקרי ובעי סעודתו הזמנה והזמנתה בחול אבל סעודת חול לא חשיבה ולא שייכא בה הזמנה והלכך באחד בשבת בעלמא שאינו יו"ט לא אסרינן ביצה שנולדה אתמול בשבת. ואין יו"ט מכין לחבירו הכא ל"ג לה וטעמא דמילתא משום דששי דמשמע חול מכין ליו"ט ושבת ולא יו"ט (ושבת) [ליו"ט] כך פי' ר' שמואל זצ"ל. וכשם שהשבת מכינה לעצמה כדאמרי' בסמוך כך יו"ט מכין לעצמו ומה שנאסר נולד ביום טוב למ"ד משום הכנה גזירה משום יו"ט אחד השבת ואמר במדרש שלא ירד להם מן לישראל בשבתות וימים טובים ויש מדרשות חלוקין דדרשינן ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו ברכו במן וקדשו במן שלא ירד בו משמע אבל ביו"ט ירד א"כ יו"ט מכין לשב'. ובתפלת ערב של שבת אנו אומרים באתה קדשת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים משמע כמו כן שירד מן בימים טובים. ולפי אותו מדרש שסובר אליבא דהלכתא שלא ירד מן לישראל צ"ל דמשמע ליה ביום הששי דבחול כדפי' רבינו שמואל דהששי משמע המיוחד והמבורר שהוא חול כדדרשי' הירך המיומנת שבירך הלכך הכנה דאורייתא היא. ומה שאנו אופים מיו"ט לשבת משום עירובי תבשילין מפרש לה רבה בפ' אלו עוברין משום הואיל והקשה רבי' יב"א המבשל בשבת בשוגג אמאי יאכל דאפי' ר' יוחנן הסנדלר [דקא אסר] לא מדאורייתא [קאסר] כדמוכח פ' אילו נערות ואמאי מדאין יו"ט מכין לשבת כ"ש שבת לעצמו. ומתוך קושיא זו רגיל רבי' יב"א לפרש דבאפייה ובישול לא שייכא הכנה כיון דאין זה אלא תיקון בעלמא שמתקן את האוכל ואין הכנה אלא לענין ביצה שהוא מעשה חדש דמאתמול גמרה כדאיתא בריש מסכת ביצה ולענין קניית עירוב דשמעתין דמשוי ליה הכנה. וקשיא לפירושו מאי פריך בריש מסכת ביצה שבת בעלמא תשתרי והא לידה הכנה הוא כדמוכח' ההיא דרב ור"י בפ"ק דביצה דשבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה ובחנם דחק רבי' יב"א דהא אמרי' בהדי' בשמעתי' דשבת מכינה לעצמה: בריש פרק שני דמסכת ביצה ת"ר יו"ט שחל להיות ע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות ר' אומר מערבין עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין לפי שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו שלח ר' אלעזר לגולה לא כששונין בבבל ר' מתיר וחכמים אוסרים אלא ר' אוסר וחכמים מתירים א' רבא א"ר סחורה א"ר הונא הלכתא כותיה דר' לחומרא. הלכך יו"ט שחל להיות ע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות: בריש פ' שני דמס' ביצה א"ר חייא בר אשי אמר רב מניח אדם עירובי (תבשילין) [תחומין] מיו"ט לחבירו ומתנה איכא דאמרי א"ר חייא בר אשי אמר רב מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה מ"ד עירובי תחומין כל שכן עירובי תבשילין מ"ד עירובי תבשילין אבל עירובי תחומין לא מאי טעמא דלמקני שביתה בשבתא לא. פסק אלפס הלכתא כאיכא דאמרי ופי' דהני מילי בעירובי תחומין דמקניא שביתה הוא אבל עירובי חצירות דביטול רשות הוא מניח אדם עירובו ביו"ט ראשון ומתנה ונימא הכי אי האידנא חולא בהאי עירובא נשתרי לן לטלטולי בשבתא מביתא לביתא ומדרתא לדרתא ואי האידנא יומא טבא אין בדברי כלום ולמחר במעלי שבתא דהוא יו"ט שני נימא הכי אי האידנא יומא טבא כבר עריבנא מאתמול והשתא לא צריכנא מידי ואי האידנא חולא הוא בהאי עירובא לשתרי לן לטילטולי מביתא לביתא ומדרתא לדרתא וכן פסק ה"ר משה בר מיימון זצ"ל:
367
שס״חמתני' ר' יהודה אומר ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר. שמא יעשו ב"ד הגדול אלול מעובר ויהי' שני ימים טובים והוא צריך לילך ביום ראשון לצד אחד ובשני לצד אחר. מערב שני עירובין. ומניחן בעיו"ט זה לכאן וזה לכאן. ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב בראשון למערב ובשני למזרח עירובי בראשון ובשני כבני עירי עירובי בשני ובראשון כבני עירי הכל כדפרי' לעיל גבי יו"ט הסמוך לשבת ולא הודו לו חכמים דקסברי קדושה אחת הן. מאן לא הודו לו אמר רב ר' יוסי הוא דתניא מודים חכמים לר"א. אע"ג דפליגי עליה בשבת ויו"ט הכא מודו בר"ה שהיה ירא שמא תתעבר שמערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח כו'. משום דשתי קדושות הן דחד מנייהו חול ומשום ספיקא דלא ידעינן אי עברוה ב"ד וקדשו ירחא ביום שלשים ואחד ויהיה ראשון חול או דילמא ביום שלשים נקבע והאי שני חול הוא דעבדי ליה. ור' יוסי אוסר אמר להם ר"י אי אתם מודים לי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש. דקסבר דלאו משום ספיקא דשמא באו עדים ביום שלשים או ביום שלשים ואחד לחודיה איתקן אלא אף משום שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה איתקן דתרויהו קדשי דאמור רבנן שהיו מצפין ביום שלשים של אלול שמא יבואו עדים שנראית הלבנה היום ויקדשו ב"ד את החודש היום ונוהגין אותו היום קודש שמא יו"ט הוא ותניא תמיד של ר"ה שחרית קרב כהלכתו תמיד של חול ושיר של חול המתוקן ליום בהשיר שהיו הלוים אומרי' בבית המקדש ובתמיד של בין הערבים [אומר שיר אחר הסירותי מסבל שכמו כדאמרי' בפ' בתרא דר"ה ואם באו עדים אחר תמיד של בין הערבים] שכבר קירב תמיד בשיר של חול תקנו שיהו מקדשין החודש מחר ומיום המחרת מונין קביעותן כדי לומר שיר הראוי ליום טוב ומ"מ את גמר יום ל' נוהגים קודש כתחילתו שכן תקנו שיהיו נוהגין אותו היום קודש ואפי' גמרו של יום ואע"פ שיודעין שידחה למחרת ולמחר קודש והרחוקין מב"ד נוהגים שני ימים טובים לאו משום ספק נראית לבנה ביום ל' והוי שני חול ספק ביום ל"א והוי ראשון חול קא עבדי. אלא משום שמא באו עדים אחר תמיד של בין הערבים ונהגו ב"ד שניהם קודש קעבדי. אלמא שניהן קודש. אלמא אנן דדחקינן מב"ד מספקא לן דילמא הכי הוה ותרוייהו חד קדש. ורבנן אמרי לך התם נמי כיון דנדחה ליום המחרת הוי ראשון חול וליכא קדש אלא חד והאי דתקון לגמור היום בקדושה כי היכי דלא לזלזלי ביום שלשים [של שנה אחרת] דאי שרית להו לעשות בו מלאכה מן המנחה ולמעלה כשיודעין שידחה אתו למיעבד ביה [נמי] קודם המנחה ויבואו עדים קודם המנחה ויהיה קדושו היום ונמצא שעשו מלאכה ביו"ט. וקיי"ל כר' יוסי דקדושה א' הן ואינו מערב אלא לשניהם למזרח או לשניהם למערב אבל יום אחד למזרח ויום אחד למערב לא דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ועוד דשנאה ר' במתני' בלשון חכמים. ואמרי' בפ"ק דביצה רבא אמר אף מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ביצה אסורה מי לא מודה ר' יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש וב"פ הר"מ בן מיימון זצ"ל דקדושה אחת הן ואינו מערב אלא לשני הימים לרוח אחת. מיהו ק"ק מדקתני מודים חכמים לר"א משמע דר"א סבר דב' קדושות הן וכבר פסק רב לעיל הלכה כר' אליעזר ושמא מודים חכמים לר' אליעזר בראש השנה ופליגו עליה ביום טוב ושבת ור' אליעזר מודה להם ביום טוב ושבת ופליג עלייהו בשני ימים של ר"ה ולא תקשי דרב אדרב דרב פסיק הכא כר' אליעזד ביו"ט ושבת דשתי קדושות הן ובפ"ק דביצה אתמר שני ימים טובים של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה אלמא דסבר קדושה א' הן. וזה אשר שלח לי ה"ר ישעיה זצ"ל. קשיא לי דרב אדרב דבפ"ק דביצה אמרי' שני ימים טובים של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה אלמא קדושה אחת הן ובפ' בכל מערבין אמרי' תניא מודים חכמים לר"א בר"ה שהיה ירא שמא תתעבר וכו' וכיון דרב פסק התם הלכה כר' אליעזר ביו"ט ושבת השתא י"ל ביו"ט ושבת דפליגי רבנן עליה דר"א פסיק רב שהן ב' קדושות בר"ה דמודו רבנן לר' אליעזר לא כ"ש דסבר רב שהן שתי קדושות. ונ"ל לתרץ שאין טעם ב' קדושות דר"ה דומה לטעם שתי קדושות דשבת ויו"ט דמ"ד דב' ימים טובים של ראש השנה הן שתי קדושות סבר דמספיקא עבדי' תרי יומי וחד מנייהו חול והלכך אין קדושתו שוה שהא' קודש והא' חול בשני י"ט של גליות וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ומ"ד קדושה א' הן סבר לאו משום ספיקא עבדינן להו שהרי אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש [אע"פ שידוע בבירור שהוא חול ולמחר קודש] א"כ חומרא דרבנן הוא לעשות ב' ימים ונולדה בזה אסורה בזה דביומא אריכא דמי אבל שבת ויו"ט אין לומר א' מהם חול ששניהם קודש אלא בהא קמיפלגי רבנן סברי [כיון דאין חול מפריד ביניהם קדושה אחת הן וביומא אריכא דמו] דא"י לערב כ"א עירוב אחד לשני הימים ור"א סבר אע"ג דשניהם קדושים ואין חול מפריד ביניהם מ"מ זה קדוש לעצמו וזה קדוש לעצמו שזה יקרא שבת וזה יקרא יום טוב ושתי קדושות הן ולאו כיומא אריכא דמו ויכול לערב שני עירובין לשני הימים שכל יום עומד בפ"ע ובזה פסק רב הלכה כר"א דשתי קדושות הן [ויכול לערב שני עירובין וגם הביצה שנולדה בזה מותרת בזה אי לאו משום הכנה דרבה אבל גבי ר"ה דסבר ר"א דשתי קדושות הן] אע"פ שחכמים מודים לו לא ס"ל לרב כותייהו דטעמא דידהו [משום] דקסברי שהאחד מהם חול ומשו"ה יכול לערב שני עירובין ורב ס"ל בהא כר' יוסי דקדושה אחת הן וביומא אריכא דמו ואם נולדה בזה אסורה בזה ולא בעבור ספק ניתקנו מתחילה ואם נפשך לומר נהי דאחמור רבנן ועשו שניהם קדש מי אילימא קדושתו משבת ויו"ט הסמוכין זה לזה ולמה שם היה סובר רב נולדה בזה מותרת בזה אי לאו משום הכנה דרבה והכא הוא סובר נולדה בזה אסורה בזה. תשובה שבת ויו"ט הן שתי קדושות שזה קדוש לעצמו וזה קדוש לעצמו וס"ל כר"א שאין זה נמשך ונגרר אחר זה אלא כל אחד לעצמו עומד שזה יום טוב וזה שבת אבל שני ימים טובים של ר"ה כלום אתה יכול לומר שיהא זה קדוש לעצמו וזה קדוש לעצמו יום אחד הוא ר"ה לא שני ימים הילכך כשהחמירו חכמים ואמרו ששניהם קודש לא שיהו חלוקים זה מזה אלא כיומא אריכא דמו שיום השני נמשך ונגרר אחר יום הראשון ומשו"ה א"ר נולדה בזה אסורה בזה. שלומך יכפילו מן השמים בשלום רבנן דאיקרו מלכי שנאמר בי מלכים ימלוכו ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב:
368
שס״טמתני' ועוד א"ר יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט ראשון ואוכלה בשני. ואומר ביו"ט ראשון של ר"ה אם היום חול תהא זו תרומה על אילו ואם היום קודש אין בדברי כלום דאין מגביהין תרומה ומעשרות ביום טוב דשבות דרבנן [הוא] במסכת ביצה ולמחר הוא אומר אם אתמול קודש והיום חול תהא [זו] שאמרתי אתמול תרומה על אילו ואם היום קודש ואתמול חול כבר היא תרומה מאתמול ואוכל הכלכלה המתוקנת ומשייר התרומה. ולא הודו לו חכמים. דסברי תרוייהו קודש נינהו ואין מגביהין [בהן] תרומה. וכן ביצה שנולדה ביו"ט ראשון של ר"ה תאכל בשני ולא הודו לו חכמים ואין הלכה כר' [יהודה] בכלכלה ולא בביצה. תניא כיצד א"ר יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט ראשון ואוכלה בשני היו לפניו שתי כלכלות של טבל אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו ואם היום קודש (אם) [אין] בדברי כלום וקורא עליה שם ומניחה ולמחר הוא אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו [ואם היום קודש] אין בדברי כלום וקורא עליה שם ואוכלה לחברתה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות. כגון שני ימים טובים של פסח ועצרת וסוכות שהתורה אמרה יום אחד בשבתון ובגולה עושין שני [ימים] מפני שדחוקין מב"ד [ואין יודעין] אם הוקבעו תשרי וניסן ביום ל' או ביום ל' ואחד אע"ג דמשום ספיקא וחד מנייהו חול אפ"ה מחמיר בהו ר' יוסי והנך דר"ה לא קרי להו של גליות מפני שאף בירושלים פעמים שהיו נעשים ב' ימים וכגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה: ההוא בר טביא. צבי. דאתא לבי ריש גלותא דאתצוד ביו"ט ראשון של גליות. ע"י עכו"ם. ואישתחיט ביו"ט שני ר"נ ור"ח אכול. ממ"נ אם אתמול חול הרי מותר ואם אתמול קדש הרי היום חול והרי המתננו בכדי שיעשו. רב ששת לא אכל. משום דקסבר קדושה אחת היא אר"נ מאי איעבד ליה לרב ששת דלא אכיל בשרא דטביא א"ל רב ששת והיכי איכול דתני איסי. בניחותא. וא"ל איסי תנא איתמר. ובלשון תימא כלומר איסי תנא וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות ואנא איכול. אמר רבא מאי קושיא דילמא הך סיפא (נימא) [נמי] אר"ה קאי וה"ק וכן היה ר' יוסי אוסר בב' ימים טובים של ר"ה בגולה כאותן שהיו עושין בירושלים כשבאין העדים מן המנחה ולמעלה. א"ה של גליות. דמשמע בהני שאין נעשים שנים אלא בגולה. בגולה מבעיא ליה א"ר אשי מאי קושיא. דילמא האי [אוסר] דקתני ה"ק וכן היה ר' יוסי עושה איסור של שני ימים [טובים] של גליות [קל] באיסור שני ימים טובים של ר"ה לרבנן דפליגי עליה ושרו כדתניא לעיל ומודים חכמים לר"א ומוטב לתרוצי מילתיה הכי ולא נוקי שבשתא בר' יוסי דקיי"ל ר"י נמוקו עמו והא חומרא בלא טעמא הוא. אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל א"ל תני מר מידי כקדושות א"ל תנינא מודה ר"י בשני ימים טובים של גליות. דשתי קדושות הן. א"ל אי משכחת להו לר"נ ור"ח לא תימא להו הא מילתא דמכספין לי על דלא אכלית מניה. אמר רב אשי אמר לי מרימר ההוא בר טביא לאו איתצודי איתצוד הוה דההוא ודאי פשיטא הוה ליה לרב ששת דהוה שרי בשני. אלא מחוץ לתחום אתא ובו ביום מאן דאכיל סבר הבא בשביל ישראל זה מותר לאכול הימנו ישראל אחר ומאן דלא אכל סבר כל דאתי לבי ר"ג אדעתא דכולהו רבנן אתא. והא אשכחיה לרבה בר שמואל. ואי בו ביום אמאי קא משייל ליה אי שתי קדושות הן אי קדושה אחת. לא היו דברים מעולם. הנהו בני גננא קושרי כילת חתנים ונותנים שם הדס. דגזו להו אסא ביו"ט שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי ביה לאלתר א"ל (רב אחא) [רבא] בר תחליפא לרבינא ליסר להו מר מפני שאינן בני תורה. ואתו לזלזולי ביו"ט שני מתקיף לה רב שמעיה טעמא דאינן בני תורה הא בני תורה שרי והא בעינן בכדי שיעשו אזלין שיילוה לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו. ושמעינן מר"ח ור"נ ומרבה בר שמואל ומדרב ששת דהדר ביה ומדרבא דאמר במסכת ביצה [מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מיו"ט לחבירו ומתנה] ומדרב דאמר במסכת ביצה שני ימים טובים של גליות נולדה בזה מותרת בזה וקבעינן הילכתא כותייהו דדבק הניצוד או נלקט מן המחובר ביו"ט ראשון של גליות דימתין לערב בכדי שיעשו ומותר דמכולהו שמעינן דאחד מהן חול דאי מספקא לן בקדושתא אחת אמאי אשתראי בהו ביצה ואי משום דביצה איסורא דרבנן היא הא לא אשתראי בשני ימים של ר"ה. ועוד דקיי"ל במסכת ביצה דספיקא דרבנן בדשיל"מ אסור. ועוד איסור צידת צבי מלאכה דאורייתא היא ושריוה. ובה"ג אוסר ויליף טעמא מדקבע רב פפא הלכתא בפ' אין צדין עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו מין במחובר לקרקע אסור ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו ומוקים דהאי ולערב אסורין בכדי שיעשו ולערב של מוצאי יו"ט ב' קאמר דליהוי ראוי לעשייה ובעיני נראה שאינה כן אלא כדקאמר (סתם ואמר) ולערב סתם. אם ביו"ט ראשון הביאום ימתין לערב בכדי שיעשו ואוכלם ולפיכך צריך להמתין דשמא היום קודש ולמחר חול ובעי המתנה ואי הוה איפכא כ"ש דאף בלא המתנה היו מותרין ואם ביום שני הביאום ימתין לערב בכדי שיעשו ואוכלם ולפיכך צריך להמתין דשמא היום קודש היה. ותדע דעיקר מילתיה דרב פפא לערב דיו"ט ראשון איתמר מהנהו בני גננא דגזו להו עכו"ם אסא ביום טוב שני [לאורתא] שרא להו רבינא [לאורוחי] לאלתר אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו ביו"ט ראשון דהא קים לן בקביעא דירחא וראשון עיקר הוא ודעבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בפרק קמא דביצה אבל יו"ט שני דקיל לא בעינן בכדי שיעשו ומסקנא דהלכתא אף ביו"ט שני בכדי שיעשו דלא לזלזולי ביה ותשובת גאון יש בידי [כן] כל זה פירש רש"י ובפ' אין צדין פי' כמו כן ובתב ולא זכיתי לשאול את פי רבינו יעקב בר יקר זצ"ל [בדבר זה] כי היו נוהגים בו היתר במקומנו והיה לי הדבר פשוט ולאחר פטירתו של רבינו זצ"ל שמעתי את רבינו יצחק הלוי שהיה אוסר עד ליל מוצאי יו"ט שני וכל בני עירו כמותו וגם ה"ג אוסרת כן ודנתי לפניו ולא הועיל לי כלו' וכל טעמ' אינו אלא מדנקט בכדי שיעשו בלילה הראוי לעשיי' קאמר. ואני אומר צריך להמתין בכדי שיעשו משום שמא היום היה קודש והלילה חול. תדע דלא קאמר ולערב של שני אסורין בכדי שיעשו אלא לערב ראשון קאמר ותשובת רבינו גרשום מאור הגולה מצאתי כמותי. גם עתה בא אלי מכתב שבא לגרמישא אדם גדול זקן ויושב בישיבה מן רומי ושמו ר' קלונימוס ובקי בכל התלמוד והורה כמותי ע"כ לשון רבי' שלמה בפ' אין צדין: ורבי' יצחק בר שמואל אומר דאין ראיה מהנהו בני גננא ממה שרצה רבינא להתיר לאורוחי [לאורתא] לאלתר דדילמא רבינא סבר דלא אמרינן צריך להמתין בכדי שיעשו כלל לא ביו"ט ראשון ולא ביו"ט שני וה"ה לדידיה דאי אגזיז האי ביו"ט ראשון דהוה שרי ליה לאורוחי בי' לאורתא לאלתר ומה שהוצרך להזכיר דהוה עובדא ביו"ט שני ולא נקט יו"ט סתם לאשמעינן דאפי' ביו"ט שני רצה רב' (אחא) בר תחליפא להחמיר לפי שאינם בני תורה אבל מאן דאית ליה בכל דוכתא בכדי שיעשו ה"ה דאי אגזיז ביו"ט ראשון שצריך להמתין בכדי שיעשו ליו"ט שני. וההוא בר טביא דאשתחיט ביו"ט שני [מיידי] כגון דאתציד ביו"ט ראשון מאליו ע"י מצודות פרוסות מעי"ט ולא עכו"ם שהביא דורון היה. דה"ט שהצריכו חכמים להמתין למוצאי יו"ט בכדי שיעשו גזירה שמא יאמר הישראל לעכו"ם לעשות ביו"ט כדי לאכול למוצאי יו"ט לאלתר וזה לא שייך אלא בעכו"ם שעשה בשביל ישראל כגון עכו"ם שהביא דורון אבל מילי דממילא כגון שניצוד מאליו או כגון פירות הנושרין לא ושרי לאורתא לאלתר. ואפי' בעכו"ם שעשה בשביל עצמו לא שייך כדמוכח פרק השואל אם רוב עכו"ם בעיר למוצאי שבת רוחץ בה מיד. ומטעם זה יש לאסור עכו"ם שהביא דורון ביו"ט ראשון וצריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו אע"פ שהם ב' קדושות דאי שרית ליה ביו"ט שני חיישי' שמא יאמר לעכו"ם בי"ט ראשון לעשות כדי שיאכל ביו"ט שני לפי שיודע שביו"ט לא יוכל לאכול אם לא שנעשה ביו"ט ראשון. ובפ' אין צדין פירש"י דמה שצריך להמתין למוצאי יו"ט בכדי שיעשו היינו שלא יהנה ממלאכת יום טוב וטעם זה נמי לא שייך אלא בדבר הנעשה בשביל ישראל ואומר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל שלפי טעמו הדין עמו שרוצה להתיר למוצאי יו"ט [ראשון] בכדי שיעשו אבל קשה המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי הרי נהנה ממלאכת שבת הוא אבל לפי טעם רבי' יצחק בר שמואל ניחא דהתם אין שייך לגזור שמא יבשל בשבת מיהו גם לפי טעם רש"י י"ל דמילתא דלא שכיחא ל"ג בה רבנן ולפי טעם שפירש רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל צריך להמתין למוצאי [יום] טוב [שני] כדי שילך הוא למקום שצד [העכו"ם] הצבי והדגים וכדי שיצודם ויתלוש הפירות ויחזור לכאן דאלת"ה אלא כדי שיתלשו לבד דהיינו ברגע קטן ואפי' בבואו ממקום רחוק אכתי איכא למיחש שלא יאמר לעכו"ם לעשות ביו"ט כדי לאכול למוצאי יו"ט לאלתר בהמתנה מועטת ושמא י"ל דלא החמירו חכמים כולי האי. ורבי' יואל בר' יצחק הלוי מבו"ן אומר דכל היכא שהעכו"ם עושה מלאכה דאורייתא בשביל ישראל צריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני כדברי ה"ג כגון ההוא דרב פפא דנלקט מן המחובר בשביל הישראל דמחמירים דאפי' נלקט ביו"ט ראשון אסור אף ביום שני עד לערב בכדי שיעשו דהיינו חול גמור אבל ביו"ט עצמו אסור. והא דמייתי רש"י מהנהו בני גננא דגזו אסא לית ראיה דהא ביו"ט שני הוה ואפ"ה הואיל ובשביל ישראל נלקט ואיסורא דרבנן הוה סבר רבינא להתיר לאלתר ומסיק תלמודא דליתא לדרבינא דשרא לאורתא לאלתר ואע"ג דהוי חול גמור דבעינן נמי בכדי שיעשו ואע"פ שלא נעשה בו אלא איסורא דרבנן הואיל דבשביל ישראל נלקט אבל אי הוה ביו"ט ראשון נלקט בשביל ישראל דהוא יו"ט גמור ומלאכה אסירא ביה מדאורייתא הוה אסיר עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו ואע"ג דיו"ט מדרבנן הוא כדשלחו מתם ובר טביא דאיתצוד ביו"ט ראשון ואשתחיט ביום טוב שני התם צדוהו עכו"ם לצורך (עמהם) [עצמם] ולא בשביל ר"ג ובתר הכי אימליכו ושדרוהו לריש גלותא הלכך ביום טוב שני מותר הואיל דלא ניצוד בשביל ישראל דאי בשביל ישראל אף ביום שני אסור עד מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו והאי דלא אישתחיט ביו"ט ראשון היינו טעמא שאין ראוי לאכול ביום טוב ראשון [מחמת] מוקצה של איסור צידה: ההוא ליפתא דאתא למחוזא ביו"ט נפק רבא חזיא דכמישא שרא למזבן מינה אמר הא ודאי מאתמול נעקרה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לאכול הימנו וכ"ש הא דאדעתא דעכו"ם עשאו כיון דחזא דמפשי העכו"ם ומייתי אמר הני ודאי אדעתא דישראל נמי מפשי ואסר להו. הני ודאי מאתמול עקירן אבל אי עקירן היום אע"ג דאדעתא דעכו"ם אתא והיינו טעמא משום מוקצה ואפי' ר"ש דלית ליה מוקצה מודה בגרוגרות וצימוקין [והכא כליפתא כיון דלא לקטן מאתמול אקצינהו כגרוגרות וצמוקין] דמי כדפירש רש"י כפ' אין צדין גבי עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו מין במחובר אסור ומיהו מטעם זה אין צריך לאסור למוצאי יו"ט בכדי שיעשו דאין מוקצה נאסר בחול אלא או מטעם נהנה ממלאכת יו"ט או שמא יאמר לעכו"ם לעשות ביו"ט כדפרישית ובדבר הנעשה בשביל ישראל אבל ביו"ט שייך טעם מוקצה אפי' לא נעשה בשביל ישראל אלא עשה עכו"ם בשביל עצמו ואפי' פירות הנושרין וכן נראה דמטעם מוקצה אסר לה בפ' אין צדין דבספק [מוכן] איירי בכולהו שמעתא דהוי מטעם מוקצה כך פי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל: פסק רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל שאם הביאו בשבת שום חפץ ממקום רחוק אותו ישראל אסור להשתמש בו למוצ"ש עד כדי שיעשו כדי שיובאו ממקום שהובאו משם דאף על גב דאיסור תחומין אינן אלא מדרבנן צריך להמתין כדי שיעשו כדתנן במסכת שבת בפ' שואל עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהם ישראל אא"כ באו ממקום קרוב בתוך התחום ואמרינן בגמ' מאי מקום קרוב רב אמר קרוב ממש כלומר בידוע לנו בירור הדבר דממקום קרוב באו כגון שראינום שהיו שם בשבת. ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. כלומר אפי' הביאום מחוץ לעיר אנו תולים להתיר ואמרי שמא בתוך התחום לנו בערב שבת וסופדין בהם למוצאי שבת מיד. ושמואל אמר ה"ק מתני' לא יספוד כחם ישראל אא"כ יש לתלות שבאו ממקום קרוב ולאפוקי בידוע דמחוץ לתחום [באו] כך פירש"י. הרי משמע אבל אם באו מחוץ לתחום לא יספיד בהם ישראל עד שימתין בכדי שיובאו ואין לדחות דבמת החמירו טפי כדתנן התם עשו לו ארון אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אע"ג דבעלמא סגי בכדי שיעשו דלא דמי. דהתם טעמא שגנאי הוא למת שימצא כל שעה קבור בקבר הנעשה בשבת בשביל ישראל והלכך אסור לעולם אבל הבא גבי הבאת חלילין חוץ לתחום לא שייך האי טעמא: ושלהי יציאות השבת ת"ר לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח (לחוץ) [לתוך] התנור ע"ש עם חשיכה ואם נתנה למוצ"ש אסור בכדי שיעשו ואע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יחתה מיהו ל"ד דסוף סוף איסור מלאכה יש בדבר שמבשל. ואין להתיר מההיא דפ' אין צדין דא"ר פפא הלכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור ולערב אסור בכדי שיעשו ואם לאו בתוך התחום מותר חוץ לתחום אסור ולא קאמר הכא חוץ לתחום אסור ולערב אסור בכדי שיעשו כדאמר ברישא גבי מחובר אלמא לא בעי המתנה לערב באיסור תחומין דרבנן ולא הוצרך לחזור ולשנות. דה"פ ואם לאו שאין במינו במחובר תוך התחום מותר חוץ לתחום אסור בדין מחובר שאסור בכדי שיעשו ותו דלערב אסורין בכדי שיעשו דקאמר לעיל משמע דקאי בין אמחובר בין אהבאה) ועוד אומר רבי' יצחק שהמוליך מכרך זה לכרך זה למקום דחוק איכא איסורא דאורייתא נמי דאיכא רה"ר דסרטיא ופלטיא ומספקא ליה לרבינו יצחק אם הוליך החפץ בשבת עשרה פרסאות או יותר אם נתיר בכדי שיעשו למוצ"ש בלילה אם היה הולך כל הלילה אע"פ שאין רגילות לילך כל הלילה לשלוח חפץ לחבירו אם אין שעה צריכה לכך וצורך גדול דגבי מרחץ המרחצת בשבת [לא] שרינן בפ' שואל למוצאי שבת לאלתר אלא אם יש אדם חשוב שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת הא ליכא אדם חשוב לא אף על פי שאיפשר היה לו לעשות ה"נ לא שנא ואין הליכת כל הלילה מן החשבון רק במו שרגילות לילך או שמא הליכת הלילה יותר חשובה ורגילות אמנם דבר שנעשה בשבת בשביל עכו"ם א"צ להמתין בכדי שיעשו מדאמרי' בפ' שואל גבי מרחץ המרחצת בשבת אם רוב עכו"ם רוחץ בה מיד אם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו ואפי' בשבת שרי כדתנן בפ' כל כתבי הקודש נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. ובתוספות ריב"א ממסכת ביצה כתב דמדלא מסיק על דבר הבא מחוץ לתחום ולערב נמי אסור בכדי שיעשו כדמסיק ברישא על המחובר ש"מ דא"צ להמתין בכדי שיעשו לדבר הבא מחוץ לתחום ודוקא ביו"ט הוא דאיכא למיהב חילוק בין מתוך התחום לחוץ התחום דליכא איסור הוצאה אבל בשבת אפי' הביא מתוך התחום אסור לכל ישראל וגם לערב בכדי שיעשו מפני שנעשה בהם מלאכת הוצאה בשבת עכ"ל. והא דאמר בפרק אין צדין חוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר פירשתי לקמן בפ' מי שהוציאוהו באיזה עיר מיירי גבי הנהו דיכרי דאתו למברכתא. ההוא ליפתא דאתא למחוזא פירש רבי' שמואל זצ"ל ביו"ט ראשון. נפק רבא חזיא דכמישא שרא למזבן מינה אמר הא ודאי מאתמול עקורה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לאכלה ישראל אחר וכל שכן הא דאדעתא דעכו"ם אתא. כיון דחזא דמפשי ומייתי אסר להו ואמרי' נמי בפ' מי שהוציאוהו הנהו דיכרי דאתו למברכתא שרא להו רבא לבני מחוזא למזבן מנייהו משמע מהלין תרי עובדי דמותר ליקח מחנוני עכו"ם ביום טוב וקשה על דברי הגאונים שפירשו ההיא דפרק אין צדין דתנן אומר אדם לחבירו תן לי בצי' ואגוזים במנין. וכן ההיא דשבת פרק שואל דתנן מניח טליתו אצלו ועושה עמו [חשבון] לאחר השבת דדוקא חנוני ישראל אבל לא חנוני עכו"ם. ובספר המקצועות כתוב זו ששנו חכמים הולך אדם אצל חנוני הרגיל בחנוני ישראל לא בחנוני עכו"ם שיש לחוש לביצה ולדבר המחובר ולדבר הניצוד ביום טוב ולדבר שבא מחוץ לתחום ואסור ליטול מן העכו"ם ביום טוב אבל בחנוני [ישראל] מותר ליקח ממנו כל דבר ביו"ט ואין לחוש לפי שלא נחשדו ישראל על כך והלכתא חנוני [עכו"ם] אסור איסורא גדולה חנוני ישראל מותר וכן פירשו הגאונים וראשי ישיבות זכרונם לברכה עכ"ל. ורבי' שמואל בר נטרונאי זצ"ל מבון הביא ראיה לדבריהם מירושלמי שלהי פ' אין צדין דתני אומר אדם לחנוני ישראל. תן לי כלה של תבלין אצל טבח ישראל הרגיל אצלו תן לי ירך אצל פטם ישראל הרגיל אצלו תן לי תור או נוזל אצל נחתום ישראל הרגיל אצלו תן לי ככר אצל חנוני ישראל הרגיל אצלו תן לי נ' אגוזים ועשרה בצים. בכולהי תני ישראל משמע דוקא ישראל ולא עכו"ם וכן פירש רבי' יצחק בר' יהודא זצ"ל דוקא חנוני ישראל וכן נהג רבי' אליעזר בר' נתן זצ"ל דוקא חנוני ישראל ובה"ג בהלכות יו"ט כתב דהא דת"ר הולך אדם אצל טבח הרגיל אצלו ה"מ ישראל אבל חנוני עכו"ם כל מילי דאיתיה במחובר א"נ כגון קימחא דאיכא למימר דאיתיליד ביום טוב אסור למשקל מניה. מיהו מתוך דבריו משמע דאפי' בחנוני עכו"ם הרגיל אצלו מותר ובלבד שלא יהא מאילו דספיקות שכת'. מיהו בספר המקצועות משמע דכל דבר אסור ליקח מחנוני עכו"ם שמא בא מחוץ לתחום וקשה לדבריהם מההיא ליפתא ומהנהו דיכרי דשרי רבא למזבן מן העכו"ם ביום טוב. ופי' רבינו יואל בר יצחק הלוי זצ"ל מבו"ן דהנהו דיכרי דאתו למברכתא הוה בחנוני ישראל דהנהו דיכרי אייתינהו דורון לחנוני ישראל ביו"ט ושרי להו רבא לבני מחוזא למיזבן מחנוני ישראל שהובאו לו ביום טוב כדאמרי' הבא בשביל ישראל זה שמותר לישראל אחר וההוא ליפתא איכא נמי לפרש בחנוני ישראל ודרך בני מחוזא שהיו החנונים קונים במדה בנ' או בד' פשיטים וסכום היה למידה שהיו קונים בג' ג' או בד' ד' ומנהג הכפריים עכו"ם שהיו מקבלים פשיטים מן העכו"ם ומן הישראלים שהם חנונים כדי להביא לאחר יום או יומים לעיר הלפתות כמו שמנהג עדיין שמקבלים העכו"ם פשיטי' מן היהודים באמנה על התבואה עד שמביאים להם כך מנהג בני מחוזא. ורבי פירוש ההוא ליפתא דאתו למחוזא שאיחר העכו"ם להביאו עד יו"ט (שני) לחנוני ישראל שקנאו ממנו מאתמול נפק רבא לראותו בבית חנוני ישראל וראה שמאתמול נעקרו ואמר הבא בשביל ישראל חנוני זה מותר לישראל אחר לקנותם מחנוני ישראל זה וכל שכן הכא דאיכא עכו"ם שקנו גם הם [מיד] זה העכו"ם ואיכא למימר בשביל העכו"ם הביאו כי אמר בלבו אין ישראל לוקחין וקונין ביו"ט אפי' מישראל חבירו והביאו לעכו"ם. כיון דחזא דמפשי העכו"ם להביא לחנוני ישראל והיו מתכונים כדי שיהא לישראל למכור ולהשפיע לישראל הדרים שם הוי כמו שמביא אדעתא דכל ישראל דניחא לעכו"ם שיקנו אחרים מן החנוני כי גם הוא נשכר במה שמוכר לו ועדיפא מהא דאמר לעיל כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא:
369
ש״עאמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו להזכיר של ראש חודש בר"ה כיון דחלוקין במוספין שמקריבין מוספי ר"ח כדכתיב מלבד עולת החודש בתפילה נמי אמרינן את יום ראש החודש הזה ואת יום הזכרון הזה או דילמא זכרון אחד הוא ועולה לכאן ולכאן דכתיב בחודש השביעי באחד לחודש זכרון תרועה יהיה לכם וכיון דאמרי' את יום הזכרון הזה עולה לו בעבור ר"ה ובעבור ראש החודש אמר ר"ח זכרון אחד הוא ועולה לו לכאן ולכאן וכן אמר רבה זכרון אחד הוא ועולה לו לכאן ולכאן. פירש רבי' שמואל זצ"ל נמצא ר"ח בכלל זכרון לפיכך אינו צריך להזכיר של ר"ח בכל תפילה אלא אומר ביום הזכרון הזה וכשבא לומר בתפילת המוסף פסוקין של מוסף אומר את מוספי יום הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך וכו' בכתוב בתורתך ובראשי חדשיכם וגו' ונאמר בחודש השביעי וגו' דפשיטא שצ"ל פסוקים של ר"ח שלא נאה לומר לחצאין שהרי דומה שאין עוד מוסף ביום אלא זה לפיכך אם התחיל לאחר שאמר את מוספי יום הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך בכתוב בתורתך אם בא לומר הפסוקים צריך לומר הפסוקי' של כל שני המוספין של ר"ח ור"ה הואיל וחלוקין במוספין ששני מוספין יש. מיהו קים לן בראש השנה שאם אמר בפסוקי דמוסף ככתוב בתורתך שוב אינו צריך להזכיר פסוקי דמוסף אם אינו רוצה כך פי' רבינו שמואל זצ"ל. וכן הנהיג רבי' יצחק הלוי בגרמייש"א [שלא] להתפלל ובראשי חדשיכם דלא אתי לזלזולי במועדות ובשני ימים של ר"ה שלא יאמרו יום שני עיקר כמו בחדשים של כל השנה ואתי לממני מועדות מיום שני ועל זה השיבו רבינו שלמה וה"ר מאיר חתנו זצ"ל בתשובה המתחל' אור נוגה. ועתה שמעתי שהנהיג רבינו יצחק הלוי את מוספי יום ראש החודש במקראותיו רואה אני את דבריו ולא כחולק על ישיבת רבי' יעקב בר יקר זצ"ל שלא הנהיג כן כי ידעתי מדתו בחר לו הגדולה מכולם ונוהג בעצמו באסקופה הנדרסת ושם עצמו שירי שיריים ולא מלאו לבו לעטרה הראויה לו לחדש דבר בדורו. ואם רבי' יצחק הלוי שם דברים על לבו בשעת המכנסין שהיה דבר ומנהיג לדור ועל פיו יצאו ויבואו. אומר אני מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו ועל שניהם אני קורא ועמך כולם צדיקים ואת אשר בלבבנו אנו משיבים כי דבריו נכוחים למבין ואם באנו לפרוש מהם הננו כפורשים מחיים. ומן הטעם הזה מה ראו רבותינו להלוק שתי קדושות הללו משאר כל שתי קדושות שחלו ביום אחד שהוזקקנו בשאר שתי קדושות להזכיר את שניהם בפתיחה ובחתימה ובזה אומרים זכרון אחד. אלא שבזה יש לומר שמשמעות הא' עולה לו לכאן [ולכאן] משא"כ בשאר שתי קדושות לפי שיש שבת בלא פסח פסח בלא שבת לפיכך אין במשמעות הזכרת אחד הזכרת חבירו אבל יום הזכרון אינו אלא בר"ח השביעי ויום ר"ח זה קרוי זכרון כדכתיב באחד לחודש השביעי וגומר יהיה לכם שבתון זכרון תרועה לפיכך כשמזכירין יום הזכרון הרי ראש חודש משמע וזהו פירוש עולה לכאן ולכאן מלשון התלמוד נלמד. וכשנשאלה השאלה בבית המדרש ופירשו שני צידי טעמיה לדרך זו ולדרך זו כדרך כל שאילות שבתלמוד לא תלו הטעם שלא להזכיר בחשש איסור וחורבה אלא בשלא לצורך תלאוהו דהכי אמ' כיון דחלוקין במוספין מדכרינן או דילמא אמרי' זכרון אחד הוא ועולה לו לכאן ולכאן כלומר סגי בהכי ולא קאמר או דילמא איכא למיחש לחורבה פלונית ואילו היה בידם לתלות בחשש חילול לא היה תולהו ברשות והואיל וטעם דהזכרת היום דעולה לו לכאן ולכאן הוא תינח היכא דאיכא למימר עולה לכאן ולכאן כגון בפתיחה ובחתימה שהוא אומר את מוסף יום הזכרון הזה שהרי אמר את מוסף יום הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך ובאותו המשמעות היה ר"ח ומונה מחצה ודולג מחצה טוב לו לשתוק משתיהן ולסיים מפי כבודך ואם בא להזכיר את שניהם יזכיר ואומרי' אנו שכך נהגו הראשונים ודורות אחרונים קבעו המקראות במוספים ושהן במשמעות זכרון אחד ולא קבעו בו אלא מקראות של ר"ה שלמה בר יצחק זצ"ל. ובירושלמי דפרקין גרסי' ר' יעקב בן אחא בשם ר' יסא העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה א"צ להזכיר בשל ר"ח (עד עבר קומי תיבותא ולא אדכר דירחא וקלסוניה) ובירושלמי דיומא בעון קומי רבנן מהו להזכיר ר"ח בר"ה ואמר אין צריך להזכיר של ר"ח בר"ה זכרון א' הוא עולה לכאן ולכאן מעתה יבטל ר"ח בתפלה כיון שאמר בסוף שופרות וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם יצא רב מפקד לתלמידוי לאדכורי במוספין ועולת החודש ומנחתה ושעיר לכפר ושני תמידין כהלכתן. וכן א"ל מורי רבי' יהודה בר' יצחק שרבי' יעקב זצ"ל כך היה מתפלל ובחודש השביעי באחד לחודש כו' עד כבשים בני שנה שבעה תמימים מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כמשפטם לריח ניחוח כו' עד עשרון לכבש ויין בנסכו ושני [שעירים] לכפר ושני תמידין כהילכתן ובערוך בערך חדש כתב בביצה בריש גמרא דפ' יו"ט איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי ר"ה פי' אין מזכירין בראש השנה ובראשי חדשיכם לא בתפילה ולא בזולתה פי' מורי ה"ר יהודה חסיד זצ"ל לא בזולתה היינו שאין אומר לאחר הפטרה על יום ראש החודש וגם שאינם אומרים בקרבנות ובראשי חדשיכם ובסדר ה"ר משה מיימון זצ"ל כתוב מלבד עולת החודש ומנחתה ואינו כתוב בו ובראשי חדשיכם) ואמרי' בירושלמי ר' יוסי משלח אע"ג ששלחנו לכם סדר מועדות אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש:
370
שע״אאמר (רבא) [רבה] כי הוינן בי רב הונא איבעי לן מהו לומר זמן בר"ה ויו"כ כיון דמזמן לזמן קאתו אמרי' או דילמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרי' לא הוה בידיה כי אתאי לבי רב יהוד' אמר אנא אקרא חדתא נמי אמינא. כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה כשהן מתחדשות אמינא זמן וה"ה לכל פירות בשעת חידושן. א"ל רשות לא קמיבעיא לי כי קא מבעיא לי חובה. פי' רבי' שמואל זצ"ל ושמעי' מהכא דלברך שהחיינו על כל דבר חדש רשות הוא ולא חובה. רב ושמואל דאמרי תרוייהו א"א זמן אלא בג' רגלים בלבד מיתבי תן חלק לשבעה וגם לשמונה רא"א שבעה אלו שבעה ימי בראשית שמונה אלו שמונה ימי המילה ור' יהושע אומר שבעה אלו ז' ימי הפסח ח' אלו ח' ימי החג וכשהוא אומר וגם לרבות עצרת ור"ה ויוה"כ מאי לאו לזמן. וקשה לרב ושמואל. לא לברכה. דמברכין כל יומא מקדש ישראל והזמנים. ה"נ מסתברא דאי לזמן זמן כל שבעה מי איכא. הא ל"ק דאי לא מברך האידנא מברך למחר או ליומא אחרינא. והא בעי כוס יין לומר עליו זמן. וסתמא דאינשי יומא קמא אית להו כוס אבל כ"ע בשאר יומי לית להו. כמאן כר"נ דאמר זמן אומרו אפי' בשוק. הא ל"ק דאיקלע ליה כוס. ולעולם אזמן אמינא דקאי. תינח ר"ה. איכא למימר דזמן על הכוס קאמר ליה אלא יוה"כ אי בזמן מוקמת ליה ע"כ סייעת' דר"נ הוא [דעל הכוס] היכי ליעבד אי מברך עליה ושתי ליה. כיון דקבליה עליה איתסר ליה דהא א"ל רב ירמיה בר אבא [לרב] מי בדלת. פ"א נתקשרו שמים בעבים והתפלל רב של שבת מבעוד יום וא"ל רב ירמי' בר אבא לרב מי בדלת מן המלאכה משקבלת עליך את השבת וא"ל אין בדילנא. לבריך עליה ולנחייה המברך צריך שיטעום ליתביה לינוקא. לשתותו לאחר שיברך עליו דהאי שיטעום דקאמר לאו דוקא אמברך קאמר דה"ה כי שתי ליה אחרינא דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא ברכת היין דבורא פה"ג שלא לצורך ומכי טעים אחרינא מניה ש"ד וכדתניא נמי בגמ' בפ' ראוהו ב"ד לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהם שהרי הן יכולין לעשות אבל פורס הוא לבניו ולב"ב כדי לחנכם במצות ואע"פ שהוא לא טועם אלא בניו ש"ד אע"פ שבירך עליה ברכת המוציא כך פירש"י. לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דילמא אתי למיסרך. התינוק אחר מנהג זה ולשתות ביוה"כ אחר שיגדיל. והיינו דוקא במילתא דתדירא תדיר כי הכא דיוה"כ בכל שנה בעי זמן אבל אי אירע יום מילה בט"ב וביוה"כ דהוה אקראי בעלמא יהיב ליה לכסא לינוקא ולא חיישי' למיסרך. ומעשה היה בחופה שנעשית בעשרה בטבת ונתנו הכוס לתינוק לשתות בך פי' רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל. כתב רש"י [דרב] אחא בר יעקב לא אתפריש ורבינו חננאל פירש דהיינו דפ' תולין דמכריז רב האי מאן דבעי למיזרע בשותא בכרמא ליזרע רב עמרם חסידא מנגיד עליה רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה [וליתיב] ליה לתינוק ישראל אתי למיסרך קים לן דרב אחא בר יעקב הקשה אותה קושיא. ואסקי' הלכתא אומר זמן בר"ה וביוה"כ והלכתא זמן אומרו אפי' בשוק פירש רבינו שמואל ואשר נהגו העם לאומרו על הכוס ביום טוב לאו משום דחובה על הכוס אלא דהכי שפיר וה"ה אם אומרו משעה שקידש עליו היום וביוה"כ הואיל וליכא כוס נהגו לאומרו לאחר גמרו ג"פ כל נדרי וה"ה נמי אומרו בשוק אלא דהכי שפיר והאי דנקט ר"ה ויוה"כ רבותא היא דכ"ש דבשלשה רגלים חובה. ואין אומר זמן אלא בליל ראשון של פסח ובליל שני ובשאר ימי הפסח אין אומד והני שתי לילות ראשונות של פסח חובה משום ספיקא [דיומא] ואי הוה קים לן איזה מהם קודש לא הוה אומר זמן אלא באותו לילה בלבד וכן שתי לילות [של] עצרת חובה לומר זמן וכן שתי לילות של סוכות וכן ליל שמיני ספק שביעי וליל תשיעי ספק שמיני דקים לן שמיני רגל בפ"ע הוא לענין פז"ר קש"ב לפי שכל אילו שתי קדושות הן. רבי' נוהג [לומר] זמן בשתי לילות של ר"ה ואע"פ שקדושה אחת [הן] ומסבר טעמא דהא דא"ר יוסי שני ימים של ר"ה ב' קדושות הן לחומרא ולא לקולא דטעמא משום דבירושלים נמי היו נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה ועיקר יו"ט היינו יום שני והיו אומרי' זמן בירושלים ליל ב' שלא מספיקא דאיהו הוה יו"ט וליל ראשון היו אומרים מספיקא שמא יבואו עדים קודם המנחה ויהא היום ר"ה אף אנו הואיל ומשם אנו למדין דב' ימים של ר"ה קדושה אחת הן הכי נמי אית לן למימר זמן בשתי לילות של ר"ה כירושלים היינו יום שני ורבי' יצחק בר' יהודה רבו זצ"ל לא חייב לומר בב' לילות כי אם בליל ראשון הואיל וקדושה אחת הן ה"נ לית לן למימר זמן בשתי לילות כ"א בליל ראשון הואיל וקדושה אחת הן ואפ"ה מסתבר טעמא דמחייב לומר זמן בשתי לילות כ"ז פיר' רבי' שמואל. ובתשובות כתוב בשם רבי' שמואל שאמר בשם רבינו שלמה זקנו זצ"ל שיש לומר זמן [בין] בב' לילות של ר"ה בין אתקיעות בשני הימים וכתב מורי אב"י העזרי זצ"ל שכך נמי משמע מדברי רבי' יצחק בר אלעזר הלוי זצ"ל שמזקיק לומר ובראשי חדשיכם בשני כבראשון בשני ימים של ר"ה ושאר הגאונים ס"ל שאין לומר זמן ביו"ט שני של ר"ה לא שנא בקידוש ל"ש בתקיעות. וה"ר מאיר בן רבי' אליהו זצ"ל בשם רבי' יוסף טוב עלם זצ"ל שי"ל זמן ביו"ט שני של ר"ה דמה נפשך אי כיומא אריכא רמי ופטר לו זמן דאתמול א"ה קידוש נמי לא ליבעי ואי לא פטר ליה מקדושא מזמן נמי לא פטר ליה וה"ר יעקב הקדוש מקורב"ל זצ"ל הביא ראיה שאומ' זמן בר"ה ביום שני מדמסיק פ' ערבי פסחים והא יו"ט לאחר השבת דיש לו ואמר רב יקנ"ה אמרי' מדלא קאמר זמן מכלל דבשביעי של פסח עסקי' דלית ליה ואי ביום שני של ר"ה ליכא זמן מאי מוכח דילמא ביו"ט שני של ר"ה עסקינן דליכא נמי זמן אלא ש"מ דיו"ט שני של ר"ה איכא זמן. וכבר שאל רב מבורך גאון בן מר רב דוד זצ"ל מכדי קיי"ל ברב אשי דאמר פ' לולב וערבה חזינא ליה לרב כהנא דמסדר להו כולהו אכסא דקידושא וגמרי' מינה דמאן דעביד סוכה ולולב לא צריך לברובי זמן וסגי ליה במאי דאמר אכסא ושופר ולולב תרוייהו מ"ע שהז"ג הם שהרי חובה הם מ"ט מברכין בר"ה בשעת תקיעה שהחיינו ולא מברכין בשעת נטילת לולב [אלא על נטילת לולב] בלבד אי משום דסגי ליה ללולב בזמן שעל הכוס שופר נמי דקיי"ל אומר זמן בר"ה וביוה"כ ואי לא סגי ליה לשופר לולב נמי נבעי זמן ותירץ רב נסים גאון זצ"ל דה"ט דשופר בעי זמן מפני שזמן דר"ה ויוה"כ לאו דאורייתא דלאו רגלים נינהו אבל שופר דר"ה דאורייתא הוא הלכך לא אתי דרבנן ומפיק לדאורייתא אבל זמן דסוכה שהוא דאוריית' מפיק לזמן דלולב:
371
שע״בתניא תשעה באב שחל להיות בשבת וכן עת"ב שהל להיות בשבת אוכל ושותה כל צורכו ומעלה על שלחנו אפי' בסעודת שלמה בשעתה חל להיות בערב שבת מביאין לו בביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. שדרכם היה לקדש ע"פ הראייה ופעמים בא בע"ש אבל אנן השתא אע"ג דקים לן בקביעא דירחא נהגינן לדחות החדשים לחסר וליתר כדי שלא יבוא פסח בד"ו שאל"כ נמצא יוה"כ בא בע"ש ולאחר שבת ויום ערבה בשבת ואנו חיישי' למתיא ולירקא כדמפרש בד"ה והאידנא כיון דלא בד"ו פסח ט"ב נמי לא בד"ו דלעולם אין ט"ב אלא ביום שבא פסח והאי דקתני הבא שחל להיות בע"ש היינו בארץ ישראל בירושלים דלא עבדי אחד מלא ואחד חסד אלא ע"פ הראייה ועושין בד"ו פסח ואי איכא למיחש למתיא וירקא מעברינן לאלול משום תקנת בני בבל דלדידהו חביל להו עלמא כדמפר' אמר עולא ידעין חברין בבלאי מאי טיבותא עבדינן בהדייהו פ"ק דר"ה ואנן נהגינן שלא לחסר ולייתר חדשי הקיץ אלא א' מלא וא' חסר ואין אנו מעברין לאלול ומשו"ה נהגינן שלא לעשות בד"ו פסח ולא נצטרך לעבר אלול שהרי לא יבוא יוה"כ סמוך לשבת לא לפניה ולא לאחריה כן פי' רבי' שמואל זצ"ל:
372
שע״גאמר (רבא) [רבה] כי הוינן בי רב הונא אבעיא לן בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי לא הוה בידיה אתאי לקמיה דרב יהודה לא הוה בידיה אמר (רבא) [רבה] ניחזי אנן דתניא ט"ב שחל להיות בשבת וכן עת"ב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צורכו ומעלה על שלחנו אפי' בסעודת שלמה בשעתה חל להיות בע"ש מביאין לו כביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה א"ר יהודה פ"א היינו יושבים לפני ר"ע וט"ב שחל להיות בע"ש היה והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח לא מפני שהיה תאב לה אלא כדי להראות בה הלכה לתלמידים ור' יוסי אמר מתענה ומשלים אמר להם ר"י אי אתם מודים לי בט"ב שחל להיות באחד בשבת שמתחיל מבע"י אמרו לו אבל [אמר להם] מה לי ליכנס לה כשהוא מעונה מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה אמרו לו לא אם אמרת לצאת ממנה מעונה שהרי אכל ושתה כל היום כולו תאמר ליכנס לה כשהוא מעונה שלא אכל ושתה כל היום כולו ואמר עולא הלכה כר' יוסי. וא"ת והיכי מייתי ראיה מדר' יוסי דאמר מתענה ומשלים גבי ט"ב לבני בי רב דיתבי בתעניתא דמשמע דאיירי בתענית הרשות. ואומר ר' דהכי מייתי ראיה דמדקאמר ר' יוסי בט"ב שחל להיות בע"ש מתענה ומשלים ש"מ דלא חשיב כמתענה בשבת א"כ בתענית דרשות נמי שרי לאשלומי אבל אין לומר כלל דבעיא דידן מיירי בתענית של חובה דאין הלשון משמע כן ומנהג נמי בתענית דרשות שמתענין ע"ש ומשלימין ובשאלתות דרב אחאי נמי משמע דאיירי בכל תעניות. ועוד אומר בירושלמי במסכת תענית שלהי פרק סדר תעניות כיצד ר' זירא בשם רב הונא אפי' יחיד שגזר על עצמו תענית בערב שבת מתענה ומשלים כהדא רב דימי הוה יתיב קומי ר' יוסי בעי מילף מיניה הדין עובדא א"ל נימטי ביתא צבחר) א"ל אי בעינא. א"ל רמשא הוא א"ל אית גבי תורמוסין א"ל משלימין כר' יוסי כך פי' רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל. דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים שמעתי שפי' ה"ר ברוך בר' יצחק מריגנשבורק היינו שאם רוצה להשלים יכול ומותר להשלים מיהו אם לא השלים טפי עדיף:
373
שע״דהדרן עלך בכל מערבין
374
שע״המי שהוציאוהו עכו"ם חוץ לתחום או רוח רעה. שנכנס בו שד ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום [ואח"כ נשתפה והרי הוא חוץ לתחום] אין לו אלא ד"א. ויצא לדעת נמי יש לו ד"א דאמר ר"נ אמר שמואל יצא לדעת אין לו אלא ד"א. החזירוהו לתוך התחום כאילו לא יצא. והרי כל העיד לו כד"א כבתחילה וחוץ לעיר אלפים לכל רוח. ופיר' רבי' שמואל דוקא שהחזירוהו בו ביום אבל החזירוהו לשבת אחרת היינו פלוגת' דהוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו לדיר כו' דהא לא שבת בה מבעוד יום ודוקא שהוציאוהו עכו"ם והחזירוהו עכו"ם שהיתה יציאה וחזרה באונס אז הויא ליה כל העיר כד"א וחוצה לה אלפים לכל רוח אבל אם יצא לדעת והחזירוהו בע"כ א"נ הוציאוהו בע"כ וחזר לדעת אין לו אלא ד"א דאר"נ אמר שמואל יצא לדעת אין לו אלא ד"א ואוקימנא דה"ק חזד לדעת אין לו אלא ד"א דאע"פ שהוציאוהו עכו"ם וחזר לדעת לתוך התחום לא הוי כהחזירוהו דתנן במתני' כאלו לא יצא שתהא כל העיר כד"א וחוצה לה אלפים אמה אלא אין לו אלא ד"א בלבד עד שתהא יציאה וחזרה באונס וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל. בעו מניה (מרבא) [מרבה] הוצרך לנקביו מהו פירש"י הוצרך לנקביו זה שהוציאוהו עכו"ם מהו לצאת מד' אמותיו. אמר להן גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. בלאו דלא תסור ותחומין נמי דרבנן. ורשב"ם פי' לאו דלא תוכל להתעלם משום זקן דאינה לפי כבודו ואשמעינן דכבוד הבריות דוחה את ל"ת שבתורה ונראה בעיני דלאחר שמשמש נקביו אינו חוזר לארבע אמותיו כדתנן בפרקין מי שיצא ברשות [ואמרו] לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא ואוקמא רב' דה"ק אם היה עדיין בתוך תחום ביתו חוזר לביתו ויש לו מביתו אלפים אמה לכל רוח כבתחילה ולא (איירי) [אמרי'] ממקום שנאמר לו יש לו אלפים אמה לכל רוח ורב שימי בר חייא אמר ה"ק אם היו תחומין אותן אלפים אמה שנתנו לו חכמים ממקום שנאמר לו נכנסים לתוך אלפים של תחום ביתו כאילו לא יצא מתחומו דמי. והולך עד ביתו והרי הוא כבתחילה לכ"ע מיהו אם יצא מתחום ביתו ואין תחומו במקום שנאמר לו מובלע בתוך תחום ביתו אינו חוזר לביתו אע"פ שיצא ברשות חכמים כגון לעדות החודש או להציל מן הגייס ומן הנהר או חכמה הבאה לילד. ה"נ שיש לו ארבע ויצא חוץ לארבע אמותיו אע"פ שיצא ברשות חכמים שהתירו לו לצאת משום כבוד הבריות אעפ"כ אינו חוזר לארבע אמותיו מיהו (אם ארבע אמותיו) במקום ששימש נקביו מובלעים בתוך ד' אמותיו ה"ז חוזר לארבע אמותיו אם ירצה כרב שימי בר חייא דסבר' מסתברא הלכתא דאביי קאי כותיה ונהרדעי דשמעתי' קיימי כותיה ודלא כרבה כדפי' רש"י זצ"ל. אמרי נהרדעי אי פקח הוא עייל לתחומא כיון דעל על מיכן יש ללמוד מי שבא בספינה בשבת או ביו"ט מחוץ לתחום והוצרך לנקביו ואם הוא פקח הואיל ויהבו ליה רבנן רשותא למיפק חוץ לספינה עייל לתחומיה ונכנס לעיר ומותר בכל העיר כאילו שב' שם וי"א שאין להתי' מיכן דלא איירי נהרדעי אלא בהוציאוהו עכו"ם ומפני שאמש ביה"ש שבת שם להכי אמרי' כיון דעל על ומדקדקים לשון רבינו שלמה זצ"ל שכתב דעל על ומותר כאילו לא יצא דהא ברשות על ולא גרע מהחזירוהו ומשמע לשונו הואיל שכתב כאלו לא יצא ולא גרע מהחזירוהו דדוקא בכה"ג איירו נהרדעי שאמש שבת שם. ולאו מילתא היא דרבי' שלמה לא נתכוין לכך וגם אע"פ ששבת שם אי לא הוצרך לנקביו לא מהני ליה מידי אלמא כבוד הבריות גורם והואיל וכן ה"ה לבא מחוץ לתחום דאמרי' הואיל ועל על ותו דרבי' שמואל פירש הוצרך לנקביו זה שהוציאוהו עכו"ם ה"נ יצא לדעת דאמרי' ביה הואיל ועל על אע"ג דיצא לדעת והחזירוהו עכו"ם אין לו אלא ד"א אעפ"כ אמרי' הואיל ועל על והויא ליה כל העיר כד"א וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח כדפירש"י דלא גרע מהחזירוהו עכו"ם:
375
שע״ואמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום ביו"ט וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומן וכל העיר להן כד"א ולכל רוח אלפים אמה אם יו"ט הוא ואם שבת הוא מותרין באכילה במקום שחזרו מ"ט אנוסים נינהו ע"י המוציאן איתביה רב יוסף בר שמעיה לרב פפא ר' נחמיה ור"א בן יעקב אומרים לעולם אסורין להזיז [אותן] מד' אמותיהן ולא לאוכלן אפי' חזרו עד שיחזרו למקומן שוגגין אבל במזיד לא תנאי הוא דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו במקום שהם שם אם יש אדם שעירב לאותו צד או שהיו בני עיר אחרת סמוכים שם במזיד לא יאכלו ר' נחמיה אומר אם הן במקומן יאכלו אבל שלא במקומן כ"ז שהם חוץ לתחום לא יאכלו מאי במקומן דשרי רבי נחמיה היכי חזרו אי נימא אפי' במזיד דחשיב להו אנוסים והוי בהוציאוהו עכו"ם והחזירוהו והתניא אחריתא בהדיא ר"נ וראב"י [אומרים] לעולם אסורין עד שיחזרו במקומן שוגגין בשוגג אין במזיד לא אלא לאו ע"כ האי במקומן בשוגג קאמר מכלל הת"ק אפי' במזיד שרי היכא דחזרו דשתי קולי אית ליה. וחסורי מיחסרא והכי קתני פירו' שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו במה דברי' אמורים שלא במקומן. שלא חזרו [הוא] דבמזיד לא יאכלו אם יצאו במזיד אבל במקומן דחזרו יאכלו אע"פ שיצאו במזיד ואתא ר' נחמיה למימר האי בשוגג יאכלו ובמזיד לא יאבלו דקאמרת אשלא במקומן אינו כן אלא אמקומן איתמר דאם חזרו למקומן בשוגג יאכלו ואם במזיד לא יאכלו ות"ק אית ליה דרב פפא וכן המסקנא דת"ק שרי בתרתי שלא במקומן אם שוגג ובמקומו אפי' חזרו מזיד כיון דאיכא חדא לטיבותא. ור' נחמיה וראב"י לעולם אסרי עד דאיכא תרתי להתיד' שוגגין ובמקומן וההוא דפ' אין צדין דאמר ר"פ הלכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע לערב אסורין בכדי שיעשו ואם לאו בתוך התחום מותר חוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ולההוא ישראל מיהא שהובאו לו אסורים והכא שרינן אפי' לההוא ישראל שהחזירום לצורכו. פי' רבינו שמואל דהא לא תקשי דהתם דין הוא דליתסרו שהרי נעשה איסור בפירות שהרי היו חוץ לתחומן אבל הכא הני פירות קנו שביתה אמש ביה"ש בעיר הזאת. מיהו אותו שהחזירם במזיד דלדידיה נראה בעיני שאסור הואיל ועשה בהם איסורא שהביאם מחוץ לתחום ולא שרו אלא לאותן שהובאו לו וכ"ש לאחריני אבל המביאם מחוץ לתחום אסור בהם הואיל ועבד בהן איסורא. ולדברי ר"ת זצ"ל דמפרש טעמא דהכא מחוץ לתחום דאסור דחיישינן שמא ילך ויביא בעצמו או יאמר לעכו"ם לכתחיל' להביא לו מחוץ לתחום ולהכי לישראל אחר שרי כי הוא לא יאמר לאותו עכו"ם להביא לו לכתחילה דהא אינו מכירו. בשמעתין אתי שפיר דשרו היכא שהוחזרו במזיד דהואיל ואם היו בביתו ליכא למיחש שמא יוציאם חוץ לתחום ויחזור ויכניסם מיהו אותו שהחזירם מסתבר דלדידיה ודאי אסירי הואיל ועבד בהו איסורא שהביאם מחוץ לתחום. פסק רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהלכה כת"ק דאית ליה תרי קולי דפירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו במקום שהם שם אם יש אדם שעירב לאותו צד או אם יש בני עיר אחרת סמוכים להם אבל אם יצאו במזיד לא יאכלו במקום שהם שם ואם חזרו הפירות למקומן אפי' חזרו במזיד יאכלו במקומן הואיל והיתה יציאתם בשוגג ולא אסירי אלא עד שתהא יציאתם במזיד ושלא במקומן. וכן נמי אסור היכא דחזרו במזיד אם היתה יציאתם במזיד דאיכא תרתי לגריעותא דלא שרו רבנן אלא בחדא לגריעותא וחד' לטיבותא ור' נחמיה וראב"י לעולם אסרי עד שתהא תרתי לטיבות' שיחזרו בשוגג למקומן והלכה כת"ק דשרי בחדא לטיבותא כדפרי' דאף ע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואפי' בברייתא כדמוכח בהחולץ שאני הכא דר"פ קאי כת"ק כדפרישית. ואע"ג דלא אשכחן דקאי רב פפא כותיה שלא במקומן בשוגג מ"מ הואיל וחזינן דקאי כותיה במקומן במזיד דהיינו חדא לטיבותא ה"ה דקאי כותיה בשלא במקומן בשוגג דהיינו נמי חדא לטיבותא ותו (דבר) [דלהכי] מורין הלכה כת"ק דהא קיי"ל עירובי תחומין דרבנן דאע"ג דשמעינן לר"י לעיל בפ' בכל מערבין דסבר תחומין מן התורה גבי הא דתנן אם ספק ר' יהודה ור"מ אומר ה"ז חמר גמל ולקמן שלהי פ' חלון אמר רב יהודה אמר שמואל כ"מ שאמר ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו אפ"ה בהא לית הלכתא כר' יהודה כההיא דפרק בכל מערבין דלעיל דאמר ליה רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב כו' אלמא דרבא ור"נ סברי דתחומין דרבנן ולא בעי נמי למימר דתנא דההוא ברייתא סבר תחומין דאורייתא ואמרינן נמי לקמן בפרקין אמר ליה רבא לאביי מכדי עירובין דרבנן מה לי יחיד במקום יחיד מה לי יחיד במקום רבים ואמרי' נמי לקמן כההיא שמעתא הלכה כדברי המיקל בעירובין ואפי' בעירובי תחומין ואמר נמי ר' יהושע ב"ל הלכה כדברי המיקל בערוב ואמר נמי לעיל בעו מניה מרבא הוצרך לנקביו מהו אמר להן גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה ופי' רש"י לאו דלא תסור ותחומין דרבנן. ותנן לקמן פ' כיצד מעברין אפי' עבד אפי' שפחה נאמנים לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל והתניא לא אמרו חכמים את הדבר להקל [אלא להחמיר אמר רבינא לא להקל] על ד"ת אלא להחמיר על דברי תורה. ושלהי כיצד מעברין אמרי' מר יהודה אשכחינהו לבני מברכתא דקא מותבי עירובייהו אבי כנישתא דאבי גיבר אמר להו גויה פורתא כי היכי דלישתרו לכו טפי א"ל רבא פלגאה בעירובין למה לך לית דחש להא דר"ע ופירש"י דקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירובין. ותנן בפ' האשה שנתארמלה אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר ע"כ היינו באים בשבת ואמרי' בגמ' קסבר תחומין דרבנן וההיא דספ"ק דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה מתקיף לה ר' יוחנן וכי לוקין על לאו שהוא באל יצא מתקיף לה רב אחא בר יעקב אלא מעתה דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ה"נ דלא לקי ר' יוחנן הכי קא קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא וכל לאו שניתן לאזהרת מב"ד אין לוקין עליו אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. לאו משום דסבר רב אשי דתחומין דאורייתא אלא אליבא דר"ח דסבר דתחומין דאורייתא קאמר הכי ולא קיי"ל הכי אלא הכי הלכתא דעירובי תחומין דרבנן כדפרי' והלכה בדברי המיקל בתחומין הלכך הלכה כת"ק כדפרישית:
376
שע״זאמר רב נחמן אמר שמואל היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות וזהו תחום שבת פי' רש"י פסיעה. דרך הלוכו אמה. וזה ששבת בבקעה. יש לו ממקומו אלפים לכל רוח. ויש לי ללמוד מיכן דפסיעה גסה הנאסרה בשבת היינו שאין לפסוע יותר מאמה דפסיעה בינונית היינו אמה וכל יותר מפסיעה בינונית היינו פסיעה גסה. וההוא דפרק אלו קשרים דאמר רבי זירא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה מותר ואם לאו אסור. אם כן משמע שיכול לפסוע ככל רוחב שיכול להרחיב רגלו זו מזו והיינו הרבה טפי מאמה שאני התם דאי אפשר בעבור אמת המים דהא רבא שרי טפי התם אע"פ שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתיעקר שניה דכיון דלא אפשר שפיר דמי:
377
שע״חאמר ר"נ אמר שמואל שבת בבקעה והקיפוהו עכו"ם מחיצות בשבת. ולדירה שהקיפוה לדור בתוכה דאל"ה ביותר מבית סאתים לא משתריא לטלטולי [בה אלא ד"א]. מהלך בה אלפים אמה. דלא מהנו ליה הנך מחיצות להיותם לו בארבע אמות דכי אמרי' כל הבית כולו כד"א היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום אבל הכא דבשעת שביתה לא הוו מחיצות לא ואפי' לרבן גמליאל דאמר בהוציאוהו עכו"ם ונתנוהו בדיר או בסהר דאע"ג דלא שבת באויר מחיצות נעשות לו כד"א ומהלך את כולה התם הוא דמי שהוציאוהו עכו"ם אין לו אלא ד"א והקילו חכמים אצלו להיות לו היקף מחיצות כד' אמותיו אבל הקונה שביתה שיש לו אלפים אמה לא הקילו חכמים אצלו להיות לו היקף מחיצות בארבע אמותיו אא"כ שבת באוירן ותדע דהא רב הונא וחייא בר רב תלמידי דרב אינהו וא"ר הלכה כר"ג בדיר וסהר ואפ"ה אמרי כשמואל. ומתני' דשלהי פ' כיצד מעברין נמי תנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה שאפי' סוף מדתו כלה במערה אינה לו כד"א ואילו [מי] שהוציאוהו עכו"ם ונתנוהו בה מהלך את כולה והא דברי הכל הוא. ומטלטל בכולה. אפילו חוץ לאלפים אמה שאין לו רשות להלוך מותר לטלטל ע"י זריקה כלומר מותר לזרוק שם דקיי"ל מחיצה הנעשה בשבת שמה מחיצה וממילא שמעי' דבתוך אלפים מטלטל כדרכו דהא מחיצות נינהו. כ"ז פירש רבי' שלמה. אבל בירושלמי מוקי לה כד' יהושע דמתני' דאמר בדיר וסהר אין לו אלא ד' אמות והכי מוכח לקמן בשמעתין הלכה כר"ג בספינה אבל לא בדיר וסהר מיהו רבי' יצחק בר' אשר זצ"ל מוכיח כדברי רש"י דשמואל אפי' כר"ג מדתניא בשמעתין היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכל העיר ובלבד שלא יעבור את התחום ברגליו היינו נמי אליבא דכולהו קתני אף לר"ג דליכא מאן דפליג עליה. וה"ט כדפרישי' דבהא לא הוה פליג ר"ג הואיל דאית ליה אלפים לכל רוח בלאו הכי ממקום שביתתו דלא אמר ר"ג מהלך את כולה אלא היכי דהוציאוהו עכו"ם באונס חוץ לתחום ונתנוהו בדיר וסהד דהתם לית ליה אלא ד"א אי לא דתקון ליה רבנן דיכול להלוך את כולה. וה"נ משמע לקמן בשמעתין דר"נ לא פליג אדר"נ אמר שמואל דאמר לקמן כתנאי אי גזרינן שמא ימשך או לא. הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו בדיר או בסהר ר"ג וראב"ע אומרים מהלך את כולה ור' יהושע ור' עקיבה אומרים אין לו אלא ד' אמות מאי לאו ר"ג וראב"ע דאמרי מהלך את כולה דלא גזרי הילוך דיר וסהר היכא דנתנוהו עכו"ם בו אטו הילוך דבקעה דאין בה מחיצות דהתם אין לו אלא ד"א כדתנן בריש פרקין ובדיר וסהר אע"ג דלא (שהה) [שבת] באויר מחיצותיהן מבעוד יום כד"א דמו ליה הואיל ובאונס יצא מתחומו ומדהילוך דדיר וסהר אטו הילוך דבקעה לא גזרי טלטול אטו הילוך כגון שבת בבקעה ביו"ט בלא מחיצות שהילוך אסור לו חוץ לאלפים ממקום שביתתו וטלטול דזריקה מותר ול"ג שמא ימשך ור"ג וראב"ע כר"נ אמר שמואל ור"י ור' עקיבה דא' אין לו אלא ד"א דגזרינן [הילוך] דיר וסהר אטו הילוך דבקעה ומדהילוך אטו הילוך גזרי טלטול אטו הילוך נמי גזרי אלמא דמוקי ר"ג כר"נ. ושוב דחינן ומוקמינן ליה אפי' כרב הונא וחייא בר רב דמחמרי טפי הילכך איתא לפירש"י דר"נ אמר שמואל אפי' כר"ג וירושלמי דאוקי לדר"נ כר' יהושע דמתני' פליג אתלמוד דידן וליתא. ורב הונא וחייא בר רב אמרי מהלך באלפים אמה ומטלטל בד"א ואינו מטלטל בכולה ע"י זריקה גזירה שמא ימשך אחר חפצו חוץ לאלפים דגזרינן טלטול דזריקה אטו הילוך הלכך אינו מטלטל אלא בתוך ד' אמותיו אבל בכל אלפים כולו אע"פ שמותר להלוך כל אלפים אינו מטלטל אותם דכיון דחוץ לאלפים אסור לטלטל אפי' בזריקה משום גזירה שמא ימשך אחר חפצו וכ"ש כי אורחיה דהא אינו יכול לילך שם ולטלטל מיתסר נמי באלפים משום דהוו אלפים דידיה נפרצים לחוץ לאלפים דאסירי ליה משום שמא ימשך אחר חפצו דהא אין הפסק ביניהם והו"ל מחיצה הנפרצת (מאליה) [במילואה] למקום האסור. והלכה כשמואל. דמהלך כל אלפים ומטלטל אותם כי אורחיה ויותר על אלפים מטלטל בזריקה דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואפי' יחיד כנגד רבים כדאיתא לקמן בפרקין ותו דא"ל ר"נ לרב הונא לא תפלוג עליה דשמואל דתנא קאי כותיה דתניא היה מודר ממקום עירובו וכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכל העיר ובלבד שלא יעבור את התחום ברגליו דכיון דלא שבת בתוך העיר לא הויא ליה כד"א במאי מטלטל בכל העיר הואיל ותני שלא יעבור את התחום ברגליו לאו ע"י זריקה אלמא ל"ג שמא ימשך ותניא כותיה דשמואל והואיל ותניא כותיה הילכתא כותיה והא דדחי לא במשיכה פירש רש"י דלא גרסינן ליה ואפילו תמצי לומר דגרסינן ליה שינויא היא ולא סמכינן עלה:
378
שע״טאמר רב הונא הנותן את עירובו ובא לילך ממקום עירובו אלפים וכלתה מדתו על שפת התקרה כנגד שפת קירוי הבית ובל הבית חוץ למדתו הוא ונפרצו כותלי הבית ונשתייר מלמעלה קירויו ונפרץ בית לחצר שלפניה דהשתא לא הוי בית נפרץ למקום האסור לו מותר לטלטל בכל הבית על ידי זריקה ואע"פ שאסור ליכנס לתוכה ברגליו הואיל ותקרת הבית חובטת ונראית כיורדת וסותמת ואיכא היכר ולא ממשיך אחר חפצו שהרי נותן עיניו בתקרה וסימן הוא לו ששם כלתה מידתו:
379
ש״פהוליכוהו עכו"ם או רוח רעה לעיר אחרת והרי היא מוקפת מחיצות. או שנתנוהו בדיר של בהמות. שעושין בשדות היום כאן ומחר כאן כדי לזבלה בגללי בהמות. או בסהר. שעושין לבהמות והן מוקפין והיקיפן גדול. ר"ג וראב"ע אומרים מהלך את כולה. הואיל ומוקפת מחיצו' הרי היא כד"א ומטלטל בכולה כי אורחיה ר' יהושע ור"ע אומרים אין לו אלא ד"א מעשה שבאו מפלדנסין והפליגה ספינתן בים ר"ג ור' אלעזר ב"ע הילכו את כל הספינה ואע"פ שהספינה הלכה בשבת ויצאו חוץ לתחום והוי כמי שיצא חוץ לתחום וניתן בדיר או בסהר שהספינה מחיצות יש לה ור' יהושע ור"ע לא זזו מד"א שרצו להחמיר על עצמן: אמר רב הלכתא כר"ג בדיר וסהר וספינה ושמואל אמר הלכתא כר"ג בספינה אבל לא בדיר וסהר דכ"ע מיהת הלכה כר"ג בספינה מ"ט רבה אמר הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום הויא לה כל הספינה כד"א ור' זירא אמר הואיל וספינה נוטלתו מתחילת ד"א ומניחתו בסוף ד"א כלומר משיצא [זה] חוץ לתחום לא נקנו לו ד"א דספינה מהלכת בכל קפיצה וקפיצה יותר מד"א נמצא שאין לו תורת ד"א כלל שלא עמד פסיעה אחת בתוך ד"א הלכך לא קנו לו ד"א כלל. מאי איכא בין רבה לר' זירא איכא בינייהו שנפחתו דופני הספינה מבעוד יום ובטלו המחיצות דרבה לית' ור' זירא איתא. א"נ בקופץ בשבת מספינה לספינה. ובאויר מחיצותיה של זו לא שבת לרבה אין יכול להלכה ולר' זירא שריא. ור' זירא מ"ט לא אמר כרבה אמר לך מחיצות להבריח מים עשויות. ולא חשיבי מחיצות לעשות כל הספינה כד"א. ורבה מ"ט לא אמר כר"ז אמר לך במהלכת. דאיכא למימר האי טעמא דספינה נוטלתו אפי' ר"ע מודה דשרי להלך ולטלטל את כולה. כי פליגי כשעמדה. דלר"ג ולראב"ע אפ"ה מהלך ומטלטל את כולה הואיל ושבת באויר מחיצות ולר"י ולר"ע אין לו אלא ד"א. וכן אר"נ בר יצחק דבמהלכת לא פליגי וכן א"ר אשי דבמהלכת לא פליגי א"ל רב אחא בריה (דרבה) [דרבא] לרב אשי הלכה כר"ג בספינה הלכה מכלל דפליגי אין והתניא. בניחות'. חנניה אומר כל אותו היום שהיו בספינה ישבו ודנו בדבר הלכה אמש הכריע אחי אבא ביניהן הלכה כר"ג בספינה והלכה כר"ע בדיר וסהר ופליגי כשעמדה. והא דקתני רצו דמשמע דחומרא בעלמא עשו ר"י ור"ע היינו במהלכ' אבל בעמדה איסורא אית לה ולר"ג ולראב"ע שרי אפי' בעמדה וכ"ש במהלכ' והלכה דפסיק כר"ג בספינה היינו [כשעמדה] אבל במהלכת אפי' ר"י ור"ע שרו. ופסק רבינו חננאל זצ"ל הלכה כרבי יהודה ורבי עקיבא בדיר וסהר כדתניא בברייתא שהכריע הלכה כרבי עקיבא בדיר וסהר ורבי' יצחק אלפס פסק דהלכה כר"ג בדיר וסהר וההיא דברייתא לאו ראיה היא דקיי"ל דאין למדין הלכה מפי התלמוד וכ"ת דמכריע הוא הא אמרי' בפרק כירה דאין הברייתא מכרעת ועוד אחי אביו של חנניה היינו ר"י והחולק א"י להכריע הלכך הדרינן לכללא דהלכתא כרב באיסורי. ותו דלקמן בעובדא דנחמיה ברי' דרב חנילאי דייקינן בפשיטות מאי תבעי ליה והא"ר הלכה כר"ג בדיר וסהר ועוד ראיה דאמרי' לקמן בפרקין הנהו דיכרי דאתו למברכתא ואמר רבא לזבונינהו לבני מברכתא דכולה מברכתא לדידהו כד"א דמיא ופירש"י כד"א דמיא כדתנן במתני' הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו בדיר וסהר ופסקי' לעיל א"ר הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה וה"ה לעיר שיש לה מחיצות אלמא דסבר דהלכה כר"ג בדיר וסהר וכ"פ ה"ר משה בר מיימון זצ"ל בדיר וסהר שמהלך את כולה אבל אם יצא חוץ לתחום לדעת אע"פ שהוא בתוך רה"י כגון דיר וסהר אין לו אלא ד"א: כתב רבי' שמואל זצ"ל במתני' ספינה הנכנס בה מבע"י מותר לילך [בתוכה] בשבת אע"פ שהספינה מפליגתו חוץ לתחום ובלבד שלא יצא מן הספינה בשבת דהא אמרי' מישיצא חוץ לתחום אין לו אלא ד"א וכל הספינה כולה הויא ליה כד"א כשנכנס בה מבעוד יום ושבת באויר מחיצות של ספינה דהכי אמרי' כגמ' כי אמרי' כל הבית כולו בד"א היכא דשבת באויר מחיצות ולפיכך נהגו ליכנס בה מבעוד יום לקנות להם שביתה בספינ' כדי שתהא להם כל הספינה כד"א ויהלכו את כולה. וה"ה נמי דמותר להפליג בשבת עצמו אבל משיצא חוץ לתחום אינו זז מד' אמותיו ואין הספינה לו כד' אמותיו הואיל ולא שבת באויר מחיצה מבע"י דהכי מוכחא ההיא דאמרי' בגמ' כי אמרי' כל הבית כולו כד"א היכא דשבת באויר מחיצות אבל לא שבת באויר מחיצות מבע"י אין לו אלא ד"א. ומי שנכנס בשבת בספינה וישב לו בד' אמותיו והלכה ספינה חוץ לתחום וחזרה לאחוריה לנמל שהפליגה משם מותר ישראל זה לצאת מן הספינה לשוב לעיר כבתחילה דהוי כהוציאוהו עכו"ם והחזירוהו עכו"ם דהוי כאילו לא יצא. ואם תאמר למה התירו חכמים להפליג בספינה בים הלא נמצא מביא עצמו לידי אונס ולצאת חוץ לתחום ולא דמי למי שהוציאוהו עכו"ם. איכא לתרוצי לא אחמור רבנן כל כך בספינה דהכא ליכא טרחא כמו בהולך ברגליו ביבשה דהתם אין אדם רשאי שיביא א"ע שיוציאוהו עכו"ם דהא איכא טירחא יתירתא אבל המפליג בספינה הולכת והוא נראה שאינו זז ממקומו ומותר להשתמש בה כאשר ישתמש בביתו. ועוד שהואיל ונעקרה הספינה ממקומה נראה כאילו אינו יכול לעכבה והספינה ביד רב החובל המנהיגה שהוא עכו"ם בידו הוא להעמידה ולהוליכה. והמפליג בספינה אינו צריך להתנות עמו ע"מ לשבות ואע"פ שאינו שובת דהא דאמרי' ביציאות השבת אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ופוסק ע"מ לשבות ואינו שובת משום דמיחזי כאילו מביא עצמו לידי אונס ההיא ב"ש היא דה"נ אמרי ב"ש במשנה אין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וכן אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ואמרי' התם בכולן ב"ה מתירין להתחילן עם השמש ואע"ג דהולכין ונעשין מאליהן כל השבת כולה ה"נ כיון שנכנס בספינה הולכת הספינה מאליה ע"י עכו"ם חוץ לתחום והוא יושב בתוכה. וכאשר התרנו להפליג בספינה כך מותר להפליג ולהעלות ישראל בקרון והעכו"ם מושך בקרון ובלבד שלא תמשך בהמה כקרון דאיכא משום אין רוכבין ע"ג בהמה ובלבד שלא יצא חוץ לקרון. אבל איכא למיחש שמא יפגעו בו לסטים א"נ אשתמיט ונחית מן הקרון משו"ה אסור. והמפליג בספינה ונכנס בה מבעוד יום כדי לקנות בה שביתתו צריך לעמוד שם כל בין השמשות עד שיקנה שם שביתתו ואח"כ יוצא לחוץ והולך ואודל בביתו וחוזר ונכנס בספינתו ומהלך את כולה שהרי שבת בה כל בין השמשות עכ"ל. מה שהתיר ליכנס בספינה בשבת אפי' היכא דלא קנה שביתה מביה"ש ופי' ההיא דשלהי יציאות השבת דאין מפליגין בספינה אליבא דב"ש אין זה נראה לרבי' יצחק בר שמואל שתהא ההיא ברייתא דלא כב"ה. ותו דמוכח בירושלמי דב"ה אסרו דתניא בירושלמי שלהי יציאות השבת אין מפליגין לים דגדול לא בע"ש ולא בחמישי בשבת בש"א אפי' ברביעי וב"ה מתירין משמע דמתירין אפי' בע"ש דאי ברביעי דוקא היינו ת"ק וכה"ג שינה שם גבי אין משלחין אגרות ביד עכו"ם לא בע"ש כו' אבל בשבת לא שרו להפליג כמו לענין איגרות וכל הנהו דתנן ביציאות השבת אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש אבל בשבת לא אע"ג דבנתינה לא קעביד איסורא מידי. ואע"ג דאיכא למידחי דכל הני דאסרי ב"ה בשבת היינו משום דאמירה לעכו"ם שבות אבל להפליג בספינה בשבת ה"נ דשרו ב"ה אפ"ה לא מסתבר לו לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל להתיר אלא נראה לו לאסור ליכנס בספינה בשבת היכא דלא קנה שביתה מבין השמשות. וראיה מפ' תולין דאמרו ליה רבנן לרב אשי חזינא להאי צורבא מרבנן ורב הונא בר חייא שמיה ואמרי לה רב הונא בר חילון שמיה דשקיל ואזיל ונאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירא ואמר למינם קא מכוינ' וא"ל רב אשי הערמה (מדרבנן) [בדרבנן] הוא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה. דוקא משום הערמה שרי ודוקא לצורבא מרבנן אבל לאינש אחרינא אפי' ע"י הערמה אסור דילמא אתי למיעבד בתחילה ואפי' בתוך התחום דהא התם לא איירי כלל ביציאת חוץ לתחום. והא ליכא למימר דמשום דסייר פירי קאמר רב אשי התם. דהא שרי אפי' בשכר כדאמרי' פ' שואל אמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי. ואומר רבי' יצחק בר שמואל הלכך גזרו חכמים שלא ליכנס בשבת בספינה היכא שלא קנה שביתה מביה"ש משום דדמי לשט בנהר בשבת שאסרו חכמים כדתנן פ' משילין ולא שטין ע"פ המים ואמרי' בגמ' גזירה שמא יעשה חבית של שייטין ותו דאיכא למיחש שמא ינהיג הספינה והוה כמוליכה ד"א בכרמלית אבל היכא שקנה שביתה מבין השמשות איכא הכירא טובא וליכא למיחש כולי האי. והקונה שביתה מביה"ש צריך להיות בספינה כל ביה"ש וליכנס בה קודם שיתחיל בין השמשות וישב שם ולאחר ביה"ש ילך לביתו ויאכל וישוב לספינה לאחד אכילתו בלילה או למחר ביום. ויש בני אדם שמתקנים סעודה של שבת בספינה מע"ש ומדליקים שם נרות לקנות שם שביתה וסומכים על כך ליכנס בה בשבת ולהפליג. וטעות היא בידם דאין תקון סעודה והדלקת נרות מהני כלל לענין קניית שביתה עד שישב בספינה כל ביה"ש כדפרישית. וכן מה שפירש רבי' שמואל דהיכא שנכנס בספינה בשבת ולא קנה שביתה מביה"ש שאם יצאה הספינה חוץ לתחום שאינו זז מד' אמותיו ואין הספינה לו כד' אמותיו אומר רבי' יצחק בר שמואל דאע"ג דאין לו ליכנס בשבת בספינה הואיל שלא קנה שביתה מביה"ש אעפ"כ אם עבר ונכנס שרי ליה להלוך את כולה אע"פ שיצתה חוץ לתחום דהא קיי"ל כרב בדיר וסהר כדפרישית לעיל. ומסתבר לי בדברי רבי' שמואל כדפרישית לעיל דהיכא דיצא לדעת אע"פ שנכנס לדיר וסהר אין לו אלא ד"א הכא נמי אע"פ שהספינה ממילא יצאה חוץ לתחום הואיל שנכנס בה במזיד שלא כדין אין לו אלא ד' אמות. והיכא שנכנס בספינה מביה"ש וחנה במחיצות הספינה כל ביה"ש וקנה שביתה במחיצות הספינה ואח"כ נפחתו דופני הספינה אין לו אלא ד"א ודלא כפירש"י שפי' גבי פלוגתא דרב ור' זירא שנפחתו דופני הספינה מבעוד יום דמשמע שלא חנה ביה"ש במחיצות הספינה הא אם חנה ביה"ש בדופני הספינה אע"פ שלאח"כ נפחתו הדפנות מהלך את כולה דשבת הואיל והותרה הותרה. הא ודאי ליתא דלענין מחיצות לא אמרי' דשבת הואיל והותרה הותרה כדפרי' לעיל בפ"ק וכן פי' רבי' שמואל כדבריו גבי פלוגתא דרב ור' זירא:
380
שפ״אבעי רב חנניה יש איסור תחומין למעלה מעשרה טפחים או אין איסור תחומין למעלה מעשרה טפחים ומותר לטלטל מקצה תחום אלפים ע"ג מקום גבוה עשרה אפי' הוא חוץ לאלפים שלו. בעמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה. ונכנס ראשו אחד לתוך התחום לא תבעי לך דאיסור תהומין נוהג בו ולא יעלה על ראשו שבתוך התחום ויצא לראש אחר דארעא סמיכתא היא וחזי להילוך והילוך מעליא הוא. כי תבעי לך בעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ד'. דלא ניחא תשמישתיה. וא"נ דקאזיל בקפיצה. שפורח באויר ע"י שמשביע את השם כך פי' רבי' שמואל. ע"א. דקאזיל בספינה שסתם ספינה גבוהה מן הקרקע י"ט ולא אפשיט. הלכך נראה בעיני הואיל ופרישית לעיל דקיי"ל דתחומין דרבנן אזלינן בה לקולא. ת"ש דהני שב שמעתתא דחשיב ריש פ' אלו טריפות דאיתמרן בצפרא דשבתא קמיה דרב חסדא בסורא בהדי פניא דשבתא קמיה דרבא בפומבדיתא מאן אמרינהו לאו אליהו אמרינהו דאיהו מלאך ורגיל למיזל בקפיצה וקפץ לשם בשבת למעלה מי"ט כי אליהו היה רגיל ליכנס בבתי מדרשות בשעה שעוסקין בתורה אלמא אין איסור תחומין למעלה מעשרה טפחים דאי הוה אסיר אליהו לא הוה קפץ. לא דילמא יוסף שידא אמרינהו פירש"י דלא מנטר שבתא. מורי ה"ר יהודה חסיד זצ"ל היה אומר שהשדים מאמינים בתורה ועושים כל מה שאמרו חכמים. ושאלו ממנו א"כ למה הוא בא על אשת איש והשיב לפי שפעמים פ' תעשה לו שלא כהוגן ואפי' בלא ידיעתה כדאמרי' פ' כל הבשר הנהו שקולאי דהוו קא דרו חביתא דחמרא בעו לאתפוחי אותביה תותי מרזבא פקעה אתי לקמיה דמר בר רב אשי שמתיה אתא לקמיה א"ל אמאי תיעבד דבי א"ל היכי אעביד כי אותבוה באזניה א"ל אפ"ה באתרא דשכיחי רבים לית ליך רשותא למיתב את שנית זיל שלים. שעל מנת כן קבלו התורה שאם יזיק לו אדם אפי' בלא ידיעתו שגם הוא יזיקנו ושוב הקשו משמעתין דאסקינן דיוסף שידא אמרינהו אלמ' לא מינטר שבתא והשיב דיוסף שידא אמרינהו כגון שהיה שד אחד בסוריא ויוסף שידא בפומבדיתא ואמר לו אותו שידא דבסורא דרך לוח חלול וארוך ואמרם יוסף שידא קמיה דרב' בפומבדיתא ולעולם שדים מנטרי אפי' תורה שבעל פה. מידו קשה דא"כ לוקמה דאליהו אמרן וכה"ג שאמר כך לתלמידו ואמר הוא לרב' ותו דרבי' שלמה פי' להדיא דלא מנטרי שבתא:
381
שפ״בנחמי' בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתתא ונפק חוץ לתחום א"ל רב חסדא לר"נ נחמיה תלמידך שרוי בצער. שאין לו אלא ד"א. א"ל עשה לו מחיצה של בנ"א ויכנס יתיב רנב"י אחוריה דרבא ורבא קמיה דר"נ א"ל ר"נ בר יצחק לרבא מאי קא מבעיא ליה לר"ח [אילימא] בדמלו גברי עסקי'. שהיו לו אנשים הרבה שיכולים לצאת חוץ לתחום כגון שעירבו לעשות לו מחיצה מיכן ומיכן ממקום שהוא שם עד תוך התחום. וקא מבעיא ליה הלכה כר"ג. דליהנו לו מחיצות שלא שבת בהם מבע"י. או אין הלכה כר"ג. או דילמא. פשיטא ליה דהלכה כר"ג ורבא [במאי] עסקי' בדלא מלו גברי עד תוך התחום אלא עד שתים אמות סמוך לתחום. וקא מיבעיא ליה הלכה כר"א. דאמר במתני' מי שיצא חוץ לתחום שתים אמות יכנס או אין הלכה כר"א. פשיטא בדלא מלו גברי עסקי' [דאי ס"ד בדמלו גברי עסקי' מאי תבעי ליה האמר רב הלכה כר"ג אלא ודאי בדלא מלו גברי עסקי'] ודר"א קמבעיא ליה דיקא נמי דבדלא מלו גברי הוה. דקאמר לו ר"נ עשה לו מחיצות של בנ"א ויכנס למה לי למימר ויכנס אלא ה"ק עשה מחיצה עד השתים ואח"כ יכנס הוא עצמו בלא מחיצה ש"מ. הא למדת שמחיצה מהניא ליכנס מחוץ לתחום אע"ג דלא שבת באויר מחיצות מביה"ש דהא נחמיה לא שבת באויר מחיצות חוץ לתחום והואיל ומשכתי' שמעתתא הו"ל כהוציאוהו עכו"ם ונתנוהו בדיר או בסהר שמהלך את כולה כר"ג שהקילו חכמים גביה הואיל ולא היה לו אלא ד"א כך פי' רבי' שמואל לעיל גבי שבת בבקעה והקיפוהו עכו"ם מחיצה בשבת. ושמעי' מינה שאם יצא לדעת חוץ לתחום שאין מתירין לו ליכנס לתוך התחום ע"י מחיצה של בנ"א. ואסקי' בשמעתין דמחיצה של בנ"א לא מהניא אא"כ עשו אותה שלא מדעת אותם האנשים דהיינו שלא ידעו על מה קבצום לשם ורב חסדא דעביד המחיצה לא נקבע בעושי מחיצה וכן נמי היכא שעירבו בני רה"ר עם בני רה"י והיתה שם מחיצה מביה"ש ואח"כ נפלה דהשתא לא אמרי' הואיל והותרה הותרה כדפרישית לעיל דלענין מחיצה לא אמרינן הואיל והותרה הותרה ה"ז עושה מחיצה של בני אדם ומביא מרה"ר לרה"י כהנהו בני גננא דאעילו מיא מר"ה לרה"י במחיצה של בנ"א ונגדינהו רבא משום דעבוד מדעת הנקבצים שם הא שלא מדעת שפיר דמי ודוקא שהיתה שם מחיצה ביה"ש ונפלה שרינן ע"י מחיצה של בנ"א דאניסי ודמי לדנחמיה דמשכתי' שמעתתא חוץ לתחום דאניס ודמי נמי לנתנוהו עכו"ם לדיר וסהר [אבל אם לא] היתה שם מחיצה כלל מביה"ש לא שרינן לאתויי ע"י מחיצת בנ"א מר"ה לרה"י והא נמי גבי הנהו זיקי דהוו שדו בריסתקא דמחוזא דהיינו רחוב רה"ר בהדי דאתא רבא מפרקיה והיה גדוד שומעי הדרשה באין אחריו נטלם השמש והכניסן לבית לבין מחיצות הבאין. בשבתא אחריתי בעי לעיולינהו ואסר להו דהוה כלדעת. לוי אעילו ליה תיבנא מרה"ר לרה"י ע"י מחיצה של בנ"א זעירי אעילו ליה אספסתא. רב שימי בר חייא מיא. כל הלין עובדי הוו כדפרישית שעירבו בני רה"ר עם בני רה"י והיתה שם מחיצה ונפלה בשבת. ויש להסב שמועה זו בענין אחר ולקולא אמנם כך נ"ב הלכה למעשה כדפרישית וכן ראיתי מפורש בשם ה"ר אליעזר בר יצחק מבה"ם זצ"ל:
382
שפ״גמי שיצא חוץ לתחום ברשות. כגון לעדות החודש או להציל מן הגייס ומן הנהר או חכמה הבאה לילד. ואמרו לו כבר נעשה מעשה. ואינך צריך לילך. יש לו אלפים אמה לכל רוח. ממקום שנאמר לו. אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא. ואוקמה רבה למתני' דה"ק [אם היה] עדי ן בתוך תחום ביתו חוזר לביתו והרי הוא כאלו לא עקר רגליו. כדי לצאת חוץ לתחום ויש לו מביתו אלפים אמה לכל רוח כבתחילה. ורב שימי בר חייא [אמר] ה"ק אם הי' תחומין. אותן שנתנו לו חכמים אלפים אמה לכל רוח ממקום שנאמר לו נכנסות לתוך אלפים של תחום ביתו כאלו לא יצא מתחומו דמי והולך עד ביתו כבתחילה וסבר רב שימי הבלעת תחומין מילתא הוא לדבר מצוה. וכיון דמובלעין בגו תחומיה וממטו ליה לתחומיה הו"ל כחד תחומא וכמאן דלא נפק מתחומיה דמי ורבה סבר הבלעת תחומין לאו מילתא היא אפי' לדבר מצוה. ופרכי' לרבה הא אר"א (משיצא) מי שיצא חוץ לתחום שתי אמות יכנס [אבל ג' לא יכנס] מאי האי שיעורא דנקט לאו ר"א לטעמיה דאמר במתני' גבי ד"א שנתנו חכמים ליוצא חוץ לתחום והוא באמצען שיש לו לבל צדו שתי אמות ולפיכך זה שיצא ב' אמות חוץ לתחום [כיון] דשתי אמותיו דבוקות [לו בתחומו] ס"ל לר"א דכמאן דמובלעין בתחומו דמי ומותר ליכנס אלמא מילתא היא ותיובתא לרבה א"ל רבה בר רב חנן לאביי ומדר"א קא מותבת ליה למר. הא פליגי רבנן עליה במתני' דאמר אם יצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס. א"ל אין דשמיע לי מניה ע"כ ל"פ רבנן עליה דר"א אלא לדבר הרשות (אלא) [אבל] לדבר מצוה מודו ליה. שיכנס ומתני' דמי שיצא ברשות דבר מצוה היא וקאמר רבה לעיל דהבלעה לא מהניא. ורב שימי בר חייא סבר דהבלעה מהניא לדבר מצוה ורבנן דמתני' כותיה קיימי דלדבר מצוה הבלעה מהניא ולר"א אפי' לדבר הרשות מהניא הבלעה ולית' להא דר"א דסבר הבלעה מהניא אפי' כיוצא לדבר הרשות ולעיל גבי נחמיה שיצא חוץ לתחום דעבד ר"נ עובדא כר"א משום דכיון דמשכתיה שמעתת' הו"ל כמי שיצא לדבר מצוה. והא דפירש"י דרבה לית ליה הא דנהרדעי דלעיל גבי הוצרך לנקביו דאמר ואי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על. רבי' יצחק בר שמואל פירש דרבה אית ליה שפיר דנהרדעי דשאני התם דכיון דקנה ד"א חוץ לתחום התירו לו חכמים ליעקר מאותו התחום לקנות תחום אחר אבל הכא מכיון שיצא חוץ לתחומו וקנה לו תחום אחר לא הותר לו ליעקר מתחום השני שקנה תדע דאי לאו הכי קשיא מתני' לנהרדעי דתנן שלהי פרקין מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה לא יכנס פי' לא יכנס להיות כאילו לא יצא אבל ד"א יש לו כשאר יוצא חוץ לתחום אלמא אע"ג דשרו ליה ליכנס בתחומו הראשון עד סוף ד' אמותיו ל"א כיון דעל על והיינו טעמא כדפרישית משום דלא הותר לו ליעקר מתחום השני שקנה: מתני' כל היוצאין להציל חוזרין למקומן ופרכי' ואפי' טובא יותר מארבעת אלפים. והאמרת רישא. דהיכא דלא מיבלען. אלפים אית ליה ותו לא אמר רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זיינן למקומן. ולא אמרי' כיון שכבר נעשה הענין ישליכו כלי זיין מעליהם ולא יחללו את השבת אלא חוזרין בכלי זיינן למקומן ולעולם לית להו יותר מאלפים היכא דלא מיבלען תחומין. רנב"י אמר ל"ק כאן בזמן שנצחו ישראל את או"ה. יש להם אלפים אמה ממקום שנעשה מעשה ותו לא. כאן בזמן שנצחו או"ה את עצמן. חוזרין למקומן ובכלי זיינן ואפי' יותר מד' אלפים וכן הלכה. וכתב ה"ר משה מיימון שאם היתה יד העכו"ם תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו הרי הן חוזרין למקומן בשבת ובכלי זיינם ואפי' יותר מאלפים ואע"ג דלא מיבלען תחומין. א"ר יהודה א"ר עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינם ואין מחללין עליהם את השבת תנ"ה עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינם [ואין] מחללין עליהם את השבת בד"א [כשבאו] על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהם בכלי זיינם ומחללים עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו [אלא] על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זיינם ומחללין עליהם את השבת א"ר יוסף בר מניומי אר"נ בבל כעיר הסמוכה לספר דמיא ותרגומה נהרדעא. שהיתה סמוכה לעכו"ם מצד אחד ולעיירות שיושבים בהם בני הגולה מצד שני. מיכן התירו רבותינו לכבות דליקה בשבת מפני שאנו דרים בין העכו"ם וכשיש דליקה באים ושוללים והורגים ולא גרע מעיר הסמוכה לספר שמחללין עליה את השבת הילכך שרי כדפרי' בהלכות ערב שבת:
383
שפ״דמתני' מעשה שהיו באים בספינה ר"ג וחכמים פ"א לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו לר"ג מה אנו לצאת ולירד. מן הספינה לתוך העיר כלום באנו מחוץ לתחום משחשיכה. אמר להם מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה. ואע"פ שהם לא ידעו מתי נכנסו לתוך התחום אע"פ כן הואיל והיו באים בעיר ודעתם לעיר היה הרי אילו כאנשי העיר ומהלכים את כולה וחוצה לה אלפים אמה: מתני' מי שישב בדרך. לנוח שהוא עיף ולא היה יודע שהוא בתחום והשכה לו שם וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר בתחומה. הואיל ולא היתה [כונתו] לזאת העיר לא יכנס לעיר. להיות כאנשי העיר אלא ממקום שחשכה לו ימדוד אלפים פסיעות בינוניות ועד מקום שיכלו נכנס. דר"מ ר"י אומר יכנס ויש לו אלפים לכל צד. דע"כ בתוך התחום הוא עד שיוציא בפה ויאמר שאין דעתו לשבות בעיר שביתתו ובתחומיה. תניא א"ר יהודה מעשה בר"ט שהיה מהלך בדרך וחשבה לו [ולן] חוץ לעיר לשחרית מצאוהו רועי בקר א"ל רבי הרי העיר לפניך היכנס נכנס וישב בבית המדרש דרש כל היום כולו א"ל ר' יעקב משם ראיה שמא דעתו עליה. שהיה דעתו ליכנס לאותה העיד הלכך קנה שביתה אפי' בסתמא או שמא ביה"מ מובלע בתוך תחום שלו ולא בעינן דעת לאותה העיר אע"פ שלא היה יודע ולא מתכוין אבל היכא שהיה דעתו לאותה העיר אף ע"פ שלא היה יודע שהוא בתחומה של אותו העיר ה"ז יכנס לעיר להיות כאנשי [העיר] לכ"ע כך הבנתיה בפירושי רבי' שמואל זצ"ל וכן דעת ה"ר משה בר מיימון כדפרישית בסמוך ובמתני' קיי"ל כר' יהודה דר"מ ור"י הלכה כר"י ותו [דקיי"ל] כדברי המיקל אפי' בעירובי תחומין לקמן בשמעתין:
384
שפ״המתני' מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפים לכל רוח דברי ר"י בן נורי וחכ"א אין לו אלא ד"א. הואיל וישן היה לא נתכוין לקנות שביתה. וכתב ה"ר משה בר מיימון היה בא למדינה וישן בדרך ולא ניער אלא בשבת וכשניער מצא עצמו בתוך התחום ה"ז יכנס לה ויהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח מפני שדעתו הית' להלך למדינ' זו לפיכך קנה שביתה עם בני המדינה כמותן שהרי נכנס עמהם בתחום עכ"ל. וכל שכן יושב וניעור שקנה עם בני העיר כדפרישית לעיל בסמוך. ואסיקנא טעמא דריב"נ דקסבר חפצי הפקר קונין שביתה כגון כלים שאין להם [בעלים] וחשכה להם במקום אחד אע"פ שלא נתכוין עליהם אדם להקנותם שביתה. קונין שביתה במקומם ואין אדם יכול לטלטלם משם יותר מאלפים לכל רוח ואפי' עירב לצד אחר והאי אדם ישן שלא נתכוין לקנות שביתה ככלים רמי. ורבנן סברי חפצי הפקר אין קונין שביתה הלכך האי אדם אין לו אלא ד"א ואסיקנא דכל המיקל בעירוב הלכה כמותו. הלכך הלכה כריב"נ באדם ולאו מטעמיה אלא כיון דניעור קנה ישן נמי קנה ויש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שישן וניעור והלכה כרבנן בכלים של הפקר דלא קנו שביתה והמוצאו מוליכו לצד שעירב אפי' עירב יותר מאלפים: אמר רב יהודה אמר שמואל חפצי עכו"ם אין קונין שביתה והרי הן ברגלי כל אדם ואם באו מחוץ לתחום לתוך העיר מותר להוליכם לכל רוח שירצה. למאן איצטריך אילימא לרבנן פשיטא ומה חפצי הפקר דלית להו בעלים דאיכא למימר לקנו שביתה מנפשייהו אמרי רבנן דלא קנו. חפצי עכו"ם דאית להו בעלים והרי הן כמותן ובעליהן לית להו שביתה דלאו בני שביתה נינהו מבעיא. ופשיט דלרבנן חפצי עכו"ם אין להם שביתה ולא אצטריך לאשמעינן אליבא דרבנן אלא אליבא ריב"נ אצטריך וקמ"ל אימר דאמר ריב"נ דקונין שביתה ה"מ חפצי הפקר דלית להו בעלים אבל חפצי עכו"ם דאית להו בעלים לא. מיתבי רשב"א אומר השואל כלי מן העכו"ם ביו"ט ובן עירו היה ושבת הכלי בעיר וכן דמשאיל כלי לעכו"ם מעי"ט וקנה שבית' אצל העכו"ם בתוך תחום העיר והחזיר לו כיו"ט והכלים והאוצרות של פירות ששבתו בתוך התחום יש להן אלפים אמה לכל רוח ואפי' הם של הפקר והעכו"ם שהביא [לו פירות] מחוץ לתחום ה"ז לא יזיזם ממקומם דקני שביתה במקומם והרי יצאו חוץ לתחום ואין להם אלא ד"א הא למדת דהא מתני' סוברת דחפצי העכו"ם קונין שביתה. [אא"ב קסבר] ריב"נ חפצי העכו"ם קונין שביתה הא מני ריב"נ היא אא"א קסבר ריב"נ חפצי העכו"ם אין קונין שביתה הא מני לא ריב"נ ולא רבנן לעולם קסבר ריב"נ חפצי עכו"ם קונין שביתה ושמואל אמר כרבנן [ודקאמרת] פשיטא דלרבנן אין קונין שביתה כדפדישית לעיל. מהו דתימא גזירה בעלים דעכו"ם אטו בעלים דישראל וליקנו שביתה קמשמע לן דרבנן לא גזרו וחפצי העכו"ם אין קונין שביתה. ור' חייא בר אבין אמר רבי יוחנן חפצי העכו"ם קונים שביתה גזירה בעלים דעכו"ם אטו בעלים דישראל ותרוייהו אליבא דרבנן פליגי דלרב יהודה אמר שמואל רבנן סברי חפצי העכו"ם אין קונין שביתה ולרחב"א אר"י [סברי דקונין שביתה והלכה כרחב"א אר"י] כדאמרי' כסמוך גבי הנהו דיכרי (ר') שמואל ור"י הלכה כר"י הלכך קיי"ל דחפצי העכו"ם קונין שביתה. הלכך אם באו חפצי עכו"ם מחוץ לתחום אין להם אלא ד"א והשואל כלי מן העכו"ם או השאיל לו כלי שקנה שביתה אצל העכו"ם והחזירו לישראל בעליו ועירב בעליו למזרח או למערב אין יכול להוציאו מאלפי' שלו אבל כל העיר כד"א דפירות אנוסים נינהו ולא גרע מנתנוהו לדיר וסהר דאר"ג מהלך את כולה ואמר רב הלכה כר"ג. והכלים ששבתו בתוך התחום או שבתו סמוכים לעיר הרבה הוו ברגלי העיר ואם ברחוק לעיר כגון בסוף התחום יש להם אלפים ממקומם. הנהו דיכרי דאתו למקום ששמו מברכתא שהביאום עכו"ם מחוץ לתחום שרא להו רבא לבני מחוזא שהיא עיר הסמוכה למברכתא בתוך ארבעת אלפים ומערבין מזו לזו למיזבן מינייהו ואייתויינהו למחוזא ואע"פ שהביאם העכו"ם מחוץ לתחומו א"ל רבינא מאי דעתיך דאמר רב יהודה אמר שמואל חפצי העכו"ם אין קונין שביתה והא שמואל ור"י הלכה כר"י ואר"ח בר אבין אמר ר"י חפצי העכו"ם [קונין שביתה] גזירה בעלים דעכו"ם אטו בעלים דישראל וקונין שביתה הדר [אמר רבא ליזדבנו] לבני מברכתא דכולה מברכתא לדידהו כד' אמות דמיא פירש"י כדתנן במתניתין הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו בדיר וסהר ר"ג וראב"ע אומר מהלך את כולה ופסקינן לעיל אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה וה"ה לעיר כגון מברכתא שיש לה מחיצות וכן פירש במתני' שנתנוהו בדיר או בסהר שהן מוקפין והקיפן גדול שמהלך את כולה דהואיל ומוקפת מחיצות הרי היא כד"א. ופירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דבעינן שיהו מוקפין לדירת בני אדם ומהניא בה מחיצות דלא עדיף משובת באויר מחיצות שיש לו אלפים לכל רוח ואפ"ה לא חשיב לגביה בד"א היקף שהוא יותר מבית סאתים אא"כ הוקף לדירה כדאמרי' בפ"ק בשמעתין דלחי העומד מאליו שבת בתל שהוא גבוה י"ט פי' דאמרי' גוד אסיק מחיצות כל סביביו והרי הוא מוקף. והוא מד"א ועד בית סאתים. הואיל ושבת באויר מחיצותיו נעשית ביתו וכולה כר"א הוא לפיכך מהלך את כולה וחוצה לו אלפים אמה. ופירש"י אבל אי הוה טפי מבית סאתים אין מחיצותיו מועילות לו שאין היקף שאין עשוי לדירה מועיל אלא לבית סאתים הא למדת דכל יותר מבית סאתים [אסור להלך את כולה אא"כ הוא כבית] סאתים ומוקף מחיצה או יותר מבית סאתים וכגון שהוקף לדירת בני אדם הלכך דיר וסהר דמתני' בעינן למימר שאין בהם יותר מבית סאתים א"נ יש בהם יותר מבית סאתים וכגון שהוקפו נמי לדירת בני אדם. הלכך כל דבר הבא מחוץ לתחום והובא לעיר אם היא מוקפת מחיצות הרי הוא כד"א ומטלטלין אותו בכל העיר ואם אינה מוקפת מחיצות אין מטלטלין אלא בד"א במקום שהובאו וכן [אם] הובאו מחוץ לתחום לתוך החצר בעלמ' והוא מוקף מחיצות ואינו מחזיק ב"א בית סאתים ה"ז מטלטל בכל החצר אע"פ שלא הוקף לדירה ואם מחזיק יותר מבית [סאתים] אינו מטלטל ב"א בד' אמותיו ואם מוקף לדירה מטלטל בכולו איך שהוא גדול. הלכך ההוא דפ' אין צדין במס' ביצה דאמר ר"פ הלכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין כמחובר לקרקע לערב אסורין בכדי שיעשו ואם לאו בתוך התחום [מותר חוץ לתחום אסור והכא בשביל זה] מותר לאכול הימנו ישראל אחר אית לן למימר הא דמותר לישראל אחר אם העיר מוקפת מחיצות מותר לו לטלטל בכל העיר ואם אינה מוקפת מחיצות אינו מטלטל כ"א בתוך ד"א במקום שהובאו. ואפי' אותו ישראל שהובאו לצורכו הוה נמי שרי אי לאו דחיישינן שמא ילך בעצמו ויביא חוץ לתחום כדפי' רבינו תם כדפרישית לעיל גבי פירו' שיצאו חוץ לתחום. ואם יש חפירה סביב העיר שהתל שלה גבוה עשרה טפחים הרי היא מוקפת מחיצה ושרי לטלטל בכולה: תני ר' חייא חרם שבין שני תחומי שבת. דהיינו שעושין אותו להפסיק בו אמת המים כדי לעכב הדגים שלא לעבור את הנהר ונתפשים בו צריך אותו אמת המים מחיצה של ברזל כדי להפסיקו שלא יעברו המים ששבתו בתחום זה העיר ויבואו לתחום עיר זה שלוקחין אותם של תחום זה וממלאין מהם ונוטלין אותן במה דבעו ולא ידעו דאסורין לזוז מד' אמותיהן שהרי יצאו חוץ לתחומן שקנו בו שביתה אמש. ואוקימנא הא דר' חייא דבמכונסין שנו דצריך להפסיקן במחיצה של ברזל כדי שלא יצאו מעט חוץ לאלפים מעירם ששבתו המים בתוך התחום בקצהו דהא קתני בין ב' תחומי שבת ומחייך עליה ר' יוסי בר חנינא שהצריך מחיצה של ברזל משום דקיי"ל קל הוא שהקלוח במים במים בר' טבלא דבעא מניה ר' טבלא מרב מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה א"ל אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים דמחיצה תלויה מתרת ואע"פ שאינה מגעת למים כדאמרי' גבי גזוזטרא שהיא למעלה מן הים לקמן במכילתן וכי היכי דמחיצה תלויה מהניא מחיצת קנים נמי מהניא דמה לי מיערבי מיא מתתאי ומה לי מיערבא מיא בין קנה לחבירו. הלכך סגי במחיצות של קנים וה"מ דבעינן מחיצה היינו דוקא במים מכונסים ובעומדין בין שני תחומין אבל מים הנובעים מתחום זה לתחום זה אפי' הן של יחיד הרי אילו מותרין דכיון דניידו לא קנו שביתה בההיא דלעיל גשמים שירדו מעיו"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם ופרכי' ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם ואמאי לקנו שבית' באוקינוס ואוקימנא דמיא באוקינוס מינד ניידי תנ"ה נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם ופירש"י דכיון דניידי לא קנו שביתה ואפי' הן של יחיד אינן ברגליו והכי קיי"ל דהא בריית' מתרצת' הוא דמשו' דניידי ואין שובתין כל ביה"ש במקום אחד דנימא דליתסרו לאחר ביה"ש כי נפקי חוץ לאלפים ממקום שביתתן והכי נמי אוקימנא להא דר' [חייא] במכונסין משום פירכא דהא ברייתא ש"מ דסמכתא [היא] והלכתא היא. ולא מסתבר לישנא דנקט חרם להאי פירוש' דמה ענין מצודה לכאן ונראה כמו שפירש ר"ת חרם לשון והחרים ה' את לשון ים (ישעיה יא) שכשמעלה הים שירטון ומתייבש נשארים נקעים מלאים מים וחרם (וכן) [הוא] נקע מלא מים בין תחומי עיירות שיש ביניהם ד' אלפים אמה ואע"פ שיש מקצת הנקע בתוך תחומה של זו הרי הן כאילו יצאו מן העיר והלכו אלפים אמה:
385
שפ״ומתני' מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ריב"נ וחכ"א אין לו אלא ד"א ר' אליעזר אומר והוא באמצען של ד"א כלומר שתי אמות יש לו לכל צדו דהיינו ד"א על ד"א והוא באמות באמצען. ור' יהודה אומר לאיזה רוח שירצה. יטול ד' אמותיו ומודה ר' יהודה שאם בירר לו לצד זה אין יכול לחזור ולברור לצד אחר. ואמרי' בגמ' ר' יהודה דאמר לאיזה רוח שירצה ד"א היינו ת"ק וחכמים דפליגי על ריב"נ אמר רבא שמונה על שמונה [איכא בינייהו דרבנן סברי ד' לכל צדדין היינו שמונה על שמונה] ור' יהודה סבר לחד רוח ותו לא כדקתני ומודה ר' יהודה לר"א שאם בירר לו שתים מיכן ושתים מיכן שאין יכול לחזור בו וכן אם בירר לארבעתן לרוח אחת. תניא נמי הכי (ישנו) [יש לו] שמונה על שמונה דברי ר"מ וסתם מתני' דקתני וחכ"א ר"מ הוא. ואמר רבא מחלוקת להלך אבל לטלטל דברי הכל ד"א אין טפי לא. פי' האי דקאמינא שמונה על שמונה איכא בינייהו דלר"מ אית ליה שמונה על שמונה ולר' יהודה ד' אמות הני מילי דאית ליה לר"מ ח' על ח' להלך קאמר שיכול לילך ח' על ח' דהיינו ד' אמות לכל רוח אבל לטלטל מודה ר"מ לר' יהודה דאינו מטלטל אלא בד' דנמצא שהוא עוקר את רגליו ונוטל חפץ חוץ לר"א ברה"ר אבל בין ר"מ בין ר' יהודה מודו דעומד אדם ברה"ר בתוך ד"א וישלח ידו ויטול חפץ מחוץ ד' לתחומו כל מה שיוכל מכניס בתוך ד"א אבל לא יכניסם בתוך ד' אמותיו. כך פי' רבי' שמואל. הני ארבע אמות היכן כתיבן פי' רבי' שמואל הני ד' אמות שיש לו לאדם להלך היכן כתיבן דאדם שיצא חוץ לתחום אין לו אלא ד"א ברה"ר אמרי' בהזורק הלכתא גמירי לה כדתניא שבו איש תחתיו כי תחתיו כלומר לא תצאו מד' אמותיכם וכיוצא חוץ לתחום איירי דכתי' לעיל מיניה יצאו מן העם ללקוט וקאמר להו קב"ה שבו איש תחתיו כי תחתיו כמה תחתיו שלש אמות גופו ואמה כדי שיפשוט ידיו ורגליו דברי ר"מ ר' יהודה אומר שלש אמות גופו ואמה כרי שיטול חפץ מתחת מראשותיו ויניח תחת מרגלותיו או מתח' מרגלותיו יטול ויניח תחת מראשותיו מאי בינייהו איכא בינייהו ד"א מצומצמות [לר"י מצומצמות] לר"מ גדולות דפישוט ידים ורגלים יותר מאמה הוא הלכך ר"י סבר אין לו אלא ד"א דלא אשכחן בקרא אלא ד"א ור"מ סבר ד"א דחשיבי בקרא היינו ד"א מיכן וד"א מיכן שהן שמונה על שמונה ולר"י לא הוו אלא ד' על ד' ואם בירר ד"א לצד אחד יש לו מאותו צד ד' על ד' ותו לא ואם בירר שתים מיכן ושתים מיכן יש לו מיכן ב' על (ב') [ד'] ומיכן ב' על (ב') [ד'] כדברי רש"י שיכול לברור לו שתים מיכן ושתים מיכן אבל רבינו שמואל כתב שר' יהוד' [סובר] אין לו אלא ד' אמו' לכל רוח שירצה ולא מב' רוחות אפי' אם ירצה א"כ משמע שאינו יכול לברור לר"י שתים מיכן ושתים מיכן אלא כל ד"א מצד אחד שאין נראה לומר דמה שכתב ולא משתי רוחות היינו שאין לו (אלא) ד' מיכן ור' מיכן. ובמתני' פי' רבינו שמואל כמו רבי' שלמה ונראה הי' בעיני לומר דארבע אמות משערינן לבד ממקום שהוא עומד בו וכן משמע לי לשון רש"י שכתב בדברי ר' אלעזר והוא באמצען כלומר שתי אמות יש לו לכל צידו דמשמע שמכל צד יש לו שתי אמות לבד ממקום שהוא עומד בו אבל הרב ר' משה בר מיימון כתב שהארבע אמות שיש לאדם ליוצא חוץ לתחום ממקום שהוא עומד בו. ואף על גב דילפינן הני ארבע אמות מקראי אינם כ"א דרבנן וקראי אסמכתא נינהו א"נ ר"מ ור"י לטעמייהו דסברי תחומין דאורייתא לעיל בפ' בכל מערבין גבי ה"ז חמר גמל אבל אנן קיי"ל תחומין דרבנן כדפרי' לעיל. והני ד' אמות משערינן להו באמה דידיה. איש איש לפי מה שגופו ארוך יש לו ארבע אמות באמתו כמו שהיא ארוכה. דאמר ליה רב משרשיא לבריה כי עיילת קמיה דרב פפא בעי מניה ד' אמות דאמור רבנן באמה דידיה יהבינן ליה [או באמה של קודש יהבינן ליה] וא"ל ר"פ באמה דידיה יהבינן ליה. גופו של אדם שלש אמות פי' רבי' יצחק בר שמואל בלא ראשו דאי לאו הכי למה לו מחיצה ד"א לענין היזק ראיה פ"ק דב"ב ואע"פ שאין ראשו מחזיק אמה כיון דאפיקת למחיצה מג' אמות אוקמ' [אארבע] אמות ועוד דאי אפשר לקרקע שתלקט במלקט ורהיטני ופעמים שיש גבשושית פחות מג' טפחים סמוך לכותל ופעמים נמי שמגביה עקיביו ועומד על אצבעות רגליו וגבי (כרוכין) [כוכין] בסוף המוכר פירות דמשמע דבעי ארבע אמות היינו בין ראשו ובין דפי הארון שלמעלה ושל מטה וגם צריך שיעמוד שם. וגבי מקוה דאמרי' בערבי פסחים אמה על אמה ברום שלש אמות לאו משום שלא יהא גובהו של אדם יותר דא"כ היה טובע במקוה אלא כשהוא במים עד כתפיו נקל לו להרכין ראשו מעט במים ועוד כשנכנס במים עולים המים למעלה והא דכתב בתרגום של מגילת אסתר פרשנדתא אצטליב על תלת אמין דלפון אצטליב על תלת אמין וכן כולם נהרגו תחילה וקטועי ראש הוו. אבל א"א לומר בשום ענין שלא [ליתן] לאדם עם ראשו כ"א ג' אמות דהא אמרי' בפ' המצניע משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת דאמ' מר ארון תשעה וכפורת טפח וגמירי דכל טונא דמדלי במוטות תלתי מלעיל ותרי תילתי מתחת ותרי תילתי היינו ששה טפחים ושני שלישי טפח ואם יש לאדם ג' אמות דהיינו י"ח טפחים עד כתיפיו אשתכח דמידלי ארון למעלה מעשרה דבכתף היו נושאים ודילמא שלשה אמות ושני שלישי ונשתיירו י"א טפחים ושליש אבל אם כולו הוי ג' אמות סתמ' דמילתא אי אפשר שראשו וצוארו לא יהא להם יותר מטפח ושליש וכיון דבכתף ישאו אשתכח דארון למטה מעשרה קאי:
386
שפ״זמתני' היושנים שיצאו חוץ לתחום ומקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה. כגון שהיו ביניהם שש אמות דמיבלען שתי אמות משל כל אחד לתוך של חבירו: באין ואוכלין. באותן שתי אמות. ובלבד. שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים חיצונות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפציו דחפציו כרגליו דכל ד"א דכל חד שוינהו רבנן לגביה כרה"י ואסור להכניס ולהוציא מחוצה להן לתוכן. ולא דמי להיה [מודד] ובא וכלתה מדתו בחצי העיר דתני' לעיל דמות' לטלטל בכל העיר ע"י זריקה ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו ואע"ג דאסור להלך מותר להוציא. דהתם כולה חדא רשותא היא וא"נ כלתה מיד' חוץ לעיר מותר לטלטל מחוץ לתחומו לתוך תחומו שתי אמות בזה [ושתי אמו' בזה] דכולה רה"ר היא דאלפים דידיה לא שוינהו רבנן רה"י דהא אסור לטלטולי בהו אבל ד"א דיוצא חוץ לתחום והנותן את ערובו והקונה שביתה ברגליו שוינהו רבנן רה"י לגביה ואסור ליה מדרבנן לטלטל מתוכן לחוצה להן. היו שלשה. שיצאו חוץ לתחום ויש ביניהם עשר אמות. לחיצונים יש לכ"א ד"א ולאמצעי שתי אמות ושתי אמותיו אחרים מובלעות בתוך דחיצונים אמה בתוך של זה ואמה בתוך של זה. הוא מותר לטלטל עמהם באותן שתי אמות שמובלעות בתוך שלהם והן מותרין עמו כל אחד באותה אמה. ושניהם החצונים אסורים זה עם זה שאין אמותיהם מובלעות של זה בתוך זה ארשב"א למה"ד לג' חצירות זו אצל זו ופתוחה לרה"ר. דכל אחת רשות לעצמה ואין להם דריסת רגל זו על זו דאי הוו להו זו לפנים מזו אוסרת פנימה אחיצונה דאפי' בפ"ע אסורה כל אחת להשתמש. ערבו שתיהן עם האמצעי' היא מותר' עמהם והן מותרו' עמה ושתים החיצונו' אסורות זע"ז ואמרי' בגמ' למה לי למימר למה"ד ה"ק ליה ר"ש לר"י מכדי למה"ד לג' חצירו' זו אצל זו ופתוחות לרה"ר מ"ש הכא גבי היו ג' בתוך עשר אמות במתני' דלא פלגיתו ומ"ש גבי ג' חצירו' דפלגיתו כדאמרי חכמי' לקמן בשמעתין דשלשתן אסורות וחכמי' דלקמן היינו ר' יהודה דמתני' ואוקמה רב יהודה למתני' כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה [בזו] אבל אם נתנו החיצונות עירובן באמצעית הוו להו חדא ושרו כל שלשתן ורב ששת אוקמה כגון שנתנו עירובן בחצר אמצעית ובשני בתים: אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"ש דמותרת היא עמהן והן עמה. אבל חכ"א ל"ש נתנו שתיהן עירובן באמצעית ל"ש נתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו היא אסורה עמהן והן מותרות עמה. רשות אחת משתמשת לשתי רשויות אבל שתי רשויות לא משתמשות לרשות אחת. כלומר כלים ששבתו בחיצונה מותרות באמצעית דהא חיצונה לא עירבה אלא עם זו ואין רשות אחרת משכתה לצד אחר. ואין שתי רשויות משתמשות לרשות אחת. דכיון דשתים חצונות לא עירבו יחד ליעשות רשות אחת אלא רשויות חלוקות אין כח באמצעית להשתמש לא בזו ולא בזו דזו מושכתה לכאן וזו מושכתה לכאן ושתי דיורין לא יהבינן לה ודמיא כאילו היא מהך חצר חיצונה שלא עירבה בהדי אידך חיצונה ואוסרתה וכן כי אזלא לאידך חצר דעירבה עמהן נמי (כחדא) [בהדה] אוסרתה אידך חיצונה אבל היכא דעירוב שלשתן הא כולהו חדא רשותא. הילכך לרב יהודה אמר רב לר"ש היא מותרת עמהם והן מותרין עמה ולחכמים החצונות מותרות עם האמצעית [והיא] אסורה עמהם. כי אמריתה קמיה דשמואל [אמר לי] אף זו דברי ר"ש [ר"ש] גופיה לא קשרי אלא חיצונות באמצעית אבל אמצעית בחיצונות אסורה. והיא מותרת עמהם דקתני במתני' אהיתר שימוש שבאמצעית קאמר דומיא דהוא מותר עמהם דרישא ואף זו הכי משמע ואף ר"ש המקיל אוסר בזו דאין אמצעית מותרת כחיצונות אף איסור זה ר"ש נמי אמרי כרבנן אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות תניא כותיה דרב יהודה אליבא דשמואל א"ר שמעון למה הדבר דומה לשלש חצירות זו אצל זו ופתוחות לרה"ר עירבו שתים עם האמצעית זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת וזו מביאה מתוך ביתה ואוכלת זו מחזרת מותרה לתוך ביתה וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות. והיינו תניא כותיה דלא קתני דשריא אמצעית בחיצונה. ואזדא שמואל לטעמיה. שמואל דאמר אף לר"ש אין שתי רשויות משתמשות לרשות אחד. דאמר שמואל חצר שבין שני מבואות ופתוחה לשניהם אסורה עם שניהם. אפילו לר"ש והיינו שמואל לטעמיה דקיי"ל דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואי הוה שרי ר"ש בהאי לא הוה אמר שמואל אסורה עם שניהם. לא עירבה. לא עם זו ולא עם זו. אוסרת שניהם מלהוציא מן חצרותיהן למבוי וכגון שרגילה כל ימות החול לצאת ולבוא בשניהן דרך פתחיה כדמפדש דאי לא הוה רגילה אלא בחד לא אסרה אאידך ואע"ג דרגילה עם שתיהן זו היא תקנתה תערב עם האחד וגליא דעתיה שנסתלקה מן האחר ומותר האחד לעצמו. היתה באחת רגילה. לצאת ולבוא בה כל שעה. ובאחת אינה רגילה. ולא עירבה [לא עם זו ולא עם זו. זה שרגילה בו אסור שחצר זו אוסרת עליו דמיניה היא והרי לא עירבה] וזו שאינה רגילה בו מותר שאינה ממנו. ואמר רב' בר רב הונא אמר שמואל אם עירב רגיל לעצמו וזו שאינה רגילה בו לא עירב. אפי' בפ"ע. והיא נמי לא עירבה. לא עם זה ולא עם זה. דוחין אותה אצל שאינה רגילה. שלא לאסור ע"ז שעירבה הואיל ולהאי לא מפסדא מידי דהא לא עירב. כגון זה כופין על מידת סדום. דאפי' מידי דלא חסר ביה לא מהני לחבריה והכא ע"כ (דהיינו להגביה) [דחינן לה גביה]. ואמרי' שלהי שמעתין אמר רבא אר"ח בר גוריא אמר רב הלכה כר"ש וכן הלכה וכדאוקמה רב יהודה אמר רב דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ותו דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. וקשה לפירש"י דהא שמואל הוא דאמר לקמן שלהי חלון כ"מ שאמר ר' יהודה בעירוב הלכה כמותו ובר פלוגתי' דר"ש דהכא היינו ר"י כדאמר לעיל וצריך לומר דכיון דלא נזכר כאן ר"י בפירוש ליתא בההוא כללא דשמואל דלקמן. מיהו עוד קשה לפירושו דלא אשכחן לשמואל בשום דוכתא דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא ריב"ל הוא דאמר הכי לעיל בפרקין ועוד אין מתישב לשון אף דהול"ל זו דברי ר"ש כמו שהקשה בקונטרס עצמו דלשון אף משמע בתרוייהו שרי ועוד דמשתמשת לא משמע כפירושו דהו"ל למימר משמשת ועוד דלפירושו נחלקו רב ושמואל בפירוש לשון המשנה דהיא מותרת עמהן [והן מותרות עמה]. ומפר"ת רשות אחת משתמשת לשתי רשויות דאמצעית משתמשת בחיצונות משום דעירבה ורגילה ודיוריה בשתיהן ורב יהודה לטעמיה דאוקמה לעיל כגון (שטעה) [שנתנה] אמצעית עירובה בזו ובזו אבל שתים החצונות אסורות באמצעית דאין דיורי החצונות באמצעית. ותו נותן טעם לדבר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל משום דחיישי' דילמא אתו להחליף כלים ששבתו בחיצונה זו להוליכ' דרך אמצעית בחיצונה אחרת א"נ אם היו משמשות באמצעית היו אוסרות זע"ז לפי שלא ערבו החיצונות יחד ומשו"ה מסתלקות לגמרי והשתא קאמרד שמואל אף זו דברי רד"ש שאף היתר זה לא התיר אלא ר"ש דשרי חצונה ואמצעית זו בזו אבל לרבנן שלשתן אסורות והשתא הוי שמואל לטעמיה דאמר עירבה עם שניהם [אסורה עם שניהן] כרבנן דאמרי שלשתן אסורות דהנהו רבנן הם ר"י ושמואל פסיק כר' יהודה בכל דוכתא בעירובין אבל לרב לא היתה אסורה עם שניהם דלדידיה שרו רבנן לאמצעית להשתמש בחיצונות. וה"ר משה בן מיימון זצ"ל כתב כפירוש רבי' שלמה זצ"ל הראשון שפירש אף זו דברי ר"ש אפי' להשתמש שתיהן עמה ר"ש הוא דשרי דהא אפי' לאמצעית בשתיהן נמי שרי וכן פסק הלכה:
387
שפ״חאמר רב יהודה אמר שמואל המקפיד על עירובו. אם יאכל אחד מבני חבורה את הפת שנתן הוא. אינו עירוב שתרי עירוב שמו. שיהו כולם מעורבין ומרוצין שלא ימחה זה בחבירו אלא שותפות נוחה ועריבה. ר' חנינא אמר עירובו עירוב אלא שנקראין מאנשי ורדינא. שם מקום כלומר שהן עצרנין. והלכה כשמואל דכותיה מוכח בפ' הדר בההיא דא"ל (רב חנן בר רבא) [רבה בר רב חנן] לאביי מבואה דאית ביה תרי [גברי רברבי] כרבנן לא ליתוב בה לא עירוב ולא שיתוף כדפרישי' התם ובפ' חלון נמי תניא כותיה דשמואל כדפרי' התם:
388
שפ״טואמר רב יהודה אמר שמואל החולק את עירובו. בשני כלים. אינו עירוב. משום האי טעמא גופיה דמה שמו עירוב [שמו] וה"מ שחלקו מעיקרא מדעתו אבל מלאו כלי מן הפת של עירוב ואייתר ונתנו בכלי אחר ה"ז עירוב. ואמר שמואל בית שמניחין בו עירוב כגון ארבע שגבו את ערובן ונתנוהו בבית חמישי א"צ ליתן פת. ואע"פ שאין פת בבית כלל שפיר דמי משום דכולהו הכא דיירי משום פיתן הוא דהויא להו דידתן וכ"ש לבעל הבית שהוא דר ממש בתוכו דאפי' אין לו פת בכל הבית דשפיר דמי:
389
ש״צאמר שמואל עירוב. שהוא מצרפן טעמיה. משום קנין שמקנה להם בעל הבית רשותו ונמצאו כולם בעלים לבית זה שהעירוב מונח בו וכל החצר משועבדת לרשות זו ואחת הוא. ומפני מה אין מערבין במעה [דאתי] עירוב לאיקלקולי שתשתכח תורת עירוב הילכך גזור רבנן דאפי' בדיעבד אם עירב במעה דלא הוי עירוב. רבה אמר עירוב משום דירה. שדעתו של אדם אחר (ביתו) [פיתו] הוו להו כולהו דיירי בההיא ביתא ואין בחצר זו אלא דירה אחת והרי כל רשות החצר מיוחדת לבית זה. מאי בינייהו איכא בינייהו כלי ושאין בו שו' פרוטה וקטן. מ"ד משום קנין יכולים להקנות בסודר כדרך שאר קנין ואין יכולין להקנות בפת שאין בו שוה פרוטה ואפי' הויא מזון ב' סעודות ואין יכול לעשות קטן שליח לערב עליו עירובי חצירות דלאו בר מקני ואקנויי הוא ולמ"ד משום דירה לא מהני קנין סודר ומערבין באוכל שאין בו שוה פרוטה וקטן גובה את העירוב דפת משויא להו חדא דירה וקטן לא מידי עביד. פסק רבי' יצחק הלכה כרבה דעירוב משום דירה והכי מוכח בפ' הדר דאמר רב יהודה אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום פת שע"ג השלחן סומכין עליו משום עירוב אלמא בסתמא הוי עירוב. אע"ג דלא הקנו זה לזה. מיהו י"ל דשאני התם דה"ט דכיון שיש קירוב דעת ביניהם עשאום חכמים כאילו הקנו זה לזה. ויש להביא ראיה מההיא דפ' הדר דא"ר יוחנן שוכר כמערב דמי [מה] מערב אפילו בפחות מש"פ והיינו כרבה וקיי"ל שמואל ור' יוחנן הלכה כר"י הלכך מערבין בפת אע"פ שאין בו ש"פ ואין מערבין עירובי חצירות אלא בפת דוקא ולא בשאר אוכלין כדתניא בפ' הדר מערבין בחצירות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין ופירש"י משום דעירוב משום דירה כדאמרי' במי שהוציאוהו ודירתו של אדם אין לבו נמשך אלא אחר פתו. משתתפין במבואות ביין. דשיתוף דמבוי אינו אלא לשתף רשות החצירות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו דירה היא ובפת כ"ש דחשיב טפי. מערבין בחצירות הפתוחות זה לזה. ואע"פ שעירבו דרך פתחיהן צריכין להשתתף במבוי להתיר המבוי. ואם לאו חצירות מותרות מזו לזו לטלטל כלים ששבתו בחצירות ומבוי אסור. ואין סומכין על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו זה על זה תשתכח תורת [עירובי] חצירות אבל עירבה כל חצר לעצמה ונשתתפו כולן במבוי אע"פ שלא עירבו חצירות זה עם זה שיתוף דמבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים [מה עירוב החצר משוי לבתים] חדא אף שיתוף המבוי משוי לחצירות חדא. דברי ר"מ וחכ"א או מערבין [או] משתתפין. דסומכין על עירוב במקום שיתוף ועל שיתוף במקום עירוב. פליגי בה [רב] רחומי ורב יוסף חד אמר בפת כולי עלמא לא פליגי דסומכין ובחדא סגי. דהאי פת חזי להכא ולהכא ובין למר ובין למר סומכין על שיתוף במקום עירוב. כי פליגי ביין. דנשתתפו ביין במבוי דלר"מ לא סמכינן עליה משום עירובי חצירות דאין מערבין בחצירות ביין ולרבנן שרי דאע"ג דיין בחצר לא חזי הכא מיגו דחזי למילתיה לשיתוף סמכינן עליה בחצר דמודית לן דסומכין על שיתוף במקום עירוב ותרוייהו אית להו דסומכין במבוי על עירוב חצירות שהוא לעולם של פת. וחד אמר ביין. אפי' רבנן מודו דלא סמכי' עליה בחצר דלא אמרי' מיגו. כ"פ בפת. בין בשיתוף בין בעירוב דלר"מ אין סומכין ע"ז במקום זה. מיתבי וחכ"א או מערבין או משתתפין מאי לאו או מערבין בחצירות בפת או משתתפין במבוי ביין. וקשה למ"ד ביין לא פליגי. א"ר גידל אמר רב ה"ק מערבין בחצירות [בפת] או משתתפין במבוי בפת. דמשתתפין דומיא דמערבין קתני. הא למדת דר"מ וחכמים ורב רחומי ורב יוסף ורב גידל א"ר כולהו ס"ל דאין מערבין עירובי חצירות אלא בפת הלכך הא דתנן בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומלח. ופירש"י עירובי חצירות ותחומין לא דק אלא עירובי תחומין דוקא קאמר אבל עירובי חצירות אין מערבין אלא בפת כדפרי'. א"נ יש לפרש דה"ק בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח דר"א ר' יהושע אומר ככר הוא עירוב ואמרי' בגמ' תנינא חדא זמנא בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח אמר רבא לאפוקי מדר"י דאמר ככר אין מידי אחרינא לא קמ"ל מתני' [אפי'] יין ופירות ואי מההיא הוה אמינא התם הוא דבעירובי תחומין עסקי' והתם מודה ר' יהושע דליכא למיחש משום איבה כי הכא בעירובי חצירות דטעמיה משום איבח בדלקמן אבל בעידובי חצידות אימא לא להכי הדר תנייה גבי חצירות. ל"א גרסי' לאפוקי מדר"מ [דאמר] בפת אין מידי אחרינא לא כדפרי' והיא היא. איתביה אביי בכל מערבין עירובי חצירות ובכל משתתפין שתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד ובכל מערבין דרישא ה"ק בכל מיני פת מערבין ערובי חצירות מאן שמעי' ליה דאמר עירובי חצירות פת אין מידי אחרינא לא [ר"י ולל"א] ר"מ וקתני בכל דאפת קאי וה"ק בכל מיני פת מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי בכל מילי חוץ ממים ומלח הלכך בכל דמתני' נמי בכל מיני פת קאמר ולא פליגא לא אדר' יהושע ולא אדר"מ ולעולם איירי מתני' בעירובי חצירות ומסתייעא נמי דהכי הילכתא דאין מערבין עירובי חצירות אלא בפת ומשתתפין שיתופי מבואות בכל מילי לבר ממים ומלח וכ"פ ה"ר משה בר' מיימון זצ"ל:
390
שצ״אתנן בפ' חלון ר' יהושע אומר (כס) [ככר] שלם. הוא עירוב אפי' מאפה סאה והוא פרוסה. דהיינו שאפה ככר מסאה אחת ונטל ממנה מעט ושויה פרוסה אין מערבין כדי ככר כאיסר. ככר קטן כמידת איסר. והוא שלם מערבין בו ובלבד שיהו שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל אחד ואחד. ובעירובי חצירות איירי שמעתי' וקיי"ל כר' יהושע ואע"ג דאוקמה רב' בר רב חנן למתני' דקתני בכל היינו אפי' בפרוסה ולאפוקי מדר' יהושע אפ"ה הלכה כר' יהושע דר' אליעזר הוא דפליג ותו דטובא לאפוקי מפלוני איכא שהלכה כמותו ותו דתלמודא שקיל וטרי אליבא דר' יהושע כדאמרי' ופרוסה מ"ט לא א"ר יוסי בן שאול [א"ר] משום איבה שבאין לידי מחלוקת [שאומר] אני נותן שלם ואתה פרוסה:
391
שצ״בא"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ערבו (שלם) [כולם] בפרוסות מהו א"ל שמא יחזור דדבר לקלקולו. שזה יתן פרוס וזה שלם ויתקוטטו הילכך לא הוי עירוב:
392
שצ״גאר"ח ככר שנפרסה ממנו פרוסה ותפרה בקיסם ונראית שלימה מערבין לו בה ואם ניכר מקום תפירתה הויא בפרוסה ואין [מערבין] לו בה. וכ"פ ה"ר משה בר מיימון שהלכה כר' יהושע ותו כתב כיצד מערבין בחצירות גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר עכ"ל:
393
שצ״דבפ' חלון א"ר זירא אמר שמואל מערבין בפת אורז ופת דוחן אמר מר עוקבא לדידי מפרשי לי [מניה] דמר שמואל בפת אורז מערבין ובפת דוחן אין מערבין וכן פסק הר' [משה בר'] מיימון:
394
שצ״האמר רב חייא בר אשי אמר רב מערבין בפת עדשין וכן הלכה ובלבד שלא יהא בה שאר מינין דגרועין:
395
שצ״ומתני' מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר. והוא בסוף אלפים אמה ממקום רגליו ומהאילן לביתו אלפים. ואמר שביתתי תחתיו. ומשם יהא לי אלפי' ואע"ג דהשתא קדיש יומא (מצינא) [מצי] למיזל אלפים עד התם דהיא מקום שביתה ומשם יש לו אלפים לכאן ואלפים לצד ביתו לא אמר כלום. כך פי' רש"י. ותימא איך יקנה שביתה אחר שחשכה לו וקדיש יומא ונראה כגירסת רבי' חננאל זצ"ל דגריס והיה ירא שמא תחשך ואע"ג דלכאורה משמע בגמ' כפי' רש"י זצ"ל דאסקי' אסיפא דמתני' אמר רבא. הא דקתני במתני' דאם סיים קנה שביתה בעיקרו הוא דכי הוה רהיט הוה מטי התם קודם שתחשך. ופרכי' והא חשכה לו קתני (ופרכי') [ומשנינן] חשכה לו לביתו אבל לעיקרו של אילן מצי אזיל הרי משמע דה"ג וחשכה לו. התם נמי גרס ר"ח והא היה ירא שמא תחשך קתני פי' ואם היה יכול להגיע שם קודם שתחשך למה הי' ירא שמא תחשך כיון דכי רהיט מטי וכן פי' רבי' שמואל שאמר שביתתי תחתיו מבע"י וכן יש להסב פירש"י שאמר שביתתי תחתיו מבעו"י והא דפי' אע"ג דקדיש יומא (מצינא) [מצי] למיזל היינו שיקדש היום לאחר זמן וחשכה לו נמי דקתני היינו שסבור שאינו יכול להגיע שם עד שתחשך ולכ"ע לא קני שביתה אלא מבעוד יום. מאי לא אמר כלום. דקתני במתני'. אמר רב לא אמר כלום כל עיקר ולא יזוז ממקומו שהרי במקום [רגליו] כאן אין לו שביתה שהרי עקר דעתו ולבו מיכן ובתחת האילן נמי לא קנה שביתה אע"פ שכל תחתיו של נוף האילן בתוך אלפים אמה למקום רגליו. ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל. ולקמן מפרש דכי אמר שמואל למילתיה כגון דקאים כל נופו של אילן בתוך אלפים של מקום רגליו דכל ארבע אמות שאתה נותן לו לשביתה [תחתיו כולן הן ראויות] לו והלכך לביתו לא אמר כלום דהא ביתו רחוק מעקרו אלפים אמה כדתני מתני' מעיקרו עד ביתו אלפים אמה ושמא הוא בחר לו ד"א הראשונות שתחת האילן אותן של צידו ומשם עד (בו) [ביתו] יש יותר מאלפים כל רוחב נוף האילן אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל דממ"נ כל ד"א שאתה נותן לו תחתיו לשביתה [נותנות] לו עד מקום רגליו אלפים אמה. ונעשה תחתיו של אילן. רוחב נטיית נופו של אילן אם הוא רחב עשרים או ל' אמות נעשה חמר גמל כלומר מושכו לכאן ולכאן. בא למדוד לו מן הצפון. בסוף נטיית הנוף לצד ביתו אלפים כדי שיגיע לביתו. מודדין לו מן הדרום. ואומר שמא ארבע אמות הראשונות לצד רגליו בחר לו תחת האילן ומשם ימדדו לו אלפים לו ואלפים לביתו ונמצא רחוק שלשים אמה. בא למדוד מן הדרום. מד' אמות הראשונות אלפים לצד רגליו כדי שיוכל לחזור לאחוריו ממקום רגליו ל' (יום) [אמה]. מודדין לו מן הצפון. שמא ד"א של סוף האילן לצד ביתו בחר ומשם ועד מקום רגליו יש לו אלפים ואין יכול לחזור לאחוריו אפי' פסיעה אחת אבל ד' אלפים יש לו ממקום רגליו לצד ביתו פחות ל' אמה ממ"נ ומקום רוחב האילן הוא מפסיד מפני שלא פירש. וקיי"ל כרב דרב ושמואל הילכת' כרב באיסורי ותו דאביי ורבא ורב הונא בריה דרב יהושע שקלי וטרו אליבא דרב דאמר רבא מאי טעמא דרב דלא סיים אתריה ולא פירש איזה ארבע אמות בחר לו בתחתיו של אילן לאו שביתה היא ואיכא דאמרי אמר רבא מ"ט דרב כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. וכיון דאם סיים ארבע צפוניות אינו יכול לחזור ולבחור ד' דרומיות להיות לו שביתה כאן וכאן כי אמר נמי [כולהו כחדא כגון הכא] דאמר שביתתי תחתיו לא אמרי' דליקנו ליה ד' מנייהו מאי בינייהו איכא בינייהו דאמר דליקנו ליה ד"א מגו תמני דהא פלוגתייהו דרב ושמואל באילן שיש תחתיו שמונה אמות כדפרישית בסמוך. מ"ד משום דלא מסיים אתריה הא לא מסיים אתריה ולא יזוז ממקומו. למ"ד כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. הכא ד' קאמר וקנה שביתה תחת האילן. וקיי"ל כי ההוא לישנא דטעמיה דרב משום דלא מסיים אתריה דאביי ורב הונא בריה דרב יהושע תרוייהו הכי ס"ל דאמר אביי ל"ש אלא באילן שיש תחתיו י"ב אמה או יותר דאיכא למימר ד' דהאי גיסא או דהאי גיסא או מיצעי הלכך לא מסיימי. אבל באילן שאין תחתיו אלא י"א אמה מקצת ביתו ניכר. שהרי יש לך לברור שיעור שביתה בתוך י"א הללו שע"כ מקצת ביתו בתוכם הוא ומאי נינהו ד' מציעתא דאי בדידהו אמר שפיר ואי בדהאי גיסא או מהאי גיסא הרי חצי אמה מאלו [ומאלו בתוכם של] אמצעיות הלכך סיומא היא לקנות בית ומיהו בא למדוד לו מן הצפון מודדין לו מן הדרום. הכל כדפרישית במילתיה דשמואל. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע ממאי דבארבעי מציעתא קא מסיים דילמ' בד' דהאי גיסא ובד' דהאי גיסא קא מסיים. ומי הבדיל לך אמצעיות מתוך השאר ומה בכך אם מקצת ביתו ניכר בהם הרי יש לומר דהאי גיסא בירר לו ודהאי גיסא בירר ואינו יודע את ביתו וכיון דאיכא לספוקי בהני ובהני ואין אלו נבלעות בתוך אלו אין כאן סיום. אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע ל"ש אלא באילן שתחתיו ח' אמות אבל באילן שתחתיו ז' אמות ה"ז מקצת ביתו ניכר באמה אמצעית דאי אפשר שלא בירר' דאי באמצע האילן בירר ד"א הרי היא מהן ואי מהאי גיסא או מהאי גיסא הרי היא מהן הלכך קנה שם בית ומיהו בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום מן הדרום מודדים לו מן הצפון ומפסיד כל רוחב האילן. הלכך כל היכא שהאילן שבע ואמר שביתתי תחתיו אז לכולי עלמא בין לרב בין לשמואל לא אמר כלום דלא מצי אזיל לביתו מפני שמפסיד רוחב האילן וכל גופו של אילן עומד בתוך אלפים של מקום רגליו ושמא בחר לו ד"א של צד רגליו ומשם אנו מודדין לו ונמצא רחוק מביתו כל רוחב האילן אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל וגם מעבר האילן לצד אחר מצי אזיל דהיינו ד' אלפים ממקום רגליו ואם בא כבר לתחת האילן ורוצה לחזור לאחוריו שעקר רגליו לא מצי אזיל מפני שמפסיד נמי רוחב האילן דשמא ד' אמות של צד ביתו בחר לו ומשם מודדין לו אלפים אבל אילן שתחתיו שמונה אמות או יותר בהא נחלקו רב ושמואל דלרב לא אמר כלום כל עיקר ולא יזוז ממקומו שהרי במקום רגליו כאן אין לו שביתה שהרי עקר דעתיה ולבו מיכן ובתחת האילן נמי לא קנה שביתה ולשמואל לא אמר כלום אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל ונעשה תחתיו של אילן המר גמל כדפרי' לעיל. והלכה כרב דהא רבא ואביי ורב הונא בריה דרב יהושע שקלו וטרו אליביה וס"ל כותיה ורבי' שב"ט פסק כשמואל דהלכה כדברי המיקל בעירוב:
396
שצ״זמתני' מי שהיה בא בדרך והיה ירא שמא יחשיך והיה מכיר אילן או גדר דהיינו חומת אבנים ואמר שביתתי בעיקרו ויודע הוא שמעיקרו ועד ביתו אין יותר מאלפים קנה לו שביתה בעקרו הואיל וסיים מקומו ומהלך ממקום רגליו ועד עקרו של אילן אלפים אמה ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה נמצא מהלך משחשיכה ד' אלפים אמה: אמר רבא. האי דקתני במתני' דאם סיים קנה שביתה בעיקרו הוא דכי הוה רהיט הוה מטי לעיקרו של אילן מבעוד יום קודם שתחשך התם מהני אמירה ומצי למיזל עד עיקרו של אילן בנחת ומשם לביתו. א"ל אביי והא חשכה לו קתני דמשמע דלא מטי לעקרו של אילן אלא חשיכה. חשכה לו דלא מטי לביתו אפי' הוה רהיט אבל לעקרו של אילן מטי כי רהיט ואיכא דאמרי אמר רבא חשכה לו ולא מטי לעקרו של אילן כי מסגי קלי קלי אבל כי רהיט מטי והלכה כרבא. ואפי' גרסי' רבה הרי קיבלה אביי דלא הדר ליה ולא מידי. ורבה ורב יוסף הוה אזלי באורחא א"ל רבה לרב יוסף תהא שביתתנו תחותי דיקלא דסבול אחוה. כלומר תחת אותו אילן שאילן אחר נסמך עליו. ואמרי לה תחותי דיקלא דפריק מריה מכרגא. כלומר שטוען פירות הרבה ומוכרן ופורע מהם מס. א"ל לא ידענא ליה א"ל סמוך עלואי דתניא ר' יוסי אומר אם היו שנים אחד מכיר ואחד שאינו מכיר שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר והמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני ולא היא לא תנא ליה כר' יוסי אלא סתמא תניא לעיל בשמעתין אלא להכי א"ל בשם ר' יוסי דלקביל ליה מיניה משום (ולא היא) דר' יוסי נימוקו עמו וקיי"ל כרבה דרבה ורב יוסף הל' כרבה וכ"פ הרמ"מ הלכך שאינו מכי' מוס' שביתתו למכי' והמכיר מתכוין לשבות הוא וחבירו במקום שמכיר:
397
שצ״חמתני' מי שבא בדרך והיה ירא שמא יחשיך ואינו מכיר לא אילן ולא גדר. או שהוא מכיר אבל אינו בקי. ואינו יודע שתועיל לו אמירתו תחת האילן או תחת הגדר. ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח. פסק רבי' יצחק בר שמואל דבלא אמירה נמי קנה אלפים אמה לכל רוח מההיא דלעיל דפ' בכל מערבין דאמרי' אלא הא דא"ר יהודה עירב ברגליו בראשון עירובי תחומין מערב ברגליו בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני הא מכין מיו"ט לשבת א"ל מי סברת דאזיל [ואמר מידי. דאזיל] ושתיק וקאים כמאן כר"י בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה פי' דתנן בפרקין מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ריב"נ וחכ"א אין לו אלא ד"א ואסיקנא טעמא דריב"נ דחפצי הפקר קונין שביתה ואדם ישן הוא כמו חפצי הפקר. אפי' תימא רבנן ע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"י בן נורי אלא בישן דלא מצי אמר אבל בניעור כיון דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי. הא למדת דבסתמא בלא אמירה נמי קני מיהו לאו ראיה היא דשאני התם שהולך לשם כך על התחום כדי לערב ולהכי קני בלא אמירה אבל המחשיך בדרך שלא בא לזה המקום כדי לערב אלא לפי דרכו ה"נ דלא קני עד שיאמר שביתתי במקומי. מיהו מגופה דמתני' יש ראיה כדפי' לעיל דהלכה כריב"נ ולא מטעמיה אלא הואיל וניעור קני ישן נמי קני ואי ניעור בעי אמירה מה ראיה יש כאן לישן והכי נמי מוכח לעיל גבי מתני' מי שישב בדרך ועמד דבסתמ' בלא אמירה קני שביתה כדפרי' בההוא שמעתא לעיל והא דנקט ואמר שביתתי במקומי משום דבעי למתני סיפא זו היא שאמרו העני מערב ברגליו אבל עשיר לא אע"פ שאמר שביתתי במקומי וכה"ג אשכחן בפ' שנים אוחזין דתנן ראה אותם רצים אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו דלאו דוקא נקט ואמר זכתה לי שדי דבלא אמירה נמי קנה כדמוכח התם בגמ' גבי ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום דאמרי' ואי תקינו רבנן דליקני כי לא אמר מאי הוי והא דנקט ואמר זכתה לי שדי משום רבותא דסיפא נקטיה דקתני היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחות ואמר זכתה לי שדי לא אמר כלום: והני אלפים אמה היכא כתיבן דתניא שבו איש תחתיו אלו ד"א. וכיוצא חוץ לתחום איירי כדפרי' לעיל בפרקין. אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה משמע דיש לו אלפים לבד מד"א וכ"פ רבי' שמואל בפרקין דלעיל דכל אלפים אמה דאמרי' בערובין בין בעירבו תחומין לתוך תחומו בראש אלפים בין למי ששבת בבקעה שיש לו אלפים. אלפים וד"א קאמרי והאי דלא חשיב להו בהדי אלפים ה"ט דלא חשבינן אלפים אלא משפת מקומו ומקומו של אדם ד"א והכי מוכח בפ' בכל מערבין דתנן גבי עירובי תחומין נתגלגל העירוב חוץ לתחום אינו עירוב פי' הואיל ויש מביתו שהוא לן שם ועד העירוב יותר מאלפים דממ"נ כל היכא דקנה שביתה אי בביתו אי בעירובו לא מצי למיזל ומשקליה ואמר רבא ל"ש אלא שנתגלגל חוץ לד"א אבל בתוך ד"א כשר הנותן את עירובו בראש אלפים יש לו ד"א ואי יהביה בראש אלפים וד"א מצי שקיל ליה ואהדרי' לגבי' א"נ מצי למיזל להתם ולאוכלו הלכך הואיל והוא בתוך ד"א כשר הא למדת דאלפים דיהבי רבנן היינו ארבעת אלפים וארבע אמות:
398
שצ״טמתני' מי שבא בדרך והיה ירא שמא יחשיך ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח עגולות דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס וחכ"א מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר לזויות. ואמרי' בגמ' מה נפשך אי אית ליה ג"ש דלעיל בסמוך דילפי' מקום מניסה וניסה מגבול וגבול מחוץ. פיאות כתיבן. דכתיב פאת קדמה פאת נגב ופאת משמע מרובע. ואי לית ליה ג"ש. אלפים עגולות מנ"ל. לעולם אית ליה ג"ש ושאני הכא דאמ' קרא זה יהיה (לכם) [להם] לזה אתה נותן פיאות ואי אתה נותן פיאות לשובתי שבת. ורבנן דאמרי אלפים אמה מרובעו' טעמייהו כדתני רב חנניה כזה יהו כל שובתי שבת בין ארבעת אמות חוץ לתחום בין אלפים כולהו בעינן מרובעות וכן הלכה דכולהי אמוראי הכא ולקמן בפ' כיצד מעברין הכי סברי דבעי' פיאו' לענין שבת. אמר רב אחא בר יעקב המעביר ד' אמות ברה"ר. דאמרי' בהזורק בשבת דהילכת' גמירי לה דחייב חטאת בשוגג ובמזיד ענוש כרת ובהתראה מיתת ב"ד. אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן. דהיינו ד"א וח' חומשי אמה דאמרן כזה יהו כל שובתי שבת פיאות תן להם וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כה"ג שנותנין לו שיעור אלכסונן דהא ליכא למימר בהו רבועא ועגולא כך פי' רש"י וכן פיר"ת דלכל צד נותנין אלכסון בזריקה ובהעברה ובתחום אלפים של שבת בכל צד שילך נותנין לו אלפים ואלכסונן ובכל דוכתא שמזכיר גבי עמוד רחב ד"ט בעי הוא ואלכסונן לבל צד דהיינו רחב ה' טפחים וג' חומשים אלא לא אצטריך ליה להזכיר בשום דוכתא אלא ד"ט דמנייהו נפקי אלכסונן וגבי [כורת] דנקט פ"ק דשבת רחבה ששה פטור ולא נקט רחבה ד' כמו בכל דוכתי משום דבכל דוכתי דאיירי בריבוע שמעינן דבעי ד' ואלכסונן אבל התם דסתם (כמדת) [כורת] עגולה אי הוה נקט רחבה ד' הוה משמע דלא בעי אלכסונן שאין לעגול אלכסון והקשה רבי' יצחק בר שמואל מההיא דפ' שני שעירי גמ' מיקירי ירושלים היו מלוין אותו מסוכה לסוכה דת"ר עשר סוכות וי"ב מיל היו דברי ר"מ ר' יהודה אומר עשר סוכות ועשר' מילין ר' יוסי אומר חמש סוכות ועשרה מילין כולן ע"י עירוב פי' שהמיל הוא אלפים אמה ולא מצינן למימר אלפים ואלכסונן כמו שהוכיח שם רש"י ואומר רבי' יצחק דכי היכי דבכל דוכתי קרי לתחום שבת אלפים אמה אע"ג דבעי אלכסונן ה"נ קרי ליה התם מיל מיהו קשה לפירושו דהא פיאות דשבת ילפי' מערי לוים וערי לוים אין נותנין פיאות אלא לפאת העולם כדמוכח לקמן בפ' כיצד מעברין דאמר נמצא מגרש רביעי צ"ע: וה"ר משה מיימון כתב אין המעביר או הזורק בר"ה חייב עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלשה חומשי אמה וכל מקום שאמרנו הזורק מתחילת ארבע לסוף ד' או המעביר ד"א [חייב הוא מתחילת האלכסון של ד"א] עד סופו ואם מעביר פחות מזה פטור. נמצא כאן שלש מדות כיצד העוקר חפץ מר"ה ממקום זה והניחו במקום אחר ברה"ר אם היה בין שני המקומות עד ד"א ה"ז מותר. היה ביניהן יותר מד' ועדיין הוא בתוך ה' אמות ושלשה חומשי אמה פטור. היה ביניהן ה' אמות ושלשה חומשי אמה ה"ז חייב שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונן של ארבע עכ"ל. הרי רבי' שלמה ור"ת וה"ר משה מיימון כולהו ס"ל שהמעביר חפץ ברה"ר אינו חייב עד שיעביר ד' אמות ואלכסונן דהיינו ה' אמות וג' חומשי אמה. ורבי' שמואל חולק את כולם וסובר שהמעביר ד"א ברה"ר חייב אע"פ שלא העביר אלכסונן ומפרש דהא דאמר רב אחא בר יעקב דאינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן היינו כגון שמעביר מקרן מזרחית דרומית לקרן מערבית צפונית א"נ מקרן מערבית דרומית לקרן מזרחית צפונית דהא מרובעות נינהו. וכיון דאזיל באלכסון אכתי לא נפק ליה מגו ריבועא של ד"א אבל אם אינו הולך באלכסון אלא ממזרח למערב או מצפון לדרום (או) [אין] לו שום אלכסון ואם העביר ד"א חייב:
399
ת׳מתני' זהו שאמרו העני מערב ברגליו. פי' כגון זה שאין עמו פת בדרך דהשתא עני הוא אצל פת לו התירו חכמים לערב ברגליו בלא פת. דמ"א אין לנו אלא עני ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר. היושב בביתו ורוצה לילך ולהחשיך על התחום ולקנות שביתה מותר. שלא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר. שלא יצא ויערב ברגליו הואיל ויכול לשגר עירובו ע"י שליח. אר"נ מחלוקת. דר"מ ור"י דקא שרי ר' יהודה אפי' לעשיר לערב ברגליו באומר שביתתי במקומי. דר"מ סבר עיקר עירוב בפת עני הוא דאקילו רבנן גביה. כגון הבא בדרך ואין עמו פת הוא דאקילו רבנן גביה לומר שביתתי במקומי כשאינו מכיר אילן או גדר או אם הוא מכיר שיכול לומר שביתתי במקום פלוני. אבל עשיר. דהיינו שיש לו פת אצלו לא התירו לו לומר לא שביתתי במקומי לא שביתתי במקום פלוני דעיקר עירוב בפת והואיל ויש לו פת אין לו לערב אלא בפת. ור' יהודה סבר עיקר עירוב ברגל הלכך אחד עני שאין לו פת ואחר עשיר שיש לו פת ויצא והחשיך מותר לו לומר שביתתי תחתי אבל במקום פלוני כגון שמכיר אילן או גדר ורוצה לקנות שבית' תחתיהם דברי הכל עני אין עשיר לא שהרי ר"י סובר עיקר עירוב ברגל הלכך צריך שיבוא שם ברגליו. וקשה לי דא"כ אפי' עני יהא צריך לילך שם ברגליו ע"כ צריך לפרש כמו שפירש רבי' שמואל כדפרי' לקמן. ורב חסדא אמר מחלוקת במקום פלוני. דאין כאן לא עירוב בפת ולא עירוב ברגל אלא אמירה בעלמא עלה קאמר ר"מ עני אין עשיר לא ור' יהודה סבר אחד עני ואחד עשיר אבל במקומי ד"ה אחד עני ואחד עשיר. דעיקר עירוב ברגל. ולישנא דמתני' מיישב בגמ' בין לר"נ בין לר"ח. תניא כותיה דר"נ אחד עני ואחד עשיר מערבין בפת ולא יצא עשיר חוץ [לתחום] ויאמר תהא שביתתי במקומי לפי שלא אמרו מערבין ברגל. כה"ג דאמר במקומי [אלא] למי שבא בדרך וחשכה לו ואין לו פת דברי ר"מ אלמא לר"מ אפי' במקומי עני אין עשיר לא. ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל ויצא עשיר חוץ לתחום אם ירצה ויאמר תהא שביתתי במקומי וזהו עיקר של עירוב והתירו חכמים לבעל הבית לשלוח את עירובו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו כדי להקל עליו. אלמא לר' יהודה לא שרי [לעשיר] אלא במקומי כר"נ. הלכך הלכה כר"נ דבמקום פלוני ד"ה עני אין עשיר לא אבל במקומי ר"מ סבר עני הוא דאקילו רבנן גביה אבל עשיר לא ור' יהודה סבר אחד [עני] ואחד עשיר והלכה כר' יהודה. ורב אשי נמי כר"נ ס"ל דאמר רב אשי מתני' נמי דיקא כרב נחמן ותו דמתני ליה חייא בר אשי לחייא בר רב לקמיה דרב מתני' אחד עני ואחד עשיר א"ל רב אתנייה נמי הלכתא כר' יהודה פי' ואליבא דר"נ דתניא כותיה ודייקא נמי מתני' כותיה. רבא בר רב חנן הוה (אתי) [רגיל דאתי] מארטיבנא לפומבדיתא אמר תהא שביתתי בביזתא פירש"י והיה יושב בערב שבת בביתו ואמר שביתתי בביזתא מקום מסוים היה בין שני התחומין. א"ל אביי מאי דעתיך. דעשיר את ואמרת שביתתי במקום פלוני משום דר"מ ור"י הלכה כר"י ואר"ח מחלוקת במקום פלוני. והא ר"נ. במקום פלוני ד"ה עני אין עשיר לא. ותניא כותיה. א"ל הדרי בי. הלכך הלכה כר' יהודה ואליבא דר"נ דמחלוקת במקומי אבל במקום פלוני ד"ה עני אין ועשיר לא. ופי' רבי' שמואל זצ"ל אבל שביתתי במקום פלוני כגון המכיר אילן או גדר ד"ה בין ר"מ בין ר"י עני אין דהיינו מהלך בדרך שהיה מכיר אילן או גדר. שרו ליה רבנן באמירה בעלמא שביתתי בעיקרו דהא לערב ברגליו א"א דחשכה לו כי אזיל קלי קלי כדאמרן לעיל וחכמים לא רצו להטריחו ולהריצו אלא עומד במקומו ואומר שביתתי במקום פלוני ולערב בפת אי אפשר דהא החזיק בדרך ואין לו פת עשיר לא דלר"מ יוצא מביתו והולך לראש אלפים ומערב בפת ולר"י בין ברגליו בין בפת ולא שרו לישב בביתו ולומר שביתתי במקום פלוני כדאמרן בפרקי' דלעיל גזירה משום יו"ט אחר השבת. אמר רמי בר (חייא) [חמא] הרי אמרו שבת יש לו ד"א הנותן את עירובו יש לו ד"א או לא פירש"י שבת. שקונה שביתה ברגליו יש לו ד"א לקניית בית לבד מאלפים לכל רוח ולעיל גבי ברייתא דקתני ויצא עשיר חוץ לתחום. פי' דהאי חוץ לתחום לאו דוקא אלא בסוף התחום. ואי דוקא חוץ לתחום בתוך ד"א קאמר שהן שביתתו. והיינו כדברי [רבי'] שמואל שפי' דכל אלפים דעירובין אלפים וד"א קאמר כדפרי' לעיל. הנותן את עירובו יש לו ד"א או לא אמר רבא ת"ש לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו ואי אמרת אין לו האי להקל להחמיר הוא. דמפסיד ד"א שאם היה יוצא ומערב כרגליו היו לו ד"א ועכשיו שנתן את עירובו אין לו. אלא ש"מ דהנותן יש לו ארבע אמות ורבא לטעמיה דאמר בפ' בכל מערבין גבי נתגלגל חוץ לתחום דהנותן את עירובו יש לו ד"א. ודחינן אפ"ה ניחא ליה כי היכי דלא ליטרח ויפוק והאי דיחויא הוא ולא סמכי' עליה אלא הלכה כרבא דהנותן את עירובו יש לו ד"א:
400
ת״אמתני' מי שיצא מעירו בע"ש לילך לעיר אחרת הסמוכה לעירו לסוף ד' אלפים ויכול אדם בשבת ללכת מזו לזו ע"י עירוב. והחזירו חבירו. שאמר לו עת חמה היא עת צינה היא לין פה הוא מותר לילך לאותה עיר אחרת למחר בשבת וכל בני עירו אסורין כדפרישית טעמא לקמן. דברי ר' יהודה ר"מ אומר כל שהוא יכול לערב ולא עירב ה"ז חמר גמל. מ"ש הוא דשרי ומ"ש אינהו דאסירי אמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שיש לו. לאותו שיצא מע"ש וחזר. שני בתים. אחד בזו ואחד בזו. איהו דנפק. ליה מאתמול כדי ללכת לביתו שבעיר אחרת ולשבות שם בשבת ולא יצא מביתו אדעתא דקניית שביתה בסוף התחום ולחזור אלא אדעתא דמיזל עד התם. הוה ליה עני. ויכול לומר שביתתי בתוך התחום ויסיים מקום הניכר לו שם וא"נ בלא אמירה נמי שרי. והנך. שאר בני העיר הואיל ולא החזיקו בדרך מאתמול הוו להו עשירי' ואסורי כדפרישי' לעיל. תניא נמי הכי מי שיש לו שני בתים וביניהם שני תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב דברי ר"י יותר על כן א"ר יוסי בר' יהודה אפי' מצאו חבירו ואמר לו לין פה עת חמה היא עת צנה היא למחר משכים והולך. אמר רבה לומר שביתתי בסוף התחום. כ"ע לא פליגי דצריך. זה החוזר לומר כן. וכי פליג ר' יוסי ואתי לאקולי אחזקה פליג דשמעיה לר' יהודה דאמר החזיק בדרך ואתא איהו למימר [אפי'] מצאו חבירו שהיה רוצה להחזיק ולא הניחו קנה עירוב ובלבד שיאמר שביתתי לשם דהואיל והיה רוצה לצאת חשבינן ליה כיוצא והוה כעני. רב יוסף אמר (להרחיק) [להחזיק] כ"ע ל"פ דצריך כי פליגי לומר דר' יהודה בעי שיאמר שביתתי לשם וארישא דמתני' קאי דקתני ואמר שביתתי בעיקרו ולא אצטריך למיהדר למתנייה בסיפ' ואתא ר' יוסי למימר אפי' לא אמר מידי קני הואיל והחזיק דגלויי דעתיה קנייה [הוא] ורבי מאיר (דמתני') לית ליה חזקה כי האי גונא אלא בא בדרך ממש אבל האי בעשיר משוי ליה וקסבר ר"מ כל שהוא עשיר והיה יכול לערב בפת ולא עירב בפת אלא באמירה הפסיד באמירתו אלפים שהיה לו לעבר הלז מביתו ובמקום שביתתו לא נשתכר דלאו עירוב הוא ואין לו אלפים הללו. הלכך ר' יהודה בין לרבה בין לרב יוסף בעי תרתי חזקה ואמירה ור' יוסי בר יהודה ואליבא דרב יוסף דחזקה בלא אמירה סגי כדאמרי' כמאן אזלא הא דאמר עולא מי שהחזיק בדרך והחזירו חבירו ה"ז מוחזר ומוחזק מוחזר משמע שלא קנה שבית' מוחזק משמע שקנה שביתה ופרכי' אי מוחזר למה מוחזק ואי מוחזק למה מוחזר ה"ק אע"פ שמוחזר מוחזק כמאן כרב יוסף ואליבא דר' יוסי בר' יהודה דאמר לא בעינן לומר ולא גרסי' מ"ש בספרים ואי בעית אימא כרבה ואליבא דר' יהודה דהא בין לרבה בין לרב יוסף ר' יהודה תרתי בעי כדפרי' וזה הפירוש תופס רש"י עיקר וגם רבי' שמואל ורבי' יצחק בר שמואל אמרו שזה הפירוש הוא עיקר וחזקה שאמרו רק שירד מדרגא ע"ג הקרקע כדי ללכת לעיר אחרת אע"פ שלא יצא חוץ לבית הויא חזקה ודיו כדאמרי' רב יהודה בר אשתיתא אייתי ליה כלכלה דפירי לרב נתן בר הושעיא בע"ש כי הוה [אזיל] מביתי' דרב נתן והיה רוצה לחזור לביתו שבקיה רב נתן לרב יהודה עד דנחית מדרגא לארעא. דהו"ל החזיק בדרך כדי ללכת לביתו א"ל רב נתן לרב יהודה בית הכא למחר קדים ואזיל שאלפים של עירך בתוך אלפים של עיר זו כמאן. דסגי ליה בדכי. ואע"ג דלא אמר שביתתי במקום פלוני כרב יוסף ואליבא דר"י כר' יהודה הלכך הכי הלכת' ואע"ג דלא אמר שביתתי במקום פלוני [ואע"ג] דכל רבה ורב יוסף הלכתא כרבה לבד משדה ענין ומחצה שאני הכא דעולא ורב נתן בר הושעיא קיימי כרב יוסף:
401
ת״במתני' מי שיצא חוץ לתחום. במזיד ומדעת שלא לשם מצוה אפי' אמה אחת לא יכנס. ואע"פ שיוצא לדעת יש לו ד"א כדפרי' לעיל בפרקין דהשתא ד' אמותיו מובלעין בתוך התחום אפ"ה לא יכנס דסברי רבנן הבלעת תחומין לאו מלתא היא. ר"א אומר שתים יכנס שלשה אל יכנס ואמרי' לעיל בפרקין דר"א לטעמיה דאמר במתני' גבי ארבע אמות שנתנו לו חכמים ליוצא חוץ לתחום והוא באמצען שיש לו לכל צידו שתי אמות ולפיכך זה שיצא שתי אמות חוץ לתחום כיון דשתי אמותיו דבוקות ס"ל לר' אליעזר כמאן דמיבלען בתחומיה דמי ומותר ליכנס דהבלעת תחומין מילתא היא אבל ג' אל יכנס דהא לאו [מובלעין] נינהו ואוקמה אביי לעיל דלא פליגי רבנן עליה דר"א אלא לדב' [הרשות אבל לדבר] מצוה מודו ליה שיכנס וכן הלכה כרבנן. א"ר חנינא רגלו אחת חוץ לתחום ורגלו אחת בתוך התחום לא יכנס שנ' אם תשיב משבת רגלך רגלך כתי' ואיכא דאמרי א"ר חנינא רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס דכתיב אם תשיב משבת רגלך רגליך קרינן וכן הלכה דתחומין דרבנן ובשל סופרים הלך אחר דמיקל:
402
ת״גמתני' מי שהחשיך חוץ לתחום. שהיה בא בדרך וחשכה לו חוץ לתחום. אפי' אמה אחת לא יכנס רש"א אפי' ט"ו אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המידות. תנא מפני טועי המידה. פי' המשוחות מודדי תחומין לעיירות ועושין סימן לסוף התחום [אינן ממצין את המידות להציב הסי' בסוף אלפי'] אלא כונסין אותן לתוך אלפים מפני הטועים שאין מכירין סימן ופעמים יוצאין להלן ממנו וחוזרין ולאו אדעתייהו א"נ ט"ו אמה [דוקא] נקט וטועי המידה הן המשוחות הקובעין תחומין ואמרי' לקמן בכיצד מעברין אין מודדין אלא בחבל של נ' אמה ארבעים חבלים יש לאלפים וכל חבל וחבל מתמעט שיעור ב' אחיזות שזה תופס מיכן וזה תופס מיכן והאחיזה טפח וחצי אצבע הרי פ' טפחים וד' אצבעים העולים לי"ט הרי צ' טפחים שהן ט"ו אמות:
403
ת״דהרדי עלך מי שהוציאוהו
404
ת״הכיצד מעברין את הערים. לשון אשה עוברה דתנן לקמן בפרקין הנותן את עירובו בעיבורה של עיר אלמא יש עיבור לעיר ומפרש השתא כיצד יש לה עיבור. אם יש בית נכנס ובית יוצא או פגום נכנס ופגום יוצא מוציאין המידה כנגדו. כלומר כשבא לציין סימן תחום העיר ובא למדוד אלפים חוץ לה אם היתה מחיצתה שור איגר שאינה חומה חלקה אלא בתים סמוכין ומחוברי' ויש בית נכנס לתוך העיר [יותר] מחבירו ונראי' כניסתו פגומה מבחוץ ויש בית יוצא בולט לחוץ יותר מחבירו או פגום נכנס ופגום יוצא שהיתה עיר מוקפת חומה ויש מגדלים עגולים בולטין בחומה פעמים שבולטין לפנים ופעמים שבולטין לחוץ או שהיו שם לאחת קרנות העיר גדודיות שברי חומה של עיר של חרבות בתים וישנן בתוך ע' אמה ושיריים של עיר. או שהיו שם גשרים או נפשות. בנין שעושין על הקבר. שיש להם בית דירה. מוציאין את המידה כנגדן. אם הבליטות הללו אצל קרן מזרחית צפונית רואין כאילו יש בליטה אחרת כנגדה בקרן מזרחית דרומית וחוט מתוח מזה לזה ומודד מן החוט ולחוץ כדי שיהא התחום שוה לשתי הקרנות ולא יהא כאן ארוך וכאן קצר. ועושין את התחומין מרובעין. שיהו אלפים לצדדין כבאמצע. ולא עגולים שיהא להם אלפים באמצען ובצדדין יהו מתמעטים כדרך כל עגול ובעיר מרובעת עסקי' שאין בה אלא אלפים על אלפים דהוו תחומין נמי מרובעין ואם אינה מרובעת כגון שהיא יתיר' על אלפים לארבה או פחות' מאלפי' לא הוי מרובעין (תחומין) [דתחומין מרובעין לאו] דוקא שיהא ארכן כרחבן שהרי רחבן למידת העיר היא אם קטנה אם גדולה וארכן אלפים אלא מרובעין דקתני למעוטי עגולין כדי שיהא נשכר את הזויות:
405
ת״ות"ר כיצד מעברין את העיר ארוכה כמות שהיא. פשיטא. וכי יעלה על דעתך [שיקצרנה]. לא צריכא דארוכה וקטינא. שקצרה ברחבה. מהו דתימא. ירחיבנה למזרח ולמערב. וליתן לה פותי' כארכה קמ"ל. כמות שהיא מניחין אותה שהרי יש לה פיאות. עגולה עושין לה זויות. כשבא למדוד תחומין לקרנות לא ימדוד תחומיה מחומתה מן העגול אלא יוסיף להריבוע כלומר ידחיק מן החומה כדי ריבוע דהא רבינן פאות לכל מילי דשבת ואח"כ ימדוד תחומי הקרנות שאם בא לצאת דרך קרן העיר ישתכר בהליכתו רביע דמרובע יותר על העיגול רביע. וצריך לרבעה בריבוע עולם כדלקמן דת"ר בא לרבעה לעיר עגולה. מרבעה בריבוע עולם נותן צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם ולא באלכסונו של עולם. וסימנך אם אינך יודע לכוין צפון ודרום. עגלה בצפון ועקרב בדרום. ומזלות הם. ר' יוסי אומר אם אינו יודע לרבעה בריבוע עולם שאינו מכיר מזלות הללו. מרבעה כמין התקופה ודוקא הבא לרבעה בתחילה שהיתה עגולה מרבעה בריבוע עולם אבל אם היתה כבר מרובעת אפי' לאלכסונו של עולם נותן לה תחומי' כמו שהיא כדפרי' בסמוך. מרובעת אין עושין לה זויות פשיטא. לא צריכא דמרבעא אבל לא מרבעא בריבוע של עולם מהו דתימא. הא נמי אע"ג דמרובעת להוסיף עלה ולרבעה בריבוע עולם קמ"ל דלא. היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד רואין אותה כאילו היא שוה. כשבא למדוד תחומין למערב אצל קרן מערבית דרומית אינו מודד מן החומה אלא מרחוק ומושך למערב עד כנגד חודה של קרן מערבית צפונית הנמשכה ויוצאה למערב ומודד וכן לקרן דרומית מזרחית. היה בית אחד יוצא כמין פגום ובולט מחומת העיר לאחד מן הצדדין כשבא למדוד תחום הצפון אצל קרן מערבית צפונית שאין הבית בולט שם מרחיק מן החומה עד נגד מקום שכלה בליטת הבית מקרן מזרחית צפונית ורואין אותו כאילו מערב מתוח והולך כנגדו ממקום שכלה הבית עד קרן צפונית מערבית ומודד מן החוט ולצפון אלפים. או שני בתים יוצאין כמין שני פגומין רואין כאילו חוט מתוח מזה לזה. השתא בית אחד אמרי שני בתים מבעיא לא צריכא משתי רוחות אחד לצפון ואחד לדרום מהו דתימא מרוח אחת אמרי' משתי רוחות לא אמרינן קמ"ל. היתה עשויה כמין קשת שאין הבתים במקום היתר חבל הקשת. או כמין גאם. ג' יוני עשוי ככ"ף כפולה (בולט) [שלנו]. רואין אותה כאלו היא מלאה בתים וחצירות. כשבא לקבוע תחומין לצפון מודד מן היתר ולהלן אלפים אמה כאילו היא מוקפת בתים סביב והדר בקשת לא יתחיל למדוד מביתו ולצפון אלפים אלא כל העיר עד היתר חשובה לו כד"א ועיר העשויה בקשת או כמין גאם כמו כן יש לרבעה ולתת לה פיאות ואח"כ לרבע את התחומין וכן העשויה כמן גאם היוצא מן המזרח למערב אע"פ שאין בתים במערב רואין כאילו החלל מלא בתים וכן מן הדרום ולצפון והיוצא מביתו אין חלק החלל של עיר עולה לו מן המדה:
406
ת״זאמר רב הונא עיר העשויה כמין קשת אם יש בין שני ראשיה. דהיינו אורך מקום היתר פחות מד' אלפים אמה. שתחום דראשה זה נבלע בתחום ראשה אחר נעשית עיר אחת ומודדין לה מן היתר ורואין כאילו היא מלאה בתים ואם לאו אין מצרפין אותה להיות אחד ומודדין לה מן הקשת לכ"א מפתח ביתו וחלל העיר החלק שאין לה בתים מן המידה הוא. ומי אמר רב הונא הכי והאמר רב הונא חומת העיר שנפרצה. שיעורה. במאה וארבעים ואחת ושליש. אם רוחב הפירצה קמ"א ושליש דהיינו שיעור שני קרפיפות של ע' אמה ושירים נעשו בשתי עיירות והיוצא מזו ללכת בדרך זו חוצה לה אין עולה לו מידת העיר מן המנין אלמא בהכי הויא הבדלה. אמר רבה בר עולא לא קשיא כאן מרוח אחת עיר העשויה בקשת אינה מובדלת אלא מרוח אחת הלכך עד דהוי ארבעת אלפים. כאן משתי רוחות חומת העיד שנפרצה משתי רוחותיה זו כנגד זה קאמר הילכך שתי עיירות נינהו וכגון שאין ישוב בחלל העיר כנגד בין הפרצות. ומאי קמ"ל. דהואיל ובשתי רוחות ודאי שתי עיירות הן. קמ"ל דשתי עיירות הסמוכות זו לזו נותנין קרפף של ע' אמה ושירים לכל אחת להיות העיר [אחת] כדי לחברן ע"י קרפיפות הללו ליעשות בעיר אחת אע"פ שאין בנין בין שני הקרפיפות גם הקרפיפות אין מוקפין מחיצה אלא שיעור קרפף קאמר. וכמה. יהא חרבת החלק רחב בין יתר לקשת דאמרינן מודדין מיתר כי ליכא ד' אלפים בין שני ראשיה. רבה בר רב הונא אמר אלפים. אבל יותר מאלפים כיון דאי נפיק מביתיה הולך תחום שלם מקמי דלימטי ליתר תו לא משהינן ליה מן היתר. רבא בריה דרבה בר"ה אמר אפי' יותר מאלפים אמר אביי כותיה דרבא בריה דרבה בר רב הונא מסתברא דאי בעי הדר אתי ליה דרך בתים למקום היתר סביב הקשת יכול להלך עד שמגיע לאחד מן הבתים שבראשין ומשם יכול לילך לראש האחר שהרי תחומיהן נבלעין זה בזה וכיון דבהיתר יכול לילך למקום היתר תו לא אסר ליה אורך החלק לשווייה שתי עיירות דרואין אותה שהיא מליאה בתים וחצירות:
407
ת״חמתני' היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים. מאי גדודיות א"ר יהודה שלש מחיצות שאין עליהן תקרה כ"ש אם מקורות מזו לזו בגג דהוו להו דירה מעליא. איבעיא להו שתים ויש עליהם תקרה מהו ת"ש אלו שמתעברין עמה נפש בנין על הקבר. שיש בה ד"א על ד"א. וסתמי' לדירת שומר הקבר עביד הילכך אע"ג דלא דייר ביה דירה הוא. והגשר והקבר בית הקברות שיש בהן בית דירה וגבי נפש לא הוזכר בגמ' בית דירה משום דסתמיה עשר לדירה כדפרי' וגבי גשר וקבר הזכיר בית דירה ומה שלא הזכיר ד"א דכיון שהזכיר בהם דירה בפחות מד"א לא חזו לדירה. וביהכ"נ שיש בהם דירה לחזן הכנסת. סתם ביהכ"נ לאו לדירה עבוד. הלכך אי לית בה דירה לחזן הכנסת לאו דירה היא. והאורות סוסים שבשדות והאוצרות של תבואה יין ושמן. שבשדות שיש להם בית דירה ה"נ סתמא לאו בית דירה עבידי. והבורגנין שבתוך השדות והבית שבאיי הים ולקמן מפרש ליה. הרי אילו מתעברין עמה כשהן בתוך ע' אמה ושיריים. ואלו שאין מתעברין עמה נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך והגשר והקבר שאין בהם בית דירה ובית הכנסת שאין בהם בית דירה ובור ושיח ומערה וגדר ושובך שבשדה והבית שבספינה. לא קביע' לי' דוכתי פעמים שהוא תוך ע' לעיר פעמים שאינו אין אלו מתעברין עמהם. קתני מיהת נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך מאי לאו דאיכא תקרה לא דליכא תקרה. והואיל ולא איפשטא אזלינן בה לקולא דתחומין דרבנן. בית שבאיי הים למאי חזי אמר רב פפא בית שעשוי לפנות בו כלים פי' רבי' שמואל יש בתים בנוין בים כגון שיש תל ע"ג הים ועליו הבית עומד. ומערה אין מתעברת עמה והתני ר' חייא מערה מתעברת עמה אמר אביי כשיש בנין על פיה ותיפוק לי משום בנין גופיה. מאי מהניא מערה בלא מערה נמי מבנין משחינן. לא צריכא להשלים אם אין הבנין דאוי לדירה כגון שאין בו ד' על ד' מהניא ליה מערה לאשלומיה. אמר רב הונא יושבי צריפין. דירות של הוצים וערבה ואינן קבע הלכך אפי' יש הרבה במקום אחר בשיעור מהלך מאה אמה אין חשובין להיות עיר כד' אמות וכל אחד מודד מפתח ביתו אלפים אמה לכל רוח אם בא לצאת. א"ר חיננא בר כהנא א"ר (אסי) [אשי] אם יש ג' חצירות של ב' בתים. קבועין של אבן או של עץ בהכי חשיבי עיר וקובעת את כולם. יושבי צריפין. אנשי מקנה הם וחונין כאן חודש או חדשים עד שיכלה המרעה לבהמות ונוסעים משם ונקבעים במקום אחר:
408
ת״טמתני' נותנין קרפף לעיר. כשבא למדוד התחומין מן החומה אין מודדין מן החומה אלא מרחיק מן החומה ע' אמה ושיריים כחצר המשכן ומתחיל למדוד. וחכ"א אין נותנין קרפף דהיינו ע' אמה ושיריים לעיר אחת לפי שיש לה ריוח מכל צד ולא אמרו ליתן קרפף אלא בין שתי עיירות משום דדחיקא תשמישתייהו בנתים. אם יש לזו ע' אמה ושיריים [ולזו ע' אמה ושיריים] עושה קרפף לשתיהן להיות כאחת. והיוצא מזאת ללכת דרך חבירתה חוצה לה מודד מחומת חבירתה ואילך אלפים אמה. ואפליגו רב הונא וחייא בר רב אליבא דחכמים דאיתמר רב הונא אמר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו שאם יש (בין) ביניהם פעמים ע' אמה ושיריים דהיינו מאה וארבעים אמות ואמה ושליש אמה דהיינו שמונה טפחים ואין ביניהם יותר אלו הקרפיפות מחברות אותן להיות אחד ויכול לילך את כל עירו ואת הריוח שבין שתיהם ואת העיר השניה כד"א וחוצה אלפים אמה. וחייא בר רב אמר קרפף לשתיהן תנן וחכמים אומרים לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות לשתי עיירות הוא דנותנין קרפף אחד אבל לא קרפף לזו וקרפף לזו תיובתא דרב הונא אמר לך רב הונא מאי קרפף תורת קרפף ולעולם קרפף לזו וקרפף לזו ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אם יש לזו ע' אמה ושיריים ולזו ע' אמה ושיריים עושה קרפף את שתיהן להיות אחד לימא תהוי תיובתא דחייא בר רב אמר לך חייא בר רב הא מני ר"מ היא. תנן וכן ג' כפרים המשולשין אם יש בין שני החיצונים קמ"א ושליש עושה האמצעי שלשתם להיות כאחד טעמא דאיכא אמצעי דהשתא אין בין עיר לעיר אלא קרפף אחד הא ליכא אמצעי לא יהבינן תיובת' דרב הונא אמר לך רב הונא הא איתמר עלה אמר רבא אמר רב אידי אמר רב חנינא לא משולשין ממש בשורה אחת אלא שלישי עומד מרחוק כנגד בין שני החיצונים אלא כל שאילו מטיל אמצעי ביניהם ויהיו משולשים כלומר הא דקתני מתני' אם יש בין שתים החיצונים קמ"א ושליש לאו כדס"ד דאין ביניהם יותר אלא מתני' דמרחקי מהדדי טובא וה"ק אם יש אויר בין שנים החיצונים כדי להתמלאות האמצעי ולעמוד אויר הנשאר בין האמצעי ולחיצונים מיכן ומיכן על קמ"א לכאן וכן לכאן דהיינו שני קרפיפות לשניהם רואין כאילו הוא נתון ביניהם והרי כולן אחת והיוצא מאחת מהן לילך [דרך] אחת מחברותיה מודד מחומת חבירתה אבל אם רב האויר יותר מיכן לא אמרי' רואין א"ל רבא לאביי וכמה יהא רחוק בין חיצון לחיצון. כמה דבעי ליהוי אפי' טובא. ובלבד שיהא שיעור באמצעי למלאות כדאמרן א"ל רב ספרא (לאביי) [לרבא] הרי בני אקטיספון. שהן בתוך התחום מתא דשמא ארדשיר כשהם רוצים לילך בשבת מאקטיספון לארדשיר הולכין את כל אקטיספון ואת כל קמ"א ושליש ריוח שבין אקטיספון לארדשיר וחוצה לארדשיר מודדין להם אלפים את תחומן דחשבי להני תרי מתי כמאן דמחברן וכן בני ארדשיר הולכין את כל עירם ואת כל דיגלת ואת כל קמ"א ושליש ואת אקטיספון וחוצה לאקטיספון אלפים אמה והא קא מיפסקה דיגלת דהיינו נהר חדקל בנתים דהוי יותר מקמ"א ושליש והיכי חשיבי להו כחד מתא הא כי אמרי רבנן דשתי קרפיפות עושין את שתיהן כעיר אחת ביותר משתי קרפיפות מי אמור ואליבא דרב הונא מיבעיא ליה לרב ספרא נפק רבא אחווי ליה אטמהתא דשורא ירכים של חומה כלומר מחיצות מועילות שיש בהן בית דירה בלועות בתחום בתוך ע' אמה ושיריים לאקטיספון או לארדשיר ולא היה בין הנך אטמהתא עד עיר שכנגדה יותר מקמ"א ושליש: וההיא דפ"ק דסוכה דתניא בית שאין בו ד"א על ד"א אין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות אותו בית מאי עבידתיה לר"מ נותנין קרפף לזו וקרפף לזו בלא בית וכן לרבנן אליבא דרב הונא ולחייא בר רב דאמר קרפף אחד לשתיהן אותו קרפף אין צריך בית ורבינו שמואל גרס התם ואין עושין אותו עיבור לעיר וה"ג בירושלמי (דסוכה) ור"ת מקיים גירסת הספרים ומפרש ואין נותנין לו דין עיבור שבין שני עיירות דלרבנן בעיר אחת בפ"ע אין לה קרפף כדפרישית ואם היה לזה הבית ד"א על ד"א היה לו דין עיר ולרב הונא האמר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו נותנין קרפף לעיר וקרפף לבית ולחייא בר רב קרפף אחד לשתיהן דלאו דווקא נקטי רבנן שתי עיירות דה"ה עיר ובית אלא אגב דנקט ר"מ עיר נקטי רבנן שתי עיירות דה"ה עיר ובית דעל ידי בורגנין המובלעין בתוך ע' אמה ושיריים הולך כדמוכח בפ' עושין פסין מיהו אין נראה שיחשוב בית בעיר ליתן לו קרפף לבית אחד בפ"ע לר"מ ולרב הונא אליבא דרבנן ליתן קרפף לשני בתים בלא עיר ופסק ר"ת הלכה כרב הונא דאמר קרפף לזו וקרפף לזו דגדול היה בחכמה ובמנין ובר סמכא יותר מחייא בר רב דזוטר מיניה טובא כדמוכח בפ' יש בערכין בסופו שהיה רב הונא מוכיחו ואביי ורבא סברי כוותיה דשקלי וטרו אליבא דרב הונא וכן רב אידי דאר"ח לא משולשין ממש וכו' כדפרישית ולחייא בר רב מיתוקמא טפי במשולשין ממש וההוא עובדא דבני אקטיספון ודבני ארדשיר כרב הונא כדפרי'. ותו דאפילו תמצא לומר דאין הלכה כרב הונא אליבא דחכמים אפ"ה על כרחך כך היא הלכה שנותנין קרפף לזו וקרפף לזו דאפי' לחייא בר רב דאמר קרפף אחד לשתיהן הא איהו משני דסיפא דמתני' אם יש לזו ע' אמה ושיריים ולזו ע' אמה ושיריים דר"מ היא והוי מחלוקת ואחר כך סתם ואם כן לדידיה הילכתא כרבי מאיר לגמרי וכן פסק רבינו שמואל בר נטרונאי מבון זצ"ל הלכה כרב הונא. ובהלכות גדולות כתב ואי איכא עיירות טובא דמיבלען בהדי הדדי בשבעים אמה ושיריים כולהו כחדא מתא דמיין ומהלך כולו וחוצה להן אלפים אמה ומייתי ראיה מההיא דלעיל בפרק עושין פסין דא"ל רב חסדא למר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא אמרי אתיתו מברניש לבי כנישתא דדניאל דהוו תלת פרסי בשבתא אמאי סמכיתו אבורגנין הא אמר אבוה דאבוך משמיה דרב אין בורגנין בבבל. נפק אחוי ליה מתואתא דמיבלען בשבעים אמה ושיריים. משמע שסוברים ה"ג כחייא בר רב שנותנין קרפף אחד לשתיהן דהכי משמע נמי ההוא עובדא שהיו בלועות בתוך ע' אמה ושיריים דהיינו קרפף אחד. מיהו רבינו הביאה בשמעתין לראיה שהלכה כרב הונא ופירש דהני מתואתא דהוו מיבלען בתוך ע' אמה ושיריים היינו לעיר הסמוכה לה עם קרפיפה דהיינו קמ"א בין הכל הלכך כרב הונא [קיי"ל] דאי איכא עידות הסמוכות זו לזו ואין ביניהם יותר מקמ"א ושליש מהלך את כולם ואפי' כמה פרסאות. וכבר היו בני אדם שהיו הולכים בשבת מהלך פרסה ויותר במשעול הכרמים והיו אומרים כי הכרמים וגדריהם כאילו הוא מן העיר (מן) וכ"ש אם היו מוצאים כפרים קרובים זה לזה שאין ביניהם תחום שבת אפי' אם היה מכפר הראשון לכפר האחרון מהלך כמה פרסאות נוהגים בו היתר וראייתן הבלעת תחומין מילתא היא וגער בהם רבינו שמואל בר נטרונאי מבו"ן מכח ההיא דפרישי' לעיל דסלקא שמעתתא דאפילו בתים הראוים כגון בית הכנסת וכיוצא בהם אין מתעברין עם העיר אא"כ דרים בהם ואפי' בית שנעשית לדירה מתחילה אם נשארו שם שתי מחיצות ויש עליהם תקרה איבעיא לן ולא אפשיט כ"ש משעול הכרמים וגדריהם שאין מתעברין עם העיר וההוא דעושין פסין דאחוי ליה מתואתא דמיבלען בשבעים אמה ושיריים ופירש"י עיירות חריבות ונשארו שם מחיצות קיימות מן הבתים י"ל שהיו בהם שלש מחיצות קיימות מן הבתים או כל ארבע מחיצות אלא שנפרצה התקרה. ותו דרבי' חננאל פי' כפרים סמוכים זה לזה וכן פי' רבי' יהודה (כר' מתואתא שהו). ואפי' אם ימצא אדם סוכות עשויות לשומרי כרמים או שאר פירות וכיוצא בהם וכל אחד לחבירו בתוך ע' אמה ושיריים אומר רבי' שבט זצ"ל שאין לסמוך עליהם כדמשמע בעושין פסין שבטלו תורת בורגנין. ובשלהי פרקין משמע כי פעמים שאין בין כפר ששבתו לכפר שהולך שם אלפים אמה ואפ"ה אינו מהלך בכל הכפר אלא עד מקום שכלין אלפים אמה והוא כגון שכלין בתוך הכפר אבל כלין אלפים אמותיו בסוף הכפר נחשב לו כל הכפר בד"א ומשלימין לו מעבר לכפר אלפים אמה דאמר רב יהודה אריב"ל היה מודד ובא וכלתה מידתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר כלתה מדתו בסוף העיר נעשית לו כל העיר כולה כד"א ומשלימין לו את השאר וקיי"ל כר' יהושע בן לוי וכן פסק בפר"ח כריב"ל והבלעת תחומין לאו (דידה) ראיה הוא דוקא לדבר מצוה כדפרי' בפ' מי שהוציאוהו:
409
ת״ימתני' אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה לא פחות ולא יותר. וילפינן לה בגמ' מקראי. תנא לא פחות מפני שמרבה. שכשהחבל קצר יכול למותחו ומאריך המדה והתורה אמרה בחבל של נ' מדוד. ולא יותר מפני שממעיט. שכבידו מכפילו באמצעיתו ומתקצר. א"ר יוסי אין מודדין אלא בחבל של אפסיקימא מאי אפסיקימא אמר רבי אבא נרגילא מאי נרגילא א"ר יעקב דיקלא דחד נברא. סיב הגדל ומתגלגל סביב הדקל מאותו דקל שהוא בחור שאין לו עדיין אלא לבוש אחד דהיינו סיב מאותו דקל לוקחין סיב ועושין ממנו חבל לפי שיש דקל שיש שתי נברא זו ע"ג זו שהדקל כשהוא בחור גדל סביב סיב אחד וכשהוא מזקין גדל על סיב זה סיב אחר ומתקשין שניהם ואינן ראוין לחבל. איכא דאמרי ר' יעקב פליג אדר' אבא ולא אתי לפרושי מילתיה דר' אבא. תניא א"ר יהושע בן חנניא אין לך דבר שיפה למדידה יותר משלשלאות של ברזל. שאין אדם יכול למותחה אלא זה בזה. אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובידו חבל המידה מכלל שאין מודדין מידה ישרה אלא בחבל לאפוקי שלשלת. מקרא זה בתרי עשר בזכריה והנה איש ובידו חבל מידה ואומר אנה אתה הולך דאמר אלי למוד את ירושלים אני בא לראות כמה ארכה וכמה רחבה ופרכי' והכתיב ביחזקאל ובידו קנה המידה ולאו היינו חבל אלמא קנים נמי חשיבי למדידה ומשני ההוא (כדתרצי) [בדתדעי] שמודדים קומת השערים של הר הבית שאינו יכול לזקוף החבל לפיכך מודד בקנה א"נ בקנה מודד רוחב עובי השערים והחומות דהיינו דבר מועט שאין אנו מפסידין ולא מרויחין במדידתו כדכתי' קרא התם וימד רחב הבנין קנה אחד (וכמה) [וקומה] קנה אחד וכתיב וימד את אולם השער מחצית קנה אחד אבל הבנינים גדולים של חמשים ומאה אמה היה מודד בפתיל פשתים בידו וכ"ז אינו [מקרא] מלא אלא אסמכתא בעלמא דהא אפי' בנינים גדולים של חמשים אמות [ומאה] אמה היו מודדים בקנה דכתיב ומדד את רוח הקדים בקנה המדה סביב וכן כת' לכל ד' רוחות כ"ז פי' רבי שמואל זצ"ל. ורבינו יצחק בר שמואל פי' דבחבל המדה היו מודדים מדת חמש מאות קנים. תני רב יוסף שלשה חבלים הם של מגג פירש רבינו שמואל דהיינו (שלש עם) של שעם. גמי. ושל נצרים ערבה קלופה. לישנא אחרינא סיב. ושל פשתן. של מגג דפרה דתנן בפתח בחבל המגג ונתנוה ע"ג מערבתה. דהיינו של עץ דאינו מקבל טומאה דגמי אינו מקבל טומאה דלאו בגד הוא. ושל נצרים דסוטה דתנן ואח"כ כהן מביא חבל המצרי וקושר למעלה מדדיה. ושל פשתן למדידה. והך דרב יוסף פליגא אדר' יוסי: מתני' ולא ימדוד אלא כנגד לבו. קבעו לו חכמים מקום לשום כנגדו ראש החבל כדי שלא יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר והתחומין מתמעטין. ואפילו עבד אפי' שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל:
410
תי״אמתני' עיר של יחיד. שלא היו נכנסים לה תמיד ששים רבוא בני אדם ולאו רה"ר חשיבה דלא דמיא לדגלי מדבר. ונעשית של רבים שנתוספו בה דיורין או נקבעו בה שווקים. מערבין את כולה. כבתחילה ואין מבואותיה צריכין תקון שהרי היא כחצר אחת. ה"ר עיר של יחיד ונעשית של רבים אמר רב יהודא כגון דיסקרתא דריש גלותא. פי' עיר של ריש גלותא. א"ל ר"נ מ"ט. תלית בה טעמא לא משכחת עיר של יחיד ונעשית של רבים אחריתי. אילימא משום דשכיחי רבנן גבי הרמנא. אצל המושל דהיינו ריש גלותא לטול רשות לדון ולהתיר בכורות ולסמוך. מדברי אהדדי. שהיתה של יחיד ולהכי מערבין את כולה ולא אתו למישרי רה"ר גמור ולא אתינא למישרי של רבים והרי היא של רבים. כולהו ישראל נמי בצפרא בשבתא שכיחי אהדדי. לשמוע דרשה. אלא אר"נ כל עיר של יחיד ונעשית של רבים נמי שריא. כגון דיסקרתא (דנת) [דנתזואי] פי' כרך של אותו האיש: ת"ר עיר של יחיד ונעשית של רבים ורה"ר עוברת בתוכה כיצד מערבין אותה לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן וקורה מיכן ונושא ונותן באמצע ואין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי בפ"ע. דכיון דמעיקרא חדא הואי אסרי הני אהני והוי כמבוי ששכחה אחת מן החצירות ולא נשתתפה בה דאסרי אכולהו: מ"ש לחצאין דלא דאסרי אהדדי מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי כיון דמעיקרא של יחיד הואי והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפי' איכא לחי או קורה למבוי לא מהני. הכא במאי עסקי' כגון דעבוד דקה. פתח נמוך בראש כל מבוי דגלו דעתייהו לאסתלוקי כל חד מחבריה. וכי הא דאמר רב אידי בר אבין אר"ח אחד מבני מבוי שעשה דקה לפתח חצירו אינו אוסר על המבוי אם לא נשתתף עמהם רגלי דעתיה דאיסתלק והדקה הוא פתח קטן גובהו ד"ט כדמוכח בשמעתין לקמן: אמר רב פפא הא דתניא אין מערבין אותה לחצאין לא אמרן אלא לארכה. דרך עיירות להיות פתחי פילושיהן לארכן ורשות הרבים עובר מפתח לפתח וחילקה לארכה הילכך אין בני עבר הלז רשאין לערב לבדם ובני עבר הלז לבדם משום דהני והני דרסי בהך רה"ר ויוצאין ונכנסין דרך פתחיה לכאן ולכאן ורה"ר זו מחברתן שכולם מעורבים בה ואסרי אהדדי. אבל לרחבה. בני שני העברים לראש אחד [לבד] ובני שני העברים לראש השני לבד (מעכבין) [מערבין] שהרי יכולין להסתלק אלו מאלו ולא יהא דרך לאלו על אלו ובוררין להם אלו פתח שאצלם ואלו פתח שאצלם. איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא לארכה הוא דלא מערבין אבל לרחבה מערבין אלא אפי' לרחבה נמי לא מערבי' פי' רש"י ובעיירות אשר אין להם חומה עסקי' שראשי רה"ר של ט"ז אמה ור"ל דוקא כה"ג מוקמי' לה אליב' דר' יהודה דסבר דרה"ר מיערבא אבל לדידן דקיי"ל דאין רה"ר מיערבא לעיל בפ"ק עיר של יחיד ונעשית של רבים ורה"ר גמורה עוברת בתוכה לא מיערבא אפי' מבוי מבוי הואיל ומעיקרא נהוג לערב כולה הו"ל כשכח אחד מבני מבוי ולא עירב אבל אם אינה רה"ר גמורה שאינה רחבה ט"ז אמה ואינה מפולשת אע"פ שנעשית של רבים מערבין את כולה וכן פי' רבי' שמואל זצ"ל [בפרק] מי שהוציאוהו. עיר של יחיד שאין רה"ר עוברת בתוכה שאין פתחיה מכוונין זה כנגד זה כגון רגלי מדבר ואין רחבה ט"ז אמה ורגילין לערב את כולה כאחת ונעשית של רבים שרבו אנשים בעיר ובבנותיה שסביבותיה הרגילים לבוא שם בסחורה עד אשר עלו לששים רבוא במנין רגלי מדבר ורה"ר שלה רחב ט"ז אמה אבל אין פתחיה מכוונים זה כנגד זה מערבין את כולה הואיל ואין רה"ר גמור דבר"ה שאינו גמור עסקי' דמערבין את כולה דליכא למגזר אטו רה"ר גמור (אלמא) [דילמא] אתי לערובי דהא שם רה"י עליה ואע"ג דדמי לרה"ר בכל דבריו חוץ מדבר אחד אי אין רוחב ט"ז אמה או אין פתחיה מכוונים זה כנגד זה ל"ג אטו רה"ר גמור דהא שם רה"י עליה שהרי היה מתחילה רשות (הרבים) [היחיד] גמור בכל דבריו ולא הוי דמי כלל לרה"ר משום הכי מערבים את כולה בלא היכר דיורין חוצה להן א"נ דה"ר גמור והוא שעשה לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן וקורה מיכן דהא כר' יהודה איירינן דר"י ס"ל דמערבים רה"ר גמור כדתניא בכיצד מעברין עיר של יחיד ונעשית של רבים ורה"ר עוברת בתוכה כיצד מעברין כו' עכ"ל. ויש לי ללמוד מיכן היכא שכל הקהל רגילים לערב יחד שאינם יכולים ליחלק ולערב מבוי מבוי משום דאסרי אהדדי אא"כ עשו דקה למבוי וכ"ש היכא שהיתה של יחיד והרי היא של יחיד. כתוב בה"ג וכן כתב בספר בשר על גבי גחלים. וצריכה מתא למיעבד להעירוב הדר הדרונה בחבלים או בצורת הפתח ומבוי דפתי פתחיה עשר אמות סגי ליה בלחי או בקורה ואי פתי טפי מעשר אמות בעי צורת הפתח ואי אית ביה פירטתא דבצירא מעשר אמות שריא בלא צורת הפתח ובלא חבלים טפי מעשר אמות צריכה צורת הפתח או חבלים ואי אית לה למתא שורא אי נמי הדרן לה נהרתא אי נמי יתבא על תילא דמידלי עשרה טפחים זהו עירובה ולא צריכא אלא עירובי חצירות ואי מתא דעכו"ם היא צריכין למיזבן רשותא מעכו"ם דאית בה כי היכי דתיקום מתא כולה ברשות ישראל והדר ערבה דאמור רבנן אין עירוב מועיל במקום עכו"ם עד שישכור ע"כ לשונם: מתני' עיר של רבים שנעשית של יחיד אין מערבין את כולה הואיל ותחילתה של רבים [דדילמא הדרא ומתעבדא של רבים ואתו לערובי כולה] ואסור לערב עיר של רבים בלא שיור ואע"ג דאין בה רה"ר גמורה שלא תשתכח תורת רה"ר דההיא שיורא הוי הכיר' דטעמא משום עירוב הוא. הילכך אין מערבין את כולה אא"כ עשה חוצה לה שיור. שלא עירבו עם שאר העיר אלא לבדה. כעיר חדשה שביהודה שיש בה חמשים דיורין כך שמה עיד חדשה. דברי ר' יהודה ר"ש אומר ג' חצירות של שני בתים ת"ר אם היתה של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה פיר' רש"י במתני' עיר של רבים שנעשית של יחיד רבותא אשמעינן דאע"ג דנעשית של יחיד אין מערבין את כולה הואיל ותחילתה של רבים דסובר עיר של רבים והרי היא של רבים מהני לה שיור לערב את כולה והכי מוכח בגמ' דרבי זירא ערבה למתא דבי ר' חייא ולא שבק לה שיור א"ל אביי מ"ט עביד מר הכי א"ל סבי דידה א"ל ר' חייא בר אשי מערב לה [כולה] ואמינא ש"מ עיר של יחיד ונעשית של רבים היא א"ל ההיא אשפה הו"ל מחד גיסא. שסתם אחד מפתחיה ולא הוה ליה אלא פתח אחד דת"ר לעיל דאפי' היא היתה של רבים בהכי סגי לה והשתא דאי פניא לה הויא לה כשני פתחים ואסיר לערובי כולה בלא שיור. מדקאמר ליה אמינא עיר של יחיד ונעשית של רבים היא אלמא ההיא שעתא דרבים הואי [ואמרי ליה אינהו מעיקרא נמי דרבים הואי] אלא אשפה סתם אחד מפתחיה ש"מ היתה של רבים והרי היא של רבים אעפ"כ אביי לא קפיד עליה דר"ז אלא משום דלא שבק לה שיור אבל אי שבק לה שיור שפיר עבד שעירב את כולה הא למדת היתה של רבים והרי היא של רבים שיור מהני לה לערובי את כולה. אמר רב חמא בר גוריא אמ' רב הלכה כר"ש. דאפי' שלש חצירות של שני שני בתים הוי שיור ר' יצחק אמר אפי' בית אחד בחצר אחד סגי ליה להיות שיור וכן הלכה דההיא בי תיבנא דהוה ליה למר בר [פופידת'] מפומבדיתא ושויה שיור לפומבדיתא דהיינו חצר אחד מיהו רבי' שמואל פירש דג' חצירות של ב' ב' בתים היו שם והאי בי תבנא הוה אחד מן הבתים והיה בו בית דירה לשומר דהשתא חשיב דירה מיהו הלשון משמע דלא הוה התם אלא חצר דבי תבנא. ושמעי' נמי מינה דאע"ג דאין מערבין את כולה תנן דמשמע דאי בעי לערובי (לא) מצי מערבי דוקא הוי שיור אבל אי בעי לערובי לא מצי לערובי לא הוי שיור מ"מ נ"ל דאפי' אי בעי לעירובי לא מצי מערבי הוה שיור דהא בי תיבנא דהוה [למר] בר [פופידתא] מפומבדיתא דאי בעי לערובי דלא מצי לערובי אפ"ה עברוה שיור כדפשיט מניה אביי. איבעיא להו חדשה דהויא שיור לגדולה דהיינו שיש בה בחדש' חמשים דיורין אנשים ונשים וטף שהיא שיור לגדולה. מהו לערובה באנפי נפשיה כולה בלא שיור. חדשה בתמיה כי היכא דהויא היא שיור לגדולה גדולה נמי הויא שיור לדילה. אלא כעין חדשה. עיר קטנה אחרת של חמשים דיורין ואינה סמוכה. מהו רב הונא ורב יהודה חד אמר בעיא שיור וחד אמר לא בעיא שיור והלכתא לא בעיא שיור בשל סופרים הלך אחר המיקל. ופסק ה"ר משה בר מיימון הלכה כר' יצחק דאפי' בית אחר בחצר אחת סגי להיות שיור והיכא שעשה ב' חצירות או ג' שיור או יותר הרי בני העיר מערבין לעצמן ובני השיור מערבין לעצמן ומותרין אלו לבד ואלו לבד. בעא מיניה רמי בר אדא הרפנאה מרבה בר אבוה סולם מיכן. שעולין בו לחומת העיר ויורדין בו. ופתח מיכן. כנגדו לצד אחר של עיר בחומה. מהו. מי אמרי' סולם בפתח דמי והויא לה עיר שיש לה ב' פתחים מפולשין זה כנגד זה ואין מערבין את כולה או דילמא תורת מחיצה יש בכותל וסתימה מעלייתא היא ולא אתי סולם ומבטל לה ולא הויא לעיר אלא פתח א' ומערבין את כולה. א"ל הכי אמר רב סולם תורת פתח עליו אמר להו ר"נ לא תציתו ליה הכי אמר רב אדא (בר אבוה) אמר רב סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו תורת מחיצה עליו כדאמרן ואינו מבטל המחיצה להיות כפתח. תורת פתח עליו בסולם שבין שתי חצירות ופתח ביניהם דאמרי' בפ' חלון רצו מערבין עירוב א"ל שניהן וישתמשו זו בזו דרך גובה הכותל למעלה מעשרה ודרך נקבים וסדקי' דאי לא הוי פתח אין מערבין אחד ולא (רצו) [מצו] לאשתמושי דרך חורין וסדקין. רצו שניהן מערבין שני עירובין בני בתים שבחצר זו לעצמן שלא יאסרו זה על זה להוציא מבתים שהן רשות מיוחדת לכל אחד לתוך החצר שהיא רשות לכולן ואלו לעצמן בני חצר אחרת ולא (ישתתפו) [ישתמשו] זו בזו. ומי אמר ר"נ הכי דתורת מחיצה עליו לקולא והאמ' רב נחמן אמר שמואל אנשי חצר ואנשי מרפסת דיורי עליות סמוכות זו לזו ופתוחות לחצר ועושין מרפסת על פני כל אורך עליות ופתוחין לה פתחי כולן ועולין ויורדין דרך סולם של מרפסת לחצר ודריסת רגליהם ויציאתן לר"ה דרך החצר היא לפיכך אם אינם מערבים עם דיורין התחתונים אוסרים אלו על אלו להוציא כלי הבתים לחצר. ושכחו ולא עירבו בני מרפסת עם בני החצר אלא אלו לבדן ואלו לבדן. אם יש לפני המרפסת לרגלי הכבש בתחילת עלייתה. דקה. פתח קטן גובהו ארבע אין אוסרין בני מרפסת על בני החצר דהא אסתלקו להו. ואם לאו אוסרת. אלמא תורת פתח עליו אפי' לחומרא. הב"ע בדלא גבוה מרפסת עשרה. דליכא למימר תורת מחיצה עליה. ואי לא גבוה מרפסת עשרה כי קא עביד [דקה] לפניה מאי הוי. הרי כל המרפסת סביבותיה נמוכה ופתוחה לחצר והרי הן כב' חצירות שאין כותל ביניהם. במגופפת. מוקפת מחיצה סביב אלא שנשאר לפניה עשר אמות כדין פתח בלא היקף דאי עביד התם דקה סליק נפשייהו ואי לא ע"כ לחומרא נמי פתח הוא הואיל ולא גבוה עשרה. פי' רבי' שמואל דהואיל והדקה גובהה ד"ט מסתמא ברחבה נמי ד"ט. אמר רב יהודה אמר שמואל כותל פרוץ (שנפרצו) [שרצפו] בסולמות [סולם] אצל סולם תורת מחיצה עליו ואין מבטלות המחיצה למיהוי כנפרץ הכותל ואפי' ביותר מעשר דתנן לקמן בפרק חלון כותל שנפרץ בעשר מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד יותר מיכן מערבין אחר ואין מערבין [שנים] אלא רצו אחד מערבי' דלקולא הוי רצו שנים מערבין דלחומרא לא אמרי' דליבטלה למחיצה דכל בעירובין להקל:
411
תי״במתני' מי שהיה במזרח. בשדה וקדש היום עליו שם ואמ' לבנו. מבעוד יום לערב לו במערב. במערב וא"ל לבנו לערב לו במזרח. אם יש ממנו לביתו אלפים אמה ולעירובו. יותר מיכן. שנתן לו העירוב מביתו והלאה. מותר לביתו. לדין ביתו כלומר למנות שביתתו מביתו כאלו לא עירב. ואסור לעירובו. לדין עירובו למנות שביתתו מעירובו דכיון דקדש עליו היום רחוק מערובו יותר מאלפים נמצא שאין יכול לילך וליטלו שהרי אין עירובו קונה לו אלא אלפים לכל רוח וכיון דאינו עירוב הויא ליה שביתתו בביתו שהרי בתחו' ביתו הוה ואע"ג דאוקמה בשלהי מי שהוציאוהו דאי מוקמת ליה באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומיה אלמא האומר שביתתו רחוק מאלפים ה"ז לא יזוז ממקומו ה"מ בבא בדרך דכיון דבמקום פלוני לא יכול לקנות דרחוק מאלפים הוה ובמקום רגליו לא הוה ניחא ליה דליקני אין לו שבית' כלל לפיכך לא יזוז ממקומו אבל בעומד בביתו ועירב למקום שאינו עירוב יש לו שביתה בביתו דמסתמא בביתו ניחא ליה דליקני כשאין עירובו עירוב בדתנן בפ' בכל מערבין גבי נתגלגל חוץ לתחום ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ה"ז חמר גמל ולא קתני ה"ז לא יזוז ממקומו ש"מ דאם אין עירוב יש לו שביתה בביתו. לעירובו אלפים אמות ולביתו יותר מיכן מותר לעירובו ואסור לביתו. לדין ביתו למנות מביתו אלפים לכל רוח כ"ז פירש"י. ורב אחאי גאון ורבי' שבט זצ"ל פליגי וסברי דאין לו אלא ד"א כדפרישית לקמן בפרקין:קס"ד למזרח למזרח ביתו. ואמר לבנו לערב לו במערב ביתו נמצא ביתו עומד בינו לבין עירובו. בשלמא הימנו לביתו אלפים אמה ולעירובו יתר מיכן משכחת לה דמטי לביתיה ולא מטי לעירובו אלא לעירובו אלפים אמה ולביתו יתר מיכן היכי משכחת לה א"ר יצחק למזרח למזרח בנו. למערב למערב בנו. (רבה) [רבא] בר רב שילא אמר אפי' תימא למזרח למזרח ביתו למערב למערב ביתו כגון דקאי ביתיה באלכסונה. בינו לבין עירובו ימשוך עירובו יותר מביתו ואע"פ [כן] פעמי' דאלכסון רב והוי ביתיה רחוק ממנו יותר מעירובו:
412
תי״גמתני' הנותן את עירובו בעיבורה של עיר. באחד מן הבתים שעומדים בתוך ע' אמה ושיריים לא עשה ולא כלום. שהרי בלא עירוב נמי יש לו אלפים אמה לכל רוח וכל העיר לו כד"א. נתנו חוץ לתחום. מפרש בגמ' חוץ לעיבורה של עיר. מה שנשבר הוא מפסיד לרוח שכנגדה שהרי מונה מן העירוב אלפים לכל רוח ואם נתנו בסוף אלף למזרח נמצא שכלות אלפים של מזרח בסוף שלשת אלפים לעיר ונשתכר אלף ואלפים של מערב כלות בסוף אלף של מערב העיר והפסיד האלף וקמ"ל דאין העיר עולה לו בחשבון אלפים של מערב אלא כולה כד"א. מה שנשכר הוא מפסיד ותו לא והתניא הנותן את עירובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום נתנו חוץ לעיבורה של עיר אפי' אמה אחת משתכר אותה אמה. לרוח העירוב ומפסיד מידת כל העיר כולה לרוח שכנגדה שכשימדוד אלפים מעירובו לצד העיר תעלה לו מידת העיר מן החשבון כמדת התחום. ל"ק כאן שכלתה מידתו בסוף העיר. ואז אין העיר עולה לו מן החשבון והויא כולה כד"א וכדר' אידי דא"ר אידי אריב"ל היה מודד ובא. שבת חוץ לעיר ולא היה יודע שיש עיר סמוך לו ותנן בפרק מי שהוציאוהו הואיל ולא היתה כוונתו לכך ה"ז לא יכנס לעיר אלא עד אלפים ממקום שביתתו והתחיל למדוד באלפים פסיעות בינונית וכלתח מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר כלתה מידתו בסוף העיר נעשית לו העיר כולה כד"א ומשלימין לו את השאר והוא הדין נמי לנותן את עירובו חוץ לעיר ואם כלתה מידתו באמצע העיר אין לו אלא עד מקום מידתו. א"ר אידי אין אלו אלא דברי נביאות פי' רש"י כמתנבא מפי הגבורה שאין נותן טעם לדבריו אמרן ר' יהושע בן לוי לדבריו ואי לאו דגמיר הוא מרביה לא הוה אמר כי הא מילתא בלא טעמא. אמר רבא. מאי נביאותיה. תרוייהו תננהו במתני' אנשי עיר גדולה. שהיתה להם עיר קטנה בתוך אלפים ויוצאין מעירן ומונין והולכין לילך דרך קטנה מהלכין את כל העיר הקטנה הסמוכה להם וע"כ ה"ק מהלכין את כולה כד"א ומשלימי' מידתן חוצה לה דאי ס"ד מידת העיר סלקא להו מאי אתא לאשמעינן פשיטא דעד אלפים מצי למיזל. ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה כד"א לפי שהעיר עולה במידת תחומין. ר' אידי דאמר נבואה הן אנשי תנא במתני' בתרוייהו תנא מהלכין ומוקי לה בנותן את עירובו בעיר כדמפרש במתני' כיצד מי שהיה בעיר הגדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה הסמוכה לו בתוך אלפים מהלך את כולה שהעירוב קונה לו כל העיר כד"א כאלו שבת שם היא בעצמו ורבא תני אין אנשי ומוקים לה במודד ובחסורי מחסרא כדמפרש לקמן. פי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דכל מקום שאומר אין אלו אלא דברי נביאות דלשבח קאמר כאילו אומר אין חכמה בזו אלא ברוח הקודש שמכין לחלק כ"כ בסברא מועטת כזו וכן מוכח דר' אידי גופיה שאמרה משמיה דריב"ל איהו גופיה קאמר דהם דברי נביאות וכן משמע בפ"ק דב"ב דתניא מנה בכרם אני מוכר לך סומכוס אומר לא יפחות לו מנ' קבין אמר רב יוסף אין אלו אלא דברי נביאות ומייתי עלה ומיום שחרב בית המקדש נטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים משמע דלשבח קאמר אבל לישנא דעשו דבריהם כדברי נביאות ההוא ודאי לא משמע לשבח דהא לא חשיב להו דברי נביאות אלא משום דמתנייה על שאמרום בלא טעם כאילו הם דברי נביאות שיהא ראוי לשמוע להם בלא טעם אע"פ שלא היה להם לעשותם כדברי נביאות וממה נפשך הלכה כריב"ל דהא לרבא מתני' הוא ולר' אידי דלאו מתניתין היא דברי נביאות לשבח הם וברוה"ק אמרן. וכן פירש"י כמתנבא מפי הגבורה וגמר להו מרביה. הלכך הכי הילכתא וכ"פ רבי' חננאל דהלכה בריב"ל וכן מוכח בשאלתות דרב אחאי פרשת עד אנה מאנתם דקסבר הלכה כרבי יהושע בן לוי. מתני'. הנותן את עירובו בעיבורה של עיר לא עשה כלום אם נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד ופרכי' בגמ' חוץ לתחום ס"ד הא לא הוי עירוב. למדנו דהנותן עירובו חוץ לתחום לא הוי עירוב והכי מוכח מההיא דלעיל מי שהיה במזרח ואמר לבנו לערב לו במערב וכן טובא וכתב בשאלתות דרב אחאי מאן דאותביה לעירוביה לבר מתחומיה כיון דמרחק מן עירוביה טפי מאלפים אמה הוה ליה כמי שיצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד"א והביא ראיה לדבריו ה"ר שמואל זצ"ל בר נטרונאי זצ"ל מבון דתניא בתוספתא דמכילתין פ"ג האומר שביתתי בגינה מוקפת גדר גבוה י"ט לא יתר על בית סאתים מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה אימתי בזמן שהי' בתוך אלפים שלו אבל לא היה בתוך אלפי' שלו אין לו אלא ד"א בלבד. והכי מוכח ההיא דפ' מי שהוציאוהו דתנן מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכי' אילן או גדר והוא בסוף אלפים אמה ממקום רגליו ומהאילן לביתו אלפים (ומאי) [ואמר] שביתתי תחתיו ומשם יהי' לי אלפים לא אמר כלו' ואמרי' בגמ' מאי לא [אמר כלום] אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפי' לתחתיו של אילן לא מצי אזיל ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל ונעשה לו תחתיו של אילן חמר גמל וכו' תניא כותיה דרב מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום שביתתי במקום פלוני מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה בד"א במקום המסוים. שמיוחד וחלוק משאר הבקעה שיש לו מחיצות כגון ששבת בתל שהוא גבוה עשרה טפחים והוא מד"א ועד בית סאתי' אבל במקום שאינו מסוים אין לו אלא [ארבע] אמות היו שנים אחר מכיר ואחד שאינו מכיר זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר והמכיר אומ' תהא שביתתנו במקום פלוני בד"א כשמסיים ד' אמות שקבע שהיה לו בהם סימן אילן או אבן ואמר באותן ארבעה תהא שביתתי אבל לא סיים ד"א שקבע לא יזוז ממקומו אפי' פסיעה אחת מד"א של מקום רגליו דאין לו שביתה לכאן ולכאן דבמקום רגליו לא רצה לקנות וכאן שרצה לא סיים והיינו כרב לימא תהוי תיובתא דשמואל אמר לך שמואל הכא במאי עסקינן דקתני לא יזוז ממקומו כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפי וארבע גרמידי תרי אלפי לתחומא וד' לשביתה כולן כלין ממקום רגליו ועד עקרו ועדיין נוף דאידך גיסא דאילן נוטה חוץ לכולן דאי מוקמת ליה באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומיה שאם אתה נותן לו שביתה תחת נוף שבעבר השני של אילן נמצא מקום רגליו שהיה עומד שם בשעה שחשכה חוץ לתחומו שהרי דחוק ממקום שביתתו יותר מאלפי' וארבע אמות הלכך סיים לו ד"א בצד זה של אילן מצי אזיל שפיר אבל לא סיים יש לומר בעבר השני בחר והרי הוא עכשיו [חוץ] לתחומו ואין לו אלא ד"א וכי קאמר שמואל דקנ' שביתה תחת האילן אע"ג דלא סיים ומצי אזיל כגון שתחתיו של אילן בתוך אלפים וארבע אמות דכל ארבע דיהבת ליה לשביתה מטי תחומייהו עד מקום רגליו הלכך קנה לו שם שביתה. הא למדת שהנותן עירובו חוץ לתחומו לא יזוז ממקומו ואין לו אלא ד"א שהדין של קונה שביתה כדין נותן עירובו שדין אחד לשניהם ורב לא פליג אהא. והא דתנן בפ' בכל מערבין נתגלגל חוץ לתחום מבעוד יום אינו עירוב ולא קתני לא יזוז ממקומו פי' רבי' שב"ט זצ"ל מבו"ן דשאני התם שנתכוין לקנו' שביתה במקו' הראוי ואנוס הוא הילכך יש לו דין שביתה וכיון שאינו יכול לקנות במקום שנתכוין קנה שביתה בביתו. וכן ההוא דלעיל בפרקין מי שהיה במזרח ואמר לבנו לערב לו במערב. במערב ואמר לבנו לערב לו במזרח אם יש ממנו לביתו אלפים אמה ולעירובו יותר מיכן מותר לביתו ואסור לעירובו וקנה שביתה בביתו ויש לו מביתו אלפים אמה לכל רוח ואע"ג שעירובו נתון חוץ לתחומו. פי' רבי' שב"ט מבו"ן דשאני התם משום שנתכוין למקום הראוי לו ושלוחו הוא שעיותו שנתנו חוץ לתחומו ואמרי' לקמן שלהי פ' הדר בההיא דשכח אחד מן החיצונה ולא עירב דאמרה לתקוני שתפתיך ולא לעותי הכא נמי לתקוני שדרתיך ולא לעותי תדע מדקתני ואמר לבנו לערב במערב מותר לביתו דשליח הוא אבל עירב הוא גופיה אסור לביתו ואסור לעירובו ואין לו אלא ארבע אמות. ואומר רבינו שב"ט זצ"ל דמה שפירש רש"י לעיל בההיא דמי שהיה במזרח ואמר לבנו לערב לו וכו' דבעומד בביתו ועירב למקום שאינו עירוב יש לו שביתה בביתו אומר רבי' שב"ט דליתא אלא הלכה כדברי רב אחאי שאין לו אלא ד"א מיהו אין לו ראיה ברורה לחלוק על רבי' שלמה דההיא דתוספתא נמי איכא לאוקומיה בבא בדרך: אמר רב יוסף אמר רמי בר אבא אמר רב הונא עיר שיושבת על שפת הנחל. עומק. אם יש לפניה דקה ד"א. מחיצה ד' אמות גובה על פני כל העיר כולה על שפת הנחל מודדין לה אלפים משפת הנחל שהוא כלה שם בשאר עיירות. ואם לאו אין מודדין לה אלא מפתח בתיהן א"ל אביי דקה ארבע אמות אמרת לן והשתא בעינא מינך מ"ש מכל דקי בעלמא דארבעה כדאמרי' לעיל גבי מרפסת א"ל התם לא בעית' תשמישתיה הכא בעית' תשמישתיה. לא הוה ישוב קבוע והוו להו ביושבי צריפין ואין מונין לכל אחר אלא מפתח ביתו ובעא רב יוסף לאתויי ראיה לדרב הונא מעובדא דר' ודחאוה אמוראי מיהו עיקר מילתא דרב הונא דהיכא דליכא דקה שמונין לכל אחד מפתח ביתו [לא אידחייא]:
413
תי״דמתני' אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר [קטנה]. לבד ממידת תחומין. ואנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה כיצד מי שהיה מעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה או מעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה ר' עקיבא אומר אין לו ממקום רגליו אלא אלפים אמה אמר להם ר"ע אי אתם מודים בנותן את עירובו על פי המערה שאין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה אמרו לו אימתי בזמן שאין בה דיורין אבל יש בה דיורין מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה נמצא קל תוכה. משום דיורין. מעל גבה. שאין שם דיורין ואלו נתן על גבה לא היו לו אלא אלפים ממקום עירובו. ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה שאפי' סוף מדתו כלה במערה. אע"פ שחלוקים חכמים על ר"ע בנותן את עירובו בעיר לומר שכל העיר לו כר"א מודים הם בבא מעיר אחרת או ממקום שביתתו וכלתה מדתו של אלפים פסיעות בינוניות אפילו במערה של דיורין שאינו נכנס להלן ממידתו כלום. לעיל איפלגו בה רב אירי ורבא דרב אידי תנא ואנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר הגדולה שהעירוב קונה לו את כל העיר בד"א כאילו שבת הוא עצמו שם. ורבא תני אין אנשי עיר קטנה מהלכין את עיר הגדולה ואר"נ מאן דתני אין אנשי לא [משתבש] דמוקים לה במודר וחסורי מיחסרא והכי קתני אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואין אנשי עיר (גדולה) [קטנה] מהלכין את כל עיר הגדולה בד"א במודר אבל מי שהיה בעיר גדולה והניח עירובו בעיר קטנה בעיר קטנה והניח את עירובו בעיר גדולה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה: אמר רב יהודה אמר שמואל שבת בעיר חריבה. מדיוריה אבל מחיצותיה קיימות סביב לה. לרבנן מהלך את כולה. דהא שבת באויר מחיצות וחוצה לה אלפים אמה וה"ה לר"ע והאי דנקט רבנן משום סיפא דהניח עירובו בעיר חריבה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה ולר"ע אפי' בישובה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים. ור' אלעזר אמר אחד שבת ואחד הניח עירובו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה: מר יהודה אשכחינהו לבני מברכת' דקא מותבי עירובייהו [אבי כנישתא] דאבי גובר ובהכ"נ היה גדול וכולו מובלע באלפי' של תחום מברכתא והם לא היו חוששין להוליך העירוב עד סופו ולהניחו שם דס"ל כרבנן דכיון דמונח באויר מחיצות מהלכין את כולה וחוצה לה אלפים. אמר להו גוו בה פורתא כי היכי דלישתרו לכו טפי. העמיקו עוד להביא העירוב עד סופו. כי היכי דלישתרו לכו טפי. דהא ממקום עירוב בעיתו [למדוד]. א"ל רבא פלגאה בעירובין. חולק על החכמים אתה בעירובין. לית (דרוש) דחש לה להא דר"ע דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירובין:
414
תי״ההדרן עלך כיצד מעברין
415
תי״והדר עם הנכרי בחצר ה"ז אוסר עליו. לטלטל מביתו לחצר עד שישכור ממנו רשות שיש לו. ראב"י אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים. דרים בשני בתים ואוסרין זה על זה ובאין לערב ביניהם העכו"ם אוסר עליהם אבל על היחיד אינו אוסר. ואוקימנא בגמ' דכ"ע דירת עכו"ם לא שמה דירה והכא בגזירה שמא ילמד ישראל ממעשיו של עכו"ם קמיפלגי ר"א בן יעקב סבר כיון דעכו"ם חשיד אש"ד תרי דשכיחי דדיירי. עם העכו"ם בחצר גזרו בהו רבנן והפסידו חכמים לישראל הדרים עמו שיקשה בעיניהם ליתן שכר בכל שבת ויצאו משם ולא ילמדו ממעשיהם חד דלא שכיח דדייר ל"ג ביה רבנן ור"מ סבר זימנין דמקרי ודייר. הלכך אמור רבנן אין עירוב מועיל במקום עכו"ם ואין ביטול רשות מועיל במקום עכו"ם עד שישכור ועכו"ם לא מוגר. משום דחייש לכשפים דסבר ואמר מ"ש היום מימות החול שלא ביקש לשוכרו בידוע מכשף הוא הלכך לא מוגר. ונראה בעיני דמדר"מ נשמע לראב"י דאוקימנא דר"מ דאמר שהעכו"ם אוסר אפי' על היחיד היינו בדאיתי' לעכו"ם לקאב"י נמי היכ' דאיכ' שני ישקאלי' דאס' עליה' העכו"ם היינו דוקא בדאיתיה והיכא דאיכא שני ישראלים כשם שהעכו"ם אוסרים עליהם כך הם אוסרים בתי העכו"ם על כל ישראל מלהוציא מביתו לחצר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כראב"י ור"ה אמר מנהג כראב"י ור"י אמר נהגו העם כראב"י במס' תענית בפ' בשלש' פרקים מפר' מ"ד הלכה דדרשי' ליה בפירק' מ"ד מנהג מדרש לא דרשינן אבל אורויי מורינן לבא לשאול מ"ד נהגו אורויי נמי לא מורינן ליה ואי עביד לא מהדרינן ליה. ופיר' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי שמואל [אבל] בהאי הילכתא בשמואל דאמ' הלכה ואפי' בפרקין דרשינן לה דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירובין כדפסיק ריב"ל לעיל בפרק מי שהוציאוהו וקיי"ל כותיה לגבי ר' יוחנן ואפי' כביעתא בכותחא חשבינן לה דא"ל אביי לרב יוסף הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כראב"י וקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי מהו לאורויי במקום רביה א"ל אפי' כביעתא בכותחא בעיי מיניה מרב חסדא בשני דרב הונא ולא אורי לי. הא למדת דפשיטא להו לאביי ורב יוסף דהכי הילכת' ורבא נמי הכי סבר גבי עובדא דהמן בר ריסתק אי לא משום דבטלת תורת עירוב מאותו מבוי הילכך אומר רבי' יצחק בר שמואל דאותם ישראלים הדרים יחידים בכרכים המוקפים חומה שיש להם מחיצות גמורות ודלתותיהן ננעלות בלילה דשרי להו לטלטל בכל העיר בשבת כיון דליכא שני ישראלים שיהיו אוסרין זה על זה. מיהו שני ישראלים הדרים בשני בתים ועירבו זה עם זה לא חשיבי ביחיד במקום עכו"ם שא"כ מה הועילו חכמים שאמרו ובעכו"ם עד שישכיר הלא. יש להם תקנה ע"י עירוב ולא יצטרך ליתן מעות לעכו"ם ואכתי יבוא ללמוד ממעשיו אלא אף על פי שעירבו זה עם זה העכו"ם אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מיהו שני בעלי בתים ישראלים הדרים בבית אחת כיחיד דמי ואין העכו"ם אוסר עליהם כך פירש רבי' יצחק בר' שמואל בשמעת' דהמן בר רסתק. ומשמע מלשון רש"י שצריך לשכור מעכו"ם בכל שבת ושבת שפי' כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת ויצא משם משמע שהטריחו עליו לשכור בכל שבת ושבת כדי להפרידו מאותו חצר ולא מצי למיגר פעם אחת לשני שבתות וכ"ש ליותר. וה"נ מסתברא דמידי הוא טעמא אלא כדי שיצא מן החצר ולא ילמד ממעשיו ואי פעם אחת שוכר ודיו אמאי יצא הלא שוכר אפי' בפחות מש"פ ואין כאן (לא) טורח גדול ויצא ולא ילמד ממעשיו והואיל וכן ישראל הדר עם העכו"ם בעל ביתו בבית אחר אף על פי שנותן לו שכר דירה צריך לשכור ממנו כדי לטלטל כדי להטריח על ישראל כדי שיצא משם ולא ילמד ממעשיו וכ"כ רבי' שמואל בר נטרונאי מבו"ן זצ"ל דצריכו למיגר מבעל הפונדק ולא מצו למיסמך אשכירו' דיהבו ליה משום לינה ואם יש מבעלי בתים אפי' עשרה ודרים כולם עמו בבית צריכין למיגר דשות מכולהו דאמר בירושלמי א"ר יסא עשרה עכו"ם שהיו דרים בבית אחת כל אח' ואחד צריך להשכיר רשותו פירוש מפני שרשות כול' שוה בו. וכן הלכ' דשוכרין מן העכו"ם אפי' בפחו' מש"פ כדמסקינן מי איכ' למ"ד דמעכו"ם בפחות מש"פ לא והאמר ר' יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן הוו יודעין ששוכרין מן העכו"ם בפחות מש"פ דאמר ר' חייא בר אבא אר"י בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון: היכא שהעכו"ם דר במבוי ואינו רוצה להשכיר רשותו לא שרינן ע"י בטול רשות שיבטלו כולם רשותם לגבי יחיד כדאמר ההוא מבואה דהוה דייר (והמן) [להמן] בר ריסתק ורבי' חננאל גריס המן אמרו ליה בני המבוי אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתו לקמיה דאביי א"ל זילו בטילו רשותייכו לגבי חד דהוה ליה יחיד במקום עכו"ם ויחיד במקום עכו"ם לא אסר א"ל מאי טעמא משום דלא שכיח דדייר הכא שכיחי דדיירי אמר להו כל בטולי רשותייהו לגבי חד מילתא דלא שכיחא היא וכל מילתא דלא שכיחי ל"ג בה רבנן אזל רב הונא בריה דרב יהושע אמרה להא שמעת' קמיה דרבא א"ל א"כ בטלת תור' עירוב מאותו מבוי ושנינן דמערבי ביניהם ואע"ג דלא מהני. ופרכי' יאמרו עירוב מועיל במקום עכו"ם ושנינן דמכרזינן. הוו יורעין שעירובינו אינו מועיל ואין אנו מוציאין מחצרותינו למבוי ומה שאנו מטלטלין בתוכו בשביל שרשות של יחיד הוא. ופרכי' אכרזתא לדרדקי. וכי הכרזה זה מועלת לדורות הבאים שיראו אותם מטלטלין כאן ולא שמעו בהכרזה. אלא אמר רבא ניזיל חד מנייהו וליקרב גביה העכו"ם וישתדל עמו עד שיהא אוהבו וישאיל לו העכו"ם מקום בחצירו לאתנוחי ביה מידי דכיון דהשתא דייר ישראל בחצר העכו"ם הוה ליה האי ישראל כשכירו ולקיטו של עכו"ם. ואמר רב יהודה אמר שמואל אפי' שכירו ואפי' לקיטו. של עכו"ם אם ישראל הוא נותן את עירובו עם בני מבוי ודיו שכירו היינו לכל עבודת השנה לקיטו לימות הקציר והאסיף. וכן הלכה כרבא ורבא דפריך אדאביי א"כ בטלת תורת עירו' מאותו מבוי ה"ה דהוה מצי למיפר' א"ב הא קא אתו ללמוד ממעשיו ורבי' שמואל פירש א"כ בטלת תורת עירוב דרגילי ישראל לערב יחד באותו מבוי ואתו נמי לטלטל בלא ביטול ובלא עירוב ומשמע אבל בביטול ועירוב שפיק דמי ואין זה (בראה) [נראה] דאפילו בביטול ועירוב לא מהני במקום עכו"ם עד שישכור כדפרישית לעיל ושמא היא היא דפריך אהא דמשני דמערב. יאמרו עירוב (מי) מועיל במקום עכו"ם. א"ל אביי לרב יוסף היו חמשה שכירו של עכו"ם וחמשה לקיטו של עכו"ם דרים בחדרים ובעליות שאילו היתה רשות שלהן היו כולן צריכין ליתן בעירוב כדתנן במתני' ומודין בזמן שמקצתם שרוין בחדרים או בעליות שהם צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה והשתא דרשותא דעכו"ם מהו לתת כולן בעירוב ואם שכח אחר ולא נתן אוסר על בני מבוי מי אמרינן כי היכי דמשוינן ליה לשכירו ולקיטו בבעלים להקל ולהתיר לעירוב במבוי זה הוו נמי בעלים להחמיר או דילמ' לקול' שוינהי רבנן כבעלי' אבל לחומר' לא דכל בעירובין להקל והנהו דיר' לאו דידהו היא. א"ל רב יוסף אם אמרו שכירו ולקיטו שהם בבעלים להקל יאמרו שכירו ולקיטו שהם כבעלים להחמיר בתמיה אלא ודאי אם שכח אחד מהן ולא נתן לא אסר כלל ואין צריכין כולם עירוב דהאי דירה לאו דידהו ורבי' שמואל פיר' לעיל דכיון דמנח ישראל חפציה ברשותיה דעכו"ם הוה ליה עכו"ם שכירו ולקיטו ודיו מיכן ואילך אינו אוסר העכו"ם דהויא רשות של ישראל ואין מיושב בך. רבי שמעון בן לקיש ותלמידי דר' [חנינא] אקלעו לההוא פונדק. דהוו דיירי בההוא (מצד) [חצר] תרי ישראל וחד עכו"ם ששכר דירתו מחבירו עכו"ם ואותה שבת לא היה שם עכו"ם השוכר אלא עכו"ם המשכיר והיו יריאין שמא יבוא העכו"ם בשכת ויאסור עליהן וגם לא היה שם לא שכירו ולקיטו ולא אחד מבני ביתו ולא אשתו. אמרו מהו למיגר מן המשכיר כל היכא דלא מצי מסלק משכיר לשוכר מן הבי' לא תבעי לך דלא אגרינן מני' דמשכי' כי תבעי לך היכא דמצי מסלק ליה מאי כיון דמצי מסלק ליה אגרינן מיניה או דילמא השתא מיהא הא לא סלקיה אמר להו רשב"ל נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להם. אתו שיילו לר' אפס אמר להם יפה עשיתם ששכרתם. ממה שפיר' רבי' שלמה זצ"ל שאותה שבת לא היה שם עכו"ם והיו יריאים שמא יבוא עכ"ם ויאסור עליהם ש"מ דסבר עכו"ם כי איתיה אסר כי ליתיה לא אסר אפילו היכא דאיכא שני ישראלים דאסרי אהדדי כדפרי' לעיל דמדר"מ נשמע לראב"י דהלכתא כותיה וכן הלכה ולא עוד אלא אפי' ישראל נמי כי ליתיה לא אסר. ולא קיימא לן כי ההיא סוגיא דלעיל ריש פרקין דאסקי' דישראל כי ליתיה גזרו ביה רבנן ואסר אלא קיי"ל כי ההוא דפ' כיצד משתתפי' דתנן המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל ה"ז אוסר דברי ר' מאיר דקסבר דדירה בלא בעלים שמה דירה ר' יהודה אומר אינו אוסר דקסבר דירה בלא בעלים לא שמה דירה ר' יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אינו [אוסר] שאין דרך ישראל לבוא בשבת סבר נמי דידה בלא בעלים לא שמה דירה ר' שמעון אומר אפי' הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו [אוסר] שכבר הסיע דירתו מלבו ואמר רב הלכה כר"ש ודוקא בתו דעביד אינש דדייר אצל חתנו אבל בנו לא. אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו שמא תתקוטט ויצא מ"מ שמעינן מהתם דאפי' באותה העיר אם ידוע שישבות בבית אחר דליכא למיחש שישוב באותה שבת לביתו לא אסר עליה וההיא סוגיא דלעיל שנינן כי היכי דלא תקשי לן דר"מ אדר"מ ולדידיה אין ה"נ אבל אנן קיי"ל כרב דפסיק כר"ש ובלאו הכי קשיא לי דר"מ אדר"מ דלעיל אסקינן אליביה דסבר דדירה בלא בעלים לא שמה דירה ובפ' כיצד משתתפין תנן דסבר שמה דירה וכ"פ ה"ר משה בר מיימון אחד מבני המבוי שהלך לשבות במבוי אחר אינו אוסר עליהן: רבי חמא בר יוסי ור' חייא בר אבא ור' אסי אקלעו לההוא פונדק ואתא עכו"ם בשבת אמרי מהו למיגר מניה שוכר במערב דמי [מה] מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום או דילמא שוכר כמבטל רשות דמי מה ביטול רשות בשבת אף שוכר נמי אפי' בשבת אמר להו ר' חמא בר יוסי נשכור רב אסי אמר לא נשכור א"ל ר"ח בר אבא נסמוך על דברי הזקן ונשכור אתו ושיילוה לר' יוחנן אמר להם יפה עשיתם ששכרתם. יש פירושי רש"י שכתוב בהם כך דאתא עכו"ם בשבת'. דמאתמול שפיר מצו לערובי דיורי ישראל דהוו ביה משום דעכו"ם לא אסר עלייהו היכא דליתיה אמרי מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשותא לגבי חד דההיא לשתרו להוציא עכ"ל. ופי' רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל דהדין עמו שפירש דבעי בטול אחר שכירות כדמוכח בההיא דתהי בה ר' אלעזר דבעי תרתי שכירות וביטול ואע"פ שעירבו לא משתרי בשכירות לחודיה דמיד כשבא העכו"ם בטל ליה עירוב וכי הדר שכרו אין העירוב חוזר לקדמותו ואע"ג דתניא בהזורק במסכת שבת ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתרן הראשון שאני הכא שמתחיל' כשנעש' העירוב אין סופו להתקיים שעתיד העכו"ם (לכוון) [לבוא] אבל התם אין הספינות עומדות ליפסק ואע"ג דהיכא [דשכח] אחד מבני העיר ולא עירב אין עירובו בטל אלא מבטל היחיד רשותו לאותם שעירבו ומותדים להכניס ולהוציא שאני התם דחזו כולהו מאתמול לעירוב לפיכך אין בטל עירוב שלהם כלל וגם אין שייך לומר כאן שבת הואיל והותרה הותרה ולא יתבטל עירוב שלהם כשיבוא העכו"ם בשבת ואין נראה כלל לפרש דהכא עסקינן כגון שלא עירבו כיון דפדישי' לעיל דקיימא לן כי ליתיה לא אסר ויכולים לערב ועירובם מועיל מנא לן שלא עירבו. הלכך נראה לרבינו יצחק בר' שמואל כפירוש רש"י עיקר דאפי' עירבו בטל לגמרי מכיון שבא העכו"ם וא"ת למה להו הכא תרתי שכירות וביטול בביטול לחודיה סגי דכיון דבטלי רשותייהו לגבי חד הוה ליה יחיד במקום עכו"ם כדאמ' לעיל גבי [עובדא] דהמן בר ריסתק דקיי"ל כר"א בן יעקב דיחיד במקום עכו"ם שרי ואע"ג דרבא פליג לעיל דאמר א"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי הני מילי התם שהעכו"ם לא רצה להשכיר להם רשותו אבל הכא שהיה מתרצה לשכור ובשבת אחרת יוכלו לערב להתיר לכולם אין שייך כאן לומר ביטלת תורת עירוב ויש לומר דכיון שאם לא היה מתרצה עכו"ם להשכיר לא היה מועיל ביטול דא"כ בטלת תודת עירוב מאותו מבוי אין לחלק בין מתרצה לאין מתרצה ואין נראה לפרש דהני אמוראי ר' חמא בר' יוסי ור' חייא בר אבא ורב אסי כר"מ סברי דאסר יחיד במקום עכו"ם ור' יוחנן בסמוך נמי לטעמיה דאמר נהגו העם כראב"י אבל לא מודינן דלא מסתבר לאוקומי הנהו אמוראי דלא כהלכתא. תהי בה ר' אלעזר. בהא מילת' דהני אמוראי ששכרו מן העכו"ם ואחר בך בטלו והיה מחשב ומעיין בה כדי לדעת טעמו של דבר. א"ר זירא מאי תהוייה דר' אלעזר אמר [רב ששת גברא רבה כר"ז לא ידע מאי תהייא דר' אלעזר] משום דקשיא ליה דשמואל רביה דאמר שמואל כל מקום שאוסרין ומערבין מבטלין. כל מקום שאוסרין זה על זה בלא עירוב ואם יהו רוצין לערב יכולין לערב. מבטלין. אם שכחו ולא עירבו מבטלין רשותן לאחד מהן ותהוי כולה חצר דידיה ותהא מותרת לטלטל בכולה ובלבד שלא יוציאו מן הבתי' לחצר אלא מביתו של אותו יחיד בלבד. דהיינו כגון שתי חצירות זו לפנים מזו. דהיכא דלא עירבה פנימית לעצמה אסרה אחיצונה אפילו רבנן דפליגי עליה דד"ע מודו דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה כגון בחיצונה משום דריסת הרגל שיש לה עליה. מערבין ואין אוסרין כגון שתי חצירות פתוחות למבוי או לרה"ר ופתח ביניהם שמערבין אם רוצים ואם לא עירבו זו עם זו זו מותרת לעצמה וזו מותר' לעצמה ואם הוצרכו לטלטל זו לזו אין מבטלין רשות של זו לזו דלא תקון רבנן ביטול רשות אלא היכא דאסרי עלייהו. אוסרין ואין מערבין מאי לאו לאתויי עכו"ם. הדר עם שני ישראלים בחצר שאוסרי' אותן שני ישראלים זה על זה ואין יכולין לערב בשביל העכו"ם וקא אמרינן אין מבטלין. ואי דאתא עכו"ם מאתמול. אמאי קרו להו אוסרין ואין מערבין הא מצו למיגר ולערובי. אלא לאו דאתא עכו"ם בשבת וקאמר אוסרין ואין מערבין. אלמא ביטול רשות לאו תיקון אלא היכא דחזי לערובי מאתמול. מפני שעתיד העכו"ם לבוא כדפרי' לעיל אלמא דשמואל פליג' אדר' יוחנן והיינו תהוייה דר' אלעזר ופסק רבי' חננאל בר' יוחנן משום דכל ר' יוחנן ושמואל הלכה כר' יוחנן כדאמרי' לעיל בפ' מי שהוציאוהו גבי הני דיכרי דאתו למברכתא ותו דאריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב וכ"כ ה"ר משה מיימון ששוכרין מן העכו"ם ואפילו בשבת ולא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת דלא הוי אלא במתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר טלטול. ורבי' יצחק בר שמואל וכן רבי' שמואל בר נטרונאי מבו"ן פוסקין הלכה כשמואל דאין שוכרין מן העכו"ם בשבת דהואיל וליכא עירוב אף בטול לא מהני וראייתם משמעתין דבעא מיניה רב חסדא מרב ששת שני ישראלים ועכו"ם הדרים בחצר ולא שכרו ולא עירבו ומת עכו"ם בשבת מהו לבטל זה לזה אליבא דמ"ד לעיל דהיכ' דאתא עכו"ם בשבת שוכרין הימנו ואח"כ מבטלין לא תבעי לך השת' תרתי עבדת שכירות וביטול חדא מיבעיא אלא כי תיבעי לך אליבא דמ"ד אין שוכרין תרתי הוא דלא עבדינן אבל חדא כגון ביטול עבדינן או דילמא לא שנא א"ל אני אומר מבטלין ולא דמיא לההוא דלעיל דהכא אי בעי מיגר וערובי מאתמול מצי ערבי ורב המנונא אמר אין מבטלין כיון דאי בעי לעירובי מאתמול לא מצו מערבי בלא שכירות אין ביטול אלא במקום עירוב. הא למדת דרב ששת ורב המנונא תרוייהו שקלי וטרו אליבא דשמואל דסבר דאין שוכרין ור' אלעזר נמי תהי אדר"י דאמר יפה עשיתם ששכרתם. ותו דתניא לקמן בפרקין [זה הכלל] כל שנאסר למקצת שבת נאסר לשבת כולה כגון שני בתים משני צידי רה"ר והקיפום עכו"ם מחיצה בשבת זה הכלל לאתויי מאי לאתויי מת עכו"ם בשבת דכיון דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערבי השתא נמי לא מבטלי דהיינו כשמואל דאי לר' יוחנן הא אפי' תרתי עבדי שכירות וביטול. ואין נראה לומר דלאתויי [מת] עכו"ם בשבת איידי בלא ביטול דלא משתרו כשמת עכו"ם אע"פ [שבא] מערב שבת אבל ביטול מהני שהרי הקיפו עכו"ם איירי אפי' ע"י ביטול כדמוכחא שמעתתא. ודומיא דהכי קאמר לאתויי מת עכו"ם דאין מבטלין והא ליכא למימר שר' יוחנן יפרש זה הכלל לאתויי מילתא אחריתי דכיון דסתמא דתלמודא הכי נקט ש"מ דהכי הילכתא. ותו דלקמן דאביי ורבא נמי כשמואל סברי דאמר רבא מ"ט דבית הלל דאמרי נותנין רשות משתחשך נעשה כאומר כלך אצל יפות גבי תורם את של חבירו שלא מדעתו תנן שאם בא בעל הבית וא"ל כלך אצל יפות אם יש לו יפות מהם ה"ז תרומה דגלי אדעתיה דניחא ליה וכמאן דשויה שליח דמי ה"נ הואיל ובטל ליה רשותיה השתא גלי אדעתיה דמעיקרא בשותפות ניחא ליה אלא ששכח ולא עירב א"ל אביי מת עכו"ם בשב' דאמרן לעיל דאפי' למ"ד אין שוכרין בשבת מבטלין והאי מאי כלך אצל יפות איכא הא לא הוה רשותא דידיה אכתי כשחשיבה וליכא דפליג ואמר אין מבטלין אלא רב המנונא ואביי כרב ששת ס"ל עכ"ל תהו בה נהרדעי ומי א"ר יוחנן הכי יפה עשיתם ששכרתם בשבת והאר"י שוכר כמערב דמי מאי לאו מה מערב מבעוד יום אף שוכר נמי מבעוד יום לא כי קאמר שוכר כמערב דמי ה"ק מה מערב אפי' בפחות משוה פרוטה אף שוכר נמי אפי' בפחות משוה פרוטה ומה מערב חמשה ששרוין בחצר אחד אחד מערב ע"י כולן כגון שתי חצירות ופתח אחד ביניהם. ובאים לערב זו עם זו אחד מוליך עירובה של זו לתוך זו והוי שליח לחביריו כדתניא בהאי פרקא חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין אותו למקום אחר אחד מוליך ע"י כולן. אף שוכר נמי חמשה ששרויין עם העכו"ם בחצר אחת. אחד מהן שוכר מן העכו"ם בשביל כולן. ומה מערב אפי' שכירו ולקיטו של עכו"ם אם ישראל הוא נותן עירובו ודיו אף שוכר נמי אפי' שכירו ולקיטו דעכו"ם אם עכו"ם הוא משכיר רשות אדונו לדיורי החצר. ואשתו כ"ש (ששוכרת) [שמשכרת] חצר בעלה כדמוכח לקמן פרק חלון גבי ההוא טורזינא וה"נ אמרי' בירוש' דפרקין א"ר יסא מעשה באשתו של פרסי אחד שהשכירה חצר שלה שלא מדעת בעלה ואתא עובד' קומי ר' שמואל ושרא וסברין למימר אפי' שכירו ואפי' לקיטו. וכתב רבי' שמואל בר נטרונאי דוקא שאין האדון (אינו) רוצה להשכיר אז שרינן ע"י שישכור משכירו ולקיטו או מאשתו אבל אם חפץ האדון להשכיר אינו שוכר אלא מן האדון ולא משכירו ולקיטו והכי משמע לכאורה דומיא דעובדא דהמן בר ריסתק שלא רצה להשכיר רשותו דאייתינן עלה להא דאמר רב יהודה אמר שמואל אפי' שכירו ולקיטו ואסי' ואמר לקמן בפ' חלון ההוא טורזינא דהיינו עכו"ם שממונה על כלי זיין העשוין לשמירת העיר להלחם על הצרים ודר במבוי אצל שער העיר. דהוה בשיבבותיה דר' זירא אמרו ליה אוגיר לן רשותך לא אוגיר [להו] אתו לקמיה דרבי זירא אמרו ליה מהו למיגר מדביתהו אמר להו הכי אמר רשב"ל משמיה דגברא רבה ומנו ר' חנינא אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ושוכר כמערב הלכך שוכרין מאשתו דהתם נמי לא רצה טורזינא להשכיר לפיכך שרינן לשכור מאשתו. טורזינא כלומר נטר זיינא שא כליך תרגומו זיינך וה"מ דשרינן לשכור מאשתו או משכירו ולקיטו היינו דוקא היכא דאסר עלייהו כגון טורזינא שהיה אוסר עליהם המבוי וכגון ההוא מבואה שהיה אוסר עליהם המן בר ריסתק א"נ עכו"ם שדר עם שני ישראלים בחצר כל כי האי גוונא שאוסר עליהם דוקא שרינן לשכור מאשתו או משכירו ולקיטו אבל [היכא] שאינו אוסר עליהם כגון שני חצירות הפתוחות למבוי או לרה"ר ופתח ביניהם שמערבים אם רוצים ואם לא עירבו זו מותרת לעצמה וזו מותרת לעצמה ואם באים לערב זו עם זו ואין העכו"ם רוצה להשכיר רשותו לא שרינן ע"י שישכור משכירו ולקיטו כדאמרי' בפ' חלון ההוא טורזינא דהוה בשבבותיה דרב יהודה בר אושעיא אמרו ליה אוגיר לן רשותך לא אוגיר להו אתו לקמיה דרב יהודה בר אושעיא אמרו ליה מהו למיגר מדביתהו לא הוה בידיה אתו לקמיה דרב יהודא אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו. מיתיבי נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדע' בעליהן אין עירובן עירוב ואין שתופן שיתוף לא קשיא הא דאסר. על בני מבוי לא בעינא דעתיה ומתני' דבעא דעתיה בדלא אסר. וה"נ מסתברא. דמודה שמואל היכא דלא אסר דבעינן דעתיה. דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמר שמואל אחד מבני מבוי [שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף בני מבוי] נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתופו בעל כרחו רגיל אין ושאינו רגיל לא. הא למדת דהיכא שאינו אוסר אין אשתו מערבת שלא מדעתו מיהו אין זה ראיה לשתי חצירות דעל כרחין הרי אסר על חצר הדר בה וכששכרו משכירו ולקיטו הותרה אותה חצר ושפיר מיערבא עם חצר שנייה אלא הא דאמ' היכא דלא אסר דאין אשתו מערבת לו שלא מדעתו היינו כדפי' רש"י כגון חצר שבין שתי מבואות ורגילה עם זה ואינה רגיל' עם זה דאמר שמואל לעיל בפ' מי שהוציאוהו דזו שרגילה בו אסור וזו שאינה רגילה בו מותר ואם באת לערב עם המבוי שאינה רגילה בו הואיל ולא אסרה עליה אינה מערבת אלא מדעת בעלה: אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר ואין ביטול רשות בחורבה. בית מיכן ובית מיכן וחורבה ביניהם ושני בתים פתוחים להו אסור להשתמש בה אא"כ עירבו אין מבטלין רשותן זה לזה להתיר את האחד ולהוציא ולהכניס מביתו לחורבה דלא שרו רבנן ביטול רשות אלא בחצר שלפני הבית דאקילו ביה רבנן דהוי עיקר תשמישתייהו התם. ור' יוחנן אמר יש ביטול רשות מחצר לחצר. ל"ש שתי חצירות זו לפנים מזו ל"ש שתי חצירות ופתח אחד ביניהם שאם הוצרכו לטלטל מזו לזו [נותנים] רשותם זו לזו והנותנים את רשותם אסור להם להוציא מביתם לחצרם ומחצירם לחצר של המבטלים אבל לא לביתם של המבטלין ויש ביטול רשות בחורבה. וקיי"ל כר' יוחנן חדא דכל שמואל ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן ותו דהלכה כדברי המיקל בעירוב ואביי ורבא דפליגי אליב' דשמואל לאו משום דסברי כותיה אלא לתרוצי שמעתתין. הדא דלישנא הכי משמע דאמר אביי הא דאמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר ולא קאמר הא דאמרי' או הא דקיי"ל. ותו דאמרי' לקמן ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר רבא ליפנו לי מאני מבי גברי לבי נשי. שבחצירו של רבא היו חמין ותינוק נשפכו חמיו בחצר אחרת ופתח ביניהם ולא עירבו שתי חצירו' יחד ולרבא היו בביתו חדרים פנוים פנימים שאין פתוחים לחצר והם לצניעות והנשים יושבות שם ודבי גברי הוה פתוח לחצר ותנן במתני' המבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר דהא לאו דידיה הוא הלכך פינה כליו מבי גברי כדי שלא יבוא להוציא משם לחצר והלך וישב בחדרים הפנימים וביטל רשות חצירו לבני חצר האחרת ויביאו החמין מחצירו של רבא לחצירם אצל תינוק. א"ל רבינא לרבא והאמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר. כה"ג שהם שתי חצירות פתוחות למבוי או לרה"ר ופתח ביניהם דאי שתי חצירות זו לפנים מזו הא אוקימנא דמודה שמואל דמתוך שאוסרי' מבטלין. א"ל אנא כר' יוחנן ס"ל. דאמר שתי חצירות דפתוחות למבוי או לרה"ר ופתח א' ביניהם שמבטלים רשותם זה לזה א"ל אי [לאו כשמואל ס"ל למר ניתיב מר אדוכתי'. דמדקאמרת פנו מאניי גלית אדעתיך דמאחר שתבטל רשותך אין לך היתר היום בחצר זו והיינו כשמואל דאמר לקמן אין מבטלין וחוזרין ומבטלין דאי לאו כשמואל סבירא לך ליתיב מר ארוכתיה ותבטל להם רשותך שעה אחת עד שיוציאו החמין מחצירך לחצירם ויחזרו דם ויבטלו לך אותה הרשות ויחזרו לך את חצירך. דאמר רב מבטלין וחוזרין ומבטלין. שנים הדרים בחצר אחת ולא ערבו מבטל זה רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ויחזור זה ויבטל לזה. א"ל רבא אנא בההיא כשמואל ס"ל דאמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. משום דלא ליהוי מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא. הא למדת דרבא עבד עובדא כר' יוחנן בשתי חצירות זו אצל זו ופתוחות למבוי או לרה"ר ולא עירבו שמבטלים רשותם זו לזו הילכך כר' יוחנן [קיי"ל]. ומשמע נמי הלכה כשמואל בהא שאין מבטלין וחוזרין ומבטלין דהא נמי עבד עובדא כשמואל שלא רצה שיהיו חוזרים ומבטלים לו וקאמר נמי אנא בהא כשמואל ס"ל. מיהו יש להסב הדבר ולפסוק כרב דאמר חוזרין ומבטלין משום דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ותו דהלכה בדברי המיקל בעירוב וכן כתב ה"ר משה מיימון כשם שבעה"ב הזה מבטל רשותו לבעה"ב זה בחצר אחרת כך מבטל מחצר לחצר ומבטלין וחוזרין ומבטלין כיצד שנים ששרויין בחצר ולא עירבו א' מהן מבטל רשותו לשני נמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו עד שיעשה צרכיו וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון ומטלטל הראשון ברשותו שבטל לו וכן כ"פ ויש ביטול לרשות בחורבה בדרך שהוא בחצר עכ"ל. בעא מיניה רב חסדא מרב ששת שני בתים בשני צידי רה"ר והקיפום עכו"ם מחיצה בשבת. שסתמו רשות הרבים מיכן ומיכן ונשאר לפני שני פתחים כעין חצר שהבתים פתוחות לה. מהו. שיבטל זה רשותו לזה ויהא מות' להוציא מביתו לכאן דהא קיי"ל בפרקי קמאי כל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה וכ"ש הכא דעכו"ם עבדוה. אליבא דמ"ד אין בטול רשות מחצר לחצר. ואוקימנא טעמא דמשום דאין אוסרין ואין מבטלין אע"ג דאי בעו לערובי הוו מערבי אלמא תרתי בעינן אוסרין ומערבין. לא תבעי לך השתא התם דאי בעי ערובי מאתמול מצי מערב אמרת אין כיטול רשות הכא דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב לא כל שכן. אלא כי תבעי לך אליבא דמ"ד יש ביטול רשות מחצר לחצר התם כיון דאי בעי ערובי מאתמול מצי מערב בטולי נמי מצי מבטל אבל הכא כיון דאי בעי ערובי לא מצי מערב בטולי נמי לא מצי לבטל או דילמא ל"ש א"ל רב (חסדא) [ששת] אין מבטלין וכן הלכה וכ"פ ה"ר משה בר' מיימון:
416
תי״זמעשה בחופה אחת שהיו בתים סמוכים זה לזה ולא היו חצירות ביניהם ושכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית ושאלו לרבינו שלמה זצ"ל והורה להם שיבטלו כולם רשותם לגבי אחר. ואינו נראה לרבי' יצחק בר שמואל שאם תמצי לומר שהביטול מועיל מבית לבית ע"כ מותרים כלם לטלטל מבית זה לבית זה גם אותם שביטלו שאע"פ שהמבטל רשות חצירו הוא אסור להוציא מביתו לחצר התם היינו טעמא שיש לו חלק בחצר אלא מה שאינו יכול להוציא מביתו לתוכו היינו מפני שביטל רשותו ונתנו לחבירו ואם היה יכול לטלטל מביתו לחצירו היה נראה כחוזר ומחזיק בחלק חצירו והיה חבירו נאסר כתחילה הלכך אסור לו למבטל להוציא מביתו לחצירו אבל הכא כשביטלו כל השכונה רשותם לאחר מישתרו כולהו לטלטל מביתו לבית חבירו שאע"פ שמטלטל ומכניס לחצר חבירו אין זה במחזיק ברשותו שהרי אין לו חלק ברשות חבירו וכיון דהכי הוא שכולם מותרים א"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי שלא יחושו עוד לעשות עירוב כיון דמשתרו כלהו ע"י בטול וכן רבי' תם זצ"ל היה אוסר. ומדקדק מההיא דלקמן ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה שהיו רוצין למולו והחמו לו מים מבערב ונשפכו היום אמר [רבה] לית' מגו ביתאי מביתיה (דרבא) [דרבה] והתינוק היה בבית אחר באותו חצר א"ל הא לא ערבינן נסמוך אשיתוף והא לא שתפינן וכו' ואמאי לא ביטל רשות ביתו לההוא ביתא דהוה ביה קטן דמסתמא כר' יוחנן מ"ל דאמר יש (לו) ביטול מבית לבית. אלא ש"מ דאפי' ר' יוחנן מודה דאין ביטול מבית לבית ורבינו יצחק אומר דהא לאו ראיה היא דע"כ הוו התם חצר ומבוי כדקא' והא לא ערבינן והא לא שתפינן והיו יכולים להביא חמין ע"י ביטול דרך חצירות ומבוי לבית שהיה בו קטן אלא ע"כ צ"ל שלא היה שם בעלים. ואין זה תשובה כי החמין היו מונחין בבית (רבא) [רבה] ואם מבטל רשות חצירו היה אסור להוציא מביתו לחצר ואין תקנה אא"כ ביטל רשות ביתו נמי (ורבא) [ורבה] הרי היה בבית ולמה לא ביטל רשות ביתו אלא ש"מ שאין ביטול מבית לבית. ועוד דקדק ר"ת מדאיפלגו שמואל ור"י לענין ביטול רשות מחצר לחצר ולענין ביטול רשות לחורבה משמע אבל מבית לבית אסור לב"ע מדלא איפלגו ביה וה"ט כדפרי' לעיל דע"כ אם הביטול מועיל מבית לבית כולם מותרים ואפי' אותם שביטלו רשות ביתם וא"כ ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי כדפרי' לעיל גבי עובדא דהמן בר ריסתק. מיהו אין משם ראיה לאסור התירא דרבינו שלמה דשפיר מצינן לומר שהמבטלים רשות ביתם אסורים לטלטל בתוך ביתו של אותו שבטלו לו רשותם מפני שכשחוזרים ומכניסים מביתו לתוך ביתם הרי הם מחזיקים ברשותם ונאסר שוב אותו בית שביטלו לו רשותם וא"ת שהותרו להכניס מביתם לביתו אבל לא מביתו לביתם א"כ לא בטלת תורת עירוב שע"י העירוב יהיה להם הכל מותר. ונראה לרבי' יצחק בר' שמואל שאם יש חדרים בבית שיבול לבטל כל הבית בלא החדר שיהא עכשיו אסור להוציא מן החדר לבית ומן הבית לחדר כמו מבית לחצר ואין שייך כאן ביטלת תורת עירוב שהרי ישתכר בעירוב יותר מבביטול ואליבא דר"י דאמר יש ביטול מחצר לחצר דקיימא לן כותיה: אמר רב יהודה אמר שמואל עכו"ם שיש לו אפי' פתח קטן של ד' טפחים על ד"ט לבקעה ויש לו פתח אחד פתוח למבוי או לחצר אפי' כל כך גדול שמכניס ומוציא בו גמלים וקרונות כל היום כולו דרך מבוי או דרך חצר אינו אוסר על בני מבוי ולא על בני חצר מ"ט בההיא פתחא דמיחדא ליה ניחא ליה טפי. איבעיא להו פתוח לקרפף מהו ת"ש דא"ר חנן בר אמי משמיה דאולפנא אפי' פתוח לקרפף ניחא ליה טפי דאיכא אוירא טפי ממבוי ואינו אוסר על בני מבוי. אולפנא פי' ששמע מרבו ורבו מרבו ורבי' שמואל פיר' שם חכם. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו עכו"ם. אם היה לו פתח לקרפף בית סאתים [ופתח למבוי עדיין אוסר על בני מבוי דאוירא דקרפף לא נפיש אבל אם יותר] מבית סאתים נפיש אוירא ובההוא ניחא ליה טפי ואינו אוסר על בני מבוי. ישראל שיש לו פתח לקרפף ופתח למבוי שכח ולא עירב במבוי אם קרפף בית סאתים שראוי להשתמש בו אינו אוסר על בני מבוי ואע"ג דלגבי עכו"ם חשיב זוטר לגבי ישראל נפיש דהא בשבת ליכא הוצאות משואות יתרים וסגי בהכי ונפיש אויריה (דמצוי) [ממבוי] אבל יותר מבית סאתים דכרמלית היא וכגון שלא הוקף לדירה כיון דאסיר ליה לאשתמושי לא ניחא ליה ביה ואוסר על בני מבוי. וכן הלכה כרבה ורב יוסף דבעי מיניה רבא בר (חלקאי חקוקא) [חקלאי] מרב הונא פתוח לקרפף מהו ופירש רש"י אעכו"ם קאי ואמילתיה דרב יהודה. א"ל רב הונא הרי אמרו בית סאתים אוסר יותר מבית סאתים אינו אוסר דהיינו כרבה ורב יוסף וכ"כ ה"ר משה מיימון כדבריו בין לענין עכו"ם בין לעניין ישראל: אמר עולא א"ר יוחנן קרפף יותר מבית [סאתים] שלא הוקף לדירה אפי' כור אפי' כוריים הזורק מתוכו לרה"ר חייב חטאת ואע"ג דלענין איסור טלטול שויה רבנן כרמלית מדאוריית' רשות היחיד גמור היא דמחיצ' הוא אלא שמחוסרת דיורין ומשו"ה אסרי רבנן לטילטולה מתיב רב הונא בר חיננא סלע שבים גבוה עשרה ורחב ד' שהוא רה"י אין מטלטלין לא מתוכו לים. שהוא כרמלית אפי' בד' אמות. ולא מן הים לתוכו משום דכל גבוה עשרה ורוחב ד' הוי רה"י פחות מיכן שאינו גבוה עשרה כרמלית [היא] כמו הים ומטלטלין מזה לזה תוך ד"א. ועד כמה. יהא רוחב הסלע. עד בית סאתים. אבל טפי לא. אהייא אילימא אסיפא עד בית סאתים הוא דמטלטלין יותר מבית סאתים לא אמאי מכרמלית לכרמלית קא מטלטל אלא לאו ארישא והכי קתני סלע שבים גבוה עשר' ורוחב ד' אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו עד כמה עד בית סאתים הא יותר מבית סאתים בטל תורת רה"י מניה והוי כרמלית ומטלטלין ואע"ג דגבוה עשרה ותיובתא דר' יוחנן אמר רבא מאן גברא דלא ידע תרוצי מתני' ותיובתא לר' יוחנן מותיב. (ר' יוחנן) לעולם ארישא וה"ק הא בתוכו מטלטלין. דהא רה"י הוא ועד כמה עד בית סאתים אבל טפי לא דשויוה רבנן ככרמלית לענין טלטול משום דמחוסר דירה ומיחלף ברה"ר ומיהו לענין מתוכו לים רה"י הוא. ורב אשי אמר לעולם ארישא. ואע"ג דלענין מדאורייתא רה"י היא לטלטל מר"ה לתוכו אפ"ה לא תקשי לר' יוחנן. ומ"ט שרו רבנן לטלטולי מיניה לכרמלית משום דאיסור טלטול מרה"י לכרמלית מדרבנן הוא והם אמרו זה האיסור והם אמרו עוד איסור (אוסר) [אחר] וראו שאין שניהן עומדין ובטלו זה מפני זה כדמפרש. הם אמרו קרפף יותר מבית סאתים שלא חולף לדירה אין מטלטלין בו אלא בארבעה ודם אמרו אין מטלטלין מרה"י לכרמלי' משום דלא ליתי לטלטולי מרה"י לרה"ר [ובהאי רה"י שהיא יותר מבית סאתים לא גזור מאי טעמא] בית סאתים דשרי לטלטולי מרה"י בכולה לא שרו רבנן לטלטולי מן הים לתוכו ומתוכו לים דלא אתי לידי חורבה אבל טפי מבית סאתים לא שרי רבנן לטלטולי מתוכו לים (ואין) [ומן] הים לתוכו דאי לאו דכי אתי למימר רשות היחיד גמורה היא אפי' דרבנן ומטלטלי בכולה ומיעקרא אידך תקנתא דרבנן ובטלי הא מקמי הא. ומ"ש. דאלמוה הך תקנתא טפי מהך השתא נמי קמטלטל מרה"י לכרמלית. תוכו שכיח. ואי שרית לטלטולי בגויה חזו ליה עלמא ומיחלף ברה"ר. מתוכו לים לא שכיח. ולא גזור רבנן במילתא דלא שכיחא ואע"ג דבשאר רשות היחיד לכרמלית גזרו אינהו שכיחי אבל הני תרתי כחדא יותר מבית סאתים ומתוכן לכרמלית לא שכיח. מיכן התיר ר"ת בגינה א' יתירה מבית סאתים שלא [הוקפד] לדירה לטלטל מתוכה לחוץ הואיל ולא היתה רה"ר גמורה עוברת לפניה כגון סרטיא ופלטיא והתיר להטמין המפתח בתוך הגינה אע"פ שעומד בחוץ ונותן בתוך הגינה או ליטול מתוכה לחוץ ואין לחלק בין סלע (דהכא) [דהתם] משום דלא שכיח שהרי כל עיקר גזירה זו כדי שלא יבוא לטלטל בכולו [והאי טעמא שייך נמי הכא] ועוד יש לדקדק מההיא דפ"ק דשבת דת"ר ארבע רשויו' לשבת רה"י ורה"ר כרמלית ומקום פטור ואיזו היא רה"י חריץ שהוא (גבוה) עמוק] י"ט ורחב ד' וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה זהו רה"י גמורה ואיזו היא רה"ר סרטיא ופלטי' גדולה ומבואות המפולשין זו היא רה"ר גמורה אין מוציאין מרה"י זו לרה"ר זו ואין מכניסין מרה"ר זו לרה"י זו ואם הוציא והכני' בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל אבל ים ובקעה והאיסטוונית והכרמלית אינן לא כרה"י ולא כרה"ר ואין נושאין ונותנין בתוכן ואם נשא ונתן פטור ואין מוציאין מתוכן לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכן ואין מכניסין מתוכן לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לתוכן ואם הוציא והכניס פטור חצירות של רבים ומבואות שאין מפולשין ערבו מותרין לא עירבו אסורין. ואם היה אסור לטלטל משאר כרמלית לקרפף יותר מבית סאתים משכחת להו חמשה: אמר ליה (רב חנן בר רבא) [רבה בר רב חנן] לאביי מבואה דאית ביה תרי גברי [רברבי] כרבנן. כגון את ורבה דדייריתו ביה. לא ליהוי ליה לא עירוב ולא שיתוף א"ל מאי ניעבד מר לאו דירכיה. אין כבודו לחזר על בני מבוי ולגבות את השיתוף אנא טרידנא בגירסאי. אינהו. שאר בני מבוי. לא משגחי ואי אקני להו ריפתא בסלא כיון דאי בעו לה מנאי ולא אפשר למיתבה ניהלייהו בטל שיתוף. כלומר כיון שאם אחד מהן היה צריך לאכול מן השיתוף והיה שואלו ממני אין יכולת בידי לוותר את שלי בכל שבת לכך נמצא שאין בלבי לתת להם בו חלק גמור ובטל השיתוף. והיינו כשמואל דאמר בפרק מי שהוציאוהו המקפיד על עירובו אינו עירוב מיכן פסק רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל שצריך ליזהר כשאדם עושה עירוב בבית בעל ביתו מדעתו שלא לערב בדבר שבעה"ב מקפיד עליו כגון אותם דברים שתיקן לכבוד שבת אם יש ככר נאה של סולת או פשטידא וכיוצא בה דכיון דאי בעו לה מניה ולא יהיב בטיל עירוב:
417
תי״חמתני' אמר ר"ג מעשה בצדוקי שהיה דר עמנו במבוי בירושלים ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם ר' יהודה אומרה בלשון אחרת [מהרו] ועשו צדכיכם במבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם: צדוקי מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני צדוקי הרי הוא כעכו"ם. ואינו יכול לבטל בלא שכירות. ור"ג אומר צדוקי אינו כעכו"ם ואר"ג מעשה בצדוקי אחד וכו'. והתניא דפליגי רבנן בצדוקי הדר עם הנכרי צדוקי וביתוסי הרי אלו אוסרין עליו ר"ג אומר צדוקי אינו בעכו"ם ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עם ר"ג במבוי בירושלים ואמר להם ר"ג לבני מבוי מהרו והוציאו מה שאתם מוציאים והכניסו מה שאתם מכניסים עד שלא יוציא התועב הזה ויאסור עליכם שהרי ביטל רשותו לכם דברי ר"מ ר' יהודה אומר בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסור עליכם קסבר ר' יהודה דלא פליג ר"ג אלא צדוקי כעכו"ם ס"ל ואין יכול לבטל ופרכי' דר"י אדר"י והא אנן לד' יהודה עד שלא יוציא במתני' תנן אלמא מהניא ביטול כל כמה דלא הדר ביה ובחזקה הוא דפליג דקסבר דלא מהניא. ושנינן אימא עד שלא יצא היום ואי בעית אימא מתני' משמע דצדוקי מבטל במומר לחלל שבתו' בצנעה ברייתא ר' יהודה דצדוקי אינו מבטל במומר לחלל שבתות בפרהסיא ור"מ סבר אפי' מומר לחלל שבתות בפרהסיא מבטל. ואנן קיי"ל כר' יהודה כדאמרי' כמאן אזלא הא דתניא מומר בגילוי פנים אינו יכול לבטל רשות כמאן כר' יהודה. ותו אמרי' ההוא דנפק בחומרתא דמדושא טבעת שחותמה ממין אחר ואמרי' במס' שבת היא של אלמוג וחותמה של מתכת אסור לצאת בה. חומרתא חותם. מדושא לא אתפריש (כאן) [כיון] דחזייה לר' יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה שמחלל שבת בצנעא מבטל רשות לרבי יהודה ואמר רב הונא איזהו ישראל מומר זה המחלל שבתות בפרהסיא ואוקמה ר"נ בר יצחק לבטל רשות וליתן רשו' כדתניא ישראל מומר משמר שבתו בשוק הרי זה מבטל רשות אינו משמר שבתו אינו מבטל רשותו מפני שאמרו ישראל נוטל רשות ונותן רשות ובעכו"ם עד שישכיר וישראל המבטל כיצד אומר רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות קנין סודר. ובפרק חלון משמע דבנעילת דלת גרידא סגי והוה ביטול וללשון שני דהתם בעי ביטול ונעילת דלת כדפרי' התם גמר' שתי חצירות. ואע"ג דרב אשי פליג אדרב נחמן בר יצחק ואוקמה דמומר דקאמר רב הונא לכל מילי קא חשיב ליה וכרבנן ס"ל וכההוא תנא דא"ל שבת כע"ז. מ"מ אעיקר מילתי' דרב נחמן בר יצחק דישראל מומר לחלל שבת בפרהסיא אינו מבטל רשות לא פליג. ול"ש כשהוא מחלל שבת בפרהסיא במלאכה דאורייתא ל"ש במלאכה דרבנן אינו מבטל רשות כדתניא ישראל שלא עירב עד שלא נתן רשות הוציא בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשוגג יכול לבטל במזיד אינו יכול לבטל ופי' רש"י קסבר ר' יהודה מחלל שבת אינו יכול לבטל בלא שכירות. אלמא דאפי' בהוצאה שהיא דרבנן הוה מומר ואינו יבול לבטל וה"נ משמע מדלא שני הא בדאורייתא הא בדרבנן כי פריך מר' יהודה דמתני' אר' יהודה דברייתא ודוקא במילי דשבת אבל בשאר מילי אפילו מומר דאורייתא כגון מינים שאינם מאמינים בדברי חכמים אבל הם שומרים שב' לכל הלכותיה ואפי' דרבנן הרי אלו מבטלין רשות. וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהיה עובד כו"ם הרי הוא עכו"ם לכל דבריו אין מערבין עמו ואין מבטל רשות אלא שוכרין ממנו בעכו"ם אבל אם היה מהמינים שאין עובדין ע"ז ואין מחללין שבת כגון סתם צדוקים ובייתוסים וכל הכופרים בתורה שבע"פ כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו ואין שוברין ממנו לפי שאינו בעכו"ם אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר עכ"ל. תני' ישראל שלא עיר' עד שלא נתן רשותו הוצי' בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל דאע"ג דמומר הוא לחלל שבת יכול לבטל דברי ר"מ ור"י אומר בשוגג יכול לבטל במזיד אינו יכול לבטל [קסבר] מחלל שבת א"י לבטל בלא שכירות. מי שנתן רשותו. והוציא בין בשוגג בין במזיד אוס'. דהדר שקליה לרשותיה ובשוגג נמי קנסו שוגג אטו מזיד. דברי ר"מ ר' יהודה אומ' במזיד אוס' בשוגג אינו אוסר בד"א בשלא החזיקו בני מבוי במבוי אבל החזיקו בני מבוי במבוי בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר. והאי בד"א ר"מ קאמ' לה דאלו ר"י ללישנא דמתני' קאמר דלא מהניא חזקה וללישנא דברייתא דקאמ' ר"י (ישראל) עד [שלא] תחשך טעמיה לאו משום דלא מהניא חזקה היא אלא משום דקסבר הרי הוא כעכו"ם וגבי ישראל שביטל איכא למימ' אפי' לר"י מהני' חזקה ובמד"א דברי הכל הוא:
418
תי״טמתני' אנשי חצר ששכח אחר מהן ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני חצר. (אבל) [בגמרא מפרש דהב"ע כשביטל] רשות חצירו ולא ביטל רשות ביתו וקסברי רבנן דמתני' המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל דדייר אינש בבית בלא חצר ופליגא דר' אלעזר דאמר שלהי עושין פסין ביתו אסור להכניס ולהוציא לו אבל להם מותר דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל והלכה כסתמא דמתני' דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל מיהו אם ביטל בפירוש את ביתו נמי הרי ביתו מותר להם ולו אסור כדפריך סתמא דתלמודא ה"ד אי דבטל ביתו אמאי אסור פי' הרי נתן להם ביתו ונסתלק. ושלהי עושין פסין נמי אמרינן לרבנן דאמר מסתמא לא בטיל דאי אמר בהדיא מבטילנ' לכם אף רשות ביתו דכיון דגלי דעתיה הרי ביטל אף רשות ביתו אבל אם ביטל רשות חצירו לא ביטל רשות ביתו בסתם הלכך אסור להכניס ולהוציא מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני חצר אבל רשות חצירו שריא לבני חצר ובתים שלהם מותרים להוציא מהם לחצר בין הוא בין הם דהא בתים שלהם וחצר שלהם רשות אחת היא ואיהו הוי אורח הלכך שרי:
419
ת״כמתני' אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ונתנו לו הם רשותם: חצירם. הוא מותר. להוציא מביתו לחצר. והם אסורים. אפי' מביתו לחצר ואע"ג דרשות אחת היא דכיון דמשתמשי בחצר אע"ג דלאו (מברכי) [מבית] דידהו קא מפקי הויא ליה מישקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמו אורחין. וחמשה דנקט בגמ' לאו דוקא. ש"מ מבטלין וחוזרין ומבטלין דמשמע דנתנו לו רשות דקתני ארישא קאי דקתני ושלהן מותר לו ולהם דביטל להם רשותו וחזרו הם ונתנו לו רשותם הוא מותר. הכי קאמר נתנו לו רשותם מעיקרא הוא מותר והכי שנינן מתני' דלא תקשי לשמואל דאמר לעיל אין מבטלין וחוזרין ומבטלין אבל לדידן דקיי"ל כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין כדפריש' לעיל ה"נ דארישא קאי ושמעינן מינה דמבטלין וחוזרין ומבטלין:
420
תכ״אמתני' אנשי חצ' שהיו שנים ששכחו ולא עירבו ושאר בני חצר ביטלו להם את רשותם שניהם אוסרים זה על זה מפני שהיא של שניהם והבתים מיוחדים כל בית לבעליו ואין מוציא מבית המיוחדת לו לחצר שלו ושל חבירו. ואמרי' בגמ' פשיטא דהא אי הוו תרויהו לחודייהו מעיקרא הוו אסרי אהדדי. לא צריכא דהדר חד ובטיל לחבריה. את רשותו עצמו ואת חלקו ברשות שביטלו להם חבריהם. מהו דתימא לישתרו. דהוו להו כחמשה ששרוין בחצר ולא עירבו דמבטלין רשותא לחד מנייהו. קמ"ל דלא דמי דאילו חתם כל חד וחד מבטל ליה רשותא דידיה אבל הכא כיון דשאר בני חצר לאו להאי לחודי' בטיל אלא לתרוייהו כי הדר חד ומבטל לאידך רשותא דידיה מצי לבטל רשותא דאקני ליה חבריה לא מצי לבטל דכיון דבעידנא דבטיל להו הנך קמאי רשותייהו לא הוה ליה להאי מבטל היתרא בהאי חצר משום דאסרי אהדדי אשתכ' דביטול קמאי לא אהני וכי הדר ומבטל להאי לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה. ואוקימנא דאפילו אמרו לו קמאי קני על מנת להקנות והדר איהו וביטל לחבריה לא משתרא האי בתרא: בעא מניה אביי מרבא חמשה ששרוין בחצר אחד ושכח אחד מהם ולא עירב כשהוא מבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד או לא. א"ל צריך לבטל לכל אחד ואחד וכן הלכה וכ"כ ה"ר משה בר' מיימון זצ"ל המבטל רשותו סתם רשות חצירו ביטל רשות ביתו לא ביטל והמבטל רשותו (לפני) [לבני] חצר צריך שיבטל לכל אחד ואחד בפירוש ויאמר רשותי מבוטלת לך ולך ולך:
421
תכ״במתני' מאימתי נותנים רשות בש"א מבעוד יום וב"ה אומרים משתחשך: בעא מניה רבא מר"נ יורש. ששכח אביו ולא עירב ומת אביו בשבת ולא ביטל רשותו מהו שיבטל היורש היכא דאי בעי לערובי מאתמול. כגון אביו דמצי לערב. בטולי נמי מצי מבטל. אבל האי כיון דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב. דלא היה לו חלק בה. לא מצי מבטל או דילמא יורש כרעיה דאבוה הוא א"ל אני אומר מבטל והני דבי שמואל תני אין מבטל. ואנא פליגנא אמתניתייהו דכל מתני' דלא מתניא בדבי ר' חיי' ובדבי ר' אושעיא לא מותבינן מינה בי מדרשא. ופסק ה"ר משה מיימון כר"נ ור' יוחנן נמי כרב נחמן ס"ל דאיתביה רבא לר"נ [ישראל] וגר ששרוין במגורה אחת ומת נר מבעוד יום אע"פ שהחזיק אחר בנכסיו אוסר ואמאי אוסר ליבטל מאי אוסר נמי דקתני עד שיבטל ר' יוחנן אמר מתני' מני בית שמאי הוא ופירש רבינו שמואל ר' יוחנן אמרה להא מילתא דר"נ קודם לכן ואותבוה תלמידיו מהא מתנית' ואיהו שני דב"ש הוא ואיהו ס"ל כב"ה:
422
תכ״גמתני' בעה"ב שהיה שותף עם שכניו. לשם שותפות דעלמא ולא לשם שותפות מבוי. לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב. כלומר לשתף ולשיתוף קרי עירוב. רש"א אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב. אמר רב ובכלי אחד שכולן היה שותפותן בכלי אחד אבל בשני כלים לא ואע"ג דאמרי ב"ה במי שהוציאוהו עירוב הנתון בשני כלים כשר התם דמעיקרא לשם עירוב גבו אותו ומליוה למנא ואייתר אבל הכא לאו לשם שיתוף היה הלכך בכלי אחד אין בשני כלים לא וה"ה שאם הי' שותף לזה בשמן ולזה בשמן הואיל והוא מין אחד וראוי לערב דהוי עירוב ובכלי אחד והלכה כרבנן וכן הלכה וכ"כ ה"ר משה בר מימון כרבנן:
423
תכ״דמתני' חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד. וחלקוהו לחמשה וכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר צריכין לערב עם שאר בני חצר. בש"א. רשויותיהן חלוקין וצריך לכל חבורה וחבורה ליתן פת עירוב בחצר דהוו כולהו בחמשה בתים וה"ה דאם באו להוציא בתוך הטרקלין מרשות זה לרשות זה צריכין עירוב ביניהם. וב"ה סברי אין מחיצה זו חלוק דשות הלכך עירוב אחד לכולן ובתוך הטרקלין נמי מוציאים מזו לזו בלא עירוב שהטרקלין מחברן וכיון דביניהם א"צ עירוב נעשה אחד מהן שליח לכולן כדאמרי' לקמן חמשה שגבו את עירוב' כלומר שדרים בחמשה בתים בחצר ועירבו ביניהם הוו להו חד ואם באו לערב עם אחרים עירוב אחד לכולם. ומודים כשמקצתן שרוים בחדרים או בעליות שהן צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. דהוו להו כחמשה בתים ולא דמו לחמשה שגבו את עירובן שהרי לא עירבו ביניהם. במחיצות עראי עסקי' במתני' כעין ידיעות שאל"כ תקשי למ"ד בגמרא מחלוקת במחיצות המגיעות לתקרה מדתני ומודים כשמקצתן שרוים בחדרי' ובעליות שעירוב אחד לכולן: א"ר יהודה הסבר לא נחלקו ב"ש וב"ה על מחיצות המגיעות לתקרה שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה ועל מה נחלקו על מחיצות שאין מגיעות לתקרה שב"ש אומרים עירוב לכל [חבורה] וחבורה ובה"א עירוב אחד לכולן. הואיל שאינו מגיע לתקרה ואע"פ שהיא מחיצה גבוהה עשרה או יותר. אר"נ אמר רב הלכה כר' יהודה הסבר. דמחיצות המגיעות לתקרה מודו ב"ה א"ר נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא דקתני ומודים כשמקצתם שרוים בחדרים ועליות שצריכין עירו' לכל חבורה וחבורה מאי חדרי' ומאי עליות אילימא חדרים ממש. שלא היו מחוברים מעולם. ועליות ממש פשיטא אלא לאו כעין חדרים וכעין עליות. דהיינו מחיצה המגעת לתקרה וקתני מודים אלמא דבמחיצה המגעת לתקרה מודו בית הלל שצריך לכל חבורה וחבורה ליתן פת בעירוב החצר. ואם תאמר שאני מתניתין דבמחיצות גמורות וקבועות קא מיירי הלכך מודים ב"ה במגיעות לתקרה אבל פלוגת' דב"ש וב"ה דפליגי [במחיצות] עראי כעין ידיעות לעולם אימא לך דפליגי ב"ה ואפי' במגיעות לתקרה. תריץ דהני מילי דפרישית לעיל פלוגתייהו במחיצות עראי כגון ידיעות ה"מ למ"ד דבמחיצות המגיעות לתקרה פליגי כי היכי דלא תקשי ליה מתני' דקתני ומודים. אבל למ"ד דבמחיצות המגיעות לתקרה מודו ב"ה איירי מתני' במחיצות גמורות ולא דחקינן לאוקומי מתני' במחיצות רעועות ודייקי' שפיר מתני' כר' יהודה הסבר דמודו ב"ה במחיצו' המגיעות לתקרה. הלכך מחיצות המגיעות לתקרה צריך עירוב לכל חבורה וחבורה ושאין מגיעות לתקרה ואפי' גבוהות יותר מעשרה ואפי' קבועות עירוב א' לכולן. ובתוך הטרקלין נמי מוציאין מרשות זה לרשות זה בלא עירוב. כ"פ ה"ר משה שכולן כאנשי בית אחד חשיבי. והשתא דפרישית שחשובין כבית אחד אם באו בני הטרקלין לערב עם שאר בני חצר ושמו עירוב בחדר אחד של טרקלין אין בני הטרקלין צריכין ליתן פת דאמר שמואל במי שהוציאוהו בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת דעירוב משום דירה וכולהו הכא דיירי. וכתב רבינו שמשון בר' אברהם זצ"ל שאם יש לאדם סופר או מלמד בביתו או כעין אותם הבחורים הבאים ללמוד תורה ושרוי כל אחד בחדר או בעליה בפני עצמו אע"פ שחלוקין מבעה"ב בפיתן (או) [אין] אומרין עליו ולא בעו עירוב בין יש להם פתח לרה"ר בין אין להם. דלא מבעיא אם כולם אוכלים במקום אחד אע"פ שכל אחד ישן בחדרו קיי"ל כרב דאמר לקמן מקום פיתא גרים אלא אפי' לשמואל דאמר מקום לינה גורם או אפילו אוכלים וישינים כל אחד בחדרו אין אוסרין זה על זה כיון שכולם משתמשין באותו בית בכל עסקי תשמישן באפייה ובישול ובכל דבר חשיבי כאילו אוכלים ושותים במקו' אחד אע"פ שיש להם פתח לצד רה"ר שהכל נקרא על שם בעה"ב ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא זה ע"ז ומצי לסלוקינהו והו"ל בחמשה שכירים וחמשה לקיטים דלא אמרו להחמיר כדא' לעיל בפרקין דא"ל אביי לרב יוסף היו שם בבית עכו"ם חמשה שכירים ולקיטים דרים בחדרים ובעליות מהו לתת כולם בעירוב ואם שכח אחד ולא נתן יאסור על בני מבוי מי אמרי' כי היכי דמשוינן ליה לשכירו ולקיטו בעלים להקל ולהתיר עירוב במבוי דא"ר יהודה אמר שמואל אפי' שכירו ולקיטו של עכו"ם אם ישראל הוא נותן עירובו ודיו. הוו נמי בעלים להחמיר או דילמא לקולא שוינהו רבנן כבעלים (אפי') [אבל] לחומרא לא דכל בעירובין להקל א"ל אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו להחמיר אלא אחד נותן עירובו ודיו. אע"פ ששרוים בחדרי' ובעליות. שאם כולם שרוים בבית אחד בזה לא היה מסתפק אביי דקאמר מהו דאפי' היה הבית שלהם לא היו אוסרים זה על זה. וכיון דגבי עכו"ם דדירתו לא שמה דירה לא אסרי אלא חשיבי כולהו כחד כ"ש גבי ישראל דדירתו שמה דירה דבטלה דירתו לגבי דירת בעה"ב ולא דמי למקצתם שרוים בחדרים ובעליות דהכא שיש כח לזה כמו לזה. ואע"פ שהקילו בעכו"ם טפי מבישראל דכי מושיל דוכתא לישראל אמרי' דישראל נותן עירובו ודיו אע"פ שאין העכו"ם רוצה להשכיר ובע"כ של עכו"ם כדאמרי' לעיל בפירוש גבי עובד' דהמן בר ריסתק וכה"ג בביתו של ישראל לא שרי. התם נמי טעמא משום דדירת עכו"ם לא חשיב' כל כך אבל מ"מ יש ללמוד דמדלא אסרי חמשה שכירים זה על זה גבי עכו"ם כ"ש גבי ישראל כדפרישית:
424
תכ״המתני' האחין שהיו אוכלין על שלהן אביהם וישנים בבתיהם. והן ואביהן ואחרים דרים בחצר אחת. צריכים עירוב לכל אחד. אם [רוצים] לערב עם אנשי חצירן. לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב צריך לבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין את עירובן. לתתו באחד מבתי שאר בני החצר דהואיל והוזקקו לעירוב מיגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי. וצריכין כולם ליתן פת הואיל וחלוקין דיורין בלינה. אבל אם היה עירוב כל החצר בא לבית אביהן. שלא הוזקקו לעירוב דאמרי' בפ' מי שהוציאוהו בית שמניחין בו עירוב א"צ ליתן את הפת והם כולם נמשכים בו. או שאין עמהם דיורין אחרים בחצר. שאין דיורים מזקיקים אותם לעירוב. א"צ לערב. דביחידים דמי. ול"ג במתני' השותפין. ואמרי' בגמרא ש"מ מקום לינה [גורם]. דאי הוו ישנים בבית אביהם אפי' מוליכים עירובם למקום אחר לא צריכי לערובי אלא אביהם. א"ר יהודה א"ר הכא במקבלי פרס שנו. שמביאים הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שלחנו ממש אבל אם היו אוכלין על שלחן אביהם ממש אע"פ שהיו ישינים בבתיה' לא היו [צריכים] לערב אלא אביהם דמקום פיתא גרים: ת"ר מי שיש לו בית שער. דהיינו שיש לו בית קטן במבוא החצ' שאין דרין אלא נכנסין ויוצאים דרך שם מרה"ר לחצר ומחצר לרה"ר. אכסדרה. היינו תקרה בלא מחיצות. מרפסת דהיינו זיזין היוצאין מכותלי בתים ועליהם תקרה על פני רוחב הבתים ולאו לשימוש עביד כל אלו אם יש לו בחצר חבירו אינו אוסר על שאר בתי חצר אם לא עירב עמהם. בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות. של יין ושמן. ה"ז אוסר עליו ר' יהודה אומר אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד. כשאדם דר בו. א"ר יהודה מעשה בבן נפח שהיו לו חמש חצירות באושא ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד. מאי מקום דירה רב אמר מקום פיתא. שהוא אוכל שם. ושמואל אמר מקום לינה. מיתבי הרועים והקייצים. דהיינו שומרי תאנים השטוחין בשדה לייבשן לקציעו'. והבורגנין. דהיינו דירה של קנים לשומרי גנות ופרדסים. ושומרי פירות. בזמן שדרכן ללון בעיר. במקום שאוכלין הרי הן כאנשי העיר אע"פ שקדש עליהם היום בשדה יש להם מן העיר אלפים אמה לכל רוח וכל העיר להם כד' אמות. בזמן שדרכן ללון בשדה. אע"פ שאוכלין בעיר אין מודדין להם אלא מן השדה אלמא מקום לינה גרים ותיובת' דרב דאמר מקום פיתא גרים. שאני התם דאי ממטו להו ריפתא להתם טפי ניחא להו. הואיל וצריכים לשמור שהרי ישינים שם כל הלילה. והלכת' כרב דכל רב ושמואל הלכת' כרב באיסורי וכ"כ רבי' שמשון לפי אורחיה דהלכתא כרב בשמעתא דחמש חבורו' ששבתו בטרקלין אחד: ת"ר מי שיש לו חמש [נשים] מקבלות פרס מבעליהן. וכל אחת יש לה דירה לבדה עמו בחצר. וחמש עבדים מקבלים פרס מרביהן ריב"ב מתיר בנשים ואוסר בעבדים שאינם נמשכים אחריו ר' יהודה בן בבא אוסר בנשים ומתיר בעבדים אמר רב מ"ט דר' יהודה בן בבא דכתיב ודניאל בתרע מלכא בכל מקום שהוא חשיב ליה בתרע מלכא. ונר' דהלכה כר' יהודה בן בבא הואיל ואייתי ליה רב סייעתא מקרא: פשיטא בן אצל אביו כדאמרן במתני' האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהן צריכין עירוב לכל אחד ואחד וכדאוקמה רב למתני' במקבלי פרס דווקא. אשה אצל בעלה ועבד אצל רבו פלוגתא דר' יהודה בן בתירה ור' יהודה בן בבא כדפרישית. תלמיד אצל רבו [דר] עמו בחצר ומקבל הימנו פרס מאי ת"ש דרב בי ר' חייא. כשהיה מקבל פרס מבי ר' חייא לחצר אחרת. אמר אין אנו צריכים לערב. שהרי אנו סומכין על שולחנו של ר' חייא מפני שתלמיד טפל לרב ונמשך אחריו יותר מבנו וכ"ש אם הוא בנו ותלמידו אם הוא מקבל פרס ממנו אפילו לחצר אחרת שאין צריך לערב: בעא מניה רב חייא בר אבין מרב ששת בני בי רב דאכלי נהמא בבאגא. שבית אושפיזייהו בבקעה ואכלי שם נהמא. ואתו ובייתי בבי רב. דהיינו בבית המדרש ובתוך האלפים הוא. כי משחינן להו. תחומא אלפים לכל רוח. מבית המדרש משחינן להו דמקום לינה גרים או מאושפיזייהו משחינן להו דמקום פיתא גרים א"ל מבי רב משחינן להו. והרי נותן עירובו בסוף אלפים אמה ואתי ביית בביתיה דמשחינן ליה תחומא מעירוביה. התם בההיא אנן סהדי הואיל והוא צריך ללכת למחר לאותה הרוח אי הו"ל הלילה הזה בית דירה ללון במקום עירובו טפי הוה ניחא ליה. הכא אנן סהדי דאי מייתו ליה ריפתא לבי רב טפי ניחא ליה:
425
תכ״ומתני' חמש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצירות אף מזו לזו ולא נשתתפו במבוי אסורין במבוי דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף ואם נשתתפו אף במבוי מותרין כאן וכאן עירבו בחצר ונשתתפו במבוי ושכח אחד מבני חצר ולא עירב. בחצירו להתיר חצירו אבל בשיתוף היה לו חלק. מותרין כאן וכאן דסומכין על שיתוף במקום עירוב. אחד מבני מבוי ששכח ולא נשתתף מותרים בחצירות ואסורין במבוי. דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף שהמבוי לחצירות בחצר לבתים. כשם שאסור להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שיתוף ולא תימא לא דמו דבית וחצר זו רשות היחיד וזו רה"ר אבל חצר ומבוי שניהם רשויות של רבים הם. ואם עשה דקה לפתח חצירו אינו אוסר על המבוי כדפרי' בכיצד מעברין בהלכה דעיר של יחיד. וכולה מתני' ר"מ היא דאמר בעינן עירוב ובעינן שיתוף ואין סומכין לא על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב ומציעת' דסומבין על שיתוף במקום עידוב משום דטעמא מאי א"ר מאיר בעינן עירוב ובעינן שיתוף שלא לשכח את התנוקת שלא יסמכו על שיתוף ותשתכח תורת עירוב חצירות מן התינוקות והכא כיון דרובה עירב לא משתכחא. והואיל וסתם לן תנא כר"מ הלכה כר"מ דבעינן [עירוב] ובעינן שיתוף ולעיל נמי בפרקין א"ר יהודה אמר רב הלכה כר"מ ורב הונא אמר מנהג כר' מאיר ור' יוחנן אמר נהגו העם כר"מ. בפ' בתרא דתענית מפרש מאן דאמ' נהגו דאורויי לא מודינן כותיה ואי עבדו לא מחינן בהו וא"ת פשיטא לא מחינן דמאי איכפת לן אי עביד תרתי עירוב ושתוף תריץ דלא הוי ברכה לבטלה א"נ אע"ג שנמנעים בעבור זה להביא חמין וסכין לצורך מילה. ופירש"י לעיל בדברי ר"מ שאם עירבה כל חצר לעצמה ונשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו חצירות זו עם זו שיתוף דמבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהן אפי' לר"מ דתנן שהמבוי לחצרות כחצירות לבתים מה עירוב החצר משוי לבתים חדא אף שתוף המבוי משוי לבתים חדא. וקשה לי מאי דפריש' דהלכה כר"מ דבעינן תרתי עירוב ושיתוף דאמרי' לעיל ההיא ינוקא דאשתפיך חמימי' אמר להו רבה ליתי חמימי מגו ביתאי א"ל [אביי] והא לא ערבינן א"ל נסמוך אשיתוף והא לא שתפינן אלמ' דרבה ואביי סברי דסמכינן אשתוף במקום עירוב ונראה בעיני דבמקום מצוה לא בעינן תרתי כדפירש רש"י התם דקודם מילה היה א"נ י"ל דסברי כמ"ד בפת לב"ע לא פליגי דבחד' סגי ונסמוך אשיתוף דקאמר היינו אם נשתתפו בפת ורבינו שלמה שפירש נסמוך אשיתוף כדתנן אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן לא היה [לו] לפרש כך דהא אוקימנא אם נשתתפו נמי קאמר וכולה ר' מאיר אלא היה לו להביא מההיא דלעי' בפרקין דתניא וחכ"א או מערבין או משתתפין: אמר רב יהודה רב לא תני פתוחו' זו לזו. וכל עירוב חצירו' דמתני' עירבה כל חצ' לעצמה. וכן אמ' רב כהנא רב לא תני פתוחות זו לזו איכ' דאמרי רב כהנא גופיה לא תני [פתוחו'] זו לזו ואוקימ' טעמ' דרב משו' דסבר אין מבוי נית' בלחי וקורה עד שיהו בתי' וחצירות פתוחין לתוכו שני בתים לכל חצר ושני חצירות למבוי והנך כולן כיון דפתוחות זו לזו ומערבות יחד דרך פתחיהם חדא חשיב להו וכל היכא דמצי לערובי בלא שתוף מבוי לא מישתרי ההוא מבוי בלחי וקורה עד שתהא שם חצר אחת שאינה פתוחה לחברותיה או שתי שורות של חצירו' אחת לצידו זה והאחת לצידו אחר והמבוי ביניהם שאינם יכולו' להתערב אלא על ידי המבוי אז מערבת כל חצר לעצמה אי נמי כל שורה לעצמה ושוב משתתפין במבוי ומערבין כל החצירו' ביחד ומטלטלין מחצר לחצר דרך מבוי ומחצר לחצר שאצלו. ושמואל אמר אפילו חורבה מיכן וחצר מיכן ואין חצר בלא בית. ואע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר"י ותו דשמואל קאי כותיה אפ"ה הלכה כרב כההי' דפ"ק דאר"נ נקיטינן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שבתים וחצירות פתוחים לתוכו. וכ"כ רבינו שמשון ברבי אברהם הכא דהלכה כרב. הלכך כל היכא שיש חצירות זו אצל זו ופתוחו' זו לזו ואין שום חצר אצלם שאינה פתוחה להם גם אין שום חצר מצד אחד של מבוי אין להם היתר במבוי ואין השיתוף מועיל להם להתיר המבוי ומה תקנתם יערבו חצירות ביניהם ויטלטלו מזו לזו אבל אם היה שם חצר אחרת שאינה פתוחה לחברותיה. א"נ יש שם חצר אחת מצד שני של מבוי ה"ז מערבת כל חצר לעצמה א"נ כל שורה לעצמה ושוב משתתפין במבוי ומערבין כל החצירות ביחד ומטלטלין מחצר לחצר דרך מבוי ומחצר לחצר שאצלו. ומה שפירש רש"י הכא דלית ליה לרב הא דתניא לעיל אב ובנו מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה רבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל פליג:
426
תכ״זאמר רב יהודה אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום הפת שעל שולחנם סומכים עליהם משום עירוב ואמרי לה משום שתוף אמר רבה ולא פליגי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר פירש"י בבית סומכי' משום עירוב החצר דעירובי חצירות בבית שבחצר. מסובין בחצר. סומכין משום שתוף דשתופי מבואות מותר להניחן בחצר שבמבוי אבל משום עירוב לא דבעי בית דעירוב משום דירה וחצר לאו בר דירה הוא. ממה שפירש דשתופי מבואות מותר להניחן בחצר משמע דכ"ש שיותר טוב להניחו בבית א"כ הא דאמר בבית סומכין משום עירוב היינו אף משום עירוב ובחצר דוקא משום שתופי מבוי ולקמן בכיצד משתתפין תניא עירובי חצירות בבית שבחצר שתופי מבואות בחצר שבמבוי ופירש"י התם בבית שבחצר. לאפוקי בית שבחצר אחרת. בחצר שבמבוי לאפוקי חצר שאינה פתוחה לו אבל זה לא פירש בחצר שבמבוי לאפוקי בית מיהו זה אינו ראיה שכמו כן לא פיר' בבית שבחצר לאפוקי חצר אע"פ שכך הוא האמת. וקשי' דתנן לעיל בפרקין מערבין בחצירות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין ומשתתפין במבוי ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מתנוקת דברי ר"מ וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין פליגי בה רב (רחומי) [נחומי] ורבה חד אמר בפת ב"ע ל"פ דבחדא סגי. דפת חזי לעירוב וחזי לשיתוף בין למר ובין למר סומכין על שתוף במקום עירוב. כי פליגי ביין. דנשתתפו ביין במבוי דלר"מ לא סמכינן עליה משום עירובי חצירות דאין מערבין בחצירות ביין ולרבנן שרי ואע"ג דיין בחצר לא חזי הכא מיגו דחזי למילתיה לשיתוף סמכינן עליה בחצר דמודית לן דסומכי' על שיתוף במקום עירוב ותרוייהו אית להו דסומכין במבוי על עירוב חצירות שהיא לעולם של פת. וחד אמר ביין כ"ע ל"פ דבעינן תרתי ואפילו רבנן מודו דלא סמכי' עליה בחצר כי פליגי בפת בין בשיתוף בין בעירוב דלר"מ אין סומכין על עירוב במקום שתוף [וקשה למ"ד בפת פליגי למה לא יועיל עירוב החצירות למבוי] כיון שתורת שתוף נמי יכול להניח בבית לדברי רש"י דאטו השם גורם שנקרא עירוב שיש לו להועיל לחצירו' ולא למבוי. ונר' לרבי' יצחק דעירובי חצירות בבית שבחצר דוקא ושתופי מבואות (דוק' ) בחצר שבמבוי דוקא לא בבית משום דבחצר מינכרא טפי לשם שיתוף דשייכא טפי למבוי וקרובים תשמישם זה לזה והשתא הא דאמר במסובין בבית סומכין משום עירו' משום עירוב דוקא ולא משום שיתוף וההיא דריש מס' סוכה דאמרי' התם בית שאין בו ד' על ד' אין מניחין בו עירובי חצירות אבל שתופי מבוי מניחין בו דלא גרע מחצר שבמבוי משמע לכאורה דכ"ש אם היה בית גמור שמניחין בו גם שתוף אומר רבי' יצחק דודאי בית גמור גרע לענין שיתוף והאי דנקט האי לישנא דלא גרע שלא תאמר כי היכי דיוצא מכלל בתים לענין עירוב ה"נ יוצא מכלל חצר לענין שיתוף לפי שיש מחיצות מפסיקות וחצר בעי ד"א והא בית ליכא ד"א הלכך הא דתנן בעה"ב שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין לערב וההיא נמי דלעיל גבי ההוא ינוק' דאשתפיך חמימיה נקני ליה מר רביעיתא דחלא בחביתא אית לן למימר דאותן חביות בחצר היו מונחות דהתם לענין שתופי מבואות איירי ומיהו בירושלמי משמע כדברי רבי' שלמה דשתופי מבואות ב"ש דמהני בבית דאמרי' בירושל' דפרקין עירוב צריך בית שתוף מהו שיהא צריך בית [וכו'] מילתא דשמואל אמרה שיתוף צריך בית ומסיק התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן נתנו בין באויר [חצר בין באויר] מבוי. משמע בהדיא דכ"ש בבית:
427
תכ״חאמר רב יהודה אמר רב מבוי שצדו אחד עכו"ם וצדו אחד ישראל ומבוי ביניהם אין מערבין אותו דרך חלונות להתיר דרך פתחים למבוי. אם יש בתי ישראל אצל ביתו של ישראל זה כנגד העכו"ם ופתוחות לרה"ר ולא למבוי וחלונות ביניהם אין מערבין זה עם זה דרך חלונותיהם להוציא כלים למבוי דרך פתחו של ישראל זה שכנגד העכו"ם. א"ל אביי לרב יוסף אמר רב אפילו בחצר ישראל ועכו"ם דרים בה ובתי ישראל אצל ביתו של ישראל זה ולא בחצר שאסור לערב דרך חלונות להוציא כליהם דרך ביתו של זה לחצר. א"ל אין וטעמא דרב דקסבר אסור לעשות. לדור. יחיד במקום עכו"ם. שלא ילמוד ממעשיו לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהא ירא מן העכו"ם שלא יהרגנו ויצא פירש"י להכי נקט חלונות שאין דרך בני אדם לעשות פתחים גדולים מבית לבית:
428
תכ״טמתני' שתי חצירות זו לפנים מזו. פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרה"ר ודריסת הרגל של פנימית על החצונה לר"ה לצאת. עירבה הפנימית לעצמה לטלטל בחצירה ולא עירבה החיצונה הפנימית מותרת והחיצונה אסורה עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית שתיהן אסורות. דהויא פנימית רגל האסורה במקומה ואוסרת בדריסת רגלה על החיצונה עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה [וזו מותרת בפני עצמה] דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת. ר' עקיבה אוסר את החיצונה שדריסת הרגל של פנימית אוסרתה. וסבר אף רגל המותרת אוסרת במקום שלא עירבה שם. וחכ"א אין דריסת הרגל אוסרת דסברי כשם שרגל מותרת אינה אוסרת כך רגל אסורה אינה אוסרת. ושלש מחלוקת בדבר כדאוקמה רבין א"ר ינאי בגמ'. שכח אחד מן החצונה ולא עירב הפנימית מותרת והחיצונה אסורה שכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות. דהויא פנימית רגל האסורה. עירבו שתיהן זה עם זה ונתנו את עירובן במקום אחד דהיינו שנתנוהו בחיצונה כדאוקמה רב יהודה אמר רב ותניא נמי כותיה [נתנו עירובן בחיצונה] ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות דפנימית נמי אסורה משום שכחה דחיצונה וליכא למימר תסתלק מינה ותשתמש דליתיה לעירובה לגבה וחיצונה מתסרא בשכחה דפנימית משום רגל האסורה אבל נתנוהו [בפנימית] חיצונה הוא דמתסרא בשכחה דפנימית משום רגל האסורה אבל פנימית לא מתסרא משום שכחה דחיצונה ואחדא דשא ומשתמשא דהא איתיה לעירובה לגבה. אם היו של יחידים. שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד אין צריכין לערב זה עם זה משום דריסת הרגל דכיון דיחיד הוא בפנימית הויא רגל המותרת ואינה אוסרת וסתמא כרבנן וכן הלכה כרבנן דרגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ופירש רש"י אם היו שנים אפילו בחצונה גזרי' דילמא אתי למשרי שנים בפנימית ואחת בחיצונה. א"ר יוסף (וכן) תני ר' אם היו שלשה. בין שתי חצירות אסורין ולא מבעיא שנים בפנימית דהויא רגל האסורה אלא אפי' שנים בחיצונה אסור עד שיערבו שתיהן יחד גזירה משום שנים בפנימית. אמר להו רב ביבי לא תציתו ליה למאי דתני לה בשמיה דרבי דהא לאו מתני' היא ואנא אמרית' ליה ומשמיה דרב אדא בר אהבה אמריתה ניהליה ומן הטעם הזה אמרתי לו הואיל ואני קורא בהן רבים בחיצונ' גזירה משום רבים בפנימית א"ר יוסף מריה דאברהם [רבים] ברבי מיחלף לי. רב יוסף חלה ושכח תלמודו מחמת אונסו ואמר הטעם שאמר לי רבים בחיצונה נתחלף לי ברבי ששכחתי הדבר בחוליי וחזרתי לגרסתי הראשונה ונזכרתי [שהוזכר לי] לשון רבים בדבר וסבור הייתי שנאמרה לי בשם רבי. ושמואל אמר לעולם מותר' עד שיהו שנים בפנימית ואחד בחיצונה. והואיל ורבי' שלמה פי' במתני' כרב יוסף ש"מ דהלכת' כרב יוסף ס"ל: אמר רבי [אלעזר] ועכו"ם הרי הוא כרבים. אם דר עכו"ם בפנימית ושני ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליה' עד שישכיר ופירש"י דאליב' דשמואל אמרה ר"א למילתיה דאי לרב אדא בר אהבה מאי איריא עכו"ם אפילו ישראל נמי אסר כי הוו שנים בחיצונה והא ליכא למימר דחיצונה דיחיד אסר. דהשתא אפי' דר בחצר עצמה קיי"ל כראב"י דאמר עד שיהיו שני ישראלי' אוסרין זה על זה דריסת רגלו לא כ"ש דלא אסרה. מ"ש ישראל דלא אסר דמאן דידע. שהוא שם יחיד ידע שאין הרגל המותרת אוסרת ולא נפיק חורבה מיניה. ודלא ידע [סבר עירובי עירב עכו"ם נמי אמרינן. דידע ידע ודלא ידע] אמר אגורי אוגר. סתם עכו"ם אם איתא דאוגר מיפעא פעא. וקלא אית ליה והני לא איגור ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחיד סבר דאין דריסת הרגל אוסרת אי נמי עירוב של פנימים וחיצונים מועיל במקום עכו"ם בלא שכירות. והואיל ור' אלעזר אמרה למילתיה כשמואל הוה מיסתבר דהילכתא כשמואל אי לאו משום דרבי' שלמה פי' במתני' כרב יוסף ואי ליתא דשמואל דר' אלעזר נמי ליתא. אמר רב יהודה אמר שמואל עשרה בתים זה לפני' מזה. חיצון פתוח לחצר וכולן דריסת רגלו עליו ופנימי דורס את כולן שאין לו יציאה אלא דרך זו כולן בית שער נעשין לו ואינן אוסרין על בני חצר אלא פנימי לבדו כההיא דלעי' בפרקין דת"ר מי שיש לו בית שער בחצר חבירו אינו אוסר עליו הלכך כשבאין שאר דיורין הפתוחין לחצר לערב את חצירן פנימי זה נותן פת בעירוב והשאר אינן צריכין. ור' יוחנן אמר אפילו חיצון של פנימי. דהיינו בית תשיעי לחצר צריך ליתן פת בעירוב נמי כמו הפנימי. במאי קמיפלגי מ"ס דהיינו שמואל בית שער דיחיד שמיה בית שער הלכך פנימי נותן עירובו ודיו דכל הנך תשעה הוו (לגבי) [לגביה] בית שער. [ומר סבר דהיינו רבי יוחנן בית שער] דיחיד לא שמיה בית שער [הלכך העשירי והתשיעי הוי בתים. והנך שמונה הוי בית שער] דידהו הלכך פנימי וחיצון של פנימי דהוה שני לו יהבי פת בעירוב והשמונה הוו בית שער ולא בעו למיתב פת בעירוב. וקיי"ל כר' יוחנן דכל שמואל ור"י הלכה כר' יוחנן וכ"פ ה"ר משה מיימון כר' יוחנן. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב שתי חצירות ושלשה בתים ביניהם. בית אחד פתוח לחצר אחרת ובית אמצעי פתוח לשני בתים האלו הפתוחים לאלו שני חצירות. זה בן חצר בא דרך פתח הפתוח לו ונתן עירובו באמצעי ונעשתה הבית דפתוחה לו בית שער שלו לעבור דרך עליו באמצעי אין אחד משלשה בתים הללו צריך ליתן פת מפני שאלו שנים הפתוחין לחצירות הם בית שער כל אחת לחצר הפתוחה לו ואמצעי הוי בית שמניחים בו עירוב ואין צריך ליתן את הפת. מ"ט כולהו הכא דיירי: בדיק להו רחבה לרבנן שתי חצירות ושני בתים ביניהם ואין בני שתי חצירות רוצים לערב זו עם זו אלא כל אחת לעצמה זה בן חצר בא דרך הבית הפתוחה לו ונתן עירובו בבית הפתוחה לחצר אחרת וזה בן חצר בא דרך הבית הפתוחה [לו ונתן עירובו בבית הפתוחה] לחצר אחרת קנו עירוב או לא. ודאי אי תרוייהו בית שער משוינן להו אין א' מהן עירוב דהנותן עירובו בבית [שער] תנן לקמן דאינו עירוב ואי תרוייהו בית גמור אין אחד מהן עירוב שהרי בית זה מפסיק בין חצר לעירובה והוא לא עירב עמה ואין יכולה להביא עירובה לתוכה דרך בית זה. מי משוינן לכל בית לגבי חצר הסמוכה לו כבית שער שלא לאסור עליו וגבי חצר האחרת שעשאתו בית גמור והניחה בו עירובה משוינן ליה כי בית למיקני ליה עירוב או [לא]. אמרו לו שניהם לא קנו עירוב מה נפשך אי בית שער משוית ליה הנותן עירובו בבית שער אינו עירוב אי בית משוית ליה קא מטלטל כל חצר בבית דלא מערב ליה:
429
ת״להדרן עלך פרק הדר
430
תל״אחולין שבין שתי חצירות ד"ט על ד"ט בתוך י"ט. קרוב לארץ. מערבין שנים. שני עירובין בני חצר אלו לעצמן ובני חצר אלו לעצמן ואסורין זה עם זה. ואם רצו מערבין עירוב אחד. שיתנו אלו עירובן באחרת ויערבו עמהם ויהיו אחד. פחות מד"ט על ד"ט. דלאו פתח הוי או למעלה מי"ט נמי דאילו כל הכותל אינו גבוה יותר הוי מחיצה מעלייתא הלכך כשאין כלל מן החלל בתוך י"ט לאו פתח הוא ומערבין שנים ואין מערבין אחד ואסורות זו עם זו. פשיטא כיון דאמר ד' בגו [עשרה] ממילא ידענא דפחות מארבע (לאו) [ולמעלה מי' לא הא קמ"ל טעמא דכולה למעלה מעשרה] אבל מקצתו בתוך עשרה ואפילו משהו מערבין שנים ואם רצו מערבי' אחד. תנינא להא דת"ר כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחר וזו ואצ"ל זו קתני אמר ר"נ הא דבעינן שיהא מקצת חלון בתוך עשרה ל"ש אלא חלון שבין שתי חצירות אבל חלון שבין שני בתים אפי' למעלה מעשרה נמי אם רצו מערבין אחד מ"ט ביתא כמאן דמלי דמי איתביה רבא לר"נ אחד לי [חלון] שבין שני עליות אחד לי חלון שבין שני גגין. לרבנן דאמרי לקמן בשם שדיורין חלוקין למטה ולא מצי לטלטולי מגג לגג בלא עירוב. ואחד לי חלון שבין שני חדרים כולן ארבעה [על ארבעה בתוך עשרה. תרגומא להאי] בתוך עשרה דקתני אחצירות דוקא קאי. והא אחד לי קתני. אלמא דכולן שוין. תרגומא לאחד לי. דמשמע דכולן שוין אארבעה על ארבעה דכולהו בעינן שיהא חלון ד"ט על ד"ט: בעא מניה ר' אבא מר"נ בית ועלייה של שני בנ"א. ולול ארובה בקרקעית עלייה פתוח מן הבית לעלייה ועלייה גבוה מקרקע הבית י"ט. צריך סולם קבוע להתירו (זו) [או] אין צריך כי אמרינן ביתא כמאן דמלי דמי הני מילי מן הצד. בחלון שבכותל. אבל באמצע לא. ובעי סולם למהוי כפתח ביניהם כדאמ' בכיצד מעברין סולם תורת פתח עליו. או דלמא ל"ש. ואפי' באמצע ביתא כמאן דמלי דמי והוה כמאן דלא גבי עשרה ואינו צריך סולם קבוע להיות שם במקום פתח להתירן לערב זה עם זה א"ל אינו צריך סבור מינה סולם קבוע אינו צריך הא סולם עראי צריך. איתמר אמר רב יוסף בר מניומי אר"נ אחד סולם קכוע ואחד סולם עראי אינו צריך: אמר ר"י [חלון] עגול צריך שיהא בהקיפו כ"ד טפחי' ושני' ומשהו מהן בתוך עשרה שאם ירבענו נמצא משהו בתוך עשרה וכתב ה"ר משה בר מיימון היה חלון עגול אם יש בו כדי לרבע ארבעה על ארבעה הרי זה כמרובע:
431
תל״בכותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה מערבי' שנים ואין מערבין אחד ובפותיא בכל דהו הוי מחיצה והאי דנקט במתני' רחב ד' משום סיפא נקט ליה:
432
תל״גאמר אביי כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים והניח סולם רחב ד"ט מיכן בחצר זו וסולם רחב ד' טפחים מיכן בחצר זו ובהם עולין ויורדין מזו לזו. ואין בין זה לזה שלשה. בלומר אפי' אינם מכוונים זה כנגד זה אבל אין רחוקים זה מכנגד זה שלשה ממעט והוי כמכוונים והוי פתח ואם רצו מערבין אחד אבל מרוחקים זה מכנגד זה שלשה לאו פתח הוא. ולא אמרן אלא דלא הוי כותל ד' שאין נח להלך עליו. אבל הוי ברוחב כותל ד' אפי' מיפלגי טובא נמי שהרי עולה לראשו ומהלך בראשו עד שמגיע לסולם חבירו והוי פתח ומערבין אחד:
433
תל״דאמר רב יהודה אמ' שמואל כותל עשרה צריך סולם ארבעה עשר להתירו. שצריך למשוך רגלי הסולם ד"ט מן הכותל לפי שאין סולם זקוף נוח לעלות. ורבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל אומר דכי ימשוך נמי י"ט מן הכותל כשיעור גובה הכותל יגיע ראש הסולם לראש הכותל דארבעה עשר הוא שיעור אלכסון של עשרה על עשרה דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא וכן בפר"ח זצ"ל. רב יוסף אמר אפי' שלשה עשר ומשהו. שכשתמשוך רגליו מן הכותל ארבעה לא יהא ראשו נמוך מן הכותל טפח וכיון דלא הוה טפח לית לן בה. אביי אמר אפי' אחד עשר ומשהו שכשתרחיק רגליו מן הכותל ארבעה יהא ראשו נמוך מן הכותל פחות מג' וכלבוד דמי. רב הונא בריה דרב (יוסף) [יהושע] אמר אפילו שבעה ומשהו. דסבירא ליה כרב דאמר סולם זקוף ממעט אע"פ שאין נוח לעלות הרי כשיזקוף אותו יהא ראשו נמוך מן הכותל פחות משלשה טפחים ושפיר דמי וכן הלכה וכ"פ ה"ר משה מיימון. והאי סולם המצרי שאין לו ארבעה [חווקים] דהואיל וקטן הוא ונוח ליטלו משם אינו ממעט ליתא דהא סולם של ז' טפחים ומשהו נוח ליטלו משם ואפ"ה ממעט כדפרישית וכן פירש רבי' שמואל דלית ליה להאי אמורא תהיא מתניתא דסולם הצורי:
434
תל״האמר רב ביבי בר אביי בנה אצטבא ע"ג אצטבא. סמוך לכותל ויש אויר מפסיק בין זו לזו כגון שהיו לעליונה רגלים. אם יש בתחתונה אורך ארבעה ובה נתמעט גובהו של כותל מעשרה. ממעט. דל עליונה מהכא. א"נ אין בתחתונה ארבעה ויש בעליונה ארבעה ואין בין זה לזה שלשה. חשבינן להו כחד אף על פי שהמיעוט הזה קצר מלמטה הואיל ונתמלא שיעורו למעלה שפיר דמי וממעט אבל אם יש ביניהם שלשה תרתי נינהו ומיעוט באויר לא שמיה מיעוט. ונראה בעיני כגון שאצטבא העליונה למעלה מעשרה להכי בעינן שיהא בין העליונה לתחתונה פחות מג' דכלבוד דמי שאם היתה אצטבא עליונה למטה מעשרה אפי' היה ביניהם שלשה דל תחתונה מהכא ותמעט העליונה. ואמר ר"נ אמר רבה בר אבוה סולם ששליבותיו פורחות. שהוא עשוי כעין סולמות שלנו שיש אויר בין חווקירן והיינו פורחות שפורחות זו על גב [זו] וזקפו אצל הכותל אם יש בשליבה התחתונה ארבעה. ובה נתמעט הכותל מעשרה. אי נמי אין בתחתונה ארבעה ויש בשליבה העליונה ארבע' ואין בין זה לזה שלשה ממעט. כדפרי' גבי איצטבא. ויש פירושים שכתוב בהם ושליבה התחתונה נמי בשאין מובדלת מן הקרקע שלשה ולא איתבריר לי. משמע לפי' רבי' שלמה שפירש גבי אצטבא אם יש בתחתונה אורך ד' בה נתמעט גובהו של כותל דלא בעינן ד' על ד' וכן משמע גבי סולם שפי' כעין סולמות שלנו כי סולמות שלנו אורך החווקים יכול להיות ארבעה אבל אין רחבים ארבעה שעשוין כעין מקלות דקים. ולפירושו הא דאמ' לעיל בא למעטו לכותל מגובהו אם יש במיעוטו ארבעה מותר להשתמש בכל הכותל כולו אע"פ שאין בו ד' על ד' וקשה דמשמע אע"פ שאין מגיע לראש הכותל ולעיל פרישית דבעינן שיגיע לראש הכותל דאמר רב יהודה אמר שמואל כותל עשרה צריך סולם ארבעה עשר להתירו וכו'. ואין לומר דהתם בדלית ליה ארבעה דהא סתם סולם שמזכיר בכל דוכתי משמע דמיירי ברוחב ארבע כדפרי' לקמן גבי סולם מיכן וסולם [מיכן] וקשין באמצע וכן גבי חקק להשלי' בכותל בכמה. ואמרי' בסמוך אר"נ אמר רבה בר אבוה זיז היוצא מן הכותל והניח עליו סולם כל שהוא מיעטו ופירש"י כל שהוא אפי' אין ברחבו ארבעה מכלל דשאר סולם המתיר בלא זיז בעי ארבע' ואין נר' לומר דהא דבעינן שיהא סולם מגיע לראשו של כותל כגון שהיה בין זה לזה שלשה ושליבה התחתונה נמי גבוהה מן הארץ שלשה דהוי מיעוט באויר ולא שמיה מיעוט ולהכי בעינן שיגיע הסולם עד ראש הכותל. ומפרש רבי' תם זצ"ל דההיא בסולם שאינו קבוע ולהכי בעינן שיהא מגיע עד ראש הכותל. והקשה רבי' יצחק בר שמואל דהא לעיל גבי לול הפתוח מבית לעלייה מבעיא לן אם צריך סולם קבוע אי לא מכלל דבשאר דוכתי פשיטא לן דבעינן סולם קבוע ותו אם אינו קבוע (א') כיון דניטל בשבת אפי' מגיע עד ראש הכותל לא יועיל כמו חריץ שבין שתי חצירות דתנן לקמן דאפי' מלא קש או תבן מערבין שנים ואין מערבין אחד לפי שאינו קבוע שם ועתיד ליטלו ומפרש רבי' יצחק דהכא גבי איצטבא בעינן ד' על ד' דראוי לעמוד ולהתעכב עליו ולעלות על הכותל ולהכי לא בעינן אלא שיתמעט הכותל מעשרה אבל ההיא דבעינן שיגיע ראשו עד הכותל לא איירי ברוחב ד' על ד' וההיא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה גבי סולם ששליבותיו פורחות אומר רבי' יצחק בר שמואל דלאו כעין סולמות שלנו אלא כעין מדריגות ולא כעין מדריגות של אבנים שעשוין כמין סטיו לפנים מסטיו אלא המדרגות בולטים זה ע"ג זה שיש חלל ואויר בין שליבה לשליבה וזהו לשון פורחות כי ההיא דאמרי' בפ' קדשי קדשים בזבחים נמצא כבש פורח על גבי אמה יסוד ואמה סובב והם רחבי' ד' על ד' ולהכי לא חיישי' אלא שלא יהא מהם לראש הכותל עשרה ולא בעינן שיגיע לראש הכותל. (ואיצטבא) [ואיצטריך] דרב ביבי בר אביי ואצטריך דר"נ אמר רבה בר אבוה דאי מדרב ביבי בר אביי הוה אמינא ה"מ גבי איצטבא אבל גבי סולם כשאין. בתחתונה ארבעה ויש בעליונה ארבעה אפי' יש בין זה לזה שלשה ממעט דלא חשיב מיעוט באויר כיון דמאחורי הסולם הכל ביחד והוי כאצטבא אחת ואי מדר"נ אמר רבה בר אבוה הוה אמינא ה"מ גבי סולם אבל גבי איצטבא אפי' אין בין זה לזה שלשה הוי מיעוט באויר דאין איצטבא התחתונה מבטלת האויר [ולא חשיבא בסולם כל שהוא דחזי לעלייה ומבטל האויר] שתחת הזיז קמ"ל:
435
תל״וואמר ר"נ אמר רבה בר אבוה זיז היוצא מן הכותל ד' על ד' והניח עליו סולם כל שהוא' ואפי' אין ברחבו ד'. מיעטו ולא אמרן אלא דאותביה עלוי'. שהעמידו בקרקע וסמך ראשו עליו בזיז דהוי כחד מיעוטא והרי בעליון ארבעה וכגון שאין חווקי הסולם מרוחקים ג'. אבל אותביה בהדיה. אצל ראשו נסמך לכותל. ארווחי ארוחיה. לזיז ולא הוי האי סולם מתחתיו דרגא לזיז ואין כאן מיעוט שהוא מובדל מן הקרקע הרבה:
436
תל״זואר"נ אמר רבה בר אבוה כותל תשעה עשר צריך זיז אחר להתירו. בסולם כל שהוא והזיז יוצא באמצעיתו שאין גבוה עשרה לא ממנו ולמטה ולא ממנו ולמעלה. כותל עשרים צריך שני זיזין להתירו. אחד קודם עשרה תחתונים ואחד למעלה הימנו בתוך עשרה עליונים דאי הוה זיז גבוה עשרה לא סגי ליה בסולם כל שהוא מירי דהוה אכותל. ואמר רב חסדא והוא שהעמידן זה שלא כנגד זה. שיכול לקבוע סולם מזה לזה:
437
תל״חאמר רבה א"ר חייא דקלים שבבבל. דהיינו פסקי דקלים של בבל שהניחן סמוך לכותל למעט אין צריך לקובען בקרקע ואע"ג דדבר הניטל הוא דתורת כלי עלייהו דראויין למושב אפ"ה כבידן קובען ומתוך כבידן אין אדם בא ונוטלן. ורב יוסף א"ר אושעיא סולמות שבבבל אינן צריכין קבע מ"ט כבידן קובעתן מ"ר סולם כ"ש דקלים מאן דאמר דקלים אבל סולמות לא:
438
תל״טבעא מיניה רב יוסף מרבה סולם כ"ש מיכן [וסולם כ"ש מיכן] אצלו ואין בשניהם לא בזה ב"ט [ולא בזה ב"ט] רוחב וקבע (שני) קשין של תבואה כעין חווקין מזה לזה להשלימן לד' מהו. א"ל אין כף הרגל עולה בהן. בקשין וסתם עליי' רגלים באמצע הסולם הוא וזו אינה ראויה לכך הלכך אינו ממעט. קשין מיכן וקשין מיכן. להשלים רחבו לארבעה. וסולם באמצע מהו א"ל הרי כף הרגל עולה בסולם הלכך ממעט:
439
ת״מחקק להשלים בכותל. כגון שהסולם צר והכותל עב ובולט בצד הסולם או הסולם עומד בסוף קרן זוית וחקק בכותל כנגד חווקי הסולם להשלים רוחבו לארבעה. בכמה צריך [להשלים] הרוחב בגובה הכותל. א"ל בעשרה. ועד עשרה ישלימנו וכיון דאיכא בגובה עשרה רוחב ד' הוה ביה שיעור פתח ואע"ג דגבוה טובא לית לן בה. ופי' רבי' שמשון בר' אברהם דאע"ג דלא חקק בכותל אלא עד עשרה אין לחוש רק שיגיע הסולם עד ראש הכותל ור"ת פי' דבעשרה דקאמר היינו שלא ישאר מן הסולם עד ראש הכותל עשרה. חקקו כל הסולם בכותל. כעין שליבות ורחבו במשך הכותל ארבעה. בכמה. גובה צריך לחוק רוחב ד'. א"ל כמלא קומתו. של כותל צריך שיהא משך החווקין ארבעה. ומ"ש א"ל התם מסתלק ליה. התם כי איכ' סולם המגיע לראש הכותל נוח לעלות בו ומיהו לא חשיב למיהוי פתח בציר מרוחב ד' הלכך כי משוי ליה רוחב ד' בגובה עשרה פיתח' הוי אבל הכא אין נוח לעלות כל כך הלכך צריך לחקוק מלא קומתו. ורבי' שמואל פירש חקק להשלים בכותל בכמה. כגון סולם רחב ד' אבל אינו גבוה עשרה בכמה צריך להגביהו שידא חשוב סולם למעט את הכותל הגבוה יותר מעשרה ומ"ש. חקק להשלים מחקקו כולו בכותל. התם בחקק להשלים דאיכ' פורתא סולם מסתלק ליה ונוח (ללב) [לעלות בו]. מהני שמעתתא שמעינן דכל סולם דשמעתין בעינן שיהא ברחבו ארבעה:
440
תמ״אבעא מיניה רב יוסף מרבה עשאו לאילן סולם מהו תבעי לרבנן תיבעי לרבי ע"ב לא קאמר רבי בפ' בכל מערבין הנותן עירובי תחומין באילן קנה עירוב דהתם טעמא משום מיקני שביתה ביה"ש הוא ודבר שהוא משום שבות כגון שימוש המחובר לא גזרו עליו ביה"ש הנ"מ בין השמשות אבל לגבי עירובי חצירות טעמא משום דפיתחא משוי ליה חד ע"י עירוב אי לאו דחזי לתשמישתי' כולי יומ' לאו פיתח' מיקרי הלכך לא שרי להו עירוביהו ביה"ש או דילמא אפילו לרבנן פתחא היא ואריא רביע עלת. איסור שבות אומר להם סורו ומ"מ פיתחא שמיה ומשוי להו חרא להשתמש דרך חורין:
441
תמ״בעשאו לאשירה סולם מהו תבעי לר' יהודה תבעי לרבנן תבעי לר"י ע"כ לא קאמר ר' יהודה התם מותר לקנות בית באיסורי הנאה בפרק בכל מערבין התם הוא דבתר דיקנה לו עירוב לא ניחא ליה דלינטר. ולא איכפת ליה בשמירתו ואשתכח דלא מתהני מקברא אלא קניית עירוב לבד וההיא לאו הנאה הוא כדמפרש התם דאין מערבין לתחומין אלא לדבר מצוה ומצות לא ליהנות נתנו אבל עירובי חצירו' להנאתו הוא ולא לר"מ והויא הנאה. או דלמא אפי' לרבנן פתחא היא ואריא רביע עלה. ומ"מ החצירות מחוברים דאע"ג דאסיר בהנ'ת [הא] לא משתמש בה מידי ופתח' שמיה. א"ל אילן מותר ואשירה אסורה מתקיף לה ר"ח אדרבה אילן שאיסור שבת גרם לו ניתסר אשירה שאיסו' דבר אח' גרם לו נשתרי אתמ' נמי כי אתא רבין א"ר אלעזר וא"ל ר' אבהו א"ר יוחנן כל שאיסור [שבת גרם לו אסור כל שאיסור] דבר אחר גורם לו מותר. רב נחמן בר יצחק מתני הכי אילן פלוגתא דרבי ורבנן לרבי מערבין אחד לרבנן אין מערבין אחד אשירה פלוגתא דר"י ורבנן לרבי יהודה תורת פתח עליו וממעט לרבנן אינו ממעט ונראה בעיני דהלכה כר"ח דאילן אסו' ואשרה מותרת הואיל ור' אלעזר ור' אבהו א"ר יוחנן קאי כותיה ולרב נחמן בר יצחק נמי דאמר אילן פלוגתא דר' ורבנן דלרבי שרי ולרבנן אסור וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו מיהו לענין אשירה הוה משמע מדר"נ בר יצחק לאיסורא דהלכה כרבנן וה"ר משה מיימון פסק אילן מותר ואשירה אסורה.
442
תמ״גמתני' כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורחב ד' היו בראשו פירות אלו עולין מיכן ואוכלין ואלו עולין מיכן ואוכלין בלבד שלא יורידו למטה דחשיב רשותא באפי נפשיה ולא מיבטל לא לגבי האי ולא לגבי האי. פירש רבי' יצחק בר שמואל דוקא כשאין אלו החצירות יכולות לערב יחד שאין פתח בין חצר לחצר וכותל זה מפסיק ביניהם לגמרי אבל אם יש פתח בכותל זה שבין החצירות שיטלות לערב יחד ועירבו לא מתסר להוריד למטה פירות שע"ג הכותל ומעלין אלו מיכן ואוכלין ואלו מיכן ואוכלין כיון שעירבו אבל אם לא עירבו אסו' דהני אסרי על הני האי כותל שביניהן שגבוה עשר' ורוחב ד' ודלא כר"ש דאמר לקמן גגות חצירות קרפיפות רשות אחת לכלים ששבתו בתוכם דלדידיה היה מותר להוריד למטה א"נ אפי' כר"ש אתיא וכדמפרש לקמן בפ' כל גגות מאי למטה למטה לבתים דמודה ר"ש דבתים וחצירות לאו רשות אחת והת' נמי פסקינן הלכה כר"ש אבל למטה לחצר מותר להוריד מן הכותל. אין בו רוחב ארבעה. בזה הכותל מאי. אמר רב אויר שתי רשויות שולטות בו כיון דלא חשיב למיהוי רשות' בטיל לגבי תרוייהו ורשות שתיהן החצירו' שולטו' בו ואוסרי' זה ע"ז ולא [יזיז בו אפילו מלא] נימא דאפי' על ראשו אסור לטלטל וכגון שלא עירבו כדברי רבי יצחק זצ"ל ור' יוחנן אמר אלו מעלין מיכן מחצירן לראשו ואוכלין ואלו מעלין מיכן מחצירן לראשו ואוכלין וה"ה דמורירין. תנן אילו עולין מיכן ואוכלין ואלו עולין מיכן ואוכלין עולין אין מעלין לא הכי קאמ' יש בו ארבעה עולין ואין מעלין אין בו ארבעה אפילו מעלין נמי. וה"ה דמורידין דמקום פטור הוא ובטיל לכאן ולכאן להקל וקיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן:
443
תמ״דאמר רבה בר רב הונא אמר ר"ג כותל שבין שתי חצירות. גבוה עשרה טפחים. וצדו אחד שוה לארץ כלומר גבוה הוא מן האחד ונמוך הוא לחבירתה כגון שקרקעיתה של זו גבוה כל כמה דלא גבוה עשרה קרי ליה שוה לארץ. נותנין אותו. להעלות ולהוריד מעליו. לזה ששוה לארץ. וחבירו אסור. דהוה לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין לזה שתשמישו בנחת:
444
תמ״האמר רב שיזבי אר"נ חריץ שבין שתי חצירות. על פני כל אורך החצירות. עמוק עשרה טפחים מבדיל בין זו לזו והוה מחיצה מעליא. וצידו אחד שוה לארץ. שאינו עמוק ממנה עשרה שקרקעית' נמוך. נותנין לזה ששוה לארץ להעלות ולהוריד מעליו הוה לזה תשמישו בנחת. ולזה תשמישו בקשה נותנין לזה שתשמישו בנחת. הני תרי שמעתתא דכותל וחריץ נמי בחצירות שלא עירבו) אבל בחצירות שעירבו תרוייהו שרי:
445
תמ״וכותל שהוא גבו' ובא למעטו אם יש במיעוטו ארבעה מותר להשתמש בכל הכותל כולו ואם לאו אין משתמש אלא כנגד המיעוט. וקס"ד שעשה עפר למטה בקרקע סמוך לכותל או בנה אצטבא או הניח שם פספסין. אם יש במיעוטו ארבעה. אורך לצד משך הכותל הוי כפתח וכיון דממנו ולמעלה גבוה כותל עשרה משתמש כל הכותל שהרי תשמישו בנחת שעולה דרך מיעוט פתחו. ואם לאו אין משתמש אלא כנגד המיעוט. ופרכי' מה נפשך אי אהני מיעוט. למיהוי פתחא. ככוליה כותל לשתמש ואי לא אהני אפי' כנגד המיעוט נמי לא אמר רבינא. לאו בממעטו מלמט' עסקינן דהתם ודאי בציר מארבעה לא מהני למידי אלא כגון שעקר חוליא מראשו. מגובהו של כותל קרי ראשו כדתנן היה בראשו פירות הלכך אי הוה מעוטא ארבעה אורך הוי פתחא לכל הכותל בציר מהכי פתחא היא דלא הוי אבל לאשתמושי ביה שרי כיון דלא גבוה עשרה לא הוי רשותא. וכבר פירשתי לעיל גבי איצטבא דבעינן ד' על ד' וכל הני מעוטי דשמעתי' כגון דליכא עשרה מראשו לראש הכותל: אמ' רב יחיאל כפה ספל. סמוך לכותל ומיעט גובהו מעשרה ממעט וכגון שהוא ארוך ארבעה הוי מיעוט. בין לענין למיהוי פתחא בין לענין שאילו עולין מיכן ואוכלין ואלו עולין מיכן ואוכלין כך פירש רבינו שמואל זצ"ל וכגון דחבריה בארעא ואית ליה אוגנים כעין ספלים שלנו דעכשיו עפר מונח עליהם והוי כעין מזיז עפר ממקומ' ודומה לחופר וכגון דבעי מרא וחצינא דהוי כלי שאינו ניטל בשבת דכל דבר הניטל בשבת אינו ממעט: אמר רב הונא עמוד ברה"ר גבוה עשרה ורחב ארבעה רה"י הוא והנוטל ממנו או נותן עליו חייב ואם נעץ בו בראשו. יתד כל שהוא מיעטו לרחבו מארבעה וביטלו מתורת רה"י. אמר רב אדא בר אהבה ובגובה היתד שלשה. אבל אם אינו גבוה היתד ג' כגגה דעמוד חשוב ולא ממעט. אביי ורבא דאמרי תרווייהו אע"פ שאינו גבוה ג' מ"ט לא משתמש ליה רב אשי אמר אפי' שגבוה שלשה מ"ט אפשר דתלי ביה מידי וכיון דחזי ליה לתשמישתיה מיניה חשיב ולא ממעט ואפי' מלאו כולו ביתדות לא ממעט מפני שיכול להניח דף ארבעה או שוטח על יתידות בגד ומשתמש עליו בנחת הלכך לא ממעט:
446
תמ״זמתני' נפרץ הכותל שבין שתי חצירות עד עשר אמות מערבין שנים אם רצו [מערבין] אחד מפני שהיא כפתח יותר מיכן הויא פירצה והוו להו כולהו כדיורי חצר אחת ואם עירבה כל אחת לעצמה הו"ל כחולקין את עירובן ואוסרין אלו על אלו הלכך מערבין אחד ואין מערבין שנים (אומ') [או] מבטלים רשות זו לזו דכחצר א' דמי:
447
תמ״חמתני' חריץ שבין שתי חצירות. ארוך ומפסיק על פני כל החצר כולה. עמוק עשרה ורחב ארבעה. דפחות מיכן נוח לפסעו משפתו אל שפתו. מערבין שנים ואין מערבין אחד אפי' החריץ מלא תבן או קש. דלאו סתימה דלא מבטל ליה התם דסופו ליטלו. הלכך החריץ הוי מחיצה בין החצירות ומערבין שנים ואין מערבין אחד:
448
תמ״טהיה החריץ מלא עפר או צרורות ה"ז בטל מסתמ' ואין כאן חריץ ומערבין אחד כמו בנפרצה יותר מעשר ואין מערבין שנים ואפי' קש ותבן אי בטליה בפירוש [ואמר] לא שקילנא ליה מהכא בטיל ומערבין אחד ואין מערבין שנים וכן הדין אפי' מלאו ארנקיאות ובטלן אבל מסתמא לא בטלי קש לתבן הניטל בשבת לא בטיל מסתמא. וקשה דבפרק הזורק אמר אביי בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחב' ארבע' מליאה מים וזרק לתוכה חייב מלאה פירות וזרק לתוכה פטור מ"ט מים לא מבטלי מחיצתא פירות מבטלי מחיצתא ופירש רש"י התם כאלו מלא עפר ואמאי הלא פירות ניטלי' הם בשבת ואמאי מבטלי מחיצתא ופירש רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דמדאורייתא ודאי מבטלי פירות אבל לענין עירוב דרבנן הוא ויש לחלק בין מבטלו התם לאין מבטלו אבל קשה דהא פרכי' עלה בגמ' לענין אוהל שהיא דאורייתא אלא נראה בעיני דתבן וקש דלא חשוב ואין דרך לעשות מהם אוצר מסתמא לא בטליה. ולא מבטלי מחיצה אבל פירו' דחשיבי ודרך לעשות מהם אוצר מסתמא בטלינהו ומבטלי מחיצתא הואיל ופרישית דמסתמא בטלינהו והוי אוצר אם לא נסתפק מהם קודם השבת אסור להסתפק מהם בשבת דאין מתחילין באוצר בשבת תחילה בפרק מפנין׃
449
ת״נמתני' חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבעה [ונתן עליו נסר שהוא רחב ארבעה] מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד פחות מיכן מערבין שנים ואין מערבין אחד אמר רבא ל"ש. דבעי נסר רחב ארבעה. אלא שנתנו לרחבו. שנתן ארכו של דף לרוחב החריץ משפה לשפה כעין גשר. אבל לארכו. שנתן לארכו דף ד' אורך ע"ג יתידות אצל שפתו וסתם קצת רוחב החריץ ומיעטו מד'. אפי' כל שהוא. שהיתה דף קצרה אפי' אינה אלא אצבע. הרי מיעטו לרוחב החריץ מארבע במשך מדת פתח ומתני' רחב ארבעה תנן ׃
450
תנ״אמתני' שתי בצוצטראות. דהיינו נסרים בולטין מתקר' העליה לר"ה ואם ישנן זו אצל זו בשתי העליות של שני דיורין ונתן נסר רחב ארבע כמין גשר מזו לזו הוי נמי פתח ומערבין שנים ואם רצו מערבין אחד אמר רב' הא דאמרת זו כנגד זו אין זו שלא כנגד זו לא וזו למעלה מזו לא לא אמרן אלא שיש בין זו לזו שלשה [אבל] אין רחוקו' זו מזו שלשה כצוצטרה עקומה היא. וקשה כיון דע"י נסר רוחב ארבעה איירי היכי דייק בגמ' [זו כנגד זו] אין שלא כנגד זו לא אפי' מיפלגי טובא לישתרי ע"י נסר רוחב ארבעה ומפר"ת דלא איירי בנותן נסר מזו (אלא) [לזו] ׃
451
תנ״במתני' מתבן שבין שתי חצירות גבוה י"ט. דהיינו גדיש של תבן ומפסיק על פני כל רוחב החצירות. מערבין שנים ואין מערבין אחד. אילו מאכילין. מן התבן לבהמתן מיכן ואילו מאכילין לבהמתן מיכן. דלא חיישי' דילמא מימעט תבן מעשרה והויא לה חדא רשותא ואסרי אהדדי ולא אסקי אדעתייהו ומטלטלי בחצר להא לא חיישינן דהא אפי' מימעיט אי לא הוה מיעוט על פני עשר אמות ויותר לא אסרי דהא (על) [עד] עשר הוי פיתחא ואין בהמה ממעטת באכילתה כ"כ [בשבת] אחת. נתמעט התבן. על פני כל החצירות [או] במשך עשר אמות ועוד. מערבין אחד. אם נתמעט בחול. ואין מערבין שנים. אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו. בידים דילמא שקיל טובא וממעיט ליה מעשרה וקא מטלטל בחצר האסורה. ומאכילין דקתני במתני' שהבהמה (רואה) [באה] ואוכלת והתם לא חיישי' לדילמא אמעיט דבהמה קלי קלי קאכלה. ופרכי' ולאוקומי שרי בהמתו על התבן כדי לאכול שרי ולא גזרי' דילמא שקיל בידים וספי לה אלמ' חמיר עליה (רבנן) איסו' דרבנן ולא עבד ליה והאמר רב הונא א"ר חנינא מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים (מחותכי') [מחוברי'] כשב' לאכול ולא חיישי' דילמ' עקר בידי' ומאכיל לה דהא חמיר עליה איסור שבת. ואין מעמיד אדם על גבי מוקצה בשבת. דאיסור מוקצה קיל ליה וחיישי' דילמא שקיל וספי ליה הכא נמי כיון דאיסור דרבנן היא דאיכא ניחוש. ושנינן מתני' לאו דמוקי לה עליה בידים אלא קאי' לה באפה שלא תלך למקום אחד ואיהי אזלה ואכלה וכולי האי לא גזור רבנן. ופרכי' לא יתן לתוך קופתו תבן והתניא בית שבין שתי חצירות. ושני בתים משני חצירות פתוחין לו. ומלאהו תבן מערבין שנים ואין מערבין אחד זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל נתמעט התבן מי"ט שניהם אסורות כיצד הוא עושה. להתיר מיהא את האחד נועל את ביתו הפתוח לאותו בית ומבטל את רשותו. הוא אסור. להוציא מאותו בית לחצר שלו שהרי ביטל רשותו ואין לו בחצר כלום. וחבירו מותר. וכן אתה אומר בגוב של תבן שבין שני תחומי שבת. דהיינו. בור רחב להכניס בו תבן ואם בין שני תחומין הוא חציו בתחום עיר זו וחציו בתחום עיר זו אלו נוטלין ומאכילין מתוך תחומן ביו"ט וכן אלו ואין חוששין שמא יטלו אלו מתוך תחום שני. קתני מיהת זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל אמרי בית כיון דאיכא מחיצות ותקרה ניכר שגג הגדיש מתרחק מן התקרה ואי מפחית מעשרה מנכרא ליה מילתא ופריש וללישנ' דמוקצה נמי [אין] אסור משום מוקצה אלא מעשרה ולמטה דכל מעשרה ולמעלה לא (צריך) [צורת] מחיצה היא אבל מתניתין דקאי מתבן בחצר ואין עליו תקרה לא מינכרא מילת'. ופרכי' נתמעט התבן מי"ט שניהם אסורות הא עשרה שרי ואע"ג דמידליא תקרה טובא ש"מ מחיצה (היא פסקתא) [המפסקת] בבית שאינה מגעת לתקרה שמה מחיצה ותיובתא למ"ד בפרק הדר גבי חמש (חצירות) [חבורות] ששבתו בטרקלין דבמחיצה עשרה שרו ב"ה עירוב אחד משום דאין מגיעות לתקרה ולא מיפלגי דיורין. אמר אביי הכא בבית שלשה עשר חסר משהו עסקינן ותבן עשרה ורב הונא ברי' דרב יהושע אמר אפי' תימא בבית עשרה ותבן שבעה ומשהו דכל פחות מג' כלבוד דמי והויא מגעת לתקרה מטעם לבוד (הלכתא) [הלכך] ההיא דפ' הדר דסברי ב"ה אליבא דר' יהודה הסבר דמחיצות שאין מגיעות לתקרה דעירוב אחד לכולם היינו שיש ג"ט או יותר בין מחיצ' לתקר'. [אבל אם אין ג"ט בין מחיצה לתקרה] הויא לה מגעת ואפי' לב"ה צריך עירוב לכל חבורה וחבורה. ופרכי' מדקתני נתמעט התבן מי"ט שניהם אסורות ש"מ דיורין הבאין בשבת. כי הכא דאמש לא הוו דיורין אלא מן התבן והלאה ועכשיו הם שולטים בכל הבית אסורין ולא אמרי' שבת הואיל והותר' הותר'. ופלוגת' היא בפ"ק גבי שיירא שחנתה בבקע'. ושנינן דילמא אמעיט מאתמול. מיהו לדידן דקיי"ל דלענין מחיצה לא אמרי' שבת הואיל והותרה הותרה כדפרישית בפ"ק מיתוקמא מתני' בנתמעט היום בשבת וש"מ דדיורין הבאין בשבת מחמת מחיצה אסורין ולא אמרי' לענין מחיצה שבת הואיל והותרה הותרה. ופרכינן אהא דקתני כיצד הוא עושה להתיר מיהא את האחד נועל את ביתו הפתוח לאותו בית ומבטל את רשותו. תרתי. בתמיה וכי תרוייהו צריך לבטל את רשותו וגם לנעול את ביתו. ושנינן הכי קאמר או נועל את ביתו. דגלי דעתיה דאסתלק מהכא והיינו בטוליה. או מבטל רשותו בפירוש וא"צ לנעול. ואב"א לעולם תרתי בעי לנעול ולבטל רשותו ולענין היתר חבירו בחדא סגי ומיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה כיון דדש ביה דלא ליתו לטלטולי ופירש רש"י וה"ה דס"ל להאי תנא דכל מבטלי רשות בעו לנעול. לל"ק דבנעילת דלת לחודיה הוי ביטול לא תקשי ההיא דפרק הדר דקתני כיצד הוא עושה אומר לו רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך דלא אתא למעוטי נעילת דלת דגלי דעתיה דביטל והוה ביטול אלא היא גופה קתני כיצד לשון ביטול כשמבטל בפירוש וללישנא אחרינא שמעי' מהכא דבעי ביטול ונעילת דלת כדי שלא יבא לטלטל ומסתייעא מילתא מההוא ינוקא דפרק הדר דאשתפיך חמימיה דאמר להו רבא פנו לי מני מבי גברי לבי נשא שבחצירו של רבא היו חמין וחמי התינוק נשפכו וחמין בחצר אחרת ופתח ביניהם ולא עירבו שתי חצירות יחד ולרבא היו בביתו חדרים פנימים שאינם פתוחים לחצר ותנן במתני' המבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר דהא לאו דידיה הוא הלכך פינה כליו מבי גברי לבי נשי כדי שלא יבוא להוציא משם לחצר והלך וישב בחדרים הפנימים וביטל רשות חצירו לבני חצר האחרת הא למדת שעשו הרחקה כדי שלא יבוא להוציא מביתו לחצר וה"ה דנעילת דלת לחודיה הוה סגי ליה אלא דעבד הרחקה טפי ופרכי' אהא דקתני הוא אסור וחבירו מותר פשיטא לא צריכא דהדר האי מקבל רשות ומבטל רשות למבטל הראשון לאחר שעשה צרכיו והא קמ"ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין ולא תיקשי מינה לרב דאמר בפ' הדר מבטלין וחוזרין ומבטלין דאיהו מוקי מילתיה כתנאי כדרב ששת דהתם:
452
תנ״גמתני' כיצד משתתפין במבוי מניח את החבי'. משלו אם ירצה. ואומר ה"ז לכל בני מבוי ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים. ואומר להם קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני מבוי. וע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו אבל אינו מזכה לא ע"י [בנו ובתו הקטנים ולא ע"י] עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו ולאו זכיה הוא. פסק ר"ת בנו גדול וסמוך על שולחן אביו אינו מזכה על ידו דתנן פ"ק דב"מ מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהם וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש לא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן ואע"ג דשמואל פליג התם קיי"ל דכל שמואל ור"י הלכה כר' יוחנן הלכך גדול וסמוך על שלחן אביו אינו מזכה על ידו מפני שידו כיד אביו. ושפחתו העברי' דמזכה על ידה אע"ג דקטנה היא דאי אתיא שתי שערות מאי בעיא גביה הא אמרי' פרק התקבל שאני שיתוף מבוי דרבנן ופר"ח זצ"ל התם ואע"ג דאמרי' כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ה"מ במילתא דאית ליה עיקר מה"ת אבל אין לה עיקר מן התורה לא וא"ת בנו ובתו הקטנים נמי יזכה על ידם כמו ע"י שפחתו הקטנה ופיר"ת דקטן דמתני' אפילו הוא גדול קרי ליה קטן הואיל וסמוך על שלחן אביו וקטן ואינו סמוך על שלחן אביו קרי ליה גדול ומזכה על ידו כההיא דר' יוחנן לענין מציאה ה"ה כאן לענין עירוב ולשמואל דפליג אדר' יוחנן י"ל דכל קטן חשיב ידו כיד אביו כי היכי דלא תקשי ליה שפחה קטנה שמזכה על ידה וא"ת שפחה נמי היאך מזכה על ידה הרי היא סמוכה על שלחן רבה ופיר"ת דשפחה אוכלת בשכרה. ורבי' יצחק בר שמואל פי' דלא חשבי' ידה כיד בעה"ב בשביל שהיא סמוכ' על שולחנו אלא דוקא בבנו. וכל הסמוכין על שלהן בעה"ב אין מציאתן שלו. וה"ר שמשון הזקן זצ"ל פסק דיכול לזכות על יד בנו ובתו הגדולים ואפי' סמוכין על שלחנו דלא אר"י לא גדול גדול ממש אלא במציאה אבל בעירוב גדול גדול ממש וקטן קטן ממש תדע דבתלמוד שלנו ובתלמוד ירושלמי מייתי מילתיה דר' יוחנן אמציאה ולא מייתי אעירוב. ובירושלמי דפרקין פריך מה אנן קיימין אם בגדולה זכתה בסימניה אם בקטנה הקטנה זוכה א"ר יודן בר שלום קומי ר' יוסי תפתר כמ"ד הקטן תורם א"ל אפי' תימא [אין] הקטן תורם הקטן זוכה. והתנינן אינו מזכה על יד בנו ובתו הקטנים מפני שהן כידו רבנן דקיסרי אמרי כאן בתינוק שיש בו דעת כאן בתינוק שאין בו דעת. וההיא דפרק מי שהוציאוהו דאמר שמואל עירוב משום קנין ורבה אמר עירוב משום דירה ואמרי' איכא בינייהו קטן דלשמואל קטן לא הוי שליח לעירובי חצירות ולרבה הוי שליח א"כ תקשי מתני' לשמואל דהא מערב ע"י בנו ובתו הקטנים ולדברי ר"ת תקשי ליה שפחה קטנה. הלכך יש לומר דהא דקאמר דאיכא בינייהו קטן היינו שיש לו בית לקטן דלשמואל אין מניחין בו עירוב ולרבה מניחים בו עירוב. והא דתנן שמזכה להם ע"י אשתו אוקמה רב אשי שלהי מס' נדרים בשיש לה חצר באותה מבוי דמיגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני. והשתא אי אינה מקבלת פרס מיניה אפי' אין לה חצר מזכה על ידי [אשתו] הואיל ולא (מיתינא) [מיתזנא] מניה אין ידה כידו אלא על כרחין [במקבלת] פרס מניה וכר' יהודה בן בבא דפ' הדר דאוסר [בנשים] ומתיר בעבדים ורב אשי אוקמה הכי אליבא דרב ורב אייתי סייעתא מקרא לריב"ב לעיל ומסתייע' מילתא דהלכתא כר' יהודה ב"ב. וצריך לעיין בנו ובתו הקטנים בשיש להם בית באותה חצר אם זוכים לאחרים מיגו דזכי לנפשייהו:אמר רב יהודה חבית של שתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח. כשהוא מזכה אותה להן דכל כמה דמנחא ברשותיה לא זכייה והכי תני לה בתוספתא אם משלהן א"צ לזכות אם משלו השליח מגביה מן הקרקע ואומ' זכיתי לכם. מיתיבי כיצד משתתפין במבוי מביאין החבית של יין ושל שמן ושל תמרים ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות אם משלו צריך [לזכות] ואם משלהם צריך להודיע ומגביה מן הקרקע משהו. מאי משהו נמי דקאמר טפח פירש"י אם משלהם צריך להודיע אם חפצים בכך שמא מקפידים הם ואמרי' בפרקי קמאי המקפיד על עירובו שעינו צרה באותה פת לתתה לאחד מחבירו אינו עירוב אבל משלו א"צ להודיע דזנין לו לאדם שלא מדעתו ואתייא הא ברייתא כשמואל דאמר בפרק מי שהוציאוהו המקפיד על עירובו אינו עירוב וש"מ דהלכה כשמואל: איתמר שתופי מבואות רב אמר א"צ לזכות ושמואל אמר צריך לזכות. עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ושמואל אמר א"צ לזכות ואוקימנא לדרב כתנאי. אר"נ נקיטינן אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצירו' ואחד שתופי מבואות צריך לזכות בעי ר"נ עירובי תבשילין מאי צריך לזכות או א"צ לזכות א"ר יוסף מאי תבעי ליה לא שמיע ליה הא דא"ר (נחומי) [נחמן] בר רב אדא אמר שמואל עירובי תבשילין צריך לזכות וכן פסק רבינו יצחק בר שמואל דכולם צריך לזכות וכן פסק בשאילתות בפרש' בשלח דכולם צריכים לזכות עירובי תחומין ועירובי חצירות ושתופי מבואות ועירובי תבשילין ואע"ג דבעי ר"נ עירובי תבשילין מאי הא אסיק אביי דלא שמיע ליה הא דאמר שמואל עירובי תבשילין צריך לזכות דאי שמיע ליה לא הוה מבעיא ליה׃ איתמר איזהו אשירה סתם. דאע"ג דלא חזינא דפלחוה מחזקי' לה בהבי. א"ר כל שכומרין משמרין אותה ואין טועמי' מפירותיה. דאי לאו דפלחוה לא הוו פרשי מינה. ושמואל אמר כגון דאמרי הני תמרי לשיכרא דבי נצרפי. עכו"ם. דשתו ליה ביום אידם. ואמר אמימר אמרו לי סבי דפומבדיתא הלכתא כותיה דשמואל. סבי דפומבדיתא רב יהודה וישיבתו פ"ק דסנהדרין. איתמר רב חייא בר אשי אמר עושין לחי מאשירה רשב"ל אומר עושין קורה מאשירה מ"ד קורה כ"ש לחי. דאין לה שיעור לרחבה ועוביה. אבל קורה. צריכה טפח לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח והאשירה כיון דבעיא שריפה דכתיב ואשיריהם תשרפון באש שיעורה לאו שיעורא הוא דכשרופה דמיא. מ"ד לחי אבל קורה [לא] כתותי מיכתת שיעורא כדפרי'. ה"ר משה מיימן פסק כר"ח בר אשי דעושין לחי מאשירה אבל לא קורה משום דבעיא שיעורא אבל לחי פתחא הוא ואריא רביע עליה כדאמרי' לעיל גבי סול' ואע"ג דאמרי' בפרק בכל מערבין דאסור לקנות בית באיסורי הנאה הכא שרי מהאי טעמא ואע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו מיהא בעי מ"מ כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו כולי האי. וה"ר אברהם זצ"ל פי' דלחי אם היה מדבק הכתיתים בכותל הוה לחי ובלבד שלא [יהו] ניטלים ברוח והא דמכשרינ' לעיל סולם של אשירה אע"ג דבעי רחב ד' ולא אמרי' מיכתת שיעור' כמו קורה אומר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהתם חשיב פתח כיון דחזי לעליה אי לאו איסורא דאשירה אבל שיעור קורה אינו מהמת דבעי ראוי צורה כל כך אלא שהצריכו חכמים שיעור של חשיבות והא דפסלינן לולב של אשיר' ואפי' ביו"ט שני ש"מ דכמאן דליתיה דמי שאני דמשום מצוה החמירו טפי ׃
453
תנ״דמתני' נתמעט האוכל משיעורו מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע. שהרי כולן נתרצו בתחילה כשעירב בתחילת השנה לצורך כל השנה והניח האוכל מן החבית באחד מבתי החצירות הפתוחות למבוי וכל הימים שיש שם מזון שתי סעודות ואינו נאכל אינו צריך לערב שהרי מעורבות הן וכמאן דכולהו הכא דיירי דמו אבל נתמעט ממזון ב' סעודות או מגרוגר' לכל אחד ואחד בזמן שהן מועטין כדלקמן ה"ז מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע שהרי כולן נתרצו בתחילה. ניתוספו עליהם מוסיף ומזכה וצריך להודיע. לדיורין שנתוספו אם דעתן בעירוב כגון שמערב משלהם וטעמא כדפרי' לעיל גבי הא דא"ר יהודה חבית של שתופי מבואות צריך להגביה. במאי עסקי' דקתני בנתמעט אינו צריך להודיע דמשמע הא כלה לגמרי צריך להודיע. אילימא במין אחד. שחוזר ומערב מאותו מין הראשון. מאי איריא נתמעט אפי' כלה נמי דתניא כלה האוכל ממין אחד אין צריך להודיע משני מינים צריך להודיע. וקס"ד דה"ה לנתמעט. איבעית אימא ממין אחד מאי נתמעט נתמטמט. וכלה לגמרי. איבעית אימא משני מינים. ותקא נקט נתמעט ודקשיא לך ברייתא כלה שאני דבריית' כלה דווק' נקט אבל נתמעט אפי' משני מינים א"צ להודיע. וקיי"ל אפי' נתוספו עליהן א"צ להודיע דמתניתין בע"ח ושיתופי מבואות עסקינן כדמוכח שלהי פירק' דפרכינן מינה לאוכוחי דפליגי בחצר ושיתופי מבואות א"צ להודיע מיהו בחצר שבין שני מבואות צריך להודיע כדפרישית לקמן ׃
454
תנ״המתני' כמה הוא שיעורו בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכולן בזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד. א"ר יוסי במה דברים אמורים בתחילת העירוב אבל בשירי עירוב. שנתמעט משיעורו. כל שהוא. אין צריך להוסיף ולא אמרו לערב בחצירות. אחר שנשתתפו במבוי אלא כדי שלא לשכח את התינוקות " שלא תשתכח תורת עירובי חצירות מתינוקות הבאין הלכך מקילינן ביה כדפירש רש"י הכא. ולא נהיר' שיקילו בשתופי מבואות בעבור שצריכין עדיין לערב בחצירות דהא מתני/ דכמה הוא שיעורו בשיתופי מבואות איירי ותו דשתופי מבואות בכל מינים ועירובי חצירות דוקא בפת ובשלימה ומה ענין זה אצל זה. ובפרק מי שהוציאוהו לעיל פירש לא אמרו לערב בחצירות אלא שלא לשכח את התינוקות שלא תשתכח תורת עירוב מדורות הבאים אבל עיקר עירוב בתחומין הוא. גם זה לא יתכן דלא איירי בעירובי תחומין כלל. ורבי' שמואל [פירש] לא אמרו לערב עירובי חצירות אלא כדי שלא תשתכח תורת עירובי תחומין דקרובין להיות דבר תורה ואליבא דר"ע דאמר תחומין דאורייתא וכעין זה מפרש רבי' יצחק בר שמואל שלא לשכח תורת עירובי תחומין קאמר ולאו דוקא נקט לא אמרו לערב בחצירות דעיקר משנה בשתופי מבוי איירי. ובעיני נר' כדפירש"י הכא דהכי תניא בפ' הדר מערבין בחצירות ומשתתפי' במבוי שלא לשכח תורת עירוב מתינוקות אלא שאין לסיים שבעבור זה מקילין בשיתוף שצריכין עדיין לערב בחצירות דלא יתכן כדפרי' אלא שק"ק לישנא דלא אמרו לערב בחצירות. ובירושלמי מפרש דמה שתקנו לערב בחצירות מפני דרכי שלום והכי איתא התם אריב"ל מפני מה מערבין בחצירות מפני דרכי שלום מעשה באשה אחת שהיתה דובבת לחבירתה פי' שונאה כמו בעל דבב'. ושלחה עירובה ביד בנה נסתיה פי' נסבתיה וגפפתיה ונשקתיה אמר קומי אימוי אמרה הכן רחמה לי ולא הוינא ידענא מתוך כך עשו שלום ביניהם הדה היא [דכתיב] דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. וכמה הן מרובין אר"י אמר שמואל משמונה עשר בנ"א ואילך מ"ש י"ח דנקט אמר רב יצחק בריה דרב יהודה לדידי מפרשא לי מניה דאבא כל שאילו מחלקן למזון שתי סעודות ביניהן ואין גרוגרת לכאו"א. שיש מהם יותר ממנין גרוגרות של שתי סעודות מרובים נינהו ותנן במתני' דלא בעי כגרוגרת לכל אחד ואחד אלא במזון שתי סעודות סגי (ואידך) [ואי לא] שאין במנינם רב כמנין גרוגרות של שתי סעודות ולא בעי שתי סעודות אלא כגרוגרת לכל אחד היינו פירוש דמתני' ורב יהודה דנקט י"ח ולא תנא כדקאמרי' אגב אורחיה בעא לפרושי מתני' דמזון שתי סעודות הוי י"ח גרוגרות. וזה לשון ה"ר משה מיימון וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו בגרוגרת לכאו"א מן בני המבוי או מן בני המדינה והוא שיהו י"ח או פחות אבל אם היו מרובים ע"ז שיעורן (תחת) [שתי] סעודות שהן שמונה עשר גרוגרות שהם כששה בצים בינוניות אפי' היו משתתפין אלפים ורבבות שתי סעודות לכולן ׃
455
תנ״ומתני' נותן אדם מעה לחנוני. שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי. או לנחתום. מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם חביריו אם יבואו בני המבוי לקנות ממך ככר לעירוב יהא לי חלקי בו. דברי ר"א וחכ"א לא זכו לו מעותיו. שאין מעות קונות עד שימשוך ואפי' עירב החנוני הזה לכל האחרים וזכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוין לזכותו לו במתנת חנם בשאר מזכין בעירוב אלא לקנות המעה והרי אינה קנויה לו דכיון דמעות אינם קונות לא סמכיה דעתיה דהאי ולא הוי דעתיה [לאקנויי] ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו. ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו שאין מערבין לו לאדם משלו אלא מדעתו. הלכך גבי חנוני כי א"ל קנה לי לא נתכוין אלא לקנות ממנו ולא סמך עליו שיעשה שלחו ומעות אינם קונות ולא סמכה דעתיה נמצא מערב לו שלא לדעתו אבל אם משך הככר והניחו אצלו לכך שליח עשאו. א"ר יהודה בד"א בעירובי תחומין. שחוב לו שמפסיד לצד האחד ושמא אין נוח לו. אבל בעירובי חצירות ושתופי מבואות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו. ואין חבין לו גרסי' ול"ג אלא לפניו. וגבי חנוני אם עירב החנוני הזה לכל האחרים עירובי חצירות וזכה גם לזה דוי עירוב. הא דקתני ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו מאן שאר כל אדם אמר רב בעה"ב וכן אמר שמואל בעל הבית. שאמר לו חבירו הלך מעה זו וזכה לי בעירו' זה והלך וזכה לו שקנה עירוב דהואיל ואין בעה"ב רגיל למכור ככרות לא נתכוין זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי. ואמר שמואל ל"ש אלא שנתן מעה לחנוני אבל נתן לו כלי לחנוני קנה בקנין סודר והוי עירוב ואמר שמואל לא שנו אלא שנתן מעה לחנוני ואמר לו זכה לי אבל אמר לו ערב לי שויה שליח וסמכה דעתיה דקיי"ל חזקה שליח עושה שליחותיה בפרק בכל מערבין הילכך מערב לדעתו הוא וקנה עירוב. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהורה. דבעירובי חצירות ושתופי מבואות מערבין שלא לדעתו. ולא עוד אלא כ"מ שאמר ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו א"ל רב חנא בגדתאה לרב יהודה אמר שמואל אפי' במבוי שניטלו קורותיו או לחייו. בשבת דמקיל בה ר' יהודה בפ' כל גגות ואמר מותרין לאותה שבת. א"ל בעירובין אמרתי כל היכא דאיירי בהלכות קניית עירוב ולא במחיצות ודוקא בחצר הפתוח' למבוי אחר קאמר ר"י דא"צ להודיע דודאי לא ניחא ליה אלא בהאי אבל בחצר שבין שני מבואות דלא ידעינן להי מנייהו ניחא ליה מודה ר' יהודה שצריך להודיע:
456
תנ״זהדרן עלך חלון
457
תנ״חכיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומר ה"ז לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה וכל מי שקיבל עליו. לסמוך מבע"י. על עירוב זה ולילך מותר. משחשיכה אסור שאין מערבין משתחשך ולעיל בפ' חלון נמי גבי שתופי מבואות נקט נמי חבית לפי שכל פירותיהן היו רגילים להניח בחביות כדתניא לעיל בפ' חלון מביאין החבית של יין ושל שמן ושל תמרים ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות. ש"מ אין ברירה דאי יש ברירה תיגלי מילתא דמבע"י הוה ניחא ליה ולא מסתבר דאין ברירה בעירובי תחומי' דרבנן כההיא דפ' בכל מערבין דא"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה. אמר רב אשי הודיעיהו מבעוד יום ולא הודיעוהו קתני. הודיעוהו מבעו"י ושתק מותר אע"פ שלא נתרצה מבעוד יום ונתרצה משחשיכ' אמרי' הוברר הדבר שקודם זמן קניית עירוב דעתו לכך. לא הודיעוהו עד שחשיכה מאי ברירה איכ' הא לא הוה ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה הואי. א"ר יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה. שלא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום ע"י עירוב אלא לדבר מצוה. לכאורה משמע בפרק בכל מערבין דליתא לדרב יוסף דתנן התם מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר ואוקימנא דאזיל בשידה תיבה ומגדל ובלא הוכשרה ומייתי לה בפשוטי כלי עץ ופרכי' אי הכי מ"ט דרבנן דאסרי קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה מכלל דר' יהודה סבר מותר קסבר מצות לא ליהנות ניתנו אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות נתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמר לך רבא אי ס"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ"ע מצות לא ליהנות נתנו והכא בהא קמיפלגי דמ"ס אין מערבין אלא לדבר מצוה ורבנן סברי מערבין אף לדבר הרשות והלכך הנאה היא. ואלא הא דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרה לשמעתיה אמר לך רב יוסף דכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ודכ"ע מצות לא ליהנות נתנו והכא בהא קמיפלגי מ"ס כיון דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דנינטר ומ"ס ניחא ליה דנינטר דאי מצטריך ליה אכיל ליה. משמע אבל לרבא הויא מסקנא דבהא פליגי דר' יהודה סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ורבנן סברי מערבין אף לדבר הרשות וקיי"ל כרבא וקיי"ל כרבנן לגבי ר' יהודה. ואע"ג דלעיל פרק חלון אמר רב יהודה אמר שמואל כ"מ שאמר ר"י בעירובין הלכה כמותו הא אוקימנא רה"מ בקניית עירוב אבל הכא דפליגי אי מערבין לדבר הרשות או לא לא שייכא לכללא דשמואל הלכך ההיא דפרק בכל מערבין דתנן מתנה אדם על עירובו אם באו עכו"ם למזרח עירובי למערב ואם באו מן המערב עירובי למזרח באו מיכן ומיכן למקום שארצה אלך לא באו לא מיכן ולא מיכן הריני כבני עירי בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב בא מיכן ומיכן למקום שארצה אלך לא בא לא מיכן ולא מיכן הריני כבני עירי ואמרי' בגמ' כי אתא ר' יצחק אייתי מתני' בידיה דתני איפכא בורח מן החכם ומתנח אם בא חכם למזרח עירובי למערב למערב עירובי למזרח [ולנבי עכו"ם תני איפכא למזרח עירובי למזרח] למערב עירובי למערב קשי' עכו"ם אעכו"ם קשיא חכם אחכם. עכו"ם אעכו"ם ל"ק הא בפרהגבני דמת'. גבאי המכס ובורח מפניהם. והא במרי מתא וצריך הוא לפייס או לצעוק. הא למדת דמערבין (לרשות הרבים) [לדבר הרשות] שהולך לפייס העכו"ם מעליו או לצעוק עליו מיהו ההיא יש לדחות שהולך בעבור צרכי רבים דמצוה היא. ואי אית' דרב יוסף נראה בעיני שאפי' בדיעבד אם עירב לדבר הרשות אינו עירוב כדפירש"י שלא חתירו חכמים לצאת חוץ לתחום אלא לדבר מצוה מיהו אם עירב לדבר מצוה שמא מותר אף לדבר הרשות לצאת מיהו לשון רש"י שפי' שלא התירו לצאת אלא לדבר מצוה משמע לאסור אפי' עירבו לצורך מצוה וה"ר משה מיימון כתב אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון שהיה רוצה [לילך] לבית האבל או לבית המשתה של נישואין או להקביל פני רבו או חבירו וכיוצא באלו או מפני היראה כגון שהי' רוצה לברוח מן העכו"ם או מן הליסטים וכיוצא בזה ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדברי הרשות ה"ז עירוב עכ"ל. משמע דאין מערבין לכתחילה קאמר ׃ אמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו. שאם עירבה אמו לעצמה עירובי תחומין ולא זכתה לו בעירוב מוליכתו עמה דכגופה דמי דמסתמא דעתה עליה דלא סגי ליה בלא אמיה. מיתיבי קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ושאין צריך לאמו אינו יוצא בעירוב אמו וכ"ת בן שש צריך לאמו קרי ליה והתנן גבי סוכה כי האי גוונא קטן שא"צ לאמו חייב בסוכה. לחנכו מדרבנן. והוינן בה איזהו קטן שא"צ לאמו אמרי דבי ר' ינאי כל שנפנה ואין אמו מקנחתו רשב"ל אמר כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא דלא צווח עד דאתיא אמיה הוי אינו צריך לאמו ובר כמה שני הוי כבר ארבעי כבר חמשי קרי לה א"צ לאמו דכל חד וחד לפום חורפיה אלמא מכי הוה בר חמש בעי לזכוייה וטפי מבר ארבע לא קרי ליה צריך לאמו דליפוק בעירובה. א"ר יהושע בריה דרב אידי. ודאי כדקאמר' בן חמש אינו יוצא עד שיערבו עליו ורב אסי נמי כשעירבה עליו אמו קאמר וכגון שעירב עליו אביו לדרום ואמו לצפון. דאפי' בר שית נמי בצוותא דאימיה ניחא ליה ובתר אמיה שדינן ליה מיתבי קטן יוצא בעירוב [אמו] עד בן ו' והא ליכא [למימר] בשעירב עליו זה לכאן וזה לכאן דהא עד קתני דמשמע בן שנה ובן שנתים וכן שלש עד בן שש יוצא בעירוב אמו וכי היכי דבן שנה ובן שתים יוצא בלא זיכוי עירוב קאמר בן ארבע ובן חמש נמי בלא עירבה עליו אמו קאמר וכי נמי אמר ולא עד בכלל הויא תיובתיה דר' יהושע בריה דרב אידי דתריץ דבן חמש צריך לזכות לו. תיובתא לימא תיהוי תיובתא דרב אסי. דעד ולא עד בכלל משמע ואיהו אפי' בן שש אמר לך רב אסי עד ועד בכלל לימא תהוי תיובתא דר' ינאי ורשב"ל. דמפרשי גבי סוכה בר ארבע וחמש א"צ לאמו והכא תני בן שש יוצא בעירוב אמו ותניא לעיל דקטן שא"צ לאמו אינו יוצא בעירוב אמו אלמא אפי' בר שש צריך לאמו. לא קשיא הא דאיתיה לאבוה. והתינוק יוצא ונכנס עמו ולא קרי ליה צריך לאמו מבן ארבע ולמעלה וברייתא דעד שש צריך לאמו היא בדליתיה לאבוה במתא ור"י בריה דרב אידי לא מצי לשנויי [הכי] דהא כי אותיבניה לרב אסי לעיל [אי איתא] דאית ליה לר"י האי סברא הכי הוה משני ליה לרב אסי בדליתיה לאבוה במתא ונימא בדלא עירב שרי דנשמעינן רבותא. הלכך רב אסי ור' ינאי ורשב"ל ל"פ אהדדי אלא היכא דליתי' לאבוה במתא לכ"ע בן שש צריך לאמו הוא ויוצא בעירוב אמו והיכא דאיתיה לאבוה במתא מבן ד' ולמעלה א"צ לאמו הוא ואינו יוצא בעירוב אמו וצריך לזכוייה בעירוב מזון שתי סעודות. וכ"פ רבי' יצחק בר שמואל דלא פליגא דר' ינאי ורשב"ל אדרב אסי והלכתא כרב אסי כההיא דפרק אע"פ דדרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיא' אע"פ שאמרו אין ארם זן בניו ובנותיו כשהם קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו אלמא דהכי הלכתא וכ"כ ה"ר משה מיימון קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניחו עליו מזון שתי סעודות לעצמו עכ"ל. ולא חילק בין איתיה לאבוה במתא בין ליתיה וסבר דכל בן שש צריך לאמו הוא אע"ג דאיתיה לאבוה במתא ופליג דרב אסי אדר' ינאי ורשב"ל והלכה כרב אסי. תניא לא יערב אדם עירובי תחומין לא בשביל בנו ובתו הגדולי' ולא בשביל עבדו ושפחתו העברים ולא בשביל אשתו אלא מדעתן אבל מערב הוא עירובי תחומין בשביל בנו ובתו הקטנים ובשביל עבדו ושפחתו הכנענים בין לדעתן בין שלא לדעתן מפני שידן כידו וכולן שעירבו ועירב רבן עליהן יוצאי' בשל רבן חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות ופרכי' אשה מ"ש מע"ע ובנו ובתו הגדולים. אמר רבה אשה [וכל דדמי לה] הא גופה קשיא אמרת חוץ מן האשה וכל דדמי לה דהיינו ע"ע ובנו ובתו הגדולים מפני שיכולים למחות טעמא דמחו הא סתמ'. דאישתקו ולרוח אהרת נמי לא עירבו. נפק' בדבעלן ואלא הא דקתני אלא מדעתם מאי לאו דאמרי אין לא מאי מדעתן דאשתיקו ולאפוקי היכא דאמרי לא והא כולם שעירבו ועירב [רבן] עליהן יוצאין בשל רבן חוץ מאשה ועבד עברי ובנו ובתו הגדולי' דסתמא היא וקתני דלא נפקי אמר רבא כיון שעירבו אין לך מיחוי גדול מזה. הלכך מערב אדם עירובי תחומין בשביל בנו ובתו הקטנים ובשביל עבדו ושפחתו הכנענים אפי' שלא מדעתן לפיכך אם עירב רבן עליהם למזרח ועירבו דן על עצמ' לדרום יוצאין בשל רבן. אבל אינו מערב לא ע"י בנו ובתו דגדולים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן וכתב ה"ר משה מיימון ואע"פ שהם אוכלי' על שלחנו ואם עירב עליהם רבן ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירוב רבן ואם עירב עליה' והם עירבו על עצמן אין לך מיחוי גדול מזה ויוצאין בעירוכ עצמן. ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דר' יוחנן דאמר פ"ק דב"מ לא גדול גדול ממש לא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול אפי' לדברי ר"ת דפי' דאיירי נמי לענין עירובין כדפרי' לעיל אפ"ה מודה הכא דגדול גדול ממש וקטן קטן ממש וטעמא דקטנים דמחנכו במצות דאין מערבין אלא לדבר מצוה. מיהו אין מיכן ראיה שהלכה כרב יוסף דאין מערבין אלא לדבר מצוה אפי' לפירוש זה דדילמא האי תנא ר' יהודה דפרק בכל מערבי' היא ואנן דילמא כרבנן קיי"ל ואליבא דרבא כרפרי' לעיל:
458
תנ״טמתני' כמה היא שיעורו מזון ב' סעודות לכאו"א פיר' רבי' שמואל אכיצד משתתפין בתחומין קאי ואתא לאשמעינן דבין מרובין ובין מועטין מזון ב' סעודות לכאו"א. מזונו לחול אבל לא לשבת דברי ר"מ ור"י אומר לשבת אבל לא לחול ואלו ואלו מתכונין להקל. ר"מ סבר בשבת אכל אינש טפי משום דבסים תבשיליה ואמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח ור' יהודה סבר כיון דבשבת סועד ג' סעודות אינו מרבה לאכול בכל סעודה. וקיי"ל כר"מ דמזונו לחול דאמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבא אבוך כמאן ס"ל ופירש"י אבוך כמאן. מהני תנאי דמתני' ס"ל בעירוב כר"י או כר"מ דקיי"ל בעירוב לכל אדם כדי מזונו ואם [בא] לשער עצמו באיזו ישער בחול או בשבת א"ל כר"מ א"ל אנא נמי כר"מ ס"ל דאי ר"י קשיא לי הא דאמרי אינשי רווח' לבסימ' שכיח. המעים מתרוחים לפנות מקום לדבר המתוק. (דפ') [בפ'] בכל מערבין [מערבין] לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן דאכיל טפי בבינוני של כל אדם:
459
ת״סמתני' אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו אלו עם אלו אבל אלו עירבו לעצמן [ואלו לעצמן] מרפסת ארוכה היא והרבה פתחי עליות פתוהין לה וכולם יוצאין בסולם אחד לחצר וממנה לרה"ר אעפ"כ אין אוסרי' הואיל וגבוהה מרפסת עשרה ובלבד שיערבו בני מרפסת לעצמן במרפסת דהוי רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה כדפרי' לעיל בפ' הדר והו"ל כמו שתי חצירות ואמרי' שלהי כיצד מעברין סולם שבין שתי חצירות תורת פתח עליו רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים ומ"מ חצר ומרפסת שתי רשויות [הן] ואין מוציאין מזו לזו בשלא עירבו. כל שגבוה י"ט. כגון אם יש בחצר תל או עמוד גבוה י"ט. למרפסת שאם יש דיורין הדרין במרפסת רשות מרפסת שולטת בו ומשתמשין הן בו אבל לא בני חצר משום דהאי תל או עמוד שבחצר שוה להן לבני מרפסת בתוך עשרה או נמוך או גבוה מהם פחות מעשרה. פחות מיכן. שאינו גבוה י"ט אף לחצר ושתי רשויות שולטות בו ושניהם אסורות בד"א בגבוהה עשרה שבני המרפסת משתמשי' בה בסמוכה למרפסת אבל במופלגת מן המרפסת אפי' גבוה עשרה טפחים אף לחצר ושניהם אסורות ואיזו היא (עיר) סמוכ' כל שאינה רחוקה איבעה טפחים מן המרפסת הכי מיתוקמ' מתני' כדפרי' בגמרא בין לרב בין לשמואל כדפי' רבי' שלמה. וכן חולית הבור שהוא מלא פירות של טבל והסלע שהן גבוהין י' טפחים כשהן סמוכין למרפסת-בתוך ד' טפחים. הרי הן לדיורין הדרים במרפסת והן משתמשין בהן ולא בני החצר. פחות מכן שאינם גבוהים עשרה אף רשות החצר שולטת בהן ושניהן אסורי' בהם. ודוקא לרב מוקמי' מתני' בבור מלא פירות של טבל אבל לשמואל דאמר לזה בזריקה ולזה בשלשול נותנין לזה שבשלשול מתוקמ' מתני' בבור של מים דלבני מרפסת הוי בשלשול שהרי מקרקעיתו הן דולין ולבני החצר תשמישו בזריקה שאין יכולין למלאות אא"כ זורקין למעלה מן החוליא ויהבינן ליה לבני מרפסת דבשלשול כשמואל: פשיטא לזה בפתח ולזה בפתח היינו חלון שבין שתי החצירות. כלומר שתי חצירות שלא עירבו ויש רשות א' סמוכה להן ונוחה לשניהם להשתמש בו בפתח זה שהוא נוח ליכנס הא לא מבעיא לן (דניחא לן) מאי דיניה אם אסור לשניהם או מותר דהיינו חלון שבין שתי חצירות דתנן ביה רצו א' מערבין רצו שנים מערבין (מזו) [ואם] לא עירבו ביחד שניהם אסורים להשתמש בה אם רשות של ארבעה היא דאין רשות פחותה מד' ומנלן דאסורין בה דהא גבי כותל שבין שתי חצירות תנן היו בראשו פירות אלו עולין מיכן ואוכלין ואלו עולין מיכן ובלבד שלא יורידו למטה אלמא כל היכא דשוו תרוייהו אסרי אהדדי וגם ברשות נמוכ' מי' אמרי' מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"י ולבני רה"ר לכתף עליו דמקום פטור הוא. הא אית ביה ארבעה אסור לתרוייהו. כל זריקה דשמעתין למעלה מעשרה וכל שלשול עמוק למטה מעשר' וכל תשמיש נוח דקרינן ליה פתח לא גבוה עשרה ולא נמוך עשרה. לזה בזריקה ולזה בזריקה. כגון רשות שהוא בין שתי רשויות וקשה תשמישתיה לשניהם שלזה גבוה עשרה ולזה גבוה עשרה ואינם יכולים להשתמש אלא בזריקה הא נמי לא מבעיא לן דהיינו כותל שבין שתי חצירות ואיסורה מפורש במשנה דקתני ובלבד שלא יורידו למטה אלמא אסורה עם שניהם. לזה בשלשול ולזה בשלשול. כגון רשות שהיא בין שתי רשויות שלזה עמוק עשרה ולזה עמוק עשרה ואינם יכולים להשתמש אלא בשלשול הא נמי לא מבעיא לן דהיינו חריץ שבין שתי חצירות דהוי נמי אסור לתרוייהו דהא הפסק רשויות חשיב ליה דתנן בפ' חלון חריץ שהוא בין ב' חצירות עמוק עשרה ורחב ארבע מערבין שנים ואין מערבין אחד וכיון דתשמישתו שוה שניהם אסורין בו דבפרק חלון אמר רב שיזבי אמר רב נחמן חריץ שבין שתי חצירות עמוק מזו עשרה ולזו שוה לארץ נותנין אותו לזה ששוה לארץ דהוה לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה שמעי' מינה דאי לשניהם בנחת או לשניה' בקשה שניהם אסורים בו. לזה בפתח ולזה בזריקה. כגון שחצר זו נמוכה וחצר זו גבוהה ותל ביניהן גבוה מזו עשרה ולזו שוה לארץ הא נמי לא מבעיא לן דהיינו ההוא דפ' חלון דאמר רבה בר רב חונא אר"נ כותל שבין שתי חצירות גבוה י"ט וצדו אחד שוה לארץ נותנין אותו לזה ששוה לארץ דהוי לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין לזה שתשמישו בנחת. לזה בפתח ולזה בשלשול. הא נמי לא מיבעיא לן דהיינו נמי דפרק חלון דא"ר שיזבי אר"נ חריץ שבין שתי חצירות עמוק מזו עשרה ולזה שוה נותנין אותו לזה ששוה לארץ דהוי לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת. לזה בשלשול ולזה בזריקה. כגון חצר זו גבוהה מן התל עשרה וחצר נמוכה ממנו עשרה. מאי. לשניהם בקשה הוא והרי הם שוים בו ואוסרים זה על זה דהא כל שלשול אמרינן דקשה הוא או דילמא גבי זריקה הוי שלשול תשמישו בנחת והוא מותר וזה שבזריקה אסור מאי. אמר רב שניהם אסורין ושמואל אמר נותנים לזה שבשלשול דהוי לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת. ת"ש אנשי חצר ואנשי עלייה ששכחו ולא עירבו בעשרה תחתונים. בכותל הבית בחצר אנשי חצר משתמשים לדידהו כפתח ולבני עליה בשלשול. בעשרה עליונים. שהם מתח' לעלייה אנשי עלייה משתמשים דסמוכים הם לבני עלייה והוי לדידהו כפתח ולבני חצר בזריקה. כיצד זיז יוצא מן הכותל למטה מעשרה לחצר. למעלה מעשרה. דהיינו למעלה מתחילת טפח עשירי כשתמדוד מן העלייה ולמטה עשרה. לעלייה. דהיינו כדקתני רישא בעשרה עליונים אנשי עליי' משתמשים. הא דביני ביני. שבין עשרה תחתונים לעשרה עליונים לתרוייהו. אסור. דהוי לחצר בזריקה ולעליה בשלשול ואסרי תרוייהו כרב ותיובתא דשמואל. אמר רב [נחמן] הכא בכותל תשע עשרה עסקינן. דליכא ביני ביני וזיז יוצא ממנו דכל למטה מעשרה לחצר כפתח ולעלייה בשלשול וכל למעלה מי' דידיה לחצר בזריקה ולעליה בפתח ובכותל עשרים לא מצי לאוקומי דא"כ שמעינן מינה ראש טפח עשירי דלזה בשלשול ולזה בזריקה אסור דהא לא שרי תנא אלא למעלה ולמטה ובזיז רוחב ד' עסקינן דבציר מהכי לא הוי רשותא ומקום פטור הוא ובטיל להכא ולהכא וכתב ה"ר משה מיימון זיזין היוצאין מן הכתלי' כל שהוא למטה מעשרה טפחים ה"ז נחשב מן החצר ובני חצר משתמשי' בו וכל שהוא בתוך י"ט העליוני' הסמוכי' לעליי' אנשי עלייה משתמשי' בו והשאר בין עשר' תחתוני' עד תחילת עשר' העליונים מן הזיזים היוצאין שם שניהם אסורין בו ואין משתמש בהם בכלים שבבתים אלא א"כ עירבו עכ"ל. דהיינו כרב דאוקמה לברייתא דאיכא ביני ביני ושניהם אסורין וש"מ דלזה בזריקה ולזה בשלשול שניהם אסורים דהלכתא כרב ׃
460
תס״אאמר ר"נ אמר שמואל גג הסמוך לר"ה. שאינו מוקף חצר בכל צדדיו אלא צדו אחת רה"ר וסתם גג גבוה [י'] עביד ליה סולם קבוע מן העליה לגג להתירו לטלטל ממרפסת לגג דאי עביד ליה סולם קבוע גלי דעתיה דסלקיה לגג מבני רה"ר ואיהו ניחא ליה לאשתמושי ביה. סולם קבוע אין סולם עראי לא. דכיון דמסלק ליה כמאן דליתיה דמי. מ"ט. הלא גג זה אינו ראוי לתשמיש בני רה"ר כלל. לאו משום. דבהכי עסקי' דלא גבוה מרפסת עשרה מרשות [הרבים] וממנה עולין לגג ופחות מעשרה הוא להם אלמא אע"ג דלמרפס' כפתח ולבני רה"ר אינו ראוי כיון דמרפסת ורה"ר בגו עשרה דהדדי קיימי אסרי אהדדי דאי לאו הכי טעמא מאי ניהו. וכגון דמרפס' מגופפת היא למעלה ופתוחה בעשר אמות לרה"ר. דאי לאו מגופפת היא סביב כיון דלא גבוה עשרה כרמלית היא וסולם לא מהני בה וקא מטלטל מכרמלית לרה"י. מתקיף לה רב פפא דילמ' כשרבים מכתפים עליו בכומתא וסודרא. שרגילין ליתן עליו בחול כובעים ומעפורת ותשמישו נוח והגון הוא למשא קל בזה ואע"פ שאינו ראוי להם לכיתוף משא כבד כדאמרי' ביציאות השבת תשעה חזו לכיתוף אבל עשרה לא הני מילי למשא כבד. מיהו לכומתא וסודרא חזי כשבנ"א עיפים בימות החמה נוטלין כובעיהם וסודריהם מראשיהם עד שיפוח הרוח בהם הלכך אסרי עלייהו ואפי' לא קיימ' מרפסת בנו עשרה ולא דמי לרשות שבין שתי חצירות לזו בפתח ולזה בזריקה דחצר לאו תשמישתיה בהני כובעים קלים אלא בכלים כבדים וכי גבוה כותל עשרה לא חזי לתשמישתי' דחצר ונותנים אותן לזה שבפתח אבל לבני רה"ר חזי. ואית דמוקי לה להא דר"נ בגג פחות מעשרה ואי אפשר דא"כ הוה ליה כרמלית דכל רשות שרחבה ד' ואינה גבוהה עשרה אצל ר"ה כרמלית היא וכיון דהכי הוא סולם מאי מהני כל זה פירש"י. ונראה בעיני דאית' לתרוייהו לישני דאי איכא מרפסת בגו עשרה דאסרי אהדדי אע"פ שאין רבים מכתפים על הגג בכומת' וסודרא צריך סולם קבוע מן עלייה לגג להתירו כדפריש' ואי מרפסת למעלה מעשרה ורבים מכתפים על הגג בכומתא וסודרא נמי אסרי אהדדי וצריך נמי סולם קבוע מעלייה לגג כדפריש' דפשיטא דאביי אית ליה דרב פפא ורב פפא נמי אפשר דאית ליה סברתיה דאביי דאוקמה דר"נ אמר שמואל שהמרפסת בתוך עשרה לר"ה דכי קיימי אהדדי בגו עשרה דאסרי אהדדי אלא דאוקמה כשרבים מכתפים עליו בכומתא וסודרא כי היכי דלא תסייעוה לאביי מדר"נ אמר שמואל. וקשה לרבינו יצחק בר' שמואל דכיון דמרפסת מגופפת היא ואית לה גיפופין כל צדדיה אלא שפתוחה בעשר אמות לר"ה האיך בני רה"ר אוסרים עליה ועל גג וכי חצר הפתוחה לר"ה נאסרת על ידה בלא פירצה ותירץ דאע"ג דחצר או מבוי שפתוחי' בעשר לר"ה אין בני רה"ר אוסרים אותם כיון שיש בהם ד' מחיצות היינו משום דבני חצר והמבוי רגילים להשתמש שם ואיכא דיורין גמורים אבל בגג שאין דירת בני חצר מצויה ובני רה"ר רגילים לכתף עליו הצריכו סולם קבוע להתירו לחצר שאם לא יהיה סולם ממנו לחצר שעכשיו רגילים בני חצר בו. מבטלים בני רה"ר שמשתמשין בו תורת דיורין שעליו ומשוי ליה תורת קרפף שאסו' לחצר לרבנן ולר"ש נמי דפסיק שמואל כותיה בפ' כל גגות ומתיר מקרפ' לחצר מ"מ כלים ששבתו בבית אוסר להוליך מחצר לגג כיון שהגג נעשה כקרפף ע"י תשמיש בני ר"ה שמבטלין ממנו דיורי חצר. מיהו קשה להעמיד שמועתינו בשיש מרפסת בין הגג לרה"ר שאינו נזכר בהלכה כלל ופי' רבי' יצחק בר שמואל דבלא מרפסת איירי וה"ק גג הסמוך לרה"ר פי' שבני רה"ר משתמשים בו לפי שאינו גבוה עשרה ומיהו אינו נפרץ במלואו שצידי הגג גבוהין עשרה א"נ כוליה גג למטה מעשרה ויש לו (מעשה) [מעקה] ופתוח לצד ר"ה אבל באמצען בעשר או בפחות הקרקע גבוה ומתמעט שם גובהו והאי דהשיב ליה בשמעתין לתשמיש לבני רה"ר עליו דרך אויר היינו משום דסתם צידי רה"ר יש לדם גיפופי ואין מתקרבין בני ר"ה אצל הכתלים. ואין להעמיד ההיא מרפסת באינה מגופפת וכגון דאינה רחבה דאין כרמלית פחות' מארבעה דא"כ לא היו אוסרין בני רה"ר את הגג דגבוה עשרה דכמאן דליתיה להאי מרפסת דמיא. ואע"ג שפירש רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דבלא מרפסת איירי ר"נ אמר שמואל היינו משום דקשיא ליה דלא הוזכרה מרפסת בגמ' מיהו אי איתרמי עובדא דאיכא מרפסת כדפירש"י רבי' יצחק מורה להלכתיה לרבינו שלמה וכדשני פירושיה כדפרישית. וז"ל ר"ת וכי הא דאר"נ אמר שמואל גג הסמוך לר"ה ונמוך (כמו כן) [בתוך י'] צריך סולם קבוע להתירו דכיון דתוכו רה"י לא דמי לשאר כרמלי' וסולם קבוע שבחצ' ממעט כח כרמלית שבחצר דלא הוי כרמלית מעלייא ודייק תלמודא סולם קבוע אין סולם עראי לא מ"ט לאו משום דכיון דבתוך עשרה קיימי אע"פ דתשמיש נחת הוא ע"י סולם עראי לחצר ותשמיש קשה לבני רה"ר דליכא סולם כיון דבתוך עשרה אסרי דאי תלי טעמא בנחת וקשה אפי' סולם עראי דוה מדני ודחי רב פפא דילמא לבני רה"ר נמי תשמיש נחת הוא בשבת בכומתא וסודרא כלים שבראש דראשו של אדם סמוך לגג והוי כסולם עראי ותשמיש כומתא נחת לזה כזה ולהכי צריך סולם קבוע לסלקו לגמרי מרה"ר ולהתיר כרמלית גרוע כזה שתוכן רה"י ובלא סולם עראי לא הוה ניחא (לפני) [לבני] חצר דכומתא וסודר' שרי לבני רה"ר בשבת כשנסמכים על הגג הנמוך דא"צ להכניס ראשו ורובו כדאמר רבא בפ' המוצא תפילין אבל בני חצר א"צ לדם לכומתא וסודרא אלא שצריך סולם עראי עכ"ל ר"ת. ועוד פי' תדע דלאו כרמלית גמורה היא דהיכן מצינו כרמלית שתחתיה רה"י ואין זו ראיה דהרי מערה שתוכה רה"י:
461
תס״במתני' הנותן עירובו בבית שער ובאכסדרה ובמרפסת אינו עירוב והדר שם. בבית שער שבחצר. אינו אוסר על בעל החצר וא"צ ליתן את הפת דלאו דירה הוא בבית התבן בבי' הבקר בבית האוצרו' של יין ושמן ה"ז עירוב. והדר שם. אם השאיל בעה"ב בית התבן שלו לדור שם לאדם א' ה"ז אוסר עליו בחצר הואיל ופתוח לחצר. ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעה"ב. שיש שם לבעה"ב מקו' בדירתו של זה שנותן שם כליו להצניע. אינו אוסר עליו. דכל רשותא דחצר דידיה הוא כאלו דר עמו בחצר וכדמפרש בסמוך. א"ר יהודא בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כל שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר הנותן שם את עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער. החצר של יחיד דהנותן שם את עירובו הוי עירוב אע"ג דדר שם אינו אוסר ומתני' בבית שער החצר של רבים עסקי'. וכל מקום שאמרו חכמים אין מניחים בו עירוב מניחים בו שיתוף חוץ מאויר מבוי. עירוב משום דירה. דמערב להו לבתי דירה כאלו כל בני דבתים דרים כאן הלכך אי לא חזי לדירה לא מצי שרי אבל שיתוף לאו משום דירה דהא לאו בתים שייכי ביה אלא חצירות [הלכך לאו דירה בעינן] אלא מקום המשתמר כגון חצר אבל אויר דמבוי לאו משמר הוא. וההיא דשלהי פ' הדר דפליגי שמואל ור"י דר' יוחנן סבר בית שער דיחיד לא שמיה בית שער וצריך ליתן את הפת ושמואל סבר בית שער דיחיד שמיה בית שער וא"צ ליתן את דפת ההיא דר' יוחנן לא פלינא אדרב דהכא אינו עשוי לדירה כלל הלכך לא אסר וא"צ ליתן את הפת אבל התם עשוי לדירה הוא דבחצר מעליא דדיירי ביה אינשי עסקי' התם. והא דאמר הנותן את עירובו בבית התבן ה"ז עירוב אע"פ שאין שם תבן דלענין הנחת עירוב לא בעינן אלא דחזי לדירה וכגון שיש בו ד' על ד' בפ"ק דסוכה. אבל אין בית התבן אוסר אלא כשאדם דר בו בשבת כר' יהודה בפ' הדר וכרב דאמר מקום פיתא גרים דהלכתא כותיה כדפריש' בפ' הדר. ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד א"ר חנינא כגון חצירו של בוניים פירש"י בונים בן בוניים עשיר היה ומשאיל בתים שבחצירו לאחרים והיו לו כלים בכולם מתוך עושרו היו לו כלים הרבה ופי' רבינו שמואל בוניים תלמידו של רבי היה ואע"פ שפי' רש"י שהיה משאיל בתים שבחצירו לאחרים לאו דוקא משאיל אלא ה"ה משכיר וכ"כ ה"ר משה מיימון בעל החצר שהשכיר מבתי חצירו לאחרים והניח לו כלים או מיני סחורה בכל בית מהן אינם אוסרים עליו חואיל ויש לו תפיסת יד בכל בית מהן נעשו חכל כאורחים אצלו בד"א שהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת כגון טבל ועששית אבל אם נשאר בכל בית כלים שמותר לטלטלן חואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר לו שום תפיסת יד הרי אלו אסורים עליו עד שיערבו עכ"ל׃ אמר רבה בר בר חנה אפי' אין לו לבעל החצר בבית אחד שבחצירו אלא יתד של מחרישה שאינו כלי חשוב הויא תפיסת יד אר"נ הני דבי שמואל תנו אם יש לו בבית אחד שבחצירו דבר חניטל בשבת. לא דהוי תפיסת יר ואוסר דאי בעי שקול ושדי ליה לבראי. דבר שאינו ניטל הוי תפיסת יד ואינו אוסר תניא נמי הכי יש לו בבית אחד שבחצירו טבל או עששית. דהיינו חתיכות גדולות של ברזל. וכל דבר שאינו ניטל בשבת הויא תפיסת יד ואינו אוסר:
462
תס״גמתני' בור שבין שתי חצירות. חציו בזו וחציו בזו. אין ממלאין הימנו בשבת. שזה ממלא מרשות חבירו. אא"כ עשו לו מחיצח גבוהה י"ט בין מלמעל' בין מלמט' בין מתוך אוגנו. אע"פ שאינה מגעת למים דקל חוא שהקילו חכמים במים דאמר ביח גוד אחית למחיצה ובלבד שתהא בתוך אותו הבור שתראה כהפסק'. ארשב"ג בש"א מלמטה ובה"א מלמעלה א"ר יהודה לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם. המפסקת בין החצירות ומפסקת על הבור אע"פ שאינה נכנסת לתוך אוגנו ואם עירבו זע"ז אינם צריכין לשום מחיצה. א"ר הונא למטה. דקאמרי ב"ש. למטה ממש. וא"צ ראשי הקנים ליגע במים. למעלה. דקאמרי ב"ה. למעלה ממש. סמוך לשפתו מלמעלה אם ירצה דיו בכך וזה וזה בבור. אפילו לב"ה צריך שתהא כל מחיצה עשרה מאוגן הבור ולפנים. ורב יהודה אמר למטה. דב"ש. למטה מן המים [שתהא המחיצה תחובה בקרקעית הבור. למעלה דב"ה. למעלה מן המים.] ובהא מקילי שאין קנים צריכין ליגע במים אבל למעלה ממש לא. א"ל רבח בר רב חנן לאביי הא דאר"י למטה מן המים מ"ש למטה ממש דלא דעריבי מיא. תחת המחיצות. למטה. מן המים. נמי (מ"ש) הא עריבי מיא. על חמחיצה שהרי פעמים שהמים עמוקי' מעשרה. א"ל לא שמיע לך הא דאר"י אמר רב ומטו בה משום רבי חייא צריך שיראו ראשי הקנים העליונים למעל' מן המים טפח. ותו הא דאר"י לב"ח למעל' סמוך למים אבל רחוק מן חמים לא. מ"ש למעלה ממש. דהוא רחוק מהמים דלא. דאין מחיצות הפסק ניכרות במים ועריבי מיא להדיא למעלה סמוך למים נמי הא עריבי מיא א"ל לא שמיע לך הא דתני יעקב קרחה צריך שישקיע ראשי הקני' התחתונים במים טפח. ובהא פליגי דלב"ש צריך שתהא מחיצה מפסקת עד התהום ולב"ה צריך היכר מחיצה. ואלא הא דאר"י קורה ארבעה מתרת בחורבה ור"נ אמר רבה בר אבוה קורה ארבעה מתרת במים. בבור שבין שתי חצירות ונתונח על רוחבה באמצע הבור למעלה. הא קאזיל דלי לאידך גיס'. תחת כל רוחב הקורה עד חוץ לקורה בחלק חבירו ומייתי א"ל קים להו לרבנן דאין דלי מהלך יותר מד"ט. תחת הקורה מיהא הא עריבי מיא. ורב יהודה היכר הפסק מחיצה בעי. אלא משום קל הוא שחקילו חכמים במים כדבעא מיניה ר' טבלא מרב מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה וא"ל אין מחיצה תלויח מתרת אלא במים. ופירש"י וליתא לדר"ו אלא כדרב הונא קיי"ל דב"ה למעלה ממש קאמרי ". הלכך בור שבין [שתי] חצירות חציו בזו [וחציו בזו] אע"ג דאיכא כותל חמפסק' בין החצירו' ומפסקת על חבור אין ממלאין הימנו בשב' אא"כ עשו לו מחיצ' גבוהה י"ט ואפי' עשאוה למעלה בבור ממש סמוך לשפתו דיו ובלבד שתהא כל מחיצות י' מאוגן הבור ולפנים ועל זה סומכים העולם שיש להם בתי כסאות על המים ואין המחיצות מגיעות עד המים דלא קיי"ל כדרב יהודה דאמר צריך שישקיע ראשי הקנים במים טפח ואע"ג דתנן לקמן בפרקין גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין הימנו בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה י"ט בין מלמעלה בין מלמטה ואמר רבה בר ר"ה ל"ש אלא למלאות הא לשפוך אסו' וביהכ"ס לשפוך הוא אנן קיי"ל כאיכא דאמרי דאמר רבה בר ר"ה לא תימא למלאו' הוא דשרי הא לשפוך אסור אלא לשפוך נמי שרי משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל מיהו על מחיצה העשויה מלמעלה דהיינו כתלים של ביה"כ אין לסמוך כלל דאין אותה מחיצה עשויה לשם מים אלא לשם צניעות של ביח"כ ואנן מחיצה של מים בעינן דאין הלכה כר' יהודה דאמר לא תהא מחיצה גדולח מן חכותל שביניחם. ומיהו לגזוזטרא שהיא למעל' מן הים פירש"י אא"כ עשו לה מחיצה כל סביבותיה או סביב נקב ד' על ד' החקוק באמצעית' בין מלמעלה על הגזוזטרא בין מלמטה מחוברת לגזוזטרא מתחתיה משמע שר"ל דסביב הגזוזטרא מהני אע"פ שאותה מחיצ' אינ' עשוי' לשם המי' על הגזוזטר' ומיהו בחנם פיר' מלמעל' על הגזוזטר' שהיה יכול לפרש מלמעלה ומלמטה כי ההיא דהכא תחת הגזוזטרא. שמא מצינן למימר דאע"ג דבעינן הכא זה וזה בבור היינו משום דלמעלה בבור לא חשיב היכר לשם המים אבל התם סביב הנקב של ארבעה על ארבעה שעשוי לדלות ממנו הוי היכר אפי' על הגזוזטרא. וקשה על מה שפסק רבי' שלמה דלא כרב יהודה דהא רב ורבי חייא קיימי כותיה וברייתא דיעקב קרחה. וגם צריך לומר דרב יהודה דאמר קורה ארבעה מתרת בחורבה לית ליה דרב נחמן דאמר מתרת במים ולכאורה היה נראה דאדרבה ר"נ שאמר במים דוקא במים דליכא אלא בקיעת דגים משו"ה הקילו בקורה ארבעה המתרת במים בלא שקוע אבל במחיצה ממש התלויה לעולם מצינן למימר כרב יהודה דבעי שיקוע. ומיהו קצת הוא דוחק דכיון דפי תקרה מהני כ"ש מחיצה ממש כיון דנעשית לשם (שמים) [המים] ורבי' חננאל זצ"ל פסק כרב יהודה דסוגיא דשמעתין כותיה. ור"ת לא גריס אלא. וז"ל אלא הא דא"ר יהודה כו' ואמר ר"ג אמר רבה בר אבוה קורה ארבע מתרת במים פי' אמת המים עוברת (אבל) [אצל] כותל או ים דהוה כרמלית ויש חלון למטה מן הקורה וקורה ארבע מונחת על שני כתלים וחודה החיצון יורד וסותם וקא בעי בשלמא בור איכא מחיצות מעליית' וליתיה כרמלית אלא רה"י כיון דאיכא מחיצה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אע"ג דעירבו לא אזיל דלי לכרמלית אלא לר"נ הא קא אזיל לאידך גיסא שהוא כרמלית ומשני גמירי [כו'] ופריך תחת הקורה מיה' עריבי מיא דכרמלית בהדי הנך ומי כרמלית חוא דולה ומפיק מכרמלית בהדי דקא דלי ולא דמי למתני' דליכא כרמלית אלא רה"י וכן פר"ח דחציב מיא דביני ביני א"כ סובר חוא שמכרמלית חוצב' ונרא' דל"ג אלא דשינוי' דאין דלי מהלך כדקאי קאי וה"פ משום דקל הוא שהקילו חכמים במים ולערובי לא חיישינן דהא איכא מחיצה כדאמר לקמן באמת המים [שעשו לה מחיצה י' דלא חיישי'] לעירובי מיא וראיה לדברי לשון דורא דרעותא בפ"ק וכי אמרי' קל הוא שהקילו חכמים לגבי כרמלית או כעין חורבה אבל בין שתי חצירות לא אצטריך להאי טעמא דאינו צריך כלום אלא משום דלא עירבו ודאי בהיכרא פורתא [סגיא] דהכל רה"י תדע דכי קאמר בסמוך בשמעתי' ר' יהודה בשיטתיה דר' יוסי אמרה (וחזי) [ודחי] לה עד כאן לא קאמר ר"י אלא בעירובי חצירות דרבנן לימא ליה במים הקילו ודייקא נמי מדלא אמר דכולהו תנאי דמתני' דמכשרי מחיצה תלויה בשיטת ר' יוסי אמרו אלא ודאי החמירו יותר ואין לומר קל אלא בכרמלית עכ"ל הלכך לדברי ר"ת מסתבר דהלכה כרב יהודה הואיל ול"ג אלא ולא סתר תלמודא לסברתיה דרב יהודה. וה"ר משה בר' מיימון כתב בור שבין שתי חצירות אין ממלאין ממנו בשבת אלא א"כ עשו לו מחיצה גבוה עשרה טפחים כדי שיהיה כל אחד דולה מרשותו והיכן מעמידין את המחיצה אם היתה למעלה מן המים צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים צריך שיהיח טפח ממנה יוצא למעלה מן המים כדי שתהא ניכרת רשות זה מרשות זה עכ"ל. והיינו כרב יהודה אלא שהוא פוסק כתרוייהו כב"ש וכב"ה ומסתברא דב"ה אית להו דב"ש: אמר רב יהודה אמר שמואל בור שבין שתי חצירות הפרודות זו מזו שמפסיק ביניהם כעין מבוי קטן ואין דיורין פתוחין לו והבור באותו הפסק מופלגת מכותל זה ארבע ומכותל זה ארבע דאי לאו הכי דמיפלג הוה תשמישו בנחת והוי כמו שחבור חציה בחצר זו וחציה בחצר זו שרשות שניהם שולטות בו ותנן במתני' בור שבין שתי חצירות אין ממלאין הימנו שזה אוסר על זה עד שיערבו או יעשו מחיצה תלויה בבור כך השיב לי מרנא ורבנא יצחק. זה מוציא זיז כל שהוא. מכותלו עד לבור וממלא דרך חלון וכן זה וכיון דמופלגת ארבעה לא שלטי ביה לאסור זה על זה ומשום שיהא רשות לשניהם במבוי נמי ליכא שאין דיורין פתוחין לו לצאת ולבוא ברגל ואין תשמישן בו אלא דרך אויר ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא היכר בעלמא שלא ישתמשו ברשות אחרת של שנים בלא עירוב מש"ה מתקני היכרא פורתא ודכותה במס' שבת פרק הזורק ספינה רב הונא אמר מוציא זיז כל שהוא וממלא מוקמי' לה התם דאינו אלא להיכרא בעלמא דלא ליתי לטלטל מכרמלית אחרת לרה"י וים לגבי מילוי סבירא ליה דלאו כרמלית הוא אלא קרקעיתה אבל אוירא דמיא מקום פטור חוא דמיא כמאן דליתנהו דמו. ורב יהודה דידיה אמר אפי' קניא. דלא מינכר כולי האי שרי. אמר אביי הא דרב יהודה. דבעי תקון כל דהו. דשמואל הוא. משמיה דרביה גמיר לה דצריך תקון הוא קצת. דאי דרב. דהוה נמי רביה מיניה לא גמיר לה דהא אמר רב אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר בתשמיש מופלג כזה שצריך לזרוק דלי באויר ד"ט ואפילו קניא לא צריך. ומהיכא שמעינן דסבר רב דאין אדם אוסר דרך אויר דאר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב שני בתים ושלש חורבות ביניהם. פרוצות זו לזו ואין בהם דיורין ואין להם בעלים אלא בני הבתים האלה דיש חלונות בבתים פתוחין לחורבה. זה משתמש בחורבה הסמוכה לו דרך חלונות ע"י זריקה הואיל ואין לו [בה] תשמיש גמור בחול שאין לו פתח פתוח אלא חלון אין פרצת המחיצה אוסרת ומותר להשתמש בכולה והוא אינו יכול להשתמש דרך חלון למרחוק אלא ע"י זריקה וחבירו אינו אוסר עליו ואע"פ שמשתמשי' בה בחול בזריקה שזורק דרך אויר שלו בפירצה עד תוך חורבה זו אינו אוסר על חבירו דרך אויר שאין לו עליו תשמיש אלא דרך אויר אבל בסמוכה לחבירו לא ישתמש אפי' בזריקה הואיל ויש לחבירו בה תשמיש נוח בשלשול סמוך לחלונו. וזה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה כדפרישית והאמצעי אסור וכגון דקיימי כחצובה ושלשתן סמוכים לבתים האמצעי כנגד השתים כשלשת רגלי הקנקן הלכך הסמוכין מותרין דאין אדם אוסר דרך אויר והאמצעי אסור דשתיהם משתמשים בה בשלשול ורשות שניהם היא. אבל אם היו כסדרן. שהחצונה מפסקת בין הבית ולאמצעי כל שלשתן מותרות דהא אינו יכול להשתמש באמצעית אלא ע"י זריקה ואין אדם אוסר ע"י חבירו דרך אויר ואע"ג דאיכא לאקשויי דבור דלעיל דמי לאמצעי שהרי שני הבתים סמוכי' לאויר המבוי ואי משום שיש הפסק ארבעה בינו ולכ"א הכא נמי הא איכא הפסק אויר לכל חלל חורבה האמצעי' וכולה אסורה לזה [ולזה] ואפי' (חורבה) [רחבה] כמה אמות וגבי הלל המבוי נמי ליסרו אהדדי לא תקשי דאילו חורבה משתמשים בה תשמישים הרבה בין בסמוך [בין] ברחוק אבל הכא ליכא תשמיש אלא מילוי וההוא ע"י הפלגת אויר ארבעה הוא כ"ז פירש"י. וקיי"ל כרב דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי הלכך גבי בור אפי' היכרא כל דהו לא צריך וכגון שמופלגת מכותל זה ארבעה ומזה ארבעה כדפרי' לעיל ולענין שני בתים ושלש חורבות ביניהם נמי הלכתא כרב. וה"ר משה בר' מיימון כתב באר שאמצעיתה שביל בין שני כותלי החצירות אע"פ שהיא מופלגת מכותל זה ארבעה טפחים שניהם ממלאים הימנה ואין צריכין להוציא זיזין על גבה שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר עכ"ל הרי פסק כרב אלא שחולק על רבי' שלמה שפי' דוקא מופלגת ארבע דאי לאו דמופלג שניהם אסורים עד שיערבו או יעשו מחיצה והוא כתב אע"פ שהיא מופלגת ארבעח טפחים משמע דב"ש אי קיימא בתוך ד"ט דשריא לתרוייהו. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מפרש כגון שזה הבור מושך כל אורך החצירות ומפסיק בין ארבעה הסמוכים לחצר זה לארבעה הסמוכים לחצר זה דחשיב כל חד רשותא לנפשיה ועוד פי' כגון שאותו הפסק שבין שתי חצירות שהבור שם לא הוי רשות היחיד אלא רה"ר או כרמלית ומחיצות הבור גבוהות עשרה דכשממלאים מן הבור לחצר מביאים דרך למעלה מעשרה דהוי מקום פטור כדאמרי' בשלהי שמעתין א"ל רבינא לרבא ומי אמר רב הכי. זה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה ואין (בני ר"ה אוסרי') [חבירו אוסר] עליו דרך אויר והאיתמר שני גגין של אדם אחד משני צידי ר"ה. רבה בר רב הונא אמר רב אסור לזרוק מזה לזה. ואע"ג דכי סגי באויר רה"ר למעלה מעשרה קא סגי. ושמואל אמר מותר לזרוק מזה לזה. אלמא דסבר רב דאסר עליו אויר של בני רה"ר אע"פ שאין לה כאן תשמיש. לאו אוקימנ' בשבת בפרק הזורק דמידלי חד ומיתתי חד שהאחד גבוה והאחד נמוך ושמא יזרוק מן הנמוך לגבוה ולא (יגרע) [יגיע] ויפול לרשות הרבי' ואתי לאתויי. ולשמואל דאמר מותר נמי לא קשיא דידיה אדידיה דאמר אדם אוסר על חבירו דרך אויר דהא אמרן ברשויות דאורייתא שמואל מודה דאין אדם אוסר דרך אויר כי קאמר ברשויות דרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. מה שפי' רש"י גבי שני בתי' האלה דמשמע אם יש להם בעלים אוסרין אותם הבעלים על בני הבתי' אע"פ שאין דרים הבעלים בחורבה הא ליכא למימר דהא קיי"ל דירה בלא בעלים לא שמיה דידה כדפרי' לעיל בפ' הדר אלא ר"ל דאינה אוסרת את החצר ואת המבוי שהיא פתוחה להם בתוכה מיהא הוה אסור לטלטל אי הוה להו בעלים כדפירש נמי בשלהי הדר גבי ההוא דאמר רב אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחין לתוכו ושמואל אמר אפי' בית אחד וחצר אחד ור' יוחנן אמר אפי' חורבה מיכן וחצר מיכן אין חצר בלא בית ואמר' דל"ג דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה דרך מבוי והרי רשות אחרת היא שיש לבעלים ובמבוי לא נשתתפו שהרי אינה אוסרת כדתניא לעיל בפרקין אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד דהיינו מקום פיתא או מקום לינה. והשתא צ"ל דהא דשרינן הכא להשתמש לכל אחד בסמוך לו אע"פ שיש לחבירו כמו כן חלק בה ואינו אוסר על זה כיון שגם לו יש חלק בה דשניהם שותפין בשלשתן ואין אוסרין זה על זה את הסמוכות משום דהוה לזה תשמיש בנחת ולחבירו תשמישו בקשה. ובשתי גזוזטראות דשלהי פרקין אמרי' דכשעשו לעליונה בשותפות כי עשו לתחתונה סליקו נפשייהו מעליונה ואין אוסרי' את העליונה אע"ג דיש לבני תחתונה הלק בה מיהו קשה לרבי' יצחק בר שמואל לעשות דירה בלא בעליה דירה לחצאין לאסור לטלטל בתוכה ואומר רבי' יצחק בר שמואל דהא דאמר בסוף הדר דל"ג דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה מיירי בחורבה הפתוחה לבית וא"ת דל חורבה מהכא ולישתרי מבוי בלחי וקורה משום בית תריץ כגון דאותו בית פתוח נמי לצד אחד ואינו רגיל במבוי והשתא א"צ להעמיד חורבות דהכא בשאין להם בעלים דאפי' יש להם בעלים אחרים כיון דלא דיירי בהו לא אסרי:
463
תס״דמתני' אמת המים שהיתה עוברת בחצר. והיא כרמלית שהרי אמת המים אפי' ברה"י כרמלית היא. אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה. בתוך אוגניה על פני רחבה גבוהה עשרה טפחים וביציאה שיהא ניכר שבשביל המים נעשית ומחיצ' החצר התלויה ועוברת על גבה אינה מועלת לה ואע"ג דמחיצה תלויה מתרת (מועלת) במים הני מילי היכא דנראית מחיצה [שנעשית] בשביל המים כגון גזוזטרא דמתני' וכגון מהיצה שבתוך הבור. א"ר יהודה מעשה באמה של אבל. שם העיר. שהיו ממלאין הימנה ע"פ זקנים בשבת. והיתה עוברת בתוך החצירות וממלאין הימנה בחצירות דמהניא לה מחיצת כותל בחצר התלויה עליה ור"י לטעמיה דפליג נמי במתני' אבוד. אמרו לו מפני שלא היה בה כשיעור. כרמלית שלא היתה עמוק' עשרה או לא היתה רהבה ארבעה שאין המים נעשין רשות לעצמן בפחות מעומק עשרה ורחב ארבעה ואם עוברת ברה"ר הווין רה"ר כדתנן בהזורק הזורק ארבע אמות בים פטור דכרמלית היא ואם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו חייב דרה"ר היא וכמה היא רקק מים פחות מעשרה טפחים אלמא מים שאינם עמוקי' עשרה אינם רשות לעצמן וכי הוו נמי בחצר הוו להו רה"י ׃ ת"ר עשו לה בכניסה ולא עשו לה ביציאה. לא מהני מידי דהא מחוברת היא למים שלחצר ביציאתה ונעשה הכל כרמלית [אבל כי עשו בכניסה וביציאה אינה כרמלית] ודומה כמי שמתחלת בחצר זו. וכ"ש עשו לה ביציאה ולא עשו לה בכניסה דלא מהני מידי ואין ממלאין הימנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה ביציאה ובכניסה רי"א כותל שע"ג תידון משום מחיצה א"ר יהודה מעשה באמת [המים] שהיתה באה מאבל לצפורי והיו ממלאין ממנה בשבת על פי הזקנים א"ל משם ראיה מפני שלא היתה עמוק' עשרה ורחבה ד'. ובפ"ק ת"ר לשון ים שנכנס לחצר. דרך פרצת הכותל ובשלא נפרץ כמילואו עסקי' מדמפליג בין עשר ליותר מעשר. אין ממלאין ממנ' בשבת אא"כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה. לגדור בה פרצת כותל החצר. בד"א שפרצתו יותר מעשר אבל עשר א"צ כלום. שהרי יש שיור מיכן ומיכן. מימלי הוא דלא ממלינן. משום דמטלטל מכרמלית לרה"י. הא טלטולי מטלטלינן בתמיה. הא נפרצה חצר במלואה למקום האסור לה. לאו דוקא במלואה אלא ליותר מי' מלואה קרי לה. הב"ע דאית לה גירודי שנשאר מן חמחיצ' בגוב' עשרה (אצל הים משהו) [אבל הים כסהו] וכ' ה"ר משה מיימון אמת המים שהיא עוברת בחצר אם יש בגובה עשרה טפחים וברוחב ארבע או יותר על כן עד עשר אמות אין ממלאין הימנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה ואם אין בגובהה עשרה או שאין ברחבה ארבעה ממלאין ממנה בלא מחיצה היה ברחבה יותר מעשר אמות אע"פ שאין בגובהה עשרה אין ממלאין ממנה עד שיעש' לה מהיצה שכל יתר על עשר פרצה היא ומפסדת המהיצות (ומיהו) [ומהו לטלטל בכל החצר אם נשאר מצד הפרצה פס מיכן ופס מיכן בכל שהוא או פס רוחב ד"ט מרוח אחת מותר לטלטל בכל החצר ואין אסור אלא למלאות מן האמה בלבד אבל אם לא נשאר פס כלל אסור לטלטל בכל החצר שהרי נפרצה חצר לים שהוא כרמלית עכ"ל. והאיך מעמידין המחיצה כדפרי' לעיל גבי בור שבין שתי חצירות׃ תניא אמת המים העוברת בין חלונות. במבוי או בחצר ובתים מיכן ומיכן על שפתו וחלונות פתוחין להם למלאות. פחות משלשה משלשל דלי וממלא שלשה אין משלשל דלי וממלא רשב"ג אומר פחות מד' משלשל דלי וממלא ארבעה אין משלשל דלי וממלא ואוקמה רבינא כגון דעביד לה ניפקי. מוצאות. אפומה. בכניסה וביציאה והתחיל המחיצה סמוך לאגפיה בתוך אוגניה מיכן ומיכן ולא (חצייה) [חיבר] המחיצות מזו לזו באמצע האמה כדי שיהו המים נכנסין ויוצאין דרך שם ואמרי רבנן דפחות מג' אמרי' לבוד וג' לא אמרי' לבוד ואסור דפרצה היא. ורשב"ג לטעמיה. דאמר בפ"ק פחות מד' לבוד. ואנן קיי"ל כרבנן דכל פחות מג' לבוד הוי טפי לא. ונר' דקיי"ל כאביי ורב [חנינא בר] אבין דאמרי כשמעת' דחורי כרמלית לאו ככרמלית דמו ואע"ג דאמר רב אשי אפי' תימא יש חורין בכרמלית לאו דסבר דחורי כרמלית ככרמלית דמו אלא כלו' אפי' הוה הכי הות מיתרצא שמעתין:
464
תס״המתני' גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה י"ט. כל סביבותיה או סביב הנקב ד' על ד' החקוק באמצעית' דגוד אחית אמרי' להכשיר אע"פ שהיא תלויה. בין מלמעל' בין מלמטה. מחוברת לגזוזטר' מתחתיה ואע"פ שהגזוזטרא יש לה ד"א על ד"א בעיא מחיצה דגוד אחית אמרי' להכשיר אע"פ שהיא תלויה אבל כוף וגוד לא אמר. מתני' דלא כחנניה בן עקביא דתניא ר' חנניה בן עקביא אומר גזוזטרא שיש לה ד"א על ד"א חוקק בה ד' על ד' וממלא. וא"צ מחיצה עשרה דאמרי' כוף וגוד הואיל ויש עשרה לכל רוח לנקב. ואע"ג דאמר ר"י משום ר' יוסי בן זמרא לא התיר ר' חנניה בן עקביא אלא בימה של טבריה הואיל ויש לה אוגנים ועיירות וקרפף מקיפות אותה אבל בשאר מימות לא אפ"ה מתני' דלא כוותיה דמתני' איירי (אפי') בימה של טבריה וכיוצא בה ואע"ג דהאי גזוזטרא רחבה ד"א על ד"א אפי' הכי בעיא מחיצה ולא אמרי' פי תקרה יורד וסותם דשמא אין טפח בעובי הגזוזטרא דמשמע מתוך פירש"י שלהי פ"ק דסוכה בשמעתין דאכסדרה שיש לה פצימין דלא אמרי' פי תקרה יורד וסותם אא"כ יש ג' מחיצות גמורות או שתים לפר"ת. והא דבעינן מחיצה עשרה היינו כדי להתיר למלאות מן הים אבל ע"ג דגזוזטרא שרי לטלטל ואע"ג [דאין] לה מחיצות ורחבה ארבעה דהשת' לא הויא לא רה"י ולא מקום פטור אלא כרמלית משום דמסתמ' היא פתוחה לרה"י דהויא כחורי רה"י. ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהכא מיירי בשאין המים עמוקים עשרה דכי אמרת מארע' משחינן אכתי מיא כרמלית נינהו כי היכי דלא תקשי לרב הונא דפ' הזורק דאמר ספינה מוציא ממנה זיז כלשהו וממלא דהתם בעמוקים עשרה כדקאמר התם דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה וכרמלית מארעא משחינן והוו מיא דלמעלה מי' מקום פטור וזיז להיכרא בעלמא עבדינן ליה ואפי' יש תחת הגזוזטרא עומק המים עשרה יש בכמה מקומות גזוזטראות שאין במים שתחתיהם עשרה ושם צריך מחיצה עשרה להיתר מילוי ולכך הצריכו בכל גזוזטראות ולא פלוג אבל הספינה אינה מהלכת בפחות מעשרה ואין לחוש לכך ואפילו כשמהלכת ברקק בפחות מעשרה מחמת ששוליה משוקעים במים יש בצידי הספינה שממלאין שם עומק עשרה ועוד יש לומר גבי גזוזטראות אפי' עמוקים מים עשרה איכא למיחש שמא יעלה הים שירטון אבל ספינה דמהלכת כל שעה ליכא למיחש להכי. אמר רבה בר רב הונא לא שנו שמחיצה תלויה מתרת בגזוזטרא לרבנן אלא למלאות. אבל לשפוך. שופכין בנקב לים אסור מפני שהנהר מוליך השופכין חוץ למחיצת גזוזטרא. מתקיף לה רב שיזבי וכי מה בין זה לעוקה דתנן במתני' חצר שפחותה מד"א אין שופכין לתוכה מים בשבת אא"כ עשו לה עוקה גומא מחזקת סאתים ותני עלה אע"פ שנתמלאת העוקה מבע"י שופכין לה מים בשבת אע"פ שמים יוצאים ממנה בשבת לרה"ר. התם תיימי מיא. המים עשוים לבלות ולהבלע בקרקע הלכך כי שפיך אדעתא דליבלעי בדוכתייהו קא שפיך ואי נפקי לבר לאו [מחשבתו] להכי הוא ולא נתקיימה [דאפי' איכוון] איסורא ממש ליכא דהא ברה"י שפיך אבל הכא מידע ידע דודאי נפקי ולא תיימי. איכא דאמרי אמר רבה בר רב הונא לא תימא למלאות הוא דשרי לשפוך אסור אלא לשפוך נמי שרי. דאיהו לא איכפת ליה דלפקו לבראי אבל חצר הפחותה מד"א ניחא ליה דליפקו מיא לבר שלא ללכלך את חצירו הלכך בעיא עוקה דבעוקה ניחא ליה דליבלעו. אמר רב שיזבי פשיטא היינו עוקה מהו דתימא הני תיימי והני לא תיימי קמ"ל וקיי"ל כאיכא דאמרי דבשל סופרים הלך אחר המיקל כך פסק רבי' שמשון בר' אברה' זצ"ל לעיל בשמעתי' דאמר רב הונא למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש. וקשה דאמרי' בשבת בפ' הזורק דשופכין דספינה דשדי להו אדופנא דספינה משום דכחו בכרמלית לא גזור רבנן והכא לא שרינן לשפוך מים אלא משום דלא איכפת ליה דליפקו לבראי וכ"ש דקשה ללשון ראשון דאסר לגמרי לשפוך ותירץ ר"ת דגבי ספינה דווק' הוא דקאמר התם דכחו בכרמלית לא גזור לפי שאין דרכה להיות סמוכה לר"ה אבל הכא בגזוזטרא שאצל הבתים הקרובה לרה"ר החמירו אפי' בכחו וההיא דפרק תולין דאמר רב יהודה האי מאן דסחי מי' ניגנוב שפיר והדר ניסלוק דילמא אתי לאפוקי מיא בכרמלית ר"א א"ה כי קא נחית נמי הא קא דחו להו כחו ר"א כחו בכרמלית ל"ג רבנן. התם שרי אפי' בעיר הסמוכה לר"ה דאין מתכוין לאותה דחייה שדוחה המים ולא ניחא ליה בה ולא עבדה בידים. ורבי' יצחק בר שמואל אומר דגבי גזוזטרא פעמים מה ששופכין בתוכה הולך עד מקום רה"ר מהלכת ברקק מים והוי כחו ברה"ר להכי צריך לההוא טעמא דלא איכפת ליה וללשון ראשון להכי אסר ולא פלוג בכל גזוזטרא: מתני' וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו. אפי' זו שלא כנגד זו. עשו מחיצה גבוהה עשרה לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהם אסורות. למלאות בנקב העליונה עד שיערבו והתחתונה בנקב שלה אצ"ל שאסורה דהא מכרמלית לרה"י קא ממלא. אמר רב הונא אמר רב ל"ש אלא בסמוכה. שאינה רחוקה מתחתונה במשך הכותל ד"ט. ואני שמעתי שאינה גבוהה ממנה עשרה לא מצינו לשון הפלגה בתלמוד בגובה אלא במשך כדתנן באנשי חצר ומרפסת בפרקין ועוד לרב מה לי גבוהה מה לי נמוכה הא איהו אמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורין ועוד מיהא מתני' מותבי' תיובתא לשמואל לעיל בפרקין ואי רב גופיה כדקיימי בגו עשרה דהדדי אוקמה מאן דתרצה לעיל אליבא דשמואל כגון דקיימי בגו עשרה דהדדי מאי חידושיה כל זה פירש רבי' שלמה זצ"ל. אבל במופלגת שרחוקה מתחתונה במשך הכותל ד"ט. עליונה מותרת. כדאמ' דאין תשמיש לתחתונה בעליונה אלא דרך אויר זריקת משך ד"ט ורב לטעמיה דאמר אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר: אמר רבה א"ר חייא ורב יוסף אמר רבי אושעיא יש דין השבת גזילה ברשויות של שבת. שאם היה משתמש בחורבתו של חבירו הסמוכה לו בחול מחזיר הגזלן החורבה לבעלים בשבת ואסור להשתמש בה כלומר אסור בה כאילו החזירה לבעלים. אמר רבה ומותבינן אשמעתין וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהם אסורות עד שיערבו ואי אמרת יש דין השבת גזילה ברשויות של שבת עליונה אמאי אסורה בעליונה. הא רשותא דעליונה הוא ותחתונה זו שלא כדין משתמש' בה כאילו החזיר' לעליונה את רשותה ואמאי אסורה. א"ר ששת הב"ע כגון שעשו מחיצה העליונה בשותפות א"ה כי עשו בני תחתונה לתחתונה אם יש להם שותפות בעליונה נמי אסרי עלה. התם גלויי גליא דעתא. התחתונה לעליונה דסלקא נפשה בשבת מינה דאנא בהדך לא דיירנא דהא מחיצה זו אינה נעשית אלא להתיר שבת:
465
תס״ומתני'
466
תס״זחצר שהיא פחות' מד"א וסמוכ' לרה"ר אין שופכין לתוכה מים בשבת אא"כ עשו לה עוקה. דהיעו גומא מחזקת סאתים. מן הנקב ולמטה. שמחזיק סאתים החלל שלה. בין מבפנים שעשה העוקה בתוך החצר. בין מבחוץ שעשאה ברה"ר. אלא שמבחוץ צריך לקמור. לכסות פיה בנסרים שיפלו המים מן ידיו לתוך מקום פטור מבפנים א"צ לקמור. מ"ט בפחותה מד"א בעיא עוקה הא ד"א שרי בלא עוקה. אמר (רבא) [רבה] מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום בד"א אדם רוצה לזלפן שראויה היא לזלף להרביץ עפרה שלא יעלה אבקה בימות החמה וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפיך להו ונפקי לא מיקיימא מחשבתו. פחות מד"א אינה ראויה לזלף ושופכן וכי נפקי מיקיימא מחשבתו וגזור רבנן ביה דילמא אתי למשרי זריקה בהדיא לרה"ר. ר"ז אמר ד"א תיימי מיא. וראויין להבלע סאתים מים הילכך אי נמי נפקי לבר לא מקיימא מחשבתו ול"ג רבנן דילמא אתי למשרי זריקה. מאי בינייהו אמר אביי אריך וקטן איכא בינייהו. חצר שישנה שמונה אמות על שתים דאיכא קרקע כשיעור ארבע מרובעות ויש מקום ליבלע סאתים מים אבל לזלף אינה ראויה לרב' אסור לשפוך בלא עוקה לר"ז לא בעי עוקה ובין למר ובין למר ר"א דמתני' באורך וברוחב משמע דאי לא יהיב שיעור למתני' לפותיא אין שיעור מפורש כלום ומשמע אפי' רחבה משהו וליכא לאוקומי ביה טעמא. ת"ש חצר שאין בה ד"א על ד"א אין שופכין לתוכה מים בשבת אלמא מרובעות בעינן בשלמא לרב' ניחא אלא לר"ז קשיא אמר לך ר"ז הא מני רבנן היא. דלא שרו לה משום שיעור בליעת מים כדתנן במתני' וחכ"א אפי' חצר או גג מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב. ומתני' ר' אליעזר בן יעקב הוא. דאמר ביב שהוא קמור ד"א ברה"ר שופכין לתוכו מים בשבת. ומאי דוחקיה דר"ז לאוקומי מתני' כראב"י. ושרי ליה באריך וקטין לוקמה דבעיא ד"א מרובעות משום זלוף וכרבנן. אמר רבא מתני' קשיתיה מאי איריא (או) דתני חצר שהיא פחותה דמשמע שחסר שיעור' הא יש בה שיעור ד"א על ד"א לא שנא ארוך בריבוע לא שנא אריך וקטין שרי. ליתני חצר שאין בה ד"א על ד"א. ואפי' יש בה שיעור. אלא ש"מ ראב"י היא. מדדייק מתני' כר' זירא ש"מ דהלכתא כותיה ותו דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי. תנא בד"א בימות החמה. פירש רש"י בד"א דצריך עוקה וכן פי' לעיל ובעי מ"ט ואמר רבא ד"א אדם רוצה לזלפן ובימות החמה מוקמינן למתניתין דתנא בד"א דחצר שהיא פחותה מד"א דבעיא עוקה בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע דלמאי ניחוש לה אי משום דניחא ליה דליפקו משום קלקול חצירו הא איקלקלא וקיימא בגשמים ואי משום גזירה שמא יאמרו צנורות של פלוני מקלחין מים ואתי למיעבד בימות החמה א"נ אתי למימר שרי לזרוק בהדיא לר"ה דמה לי בצנור ומה לי [ברה"ר] ממש הא נמי להכי מכוון. להא ליכא למיהש דסתם צנורות בימות הגשמים מקלחין הן ואמרי [מי] גשמים נינהו. אמר ר"נ בימות הגשמים עוקה מחזיק סאתים נותנין לתוכ' סאה. להסתפק ולשפוך והאי דקתני בברייתא דשופך ושונה ואינו נמנע ס"ל לר"נ בעוקה [קטנה] ושיעור מידתה קאמר תנא דברייתא דשרי. בימות החמה מחזיק סאתים נותנין לתוכו סאתים מחזיק סאה אין נותנין לתוכו כל עיקר ופרכי' בימות החמה נמי מחזיק סאה ליתיב ליה סאה גזירה דילמא אתי ליתן ליה סאתים א"ה בימות הגשמי' נמי ליגזור התם למאי ניחוש לה. א"נ אתי למיתן לה סאתים. אי משום גזירה שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח סתם צינורות מקלחין הן. אמר אביי הלכך כיון דליכא למיחש למידי. אפי' כור אפילו כוריים. קא שרי תנא דברייתא:
467
תס״חמתני' ראב"י אומר ביב. דהיינו חריץ (שאינו עשוי) [שעשוי] לקלח שופכין שבחצר לר"ה. שהוא קמור. מכוסה בנסרים במשך ד"א ברה"ר דקים לן דבד"א יש שיעור לבלוע בהם סאתי' מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום. שופכין בתוכו מים בשבת. דתיימי מיא ואי נמי לא תיימי ויש בו מים מבעוד יום כיון דרוב ימות השנה עשויין לבלוע הכא נמי כי נפקי לבראי לאו להכי מכוון וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפי' מתכוין לאו איסורא דאורייתא (מיהא) [איכא] הכא דלאו ברה"ר זריק להו איהו גופיה אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא מתכוין שרי לכתחילה. וחכ"א אפי' גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב. בתוך חריץ ואע"פ שיש אורך מיכן ועד יציאתו מאה אמה ויכולין לבלוע כיון דבגויה קא שפיך מקלחי להדיא ובכח לרה"ר והרואה אומר ששופכן סמוך ליציאתו ובעי דליפקו. אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב. וקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי והלכה כדבריו. ופי' רבי' שמואל ה"מ דבעינן קמירת ביב ארבע אמות הני מילי כגון ביב היוצא לרה"ר אבל מחצר לחצר ומבית לבית לא בעינן כולי האי ומשנת ראב"י קב ונקי והלכ' כמותו. והלכת' סילון היוצ' מן הבית לר"ה אם קמור מבחוץ ד"א שופכין בו מי' ואי לא לא אבל מרה"י (לרה"ר) [לרה"י] לא בעינן קמירה ושופכין לתוכו דקתני ל"ש [חצר קטנה ול"ש] חצר גדולה וטעמא דקמירה ברה"ר ד"א לאו כדמפרש בקונטרס אלא טעמא משום חשדא דמאן דחזי להנך מים יוצאין מן הביב (סביב) [סבור] שהשליכו בעל החצר שם בשבת אבל היכא דקמור הוא ד"א ברה"ר אינו סבור שמן החצר הן יוצאין ושהשליכו בעל החצר שם בשבת ע"כ מיהו [נראה] כדברי רש"י דטעמא לאו משום חשדא אלא מטעם שיעור בליעת מים כדאוקמה ר' זירא למתני' דחצר שהיא פחותה מד"א דטעמא משום שיעור בליעת מים אליבא דראב"י והכי משמע בפ' בתרא דכלאים דאמר רב כ"מ שאסור מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור מתני' (כלומר) [פליגא] על רב ביב שהוא קמור ד"א ברה"ר אין שופכין בתוכו מים בשבת פי' משום מראית העין שלא יחשדוהו שהשליך לרה"ר ותני עלה אם היתה מזחילה מותר עונת גשמים מותר דאז ליכא חשד אלמא היכא דאסרו מפני מה"ע בחדרי חדרים מותר דעונת גשמים כמו חדרי חדרים אלמא דלמאן דאית ליה חשד אפי' קמור ד"א ברה"ר אסור מיהו יש לפרש אם היתה מזחילה מותר היינו שמזחילה באה מבצר לר"ה וקמור מבחוץ ד"א דאז ליכא חשד מיהו על כרחין גמר' מוכחת דלא כרבי' שמואל כדפריש' הלכך סילון של עץ שהוא קמור גברה"ר ד"א אין שופכין לתוכה מים בשבת אפי' לראב"י דטעמא דידיה דמיבלעי מיא ובסילון של עץ לא מיבלעי. מיהו אומר רבי' יצחק בר' שמואל אם עשוי ברצפה של אבנים מיבלעי ושרי ולפירוש רבי' שמואל אפי' סילון של עץ והוא קמור ארבע אמות ברה"ר שרי:
468
תס״טמתני' החצר והאכסדרה מצטרפין לד"א לפוטרה מן העוקה. אליבא דר"ז דקיי"ל כותיה כדפריש' לעיל מתוקמה מתני' אע"ג דלאו ד"א מרובעו' נינהו כגון שאכסדר' עומדת חוץ לחצר כנגד האחת מן המקצועות ומצטרפין להשלים השיעור וטעמא כדי שיהא שם שיעור בליעת מים כזה:
469
ת״עמתני' שתי דיוטאות. דהיינו עליות זו כנגד זו וחצר פחותה מד' לפניהן ששופכין בה מימיהן. מקצתן עשו עוקה לחצר ומקצתן דהיינו בני האחרת לא עשו עוקה לחצר את שעשו עוקה מותרין את שלא עשו עוקה אסורין: אמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרין וכי לא עירבו מ"ט א"ר אשי גזירה דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתי' להכא. לשפת העוקה לשפוך בתוכה ואם תאמר היכא שלא עירבו יהיו שניהם אסורים לשפוך מים בחצר ופי' רבי' יצחק ברבי' שמואל שאינם שופכים ממש בתוך העוקה שבחצר אלא שופכין על הדיוטא והן יורדין לעוקה הסמוכה לה שעשו בסמוך לדיוטא שלהם אבל אותם שלא עשו עוקה צריכין להוציא המים שלהם בכלים ולשפוך לתוך העוקה וכיון שלא עירבו אסורי' לשפוך אפי' בדיוטא שלהם דילמא אתי לאפוקי במאני דבתים וכענין זה פי' ר"ש זצ"ל:
470
תע״אהדרן עלך כיצד משתתפין
471
תע״בכל גגות העיר רשות אחת. אע"פ שדיורין חלוקין למטה לשני בנ"א. הגגות שאין תשמישן תדיר אין בהם חילוק רשות וכלים ששבתו בגג זה מותרין להוציאן לזה. ובלבד שלא יהא גג גבוה מחבירו עשרה או נמוך עשרה. דאם חלוק מהם בגובה עשרה אסור לטלטל ממנו לגגין. דברי ר"מ וחכ"א כל אחד ואחד רשות בפני עצמו. ואם לא עירבו דיורין של מטה אסור לטלטל מזה לזה. ר' שמעון אומר אחד הגגות ואחד החצירות ואחד הקרפיפות. שאינן יותר מבית סאתים הואיל וכולן אין תשמישן מיוחד ותדיר רשות א' הן ומטלטלין מזה לזה ואפי' מחצר של רבים לחצר של רבים בלא עירוב ולית ליה לר"ש עירובי חצירות אלא משום היתר הבית ודוקא לכלים ששבתו בא' מהן. מוציאין מחצירו לחצ' אחרת אם לא עירבו שתי חצירות יחד. אמר רב הלכה כר"ש והוא שלא עירבו. בני חצירות כל אחת לעצמה דהשתא לא שכיחי כלי הבתים בחצר וליכא למיגזר אי שרית להוציא כלים ששבתו בחצר זו לחצר זו אתי לאפוקי נמי לחצר אחרת כלים ששבתו בתוך הבית. אבל עירבה. כל חצר לעצמה ולא עירבו שתי החצירות יחד אסור לטלטל מחצר זו לחצר זו אפילו כלים ששבתו בחצר דכיון דשכיחי כלי' ששבתו בבית בחצר גזירה דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו בבית מחצר זו לחצר אחרת. ור"ש בהא מודה דאסור כדקתני מתני' אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית. ושמואל אמר הלכה כר"ש בין שעירבו בני החצר כל אחת לעצמה ובין לא עירבו וכן א"ר יוחנן. מי לחשך בין עירבו בין לא עירבו רש"י פי' מי לחשך ל"ג ור"ש פי' מי לחשך ממה שראי' במשנתינו למד' שום חילוק דמפליג ר"ש בין עירבו ללא עירבו והא סתמא קתני ל"ש עירבו ללא עירבו הוי רשות אחת לכלים ששבתו בתוכן וקיי"ל (כר') כשמואל ור' יוחנן דהלכה כר"ש [ואין חילוק] בין עירבו ללא עירבו. וההוא דגיטין פ' הזורק דאמר שמואל לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט גשמים מגגו של חבירו שכשם שדיורין חלוקין למטה כך חלוקין למעלה פי' רבי' יצחק בר שמואל דהתם לקלוט ולהוליך לביתו קאמר דהא כלים ששבתו בבית אסור לטלטלם ולהוליך לחצר ולגג של חצר אחרת שלא עירבו אפילו לר"ש וה"ה כששבתו בחצר או בגג של אחרים שלא עירבו דאסור לטלטלם להוליכם לביתו ודוקא מגגו של חבירו אבל מגגו של עצמו יכול לקלוט להוליך לביתו וא"ת והלא גג של חבירו אוסר עליו והוה ליה גגו שלו נפרץ במלואו למקום האסור לו תריץ דשמואל לטעמיה דאמר גוד אסיק מחיצות מיהו אנן דקיי"ל כרב דאמר לא אמרי' גוד אסיק מחיצות כדפרישי' לקמן אפי' מגגו של עצמו אסור לקלוט מי גשמים להוליך לביתו במחיצות שאינן ניכרות וא"ת ומאי קמ"ל שמואל התם בפרק הזורק פשיטא דאפילו לר"ש להוליך לביתו אסור תריץ דקמ"ל אפי' שקולט מן האויר ועדיין לא נגעו מי גשמים בגג אפ"ה אסור: איתמר אמר רב אין מטלטלין לרבנן בגג הסמוך לחבירו. אלא בד"א. דכיון דלרבנן כל אחד רשות לעצמו והן פרוצין זה לזה אוסרין זה על זה דהו"ל רשות פרוצה במלואה למקום האסור לה. ושמואל אמר מותר לטלטל בכולו. במחיצות הניכרות. שאין הבתים מחוברים ויש אויר ביניהם ומחיצות הבתים נראה לעומדים על הגג' כשמסתכלים תחת רגליהם. כ"ע לא פליגי. דאמרי' בהו גוד אסיק מחיצה דדמו לעמוד ברה"ר [רהוי] רה"י משום גוד אסיק כלומר משוך והעלה כי פליגי בשאין מחיצו' ניכרות. שהגגין מחוברין יחד ומכסין המחיצות שבין הדיורין. רב אמר אין מטלטלין בו אלא בד' לא אמרי' גוד אסיק מחיצתא בכה"ג ושמואל אמר מותר לטלטל בכולו דאמרי' גוד אסיק מחיצתא אפי' בכי האי גוונא אע"ג דרב ושמואל פסקי הלכתא כר"ש כדפריש' אפ"ה פליגי אליב' דרבנן דנפקא מינה לר"ש לכלים ששבתו בבית ואע"ג דלכלים ששבתו בתוכו הוי נפרץ במלוא למקום המותר לו מ"מ לכלים ששבתו בבית הוי נפרץ במלואו למקום האסו' לו לטלטל [מגואי לבראי] ומבראי לגואי צ"ע ותו דנ"מ (כל הגגים) [כשהגגין] יחד יתירים מבית סאתים דאי לאו משום גוד אסיק אסור אפי' לר"מ כדמוכח בשמעת': איתמר ספינה רב אמר מותר לטלטל בכולה. ואפי' ישנה יותר מבית סאתים דהיקף לדירה הוא. ושמואל אמר אין מטלטל בה אלא בד' רב אמר מותר לטלטל בכולה דהא איכא מחיצתא ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בד' מחיצות להבריח מים עשויות. אמר רב גידל א"ר חייא בר יוסף ומודה רב שאם כפאה על פיה. וגבוהה יותר מעשרה שאינו מטלטל בה אלא בד"א באמצע. ואוקימנא שכפאה לזופתה. שביטל מחיצותיה מתורת דירה שאינה עומדת כל זמן כפייתה לא לדירת מעלן ולא לדירת מטן והוי (כשיור) [כעמוד] בעלמא וכי אמרת בהן גוד אסיק הוי היקף יותר מבית סאתים שלא [הוקף] לדירה וכרמלית הוא. א"ל רב חייא בר יוסף לשמואל הלכתא כוותך או הלכתא כרב א"ל הלכתא כרב ובדהיא דלעיל נמי הילכתא כרב דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וכן האמת כמו שפירש רש"י דבספינה יתירה מבית סאתים פליגי אי חשיב מחיצות הספינה כעשויות לדירה או לאו אבל פשיטא דליכא למימר דכמאן דליתנהו להני מחיצות דמו כדתניא בהזורק בשבת ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו ולעיל בפרק מי שהוציאוהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו הלכה ברבן גמליאל בספינה שמהלך את כולה דכארבע אמות דמיא ואי אפילו בפחות מבית סאתים אין מטלטלין בה אלא בר"א [לא היתה נחשבת כד"א כמו בשבת בתל ונקע דדוקא מד' אמות ועד בית סאתים אבל יותר מבית סאתים לא]: לעיל בההיא קמייתא דרב ושמואל פי' רש"י במחיצות חניכרות שאין הבתים מחוברים ויש אויר ביניהם ומחיצות הבתים נראין לעומדים על הגג ומחיצות שאינן ניכרות פי' שהגגין מחוברין יחד ומכסין חמחיצות שבין הדיורין ופירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דה"ה אם הגג בולט חוץ למחיצת הבית דהוי מחיצות שאין ניכרות דהא אינם נראים לעומדים על הגג הלכך גגין שלנו שבולטין ראשיהם הרבה לרה"ר ולא מינכרא מחיצה הויא לה בליטתו כרמלית וליכא למימר פי תקרה יורד וסותם כדאמר שילהי עושין פסין היכא דעבדא כי אורזילא לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם ופי' רש"י יציע גג אלכסון משופע. והכי מוכח לקמן דתנן גג גדול סמוך לקטן הגדול מותר והקטן אסור חצר גדולה שנפרצ' לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה ואמרי' בגמ' למה לי למתני תרתי לרב קתני גג דומיא דחצר מה חצר דמנכרא מחיצתא אף גג דמינכרא מחיצתא ופירש"י שהרי יש לה מחיצות אף גג נמי דשרינן ליה במחיצות תחתונות משום גוד אסיק מיהו מחיצות ניכרות בעינן שלא יהא גג בולט חוצה להן דאי לא לא אמרינן גוד אסיק וגדול נמי אסור דאין לו שום מחיצה וכל שאין לו מחיצה אינו רה"י הרי פי' להדיא דכשהגג בולט חוץ למחיצות) ניכרות ולא הוי רה"י איכא לאוקומי שיש בהם מחיצות אבל ההיא דכיצד משתתפין לא מסתבר לאוקומי הכי כדפירש רש"י דעשיית מחיצה להתיר מילוי סביב הנקב או סביב הגזוזטרא מכלל שאין לה מחיצה כלל אפ"ה לא הויא כרמלית מדאסור למלאות שם מן הים שהוא כרמלית ועוד יש לפרש בשתיהן דהוי חורי רה"י ששוו' לפתח עלייה שאצלן א"נ אפילו אינן שוות רק שיהו בתוך עשרה מיהו בירושלמי בפ' בתרא א"ר יוחנן זיזים וכתלים שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה מותרין כאן וכאן ובלבד שלא יחליף משמע דחשיב מקום פטור מדשרי לבני רה"ר ולבני רה"י וכותלים דקאמר נראה דאיירי באבנים הבולטים מן הכותל דהא ודאי כותל שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה הוי רה"י:
472
תע״גרב אחא בריה דרב' מתני לה. להא דרב חייא בר יוסף אאכסדר'. דאיתמר אכסדרה בבקעה. הבקעה היא כרמלית כדאמרי' ביציאות השבת ואכסדרה זו פרוצה מארבע רוחותיה ועומדת קירויה על ד' יתידות ונותנין ד' קורות מיתד ליתד ועליהן מסדרין הנסרין ואותן הקורות קרוי פי תקרה. רב אמ' מותר לטלטל בכולה אמרי' פי תקרה יורד וסותם ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בארבעה לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם א"ל רב חייא בר יוסף לשמואל הלכתא כוותך או הלכתא כרב א"ל הלכתא כרב ולקמן בפרקין אפרש יותר מענין אכסדרה: אמר אביי בנה עלייה ע"ג ביתו והקיף כל גגי מחיצות לעליה. ועשה לפניה דקה ארבעה. פתח קטן פתוח לצד הגגין [הותר בכולן] דגלי דעתיה דקא מחזיק בהו. והם לא הקפידו לעשות כן אחלינהו לגביה. אמר רבא פעמים שהדקה לאיסור. שאפי' לר"מ דמשוי כל הגגות רשות אחת אסר בהן. היכי דמי דעבדה להדי תרביצא דביתיה. שפתחה לצד גינתו ומחיצה של צד הגגין הניח סתומה לנטורי תרביצא דאמר לנטורא ביתא הוא דעבדה וסילק עצמו מן הגגין ׃
473
תע״דאיתמר שתי חצירות וחורבה אחת ביניהם אחת עירבה. לעצמה. ושכיחי מאני דבתים בגוה. ואחת לא עירבה אר"ה נותנין החורבה לזו שלא עירבה. להוציא לה כלים ששבתו בחצר דהא לא שכיחי בה מאני דבתים הואיל ולא עירבה אבל לעירבה לא דרב הונא תלמידיה דרב הוה דאמר הלכה כר"ש כשלא עירבו אבל עירבו לא. דחיישי' דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה וחייא בר רב אמר אף לשעירבה ושתיהם אסורות איכא דאמרי חייא בר רב אמר אף לשעירבה ושתיהם מותרות. דגבי חצירות אמאי גזר רב משום דכיון דמנטרי כלים בחצר שכיחי לאפוקי מאני טובא וחיישי' דילמא מיחלפי מאני דבתים במאני דחצר ומפקי לחברתה שהרי (נשארים) [נשמרים] הם בתוכה אבל חורבה לא עבידי אינשי לאפוקי לה מאני טובא. ולא חיישי' דילמא מיחלפי מאני. וקיי"ל כאיכא דאמרי לקולא ותו דשמואל ור' יוחנן פסקו הל' כר"ש ואפי' עירבו ולא גזרו אפי' גבי חצירות וכ"ש גבי חורבה וכותייהו קיי"ל דכל רב ור"י הלכה כר"י ותו דשמואל כותי' קאי׃
474
תע״המתני' גג גדול סמוך לקטן הגדול מותר להכניס לו כלי הבית של מטה ואין בני הקטן אוסרים עליו דלגבי גדול הך פירצה פתחא הוא דשרי בגיפופיה וכגון דאין הפרצה יותר מעשר והקטן אסור להוציא לו כלי הבית דבני גדול אסרי עליה דנפרץ לו במלואה ודברי הכל היא דאפי' לר"מ לא אמרי' גגין רשות אחת אלא לכלים ששבתו בתוכן אבל לכלי בתים לא דומיא דחצר קטנה שנפרצה לגדולה דכ"ע חצירות רשות [אחת] הן ולענין כלי הבתים אסרה גדולה אקטנה. חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת. להוציא לה כלי בתים שבה אם ערבה לעצמ' ולא אסרי עלה בני קטנה. וקטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה. ולעיל פ"ק פירשתי מתני' בשמעתי' דנראה מבפנים ושוה מבחוץ. למה לי למתני תרתי חצר וגג לרב קתגי גג דומיא דחצר מה חצר דמינכרא מחיצתא שהרי יש לה מחיצות אף גג נמי דשרינן ליה במחיצו' תחתונות משום גוד אסיק מחיצות ניכרות בעינן שלא יהא גג בולט חוצה להן דאי לא [מינכרא לא] אמרי' גוד אסיק וגדול נמי אסור דאין לו שום מחיצ' וכל שאין לו מחיצות אינו רה"י כל גגין שלהן חלוקין היו ולא היו משופעין ולשמואל. דאמר אף לא מנכרא אמרי' גוד אסיק להכי תננהי גבי הדדי דגג דומיא דחצר דמה חצר דדרסי ביה רבים אף גג הא דקתני קטן אסור משום דדרסי ביה רבים מזה לזה הוא דהוי' לה מחיצ' תחתונה שביניה' מליצה נדרס' ולא מצית (למיקי) [למיגר] ואסוקה אבל אי לא דרסי בהו אף קטן שרי דאמרי' גוד אסיק ותפריד המחיצה ביניהם ואע"ג דמיכסיא ולא מינכרא. והך סוגיא דסתמא דתלמוד' אתיא כאביי דלעיל בפרקין דאמר רב יוסף לא שמיע לי הא שמעת' דשמואל דנימא גוד אסיק במהיצות כי הני. א"ל אביי את אמריתה ניהלן ואהא אמרת ניהלן גג גדול סמוך לקטן. גדול עודף עליו לארכו לכאן ולכאן [הגדול מותר. לטלטל בו דיורין שבו ואפי' לרב דהא מחיצות של מטה שישנו בעודפו לכאן ולכאן] מחיצות גיכרות הן וגוד אסקינהו ואית להו גיפופי והך פרצה שכנגד הקטן פיתח' הוא דהוי לגדול ואין הקטן אוסר עליו [דהוו כשתי חצירות ופתח ביניהם. אבל קטן אסור דלדידיה הוי מילואו ולאו פתחא הוא ואסרי עליה] בני גדול. ואמרת לן עלה אמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא שיש דיורין על זה ודיורין על זה. שעוברין כל שעה מזה לזה הילכך ליכא למימר גוד אסיק במחיצ' התחתונה שביניהם מפני שנדרסת היא. אבל אין בהם דיורין [אמרי' בה] גוד אסיק ומותר אף קטן אלמא אף במחיצה שאינה ניכרת אית ליה לשמואל גוד אסיק דאי לאו דמחוברין הן אין דריסה מזה לזה. ורב יוסף פליג עליה דאביי לעיל וסתמא דתלמודא כאביי.
475
תע״ואמר רב יהודה שלש קרפיפות זה בצד זה כגון שלשה שהיו מהלכין בדרך והקיפו שלש קרפיפות לדירה במהיצה של שתי [כגון של קנים] או של ערב כגון חבלים שלא התירו בה ליחיד אלא בית סאתים כרמפרש בפ"ק דשיירא סותרים להקיף כל צורכן בקנים דהיינו שתי או בחבלים דהיינו (חבלים) [ערב] לדירה אבל יחיד יותר מבית סאתים לא אא"כ עשאה שתי וערב מחיצה קיימת. ושנים החצונים מגופפין ואמצעי אינו מגופף. שהחצונים רחבים מן האמצעי והוא פרוץ לשניהם במלואו וגיפופיהם עודפות עליו. ויחיד בזה ויחיד בזה נעשו כשיירא ונותנים להם כל צורכן דאמרי' דיורי גדולים בקטן ונמצאו שלשתן באמצעי ואמצעי מצרפן ומותר אמצעי זה כל [שהוא גדול היקף] במחיצה (שתי וערב גדולה) [של שתי או של ערב] וכגון שעירבו (ודאי). אמצעי מגופף וב' חיצונים אינם מגופפים כגון שהוא רחב מהם והם פתוחים לו במילואם ולדידיה לא הוי מלואו. אין נותנין להם אלא בית שש. בית סאתים לכל קרפף שהרי [אין] שלשה דיורין (באחת דדיורי) אמצעי בחיצונים וזיל הכא תרי הוא דאיכא וזיל הכא תרי הוא ובאמצעי ליכא אלא חד ואם אחד מהן יתר על בית סאתי' הוא אסור ואם אמצעי יתר על בית סאתים כולן אסורין שהרי פרוצין הן לרשות האסורה. איבעיא להו אחד בזה ואחד בזה ושנים באמצע מהו. דקיימא לן דלא הוה שיירא עד דהוו שלשה (מהו) ואמצעי מגופף ולא החיצונים. מי אמרי' (חד להבא נפיק) [אי להכא נפקי כו'] והנך דאמצעי הואיל ושניהם שולטין לכאן ולכאן שדי תרוייהו להכא והוו תלתא ותרוייהו להכא והוו [תלתא] ותשתרו שנים קרפיפות החיצונים הקיף בכל צורכן. או דילמא. כולי האי לא מקילינן דנשדינהו להכא ולהכא והאי נמי לא אמרי' דנשרינהו תרוייהו לחד ולמשרי מיהא חד מן החצונים בכל צורכן דמסתמא הכי ניחא להו טפי דניהוי חד להכא וחד להכא דלא נהוי אלא תרי בכל חד דרויח להו לתשמישתייהו (דלא הוי) [מלמהוי] תלתא בחד ואינך לא ניהוי אלא חד חד. שנים בזה ושנים בזה וא' באמצע. והיא שולט על החיצונים. וכל היכא דנפק תלתא הוו. ושדייה להכא ולהכא או שדייה מיהא לחד מנייהו ונשתרי חד מן החיצונים. בהיקף כל צורכו. או דילמא אימור להכא ואימור להכא. ולא ידעינן להי מנייהו הלכך אפי' חד מינייהו לא יהבינן ליה כל צורכו. והלכתא בעיא לקולא. שאילותינו שתיהן להקל. אמר רב חסדא גידוד חמשה ומחיצה חמשה. כגון חצר שקרקעיתה גבוהה מחבירתה חמשה טפחים. והוסיפו על אותו גידוד מחיצה חמשה אין מצטרפין. ואין כאן מחיצה גבוהה עשרה ומערבין אחד ואין מערבין שנים. מיתבי שתי חצירות זו למעלה [מזו] ועליונה גבוהה עשרה טפחים או שיש גידוד חמשה ומחיצה חמשה מערבין שנים ואין מערבין אחד פחות מיכן מערבין אחד ואין מערבין שנים תיובתא לרב חסדא ושקלי אמוראי לשנויה אליבא דרב חסדא. דרש מרימר גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין ופסיק סתמא דתלמודא והלכתא גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין ומערבין שנים ואין מערבין אחד: איתמר כותל שבין שתי חצירות שנפל בשבת רב אמר אין מטלטלי' בו אלא בארבע. רב לית ליה הואיל והותרה הותרה וכחד חצר [לא] משוינן להו דקיי"ל חצר שלא עירבה לדברי [הכל] מטלטלי' בתוכה כלים ששבתו באוירה דההיא כולה חדא רשות' היא אבל הכא ב' רשויו' האוסרו' זו על זו היו ונמצאת כל אחת פרוצ' במלוא' [למקום] האסו' לה אע"ג דקיי"ל כר"ש דחצירות רשות אחת הן הכא כשעירבו כל אחת לעצמה עסקי' רב לטעמיה דאמר הלכה כר"ש והוא שלא עירבו אבל עירבו שתי רשויות הן. ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מהיצה כדמעיקרא דאמרינן שבת הואיל והותרה הותרה ובכלי הבית קאמר שמואל דאי כששבתו בחצר אפי' מחצר להחצר נמי דהא שמואל הוא דאמר הלכה כר' שמעון ואפילו עירבו כל אחת לעצמה ולא גזרינן משום מאני דבתים ואף על גב דהשתא הוו להו חצר אחת כשנפל לא אסרי בתים דהא (אהא) [שרי] לאפוקי מבתים לחצר הואיל והותר למקצת שבת. אע"ג דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי הכא הלכה כשמואל דהא ר"י קאי כותיה דהלכה (כשמואל) [כרכי שמעון] ואפי' עירבו וכ"פ ה"ר משה בר' מיימון הלכה כשמואל דמטלטל עד עיקר מחיצה ואע"ג דלענין מחיצה לא אמרי' שבת הואיל והותרה הותרה הא לא דמיא למחיצת מבוי כדפי' ר"י בר שמואל כדפרי' בפ"ק:
476
תע״זמתני חצר שנפרצה לרשות הרבים. במלואה או ביותר מעשר. המכניס מתוכה לרה"י או מרה"י לתוכה חייב. דכר"ה היא. דברי ר' אליעזר וחכ"א מתוכה לרה"ר או מר"ה לתוכה פטור מפני שהיא בכרמלית. הלכך פטור אבל מותר לכתחילה לא אפי' תוך ד"א דלאו רה"ר היא אלא כרמלית וה"ה נמי מתוכה לרה"י: מתני' חצר שנפרצה משתי רוחותיה. בשבת לרה"ר. וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו. בשבת לרה"ר. וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחייו מותרין באותה שבת ואסורין לעתיד לבא כלומר לשבת הבאה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומ' אם מותרין לאותה שבת מותרין לעתיד לבוא ואם אסורים לעתיד לבוא אסורין לאותה שבת ולקמן מיפרשא מילתי' דר"י. במאי עסקי'. דאצטריך ליה למנקט משתי רוחותיו. אילימא בעשר. ומשו"ה מרוח אחת לא מתסר דאמרי' פתחא הוא. משתי רוחותיה נמי נימא פיתחא הוא אלא ביתר מעשר א"ה אפי' מרוח אחת נמי אמר רב לעולם בעשר ומשום הכי מרוח אחת שרי והאי שתי רוחות דקתני מתני' לאו שתי רוחות זו כנגד זו כגון מזרח ומערב דאז הוא שרי אלא כגון שנפרצה בה אחת שתופסת בשתי רוחותיה דהיינו בקרן זוית. דפיתחא בקרן זוית לא אמרי' דלאו אורחא הוא. וכן בית שנפרצה משתי רוחותיה. מ"ש מרוח אחת דאמרי' פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי לימא פי תקרה יורד וסותם אמרי בי רב משמיה דרב כגון שנפרץ בקרן זוית. דאע"ג דבעשר אוקימנא לא אמרי' פתחא הוא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ומשום פי תקרה נמי לא כגון שקירויו באלכסון בשיפוע כעין גגין שלנו דליכא פה דהיינו כי אורזילא דאמרי' שלהי עושין פסין. ושמואל אמר מתני' אפי' ביותר מעשר. ולא מיתני אלא בשתי רוחות ואחצר קא מהדר שמואל. א"ה אפי' מרוח אחת נמי. משום בית דלא מיתסר מרוח אחת ". ובית גופיה תקשי מ"ש מרוח אחת דלא מיתסר דאמרי' פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי לימא פי תקרה יורד וסותם ותו מי אית ליה לשמואל פי תקרה יורד וסותם. דמוקי לה למתני' ביותר מעשר וקאמר דבית לא מיתסר והאמי שמואל בריש פרקין באכסדרה בבקעה דאין מטלטלין בה אלא בד'. הא לא קשיא כי לית ליה בארבעה. במקום שצריך לעשות ארבע מחיצות בסתימת פי תקרה כגון אכסדרה אבל בשלש. אם היתה בה מחיצה אחת כהלכת' ופי תקרה לשלש המחיצות מכשר. מ"מ קשיא. שתי רוחות אמאי לא אמרי' יורד וסותם ושמואל לא מצי מוקי לה בקירוי אלכסון דא"כ ברוח אחת נמי תתסר הואיל ויותר מעשר. כדאמרי בי רב משמיה דרב. דהאי שתי רוחות קרן זוית קאמר. וקירוי רוחות נמי אע"ג דלא איירי ביה במתני' מבעיא ליה לאוקומי בשאינו כשאר תקרה אלא משופע' לדידי נמי האי שתי רוחות חדא זוית וכגון שנפרץ הכותל מן הקירוי על פני כל הפרצה סמוך לה במזרח ובצפון חמש אמות לכאן ברוחב ד' וחמש אמות ועוד לכאן ברוחב ארבעה נמצאו כאן ד' פיות שצריך לסתום פי תקרה בחמש אמות למזרח וחמש אמות ועוד לצפון הרי שתי סתימות ועכשיו נמצאו סתימות הללו נמשכין לפנים בחלל הבית מרוחקות ממקום המחיצה ד' לכאן וד' לכאן וצריך לסתום פי תקרה ארבעה (בשפע) [בשפת] מקצוע פרצת הקירוי חמזרחית בדרומה משפת המזרחי ולכותל וכן ארבע בשפת מקצוע פירצת הצפונית. לשון (חצר) [קצר] שנפרץ בקרן זוית וקירויו גם הוא נפרץ בארבע רוחב לפנים למזרח וכן לצפון ואורך פרצת הקירוי ה' אמות [לכאן וה' אמות ועוד לכאן כמדת פרצת הכותל שיש כאן ארבע פיות תקרה אחת למזרח ה' אמות] ארכה ואחת אורך ארבעה בסמוך לה בדרום ועוד אחת לנגד (כותל) פרצת כותל הצפוני ה' אמות ארכה ואחת סמוך לה ארכה ארבע במקצוע מזרחי ובארבע לית ליה לשמואל פי תקרה יורד וסותם. בעשר כ"ע לא פליגי. דבלא סתימת פי תקרה נמי פתחי' הם. כי פליגי ביותר מעשר דרב אמר אמרי' פי תקרה יורד וסותם ושמואל אמר לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם ואיכא דאמרי ביתר מעשרה כ"ע לא פליגי דלא אמרי' פי תקרה יורד וסותם כ"פ בעשר דרב אמר אמרי' פ"ת יו"ס והא דאמר רב יהודה קורה רחבה ד' מתרת בחורבה. הפרוצה לר"ה ונאסרה בטלטול ויש בה קורה שראשיה נתונים על שתי יתידות מותר לטלטל תחתיה דארבע פיותיה יורדין וסותמין שתים בצידיה ושתים בראשיה. להך לישנא דאמרת בעשר לא פליגי בפרצה של עשר וד"ה ולהך לישנא דאמרת בעשר פליגי כרב וקשה לפי' רבי' שלמה ששמואל לא יאמר בעשר פי תקרה יורד וסותם ופי' רבי' שמואל בעשר כולי עלמא לא פליגי [אע"ג] דליכא גיפופין כיון דאיכא תקרה אמרי' כפתח ולשוויה פתח אמרי' פ"ת יו"ס ולא דמי לפסי ביראות דהתם ליכא שום תקרה אלא ד' דיומדין כי פליגי ביותר מעשר. איכא דאמרי ביותר מעשר כ"ע ל"פ כי פליגי בעשר כיון דליכא גיפופין הא (לאו) פרוץ במלואו מארבע רוחות. וקאמר שמואל דלא אמרינן פי תקרה יו"ס דכמאן דפרוץ (ביורד) [ביותר] מעשרה מארבע רוהות דמי דהא ליכא גיפופין לשוינהו לפתחים. כתב רבי' יצחק בר שמואל ז"ל אני הייתי רגיל לומר דסתם אכסדר' מוקף מג' רוחות כדאמרי' בלא יחפור עולם לאכסדרה היא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת ואמרי' נמי במנחות בפ' הקומץ רבה מפני מה נברא העולם הזה בה"י מפני שהיא דומה לאכסדרה שכל היוצה לצאת יצא והא דתליא כרעיה דה"י מפיש התם טעמא. דוקא בכה"ג אכסדר' אמר רב פי תקרה יורד וסותם. עד שמצאתי שפי' רבי' יעקב זצ"ל דסתם אכסדרה הוי נמי מוקף משתי רוחות ופרוץ משתי רוחות ובההוא נמי איירי ביה רב והודיתי לדבריו משום דהוה קשיא לי מאי קא פריך תלמודא מ"ש מרוח אחת דאמרי' פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי כו' הא משתי רוחות לא אמר רב פי תקרה יורד וסותם אלא דוקא באכסדרה המוקף מג' רוחות. ומיהו י"ל דאוקימנא בשתי רוחות דמתני' בקרן זוית ובעשר פריך נימא פי תקרה דהא איכא טפי מג' מחיצות ומיהו עדיין יש לדקדק דתינח כשמקשה לרב דאוקמה לחצר שנפיצה בקרן זוית וה"ה שתי רוחות דבית נמי נימא פ"ת יורד וסותם כיון דהוי בקרן זוית ואיכא מחיצות טובא בלא פי תקרה ותהא פירצה דקרן זוית מותרת בפ"ת במחיצה רביעית דאכסדר' אבל כי פריך לשמואל ולא אוקמינהו אכתי לשתי רוחות בקרן זוית ופריך ליה בשתי רוחות נמי לימא פי תקרה מאי קושיא הא לא אשכחן מאן דשרי בפי תקרה דלישרי אלא מרוח אחת דהא רב דשרי טפי לא שרי אלא באכסדר' דאיכא ג' מחיצות. ומיהו גם בזה יש לומר כי עדיין לא היה יודע חילוק בין שיש מקצת מחיצות לשאין מחיצות כלל אבל כיון דאתינא למסקנא הכי שיש חילוק לשמואל בין שיש שם ד' מחיצות לשאין שם וגם לרב אין לנו ללמוד מדבריו שמתיר באכסדרה שיש בה ג' מחיצות גמורות שכמו כן יתיר בשאין אלא שתים. וחוזרני לומר כי מ"מ נראה כפירו' ר"ת זצ"ל דבשתי מחיצות נמי מהני פי תקרה כדאמרי' פ"ק דסוכ' בההיא מודינא לך משום דהוי כמבוי מפולש פי' דלא מהני ביה פי תקרה גבי שבת בפילוש כדאשכחן דאסרי רבנן בבונה עלייה ע"ג שני בתים ומשמע הא בלא פילוש מהני שתי מחיצות למימר פי תקרה יורד וסותם בשתים האחרות עכ"ל ורבי' שלמה סובר דבכל ד' מחיצות אמרי' פ"ת יו"ס כדפרי' לעיל שאכסדרה זו פרוצה מד' רוחותיה והכי משמע סוגיא דשנינן אליבא דשמואל כי לית ליה בד' אבל בג' אית ליה:מתני' ר' יוסי אומר אם מותרין לאותה שית כו'. איבעיא להו ר' יוסי לאסור או להתיר א"ר ששת לאסור וכן אמר רבי יוחנן לאיסור תניא נמי הכי אמר רבי יוסי כשם שאסור לעתיד לבוא כך אסור לאותה שבת איתמר חייא בר רב אמר הלכה כר' יוסי שמואל אמר הלכה כר' יהודה ומי אמר שמואל הכי והתנן א"ר יהודה בד"א בעירובי תחומין אבל בע"ח מערבין בין לדעת בין שלא לדעת ואמר רב יהודה אמי שמואל הלכה כר' יהודה ולא עוד אלא כ"מ ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו וא"ל רב חנא בגדתאה לרב יהודה אמר שמואל אפי' במבוי שניטלו קורותיו או לחייו וא"ל בעירוכין אמרתי לך ולא במחיצות א"ר ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל כאן שנפרצה לכרמלית הלכה כר' יהודה דשרי דאי נמי אתא לאפוקי לבר לאו איסורא דאורייתא איכא. כאן כשנפרצה לרה"ר אין הלכה כר' יהודה. ונר' דהלכתא כרב באיסורי דאפילו נפרצה לכרמלית הלכה כר' יוסי דמחמיר דבמחיצות לא אמרי' שבת הואיל והותרה הותרה כדפרי' בפ"ק:
477
תע״חמתני' הבונה עלייה ע"ג שני בתים. והן בשני צידי רה"ר מטלטלין תחת העלייה. וכן גשרים המפולשים. ויש להם מחיצות מלמעלה משני הצדדין. מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרים ועוד א"ר יהודה מערבין למבוי המפולש הואיל ואיכא שתי מחיצות וחכמים אוסרין. ופליגי בגמ' אית דסבר טעמא דר' יהודה משום דקסבר פי תקרה יורד וסותם ואית דסבר טעמא דר' יהודה משום דסבר שתי מחיצות דאורייתא ואנן קיי"ל כב"ה ואליבא דר' יהודה דלטלטל ביותר מד' אמות לא שרו רבנן עד דאיכא ג' מחיצות ולחי או קורה כדפרי' בפרק קמא:
478
תע״טהדרן עלך כל גגות
479
ת״פהמוצא תפילין. בשבת בשדה מקום שנאבדים מכניסן לעיר ולבית. זוג זוג. אחד בראש ואחד בזרוע והיינו זוג כדרך שלובשן בחול וחוזר תמיד ומכניס זוג [אחר זוג] עד שיכלו. ר"ג אמר שנים שנים. זוג בראש זוג בזרוע. בד"א בישנות. שניכר הקשר שעשוי כעין שדי דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן בבזיון. אבל בחדשות פטור. מלהכניסן דילמא קמיע בעלמא נינהו ואין [בהם] קדושה אלא כשעשוין כהלכתן דהיינו לשמן הלכך לא מחללינן שבת עלייהו. ואוקימנא בגמ' דר"ג סבר דשבת לאו זמן תפילין הוא וה"ט דר"ג דשרי זוג בראש וזוג בזרוע דאמר רב שמואל בר רב יצחק מקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין וה"נ מקום יש ביד שראוי להניח שני תפילין ומספקא ליה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל איזה שיעור יש ברוחב התפילין דיש שעושין אותם גדולים ורחבים ויש שעושים אותם קטנים כל כך שיש בגדולים כשלשה או כארבעה באותן הקטנים ומדקאמר שמקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין משמע דשיעור רחבו כך הוא כדי שימלאו השנים המקום שבראש. ואומ' רבי' יצחק בר שמואל שראה במדרש דשיעורן כשתי אצבעות וסמך לדבר ציץ דרוחבו שתי אצבעות כדאמרי' פ"ק דסוכה ואמרי' פ"ק דערכין שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ודומה הוא דציץ הי' במקום הראוי להניח שם תפילין אע"ג דגבי ציץ כתיב מצחו ומתרגם בין עינוהי גבי תפילין נמי כתיב בין עיניך ודרשי' בגבוה שבראש. ואוקימנא בגמ' במסקנא דבהא פליגי דת"ק סבר שבת זמן תפילין הוא ומשום הצלה לא שרו ליה רבנן טפי מן המצוה דלאו תכשיט נינהו וכ"ש כאן דזמן תפילין הוא ואיכא בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוי ליה עליה כמשוי ור"ג סבר לאו זמן תפילין הוא וה"ט דשרי ליה בהצלה משום דתכשיט נינהו הלכך כל כמה דהוי תכשיט שרי ומשום בל תוסיף ליכא הכא דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש בעלמא וקיי"ל כי"ג שמציל שנים שנים זוג בראש וזוג בזרוע כדפרי' בהלכות תפילין דקיי"ל דשבת לאו זמן תפילין הוא ודוקא בחדשות שרינן להציל אבל לא בישנות ותני אבוה דשמואל בר רב יצחק אילו הם ישנות כל שיש בהם רצועות ומקושרות חדשות שיש בהם רצועות ואין מקושרות פירוש מקושרות כדין קשר של תפילין העשוי כמין אותיות וכן הוא קבוע תמיד: מתני' מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהם ומביאן. ימתין עד שתחשיך וישב שם וישמים ולכשתחשך יטלם יחד. ובסכנה. שאינו יכול להמתין שם שמתירא מפני הלסטין. מכסן. מניח עליהם בגד או שום חפץ שלא יוטלו כ"כ בבזיון. והולך לו ר"ש אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו. דכל חד לא ממטי להו ארבע אמות. עד שמגיע לחצר החיצונה של עיר. שהוא מקום המשתמר ראשון: מאי צבתים מאי כריכות א"ר יהודה אמר רב הן הן צבתים הן הן כריכות צבתים זווי זווי. של ראש ושל יד קשורין יחד וכן הרבה קשרי זוג בצבת אחת. כריכות דכריכן טובא. כי הדדי ואין שנים [שנים] קשורין. ופרכי' ואמאי מחשיך עליהן ומביאן ליעיילינהו זוג זוג א"ר יצחק ברי' דרב יהודה לדידי מיפרשא לי מיניה דאבא כל שאלו מכניסן זוג זוג וכלות קודם שקיעת החמה מכניסן זוג זוג ואי לא. הואיל והוא צריך לטרוח ולחזור משתחשך. מחשיך מעכשיו עליהן ומביאן כולן יחד. ובסכנה מכסה והולך לו. והתניא ובסכנה מוליכן פחות פחות מד"א. קודם שיגיע לד' אמות יעמוד לפוש וחוזר והולך פחות מד"א וכן תמיד דהשתא כל זימנא הויא עקירה והנחה תוך ד"א ואין כאן העברת ד"א ביחד. אמר רבא לא קשיא מתני' בסכנת עכו"ם שגזרו שמד על ישראל שלא יניחו תפילין והאי בסכנה מכסן והולך לו אכולה מתני' קאי וה"ק ובסכנה שאם ימצאו בידו יהרג או ישמע למלכות בין מועט בין צבתים מכסן בטליתו שלא יוטלו כל כך בביזיון ומניהם שם והולך לו. ולא יזיזם משם שמא ירגישו בדבר ויתחייב למלכות וברייתא בסכנת לסטים עכו"ם ואסיפא קאי דקתני מחשיך עליהם ומביאם ובסכנת לסטים שהוא ירא להחשיך שם מוליכן פחות פחות מד"א ולא יניחם שם שלא יטלום הלסטים וינהגו בהם בזיון במאי אוקימת' למתני' בסכנת עכו"ם אימא סיפא ר"ש אומר נותנו לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה כ"ש דאוושא מילתא חסורי מחסרא והכי קתני בד"א בסכנת עכו"ם אכל בסכנת לסטים מוליכן פחות פחות מד"א ר' שמעון אומר נותן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החצונה במאי קמיפלגי מר סבר פחות פחות מד"א עדיף דאי אמית נותנן לחבירו אוושא מילתא דשבת ומר סבר דנותנו לחבירו עדיף דאי אמרת מוליכו פחות פחות מארבע אמות זימנין דלאו אדעתיה ואתי לאתויינהו ד"א בר"הר מיהו אם אין לו חברים מודה ר' שמעון דמותי להוליך פחות מארבע אמות דלא גרע מכיס דפ' מי שהחשיך: מתני' וכן בנו נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אפי' הן מאה. בנו מאי בעי התם תנא דבי מנשה כשילדתו אמו כשרה ומאי אפי' הן מאה דאע"ג דקשיא ליה ידא. שמטלטלין אותו מיד ליד אפ"ה הא עדיפא. בשבת ולא יטלטלנו הוא לבדו פחות פחות מד"א. ופי' רבי' שמשון מודה ר"ש לענין תפילין ולענין בנו שאם אין לו חברים שמותר לו להוליך פחות פחות מד"א דלא גרע מכיס דפ' מי שהחשיך והתם נמי אם היו לו חברים הרבה והיו כולם שותפים באותו כיס לר"ש נותנו לחבירו וחבירו לחבירו דהכי עדיפא ליה:
480
תפ״אמתני' ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפי' חוץ [לתחום] אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. אין יכולים להרחיקה מתחום שביתת רגלי בעליה הכל לפי מה שעירבו הבעלים. אוקמ' רב אשי למתני' בגמ' במים דהפקר וחבית דהפקר ומאן אמרו לו ר' יוחנן בן נורי הוא דאמר לעיל בפ' מי שהוציאוהו חפצי הפקר קונין שביתה ומאי לא תהלך זו יתר מרגלי בעלים לא יהלכו אילו יותר מכלים שיש להם בעלים וכבר פירשתי לעיל בפרק מי שהוציאוהו דקיי"ל דכלים של הפקר אין קונין שביתה הלכך הלכה כר' יהודה. ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דאפי' חוץ לתחום דקתני היינו חוץ לאלפים שלהן רק שיהו בתוך התחום הזוכה בהם תחילה והאי דקאמר נותנו לחבירו וחבירו לחבירו לא משום דלא מצי אזיל התם הזוכה בהם תחילה כי חוץ לתחומו לא יוליכו אותם ומה שהוא בעצמו אינו יכול להוליכם שם משום דבשבת עסקינן שהעברה בר"ה אסורה וה"ה שביו"ט היה יכול להוליכם הוא עצמו עד סוף תחומו. ותו פי' שאפי' עד כמה פרסאות יכולים להוליך כך אע"פ שמוציאין אותם חוץ לתחומו של מגביהם תחילה כגון שיתכוונו המגביה תחילה וכל השותים אחריו שלא לזכות לא לעצמו ולא לאחרים בחבית כי אם בשתיתם זוכה במה ששותים וכענין זה אפי' ביו"ט יש לשנות נותנה לחבירו וחבירו לחבירו לחוציאה אפי' כמה פרסאות דדוקא בענין זחי יכולין להוציאה לעולם כי אדם אחד לא היה יכול לחוציא רק בתוך תחומו:
481
תפ״במתני' היה קורא בספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו. שהספרים שלהם היו עשויין בגליון כעין ס"ת שלנו. גוללו אצלו. הואיל וראשו אחת בידו: אוקמה (רבא) [רבה] בגמ' באסקופה חנדרסת ומשום בזיון ולא דמי לקורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו ונח ע"ג קרקע דהתם גזר ר' יהודה שלא לגוללו אצלו משום דליכא בזיון כתבי הקודש שרו רבנן. איתביה אביי תוך ד"א שלא נתגלגל הספר בקרקע ד"א גוללו אצלו חוץ לר"א הופכו על חכתב ואי אמרת באסקופה חנדרסת עסקי' מה לי תוך ד"א מה לי חוץ לד"א. הא כולו שבות חוא דאיגודו בידו ומה לי מעביר ד"א ברה"ר ומה לי מכניס מר"ה לאסקופה רה"י שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה כדאוקימנא מתני' באסקופה רה"י הלכך ליתא לסוגייתיה (דרבא [דרבה] דמתניתי' באסקופה נדרסת איירי. אבל איתא להלכתא רה"י שגבוהה עשרה ורחבה ד' והיא נדרסת שנכנסין ויוצאין דרך עליה ולפניה רה"ר והיה קורא בספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו לר"ה וראשו אחד בידו ה"ז גוללו אצלו ואפילו נתגלגל חוץ לד"א כדפרכיה אביי לרב' כדפרי'. ואוקמה אביי למתניתין באסקופה כרמלית שרחבה ארבעה ואינה גבוהה עשרה וחוצה לה רה"ר ולפנים הימנה רה"י (ויהיה) [והיה] קורא בספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו לר"ה בתוך ד"א וראשו אחד בידו גוללו אצלו דא"נ נפיל מידיה ומייתי ליה לאסקופה לא אתי לידי חיוב חטאת ואפילו אין איגודו בידו דהא מרה"ר לכרמלית מעייל הכא דאיגודו בידיה שרו ליה לכתחילה. ואפילו באסקופה שאינה נדרסת דליכא בזיון כולי האי. חוץ לד"א לא שרו ליה רבנן לכתחילה. ובתוך ד"א דשרו ליה דוקא באסקופה ארוכה שיש לה משך גדול ברחבה מרה"ר עד תוך הבית דא"נ נפיל כולו ספר מידיה לא אתי לידי חיוב חטאת בהכנסת הספר לפנים לרה"י דאדהכי מדכר ועומד לפוש על האסקופה והדר מעייל ובין (לרבא) [לרבה] ובין לאביי מתני' ר' יהודה היא והלכתא כסוגייתיה וכהלכתיה דאביי ׃ מתני' היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לי"ט התחתונים שברה"ר גוללו אצלו משהגיע לי"ט התחתונים שברה"ר הופכו על הכתב. להגין שלא יעלה אבק על האותיות בד"א בכותל משופע דכיון דבולט למטה נח על בליטתו אבל בכותל שאינו משופע אפילו פחות מג' גוללו אצלו דברי ר' יהודה שר' יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו. מ"ט דבעינן הנחה ע"ג משהו הכי מתוקמא מתניתין בגמרא. ר"ש אומר אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש. כגון זה שלא נפל מידו שהרי אוחזו בראשו אחד אין כאן אלא משום גזירה דילמא נפיל כוליה מידיה ואתי לאתויי וכל איסור דרבנן קרי שבות וקיי"ל לעיל בפ' מי שהוציאוהו ר' יהודה ור"ש הלכה כר"י. הא דתנן הופכו על הכתב מי שרי והתניא כותבי ספרים תפילין ומזוזה לא התירו חכמים להפוך יריעה על פניה אלא פורס עליה את חבגד התם אפשר הכא לא איפשר ואי לא אפיך לו איכא בזיון כתבי הקודש טפי. פירש"י לא אפשר שאין לו בגד לפרוס וליתא דאפי' יש לו מאותו טעם דאסור לגוללו אצלו אסו' לפרוס שם בגד. מיהו מדברי רש"י נלמד דכותבי סת"ם היכא שאין להם בגד שמותר להפוך קלף על פניה להגן עליה שלא יעלה אבק על האותיות:
482
תפ״גמתני' זיז שלפני החלון. בולט מן הכותל גבוה עשרה ורחב ארבע נותנים עליה בני חעלייה. ונוטלים הימנו בשבת מפני דרה"י הוא. אוקמה אביי למתני' בזיז היוצא לרה"ר ומאי נותנים עליו כלים חנשברים דוקא. תנ"ה זיז שלפני חלון היוצא לרה"ר נותנים עליו כוסות קערות של חרס צלוחית וקיתוניות של חרס. שכולם כלים חנשברים הם. ומשתמש בכל הכותל. אם הזיז מוטל לארכו אצל הכותל על פני הכותל משתמש בכל חזיז. עד עשרה חתחתונים. כלומר כ"מ שהוא בין סמוך לחלון מיד בין שנמוך ממנו הרבה ובלבד שלא יהא בתוך עשרה תחתונים שברח"ר ואם יש בו זיז אחד למטה הימנו. למעלה מעשרה. משתמש בו. בתחתון על פני כל הכותל אם מונח לארכו אצל הכותל. ובעליון אין משתמש בו אלא כנגד החלון בלבד. האי זיז עליון. היכי דמי אי דלית ביה ארבעה. אפילו כנגד חלונו. לא לשתמש נהי דמקום פטור הוא ומותר לכתף עליו מיהו תשמיש תדיר לא משתרי ביה דלא חזי לתשמישתיה ושכיחי למינפל לרה"ר ואע"ג דאוקימנא בכלים הנשברים ה"מ דאית ביה ארבע דלא שכיחי כלים למינפל כולי האי אבל הכא דרובא נפלי מחזי כמאן דשדי להו להדיא לרה"ר. ואי דאית ביה ארבעה בכוליה כותל נמי לישתמש אמר אביי תחתון דאית ביה [ד'] ועליון דלית ביה ד' וחלונו משלימתו לד' כנגד חלון משתמש דחורי חלון הוא. כלומר זוית החלון והרחבתו הוא. דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור. וקשה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל על מה שפירש רש"י דכלים הנשברים לא שרינן אלא ברוחב ארבעה א"כ איזה שיעור ניתן לכלים שאינם נשברים מה לי רחב ארבעח טפחים ומה לי רוחב ארבעה אמות דכיון דחיישת לנפילה בד' טפחים בארבע אמות נמי ניחוש ופי' רבינו יצחק דברוחב ארבעה שרי ליתן אפי' כלים שאינם נשברים ומתני' דאוקימנא בכלים הנשברים בזיז רחב כל שהוא והא דלא מוקי למתני' ברוחב ארבעה [ובכל כלים. משום דסתם זיז אינו רחב ארבעה] והא דדייק תלמורא אי דלית ביה ארבעה אפי' כנגד חלונו נמי לא לשתמש ה"ה דהוה מצי למיפרך בשלמטה הימנו נמי לא לישתמש דלא מצי לשנויי דבכלים חנשברים איירי דע"כ לא מתוקמא בכלי' הנשברים מדקתני שלא ישתמש אלא כנגד חלונו בלבד:
483
תפ״דמתני' עומד אדם ברה"י [בבית] או על הגג ושוחה ונוטל חפץ ברה"ר כאן ומניחו כאן. ובלבד שלא יוציאו חוץ לד"א. ממקום שהיה מונח בו ואשמעינן מתני' דלא גזרי' שמא יכניסנו אצלו (לרה"ר) [לרה"י]. מה שכתבנו או על הגג ושוחה הכי מוכח בגמ' ומתני' רבנן היא ולא ר' מאיר כדאמרי' בגמרא ׃
484
תפ״המתני' לא יעמוד אדם ברה"י וישתין בר"ה בר"ה וישתין ברה"י. דמפיק מרה"י לר"ה ומכניס מרה"ר לרה"י וכן לא ירוק מרה"י לר"ה ומרה"ר לרה"י ר"י אומר אף מי שנתלש רוקו בפיו. שנתעגל ונתאסף לצאת. לא יהלך ד"א ברה"ר עד שירוק. דכיון דלמשדייה קאי משוי הוא. בעי רבא הוא ברשות היחיד ופי אמה ברה"ר מהו בתר עקירה מן הגוף אזלינן והן נעקרין מן החלל של הגוף. או בתר יציאה שיוצאין ממנו אזלינן והרי פי אמה ברה"ר ואין כאן עקירה מרה"י. מאי תיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא והא נמי דאורייתא הוא דאמ' רב יוסף השתין ורק חייב חטאת מחשבתו משויא ליה מקום. אמר רבא זרק מתחילת ארבע לסוף ארבע ונח בפי הכלב ואכלה או בפי הכבשן שקלטה שלהבת ונשרפה חייב חטאת דמחשבתו משויא ליח מקום והא דא"ר יחורח אף מי שנתלש רוקו [לא] יהלך ד"א ברשות [הרבים] עד שירוק אוקימנא בגמ' אע"ג דלא היפך ברוק בתוך [פיו] כדי להוציאו לחוץ וההיא דהיה אוכל דבילה בידים מסואבות וכו' (וההיא דהיה אוכל) מוחלפת השיטה:
485
תפ״ומתני' לא יעמוד אדם ברה"י. ויושיט צוארו ברה"ר וישתה. ברה"ר. ויושיט צוארו ברה"י וישתה אא"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה גזירה שמא יכניס הכלי אצלו. אוקמה רב יוסף למתני' אפי' כרבנן דר' מאיר גבי מפתח לקמן דלא גזרינן דמודו רבנן בחפצין הצריכין לו דגזרי' בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הלכך משקים הללו צריכין לו וגזרי'. אבעיא להו מהו שיעמוד בכרמלית וישתה ברח"י אמר אביי היא היא ואסור רבא אמר היא גופה. כרמלית. גזירה. אי מעייל כלים לגבה ליכא איסורא דאורייתא אלא גזירה דרבנן דלא אתי לאפוקי מרה"י לרה"ר. ואנן ניקום ונגזור שתייה אטו הכנסת כלי. וקיי"ל אביי ורבא הלכה כרבא ותו דרב ששת קאי כותיה:
486
תפ״זמתני' קולט אדם מן המזחילה למטה מי"ט ומן הצינור מ"מ ושותה. גגין שלהן חלקין היו וטוחין בטיט ומרזבין קטנים הרבה היו לגג להוציא המים ונותנין למטה מהן דף לאורך הכותל בשפוע וכל המרזבין שופכין עליו והוא מביא עליו כל המים למקום אחד שלא יזיקו את הכותל ועומד אדם ברה"ר וקולט בכלי למטה מי' טפחים מן המים היורדין מן המזחילה ודוקא קולט אבל לא יצרף פיו או הכלי למזחילה ומן הצנור מ"מ (בלחי) [כלומר] בין קולט בין מצרף. מ"ט. מצרף לא ואר"נ הכא במזחילה פחות מג' סמוך לגג. דאע"פ שהיא למטה מעשרה הואיל ומוטלת לאורך הכותל ובתוך ג' לגג דמיא לגג והויא ליה כמוציא מן הגג שהוא רה"י לרה"ר אבל צנור לעולם ארוך הוא ויוצא לרה"ר וליכא למימר ביה לבוד וכיון דלמטה מעשרה ליכא איסורא הלכך אפי' מצרף. תנ"ה דפחות מג' סמוך לגג כגג דמיא. עומד אדם ברה"י. כגון בגגו ומגביה ידיו למעלה מי"ט פחות מג' סמוך לגג וקולט באויר המים היורדין מגגו של חבירו. ובלבד שלא יצרף תנא אם יש בצנור ד' על ד' אסור. לצרף ואע"ג דלמטה מעשרה הוא ולבוד נמי (איכא) [ליכא] אפ"ה כרמלית מיה' הויא ומפיק מכרמלית לר"ה. אבל הלשון מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות אינו נכון דהוה לי' למימר מפני שהוא מוציא מכרמלית לר"ה:
487
תפ״חמתני' בור ברה"ר וחולייתו גבוהה עשרה חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת. במאי עסקי' אילימא בסמוכה. הבור לכותל בתוך ד"ט. למה לי חוליא עשרה. בור גופיה רה"י דעמוקה עשרה טפחים והרי אין הפסק רה"ר בינתים. אמר רב הונא הכא במופלגת מן הכותל ארבעה טפחים עסקי'. וטעמא דאיכא חוליא עשרה. דלא מטי דלי לרה"ר הא ליכא חוליא עשרה קא מטלטל מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים ור' יוחנן אמר אפילו תימא בסמוכה והא קמ"ל דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה. ומתני' לאו כדסלקא דעתיה דתהוי חוליא עשרה לבד מבור אלא ה"ק בור ברה"ר וחוליותיו סביביו וסך הכל גבוה עשרה מקרקעית הבור רה"י היא וממלאין הימנה בשבת דרך חלון. והלכתא כי שנויא דרב הונא דבור ברה"ר מופלגת מן הכותל ד"ט אין ממלאין הימנה בשבת דרך חלון אא"כ היתה חוליתה גבוהה י"ט ור' יוחנן לא פליג אהלכתיה דרב הונא:
488
תפ״טמתני' אשפה בר"ה גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו שופכין לתוכה מים בשבת ולא חיישינן שמא תנטל אשפה. ותעמוד על פחות מעשרה ואתי למשרי לה (למים) [נמי] כדמעיקרא. ולא חיישינן שמא תנטל והאמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה במבוי אחד. שראשו אחד פתוח לרה"ר וראשו אחד כתום ושני צדדיו אחרים גידודים גבוהים עשרה שצד אחד היתה אשפה וצד שני ים ובתים וחצירות פתוחים לתוכו. ובא מעשה לפני ר' ולא אמר בו לא איסור ולא היתר איסור לא אמר בו דהא קיימי מחיצות היתר לא אמר בו שמא תנטל אשפה ויעלה הים שרטון. שמעלה טיט לשפתו ומתייבש ונעשה קרקע עולם. לא קשיא ההיא דר' באשפה דיחיד ומתני' באשפה דרבים ׃
489
ת״צמתני' אילן שהוא מיסך על הארץ. שנופו נוטה מכל צדדיו סביב סביב. אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים מטלטלין תחתיו דאמרי' לבוד והרי יש כאן מחיצה גבוה עשרה שאין ענפים נמוכים אלא בראשם הולכים ומגביהים לצד חיבורן. אמר רב הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין בו יותר מבית סאתים שאם היה הקיפו יותר על בית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע ואפי' נטעו מתחילה לכך דהוי מוקף לדירה מ"ט. הא כל היקף שהוא לדירה אפילו עשרת כורין מותרין. משום דהוי דירה שתשמישתה לאויר שאינה לדור בה תמיד אלא להסתופף בה שומרי אויר השדות וכל דירה שתשמישתה לאויר אין מטלטלין בה יותר מבית סאתים: מתני' שרשין שהן גבוהין מן הארץ ג"ט לא ישב עליהם. דכיון דגבוהין ג' כאילן חשיבי ואין משתמשין באילן: איתמר שרשי אילן הבאין למעלה מג' לתוך ג'. דלאחר שהגביהו חזרו ונכפפו. רבה אמר מותר להשתמש בהם דכל פחות משלשה דארעא ארעא היא רב ששת אמר אסור להשתמש בהן דכיון דמכח איסורא קא אתו אסורי'. דדמו כמשוניתה. כעין סלע. כהר הזה שמשופע לצדדין כך יוצאים שרשים קטנים מתוך הגדולים לצידיהן וכפופין לארץ מיכן ומיכן והגדולים הולכים ונגבהים באלכסון יותר משלשה. דסלקי לעילאי. הגדולים משהוגבהו למעלה משלשה אסורין לדברי הכל. דנחתי לתתאי. הגדילים ראשן לצד האילן כל זמן שלא גבוה שלשה וכן קטנים היוצאים מן הגדולים בשיפולו. שרו לד"ה דאכתי לאו לכלל איסור אתו. לצדדין. השרשים הקטנים היוצאין מתוך גובהן של גדולים ונוטים לארץ לתוך שלשה לרב ששת אסירי דמכח איסורא אתו לרבה שרו. וכן אניגרא. דהיינו אילן היוצא מתוך חריץ קצר העשוי להוליך מים לשדות ושני צידי האילן של צד גידודי החריץ נכנסין בגידודין ואם בא למדוד מן הצדדין שבתוך הנגר הרי הוא גבוה שלשה ויותר ואם בא למדוד מצדדין השניים שהן מגידודי החריץ ולמעלה אין גבוה שלשה לרבה שרו דכל פחות מג' לארעא ארעא לרב ששת מעומקו מודד והרי גבוה שלשה ומכח איסורא אתי. וכן קרן זוית דהיינו אילן העולה במקצוע שני הכתלים של חצר ושלשת צדדיו נכנסין בתוך המקצוע בכתלי' ואינו נראה אלא צידו שמבחוץ והולך ועולה עד למעלה מן הכותל פחות משלשה לרבה כל פחות מג' לכותל לאו אילן הוא דמעולם לא גבה שלשה ולרב ששת מארעא משחינן ומכח איסורא אתי ודוקא קרן אבל אצל הכותל בעלמא מודה רבה דהואיל ושלשה צדדיו גבוהין והרביעי [שוה] לארץ או לכותל דאסור וקיימא לן כרבה דההוא דיקלא דהוי ליה לאביי דהוה סליק באיפומא. בתוך הבית היה עומד ועולה דרך פי הארובה למעלה מן הגג פחות משלשה אתא לקמיה דרב יוסף שרא לי' (אתא לקמיה דרבא שרא ליה) א"ל רב אחא בר תחליפא דשרא לך כרבה שרא לך. דאמר לא אמרי' מכח אסורא אתי דהא הכא בתוך הבית הוא אסור שגובהו נראה. פשיטא מהו דתימא אפילו לרב ששת ביתא כמאן דמלי דמיא. וכארעא סמיכתא היא ולשתמש בפחות מג' סמוך לגג קמ"ל דלא כרב ששת אלא כרבה וקיי"ל כותיה: אמר רמי בר אבא אמר רב [אסי] אסו' לאדם שיהלך ע"ג עשבי [בשבת] משו' שנאמר ואץ ברגלים חוטא. אלמ' הילוך נמי חטא קרי לה והא איכא חטא שתולש עשבי'. תני חד' מות' להלך ע"ג עשבים בשבת ותניא אידך אסור לא קשיא בלחים אסור. דהוי תולש אבל יבשים כתלושים דמו ושרי. איב"א הא והא בלחים הא בימות החמה והא בימות הגשמים ואי בעית אימא הא והא בימוה"ג הא דסיים מסאני שרי דלא סיים מסאני אסור שהעשבים נדבקים בקשרי אצבעותיו ונתלשים. ואיב"א הא והא דסיים מסאני הא דאית ליה עוקצא. כפול מתחתיו והעשבים נכנסים שם ונתלשי' ואסו'. והא דלית ליה עוקצא שרי ואב"א הא והא דאית ביה עוקצ' הא דאיכא שדכא. פתילה ארוכה שהעשב ארוך אסור והא דליכא שדכא שרי. והאידנא דסבירא לן כר"ש. דאמר דבר שאין מתכוין מותר. שריין כולהו. שהרי אין כאן פסיק רישיה ולא ימות׃
490
תצ״אמתני' הדלת שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים ומשום הכי נקט לה לפי שאין משתמשין בה תדיר ואין בעה"ב חושש לעשות לה [דלת] תלויה כראוי וקבועה אלא זוקפה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטילה על הארץ ויש שתלויות אבל נגררות בקרקע. אין נועלין בה. בשבת. משום דעביד בנין או אפילו כשהוא תלויה ונגררת אין זה קבע וכשהוא מגביהה על המשקוף כיון שאינה קבועה שם מיחזי כבונה. וחרקין שבפרצה. קוצין שעשאן חבילות והתקינום לסתום בהם פרצה ופעמים שהיא פתוחה. ומחצלת של קנים. אין נועלין בהם אא"כ היו גבוהין מן הארץ ואפי' מלא נימא. ורמינהו דלת הנגררת [ומחצלת הנגררת] וקנקן הנגרר. דהיינו כלי שאוחזין בו אחורי המחרישה כשחורשין ויש נועלין ומעמידין אותו כנגד הפתח במקום הדלת. בזמן שקשורין ותלוין נועלין בהם בשבת ואצ"ל ביו"ט. אלמא אתלייה הוא דקפיד אבל אגבוהין מן הארץ לא חייש. אמר אביי כשיש להם ציר. דמוכחא מילתא דדלת גמורה היא והרי היא קשורה ותלויה הלכך לא מחזי כבונה. רבא אמר כשהיה להם ציר. ואע"ג דהשתא ליכא היכרא הוא. תני ר' חייא דלת אלמנה. כלומר דלת שהיא אלמנה מתקוניה. הנגררת אין מועלין בה היכי דמי דלת אלמנה איכא דאמרי דחד דפא. שעשויה מקרש אחד דהשתא ודאי מיחזי כבונה ונותן קרש בכותל שאין בה היכר דלת. ואיכא דאמרי דלית לה (בשמי) [גשמה]. שאין לה בריחין המחברי' אותה ׃
491
תצ״במתני' לא יעמוד אדם ברה"י. ויטול מפתח המונח ברה"ר ויפתח בו פתח חנות שבר"ה ואע"פ שאין ממקום המפתח עד הפתח ד"א גזירה שמא יכניס המפתח אצלו וכן לא יעמוד ברה"ר ויושיט ידו למעלה לרשו' גבוה עשרה ורחבה ד' כמו מפתח החנות המונח על גבה ויטול שם המפתח ויפתח בה פתח החנות והיא גבוהה למעלה מעשרה גזירה שמא יביאנו אצלו לתוך י'. אא"כ עשו לו מחיצה גבוהה י"ט ויעמוד לתוכה. ואסיפא קאי. דברי ר"מ אמרו לו מעשה בשוק של פטמים. קצבים. שהיו בירושלים שהיו נועלים פתח חנותן ועומדין ברה"ר והמנעול למעלה מעשרה. ומניחים את המפתח בחלון שע"ג הפתח ר' יוסי אומר שוק של צמרים היה מוכרי צמר. ורבנן אמר רבי מאיר רה"ר ומהדרי ליה אינהו כרמלית בתמיה דהא ירושלים כולה כרמלית שהיא כולה כחצר של רבים שלא עירבו דהואיל ודלתותיה ננעלות בלילה מערבין את כולה דארבב"ח אר"י ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר דעיר של רבים היא שאוכלוסין הרבה באין לה אבל עכשיו שדלתותיה ננעלות לאו רה"ר חשיבה שאינה כדגלי מדבר שהוא דרך פתוח כל שעה וכיון דכרמלית היא לית לן למיגזר שלא יעמוד בה ויפתח ברה"י דא"נ מייתי ליה גביה שבות בעלמא הוא וגזירה לגזירה לא גזרינן. א"ר פפא לא קשיא כאן קודם שנפרצו בה פרצות כאן לאחר שנפרצו בה פרצות ומתני' לאחר שנפרצו בה פרצות. רבא אמר סיפא אתאן לשערי גינה. ורבנן אשערי גינה אתו לאפלוגי. לשערי גינה שהיא כרמלית וקאסר ר' מאיר לעמוד בתוכה ולהושיט ידו על מקום גבוה י' ורחב ד' שהוא רה"י ליטול מפתח ויפתח מנעול הגבוה עשרה. וה"ק וכן לא יעמוד אדם ברה"י. כגון בחצירו. ויפתח לכרמלית. שיושיט ידו לגנה דרך חור או סדק ויטול המפתח ויפתח בה מנעול מתוך הגנה שמא ימשוך מפתח (אלא) [אליו] דמחמיר ר"מ ברשויות דרבנן וכן לא יעמוד בגנה ויושיט ידו למקום גבוה עשרה ורחב ארבעה שהוא רה"י ומפתח מונח בו ויפתח מנעול למעלה מעשרה ואהא פליגי רבנן ומייתו ראיה מירושלים שהיא כרמלית אבל ברה"ר מודו לו לר"מ דאסיר ולרב פפא אפי' ברשות הרבים פליגי רבנן ושרי. ורבינו שמואל פירש דאפי' לרבא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אפי' לרשות הרבים כדתנן לעיל עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברה"ר ברה"ר ומטלטל ברה"י אבל ראיה לא מצאו לדבריהם אלא בכרמלית. והדר ביה ר"מ משערי גינה [דת"ר פתחי שערי גינה] בזמן שיש להם בית שער מבפנים פותח ונועל מיכן ומיכן לא כאן ולא כאן אינו פותח ונועל לא כאן לא כאן. סתם מנעולין גבוהין עשרה ורחבים ד' ורה"י הן. בית שער. בית קטן ופתח הגינה פתוח לו ובשערי גינה הסמוכי' לרה"ר עסקינן כדקתני סיפא וכן חנויות הפתוחות לר"ה בזמן שהמנעול למטה מעשרה מביא מפתח מע"ש ומניחו באסקופה. למחר עומד על האסקופה ומטלטל מפתח האסקופה למנעול דרך אויר האסקופה דאין כאן טלטול אלא כרמלית. ומחזירו למקומו. לאסקופה. בזמן שהמנעול למעלה מעשרה מביא מפתח מע"ש ומניחו במנעול ופותח ונועל בו. ומחזירו למקומו למנעול. מניחו במנעול על גביו כגון מנעולים הללו של עץ שעושין עניים בפתחיהן וראשיהן רחבים דברי ר' מאיר וחכ"א אף בזמן שהמנעול למעלה מעשרה מביא מפתח מע"ש ומניחו באסקופה למחר פותח ונועל בו ומחזירו למקומו. לאסקופה או לחלון שע"ג הפתח ואם יש בחלון ד' על ד' אסו' מפני שהוא כמוצי' (מרה"ר) [מרשו' לרשו' מאסקופ'] שהיא כרמלי' לחלון שהו' רה"י מדקא' וכן חנויו' מכלל דבאסקופ' כרמלי' עסקי'. האי מנעול ה"ד אי דלית ביה ארבעה מקום פטור הוא. וכי הוי למעלה מי' היכי משוי ליה ר"מ רה"י. ואי דאית ביה ד' בהא לימרו רבנן אף בזמן שהמנעול למעלה מעשרה מביא מפתח מע"ש ומניחו באסקופה למחר פותח ונועל ומחזירו לאסקופה או לחלון שעל גבי הפתח והא קא מטלטל מכרמלית לרה"י אמר אביי לעולם דאין בו ארבעה ויש בו לחוק בתוך הדלת אצל ראש המנעול בעובי של דלת ולהשלים רוחב המנעול לארבעה. ובהא קמיפלגי דר"מ סבר חוקקין להשלים [ורבנן סברי אין חוקקין להשלים] א"ר ביבי בר אביי שמע מינה מהא מתניתין תלת שמע מינה חוקקין להשלים ושמע מינה הדר ביה רבי מאיר משערי גינה כדקשרי לעמוד ברשות דרבים וליטול מפתח באסקופה כרמלית ולהוליכו דרך אוירא למנעול של מטה מעשרה ול"ג שמא יביאנו אצלו חוץ לעובי האסקופה. וש"מ מדרבנן. דאמרי אם יש בחלון ד' על ד' אסור ליטול מפתח מאסקופה ולנעול המנעול שהוא מקום פטור וליטלו משם ולהניחו בחלון שהוא רה"י משום דקא מיחלף מאסקופה כרמלית לחלון רה"י ע"י הנחת מקום פטור. איתא לרב דימי דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני ר"ה ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו. הלכך עומד אדם בכרמלית ומושיט ידו על מקום גבוה י' ורחב ד' ונוטל מפתח ופותח ונועל מנעול דגבוהה עשרה לכ"ע ואפילו לר"מ דהא הדר ביה ר' מאיר וכן עומד אדם ברה"ר ונוטל מפתח שעל גבי אסקופה שהיא כרמלי' ופותח ונועל (בחלון) [במנעול] דלית ביה ד' ולית ביה לחוק ולהשלים לארבעה אפי' הוא גבוה יותר מעשרה לדברי הכל אבל לא יעמוד אדם אפי' ע"ג אסקופה ממש ויטול מפתח שע"ג האסקופה ויפתח וינעול (בחלון) [במנעול] שהוא למעלה מי' ויש בו ארבעה על ארבעה אבל אם אין בו ארבעה על ארבעה ויש בו לחוק ולהשלים לארבעה לרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים אסור לעמוד אפי' על האסקופה וליטול מפתח מע"ג האסקופה ויפתח וינעול במנעול ולרבנן דסברי אין חוקקין להשלים שרי אפי' בעומד ברה"ר ולפי מאי דגרסינן ש"מ חוקקין להשלים הלכה כרבנן ושרי וכן עומד אדם ברה"ר ונוטל מפתח מע"ג האסקופה שהיא כרמלית ופותח ונועל בחלון שהוא למטה מעשרה ואפילו יש בו ד' על ד' לדברי הכל וכן עומד ברה"י ויטול מפתח המונח ברה"ר ויפתח בו חנות שברה"ר וכגון שאין ממקו' המפתח עד הפתח ד"א וכן יעמוד אדם ברה"ר ויושיט ידו למעלה לרשות גבוהה עשרה ורחבה [ארבעה] כגון מפתח החנות המונח ע"ג ויטול שם המפתח ויפתח בה פתח החנות אע"פ שהיא גבוהה למעלה מעשרה הא נמי לר"ה דהדר ביה רבי מאיר אף מהא לפירש"י דמפרש הדר ביה ר"מ משערי גינה מדקא שרי לעמוד ברה"ר וליטול מפתח באסקופ' כרמלית ול"ג שמא יביאנו אצלו א"כ ה"ה דל"ג שמא יביא אצלו מרה"י לרה"ר מיהו לא היא כדפי' רבי' שמואל זצ"ל הדר ביה [ר"מ] משערי גינה מדקא שרי לעמוד על האסקופה כרמלית וליטול מפתח המנעול למעלה מעשרה ול"ג שמא יביאנו אצלו לאסקופה ש"מ עומד אדם בכרמלית ומטלטל ברה"ר ובגינה דקאמר לעיל לא כאן ולא כאן אסורין כאן וכאן. ומ"מ ממאי דקאמר לא יעמוד אדם ברה"י ויפתח ברה"ר לא הדר ביה גבי רבנן דאמרי עומד ברה"י ומטלטל בר"ה דמכרמלית הוא דהדר ביה משום דכרמלית הוא גזירה ואנן ליקום [ונגזור] גזירה לגזירה עכ"ל. ואפשר שגם רש"י הכי ס"ל דדוקא מכרמלית הדר ביה. וה"נ מסתברא מדקאמר ש"מ הדר ביה רבי מאיר [משערי גינה ולא קאמר הדר ביה ר"מ] סתמא דהוה משמע דמכולה הדר ביה ולעיל בפרקין מתני ליה רב חיננא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה דרב לא יעמוד אדם ברה"י ויטלטל ברה"ר א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ ואי איתא הכי הול"ל ליה כמאן כר"מ והא הדר ביה ר"מ אלא ש"מ דמהא לא הדר ביה מיהו אעפ"כ הלכה כרבנן הואיל וא"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ ש"מ דהלכתא כרבנן ס"ל הלכך שרי:
492
תצ״גמתני' נגר. שתוחבין אותה בחור שבאסקופה לנעילת הדלת שיש בראשו גלוסטרא. שראשו עבה וראוי לכתוש בו פלפלין ואפ"ה דתורת כלי עליו. ר' אליעזר אוסר. אא"כ קשור ותלוי בדלת כדמפרש בגמרא. ור' יוסי מתיר. דתורת כלי עליו משום גלוסטרא ולא הוה כבונה. אמר רבי אליעזר מעשה בכנסת שבטבריה שהיו נוהגין בו היתר עד שבא רבן גמליאל והזקנים ואסרו להם ורבי יוסי אומר איסור נהגו בו עד שבא רבן גמליאל וזקנים התירו להם. בניטל באיגורו. כשהוא קשור ותלוי בחבל של קיימא שראוי לטלטל ע"י אותו חבל ואינו נפסק בידים דכ"ע לא פליגי דשרי דכיון דקשור ותלוי יפה מוכחא מילתא דלנעול קאי ולא מחזי כבונה. כי פליגי בשאין [ניטל] באיגודו שהחבל דק ואם היה רוצה ליטלו משם ולטלטלו ע"י אותו החבל נפסק מידו דר"א סבר כיון דאין ניטל באיגודו הוה ליה כמי שאינו קשור ותנן לקמן נגר המונח שאינו קשור בדלת אין נועלין [בו] והאי נמי מונה הוא. ומשום גלוסטרא לא שרינן ור' יוסי סבר גלוסטרא מהניא ליה דכיון דכלי הוא לא הוי כבנין. ופי' רבי' שמואל ר' יוסי מתיר דחזי בשבת לשבור בו אגוזים ותורת כלי עליו ור' יוסי סבר כיון דאיכא תרתי דיש בראשו גלוסטרא וקשור הוא לא מחזי כבונה ותורת כלי עליו ור' אלעזר סבר כיון דלאו קשר של קיימא גלוסטרא לא מהניא ליה ומיחזי כבונה אבל אם אינו קשור כלל אפי' ר' יוסי מודה דלא מהניא ליה גלוסטרא כלל (דאין) [דאי] אמרי' שאין ניטל באיגודו לר' יוסי כאינו קשור כלל דמי ואפ"ה קא"ר יוסי דמהניא לי' גלוסטר' אלמא בלאו קשור מהניא גלוסטרא א"כ אדקאמר תלמודא כי פליגי בשאין ניטל באיגודו לימא כי פליגי בשאינו קשור אלא לאו ש"מ היכא דליכא אגד של קיימא בעי ר' יוסי מיהא קשר כל דהו עם גלוסטרא ואדר' יוסי סמכי' שהלכ' כר' יוסי מחבירו עכ"ל וליתא אלא כיון שיש תורת כלי עליו אע"פ שאינו (אסור) [קשור] כלל פותח ונועל בו כדפרישי' בהלכות שבת:
493
תצ״דמתני' נגר הנגרר. שקשור בדלת אבל אינו תלוי שהחבל ארוך ומתוך שנגרר אינו (נגרר) [נראה] כקשור וכשאין בראשו גלוסטרא קאמר. נועלין בו במקדש דשבות בעלמא הוא דאינו בונה ממש אלא הואיל ונגרר מיחזי כבונה ואין שבות דרבנן במקדש ונועלין בו במקדש דלא גזרו שם אבל לא במדינה והמונח שאינו קשור כלל הוי בנין ממש. כאן וכאן אסור. ר' יהודה אומר המונח במקדש. דלאו בנין הוא אלא דומה לבנין ובמקדש לא גזור על השבות. והנגרר במדינה. ת"ר איזהו נגר הנגרר שנועלין בו במקדש אבל לא במדינה כל שקשור וראשו מגיע לארץ ר' יהודה אומר [זה] אפי' במדינה מותר. הואיל וקשור אע"פ שאינו תלוי. אלא איזהו שאסור במדינה כל שאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו כקרן זוית א"ר יהוד' אמר שמואל הלכה כר' יהודה (בנגר) [בנגרר]. דמותר אפי' במדינה אבל לא במונח דשרי לי' ר' יהודה במקדש לית הלכתא כותיה דכיון דאינו קשור שם בנין גמור הוא (כשאין) [כשאר] נגרים שנועצים בכתלים והבונה כ"ש חייב ומלאכה דאורייתא לא הותרה במקדש חוץ מהקרבת תמידין ומוספין וקרבנות צבור הדוחין את השבת מגזירת הכתו': אמר רבא והוא שקשור בדלת. עצמה (דמונח) [דמוכח] שפיר ולא שקשור במזוזה. וליתא דשמואל דפסיק כר"י אלא כרשב"ג [דבפרק] כל הכלים קיי"ל דאמר מתוקן אע"פ שאינו קשור כדפסיק ר' יוחנן התם כותיה ורבא דאוקמה הכא דקשור בדלת אליבא דשמואל קאמר. מיהו מהני עובדי הוה משמע דהלכה כר' יהודה דפרכי' אדרב' איני והא ר' טבלא אקלע למחוזא וחזייה לההוא דהוה קטיר בעיברא דדשא ולא אמר להו ולא מידי דמוקמי' לה דניטל באיגודו הוה שהיה תלוי בחבל חזק. רב אויא אקלע לנהרדעא חזייה לההוא דהוה קטיר בגמי אמר דין לא ניטרוק דאינו קשור כמאן דליתיה לגמי דמי. בעא ר' זירא נקמז מהו. שנפחת חור האסקופה ויוצא הנגר לצד הקרקע ונועץ בקרקע ועד השתא איירי כשהאסקופ' גבוהה ואין הנגר נוקב בחור עד לארץ. א"ר יוסף מאי תבעי ליה לא שמיע ליה הא דתניא נשמט. שנפסק החבל שקשור בו והרי הוא נשמט ומונח בקרן זוית כשפותחין בו. אסור נקמז מותר ר' יהודה אומר נקמז אע"פ שאינו נשמט אסור וא"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה בנקמז וטעמא מאי משום דמחזי כבונה בעא מיניה רב רחומי בר זכריה מאביי עשה לו בית יד לנגר שאינו קשור כלל ותחב בית יד באמצעיתו ודומה למקבת דהשת' ודאי מוכח דכלי הוא מהו לנעול בו. א"ל בוכנא קאמרת. הא ודאי שרי. אתמר א"ר נחומי בר אדא אמר שמואל עשה לו בית יד מותר פי' רבי' שמואל שמעינן מהכא נגר שיש בראשו גלוסטר' (אם קשור) אע"פ שאינו ניטל באיגודו ואינו קשור בדלת נועלין בו ואע"פ שנגרר לארץ ואם קשור בבריה או במזוזה אם ניטל באיגוד נועלין בו ואם לאו אין נועלין בו אם עשה לו בית יד (בדמי) [ודמי]לכלי חשיב אפי' אינו קשור ותלוי נועלין בו עכ"ל: ההיא שריתא. קורה כמו בצל קורתי בטלל שירותי. דהואי בי ר' פדת דהוו מדלו לה בי עשרה ושדו לה אדשא. כלומר משוי עשרה בנ"א היה בה ושדו לה אדשא לסומכה בלילה ואפ"ה לא אסר עלייהו. אמר תורת כלי עליה שראויה לישב עליה. ההיא אסיתא. מורטיי"ר. דהואי בי מר שמואל דהואי מחזקא (אזרינא). [אדריבא] ט"ו סאין חצי כור. שרא מר שמואל למשדייה אדשא אמר הרי תורת כלי עליה:
494
תצ״המתני' מחזירין ציר התחתון. של דלת חלון של שידה תיבה ומגדל במקדש שפתחיהן מצדיהן דציר התחתון כ"ז שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין. אבל לא במדינה. גזירה שמא יתקן בגרזן או במקבת דהויא מלאכה. והעליון כאן וכאן אסור. דכיון שיצא העליון כולו נופל והוי כבונה וקסבר יש בנין בכלים ומלאכה לא הותרה במקדש. ר' יהודה אומר העליון במקדש והתחתון במדינה. וקסבר אין בנין בכלים. ת"ר ציר דלת שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין. כגון שצריכין לו לדבר קרבן כגון שהיה שם מלח או לבונה או קטורת ואין שבות במקדש. ובמדינה דוחקין. שאם לא יצא כולו מחור האסקופה אלא התחיל לישמט דוחקין אותו לחור. והעליון כאן וכאן לא יחזיר דהוי בונה ממש גזירה שמא יתקע. ויחזיקנו במקבות וגרזן דהויא מלאכה ואתחתון במדינה קאי דאי אעליון ובמקדש הו"ל שבות דהך חזרה גזירה שמא [יבוא לידי] תקיעה ואמאי מתסרי. ואם תקע חייב חטאת של בור ושל דות. דהוי בנין המחובר לקרקע חשיב בנין בכל דהו. בור בחפירה דות בבנין ע"ג קרקע. לא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת. ושל יציע אצטריך לאשמעינן דאע"ג דלאו בית חשוב הוא ואין דלתותיהן חשובין חשיב בנין. ציר הוא הבולט מן הדלת הסובב בתוך חור העשוי ברצפה מיהו בפ' כל הכלים משמע דאפי' למ"ד אין בנין בכלים אסור להחזיר שמא יתקע והתם פרישית:
495
תצ״ומתני' מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינ' אם בתחילה כאן וכאן אסור. כהן שלקה בידו ונתן עליה רטיה מבעו"י והוצרך לעבוד עבודה בשבת או ביו"ט ונטל רטייה מעל ידו שלא תהא חוצצת בין ידו לעבודה דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הויא לקיחה בכהן. מחזירה במקדש דאי לא שרית ליה להחזיר לא שקיל ליה מידיה ומימנע לעבוד עבודה וזהו א' מג' דברים האמורים במסכת ביצה שהתירו סופן משום תחילתן. אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטיה ומירוח היינו מוחק האמור באבות מלאכות במסכת שבת. ואם בתחילה. שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סילקה לצורך עבודה. כאן וכאן אסור. והכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהאי שבות לאו צורך גבוה היא אלא צורכי עצמו. ת"ר רטיה שפירשה. שנפלה מע"ג המכה מחזירה למכה. ובמדינה קמיירי ולהכי נקט פירשה שהוא לא נטלה מדעתו. מחזירה למכה דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן ר' יהודה אומר. אם נפלה כולה אין מחזירין אבל אם הוחלקה למטה דוחקה ומחליקה למכה למעלה. למעלה דוחקה ומחליקה למטה אם לא הוחלקה מגלה מקצת רטיה מקצת אחד מעל המכה ומקנח פי המכה וחוזר ומכסה וחוזר ומגלה מצד שני דהשתא לאו נוטלה ומחזירה ביחד הוא ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח. מחליק גומות שברטייה. ואם מרח חייב חטאת ומירוח חייב משום מוחק. א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה. א"ר חסדא לא שנו. דת"ק שרי להחזיר. אלא שפירשה ע"ג כלים. שנפלה על הכר או על הכסת. אבל פירשה ע"ג קרקע ד"ה אסור. דכלכתחילה דמי. אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה (דרבא) [דאבא] ופריש אבי סדיא. נפלה לו על הכר שמראשותיו כמו שמתרגם מראשותיו איסדוהי. וקא מהדר ליה אמרי לי לא סבר לה מר להא דרב חסדא דאמר לא שנו אלא שפירשה ע"ג כלי אבל פירשה ע"ג קרקע ד"ה אסור וא"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה אמר ליה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. הא דרב חסדא דאנא סבירא לי דכי פליג ר' יהודה בנפלה ע"ג קרקע אבל בנפל' על הכלי מודה דהויא כהוחלקה בעלמא. וכן הלכה כדעבד (רבא) [רב אשי] עובדא:
496
תצ״זמתני' קושרין נימת כינור שנפסקה של שיר הלוים בשבת. במקדש אבל לא במדינה ואם בתחילה שלא היתה שם מעולם דיכול לעשות מאתמול אסור. בגמ' רמינן עלה ושנינן לה כמה שנויי ׃
497
תצ״חמתני' חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה אם בכלי כאן וכאן אסור. יבלת הוא מום לתמיד כדכתיב או חרוץ או יבלת. וחותכין יבלת. ביד קאמר. ואם בכלי. חותך מבעלי חיים הויא תולדה דגוזז את הצמר ואפ"ה כיון דכלאחר יד קעביד שאין דרך לחותכה אלא בכלי אין כאן אלא שבות ואם בכלי כאן וכאן אסור דאב מלאכה הוא בגמ' רמינן עלה ומשנינן לה:
498
תצ״טמתני' כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש. ואע"פ שהגמי מרפא את המכה הואיל והשתא צורך עבודה היא דלאו אורח ארעא שתראה מכתו עם העבודה ומכסה אותה בגמי. אבל לא במדינ'. דרפוא' שבות היא בשבת ואסור. ואם להוציא דם. שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה כאן וכאן אסו'. שאין זה צורך עבוד' ועוד דהו"ל חובל ואב מלאכה לא מישתרי לגבייהו ׃
499
500מתני' בודקין) [בוזקין] מלח ע"ג הכבש בשביל שלא יחליקו. פי' מפזרין מלח ומכתתין אותו על הכבש מפני שחלק הוא דבגשמים הנופלים עליו הוא מחליק. ובגמ' רמינן אמתני'. דרש רבא חצר שנתקלקלה במי דגשמים מביא תבן ומרדה בה. לדרוס עליה. א"ל רב פפא לרבא והתניא כשהוא מרדה אינו מרדה לא בסל ולא בקופה. כדרך חול. אלא בשולי קופה שנשתבר' ונשארו השולים. הדר מוקים רבא אמורא עליה ודרש דברי' שאמרתי לפניהם טעות הן בידי ברם כך אמרו [משום ר"א] כשהוא מרדה [אינו מרדה] לא בסל ולא בקופה (ולא) [אלא] בשולי קופה ׃
500
501מתני' ממלאין מבור הגולה בגלגל ומבור הגדול [בגלגל]. שניהם היו בעזרה. הגולה. כך שמו. וממלאים מהם בשבת במקדש אבל לא במדינה. ומבאר הקר ביו"ט ולא בשבת. בגמ' מפרש מאי ניהו כדפרי' לקמן עולא איקלע לבן רב מנשיא אתא ההוא גברא טרף אבבא. הקיש על הדלת באגרופו והשמיע קול. אמר מאן האי ליתחל גופיה דקא מחיל שבתא דקא סבר עולא כל אולודי קלא אסור. א"ל רבא לא אסרו אלא קול של שיר הנשמע כעין שיר בנעימו' ובנחת. וכן המסקנ' כרבא והא דתנן ממלאין מבור הגולה בגלגל בשבת במקדש אין במדינה לא ואוקימנא לאו משום אולודי קלא אלא גזיר' שמא ימלא לגינתו ולחורבתו מתוך שממלאין בו בלא טורח אתי להשקות בו גינתו וחורבתו. וממלאין מבור הקר ביו"ט אבל לא בשבת. מאי בור הקר אמר רב יהודה אמר שמואל בור שהקירו עליה דברים והתירוה. כשעלו מן הגולה הוצרכה להן ונמנו והתירוה ובטלו תקנת השבות ממנה למלאות הימנה בגלגל ולא התירו אלא אותה לבדה. הקירו לשון קריאה שהביאו בה ראיות לדבריהם שיש בהם כח לעקור שבות מפני דוחקן. מיתיבי לא כל הבורות הקרות אמרו אלא זו בלבד ואי אמרת שהקירו עליה דברים והתירוה אמאי זו בלבד. האיך יקראו לשאר בורות בור הקר הרי לא הקירו דבריהם אלא על זו ומדקאמר בור הקר פשיטא דהיא לחודה שרי. אלא אמר רב נחמן בר יצחק על שם באר מים חיים שנאמר כהקר בור מימיה כן הקרה רעת'. וקרי לה בור הקר לשון מקור. כמו שמעיין נובע מתחדש והולך ומוסיף תמיד כן רעתם. בור כמו באר. גופא לא כל הבורות הקר אמרו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה והתירוה נביאים שביניהם חגי זכרי' ומלאכי ולא נביאים שביניהם [התירו] להם אלא מנהג אבותיהם בידיהם באותו הבור. אמר רב יהודה א"ר נשים דמשחקות באגוזים בשבת וביו"ט אסור וא"ר יהודה א"ר נשים המשחקות בתפוחים בשבת וביו"ט אסור ואוקימנא טעמא משום אשוויי גומות כשמשחקי' באגוזים ובתפוחין לגלגלן דרך מדרון ומכות זו על זו כדרך שמשחקות הנשים אתי לאשויי גומות להכין דרך לגלגול האגוז והתפוח הלכך אסור לשחוק בפסח בבצים לגלגלם במקום מדרון משום אשויי גומות:
501
502הדרן עלך פרק המוצא תפילין וסליקא לה מסכת עירובין. האל החי לנצח נצחים יזכני לסיים מסכת פסחים:
502
503בפרשת בא אל פרעה כתיב דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה.
503
504פסח דורות אין מקחו מבעשור אבל טעון ביקור ד' ימים קודם יום השחיטה
504
505תנן בפרק מי שהיה טמא בפסחים מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור וכו' ואמרי' בגמ' מנ"ל דכתיב דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה זה מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור אלא מעתה דכתיב והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר [יום לחודש הזה] ה"נ הזה טעון ביקור ד' ימים ואין אחר טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה והתני' בן בג בג אומר מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה [שנאמר] תשמרו להקריב לי במועדו ולהלן אומר והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר מה להלן טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה שאני התם דכתיב תשמרו להקריב לי במועדו פי' לעולם זה טעון ביקור ואין אחר טעון ביקור ושאני תמיד דכתי' תשמרו ואתי ליה בג"ש דטעון ביקור. ופסח דורות נמי כו' בניחותא קאמר. שיהו כל עבודות החודש הזה כזה. דהאי ועבדת קרא יתירה הוא. כל פסחי דורות הוקשו [זה] לזה ומיהו לענין מקחו מבעשור אימעוט מהזה והאי הזה דגבי ביקור דריש למילתא אחריתי כדמפרש ואזיל. אלא הזה. דגבי ביקור למה לי למעוטי פסח שני. מביקור ד' ימים. דכוותיה. דהוה יום אחד כמו פסח מצרים וכי קא ממעט דכוותיה קא ממעט והזה דגבי מקחו מבעשור על כרחך למעוטי פסח דורות אתא דאלו למעוטי שני לא אצטריך דהא אימעוט מהאי הזה דגבי ביקור ומימעט מביקור ד' ימים וממקח עשור דתרוייהו משתמעי מההיא קרא ואידך הזה ממעט פסח דורות ממקח עשור אבל מביקור ד' ימים לא ממעט ליה ואם לא הפרישו מבעשור יבקר שנים ושלשה טלאים מבעשור (בבית) ובשעת שחיטה [יקח] אחד מהן עכ"ל רש"י. ממה שצריך לבקר בעשור אלמא דבעי ביקור ארבעה ימים קודם יום שחיטה והכי נמי מסתברא דמפסח מצרים ילפינן ליה ופסח מצרים היה מקחו מבעשור ושחיטתו בארבעה עשר הרי ד' ימים לבקר קודם יום שחיטה. וכן פירש"י בפ' התכלת גבי ההיא דתנן בפ' אין בערכין אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלישכה דמייתי לה התם ושקיל וטרי עד דמסיק תנא בעלמא קאי וסימנא בעלמא נקט ופירש דהשנים שנתבקרו בראשון יהיו ראוים ליום חמישי לכן פירש רבי' אליקום זצ"ל בפרק אין בערכין. ואין בידי לפרש אם הביקור מעכב אם לאו ומסתברא דאינו מעכב אלא אע"ג שלא בקרוהו ד' ימים קודם שחיטה מ"מ הואיל שאנו רואים עכשיו לפנינו שאין [בו] שום מום שוחטין ומקריבין אותו הואיל ולית ליה מבוקר. ולכאורה מסתייעא מילתא משלהי מרובה דת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס בחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרים בקופה והיו מעלין להם תמידים משמע לכאורה שלא היו מבוקרים ותו מסתברא דהואיל דשאר קרבנות אפי' לכתחילה לא בעי ביקור ד' ימים סברא היא לומר שתמיד ופסח יהיו כשרין בלא ביקור היכא דלא אפשר. ומיהו נראה דביקור מעכב דתניא בתוספתא דפסחים (אר"א) [פ' ר"א] א"ר יוסי שמעתי שהשוחט תמיד בשבת דאינו מבוקר שחייב חטאת ויחזור ויביא תמיד אחר להכשירו חוץ מן הנשחט שנאמר תמימים יהיו לכם כשהן מבוקרין הן תמידין ושאינן מבוקרין אינן תמידים וע"כ דלית ליה מום דאי אית ביה מום צריכא למימר. תניא בתוספתא בפ' אלו עושין את השני מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים אין חייבין עליו כרת ופסח דורות חייבין עליו כרת פסח מצרים לא נהגו בו דקין ותבלולין ואתנן ומחיר מה שאין כן בפסח דורות [פסח מצרים נאמר בו ולקח הוא ושכנו משא"כ בפסח דורות] ר' (אלעזר) [שמעון] אומר אומר אני [אף] בפסח דורות [כן וכל כך למה] כדי שלא יניח אדם שכנו [הקרוב אל ביתו] וילך ויעשה את פסחו אצל חבירו לקיים מה שנאמר [טוב] שכן קרוב מאח רחוק פסח מצרים לא היה טעון דמים וחלבים לגבי מזבח משא"כ בפסח דורות פסח מצרים נאמר בו והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות משא"כ בפסח דורות פסח מצרים באו"א שוחט בביתו פסח דורות כל ישראל שוחטין במקום אחד פסח מצרים מקום אכילה שם [היתה] לינה [פסח דורות אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר. אחד פסח מצרים ואחד] פסח דורות מי שהיו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול בפסח. ולא תקשי לך אמאי לא קתני פסח מצרים מקחו מבעשו' משא"כ בפסח דורות משום דקולי פסח מצרים קתני ולא חומרי והא נמי דקתני דפסח מצרים נאמר בו והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות היינו נמי קולא דאל המשקוף ולא בעי אל המזבח. לא תקשי לך נמי (קולי) תנא דמתני' אמאי לא תני הני [קולי] משום דתנא ושייר:
505
506אם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו תכסו על השה. נמנים על הפסח ונמשכין ממנו עד שישחט
בפרק האשה בזמן שהיא בבית בעלה תנן נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט פי' הרוצה למנות על הפסח אינו נמנה עליו אלא קודם שחיטה וכן מי שנמנה כבר עליו ורוצה לימשך ממנו ולימנות על פסח אחר אינו נמשך אלא קודם שחיטה אבל לאחר שנשחט אינו יכול לימשך רש"א עד שיזרוק את הדם פי' אפי' לאחר שחיטה יכול לימשך כל זמן שלא נזרק הדם אבל בהמנאה מודה לרבנן דאינו יכול לימנות אלא קודם שחיטה כדאמר בגמ' אמר אביי מחלוקת לימשך דרבנן סברי מהיות משה מחיותו דשה פי' בעודו היותו לשה יתמעטו. מחיותיה בעודו בחיים. ור"ש סבר מחיותיה דשה פי' קודם גמר עבודתו דהיינו הזאה אבל לימנות ד"ה עד שישחט דא"ק במכסת נפשות והדר תכוסו. תנ"ה נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט ור"ש אומר נמנין עד שישחט ומושכין עד שיזרק הדם. ומסתבר דהלכה כרבנן דנמשכין עד שישחט דיחיד ורבים הלכה כרבים ומסתייעא סברתין מיומא פ' הוציאו לו דאבעיא להו שחט ומת מהו שיכנס אחר תחתיו [בדמו] פי' גבי פר יוה"כ קאי דכתיב בזאת יבוא אהרן אל הקודש מי אמרי' בפר ולא בדמו של פר או דילמא אפי' בדמו של פר ר' חנינא אומר בפר ולא בדמו של פר רשב"ל אמר אפי' בדמו של פר ר' אמי אמר בפר ולא בדמו של פר ר' יצחק נפחא אמר אפי' בדמו של פר איתיביה ר' אמי לר' יצחק נפחא נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ואם איתא עד שיזרק מבעיא ליה ומשני שאני התם דאמר קרא מהיות משה מחיותיה דשה ופי' רש"י התם אם באו מנוים להימעט ולמשוך ידיהם מהיות משה. בעוד שהויתו קיימת יתמעטו ולא משישחט. הרי הקשה לו מהמשכה ואי אין הלכה כרבנן הול"ל אנא דאמינא כר"ש דאמר עד שיזרק אלא ש"מ דכרבנן קיי"ל דאין נמשכין ממנו אלא קודם שחיטה אבל לאחר שחיטה אין נמשכין
בפרק האשה בזמן שהיא בבית בעלה תנן נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט פי' הרוצה למנות על הפסח אינו נמנה עליו אלא קודם שחיטה וכן מי שנמנה כבר עליו ורוצה לימשך ממנו ולימנות על פסח אחר אינו נמשך אלא קודם שחיטה אבל לאחר שנשחט אינו יכול לימשך רש"א עד שיזרוק את הדם פי' אפי' לאחר שחיטה יכול לימשך כל זמן שלא נזרק הדם אבל בהמנאה מודה לרבנן דאינו יכול לימנות אלא קודם שחיטה כדאמר בגמ' אמר אביי מחלוקת לימשך דרבנן סברי מהיות משה מחיותו דשה פי' בעודו היותו לשה יתמעטו. מחיותיה בעודו בחיים. ור"ש סבר מחיותיה דשה פי' קודם גמר עבודתו דהיינו הזאה אבל לימנות ד"ה עד שישחט דא"ק במכסת נפשות והדר תכוסו. תנ"ה נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט ור"ש אומר נמנין עד שישחט ומושכין עד שיזרק הדם. ומסתבר דהלכה כרבנן דנמשכין עד שישחט דיחיד ורבים הלכה כרבים ומסתייעא סברתין מיומא פ' הוציאו לו דאבעיא להו שחט ומת מהו שיכנס אחר תחתיו [בדמו] פי' גבי פר יוה"כ קאי דכתיב בזאת יבוא אהרן אל הקודש מי אמרי' בפר ולא בדמו של פר או דילמא אפי' בדמו של פר ר' חנינא אומר בפר ולא בדמו של פר רשב"ל אמר אפי' בדמו של פר ר' אמי אמר בפר ולא בדמו של פר ר' יצחק נפחא אמר אפי' בדמו של פר איתיביה ר' אמי לר' יצחק נפחא נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ואם איתא עד שיזרק מבעיא ליה ומשני שאני התם דאמר קרא מהיות משה מחיותיה דשה ופי' רש"י התם אם באו מנוים להימעט ולמשוך ידיהם מהיות משה. בעוד שהויתו קיימת יתמעטו ולא משישחט. הרי הקשה לו מהמשכה ואי אין הלכה כרבנן הול"ל אנא דאמינא כר"ש דאמר עד שיזרק אלא ש"מ דכרבנן קיי"ל דאין נמשכין ממנו אלא קודם שחיטה אבל לאחר שחיטה אין נמשכין
506
507חבורה שנמנו על הפסח הרי אלו נמשכין כולן ונמנין עליו חבורה אחרת ובלבד שישאר אחד מחבורה הראשונה שהיה בשעת לקיחה. ואין אחר נמנה על שני פסחים
תנן בפרק האשה בזמן שהיא בבית בעלה לעולם נמנין עליו עד שיהא כזית לכל אחד ואחד ואמרי' בגמ' מאי לעולם. קמ"ל דנמנין עליו חבורה זאת וחוזרין ונמנין עליו חבורה אחרת ופירש"י ודלא כר' יהודה דאמר ובלבד שיהא אחד מחבורה ראשונה קיים ופלוגתיהו ס"פ מי שהיה טמא דתניא אם ימעט הבית מהיות משה מלמד שמתמעטין והולכין ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא ובהא פליגי דר' יהודה סבר דבעינן שיהא אחד מבני חבורה שהיה בשעת לקיחה קיים עליו ור' יוסי סבר אפי' אחר שנמנה עליו אחר לקיחה יהיה קיים עליו יכולים כולם הראשונים לימשך ממנו הואיל שאין הפסח נשאר שעה אחת בלא בעלים כמות שהוא ונראה דאע"ג דהאי סתמא דפ' האשה דלא כר' יהודה וקיי"ל נמי דר' יוסי נמוקו עמו אפ"ה הלכה כר' יהודה דסתם לן תנא כותיה בפ' מי שהיה טמא גבי חמש חבורות של ה' ה' כו' וסתמא בתרא עיקר ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה כדאמרי' דפ"ק דשבועות:
תנן בפרק האשה בזמן שהיא בבית בעלה לעולם נמנין עליו עד שיהא כזית לכל אחד ואחד ואמרי' בגמ' מאי לעולם. קמ"ל דנמנין עליו חבורה זאת וחוזרין ונמנין עליו חבורה אחרת ופירש"י ודלא כר' יהודה דאמר ובלבד שיהא אחד מחבורה ראשונה קיים ופלוגתיהו ס"פ מי שהיה טמא דתניא אם ימעט הבית מהיות משה מלמד שמתמעטין והולכין ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא ובהא פליגי דר' יהודה סבר דבעינן שיהא אחד מבני חבורה שהיה בשעת לקיחה קיים עליו ור' יוסי סבר אפי' אחר שנמנה עליו אחר לקיחה יהיה קיים עליו יכולים כולם הראשונים לימשך ממנו הואיל שאין הפסח נשאר שעה אחת בלא בעלים כמות שהוא ונראה דאע"ג דהאי סתמא דפ' האשה דלא כר' יהודה וקיי"ל נמי דר' יוסי נמוקו עמו אפ"ה הלכה כר' יהודה דסתם לן תנא כותיה בפ' מי שהיה טמא גבי חמש חבורות של ה' ה' כו' וסתמא בתרא עיקר ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה כדאמרי' דפ"ק דשבועות:
507
508אין אחד נמנה על שני פסחים
תנן בפ' האשה האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ופרכי' בגמ' והתניא אין נמנים על שני פסחים כאחד פי' כדי לאכול בשעת אכילה מאיזה מהן שירצה דאין ברירה וכי בעי למיכל דילמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה הלכך לא אכיל וזה שהמנה את רבו על שני פסחים ורבו סמך עליו האיך יאכל את הראשון. אמר אביי מתני' במלך ומלכה פי' שתלוים על עבדיהם ואין מקפידין על סעודתן אם גדיים אם טלאים הלכך אין כאן דין ברירה דבתרוייהו ניחא ליה לפיכך יאכל מן הראשון דכיון דליכא קפידא יצא בראשון ידי פסח ואידך בכדי אישתחיט כדת"ר אין נמנין על שני פסחים כאחד ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח יצאו ושחטו עליהם שני פסחי' ובאו ושאלו את המלך אמר להם צאו ושאלו את המלכה [באו ושאלו מן המלכה אמרה להם] לכו ושאלו את ר"ג [באו ושאלו לר"ג] אמר להם מלך ומלכה שדעתן קלה כלומר שאינם מקפידים אם גדי אם טלה אוכלין מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון לא מן השני והכי סתם לן תנא ס"פ מי שהיה טמא דאין אחד נמנה על שני פסחים דתנן שנים שנתערבו פסחיהם זה מושך לו אחד וזה מושך לו אחד וזה ממנה אחד עמו מן השוק וזה ממנה אח' עמו מן השוק ופירש"י ולכך הוצרך כ"א לימנות עמו אחד מן השוק שאם באו להתנות כשהן יחידים ולומר אם שלי הוא [פסח זה] ושלך שלך הרי יפה (כדרכו) [בררנו] ואם לאו הריני מושך משלי ונמנה על שלך נמצא כשהוא נמשך משלו הרי הוא מניח פסחו כמות שהוא כלומר בלא בעלים שעדיין לא נמנה אחר עליו והא אפי' לר' יוסי לית ליה והא ליכא למימר שימנה כל אחד על של חבירו קודם שימשך משלו דהנמנה על שני פסחים אין זה מנין עכ"ל. הא למדת מסתם משנה דאין נמנין על שני פסחים מיהו לא דמיא לההיא דפ' האשה דהתם בראשונה לא נתברר' דעתו על אחד מהם אבל הכא נתבררה דעתו על שלו קודם שנתערבו ואם היה עתה נמנה על שניהם היה כמו חוזר בו מיהו הואיל וקודם שחיטה דילמא ליכא קפידא אלא בשחיטה. חוזרני לומר דאפשר להיות שאחד נמנה על שני פסחים לפי פי' רש"י שמפרש דאין אחד נמנה על שני פסחים לפי שאין ברירה דאמרי' בפ"ק דב"ק (נטלה) [בטלה] מחלוקת ואית ליה ברירה בדאורייתא א"כ הוא לא יעמוד משנתינו במלך ומלכה אלא בכל אדם ויפרש דמשנתינו סוברת דיש ברירה ור"ג סובר אין ברירה מעתה לפי מה שאומרי' רבותינו דאנן קיי"ל דיש ברירה אפי' בדאורייתא דתנן בנדרים השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וביש ברירה פליגי כדמפרש פ' שור שנגח את הפרה בההיא דתניא היה דולה מים מן הבור וכו' במאי קמיפלגי ראב"י סבר יש בריר' ורבנן סברי אין בריר' אמ' ואזדא לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה כו' ראב"י סבר יש ברירה האי לדנפשי' קעייל והאי לדנפשיה קעייל דרבנן סברי אין ברירה וקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי ותנן פ' כל האסורין בתמורה שני שותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין ושעם הכלב מותרין ופריך סתמא דתלמודא אמאי ניפוק חד להדי כלבא והנך כולהו לישתרו פי' תאמר דהוברר הדבר שזה הוא כנגד הכלב ומשני הב"ע כגון דעדפי דמי כלב מחד מנייהו וההוא טופיינא דכלב שדי בכולהו אבל אי לא עדיפי דמי כלב הוה אמינא ברירה ש"מ דקסבר תלמודא בדאורייתא יש ברירה מיהו מדלא אוקמה אביי הכי ש"מ דקים ליה דלענין פסח לא אמרי' ברירה:
תנן בפ' האשה האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ופרכי' בגמ' והתניא אין נמנים על שני פסחים כאחד פי' כדי לאכול בשעת אכילה מאיזה מהן שירצה דאין ברירה וכי בעי למיכל דילמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה הלכך לא אכיל וזה שהמנה את רבו על שני פסחים ורבו סמך עליו האיך יאכל את הראשון. אמר אביי מתני' במלך ומלכה פי' שתלוים על עבדיהם ואין מקפידין על סעודתן אם גדיים אם טלאים הלכך אין כאן דין ברירה דבתרוייהו ניחא ליה לפיכך יאכל מן הראשון דכיון דליכא קפידא יצא בראשון ידי פסח ואידך בכדי אישתחיט כדת"ר אין נמנין על שני פסחים כאחד ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח יצאו ושחטו עליהם שני פסחי' ובאו ושאלו את המלך אמר להם צאו ושאלו את המלכה [באו ושאלו מן המלכה אמרה להם] לכו ושאלו את ר"ג [באו ושאלו לר"ג] אמר להם מלך ומלכה שדעתן קלה כלומר שאינם מקפידים אם גדי אם טלה אוכלין מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון לא מן השני והכי סתם לן תנא ס"פ מי שהיה טמא דאין אחד נמנה על שני פסחים דתנן שנים שנתערבו פסחיהם זה מושך לו אחד וזה מושך לו אחד וזה ממנה אחד עמו מן השוק וזה ממנה אח' עמו מן השוק ופירש"י ולכך הוצרך כ"א לימנות עמו אחד מן השוק שאם באו להתנות כשהן יחידים ולומר אם שלי הוא [פסח זה] ושלך שלך הרי יפה (כדרכו) [בררנו] ואם לאו הריני מושך משלי ונמנה על שלך נמצא כשהוא נמשך משלו הרי הוא מניח פסחו כמות שהוא כלומר בלא בעלים שעדיין לא נמנה אחר עליו והא אפי' לר' יוסי לית ליה והא ליכא למימר שימנה כל אחד על של חבירו קודם שימשך משלו דהנמנה על שני פסחים אין זה מנין עכ"ל. הא למדת מסתם משנה דאין נמנין על שני פסחים מיהו לא דמיא לההיא דפ' האשה דהתם בראשונה לא נתברר' דעתו על אחד מהם אבל הכא נתבררה דעתו על שלו קודם שנתערבו ואם היה עתה נמנה על שניהם היה כמו חוזר בו מיהו הואיל וקודם שחיטה דילמא ליכא קפידא אלא בשחיטה. חוזרני לומר דאפשר להיות שאחד נמנה על שני פסחים לפי פי' רש"י שמפרש דאין אחד נמנה על שני פסחים לפי שאין ברירה דאמרי' בפ"ק דב"ק (נטלה) [בטלה] מחלוקת ואית ליה ברירה בדאורייתא א"כ הוא לא יעמוד משנתינו במלך ומלכה אלא בכל אדם ויפרש דמשנתינו סוברת דיש ברירה ור"ג סובר אין ברירה מעתה לפי מה שאומרי' רבותינו דאנן קיי"ל דיש ברירה אפי' בדאורייתא דתנן בנדרים השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וביש ברירה פליגי כדמפרש פ' שור שנגח את הפרה בההיא דתניא היה דולה מים מן הבור וכו' במאי קמיפלגי ראב"י סבר יש בריר' ורבנן סברי אין בריר' אמ' ואזדא לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה כו' ראב"י סבר יש ברירה האי לדנפשי' קעייל והאי לדנפשיה קעייל דרבנן סברי אין ברירה וקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי ותנן פ' כל האסורין בתמורה שני שותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין ושעם הכלב מותרין ופריך סתמא דתלמודא אמאי ניפוק חד להדי כלבא והנך כולהו לישתרו פי' תאמר דהוברר הדבר שזה הוא כנגד הכלב ומשני הב"ע כגון דעדפי דמי כלב מחד מנייהו וההוא טופיינא דכלב שדי בכולהו אבל אי לא עדיפי דמי כלב הוה אמינא ברירה ש"מ דקסבר תלמודא בדאורייתא יש ברירה מיהו מדלא אוקמה אביי הכי ש"מ דקים ליה דלענין פסח לא אמרי' ברירה:
508
509אין אדם ממנה אחרים על פסחו כדי ליקח ממעותיהם חלוק או טלית
בפרק האשה תניא אם ימעט הבית מהיות משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח פי' אם יהיו מעות מועטין לבעל הפסח מהיות משה שאין לו במה לקנות צרכי פסח ולקח הוא ושכנו יקח מעות משכינו וימנהו על פסחו ויקח מן המעות מה שהוא צריך לפסח. מכדי אכילה. אם יחסר לו מעות שאין לו במה ליקח צרכי אכילת פסח כגון עצים לצלותו רשאי הוא למוכרו. ולא. מכדי מקח שאם אין לו מעות לסחורה אינו רשאי למכור פסחו לכך ר' אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחרים עמו [על פסחו ועל חגיגתו] ומעות שבידו חולין שע"מ כן הקדישו ישראל את פסהיהן. רבה ור"ז חד אמר בעצים לצלותו דכ"ע לא פליגי. כיון דתקנת' דפסח הוא כי גופיה דפסח דמי. ויכול להמנות אחרים ליקח במעות עצים כי פליגי במצה ומרור [וכו'] וחד אמר במצה ומרור נמי דכ"ע לא פליגי דכיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו תקנת' דידיה היא כי פליגי ליקח לו טלית או חלוק רבנן סברי מהיות [משה] אמר רחמנא החייהו לשה פי' עשה צרכי פסח מן המעות ורבי סבר החיה עצמך משה וקנה בהם אפי' חלוק או טלית כדר' אושעיא דאמר דרבי סבר אפי' בפסח משייר אינש. ומסתבר כמ"ד דבמצה ומרור נמי לא פליגי ומסתבר דאין הלכה כרבי דאמרי' פ' (הדר) ר' יעקב ור' זריקא אמרי הלכה כר"ע מחבירו. וכר' יוסי מחבירו) וכרבי מחבירו ותנן פ' האשה שנתארמלה זה אומר [זה] כתב ידי וזה אומר [זה] כתב ידי צריכין שיצטרף עמהם אחר ד"ר וחכ"א אין צריכין שיצטרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי וא"ר יהודה אמר שמואל הלכה כדברי חכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא הלכה כרבי מחבירו ואפי' מחביריו קמ"ל. א"כ הכא נמי שלא הוזכר ת"ק דרבי הרי רבים פליגי עליה ואין הלכה כמותו ואי משום ההוא סתמא דפ' כל האסורין בתמור' דתנן נתן לה מוקדשים [באתננה] הרי אלו מותרים וכו' דאוקמ' רב הושעיא אליבא דרבי והלכ' כסתם משנה ההיא לאו ראיה היא דאפש' לאוקמי מתני' בקדשים קלים ואליבא דריה"ג כדאביי:
בפרק האשה תניא אם ימעט הבית מהיות משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח פי' אם יהיו מעות מועטין לבעל הפסח מהיות משה שאין לו במה לקנות צרכי פסח ולקח הוא ושכנו יקח מעות משכינו וימנהו על פסחו ויקח מן המעות מה שהוא צריך לפסח. מכדי אכילה. אם יחסר לו מעות שאין לו במה ליקח צרכי אכילת פסח כגון עצים לצלותו רשאי הוא למוכרו. ולא. מכדי מקח שאם אין לו מעות לסחורה אינו רשאי למכור פסחו לכך ר' אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחרים עמו [על פסחו ועל חגיגתו] ומעות שבידו חולין שע"מ כן הקדישו ישראל את פסהיהן. רבה ור"ז חד אמר בעצים לצלותו דכ"ע לא פליגי. כיון דתקנת' דפסח הוא כי גופיה דפסח דמי. ויכול להמנות אחרים ליקח במעות עצים כי פליגי במצה ומרור [וכו'] וחד אמר במצה ומרור נמי דכ"ע לא פליגי דכיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו תקנת' דידיה היא כי פליגי ליקח לו טלית או חלוק רבנן סברי מהיות [משה] אמר רחמנא החייהו לשה פי' עשה צרכי פסח מן המעות ורבי סבר החיה עצמך משה וקנה בהם אפי' חלוק או טלית כדר' אושעיא דאמר דרבי סבר אפי' בפסח משייר אינש. ומסתבר כמ"ד דבמצה ומרור נמי לא פליגי ומסתבר דאין הלכה כרבי דאמרי' פ' (הדר) ר' יעקב ור' זריקא אמרי הלכה כר"ע מחבירו. וכר' יוסי מחבירו) וכרבי מחבירו ותנן פ' האשה שנתארמלה זה אומר [זה] כתב ידי וזה אומר [זה] כתב ידי צריכין שיצטרף עמהם אחר ד"ר וחכ"א אין צריכין שיצטרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי וא"ר יהודה אמר שמואל הלכה כדברי חכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא הלכה כרבי מחבירו ואפי' מחביריו קמ"ל. א"כ הכא נמי שלא הוזכר ת"ק דרבי הרי רבים פליגי עליה ואין הלכה כמותו ואי משום ההוא סתמא דפ' כל האסורין בתמור' דתנן נתן לה מוקדשים [באתננה] הרי אלו מותרים וכו' דאוקמ' רב הושעיא אליבא דרבי והלכ' כסתם משנה ההיא לאו ראיה היא דאפש' לאוקמי מתני' בקדשים קלים ואליבא דריה"ג כדאביי:
509
510שה תמים זכר [בן שנה] יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו
תניא בתוספתא בפ' ר' אליעזר הפסח בא מן הצאן ואינו בא מן הבקר בא מן הכשבים ומן העזים בא מן הזכרים ואינו בא מן הנקבות בא בן שנה ואינו בא בן שתי שנים ותנן בפ' האשה האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל ותניא בפ' אלו דברים חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח באה מן הצאן ואינה באה מן הבקר באה בת שנתה ואינה באה בת שתי שנים. ותנן בפ' מי שהיה טמא המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב. והא דכתיב בפ' ראה וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר ההיא לכדתנן פ' התודה מנין לאומר הרי עלי תודה שלא יביא אלא מן החולין ת"ל וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א"כ למה נאמר צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח מה פסח [דבר] שבחובה אינו בא אלא מן החולין אף כל דבר שבא חובה לא יבוא [אלא] מן החולין ובפרק אלו דברים בפסח אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה מנין למותר הפסח שקרב שלמים שנאמר וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר וכי פסח מן הבקר בא הלא אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ור' עקיבה קאי כותיה שלהי פ' התודה:ותניא ס"פ יוצא דופן שנה האמורה בקדשים שנה האמורה בבתי ערי חומה שני שנים שבשדה אחוזה שש שבעבד עברי [ושבבן] ושבבת כולן מעת לעת ואמרי' שנה האמורה בקדשים מנ"ל א"ר אחא בר יעקב א"ק כבש בן שנתו שנתו שלו [ולא] שנתו של מנין עולם. ויש לתמוה קרא למה לי הא הואיל ולא אתי אלא כן שנה ואינו עולה לרצון אלא מיום השמיני הרי ע"כ שנתו מנינן דאי שנת עולם לא משכחת תמיד בר"ה שלא יהא בן שנתים דיום אחד בשנה חשיב שנה. ושמא י"ל דלר"מ ה"נ דלא צריך קרא כי אצטריך לר"א הוא דאצטריך דתניא פ"ק דר"ה פר האמור בתורה סתם בן כ"ד חודש ויום אחד דר"מ ר' אלעזר אומר בן כ"ד חודש ול' יום שהיה ר"מ [אומר] כ"מ שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן שתי שנים פר בן שלש. הא למדת דלרבי אלעזר לית ליה יום אחד בשנ' חשוב שנה ואפשר דלדידיה אצטריך קרא:
תניא בתוספתא בפ' ר' אליעזר הפסח בא מן הצאן ואינו בא מן הבקר בא מן הכשבים ומן העזים בא מן הזכרים ואינו בא מן הנקבות בא בן שנה ואינו בא בן שתי שנים ותנן בפ' האשה האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל ותניא בפ' אלו דברים חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח באה מן הצאן ואינה באה מן הבקר באה בת שנתה ואינה באה בת שתי שנים. ותנן בפ' מי שהיה טמא המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב. והא דכתיב בפ' ראה וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר ההיא לכדתנן פ' התודה מנין לאומר הרי עלי תודה שלא יביא אלא מן החולין ת"ל וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א"כ למה נאמר צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח מה פסח [דבר] שבחובה אינו בא אלא מן החולין אף כל דבר שבא חובה לא יבוא [אלא] מן החולין ובפרק אלו דברים בפסח אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה מנין למותר הפסח שקרב שלמים שנאמר וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר וכי פסח מן הבקר בא הלא אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ור' עקיבה קאי כותיה שלהי פ' התודה:ותניא ס"פ יוצא דופן שנה האמורה בקדשים שנה האמורה בבתי ערי חומה שני שנים שבשדה אחוזה שש שבעבד עברי [ושבבן] ושבבת כולן מעת לעת ואמרי' שנה האמורה בקדשים מנ"ל א"ר אחא בר יעקב א"ק כבש בן שנתו שנתו שלו [ולא] שנתו של מנין עולם. ויש לתמוה קרא למה לי הא הואיל ולא אתי אלא כן שנה ואינו עולה לרצון אלא מיום השמיני הרי ע"כ שנתו מנינן דאי שנת עולם לא משכחת תמיד בר"ה שלא יהא בן שנתים דיום אחד בשנה חשיב שנה. ושמא י"ל דלר"מ ה"נ דלא צריך קרא כי אצטריך לר"א הוא דאצטריך דתניא פ"ק דר"ה פר האמור בתורה סתם בן כ"ד חודש ויום אחד דר"מ ר' אלעזר אומר בן כ"ד חודש ול' יום שהיה ר"מ [אומר] כ"מ שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן שתי שנים פר בן שלש. הא למדת דלרבי אלעזר לית ליה יום אחד בשנ' חשוב שנה ואפשר דלדידיה אצטריך קרא:
510
511והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו. הפסח נשחט אחר חצות
תנן בפ' תמיד נשחט שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים ותנן פ"ק דזבחים הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו ר' יהושע מכשיר כאלו נשחט בי"ג פי' דכשר. דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. בן בתירה פוסל כאלו נשחט בין הערבים. פי' כאילו נשחט בין הערבים שלא לשמו דקיי"ל דפסול ואוקמה בגמר' ר' אלעזר בשם ר' אושעיא דמכשיר היה בן בתירה בפסח ששחטו שחרית בי"ד לשמו דכולי יומא זמניה היא ואתותב מהא דתניא בפ' הביא את אשמו בתוספתא דפסחים הפסח ששחטו שחרית בי"ד שלא לשמו ר' יהושע מכשיר ר' יהודא בן בתירה פוסל א"ר יהושע הואיל וי"ג אינו ראוי וי"ד אינו ראוי שחרית מה שלשה עשר אם שחטו שלא לשמו כשר [אף י"ד שחרית אם שחטו שלא לשמו כשר] השיב רבי לסייע לדברי בן בתירה לא [אם] אמרת בשלשה [עשר] שאין מקצתו ראוי תאמר בארבעה עשר שמקצתו ראוי הואיל ומקצתו ראוי אם שחטו שחרית בי"ד שלא לשמו פסול. ואם איתא לדר' אושעיא כולו ראוי הוא אלא אמר ר' יוחנן פוסל היה בן בתירה בפסח ששחטו שחרית בי"ד בין לשמו בין שלא לשמו הואיל ומקצתו ראוי וכך המסקנא דפסח שנשחט קודם חצות לשמו פסול לכ"ע כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלי' לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת כלו' שהם פסולים לגמרי הפסח בזמנו פי' פסול שלא לשמו כל זמן שחיטתו דהיינו מחצות היום של ערב הפסח עד הערב אבל קודם לכן כגון בי"ג או לאחר מיכן קים לן דפסח כשאר ימות השנה שלמים הוא וכל דינו כשלמים והא (דאמרן) [אמרן] לעיל דשאר זבחים כשרים שלא לשמן ובשחרית ארבעה עשר ששחטו שלא לשמו ר' יהושע מכשיר ור' יהודה בן בתירה פוסל:
תנן בפ' תמיד נשחט שחטו קודם חצות פסול שנאמר בין הערבים ותנן פ"ק דזבחים הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו ר' יהושע מכשיר כאלו נשחט בי"ג פי' דכשר. דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. בן בתירה פוסל כאלו נשחט בין הערבים. פי' כאילו נשחט בין הערבים שלא לשמו דקיי"ל דפסול ואוקמה בגמר' ר' אלעזר בשם ר' אושעיא דמכשיר היה בן בתירה בפסח ששחטו שחרית בי"ד לשמו דכולי יומא זמניה היא ואתותב מהא דתניא בפ' הביא את אשמו בתוספתא דפסחים הפסח ששחטו שחרית בי"ד שלא לשמו ר' יהושע מכשיר ר' יהודא בן בתירה פוסל א"ר יהושע הואיל וי"ג אינו ראוי וי"ד אינו ראוי שחרית מה שלשה עשר אם שחטו שלא לשמו כשר [אף י"ד שחרית אם שחטו שלא לשמו כשר] השיב רבי לסייע לדברי בן בתירה לא [אם] אמרת בשלשה [עשר] שאין מקצתו ראוי תאמר בארבעה עשר שמקצתו ראוי הואיל ומקצתו ראוי אם שחטו שחרית בי"ד שלא לשמו פסול. ואם איתא לדר' אושעיא כולו ראוי הוא אלא אמר ר' יוחנן פוסל היה בן בתירה בפסח ששחטו שחרית בי"ד בין לשמו בין שלא לשמו הואיל ומקצתו ראוי וכך המסקנא דפסח שנשחט קודם חצות לשמו פסול לכ"ע כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלי' לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת כלו' שהם פסולים לגמרי הפסח בזמנו פי' פסול שלא לשמו כל זמן שחיטתו דהיינו מחצות היום של ערב הפסח עד הערב אבל קודם לכן כגון בי"ג או לאחר מיכן קים לן דפסח כשאר ימות השנה שלמים הוא וכל דינו כשלמים והא (דאמרן) [אמרן] לעיל דשאר זבחים כשרים שלא לשמן ובשחרית ארבעה עשר ששחטו שלא לשמו ר' יהושע מכשיר ור' יהודה בן בתירה פוסל:
511
512אומר אני דעקירה בטעות הויא עקירה
תניא בתוספת' דפסחים פ' הביא את אשמו. השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתיו שורת הדין אינו נאמן ר' יהודה אומר עד שלא יתחילו בו נאמן ומשיתחיל בו אין נאמן. אע"ג דלא אתבריר לי פי' יתחילו ולא יתחילו אם התחלת אכילה או התחלת זריקה מ"מ הא קתני בהדיא לר' יהודה דקודם שיתחילו נאמן. ואי פירוש הברייתא שאומר ששחטו שלא לשמו במתכוין ובעוקר אתמהה האיך נאמן דאמר רבא דפ"ק דזבחים ורפ"ק דמנחות עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה וסתמי כותיה דייקא וכ"ש דמתחילה אסור לשחוט שלא לשמה מעתה איך יהא נאמן לומר ששחט פסח זה שלא לשמו ולהשים עצמו רשע דמאי שנא מפלוני רבעו לרצונו פ"ק דסנהדרין ומאנוסין היינו מחמת ממון פ"ב דכתובות דאין אדם משים עצמו רשע דאין נראה כלל לומר כגון שאומר שסבור היה שמותר לשחוט פסח שלא לשמו אלא נראה בעיני דפי' הברייתא בטועה באומר כסבור הייתי [שהוא] שלמים ושחטתיו לשם שלמים אגב דטריד איחלף לו בההיא דפ' אלו דברים בפסחים וקסברי הני תנאי דברייתא ת"ק ור' יהודה דעקירה בטעות הוי עקירה ומיירי ברייתא כשבני חגורה מכחישים אותו א"נ אומרים אין אנו יודעים ורבי יהודה סבר כרבא פ' הנזקין וההיא סתמא דפ' אילו דברים דתנן הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת איירי נמי בטעות דעקירה בטעות הויא עקירה דומיא דסיפא דהתם דלא מיתוקמא אלא בטועה כדמוכח בגמ' ואתיא כולה מתני' בפשיטותא. והא דאמר התם בגמ' ש"מ עקירה בטעות הויא עקירה אלא לאו בעוקר התם מוקי לה תלמודא הכי כי היכי דלא תקשי לרבה דאמרי' פ' התכלת תני רבה בר בר חנא קמיה דרב כבשי עצר' ששחטן לשם אלים כשירין ולא עלו לבעלים לשם חובה א"ל רב עלו ועלו א"ר חסדא מסתברא מילתא דרב בכסבור אלים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אלים ושחטן לשם אלים לא עקירה בטעות הויא עקירה פי' ולא עלו לבעלים לשם חובה ורבה אמר עקירה בטעות לא הוי עקירה מתיב ר' זירא רש"א כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים שהקומץ מחבת לשום מרחשת מעשיה מוכיחין עליה שהיא מחבת (חובה) [חרבה] לשם בלולה מעשיה מוכיחין עליה שהיא חרבה אבל זבחים אינו כך שחיטה אחת לכולן קבלה אחת לכולן זריקה אחת לכולן היכי דמי אילימא דידע דמחבת היא וקא קמיץ לה לשום מרחשת כי מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי מיעקר קא עקר לה אלא לאו דסבר מרחשת היא וקא קמיץ לה לשום מרחשת וטעמא דהכא היא דמעשיה מוכיחין עליה הא בעלמא עקירה בטעות לא הויא עקירה א"ל אביי לעולם דידע דמחבת היא וקא קמיץ לה לשום מרחשת ודקא אמרת כי מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי רבה לטעמיה דאמר רבה מחשבה דלא מינכרא פסל רחמנא מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא הא למדת דסבר רבה דעקירה בטעו' לא הויא עקירה הלכך מוקמי' האי סתמא דפ' אלו דברים בעוקר כי היכי דלא תקשי לרבה אבל לרב חסדא מיתוקמ' סתמא דמתני' בטועה ועקירה בטעות הויא עקירה וכוותיה מסתברא מדשני אביי רבה לטעמיה משמע הא מאן דל"ל דרבה ע"כ ר"ש סבר עקירה בטעות הויא עקירה וחזינן דפ"ק דמנחות דרבא ורב אשי לית להו דרבה דפרכי' התם דר"ש אדר"ש דתני' רש"א כל המנחו' שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה ורמינהי רש"א קודש קדשים היא כחטאת וכאשם מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי הוא כאשם לפיכך קמצה שלא לשמה כשירה וכאשם מה אשם כשר ואינו מרצה אף מנחת נדבה כשירה ואינה מרצה כו' עד רב אשי אמר לא קשיא כאן בקומץ מחבת לשום מרחשת כאן בקומץ מנחת מחבת לשום מנחת מרחשת מחבת לשום מרחשת במנא קא חשיב ומחשבה במנא לא פסלה מנחת מחבת לשום מנחת מרחשת במנחה עצמה דפסל' בה מחשבה קא מחשב [והא] תנא מעשיה מוכיחין עליה קאמר ה"ק אע"ג דמחשבה לא מינכרא היא ותיפסל במנא קא מחשב ומחשבה במנא לא פסלה ופי' רש"י ה"ק אע"פ שאין המנחות דומות לזבחים דאע"ג דהקומץ מחבת לשום מרחשת מחשבה דלא מינכרא שיהא כן הוא אלא ודאי ניכר שאינו כן דהא מעשיה מוכיחין איכא למימר דמיפסל דודאי ס"ל מחשבה הגלויה לכל שהוא מכזב כ"ש שהיא פסולה אפ"ה עלו דכתיב זאת תורת המנחה. האי לא מינכרא לא דמי לההוא דרבה דלעיל רבא ורב אשי ס"ל מחשבה הגלויה לכל שהוא מכזב כ"ש שפוסלת עכ"ל. והכי מוכחא סוגיא דהתם מעתה לאביי ורבא ורב אשי כולהו ס"ל דר"ש סבר דעקירה בטעות הויא [עקירה] הלכך מסתבר דהכי קיי"ל ואע"ג דתניא בתוספת' דזבחים פ"ק כבשי ציבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אלים עלו לציבור לשם כבשים אלמא דעקירה בטעות לא הויא עקירה אפ"ה הואיל ולא הביאה בעל תלמוד סיוע לרבה ותיובתא לר"ח ש"מ דדילמא איכא למידחי אותה ותו דסמי חדא מקמי תרתי ההיא דמנחות דר"ש וההיא דתוספתא דפסחים כדפריש' דלא מיתוקמא אלא כטועה ואע"ג דאמר בפ' הנזקין אמר רב יצחק בר ביסנא כה"ג ביוה"כ יוכיח דכי אמד פגיל מהימן אלמא דנאמן לומר ששחט כדי לזרוק דמו למחר ההיא לא קשיא דנהי דלא מצינא למימר כגון שהוא אומר שהיה סבור שמותר לעשות כן דהא לא נהירא כלל ותו דאמרי' כהנים זריזין הן ומפרש"י משום דמיגמר גמירי אלא לא קשיא משום דר' יצחק בי ביסנא היה סבור להוכיח (מקח) [מכח] המקרא דמהימן כדקא' ומנא ידעינן והכתיב כל אדם לא יהיה באוהל מועד אלא לאו משום דמהימן ואקשינן ודילמא חזיניה בפשפש קשיא והשתא דהקש' ודאי לא מהימן ולא מיתוקמא ההיא דתוספתא אלא בטועה וסמי חדא מקמי תרתי והלכה כרב חסדא כך נראה בעיני. יצחק בר' משה נב"ה:
תניא בתוספת' דפסחים פ' הביא את אשמו. השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר שלא לשמו שחטתיו שורת הדין אינו נאמן ר' יהודה אומר עד שלא יתחילו בו נאמן ומשיתחיל בו אין נאמן. אע"ג דלא אתבריר לי פי' יתחילו ולא יתחילו אם התחלת אכילה או התחלת זריקה מ"מ הא קתני בהדיא לר' יהודה דקודם שיתחילו נאמן. ואי פירוש הברייתא שאומר ששחטו שלא לשמו במתכוין ובעוקר אתמהה האיך נאמן דאמר רבא דפ"ק דזבחים ורפ"ק דמנחות עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה וסתמי כותיה דייקא וכ"ש דמתחילה אסור לשחוט שלא לשמה מעתה איך יהא נאמן לומר ששחט פסח זה שלא לשמו ולהשים עצמו רשע דמאי שנא מפלוני רבעו לרצונו פ"ק דסנהדרין ומאנוסין היינו מחמת ממון פ"ב דכתובות דאין אדם משים עצמו רשע דאין נראה כלל לומר כגון שאומר שסבור היה שמותר לשחוט פסח שלא לשמו אלא נראה בעיני דפי' הברייתא בטועה באומר כסבור הייתי [שהוא] שלמים ושחטתיו לשם שלמים אגב דטריד איחלף לו בההיא דפ' אלו דברים בפסחים וקסברי הני תנאי דברייתא ת"ק ור' יהודה דעקירה בטעות הוי עקירה ומיירי ברייתא כשבני חגורה מכחישים אותו א"נ אומרים אין אנו יודעים ורבי יהודה סבר כרבא פ' הנזקין וההיא סתמא דפ' אילו דברים דתנן הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת איירי נמי בטעות דעקירה בטעות הויא עקירה דומיא דסיפא דהתם דלא מיתוקמא אלא בטועה כדמוכח בגמ' ואתיא כולה מתני' בפשיטותא. והא דאמר התם בגמ' ש"מ עקירה בטעות הויא עקירה אלא לאו בעוקר התם מוקי לה תלמודא הכי כי היכי דלא תקשי לרבה דאמרי' פ' התכלת תני רבה בר בר חנא קמיה דרב כבשי עצר' ששחטן לשם אלים כשירין ולא עלו לבעלים לשם חובה א"ל רב עלו ועלו א"ר חסדא מסתברא מילתא דרב בכסבור אלים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אלים ושחטן לשם אלים לא עקירה בטעות הויא עקירה פי' ולא עלו לבעלים לשם חובה ורבה אמר עקירה בטעות לא הוי עקירה מתיב ר' זירא רש"א כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים שהקומץ מחבת לשום מרחשת מעשיה מוכיחין עליה שהיא מחבת (חובה) [חרבה] לשם בלולה מעשיה מוכיחין עליה שהיא חרבה אבל זבחים אינו כך שחיטה אחת לכולן קבלה אחת לכולן זריקה אחת לכולן היכי דמי אילימא דידע דמחבת היא וקא קמיץ לה לשום מרחשת כי מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי מיעקר קא עקר לה אלא לאו דסבר מרחשת היא וקא קמיץ לה לשום מרחשת וטעמא דהכא היא דמעשיה מוכיחין עליה הא בעלמא עקירה בטעות לא הויא עקירה א"ל אביי לעולם דידע דמחבת היא וקא קמיץ לה לשום מרחשת ודקא אמרת כי מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי רבה לטעמיה דאמר רבה מחשבה דלא מינכרא פסל רחמנא מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא הא למדת דסבר רבה דעקירה בטעו' לא הויא עקירה הלכך מוקמי' האי סתמא דפ' אלו דברים בעוקר כי היכי דלא תקשי לרבה אבל לרב חסדא מיתוקמ' סתמא דמתני' בטועה ועקירה בטעות הויא עקירה וכוותיה מסתברא מדשני אביי רבה לטעמיה משמע הא מאן דל"ל דרבה ע"כ ר"ש סבר עקירה בטעות הויא עקירה וחזינן דפ"ק דמנחות דרבא ורב אשי לית להו דרבה דפרכי' התם דר"ש אדר"ש דתני' רש"א כל המנחו' שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה ורמינהי רש"א קודש קדשים היא כחטאת וכאשם מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי הוא כאשם לפיכך קמצה שלא לשמה כשירה וכאשם מה אשם כשר ואינו מרצה אף מנחת נדבה כשירה ואינה מרצה כו' עד רב אשי אמר לא קשיא כאן בקומץ מחבת לשום מרחשת כאן בקומץ מנחת מחבת לשום מנחת מרחשת מחבת לשום מרחשת במנא קא חשיב ומחשבה במנא לא פסלה מנחת מחבת לשום מנחת מרחשת במנחה עצמה דפסל' בה מחשבה קא מחשב [והא] תנא מעשיה מוכיחין עליה קאמר ה"ק אע"ג דמחשבה לא מינכרא היא ותיפסל במנא קא מחשב ומחשבה במנא לא פסלה ופי' רש"י ה"ק אע"פ שאין המנחות דומות לזבחים דאע"ג דהקומץ מחבת לשום מרחשת מחשבה דלא מינכרא שיהא כן הוא אלא ודאי ניכר שאינו כן דהא מעשיה מוכיחין איכא למימר דמיפסל דודאי ס"ל מחשבה הגלויה לכל שהוא מכזב כ"ש שהיא פסולה אפ"ה עלו דכתיב זאת תורת המנחה. האי לא מינכרא לא דמי לההוא דרבה דלעיל רבא ורב אשי ס"ל מחשבה הגלויה לכל שהוא מכזב כ"ש שפוסלת עכ"ל. והכי מוכחא סוגיא דהתם מעתה לאביי ורבא ורב אשי כולהו ס"ל דר"ש סבר דעקירה בטעות הויא [עקירה] הלכך מסתבר דהכי קיי"ל ואע"ג דתניא בתוספת' דזבחים פ"ק כבשי ציבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אלים עלו לציבור לשם כבשים אלמא דעקירה בטעות לא הויא עקירה אפ"ה הואיל ולא הביאה בעל תלמוד סיוע לרבה ותיובתא לר"ח ש"מ דדילמא איכא למידחי אותה ותו דסמי חדא מקמי תרתי ההיא דמנחות דר"ש וההיא דתוספתא דפסחים כדפריש' דלא מיתוקמא אלא כטועה ואע"ג דאמר בפ' הנזקין אמר רב יצחק בר ביסנא כה"ג ביוה"כ יוכיח דכי אמד פגיל מהימן אלמא דנאמן לומר ששחט כדי לזרוק דמו למחר ההיא לא קשיא דנהי דלא מצינא למימר כגון שהוא אומר שהיה סבור שמותר לעשות כן דהא לא נהירא כלל ותו דאמרי' כהנים זריזין הן ומפרש"י משום דמיגמר גמירי אלא לא קשיא משום דר' יצחק בי ביסנא היה סבור להוכיח (מקח) [מכח] המקרא דמהימן כדקא' ומנא ידעינן והכתיב כל אדם לא יהיה באוהל מועד אלא לאו משום דמהימן ואקשינן ודילמא חזיניה בפשפש קשיא והשתא דהקש' ודאי לא מהימן ולא מיתוקמא ההיא דתוספתא אלא בטועה וסמי חדא מקמי תרתי והלכה כרב חסדא כך נראה בעיני. יצחק בר' משה נב"ה:
512
513ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים אחד שוחט הפסח של כל החבורה
בפרק האיש מקדש תניא רבי יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא א' אלא מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. א"כ מנ"ל ששלוחו של אדם כמותו התם בפרק האיש מקדש פריך תלמודא ומשני דנפקא ליה מויקחו להם איש שה לבית אבות והקשה ה"ר יעקב מאורלינש זצ"ל קרא למה לי תיפוק לי משום דזכין לאדם שלא בפניו והאי זכות הוא לו ששוחטין את פסחו מיהו למאן דמפרש דזכין לאדם שלא בפניו הוי מתורת שליחות לא קשי מידי ותו י"ל דאי לאו קרא הו"א דחוב הוא לו שגוזל מצותו דאע"ג דשחיט' לאו עבודה היא כדאמרי' פ"ק דזבחים ופ"ק דמנחות מ"מ מצוה לשחוט הלכך אצטריך קרא דשלוחו של אדם כמותו והוי זכות ולא חובה וההיא דפ' אין בין המוד' דאיבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרי' כיון דזכות הוא לו לא צריך או דילמא מצוה דיליה הוא ניחא ליה למיעבדא דע"כ לא קא מיבעיא ליה אלא משו' דתורם משלו על של חבירו (משמע) אבל משל חבירו על של חבירו משמע דפשיטא צריך דעת וכדמסיק נמי התם אילימא מן של בעל כרי על של בעל כרי ולדעתיה דמאן אילימא לדעתיה דיליה מאן שויה שליח היינו דוקא בתרומה משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם (היינו דוקא בתרומה) וטעמא דמילתא שבשעת הפרשה אינו יודע דעת בעה"ב אם בעין יפה אם בעין רעה או בעין בינונית אבל הכא גבי שחיטת פסח אחרי דגלי רחמנא שלוחו של אדם כמותו מצי למישחט אפי' שלא מדעתו דהא זכות הוא לו. והכי אמרי' בירושלמי בפ"ב דקידושין אמר ר' זעירא א"ר אלעזר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ואינו מפריש שלא מדעתו. אפי' לשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי אפ"ה יש לחלק היטב בין שחיטת הפסח להפרשת תרומה דאין אדם אוסר את שאינו שלו שלא מדעת בעלים הלכך אינו תורם ואינו מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו שאין בידו להוציא ממון חבירו מרשותו שלא מדעתו אבל היכא שכבר הופרש לשם פסח מצי למישחט שלא מדעתו שאינו מפקיע ממוניה בכך אלא זכות הוא לו ושפיר דמי:
בפרק האיש מקדש תניא רבי יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא א' אלא מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. א"כ מנ"ל ששלוחו של אדם כמותו התם בפרק האיש מקדש פריך תלמודא ומשני דנפקא ליה מויקחו להם איש שה לבית אבות והקשה ה"ר יעקב מאורלינש זצ"ל קרא למה לי תיפוק לי משום דזכין לאדם שלא בפניו והאי זכות הוא לו ששוחטין את פסחו מיהו למאן דמפרש דזכין לאדם שלא בפניו הוי מתורת שליחות לא קשי מידי ותו י"ל דאי לאו קרא הו"א דחוב הוא לו שגוזל מצותו דאע"ג דשחיט' לאו עבודה היא כדאמרי' פ"ק דזבחים ופ"ק דמנחות מ"מ מצוה לשחוט הלכך אצטריך קרא דשלוחו של אדם כמותו והוי זכות ולא חובה וההיא דפ' אין בין המוד' דאיבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרי' כיון דזכות הוא לו לא צריך או דילמא מצוה דיליה הוא ניחא ליה למיעבדא דע"כ לא קא מיבעיא ליה אלא משו' דתורם משלו על של חבירו (משמע) אבל משל חבירו על של חבירו משמע דפשיטא צריך דעת וכדמסיק נמי התם אילימא מן של בעל כרי על של בעל כרי ולדעתיה דמאן אילימא לדעתיה דיליה מאן שויה שליח היינו דוקא בתרומה משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם (היינו דוקא בתרומה) וטעמא דמילתא שבשעת הפרשה אינו יודע דעת בעה"ב אם בעין יפה אם בעין רעה או בעין בינונית אבל הכא גבי שחיטת פסח אחרי דגלי רחמנא שלוחו של אדם כמותו מצי למישחט אפי' שלא מדעתו דהא זכות הוא לו. והכי אמרי' בירושלמי בפ"ב דקידושין אמר ר' זעירא א"ר אלעזר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ואינו מפריש שלא מדעתו. אפי' לשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי אפ"ה יש לחלק היטב בין שחיטת הפסח להפרשת תרומה דאין אדם אוסר את שאינו שלו שלא מדעת בעלים הלכך אינו תורם ואינו מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו שאין בידו להוציא ממון חבירו מרשותו שלא מדעתו אבל היכא שכבר הופרש לשם פסח מצי למישחט שלא מדעתו שאינו מפקיע ממוניה בכך אלא זכות הוא לו ושפיר דמי:
513
514ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה יאכלו את הבשר בלילה הזה וגו'. הפסח נשחט לאוכליו ולמנויו ואכילת פסח לא מעכבא
תנן בפרק תמיד נשחט שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלין ולטמאין פסול. פי' או או קתני ת"ר כיצד שלא לאוכליו לשום חולה לשום זקן כיצד שלא למנויו נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבור' אחרת מנה"מ דת"ר במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו יכול שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצוה וכשר ת"ל במכסת תכוסו על השה הכתוב שנה עליו לעכב רבי אומר ל' סורסי הוא זה כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה אשכחן שלא למנויו שלא לאוכליו מנין א"ק איש לפי אכלו תכסו על השה איתקש אוכליו למנויו. ואכילה גופא לא מעכב' דקי"ל כרב דתנן פ' כיצד צולין נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם וא"ר גידל א"ר אם זרק הורצה והא בעינן אכילה אכילת פסחים לא מעכב' והא כתיב איש לפי אכלו למצוה אבל לעכב לא והתניא במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו יכול שחטו שלא למנויו כו' רב דאמר כר' נתן דתניא נמנו עליו חבורה זו וחזרו ונמנו עליו [חבורה אחרת] ראשונים שיש להם כזית אוכלין ופטורין מלעשות פסח [שני] אחרונים שאין להם כזית אין אוכלין וחייבין לעשו פסח שני ר' נתן אומר אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני שכבר נזרק הדם מדלא קתני מפני שראוין לימשך ש"מ בדם תליא מילתא ולא באכילה ופרכי' מאי דוחקיה דרב דמוקים לה למתני' לכתחילה וכרבי נתן לוקמה כרבנן ואפי' דיעבד נמי לא. אמר רבא מתני' קשיתיה מאי איריא דתני אינו זורק ליתני פסול אלא מאי אינו זורק לכתחילה אבל דיעבד שפיר דמי אלמא דסתם לן תנא כר"נ דאכילת פסחים לא מעכבא. כדקתני נזיר ועושה פסח נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם ואם זרק הורצה הלכך אכילת פסחים לא מעכבא ובלבד שיהא ראוי לאכילה כזית בשעת שחיטה וא"ת לר"נ ור' יהושע וסתמא דמתני' דקסברי אכילת פסחים לא מעכבא מה נפשך אי לית להו היקשא דאיתקש אוכליו למנויו א"כ שחטו שלא לאוכליו מנ"ל דפסול ואי אית להו היקשא א"כ תהא אכילה מעכבת כדקתני ת"ל במכסת תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב ואתקש אוכליו למנויו ויש לומר דודאי אית להו היקש לענין שחיטה דכשם שאם שחטו שלא למנויו דפסול הכי נמי אם שחטו שלא לאוכליו שאינם יכולים לאכול כזית דפסול כי זה דומה למנויו כדאמר בכיצד צולין מאן תנא להא דת"ר הרי שהיה חולה בשעת שחיטה וחלים בשעת זריקה אין שוחטין וזורקין עליו עד שיהיה חלים משעת שחיטה עד שעת זריקה כמאן לימא רבנן היא ולא ר' נתן. [אפי' תימא ר' נתן] גברא דחזי לאכילה בעינן:
תנן בפרק תמיד נשחט שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלין ולטמאין פסול. פי' או או קתני ת"ר כיצד שלא לאוכליו לשום חולה לשום זקן כיצד שלא למנויו נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבור' אחרת מנה"מ דת"ר במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו יכול שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצוה וכשר ת"ל במכסת תכוסו על השה הכתוב שנה עליו לעכב רבי אומר ל' סורסי הוא זה כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה אשכחן שלא למנויו שלא לאוכליו מנין א"ק איש לפי אכלו תכסו על השה איתקש אוכליו למנויו. ואכילה גופא לא מעכב' דקי"ל כרב דתנן פ' כיצד צולין נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם וא"ר גידל א"ר אם זרק הורצה והא בעינן אכילה אכילת פסחים לא מעכב' והא כתיב איש לפי אכלו למצוה אבל לעכב לא והתניא במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו יכול שחטו שלא למנויו כו' רב דאמר כר' נתן דתניא נמנו עליו חבורה זו וחזרו ונמנו עליו [חבורה אחרת] ראשונים שיש להם כזית אוכלין ופטורין מלעשות פסח [שני] אחרונים שאין להם כזית אין אוכלין וחייבין לעשו פסח שני ר' נתן אומר אלו ואלו פטורין מלעשות פסח שני שכבר נזרק הדם מדלא קתני מפני שראוין לימשך ש"מ בדם תליא מילתא ולא באכילה ופרכי' מאי דוחקיה דרב דמוקים לה למתני' לכתחילה וכרבי נתן לוקמה כרבנן ואפי' דיעבד נמי לא. אמר רבא מתני' קשיתיה מאי איריא דתני אינו זורק ליתני פסול אלא מאי אינו זורק לכתחילה אבל דיעבד שפיר דמי אלמא דסתם לן תנא כר"נ דאכילת פסחים לא מעכבא. כדקתני נזיר ועושה פסח נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם ואם זרק הורצה הלכך אכילת פסחים לא מעכבא ובלבד שיהא ראוי לאכילה כזית בשעת שחיטה וא"ת לר"נ ור' יהושע וסתמא דמתני' דקסברי אכילת פסחים לא מעכבא מה נפשך אי לית להו היקשא דאיתקש אוכליו למנויו א"כ שחטו שלא לאוכליו מנ"ל דפסול ואי אית להו היקשא א"כ תהא אכילה מעכבת כדקתני ת"ל במכסת תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב ואתקש אוכליו למנויו ויש לומר דודאי אית להו היקש לענין שחיטה דכשם שאם שחטו שלא למנויו דפסול הכי נמי אם שחטו שלא לאוכליו שאינם יכולים לאכול כזית דפסול כי זה דומה למנויו כדאמר בכיצד צולין מאן תנא להא דת"ר הרי שהיה חולה בשעת שחיטה וחלים בשעת זריקה אין שוחטין וזורקין עליו עד שיהיה חלים משעת שחיטה עד שעת זריקה כמאן לימא רבנן היא ולא ר' נתן. [אפי' תימא ר' נתן] גברא דחזי לאכילה בעינן:
514
515ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. הפסח נשחט בשלש כתות
בפרק תמיד נשחט תנן הפסח נשחט בג' כתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל עדה וישראל וא"ר יצחק אין הפסח נשחט אלא בשלש כתות של שלשים שלשים בני אדם טעמא מאי קהל עדה וישראל מספקא לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה [הלכך בעינן ג' כתות של ל' ל' בני אדם דאי בבת אחת הא איכא ואי בזה אחר זה] הא איכא הילכך בחמשין נמי סגי דעיילי [תלתין ועבדי עיילי עשרה ונפקי עשרה עיילי] עשרה ונפקי עשרה פי' רש"י מספק' ליה דילמא הכי קאמר רחמנא בשעת שחיטה ליהוו ג' עשרוני ישראל בבת א' או דלמא בזה אחר זה וה"ק דליהוו ג' כיתות של עשרה עשרה הילכך ג' כיתות בעינן דלמא בזה אחר זה קאמר או דילמא בבת אחת קאמר ושלשים בעינן ואין יכול לשוחטו בפחות (מ"מ) [משלשים] הלכך בחמשין סגי עיילי ל' ברישא ושחטי פסחייהו ונפקי י' מנייהו ועיילי י' חדשים דאי (לית) בהדדי קאמר הא איכא ואי שלש כתות אמר הא איכא וק"ק לפירושו דפירש דשלשים הראשונים שוחטין פסחיהם א"כ בפסח שני לא יהיה כ"א עשרה חדשים הנכנסים לאחר מיכן שהרי אותם העשרים כבר שחטו פסחיהם וי"מ עיילי שלשים ושחטי י' מאותם ל' פסחיהם והעשרי' אינם שוחטים וכת של ל' מיהא איכא בעזרה דלא קפיד רחמנא אלא שיהא ל' עומדי' בעזרה במקום שחיטה משום ברוב עם הדרת מלך ונפקי הנך דשחטי ועיילי אחריני עשרה אותם דלא שחטו דהשתא איכא ל' בכל כת וכת דלא שחטו אבל היכא שכבר שחטו אע"ג דעומדים בעזרה בשעת שחיטה אין זה הדרת מלך הואיל ולא מיחייבי. תנן נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה וכו' ירושל' ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום ומה היה אומר מקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת וממקום פלוני ועד מקום פלוני בת אחת ואל תתמה ומה אם אבק שאין דרכו להלך אתה אומר והיה לאבק [בכל ארץ מצרים] קול שדרכו להלך עאכ"ו א"ר [לוי] כשם שניתן כח בקולו של משה כך ניתן כח בקולו של פרעה והי' קולו מהלך בכל אר"מ מהלך מ' יום מה היה אומר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל וגו' לשעבר הייתם עבדי פרעה מכאן ואילך אתם עבדי ה' באותה שעה היו אומרים הללויה הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. תנן יצתה כת ראשונה נכנסה כת שנייה יצתה כת שנייה נכנסת כת שלישית כו' תנא והיא נקראת כת עצלנית והא לא סגי דלאו הכי פי' דמצוה לג' כתות כדפרישית לעיל ומשני אפ"ה אבעיא להו לזרוזי נפשייהו להיות מן הראשונים ירושלמי א"ר אבון מה אם דבר שמצותו לכן את אמר היא היתה נקראת כת עצלנית מי שהוא מתעצל במצוה עאכ"ו:
בפרק תמיד נשחט תנן הפסח נשחט בג' כתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל עדה וישראל וא"ר יצחק אין הפסח נשחט אלא בשלש כתות של שלשים שלשים בני אדם טעמא מאי קהל עדה וישראל מספקא לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה [הלכך בעינן ג' כתות של ל' ל' בני אדם דאי בבת אחת הא איכא ואי בזה אחר זה] הא איכא הילכך בחמשין נמי סגי דעיילי [תלתין ועבדי עיילי עשרה ונפקי עשרה עיילי] עשרה ונפקי עשרה פי' רש"י מספק' ליה דילמא הכי קאמר רחמנא בשעת שחיטה ליהוו ג' עשרוני ישראל בבת א' או דלמא בזה אחר זה וה"ק דליהוו ג' כיתות של עשרה עשרה הילכך ג' כיתות בעינן דלמא בזה אחר זה קאמר או דילמא בבת אחת קאמר ושלשים בעינן ואין יכול לשוחטו בפחות (מ"מ) [משלשים] הלכך בחמשין סגי עיילי ל' ברישא ושחטי פסחייהו ונפקי י' מנייהו ועיילי י' חדשים דאי (לית) בהדדי קאמר הא איכא ואי שלש כתות אמר הא איכא וק"ק לפירושו דפירש דשלשים הראשונים שוחטין פסחיהם א"כ בפסח שני לא יהיה כ"א עשרה חדשים הנכנסים לאחר מיכן שהרי אותם העשרים כבר שחטו פסחיהם וי"מ עיילי שלשים ושחטי י' מאותם ל' פסחיהם והעשרי' אינם שוחטים וכת של ל' מיהא איכא בעזרה דלא קפיד רחמנא אלא שיהא ל' עומדי' בעזרה במקום שחיטה משום ברוב עם הדרת מלך ונפקי הנך דשחטי ועיילי אחריני עשרה אותם דלא שחטו דהשתא איכא ל' בכל כת וכת דלא שחטו אבל היכא שכבר שחטו אע"ג דעומדים בעזרה בשעת שחיטה אין זה הדרת מלך הואיל ולא מיחייבי. תנן נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה וכו' ירושל' ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום ומה היה אומר מקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת וממקום פלוני ועד מקום פלוני בת אחת ואל תתמה ומה אם אבק שאין דרכו להלך אתה אומר והיה לאבק [בכל ארץ מצרים] קול שדרכו להלך עאכ"ו א"ר [לוי] כשם שניתן כח בקולו של משה כך ניתן כח בקולו של פרעה והי' קולו מהלך בכל אר"מ מהלך מ' יום מה היה אומר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל וגו' לשעבר הייתם עבדי פרעה מכאן ואילך אתם עבדי ה' באותה שעה היו אומרים הללויה הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. תנן יצתה כת ראשונה נכנסה כת שנייה יצתה כת שנייה נכנסת כת שלישית כו' תנא והיא נקראת כת עצלנית והא לא סגי דלאו הכי פי' דמצוה לג' כתות כדפרישית לעיל ומשני אפ"ה אבעיא להו לזרוזי נפשייהו להיות מן הראשונים ירושלמי א"ר אבון מה אם דבר שמצותו לכן את אמר היא היתה נקראת כת עצלנית מי שהוא מתעצל במצוה עאכ"ו:
515
516ישיבה בעזרה
תנן שלהי תמיד נשחט יצתה כת ראשונה וישבה בהר הבית שניה בחיל שלישית במקומה ואמרי' עלה בירוש' ולא כן תני ר' חייא לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד וא"ר אמי בשם רשב"ל אפי' למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה תפתר שסמך עצמו לכותל וישב לו והא כתיב ויבוא המלך דוד וישב לפני ה' א"ר אייבו בר נגרי ישב א"ע בתפילתו וכשם שאין ישיבה בעזרה לישראלים ולמלכים ה"נ אין ישיבה בעזרה אפילו לכהן גדול דתנן ביומא בפרק בא לו ובסוטה בפ' ואלו נאמרין חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנן לכהן גדול וכה"ג עומד ומקבלו ופריך בגמרא עומד מכלל שהוא יושב והאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד שנאמר ויבוא המלך דוד וישב לפני ה' כדאמר ר"ה בעזרת נשים ה"נ בעזרת נשים ואמרי' בהגדה דשמואל ועלי יושב על מזוזות פתח הבית וכי עלי יושב והא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. ונראה דלא אסירא ישיבה בעזרה אלא מדרבנן דתנן בפ"ב דזבחים דיושב שקיבל דם פסול ות"ר לעמוד לשרת למצוה כשהוא אומר העומדים שם הכתוב שנה עליו לעכב ש"מ דאינו מן התורה דאי דאורייתא אמאי צריך קרא ביושב למצוה תיפוק לי בלאו עבודה אין ישיבה בעזרה. ומיהו יש לדחות דאצטריך קרא לעובד בהשתחואה דעובד גמור בעינן מיהו לא מסתבר דא"כ כי פריך דפ"ב דזבחים מה לשם יושב שכן פסול לעדות ומשני שם יושב לא פריך לפרוך מה ליושב שכן אסור בעזרה ואמרי' בחלק ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד וכו' עד אמר גמירי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד וריש שוחר טוב אמרי' ד"א אשרי האיש זש"ה ויבוא המלך [דוד] וישב לפני ה' וכן תני ר"ח אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ר' אמי בשם רשב"ל אמר אין ישיבה בעזרה אלא מקום מלכי בית דוד בלבד וכה"א וישב דוד ולא כן א"ר הונא בשם ר' ישמעאל אין ישיבה למעלה שנאמר קרבת אל חד מן קמיא שאין [להן קפיצת] הרגל שנאמר ורגליהם רגל ישרה וכתי' שרפים עומדים ממעל לו וכתיב כל צבא השמים עומדים עליו וכתיב ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה למעלה אין ישיבה ודוד יושב א"ר [אמי] אף למלכי בית דוד אין להם ישיבה ומהו וישב דוד שסמך את עצמו ולמי היתה ישיבה הוי אומר לכה"ג שנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא וגו' א"כ מהו אומר וישב לפני ה' שישב עצמו בתפילה משמע שיש ישיבה בעזרה דאורייתא ופליג אתלמוד דידן בכהן גדול:
תנן שלהי תמיד נשחט יצתה כת ראשונה וישבה בהר הבית שניה בחיל שלישית במקומה ואמרי' עלה בירוש' ולא כן תני ר' חייא לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד וא"ר אמי בשם רשב"ל אפי' למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה תפתר שסמך עצמו לכותל וישב לו והא כתיב ויבוא המלך דוד וישב לפני ה' א"ר אייבו בר נגרי ישב א"ע בתפילתו וכשם שאין ישיבה בעזרה לישראלים ולמלכים ה"נ אין ישיבה בעזרה אפילו לכהן גדול דתנן ביומא בפרק בא לו ובסוטה בפ' ואלו נאמרין חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנן לכהן גדול וכה"ג עומד ומקבלו ופריך בגמרא עומד מכלל שהוא יושב והאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד שנאמר ויבוא המלך דוד וישב לפני ה' כדאמר ר"ה בעזרת נשים ה"נ בעזרת נשים ואמרי' בהגדה דשמואל ועלי יושב על מזוזות פתח הבית וכי עלי יושב והא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. ונראה דלא אסירא ישיבה בעזרה אלא מדרבנן דתנן בפ"ב דזבחים דיושב שקיבל דם פסול ות"ר לעמוד לשרת למצוה כשהוא אומר העומדים שם הכתוב שנה עליו לעכב ש"מ דאינו מן התורה דאי דאורייתא אמאי צריך קרא ביושב למצוה תיפוק לי בלאו עבודה אין ישיבה בעזרה. ומיהו יש לדחות דאצטריך קרא לעובד בהשתחואה דעובד גמור בעינן מיהו לא מסתבר דא"כ כי פריך דפ"ב דזבחים מה לשם יושב שכן פסול לעדות ומשני שם יושב לא פריך לפרוך מה ליושב שכן אסור בעזרה ואמרי' בחלק ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד וכו' עד אמר גמירי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד וריש שוחר טוב אמרי' ד"א אשרי האיש זש"ה ויבוא המלך [דוד] וישב לפני ה' וכן תני ר"ח אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ר' אמי בשם רשב"ל אמר אין ישיבה בעזרה אלא מקום מלכי בית דוד בלבד וכה"א וישב דוד ולא כן א"ר הונא בשם ר' ישמעאל אין ישיבה למעלה שנאמר קרבת אל חד מן קמיא שאין [להן קפיצת] הרגל שנאמר ורגליהם רגל ישרה וכתי' שרפים עומדים ממעל לו וכתיב כל צבא השמים עומדים עליו וכתיב ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה למעלה אין ישיבה ודוד יושב א"ר [אמי] אף למלכי בית דוד אין להם ישיבה ומהו וישב דוד שסמך את עצמו ולמי היתה ישיבה הוי אומר לכה"ג שנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא וגו' א"כ מהו אומר וישב לפני ה' שישב עצמו בתפילה משמע שיש ישיבה בעזרה דאורייתא ופליג אתלמוד דידן בכהן גדול:
516
517בפרשת בהעלותך כתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שחיטת הפסח דוחה את השבת
תנן אלו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטתו כו' וילפי' לה בגמ' נאמ' מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה שבת אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת ותנן במתני' כלל אר"ע כל מלאכה שאיפשר לה ליעשות מע"ש אינה דוחה אמר ר"י הלכה כר"ע הכא לא פריך הלכתא למשיחא ולא אאריך כאן. ירושלמי שלש עשרה שנה עשה ר"ע נכנס אצל ר' ליעזר ולא היה יודע בו וזו היתה תחילת תשובתו הראשונה לפני ר' ליעזר א"ל ר' יהושע הלא זה העם אשר מאסת צא [נא עתה] והלחם בו. ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה שפ"א חל ארבעה עשר להיות בשבת ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת ואם לאו כו' עד ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני משמעיה ואבטליון. ירושלמי ר' זעירא בשם ר"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה תמן תנינן רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר קיפל עליה את המוסירה נתן טליתו עליה פסולה [וכו'] הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפה מן הדה הדא ילפא מן ההיא שאם תלה בה סכין לשוחטה שהיא כשירה וההיא ילפה מן הדה שכל עבודה שהיא לשם קדשים אינה עבודה ויתיר להם ע"י חולה דאמר כר' אמי ואפי' תימא ר' שמעון כשם שנתעלמה זו נתעלמה זו א"ר אבין והלא אפשר לשני שבועות שיחול י"ד בשבת ולמה נעלמה הלכה מהן כדי ליתן גדולה להלל תנן בפ' אילו דברים בסופו שחטו ונמצא בעל מום חייב פי' שחטו לפסח בשבת ונמצא בעל מום חייב חטאת פי' רש"י דשוגג הוא ולא אנוס דהוה ליה לבקוריה א"כ משמע שלא בקרוהו ואפ"ה טעמא דנמצא בעל מום [הא לא נמצא בעל מום] כשר אע"פ שלא בקרוהו וש"מ דביקור לא מעכב וכדפריש' לעיל ותו דא"כ דמעכב אפי' בשאינו בעל מום ליתני נמי שחטו בלא ביקור חייב מיהו שמא מתני' איירי כשבקרו ורש"י דפי' דהו"ל לבקוריה שמא רוצה לומר דהוה ליה לבקוריה היטב אע"פ שהדעת נוטה שאם לא בקרו היטב אין כאן ביקור כלל ובתוספתא דפסחים פר' ר"א תניא א"ר יוסי שמעתי שהשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר שחייב חטאת ויחזור ויביא תמיד אחר להכשירו חוץ מן הנשחט אלמא משמע שהביקור מעכב שאין לפרש שאינו מבוקר דברייתא דהיינו שנמצא בעל מום דא"כ ליתני ונמצא בעל מום אלא שאינו מבוקר אע"פ שהוא תם וש"מ דביקור מעכב:
תנן אלו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטתו כו' וילפי' לה בגמ' נאמ' מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה שבת אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת ותנן במתני' כלל אר"ע כל מלאכה שאיפשר לה ליעשות מע"ש אינה דוחה אמר ר"י הלכה כר"ע הכא לא פריך הלכתא למשיחא ולא אאריך כאן. ירושלמי שלש עשרה שנה עשה ר"ע נכנס אצל ר' ליעזר ולא היה יודע בו וזו היתה תחילת תשובתו הראשונה לפני ר' ליעזר א"ל ר' יהושע הלא זה העם אשר מאסת צא [נא עתה] והלחם בו. ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה שפ"א חל ארבעה עשר להיות בשבת ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת ואם לאו כו' עד ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני משמעיה ואבטליון. ירושלמי ר' זעירא בשם ר"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה תמן תנינן רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר קיפל עליה את המוסירה נתן טליתו עליה פסולה [וכו'] הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפה מן הדה הדא ילפא מן ההיא שאם תלה בה סכין לשוחטה שהיא כשירה וההיא ילפה מן הדה שכל עבודה שהיא לשם קדשים אינה עבודה ויתיר להם ע"י חולה דאמר כר' אמי ואפי' תימא ר' שמעון כשם שנתעלמה זו נתעלמה זו א"ר אבין והלא אפשר לשני שבועות שיחול י"ד בשבת ולמה נעלמה הלכה מהן כדי ליתן גדולה להלל תנן בפ' אילו דברים בסופו שחטו ונמצא בעל מום חייב פי' שחטו לפסח בשבת ונמצא בעל מום חייב חטאת פי' רש"י דשוגג הוא ולא אנוס דהוה ליה לבקוריה א"כ משמע שלא בקרוהו ואפ"ה טעמא דנמצא בעל מום [הא לא נמצא בעל מום] כשר אע"פ שלא בקרוהו וש"מ דביקור לא מעכב וכדפריש' לעיל ותו דא"כ דמעכב אפי' בשאינו בעל מום ליתני נמי שחטו בלא ביקור חייב מיהו שמא מתני' איירי כשבקרו ורש"י דפי' דהו"ל לבקוריה שמא רוצה לומר דהוה ליה לבקוריה היטב אע"פ שהדעת נוטה שאם לא בקרו היטב אין כאן ביקור כלל ובתוספתא דפסחים פר' ר"א תניא א"ר יוסי שמעתי שהשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר שחייב חטאת ויחזור ויביא תמיד אחר להכשירו חוץ מן הנשחט אלמא משמע שהביקור מעכב שאין לפרש שאינו מבוקר דברייתא דהיינו שנמצא בעל מום דא"כ ליתני ונמצא בעל מום אלא שאינו מבוקר אע"פ שהוא תם וש"מ דביקור מעכב:
517
518ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים וגו' אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש וגו'
תנן כיצד צולין את הפסח [מביאין] שפוד של רימון תוחבו מתוך פיו ועד בית נקובתו ופרכי' בגמרא ונייתי מתכת איידי דחם מקצתו חם כוליה וקא מטוי מחמת השפוד פי' שהפנימי של שפוד שבתוך הטלה מתחמם מחמת קצתו החיצון והו"ל פסח צלי מחמת דבר אחר והתורה אמרה צלי אש והדר פריך וניתי של (חלחל שקל) [דקל] כיון דאית ביה שיבי מפיק מיא והוה ליה כמבושל פי' שיבי שעשוי שורות שורות. וניתי של תאינה. כיון דמחלחל פי' כעץ של ערבה ושל אגוז שיש להם מוח מבפנים. מפיק מיא והוה ליה כמבושל. וניתי של אלוף ושל חרוב ושל שקמה. אית בהו קיטרי. פי' ובעי למשעינהו בסכינא ומפיק מיא דרך מקום חתך הסכין והוה ליה פסח מבושל רימון נמי אית ביה קטרי שיעי קטריה פי' ואין צריך להעביר סכין עליהם. ואב"א מייתי (בנבנא) [בנבגא] בת שתא פי' נטיעה בת שנתה. והא איכא בי פסקי פי' ראש השפוד שהוא מקום חתך ומוציא מים. דמפיק בי פסקי לבר פי' חוץ לפי הפסח דאי מפקי מיא לא נגעי בפסח. ירושלמי ולמה של רימון א"ר חייא בר בא כל העצים בוצצין משקין ושל רימון אינו בוצץ משקין מה נן קיימין אם בלחין אפי' של רימון בוצץ אם ביבישין אפי' כל העצים אינם בוצצין אלא כיני כל העצים יבישין מבחוץ ולחין מבפנים רימון יבש מבחוץ ויבש מבפנים. והא דתנן תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו לפי שכשנותן חודו של שפוד עד בית נקובתו והשפוד נסמך או נתלה בתנור הוי חודו למעלה וראשו העב למטה שכך נותנים אותו שאם חודו למטה נוח לו ליפול מתוך שהוא תלוי נמצא שבית השחיטה למטה וכן הדין כדי שיהא הדם זב לחוץ דרך בית השחיטה. ירושלמי אית תניי תני תוחבו מבית נקוביו עד שהוא מגיע לתוך פיו על דעתא דהדין תנייה בתרי' חוזר והופכו מה כירך עבה עבד לה ריה"ג אין קרי דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו מה נפק מביניהון צליו בגדי של חולין אין תאמר כירך עבה עבד לה ריה"ג כשר אין תאמר קרי דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול צליו בהבל של קדירה אין תאמר כירך עבה עבד לה ריה"ג כשר אין תאמר קרי דרש כו' פסול. כשר לא כן תני צלי אש לא צלי קדירה פתר לה בנוגע בגופה של קדירה:
תנן כיצד צולין את הפסח [מביאין] שפוד של רימון תוחבו מתוך פיו ועד בית נקובתו ופרכי' בגמרא ונייתי מתכת איידי דחם מקצתו חם כוליה וקא מטוי מחמת השפוד פי' שהפנימי של שפוד שבתוך הטלה מתחמם מחמת קצתו החיצון והו"ל פסח צלי מחמת דבר אחר והתורה אמרה צלי אש והדר פריך וניתי של (חלחל שקל) [דקל] כיון דאית ביה שיבי מפיק מיא והוה ליה כמבושל פי' שיבי שעשוי שורות שורות. וניתי של תאינה. כיון דמחלחל פי' כעץ של ערבה ושל אגוז שיש להם מוח מבפנים. מפיק מיא והוה ליה כמבושל. וניתי של אלוף ושל חרוב ושל שקמה. אית בהו קיטרי. פי' ובעי למשעינהו בסכינא ומפיק מיא דרך מקום חתך הסכין והוה ליה פסח מבושל רימון נמי אית ביה קטרי שיעי קטריה פי' ואין צריך להעביר סכין עליהם. ואב"א מייתי (בנבנא) [בנבגא] בת שתא פי' נטיעה בת שנתה. והא איכא בי פסקי פי' ראש השפוד שהוא מקום חתך ומוציא מים. דמפיק בי פסקי לבר פי' חוץ לפי הפסח דאי מפקי מיא לא נגעי בפסח. ירושלמי ולמה של רימון א"ר חייא בר בא כל העצים בוצצין משקין ושל רימון אינו בוצץ משקין מה נן קיימין אם בלחין אפי' של רימון בוצץ אם ביבישין אפי' כל העצים אינם בוצצין אלא כיני כל העצים יבישין מבחוץ ולחין מבפנים רימון יבש מבחוץ ויבש מבפנים. והא דתנן תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו לפי שכשנותן חודו של שפוד עד בית נקובתו והשפוד נסמך או נתלה בתנור הוי חודו למעלה וראשו העב למטה שכך נותנים אותו שאם חודו למטה נוח לו ליפול מתוך שהוא תלוי נמצא שבית השחיטה למטה וכן הדין כדי שיהא הדם זב לחוץ דרך בית השחיטה. ירושלמי אית תניי תני תוחבו מבית נקוביו עד שהוא מגיע לתוך פיו על דעתא דהדין תנייה בתרי' חוזר והופכו מה כירך עבה עבד לה ריה"ג אין קרי דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו מה נפק מביניהון צליו בגדי של חולין אין תאמר כירך עבה עבד לה ריה"ג כשר אין תאמר קרי דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול צליו בהבל של קדירה אין תאמר כירך עבה עבד לה ריה"ג כשר אין תאמר קרי דרש כו' פסול. כשר לא כן תני צלי אש לא צלי קדירה פתר לה בנוגע בגופה של קדירה:
518
519אכילת צלי בלילי פסחים
תנן בפ' מקום שנהגו מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין פי' דמחזי כאוכל פסח בחוץ ודוקא במקולס אמרי' היכא שנהגו שלא לאכול דאין אוכלין דהיינו שתלה על ראשו כרעיו וקרבו אבל אם אינו מקולס ההוא שרי אפי' במקום שלא נהגו כההיא דר"פ כיצד צולין דת"ר איזהו מקולס כל שצלאו כולו כאחת ופירש"י איזהו גדי מקולס דתנן במקום שנהגו שאסור בזמן הזה במקום שלא נהגו. כל שצלאו כולו כאחת דדמי לפסח ונראה כאוכל קדשים בחוץ נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר אפי' במחובר אין זה גדי מקולס דלא אסיר עד שיהא כולו שלם ומקולס וצלי אבל שאינו מקולס ההיא שרי אפי' במקום שלא נהגו מקולס לשון כובע נחושת דמתרגמי' קולסא דנחשא. וההיא דפרק מקום שנהגו דא"ר יוסי תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים שלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי אית לן למימר דמקו' שלא נהגו הוה. ירושלמי פרק מקום שנהגו ר' בא בעי קומי ר' אמי ואפי' בשר עגל א"ל [ואפילו בשר עגל] א"ל אפילו בשר עוף א"ל ואפילו בשר עוף סברין מימר אפילו ביצה אפילו קולקוס א"ר יודן בי ר' חנן ובלבד (אין) [מין] שחיטה. ואיני יודע מה שייך קילוס בביצה. וה"ה היינו יכולים לפרש דהא דקתני מקום שנהגו שלא לאכול צלי אין אוכלין אע"פ שאינו מקולס וברייתא (דביצה) [דכיצד] צולין קיימא אפלוגת' דריה"ג ור"ע אבל מקולס אסור אפילו במקום שנהגו והיינו דשלחו ליה לתודוס ואתי שפיר דסברי מימר אפילו ביצה אפילו קולקוס דאסור במקום שלא נהגו אפילו אינו מקולס:
תנן בפ' מקום שנהגו מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלים מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין פי' דמחזי כאוכל פסח בחוץ ודוקא במקולס אמרי' היכא שנהגו שלא לאכול דאין אוכלין דהיינו שתלה על ראשו כרעיו וקרבו אבל אם אינו מקולס ההוא שרי אפי' במקום שלא נהגו כההיא דר"פ כיצד צולין דת"ר איזהו מקולס כל שצלאו כולו כאחת ופירש"י איזהו גדי מקולס דתנן במקום שנהגו שאסור בזמן הזה במקום שלא נהגו. כל שצלאו כולו כאחת דדמי לפסח ונראה כאוכל קדשים בחוץ נחתך ממנו אבר או נשלק ממנו אבר אפי' במחובר אין זה גדי מקולס דלא אסיר עד שיהא כולו שלם ומקולס וצלי אבל שאינו מקולס ההיא שרי אפי' במקום שלא נהגו מקולס לשון כובע נחושת דמתרגמי' קולסא דנחשא. וההיא דפרק מקום שנהגו דא"ר יוסי תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים שלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי אית לן למימר דמקו' שלא נהגו הוה. ירושלמי פרק מקום שנהגו ר' בא בעי קומי ר' אמי ואפי' בשר עגל א"ל [ואפילו בשר עגל] א"ל אפילו בשר עוף א"ל ואפילו בשר עוף סברין מימר אפילו ביצה אפילו קולקוס א"ר יודן בי ר' חנן ובלבד (אין) [מין] שחיטה. ואיני יודע מה שייך קילוס בביצה. וה"ה היינו יכולים לפרש דהא דקתני מקום שנהגו שלא לאכול צלי אין אוכלין אע"פ שאינו מקולס וברייתא (דביצה) [דכיצד] צולין קיימא אפלוגת' דריה"ג ור"ע אבל מקולס אסור אפילו במקום שנהגו והיינו דשלחו ליה לתודוס ואתי שפיר דסברי מימר אפילו ביצה אפילו קולקוס דאסור במקום שלא נהגו אפילו אינו מקולס:
519
520הפסח והמצה אינם נאכלים אלא עד חצות
תנן בפ' ע"פ הפסח אחר חצות מטמאאת הידים ואמרי' בגמרא אלמא דמחצות הוא דהו"ל נותר מאן תנא א"ר יוסף ראב"ע היא דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה ראב"ע אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות א"ל ר"ע והלא כבר נאמר בחפזון עד שעת חפזון א"כ מה ת"ל בלילה [יכול יהא נאכל כקדשים ביום ת"ל בלילה] בלילה נאכל ואינו נאכל ביום והא דכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר ס"ל לראב"ע לשריפה הוא דאתא דעד בוקר לאו בר שריפה הוא וכדתניא פרק קמא דברכות ר"א אומר בערב אתה זובח וכבא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף וסתם לן תנא כראב"ע דאין הפסח נאכל אלא עד חצות וה"נ סתם לן פ"ק דברכות דתנן הקטר חלבים ואימורים מצוותן עד שיעלה ע"ה א"ר יוסף ל"ק הא ראב"ע הא ר"ע דתניא ואכלו את הבשר וגו' אלמא סתמא כראב"ע ותנן נמי סתמא ס"פ איזהו מקומן הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואמרי' בגמ' מאן תנא א"ר יוסף ראב"ע היא הלכך הכי הלכתא דאין הפסח נאכל אלא עד חצות ומצה נמי דהא איתקשא לפסח ואע"ג דתנן נמי סתמא בפ' הקורא את המגילה למפרע זה הכלל כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמרי' בגמ' לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע אפ"ה הלכה כי הני סתמי דאתיין כראב"ע דנהי דליכא למימר דהויא הלכה משום דהכא תלתא סתמי והתם חד סתמא כדאמר בפ' מצות חליצה מכדי הא סתמא והא סתמא מה לי תרי מה לי חדא ואמרינן נמי ס"פ האיש מקדש מכדי הא סתמא והא סתמא מה לי חד סתמי מה לי תרי סתמי מ"מ הואיל וקתני להו בהלכות קדשים כגון בע"פ גבי הלכות הפסח ובפ' איזהו מקומן גבי קדשים הווין עיקר כדאמרי' בפרק אחד דיני ממונות מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא אב"א סתמא דרבים עדיף אב"א משום דקתני לה גבי הלכתא דדינא. ואע"ג דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ותו דאמרי' פ"ק דברכות והני תנאי כי הני תנאי דתניא שם תזבח את הפסח בערב [בערב] אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל עד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים ואתיא ליה דר' יהושע כר"ע משמע דהכי הלכתא. אפ"ה הואיל וסתם לן תנא כראב"ע בהלכות פסח ש"מ דהכי הלכתא. ותו דאפי' את"ל דהלכתא כר"ע בדאורייתא דהפסח נאכל עד עמוד השחר מ"מ מדרבנן אפי' ר"ע מודה דאין נאכל אלא עד חצות כדפי' רשב"ם פ' ע"פ גבי ההיא אלמא דמחצות הוא דהויא ליה נותר מאן תנא א"ר יוסף ראב"ע היא וכו'. ופי' רשב"ם אבל כר"ע דפליג עליה לא מיתוקמא דלדידיה דלא הוי נותר עד הבקר לא מטמא ידים אלא מבקר והולך אע"ג דלדידיה נמי אכילת פסחים עד חצות כדין כל הנאכלים ליום ולילה רבנן היא דעביד הרחקה יתירתא להרחיק אדם מן העבירה כדתנן פ"ק דברכות שמא יאכל ממנו לאחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת עכ"ל. ואמרי' ס"פ איזהו מקומן א"ל אביי ממאי דראב"ע ודאורייתא דילמא דרבנן להרחיק אדם מן העבירה. מזה נוכל להבין דלר"ע מדרבנן אינו נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה והכי משמע בירושל' דרבנן דראב"ע אית להו הרחקה אפילו בדרבנן דתנינן הפסח אחר חצות מטמא את הידים כל הנאכלים ליום אחד כגון קדשי קדשים כו' אם אומר אוכלו עד שיעלה ע"ה והוא (שעלה) [סבור שלא עלה] ונמצא אוכל ומתחייב ומתוך שאתה אומר לו עד חצות אפילו הוא אוכל אחר חצות אין מתחייב פי' סתמא דתלמודא דירושלמי סובר בגמרא דידן דמאן דלא תנא אכילת פסחים מיתוקמא מתני' כראב"ע ומדאורייתא איירי ורב הונא סובר מדרבנן משום הרחקה ודכ"ע. הא למדת דמודים ר"ע ור' יהושע דאין הפסח נאכל אלא עד חצות ומדרבנן. מיהו לענין מצה אי קיי"ל כראב"ע דמדאורייתא אין הפסח נאכל אלא עד חצות א"כ מצה נמי אינה נאכלת אלא עד חצות כדרבא דאמר רבא אכל מצה אחר חצות לראב"ע לא יצא ידי חובתו אבל אי קיי"ל כר"ע ור' יהושע דהפסח מדאורייתא נאכל עד הבקר ומדרבנן הוא דאינו נאכל אלא עד חצות כדפרי' (או) גבי מצה איני יודע מה הדין דשמא גבי מצה לא אחמור כולי האי. מיהו מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל כתב שרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל היה נוהג לאכול מצה קודם חצות וכן מצה של אפיקומן. וה"ר יעקב מקורביל הקדוש זצ"ל כתב נ"ל דזה הלשון דקאמר לראב"ע משמע דלית הלכתא כראב"ע ואע"ג דלעיל אמרן דסתם מתני' כראב"ע ובשלהי מתני' דאיזהו מקומן נמי סתם לן תנא כראב"ע כדמפרש התם מיהו כיון דסתם לן תנא במגילה פ"ב דלא כראב"ע כדמפר' התם והתם תני לה גבי הלכתא פסיקתא ועוד דהלכה כר"ע מחבירו משו"ה לית הלכתא כראב"ע עכ"ל. מיהו מורי רבי' יהודה זצ"ל כתב דמכח זה אין לפסוק הלכה כר"ע דלא הוה הלכתא פסיקתא דלא דמי כ"כ לההיא דהשוכר את האומנין כל החוזר בו ידו על התחתונה והא נמי דמסיק לראב"ע לשון זה אינה ראיה דאשכחן דאפי' כי אמר אמורא באותו לשון דמשמע שאין הלכה אפ"ה סובר שהיא הלכה כההיא דהגוזל והא את הוא דאמרת מאן דאין [דינא] דגרמי ר"מ מאי לאו ר"מ ולא ס"ל כותיה לא ר"מ וס"ל כותיה. וקשיא לי דשלהי ע"פ דייק דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות מדקתני במתני' הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא דמחצות הויא ליה נותר ובתוספתא דפסחים פ' ר"א תניא הפסח אין נאכל אלא בלילה ואין נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עליו משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה ע"ה אלמא הא בהא לא תליא ׃
תנן בפ' ע"פ הפסח אחר חצות מטמאאת הידים ואמרי' בגמרא אלמא דמחצות הוא דהו"ל נותר מאן תנא א"ר יוסף ראב"ע היא דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה ראב"ע אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות א"ל ר"ע והלא כבר נאמר בחפזון עד שעת חפזון א"כ מה ת"ל בלילה [יכול יהא נאכל כקדשים ביום ת"ל בלילה] בלילה נאכל ואינו נאכל ביום והא דכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר ס"ל לראב"ע לשריפה הוא דאתא דעד בוקר לאו בר שריפה הוא וכדתניא פרק קמא דברכות ר"א אומר בערב אתה זובח וכבא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף וסתם לן תנא כראב"ע דאין הפסח נאכל אלא עד חצות וה"נ סתם לן פ"ק דברכות דתנן הקטר חלבים ואימורים מצוותן עד שיעלה ע"ה א"ר יוסף ל"ק הא ראב"ע הא ר"ע דתניא ואכלו את הבשר וגו' אלמא סתמא כראב"ע ותנן נמי סתמא ס"פ איזהו מקומן הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואמרי' בגמ' מאן תנא א"ר יוסף ראב"ע היא הלכך הכי הלכתא דאין הפסח נאכל אלא עד חצות ומצה נמי דהא איתקשא לפסח ואע"ג דתנן נמי סתמא בפ' הקורא את המגילה למפרע זה הכלל כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמרי' בגמ' לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע אפ"ה הלכה כי הני סתמי דאתיין כראב"ע דנהי דליכא למימר דהויא הלכה משום דהכא תלתא סתמי והתם חד סתמא כדאמר בפ' מצות חליצה מכדי הא סתמא והא סתמא מה לי תרי מה לי חדא ואמרינן נמי ס"פ האיש מקדש מכדי הא סתמא והא סתמא מה לי חד סתמי מה לי תרי סתמי מ"מ הואיל וקתני להו בהלכות קדשים כגון בע"פ גבי הלכות הפסח ובפ' איזהו מקומן גבי קדשים הווין עיקר כדאמרי' בפרק אחד דיני ממונות מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא אב"א סתמא דרבים עדיף אב"א משום דקתני לה גבי הלכתא דדינא. ואע"ג דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ותו דאמרי' פ"ק דברכות והני תנאי כי הני תנאי דתניא שם תזבח את הפסח בערב [בערב] אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל עד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים ואתיא ליה דר' יהושע כר"ע משמע דהכי הלכתא. אפ"ה הואיל וסתם לן תנא כראב"ע בהלכות פסח ש"מ דהכי הלכתא. ותו דאפי' את"ל דהלכתא כר"ע בדאורייתא דהפסח נאכל עד עמוד השחר מ"מ מדרבנן אפי' ר"ע מודה דאין נאכל אלא עד חצות כדפי' רשב"ם פ' ע"פ גבי ההיא אלמא דמחצות הוא דהויא ליה נותר מאן תנא א"ר יוסף ראב"ע היא וכו'. ופי' רשב"ם אבל כר"ע דפליג עליה לא מיתוקמא דלדידיה דלא הוי נותר עד הבקר לא מטמא ידים אלא מבקר והולך אע"ג דלדידיה נמי אכילת פסחים עד חצות כדין כל הנאכלים ליום ולילה רבנן היא דעביד הרחקה יתירתא להרחיק אדם מן העבירה כדתנן פ"ק דברכות שמא יאכל ממנו לאחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת עכ"ל. ואמרי' ס"פ איזהו מקומן א"ל אביי ממאי דראב"ע ודאורייתא דילמא דרבנן להרחיק אדם מן העבירה. מזה נוכל להבין דלר"ע מדרבנן אינו נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה והכי משמע בירושל' דרבנן דראב"ע אית להו הרחקה אפילו בדרבנן דתנינן הפסח אחר חצות מטמא את הידים כל הנאכלים ליום אחד כגון קדשי קדשים כו' אם אומר אוכלו עד שיעלה ע"ה והוא (שעלה) [סבור שלא עלה] ונמצא אוכל ומתחייב ומתוך שאתה אומר לו עד חצות אפילו הוא אוכל אחר חצות אין מתחייב פי' סתמא דתלמודא דירושלמי סובר בגמרא דידן דמאן דלא תנא אכילת פסחים מיתוקמא מתני' כראב"ע ומדאורייתא איירי ורב הונא סובר מדרבנן משום הרחקה ודכ"ע. הא למדת דמודים ר"ע ור' יהושע דאין הפסח נאכל אלא עד חצות ומדרבנן. מיהו לענין מצה אי קיי"ל כראב"ע דמדאורייתא אין הפסח נאכל אלא עד חצות א"כ מצה נמי אינה נאכלת אלא עד חצות כדרבא דאמר רבא אכל מצה אחר חצות לראב"ע לא יצא ידי חובתו אבל אי קיי"ל כר"ע ור' יהושע דהפסח מדאורייתא נאכל עד הבקר ומדרבנן הוא דאינו נאכל אלא עד חצות כדפרי' (או) גבי מצה איני יודע מה הדין דשמא גבי מצה לא אחמור כולי האי. מיהו מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל כתב שרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל היה נוהג לאכול מצה קודם חצות וכן מצה של אפיקומן. וה"ר יעקב מקורביל הקדוש זצ"ל כתב נ"ל דזה הלשון דקאמר לראב"ע משמע דלית הלכתא כראב"ע ואע"ג דלעיל אמרן דסתם מתני' כראב"ע ובשלהי מתני' דאיזהו מקומן נמי סתם לן תנא כראב"ע כדמפרש התם מיהו כיון דסתם לן תנא במגילה פ"ב דלא כראב"ע כדמפר' התם והתם תני לה גבי הלכתא פסיקתא ועוד דהלכה כר"ע מחבירו משו"ה לית הלכתא כראב"ע עכ"ל. מיהו מורי רבי' יהודה זצ"ל כתב דמכח זה אין לפסוק הלכה כר"ע דלא הוה הלכתא פסיקתא דלא דמי כ"כ לההיא דהשוכר את האומנין כל החוזר בו ידו על התחתונה והא נמי דמסיק לראב"ע לשון זה אינה ראיה דאשכחן דאפי' כי אמר אמורא באותו לשון דמשמע שאין הלכה אפ"ה סובר שהיא הלכה כההיא דהגוזל והא את הוא דאמרת מאן דאין [דינא] דגרמי ר"מ מאי לאו ר"מ ולא ס"ל כותיה לא ר"מ וס"ל כותיה. וקשיא לי דשלהי ע"פ דייק דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות מדקתני במתני' הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא דמחצות הויא ליה נותר ובתוספתא דפסחים פ' ר"א תניא הפסח אין נאכל אלא בלילה ואין נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עליו משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה ע"ה אלמא הא בהא לא תליא ׃
520
521על מצות ומרורים יאכלוהו. מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן
אמ רבא מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן מ"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא מצה נמי הכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן הוא. ודכתיב בערב תאכלו מצות ההוא מבעיא ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה וכו' עד תניא כותיה דרבא ששת ימים תאכל מצות וכו'. פירש רשב"ם מהכא שמעינן דמצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן דהא תניא כותיה דרבא וקיי"ל כר' יוחנן דאין אוכלין יותר על מצת חובה שבאחרונה שום דבר בעולם דלא ליבטל טעם מצה מניה אבל שתיית יין לא מבטל ליה דשתיה לא מבטלא אכילה ואמרי' לעיל בשמעתי' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ופי' רשב"ם שצריך לאכול מצה בגמר סעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה וזו היא הבציעה שאנו אוכלין לשם חובה ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע"פ שאינה לשם חובה כדאמר ר"ח לעיל גבי מרור דלאחר שמילא כריסו ממנו האיך חוזר ומברך עליו הלכך מברך אתרוייהו ברישא והדר אכילת מצת מצוה באחרונה ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר שלא לשכח טעמא ובמצה בזה"ז מיירי דליכא פסח בהדה דאי בזמן דאיכא פסח הא בהדיא תנן אין מפטירי' אחר הפסח אפיקומן דהיינו אחר הפסח ומצה הנאכלת עמו עכ"ל ובה"ג אוסר לשתות שאר משקין לבד ממים אחר מצת אפיקומן וכן פרש"י דע"כ אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה. ואומר ה"ר יעקב מקורביל הקדוש זצ"ל דאין לתמוה ע"ז שהרי מצינו כה"ג גבי ק"ש דאות' שאינה חובה אנו מברכין שתים לפניה ושתים לאחריה ואותה שהיא חובה אין אנו מברכין לשיטת רש"י שק"ש שע"ג המיטה היא עיקר. כתב בתשובת הגאונים רבותי פ"א שכח רבי קלונימוס הזקן לאכול אפיקומן אחר סעודה קודם בהמ"ז ואח"כ הוזכר לו ולא רצה לחזור ולאכול ממנה לפי שהיה צריך לשתות מכוס של ברכה וא"א לשתות בין כוס של ברכת המזון לכוס של הלל (דאמר רבא) [דתנן] בין הכוסו' הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה ולא רצה לברך עליה ברהמ"ז בלא יין לפי שתקנו כוס שלישי עליה נראה שטעונה כוס ואפילו לאחר כוס רביעי של הלל לא רצה לאכול מצה ולברך בהמ"ז מפני שלאותן מצות לא תקנו אלא ד' כוסות בלבד אבל כוס חמישי לא התקינו ומפני כן נמנע ולא אכל דאמרי' בירושלמי דברכות אמתניתין דהקטר חלבים אנן תנן אכילת פסחים אית דלא תנא אכילת פסהים מאן דתנא אכילת פסחים רבנן ומאן דלא תני אכילת פסחים ר"א מ"ט דר"א נאמר כאן לילה כו' א"ר הונא לית כאן אכילת פסחים לאחר ברהמ"ז. והחזיק טעם לדבריו שישר בעיניו שא"צ לחזור ולאכול לפי שסתם רוב מצות העשויות בלילה הראשון כתיקון חכמים עשויות בשמור לשם מצה ומצה שאוכל בגמר סעודתו (שלשה) [עלתה] לה לשם מצה הואיל ונעשה בהן שימור לשם מצה:
אמ רבא מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן מ"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא מצה נמי הכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן הוא. ודכתיב בערב תאכלו מצות ההוא מבעיא ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה וכו' עד תניא כותיה דרבא ששת ימים תאכל מצות וכו'. פירש רשב"ם מהכא שמעינן דמצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן דהא תניא כותיה דרבא וקיי"ל כר' יוחנן דאין אוכלין יותר על מצת חובה שבאחרונה שום דבר בעולם דלא ליבטל טעם מצה מניה אבל שתיית יין לא מבטל ליה דשתיה לא מבטלא אכילה ואמרי' לעיל בשמעתי' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ופי' רשב"ם שצריך לאכול מצה בגמר סעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה וזו היא הבציעה שאנו אוכלין לשם חובה ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע"פ שאינה לשם חובה כדאמר ר"ח לעיל גבי מרור דלאחר שמילא כריסו ממנו האיך חוזר ומברך עליו הלכך מברך אתרוייהו ברישא והדר אכילת מצת מצוה באחרונה ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר שלא לשכח טעמא ובמצה בזה"ז מיירי דליכא פסח בהדה דאי בזמן דאיכא פסח הא בהדיא תנן אין מפטירי' אחר הפסח אפיקומן דהיינו אחר הפסח ומצה הנאכלת עמו עכ"ל ובה"ג אוסר לשתות שאר משקין לבד ממים אחר מצת אפיקומן וכן פרש"י דע"כ אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה. ואומר ה"ר יעקב מקורביל הקדוש זצ"ל דאין לתמוה ע"ז שהרי מצינו כה"ג גבי ק"ש דאות' שאינה חובה אנו מברכין שתים לפניה ושתים לאחריה ואותה שהיא חובה אין אנו מברכין לשיטת רש"י שק"ש שע"ג המיטה היא עיקר. כתב בתשובת הגאונים רבותי פ"א שכח רבי קלונימוס הזקן לאכול אפיקומן אחר סעודה קודם בהמ"ז ואח"כ הוזכר לו ולא רצה לחזור ולאכול ממנה לפי שהיה צריך לשתות מכוס של ברכה וא"א לשתות בין כוס של ברכת המזון לכוס של הלל (דאמר רבא) [דתנן] בין הכוסו' הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה ולא רצה לברך עליה ברהמ"ז בלא יין לפי שתקנו כוס שלישי עליה נראה שטעונה כוס ואפילו לאחר כוס רביעי של הלל לא רצה לאכול מצה ולברך בהמ"ז מפני שלאותן מצות לא תקנו אלא ד' כוסות בלבד אבל כוס חמישי לא התקינו ומפני כן נמנע ולא אכל דאמרי' בירושלמי דברכות אמתניתין דהקטר חלבים אנן תנן אכילת פסחים אית דלא תנא אכילת פסהים מאן דתנא אכילת פסחים רבנן ומאן דלא תני אכילת פסחים ר"א מ"ט דר"א נאמר כאן לילה כו' א"ר הונא לית כאן אכילת פסחים לאחר ברהמ"ז. והחזיק טעם לדבריו שישר בעיניו שא"צ לחזור ולאכול לפי שסתם רוב מצות העשויות בלילה הראשון כתיקון חכמים עשויות בשמור לשם מצה ומצה שאוכל בגמר סעודתו (שלשה) [עלתה] לה לשם מצה הואיל ונעשה בהן שימור לשם מצה:
521
522עשה דאכילת מצה דוחה לאו דחדש
השתא דפרישית דמצה בזה"ז דאורייתא מעתה אפילו תמצי לומר דחדש נוהג בחוץ לארץ אפ"ה אפשר דמותר לאכול ממנו מצת מצוה דאתי עשה דבערב תאכלו מצות ודחי לאו דחדש בההיא דירושלמי דפ"ב דחלה ר' (יוסי) [יונה] בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה אפילו יבישה א"ל אפילו יבישה אפילו קצורה מעתה אפילו חיטין בעליה כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח א"ר יונה מן דנפקית תהיתי דלא אמרי לי שנייא היא שמ"ע דוחה את ל"ת על דעתיה דר' יונה דו אמר שמ"ע דוחה למצות ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה ניחא על דעתיה דר' יוסי דו אמר אין מ"ע דוחה למצות ל"ת אא"כ כתובה בצרה ממה שהיו תגרים מוכרים להם ופי' לי מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דבצרה היינו שנאמרו שניהם אחר מתן תורה עשה ולא תעשה אבל הכא עשה דבערב תאכלו מצות נאמר קודם מ"ת ולכך לא ידחה לאו דחדש שאחר מ"ת אליבא דר' יוסי. ואם תקשי דת"ר בר"א דמילה ימול ערלתו אע"פ שיש שם בהרת ועתה יקשה לך הלא עשה דמילה נאמר קודם מ"ת ול"ת דבהרת אחר מ"ת א"כ היכי דחי לי'. למדני מורי ר' יהודה דבירושלמי דנדרים פ' ד' נדרים פריך לה ומשני כיון דכתיב בשר כמי שהיא כתובה בצדה והייתי מקשה לו א"כ לדבריך משמע דעשה דלאחר מ"ת עדיף מעשה דקודם מ"ת א"כ מאי האי דאמרי' דפ"ק דיבמות אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי דחי וכ"ת נילף ממילה כו' עד ממילה ותמיד שכן ישנו לפני הדיבור דחי עשה שלאחר הדיבור לא כ"ש דהוא עדיף כפי סברת הירושלמי ועוד קשה לשם בפשט הלא שבת נאמר כמו כן לפני הדיבור והייתי מתרץ לעצמי כפי סברת הירושלמי דה"ק ממילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור פירוש כיון שגם הם גם שבת נאמרה קודם מ"ת לכך דוחין זא"ז אבל עשה ול"ת שנאמרו לאחר מ"ת מנלן דדחי עד שניטפל לי ה"ר יצחק כהן מפרובנא בהיותי בפרי"ש ושאלתי לו זה וענני דכתיב בצידה אינו כדברי מורי רבי' יהודה אלא כתיב בצדה היינו צידה ממש כמו לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דכתיבי זה אצל זה והקשתי לו הא דמסיק פ"ק דביצה אלא ספק היינו טעמא דילמא עביד כתישה ודאי נמי הא קא עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה ואמאי הלא עשה דכיסוי הדם אינו כתוב אצל ל"ת דיו"ט. אמנם עתה ידעתי כי דבריו אמתים כי מצאתי בירושלמי דפ"ק דביצה גמ' ומודים שיחפור בדקר ויכסה דמסיק הדא דתימר באפר שהוסק מעי"ט אבל באפר שהוסק ביו"ט לא בד"א שלא שחט אבל אם [שחט] מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו"ט ולא יחפור בדקר ויכס' חבריא אמרין שמ"ע דוחה למצות ל"ת על דעתיה דר' יונה דו אמר מצות עשה דוחה למצות ל"ת אא"כ כתוב בצידה מכיון שהתחיל אומרים לו מרק נראה ט"ס. הרי לך להדיא שכך הפי' כמו שאמר לי ה"ר יצחק כהן ועכשיו צריכין אנו לפרש מאי או אינו דקאמר כפי סברת הירושלמי כדדייק תלמודא דידן לפי סברתו דמסיק ותנא מעיקרא מאי קא ניחא ליה ולבסוף מאי קא קשיא ליה ואמרי' פ"ק דיבמות ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא מאי או אינו דקתני. עכ"נ דהכא הפי' לפי הירושלמי אע"פ שיש שם בהרת דאתי עשה דמילה ודחי ל"ת דבהרת אע"פ שאינו כתוב בצידה ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ ממילה או אינו אפי' מילה דאין עשה דוחה ל"ת שאינו כתוב בצדה ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין שם בהרת ת"ל בשר ואפי' יש שם בהרת פי' אפי' למ"ד אין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתוב בצדה הכא מודה דדחי דהא כתיב בשר יתירא והיינו כסברת הירושלמי דפ' ד' נדרים הלכך איתבריר לן פי' הירושלמי דבהא פליגי ר' יונה ור' יוסי דר' יונה סבר דעשה דוחה ל"ת אע"פ שאינו כתוב אצלו ור' יוסי סבר דלא דחי אא"כ כתוב אצלו ממש כמו גדילים תעשה לך ולא תלבש שעטנז. הלכך לדידן דקיי"ל כר' יונה מעתה [מותר] לאפות מצה של מצוה מן החדש ולאכול דאתי עשה דבערב תאכלו מצות ודחי לאו דחדש מיהו מורי ה"ר יעקב בן ה"ר מאיר זצ"ל פי' לי דאין לומר בן שהרי אין מ"ע אלא בכזית אחד דאכילה בכזית והוא גופיה יש לאסור אטו זית שני כדאמרי' ביבמות ובסנהדרין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ור' יונה ורבי יוסי בדאורייתא נחלקו. יצחק בר' משה המחבר נב"ה:
השתא דפרישית דמצה בזה"ז דאורייתא מעתה אפילו תמצי לומר דחדש נוהג בחוץ לארץ אפ"ה אפשר דמותר לאכול ממנו מצת מצוה דאתי עשה דבערב תאכלו מצות ודחי לאו דחדש בההיא דירושלמי דפ"ב דחלה ר' (יוסי) [יונה] בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה אפילו יבישה א"ל אפילו יבישה אפילו קצורה מעתה אפילו חיטין בעליה כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח א"ר יונה מן דנפקית תהיתי דלא אמרי לי שנייא היא שמ"ע דוחה את ל"ת על דעתיה דר' יונה דו אמר שמ"ע דוחה למצות ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה ניחא על דעתיה דר' יוסי דו אמר אין מ"ע דוחה למצות ל"ת אא"כ כתובה בצרה ממה שהיו תגרים מוכרים להם ופי' לי מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דבצרה היינו שנאמרו שניהם אחר מתן תורה עשה ולא תעשה אבל הכא עשה דבערב תאכלו מצות נאמר קודם מ"ת ולכך לא ידחה לאו דחדש שאחר מ"ת אליבא דר' יוסי. ואם תקשי דת"ר בר"א דמילה ימול ערלתו אע"פ שיש שם בהרת ועתה יקשה לך הלא עשה דמילה נאמר קודם מ"ת ול"ת דבהרת אחר מ"ת א"כ היכי דחי לי'. למדני מורי ר' יהודה דבירושלמי דנדרים פ' ד' נדרים פריך לה ומשני כיון דכתיב בשר כמי שהיא כתובה בצדה והייתי מקשה לו א"כ לדבריך משמע דעשה דלאחר מ"ת עדיף מעשה דקודם מ"ת א"כ מאי האי דאמרי' דפ"ק דיבמות אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי דחי וכ"ת נילף ממילה כו' עד ממילה ותמיד שכן ישנו לפני הדיבור דחי עשה שלאחר הדיבור לא כ"ש דהוא עדיף כפי סברת הירושלמי ועוד קשה לשם בפשט הלא שבת נאמר כמו כן לפני הדיבור והייתי מתרץ לעצמי כפי סברת הירושלמי דה"ק ממילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור פירוש כיון שגם הם גם שבת נאמרה קודם מ"ת לכך דוחין זא"ז אבל עשה ול"ת שנאמרו לאחר מ"ת מנלן דדחי עד שניטפל לי ה"ר יצחק כהן מפרובנא בהיותי בפרי"ש ושאלתי לו זה וענני דכתיב בצידה אינו כדברי מורי רבי' יהודה אלא כתיב בצדה היינו צידה ממש כמו לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דכתיבי זה אצל זה והקשתי לו הא דמסיק פ"ק דביצה אלא ספק היינו טעמא דילמא עביד כתישה ודאי נמי הא קא עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה ואמאי הלא עשה דכיסוי הדם אינו כתוב אצל ל"ת דיו"ט. אמנם עתה ידעתי כי דבריו אמתים כי מצאתי בירושלמי דפ"ק דביצה גמ' ומודים שיחפור בדקר ויכסה דמסיק הדא דתימר באפר שהוסק מעי"ט אבל באפר שהוסק ביו"ט לא בד"א שלא שחט אבל אם [שחט] מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו"ט ולא יחפור בדקר ויכס' חבריא אמרין שמ"ע דוחה למצות ל"ת על דעתיה דר' יונה דו אמר מצות עשה דוחה למצות ל"ת אא"כ כתוב בצידה מכיון שהתחיל אומרים לו מרק נראה ט"ס. הרי לך להדיא שכך הפי' כמו שאמר לי ה"ר יצחק כהן ועכשיו צריכין אנו לפרש מאי או אינו דקאמר כפי סברת הירושלמי כדדייק תלמודא דידן לפי סברתו דמסיק ותנא מעיקרא מאי קא ניחא ליה ולבסוף מאי קא קשיא ליה ואמרי' פ"ק דיבמות ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא מאי או אינו דקתני. עכ"נ דהכא הפי' לפי הירושלמי אע"פ שיש שם בהרת דאתי עשה דמילה ודחי ל"ת דבהרת אע"פ שאינו כתוב בצידה ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ ממילה או אינו אפי' מילה דאין עשה דוחה ל"ת שאינו כתוב בצדה ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין שם בהרת ת"ל בשר ואפי' יש שם בהרת פי' אפי' למ"ד אין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתוב בצדה הכא מודה דדחי דהא כתיב בשר יתירא והיינו כסברת הירושלמי דפ' ד' נדרים הלכך איתבריר לן פי' הירושלמי דבהא פליגי ר' יונה ור' יוסי דר' יונה סבר דעשה דוחה ל"ת אע"פ שאינו כתוב אצלו ור' יוסי סבר דלא דחי אא"כ כתוב אצלו ממש כמו גדילים תעשה לך ולא תלבש שעטנז. הלכך לדידן דקיי"ל כר' יונה מעתה [מותר] לאפות מצה של מצוה מן החדש ולאכול דאתי עשה דבערב תאכלו מצות ודחי לאו דחדש מיהו מורי ה"ר יעקב בן ה"ר מאיר זצ"ל פי' לי דאין לומר בן שהרי אין מ"ע אלא בכזית אחד דאכילה בכזית והוא גופיה יש לאסור אטו זית שני כדאמרי' ביבמות ובסנהדרין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ור' יונה ורבי יוסי בדאורייתא נחלקו. יצחק בר' משה המחבר נב"ה:
522
523וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'. פסח דורות אין נאכל בחפזון
תנן [בפרק] מי שהיה טמא מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון בלילה אחר ופסח דורות נוהג כל שבעה ואמרי' בגמ' מנלן דאמ' קרא ואכלת' אותו בחפזון [אותו נאכל בחפזון] ואין אחר בחפזון חפזון לשון בהלת מהירות כמו ויהי דוד נחפז ללכת אשר השליכו ארם בחפזם כתב רב נסים גאון זצ"ל בשם אלוף אביו שלא לנעול דלתות הבתים בלילי פסחים כי זאת היא האמנה בדברו של הקב"ה ובהבטחתו ובשכר האמנה אנו זוכין לגאולה ואמרי' בימשלמי דכתובות פרק הנושא ר' ירמיה מפקיד אלבושני (חוזרין) [חוורין] חפותין [אלבשוני דנרסיי] (יכון) [והבון] מסנאי ברגלי וחוטרא בידי ויהבוני על (אסרטא) [סיטרא] אין אתי משיחא (נהי) [ואנא] מעתד וזאת נמי אמנה היא ויש לו שכר גדול עליה ואיתא נמי בסוף מסכת כלאים ואמרי' במכילתא גדולה האמנה לפני מי שאמר והיה העולם שבשכר האמנה שהאמינו אבותינו שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה וגו' ר' נחמיה אומר כל המקיים מצוה אחת באמנה כדי הוא שתשרה עליו רוה"ק וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו העוה"ז והעוה"ב אלא בשכר האמנה שנאמר והאמין בה' וכן אתה מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בשכר האמנה שנאמר ויאמן העם וכן גליות מתכנשות לעתיד בשכר אמנה שנא' תשורי מראש אמנה וכתיב וארשתיך לי באמונה:
תנן [בפרק] מי שהיה טמא מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון בלילה אחר ופסח דורות נוהג כל שבעה ואמרי' בגמ' מנלן דאמ' קרא ואכלת' אותו בחפזון [אותו נאכל בחפזון] ואין אחר בחפזון חפזון לשון בהלת מהירות כמו ויהי דוד נחפז ללכת אשר השליכו ארם בחפזם כתב רב נסים גאון זצ"ל בשם אלוף אביו שלא לנעול דלתות הבתים בלילי פסחים כי זאת היא האמנה בדברו של הקב"ה ובהבטחתו ובשכר האמנה אנו זוכין לגאולה ואמרי' בימשלמי דכתובות פרק הנושא ר' ירמיה מפקיד אלבושני (חוזרין) [חוורין] חפותין [אלבשוני דנרסיי] (יכון) [והבון] מסנאי ברגלי וחוטרא בידי ויהבוני על (אסרטא) [סיטרא] אין אתי משיחא (נהי) [ואנא] מעתד וזאת נמי אמנה היא ויש לו שכר גדול עליה ואיתא נמי בסוף מסכת כלאים ואמרי' במכילתא גדולה האמנה לפני מי שאמר והיה העולם שבשכר האמנה שהאמינו אבותינו שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה וגו' ר' נחמיה אומר כל המקיים מצוה אחת באמנה כדי הוא שתשרה עליו רוה"ק וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו העוה"ז והעוה"ב אלא בשכר האמנה שנאמר והאמין בה' וכן אתה מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בשכר האמנה שנאמר ויאמן העם וכן גליות מתכנשות לעתיד בשכר אמנה שנא' תשורי מראש אמנה וכתיב וארשתיך לי באמונה:
523
524והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה'
בחגיגת חמשה עשר הכתו' מדב' דעיקר מצותו ביו"ט ראשון דכתי' וחגות' אותו חג לה' יו"ט ראשון במשמע וכדתניא פ"ק דחגיגה וחגותם אותו חג לה' יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת"ל אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה א"כ למה נאמר שבעה לתשלומין ואיתמר מאי תשלומין ר' יוחנן אמר תשלומין דראשון ור' הושעיא אמר תשלומין זה לזה והתם מפרש מאי בינייהו ותנן פר' קמא דחגיגה וחגיגת יו"ט הראשון של פסח בש"א מן החולין ובה"א מן המעשר ופרכי' בגמ' ואמאי דבר שבחובה היא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין פי' כדתנן פ' התודה במנחות ואמר עולא בטופל פי' מחבר מעשר עם החולין ומביאו ואמר חזקיה טופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות פי' אם יש אוכלין הרבה ואינו סיפוק בבהמה אחת מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר ואע"פ שכולן הבאות ביום ראשון שם חגיגה עליחן כבר יצא ידי חובתו בראשונה מן החולין. ואין טופלין מעות למעות. ליקח בהמה גדולה. ור' יוחנן אמר טופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה לר' יוחנן עדיף ליה טפי כשהחולין מעורבין עם כל אכילותיו תניא כותיה דחזקיה מיסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ולקמן מפר' מיסת לשון חולין תניא כותיה דר' יוחנן ועשית חג שבועות לה' אלהיך מיסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ומנין שאם רצה לערב מערב ת"ל כאשר יברכך ה' אלקיך פי' מערב אין לשון זה נופל אלא במעות שעירב מעות חולין עם מעות מעשר וקנה בהם בהמה דשתי בהמות זו נכרת לעצמה וזו נכרת לעצמה. ולקמן גמ' מי שיש לו אוכלין מרובין ונכסים מועטים סבר רב חסדא כר' יוחנן דטופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה ורב ששת סבר דאף טופלין בהמה לבהמה. מעתה ליתא לדחזקיה שהרי ר' יוחנן ורב חסדא ורב ששת כולהו ס"ל טופלין מעות למעות. אבל בהמה לבהמה חזקיה ורב ששת סברי דטופלין בהמה לבהמה ורבי יוחנן ורב חסדא (דטופלין) [דאין טופלין] והלכה כחזקיה שהרי רבי יוחנן הוה תלמיד כלפי חזקיה ואי משום דרב חסרא קאי כרבי יוחנן הרי רב ששת דקאי כחזקיה דקאמר טופלין בהמה לבהמה. מעתה קיי"ל כרב ששת דטופלין בין מעות למעות בין בהמה לבהמה ודוקא בחגיגה ושלמים שרו ב"ה להיות טופל אבל בעולה לא כדאמרי' התם לעיל ועולת ראיה באה אפי' ביו"ט וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין ופירש רש"י דהתם לא מצי ב"ה לאפלוגי ולומר טופל מעות מעשר עליהם דכי אשתראי טפילה בחגיגה היא דאשתראי דגבי שלמים יש לך אדם שיש לו אוכלין מרובין ונכסים מועטים וא"א לו להביא כולו מן החולין אבל עולה למה לו טפילה יביא במעה כסף. וצ"ע הא דילפינן הכא ממיסת דדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין דאתיא דלא כר"א ודלא כר' עקיבה שלהי פ' התודה במנחות ומוכח פ' אלו דברים דהגיגת ט"ו לא דחיא שבת דא"ר אילעא [משום ר' יהודה] בר ספרא דא"ק וחגותם אותו חג לה' ז' ימים שבעה שמונה הוו מיכן לחגיגה שאינה דוחה את השבת:
בחגיגת חמשה עשר הכתו' מדב' דעיקר מצותו ביו"ט ראשון דכתי' וחגות' אותו חג לה' יו"ט ראשון במשמע וכדתניא פ"ק דחגיגה וחגותם אותו חג לה' יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת"ל אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה א"כ למה נאמר שבעה לתשלומין ואיתמר מאי תשלומין ר' יוחנן אמר תשלומין דראשון ור' הושעיא אמר תשלומין זה לזה והתם מפרש מאי בינייהו ותנן פר' קמא דחגיגה וחגיגת יו"ט הראשון של פסח בש"א מן החולין ובה"א מן המעשר ופרכי' בגמ' ואמאי דבר שבחובה היא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין פי' כדתנן פ' התודה במנחות ואמר עולא בטופל פי' מחבר מעשר עם החולין ומביאו ואמר חזקיה טופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות פי' אם יש אוכלין הרבה ואינו סיפוק בבהמה אחת מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר ואע"פ שכולן הבאות ביום ראשון שם חגיגה עליחן כבר יצא ידי חובתו בראשונה מן החולין. ואין טופלין מעות למעות. ליקח בהמה גדולה. ור' יוחנן אמר טופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה לר' יוחנן עדיף ליה טפי כשהחולין מעורבין עם כל אכילותיו תניא כותיה דחזקיה מיסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ולקמן מפר' מיסת לשון חולין תניא כותיה דר' יוחנן ועשית חג שבועות לה' אלהיך מיסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ומנין שאם רצה לערב מערב ת"ל כאשר יברכך ה' אלקיך פי' מערב אין לשון זה נופל אלא במעות שעירב מעות חולין עם מעות מעשר וקנה בהם בהמה דשתי בהמות זו נכרת לעצמה וזו נכרת לעצמה. ולקמן גמ' מי שיש לו אוכלין מרובין ונכסים מועטים סבר רב חסדא כר' יוחנן דטופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה ורב ששת סבר דאף טופלין בהמה לבהמה. מעתה ליתא לדחזקיה שהרי ר' יוחנן ורב חסדא ורב ששת כולהו ס"ל טופלין מעות למעות. אבל בהמה לבהמה חזקיה ורב ששת סברי דטופלין בהמה לבהמה ורבי יוחנן ורב חסדא (דטופלין) [דאין טופלין] והלכה כחזקיה שהרי רבי יוחנן הוה תלמיד כלפי חזקיה ואי משום דרב חסרא קאי כרבי יוחנן הרי רב ששת דקאי כחזקיה דקאמר טופלין בהמה לבהמה. מעתה קיי"ל כרב ששת דטופלין בין מעות למעות בין בהמה לבהמה ודוקא בחגיגה ושלמים שרו ב"ה להיות טופל אבל בעולה לא כדאמרי' התם לעיל ועולת ראיה באה אפי' ביו"ט וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין ופירש רש"י דהתם לא מצי ב"ה לאפלוגי ולומר טופל מעות מעשר עליהם דכי אשתראי טפילה בחגיגה היא דאשתראי דגבי שלמים יש לך אדם שיש לו אוכלין מרובין ונכסים מועטים וא"א לו להביא כולו מן החולין אבל עולה למה לו טפילה יביא במעה כסף. וצ"ע הא דילפינן הכא ממיסת דדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין דאתיא דלא כר"א ודלא כר' עקיבה שלהי פ' התודה במנחות ומוכח פ' אלו דברים דהגיגת ט"ו לא דחיא שבת דא"ר אילעא [משום ר' יהודה] בר ספרא דא"ק וחגותם אותו חג לה' ז' ימים שבעה שמונה הוו מיכן לחגיגה שאינה דוחה את השבת:
524
525חגיגת ארבעה עשר
נראה דהכי קיי"ל דחגיגת י"ד אינה אלא מדרבנן כסתמא דמתני' דפ' אלו דברים דתנן אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא בחול בטהרה ובמועט פי' בחול דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה הבאה עמו לא דחיא שבת וטומאה. ובמועט שהיה פסח גמר שביעתן ויתחשב להם אכילתן אבל בזמן שהוא בא בשבת ובטומאה ובמרובה אין מביאין עמו חגיגה פי' במרובה שהיתה חבורה מועטת ודי להם בפסח לבדו ואמרי' בגמ' א"ר אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא דאי ס"ד חובה היא תיתי בטומאה תיתי במרובה ובמועט מ"ט אתיא כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה לפסח כדי שיהא פסח נאכל על השבע ותנן פ"ק דחגיגה וחגיגת יו"ט הראשון של פסח בש"א מן החולין כו' ואמרינן בגמ' מ"ש יו"ט הראשון של פסח א"ר אשי הא קמ"ל חגיגת חמשה עשר אין וחגיגת ארבעה עשר לא אלמא קסבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא אלא דרבנן הלכך הכי קיי"ל וליתא לדהנהו תנאי דסברי בפ' אלו דברים בפסח חגיגת י"ד דאורייתא והכי מוכח בירושלמי דמסיק התם בפ' אלו דברים ר' יוסה בר בון ר' יעקב בר דסיי כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם פירוש שאם היה נאכל הפסח לתיאבון מתוך שהיה רעב היה בא לידי שבירת עצם אבל בחגיגה לית בה משום שבירת עצם כדתניא בתוספתא דזבחים פרק ר"א חגיגה הבאה עמו באה מן הצאן ומן הבקר באה מן הכבשים ומן העזים באה מן הזכרים ומן הנקבות באה בת שנה ובת שנתים ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ואין חייבין עליה משום שבירת עצם חגיגה הבאה עמו יוצא בה משום שמחה ואין יוצא בה משום חגיגה רשב"א אומר חגיגה העולה עמו על השלחן מתבערת עמו ואמרי' בירושלמי פרק אילו דברים תני חגיגה הבאה עם הפסח מתבערת עמו איתא חמי חגיגה נאכלת לשני ימים ופסח נאכל עד חצות ואת אמר הכן בעולה עמו על השלחן תבשילין העולין עמו על השלחן א"ר יוסה הדא אמרה ההן דאכל חובץ ובדעתיה מיכול קופר צריך למעבריה פסתיה חובץ פירו' גבינה וקופר פירוש בשר וה"ק שאם אכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך להעביר מעל השלחן כל הלחם שהיה עם הגבינה ולהביא לחם אחר ולאכול עם הבשר. ותנן ס"פ ערבי פסחים בירך ברכת הפסח פטר של זבח של זבח לא פטר של פסח דברי רבי ישמעאל רבי עקיבה אומר לא זו פוטרת [זו] ולא זו פוטרת [זו] ובגמ' מפרש פלוגתייהו ותניא בתוספתא איזהו ברכת הפסח בא"י אמ"ה אקבו"ץ לאכול את הפסח וברכת הזבח אקבו"ץ לאכול את הזבח והאי זבח היינו חגיגת י"ד הבאה עם הפסח וה"ה נדרים ונדבו' שהקריב ערב הפסח:
נראה דהכי קיי"ל דחגיגת י"ד אינה אלא מדרבנן כסתמא דמתני' דפ' אלו דברים דתנן אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא בחול בטהרה ובמועט פי' בחול דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה הבאה עמו לא דחיא שבת וטומאה. ובמועט שהיה פסח גמר שביעתן ויתחשב להם אכילתן אבל בזמן שהוא בא בשבת ובטומאה ובמרובה אין מביאין עמו חגיגה פי' במרובה שהיתה חבורה מועטת ודי להם בפסח לבדו ואמרי' בגמ' א"ר אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא דאי ס"ד חובה היא תיתי בטומאה תיתי במרובה ובמועט מ"ט אתיא כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה לפסח כדי שיהא פסח נאכל על השבע ותנן פ"ק דחגיגה וחגיגת יו"ט הראשון של פסח בש"א מן החולין כו' ואמרינן בגמ' מ"ש יו"ט הראשון של פסח א"ר אשי הא קמ"ל חגיגת חמשה עשר אין וחגיגת ארבעה עשר לא אלמא קסבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא אלא דרבנן הלכך הכי קיי"ל וליתא לדהנהו תנאי דסברי בפ' אלו דברים בפסח חגיגת י"ד דאורייתא והכי מוכח בירושלמי דמסיק התם בפ' אלו דברים ר' יוסה בר בון ר' יעקב בר דסיי כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם פירוש שאם היה נאכל הפסח לתיאבון מתוך שהיה רעב היה בא לידי שבירת עצם אבל בחגיגה לית בה משום שבירת עצם כדתניא בתוספתא דזבחים פרק ר"א חגיגה הבאה עמו באה מן הצאן ומן הבקר באה מן הכבשים ומן העזים באה מן הזכרים ומן הנקבות באה בת שנה ובת שנתים ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ואין חייבין עליה משום שבירת עצם חגיגה הבאה עמו יוצא בה משום שמחה ואין יוצא בה משום חגיגה רשב"א אומר חגיגה העולה עמו על השלחן מתבערת עמו ואמרי' בירושלמי פרק אילו דברים תני חגיגה הבאה עם הפסח מתבערת עמו איתא חמי חגיגה נאכלת לשני ימים ופסח נאכל עד חצות ואת אמר הכן בעולה עמו על השלחן תבשילין העולין עמו על השלחן א"ר יוסה הדא אמרה ההן דאכל חובץ ובדעתיה מיכול קופר צריך למעבריה פסתיה חובץ פירו' גבינה וקופר פירוש בשר וה"ק שאם אכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך להעביר מעל השלחן כל הלחם שהיה עם הגבינה ולהביא לחם אחר ולאכול עם הבשר. ותנן ס"פ ערבי פסחים בירך ברכת הפסח פטר של זבח של זבח לא פטר של פסח דברי רבי ישמעאל רבי עקיבה אומר לא זו פוטרת [זו] ולא זו פוטרת [זו] ובגמ' מפרש פלוגתייהו ותניא בתוספתא איזהו ברכת הפסח בא"י אמ"ה אקבו"ץ לאכול את הפסח וברכת הזבח אקבו"ץ לאכול את הזבח והאי זבח היינו חגיגת י"ד הבאה עם הפסח וה"ה נדרים ונדבו' שהקריב ערב הפסח:
525
526שבעת ימים מצות תאכלו ובפרשת ראה כתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי ופירש רש"י בפרשת בא אל פרעה שבעת ימים מצות תאכלו ובמקום אחר אומר ששת ימים תאכל מצות למדנו על שביעי שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ מנין אף ששה רשות דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד ע"ע יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף ששה רשות יכול אף לילה הראשון ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה עכ"ל ובפרשת ראה פירש ששת ימים תאכל מצות ובמקום אחר הוא אומר שבעת ימים שבעה מן הישן וששה מן החדש עכ"ל ותרוייהו ברייתות נינהו בתורת כהנים בפרשת אמור אל הכהנים וחדא מנייהו מייתו לה במנחות בפרק רבי ישמעאל ת"ר וספרתם לכם ממחרת השבת שתהא ספירה לכאו"א כו' עד רשב"א אומר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתיב שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאכלה ששה מן החדש פירוש דיום ראשון אסור בחדש ואתה יכול לאכלה ששה ימי הפסח דהיינו שקרב העומר ביום שני של פסח ויש עוד ו' ימים של פסח שיכול לאכול מצה מן החדש ואידך מייתי לה שלהי ערבי פסחים: תניא כותיה דרבא כתיב ששת ימים תאבל מצות וביום השביעי מה שביעי רשות אף ששי רשות מ"ט הוה דבר שבכלל פירוש שכבר נאמר שבעת ימים מצות תאכלו ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד ע"ע יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא יכול אף לילה הראשון כן ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה פירוש ללמדך שלילה הראשון חובה לאכול מצה ובת"כ מסיים בה הכי אין לי אלא בזמן שביהמ"ק קיים בזה"ז שאין ביהמ"ק מנין ת"ל בערב תאכלו מצות א"כ מה ת"ל שבעת ימים תאכלו מצות מצה הנאכלת כל ז' יוצא בה ידי חובתו יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאינם נאכלין כל שבעה. ומדמייתי סייעתא מהא מתני' לרבא ס"פ ע"פ ש"מ דסמכ' היא להכי הלכת' דאין חובה לאכול מצה כ"א לילה הראשו' אבל כל ששה אם ירצה יאכל בשר או פירות רק שלא יאכל חמץ אבל בערב לילה הראשונה חובה לאכול מצה. ונשים נמי הואיל ואתרבו לענין בל תאכל חמץ חייבות במצה לילה הראשון כדאמרינן פרק אלו עוברין השתא דאתרבו להו לאכילת חמץ אתרבו להו נמי לאכילת מצה כדר"א דאר"א נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנא' לא תאכל עליו חמץ [וגו'] כל שישנו בבל תאכל אתנהו בקום אכול והני נשי הואיל וישנו בכל תאכל חמץ אתנהו בקום אכול מצה הלכך אע"ג דהויא לה מצה מצוה שהז"ג נשים חייבות במצה והכי נמי אמרינן פ"ק דקידושין הרי מצה שמחה והקהל דמ"ע שהז"ג ונשים חייבות ובתוספתא דפסחים ספ"ק תניא החזרת והמצה והפסח לילי יו"ט הראשון חובה ושאר הימים רשות רש"א לאנשים חובה ולנשים רשות וקיי"ל כחכמים כדפרישית:
526
527מצה של מצוה מותר לתבלה בפלפלין ובכל מיני תבלין
תניא בתוספתא ספ"ק דפסחים יוצאין במצה המתובלת בין שתיבלה באילפס בין שתיבלה בקדירות ואמרי' בפ' הקומץ רבה במנחות גמ' שתי מנחות שלא נקמצי תיבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשירה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ומעיקרא הוה בעי למימר אע"ג דאפיש לה תבלין טפי ממצה ובמצת פסח של מצוה איירי ואמרי' בירושלמי פרק כל שעה יוצאין במצה מתובלת אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן סברין מימר המתובלת במשקין נימר מתובלת שומשין מתובלת אגוזין ויידא אמרה דא יכול שאינו יוצא ידי חובתו אלא בפת (חררה) [הדראה] מנין אפילו כמצות שלמה ת"ל מצות ריבה א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט (לסוסרין) [לסורסין] ולחלת המשרת ולאשישה. ואע"ג דמתובלת היא לא מקריא מצה עשירה אא"כ לשה ביין שמן ודבש שאז אינו יוצא בה משום מצת מצוה בליל יו"ט הראשון כדת"ר יכול יצא אדם י"ח במעשר שני בירושלים כו' עד א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש וכדאמר להו ריב"ל לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מיכן ואילך לושו לי בחלבא ולישנא אחרינ' אמר להו לא תלושו לי יומא קמא בדובשא מיכן ואילך לושו לי בדובשא:
תניא בתוספתא ספ"ק דפסחים יוצאין במצה המתובלת בין שתיבלה באילפס בין שתיבלה בקדירות ואמרי' בפ' הקומץ רבה במנחות גמ' שתי מנחות שלא נקמצי תיבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשירה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ומעיקרא הוה בעי למימר אע"ג דאפיש לה תבלין טפי ממצה ובמצת פסח של מצוה איירי ואמרי' בירושלמי פרק כל שעה יוצאין במצה מתובלת אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן סברין מימר המתובלת במשקין נימר מתובלת שומשין מתובלת אגוזין ויידא אמרה דא יכול שאינו יוצא ידי חובתו אלא בפת (חררה) [הדראה] מנין אפילו כמצות שלמה ת"ל מצות ריבה א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט (לסוסרין) [לסורסין] ולחלת המשרת ולאשישה. ואע"ג דמתובלת היא לא מקריא מצה עשירה אא"כ לשה ביין שמן ודבש שאז אינו יוצא בה משום מצת מצוה בליל יו"ט הראשון כדת"ר יכול יצא אדם י"ח במעשר שני בירושלים כו' עד א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש וכדאמר להו ריב"ל לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מיכן ואילך לושו לי בחלבא ולישנא אחרינ' אמר להו לא תלושו לי יומא קמא בדובשא מיכן ואילך לושו לי בדובשא:
527
528אסור למלוח מצות בפסח משום חמץ
שלהי פרק כל שעה אמרי' אמרי דבי ר' שילא ותיקא שרי והתניא ותיקא אסור ל"ק הא במיא ומילחא הא במישחא ומילחא ופירש"י ותיקא. מאכל קמח. מישחא ומילחא. בקמח שרי דמי פירות אין מחמיצין אבל מיא ומילחא בקמח אסור מפני שמחמיצין. ועיסה שנילושה בבצים כתב ה"ר שמעיה שפ"א שאלו לרש"י על עיסה שנילושה בבצים אם מותר לאוכלה בפסח ולא אמר בה לא איסור ולא היתר וכן ראיתי בתשובת רבינו שמעון בן אברהם שכתב בתשובה אחת מצה של בצים בפסח לא אומר בה לא איסור ולא היתר ורבי' יצחק כתב בתשובה אחת שהיה נוהג בו תחילה היתר ושוב חזר בו ומיהו ר"ת היה נוהג היתר בדבר:
שלהי פרק כל שעה אמרי' אמרי דבי ר' שילא ותיקא שרי והתניא ותיקא אסור ל"ק הא במיא ומילחא הא במישחא ומילחא ופירש"י ותיקא. מאכל קמח. מישחא ומילחא. בקמח שרי דמי פירות אין מחמיצין אבל מיא ומילחא בקמח אסור מפני שמחמיצין. ועיסה שנילושה בבצים כתב ה"ר שמעיה שפ"א שאלו לרש"י על עיסה שנילושה בבצים אם מותר לאוכלה בפסח ולא אמר בה לא איסור ולא היתר וכן ראיתי בתשובת רבינו שמעון בן אברהם שכתב בתשובה אחת מצה של בצים בפסח לא אומר בה לא איסור ולא היתר ורבי' יצחק כתב בתשובה אחת שהיה נוהג בו תחילה היתר ושוב חזר בו ומיהו ר"ת היה נוהג היתר בדבר:
528
529אשה לא תלוש אלא בכדמים שלנו
שלהי פרק כל שעה אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו הלילה פירש רש"י מפני שביומי ניסן המעינות חמין שעדיין ימות הגשמים [הן כדאמרי' במי שהיה בימות הגשמים] חמה מהלכת בשיפולי של רקיע לפיכך כל העולם כולו צונן ומעינות חמין הלכך מלינן בלילה ומצנן עכ"ל. דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה פירוש מפני שחום השמש מחממה לא בחמין ולא בחמי חמה פירוש במים שהוהמו בחמה וכ"ש בחמי האור ולא במים הגרופים מן המולייאר פירוש דוד גדול של נחושת ותלוי על האור כל שעה ואפי' כשאין שם אור מים שבשוליו חמין או פושרין. גרופים. לשון שיריים שממצים מנחושתו של שוליו. איבעיא להו עברה ולשה מאי מר זוטרא אמר מותר רב אשי אמר [אסור]. עברה ולשה. בחמין וכן דעת רבותי דאחמה וחמין קאי דאי אמים שלא לנו א"כ לרב אשי דקיי"ל כותיה דאסור א"כ הנהו פפונאי מאי תקנה עבד להו רב מתנא מיהו זאת לאו הוכחה היא. והרב ר' שמשון מפליירא זצ"ל כתב בספרו וזה לשונו וקיי"ל כרב אשי ונראה לי דהאי אבעיא להו לא קאי אלא אמילתיה דרבא דאסר ללוש בחמין ובחמה והתם הוא דקאסר רב אשי אבל במים שלא לנו נראה דמותר לדברי הכל בדיעבד דהא צונן הן וחומרא בעלמא היא דקאמר רב יהודה ואין לנו לאסור בדיעבד עכ"ל. ולכאורה מסתייעא מילתא מבצקות של עכו"ם דאדם ממלא כריסו מהם ולא חייש למים שלא לנו ורבי' יצחק אלפס כתב וקיי"ל כרב אשי ולא מיבעיא מיתב בשמשא ומילש דאסור אלא אפי' מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש אסור (אלא) אע"ג דלא נפלה שימשא כההוא דוכתא מ"ט יומא דעיבא כולה שמשא רוצה לומר כדברי ה"ר שמשון דאמילתי' דרבא קאי. ורבי' יצחק בר אברהם זצ"ל השיב ועל מים שלא לנו אם מותרי' ע"י הדחק אם נשפכו (על) המים עבור המת אין בידי להתירם כלל ופעם אחת בא מעשה לפנינו בערב הפסח ואמרתי שלא לשפוך ואמרתי ליל שמורים הוא וכן הייתי אומר בשאר לילות של פסח דשומר פתאים ה' וחלילה שלא יארע דבר תקלה במצות השם ב"ה עכ"ל ושמא לא אסר רבי' יצחק אלא שלא לאפות לכתחילה ע"י הדחק אבל היכא שכבר אפה בדיעבד שמא מודה רבי' יצחק דשרי ׃
שלהי פרק כל שעה אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו הלילה פירש רש"י מפני שביומי ניסן המעינות חמין שעדיין ימות הגשמים [הן כדאמרי' במי שהיה בימות הגשמים] חמה מהלכת בשיפולי של רקיע לפיכך כל העולם כולו צונן ומעינות חמין הלכך מלינן בלילה ומצנן עכ"ל. דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה פירוש מפני שחום השמש מחממה לא בחמין ולא בחמי חמה פירוש במים שהוהמו בחמה וכ"ש בחמי האור ולא במים הגרופים מן המולייאר פירוש דוד גדול של נחושת ותלוי על האור כל שעה ואפי' כשאין שם אור מים שבשוליו חמין או פושרין. גרופים. לשון שיריים שממצים מנחושתו של שוליו. איבעיא להו עברה ולשה מאי מר זוטרא אמר מותר רב אשי אמר [אסור]. עברה ולשה. בחמין וכן דעת רבותי דאחמה וחמין קאי דאי אמים שלא לנו א"כ לרב אשי דקיי"ל כותיה דאסור א"כ הנהו פפונאי מאי תקנה עבד להו רב מתנא מיהו זאת לאו הוכחה היא. והרב ר' שמשון מפליירא זצ"ל כתב בספרו וזה לשונו וקיי"ל כרב אשי ונראה לי דהאי אבעיא להו לא קאי אלא אמילתיה דרבא דאסר ללוש בחמין ובחמה והתם הוא דקאסר רב אשי אבל במים שלא לנו נראה דמותר לדברי הכל בדיעבד דהא צונן הן וחומרא בעלמא היא דקאמר רב יהודה ואין לנו לאסור בדיעבד עכ"ל. ולכאורה מסתייעא מילתא מבצקות של עכו"ם דאדם ממלא כריסו מהם ולא חייש למים שלא לנו ורבי' יצחק אלפס כתב וקיי"ל כרב אשי ולא מיבעיא מיתב בשמשא ומילש דאסור אלא אפי' מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש אסור (אלא) אע"ג דלא נפלה שימשא כההוא דוכתא מ"ט יומא דעיבא כולה שמשא רוצה לומר כדברי ה"ר שמשון דאמילתי' דרבא קאי. ורבי' יצחק בר אברהם זצ"ל השיב ועל מים שלא לנו אם מותרי' ע"י הדחק אם נשפכו (על) המים עבור המת אין בידי להתירם כלל ופעם אחת בא מעשה לפנינו בערב הפסח ואמרתי שלא לשפוך ואמרתי ליל שמורים הוא וכן הייתי אומר בשאר לילות של פסח דשומר פתאים ה' וחלילה שלא יארע דבר תקלה במצות השם ב"ה עכ"ל ושמא לא אסר רבי' יצחק אלא שלא לאפות לכתחילה ע"י הדחק אבל היכא שכבר אפה בדיעבד שמא מודה רבי' יצחק דשרי ׃
529
530אין לשין בפושרין
בפרק כל שעה ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ירושלמי פרק כל שעה כהנים עצמן מהו שילושו מצתן ברותחין מהו שילושו מצתן בפושרין ייבה כהדה דתני רבי זכריה חתניה דר' לוי נדה חופפת וסורקת כהנת אינה חופפת וסורקת נדה כהנת חופפת וסורקת שלא לחלוק בין נדה לנדה והכא שלא לחלוק בין מצה למצה:
בפרק כל שעה ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ירושלמי פרק כל שעה כהנים עצמן מהו שילושו מצתן ברותחין מהו שילושו מצתן בפושרין ייבה כהדה דתני רבי זכריה חתניה דר' לוי נדה חופפת וסורקת כהנת אינה חופפת וסורקת נדה כהנת חופפת וסורקת שלא לחלוק בין נדה לנדה והכא שלא לחלוק בין מצה למצה:
530
531מצה גזולה
ירושלמי פרק האורג במסכת שבת תני מצה גזולה אין מברך עליה א"ר הושעיא על שם ובוצע ברך נאץ ה' א"ר [אילא] אלה המצות אשר תעשו אם עשייתן כמצותן מצות ואם לאו אינן מצות. ובגמרא דידן בפרק כל שעה מצה של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא בה י"ח בפסח פי' לדברי ר"מ דאמר בפ"ב דקדושין מעשר ממון גבוה הוא ופרכי' מי כתיב מצתכם אמר רבא (בר' ישמעאל) ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף הכא משלכם ׃
ירושלמי פרק האורג במסכת שבת תני מצה גזולה אין מברך עליה א"ר הושעיא על שם ובוצע ברך נאץ ה' א"ר [אילא] אלה המצות אשר תעשו אם עשייתן כמצותן מצות ואם לאו אינן מצות. ובגמרא דידן בפרק כל שעה מצה של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא בה י"ח בפסח פי' לדברי ר"מ דאמר בפ"ב דקדושין מעשר ממון גבוה הוא ופרכי' מי כתיב מצתכם אמר רבא (בר' ישמעאל) ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף הכא משלכם ׃
531
532יוצאין במצה שאינה אפויה כל צורכה ובשלוה בתבשיל
בפרק כל שעה ובפרק התודה במנחות ת"ר יוצאין במצה הינא מאי מצה הינא אמר רב יהורדה אמר שמואל כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה פי' רש"י הינא אינה אפויה כל צורכו לשון אל תאכלו ממנו נא מאי מצה הינא כלומר כמה תאפה ויהא יוצא בה. כל שפורסה ששוברה. והכי אמרי' בפרק התודה לענין לחמי תודה וקרמו פניה דתנן התם היינו בכה"ג שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה ותניא בתוספתא דפסחים ומייתי לה בפרק כל שעה יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר"מ ור' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח פירש"י יוצאין ידי חובת מצה ברקיק השרוי בתבשיל וכן במבושל ור' יוסי אוסר במבושל דלאו לחם קרינא ביה ואע"פ שנאפה כבר בתנור הואיל והדר ובישלו ביטלו מתורת לחם:
בפרק כל שעה ובפרק התודה במנחות ת"ר יוצאין במצה הינא מאי מצה הינא אמר רב יהורדה אמר שמואל כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה פי' רש"י הינא אינה אפויה כל צורכו לשון אל תאכלו ממנו נא מאי מצה הינא כלומר כמה תאפה ויהא יוצא בה. כל שפורסה ששוברה. והכי אמרי' בפרק התודה לענין לחמי תודה וקרמו פניה דתנן התם היינו בכה"ג שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה ותניא בתוספתא דפסחים ומייתי לה בפרק כל שעה יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר"מ ור' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח פירש"י יוצאין ידי חובת מצה ברקיק השרוי בתבשיל וכן במבושל ור' יוסי אוסר במבושל דלאו לחם קרינא ביה ואע"פ שנאפה כבר בתנור הואיל והדר ובישלו ביטלו מתורת לחם:
532
533אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם
בפרק קמא אמרי' בדיקת חמץ מדרבנן היא דמדאורייתא בביטול בעלמ' סגי ליה ופירש"י דכתיב תשביתו שאור ולא כתיב תבערו והשבת' בלב היא וקשה דאמרי' לקמן אך חלק מהתם נפקא לן לאסור כל חציו האחרון ואם השבתה ביטול היכי מהני לאחר איסורו הא בהדיא אמרי' בפרקין דלאחר איסורו לא מהני ביטול ועוד תניא לקמן ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה אלמא לר' עקיבה תשביתו הבערה ולא בביטול דאי ביטול היכי מוכח דלא מיירי ביו"ט וכי אינו יכול לבטל חמץ ביו"ט ופיר"ת דביטול היינו הפקר ומאחר שהפקירו יצא מרשותו וכתיב לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה את שאינו שלך. [והא] דאמרי' ס"פ אין בין המודר א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק כל המפקיד בפני שלשה הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר וריב"ל אמר דבר תורה אפי' באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים אלמא דלא הוה הפקר ביחיד א"כ ביטול חמץ ליבעא תלתא. ונראה בעיני דמנהג דידן כריב"ל דאמר מדאורייתא אפי' באחד הוה הפקר וגבי חמץ אנן סהדי שלא יחזור בו ולא בעי שיהו שנים מעידים וקיי"ל במגילה בפרק בני העיר דר' יוחנן וריב"ל הלכה כריב"ל מיהו לר' יוחנן תקשי מתנית' דהי' יושב לפני רבו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו ותנן בפרק אלו עוברין ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ אם היה יכול לילך ולבער [ולחזור למצותו יחזור ויבער] ואם לאו יבטל בלבו והא בעי תלתא מיהו מנהגא כריב"ל כדפרי'. אבל השבתה הכתובה בתורה היינו שמבער מן הבית ואפליגו בה ר' יהודה וחכמים בפרק כל שעה דתנן ר' יהודה אומר אין בעור חמץ אלא שריפה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ור' עקיבה נמי ס"ל כר' יהודה בפ"ק כדתניא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מעיו"ט הכתוב מדבר אתה אומר מעי"ט או אינו אלא ביו"ט עצמו וכו' עד ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתי' וכל מלאכה לא תעשו מצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו' עד אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה והכי קיי"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה כסתם מתני' דפרק יש בקדשי מזבח בתמורה דתנן אלו הן הנשרפין חמץ בפסח ישרף ואמרי' בגמרא סתם לן תנא כר' יהודה אע"ג דבתרי מסכתי אין סדר למשנה מ"מ רבותינו סומכים על אותו הפסק לומר שהלכה כר' יהודה מדקאמר בגמרא סתם לן תנא כר' יהוד' דאטו אנא לא ידענא אי לאו דהלכתא איכוון. וא"ת והיכי אפשר שתהא הלכה כר' יהודה והא אישתוק בפרק כל שעה. הא לאו קושיא היא דכי אישתוק היינו משום דסובר דאשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק בקבורה אבל לדידן שאנו סוברים שהם בשריפה שפיר ילפי' מנותר דחמץ בפסח בשריפה. מיהא הא ודאי קשיא לחכמים דסברי דאשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק בשריפה א"כ אמאי קסברי חמץ בפסח מפרר וזורה לרוח נילפו מנותר שהוא בשריפה. [מיהו] היינו דוקא משעה שביעית ואילך אבל בשעה ששית שעדייין מותר באכילה מן התורה דתשביתו בכל דבר כדברי ר"ת ולא כרש"י דתנן בפ"ק ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפים בתחילת שש ופי' רבא טעמיה דר' יהודה דאמר תולין כל חמש משום דקסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה הלכך אסרוהו רבנן באכילתו כדי שיהיה לו פנאי ללקט עצים בבתים ואי שרית ליה כל חמש אינו נזכר אכל עכשיו דתלי ליה רמי אנפשיה ומדכר ללקט ואמרי' איתביה רבינא לרבא אימתי בזמן שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י אימתי אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. שלא בשעת ביעורו בתחילת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו ישביתנו בכל דבר עכ"ל. וקשה דחדא א"כ מאי פריך ליה לרבא הא הואיל ובשש אין ביעור אלא שריפה א"כ שפיר קאמר רבא דיהבו ליה שעה חמישית כדי ללקט בה עצים כדי שישרוף בתחילת שש. ותו הקשה ר"ת דר' יהודה יליף לה בפרק כל שעה מנותר במה מצינו נותר ישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה ולפי פירוש רש"י היכי יליף מנותר הא נותר אינו בשריפה אלא כשנאסר באכילה מדאורייתא אבל חמץ לרש"י טעון שריפה בעוד שהוא נאכל מדאורייתא. ותו דאמרי' פ"ק אליבא דר"ע ש"מ אין ביעור חמץ אלא בשריפה ואי כפירש"י לעולם אימא לך ביו"ט הכתוב מדבר ומצי שפיר להשביתו דהשבתתו בכל דבר משבע ואילך כדפי' רש"י. ע"כ פירש ר"ת הכי אימתי אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה היינו שלא בשעת ביעורו פי' לא באותה שעה שנתנו חכמים זמן לבער חמץ דהיינו בששית אלא משבע ואילך שכבר אסור הוא מן התורה וצריך לשרוף שלא יבוא לידי תקלה אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש השבתתו בכל דבר:
בפרק קמא אמרי' בדיקת חמץ מדרבנן היא דמדאורייתא בביטול בעלמ' סגי ליה ופירש"י דכתיב תשביתו שאור ולא כתיב תבערו והשבת' בלב היא וקשה דאמרי' לקמן אך חלק מהתם נפקא לן לאסור כל חציו האחרון ואם השבתה ביטול היכי מהני לאחר איסורו הא בהדיא אמרי' בפרקין דלאחר איסורו לא מהני ביטול ועוד תניא לקמן ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה אלמא לר' עקיבה תשביתו הבערה ולא בביטול דאי ביטול היכי מוכח דלא מיירי ביו"ט וכי אינו יכול לבטל חמץ ביו"ט ופיר"ת דביטול היינו הפקר ומאחר שהפקירו יצא מרשותו וכתיב לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה את שאינו שלך. [והא] דאמרי' ס"פ אין בין המודר א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק כל המפקיד בפני שלשה הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר וריב"ל אמר דבר תורה אפי' באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים אלמא דלא הוה הפקר ביחיד א"כ ביטול חמץ ליבעא תלתא. ונראה בעיני דמנהג דידן כריב"ל דאמר מדאורייתא אפי' באחד הוה הפקר וגבי חמץ אנן סהדי שלא יחזור בו ולא בעי שיהו שנים מעידים וקיי"ל במגילה בפרק בני העיר דר' יוחנן וריב"ל הלכה כריב"ל מיהו לר' יוחנן תקשי מתנית' דהי' יושב לפני רבו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו ותנן בפרק אלו עוברין ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ אם היה יכול לילך ולבער [ולחזור למצותו יחזור ויבער] ואם לאו יבטל בלבו והא בעי תלתא מיהו מנהגא כריב"ל כדפרי'. אבל השבתה הכתובה בתורה היינו שמבער מן הבית ואפליגו בה ר' יהודה וחכמים בפרק כל שעה דתנן ר' יהודה אומר אין בעור חמץ אלא שריפה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ור' עקיבה נמי ס"ל כר' יהודה בפ"ק כדתניא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מעיו"ט הכתוב מדבר אתה אומר מעי"ט או אינו אלא ביו"ט עצמו וכו' עד ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתי' וכל מלאכה לא תעשו מצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו' עד אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה והכי קיי"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה כסתם מתני' דפרק יש בקדשי מזבח בתמורה דתנן אלו הן הנשרפין חמץ בפסח ישרף ואמרי' בגמרא סתם לן תנא כר' יהודה אע"ג דבתרי מסכתי אין סדר למשנה מ"מ רבותינו סומכים על אותו הפסק לומר שהלכה כר' יהודה מדקאמר בגמרא סתם לן תנא כר' יהוד' דאטו אנא לא ידענא אי לאו דהלכתא איכוון. וא"ת והיכי אפשר שתהא הלכה כר' יהודה והא אישתוק בפרק כל שעה. הא לאו קושיא היא דכי אישתוק היינו משום דסובר דאשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק בקבורה אבל לדידן שאנו סוברים שהם בשריפה שפיר ילפי' מנותר דחמץ בפסח בשריפה. מיהא הא ודאי קשיא לחכמים דסברי דאשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק בשריפה א"כ אמאי קסברי חמץ בפסח מפרר וזורה לרוח נילפו מנותר שהוא בשריפה. [מיהו] היינו דוקא משעה שביעית ואילך אבל בשעה ששית שעדייין מותר באכילה מן התורה דתשביתו בכל דבר כדברי ר"ת ולא כרש"י דתנן בפ"ק ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפים בתחילת שש ופי' רבא טעמיה דר' יהודה דאמר תולין כל חמש משום דקסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה הלכך אסרוהו רבנן באכילתו כדי שיהיה לו פנאי ללקט עצים בבתים ואי שרית ליה כל חמש אינו נזכר אכל עכשיו דתלי ליה רמי אנפשיה ומדכר ללקט ואמרי' איתביה רבינא לרבא אימתי בזמן שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י אימתי אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. שלא בשעת ביעורו בתחילת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו ישביתנו בכל דבר עכ"ל. וקשה דחדא א"כ מאי פריך ליה לרבא הא הואיל ובשש אין ביעור אלא שריפה א"כ שפיר קאמר רבא דיהבו ליה שעה חמישית כדי ללקט בה עצים כדי שישרוף בתחילת שש. ותו הקשה ר"ת דר' יהודה יליף לה בפרק כל שעה מנותר במה מצינו נותר ישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה ולפי פירוש רש"י היכי יליף מנותר הא נותר אינו בשריפה אלא כשנאסר באכילה מדאורייתא אבל חמץ לרש"י טעון שריפה בעוד שהוא נאכל מדאורייתא. ותו דאמרי' פ"ק אליבא דר"ע ש"מ אין ביעור חמץ אלא בשריפה ואי כפירש"י לעולם אימא לך ביו"ט הכתוב מדבר ומצי שפיר להשביתו דהשבתתו בכל דבר משבע ואילך כדפי' רש"י. ע"כ פירש ר"ת הכי אימתי אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה היינו שלא בשעת ביעורו פי' לא באותה שעה שנתנו חכמים זמן לבער חמץ דהיינו בששית אלא משבע ואילך שכבר אסור הוא מן התורה וצריך לשרוף שלא יבוא לידי תקלה אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש השבתתו בכל דבר:
533
534בדיקת חמץ
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר ופרכי' בגמרא ונבדוק בצפרא וארנב"י בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה פי' דהיינו בלילה אבל ביום איכא אור ומחשיך וכדאמר רב הונא בירושלמי שהיו מדליקין נרות כשהיו מחשיכין היו יודעים שהוא יום וכשהיו מבהיקין היו יודעים שהוא לילה וא"ת יבדוק לאור היום הא ילפי' לקמן דחיפוש מצותו בנרות דאפשר להכניסו לחורין ולסדקין משא"כ באבוקה ׃
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר ופרכי' בגמרא ונבדוק בצפרא וארנב"י בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה פי' דהיינו בלילה אבל ביום איכא אור ומחשיך וכדאמר רב הונא בירושלמי שהיו מדליקין נרות כשהיו מחשיכין היו יודעים שהוא יום וכשהיו מבהיקין היו יודעים שהוא לילה וא"ת יבדוק לאור היום הא ילפי' לקמן דחיפוש מצותו בנרות דאפשר להכניסו לחורין ולסדקין משא"כ באבוקה ׃
534
535ואמר אביי הלכך צורבא מרבנן לא נפתח בעדניה דאורתא דתליסר נגהי ארביסר כלומר אם קבע עת לתורתו בלילות לא יתחיל להתעסק בשמועתו ליל יציאת י"ג שהוא כניסת י"ד והוא ליל בדיקת חמץ דילמא משכא ליה שמעתתא ואתי לימנע מבדיקת חמץ:
535
536המשכיר בית לחברו אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר נכנס ליל י"ד מיד חלה חובת בדיקת חמץ על המשכיר שעדיין הי' ברשותו ואע"פ שמסר לו בו ביום כבר חלה חובה עליו ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר דהיינו שמסר לו בי"ג מבעוד יום על השוכר לבדוק. וחמשכיר בית לחבירו בי"ד שחרית לא אפשיט לן אי חזקתו בדוק אי לאו הלכך אי איתיה למשכיר לישייליה אי בדקו אם לאו אי ליתיה לבדוק שוכר מספק דשמא המשכיר לא בדק:
536
537והכל נאמנין על ביעור חמץ להעיד בי"ד שבדקו בעליו אמש אפי' נשים אפי' עבדים אפי' קטנים:
537
538אר"י [אמר רב] הבודק צריך שיבטל בלבו פי' מיד סמוך לבדיק' יאמר כל חמירא דאיכא בהך ביתא ליבטל וליהוי כעפרא כדי שלא יעבור משום בל ימצא׃
538
539וא"ר יהודה הבודק צריך שיברך על ביעור חמץ. דוקא בשעת בדיקה אבל למחר כששורף אינו מברך כלום שכבר בטלו אמש ואינו מוטל עליו לשורפו:
539
540מפקיר חמצו בשלשה עשר
מותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית ע"מ לזכות בו אחר הפסח ושרי אפי' באכילה וראיה לדבר ממסכת שביעית גמ' ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית תני והלכה כדבריו חזקיה אמר מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא אתא עובדא קומי ר' יוסי ואורי כחזקיה אמר אנא לא דאנא סבר כותיה אלא מה דאנא חמי רבנן סברי כותיה ר' יצחק בר רדיפא הוה ליה עובדא אתא שאל לר' ירמיה אמר מה אריותא קומיך ואת שאול לתעלייא אתא שאיל לר' יאשיה א"ל חמי לך תלתא רחמין ואבקרה קומיהון קפודקאי דצפרין שאלון לר' אמי בגין דלית לאילן עמא רחים ולא שאיל שלם היך צורכה [מיעבד] א"ל כד תחמון רגליא צללא תיהוון מפיק ליה לשוקא ומבקרין ליה וחוזרין וזכין ביה פי' רבי' שמשון משנץ זצ"ל קפודקאי בני אדם קפדנים שלא היו להם אוהבים ואם יפקירו יזכו בהם ולא יחזירו להם והורה להם ר' אמי דכשיראו השוק פנוי מבני אדם יפקירו ואח"כ יזכו. הא למדת שהמפקיר על מנת לחזור ולזכות בו הוי הפקר אע"פ שיחזור ויזכה. וההיא דפ' כל שעה ירושלמי דאמר הפקיר חמצו בשלשה עשר לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר א"ל ר' יוחנן לרשב"ל אין אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור א"ל תמן איסורו גרם ליה הכא מה אית לך למימר א"ר [יוסה] לר' פנחס נהיר את כד הוה [אמרין] אתיא דרבי יוחנן כר' [יוסה] ודרשב"ל כר"מ אינה כן אלא ר' יוחנן חש על ערמה רשב"ל לא חשש על ערמה מה נפק מביניהון נפלה עליו מפולת מאן דאמר הערמה אין כאן הערמה ומותר מ"ד זכיה לית כאן זכיה והוא אסור הכל מודים בגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו מ"ד הערמה מותר מ"ד זכיה מותר. אין לפרש דהערמה דר' יוחנן חייש לה דהיינו שיפקיר ע"מ לזכות בו אלא דחייש שמא לא יפקיר כלל ויאמר הפקרתי קודם הפסח וחזרתי וזכיתי בו אחר הפסח אבל אם הפקיר קודם הפסח ע"מ לזכות בו אחר הפסח ההיא שרי כדפרי'. ומותיבנא אסברתי' דתניא פ"ק רדשחיטת חולין חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין פי' דלא שבקי היתירא ואכלי איסורא ואי איתא הואיל ומהדרי אדתירא הוו להו להפקיר אע"פ שהיה בדעתם לחזור ולזכות אחר הפסח דהא כי ההיא גוונא שרי:
מותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית ע"מ לזכות בו אחר הפסח ושרי אפי' באכילה וראיה לדבר ממסכת שביעית גמ' ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית תני והלכה כדבריו חזקיה אמר מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא אתא עובדא קומי ר' יוסי ואורי כחזקיה אמר אנא לא דאנא סבר כותיה אלא מה דאנא חמי רבנן סברי כותיה ר' יצחק בר רדיפא הוה ליה עובדא אתא שאל לר' ירמיה אמר מה אריותא קומיך ואת שאול לתעלייא אתא שאיל לר' יאשיה א"ל חמי לך תלתא רחמין ואבקרה קומיהון קפודקאי דצפרין שאלון לר' אמי בגין דלית לאילן עמא רחים ולא שאיל שלם היך צורכה [מיעבד] א"ל כד תחמון רגליא צללא תיהוון מפיק ליה לשוקא ומבקרין ליה וחוזרין וזכין ביה פי' רבי' שמשון משנץ זצ"ל קפודקאי בני אדם קפדנים שלא היו להם אוהבים ואם יפקירו יזכו בהם ולא יחזירו להם והורה להם ר' אמי דכשיראו השוק פנוי מבני אדם יפקירו ואח"כ יזכו. הא למדת שהמפקיר על מנת לחזור ולזכות בו הוי הפקר אע"פ שיחזור ויזכה. וההיא דפ' כל שעה ירושלמי דאמר הפקיר חמצו בשלשה עשר לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר א"ל ר' יוחנן לרשב"ל אין אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור א"ל תמן איסורו גרם ליה הכא מה אית לך למימר א"ר [יוסה] לר' פנחס נהיר את כד הוה [אמרין] אתיא דרבי יוחנן כר' [יוסה] ודרשב"ל כר"מ אינה כן אלא ר' יוחנן חש על ערמה רשב"ל לא חשש על ערמה מה נפק מביניהון נפלה עליו מפולת מאן דאמר הערמה אין כאן הערמה ומותר מ"ד זכיה לית כאן זכיה והוא אסור הכל מודים בגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו מ"ד הערמה מותר מ"ד זכיה מותר. אין לפרש דהערמה דר' יוחנן חייש לה דהיינו שיפקיר ע"מ לזכות בו אלא דחייש שמא לא יפקיר כלל ויאמר הפקרתי קודם הפסח וחזרתי וזכיתי בו אחר הפסח אבל אם הפקיר קודם הפסח ע"מ לזכות בו אחר הפסח ההיא שרי כדפרי'. ומותיבנא אסברתי' דתניא פ"ק רדשחיטת חולין חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין פי' דלא שבקי היתירא ואכלי איסורא ואי איתא הואיל ומהדרי אדתירא הוו להו להפקיר אע"פ שהיה בדעתם לחזור ולזכות אחר הפסח דהא כי ההיא גוונא שרי:
540
541הלוה חמץ מחבירו קודם הפסח מותר לפרוע אחר הפסח
אמרינן ר"פ השוכר בע"ז דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניי בשביעית ופרעו להו כשמינית דהיתירא אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו יאות דן עבדין פי' דכיון דלא יהבו להו לאלתר בשביעית אלא בשמינית לא מיחזי כסחורה אלא כמתנה ומותר וכתב רשב"ם מיכן לפורע חמץ אחר הפסח למי שהלוהו לפני הפסח שמותר ותניא בתוספתא דפסחים פ"ק ישראל ועכו"ם שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל ה"ז מוכרו לנכרי ונותנו במתנה למי שירצה וחוזר ולוקח הימנו אחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה רשאי ישראל שיאמר לעכו"ם עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח. משכיר ישראל בהמתו לעכו"ם להוליך עליה חמץ ממקום למקום. הא דבעי הכא שיתננו לו במתנה גמורה היינו משום שהחמץ בעין ואם לא היה נותן לו מתנה גמורה היה עובר עליו אבל גבי הלואה הואיל והלוהו הרי יצא מרשותו לגמרי וביד הלוה לאוכלו קודם הפסח הו"ל כמפרר וזורה לרוח הלכך כי שקיל ליה מיניה לאו דמי חמץ קא שקיל ושרי. הלכך היכא שקונים לחם הכומרים מה שקורין פרונטא ולוקחים מהם בכל יום כמו שקצבו ובפסח לא לקחו מותר ליקח לחם לאחר הפסח כנגד מה שחסרו מליקח בפסח ומהא דקתני משכיר ישראל בהמתו לעכו"ם להוליך עליה חמץ איני יודע אם יש מיכן להתיר לישראל להשכיר יורה לעכו"ם בפסח לבשל בה שכר מה לי להוליך מה לי לבשל ושמא לא דמיא:
אמרינן ר"פ השוכר בע"ז דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניי בשביעית ופרעו להו כשמינית דהיתירא אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו יאות דן עבדין פי' דכיון דלא יהבו להו לאלתר בשביעית אלא בשמינית לא מיחזי כסחורה אלא כמתנה ומותר וכתב רשב"ם מיכן לפורע חמץ אחר הפסח למי שהלוהו לפני הפסח שמותר ותניא בתוספתא דפסחים פ"ק ישראל ועכו"ם שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל ה"ז מוכרו לנכרי ונותנו במתנה למי שירצה וחוזר ולוקח הימנו אחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה רשאי ישראל שיאמר לעכו"ם עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח. משכיר ישראל בהמתו לעכו"ם להוליך עליה חמץ ממקום למקום. הא דבעי הכא שיתננו לו במתנה גמורה היינו משום שהחמץ בעין ואם לא היה נותן לו מתנה גמורה היה עובר עליו אבל גבי הלואה הואיל והלוהו הרי יצא מרשותו לגמרי וביד הלוה לאוכלו קודם הפסח הו"ל כמפרר וזורה לרוח הלכך כי שקיל ליה מיניה לאו דמי חמץ קא שקיל ושרי. הלכך היכא שקונים לחם הכומרים מה שקורין פרונטא ולוקחים מהם בכל יום כמו שקצבו ובפסח לא לקחו מותר ליקח לחם לאחר הפסח כנגד מה שחסרו מליקח בפסח ומהא דקתני משכיר ישראל בהמתו לעכו"ם להוליך עליה חמץ איני יודע אם יש מיכן להתיר לישראל להשכיר יורה לעכו"ם בפסח לבשל בה שכר מה לי להוליך מה לי לבשל ושמא לא דמיא:
541
542אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם
אמרינן בפרק אין צדין ופ"ק דמגילה תניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ור' יהודה מתיר במכשירי אוכל נפש מ"ט דת"ק דאמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו ור' יהודה אמר אמר קרא לכם לכל צרכיכם ואידך נמי הכתיב לכם אמר לך מיבעי ליה לכם ולא לעכו"ם ואידך נמי הכתיב הוא אמר לך כתיב הוא וכתיב לכם ל"ק כאן במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט כאן במכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט. ומדקדקין מיכן מדמחלק ר' יהודה בין מכשירין שאפשר למכשירין שאי אפשר מכלל דאוכל נפש גופיה אפי' אפשר מותר ולעיל בזו הלכה מסיק אמר ליה רבא לר"ח דרשי' משמך הלכה כר' יהודה א"ל יהא רעוא כל כי הני מילי מעלייתא תדרשי משמאי הלכה כר' יהודה דאפי' אוכל שאיפשר מותר לעשותו ביום טוב. ואין זה נכון חדא דא"כ הכי יהוה ליה למימר כתיב הוא וכתיב לכם הא כיצד כאן במכשירין הא באוכלין הא דכתיב לכם דמשמע לרבות היינו באוכלין ובא לרבות אוכלין שאיפשר והא דכתיב הוא דמשמע היינו למעט במכשירין ובא למעט במכשירין שאיפשר. ועוד לדבריהם לכאורה קשיא דרב חסדא אדרב חסדא דא"כ רב חסדא סבר אוכל שאיפשר מותר ותנן לקמן ביו"ט בש"א תבלין נידוכין כדרכן וכו' ומסיק בגמ' כ"ע מיהא מלח בעיא שינוי מ"ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדירות צריכות מלח ואין כל הקדירה צריכה תבלין וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אין מפיגין טעמן אלמא ר"ח סבר דאוכל שאיפשר אסור ומדאמר ליה רבא לרב אחא ברדלא כי דייקת אצלי אצלויי ותו מדרב ששת שמע קל בוכנא ואמר הא לאו מגו ביתאי ומדת"ר אין עושין טסני ביו"ט ומדרב פפא לא אכל דייסא מכולהו שמעינן דאוכל שאיפשר שאסור. וההיא דאין צדין נראה בעיני אני המחבר דה"פ דבין רבנן בין ר' יהודה כולהו סברי דאוכל נפש שאיפשר שאסור לעשותו ביום טוב ובהא פליגי דר' יהודה סבר יש למכשירין דין אוכל דמכשירין שאי אפשר מותר לעשותן ביו"ט ורבנן סברי אין למכשירין דין אוכל ואע"ג דלא איפשר אסור והיינו דא"ל רב חסדא לרבא יהא רעוא דכל כי הני מלי מעלייתא תדרש משמי שיש למכשירי' דין אוכל היכא דלא איפשר מעיו"ט. וההיא דסתם לן תנא פ"ק דמגילה דלא כר' יהודה דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמרינן בגמ' [הא] לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתני' דלא כר' יהודה וכו' מה יעשה רב חסדא מההיא סתמא. וזה לשון ה"ג ואסור למיעבד מלאכה ביומא טבא לבר מצורכי אכילה דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל וגו' ומידי דלצורכי אכילה דקאמר דשרי ה"מ דברים שא"א לעשותן מלפני יו"ט כגון שחיטה ואפיה. ובישול אבל דברים שאיפשר לעשותן מלפני יו"ט כגון טחינה והרקדה אסורין ביו"ט עכ"ל ה"ג ובסמוך כתוב בדם ומכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מעיו"ט כגון סכין שנפגמה ושפוד שנרצ' וגריפת תנור ביו"ט פלוגתא דר' יהודה ורבנן דתניא אין בין יו"ט לשבת וכו' ואע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים וסתם לן תנא במגילה אין בין יו"ט לשבת אלא אוכלי נפש בלבד כיון דקא רמינן משילין פירות דרך ארובה ביו"ט לאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וקא מפרק רבא הא ב"ש והא ב"ה פירוש הלכה היא כב"ה וקם ליה ר' יהודה בשיטתייהו דב"ה לפיכך הלכה כר' יהודה וא"ל רב חסדא לרבא כל כי הני מילי מעלייתא תדרש משמאי עכ"ל וזה לשון ה"ר משה מיימון זצ"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מעיו"ט ולא היה בה הפסד ממון ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביו"ט אע"פ שהיא צורך אכילה עכ"ל:
אמרינן בפרק אין צדין ופ"ק דמגילה תניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ור' יהודה מתיר במכשירי אוכל נפש מ"ט דת"ק דאמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו ור' יהודה אמר אמר קרא לכם לכל צרכיכם ואידך נמי הכתיב לכם אמר לך מיבעי ליה לכם ולא לעכו"ם ואידך נמי הכתיב הוא אמר לך כתיב הוא וכתיב לכם ל"ק כאן במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט כאן במכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט. ומדקדקין מיכן מדמחלק ר' יהודה בין מכשירין שאפשר למכשירין שאי אפשר מכלל דאוכל נפש גופיה אפי' אפשר מותר ולעיל בזו הלכה מסיק אמר ליה רבא לר"ח דרשי' משמך הלכה כר' יהודה א"ל יהא רעוא כל כי הני מילי מעלייתא תדרשי משמאי הלכה כר' יהודה דאפי' אוכל שאיפשר מותר לעשותו ביום טוב. ואין זה נכון חדא דא"כ הכי יהוה ליה למימר כתיב הוא וכתיב לכם הא כיצד כאן במכשירין הא באוכלין הא דכתיב לכם דמשמע לרבות היינו באוכלין ובא לרבות אוכלין שאיפשר והא דכתיב הוא דמשמע היינו למעט במכשירין ובא למעט במכשירין שאיפשר. ועוד לדבריהם לכאורה קשיא דרב חסדא אדרב חסדא דא"כ רב חסדא סבר אוכל שאיפשר מותר ותנן לקמן ביו"ט בש"א תבלין נידוכין כדרכן וכו' ומסיק בגמ' כ"ע מיהא מלח בעיא שינוי מ"ט רב הונא ורב חסדא חד אמר כל הקדירות צריכות מלח ואין כל הקדירה צריכה תבלין וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אין מפיגין טעמן אלמא ר"ח סבר דאוכל שאיפשר אסור ומדאמר ליה רבא לרב אחא ברדלא כי דייקת אצלי אצלויי ותו מדרב ששת שמע קל בוכנא ואמר הא לאו מגו ביתאי ומדת"ר אין עושין טסני ביו"ט ומדרב פפא לא אכל דייסא מכולהו שמעינן דאוכל שאיפשר שאסור. וההיא דאין צדין נראה בעיני אני המחבר דה"פ דבין רבנן בין ר' יהודה כולהו סברי דאוכל נפש שאיפשר שאסור לעשותו ביום טוב ובהא פליגי דר' יהודה סבר יש למכשירין דין אוכל דמכשירין שאי אפשר מותר לעשותן ביו"ט ורבנן סברי אין למכשירין דין אוכל ואע"ג דלא איפשר אסור והיינו דא"ל רב חסדא לרבא יהא רעוא דכל כי הני מלי מעלייתא תדרש משמי שיש למכשירי' דין אוכל היכא דלא איפשר מעיו"ט. וההיא דסתם לן תנא פ"ק דמגילה דלא כר' יהודה דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמרינן בגמ' [הא] לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתני' דלא כר' יהודה וכו' מה יעשה רב חסדא מההיא סתמא. וזה לשון ה"ג ואסור למיעבד מלאכה ביומא טבא לבר מצורכי אכילה דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל וגו' ומידי דלצורכי אכילה דקאמר דשרי ה"מ דברים שא"א לעשותן מלפני יו"ט כגון שחיטה ואפיה. ובישול אבל דברים שאיפשר לעשותן מלפני יו"ט כגון טחינה והרקדה אסורין ביו"ט עכ"ל ה"ג ובסמוך כתוב בדם ומכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מעיו"ט כגון סכין שנפגמה ושפוד שנרצ' וגריפת תנור ביו"ט פלוגתא דר' יהודה ורבנן דתניא אין בין יו"ט לשבת וכו' ואע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים וסתם לן תנא במגילה אין בין יו"ט לשבת אלא אוכלי נפש בלבד כיון דקא רמינן משילין פירות דרך ארובה ביו"ט לאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וקא מפרק רבא הא ב"ש והא ב"ה פירוש הלכה היא כב"ה וקם ליה ר' יהודה בשיטתייהו דב"ה לפיכך הלכה כר' יהודה וא"ל רב חסדא לרבא כל כי הני מילי מעלייתא תדרש משמאי עכ"ל וזה לשון ה"ר משה מיימון זצ"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מעיו"ט ולא היה בה הפסד ממון ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביו"ט אע"פ שהיא צורך אכילה עכ"ל:
542
543ושמרתם את המצות
תניא במכילתא ושמרתם את המצות ר' יאשיה אומר אל תקרי כאן אלא ושמרתם את המצות כשם שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את המצות אלא אם בא דבר מצוה על ידיך עשה אותה מיד כלומ' אל תאחר שלא תחמיצה ושמרת"ם א"ת המצו"ת. הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לאו לתיתה שימור מאי פי' אי לאו לתיתה דעכשיו בעי שימור שלא יחמיצו שימור למה ליה ופריך תלמודא אימא שימור דלישה ומשני שימור דלישה לאו שימור הוא וכו' עד ואפ"ה לא הדר ביה רבא פירש"י ואפ"ה דלא אשכח רבא סייעתא למילתיה. לא הדר ביה. ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה פיר' צוה למעמרים וקוצרים את העומר לקצור ולעמר לצורך הפסח ולשמור מן המים שלא יחמיצו מר ברי' דרבינא מנקטא ליה אמיה באורביה פירוש היתה מלקטת מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לצורך הפסח כתב רבי' יצחק אלפס והאידנא שדרי מן מתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות הלכך לא שרי לן למילתת וחליטה נמי ליכא בזה"ז מאן דידע למיחלט הלכך אסור מיהו הא ודאי הלכה היא דמיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפסחא משעת קצירה כדרבא והני מילי דפרישית דבעינן שימור משעת קצירה היינו דוקא למצה שיוצא בה י"ח אבל שאר מצות לא כדרב הונא דאמר בציקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ודייק רבא באחרונה אין בראשונה לא מ"ט משום דלא עבד לה שימור ליעבד לה שימור מאפיה ואילך אלא לאו שימור דמעיקרא בעינן הא למדת דלא בעי רבא שימור מעיקרא אלא למצה של מצוה דוקא אבל שאר מצות לא דהא רבא אית ליה דרב הונא. מיכן יש לי ללמוד דאם נאבדו בפסח מצה של מצוה דאינו יוצא במצות אחרות אע"פ שכל מצות שלנו אינם חמץ מדאמר אמילתיה דרב הונא באחרונה אין בראשונה לא ופירש רש"י הא דקתני שיאכל כזית מצה באחרונה משום דבהא לא נפיק ידי חובת מצה דלא הוה ליה שימור לשם מצוה ואע"פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ מיהו מצה של מצוה שימור לשמה בעינן עכ"ל. ותניא ומייתי לה פ"ק דשחיטת חולין ופ"ק דגיטין מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ופריך אמר מר מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח פשיטא מהו דתימא לא בקיאי בשימור קמ"ל ופירש"י פשיטא דיוצא בה כיון דמותרת. מהו דתימא. אע"ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת לאוכלה מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד לה שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עבד לה שימור לא נפקי' בה מידי דהוה אקמחין ובצקות של עכו"ם שבאו לפנינו קודם שאפאו עכו"ם וראינום שלא החמיץ וקיי"ל דמותרים ולא נפקינן בהו עכ"ל. ופ"ק דגיטין פירש"י מצת כותי מותרת בפסח לאכילה ולא חיישינן שמא החמיצה. ואדם יוצא בה י"ח. משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת כדכתיב בערב תאכלו מצות ואפילו ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק בה אא"כ עבד לה שימור לשם חובת מצות דכתיב ושמרתם את המצות עכ"ל משמע בפי' שאין אדם [יוצא] י"ח אפילו במצה גמורה אא"כ אפאה לשם חובת מצה. מיהו יכולני לפרש ולומר דה"מ דבעינן שיאפה לשם חובת מצה ה"מ עכו"ם וכותי אבל ישראל סתמא כלשמה דמי דהא גבי קדשים בעינן שחיטה לשמה וקיי"ל סתמא כלשמו. מיהו לכאורה לא משמע הכי מדמייתי רבא סייעתיה ממילתיה דרב הונא. ועוד כמו שאנו נוהגים לאפו' שלש מצות למצוה ואנו מיחדים אותם לבד הרי נראה כמדחה את אחרות שלא לצאת בהם ע"כ נראה בעיני שאין אדם יוצא י"ח אלא דוקא באותם שלש:
תניא במכילתא ושמרתם את המצות ר' יאשיה אומר אל תקרי כאן אלא ושמרתם את המצות כשם שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את המצות אלא אם בא דבר מצוה על ידיך עשה אותה מיד כלומ' אל תאחר שלא תחמיצה ושמרת"ם א"ת המצו"ת. הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לאו לתיתה שימור מאי פי' אי לאו לתיתה דעכשיו בעי שימור שלא יחמיצו שימור למה ליה ופריך תלמודא אימא שימור דלישה ומשני שימור דלישה לאו שימור הוא וכו' עד ואפ"ה לא הדר ביה רבא פירש"י ואפ"ה דלא אשכח רבא סייעתא למילתיה. לא הדר ביה. ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה פיר' צוה למעמרים וקוצרים את העומר לקצור ולעמר לצורך הפסח ולשמור מן המים שלא יחמיצו מר ברי' דרבינא מנקטא ליה אמיה באורביה פירוש היתה מלקטת מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לצורך הפסח כתב רבי' יצחק אלפס והאידנא שדרי מן מתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות הלכך לא שרי לן למילתת וחליטה נמי ליכא בזה"ז מאן דידע למיחלט הלכך אסור מיהו הא ודאי הלכה היא דמיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפסחא משעת קצירה כדרבא והני מילי דפרישית דבעינן שימור משעת קצירה היינו דוקא למצה שיוצא בה י"ח אבל שאר מצות לא כדרב הונא דאמר בציקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ודייק רבא באחרונה אין בראשונה לא מ"ט משום דלא עבד לה שימור ליעבד לה שימור מאפיה ואילך אלא לאו שימור דמעיקרא בעינן הא למדת דלא בעי רבא שימור מעיקרא אלא למצה של מצוה דוקא אבל שאר מצות לא דהא רבא אית ליה דרב הונא. מיכן יש לי ללמוד דאם נאבדו בפסח מצה של מצוה דאינו יוצא במצות אחרות אע"פ שכל מצות שלנו אינם חמץ מדאמר אמילתיה דרב הונא באחרונה אין בראשונה לא ופירש רש"י הא דקתני שיאכל כזית מצה באחרונה משום דבהא לא נפיק ידי חובת מצה דלא הוה ליה שימור לשם מצוה ואע"פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ מיהו מצה של מצוה שימור לשמה בעינן עכ"ל. ותניא ומייתי לה פ"ק דשחיטת חולין ופ"ק דגיטין מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ופריך אמר מר מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח פשיטא מהו דתימא לא בקיאי בשימור קמ"ל ופירש"י פשיטא דיוצא בה כיון דמותרת. מהו דתימא. אע"ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת לאוכלה מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד לה שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עבד לה שימור לא נפקי' בה מידי דהוה אקמחין ובצקות של עכו"ם שבאו לפנינו קודם שאפאו עכו"ם וראינום שלא החמיץ וקיי"ל דמותרים ולא נפקינן בהו עכ"ל. ופ"ק דגיטין פירש"י מצת כותי מותרת בפסח לאכילה ולא חיישינן שמא החמיצה. ואדם יוצא בה י"ח. משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת כדכתיב בערב תאכלו מצות ואפילו ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק בה אא"כ עבד לה שימור לשם חובת מצות דכתיב ושמרתם את המצות עכ"ל משמע בפי' שאין אדם [יוצא] י"ח אפילו במצה גמורה אא"כ אפאה לשם חובת מצה. מיהו יכולני לפרש ולומר דה"מ דבעינן שיאפה לשם חובת מצה ה"מ עכו"ם וכותי אבל ישראל סתמא כלשמה דמי דהא גבי קדשים בעינן שחיטה לשמה וקיי"ל סתמא כלשמו. מיהו לכאורה לא משמע הכי מדמייתי רבא סייעתיה ממילתיה דרב הונא. ועוד כמו שאנו נוהגים לאפו' שלש מצות למצוה ואנו מיחדים אותם לבד הרי נראה כמדחה את אחרות שלא לצאת בהם ע"כ נראה בעיני שאין אדם יוצא י"ח אלא דוקא באותם שלש:
543
544מותר לאפות מצה של מצוה קודם י"ד
ס"פ ערבי פסחים אמר רבא אכל מצה אחר חצות לראב"ע לא יצא ידי חובתו פשיטא כיון דאיתקש לפסח כפסח דמי וכו' וכתב רש"י (משום) שאין לאפות מצה של מצוה בי"ד קודם חצות כשם שאין שוחטין את הפסח קודם חצות מדאתקש מצה לפסח ולטעמיה דרש"י אפי' בדיעבד אם אפה קודם הפסח פסולה אותה מצה לצאת בה י"ח מצה של מצוה מידי דהוה אפסח שנשחט קודם חצות שפסול וליתא דתניא בהדיא בתוספתא דפסחים ספ"ק יוצאין במצה ישנה ובלבד שעשאה מתחילה לשם פסח. ומצאתי בירושלמי פ' כל שעה גמ' אלו דברים שאדם יוצא בהם י"ח בפסח דמסיק מצה הישנה תפלגתה דב"ש ודב"ה א"ר (יודה) [יוסה] ד"ה היא מכיון שלא עשאה לשם פסח דברי הכל היא דבר בריא כמי שלא דקדק בה. משמע אבל אם דקדק בה ועשאה לשם פסח ד"ה שיוצא בה. ואהקישא דכתב רש"י קשי לי א"כ תדחה אפיית מצה את שבת דהא אין היקש למחצה אלא ודאי לא נתקש אלא לענין אכילה ולא לענין אפיה. וכן ראיתי את מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל שהורה והתיר לאפות מצה של פסח קודם י"ד ואמר שדן להיתר לפני רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דתנן בפ' כל שעה חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהם. למכור בשוק יוצא בהן ופירש רבא בגמ' דכל לשוק אימלוכי מימלך אי מיזדבנא מזדבנא ואי לא איפוק ביה אנא ואע"ג דחלות הללו ע"כ בי"ג נאפו כדאמרי' בפ"ק דאין מביאין תודה בי"ד מפני חמץ שבה וכ"כ ה"ר ברוך בר' יצחק זצ"ל משם להתירא וכן ההיא דתניא בתוספתא דפסחים פ"ג בצק שבסדקי [עריבה]. י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מע"ש אומר אני דהיינו מצה של מצוה דחייש תנא שאם יאפה במוצ"ש דילמא מימשיך ומתעכב מלאכול עד לאחר חצות ולא נפיק י"ח ולא מסתבר לי למימר דאופה לו מצה שיאכל למחר שהרי ביער כבר כל חמצו כדקתני מבערין את הכל מלפני השבת. שהרי פ' אלו עוברין פידש ה"ר יהודה בר נתן שמשייר כדי אכילתו לשבת. ושמעתי טעם לדבר שאופין מצות של מצוה בליל שני משום דאמרי' בפ' ע"פ האי מרור צריך לשקועיה משום קפא פי' ארס של חזרת ורבי' חננאל פירש קפא תולעת ואמרי' לקמן בההיא שמעתא קפא דכולהי חמימי פירוש ארס של כל ירקות חמין רפואה להן לכך אופין בליל שני כדי שיהו מצות חמות ויבטלו קפא של מרור ׃
ס"פ ערבי פסחים אמר רבא אכל מצה אחר חצות לראב"ע לא יצא ידי חובתו פשיטא כיון דאיתקש לפסח כפסח דמי וכו' וכתב רש"י (משום) שאין לאפות מצה של מצוה בי"ד קודם חצות כשם שאין שוחטין את הפסח קודם חצות מדאתקש מצה לפסח ולטעמיה דרש"י אפי' בדיעבד אם אפה קודם הפסח פסולה אותה מצה לצאת בה י"ח מצה של מצוה מידי דהוה אפסח שנשחט קודם חצות שפסול וליתא דתניא בהדיא בתוספתא דפסחים ספ"ק יוצאין במצה ישנה ובלבד שעשאה מתחילה לשם פסח. ומצאתי בירושלמי פ' כל שעה גמ' אלו דברים שאדם יוצא בהם י"ח בפסח דמסיק מצה הישנה תפלגתה דב"ש ודב"ה א"ר (יודה) [יוסה] ד"ה היא מכיון שלא עשאה לשם פסח דברי הכל היא דבר בריא כמי שלא דקדק בה. משמע אבל אם דקדק בה ועשאה לשם פסח ד"ה שיוצא בה. ואהקישא דכתב רש"י קשי לי א"כ תדחה אפיית מצה את שבת דהא אין היקש למחצה אלא ודאי לא נתקש אלא לענין אכילה ולא לענין אפיה. וכן ראיתי את מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל שהורה והתיר לאפות מצה של פסח קודם י"ד ואמר שדן להיתר לפני רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דתנן בפ' כל שעה חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהם. למכור בשוק יוצא בהן ופירש רבא בגמ' דכל לשוק אימלוכי מימלך אי מיזדבנא מזדבנא ואי לא איפוק ביה אנא ואע"ג דחלות הללו ע"כ בי"ג נאפו כדאמרי' בפ"ק דאין מביאין תודה בי"ד מפני חמץ שבה וכ"כ ה"ר ברוך בר' יצחק זצ"ל משם להתירא וכן ההיא דתניא בתוספתא דפסחים פ"ג בצק שבסדקי [עריבה]. י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מע"ש אומר אני דהיינו מצה של מצוה דחייש תנא שאם יאפה במוצ"ש דילמא מימשיך ומתעכב מלאכול עד לאחר חצות ולא נפיק י"ח ולא מסתבר לי למימר דאופה לו מצה שיאכל למחר שהרי ביער כבר כל חמצו כדקתני מבערין את הכל מלפני השבת. שהרי פ' אלו עוברין פידש ה"ר יהודה בר נתן שמשייר כדי אכילתו לשבת. ושמעתי טעם לדבר שאופין מצות של מצוה בליל שני משום דאמרי' בפ' ע"פ האי מרור צריך לשקועיה משום קפא פי' ארס של חזרת ורבי' חננאל פירש קפא תולעת ואמרי' לקמן בההיא שמעתא קפא דכולהי חמימי פירוש ארס של כל ירקות חמין רפואה להן לכך אופין בליל שני כדי שיהו מצות חמות ויבטלו קפא של מרור ׃
544
545בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו
אכילת מצה בכזית כההיא דפ' כל שעה דא"ר הונא בצקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ופרק ערבי פסחים אריב"ל השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא ותניא נמי התם הסופגנין והדובשנין והאסקריטון אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דכל היכא דכתיב אכילה קיי"ל אכילה בכזית ואמרי' בפ' כיצד צולין ת"ר ועצם לא תשברו בו (בבשר ד"א) [בכשר רבי אומר] יאכל ועצם לא תשברו בו וכו' עד ואמר רב אשי אבר שאין עליו כזית בשר איכא בינייהו מאן דאמר (בשר בשר) [כשר כשר] הוא ומ"ד יאכל האי לית בי' שיעור אכילה ואמרי' נמי בההיא פירקא מיכן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור אם הוא פקח ממלא כריסו ממנו ובפ' כל שעה ת"ר והאוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו ש"פ מ"ט דת"ק דא"ק איש כי יאכל קודש בשגגה אכילה בכזית וכתיבה נמי אכילה גבי פיגול וקיי"ל בזבחים דפיגול בכזית. וההיא דאמרי' בפ' מי שמתו בברכות הב"ע דאכל שיעורא דרבנן פירוש כגון שאכל כזית לר' מאיר וכביצה לר' יהודה דפליגי בפ' שלשה שאכלו דמדאורייתא לא מחייב עד דאיכא ושבעת משמע דכזית דרבנן אע"ג דכתיב אכילה וה"נ משמע התם בסמוך דמסיק אמר הקב"ה האיך לא אשא פנים לישראל שכתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו ע"ע עד כזית עד כביצה שאני התם כיון דכתיב ושבעת הוה לן למידרש שביעה גמורה והם החמירו ע"ע ואמרו בכזית ובכביצה להכי קרי ליה שיעורא דרבנן:
אכילת מצה בכזית כההיא דפ' כל שעה דא"ר הונא בצקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ופרק ערבי פסחים אריב"ל השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא ותניא נמי התם הסופגנין והדובשנין והאסקריטון אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דכל היכא דכתיב אכילה קיי"ל אכילה בכזית ואמרי' בפ' כיצד צולין ת"ר ועצם לא תשברו בו (בבשר ד"א) [בכשר רבי אומר] יאכל ועצם לא תשברו בו וכו' עד ואמר רב אשי אבר שאין עליו כזית בשר איכא בינייהו מאן דאמר (בשר בשר) [כשר כשר] הוא ומ"ד יאכל האי לית בי' שיעור אכילה ואמרי' נמי בההיא פירקא מיכן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור אם הוא פקח ממלא כריסו ממנו ובפ' כל שעה ת"ר והאוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו ש"פ מ"ט דת"ק דא"ק איש כי יאכל קודש בשגגה אכילה בכזית וכתיבה נמי אכילה גבי פיגול וקיי"ל בזבחים דפיגול בכזית. וההיא דאמרי' בפ' מי שמתו בברכות הב"ע דאכל שיעורא דרבנן פירוש כגון שאכל כזית לר' מאיר וכביצה לר' יהודה דפליגי בפ' שלשה שאכלו דמדאורייתא לא מחייב עד דאיכא ושבעת משמע דכזית דרבנן אע"ג דכתיב אכילה וה"נ משמע התם בסמוך דמסיק אמר הקב"ה האיך לא אשא פנים לישראל שכתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו ע"ע עד כזית עד כביצה שאני התם כיון דכתיב ושבעת הוה לן למידרש שביעה גמורה והם החמירו ע"ע ואמרו בכזית ובכביצה להכי קרי ליה שיעורא דרבנן:
545
546מנהג לעשות ג' מצות של מצוה
לא מצאנו בתלמוד שצריך לעשות שלש מצות של מצוה אלא אדרבה מוכח בירושלמי דלא בעינן כ"א שתים דאמרי' בירושלמי בפ' ע"פ תני איזו היא ברכת מצה מניח פרוסה ע"ג שלימה ופורס מן הפרוסה ומברך בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ וטמיש במילחא ולא אכיל עד דמברך על ההיא אומצא דהמוציא אקבו"ץ על אכילת מצה. וכן הפירוש בההיא דפ' כיצד מברכין דאמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימ' ובוצע מ"ט לחם עני קרינא ביה וי"מ התם שמניה פרוס' זכר ללחם עני מיהו אינו בוצע אלא על השלימה ולא היא אלא כדמפרש בירושלמי שמברך שניהם על הפרוסה א"כ אין צורך בג' מצות. ואמרי' ס"פ ער"פ אמר שמואל לחם עני לחם שעונין עליו דברים ד"א לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה ופירש רשב"ם אף כאן בפרוסה לברך על אכילת מצה ושתי שלימות מייתינן משום ברכת המוציא דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימין [ובוצע] מאח' מן השלמי' עכ"ל. ועוד ראיתי מפרשי' טעם הגון לג' מצות דאמרי' בפ' הרואה בברכות אר"י ד' צריכין להודות יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורין וכו' עד מי שהיה חבוש בבית האסורין מנין שנא' יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל ויכנע בעמל לבם וגו' ויצעקו אל ה' בצר להם וגו' יודו לה' חסדו כו' וישראל נמי במצרים וימררו את חייהם בעבודה קשה גו' ויצעקו אל ה' ותעל שועתם הלכך צריכין להודות ולהביא קרבן תודה כדכתיב בפרשת צו וזאת תורת זבח השלמים גו' אם על תודה יקריבנו גו' ופירש רש"י אם על תודה יקריבנו אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורין וחולה שנתרפא שהן צריכין להודות וכתיב בהן יודו לה' חסדו ויזבחו זבחי תודה אם על אחת מהן נדר שלמים הללו שלמי תודה שמן עכ"ל ותנן התודה היתה באה ה' סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות שתי איפות ואיפה שלש סאין עשרים עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה עשרה לחמץ עשרון לחלה ועשרון למצה ובמצה שלשה מינין חלות ורקיקין ורבוכה נמצאו ג' עשרונות ושליש לכל מין וג' חלות לעשרון דהיינו עומר כדכתיב והעומר עשירית האיפה היא הלכך הואיל ויוצאי מצרים בעו להודות ולהתנדב קרבן תודה עבדינן מעומד שהוא (עשרה) [עשרון] שלש מצות למצוה זכר לג' חלות תודה שהיו באים מעשרון אחד וה"ט שמודדין בעומר:
לא מצאנו בתלמוד שצריך לעשות שלש מצות של מצוה אלא אדרבה מוכח בירושלמי דלא בעינן כ"א שתים דאמרי' בירושלמי בפ' ע"פ תני איזו היא ברכת מצה מניח פרוסה ע"ג שלימה ופורס מן הפרוסה ומברך בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ וטמיש במילחא ולא אכיל עד דמברך על ההיא אומצא דהמוציא אקבו"ץ על אכילת מצה. וכן הפירוש בההיא דפ' כיצד מברכין דאמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימ' ובוצע מ"ט לחם עני קרינא ביה וי"מ התם שמניה פרוס' זכר ללחם עני מיהו אינו בוצע אלא על השלימה ולא היא אלא כדמפרש בירושלמי שמברך שניהם על הפרוסה א"כ אין צורך בג' מצות. ואמרי' ס"פ ער"פ אמר שמואל לחם עני לחם שעונין עליו דברים ד"א לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה ופירש רשב"ם אף כאן בפרוסה לברך על אכילת מצה ושתי שלימות מייתינן משום ברכת המוציא דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימין [ובוצע] מאח' מן השלמי' עכ"ל. ועוד ראיתי מפרשי' טעם הגון לג' מצות דאמרי' בפ' הרואה בברכות אר"י ד' צריכין להודות יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורין וכו' עד מי שהיה חבוש בבית האסורין מנין שנא' יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל ויכנע בעמל לבם וגו' ויצעקו אל ה' בצר להם וגו' יודו לה' חסדו כו' וישראל נמי במצרים וימררו את חייהם בעבודה קשה גו' ויצעקו אל ה' ותעל שועתם הלכך צריכין להודות ולהביא קרבן תודה כדכתיב בפרשת צו וזאת תורת זבח השלמים גו' אם על תודה יקריבנו גו' ופירש רש"י אם על תודה יקריבנו אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורין וחולה שנתרפא שהן צריכין להודות וכתיב בהן יודו לה' חסדו ויזבחו זבחי תודה אם על אחת מהן נדר שלמים הללו שלמי תודה שמן עכ"ל ותנן התודה היתה באה ה' סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות שתי איפות ואיפה שלש סאין עשרים עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה עשרה לחמץ עשרון לחלה ועשרון למצה ובמצה שלשה מינין חלות ורקיקין ורבוכה נמצאו ג' עשרונות ושליש לכל מין וג' חלות לעשרון דהיינו עומר כדכתיב והעומר עשירית האיפה היא הלכך הואיל ויוצאי מצרים בעו להודות ולהתנדב קרבן תודה עבדינן מעומד שהוא (עשרה) [עשרון] שלש מצות למצוה זכר לג' חלות תודה שהיו באים מעשרון אחד וה"ט שמודדין בעומר:
546
547הסיבה
תנן בפ' ער"פ ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב׃
תנן בפ' ער"פ ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב׃
547
548איתמר מצה צריכה הסיבה פירוש של צד שמאל כשאוכל מצה של מצוה לילה הראשון כבני חורין זכר לגאולה. מרור אין צריך הסיבה. שהוא זכר לעבדות ומסקנא נמי דכולהי ארבע כסי צריכי הסיבה׃
548
549פרקדן לא שמיה הסיבה פי' פניו למעלה ובטנו שוכב על אחוריו ואין לפרש פרקדן שפניו למטה כדמוכח בפ' המוכר את הספינה אמר לי תא אחוי לך מתי מדבר אזלינן וחזיתינהו דדמו כשתו חמרא וגנו אפרקדן חד מנייהו הוה זקיפה ברכיה על ההוא טעיא תותי ברכיה כי רכיב גמלא אלמא דאפרקדן דהיינו שפניו למעלה וההיא דפ' כל היד דר' יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד דמשמע שאיירי דפניו למטה ולייט עליה מפני שמתחמם ומוציא ש"ז לבטלה התם פי' רשב"ם אפרקיד פניו למעלה וגנות הוא שפעמים שנתגלה ועוד שבגדיו מונחים לו על אברו ומתחמם ועוד י"מ שפעמים מתקשה בחלום ונראה כשפניו למעלה וגנות היא לו:
549
550הסיבת ימין לא שמיה הסיבה פירש רשב"ם שהרי בימין הוא צריך לאכול. ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה. אפרקדן קאי שמתוך שצוארו שוהה לאחוריו [שיפוי] כובע הסותם את פי הקנה נפתח ונתקפל למעלה וקנה פושט למעלה והמאכל נכנס לתוכו ונחנק כך פי' רש"י וקשיא לי אמאי סמכיה להאי ולא עוד אהסיבת ימין ורבותי' פרשו שמא יקדים קנה לושט דושט הוי דרך ימין ואם יהא מוטה על ימין יפתח הכובע שעל פי הקנה מאליו שכשהוא פותח ונופל כלפי ימין ואם יכנס בו המאכל הויא סכנה שאין אוכלין ומשקין נכנסין אלא דרך וושט וכך נראה בעיני דאהסיבת ימין קאי מדסמכיה לדידיה ע"כ לשונו:
550
551אשה אצל בעלה אינה צריכה הסיבה מפני אימת בעלה שכפופה לו לפי זה אם אין לה בעל צריכה הסיבה. בשאלתות דרב אחאי. לאו דרגא דנשי למזגי לפירוש זה אפי' יש לה בעל ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה:
551
552בן אצל אביו צריך הסיבה. דלא הוי כפוף כל כך:
552
553תלמיד אצל רבו א"צ הסיבה מורא רבך כמורא שמים שוליא דנגרי צריך:
553
554שמש צריך הסיבה:
554
555אמר רבא בלע מצה יצא פירש רשב"ם בלע מצה ולא לעסה יצא שהרי קיים בערב תאכלו מצות שהרי אכילה היא ומיהו לכתחילה טעם מצה בעינן. בלע מרור לא יצא דבעינן טעם מרור וליכא דמשו"ה קפיד רחמנא בדבר מר כדי למרר פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם וכ"כ בכל הספרים ובפר"ח. ורבי' פירש בלע מרור יצא. א"א שלא יהא בו טעם מרור. בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא ־ בלע מצה ומרור ולא אכל עדיין לא מזה ולא מזה ידי מצה יצא שאינה צריכה טעם ידי מרור לא יצא הואיל ולא לעסו. ואכל מצה עמו אין לו שום טעם. ולפי' הכתוב בספרים צריך לפרש בלע מצה ומרור ידי מצה מיהא יצא דלא תימא דאף ידי מצה לא יצא דאיכא תרתי לגריעותא שלא טעם טעם מצה וגם לא נגע בגרונו. כרכן בסיב ובלע אף ידי מצה לא יצא. כרכן שתיהן יחד בסיב הגדל סביב הדקל לא יצא שהרי לא (משש) [הי' ממש] בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי עד כאן לשונו:
555
556מנהג הקהלות להשים מס על הקהל לצורך החטים ליתן בפסח לעניי העיר כדאיתא בירושל' פ"ק דב"ב א"ר יוסי בר בון לחיטא דפיסחא שנים עשר חודש בין לישא בין ליתן פירוש אם שהה בעיר י"ב חודש אם הוא עשיר יש לו ליתן חלקו המגיע לו ואם הוא עני נותנין לו:
556
557אלו פירושי אלהי הרוחות לכל בשר והפסקים. פירש ה"ר שמואל מפלייש זצ"ל
557
558אלקי הרוחות. המגיד שיחות. תהלות ותשבחות. והוא יתן לי כחות. וחכמה בטוחות. ויהיו עיניו פקוחות. לבאר נכוחות. בסדר אל אלהי הרוחות.
558
559מקרא כתיב בפרשת קרח ובפרשת פנחס אל אלקי הרוחות ונקט לישנא דקרא. חוק לעמו מסר. באכילת חמץ יש כמה דברים שהם גזירת הכתוב כגון שיאור וסידוק שאינם מפורשים בפי' במקרא וכן באכילת מצה ובשימור שלה.
559
560והזהירם בכתב מוסר. לבדוק חמץ אור לארבעה עשר. והמצוה כתובה במוסר אל תטוש תורת אמך ומשלי קורא מוסר שכתוב בו שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך וכתיב לא תסור או שאל אביך ויגדך כדמפקי' נר חנוכה מהתם בפ"ב דשבת וגם יש בו חששא שלא יבוא לידי איסור תורה כמו בל יראה ובל ימצא כאשר פי' רבי' שלמה ואע"פ שהקשו עליו מדמסיק תלמודא והא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ופירשו הטעם משום דילמא אתי למיכליה ולישנא דתלמודא משמע כן גבי (התרת בכור) [ככר בבור] דקאמר תלמודא זימנין דנחית ואתא למיכליה מ"מ הקדוש הר"ר יעקב דקדק ליישב פי' התייר הגדול שלפי שיש בחמץ חומרא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא כל שעה שרואהו משא"כ בנותר שהוא בכרת ואין צריך בדיקה ואע"פ שאינו נבדל ממנו כל הלילה מאכילתו אלא ודאי מתוך שהחמירה תורה עליו שאף בימי הפסח עובר עליו כל שעה משא"כ בנותר שאינו עובר עליו אלא בבל תותירו ומשהותיר שוב אינו עובר עליו לכך החמירו עליו יותר משאר חייבי כריתות. וגם מורי רבי' מנחם החסיד היה מיישבו בע"א דחיישינן שמא ישכח הביטול ומתוך כך תיקנו הבדיקה. והתייר הגדול פי' כך הבודק צריך שיבטל שמא ישכח הביטול [ויעבור בבל יראה כשיראנו] ובההיא (דכבר בכלל) [דככר בבור] לא מצי קאמר משום בל יראה שאינו מצוי לידו אבל משום דילמא אתי למיכליה לא חיישינן אלא היכא דחזי ליה אבל להצריך בדיקה לא הצריכו בחמץ שאינו רואה משום האי טעמא ועוד יש לחוש שמא ימצא גלוסק' יפה אחר שש שעות ויבטל בטולו ויזכה בה ויעבור עליה בבל יראה אפי' לא יאכלנה. אור. לילה ולישנא מעליא נקט.
560
561בשעה שאין בני [אדם] מצוין בשוקא ואור הנר יפה לבדיקה. ואין בודקין לא לאור החמה. ולא לאור האבוקה. לישנא דתלמודא היא ותרי טעמי נינהו שאפי' בערב מיד כשבאין לבתיהם צריך לבדוק לאור הנר ודרשינן להו מקראי שצריך אור הנר בפ"ק דפסחים מויחפש את ירושלים בנרות וא"ת יבדקו ביום לאור הנר לכך אמר לפי שאור הנר אין יפה לבדיקה אלא בלילה דביום אור הנר כהה כדאמר בירושלמי שהיו מבחינין שהיו במערה מדליקין נרות יומם ולילה והיו יודעין מתי היה יום לפי שהיה הנר כהה באור היום. והיה אומר מורי רבי' מנחם שאם לא בדק בלילה ובא לבדוק ביום כמ"ש חכמים צריך בדיקה לאור הנר וטעם יש מפני שצריך להכניסו בחורין ובסדקין. וכן נמי בירושלמי לא בדק בלילה מהו שיבדוק ביום נשמעינה מן הדא דתנן אין בודקין לא לאור החמה אור החמה בליליא מי איתא אלא ביום וקאמר לאור הנר.
561
562וחייב לברך על בעור חמץ כחוקה. על כל דבר שמפנה אילך ואילך כדי לבער קורא ביעור כמו בערתי הקודש מן הבית. ופליאה גדולה היא דבלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע ובעל ביעור נחלקו ומה ראו חכמים לקבוע הלכה במחלוקת והניחו לשון השוה. ואני שמעתי בשם רבי' חיים כהן וכך היא שיטה ראשונה דכל דבר שהוא חידוש יש לנו לתפוש החידוש כמו בכאן והטעם שאילו קבעו חכמים לומר לבער לפי שהכל מודים דלהכא משמע אילו טעה אדם לומר על ביעור היה טועה לומר לבער לא יחזור ויברך שהכל יודעין דלבער משמע להבא וכן הטעם בהמוציא דאין אנו אומרין מוציא ולא בשביל עירוב אותיות דמ"מ בלא"ה יש עירבוב בלחם מן. ובברכות מחלוקת בלשון על ובלשון [למ"ד] שקלי וטרו קמאי טובא ולא עלתה בידם ואין להאריך כאן וגם בברכות השופר יש מברכי' לשמוע בקול שופר ובנט"י יש מברכין בשעת ניגוב והיינו עובר לעשייתן לפי שהאוכל בלא ניגוב כאילו אוכל לחם טמא א"כ אין המצוה נגמרת עד אחר הניגוב ואני שמעתי מאבא מארי נ"ע דקרא כתי' ככה יאכלו ישראל את (הלחם) [לחמם] טמא בגוי' גו' עולה בגימטרי' בלא ניגוב ידים. ועל הטבילה נחלקו גאוני ישראל י"א דבטבילת גר בלבד מברכין אחר הטבילה משום דאכתי גברא לא חזי אבל נידה קוצה לה חלה וכן בעל קרי מותר בד"ת דנהוג עלמא כג' סבי א"כ למה לא תברך עובר לעשייתן לכל הפחות בשעת הפשט חלוקה וי"א דלא חלקו בין טבילה לטבילה וכן אני רגיל לומר על הדלקת נר בשבת שיש לברך על הראשונה אך תהיה דעתה דלא תקבל שבת עד שתגמור הדלקתה ובשביל הברכה אינה מקבלת שבת שהרי כשמברכת על האחרונה מדלקת אותה ומניחתה לארץ א"כ אין קבלתה עד שתגמור מצותה וכן נכון לעשות ולא להדליק כמה נרות ולברך אח"כ (ואין) [דעם] הראשונ' יצתה ידי מצות הדלקה (איזה) [ואין זה] עובר לעשייתן וכ"ש לדברי הגאונים דאומרים אין קבלת שבת בהדלקה רק בתפילה ויש מביאין ראיה מההוא דבמה מדליקין דאמר אחר הדלקת נר ושוהה כדי לצלות דג קטן ולא נכון בעיני דודאי דהדלקה קבלת [שבת] כאשר מצינו בה"ג האי מאן דאית ליה לאדלוקי בוצינא דשבתא ודחנוכתא מדליק דחנוכה ברישא דאי אדליק דשבתא ברישא איתסר ליה לאדלוקי ומה שהיה שוהה בכאן היינו כדי לעשות לאותן שלא הדליקו. ועוד נראה לי דהכי פרושא ושוהה לפי שהיו רוב עם ולא היה להם פנאי להדליק כל כך מהרה והיה ממתין לתקוע קר"ק באחרונה ולקבל שבת עד שיוכלו כלם להדליק כי אחר ג' תקיעות אחרונות שהיה מקבל שבת היו כולם מקבלים שבת כן נראה בעיני. ועל המילה נחלקו רבי' שמואל ורבינו תם ושמעתי דבשבת מוכח דמברכי' להכניסו אחר המילה דאמרי' התם העומדים שם אומרי' כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים והא דמברכין לאחר המילה חיישינן שמא תתקלקל ולא דמי לשופר דרוב פעמים אבי הבן אינו מוהל ועוד אין זה כ"א שבח בעלמא דאנו מודים להקב"ה שצונו על המילה לשם ברית אברהם אבינו ולא לשם [עכו"ם] ולא לשם [מורנא] ולשם [הר גריזים] ולא דמי לברכת המילה ועוד שמעתי מאבא מרי זלה"ה דברית עולה בגימט' תרי"ב וזהו תרי"ב מצות שמוטלות עליו עדיין לעשות והמילה שנימול כבר הרי תרי"ג. ועל נטילת לולב יש שמהפכין אותו שלא כדרך גדילתו ויש שמתכוונים דלא לצאת עדיין וא"כ מברכי' עובר לעשייתן וכ"ש דאין נגמרת עד אחר הנענוע. ועל ברכת אירוסין יש תי' שאנו מברכין אחר הקדושין ונראה לי הטעם דחיישי' שמא יחזרו בהם או הקרובים או האשה ותהיה ברכה לבטלה והא דלא מני לה עם הטבילה דלא מני רק מילתא דתליא בסברא בדידיה ומשום דגברי (לאחרי) [לא חזי] שבקיה. ומטעם זה אומר אני שהניחו לברך על קדושי אשה אקב"ו לקדש האשה דאחרי דאין לברך עליה עובר לעשייתו הניחוה חכמים ודי לנו בברכת אירוסין ועוד נ"ל טעם נכון אחרי שיש בנ"א דאין מצוה לקדש כגון דיש לו אשה ובנים כדאמ' פ' אין משילין בביצה דפריך ולא מקדשין והא מצוה קא עביד ומשני בשיש לו [אשה] ובנים אלמא דלאו מצוה היא בשיש לו אשה והניחו לברך לכל המקדשין כאשר אני עתיד לבאר בע"ה על ברכת ביעור.
562
563גמר מנטריה עד דבתרא ומיד צריך לבטל השאר באמירה ולימא הכי כל חמירא דאיכא בהדא דירה דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ליבטל וליהוי כעפר'. ה"פ גמר בדיקתו שומר הפרוסות שבדק עד למחרת תרגום ממחרת עד דיומא דבתרא כדי שידע למחר אם הפרוסות קיימות. ומיד צריך. תפס הפייט דרך ר"ש שפי' במסכת פסחים הבודק צריך שיבטל מיד ולישנא משמע כן דתלי ביטול בבדיקה מדקאמר הבודק ולא אמר אדם צריך לבטל והטעם מתוך שיהא עסוק בבדיקה יהא נזכר מן הביטול וכן מוכחת כל האגדה. באמירה. נראה דלאו דוקא דהא אמרי' בפי' [אין] השבתה אלא בלב (אבו) [אכן] לפי (החרזתכם) [החרוז תפס] לשונו וכן המנהג. ורבי' פי' בפסחים מדכתב תשביתו ולא כתיב תבערו ולא משמע כן דקאמר תלמודא אך ביום הראשון מעיו"ט דאי ביו"ט מצינו להבערה שהיא אב מלאכה אלמא בלשון הבערה הוא ועוד אי לשון ביטול היא הוה מצי למימר אחר איסורו אינו יכול לבטלו ופי' רבי' יעקב דבטול מתורת הפקר הוא וכתיב לא יראה דוקא שלך ונהי דהפקר בפני ג' הכא סגי בחד דודאי גומר בלבו להפקיע האסור ומורי רבי הקדוש זצ"ל מיישב פי' רבינו דתשביתו משמע ב' לשונות משמע כשיגיע א"ך שזהו חצי היום תשביתו תבערו ומשמע כשיגיע שעה א"ך יהא מושב' וא"ך לא מצו אוכוחי מהך דביום הראשון זהו ערב י"ט דמצי למימר כל חמירא דאיתה בהדה דירה דלא חמיתיה ודלא בערתיה ליבטל ולהוי כעפרא שהרי צריך לשייר מזון שתי סעודות וא"כ זכה בו אחר ביטול הראשון. והלכתא כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה [דסתם לן תנא בפ"ב] דתמורה כותיה.
563
564היכא דבדק בחורי ביתא והניח ארבעה או חמש כו'. פי' הניח עשר ומצא תשע יש לחוש שמא חולדה לקחתה וגררתה בבית הבדוק. וכן ת"ר בפרקין וגו' זה לשון התלמוד חורי הבית העליונים והתחתונים אין צריכין בדיקה משום דלא ניחא [תשמישתן]. ונקיקין כמו נקיקי הסלעים. זהרו גג היציע. זהרו מלשון המשכילים יזהירו ואם באת לפרשו לשון אזהרה טוב. יציע אפנטי"א ומשתמשים על גגו. וגג מגדלין ורפת בקר א"צ בדיקה. לפי שהבהמות אוכלין. ומתבן בית התבן. ולולין. של תרנגולין התרנגולין אוכלי' אותן: ואוצרות יין ושמן הנעולין. נראה דל"ג שמן דבשמן למה לי נעולין אפי' במסתפק יש קבע לאכילה ולא בעינן שיהו נעולין ולתיקון הלשון נוכל לומר ואוצרות (יין) [שמן] ויין הנעולין וקאי נעולין איין. בלי עולין. פי' אין מועיל להם עול אדם לבדוק. חור שבין אדם לחבירו פי' חור שבין שני בנ"א כל אחד בודק עד מקום שידו מגעתו והשאר מבטלו יש שאומר שאור לשאר. פלימו מיקל בחור שבין יהודי לעכו"ם שמא יעליל עליו העכו"ם כי היהודי רוצה לכשפו ולפי שעד היום הזה לא היה העכו"ם מרגיש שלא היה משתמש כי אם ביום ועתה שמשתמש בו לאור הנר מרגיש וכן לשון התלמוד התם (אומר) [יממא] ונהורא.
564
565טענו המפרש והיוצא בשיירא פי' המפרש מיבשה לים והיוצא במדבר ותו אין דעתו לחזור קודם הפסח תוך שלשים יום שחל עליו חובת הביעור שדורשין בהלכות פסח למ"ד יום לפני הפסח אבל אי היה דעתו לחזור בפסח או קודם מאז שהיה דעתו לחזור חל עליו חובת הביעור ולפר"י דפי' טעם בדיקה משום דילמא אתי למיכליה א"כ הטעם פשוט שצריך בדיקה לעולם בשדעתו לחזור. ישראל דחמץ אתפקר ליה. הפייט יסד כר' יהוד'. כשנפלה מפולת על חמץ. כל מפולת על חמץ הרי בערו כשנפל ומיכסי מעינא אבל לכתחילה אין זה ביעור דאם עשה ביתו אוצר צריך בדיקה. בטוחים. לשון בטחון פי' אין לירא מעונש ביעור דחמץ זה. ג' טפחים. נהי דלגבי שמירת כספים בקרקע סגי בטפח דהתם משום אכסויי מעינא ובכך (אין) נכסה מעין אבל גבי ביעור בפחות מג"ט יש לחוש שמא יגלהו הכלב כשיראה אותו.
565
566מוצא חמץ. אמרו חכמים א"ר יהודה המוצא חמץ בפסח בתוך ביתו כופה עליו כלי ומקבלו ואין מצוה מן התורה בשריפתו לפיכך אין יו"ט נדחה אצל ביעורו וסגי ליה בכפיית כלי להכירא בעלמא שלא יאכלנו ובלילה ישרפנו אבל אם לא ביטלו היה מותר לשורפו מן התורה דרב יהודה עצמו אית ליה פ"ק דכתובות מתוך שהרי התיר למבעל בתחילה בשבת ופ"ק דפסחים אמר ש"מ מדר"ע לא אמרינן מתוך דאי אמר מתוך לא היה מוכיח דאך ביום הראשון מעי"ט דאפי' ביו"ט היה יכול לבערו אע"ג דבעי צורך יו"ט קצת שהרי בחנם לא הותרה מלאכה ביו"ט כדאמרן אלא מעתה הוציאו אבנים לב"ה כו' ואופה מי"ט לחול דלקי למאן דלית ליה הואיל ואמאי לימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא ודאי הואיל שהוא לצורך מצוה הרי הוא כאילו הוא צורך יו"ט ולהכי אי אמרינן הואיל היה הבערת חמץ מותר מפני שהוא קצת צורך מצות ביעור וכן קטן שהתירו להוציא היינו למול וס"ת לקרות ולולב לנענע. והכא דסגי בכפיית כלי היינו מפני שביטלו ורבי' שלמה ז"ל הרגיש בדבר וכן הקטנים שנושאים בבית הכנסת וכן המחזורים הם צורך יו"ט והקטנים ליתן שכר למביאיהם כדדרש ראב"ע בפרשת הקהל פ"ק דחגיגה וגם להביאם מבית הכנסת [כתב רבי'] שמעון בשם ה"ר מאיר שהתירו סופן משום תחילתן כדאמר בהנהו מילי דחשיב פ"ק דביצה ולא חשיב התם אלא משניות ומימרא וא"ת למ"ד אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל היכי מטלטל כלי יש לומר בצריך למקומו כדמשמע פרק כירה כמה ברייתות אליבא דר' יצחק ואחרי שמטלטלו לצורך מקומו יכול לטלטלו עד מקום שירצה וראיות רבות יש אי צורך מצוה חשיב כצריך למקומו. ובשם ר' יצחק בר' אברהם נאמר שהחיטה שנמצאת בתרנגולת בפסח שצריך כפיית כלי לחיטה כדי לשורפה בחול המועד כי שמא ביום הראשון תשביתו דאסיקנא לעיל שרוצה לומר תבערו לאו דוקא ביום הראשון דה"ה כל ימי הפסח ורבי' יעקב פי' דמזמן האיסור ואילך קרי שלא בשעת ביעורו שהרי מנותר למדנוה וקורא שלא בשעת ביעורו לאחר האיסור לפי שאין בני אדם ממתינים כל כך לבער וא"כ טעונה החיטה שריפה ולשורפה בי"ט א"א דשמא ביום הראשון דוקא וטוב להיות כופה עליה כלי וכ"ש לפירוש רבי' שלמה שפירש שלא בשעת ביעורו בשש אבל בשבע השבתתו בכל דבר וכ"ש ביו"ט א"כ אינו יכול לשורפה ביו"ט ולדבריו יכול לזורקה על יד עכו"ם וכדברי רבינו שלמה נמצא במכילתא ואני רגיל להביא ראיה לדבריו מההוא דקאמר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה וקאמר מדברי ר' יהושע דשרי לטמאות בידים חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טהורין ואינו יכול לחזור אחר כלים טהורין כדי להציל מן התרומה רביעית בטהרה וקאמר ר' יהושע דאף יטמאנה ביד והכא נמי שרי לטמאות התרומה הטהורה אחרי שסופה לילך לאיבוד מפני איסור חמץ וקאמר ר' יוסי אינה היא המידה משום דאיכא התם הפסד חולין משום מדומע שתאסור החולין אם תפול לתוכם אם לא יהיו מהם מאה ולהכי משום דלא יפסיד הוא דשרי ר' יהושע לטמאות ביד ולהציל החולין שלא תפול לתוכם אבל טהורה עם הטמאה לא (יפריד לית) [יפסיד ליה] ה"נ איכא הפסד עצים שיצטרך לב' מדורות וכל השמועה מוכחת דמיירי בשש וקאמר דאיכא הפסד עצים בביעור שעה ששית אלמא דבשש מצותה דווקא בשריפה דאי בכל דבר כדברי ר"ת א"כ ליכא הפסד עצים דהא יכול להשבית בכל דבר. נחזור לענין ראשון והא דאמר כופה עליו כלי אבל מחיצה לא בעי כמו חמץ של עכו"ם דהתם בעא למנטריה תמניא יומי אבל הכא לא בעי למנטר אלא עד אפוקי יומא טבא ולאורתא מבער יתיה. פס"ק. מכאן רוצים להחמיר על החיטה הנמצאת בתרנגולת בפסח לאוסרה אפילו לאחר הפסח אם לא שנמצאת ביו"ט אחרון לפי שצריכה כפיית כלי ואין זה היתר יותר מליום אחר. ולי נראה דליתא דהכא טעמא אחרינא איכא לפי שחמצו של עכו"ם הוא בידו מבחול ובאותה שעה יכול לעשות מחיצה אבל מוצא חמץ ביו"ט ע"כ סגי בכפיית כלי דהא א"א לו לעשות מחיצה ביו"ט ועוד אם החמרנו בחמץ שהאוכלו בכרת והחמירו בהיכר לעשות לו מחיצה עשרה נחמיר בתרנגולת שאינה כ"א מדרבנן דמה שהוא אסור במשהו זה אינו אלא מדרבנן. וראיה גדולה מן הקדרות והכלים שרוחצים אותם ומצניעים אותן עד אחר הפסח ואין אנחנו גוזרין שמא ישתמשו בהם ויאכל בימי הפסח ואין נראה לומר דשאני התם דכולי האי לא חיישינן שמא ישתמשו בהן ויאכל אבל הכא גבי תרנגולת ליכא אלא חדא שמא יאכל התרנגולת ולהכי חיישינן טפי דכולה חדא היא ואם ישתמש בודאי יאכל. ועוד (ההוא) [הבו] דלא להוסיף עלה דלדברי ר"ת ושאילתות הכל מותר בששים ואפילו לדידן משום סירחון בעופות ובדגים כדי שתפול על האור ותשרף הוי עיכול ואין בו עוד משום חמץ א"נ מעת לעת לדברי ר' יהודה ב"ב. והעולם נהגו להחמיר משום דשמא לא ילפינן איסור מטומאה דפלוגתא דריב"ב ורבנן לענין טומאה הוי ואנן נוסיף לגזור גזירות. הלכך נראה דבר פשוט שמותר להצניעה ולהשהותה ולעשות היכר ולא מבעיא לדברי ר"ת שפסק דחמץ ע"י תערובות מותר ופי' דאלו עוברין רוצה לומר מעל השלחן אלא אפילו לדברי רבי' שלמה שפי' אלו עוברין עליהן בבל יראה מ"מ הכא ליכא תערובות אלא טעם דרבנן כמו כלים הבלועים שמשהים אותם. ושוב מצאתי בתשובת רבי' יוסף בר יצחק מקינון שמתירה בפירוש לאחר הפסח ורבי' יעקב עצמו שלא רצה להורות חמץ בפסח בנו היה משהה אותו עד אחר הפסח כן כתבו בשמו ועיקר נ"ל. שמעתי אומרים על רבי' יצחק בר אברהם שהיה רגיל בפרוסה אחת לשהות מלשורפה עד תחילת שבע כדי לקיים ביעור דאורייתא כרבי' שלמה שפירש דשעת ביעורו היינו שבע [וברך] על אותה הפרוסה על ביעור חמץ ופליאה היא איך היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחילת [שבע] ואמר טעם שלא לברך על הביעור משום שאינו כ"א מדרבנן כשבטלו ואע"פ שמברכין על נר חנוכה ומקרא מגילה כאן אין מצוה אלא להרים מכשול מדרך:
566
567נפי ופטילי ויורה דאשתמושי בהו חמירא צריך לגעלינהו ולנחינהו בגו רבה זעירא. ולרבא ליעביד גדנפא ולירתחיה. בנורא. כולם מיני כלים שמשתמשים בהם חמץ. לגעלינהו פי' הגעלה פליטה שפולט האיסור. ומשפט הגעלה היא בכלי שמחזיק ס' כנגד כלי הנגעל בתוכו שאל"כ המים נאסרים וחוזרים ואוסרים כלי הנגעל שא"א יכול לומר שכל זמן שהמים רותחים אינו פולט שא"כ איך הוא נגעל ועוד נראה לעינים שהשמנונית נכרת בקדירה קודם שתרתיח מפני פליטת השמן שבקדירה וכלי מדין הגדולים שלא מצאו כלים שמחזיקים ס' השהום עד שלא היו בני יומן דאז היו נותנים טעם לפגם ואע"ג דנטל"פ נמי אסור לכתחילה היינו להשתמש בכלי שאב"י אבל המים שקיבלו מתחילת בליעתן פגם זה ודאי היתר גמור ואפי' בכלי כשר מותר להגעיל ואפי' בפחות מס' וכ"ש בכלי אסור שאב"י אמנם בערב הפסח קודם ד' שעות אין לחוש שהכל היתר ואיכא כמה נותנים טעם החמץ בכלי והכלי במים והמים במתכת והוי כדגים שעלו בקערה שמותר לאכלם בכותח משום נ"ט בר נ"ט ואפילו נתבשלו בקערה של בשר התירו רבותי אפי' למאן דאסר בנתבשלו היינו בנצלו אבל במים לא ואני ראיתי בבית א"מ שרבי' ברוך הורה ועשה מעשה להגעיל כלים ב"י בע"פ קודם ד' שעות. ולרבא ליעבד גדנפא. פי' לכלי גדול יעשה שפה לפיו מטיט כדי שילכו המים בכל הכלי והעולם נהגו לנענע במקל המים עד שהולכים על גדותי הכלי ולסלקם מתוך הרתיחה ואח"כ שופכין מים צוננים על הכלי הנגעל ולא מפני תקנת הכלי שאלו נבלע ממים האסורין מים הצוננים לא היו מפליטים אלא משום דקיי"ל כרבנן דאמרי מריקה בחמין ושטיפ' בצונן ואמרי' פרק דם חטאת מידי דהוה אגעולי (מים) [עכו"ם] וה"ה דמדמינן געולי עכו"ם לקדשים ויש שמחמירין לשפוך אותם מים שהגעילו בהם מפני שהם מטונפים מן הפליטות ורבים מקילים אחרי שמשליכים ממנה המים מרותחים נגעלה וכן מנהג רוב העולם וכן דעת רבי' שלמה. ואם באתה להחמיר מפני הטינוף א"כ איך נגעלו הכלים האחרונים כשנגעלו בהם כלים הרבה. וקופיץ וכסוי קדירה וקערות של עץ וכוסות של עץ כולם בהגעלה מיהו כוסות של כסף אע"פ ששורין בהן פת ביין אין עיקר תשמישו במידי דמירתח וגם שכר אין רגילות לשתות בהן דהמגעילו יפה כחו. ואחר הגעלת הכלים אין צריכין טבילה ואין טבילה אלא בכלים הלקוחים מן העכו"ם ולא מפני איסור שהטבילה אינה מפקעת איסור ותדע שהכלים ישנים שליבנן האיסור נפקע ומפני שהם כחדשים צריכים טבילה [ובמכורין] הוא ולא בשאולין. והמושכנים מספקא לן אי משכנתא כזבינא ופסקו מקצת הגאונים להטביל בלא ברכה שהברכות אינן מעכבות וראיתי מורי רבי' ברוך שהורה ברבים שהכלי תלוי בדעת הישראל אם בדעתו שישארו חייב להטבילם וכ"כ בתשובת רבי' שלמה וי"ש יצא ידי שניהם ויטבילם עם כלי חדש ויברך על הודאי ויכלול אלו בברכה. ורחיים של פלפלין שגופו של עץ ובתוכם ברזל מתכות שלהם עיקר וצריכין טבילה ולא מיפטרי כמו כלי עץ וטוב להגעיל הכלי ברזל הישנים שמפתתין בתוכן פת לבן. ולא הצריכו טבילה אלא בכלים חדשים אבל כלים ישנים שהיו בלועים מאיסור והוגעלו חלילה מלהצריכם טבילה שהרי בתורה כשהזכיר הגעלה לא הזכיר טבילה אצלו וכן השיב ה"ר יוסף מקינון והביא עוד ראיה מירושלמי שנותן שם טעם הטבילה מפני שיצאו מטומאת עכו"ם ובאו לקדושת ישראל. ואפי' בגיעול קדשים לא בעינן רק מריקה ושטיפה. וכלי זכוכית ככלי מתכות לענין שצריכין טבילה כדאיתא פרק בתרא דע"ז ומכאן נ"ל להביא ראיה שאם נשתמש בהם איסור חם שדי להם בהגעלה ואף על גב דמסקינן פ"ק דשבת לעולם לכלי חרס דמו ה"מ לענין טומאה אבל לענין הגעלה יש ללמוד מכלי מתכות שאנו מדמים להם אותם לענין טבילה דטהרה מטהרה עדיפא ליה כדאמר פ"ק דקדושין.
567
568סכיני דאשתמש בהו חמירא לאפרוחין. אי אפשר לעשותן חדשים הן משובחין. ואי לא מגעילן ברותחין. ובכלי ראשון הן מצוחצחין. ועץ פרור מגעילן ברותחין. פי' הסכיני שנשתמשו בהם חמץ בחמין ותרגום של בגדיך חמים וגו' הוא לבושך אפרוחין אם יכול לעשותן חדשים או כעין חדשים שהיה עושה רב אשי קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא זה טוב ואם לאו די להם בהגעלה ברותחין לפי שבלעו היתר כל השנה כולה ולא דמו לשפודים ואסכלאות שצריכין ליבון לפי שבלועים מאיסור כדאמרי' פרק בתרא דע"ז והגעלתם בכ"ר שפעמים רבות תוחבים אותם בתוך הקדרה להוציא הבשר וכן הקערות שלנו. ועץ הפרור הוא הכף. וקודם הגעלתם צריכים לנקותם כדי שלא יהא הטיט מעכב מליכנס בהם המים כשהם רותחין והסכין משחיזו תחילה כדי להעביר מעליו הטיט והחלודה אבל כוסות הצריכים טבילה אין תשמישן אלא ע"י עירוי ותתאה גבר ואין האיסור הולך בהם רק כדי קליפה רב להם לערות מים רותחים עליהם דכבכ"פ וראיה מנעוה ארתחו והתם ע"י עירוי הוא:
568
569ענדו אגני וקציעי דקוניא ופחרא. אע"ג דפליטי שפיר לאשתמושי בהו אסורא. ואע"ג דרויחן ואיכא למימר דשליט בהו אוירא. אפ"ה קיימא איסורא. ענדו כלומר עיינו או מלשון אענדנו עטרות ולפי שהיה צריך לע' תפס לשון זה פי' עשו ענידה לדין זה. אגני היא עריבה שקורין מיי"ט בלע"ז ורגילין ללוש בה ובלועה ביותר ואסורה להשתמש בה בפסח פן ישאר בה כזית במקום אחד או אפי' בפחות במקום שאין עשוי לחזק דמסיק תלמודא דסמי קילתא מקמי חמירתא והלכך טוב לגוררה היטב או לתתה לנכרי ולחזור ולקנותה לאחר הפסח והמקילים סומכים על הביטול. קציעי דקוניא מוזכר בכמה מקומות לשון קוניא ופי' רבי' שלמה פלומיר בלע"ז לשון אשכנז גלייז"א קרוי"ך פסק בתשובותיו דאע"ג שאין נותנין אלא מגבן צריכין טבילה והעם לא נהגו כן ופי' רבי' יעקב שהוא כלי חרס מצופה מבחוץ בזכוכית וזכוכית תחילת ברייתו מן החול ולפי שאין מבשלין אותו יפה ומעורב בו החול לפיכך מדייבי ופלטי כדאיתא פרק כל שעה בפסחים אבל כשהזכוכית לבדו אז מתבשל יפה ויוצא כל החול ומתבטל החול. על אשר כתבתי טוב לגררה היטב [או לתתה לנכרי] ולחזור ולקנותה אחר הפסח אמת כי העולם נוהגין כן ואעפ"כ צריך לדקדק בדבר כי כתוב (בתוספותיו) [בתוספתא] ישראל ועכו"ם שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לעכו"ם או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח ובלבד שלא יערים אלא יתננו לו מתנה גמורה או ימכרנו מכירה גמורה רשאי הישראל לומר לעכו"ם עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקחם ממך אחר פסח.
569
570פחר קדירה אין צריך לפלחא. אבל משהי להו עד לבתר פסחא. וקערות מותרות כי שקיל מדודא עלייהו לאנחא. ובורמי דגללא שריין בהדחה. פחר זה חרס וזהו קדירות אין צריך לפלחא שבירה וקיי"ל אל ישברו כשמואל. לפלחא [כמו יפלח] כבדי. ומשתמ' בהן אחר הפסח אין במינו ובין שאינו במינו דקיי"ל כר"ש דאמר חמץ אחר הפסח מותר ע"י תערובו' מכיון דלא עבר עליה בבל ירא' וב"י ועוד משעבר הפסח הופג טעמו בדופני הכלי ואין שייך לאסור כאן פגם לכתחילה מאחר שא"א לקדירות הללו אחר הפסח להיות שבח ועוד היה אומר מורינו ה"ר יעקב מפרובינ"ש שמאחר שאם לא היה משתמש בהן היו צריכים שבירה לדברי רב [הוה] דיעבד והביא ראיה מדאמר בפ"ב דע"ז דפריך תלמודא אמתניתין דאין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם מההיא דלוקחים מהן בהמה לקרבן ומשני כאן דיעבד והא לכתחילה מצינו שאפי' לוקח לכתחילה מכיון שהבהמה כבר בבית העכו"ם זה נקרא דיעבד כ"ש שאין להטעין שבירה לקדיר' שנשתמש בה כבר. ודאי בפסח לא היה מועיל טעם פגם אחרי שהוא במשהו פחות ממשהו ליכא וכן שמעתי ממורי הרב ר' מנחם וכן נהגו כל גדולי דרום. ומכאן יש להקשות על מה שפסק מורי רבי' ברוך שהבשר שנמלח ולא נבדק המלח וכן דגים מלוחים כמו הריינ"ש ומקריינ"ש וכן חטה שנמצאת בתרנגולת בערב הפסח מאחר שבאות' שעה היה חמץ בששים ונתבטל שוב אינו חוזר וניעור מאחר שבפסח לא היתה לשם וכן חביות המתוקנות בעיסה בין הנסרים כדי לחברן והוקשה הרבה כגון מחודש או יותר אז מותר היין שטעם החמץ נתבטל קודם הפסח ובפסח כבר היה קשה וראיה מההיא דתנן במסכת כלאים צמר גמלים צמר רחלים צמר ארנבים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר להביא פשתן לשם מצינו שאע"פ שכלאים במשהו שאפי' חוט אחד של פשתן בבגד גדול של צמר אוסר ואעפ"כ כיון שנתבטל צמר רחלים בשל גמלים ברוב אינו חוזר וניעור כשמוצא הפשתן ואע"פ שהיא היתר בהיתר וא"כ קשה אמאי אמר רב ישברו הרי נתבטל היתר בהיתר. וצריך לומר דמיירי בקדירה שנתבשל בה דייסא או פירורי עיסה שקורין גרימשי"לש בלועה כולה מחמץ ובכל קדירות יש לאסור מפני שרגילים לבשל בהם דייסא וא"ת א"כ מאי פריך ולשהינהו לבתר פסחא וליעבד בהו שלא במינם הא ליכא ס' לבטל. ומצאתי במכתב רבי' ברוך שפי' ונגעיל אותם כמה פעמים עד שלא ישאר מן הטעם כי אם מעט וכן נ"ל דבלא"ה קשה והא (בטלה) [בכולה] קדירה (ומשערינן) [משערינן] ואין מבטלין. איסור לא שייך כאן מאחרי שאינו צריך לאיסור המתבטל לאוכלו וליהנות ממנו כמו עצים שנשרו מן הדקל שמרבה עליהם עצים מוכנים שמשים מגוף האיסור אבל ודאי אם היה נותן עם חלב מעט הרבה שומן כדי לאכול הכל זה היה אסור ועוד פי' ה"ר יוסף פורת דכיון דאיכא הכא משהו ופגם אין לאסור כנ"ל כדי ליישב פסק מורי רבי' ברוך ותדע דאפי' (לא) תאמר היתר אינו בטל בהיתר מ"מ אחר ד' שעות שהיה היתר באיסור ליבטל וכבר השיב ר"ת לרב ידידיה שאינו חוזר וניעור וגם רבי' שלמה התיר הבשר שלא נבדק מן המלח ורבי' יהודה התיר בפרי"ש אבל ודאי במקום שיש מלח גס שמכתתין אותו ושמיבשין אותו במחבת אז ודאי הוא אסור דבכולא מנא משערינן ויש כאן רוב טעם חמץ ובימי עלומי ראיתי הרבה מחמירים בדבר אבל מקרוב פשט ההיתר ברוב מקומות והמחמיר יפה כחו והמקיל לא הפסיד. ולפי דברי רבותי אם צלו בדיעבד בשפוד ישן בפסח יש להקל מפני שנתבטל כבר וכן עור אווז שנפשט ונמלח קודם פסח מאחר שלא ניתן במחבת אבל החטה או השעורה או אחד מחמשת המינין שנמצא בתרנגולת בפסח אסורה לפי שהחמץ בפסח במשהו ואע"פ דלענין טומאה אמרי' כדי שתפול לאור ותשרף דהוי עיכול בשל תורה הלך אחר המחמיר וריב"ב קאמר מעל"ע אי נמי לא ילפינן איסו' מטומאה. ואם לא נתבשלה החיטה בתרנגולת אך היא מלוחה נחלקו בדבר זה חכמי ישראל במאי"ן היו נוהגים לאיסור וכן רבי' יהודה והיו אומרים דכיון דבמשהו הוא אין לחלק ורבים נהגו לאיסור ואני שמעתי ממורי רבי' מנחם בשם בן רבי' יב"א שהיה אומר דאפי' באיסור משהו דבר שאינו מפעפע אינו הולך אלא עד כדי קליפה ופת חמה אינה מפעפעת וראיה מדתנן פרק דם חטאת רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה אינו אוסר אלא מה שבלע ובחולין פרק גיד הנשה אמר גבי מתני' דירך שנתבשל בה גיד הנשה אמר שמואל ל"ש אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ושמואל אית ליה מין במינו במשהו ואע"פ כן קאמר קולף ואוכל ודוחק לומר דאליבא דתנא דמתני' קאמר דאית ליה דמין במינו בנותן טעם וגם ההיא דכיצד צולין משמע קצת בפלוגתא דרב ושמואל דהא לתוך צונן ואפי' מין במינו נחלקו ואע"ג דס"ל במשהו קאמר קולף וטעם יש בדבר שהרי משהו בחמץ כמו נ"ט בשאר איסורין ובמקום שאין טעם רק כדי קליפה למה נחמיר ולא דמי לפגם דמ"מ טעם יש ואפי' בפגם יש מקילין אבל שמעתי מרבותי שכל הקדמונים הושוו לאסור אבל בחיטה שאנו אוסרים בטעם מועט משום דשמא לא ילפינן איסור מטומאה יש לסמוך על רבי' יצחק בהפסד מרובה ובשמחת יו"ט ומורי הקדוש היה מורה בה להתיר וכן הוגד לי בשם ר' חיים כהן צדק וכ"כ רבי' ברוך אבל בצלי היה מחמיר מפני שהופכים את העוף בשפוד בשעת צלייה ומפעפע עד מאוד ואני לעצמי מחמיר אבל להשהותו עד אחר הפסח בכפיית כלי אין להחמיר וכ"כ רבי' שמואל בתוספת חולין אע"פ שבפסחים לא כ"כ וכן נמצא בתשובת רבי' שלמה ורבי' יוסף מקינון והחיטה ביו"ט טעונה כפית כלי ובחול המועד יקיימו בה מצות הבערה. מיהו במקום שאנו מוצאים החיטה שלימה בלא ביקוע התיר רבי' אליהו משום דקיי"ל לא נתבקעו מותרות ואע"פ שי"א דלא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחה על פי אביב של קלאים והן מתבקעות ובזה אין אנו בקיאין מ"מ הוי ספיקא דרבנן ולקולא דאיסור משהו אינו אלא מדרבנן. והקשה רבי' יצחק ע"ז דספק מוכן אסור אע"ג דהוי ספיקא דרבנן כיון שיש לו אחר יו"ט מתירים אזלינן לחומרא ולי אינה נראה קשיא דלא שייך הכא דשיל"מ דהמאכל מתקלקל לשהות כמו שתירץ רבי' יעקב וגם בשם רבי' חיים שמעתי בדבר החוזר לאיסורו מאליו כמו חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך דשיל"מ וכל שכן דבר שאין בעין כ"א טעם בעלמא אלא הא קשיא דספיקא דרבנן לא הוי בדבר שי"ל שורש מן התורה וכן קבלתי בשם רבי' חיים וראיה מההיא טבעת של ע"ז שנתערבה במאה שנפלה לים הגדול אחת מהן רב דשרי כר' אלעזר אבל לדידן אסור ואמאי הא הוי ספיקא דרבנן וכן פי' רשב"ם גבי אין מבטלין איסור לכתחילה דבדרבנן מבטלינן היינו בדבר (שיש) [שאין] לו שורש מן התורה וראיה לדבריו מפ' הערל גבי עיגול בעגולין דעולה אי אמרת בתרומה בזה"ז דרבנן אבל אי אמרת דאורייתא אפי' תרומת תאנים דרבנן אינה עולה מיהו לפי המסקנא נ"ל דברי החסיד קרובנו זצ"ל נכונים ולא מטעמיה אלא משום דלכאורה נ"ל דהלכה כשמואל דאמר נתבקעו ממש דעביד שמואל עובדא כשמעתיה ומעשה רב מצינו שמקיל בתלמודא להתיר. ואפי' במקום הדלקת נר בשבת דאיסור סקילה דשמא יטה פריך תלמודא מרשב"ג משום דמעשה רב כ"ש בדבר שיש גדולים שמורים להתיר בלא"ה. ועוד נ"ל שמצאתי בשכב"ר ברב אלפס דאפי' מר עוקבא לא קאמר אלא למיכליה דהוי חמץ דאורייתא אכל בגו תבשילא לא וכדי הוא לסמוך ואעפ"כ מפני המנהג אני מושך יד מן ההיתר והמקיל שלא להפסיד שמחת סעודת יו"ט לא הפסיד. וכן הקטנית מנהג להחמיר שלא לאכלם כ"א כשנתבשלו במים רותחים ואחר שמעתי כי מורי רבינו יהודה בעצמו היה אוכלם ואחריו נהגו רבים להקל וח"ו כי לא באת תקלה על ידם. ובשאלתות דרב אחאי מצאתי כתוב בסוף הלכות פסח וכל מיני קטנית מותר לבשל בין בפסח בין בשאר ימים טובים ועוד הוסיף רבי' משה בר' מיימון לכתוב בספרו שאם שרו במים כל היום אינו מחמיץ שאינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון ואף כי בעיני הדברים נכונים והמנהג שנהגו אבותינו מחמת טעות ואין במו משום דברים המותרים אין להקל בהם לפני האוסרים ואפי' בצנעה טוב לימנע ולאסור. (כי לעיל) על חטה שנמצאת בתרנגולת ונמלחה י"א דמליח שמלחוהו כדי לקדירה הוי כמו בישול ואומרי' כך בשם רבי' שמואל ורבי' יהודה נאמן בידינו שהרי שיעור מליחה לקדירה כשיעור לצליה ואין לחלק.
570
571וקערות מותרות כי שקיל מדודא עלייהו. לפי דעתי הפייט תפס לשון ה"ג שכתבו דקערות שתשמישן בכלי שני כי שקיל מדודא ויהיב עלייהו שפיר דמי וכבר פרשתי שצריכין כלי ראשון לפי ששואבין בהן מן המחבות גדולות וגם מכסין בהם פעמי' רבות הקדירה ואין זה כדברי ה"ג ועוד ק"ל דסתם קערות הם של חרס כדאמר פ' כירה וכן בפ' כל שעה גבי זה וזה גורם קאמר קערות כוסות וצלוחיות אסורות ונ"ל דהכי פירושא כי שקיל מדורא ברי"ש דקיי"ל דאפי' קדרות אי הוי היסיקן מבפנים היו מותרות ומפני שהסיקן מבחוץ חיישינן אי עביד להו היסק מבפנים חייס עלייהו והקערות של חרס הן חלולות ורחבות והסיקן מבפנים כמו מבחוץ וליכא חייס' עלייהו וגבי בוכיא נמי פ' כל שעה אמרינן אי מלייה גומרי שפיר דמי וה"ה נמי לקערות וכ"ש הוא וזחו הפירוש כי שקיל מדורא האש ונותן על הקערות של חרס טוב.
571
572ובורמי דגללי שריין בהדחה. הם כלי אבן גלל וסגי בהדח' ופליא' היא להתירו בהדחה ונ"ל שהפייט תפס הדחה מפני החרוז שלו וגם בתוספתא דזבחים מצינו וכלי אבנים אין צריכין מריקה ושטיפה אלא מדיחן היינו מגעילן כמו קדשים קלים דאר"ש אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן שנותן טעם. מדקאמר שנותן טעם א"כ היינו הגעלה וממריקה ושטיפה דצונן ממעט להו דהיינו לאחר הגעלה וכך הפירוש גבי כלי האבנים ובתוספתא דע"ז פרק בתרא שונה מדיחן בחמין. והמדוכות של עכו"ם צריכין הגעלה לפי ששופכים שם לפעמים שמנונית נבילה עם השומן והפלפלין שהם חריפין. והעולם נהגו שלא להגעיל כלי שיש בו טלאי ולא שמעתי טעם ואולי הטעם מפני שבולע שם ואינו יכול לפלוט כ"א מעט מעט ואין כאן כבכ"פ שהבליעה היתה בכמה פעמים שנשתמשו בו איסור ובנחת יכול לבלוע אף במקום הטלאי אבל לפלוט ע"י הגעלה שאינה כ"א לשעה אחת יש לירא שמא לא יכנסו המים הרותחין היטב ולא יפלוט.
572
573צעי דמשהו בהו חמירא בשאר יומי כבית שאור שחמוצו קשה דמי. ואי אקראי אותביה ולא אישהי עמו לאשתמושי בהו שפיר דמי. זה לשון התלמוד כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מבית שאור וכן לשון ה"ג במנא דלא עביד להכי וכן כל דבר שמשתמשין בו דבר חזק כגון שומין או פלפלין אסור להשתמש בו מצה ומכאן כוונו בכמה מקומות להחמיר במדוכות בפסח אפילו בהגעלה ואין מיכן ראיה דדילמא הכי קאמר אסורין אם לא בהגעלה וכן פירש בערוך. ור' יעקב לעת זקנתו אסרם ואעפ"כ התיר מדוכות העכו"ם בשאר ימות השנה בהגעלה ופליאה היא כי הפך נראה כי בחמץ אין משימין בו אלא מעט ואינו עולה לדבר גדול וה"ר יהודה בן ה"ר יום טוב פירש ההיא דהכא ללוש בהן מצה שכח החריף מחמץ העיסה וכן מצינו בשלהי כל שעה שהחרוסת מחמיץ העיסה אבל לא לשאר תשמישים וסגי בהגעלה וה"ר שמשון בר' יונה כתב בסדר שלו שהמדוכים אסורים וה"ר יעקב בר שמשון הגיה ופכין ונראים דברי המתירים ובפליי"שא בפני זקני עולם היו נוהגים היתר ובפני שלשה רבותי וגדולים רבים ובדרום היו כולם נוהגים היתר והמחמיר לקנו' חדש או לקלוף יפה כחו וכן אני נוהג במקום שאין חדש מצוי וכן שמעתי מרבינו יהודה אע"פ שהיה מקיל לאחרים.
573
574קיטוף ביין ושמן עבידין מלמילש בהון בלילי קמאי קפדין. ואמהן דלא טבילן ועבדין דלא למילש בהו הוא הדין. קיטוף הוא טיחה על המצה ותופס הפייט כר"א ור' יהושע שאכלו [מצה] שנילושה בדבש מעשה רב או שמא ס"ל כתנא דאמ' אע"פ שאין לשין בו מקטפין בו ובלישה ס"ל כת"ק דאמר אם לש תשרף מיד ואע"ג דמי פירות אין מחמיצין (היינו) [הכא] כשמערב בהן מים וכן פיר' בה"ג ובמגילת סתרים ומביאין ראיה מירו' דאמר וכולהו ע"י מוי גם בע"ז בתוספת' תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה ה"ז אסורה והכא גרס ר' יוסי מתיר ומסיק במחמץ במימיו ולא במחמץ בגופו והכי איתא בפ' כל שעה בסופו דאמר התם לא ליחרוך אינש תרתין שובלי ומסיק (אלמא) [אלא] אמר רבא מי פירות נינהו וכן פי' רבי' יעקב אמנם רבי' שלמה פירש אין מחמיצין חמץ גמור אבל חמץ נוקשה הוי ובירו' משמע קצת כדבריו דקאמר רב שמואל בר יצחק [היה] לו יין (תופס) [קוסס] יהב בגוויה שעדין בגין (ממע) [דיחמע] א"ל רב צריך אתה לבער ושמא נתן בו מים וגם נוכל לומר דסבירא לן כסהדותא דרבי עקיבה דמעשה רב מיהו נילושה בבצים נהגו כל רבותי לאסור ואפילו ביום אחרון דשמא לא מקרו מי פירות אלא מיין ושמן ודבש ותדע שהרי העיסה תפוחה ובימי עלומי ראיתי בנ"א נוהגים היתר בדבר ביום אחרון אך רבי' דוד צוה להשליכה במים וכן רבי' יהודה וכן מורי רבי' מנחם היה אוסרה והדבש שהוא מתמרים או אפי' מגוף דבורים אף ע"פ שממצות אותו מגופם הוי מי פירות כדאמר פ' בתרא (דסוכה) אשר תעשינה הדבורים ומתרגם רב יוסף כמה דנתזן דבורייתא ושטין ברום עלמא ומייתי דובשא מעשבי טוריא וכיון שבא מן הפרח הוי לה מי פירות ויש מחמירים על משקה הדבש שמתקן ישראל בביתו כגון [מע"ד] ואומרי' שמתקני' הדבש כקמח והיו מצריכין אפי' לבער כדאמר רב יצחק בר שמואל הו"ל דבש מזויף בסלת א"ל רב צרי' אתה לבע' ומעמידין ההיא דעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש בדבש שנלקט מן הדבורים וכן היה מורי ה"ד מנחם אוסרם ואפי' לפירוש רבי' יעקב שמפרש אלו עוברין מן השלחן מ"מ מדרבנן אסור לשהות גזירה דילמא אתי למיכל מינייהו ורבים נוהגים בו היתר וכן נראה ודבש בתמ' קאמר וכן נראה מדקאמר הוה ליה דבש מזויף בסולת משמע דסתמיה דדבש לאו בסול' ובדרום אחרי פטירתו של ר' היו נוהגי' כולם היתר לעשות משקה דבש אך יש שהיו מחמירים לקנותו בחביות גדולות שאז בוודאי לא היו מתקנים אותו בסולת עד שהיו משימין בקנקנים קטנים וטוב להחמיר וכן התאנים מחמירים רבים ויש מן הגאונים שמקילים וגם משימים אותם בחרוסת. והכלים שנשתמשו בהם חמין ע"י תערובות יש להם תקנה בעירוי ג' ימים כדאמר בירושלמי הני גרבייא דכותחא ימלא אותם ג' ימים מים מעת לעת.
574
575בלילי קמאי קפדין. היינו למצות של מצוה דבעינן לחם עוני כדאמר יומא קמא לא תלושו לי בדובשא.
575
576ואמהן. פי' עבדים כנענים ושפחות שלא טבלו ולא נכנסו לקדושת ישראל אין להם ללוש מצות של מצוה ולא לשאוב המים דאין זה שימור לשם מצה כדאמרי' בעלמא נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד.
576
577רקיקי מצות עושין זכר לעיגון. וצריך לשומרן מחמץ כהגון. וחש"ו אין לשין דילמא ישגון. ואע"ג דאפייה ישראל בר דיעה לא ינהגון. רקיקי מצות שאין עושין פת עבה בפסח יותר מטפח (וטפח) מפני החימוץ וה"ה בשאר ימים טובים מפני הטורח. ולשמן צריך לשומרן דאמ' רחמנא ושמרתם את המצו' שיהא שימו' לשם מצה. וגם על חמץ מחמירי' שלא לאפותה עד לאחר הביעור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ואתקש מצה לפסח דבפסח כתיב האי קרא דעל מצות ומרורים ובפסח כתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי וה"ה למצה. וקשה בתוספתא קאמר י"ד שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני השבת וקאמר ואופה מצתו בערב וכן שמעתי באשכנז מחמירים בדבר ובדרום לא היו מקפידים כלל רק היחידים משום הידור מצוה. ומורי חמי ה"ר אברהם בן רבי' ר' חיים היה אומר דאין לחוש דלא אתקש אלא לענין אכילה ולא לענין עשייה ולא לשאר ענינים ותדע דהא אמרי' המוציא (חמץ) [בשר] של פסח מחבור' לחבור' לא יצא ידי חובתו ודין זה אינו במצה אלא לאו לכל מילי אתקש ועוד ראיה פשוטה מחלות תודה ורקיקי נזיר דאמר לקחם בשוק יוצא בהם ואע"פ שנעשו על חמץ ויוצא בהן משמע לכתחילה. ואפי' תדחה לומר דאיירי בדיעבד מ"מ ראיה היא [דהא] חמץ שנשחט עליו הפסח הפסח פסול. ועוד הביא רבי' יצחק בר' אברהם ראיה מירושלמי דגרסי' התם סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין א"ר מנא כי היכי דפליגי בסוכה ישנה פליגי נמי במצה ישנה ור' בון אמר במצה כ"ע לא פליגי להיתר דתני התם ואופה מצתו כדי לאכול למחר והיינו לאכול בשבת ג' סעודות כמו שאבאר (בע"ש) [בע"ה]. ואעפ"כ אני מחמיר לעצמי רק בשעת הדחק משאר מצות ואע"פ שהדבר פשוט להיתר.
577
578זכר לעיגון. שאכלו לחם עוני וחש"ו [אין לשין דילמא ישגון. אע"ג דאפייה ישראל] לא ינהגון דלא ידעי למיעבד שימור כדבעי ואע"פ שעיקר השימור מן האפיה וישראל חכם אופה ואעפ"כ בשעת לישה כמו כן צריך שימור גדול והא פשיטא דעיקר השימור בשעת הלישה. וראיתי בשכ"בר בשם הקדוש רבי' יעקב דאורליינש באפיה ישראל לא ינהגון. היה מפרש אע"ג דלגבי גט מועיל ולגבי שחיטה דיעבד מ"מ לכתחילה החמירו משום חומרא דחמץ ועוד שנוהגין לעשות חמץ ולא ישימו על לבם ליזהר. ואעפ"כ חכם גדול בדרום הגיד לי שזה לשון ה"ג דאפייה. לא נהירא לי: ובליש' המצות רבו מנהגים ומדינות חלוקות ולכאורה היו נוהגין בימי חכמי' כמונו מדאמר היא מקטפת וחבירתה לשה כו' ואמרי' נמי כ"ז שעסוקות בבצק אינו מחמיץ ופליאה היא איך מניחין אותם כל כך זמן רב ויפה כח מי שיכול ללוש אחת ולהשליך בתנור וגם ללוש קצת רחוק מן התנור מפני הבל התנור. וגם אני משתומם מנעורי על העושים בסריקים בציורין דרך אומנות שהרי חכמים אסרו כולם ואפי' לעשותה בדפוס לקובעה כיון פן יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי ביתוס מותרין. וגם בכמה מקומות בשכב"ר היו נוהגים למלוח המים למען יתנו טעם למצות וההיא דהא במשחא ובמלחא יש להטותה לב' צדדין אך בארצינו היו משימין מלח בפת כדי לנפח. ובכל צרפת נוהגים איסור גדול בדבר וכן היו נוהגים במדינתנו. ותשובת גאוני לותיר ראיתי שכל האוכל מצה מלוחה כאלו אכל חמץ בפסח ומביאים ראיה דאפי' בכותל מוסיף הבל כדאמ' מרחיקין את המלח מן הכותל בלא יחפור וכן לגבי הטמנה מצינו שמוסיף הבל כדאמר אין טומנין במלח כ"ש בעיסה גם בלשון חכמים גבי עורות מצינו מצה דלא מליח בגיטין פ"ב ובשבת פ' המוציא ואין להקל. והמצות צריכות שיהיו אפויות יפה ואם לאו ישרפו מיד והשיעור כדי שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה וכן לחמי תודה וכן פסק רבי' יצב"א דקרימת פנים דאמר לענין ערב שבת ולא הפת ע"ג גחלים אלא בכדי שיקרמו פניה בתנור היינו בכי האי שיעור' תדע דאמר וכן לענין לחמי תודה פ' כ"ש ואמרי' הלחם אינו קדוש עד שיקרמו פניו בתנור מצינו דקרימת פנים היינו האי שיעורא. ועל כלי חרס וכן על גבי קרקע מותר לאפות. ומצות עבות יותר מטפח אסורין וכן מצינו בלחם הפנים דעוביו טפח ואעפ"כ יש לומר כי לא החמירו חכמים אך לכתחילה ואפי' בפחו' מטפח יש ליזהר כמו שאמרו חכמים אם אמרו בפת עמילה וכו' ומסיק מאי פת עבה פת מרוב' וכן בכמה מדינו' נוהגים במצות עמילו' בכלי וחמותי ז"ל אמרה לי בשם מורי חמי ה"ר אברהם בן רבי' חיים שהיה נוהג איסו' בדבר מפני שא"א ליזהר אם לא ישתייר בין עמילה לעמיל' מעט עיסה ומחמיץ בשהייה ואם התירו בלחם הפנים היינו מפני שהכהנים זריזים הם כדאמר גבי פושרים ועוד גבי עמילה דאמר תלמודא לא הוי בכלי אלא ביד כדאמרי' שף אחת בועט שתים שף שתים בועט שלש. ושיפה ביד ובעיטה באגרוף:
578
579שנו שאין לשין בבת אחת למעלה. מחמשת רבעים קמח וכן לחלה. והעומר מוכיח לה. והאשה לא תלוש אלא במים שלנו הלילה. פי' אין לשין יותר מחמשת רבעים קמח פן יבוא לידי חימוץ כשהלישה מרובה כדאמר הני נשי דידן נהוג למילש קפוזא בפיסחא ואע"ג דמפקע להו מחלה יכול לצרפם על ידי סל כדרבי אליעזר דאמר אף האופה ונותן בסל הסל מצרפן לחלה ואפי' אם לא לש רק מידה אחת יכול מעתה לבוא לידי חיוב חלה ומנהג לתתם אחר אפייה או בסל או אפי' על גבי טבלא שיש לה לבזבזין גבוהים יותר מן המצות ובוצעים אחת מהם לפטור כל המצות דלפטור מאחת על כולם לפי ת"ק דפליג אדר' אליעזר בצירוף סל מודה כדאמרי' כל שמקפיד +שאינו מקפיד+ על תערובתו הכלי מצרף ואם נוגע המעט שקורא חלה אל שאר המצות טוב. וטוב שלא להפרישה כשהלחם חם יותר מדאי פן תגע חלה חמה אחר הפרשתה בשאר המצות ויהיו טבולות לחלה אחרי שהיד סולדת בהן. אחר הפרשת' ישרפנה אם הפרישה בחול אך אם לש ביום טוב ורוצה להפריש חלה מפריש ומברך עליה להפריש תרומה שהכתוב קוראה תרומה דכתיב חלה תרימו תרומה ואינו שורפה דאין שורפין קדשים ביום טוב ולא תרומה שנטמאת אך המשפט לאפותה תחילה ואחר כך להפריש לפי שכל חלות טומאות ארץ העמים והאפיה תהיה שלא לצורך שאסור לאכלה ולהניח העיסה אי אפשר פן תחמיץ א"כ צריך לאפות תחילה ואח"כ לקרות שם ואם יש שם כהן קטן שראוי לאוכלה או כהן גדול שיבטלנה ברוב כדרבה שהיה כהן שבא מעלי והיה מבטלה ברוב אבל מצות עשויות האפויות מערב יו"ט שיכול להפריש מעיו"ט בזה אמרו חכמי' אין מגביהין תרומו' ומעשרות ביו"ט ואם שכח מעיו"ט ולא הפריש אין לסמוך על שירי המצות להיות אוכל והולך ואח"כ מפריש כדין תרומה בח"ל דאם היתה כל העיסה שנילושה יחד אז היה מותר דלא בעי' מוקף בתרומ' חלה אך מצות הנילושות כל אחת לבדה חל החיוב מאותה שעה אין להם דין זה וצריך לאפות מידה אחת ובשעת הפרשתה יפריש בשביל כולם ותפטור האחרות בצירוף הסל. ויש אוסרי' משום דהוי מתקן ביו"ט. ומורי אומר דאיסו' הפרשה אינו רק מדרבנן כדתנן אלו הן משום שבות. ובגלגל ביו"ט הקילו חכמים ואפי' גלגל מעיו"ט שרי (רבא) [רבה] וכל האיסו' אינו רק משום קנס שקנסוהו שהיה לו לתקן מעיו"ט וא"כ במקום שנתקן מאליו ואין נראה כמתקן אע"פ שמפרישה עם אחרות אין לקנוס ולא דמי לשוחט בהמה וחיה ועוף דאסור לכסותה בשאין יכול לכסותו בדקירה אח' לפי שנתערב בדם בהמה שאין טעון כסוי והוי כטורח שלא לצורך אבל כאן דצריך לפת חמה ואין מתעסק כלל במצות אם מתכוין בלבו (שיפסדו) [שיפטרו] מהני ודמי ליכול לכסותו בדקירה אחת ואע"פ שדם הבהמה נכסה אחרי שנתכסה עם דם החיה אין בכך כלום. ואם באת לחלק מפני שאינו מתוקן בכיסוי אבל כאן שאר מצות דיש כאן חשש תיקון לא צא ולמד ממים שמשיקים לטהר ואפי' כלי מטבילין ע"ג מימיו לטהרו ביו"ט כדרבנן דרבי' נינהו אע"פ שעושין מעשה בגוף הכלי התירו חכמים אגב דבר אחר וכן נדה ואין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה מתוך שלא התרתה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא וכ"ש ההפרשה שיש להתירה אפי' בגלגל מעיו"ט ואין עושין בהם שום מעשה כי אם מחשבה אגב מצה המחוייב' שאין לפקפק. חמשת רבעים במדות גדולות משבאו לציפורי וכרבנן דרבי יוסי דלא בעוועוד והם חמשה לוגין. והם בצי' כמנין חלה זה לפי מידה מדבריו'. והעומר מוכיח לה. דהעומר הוא עשירית האיפה ואיפה ג' סאין וסאה ו' קבין וקב ד' לוגין ולוג ו' בצים הרי שבאיפה ע"ב (בצים) [לוגים] קח עשירית מע' לוגין הם ז' לוגין ונשארו עוד ב' לוגים הם י"ב בצים עישור י"ב ביצים ביצה אחת וב' בצים הנותרים י' חומשין עישור שלהם חומש ביצה ובאותה מדה אנו מודדים. אך משבאו לירושלים הוסיפו שתות והכניסו ששה בחמשה באו לציפורי הוסיפו שתות והעומר נקרא לחם דכתיב לקטו לחם משנה וילפינן לחם הדיוט מלחם גבוה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וכיצד מודד מכניס מ"ג בצים שהן כמנין חלה דבשביל חומש לא דק דיש בצים גדולים וגם כשמודד הקמח שהוא דבר יבש. ומשימין בכלי מלא מים על כל גדותיו מים הנשפכין חוץ זו המידה וכן שנינו בתוספתא נזיר ששתה מכל משקין האסורין לו מתרין בו ואם שתה חייב על כל אחת ואחת וכמה שיעורו כזית וכולם מצטרפין לכזית יין והחומץ כיוצא בהן וכיצד יעשה מביא כזית אגורי ונותן לתוך כוס מלא מים ואם [שתה] כיוצא כמה שיפול מאליו חייב ואם לאו פטור. אגורי שם מקום ויש מפרשים ששמנו אגור בתוכו ויפלוט יותר:
579
580והאשה לא תלוש אלא במים שלנו הלילה מפני שניסן ימות הגשמים לענין הילוך החמה עד התקופה והחמה מהלכת בשיפולי רקיע ונמצאו מעיינות רותחים וחשו חכמים לכמה עיירות שאין להם אך מימי מעיינות ואמרו שילינו בלילה למען יצטננו עד יום המחרת. ושיטה זאת [רחוקה] מדעת שכמה פעמים נופלת תקופת ניסן קודם ארבעה עשר ונמשך ניסן אחר ימות החמה יותר מאחר ימות הגשמים וגם קשה לומר שעשו תקנה בשביל המעיינות. ור' חיים כהן פי' משום דאמרי' פ' מי שהיה טמא חכמי אומות העולם אומרי' בלילה חמה מהלכת מתחת לארץ על התהום ומחממת המעיינות ובזה דברי' נראי' שהרי ביום מעיינות צוננים ובלילה רותחים לפיכך מלינן עד הבקר ומצטננין בעמוד השחר והן צוננין יפה. הלכך אסור לעשות מצות קודם עמוד השחר אם נשאבו באותה לילה ואע"פ שמעיינות צוננים ביום אין להתיר מים בלא לינה אבל לשאוב ביום ולהלין בלילה יש שאסרו המצות אפילו בדיעבד ושיבוש הוא שהרי ביום צוננין אפילו יחשבום בלילה רותחים ולפי' רבינו שלמה אין חילוק בין שאיבת יום לשאיבת לילה ובה"ג כתב מצוה למימלי ביני שמשי וכוכבי כדי שירד עליהם הטל ויצטננו יפה. אך דיעבד אין לחוש אם אפו מצות בדיעבד במים שלא לנו נראה להיתר דבעברה ולשה לא איפסיק לא איסור ולא היתר ורב אשי דאמר אטו כולהי בחדא מחתא מחיתא הוה לא אמר רק משום קנס ובשל סופרים הלך אחר המיקל. גם פי' רבי' שלמה דרב אשי לא קאי רק אחמין דחמי חמה ולישנא דתלמודא משמע דמפסיק דרשה דרבא בין מים שלנו ובעיא דעברה ולשה. ועוד דלא דמי לבציקות של עכו"ם דהתם לא פשעה אבל הכא פשעה ויש לקונסה. בסברא זו לא נפסיד. ועוד פפונאי שלא היה להם מים שלנו מה עשו באותו פסח:
580
581תמימים שנו במשנה המהוללה. במשנה ששנינו מי תשמישו של נחתום ישפכו ותניא שופכן במקום מדרון ואין שופכין במקום אישבורן דילמא יקוו המים במקו' אחד ויחמיצו כדאמרן בתלמוד היכא דנפישי וקוו (לעיל) [ואפילו לפי'] ר"ת שפירש דחמץ נוקשה ומעורב אינו בבל יראה מ"מ מדרבנן אסור גם יש לחוש פן ילוש בהן עיסה ומי תשמישו היינו מים שרוחץ בהן ידיו אחר שלש עסתו ומן הבצק דבוק בהן הלכך נהגו לרחוץ ידיהם והכלים שלשו בהם ולהשליך המים במקום מדרון שלא יתאספו יחד: יין כי יתאדם. בערבי פסחים מפיק מקרא דמצוה לחזור אחר יין אדום דכתיב אל תרא יין כי יתאדם פי' אל תחמדנו כמו ראיתי אבותיכם ומדאצטריך קרא ליזהר עליו מכלל דמעלי ולפי הפשט אל תרא אל תבזה כמו אל תראוני שאני שחרחורת וגו' וגם יין אדום זכר לדבר שהיה פרעה שוחט תינוקות כשנצטרע ועוד זכר לדם פסח ודם מילה קונדיטון. פי' מבושל והוא לשון ירושלמי בשקלים מכאן שמברכין על יין מבושל כך פירש התם והטעם משום דאשתני לעילויא דתניא במסכת תרומות אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו ואפילו רבנן דחיישי היינו מפני שממעטו אבל בהא מודו שמשביחו וכל דאשתני לעילויא מברכין עליו בורא פה"ג והא דפסול לנסכים היינו משום דדרשי' זבח ונסכים מה זבח דלא אשתני אף נסכים ומבושל הרי נשתנה אע"ג דאשתני לעילויא. ויין שריחו רע מברך עליו בורא פרי הגפן וריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא דהלכה כר' יוחנן דאמוראי קיימי כותיה וכן פסק רשב"ם אבל לקידוש פסול מפני כבוד גבוה דכתיב הקריבהו נא לפחתך ושמרים שיש בהן יין מברך שהכל משום דקהויא בעלמא ומים הניתנים בחרצנים אי רמא תלת ואתא ארבעה חמרא אבל בפחות לא דאפילו רמא תלת ואתא תלת וטפי מפלגא מוהלא מים נחשב וכן פסק רבי' משה אבן מיימון ואם בעת שיש ענבים ואין לו יין אפילו לסחוט אשכול של ענבים יכול לברך ולקדש עליו כל שכן יין הניסטוון שהוא יין מתוק ואם אין לו יין מקדש על הפת אם הוא שבת אומר ויכולו ומברך המוציא ואומר קידוש ומברך על אכילת מצה ומטבל בשאר ירקי ועוקר השולחן או הקערה אשר עליה המאכל ואומר מה נשתנה ומברך על המרור וטובל ואוכל וכריך מצה ומרור ואוכל בלא ברכה וגומר סעודתו ואוכל אפיקומן. ולדידן דתופסין אנו כדברי ר"ת דפי' ההיא דמקדש אריפת' שהיה סומך קידוש לפת כמו שאנו עושים כשהיה רעב לאכול והיה נוטל ומקדש ובוצע וההיא דמוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים היינו בחול שדרך להפליג אבל בשבת לא אע"ג דס"ל לרב דיש קידוש שלא במקום סעודה מ"מ אין רגילות בשבת וי"ט להפליג אך לסעוד מיד וזימנין דחביבא ליה חמרא שלא היה רעב אך צמא היה עושה תיכף לקידוש יין שהיה שותה והולך לו וכשהיה רעב היה נוטל ידיו ובוצע ומקדש דאית ליה קידוש שלא במקום סעודה וזה סמך גדול למנהג דנוטלין קודם קידוש אבל לקדש ע"י הפת לא מצינו דדברי קבלה אמרינן זכריהו על היין כדכתיב זכרו כיין לבנון ועוד הבדלה דקילא מקידוש לא הויא אלא על היין כדאמרינן סבור מינה קדושי לא מקדשינן אבדולי מבדילינן אעפ"כ אין מבדילין על הפת דאמימר בת טוות כ"ש דאין מקדש ועתה יעשה בפסח קידוש בשאר משקין דאז הוא נחשב חמר מדינה כמו שכר כל השנה כולה:
581
582ארבע כוסות הללו. ד' כוסות תקנו חכמים על הסדר כדמפרש בערבי פסחים והם כנגד ד' לשונות גאולה האמורה בפרשה והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי. ד' פעמים כתוב כוס בפרשת שר המשקים ובפרק גיד הנשה נדרשים וכנגד כולם אנו צריכים ועוד נדרש כנגד ד' כוסות של תרעלה שעתידה אדום לשתות וד' כוסות נחמה של ישראל. וד' כוסות הללו שנתקנו על הסדר אם שתה כולן עם כוס ראשון זה אחר זה צריך למזוג עוד ג' כוסות אחרות וכ"ש אם עירב ארבעתן לתוך כוס אחד דלא מיקרו אלא כוס אחד כדברי רשב"ם וצריך למזוג עוד [ג'] אחרים כדי לצאת ידי חירות כאשר אמרו חכמים. כוס של ברכה צריך שיהא בו כדי רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית שהם ביצה ורביעית זה נמנה עם רביעית יין לנזיר שהוא חצי שיעור למנחות והיינו חצי לוג ויינות שלנו אינם חזקים ואין טעונין מזיגה ויוצא בהן ידי חירות ואם השקה מהן משהו לבניו ולבני ביתו יצא: אחד אנשים ואחד נשים אלו כאלו. דעיקר הנס בא על ידם כדאמר בשכר צדקניות שבדור נגאלו ישראל וכן בנר חנוכה ומקרא מגילה ובירושלמי איתא ר' הוה פקיד לאינשי ביתיה לשמוע קלא דמגילתא שאף הן היו בספק בכלל להשמיד להרוג ולאבד: ומחלקים לתינוקות וכו'. פי' רשב"ם יש מקומות בספרד (שמבשלין) [שמייבשין] אותן במחבת לאכול בקינוח סעודה דמקליות חדשות א"א קודם הקרבת העומר או האיר המזרח. כדי שישאלו מה נשתנה שמצוה לחזר [אחר זה] שאף ר"ע היה ממהר לבוא מבית המדרש בשביל זה. סחו שהנשים. פי' אמרו חכמים אע"פ שהנשים פטורים ממ"ע שהז"ג דילפינן מתפילין ותפילין מ"ע שהז"ג דלילה לאו זמן תפילין דתפילין הם אות ויצאו שבתות וימים טובים שהם עצמם אות ותפילין איתקשו לת"ת וא"כ ילפינן מתפילין דכל מ"ע שהזמן גרמא כגון סוכה לולב ושופר וציצית שזמן גורם לו שכסות לילה פטור אף ביום וכסות המיוחד ליום חייב אף בלילה ואחרי שכסות יום גורם קרי ליה זמן גרמא ובכל הני נשים פטורות וחייבות אם חפיצות לקבל עול מצות ולברך כמו שמברכין על התורה כשעולות למנין שבעה אם לא מפני כבוד ציבור ותפילת ערבית שהיא רשות אעפ"כ אנו מברכין אותה בברכותיה וכן רב יוסף אמר מאן דאמר לי סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן אבל במצה חייבות דאתרבו למצה מכלל דס"ד למפטרינהו ולמידרש קרא לקולא מרישיה לסיפיה ומאחר דאתרבו לאיסור חמץ איתרבו נמי לאכילת מצה מכל שישנו כמו דאתרבו לקידוש היום משא"כ בציצית דלא דרשינן כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה דמיעוט כתיב גבי ציצית בני ישראל ולא בנות ישראל כי היכי דדרשינן. גבי טומאה בני אהרן ולא בנות אהרן ועוד לגבי מצה סברא היא להקל דדרשינן חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות לפטור ואי לאו דכתיב האזרח להוציא את הנשים בסוכה הוה ילפינן חמשה עשר ממצה לחייבן והשתא ניחא דאצטריך קרא ולא אמרינן שאף הן היו באותו הנס. מיהו מאותו טעם לא הוי רק מדרבנן:
582
583פירשו (רבותינו). חכמי' פירשו דמצה צריכה הסיבה והיינו של מצוה שכשטעמו המצה כבר היו כל ישראל בני חורין אבל המרור זכר לוימררו את חייהם הוא שהיו משועבדי' ועבדי' אין צריכה הסיבה. ויין צריך הסיבה. מסיק תלמודא דכל ד' כוסות בעו הסיבה ומדרש איתא שהיה פרעה צועק ונשמע קולו בכל ארץ [מצרי'] קומו צאו עד הנה הייתם עבדי פרעה מכאן ואילך עבדי ה' באותה שעה אמרו הללו עבדי ה' שבשעה שאכלו מצה היו בני חורין: ומבעי ליה לכסכוסי טובא. צריך ללעוס המרור כדי שיהיה טעם מר בפיו כדאמרינן בלע מרור לא יצא: הסיבת ימין הסיבה אינה. אין זה דרך חירות אפילו שלא בשעת אכילה ואפילו בביהכ"נ כשנופלים על פניהם אין נופלין אלא על צד שמאל שנראין בני חורין יותר ככה פי' רב האי גאון ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט. כלומר עוד טעם אחר יש בסעודה שהיא סכנה בהיסבת ימין ופירש [רשב"ם] שהוושט דרך ימין ואם יהיה מוטה לצד ימין פתחי כובע שעל פי הקנה נפתח ונקלף כלפי ימין ונכנס מאכל דרך הקנה ויהיה סכנה וסעד לפי' ר"ש מן הפייט שפייט שמא יקדים: פרקדן. על גבו ואין [זה] דרך האוכלים: אשה אינה צריכה. מפני שהיא כפופה לבעלה ואין לה נכון להראות לפניו שררה וחירות: ואם חשובה היא נדונה. כגון גברתנית כמו הכא באשה חשובה עסקינן גבי שבת ואחרי שהיא גברתנית צריכה הסיבה: קמי אב מיסב הבן. בן אינו כל כך כפוף לו לאביו שיפטר מהסיבה ותלמיד אינו כן דמורא רבו עליו וסתמא ברבו מובהק וחולק לו כבוד יותר מאביו דלענין הקדמת אבידתו בעינן רוב חכמתו הימנו. מיהו היה נראה אחר דמייתי תלמודא מורא רבך וקרא איירי ברבו או בת"ח מופלג א"כ הכא דמייתי תלמודא מורא רבך כו' ומפיק ליה מאת ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח (או דבר אע"פ שרי אינו מופלג אף על פי שאינו רבו אילו להסב): שוליא דנגרי. תלמידו של אומנות אינו מוזהר בכיבוד ושוליו מלאים את ההיכל מתרגמי' תלמידוהי: והשמש שאכל כזית. אע"ג דמצות של מצוה מצוה לאכלם בהסיבה השמש שצריך לעמוד תמיד מן השולחן אפילו לא אכל מהם רק כזית בהסיבה יצא. טעמו לחטוף מצה. טעמו לשון טעם שמסלקין הקערה שלא יאכלו התינוקות הרבה וישכחו לשאול מה נשתנה דאם יאכלו ישנו א"נ לחטוף למהר קודם שישנו ועוד דמצו' למהר אכילתו קוד' חצות כדסתם לן תנא באיזהו מקומן ובערבי פסחי' ולא כסתמא דמגילה ואפילו תהא זמנה כל הלילה יש להחמיר בה כמו בק"ש מאחר דמצה דאורייתא: וחייבין. פי' בזמן רגל היו חייבין בבשר [משום] שמח' והשתא ביין: בארץ ישראל. שם היה פשתן יקר ונחמד להם:
583
584בערב הפסח סמוך למנחת ראשון. פי' ערב ששוחטין בו פסחים הרבה גם זה כפל מלה. למנחת ראשון. למנחת י"ד שנקרא ראשון שנאמר בראשון בארבעה עשר וכו' דאי אפשר לומר סמוך למנחה גדולה שהיא מנחה ראשונה דלא היה קורא לה לשון זכר ועוד דמסקנא דתלמודא סמוך למנחה קטנה תנן בתחילת שעה עשירית דמנחה קטנה היא בט' ומחצה שהוא זמן התמיד לכל המאוחר: לא יאכל אדם. פי' אפילו התפלל דסמוך למנחה קטנה כ"ע מודו דאסור ואפילו הא דלא קיי"ל כריב"ל דאמר כיון שהגיע שעת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום והיינו מנחה גדולה דריב"ל איירי בה כדאמר בירושלמי ר' יהושע פקיד ליה לברוי כד עליתו לאריסתוון משית שעי ולעיל צלו ובתר כן תיכלון אריסתוון היא סעודה גדולה כדאמרינן עתיד הקב"ה לעשות אריסתוון לצדיקי' לעתיד לבוא ובהא נמי סבירא לן כותיה דאסור מיהו מהפסקה לא ס"ל כותיה אך מהפסקה במנחה קטנה צריך דאמר תלמודא אלא סמוך למנחה קטנה אם התחילו אין מפסיקין לימא תהוי תיובתיה דר' יהושע בן לוי וכ"ש שלא להתחיל וא"כ רוצה לומר כאן אפילו התחיל אך במיני תרגימא אע"פ שהם מז' המינים כדתנן מברך עליהן במ"מ אעפ"כ אינם (גומרים) [קרואים] אכילה גסה ובמצה אסור דכל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו פי' שהוא גרגרן ומה"ר מאיר מפרובינש שמעתי דמדמה אוכל מצה בערב הפסח לבועל ארוסתו משום שטעונה ז' ברכות בלילה קוד' אכילתה כמו שארוסה טעונה קוד' שתיבעל בהיתר. וצריך לומר שהיה יכול לאכול מצה עשירה שלא היה יוצא בה בלילה וכן היה רבינו תם נוהג לעשות כל ערב הפסח ולא נודע טעמו למה היה נזהר מחמץ אי משום ההיא דירושלמי דרבי לא הוה אכיל בערב הפסח לא חמץ ולא מצה לא חמץ מההיא דמכשיר ר' יהודא בן בתירה בפסח ששחטו י"ד שחרית וא"כ כולי יומא זמן פסחא ונאסר בחמץ והא לא קיי"ל הכי ואי מו' שעות והלא הוא אסור משו' מצה לתיאבון. וכשחל י"ד בשבת אז מנהג טוב לאכול הכל בשבת ולא יצטרך כ"כ לחזר אחר ביעור בשבת. וכן בירקי מותר לטבל. ולשתות חמרא כל היום שרי דחמרא מגרר גריר וכן הפי' כל דכפין ייתי ויאכל כל מי שמרעיב עצמו כדי לאכול מצה לתיאבון ומ"ש שאדם ממלא עצמו מסופגנין היינו באותה סעודה עצמה שיכול לאכול מצה דרווחא לבסימא שכיח: עד האישון. גבי שבת ויו"ט לא שייך למתני עד שתחשך למאן דאית ליה (שהרי) תוספת שבת דאורייתא ויכול לאכול (בערב) [קודם שתחשך] מה שאין כן בפסח דאינו יוצא ביום דכתיב בלילה הזה ופסח (טובל) [נאכל] על מצה וכן הדין מתחילת שעה עשירית אין מתחילין ערב הפסח ואם התחיל וקדש היום מפסיק בקערות השלחן ובערב שבת ושאר ימים טובים מתחילין כדר' יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך ולא כדברי ה"ג ואם קדש היום פורס מפה ומקדש להראות סילוק השלחן:
584
585ובבואו מבית רחשון. בית התפילה כדכתיב רחש לבי דבר טוב: מוזגין לו כוס ראשון. אחר בדיקת נקבים נוטל נטילה אחת דנטילה אחת עולה לכאן ולכאן והפייט תפס לשון התלמוד דתני מוזגין הכוס ואחר כך נוטלין לידים וכבר פי' ר"ת דהיינו דוקא בחול ולא בשבת כדי שלא להפליג נוטל תחילה אם ירצה שלא נשתנה בדבר זה משאר שבתות שהרי בימיהם כמו כן לא היו מביאים השלחן אא"כ קידש ובשאלתות איתא קרובי תכא מקמי קידושא לא מקרבינן כי היכי דתיתי סעודתא ביקרא דשבתא ואי אייתי פורס מפה ומקדש ודוקא בימיה' שהיו להם שתי שלחנות אחד שהיו מכינים עליו כל צורכי הסעודה ואחד קטן שהיה לכל אחד שלחן קטן ואותו שהיה עליו כל צורכי הסעודה היו מוצאו בבואו מבית הכנסת ערוך כדאמר פ' כל כתבי מצא שלחנו ערוך שני מלאכי' המלוים לו וכו' אלמא בימיהם נמי היה שולחן ערוך בבואם מביהכ"נ אבל אותו קטן לא היה היסח הדעת כשהיו מסדרין אותו אחר הקידוש וא"כ כמו כן יכול ליטול ידיו ולברך ענ"י לפי שצריך כלי אנטל ולפי שצריך להגביה ידיו מלשון וינטלם:
585
586ראשון מברך על היין. מברך בפה"ג דתדיר קודם דנפקא לן בזבחים מלבד עולת הבוקר וכו' ואשר בחר בנו ושהחיינו ואם שבת הוא אומר ויכולו ואם מוצ"ש יאמר יקנה"ז. קידוש היום [קודם] הבדלה דלא תראה עליו קדושת שבת כמשאוי נר הבדלה כשאר מוצ"ש וזמן שיכול לאמרו אפי' בשוק באחרונה. והבשמים אין מקומם כאן שמא יקטום א' מהן לחצות שיניו ונהי דלגבי לולב לא חיישינן להכי משום דלולב דאורייתא אבל הכא דרבנן לא העמידו דבריהם במקום חשש איסור ועוד שיש תענוגים ואין צריך להרחיב לב וי"מ דביו"ט אין מפסיד נשמה יתירה כשבא אחר השבת אבל בחול אינה באה לו וא"כ היה לו לברך במוצאי יו"ט דאחר הפסח. ונס אינו אומר לפי שמזכירו בהגדה כשאומר לפיכך ואע"ג דאין מברך עליו מ"מ כשמברך אשר גאלנו מזכיר הנס וזמן שניתקן בשאר קידושים של ימים טובים אין לעוקרו בפסח ולשנותו משאר ימים טובים אבל ברכת הנס בקידוש אינו רק בפסח והלכך אחרי שמוצא (מים) [מקום] להזכיר הנס אין להוסיף על קידוש ולשנותו:
586
587שקיל גרגירא הם שאר מיני ירקו' שאינם מרור ולכך הם באים תחילה לעשות הכירא לתינוקות כדי שישאלו מה נשתנה כי בשאר לילות אין רגילים לאכול לפני המוציא ולהכי מברך אירקות בורא פרי האדמה דאסור [ליהנות] מן העולם בלא ברכה. גם משום קפא צריך לטבל ובטיבול זה העולם כולם רגילים לטבל בחרוסת ואינו דאינו רק משום קפא וגם במשנה לא הוזכר בחרוסת עד לבסוף ובירושלמי איתא דטיבול הראשון מטבל במלח וכן אמר הקדוש מוורמש כי החרוסת זכר לטיט ומרור זכר למרירות העבודה קשה וא"כ דינו עם המרור והקודמו כאילו בועל ארוסתו ואחר ירקות [אין] מברך בורא נפשות רבות דהם באות קודם סעודה ומיפטר מברכה שלאחריו ולא כדברי הפייט שפייט שבאות לפטור המרור מברכת בורא פרי האדמה שהרי האגדה הויא הפסק והיסח הדעת כדהויא לענין נטילת ידים וכ"ש שאין להשהות' עד אחר המרור מאחר שירק אכילה מועטת ושהייה מרובה (בעתרים) אין לאחרה כאשר הקפידו חכמים גבי ברכת המזון שלא לאחרו יותר מכדי עיכול וגם אין טוב לברך ברכה שלאחריה אחר המוציא דהא אפי' בדברים הבאים שלא מחמ' הסעוד' פי' רבי' יצחק שאין אנו מושכים ידינו מן הפת ואין לנו לברך ברכה שלאחריה קודם בהמ"ז כ"ש מרור שהוא תחילת סעודה. וא"ת מי פוטר מרור מבורא פרי האדמה ופי' רבי' משולם פת פוטרו כי עושה ממנו כריכה וא"כ בא מחמת סעודה ועוד אחרי שהיה לפניו בשעת המוציא היה דעתו עליו דאפי' פירות אם היו לפניו נפטרות (ולאיזו) [ולא הוו] כמו (שאין) [שבאין] שלא מחמת סעודה. ואין לומר משום דאינו בא אלא רק לצורך מצוה [שהרי פסח שאינו בא אלא לצורך מצוה] ואמרינן בתוספתא שמברכין עליו לאכול הפסח ואין מזכיר שהכל וא"ת התם טעמא משום דאין עושין מצות חבילות הרי במקום דליכא רק מרור קיי"ל כרב חסדא דמברכים על מרור שתי ברכות מעיקרא והדר אכיל ליה בלא ברכה ועוד אם לא תחשוב ההגדה הפסק לגמרי למה נהגו העם לברך בפה"ג בכוס שני אם מפני שטעונה כוס ואין כוס בלא ברכה הרי ברכת המזון שטעונה כוס ואפ"ה לא הוי מברך אמימר רק אכסא קמא ואפי' מר זוטרא לא הוי מברך רק מפני שהיא גמר דבר אעפ"כ יש לברך אשאר ירקות אחריהם ולא על המרור. ורבינו יצחק בר' אברהם לא היה מברך בורא פרי הגפן בכוס שני והביא ראיה לדבריו דכוס ראשון אומר עליו קידוש היום ולשם אין ברכה שהוא באמצע הסעודה אמנם אין גורס [ראשון אומר עליו ברכת המזון] ואין עיקר אלא כוס ראשון אומר עליו ברכת המזון ולסוף ימיו חזר בו אמנם לא היה מברך אחריהם עד כוס אחרון וכן נהג ר"ת אבל קדמונים ברכו על כולם אחריהם לבד מכוס שני שהוא באמצע הסעודה.
587
588וכד אכיל יחצה. לוקח מצה אמצעית ובוצע ויניח אותה תחת המפה לאפיקומן והחצי יניח בקערה אשר בה שתי מצות ושני תבשילין והטעם שמצניעין לפי שלא תהא מצויה לפניו לאכלה קודם זמנה תוך הסעודה לפי שהוא זכר לפסח הנאכל על השבע. והמצות באות ממידה אחת שהרי אבותינו יצאו מבית האסורין ואילו אחד ממביאי תודה ובתודה מ' לחמים ל' מצה ועשר חמץ והכתוב פי' על חלת לחם לומר שעשר מחמץ היו בה עשר עשרונים כמו שהיו לשלשים ממצה שכל ג' מצות היו ממדה אחת שהיא עשירית האיפה. והנשים נוהגות לעשות בהם סימן לדעת מי העליונה והתחתונה כמו שמצינו בתרומות הקופות ואין להקפיד על כך שמצינו עיקר לאמצעית בהדלקת מנורה ושלישי בקריאת התורה דאמרי' אחרון (קודם) [קורא] ד' ואמ' במגילה הקורא (שביעי) [ד'] הרי זה משובח.
588
589מושך מהקערה שני תבשילין מסלק קערה מלפניו כדי שיתמהו התינוקות וישאלו מה זאת דאכתי לא אכלינן ומסלקינן הכל. ובהניפו קערה יסלק מן הקערה שני תבשילין שהם אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה הבאה עם הפסח ואם לא יסירם נראה כמניף קדשי' בחוץ כדאמר מצה ומרור צריך להגביה ולא פסח. ור"ש ור' שמואל פי' דודאי כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין אילו היה אומר זה היה נראה כמניף קדשים בחוץ לכך אינו אומר זה אלא צריך לקבל מהקער' להיכר ואינו נוגע בתבשיל ואינו דומה למניף וכן נהגו. אמנם אין לסלקה עד שמגיע למה נשתנה שהרי כשאומר הא לחמא עניא לכאורה נר' שהלחם לפניו ונוגע בו. והני תבשילין נהגו העם לחזור אחר זרוע זכר לזרוע נטויה של הקב"ה והאחד צלי זכר לפסח והאחד אפי' מבושל דחגיגה לא הוקשה לפסח דלא קיי"ל כבן תימא דסתמא דלא כוותיה ובירושלמי אמר ובלבד שיהא ממין שחיטה ומסקנא אפי' גרמא ובשולי עצם שבו בשר והמרק ויש נוהגי' בביצה צלויה ושמא קיי"ל כחזקיה דאמר אפי' דג וביצה שעליו הרי הם שני תבשילין ורב הונא ורבה אמרי אפי' סילקא [וארוזי] ולא כרב יוסף דבעי שני מיני בשר והירושלמי סובר כמותו. ורבותינו פסקו דהלכה כרב (כל) לגבי תלמיד עד רבא או עד רב אשי ויש אומרים כשחל במוצאי שבת דאין צריך זה רק תבשיל אחד לפי שחגיגת ארבע עשר אינה דוחה את השבת דנטילה ראשונה לא הוי כנוטל ידיו לפירות דה"ז מגסי הרוח דמאחר שירקות צריכי טיבול קיי"ל כל שטיבולו במשק' טעון נט"י מפני שהידים הן שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה והאוכל ירקות בחומץ או במלח או בשר ודגים בחרדל או בשומין ובפלפלין וזה נקרא טיבול בכל מקום כדאמר מטבל עמו בציר ובהשוכר את הפועלים אומר כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל ודאי להא צרי' נט"י (הוי שומן כן) [משא"כ] בפירות וכן בלחמניות שקורין ניל"ש מפני שכמה פעמים אוכלים אותה בלי טיבול ויש מקילין לומר דאין נקרא טיבול במשקה שמטבילין אותם לטעם כגון חזרת ושאר ירקות דאין רגילים כלל להיות נטבלים כך
589
590הא לחמא עניא כוליה כחוש בלי מלח ופלפלין וחמין אי נמי שעונין עליו דברים וגם השלש מצות באות ממידה שהיא עשירית האיפה והיא קרבן הבא בדלי דלות.
590
591מוזגין לו כוס שני כאן משפט לסלק את הקערה מעל השלחן ולמזוג כוס שני למסובין וגם מקום שאילת מה נשתנה לתינוקות וה"ר יעקב לוי היה גורס וכן בן לאב שואל פי' בדין הוא שישאל כמו כן בנות צלפחד דוברות. וגומר הגדה על גאל ישראל כמו גואל ודצלותא שמתפלל על הגאולה גואל ודצפרא שהודאה היא גאל ישראל והכל ל' עבר. והקדוש מדריו"ש היה רגיל לומר בלע"ז עד כולנו מסובין אחרי שמצוה לשאל לעצמו אם אין לו בן ישאל שיבינו אף הנשים. וכשמגיע לר"ג היה אומר כל שלא אמר כו' מחזיר הקערה לפניו ומגביה מצה הבצועה או השלימה אבל הבצועה עיקר דדרכו של עני בפרוסה ויגביה כשאומר מצה זו וכן המרור כשאומר מרור זה אבל לא תבשילין כדפרישית וכשמגיעין ללפיכך מגביהין הכוסות לשמחה ולומר שמחה על היין כדנפקא לן מוהחדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים שמברכין ה' על היין ושמחה על השיר ואבותינו אמרו הלל באכילת פסח כדכתיב השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג ובמגילת סנחרב שהיתה בליל שימורים אמרי' צליית פסחים של חזקיה הבעירה באוכלסין של אותו רשע ואמרו הלל לפיכך אין להוריד הכוס עד לאחר הלל והמסדר לא יסירנו עד לאחר שאם כן יצטרך לחזור וליטלו עם האחרים שיטלוהו עד לאחר הברכה יכוונו יפה שגם בם אומרים שירה כדכתיב ונאמר לפניו שיר חדש ויש אומרים שירה חדשה שכל השירות לשון נקיבה עד לעתיד לבוא מיהו מצינו שיר לשון זכר כדכתיב השיר יהיה לכם. וקורא עד חלמיש למעינו מים ומברך לקרוא ההלל ולא לגמור לפי שמפסיקין אותו בסעודה אע"פ שגומרין אותו אח"כ אינו יוצא מכלל קורין כמו יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום וכן ותיקין היו גומרין אותה ותיקנו לשון גומרין כדי להבחין בימים שגומרין לימים שמדלגין לכך תקנו גאונים שאין מברכין לגמור כ"א לקרוא כקורא בפסוקי דתורה. ואומרים אשר גאלנו ונודה לך שיר חדש שאותו הוא לשון זכר שהוא שיר אחד ואומרי' גאל ישראל ומברך בפה"ג ושותה כל כוסו בהסיבה וברביעית יצא ואין אחריו ברכה (שיהו) [שהוא] יין של תוך המזון כדפרשי'. ונוטלין ידיהם ומברכין מפני היסח הדעת שבהגדה והלל וכן בסילוק הקערה.
591
592אחר דשתי משי ידיה. פי' שנוטל ידיו מיהו מה שיסד הפייט לאו דוקא שיסד לחודיה רק תפס לו לשון החרוז כי מי יאמר שאין היסח הדעת רק למי שעושה הסדר ולא לאחרים (ארבעה) [אדרבה] נשים שיושבות בטילות להן הוי היסח הדעת טפי שידיהן עסקניות. ובסדר רבי' שלמה ז"ל כתב נוטלין ידיהן. ושרי המוציא על השלימה שרי מתחיל כמו שרי אבא למיקני איסתירא משיכרא. תרתי ידיה פי'. בשתי ידים שמצוה לבצוע בעשר אצבעות כנגד עשר תיבות שבברכה א"נ כנגד עשר מצות התלויות בתבואה ואח"כ יסיר המפה שהלחם נכסה בו שלא לביישו על שלא זכה לברכת קידוש כמו יין וגם זכר למן שהיה כמו מונח בקופסא וגם מצוה לפרוס לעולם לקיים דברי שאילתות דאמרי לקרובי תכא מקמי קידושא לא כו' וזו שיטת הפייט לברך על השלימה המוציא כמו בשאר שבתות שברכת המוציא תדירה ולא יאכל ולא יפסיק ומברך על הבצועה על אכילת מצה כדאמרי' מה דרכו של עני בפרוסה והשלימה תחתיה ולחם משנה כמו בשאר ימים טובים ואין לאחר ברכתה עד לאחר הסעודה שאוכלה לאפיקומן דאחר שמילא כריסו מהם יברך בתמיה כדאמר ר"ח גבי מרור ואוכל בהסיבה לכל הפחות מכל אחת כזית עד שיברך וכן במרור שכל שיש באכילתו חובה אין בפחות מכזית ומן השלישית יעשה כריכה שאחרי שבאו כולם על השולחן יש לעשות מצוה בכולם. והקדוש ה"ר שלמה מדריו"ש היה מצניע השלישית למחרת ללחם משנה ורבי' מנחם היה מברך על הבצועה המוציא ועל השלימה על אכילת מצה ומפרש מה דרכו של עני לעשות המוציא על הפרוסה וה"ר יו"ט מיוני היה מברך שתי הברכות על הבצועה והשלימות באות כדין שאר שבתות ללחם משנה ופירש"י בלשון שני בברכות ובוצע משתיהן וכ"נ מדאמר פרוסה תוך שלימה מכלל דצריך לשתיהן דלא כפי' ראשון דפי' מן השלימה לבד כדברי הפייט שהרי אמר לחם עני משמע שבוצע אף מן הפרוסה ואין זה מצות חבילות אם אומר המוציא על הפרוסה דאינה רק לשם מצוה מידי דהוה אמרור דמברך שתי ברכות בשאין לו רק מרור. וכוס קידוש והבדלה שאומר עליו ברכת היין. וטוב לתת אצבעותיו תחת הבצועה כשבוצע השלימה להיות נראה כאילו בוצע בשתיהן יחד וגם טוב שלא להפריד בצועה מהשלימה לגמרי עד שיבצע הפרוסה ובשאר שבתות הברכה והבצוע יחד ודלא כהנהו דמברכי ומפסקי למחתך:
592
593לוקח פרוסה [וכו']. חזרת זו חסא והיא מרור ומצוה לחזר אחר חסא דחס רחמנ' עלן ונקרא' לוטיג"א וא"נ שאר מיני מרור מצטרפין לכזית ויוצאין בעלין שלהן לחין או בקלחיהן בין לחין בין יבישין וטובל בחרוסת והרבה ירקות כתושין יחד נקרא חרוסת בלשון ארמי וצריך לקהויי' זכר לתפוח שנאמר תחת התפוח עוררתיך וצריך לסמוכי' זכר לטיט ועל כן משימים תפוחים אגסים ואגוזים שנמשלו ישראל לאגוז שנאמ' אל גינת אגוז ותמרים שנאמר אמרתי אעלה בתמר תאינים התאינה חנטה רמונים הנצו הרימונים. ופליאה למה חרוסת לא יאסר קודם זמנו כמצה ואימר שרי משום דאמרי' בירושלמי חרוסת [חד אמר צריך] לעשותו צלול זכר לטיט וחד אמר עב זכר לתפוח אמר רב מנא צריכים אנו למיחש לתרויהון ולכך נהגו לעשותן בלילה צלול וכל זמן שלא [נתן] לתוכן משקה לא נגמרה מצותו. וצריך לשקועי למרור משום קפא היא תולעת המצויה בירקות (כדתנן) [כדתניא] התולעים שבעקרי האילנות והקפא שבירק. ואין בהם משום ארס ולא לישהוייה טפי בחרוסת דילמא חולייא דחרוסת תבטל טעם מרור ובעינן שיהא טעם מרור בפיו: ובולל. מלשון בלולה [ובעא] לכסכוסי טובא בין שיניו כדי שירגיש טעם המרור ובחרוס' אין ברכה דאינו עשוי רק לטיבול בעלמא והמרור עיקר ועוד מצא מורי דחרוסת הוא לשון דברים מעורבים ונדרסים ותרגום של שער האשפות תרעא דחרסית:
593
594הדר אכיל מצה לוקח מצה השלישית ואוכלה בהסיבה עם המרור כהלל שהיה אוכלם ביחד בזמן הבית והשתא דלא איתמר הילכתא כמאן אכיל מצה בברכה והדר אכיל מרור בברכה והדר כורכן יחד ואוכלן בלא ברכה והכל בהסיבה והפייט לא הזכיר כאן שום טיבול וכן נהגו העולם ותימא מי מבטל קפא זה ודוחק לומר שמצה מבטלו. לכך צריך לטובלו בחרוסת וכן נהג רבי' מנחם דמאחר שאנו אוכלים מצה ומרור זכר למקדש כהלל אם הלכה כהלל א"כ עתה עיקר מצות מרור ודין מרור וחרוסת הנם יחד א"כ עיקר מצות חרוסת בו. ותיכף לבהמ"ז יאכל מצה הצנועה לאפיקומן זכר לפסח לכל הפחות כזית ופסח נאכל על השבע משום שנאמר ועצם לא תשברו בו ואם יאכלנו רעב יוכל לבוא לידי שבירת עצם בפסח ולכך אוכל החגיגה קודם אע"פ שהפסח עיקר. אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן בלשון יווני כלום א"נ לשון אפיקו מני. ובזמן המקדש היו מברכין לאכול הזבח על החגיגה ועל הפסח לאכול הפסח וגם נראה דקרא כתיב למשחה שהמלכים אוכלים בשר צלי בקינוח סעודה לכך נאכל על השבע אבל לא אכילה גסה ואפי' אכילה גסה שאינה מזקת ואחר אכילה נוטלין ידיהם ולא מברכין. שמים אחרונים חובה ואין טעוני' ברכה. דאינם רק מפני מלח סדומית שמסמא את העינים ובינינו אינו מצוי ומוזגין כוס מלא שזהו משפטו של כוס של ברכה כדאמרי' בעלמ' שנאמרו בו עשרה דברים כוס שלם וחי וזהו חיותו שהוא שלם ושבירתו זו היא מיתתו או מזיג ולא מזיג דמזיגה קצת בעינן מדאמר כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית ובהמוכר פירות אמר כוס של ברכה אין מברכין בו עד שיתן לתוכו מים ופירש ר"ש צריך שיתן בכוס חי ואח"כ מוזגו יותר מדאי ובברכת הארץ חוזר ומוסיף יין למזיגה כראוי ולפי' ר"ת טפי ניחא מזיג ולא מזיג ובברכת הארץ מוזגו כראוי ומוסיף בו מים דאמרי' בשבת כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית משמע דגם תחילה מוזגו כראוי היינו דאין לו רק רובע רביעית ובשעת ברכה בעינן רביעית לכל הפחות. ורבי' יצחק בר אברהם פי' חי הוא [בשעת] כל הברכה עד השתיה ובשעת השתייה מוזגו להיות ראוי לשתיה ורב ששת היה מוסיף יין בברכת הארץ מפני כבוד ברכת הארץ ולא מפני שום תיקון אחר. ומברך בורא פה"ג דברכת המזון הויא אפסוקי סעודתא כמר זוטרא וכתלמידי דרב ואפילו ביחיד ברכה טעונה כוס וכן בשאר משקין שהם חמר מדינה ומברך ושותה בהסיבה ומברך אחריו. וחותם על הארץ ועל הפירות כפי' ר"ת ולאותו כוס ששתה קודם בהמ"ז אין לברך אחריו דהו"ל דברים הבאים תוך הסעודה ומחמת הסעודה. ואם שכח מלאכול אפיקומן יש מתחילין כל הסדר ורש"י סמך על כזית מצה אחרונה דרוב מצות שלנו נעשה בהם שימור לשם מצה ולעשות ברכת המוציא ולאכול ממנו כזית אי אפשר לפי שצריך אחריה כוס של ברכה ואין לשתות אחר כוס של ברכת המזון דנראה כמוסיף על הכוסות דכוס חמישי לא תקנו חכמים אך לחולה אפי' אם נזכר קודם הלל הגדול וכדאי הוא לסמוך עליו. אך קשה (אם) [הא] לא אכל כזית אחרון בהסיבה כי אפיקומן רגילי' ליזהר לאוכלו בהסיבה ולכן טוב לשאוב כל המים לשם מצוה ולאכול בהסיבה רוב אכילתו. ואח"כ ימזוג כוס רביעי להלל המצרי הוא הלל שלנו לפי שאמרוהו משה וישראל על הים כשעלו כדאמרי' בערבי פסחים א"ר יוסי כו' עד נראין דבריו מדברינו לכך נקרא הלל מצרי.
594
595חליף לכמה בתי ועביד כי האי גוונא עושה כסדר הזה בכל הבתי' לכורכה לשון כרוך ריפתא. שמים אחרונים חובה. של סכנה אבל הדלק' נר בשב' שהיא חובה טעונה ברכה לפי שזו היא חובה של מצוה: זוכר בשלישי ברכת מזונו מברך בהמ"ז ומוזג כוס רביעי: הלל המצרי לתנו. פי' לספר אותו ומעתה אסור לאכול ולשתות כל הלילה וזהו אל יטעום כלום באישונו. שצריך שיהא טעם אפיקומן בפיו. קמעה לשתות מים יכנס פי' מעט מים יכול לכנס אסור לאכול ולשתות כל הלילה וזהו אל יטום כלום באישונו. שצריך בחמישי לשתות יין יאמר בחמישי הלל הגדול שמזכיר בו יציאת מצרים ונותן לחם לכל בשר דקשים מזונותיו של אדם. והלל זה יש אומרים שעושה הסדר אומר הודו והמסובין אומרי' כי לעולם חסדו וי"א תיבה והאחרים עונים אחריו ענייה וי"א כל התיבה ואחריו עונים אותה ויש שם כל"ח כנגד (כ"ט אמות) [ט' מאות] וע"ד דורות שהעביר הקב"ה ליתן תורה מאלף דור לכ"ו דור וחותם בברכת השיר יהללוך וחותם מלך מהולל בתשבחות ור' יוחנן אמר אומר נשמת כל חי וחותם בישתבח מלך גדול וכו' והעולם חותמין בשתיהן ורבי' חיים כהן היה חותם ביהללוך רק אחר נשמת כי שתי הברכות ניתקנו בשביל השיר ושתי הברכות למה. ומברך בורא פה"ג ושותה בהסיבה ומברך אחריו.
595
596ככל משפטו וחוקתו תרוייהו כתיבו ככל חוקת הפסח ומשפטו וגו'. והלל המצרי פי' בשוחר טוב שיהיו הקוראים אותו שלשה כדי שיאמר האחד לשנים הודו וכשמגיע אומר הודו בנגינה ואחריו אומרים כמו כן הודו בנגינה. ובירושלמי גבי שליח ציבור כשש"צ אומר הודו קהל מה עונין א"ל זיל לכיפה פי' תרגום של סלע כיפה כלומר הכה אל הסלע או צועק אליו יהא נראה לך שהסלע יענה מה שאת' אומר הכא נמי הש"צ אומר הודו והן עונין הודו וי"מ זיל לכיפה [בל"א גיוועלב] ובאותו הפי' עצמו. צריך לפתוח בשפוך והטעם לפי שהזכרנו מצרי' פעמי' רבו' והמזכי' רשע צריך לקללו לפיכך אנו פותחי' בשפוך ובלא לנו צריך לברך לגמור את ההלל לפי שהאכילה היתה הפסק בין הברכה הראשו' ומאודך כופלין עד יהללוך. ומתוך דברי הפייט שלא הזכיר כוס חמישי רק ע"י אונס [נראה שאין להוסיף על הכוסו' בלא אונס] וכן בתלמו' לא מצינו אך ד' כוסות ומה שהקפיד הפייט לומר בל יטעום כלום כו' פליאה היא אי משום טעם אפיקומן והלא בשאר קודש לא מצינו כך ולמה ישתנה ועוד דכבר הופג טעמו בכוס של ברכת המזון ורשב"ם לא תלה הטעם רק משום דנראה כמוסיף על הכוסות ואחר שעמד ובירך אין זה מוסיף ואף לזה קשה שהרי שותה בין שני לשלישי ואין זה מוסיף ונראה דלאחר המזון אין לחוש וצריך שיהא טעם מצה בפיו דאפיקומן באחרונה אבל לאחר המזון נראה דמותר וכן נמצא בתשובת הגאונים. ומה שיסד הפייט ולשאר הבתים תחילה וטועם הכוס עוד משלו אינו הקדמונים פירשו כי המוציא אחרים י"ח בשאר בתים יקדש וישתה ויטבל ויאכל ויאמר הגדה ויברך על כוס שני וישתה ויברך על אכילת מצה ומרור ואוכל וכן עד כמה בתים אבל אפיקומן לא יאכל דלא יוכל מעתה לא לאכול ולא לשתות ומטעם זה לא ישתה כוס של ברהמ"ז דלא יוכל לשתות אחר כוס שלישי ועוד איך יברך בהמ"ז ולא יאכל אפיקומן ואח"כ הולך בביתו וגומר סעודתו ושותה ד' כוסות כסדרן:
596
597סליק מסכת פסחים
597
598בתשובות הגאונים שחקקתם שאנו נוחשין נחישות שאנו רגילין ליקח ראשי כבשים בר"ה ואוכלים דבש וכל מיני מתיק' ואוכלים טיסני עם בשר שמן ואוכלים רוביא דהוא פול המצרי וכרתי ואנו שוחטים תרנגולת בערב יום הכיפורים כמספר בני הבית וזה הניחוש טוב הוא ורובו מיסוד המקרא והגדות. על ראשי כבשים שאנו אוכלים כדי שיזכרנו הקב"ה לטובה וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלים טיסני ושותים דבש וכל מיני דבר מתוק כדי שתהא השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה וכן כתוב בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים רוביא אנו אוכלין כדי שירבה נכסינו כרוביא זו וכרתי אנו אוכלים כדי שיכרתו שונאינו ומורי רבי' אב"י העזרי הביא מפ"ק דכריתות ופרק בתרא דהוריות דאמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא קרא ורוביא וכרתי וסילקי. ותמרי. ואנו רגילין לאכול ראש של איל ודבש חי ומטבילין הראש בדבש כדי שיזכור לנו איל של יצחק ודבש כדי שתהא השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה. וכשמקדשין על השלחן ערב ר"ה אומר זמן בשתי לילות כדפריש ס"פ בכל מערבין בתשובת הגאונים על שכתבתם שאנו מחללים שבת ור"ה שאנו מתענים בר"ה ובשבת שבין ר"ה ויוה"כ הלואי שכל ישראל יכולין לעשות כן ואנו נוהגין להתענות קודם ר"ה עשרה ימים ואפי' בשבת שכך אמרו חכמים לפני ר"ה גדולי הדור מתחילין להתענות והקב"ה מבפר להם עד שליש מעונותיהם מר"ה עד יו"כ התחילו היחידים להתענות והקב"ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם הגיע יום הכיפורים כל ישראל מתענין אנשים ונשים וטף ולובשים לבנים כמלאכי השרת ועומדים יחיפים כמתים והקב"ה מתמלא עליהם רחמי' ומכפר על עונותיהם ומקבל תשובתם שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' ואמרו חכמים דדשו ה' בהמצאו אימתי הוא מצוי לישראל בעשר ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים קראוהו בהיותו קרוב ביום הכפורים יכול בלא תשובה ת"ל יעזוב רשע דרכו ואמרי' נמי יחיד אימת אר"נ בעשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ מיכן למדנו שצריכין להתענות ולבקש תחנונים בעשרה ימים הללו כדי שיתקרע גזר דינם וירחמו עליהם מן השמים עכ"ל אין מיכן שום ראיה שיהיה מותר להתענות בר"ה וכ"ש שאין לשבת ראיה להתענות בה ועוד שבפסיקתא מוכיח שלא היו מתחילין תעניות כ"א בער"ה ולא עשרה ימים קודם ר"ה דאמר בפסיקת' מתענין ער"ה לקיים מה שנאמר לפני ה' תטהרו משל למלך שסרחה עליו מדינה ובא לדונה ויצאו הגדולים לקראתו אמר המלך בשבילכם אניח מחצה כשקרב לעיר חצי מיל יצאו בני העיר לקראתו אמר עדיין אכפר בשבילכם וכשבא לפתח העיר יצאו אנשים ונשים לקראתו אמר המלך אכפר בשבילכם הכל כך הקב"ה יצא לדון בראש השנה ומתענים גדולי הדור והקב"ה מוחל עונות בזכותם לאחר ר"ה כשכבר מתקרב ליום הכפורים מתענים האנשים ונשים והקב"ה מוחל כל עונותיהם אבל לא היו מתחילין להתענות כ"א בער"ה ודוקא גדולי הדור ולא אחרים כדאמר בירושלמי פ"ב דתענית ר' יונתן ציים כל עירובא דריש שתא ואם אחרים כמו כן היו מתענים מאי רבותיה דר' יונתן אלא דוקא גדולי הדור היו מתענין ודווקא בער"ה ולא קודם לכן שא"כ אמאי נקט ער"ה אבל בר"ה ובשבת שבין ר"ה ליו"כ עדיין אין לנו שום ראיה שמותר להתענות ובפ"ק דשבת ירושל' אמרי' ר' חייה רבה מפקד (לאילן דבי דב) [לרב] אין את יכול למיכל חולין בטהרה כל שתא אכול ואין לא תהא אכיל שבעה יומין מן שתא ופי' רבי' ר' נסים גאון זצ"ל מיום ראשון דר"ה עד יו"כ ויוה"כ בכלל עשרה ימי' כד דלית מינייהו שני ימים של ר"ה ויוה"כ שאין בהם אכילה ושתייה אשתייר שבעה ימים ועליהם צוה ר' חייא לרב (אשי) [למדתי] מדבריו שלא היו מתענין בין ר"ה ליו"כ שאם תאמר שהיו מתענין ועל אכילת לילות צוהו א"כ הלא גם בר"ה אפי' המתענה אוכל בלילה מידו הוא סובר שמותר להתענות. בר"ה מיהו אין לי ראיה משם שאני יכול לומר דלא צוהו ר"ח לרב אלא על שבעה ימים בשנה איזו שבעה שיהיו ומורי ה"ר יצחק בר מרדכי מפרגא היה מתענה בר"ה והיה דן ק"ו מתענית חלום שהתירו חכמים להתענות בשנת אע"פ שספק לו אם ע"י מלאך חלם או השד בלבלו כ"ש בר"ה ברור נידון שמותר להתענו' ואינה ראיה דהתם אם ע"י מלאך חלם צריך להתענו' דע"כ הראוהו והזהירוהו שיתענה אבל בר"ה אע"פ שנידון שמא לטובה דנין אותו ואם יודע בעצמו שצריך לסגף נפשו בתענית יתענה קודם ר"ה ור' משה בן רבינו אפרים היה אומר להתענות בר"ה כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם שהרי בכל המועדים כתיב פרים ובראש השנה כתיב פר בן בקר אחד והשיב עליו ה"ר ברוך בר יצחק מרגנשפורק דא"כ בשמיני נמי יתענו דכתיב ביה פר בן בקר ותו לדבריו עשית ראש השנה חובה להתענות ובלקח טוב כתוב דיש בתשובת רב יהודאי גאון אסור להתענות בר"ה מפני שנקרא חג שנא' בכסה ליום חגנו ופר"ח כתב דאסור להתענות בר"ה דכתיב גבי ר"ה אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו. ויש אומרים שרב האי גאון כתב כן ובערוך בערך ראש כתב ר"ה אסור בתענית מהכ' דאמ' בירושלמי כדאיתא בגמ' דפ' סדר תעניות האלו ר"ע אומר מתריעין אבל לא מתענין ועוד הביא ראיה מפ"ק דר"ה דאמר התם מתיב רב אחא בר הונא בתלת בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרו מלכות יון הרשעה שמד על ישראל שלא להזכיר ש"ש על פיהם וגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירים ש"ש ואפי' בשטרו' וכך היו כותבין בשנת (לירח) כך וכך ליוחנן כה"ג דהוא כהן לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר [אמרו] למחר הוא פורע לזה את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יו"ט ואי ס"ד בטלה מגיל' תענית קדמייתא בטלנו אחרנייתא הוספנו הב"ע בזמן שבית המקדש קיים ותיפוק לי דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. כלומר אי בית המקדש הוה קיים בלא"ה הוי יו"ט דהיינו צום גדליה וקרייה רחמנא מועדים טובים (אפילו) בזמן הבית. אמר רב לאסור יום שלפניו. דהיינו ב' בתשרי ושלפניו נמי תיפוק לי דהו"ל יום שלאחר (ר"ה ר"ה) [ר"ח. ר"ח] דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק פי' דאין צריך לאסור יום שלאחריו כדי שלא יתענה בו דכיון שהוא דאורייתא נזהרין היטב מלהתענות בו הא למדת שאסור להתענות בר"ה ואפ"ק דר"ה ירושלמי כי מי גוי גדול ר' חנינא ור' הושעיה חד אמר איזו היא אומה [כאומה זאת] שיודעת אופיה של אלהיה בנהוג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורי' ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפורנים ואוכלי' ושותים ושמחים בר"ה לפי שיודעים דהקב"ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם. וחד אמר בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום וכו' הרי הלכה שלימה שכן מנהג כשר בראש השנה לאכול ולשתות ולשמוח:
598
599מתני' כל השופרות. בין של יעל בין של איל. כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן ואינו נקרא שופר וגבי ר"ה שופר כתיב והעברת שופר תרועה א"ר יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן שנאמר ויהי במשוך בקרן היובל בשמעכם את קול השופר. והלכה כרבנן:מתני' שופר של ר"ה של יעל פשוט. דמידי דתפילה בעינן פשוטות. פי' יעל אישטיינבו"ק. ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות משני צדדיו שופר מאריך וחצוצרות מקצרות דמצות היום בשופר ולאחר שחצוצרות פוסקות תקיעתן נשמע קול השופר. בתענית. דאמרי' במסכת תענית תקעו הכהנים תקעו. בשל זכרים אילים שסתמן כפופין. ופיהם מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע. דשתי שופרות היו להן אחד מיכן ואחד מיכן והן באמצע. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות. שוה היובל לר"ה לתקיעה בפשוטין. ולברכו' ר' יהודה אומר בר"ה תוקעים בשל זכרים וביובלות בשל יעלים. א"ר לוי מצוה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופים. דהיינו אילים שסתמן כפופין ושל כל השנה כולה בפשוטין והא אנן תנן שופר של ר"ה [של יעל] פשוט הוא דאמ' כר"י דתנן ר"י אומר בר"ח תוקעין בשל זכרים [כפופין] וביובלות תוקעין בשל יעלים ולימא הלכה כר"י אי אמר הלכה כר"י הוה אמינא אפי' ביובל נמי קמ"ל. רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתין. בחצוצרות ושופר. א"ל רבא לא אמרו אלא במקדש אבל בגבולין לא תנ"ה בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר כגון ר"י ויובל אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות כגון תענית אין שופר:
599
600מתני' שופר שנסדק ודבקו בדבק שקורין גליד ובלשון כנען ליפא פסול דהו"ל כשתי שופרות דיבק שברי שופרות פסול ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. ת"ר ארוך וקצרו כשר גרדו והעמידו על גלדו. גלד דק. כשר צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול שהתקיעה בזהב מבחוץ אם (נשמע) [נשתנה] קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר נתן שופר בתוך שופר ותקע בו אם קול הפנימי שמע יצא אם קול חיצון שמע לא יצא תנו רבנן גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר גרדו והעמידו על גלדו כשר הפכו ותקע בו לא יצא אר"פ לא תימא דהפכיה כי כיתונא כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון. אלא כגון הרחיב את הקצר ברותחין וקצר את הרחב מ"ט כדרב מתנא דא"ר מתנא והעברת שופר דרך העברתו בעינן. הוסיף עליו כל שהוא וגמרו בין במינו ובין שלא במינו פסול ניקב וסתמו בין במינו ובין שלא במינו פסול ר' נתן אומר במינו כשר. אם אינו מעכב את התקיעה ♦ שלא במינו פסול. במינו כשר א"ר [יוחנן] והוא שנשתייר רובו מכלל דשלא במינו אע"פ דנשתייר רובו פסול איכא דמתני לה אסיפא שלא במינו פסול א"ר יוחנן והוא שנפח' רובו מכלל דבמינו אע"פ שנפחת רובו כשר. רבינו יצחק אלפס לא הזכיר ל' אחרון זה מכלל דס"ל כל' ראשון לחומרא. נסדק לאורכו כולו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה ממקום הסדק עד מקום הנחת פה. כשר ואם לאו פסול וכמה שיעור תקיעה פי' רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. וחשיב ליה כמה דאשתקל כוליה והוה ליה ארוך וקצרו. הא דלא קתני גבי נסדק לארכו אם נשתייר בו כשיעור תקיעה כשר משום דלארכו לא מיפסל אלא א"כ נסדק ע"פ כל ארכו מראשו ועד סופו. היה קולו דק או עבה או צרור פי' יבש כשר שכל הקולות כשרים בשופר. שלחו ליה לאבוה דשמואל קדחו ותקע בו יצא. [קדחו] נקבו וקס"ד נקב הנחת פה קאמר. פשיטא כולהי נמי מקדח קדחי להו אמר רב אשי שקדחו בזכרותו. כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס בו ומוציאין אותו ממקומו מתוכו וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות מהו דתימא מין במינו חוצץ קמ"ל ׃
600
601אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע (בשופר) [לו תקיעה] של מצוה המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה וטעמא דתרוייהו משום דמצות לא ליהנות ניתנו. בפ"ב דנדרים תנן חומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה בנדרים אסור ובשבועות מותר ופרכי' מ"ש נדר דכתיב לא יחל דברו שבועה נמי הכתיב לא יחל דברו. אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה אמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אלא אמר רבא הא דאמר ישיב' סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. ויש ללמוד משם דהכא נמי אם אמר הנאת שופר עלי מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה דמצות לא ליהנות ניתנו אבל אי אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בו תקיעה של מצוה כדגבי סוכה ויש (ללמוד) [לדחות] דשאני גבי סוכה דבלאו מצוה יש הנאה בישיבה אבל בשופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאינו מתכוין לשיר מיהו אין לסמוך על זה אלא נראה לאסור היכא שאמר תקיעת שופר עלי:
601
602שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כפאו מאן א"ר אשי שכפאוהו פרסיים ואע"פ שלא נתכוין לצאת חובת מצה לילה ראשון של פסח יצא אמ' רבה זאת אומר' התוקע לשיר יצא פי' רבי' שלמה לשורר ולזמר כך שמעתי מפי מורי הזקן וביסודו של מורי ר' יצחק בן יהודא ראיתי התוקע לשד להבריח הרוחות מעליו עכ"ל ת"ש היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול השופר או קול המגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו אם כיון לבו לצאת לא כיון לבו לשמוע (הא דקא) [והא קא] שמע סבר חמור בעלמא הוא א"ל אביי אלא מעתה. דשאין מתכוון במצות כמתכוון דמי. הישן בשמיני בסוכה. אפי' שלא לשם מצוה. ילקה. שהרי מוסיף על הימים ועובר על בל תוסיף א"ל שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן כגון חמש מינין בלולב חמש טוטפות בתפילין חמש ציציות בטלית אבל תוספת יום על הימים לא. רבא אמר לצאת לא בעי כונה לעבור בזמנו לא בעי כונה שלא בזמנו בעי כונה א"ל ר' זירא לשמעיה איכוון ותקע לי. התכוין לתקוע לשמי לחוציאני י"ח. אלמא קסבר משמיע בעי כונה. להוציא השומע. ואוקימנא ר' זירא כתנאי דתניא שומע משמיע לעצמו משמיע [שומע] לעצמו לפי דרכו א"ר יוסי בר"א בש"צ אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע. וקם ליה ר' זירא כר' יוסי ודלא כרבנן פי' ר"י בר אשר דר' זיר' פליג אדרב' דלעיל דאמ' מצו' אין צריכות כונה אע"ג דלעיל לא איירי רב' במשמיע אלא בשומע מ"מ ק"ו הוא השתא שומע גופיה לא בעי כונה לצאת משמיע לא כל שכן דלא בעי כונה להוציא. ונראה דהלכה היא דלא בעי כונה לא שומע ולא משמיע דתנן פ' לולב הגזול ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את לולבו ברה"ר פטור מפני שהוציאו ברשות ואמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך סתמא דתלמודא כי לא יצא בו אמאי פטור והא אגבהיה ומדאגביה נפק ביה אמר אביי כשהפכו אלמא דסבר סתמא דתלמודא דלצאת לא בעי כונה מדלא שני הב"ע שלא נתכוין לצאת בשעת הגבהה ושמעי' נמי מהתם דאביי קיבל דבריו של רב' דלצאת לא בעי כונה. הלכך רבה ואביי ורבא כולהו סבירא להו דלצאת לא בעי כוונה והוה ר' זיר' יחיד לגבייהו ולית הלכתא כותיה ופ"ק דשחיטת חולין נמי סתם לן תנא כר' נתן דלא בעינן כונה לשחיטה ופסקי' נמי התם כותיה ונדה שנאנסה ונפלה מן הגשר וטבלה א"ר טהורה לביתה והלכתא כרב הלכך הכי קיי"ל דלא בעינן כונה לא שומע ולא משמיע רק שהתוקע יתכון לתקיעה בעלמא וגם השומע יתכוון לשמיעה בעלמא:
602
603מתני' חרש שוטה וקטן אין מוציאין את [הרבים] ידי חובתן זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן תני (אבא) [אהבה] בר בריה דר' זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא. שהרי כל ישראל ערבים זה בזה במצות. חוץ מברכת הלחם וברכת היין. וברכת שאר הפירות וריחני שאינן [חובה] אלא שלא יהנה מזה העולם בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאין כאן חובה על האדם דלא ליתהני ולא לבריך הלכך אם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. בעי רבא ברכת הלחם של אכילת מצה. שמברכין לפניה המוציא. וברכת היין של קידוש היום. שמברכין לפני קידוש מהו ־ ברכת אכילת מצה וברכת קידוש היום לא תבעי לך דחובה נינהו ומפיק. אלא ברכת היין התחלת ברכה וברכת המוציא מבעיא לן לפי שאינן באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום וא"א ליהנות מעוה"ז בלא ברכה אי נמי לא טעם איהו א"א דלא יהיב לחד מנייהו למיטעם ובעי ברכה מאי. כיון דחובה היא. אכילת מצה חובה עליו וכן קידוש היום חובה עליו וא"א שלא בהנאה להנאה אי אפשר בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק או דילמא ברכת הנאה לאו חובה הוא דלמצוה אתיא דאף בכל ההנאות היא נוהגת. ת"ש דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן וכי הוו אתו אריסי מדברא הוה מקדש להו הילכ' ש"מ דאף בדני אפי' שיצא מוציא. ת"ר לא יפרוס אדם פרוסת ברכת המוציא לאורחין אא"כ אוכל עמהן כדאמרי' לעיל שאינה חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו ואם עשה הרי הוציא ש"ש לבטלה. אבל פורס הוא לבניו ולב"ב כדי לחנכן במצות בהלל ובמגילה (אבל) [אע"פ] שיצא מוציא הילכך כל הברכות דהן חובה וא"א לו שלא יברך כגון הלל ומגילה ושמונה עשרה ושלא עשאני עכו"ם וכיוצא בהן וברוך שאמר וברכת המצות כגון להניח תפילין ולהתעטף בציצית אע"פ שזה מקיים המצוה חבירו מברך עליו כדפרי' דברכת אכילת מצה לא תבעי ליה דחוב' הוא אע"פ שיצא מוציא אע"פ שזה אוכל מצה חבירו מברך עליו. וההיא תוספתא דברכות פרק ברכת זימון דתניא עשרה שהיו עושין עשר מצות כאו"א מברך לעצמו היו כולן עושין מצוה אחת אחד מברך לכולן התם ה"פ עשרה שהיו עושין עשר מצות שאין ברכותיהן שוות כגון זה לובש תפילין זה מתעטף בציצית זה קובע מזוזה וזה שוחט וזה מעשר וזה תורם וזה מוהל וזה פודה בנו וזה מדליק נ"ח וזה מדליק נר שבת (וזה מדליק נר יו"ט) הואיל ואין ברכותיהן שוות כל אחד מברך לעצמו אבל היו כולן עושין מצוה אחת שכולן לובשין תפילין או מצוה אחרת והואיל וברכה אחת היא אחד מברך לכולן ולאו דוקא שגם המברך עסוק באותה מצוה אלא ה"ה אפילו אינו עוסק בה כדפרי' שזה אוכל מצה וזה מברך אלא אגב דתני רישא עשרה שהיו עושין עשר מצות דדוקא עשר מצות כדפרי' תנא נמי היו כולן עושין מצוה אחת הלכך כל הברכות שהן חובה שאינן באות בעבור הנאת הגוף אלא שמצות ברכה עליו ואי אפשר לו להפטר ממנה אע"פ שיצא מוציא ואפילו ברכת המצות שזה עושה המצוה וחבירו מברך עליו ואפילו הוא בקי חבירו מברך עליו ואפילו לכתחילה חוץ מברכת המזון וק"ש ותפילח כההיא דברכות פרק מי שמתו ירושלמי תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים י"ח חוץ מברכת היין פי' פטור דקתני היינו אע"פ שכבר יצא ונפטר ומסיק והא אנן תנינן בניחותא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבי' ידי חובתם הא אם היה חייב אפילו יצא מוציא. פי' כל הברכות שהן חובה שאינן באות בעבור הנאת גופו כדפרי' לעיל ומסיק א"ר לא שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך ר' יוסי ור' יהוד' בן פזי הוו מתיבין אמרו לא מיסתבר בק"ש שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו לא מסתברא בתפילה שיהא כל אחד ואחד מבקש עליו רחמים ע"ע. פי' הני שלשה אף על פי שהן ברכות שהן חובה ואינן באות בעבור הגוף אפ"ה אין סברא לומר שיהא חבירו מוציאו הואיל ויודע בעצמו אלו הברכות והטעם כדפרי' אבל שאר ברכות אע"פ שיודע בעצמו חבירו מברך עליו ואם בעצמו אינו יודע גם באלו שלשה בבהמ"ז ובק"ש ובתפילה חבירו מברך עליו ומוציא אותו י"ח ותנן לקמן סו"פ יום טוב כשם שש"צ חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ר"ג אומר שליח ציבור מוציא את הרבי' י"ח תניא א"ל לר"ג לדבריך למה צבור מתפללין אמר להם כדי להסדיר ש"צ את תפלתו אמר להו לדבריכ' למה ש"צ יורד א"ל כדי להוציא את שאינו בקי אמר להן כשם שמוציא את שאינו בקי כך הוא מוציא את הבקי ארבב"ח א"ר יוחנן מודי' חכמי' לר"ג אחר שנחלקו חזרו והודו ורבא אמר עדיין היא מחלוקת שמעה חייא בריה דרבה בר נחמני אזל אמרה קמיה דרב דימי בר חיננא וא"ל הכי אמר רב עדיין היא מחלוקת אמר ליה חייא לרב דימי רבה בב"ח אמר נמי דכי (שנחלק רב) [שנחלקו] על ר' יוחנן שאמר כך כי אמרה ר' יוחנן להא שמעתא אפליג עליה רשב"ל ואמר עדיין היא מחלוקת ומי (א"ר) [אר"י] דכי והא"ר הונא צפוראה אמר רבי יוחנן הלכה כר"ג הלכה מכלל דפליגי כי סליק רבי אבא מימי' שהפליג בספינה וחזר. פירשה מודים חכמים לר"ג בברכות של ר"ה ויוה"כ כדמפרש טעמיה לקמן והלכה כר"ג מכלל דפליגי בברכות דכל השנה כולה איני והא"ר הונא צפוראה א"ר יוחנן הלכה כר"ג בברכות של ר"ה ושל יוה"כ ופרקי' אלא ארנב"י מאן מודים ר"מ והלכה מכלל דפליגי רבנן עליה דר"מ מאי היא דתניא ברכות של ר"ה ושל יוה"כ ש"צ מוציא את הרבים י"ח דברי ר"מ וחכ"א כשם שש"צ חייב כך כל יחיד חייב מ"ש הני דר"ה ודיוה"כ משום דאוושי ברכות שהרי הן ט' וארוכות ואין הכל בקיאין בהן. כתב רבי' יצחק אלפס ושמעינן מהא דהלכה כר"ג בברכות של ר"ה ושל יוה"כ בלבד אבל בשאר ימות השנה לא אלא כשם שש"צ חייב כך כאו"א שהוא בקי חייב וכן הלכה עכ"ל והיינו כדפרישית שתפילה של כל השנה אם הוא בקי אין חבירו מברך עליו. כי אתא רבין א"ר יעקכ בר אידי א"ר שמעון חסידא לא פטר ר"ג [אלא] עם שבשדו' בלבד הואיל ואניסי במלאכה אבל כולי עלמא לא משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפילתן. ירושלמי רב הונא רבה דציפרין בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג באילן תקיעייא ר' זעירא ורב חסדיי הוו יתבין תמן בתקיעתא מן דצלון את צלותא קם ליה רב חסדיי ומצלי א"ל ר' זעירא לא כבר מצלינן א"ל מצלי' וחזר ומצלי דנחתין מערבאי לתמן אמרין מן שם ר' יוחנן הלכה כר"ג באילין תקיעייא (ואתא) [ואנא] לא כונית הא אילו כוונית הוינא נפיק ידי חובתי א"ר זעירא ויאות כל תנאי תנו לה בשם [רבן גמליאל ורבי הושעיא תני לה בשם] חכמין (דבי קסרי) [ר' ארא דקסרין] בשם ר' יוחנן והוא שיהא שם מראש התפילה ועד סופה ואע"פ שהוא בקי כר' זעירא ורב חסדיי ושל שאר ימות השנה אינו יוצא בתפילה של ציבור אלא שאינו בקי אבל בקי לא הילכך ליתא ליה למה שפסק (כר"ג) [בה"ג] דיחיד שטעה ולא הזכיר של ר"ח יכוין את לבו לתפילתו. של ש"צ מתחילה ועד סוף ויוצא אע"פ שהוא בקי דהא פסקינן בשאר ימות [השנה] ש"צ אינו מוציא אלא למי שאינו בקי ותו קשה לדבריהם דהא אסקי' דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות בלבד דאניסי במלאכתן ואין יכולין להסדיר תפילתן אבל דעיר לא. מיהו ה"מ שלא באו לביהכ"נ ולא שמעו תפילה כלל אבל אם באו ושמעו התפילה מתחילה ועד סוף אע"פ שהיו בעיר והיו יכולין להסדיר תפילתן אפ"ה ש"צ מוציא אותן כדתני אבא בריה דר' מניומי בר חייא העם שאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה ופירש"י ואע"פ שעם שבשדות בכלל ברכה הני דמצו למיתי קמי כהנים ויפנו הכהנים אליהם ויברכום והם לא באו אינם בכלל ברכה ועלה קאמר ר"ש חסידא דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי שאינן יכולין לבא לביהכ"נ אבל דעיר שיכולים לבא לביהכ"נ לא פטרם ש"צ אבל אם באו לביהכ"נ ושמעו התפילה מתחילה עד סוף ה"נ דיצאו ואין הטעם תלוי בלהסדיר תפלתו אלא בביאה לביהכ"נ והשתא לא תקשי לה"ג. אבל הא קשיא להו דאין ש"ץ מוציא את הבקי בשאר ימות השנה כדפרי'. וההיא דתפילת השחר דאמר רב אשי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו ושאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפילה ופריך עליה מדתני טעה ולא אמר שאלה בברכת השנים וגבורות בתח"ה מחזירין אותו ומשני הא ביחיד והא בציבור ופריך אי הכי מפני ששומעה משליח ציבור מבעי ליה ומסיק אידי ואידי ביחיד הא דאידכר קודם שומע תפילה הא דלא אידכר קודם שומע תפילה משמע דבצבור יוצא ע"י שליח ציבו'. שאני התם שהתפלל כל התפילה בעצמו אלא שטעה בשאלה בעלמא שהיא בקשה ואינה ברכה הלכך יוצא ע"י ש"צ אבל תפילה של כל ימות השנה שהן ברכות ולא התפלל כלל ה"נ שאינו יוצא בתפילת ש"צ הואיל והוא בקי. והשתא דאתינא להכי לה"ג נמי לא תקשי דהואיל והתפלל כל התפילה אלא שדילג יעלה ויבוא והיא אינה ברכה אלא בקשה ה"נ שיוצא בתפילת שליח ציבור:
603
604מתני' סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהם ואינו תוקע קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים דברי ריב"נ א"ל ר"ע אם אינו תוקע במלכיות למה הוא מזכיר אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת (השם) [היום] ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים. וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו וכן נהוג עלמא כר"ע. היכן אומר לקדושת היום תניא רבי אומר עם המלכיות אומרה מה מצינו בכ"מ ברביעית אף כאן ברביעית רשב"ג אומר עם הזכרונות אומר מה מצינו בכ"מ באמצע אף כאן באמצע וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו וכן נהוג עלמא כרבי ׃ מתני' אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות ר' יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש שלש יצא. איבעיא להו היכי קתני שלש מן התורה שלש מן הנביאים שלש מן הכתובים הויא להו תשע ואיכא בינייהו חדא או דילמא ה"ק חדא מן התורה ואחת מן הנביאים ואחת מן הכתובים ואיכא בינייהו טובא ת"ש דתניא אין פוחתין מעשרה מלכיות מי' זכרונות מעשרה שופרות ואם אמר שבע יצא ר' יוחנן בן נורי אומר הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר ג' מכולן יצא כנגד תנ"כ ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים פירש"י זצ"ל ע"כ ג' למלכיות ג' לזכרונות ג' לשופרות דהוו להו אחת מן התורה ואחת מן הנביאי' ואחת מן הכתובים לכל אחת דאי ס"ד ג' מן התורה ג' מן הנביאים וג' מן הכתובים לכל אחת א"כ ז' נמי ז' מן התורה ז' מן הנביאים ז' מן הכתובים הו"ל ר' [יב"נ] מוסיף עכ"ל א"ר (המנונא) [הונא] אמר שמואל הלכה כריב"נ אע"ג דפסקי' כר' יוחנן נהוג עלמא כרבנן ונראה דריב"נ נמי מודה לרבנן דמצוה לומר עשרה ואם בא לפחות לכתחילה הרשות בידו לפחות עד ז' ולא יותר מיהו בדיעבד אם לא. אמר אלא ג' מכולן יצא ובהא פסקינן כותיה אבל לכתחילה לכ"ע י' בעי למימר ורגילין מן הכתובים כי לה' המלוכה ומושל בגוים ה' מלך גאות וגו' שאו שערים ראשיכם והנשאו וגו' שאו שערים ראשיכם ושאו ובהני תרי קראי איפלגו בהו ר' יוסי ור' יהודה דר' יוסי אמר ראשונה שנים ושניה שלש ר' יהודה אמר ראשונה אחת ושניה שתים והשתא אי כר' יוסי עבדינן נימא שניה ודיו ואי כר' יהודה עבדינן נימא הני תרתי פסוקי ודיו:
604
605מתני' מתחיל בתורה ומשלים בנביא והכתובים באמצע ר' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא.אם השלי' דיעבד אין לכתחיל' לא והתניא ר' יוסי אומר המשלים בתורה ה"ז זריז ומשובח ה"ק מתחיל בתורה ומשלים בנביא ר' יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא. כתב רבי' יצחק אלפס וקיי"ל כר' יוסי. תנ"ה אר"א בר' [יוסי] ותיקין היו משלימין אותן בתורה דהוו להו ד' מן התורה ג' בתחילה ואחת לבסוף. ואמר בשלמא זכרונות ושופרות איכא טובא אלא מלכיות תלתא הווין ה' אלקיו עמו וגו' ויהי בישורן מלך וגו' ה' ימלוך ואנן בעינן עשרה ג' דכתובים ג' דנביאים וג' דאורייתא וליכא אמר רב הונא תנא שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד מלכיות דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינה מלכות וקיימא לן כרבי יוסי וכן נהוג עלמא כרבי יוסי ואנו אומרים בראשונה שלשה מן התורה ואחר כך שלשה מן הכתובים ואחר כך שלשה מן הנביאים ואחר כך במלכיות אנחנו מסיימין שמע ישראל וגו' כר' יוסי ובזכרונות אנו מסיימין וזכרתי להם ברית ראשונים ובשופרות אנחנו מסיימין וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ובמלכיות אנו אומרים תחילה שמע ישראל ואח"כ אנו מתפללין מלוך על כל העולם כולו וכו' ובתפילת מלוך אין אנו מסיימין בפסוק דאורייתא ובפסוקים של זכרונות אין אנו מסיימין בפסוק דאורייתא כי אם בתפילת זכרנו בזכרון טוב לפניך אנו מסיימין בוזכרתי להם ברית ראשונים וכן בשופרות אין אנו מסיימין בפסוק דאורייתא כ"א בתפילת תקע בשופר גדול אנו מסיימין בוביום שמחתכם ובמועדיכם ופי' מורי רבי' יהודה בר יצחק דלא אפשר בתפילת מלוך לסיים בה בפסוק מפני שמתפללים אותה שחרית ובמנחה ובערבית ואינם מתפללים שום פסוקים ואין שייך לסיים בפסוק אבל בתפילת זכרנו בזכרון טוב ותפילת תקע בשופר גדול שכבר התפלל למעלה פסוקים מסיים בתפילתו פסוק דאורייתא כי אין מתפללין אותה בלא פסוקים ואין מתפללין אותה כי אם במוסף כשיש פסוקים אבל תפלת מלוך אע"פ שמתפללין אותה במוסף וכבר התפלל פסוקים אפ"ה הואיל שמתפללין אותה שחרית מנחה וערבית בלא פסוקים לא [תקנו] לסיים בה בפסוק של תורה ותקנוהו למעלה בסוף הפסוקים. שלהי פרקין א"ר חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך לומר קראי סבור מינה ה"מ ביחיד אבל בציבור לא אתמר א"ר יהושע בן לוי אחד יחיד ואחד ציבור כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך לומר קראי פירש"י כיון שאמר נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך אין צריך לומר מקראות המוספין ורבותי מפרשים להא דרב חננאל במלכיות זכרונות ושופרות וקשיא לי הא דלא כרבנן ודלא כרבי יוחנן בן נורי דתנן אין פוחתין מי' מלכיות עכ"ל ור"ת מפרש דאפסוקי מלכיות וזכרונות ושופרות קאי והיכא דהתחיל פליגי דלא יפחות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל יכול [לפטור] עצמו לגמרי ע"י ובתורתך כתוב לאמר אבל מקראות של מוסף צריך לעולם להזכיר ומוסף דר"ח אם צריך להזכיר פירשתי ס"פ בכל מערבין:
605
606מתני' העובר לפני התיבה ביום טוב של ר"ה השני מתקיע כלומר המתפלל תפלת המוספין מתקיע ובשעת הלל הראשון מקרא את הלל. מ"ש שני מתקיע ברוב עם הדרת מלך א"ה בהלל נמי ברוב עם הדרת מלך אלא מ"ש הלל דבראשון משום זריזין מקדימין למצות תקיעות נמי נעבד בראשון משום זריזין מקדימין למצות א"ר יוחנן בשעת השמד שנו פירש"י אויבים גזרו שלא יתקעו והיו אורבים להם כל ו' שעות של זמן תפילת השחר לכך העבירוהו לתקוע במוספין ואע"ג שבטל השמד לא עבדינן כמעיקרא אע"פ דזריזין מקדימין למצו' חיישי' שמא יחזור הדבר לקלקולו. ירושל' ר' יעקב בר אחא אומר בשם ר' יוחנן משום מעשה שהיה נשתנה פעם אחת בימי יונים תקעו בראשונה והיו האויבים סבורים שמא עליהם הולכים למלחמה ועמדו עליהם והרגום לשנה תקנו תקיעות בשנייה מן גו דאינון חמו להון קרו ק"ש ומצלין ותקעון אמרין בנימוסיהון אינון עסקין ושבקון ולפי זה א"ש טפי שלא חזרו ותקנו לתקוע בראשונה:
606
607מתני שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום לילך חוץ לתחום לשמוע את התקיעה ולא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין ע"פ המים מ"ט דיו"ט עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי את ל"ת ועשה. ולא עולין באילן וכו'. השתא דרבנן אמרת לא דאורייתא מיבעיא כתב רש"י השתא דרבנן אמרת לא. איסו' תחומין ופיקוח הגל דליכא למגזר [אטו] דאורייתא אמרת לא. דאורייתא. רוכבין דאיכא למגזר שמא יחתוך זמורה ועולה באילן דאיכא למיגזר שמא יתלוש מיבעיא זו ואצ"ל זו קתני ויש גמגום בדבר ונראה בעיני דל"ג ליה עכ"ל וכן הדעת נוטה דל"ג ליה ופי' הכי כיון דיו"ט עשה ולא תעשה הוא בדבר שהוא בדאורייתא גם בדרבנן (לא) החמירו ולמ"ד בפרק במה מדליקין לאו גרידא הוא כיון דאפשר כל הני למיעבד מעיו"ט אחמור רבנן. ואם העכו"ם הביא שופר מחוץ לתחום ביו"ט מותר לתקוע בו מידי דהוה אאתרוג שכבר היה מעשה בישראל אחד שהביא לו עכו"ם לולב ואתרוג ביו"ט מחוץ לתחום והתיר לו רבי' שמשון בר' אברהם לצאת בו דלאו מוקצה הוא דהא חזי לישראל אחר כדאמרי' פ' אין צדין הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכיון דשרי לטלטל אפי' לאותו ישראל שרי לצאת בו דלא מצינו שאסרו חכמים הבא מחוץ לתחום אלא או אכילה או הנאה ומצות לא ליהנות ניתנו כדאמרי' פרק ראוהו ב"ד וכאן אין שייך לגזור גזירה שמא יאמר לעכו"ם להביא כדי לצאת בו הלא שכיחא שיעשה מצוה הבאה בעבירה הלכך אפי' למ"ד מצות ליהנות נתנו שרי ע"כ תשובתו: ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא בלא תעשה דבר שהוא משום שבות מגל יד ומגל קציר דאין דרך לחתוך בו שופרות ותיקון כלאחר יד הוא ואין בו אלא משום שבות דבר שהוא בל"ת סכינא דדרכו הוא והוי מלאכה גמורה: מתני'. אם רצה ליתן בתוכו מים או יין יתן ירושלמי הדא אמרה ששטיפת כלים מותר במועד ומים צונין ויין חריף מצחצחין את השופר יין אין מי רגלים לא מתני' מני אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר מים או יין מותר לצחצחו מי רגלים אסור מפני הכבוד:
607
608מתני' אין מעכבין את התינוקות מלתקוע תנוקות הוא דלא מעכבין הא הנשים מעכבין והא תניא אין מעכבין לא את התינוקות ולא את הנשים מלתקוע אמר אביי ל"ק הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור"ש דתניא דבר אל בני ישראל וסמכו בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ר' יוסי ור"ש אומרים נשים סומכות רשות פירש"י הא נשים מעכבות דפטורות לגמרי דמ"ע שהז"ג הוא וכי תקעי איכא בל תוסיף. בני ישראל סומכין דבר אל בני ישראל ואמרת אליה' וכתיב בההוא ענינא וסמך ידו. סומכות רשות. אלמא [אע"ג] דפטרינהו קרא ליכא איסורא וה"ה למ"ע שהז"ג עכ"ל מספקא ליה לרבי' יצחק בר אשר זצ"ל אליבא דר' יוסי ור"ש אם יכולות לברך על שופר או על שאר מצוות שאינן מחויבות אי חשיב ברכ' אי לאו הואיל דשרינן להו לתקוע אע"ג דשבות הוא משמע דבטוב הם עושות ומקבלות שכר להכי נמי מברכות דלגמרי רשות הוא להן לקיים כמו לאנשים או דילמא האי דשרינן להו היינו משו' שבות ותקיעה בר"ה כיון שהותרה לאנשי' דהא אפילו רצה לתקוע כל היום הרשות בידו ואע"פ שיצא כבר להכי נמי בנשי' אינה שבות אבל האיך תברך אשר קדשנו וצונו והיא לא נצטוית וכתב בשם רש"י שהיה אוסר ורבי' יצחק בר יהודה היה מתיר לנשי' לברך על כל מצות עשה שהז"ג והיה מביא [ראיה] מפרק הקורא את המגילה עומד דת"ר הכל עולין למנין ז' אפי' אשה אפילו קטן ואע"ג דאשה פטורה מת"ת כדאי' פ"ק דקדושין ור"פ בכל מערבין אפ"ה מברכת ור"ת אומר דאין זו ראיה דברכת לפניה ולאחריה לאו משום מצות ת"ת שאפי' בירך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך תדע דבמקו' שאין לוי כהן קורא במקו' לוי ומברך אע"פ שכבר ברך בקריאה ראשונה. ועוד איכא למימר דהא דאשה עולה היינו באמצע שלא היו רגילין לברך כדאיתא פרק הקורא את המגילה עומד תנא פותח ומברך לפניה וחותם ומברך לאחריה והאידנא דמברכי' כולהו גזירה משום הנכנסין [ומשום היוצאים] מיהו עולין למנין שבעה משמע בסוף שבעה. ומקטן דמברך [ברכת] המזון אע"ג דהוא פטור אין ראיה לאשה דקטן בא לחיוב וחייב לחנכו ואינו מוזהר על לא תשא שמע שוא. ור"ת מתיר לנשי' לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא אע"פ דפטורות ומביא ראיה משמעתי' דר' יוסי מתיר לנשי' לסמוך אע"ג דסת' לן תנא הלכה כר' יהודה הלכה כר' יוסי דנמוקו עמו. ואינה ראיה דבפ' אין דורשין מוקי לה באקפי ידייהו דליתא לסמיכ' כלל. ותו דבפרק מי שהוציאוהו ר' יעקב ור' זריקא אמרו הלכה כר' עקיבא מחבירו וכר' יוסי מחבירו וכרבי מחבירו וכי היכי דכר' עקיבא ורבי מחבירו ולא מחבריו ה"נ ר' יוסי מחבירו ולא מחבריו דגבי הדדי איתאמרו ותו דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא קיי"ל הלכה כסתם משנה ותו דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין בכור שניסמית עינו ושנקטע ידו ושנשברה רגלו ה"ז ישחט ע"פ שלשה בני הכנסת ר' יוסי אומר אפי' יש שם עשרים ושלשה אינו נשחט אלא ע"פ מומחה אמר רב חננאל אמר רב אין הלכה כר' יוסי פשיטא יחיד ורבי' הלכה כרבים מהו דתימא ר' יוסי נמוקו עמו פי' והוי הלכה כמותו אפי' כנגד רבים קמ"ל דווקא מחבירו הלכה כמותו לא מחבריו וסתמא דמתני' רבי' הלכך אין הלכה כמותו אלא כר' יהודה דסתם לן תנא כותיה ועוד מביא ראיה דאמרי' בעירובין ר"פ המוצא תפילין מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמי' מיכל מברכת אע"ג דפטורה ודמי לברכה שאינה צריכה ואשתו של יונה היתה מביאה עולת נדבה במקום עולת ראיה דאי משום עליית רגל גרירא ליכא קפידא. וגם זה אינה ראה דהתם מוקמי' לה כרבי יוסי דאמר נשים סומכות כדאוקימנא הכא הא דתניא אין מעכבין את הנשים מלתקוע נמי כר' יוסי והוא גופא כתב רבי' יצחק בר' אשר שהיה רש"י אוסר להן לברך אלא הא דאין מעכבין אותן מלתקוע היינו בלא ברכה. ה"נ התם י"ל דמיכל היתה מנחת תפילין בלא ברכה (ודכוותיה) [ורבותיה] דאע"ג דאשה ערוה היא ושיער באשה ערוה אפ"ה לא מיחו בידה חכמים ואשתו של יונה היתה מביאה עולת נדבה ולא מיחו בידה חכמים ולא חששו שמא תביא עולת ראיה דכהנים זריזים הם ולא יקריבו בתורת חובה אלא בתורת נדבה ומה בכך ולואי שהיתה מקרבת נדרים ונדבות בכל יום. ותו דאמרי' בירוש' נשים [מנין] ת"ל ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם את שחייב בתלמוד חייב בתפילין את [שאינו] חייב בתלמוד אינו חייב בתפילין התיבון הרי מיכל בת שאול שהיתה לובשת תפילין ואשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מיחו בידיהן ר' (חייא) [חזקי'] בשם ר' אבהו אשתו של יונה הושבה מיכל בת שאול מיחו בידה חכמים ותלמוד דידן נמי דלא שני הכי לאו משום דפליג אירושלמי אלא משום שהשיב לו אפי' לפי דבריו שהוא סובר שלא מיחו בידיהן אין להביא משם דמצי למימר ר' יוסי הוא והירושלמי השיב לפי האמת ולא פליגי גמרא דידן והירושלמי אהדדי הלכך אין משם ראיה. ועוד הביא ראיה מפ' החובל דאמר רב יוסף מריש הוה אמינא כל דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבדינא יומא טבא לרבנן מ"ט דלא מפקידנא ועבידנא ואי במקום פטור מן הדבר ועושהו אסור לברך א"כ מאי יומא טבא הוה בעי למיעבד והלא היה מפסיד כל הברכות ציצית תפילין מגילה נ"ח לולב סוכה והבדלה וקידוש היום וברכות דק"ש שחרית וערבית וכל הברכות כולן ואמרי' בפ' המניח את הכד האי מאן דבעי למיהוי חסידא ליקיים מילי דברכות. ותו הביא ראיה מפ' ערבי פסחים דאמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה כתיב הכא בעבור זה וכתי' התם בננו זה מה להלן פרט לסומא אף כאן פרט לסומא איני והאמר רבינ' אמר לי מרימר שאלתינהו לרבנן בי רב ששת מאן אמר אגדת' (דרב) [בי רב] ששת ואמרי לי רב ששת שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן אמר אגדת' (דרב) [בי רב] יוסף וא"ל רב יוסף אמרי קסברי רבנן מצה בזה"ז דרבנן אלמא דמדהיו מוציאין אחרים י"ח מוכיח דמחייבי אבל ממה שהיו מברכין לא מדקדקי מידי ש"מ אפי' היכא דפטורי שרי לברוכי. ומשום מברך ברכה שא"צ דקעב' בלא תשא ליכא דדרשה דרבנן היא כדאמר פ' מי שמתו ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא. ואומר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דאין ראיה מסומא לאשה דאע"ג דסומא פטור מדאורייתא מדרבנן מיהא מחייב כדמוכח ההיא דערבי פסחים דמשני קסברי רב ששת ורב יוסף מצה בזה"ז דרבנן ולכך היו יכולים להוציא אחרים ש"מ דאינהו נמי מיחייבי מדרבנן וכיון דמחייבי מדרבנן יכולין לברך כמו נר חנוכה וכל מצות דרבנן. ומיהו לאו ראיה היא דלעולם נוכל לומר דרשות הם ואפ"ה היו יכולין להוציא הואיל ומצה דרבנן הוא דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כההיא דפ' מי שמתו דמייתי התם דבן מברך לאביו ומוקי לה באכל שיעורא דרבנן וכההיא דפ' הקורא את המגילה למפרע דתנן הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו ר' יהודה מכשיר בקטן וכההיא דפרק הקורא את המגילה עומד דת"ר הכל עולין למנין שבעה אפי' אשה אפי' קטן אבל יש להביא ראיה מפ' הקורא את המגילה עומד ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאודרות מימיו לא יפרוס על שמע משמע הא ראה אע"ג דהשתא נסתמא פורס על שמע ואמאי והלא ר' יהוד' פוטר סומא מכל המצות האמורות בתורה בפ' החובל אע"כ יש לך לומר דר' יהודה סבר דחייב מדרבנן ואפ"ה היה שמת רב יוסף כיון דמדאורייתא לא מיפקד ועביד ומשום הכי היה יכול לברך על כל המצות שיכול לומר וצונו כיון דמחייב מדרבנן. מיהו בירושלמי דמגילה ור"פ אלו הן הגולין מוקי הא דר' יהודה ביושב בבית אפל משמע שר"ל דכל שלא ראה מאורות מימיו דקאמר ר' יהודה כגון שנולד במערה ואינו סומא. מיהו גמרא דידן חולק על ירושלמי ורוצה לומר דבסומא עסקי' דקאמר בגמרא ר' יהודה הכא משום הנאה הוא והא לית ליה הנאה ורבנן אית ליה הנאה כר' יוסי דא"ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה שנאמר והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפילה אמרתי מאי איכפת ליה בין אפילה לאורה עד שבא מעשה לידי פעם אחת הייתי מהלך בדרך באשון לילה ואפילה וראיתי סומא אחד ואבוקה בידו אמרתי לו בני אבוקה זו למה אמר לי כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים. ובאותו שרואה יפה אלא שנולד במערה ולא ראה מאורות מימיו לא שייך האי טעמא. אלא ודאי בסומא קאמר ר' יהודה וקסבר דמיחייב מדרבנן ויכול לברך על המצות כדפרי' אבל אשה לא מיחייבא במצות שהז"ג אפי' מדרבנן כההיא דפ' מי שמתו דא"ר אבהו נשים חייבו' בקידוש היום ד"ת ופריך אמאי מצות [עשה] שהז"ג הוא וכל מצות עשה שהז"ג נשים פטורות אמר אביי מדרבנן א"ל והא ד"ת קאמר ועוד כל היכא דפטורין מדאורייתא ליחייבינהו מדרבנן וכו' הא למדת דאפי' מדרבנן לא מיחייבו. והכי מוכח בפ"ק דסוכה דא"ר יהודה מעשה בסוכתה של הילני המלכה בלוד שהיתה גבוהה מכ' אמה והיו זקנים נכנסין ויושבין אצלה ולא אמרו לה כלום א"ל משם ראיה אשה היא והיא פטורה מן הסוכה אלמא דאפי' מדרבנן לא מיחייבא. ותנן בפ' הישן מעשה שילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך ע"ג המיטה בשביל התינוק דוקא בשביל התינוק אבל בשביל כלתו לא אלמא לא מיחייבא אפי' מדרבנן וכיון דאפי' מדרבנן לא מיחייבו האיך יאמרו וצונו. ומה שסומא חייב מדרבנן והאשה פטורה אפילו מדרבנן יש טעם טוב בדבר דהחמירו חכמים בסומא משום דהוי מינא דבר חיובא ועוד שלא יראה כעכו"ם דאי פטרת ליה מכל המצות נמצא דאינו נוהג בתור' ישראל כלל אבל אשה אי פטרת לה לגמרי בכל מצות עשה שהז"ג יש עדיין מצות דחייבה בהו הלכך אין אשה מברכת על שום מצות עשה שהז"ג כדברי רש"י זצ"ל ׃
608
609מתני' מתעסקין עמהם עד שילמדו. א"ר אלעזר ואפי' בשבת תניא נמי הכי ומתעסק עמהן עד שילמדו ואפילו בשבת ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשבת ואצ"ל [בי"ט] הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו אפי' בשב' אלמ' לכתחיל' אמרי' להו תקעו והדר תני אין מעכבין עכובי הוא דלא מעכבין הא לכתהילה לא אמרי להו תקעו לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך פירש"י קטן שהגיע לחינוך מתעסקין בו שילמוד אפילו בשבת וכ"ש שאין מעכבים ואין זה נראה לר"י בר אשר דקטן שהגיע לחינוך הרי הוא נמי חייב לחנכו בשבת וכשתוקע בשבת שלא במקום ב"ר נמצא שהוא עובר על השבות ומאי אולמיה מצות שופר משבת. שיהא עובר על שבות שבת כדי שיהא בקי לתקוע לשנה הבאה תקיעת מצוה ונראה לו לפרש איפכא בקטן שהגיע לחינוך אין מעכבין בשבת הא לכתחילה לא יתקע הואיל דאית ליה לעבור על איסור שבות שבת וכבר הגיע לחינוך לשמור שבת ובשלא הגיע מותר אף להתעסק עמו בשבת ולהראותו האיך יאחזנו מאחר שלא הגיע לשמור שבת וכפי' זה מוכיח בפ"ק דערכין דאמר התם הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים הכל לאתויי [קטן] שהגיע לחינוך דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע דהיינו כדאמרינן דעכובי הוא דלא מעכבין הא לכתחילה לא אמרי' להו תקעו ׃
609
610מתני' המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא: מתעסק הוא דלא יצא שאינו מתכוין לתקיעה אפי' דלא מצוה אלא מנבח נבוחי או שהיה נופח בשופר ועלתה בידו תקיעה אבל תוקע לשיר שמתכוין לתקיעה בעלמא יצא לימא מסייע ליה לרבא דאמר רבא התוקע לשיר יצא דילמא האי תנא תוקע לשיר מתעסק קרי ליה. משמע דמתעסק דמתני' היינו שאינו מתכוין כלל לתקיעה או שמתכוין לתקיעה כדי להבריח השד מעליו או תוקע לשורר אבל תוקע תקיעה של מצוה להוציא את עצמו ואת חבירו אין זה מתעסק ויצאו שניהן כדפריש' לעיל דלא בעינן כונה לא שומע ולא משמיע הלכך ליתא להא דאמר בירושלמי פ' ג' שאכלו ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי ר' זעירא מזג ליה כסא א"ל סב בריך (א"ל) הב דעתך דאת משתי חורן דתני השמש מברך על כל כוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה א"ל כמה דאנא יהיב דעתי מפקא יתך ידי חובתך בברכתא כן הב דעתא מפקי יתי באמן. א"ר תנחום בר ירמיה מתני' אמרה כן המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא רוצה דמתעסק היינו שתוקע בעבור עצמו ובעבור חבירו שלא יצאו שניהן ידי חובתך ותו דירושלמי עצמו אינו מכוון היטב דא"כ משמע שאם השומע ענה אמן אחר התוקע כשהוא מברך שיצאו שניהן ואמאי הא ברכה לא מעכבא שכל המצו' אין הברכה מעכבתן ומתעסק דמתני' דומיא דריש' דקתני ומתעסקין בהן עד שילמדו הלכך ליתא לדירושלמי:
610
611מתני' סדר תקיעות שלש. אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות. של שלש שלש. תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת. שיעור תקיע' כג' תרועו' שיעור תרוע' כג' יבבו'. ג' קולו' בעלמ' כל שהו. תקע בראשונ'. פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכ'. ומשך בשניי'. תקיע' שלאחר התרועה משך כשתים לצאת בה ידי שתי' שהיה צריך לעשות זו אחר זו פשוטה שלאחרי' דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות. אין בידו אלא אחת. דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן. (והתם) [והתניא] שיעור תקיעה כתרועה אמר אביי תנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי וה"ק שיעור של ג' תקיעות כשלש תרועו'. ותנא ברא קחשיב חדא בבא. שיעור תקיעה כשיעור תרועה ותרוייהו חדא מילתא אמרי ולא פליגי אהדדי. שיעור תרוע' כג' יבבות והתניא שיעור תרועה כג' שברים. והם ארוכים מיבבות אמר אביי בהא ודאי פליגי. והיינו פלוגתא דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמי' יבבא יהא לכון וכתיב באמיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותייבב מ"ד שברים סבר גנוחי גנח. כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן. ומדסבר ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה. ת"ר מנין שבשופר ת"ל והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארציכם אין לי אלא (ביום) [ביובל] בראש השנה מנין תלמוד לומר (אך בעשור לחודש) [בחודש] השביעי שאין תלמוד לומר בחודש השביעי ומה תלמוד לומר בחודש השביעי שיהיו כל תרועות של החודש השביעי הזה כזה ומנין שפשוטה [לפניה] ת"ל והעברת שופר תרועה ומנין שפשוט' אחריה ת"ל תעבירו שופר בכל ארצכ' אין לי אלא ביובל בר"ה מנין ת"ל (ובעשו' לחודש) [בחודש] השביעי (הזה) שאין ת"ל בחוד' השביעי [ומה ת"ל בחוד' השביעי שיהו כל תרועו' החוד' השביעי] הזה כזה ומנין שהן שלש של שלש שלש ת"ל והעבר' שופ' תרוע' שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם ומנין ליתן את [האמור] של זה בזה ת"ל שביעי שביעי לג"ש הא כיצד שלש שהן ט'. איתקן ר' אבהו בקסרין קשר"ק תקיע' שלש שברים תרועה תקיעה מה נפשך אי ילולי הוא ליעבד קר"ק תקיעה תרוע' תקיעה ואי גנוחי הוא ליעבד קש"ק תקיעה ג' שברים תקיעה מספקא ליה אי ילולי היא אי גנוחי הוא ועביד תרוייהו מתקיף ליה רבינא ודילמא גנוחי הוא ואין לך לעשות תרועה יבבות וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה דלאחריה. דהדר עביד תקיעה וג' שברים ותקיעה מתקיף לה רב עוירא ודילמא ילולי הוא ואין לנו לעשות שברים וקא מפסקי שברים בין תרועה לתקיעה שלפניה דהדר עביד תקיעה ותרועה ותקיעה אי הכי דר' אבהו דהיינו קשר"ק תקיעה ג' שברים תרועה תקיעה למה לי אי ילולי הוא הא קא עבדינן אי גנוחי הוא הא קא עבדינן אי מספקא ליה דילמא גנח ויליל א"ה ליעבד נמי איפכא קרש"ק תקיעה תרועה שברים תקיעה די"ל יליל וגנח. סתמא דמילתא כדמיתרע ביה מילתא באינש גנוחי מיגנח והדר מיליל. וצריך להזהר בשברים שלא יהא מאריך כל אחד בפני עצמו כשלש יבבות של ג' קולות כל שהן וא"כ נעשית תקיעה ולא שברים דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תקיעה כג' יבבות וחייב אדם להאריך בתקיעות של קשר"ק יותר משל קש"ק ובשל קש"ק יותר משל קר"ק דהא שיעור תקיעה כתרועה וקשר"ק אנו עושין משו' ספיקא דגנח ויליל נמצ' שצריך להאריך בתקיעות של קשר"ק כשיעור ג' שברים וג' יבבות ובתקיעה של קש"ק כשיעור ג' שברים דהא עבדינן קש"ק משום ספיקא דגנח ובתקיעות של קר"ק כשיעור ג' יבבות דהא עבדינן קר"ק משום ספיקא דיליל ומיהו אם מאריך בכל התקיעות בתקיעו' של קשר"ק אין לחוש דיכול להאריך כמו שירצה כדתנן משך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת ומטעם זה נמי אין לחוש אם עשה ד' או ה' שברים שהשברים במקום תרועה והויא לה תרועה אריכתא כמו שאין מקפידין אם מאריכין ביבבות. ורבי' יצחק בר' אשר וה"ר יצחק בן ה"ר מאיר ז"ל מפרשי' דיבבא הוא מג' כוחות של כל שהוא נמצאת תרועה ט' כחות ושיעור תקיעה כך הוא ולפירושם אין לחוש אם מאריך קצת בשברים וצריך למשוך בתקיעה של קשר"ק לפירושם כשיעור ג' שברים וט' כוחות ומי שלא משך בתקיעות כשיעור הזה ומשך קצת בשברים לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר ופר"ח פירש כרש"י. פסק רבי' יצחק בר אשר המפסיק סותר את הכל וצריך לחזור לראש ואע"ג דאמר לקמן שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא אע"פ שהוא מפסיק בינתיים ה"מ שמפסיק כך שאינו תוקע לגמרי בינתים ואינו מפסיק שברים בין תרועה לתקיעה אי נמי תרועה בין שברים לתקיעה דקלקול הסדר הוא גורם שצריך לחזור לראש מיהו דוקא שמפסיק שברים בין תרועה לתקיעה כשעושה קר"ק א"נ תרועה בין שברים לתקיעה כשעושה קש"ק דחשיב הפסק וחוזר לראש אבל אם עשה לכתחילה שתי תקיעות ביחד ולא היה צריך אלא אחת אי נמי שתי תרועות ביחד אי נמי ד' שברים או ה' לא חשיב הפסק לחזור לראש אלא גומר ויוצא דאינו הפסק אא"כ מפסיק תקיעה אחרת בינתים שלא כסדר אבל מה שיתקע שתי תקיעות ביחד דלא היה צריך אלא אחת או שתי תרועות אינו הפסק דחושבין אנו את שתיהן כאחד וגומר ויוצא אבל אם פיחת מן השברי' כגון שתוקע קשר"ק ולא עשה אלא ב' שברים ועשה תרועה אז הוא צריך לחזור לראש שאם לא יחזור לראש לתקיעה אלא יתחיל בשברי' נמצא שהתרועה הפסיק' בין תקיעה לשברים ואפי' תקע שני סדרים כסדר ובשלישי פיחת מן השברים ועשה תרועה סותר הכל וחוזר לראש לגמרי. ואם הוא תוקע קש"ק ופיחת מן השברי' ועשה תקיעה לאחר ב' שברים א"צ לחזור לגמרי לראש להתחיל תקיעה אלא בשברים והתקיעה שעשה לאחר ב' שברים עולה לו תקיעה ראשונה ואין מפסיק ביניהם כלום ע"כ. ואנו נוהגים בישיבה ל' קולות ג' קשר"ק וג' קש"ק וג' קר"ק ובתפילה אנו תוקעי' במלכיות קשר"ק ואזכרונות קש"ק ואשופרו' קר"ק והיה תמיה רבינו תם על מנהגינו דאי גנח ויליל מבעיא לן למיעבד ניעבד כולהו קשר"ק " ואי גנח לחוד מבעיא לן למעבד ניעבד כולהו קש"ק. ואי יליל ניעביד כולהו קר"ק והנהיג ר"ת לתקוע אזכרונות ואשופרות קשר"ק כמו אמלכיות דהשתא נפיק מכל ספיקי ובהכי סגי שלא לשנות המנהג ביותר דהא (לומר) [אמרינן] שמע תשע תקיעות בתשע [שעות] ביום יצא. ורבינו יצחק בר' אשר פסק דעיקר תקיעותינו זה מה שאנו תוקעין בישיבה לאחר קריאת התורה קשר"ק קש"ק קר"ק כל סדר וסדר ג"פ דהיינו כתקנת ר' אבהו ויוצאין אנו בהן ממ"נ מט' תקיעות בלי הפסק בינתיים מן תקיעה אחרת וזה שאנו תוקעין במוסף אינו אלא כדי לערבב את השטן ומה שלא תקנו לצאת בעמידה על סדר הברכות שהרי מצוה מן המובחר לצאת על סדר הברכות היינו טעמא משום דלא איפשר לצאת על הסדר הברכות הואיל דמספקא לן בתרועה מה היא דהאיך ניתקן דאפי' היינו מתקנין לתקוע בכל ברכה וברכה סדר שלשתן קשר"ק קש"ק קר"ק פ"א כל סדר דהשתא ממ"נ בכל ברכה וברכה הוא יוצא מידי תרועה שכתב בתורה ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה מ"מ היה הפסק בין התקיעות דאם קשר"ק דיו לתקוע נמצא מה שתקנו קש"ק קר"ק הפסיקו בין קשר"ק שתקע בברכה ראשונה לקשר"ק שיתקע בברכה שניה וכן לעולם א"א בלא הפסק כשנתקע קש"ק קר"ק וא"ת נתקן סדר שלשתן ג"פ כל סדר וסדר על כל ברכה וברכה כמו שעושין בישיבה ה"נ לא היה יוצא על סדר ברכות דברכה ראשונה היה יוצא מכל ט' תקיעות לפיכך הואיל דא"א לעולם לצאת על סדר ברכות התחילו לצאת בישיבה מידי כולם ושוב לתקוע בעמידה שלא לשם חובה אלא כדי לערבב את השטן. ופר"ח פירש דלכתחילה היו עושין קשר"ק קש"ק קר"ק ג"פ ודימה רבי אבהו אם הקשר"ק הוא עיקר הרי הפסיק בין הקשר"ק השני קר"ק קש"ק והתקין שיהו עושין קשר"ק קשר"ק קשר"ק קש"ק קש"ק קש"ק קר"ק קר"ק קר"ק דאז עשו בלי הפסק בנתי' והיינו כסברת רבי' יצחק בר' אשר. ועוד פר"ח אע"ג שהציבור צריכין לתקוע על סדר הברכות מיהו הא אמרי' אין הברכות מעכבות את התקיעות ומפני שכבר יצאו ציבור י"ח לפיכך נהגו לתקוע כמלכיות קשר"ק ובזכרונות קש"ק ובשופרות קר"ק להודיע ולברר שהכל אחד הן ולא הבנתי מהו א' הן ורבי' יצחק אלפס כתב נהגו לתוקען כשהן יושבין ומברכין עליהן ברכת התקיעה ומפני שהצבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר הברכות חוזרין ותוקעין על סדר הברכות קשר"ק פעם אחת קש"ק פעם אחת וקר"ק פעם אחת ובדין הוא שיהיו תוקעין אותן על סדר ברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שהברכות אינן מעכבות את התקיעה הרי יצאו י"ח באותן שתקעו כשהן יושבין ודי להם לתקוע קשר"ק קש"ק קר"ק על סדר הברכות פ"א שלא להטריח את הציבור וכן המנהג בכל העולם ובשתי ישיבות עכ"ל. וכתוב בתשובו' רבותינו פ"א המליטה זכר בת ר' אלעזר כהן שבוע לפני ר"ה ולא הלכה בבהכ"נ ולא שמעה קול שופר ותקעו לה בביתה סדר של ישיבה ע"פ ר' קלונימוס. הרי ר"י בר אשר ופר"ח ורבי' יצחק אלפס כולהו ס"ל דבתקיעות שאנו תוקעים בישיבה (אמר) [אחר קריאת] ספר תורה בם אנו יוצאין ידי חובתנו וכולהו ס"ל דאמלכיות תוקעין קשר"ק ואזכרונות קש"ק ואשופרות קר"ק. ועוד יש מקיימין מנהג שלנו כדאמר לעיל נמצינו למדין לראש השנה ו' תקיעות וג' תרועות שתים מד"ת ואחת מד"ס שבת זכרון תרועה והעברת שופר תרועה מד"ת ויום תרועה יהיה לכם לגופ' אתא והעברת שופר תרועה מד"ת ויום תרוע' יהיה לכם לתלמודו ביום ולא בלילה דדילמא ס"ל כר"ש בר נחמני וכיון שעשו בישיבה כל ספיקי דאורייתא [ושל סופרים לא חשו לחזור ולעשות בשעת תפלה אלא ספיקא דאורייתא] ולא אתבריר לי זה הדיבור בלבי הלכך אנו תוקעי' ל' קולות בישיבה ג' קשר"ק וג' קש"ק וג' קר"ק ובתפילה תוקעין אמלכיות קשר"ק ואזכרונות קש"ק ואשופרות קר"ק הרי כאן מ' קולות וכן בקדושת אגן הסהר שעשה ה"ר שמשון בר יונה זצ"ל כתב נוי ארבעים קולות בהריענו והיינו כמנהגינו וכן בסדר רב עמרם גאון זצ"ל אלא שכתב דבסוף מריע תרועה אחת בלא תקיעה. וצריך לדקדק באותן ל' קולות שאנו תוקעין בישיבה שכשמסיים (השלשי') [השלשה] קשרקי"ם ומתחילין (הקשרקי"ם) [הקשקי"ם] או כשמסיימין (הקשרקי"ן) [הקשקי"ם] ומתחילין הקרקי"ם למה יתקע ב' תקיעות זו אחר זו דמה נפשך יפטר בתקיעה אחת דאי גנח ויליל הרי יצא בג' קשר"ק ואי גנח לחוד אותה תקיעה אחרונה של קשר"ק אחרון תעלה לו למנין קש"ק וכן אם יליל לחוד אותה תקיעה של קש"ק אחרון תעלה לו למנין קר"ק וליכא למימר דכיון שעשה התקיעה לשום פשוטה שאחר התרועה אין לה להעלות לשום פשוטה שלפניה דהא תנן משך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת משום דפסוקי תקיע' בתרתי לא פסקי' הא אי פסקי' עלתה לה בפשוטה שלפניה אע"פ שעשאה לשם פשוטה שלאחריה. ונראה לענין הלכ' למעשה שכן הוא האמת שדי לו בתקיעה אחת ואם לא עשה אלא תקיעה אחת יצא ידי חובתו מיהו נהגו לעשות שתי תקיעות לרווחא דמילתא כדפרי' לעיל שאם לא היה צריך אלא תקיעה אחת ועשה שתי תקיעות לא הוי הפסק פיר"ת וכן ה"ר ברוך בר' יצחק זצ"ל דמצוה מן המובחר לעשות תקיעה ותרועה ותקיעה בנשימה אחת מי שיכול לעשות כן כההיא דפרק החליל דתני גבי תקיעות שהיו בבית המקדש. ר' יהודה אומר הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף אל יוסיף על ט"ז ואמרי' דר' יהוד' סבר תקיעה ותרועה ותקיעה א' היא ואמרי' התם כמאן אזלא הא דא"ר כהנא אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום כמאן כר' יהודה מיהו רש"י פי' התם כדי נשימ' מפסיק. בערוך ערך ערב כתב בירושלמי כתיב בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע שטן קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד תנו ליה אמר הא ודאי האי שופרא דתקע בשופר קל גדול מטא זימניה למיתבלע ומרתיע ומתערבב ולית ליה פנאי למיעבד קטיגוריא. ומיכן אנו למדין דבעיהן למיעבד שלשים בעמידה כמו שלשים בישיבה והלין דמחמרן ועבדין ל' בדיתבי ול' בלחש ול' על הסדר כנגד ק' פעיות דפעיתא אימיה דסיסרא ואילן י' היכן אינון כשגומרין כל התפילה קל תקיעייא דיחיד' מתבעי למיהוי קשר"ק קש"ק קר"ק והן ק' עכ"ל וחולק על מנהגינו ועל מה שכתבו רבותי כדפרישי':
611
612אמר ר' [יוחנן] שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ומי אמר ר' יוחנן הכי והא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש לא קשיא הא דידיה הא דרביה. כתב רבי' יצחק אלפס וקיי"ל כר' יוחנן דאמר אפי' בט' שעות ביום יצא ובהלל ובמגילה נמי אע"פ ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש אלא קורא ממקום שפסק עכ"ל. ת"ר תקיעות אין מעכבין זו את זו. ברכות אין מעכבות זו את זו תקיעות וברכות של ר"ה ושל יוה"כ מעכבות זו את זו פירש"י תקיעות וברכות דעלמא כגון דתעניות אין מעכבות זו את זו אם בירך ולא תקע עכ"ל א"כ משמע אבל של ר"ה ושל יוה"כ מעכבות זו את זו אם בירך מלכיות וזכרונות ושופרות ולא תקע או אם תקע ולא בירך א"כ קשה מיכן על מה שפי' רבותי' שאנו יוצאין בתקיעות שאנו עושין בישיבה לאחר קריאת התורה פי' רבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל דעל כרחן אי אפשר לומר כן כדתניא מצוה בתוקעין יותר מן המברכים כיצד היו לפניו שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולך למקום שתוקעין ואינו הולך למקום שמברכין פשיט' הא דאורייתא והא דרבנן לא צריכא אע"ג דהא ודאי והא ספק. ודאי הוא לו שאם ילך אצל המברכין ימצא שם עשרה ויתפלל ש"צ ויצא ידי חובתו ואם ילך אצל התוקעים שמא כבר עמדו והלכו לבתיהן אפ"ה הולך אצל התוקעים ותנן נמי מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר משמע דבלא שופרות יכול לברך ויכול לתקוע בלא ברכה אלא תקיעות וברכות דקתני מעכבות זו את זו היינו שהתקיעו' מעכבות זו את זו וברכות מעכבות זו את זו דכשמברך מלכיות וזכרונות ושופרו' מברך שלשתן או לא יברך כלל וכן תקיעות שברים ותרועות אם בקי בשלשתן יתקע ואם לאו אל [יתקע] ולעולם אנו יוצאין (בטובת') י"ח בתקיעות שאנו עושין בישיבה לאחר קריאת התורה ׃
612
613מתני' מי שבירך דהיינו שנתפלל תפילת המוספין ובירך ט' הברכות. ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג"פ בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות ושופרות טעמא דלא הוה שופר מתחילה הא הוה ליה שופר מעיקרא כי שמע ליה אסדר ברכות שמע ליה. רב פפא בר שמואל קם לצלויי ביחיד א"ל לשמעיה כי נהירנא לך. לסימן שסיימתי הברכה תקע לי א"ל רבא לא אמרו שיהא תוקע בכל ברכה אלא בחבר ציבור אבל ביחיד מברך את כולן ואח"כ תוקע ט' תקיעות. וכשהוא תוקע תוקע בעמידה שכך כתוב בתשובות וששאלתם תקיעת שופר בעמידה או בישיבה הכא חזינן דבעמידה דגמרינן לה מחצוצרו' דכתיב ותקעת' בחצוצרות וגמירי חצוצרו' בעמידה. ותו דגמרינן לה מן וכי תבואו למלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות והיא תקיעה בעמידה. ומברך לשמוע בקול שופר כדאיתא בירושלמי דמכילתין ס"פ ראוהו ב"ד התוקע בשופר צריך לברך אקבו"ץ לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקע וכן בי"ט שני מברך שהחיינו כדפרישית ס"פ בכל מערבין:
613
614מכת"ב הגאוני"ם מי שבירך ברכות השופר והתחיל לתקוע ונתקלקלה התקיעה או שנאנסה או דנמצא פסול בשופר או נכנס אחר לתקוע תחתיו או אם פסק עד שיביאו לו שופר אחר כשר אינו צריך להתחיל מראש לחזור ולברך ולתקוע אלא מתחיל ממקום שפסק ומסיים סדר תקיעות ושפיר דמי דלא עדיפא תקיעה מתפילה דלגבי תפלה תנן העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ושאלנו ואמרנו ממקום שטעה זה. אבל מי שבירך לשמוע בקול שופר אינו רשאי לספר בין ברכה לתקיעה עד שיגמור סדר תקיעות כדי שלא יפסיק בין ברכה לתקיעה ואם עבר וסיפר קודם שיתקע חוזר ומברך וה"ה לשחיטה ולכיסוי הדם ולביעור חמץ ולהמוציא ולברכת היין ולברכת הפירות ולמגילה ולכל מצות שאם בירך וסיפר בינתים בין ברכה לעשיי' חוזר ומברך. וזה שאמרנו לעיל מי שבירך והתחיל לתקוע ונתקלקל' התקיע' או שנאנס ונכנס אחר תחתיו. כמו ששנינו לענין תפילה העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו מיד ולא יהא סרבן באותה שעה אלא יכנס מיד ויתחיל ממקום שטעה זה. ה"נ מי שהתחיל לתקוע בשופר ונאנס ונכנס אחר תחתיו שגם הוא נכנס ומתחיל ממקום שטעה ואין לחוש משום הפרש תקיעות זו מזו דקיי"ל הלכה כר' יוחנן דא"ר יוחנן שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא הלכך אם בירך אדם ברכת שופר והתחיל לתקוע ונאנס (אם) נכנס אחר תחתיו לסיים התקיעות ממקום שפסק זה דלא עדיפי תקיעות מתפילה דאמרי' העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו וכדין לתפילה כן דין לתקיעות ולמגילה וכן הלכה רווחת בישראל ע"כ:
614
615והיכ שבירך לשמוע בקול שופר ותקע כל התקיעות שאנו תוקעים בישיבה ואחר שגמרם סח בין אלו תקיעות ובין תקיעות שעל הסדר ברכות אם חוזר ומברך לשמוע בקול שופר על תקיעות של סדר ברכות אם לאו. זה כתב ר"י אלפס שאלו מקמי ריש מתיבתא המברך יום ר"ה לשמוע בקול שופר [בתר] ס"ת והסיח ודיבר צריך לברך על התקיעה של סדר ברכות או לא והדר להו הכין חזאי רבנן שגוערין בזה שסח עד שלא יתקע על סדר הברכות אבל לחזור ולברך אינו חוזר ולא דמיא הא לתפילין דאמר ר"ח סח בין תפלה לתפילה חוזר ומברך דהנך שתי מצות נינהו דתנן תפילה של יד אינה מעכבת של ראש ושל דראש אינה מעכבת של יד ולא עוד אלא דלא הדר ומברך ההיא ברכה קמייתא אלא ברכה אחריתי הוא דמברך דמקשי' סח אין לא סח לא והא שלח ר' חייא בר הונא משמיה דר' יוחנן על התפילה של יד הוא אומר להניח תפילין ועל של ראש הוא אומר על מצות ופרקינן אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים ואעפ"כ קשה להסיח דתנן סח בין תפילה ולתפילה עבירה הוא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה וכ"ש כי האי שסח בין התקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד אלא שאינו חוזר ומברך שמצוה אחת היא צא וראה שהרי הלל דמברכין קודם לקריאתו אעפ"כ בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך עכ"ל וכן הדעת נוטה שאינו חוזר ומברך שהרי כבר יצא בתקיעות שבישיבה:
615
616כתוב בתשובות. וששאלתם השופר שהוא של תייש כשר לתקוע בו או לא כך ראינו אם אין לו שופר של איל ויש לו שופר של תייש מותר לתקוע בו לכתחילה וכשר ויוצא בו אבל אם יש לו שופר של איל תוקע בשל איל דתנן ר' יהודה אומר בר"ה תוקעין בשל זכרים כפופין ומאי משמע דהאי זכרים אילים דכתיב והיה במשוך בקרן היובל ומתרג' דכרייא. ושופר הקנוי מן העכו"ם כשר אנוס וגזול פסול וכן הורו רבותי הגאונים ע"כ. ומפרש בירושלמי בפ' לולב הגזול כשגזל שופר משופה הוא דאסור אבל גזל קרן ושיפהו דמים הוא חייב לו כשר. וירושלמי פ' ראוהו ב"ד כמה יהא שופר פי' רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן במשהו וכמה תהא אחיזת יד טפח:
616
617אם יש למול נער בראש השנה אמר אבא מרי דבי' יהודה בר' קלונימוס בשם מרנא ורבנא ר' יהודה החסיד בשם ר' שמואל החסיד שאמר בשם רבי' קלונימוס הזקן בן רבי' יצחק בן רבי' אלעזר הגדול שאירע במגנצ"א מילה בר"ה ושאלו לקדושים אשר בארץ רבי' גרשום בר' יהודה מאור הגולה ורבי' שמעון הגדול בר יצחק ורבי' יהודה הכהן שעשה ספר הדינין ור' יהודה הגדול שהיה ראש לנהרגין ושאר בני הישיב' הקדוש' והורו כולם למול הנער לאחר קה"ת והפטרה קודם שיתקעו בשופר כדי שתהא ברית מילה תכופה לתקיעת שופר שיזכור לנו הקב"ה ברית אברהם ועקידתו של יצחק והביאו סמך לדבריהם ממטבע שטבעו חכמים בתפילת היום וקיים לנו ה' אלהינו את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח וכו' דהיינו ברית תחילה ואח"כ עקידה דהיינו תקיעת שופר שנשחט תמורו איל ועוד דחתימת הברכה ועקידת יצחק לזרעו היום תזכור ברחמים בא"י זוכר הברית וסמיך ליה אתה נגלית דהיינו שופרות וחותמין שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. והרבה מבני הישיבה הקדושה היה קשה בעיניהם לעכב תקיעת שופר כ"כ בשביל המילה ורצו לדחותה עד גמר כל התפילה והשיבם רבי' גרשום אם אין מילה אין תקיעת שופר בעולם שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ועוד דמצות מילה קדמה לתקיעת שופר. ואני הקטן מצאתי סמך לדבריהם בתשובת הגאונים רבי' אלעזר בר' יהודה ורבנא קלונימוס הזקן איש רומי בן רבנא שבתי בבואו למדינת גרמיישא לאהר פטירת רבי' יעקב בר יקר זצ"ל שאלו ממנו דבר זה והוציא חותם עדות קודש והראה מכתב שכבר נשאל' שאילה זו במתא רומי וכת' בו שאל מר שלמה היצחקי מן רבנא מרנא רב נתן גאון שחיבר ספר הנקרא ערוך ומן מר דניאל אחיו ומן מר אברהם אחיו והשיבו גם הם שכבר נשאלה בבית מדרשו של אביהם מר יחיאל גאון והשיב בשם מר יעקב [גאון] ריש מתיבתא דמתא רומי דמנהג כשר הוא להיות מילה סניף לקה"ת ותקיעת שופר ועוד דמצוה מן המובחר הוא להקדים מיל' בהשכמ' משום דזריזין מקדימין למצו' ואין נכון לאחרה עד גמר תפילה דרוב פעמים גמר תפילה בסוף ה' שעות והמאחר מצות מילה כל כך נראה דמצות מילה בזויה עליו לכך נכון להקדים להיות תכופה בין קריאת התורה לתקיעת שופר:
617
618מצאתי מכתב ידו של ה"ר אפרים מבונא בר יעקב. שר' אמנון ממגנצא יסד ונתנה תוקף על מקרה הרע שאירע לו וז"ל
618
619מעשה בר' אמנון ממגנצא שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שיהפך לדתם וימאן לשמוע להם ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם ויפצר בו ההגמון ויהי כהיום בהחזיקם עליו ויאמר חפץ אני להועץ ולחשוב על הדבר עד שלשה ימים וכדי לדחותם מעליו אמר כן ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון שם הדבר ללבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלקים חיים ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות ונחלה ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו וימאן להתנחם כי אמר ארד אל ניבי אבל שאולה ויבך ויתעצב אל לבו ויהי ביום השלישי בהיותו כואב ודואג וישלח ההגמון אחריו ויאמר לא אלך ויוסף עוד הצר שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה וימאן ללכת אליו ויאמר ההגמון מהרו את אמנון להביאו בעל כרחו וימהרו ויביאו אותו ויאמר לו מה זאת אמנון למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי להועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי ויען ויאמר אמנון אני את משפטי אחרוץ כי הלשון אשר דבר ותכזב לך דינה לחתכה כי חפץ היה ר' אמנון לקדש את ה' על אשר דבר ככה ויען ההגמון ויאמר לא כי הלשון לא אחתוך כי היטב דברה אלא הרגלים אשר לא באו למועד אשר דברת אלי אקצץ ואת יתר הגוף איסר ויצו הצורר ויקצצו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו ועל כל פרק ופרק היו שואלין לו התחפוץ עוד אמנון להפך לאמונתנו ויאמר לא ויהי ככלותם לקצץ צוה הרשע להשכיב את ר' אמנון במגן אחד וכל פרקי אצבעותיו בצידו וישלחהו לביתו הכי נקרא שמו ר' אמנון כי האמין באל חי וסבל על אמונתו יסורין קשין מאהבה רק על הדבר שיצא מפיו. אחר הדברים האלו קרב מועד והגיע ר"ה בקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים ולהשכיבו אצל ש"צ. ויעשו כן ויהי כאשר הגיע ש"צ לומר הקדושה וחיות אשר הנה א"ל ר' אמנון המתן מעט ואקדש את השם הגדול ויען בקול רם ובכן לך תעלה קדושה כלומר שקדשתי את שמך על מלכותך ויחודך ואח"כ אמר ונתנה תוקף קדושת היום. ואמר אמת כי אתה דיין ומוכיח כדי להצדיק עליו את הדין שיעלו לפניו אותן פרקי ידיו ורגליו וכן כל הענין והזכיר וחותם יד כל אדם בו ותפקוד נפש כל חי שכך נגזר עליו בר"ה. וכשגמר כל הסילוק נסתלק ונעלם מן העולם לעין כל ואיננו כי לקח אותו אלקים ועליו נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. אחר הדברים והאמת אשר הועלה ר' אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה ביום השלישי לטהרתו נראה במראות הלילה לרבנא קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס ולימד לו את הפיוט ההוא ונתנה תוקף קדושת היום ויצו עליו לשלוח אותו בכל תפוצות הגולה להיות לו עד וזכרון ויעש הגאון כן:
619
620סליקו להו הלכות ראש השנה
620
621ערב יום הכפורי' מנהג לטבול ולבקש מחילה כל מי שחטא לחבירו כדאשכחן ברב דאזל לגבי ההוא טבחא במעלי יומא דכיפורי וגבי ד' חנינא תריסר מעלי יומא דכיפורי והראיה שטובלין מדאמר במדרש ר' תנחומא סוף פרשת ואתחנן שמע ישראל וגו' רבנין אמרי אבל ביוה"כ שהן נקיים כמלאכים אומרים אותו בפרהסיא ואמרי' בפדר"א בפרק מ"ו ראה סמאל שלא מצא חטא בישראל ביוה"כ ואמר לפני הקב"ה רבש"ע יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת מה מלאכי השרת יחופי רגל אף ישראל כן ביוה"כ מה מלאכי השרת אין להם קפצין אף ישראל כן עומדים על רגליהם ביוה"כ מה מה"ש אינם אוכלים ושותים אף ישראל כן ביוה"כ מה מה"ש נקיים כך ישראל נקיים מכל חטא ביוה"כ מה מה"ש שלום ביניהם כך ישראל שלום ביניה' ביוה"כ והקב"ה שומע עדות מפי קטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל הקהל מקטן ועד גדול. ומדקאמר שישראל נקיים דהיינו שטבלו [ש"מ] שכן מנהג בישראל לטבול בעיוה"כ ומיכן כמו כן סמך לאותן שעומדים ביוה"כ כל היום ומדקאמר שיש לישראל שלום ביניהם ביוה"כ ש"מ שכך הוא רגילות ומנהג ביוה"כ לכל מי שחטא לחבירו שמבקש ממנו מחילה בעיוה"כ ויהיה כל יוה"כ שלום ביניהם דומיא דמלאכי השרת. ובמדרש שובה מצאתי יתברך שמו של הקב"ה ויתעלה זכרו שהוא מחבב את ישראל ותיקן להם עשי"ת שאפילו יחיד עושה בהן תשובה מקבלין תשובתו כתשובת ציבור לפיכך צריכים כל ישראל להחזיק בתשובה ולעשות שלום בין איש לחבירו ולמחול זה לזה בערב יוה"כ כדי שיתקבלו תשובתן ותפילתן לפני הקב"ה בחיבה ובשלום ואהבה יתירה. בתנחומא פרש' וה' פקד את שרה ילמדינו רבי' אם יהיה קטטה בין אדם לחבירו באיזה צד מתכפר לו ביוה"כ כך שנו רבותינו עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר שבינו ובין חבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו ואם הלך לרצותו ולא קיבל עליו מה יעשה אר"י בן דורמסקית זה סימן יהיה בידך כל זמן שאתה מרחם על חבירך יש לך רחמים ואם אין אתה מרחם על חבירך אין לך רחמים ומה יעשה א"ר שמואל בר נחמני יביא עשרה בני אדם ויעמידם שור' אחת ויאמר להם קטטה היתה ביני ובין פלוני והלכתי לרצותו ולא קיבל עליו והקב"ה רואה שהשפיל עצמו מרחם עליו שנאמר ישור על אנשים וירצהו ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי אם עשה כן מה כתיב אחריו פדה בשלום נפשו מעבור בשחת. ובירושלמי דפ' יום הכפורי' שמואל אמר ההן דחטא לחבריה צריך למימר ליה סרחית עלך [ואין קבלות הא טבאות] ואי לא אייתי בני נש ומפייס ליה קומיהון הה"ד ישור על אנשים וגו' [וכו'] מת צריך מפייסיתיה על קבריה ומימר לו סרחית עלך וה"נ אמרי' בפרקין ואם מת (א"ר יוסף אמר ר' אבהו) [א"ר יוסי בר חנינא] מביא עשרה בני אדם ומעמיד לו על קברו ואומר חטא חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני זה ומסיים בירושלמי התם במה דברים אמורים בשאר עבירות אבל המוציא שם רע על חבירו אין לו מחילה עולמית:
621
622נהגו הקדמונים שבקהילות ריינוס שאומרי' שתקנת הקדמונים וחרם שלא להוציא ש"ר על המתים שהן שוכני עפר ורבים תמהו מה ראו על ככה ואמר מורי רבי' אב"י העזרי כי כוונו להגדה דר' תנחומא דגר' פרש' ואתחנן אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כל הכעס עלי למה וכו' עד חטאת כו' עונות אמרת שלח נא ביד תשלח. ומאז באתי אל פרעה. לא ה' שלחני. אם בריא' יברא ה'. שמעו נא המורים. הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים [וכי] אברהם יצחק ויעקב אנשים חטאים היו שאמרת לבניהם כך אמר לפניו ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם א"ל הקב"ה אני אמרתי בנפשותם ולא באבלתם ׃
622
623וחייבים להוסיף ביוה"כ מחול על הקודש כדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב יכול יתענה בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מיכן שמוסיפין מחול על הקודש אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין ת"ל שבתכם והכי קיי"ל כי האי תנא דתוספת יוה"כ דאורייתא כדאמר ר"פ המביא כדי יין הנח להם לישראל שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין סבור מינה ה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא ולא [היא לא] שנא דאורייתא ל"ש דרבנן דהא תוספת יוה"כ דאורייתא וקא אבלי ושתו עד שחשיכה ולא א"ל ולא מידי הא למדת דתוספת דיוה"כ דאורייתא וצריכי' להפסיק מבעו"י:
623
624ורגילין לאכול היטב ומאכלים טובים כדאמר פר"ק דכתובות בין כך ובין כך לא יבעול לא בע"ש ולא במוצ"ש בשלמא בערב שבת משום חבורה אלא מוצאי שבת אמאי לא א"ר זירא גזירה שמא ישחוט בן עוף א"ל אביי אלא מעתה יוה"כ שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף שצריכין להרבות בסעודה אחר השבת שהוא ערב יוה"כ וכו' הא למדת שהיו מרבין בסעודה ערב יום הכפורים. ואמרי' במדרש עבד הגמון רצה לקנות דג גדול ובא חייט אחד ישראל וקנאו ביוקר שלח ההגמון אחריו ושאלו על מה עשית הדבר הזה א"ל אדוני ערב יום הכפורים ויום מחילה וסליחה הוא לנו ולכך פזרתי הוני לקנותו ופטרו ההגמון לשלום. הלכך אנו נוהגין להרבות בסעודה בעיוה"כ ואוכלים סעודה המפסקת מבעו"י שהשמש זורח והיכא שהפסיק בערב יוה"כ ועדיין הוא יום ולא אסר עצמו בפירוש באכיל' ושתייה אלא כך בסתם עמד משלחנו ולא היה בדעתו לאכול יותר אם אח"כ נמלך ורצה לאכול ולשתות הרשות בידו כההיא דאיכה רבתי ר' יהודה בן בתירה אזל לנציבין בערובת צומא רבא אתא ריש כנישתא לאזמוניה א"ל כבר אכלי ופסקי לי א"ל אשגח עלי דלא לימרו אינשי ההוא לא אשגח עליה אזל עימיה ואכל מן כל עיגול חד פתית ואכל מן כל תבשיל חד פס ושתה מן כל כוס וכוס חד כוס ש"מ אע"ג דפסיק אכל ויש לך לומר שכשאכל בבית ההוא ריש (גלותא) [כנישתא] עדיין לאחר שאכל (הוא) [היה] יום וכן פר"ח:
624
625בנדרים בפרק ד' נדרים תנן ראב"י אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל. לא שמע ליה ולא אתי בהדיה ח"מ והכי קתני הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומסרהב בו ומדירו נדרי זריזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר ופי' ה"ר יצחק בן רבי' מאיר דהך סיפא לאו מדברי ראב"י חוא אלא לכ"ע ואפי' תמצא לומר דמדברי ראב"י היא פירש [ר"ת] בשם רבי' שמואל אחיו דלא פליגי רבנן עליה בהא ופרכי' אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר רבא אמר לעולם כדקאמר מעיקרא הב"ע כגון שהתנה בר"ה ולא ידע ממה שהתנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת ראשונה אני נודר עקרי' לתנאיה וקיים ליה לנדריה ופי' ר"ת דרבא לא פליג אסברתיה דאביי אלא אגירס' דידיה דמשבש מתני' וגריס ובלבד שלא יהא זכור פליג והכי קאמר רבא מודינא לסברתך דכל היכא ששכח התנאי לגמרי שאינו זכור כלל שהתנה שום תנאי בעולם ונדר דעקרי' לנדריה וקיימיה לתנאיה כשיזכור שהתנה והיכא שזוכר את התנאי ויודע ממה שהתנה ואעפ"כ נדר גם זה הדין עמך דקיימיה לנדריה ועקריה לתנאיה אך מה שאתה משבש המשנה וגורס שלא יהא זכור בהא פליגנא עלך כי אין צריך לשבש אלא ה"ג ובלבד שיהא זכור וה"פ כגון שהתנה בר"ה על נדריו שיהיו בטלין וזוכר שהתנה אך אינו זוכר על מה התנה אם על נדרים שבינו לבין עצמו התנה או על נדרים שבינו לבין חבירו והשתא קאמר נדר מה שנדר אי זכור בשעת הנדר לומר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה מששא לבסוף כשיזכור שהתנה על זה הנדר שנדר ואי לא זכר לומר על דעת ראשונה אני עושה אז אע"פ שיזכור לבסוף שעל זה הנדר שנדר התנה אפ"ה בטליה לתנאיה דסבר הוא דכיון שלא אמר על דעת הראשונה אני נודר משמע אפי' היה זוכר ממה התנה אפי' הכי היה נודר ולעולם רבא לא פליג על סברתיה והילכתיה דאביי אלא אגירסא דידיה פליג והאי דקתני במתני' ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר לאו על תנאי קאי אלא שיהא זכור לומר על דעת ראשונה אני נודר כדפרישית. ואומר ר"ת דהיינו מה שאנו מתפללין כל נדרי בערב יום הכפורים וא"ת אם כן נתפלל בראש השנה כדתנן יעמוד בר"ה ויאמר אומר ר"ת משום שביום הכפורי' אינם עסוקין באכילה ושתייה שכבר הפסיקו מבעוד יום ונאספים לביהכ"נ מפני שיום סליחה ומחילה הוא ע"כ תקנוהו לומר בערב יוה"כ ועוד אומר ר"ת דאיפשר דר"ה דקתני במתני' היינו יוה"כ כדכתי' ביחזקאל בעשרים וחמשה שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחודש בארבע עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר ואמרי' פ"ב דערכין איזו הוא שנה שר"ה שלה בעשור הוי אומר זה יובל הילכך אומר ר"ת שכך יש להתפלל מיום כיפורים זה [עד יום כיפורים הבא עלינו ומוחק מ"ש במחזורים מיום הכיפורי'] שעבר עד יום כפורים הבא הזה [חדא דבעי יחיד מומחה או ג' הדיוטות וליכא] ותו דאין מתירין הנדר בלא חרטה ועוד שצריך לפרוט את הנדר כההיא דגיטין דפ' השולח דאיבעיא להו צריך לפרוט את הנדר או דילמא אין צריך לפרוט את הנדר ר"נ אמר א"צ ור"פ אמר צריך ופסיק ר"ת כרב פפא דבתראה הוא והכי מוכח בירושלמי דנדרים פרק השותפין דמסיק אית תנאיי תני צריך לפרוט את הנדר ואית תניי תני א"צ לפרוט את הנדר חד בר נש נדר דלא מרווחא אתא לקמיה דר' יודן בר שלום (ממון) [מן] דעטיף ויתיב ליה א"ל דלא מרוחנא א"ל וכי בר נש עביד אמר ליה לקוביסטוסא אמר ברוך שבחר בחכמים שאמרו צריך לפרוט את הנדר הלכך אינו מועיל כלום מה שאמר מיוה"כ שעבר שאין כאן חרטה גם לא פרט את הנדר אלא כך י"ל מיום כפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה. וש"צ אומר וכל הקהל מסכימים עמו ומכוונים לכם לדבריו. וא"ת והא דאיחרטנא בהו לשעבר משמע אומר ר"ת דמשמע נמי להבא כדאמרי' בברכות יהיו לרצון אמרי פי משמע דאמינא ומשמע דאמרי ומה שאומרי' כל נדרי ג"פ אומר ר"ת משום דחכם המתיר את הנדר אומר מותר לך מותר לך ג"פ וכן חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל נהגו לומר ג"פ ובלא צורך וכתב רבי' תם שיש מקומות שא"א אותו אלא פ"א והדין עמהן ומה שתקנו לומר ונסלח לכל עדת בנ"י וגו' אחר כל נדרי אומר ר"ת משום דסליחה שייכא אחר היתר נדרים כההיא דפ' מי שאמר הריני נזיר ושמע דת"ר אשה הפירם וה' יסלח לה באשה שהיפר לה בעל והיא לא ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה וכשהיה מגיע ר' עקיבה אצל פסוק זה היה בוכה ומה מי שמתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה וכו' הכא נמי שנדר ושכח את התנאי המבטל את הנדר ועבר לכשיזכו' את התנאי צריך סליחה וכפרה וא"ת איך אנו אומרים אותו ברבים והא אמרי' התם בסמוך רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא א"ל תנא קא מסתים ליה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירק' אומר ר"ת רב הונא בר חיננא סבר למדרשיה בפירק' ללועזים בלשון לעז שיהיו כולם מבינים ויהיו מזלזלים בנדרים אבל עכשיו שאנו אומרים אותו בלשון הקודש אין כולם מבינים ולא אתי לזלזולי בנדרים. ופירש רבי' יצחק בר שמואל דתנאי דר"ה אינו מועיל כלום אא"כ נתחרט שהותר לו בלא התרת חכם אבל כל זמן שלא נתחרט על עיקר נדרו אין התנאי מועיל לו כלום ועוד פי' שאם נדר על דעת רבים אין התנאי של ר"ה מועיל לו כלום כיון דתלאו ברבים עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה וכתב מורי אב"י העזר"י אנן נהגינן לומר מיום הכפורים שעבר ועד יוה"כ הזה הבא עלינו כולהון איחרטנא בהון לפי שאין הכל בקיאין לידע דהנודר כאילו בנה במה וכולם (מכוונים) [שמכוונים] לדעת שלוחי ציבור (כולם) [כאילו] אמרו בפי' שבנו ונתחרטנו על נדרינו והננו נשאלים והוא מתיר להם בהסכמת רבים שאין יחיד מתיר אלא מומחה עכ"ל ומאוד נראים דברי ר"ת ואין לפרוש מדבריו וכך יש להתפלל מיום כיפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה וכן עיקר ואפילו לאותן שמתפללין מיום הכיפורים שעבר שמתיר להם הנדרים שעברו אין צריך לומר חוץ מתקנת הקהל וגזירתם וחרם של ישוב שאין הסכמתם להתרה זו ויחיד נמי לא מצי למשרי כך כתב מורי רבי' אבי העזרי עכ"ל ואם יכול להטמין תבשיל מערב יום הכפורים כדי לאוכלו במוצאי יום הכפורים דבר זה פירש' בהלכות ערב שבת ׃
625
626מתני' יום הכפורים אסור באכילה ושתייה וברחיצה מקצת גופו ככל גופו אם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה או שצריך לנקביו רוחץ כדרכו ואינו חושש והבא מבית הכסא מותר מהאי טעמא ודוקא כשנפנה אבל משום הטלת מים לא אם לא שישפשף כדתנן בפרק אמר להם הממונה זה הכלל היה במקדש כל המסיך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים צריך קידוש ידים ורגלים ואמרי' בשלמא רגליו משום נצוצות אלא ידים מאי טעמא א"ר אשי זאת אומרת מצוה לשפשף הא למדת דווקא בשפשף אם לא שפשף אין טעון קידוש אפילו במקדש כ"ש הכא אם לא שפשף שא"צ נטילת ידים אבל אם שיפשף הרי ידיו מלוכלכות ורוחץ כדרכו ובשחרית כשעומד מלישן מתיר ר"ת ליטול ידיו כדרכו בין בט' באב בין ביוה"כ כדאמר בשמעתי' תנא דבי מנשה רשב"ג אומר אשה מדיחה ידה אחת ונותנת פת לבנה הקטן ואינה חוששת לפי שרוח רעה שורה על הלחם שנלקח בידים שלא נטלו שחרית ושם השד שיבתא ופר"ח דהיינו שד שחונק קטן בן חמש שנים א"כ הכא נמי הואיל ואיכא סכנה כההיא דפ' שמונה שרצים דתניא ר' מונא אומר בשם ר' יהודה יד לעין תקצץ יד לאוזן תקצץ יד לפה תקצץ הרי דאי אפשר לו לאדם להזהר שלא יניח ידו בפיו ובעיניו ובחוטמו ובאזניו וההיא דלקמן ר' יהושע בן לוי דמטפחת היתה לו פי' סודר בעיוה"כ והיתה שורה אותה במים למחר היה מקנח בה פניו ידיו ורגליו וכן כי אתא רבה בר מארי אמר ערב ת"ב מביאין לו מטפחת והיה שורה אותה במים ומניח תחת מראשותיו ולמחר מקנח בה פניו וידיו ורגליו בערב יוה"כ מביאין לו מטפחת והיה שורה אותה במים ועשאה כמין כלים נגובים ולמחר מעבירה ע"ג עיניו ואינו חושש א"ר יעקב לר' ירמיה בר תחליפא איפכא אמרת לן ואותיבנך סחיטה. הלכך מ"מ האי לישנא עיקר דביוה"כ היה עושה אותה נגובים אומר ר"ת בההיא מותר בכל ענין בכל עת ובכל שעה שירצה ובירושלמי מייתי להא דר' יהושע בן לוי ואינו מכוון לתלמוד שלנו ולכך לא כתבתיו. וכמו שהתרנו בידיו מלוכלכות לרחוץ בדרכו ה"נ רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מותר לרוחצם במים כדאמר בירושלמי בפרקין. ודפרק קמא דתענית הורי ר' בא בבא מן הדרך והיו רגליו כהות עליו שמותר להרחיצן במים ותניא נמי הכי בתוספתא וכך היה רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היו ידיו או רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו כליו: ת"ר ההולך [להקביל] פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש משום רחיצה איבעיא להו רבא לגבי תלמידא מאי ולא אפשיט ואזלינן בה לחומרא רבא שרי להו [לבני עבר ימינא] למיעבר ולנטורי פרי' שהיו להם פרדסי' בעבר הנהר א"ל אביי לרבא תניא דמסייע לך שומרי פירות עוברי' עד צוארן במים ואינן חוששין רב יוסף שרא להו לבני בי תרבו. שם דכפר. למיעבר במיא ולמיתי לפרקא. לדרשא שהיו דורשין ביוה"כ. למיזל לא שרי להו א"ל אביי א"כ אתה מכשילן לעתיד לבוא לשנה האחרת לא יבואו הואיל ולא התרת להם לעבור את המים לחזור איכא דאמרי שרא להו למיתי ושרא להו למיזל א"ל אביי נהי דלמיתי מצוה קעבדי אלא למיזל מאי מצוה קעבדי א"ל א"כ אתה מכשילן לע"ל הילכך תרווייהו שריין למיתי ולמיזל רב יהודה ורב שמואל בר רב יהודה הוו קיימי אגודא דנהר פפא אמבר' דחצדד. מעבר הנהר מול חצדד. רמא להו קלא רמי בר פפא מהאי גיסא מהו למיעבר מיא ולמיתי לגבייכו למישאל שמעת' א"ל רב ושמואל דאמרי תרוייהו עובר ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו ולהגביה שולי חלוקו על זרועו דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאו על כתיפו דאמ' מר היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו בשבת חייב חטאת שבת דאיכא מנעל מאי מי שרי למיעבר במים או דילמא חיישינן דילמא נפלי מכרעיה ואתי לאתוינהו ת"ש דאמר רב נחמיה חתניה דבי נשיאה אנא חזיתינהו לרב אמי ולרב אסי דמטי עורקמ' דמיא ועברינהו דרך מלבוש. במנעלים עברו. התינח מנעל סנדל מאי שאינו יכול להדקו ולקושרו יפה ברגלו כמו מנעל א"ר רחומי אנא חזיתיה לרבינא דמטא עורקמא דמיא ועברה דרך מלבוש רב אשי אמר סנדל לכתחילה לא. ונראה דכל הני דשרינן בשמעת' לעבור במים משום דלאפושי הילוכא נמי חיישי' ולא דחינן הא מפני הא כההיא דפ' המביא כדי יין דא"ל רבא בר רב חנין לאביי אמור רבנן כמה דאיפשר לשנויי משנינן והא הני נשי דקא מליין מיא ולא לא משניין ולא א"ל ולא מידי א"ל היכי ליעבדו דמליא בחצבא רבה נימלי בחצבא זוטא קא מפשא בהילוכא דמליא בחצבא זוטא תימלי בחצבא רבה קא מפשא במשוי תכסייה בנכתמא זימנין דמפסיק ואתיא למקטריה נפרוס סודר עליה זימנין דמיכתמיש במיא ואתי לידי סחיטה הא למדת דכי היכי דחייש לסחיטה ה"נ חייש לאפושי הילוכא ובפ' אלו קשרים אמר שלא יהיה הלוכך של שבת כהלוכך של חול מאי היא כי הא דר' זירא אמר רב ואמרי לה א"ר אבא אמר רב הונא היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח את רגלו אחת ראשונה קודם שתעקר שנייה מותר ואם לאו אסור מתקיף לה רבא היכי ליעבד ליקיף קא מפיש הילוכא יחות וליעבר מיא זימנין דמתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה אלא בהא כיון דלא איפשר שפיר דמי וכו' התם נמי כי היכי דחייש לסחיטה ה"נ לאפושי הילוכא. הכא נמי בשמעתין כי הדדי נינהו ואע"ג דיכול להקיף ולעבור דרך היבשה אפ"ה שרינן ליה לעבור במים ובפרק מפנין נמי מסקנא דשמעתי' דלמעוטי בהילוכ' עדיף טפי מלמעוטי במשאוי:
626
627מתני' יוה"כ אסור באכילה ושתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה: ת"ר אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו אם היה חולה או שיש לו חטטין בראשו סך שמן כדרכו ואינו חושש ובנעילת הסנדל אם היה מנעל קרוע נר' דמותר דאמרי' בירושלמי דמגילה בפ' בני העיר אית מילין דלא אתגייר אנטונינוס ראו אותו יוצא במנעל פחות ביוה"כ מה את ש"מ אפי' יריאי שמים יוצאין בכך פי' יש מעשים שנוכל ללמוד מהם שלא נתגייר אנטונינוס ועתה מביא המעשה שראו אותו שיצא במנעל פחות ביוה"כ ש"מ דלא נתגייר והוא משיב לו שאין מיכן ללמוד כלום שאפי' כשרים שבישראל שהן יראי שמים יוצאין במנעלים פחותי' פירוש קרועים. מיהו איני יודע כמה יהיה קרוע ויהיה מותר לצאת בו. אמר ר' יצחק בר נחמני אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי שיצא במנעל של שעם ביוה"כ ואמינא ליה בתענית. דנגזר על הגשמים דתנן במסכת תענית אסור בנעילת הסנדל. מאי. ואמר לי ל"ש וארבב"ה אני ראיתי את ר' אלעזר דמן נינוה שיצא בסנדל של שעם ביום הכיפורים ואמינא ליה בתענית ציבור מאי וא"ל ל"ש. שעם פי' רש"י מין גומא שקורין פוי"י רב יהודה נפיק ברהיטני מין שעם אביי נפיק בדהוצני סנדל של כפות תמרים רבא נפיק בדיקולי של עשבים רבה בב"ח כריך סודריה (מכרעיה) [אכרעיה] ונפיק בירוש' דשמעתין כל אילו שאמרו אסורים בנעילת הסנדל יוצא לדרך נועל הגיע לכרך חולץ אית תניי תני יוצאין באנפילייא ביוה"כ ואית תנאיי תני אין יוצאין באנפילייא ביוה"כ ומסיים עלה בירוש' פ"ק דתענית א"ר חסדאי מ"ד אין יוצאין באנפוליא של עור ומ"ד יוצאין באנפלייא של בגד. ותו אמרי' בירושלמי דשמעתין ודפ"ק דתענית ר' יצחק בר נחמן סלק לגביה ריב"ל בלילי צומא רבא נפיק לגביה לביש סולייסא בלילי תעניתא הילכך מותר לצאת ביום הכפורים באנפילייא של בגד נוגביצי בלשון כנען:
627
628מתני' המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר וחכמי' אוסרין ירושלמי סברי מימר על כולהן אשכח תני על סופה מתני' מני ר"ח בן תרדיון היא דתניא המלך והכלה לא ירחצו את פניהם ר' חנניא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר המלך והכלה ירחצו את פניהם מלך מ"ט אמר רבא בר זבדא אמר רב מלך ביופיו תחזינה תראינה ארץ מרחקים כלה מ"ט אמר רב כדי שלא תתגנה בפני בעלה א"ל רב לר' חייא עד כמה מקריא כלה. א"ל כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום מחמת האבל אלמא כל שלשי' בעיא נוי והלכה כר' אליעזר דסתם לן תנא כותיה כדמפר' בירושלמי דלא פליגי חכמים דמתני' כ"א אסיפא דהיינו אחיה אבל אמלך וכלה לא פליגי וקיי"ל בהחולץ סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם:
628
629מתני' והחיה תנעול את הסנדל משום צינה דברי ר"א וחכמים אוסרין מתני' מני רחב"ת היא דתניא והחיה לא תנעול את הסנדל רחב"ת אומר משום ר"א החיה תנעול את הסנדל משום צינה אמר שמואל אם מחמת סכנת עקרב מקום שיש לחוש לעקרבים מותר כל אדם לנעול ׃
629
630מתני' התינוקות אין מענין אותם ביום הכיפורים אבל מחנכין אותן לשעות קודם שנה קודם שנתיים כדי שיהיו רגילין במצות בגמ' מפרש מתני' בת שתים עשרה ויום אחד דהיינו בתוך שנת י"ג הוא פירקן שלתינוקות לעונשין ותינוק בן י"ג ויום אחד נמצאת שנת י"ד פרקו לעונשין ושנת י"ג הוא שנה הסמוכה לפירקו. לפני שנתיים סמוך לפירקן. דהיינו ג' שנים לפני פירקן ופרכי' אמתני' השתא לפני שנתיים דהיינו שלש שנים אמרת מחנכין לפני שנה דהיינו שנתים מיבעיא. אר"ה לא קשיא הא בבריא הא בחולה. שהוא כחוש ותשוש כח. אמר רב הונא תינוקת בת שמונה. לבריאה שעברה שנת שמונה ונכנסה לתשע דהויא שנת ט' ד' שנים לפני פירק'. ובת ט'. לחולה שעברה שנת ט' ונכנסה לתוך י' דהיינו ג' שנים לפני פירקה. מחנכין אותה לשעות. בת י' לבריאה שעברה שנת י' ונכנסה לתוך י"א ובת י"א לתינוקות חולה שעברה שנת י"א ונכנסה לשנת י"ב משלימות מדרבנן בת י"ב שעברה שנת י"ב ונכנסה לשנת י"ג משלימות מדאורי' שהיא פירק' בתינוקות והבריאה והחולה שוות בו ור"נ אמר בן ט' ובן י' מדנכין אותו לשעות בן י"א ובן י"ב משלימין מדרבנן ובן י"ג משלימין מדאורייתא ולא פליג ר"נ אדרב הונא וחדא היא אלא דרב הונא פריש מילי דתינוקות ור"נ פריש מילי דתינוק ור' יוחנן אמר השלמ' מדרבנן ליכא אלא בת י' ובת י"א מחנכין אותה לשעות בת י"ב משלמת מדאורייתא בן י"א בן י"ב מחנכין אותו לשעות בן י"ג משלים מדאורייתא תנן תינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים אבל מחנכין אותן לפני שנה דהיינו ב' שנים ולפני ב' דהיינו ג' בשלמ' לרב הונא ולר"נ דאמר איכא השלמה מדרבנן אע"ג דלדידהו הוי חינוך הבריא ד' שנים מ"מ מצי לתרוצה למתני' כולה בחולה והכי קאמר מחנכין אותו לשעות ב' שנים לפני השלמת דבריהם שהן ג' לפני השלמה דדברי תורה כדקאמר רב הונא דשנה עשירית מחנכין את התינוקות החולה לשעות שהיא [לפני] שנה הסמוכה לפרק השלמת דבריהם שהוא בשנת י"ב לחולה דהיינו לפני שתים הסמוכות לפרק דאורייתא אלא לר' יוחנן קשיא לדידיה לא מיתוקמא מתניתי' כלל דהא אמר השלמה מדרבנן ליכא דתימא מתני' הדא קתני כדאוקימ' אליבא דרב דונא ורב נחמן ורישא בחולה וסיפא בבריא כדאוקמ' רב חסדא נמי לא תוקמה דמתני' קתני ג' לבריא וב' לחולה ורבי יוחנן אמר ב' לבריא ואחד לחולה אמר לך ר' יוחנן לא תתני לפני שנה דמשמע ב' שנים ולפני ב' דמשמע ג' שנים אלא אימ' מחנכין אותו שנה סמוך לפירקן בחולה ושתים לבריא. ת"ש דתני רבה בר שמואל התינוקות אין מענין אותן ביוה"כ אבל מחנכין אותן שנה או שנתי' סמוך לפרקן ולא תני לפני שנה ולפני שנתים בשלמא לר' יוחנן ניחא ומוקי' לה שנה לחולה ושתים לבריא אלא לרב הונא ולרב נחמן קשיא דהא חינוך לשעות הוא ופחות שבחינוכין לשעות לדידהו ג' שנים הוי דהא אמר רב הונא בתינוקות חולה שמחנכין אותה בעשירית וברייתא קתני גדול שבחנוכין ב' שנים. אמרי לך מאי חינוך דקתני השלמה דדבריה' ולדידן נמי השלמה דדבריה' שתים לבריא לפני השלמה דאוריי' ואחת לחולה וחינוך השלמה הוא והתניא היה רגיל לאכול בב' שעות מאכילין אותו בג' בג' מאכילין אותו בד' אמר רבה בר עולא תרי חינוכי הוי נרא' בעיני שהלכה כר' יוחנן מדתני רבה בר שמואל כותיה:
630
631מתני' עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. ת"ר עוברה שהריח' בשר קודש [או בשר חזיר] תוחבין לה כוש ברוטב [ומניחין לה על פיה] אם מתיישב דעתה מוטב ואם לאו מאכילים אותה בשר עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעכו"ם וג"ע ושפ"ד ובפ' אע"פ אמר אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפיתחא דבי אזרגיד מלכא חליף ואזל אטורנגא דמלכא פי' מושיב המנות לפני המלך והשרים ופר"ח תבשיל של המלך. חזייה רב אשי למר זוטרא דחוורן אפיה שנתאוה למאכל זה שקל באצבעיה ואנח בפומיה פי' בעבור הסכנה. ההיא עוברה דארחא ויום הכיפורים היה והיתה מתענה אתאי לקמיה דר' אמר להו זילו לחושו לה באודנא. דאידנא יומא דכיפורי הוא אולי תוכל להתאפק לחשו לה ואילחשא פי' קיבלה את הדברים שפסק את העובר מתאותו. קרא עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך נפק מינה ר' יוחנן. ההוא עוברא דארחא אתאי לקמיה דר' חנינא א"ל זילו לחישו לה האידנא יומא דכיפורי הוא ליחשו לה ולא אלחיש קרא עליה זורו רשעים מרחם נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים נפק מינה שבתי אוצר פרי להפקיע שערים כי זה סימן אחר שהודיעוהו שהיום יום הכיפורים ואעפ"כ לא פסק תאותו ואע"ג דתנינן במתני' ובברייתא דמפני הסכנה מאכילין אות' דבר איסור ובפ' חרש קיי"ל דאפי' שלא בסכנה קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו אפ"ה צריכים להזהר שלא יאכל האיסור וצריכים להזהר במינקת עכו"ם שלא תאכיל לתינוק בשר חזיר מפני שמה שאוכל בקטנותו מפעפע בו בזקנותו ומוציאו לתרבות רעה כההיא דירושלמי דחגיגה פ' א"ד דמסיק גבי אחר וכל דדא ממאן ליה פי' מה גרם לו כ"ז שיצא לתרבות רעה ומפרש התם מה גרם לו ויש אומרים אמו כשהיתה מעוברת היתה עוברת לפני ע"ז והריחה מאותו המין ונתנו לה ואכלה וההוא היה מפעפע בו בשיבותיה כערס של חכינא ואע"ג דהתם מפרש טעמי אחריני מה גרם לו מ"מ בהא לא פליגי שזה גורם אלא דמר אמר דכי הוה ביה עוברא ומר אמר דכי הוה ביה עובדא הלכך צריכין להזהיר דמינקת שלא תאכל בשר חזיר ובשר נבילו' וטריפות כדי שיהא התינוק ירא שמים:
631
632מתני' חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין אם אין שם בקיאין מאכילין על פי עצמו עד שיאמר די. א"ר ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר א"צ מאכילין אותו ע"פ עצמו מאי טעמא לב יודע מרת נפשו פשיטא מהו דתימא רופא קים ליה קמ"ל רופא אומר צריך וחולה אמר א"צ מאכילין אותו על פי רופא מ"ט תונב' הוא דנקט ליה פי' שטות ארז אותו מחמת חוליו כך היא הגירסא בכל הספרים שלנו ירושלמי חולה אומר יכול אני ורופא אומר איני יכול שומעין לרופא רופא אומר יכול וחולה אומר אין יכול שומעין לחולה. לא צורכא דלא [אלא] חולה אומר יכול אני ורופא אומר איני יודע רבי אבהו בשם רבי יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ודוחה את השבת. פי' רבי' יצחק בר שמואל כל האי צריך דמשנתינו שנראה לו שימות אם לא יאכילוהו וסבור להסתכן בכך וגם יש ספרים שכתוב אמילתיה דר' ינאי חולה אמר צריך וכו' עד פשיטא ספק נפשות הוא מהו דתימא איבעותי איבעת סבר אי לא אכול מיית קמ"ל וכל הני דמייתי בגמ' הם היו בקיאין ברפואות וידעו שיש סכנה בדבר כגון להדליק נר ושבירת הדלת לתינוק. ונראה שאין אנו בקיאין בענין המאכל כמו החולה ואם אומר החולה לא אסתכן בכך למות אם לא אוכל אסור להאכילו ודכוותה בענין חילול שבת תדע מדאמר בע"ז גבי עין שמרד' מותר לכוחלה בשבת ומפרש משום דשורייקי דעינא באבנתא דליבא תליא אבל משום איבוד דעין לא ור"ת נחלק עליו והורה הלכה למעשה להיתר וזהו לשונו וכי חולים נביאים הן או בקיאים הן אך כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יו"כ ואומר צריך ואינו יכול לסבול מחמת החולי מאכילין אותו אפילו סבורים החולים שאינם מסוכנים וכן האשה שהיכן (שמצינו) [מצינו] סכנה לנשיכת כלב שוטה (ולמתרווה) [ולמתאוה] כההיא דרב אשי ומר זוטרא ואע"פ שרוב חולים לחיים הקלו בפיקוחם מספק וכן בטירוף הדעת וכן בפ' אע"פ איסתכן קרי לאחור אפי' ולישנא דמיית אל יטעך שכן לשון התלמוד דא"כ דדייקת לישנא מאי ספק נפשות היא אלא האי מיית שמתירא לחלות ולקלקל. ודבר פשוט הוא שאם שואל לאכול או לשתות שמותר להאכילו ולהשקותו כי חסרון האוכל מכאיב הלב ומתוך כך היא מתעלפה ופעמים אינו מתרפא ואפילו דאבון [אחד] מאיבריו אני קורא סכנה ומחללין עליו את השבת כדאמר גבי מכה של חלל אע"פ שרוב אינם מתים. וכן עוברות המריחות אנו רואים שאינן מתות והתירו (לאכילה) [להאכילן] אלא דקלקול הגוף או חסרון אבר דעובר סכנה היא וצא ולמד מחיה ועוברה וממקיז דם ונצטננו דהתירו לעשות מדורה אפילו בימות החמה אע"פ שהחולה אינו סבור למות בכך ואם שמואל רופא היה גם חכמי' ידעו ברפואות ואמרו עליו לב יודע מרת נפשו ואם מיית דוקא א"כ כל העול' בקיאין בכך [וחזור בך מלהפוכי] מימרא אלא אפי' [עומד] וצווח שלא ימות אלא כיון (שאומר) [שאנו אומדים אותו] שאינו יכול לסבול מותר עכ"ל ועל מה שפסק אפי' בדאבון אחר מאיבריו מחללין עליו את השבת היה תמיה מורי רבי' אב"י הע"זרי (יש) [ריש] להשיב עליו מההוא דעין שמרדה:
632
633בסדר רב עמרם כתב מנהג בשתי ישיבות לומר בערבית ושחרי' ומנחה אתה מבין ואתה יודע ועל חטא הבא באל"ף בי"ת ובמוסף אין אומר אתה מבין אלא אתה יודע ועל חטא הבא בסי' אר"ש דח"ג ובקלוניא ערבית ושחרית ומנחה נוהגין לומר אתה מבין אבל במגנצא א"א אתה מבין אלא בערבית וגם א"מ אומרים במוסף ומה שנוהגין לומר אבינו מלכנו מפני שבזו התפילה נענה ר' עקיבה כדאמר במסכת תענית ס"פ סדר תעניות אלו מעשה בר"א שירד לפני התיבה אמר כ"ד ברכות ולא נענה ירד אחריו ר"ע ואמר א"מ חטאנו לפניך א"מ אין לנו מלך אלא אתה ונענה וירדו גשמים והוו [מרננו] רבנן יצתה ב"ק ואמרה לא שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו. והעם הוסיפו כמו כן על שבע ענייות דמתני' דפ' סדר תעני': וה"ר שמואל החסיד זצ"ל היה אומר אבי"נו מלכ"נו חטא"נו לפני"ך עולה בגי' רב"י עקיב"ה (הו"א) יס"דו (וחד חסר הקריאה) ובערב שבת במנחה ובשבת לא אמרי' ליה זולתי ביוה"כ שחל להיות בשבת וי"א בשם רגמ"ה שיש לאומרו אפילו בשבת שבין ר"ה ליום הכפורים ויש שאומר משמו שרק בערב שבת במנחה יש לאמרו ולא בשבת והעם לא נהגו כן. כתב בסדר רב עמרם א"צ לומר (ערבית) [עבודת] יום הכפורים פי' כגון אתה כוננת ואמיץ כח ושאר הסדרים של עבודת כהן גדול לא בתפילת יוצר ולא בתפילת המנחה. שלא היתה עבודתו של כה"ג אלא במוספין שכן מצינו בתשובות ושאילות. ששאלתם על דבר סדר עבודתו של כהן גדול ביוה"כ שנהגו מקצת העם לאומרו בג' תפילות ויש ביניהם איש שהוא מוחה בידם שלא לאומרו כמו שקיבל מרבותיו. נראין הדברים כמו שמקובל שכמו שלא נזכיר קרבן מוסף אלא בתפילה אחת כך אין להזכיר סדר עבודה אלא באותה תפילה וכן [נהגו] אבותינו מימות הראשוני' וכן אנו נוהגי'. ותו אשכחן בתשובות הגאוני' ומנהג של ישיבו' בשחרית אומר ז' ויעבור ובמוסף ז' ובמנחה ששה ובנעילה ג' וא"א סדר עבודתו של כ"ג אלא במוספין כי היכי דלא אמרו מלכיות זכרונות ושופרות אלא במוספין וכן כל תפילת המוספין דירחי שתא ובשבתא וחגיא לא אמרי' אלא בתפילה אחת. הלכך לא איבעיא לן למימר סדר עבודה אלא במוספין ואי אמרת אמאי קא עביד פייט בצלותא דצפרא אתה כוננת ובצלותא דמוסף אזכיר סלה ובצלותא דמנחה אספר גדולות וקעביד בכל תפילה ותפילה קדושה רבא בצלותא דצפרא ודמוסף ודמנחה פעמים באהבה ולהיות לכם אנן לא אמרי' פעמים ולהיות לכם אלא במוספין ובנעילה משום תקנתא דרבנן ממעשה דאתעביד להו ואי אמרת אמאי עביד פייט סדרים וקדושה רבא בכל קרובה וקרובה אלא כל קרובה נעשית משום ענינו של יום ואגב עבודות לפיכך תקנו חכמים במקום סדר עבודה הכתוב בתפילת שחרית ו' ויעבור ולא לומר עבודה כלל ובתפילת המוספין לומר סדר עבודה וז' ויעבור ובתפילת המנחה במקום אותו הסדר ו' ויעבור ולא לומר סדר כלל וכן מנהג בשתי ישיבות וכן פעמים באהבה ולהיות לכם אע"פ שחרזם הפייט כל תפילה ותפילה. אין ראוי לומר אלא במוסף ובנעילה וכמו כן הסדרים אע"פ שחרזם הפייט בכל תפילה ותפילה אין ראוי לאומרו אלא במוסף וכן הלכה עכ"ל הגאון. ומ"ש שלא היתה עבודתו של כה"ג אלא במוספים לאו דוקא שהרי כל עבוד' יוה"כ אינה כשיר' אלא בו [אלא] עיקר עבודו' קאמר ומורי ר' אבי העזרי כתב שיש קבל' בידו לומר בשחרית י"ג ויעבור כנגד י"ג מדות ואמרי' בפרקי דר' אליעזר כשש"צ מתפלל ביוה"כ צריך שיעמוד אחד מימינו ואחד משמאלו כדכתיב אהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה. בפרק אמר להם הממונה ת"ר כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר"מ וחכמים אומרים עונות אילו זדונות ונן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה הפשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי ואומר אז תפשע לבנה בעת ההיא. חטאים אלו השגגות וכה"א נפש כי תחטא בשגגה אחר שהתודה על הזדונות חוזר ומתודה על השגגות אלא אומר חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו וכן בשלמה הוא אומר חטאתי העויתי והרשעתי וכן בדניאל הוא אומר חטאנו העוינו והרשענו אלא מה שכתוב נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בשעה שישראל חוטאין ועושין תשובה עשה להן זדונות כשגגות אמר רבה בר שמואל א"ר הלכה כדברי חכמי' פשיטא מהו דתימא מסתבר טעמיה דר"מ דקא מסייע ליה קראי קמ"ל. ההוא דנחית קמיה דר' אנא עבד כר"מ א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ [א"ל כר"מ] סביר' לי כדכתיב בספר תורת משה. בתשובות הגאונים וה"ג ורבי' יצחק בר' אשר ופר"ח ור"א בר' נתן ז"ל כולם פסקו דהלכה כחכמים: ת"ר וכפר. מה שכתוב כפר וכפר בעדו " בכפרת דברים הכתוב מדבר פי' וידוי או אינו לכפרת דברים [אלא כפרת דמים] נאמר כאן כפרה ונאמר להלן בשעיר המשתלח כפרה יעמד חי לפני ה' לכפר עליו מה להלן כפרת דברים אף כאן נמי כפרת דברים ואם נפשך לומר הרי הוא אומר והקריב וכפר ועדיין לא נשחט הפר ומנין שבאנא יהיה וידוי זה נאמר כאן כפרה ונאמר בחורב כפרה במעשה העגל נאמר אולי אכפרה בעד חטאתכם מה להלן באנא דכתיב אנא חטא העם הזה אף כאן באנא ומנין שבשם נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה כפרה מה להלן בשם (כפרה) דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' אף כאן נמי בשם ובמתני' גרסי' בתרווייהו אנא השם בוידוי ובכפרה וכן כתוב והתודה עליו זה וידוי דברים כיצד היה מתודה אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל אנא השם כפר נא וכו' ובספר אחד נמצא הראשון אנא השם והשני אנא בשם ותניא נמי הכי בתוספתא דיומא פ"ב דתרוייהו אנא השם ובפרק אמר להם הממונה בירושלמי א"ר חגי בראשונה הוא אומר אנא השם ובשנייה הוא אומר אנא בשם בפר"ח כתב לא משגחינן בר' חגי כלפי מתני'. וג"כ ראיתי בירושלמי כלשון הזה ועוד י"ל כיון דבתוספתא אין אנא השם בתחילה כלל בא ר' חגי לומר בתלמוד ירושלמי שבראשונה ובשנייה מזכיר אנא השם והרואה טעה עכ"ל ובירושלמי שלפני כתב כך וקיימא כמתני' ולא כמתני' דלגבי ר' דמר במתני' בתרויהון הוא אומר אנא השם ולא משגחינן בר' חגי דאמר במתני' בראשונה הוא אומר אנא השם ובשנייה אנא בשם דקאמרי' רבי לא שנאה במשנתינו ר' חגיא מנא לו. ועוד י"ל כיון שאין בתוספתא אנא השם בתחילה כלל בא ר' חגי לומר בראשון ובשניה מזכיר ובשניה' הוא אומר אנא השם עכ"ל ירושלמי שלפני וא"י אם הוא לשון ירושלמי או לשון פר"ח שנכתב בו. ובסדר ר' שלמה הבבלי יסד שניהן אנא השם ובסדר אתה כוננתה יש בראשונה אנא השם ובשנייה אנא בשם ונראה למורי רבי' אבי העזרי שכיון שר' חגי פי' בירושלמי דבראשונה אנא השם ובשניה אנא בשם דהכי עבדינן דאמוראי בקיאי בגיר' המשניות טפי מינן סבורני דאנא השם היה אומר בראשונה ובשניה אנא בשם אלא שהמשנה נכתבה בלשון נעלם. ירושלמי עשרה פעמים היה מזכיר את השם כהן גדול באותו היום ששה בפר ושלשה בשעיר ואחד בגורלות ותנן כשהיה מסיים הוידוי היה אומר ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם לפני ה' תטהרו והם עונין אחריו בשכמל"ו. תניא ר' אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו א"ל משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל לאלהינו חנניא בן אחי ר' יהושע אומר זכר צדיק לברכה א"ל נביא לישראל בשעה שאני מזכיר זכר צדיק עולמים אתם תנו ברכה וזהו שיסד הפייט והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את השם הנכבד מפורש יוצא מפי כה"ג בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים בשכמל"ו ומה שיסד היו כורעים ומשתחוים ונופלי' על פניהם שכך כתב בספר של קדושות כשמסר ר' נחוניא בן הקנה את השם לתלמידיו צוה להם לכרוע ולפול על פניהם וכן אנו נוהגים לזכר ולדוגמא. ואמר בירושלמי דפרקין הקרובים היו נופלים על פניהם והרחוקים היו אומרים בשכמל"ו אילו ואלו לא היו זזים משם עד שהיה מתעלם מהן זה שמי לעלם זה שמי להתעלם בראשונה היו אומרים בקול רם משנתרבו הפריצים היה אומר בקול נמוך א"ר טרפון עומד הייתי אצל אחי הכהנים בשורה והטיתי אזני כלפי כה"ג ושמעתיו מבליע בנעימת הכהנים. ויסד הפייט ואמר ואף הוא היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים שהיה מאריך את השם בנעימת קול עד שהיו גומרין בשכמל"ו ואז מסיים תטהרו ובגמ' דידן ליתא וכן היה עושה בכל הוידוים שהיה מזכיר את השם. ואחרי שגומר תפלת המוסף פותח באשרי יושבי כדי להפסיק בין תפילת המוסף לתפיל' המנחה כך כתוב בסדר רב עמרם ואין אנו עושין כן כדי למהר שלא יעבור זמן תפילת מנחה אלא אנו פותחין באשרי אחר תפילת המנחה. ומפיק ס"ת וקורין באחרי מות פרשת עריות מ"ט כדי שיכופו לבם בתשובה דנפיש יצרא דעריות והכל רצים אחריהם וכ"כ רב עמרם וקורין שלשה והשלישי הוא המפטיר כמו בכל תעניות ואינו אומר קדיש. ומפטיר ביונה בן אמיתי שהוא מענין תשובה. ואומר צור כל העולמים כו' ואומר על התורה ועל העבודה וחותם מקדש ישראל ויוה"כ כמו בתפלת יוצר ואם חל להיות בשבת מזכיר של שבת נמי בהפטרה דיוצר ודמנחה עם יוה"כ בחתימה וכן נמי כתב רב עמרם ורבי' יצחק בר אשר ורבי' שמואל בר נטרונאי ומורי רבי' אבי העזרי וכן ניהג רבי' יואל אביו הלוי דכה"ג אמרי' פ' במה מדליקין יום הוא שנתחייב בד' תפלות הלכך ה"נ כמפטיר דיוצר וסדר ברכותיו כד דמנחתא ולא דמי לשאר תעניות של כל ימות השנה דמסיימין במגן דוד דהא עדיף דאפי' לא היה יוה"כ היה מפטיר במנחה מכח שהוא יום תענית כ"ש הכא ואפי' שבת מזכיר כדפרי'. ומתפלל המנחה ומתודה כמו בתפלת יוצר ואומר אבינו מלכנו ומסיים. וביוצר ובמוסף ובנעילה כהנים נושאין את כפיהם אבל במנחה לא. ופותח באשרי ובל"ג ומתפלל תפילת נעילה ואומר וחתמנו בספר חיים טובים וכן במחיה וחותם יצוריו לחיים טובים ומזכיר חתימה במקום כתיבה בכ"מ וגם בהודאה ובעושה השלום ואומר מה נאמר לפניך יושב מרום וכו' ואתה נותן יד לפושעים וכו' אתה הבדלת אנוש מראש וכו' ותתן לנו ה' אלקינו את יום הכפורים הזה וכו' וחותם כמו בערבית ביוצר מנחה ומוסף ואינו אומר ש"ץ אבינו מלכנו ומסיים ואומר קדיש ותוקעין רק תקיעה אחת זכר ליובל והעברת שופר וגו' ובסד' רב עמרם וגם בתשובות רב פלטוי גאון כתב ותוקעין בשופר תקיעה ג' שברים תרועה תקיעה וסימן קשר"ק וכן מנהג שתי ישיבות ואומר מורי רבי' אבי העזרי שסברת הגאון משום דאמר שוה היובל לר"ה לברכות ולתקיעות מ"מ כולי האי כתקנת ר' אבהו לא עבדינן ושאלו מקמי' רבי' יצחק בר יהודא זצ"ל מפני מה תוקעין קודם שמבדילין והלא אסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל והשיב ודאי מלאכה אסור אבל תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה ולא אחמור בה כולי האי כיון שעבר היום ואפי' בר"ה שחל להיות בשבת אינה אסורה אלא משום שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי לתקוע והכא דליכא אלא חדא תקיעה כניהוגינו ליכא למיחש להא. ומתפללי' תפלת ערבי' ומברך על המאור ועל הבשמים כמנהג רגמ"ה ולמאור נוטל אור ששבת כדפרי' בסוף הלכות מוצ"ש ואם חל בשבת אומר. פסוקי ויתן לך ואותו הפיוט במוצאי יום מנוחה איתקן כדי לאומרו במוצאי יוה"כ בביהכ"נ בקול רם ובפרגא ניתקן וכן היו נוהגים בפרגא לאומרו במוצאי יוה"כ בביהכ"נ בקול רם. אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית רב לטעמיה דאמר צלותא יתירתא [היא וכו'] והא"ר תפלת ערבית רשות לדברי האומר חובה קאמר משמע הא למ"ד רשות אפי' לפטור א"צ א"כ לדידן דקיי"ל תפ"ע רשות אפי' לפטור א"צ מידו כיון שנהגו בה נעשית עלינו חובה כדפרי' בפ' תפלת השחר ואנו מתפללין י"ח ברכות שלימות כר"ח בן גמליאל שאמר משום אבותיו מפני שצריך הבדלה בחונן הדעת ואינה לדרב דאמר נעילה פוטרתה דאמר בירושלמי פ' תפלת השחר מהו' שתפטר של ערב ר' בא ורב הונא בשם רב נעילה פוטרת של ערב א"ל ר' בא לרב הונא היאך מזכיר הוא של הבדלה א"ר יונה לר' בא היאך יהיו ז' פוטרת י"ח א"ל ולא כבר דאתתבת א"ל ובדיל דאתתבת איבטיל א"ר יוסי מה דאקשי ר' בא קשי יאות מה דאקשי ר"י לא קשי יאות קל הקילו עליו משום תעניתו שיהיו [ז'] פוטרות י"ח ר' בא בר ממל אמר לחברייא מרי מן כולהון שמעית שאין נעילה פוטרת של ערב א"ר יוסי בר בון ותני ר"ח וכן בכל יום אדם מתפלל י"ח במוצאי שבת ובמוצאי יוה"כ ובמוצאי ת"צ. ואותם בנ"א שנוהגי' לעשות שני יום הכפורים אם לא שראיתי מורי ה"ר יהודה חסיד ומורי רבי' אבי העזרי שהיו עושי' שני יוה"כ הייתי אומר לא טוב עושים שאני אומר שאין לעשות כלל מפני הסכנה. בירושלמי דחלה פרק קמא תמן חששין לצומא רבא תרין יומין א"ל רב חסדא למה אתם מכניסים עצמיכם לספק זה המרובה חזקה שאין ב"ד מתעצלין בו אבוי דרב שמואל בר רב יצחק חש על גרמיה וצם תרין צומין ופסק כריכיה ודמך. פי' א"ל ר"ח למה אתם מכניסים עצמיכם לספק נפשות גדול זה חזקה שאם היו צריכין לעשות שני יוה"כ לא היו ב"ד מתעצלין מלתקן ומביא מעשה שיש בו סכנת נפשות העושה כן דאבוי דשמואל עשה כן ומת הלכך אין לעשות כן הלכך העושה כן הואיל וראיתי רבותי שעושין לא אמחה בידו ואם בא לימלך אדם כי אני אומר שלא לעשות:
633
634סליקו להו הלכות יוה"כ
634
635סוכה שהיא גבוה מעשרים אמה פסולה ור"י מכשיר וקיי"ל דחלל סוכה תנן דאפי' יהיה כל הסיכוך משפת עשרי' ולמעלה רק שהחלל אינו גבוה יותר מעשרים כשירה דאמרינן דפ"ק דעירובין מקצת קורה בתוך כ' ומקצת קורה למעלה מכ' מקצת סכך בתוך כ' ומקצת סכך למעלה מכ' אמר רבה במבוי כשר בסוכה פסול רב אדא בר מתנה מתני איפכא במבוי פסול בסוכה כשר מאי הוה עלה רבה בי עולא אמר זה וזה פסול רבא אמר זה וזה כשר חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן. כ' אמה שהוזכרו בין במבוי בין בסוכה אחללה קיימי ואפי' כל הסיכוך משפת עשרים ולמעלה כשירה וכן במבוי אפי' ליכא כלום מן הקורה בתוך כ' כשר וא"צ למעט ובלבד שלא יהא החלל למעלה מעשרים והכי קיי"ל כרבא דא"ל רב ספרא לרבא תניא דמסייע לך מבוי שהוא גבוה יותר מכ' אמה יותר מפתחו של היכל ימעט והיכל גופי' חללי' כ' ואמרי' נמי לקמן היה גבוה למעלה מכ' ובא למעטו עד כמה ימעט. כמה ממעט כמה דצריך ליה עד שלא יהיה החלל למעלה מכ' והכי אמרי' לקמן בשמעתין בהלכות פסוקות היתה גבוהה מכ' אמה והוצין של סכך ראשיהן התלוין יורדין לתוך כ' אמה אם צילתן של אותן הוצין מרובין מחמתן דאי הוה שקלת ליה לסכך הוי צילתה מרובה כשירה ופירש"י דמנינן עשרים מהן ולמטה מיהו הלשון אינו מכוון דהול"ל והוצין מגיעין עד כ' מ"מ הרי פירש"י דמהוצין ולמטה מנינן כ' אמה אלמא הכי קיי"ל דחלל סוכה תנן וכן פריב"א דחלל סוכה תנן דקשיא ליה אפי' צילתן מרובה מחמתן אמאי כשירה והא קמצטרף סכך פסול כדפרי' לקמן גבי העושה סוכתו תחת האילן ופי' דהתם אין שייך לומר סכך פסול דאע"פ שמקצתו למעלה אין שייך לומר סכך פסול דלא הקפידה תורה שלא תהא גבוה למעלה מעשרים אלא על חללה אבל כשהחלל בתוך כ' לא איכפת לן בסכך אם הוא גבוה מכ':
635
636אמר רב שמואל בר רב יצחק הלכה צריכ' שתהא מחזקת כדי ראשו ורובו ושלחנו א"ל ר' אבא כמאן כב"ש דתנן לקמן בפ"ב מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין א"ל ואלא כמאן איכא דאמרי א"ל ר' אבא דאמר לך מני ב"ש היא ולא תזוז מינה ובתרתי פליגי פליגי בסוכה קטנה ופליגי בסוכה גדולה. רב עמרם גאון פסק כב"ש בו' דברי' וזו אחת מהן:
636
637היתה גבוהה מכ' אמה ובא למעט פירש"י גובה חלל ונתן בקרקעיתה כרים וכסתות לא הוי מיעוט תבן וביטלו הוי מיעוט וכ"ש עפר ובטלו. תבן ואין עתיד לפנותו ולא יצטרך לו כל ימי החג אבל לא בטלו ממש בפיו. או עפר נתן סתם וא"י אם עתיד לפנותו אם לאו. מחלוקת ר"י ורבנן דתנן בית שמלאוהו תבן או צרורות ובטלו בטל בטלו אין לא בטלו לא ותני עלה ר' יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם תבן דלא בטל והלכה כרבנן:
637
638היתה גבוהה מעשרים אמה והוצין. של סכך ראשיהן התלוין. יורדין לתוך כ' אמה אם צלתן. של אותן הוצין מרובין מחמתן דאי הוה שקלת ליה לסכך היתה צילתה מרובה. כשירה. דמנינן עשרים מהן ולמטה. ואם לאו פסולה:
638
639היתה גבוהה י"ט והוצין יורדין לתוך עשרה סבר אביי למימר אם חמתה מרובה מצילתה כשירה א"ל רבא האי דירה סרוח' היא ואין אדם דר בדירה סרוחה:
639
640היתה גבוהה מכ' אמה ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי דסתם סוכה בת ג' דפנות כי מתני' והרביעית של פתח. על פני כולה. שמגיעין שני ראשי האיצטבא לשני דפנות הצדדין ואיצטבא היתה ביניהן אבנים וטיט. אם יש באיצטבא שיעור הכשר סוכה קטנה ז' טפחי' ומשהו דהיינו ראשו ורובו ושלחנו. כשירה כל הסוכה [שיש לה ג' דפנות והאי דכשר סוכה] אפי' מן האצטבא והלאה דמנינן חללה מראש דאצטבא ולמעלה ונמצא דופן אמצעי כולו כשר ודפנות הצדדין ברוחב דאיצטבא הוכשרו (כדאמרי') [הרי] כאן סוכה קטנה כשירה ואמרי' לקמן [פסל] היוצא מן הסוכה נידון כסוכה ומפרש דיש הכשר סוכה: מן הצד. אם יש משפת אצטבא ולכותל ד"א פסולה פחות מד"א כשירה מאי קמ"ל דאמרי' דופן עקומה תנינא בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש בין כותל לסיכוך ד"א פסולה פחות מד"א כשירה מה"ד [דתם] דחזיא לדופן וא"צ (לעוקרו) [לעקמו] אלא לקרבו לסכך אבל הכא דלא חזיא לדופן ועקימתו גורמת דלתחזי למיהוי דופן היא לא אמר קמשמע לן. פי' רבי' אבי העזרי דהא דאמר פחות מד' כשירה שהסוכה כשירה אבל משפת אצטבא לכותל (אם) [אין] ישנים תחתיו אע"ג דאמר דופן עקומה כדתנן נתן עליה נסר רחב ד"ט כשירה פי' משום דופן עקומה וקתני ובלבד שלא יישן תחתיה ואין לחלק בין סכך פסול להכא שהסכך כשר. אלא מחמת שהגביה למעלה מעשרים נפסלה מ"מ שניהם שוין לפסול ואמר בירושלמי דברכות פ' ג' שאכלו אין תימר אין למדין אזוב מברכות והא אנן חמיי רבנן דקיימי בסוכה וילפי לה מטיט הנרוק דתנינן תמן הרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג"ט פסולה הא פחות מיכן כשירה ובלבד שלא יישן תחתיה התיב ר' יצחק בר אלישיב והא טיט הנרוק משלים למקוה ואין טובלין בו אף הכא משלים לסוכה ואסור לישן [תחתיה] ואמרי' נמי לקמן בפרקין א"ר אבא אויר מצטרף ואין ישינים תחתיו ופריך ומי איכא מידי דאצטרופי מצטרף והוא עצמו [אינו] כשר אר"י בן אלישיב אין טיט הנרוק יוכיח שמצטרף למ' סאה והטובל בו לא עלתה לו טבילה ואיתא נמי בירושלמי שלהי פרקין:
640
641היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא באמצעיתה אם יש שם משפת איצטבא ולכותל ד"א לכל רוח ורוח פסולה פחות מד"א כשיר' מאי קמ"ל דאמרינן דופן עקומה היינו הך מהו דתימא לרוח אחת אמרינן ד"א לכל רוח ורוח לא אמר קמ"ל:
641
642היתה פחותה מי"ט וחקק בה גומא באמצעיתה כדי להשלים. לעשרה כנגד הגומא ובאותה גומא עצמה הכשר סוכה באורך וברוחב אם יש משפת חקק ולכותל ג"ט פסולה פחות מיכן כשירה מ"ש התם דאמרת פחות [מד"א ומ"ש הכא דאמרת פחות] מג"ט התם דאיכא לדופן פחות מד"א נמי סגי הכא דלא הויא דופן פחות מג"ט אין אי לא לא ׃
642
643היתה גבוהה מכ' אמה ובנה בה עמוד גבוה י"ט רחוק מן הדופן הרבה ובו הכשר סוכה שיש בראשו ז' ומשהו סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא. מחיצותי' של עמוד שמבחוץ סביב הגביהם עשרה סביבות ראשו והרי יש בהן עשרה וחשוב הקור' סוכה על ראשו ודופני עמוד דופנותיה ע"י גוד אסיק והסכך שלמעלה כשר לה דאינו למעלה מכ' מראש עמוד א"ל רבא בעינן מחיצות הניכרות וליכא:
643
644מתני' ושאינה גבוהה י"ט ושאין לה ג' דפנות פסולה ת"ר שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח רש"א שלש כהלכתן ורביעית אפי' טפח אותו הטפח היכן מעמידו אמר רב מעמידו כנגד היוצא מקום שהמחיצ' כלה באיזו שירצה אם השתי' מזרחי' צפוני יעשה הטפח (בתוך) [בסוף] הצפונית במקצוע מזרחית לצד מערב או במזרחית לצד דרום. א"ל רב כהנא ורב אסי לרב ויעמידנו כנגד ראש תור [ראש] שורה במקצוע לצד מערב או באלכסון דנראה נוטה (לשתיהן) [לשתי] המחיצות ומחזי כד' מחיצות. שתיק רב איתמר נמי אמר שמואל משמיה דלוי מעמידו כנגד היוצא וכן מורו בי מדרשא מעמידו כנגד היוצא ר' סימון אמר [ואיתימא] ריב"ל עושה טפח שוחק ומעמידו בפחות מג' סמוך לדופן וכל פחות מג' כלבוד דמי:
644
645מתני' שחמתה מרובה מצילתה פסולה ת"ר חמתה מחמת סיכוך פוסלת בה ולא חמתה מחמת דפנות ר' יאשיה אומר אף מחמת דפנות [אמר אביי רבי ורבי יאשיה ורבי יהודא ורבי שמעון ורבן גמליאל ובית שמאי ור"א ואחרים כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן] מיכן יש להוכיח דליתי' לההיא כללא דפסקי רברבתא דכל כה"ג שיטה הוא ואין הלכה כאחד מהן דהא הכא כולל ב"ש בשיטה ואנן קיי"ל כב"ש כדפי' לעיל דאמר לך מני ב"ש היא ולא תזוז מינה ואין סברא לומר דפר"ח ורבי' יצחק אלפס פליגי אדרב עמרם גאון בהא וליתא דר' יאשיה אלא כרבנן קיי"ל חמתה דפסול בה מחמת סיכוך ולא מחמת דפנות. ירושלמי צילתה מדובה מחמתה כשירה הא מחצה על מחצה פסולה וחמתה מרובה דקתני מתניתין דפסולה דמחצה על מחצה קרי מרובה:
645
646ת"ר סוכת גנב"ך סוכת עכו"ם שעשאה עכו"ם לדור בה בימות החמה סוכת נשים סוכת בהמה סוכת כותים כשירה. ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה. מאי כהלכתה א"ר חסדא והוא שעשויה לצל. ת"ר סוכת רקב"ש סוכת רועים סוכת קייצים סוכת בורגנין שומרי העיר סוכת שומרי פירות כשירה ובלבד שתהא מסוככת כהילכתה מאי כהילכתה אמר רב חסדא והוא שעשויה לצל שמסוככת יפה דמוכחא מילתא שעשייתה הראשונה לצל היתה ולא לצניעות ור"ת פירש שעשויה לצל לאפוקי אם עשאה מעובה כדי להגן מן הגשמים כי אז היתה פסולה כדתנן פ"ב ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסריח המקפה משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו ואם איתא יכסנה יפה יפה ולא תסרח מקפתו ולא יפטר מסוכת מצוה ותנן בתענית מאימתי הוא מזכיר גבורות גשמים רבי אליעזר אומר מיו"ט הראשון של חג רבי יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג אמר רבי יהושע הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג למה הוא מזכיר וה"ט כדתנן לקמן פ"ב ואם יכול לכסותה עד שתהא [בטוחה] מן הגשמים למה אין הגשמים סימן ברכה בחג והא דתנן לקמן פ"ב המעובה כמין בית אע"פ שאין כוכבים נראין מתוכה כשירה לאו דוקא כמין בית ממש אלא שאין כוכבים נראין מתוכה ולעולם אינה מצלת מן הגשמים. ומעשה בה"ר שמעון זצ"ל גיסו של ר"ת בנו של ה"ר יוסף זצ"ל שסיכך סוכתו בנסרים שאין בהם ד"ט דאמר דלד"ה כשירה ועשה סוכה כמין כיפת החדר יפה מאוד תקועה במסמרות ופסלה ר"ת משום דמצלת מן הגשמים אבל השכיבן זה אצל זה כשירה דאז אינה מצלת מן הגשמים ובתוספות ר' יצחק בר' אשר כתוב סתם סוכת רועים עשויה להגן מפני החמה ומפני הגשמים ולא אתא למעוטי הא דקאמר שעשויה לצל אלא שעשאה לדור שם בקבע או אם עשאה לאצור פירות בתוכה ושמא הצלת גשמים דקאמר הצלה פורתא אבל אם [אין] יורדין בה גשמים כלל כלל לא והמחמיר ישא ברכה מאת ה':
646
647מתני' סוכה הישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין איזוהי סוכה ישנה כל שעשאה שלשים יום קודם לחג אבל אם עשאה לשום החג אפילו מתחילת השנה כשירה. ירושלמי תני צריך לחדש בה דבר חברייה אמרין טפח ר' יוסה אומר כל שהוא מן דמר כל שהוא ובלבד על פני כולה ואליבא דב"ה. מ"ט [דב"ש] אמר קרא חג הסוכות שבעת ימים לה' אלהיך סוכה לשם חג בעינן וב"ה ההיא מבעי ליה לכדרב ששת דאמר רב ששת משום ר"ע מנין לעצי סוכה דאסורין כל שבעה ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה' אלקיך מה חג לה' אף סוכה לה' ותניא ר' יהודא בן בתירה אומר מנין שכשם שחל שם שמים על [החגיגה כך חל שם שמים על] הסוכה ת"ל חג הסוכות שבעת ימים מה חג לה' אף סוכה לה' וב"ש נמי מבעיא ליה להכי אה"נ אלא מ"ט דב"ש כתיב קרא אחרינא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים (לה') עשה סוכה לשם חג וב"ה ההיא מבעיא ליה לעושין סוכה בחולו של מועד מאי אמר רחמנא עשה סוכה בחג וב"ש סברי לה כר' אליעזר דאמר אין עושין סוכה בחולו של מועד כדתניא פ"ב דא"א אין יוצאין מסוכה לסוכה (ועושין) [ואין עושין] אות' בחולו של מועד ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה ואסקינן בפ' המביא כדי יין דלא מהני בה תנאה בעצי סוכה להתירם:
647
648מתני' העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך [הבית] ופסולה אמר רבא לא שנו אלא באילן שצילתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצילתו כשירה וכי חמתו [מרובה] מצילתו מאי הוה הא מצטרף סכך פסול. מחובר סכך פסול הוא דכתיב מגרנך ומיקבך ממה שאתה אוסף מגרנך עשה סוכה בפסולת גורן כגון קשין ובפסולת יקב כמו אשכולות ריקנין וזמורות אלמא תלוש בעינן ומהני צל האילן לצל הסכך להשלים צילתה של סוכה פסולה. ואמר רב [פפא] כשחבטן. שהשפיל ענפיו למטה מן הסכך והרי הם מעורבין עם סכך כשר ואינן נראין בעין. וסכך כשר רבה עליהן ומבטלן דמדאורייתא כל מידי בטלי ברובה כדתנן במתני' אם היה סכך מרובה מהן כשירה. ואם הסוכה שתחת האילן מסוככת כראוי לא מסתבר שתיפסל משום צירוף סכך פסול כיון דאי שקלית ליה לפסול אכתי צילתה מרובה אלא כשאין צילתה מרובה אלא מחמת הפסול דמשלים והאי דלא משני כגון [דבלאו פסול] צילתה מרובה דא"כ מאי למימרא. ותדע דגבי מקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המיטה מכשיר לקמן כשיש ריוח ביניהן כמותן ואע"ג דלא מהני בהו חבטה לבטל ברוב כיון דמינכרן ולא מיערבן דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ולא אמר דתיפסל משום דמצטרף סכך [פסול] כיון דכי שקלת להו סגי בכשר ועוד אמר לעיל היתה גבוהה למעלה מכ' והוצין יורדין בתוך כ' אם צילתן מרובה מחמתן כשירה כך פי' ר"י בר שמואל זצ"ל:
648
649מתני' פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר או שפירס על גבי הקינוף פסולה אבל פורס הוא ע"ג נקליטי המיטה פירש"י מפני הנשר שלא יהא עלין וקיסמין נושרין על שלחנו וסדין דבר המקבל טומאה הוא ופסול לסכך כדלקמן או שפירס ע"ג הקינוף כלומר אפילו לא פירסו מפני הנשר אלא לגוי [על] מיטתו: ע"ג הקינוף. שהן ד' קונדיסין לד' רגלי מיטתו גבוהין ומניח קלונסות מזה לזה על גביהן ופירס סדין עליהן והרחיקן מן הסיכוך דהשת' לא מסכך בדבר המקבל טומאה (מיפסלא) אע"ג דהשת' לאו לסכוכי שטוחה. פסולה משום דאינו יושב בסוכה דאורייתא דסדין הוי אוהל ומפסיק ביניהם אבל פורס הוא ע"ג נקליטי המיטה שאינן אלא שנים והם יוצאים באמצע המיטה אחד למראשותה ואחד לרגליה ונותנין כלונסא מזה לזה ופורסי' סדין עליו והוא משפע ויורד לכאן ולכאן ומשום דאין לה גג טפח רחב למעלה לא מיקרי אהלא. אמר ר"ח ל"ש אלא מפני הנשר דשווייה סכך להגין הלכך מפסיל משום מקבל טומאה אבל לנאותה אין שם סכך עליה וכשיר' עכ"ל. וקשה לפירושו דלמה תיפסל מפני שמגין על האדם מן החמה ומן הקיסמין מ"ש מלנאותה ועוד מצינו לקמן בפ' הישן בר"י בר אילעי כשהגיע חמה למרגלותיו עמד ופירס עליה סדין ונראה לר"ת כמו שכתוב בתשובות הגאונים הא דקתני במשנת סוכה פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה סדין מפני הנשר פסולה היכא דחמתה מרובה מצילתה בלא סדין אבל אם צילתה מרובה מחמתה כשירה ואין הסדין פוסלתה והיינו כדפירש' לעיל דאין מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כיון דבלא פסול צלתה מרובה והכי מפרש רבינו תם מפני החמה שמייבש את הסכך ומתוך כך נעשית חמתה מרובה וכן תחתיה מפני הנשר שאם היו עליהם נושרין היתה חמתה מרובה והסדין מונען מליפול וכיון שהסדין גורם שעל ידו צילתה מרובה פסולה והכי מיפרשא מילתא דרב חסדא לא שנו אלא מפני הנשר כדפריש' אבל לנאותה שאינו דואג לנשר שתהא חמתה מרובה כגון שהסכך עב ומרובה שאז אינו פורס אלא לנאותה כשירה ולא כמו שפירש רבי' שלמה מפני הנשר שלא יקלקל סעודתו: סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים שארוג מעשה אורג ובסדינין המצוירין ותלה בה אגוזין אפרסקין שקדים רמונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבולין יינו' ושמנים נתונות בכוסות של זכוכית לנוי. וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו. וכגון דאמר איני בודל מהן כל בין השמשות [של יו"ט ראשון] דלא חלה קדושה הכי מוקי לה בביצה בפרק המביא ותנאה אחרינא לא מהניא בהו אע"ג דמוקי ליה תלמודא דתלאן מן הצד היינו כי היכי דלא תיהוי סייעתא לרב חסדא אבל אנן בקיאין דקיי"ל כר"ח אפי' תלאן סמוך לסכך למעלה דכל לנאותה אין שם סכך עליה וכשירה: איתמר נויי סוכה אין ממעטין בסוכה. קרמין הפרוסין למעלה לנוי אין ממעטין בגובהה למעלה מעשרים להכשיר דלאו מין סכיכה נינהו דאי סכך הוו הוה מיפסלא משום מקבל טומאה ולא לפוסלה משום פחותה מעשרה. אמר רב אשי ומן הצד ממעטין לה משיעור שבעה טפחים ומשהו דהא אינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו. ואם נישורו בגדיו במים מותר לשוטחן למעלה על גבי הסוכה כדי לנגבן וכשינגבו יסירם מיד כעובדא דמנימין עבדיה דרב אשי דאיטמישא כותנתיה במיא פירוש נישורה במים א"ל רב אשי דלייה כי היכי דלא נימרו קמסכך בדבר המקבל טומאה א"ל הא קא חזו לה דרטיבא. שהיא לחה ומוכחא מילתא דלנגבה שטוחה ולא לסכך. א"ל לכי יבישה קאמינא לך דתשקלה: איתמר נויי סוכה. סדינין הפרוסין תחת הסכך לנוי. המופלגין ממנה ד"ט רב נחמן אמר כשירה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי פסולה משום אוהל מפסיק ואשתכח דלא גני בסוכה ולר"נ [כיון] דלנוי יהבינהו בטלה לגבם: אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים בסוכה אע"פ שיש לה גג והוא שאינו גבוה עשרה טפחים דבציר מעשרה לאו אוהל היא ל"א אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים בסוכה לפי שאין לה גג אע"פ שגבוה עשרה טפחים ולא אסור לישן בכילת חתנים בסוכה עד שיהיה לה גג טפח וגבוה עשרה והכי קיי"ל כשמואל דאם יש לה גג טפח וגבוהה י"ט שאסור לישן בה והא דדרש רבה בר רב הונא מותר לישן בה בכילת חתנים (לפי שאין) [אע"פ שיש] לה גג אע"פ שגבוהה י"ט לית הילכתא כותיה כההיא דשלהי פרקין דאביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה לפי שאין לה גג טפח דזה לא חשיב אוהל להפסיק ופסק רבי' יצחק אלפס דהלכה כרב יוסף ושמעינן מינה שמותר לישן בכילת חתנים בסוכה שאין לה גג דכיון שאין לה גג לא הויא כסוכה בתוך סוכה וש"מ דכילה (יש) [שיש] לה גג (ואסור) [אסור] לישן בה כסוכה בתוך סוכה עכ"ל והכי אמרי' לקמן בפ' הישן רב שרא ליה לרב אדא (בר אחא) [ברדלא] למגני בכילתא בסוכה משום בקי ופירש"י אע"פ שיש לה גג וגבוהה עשרה והרי הוא כאילו חוץ לסוכה וכן פסק ר' יצחק בר שמואל דליתא לדרבה בר רב הונא:
649
650מתני' הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבה פסולה שאין מסככין במחובר. ואם היה סכך הרבה מהן או שקצצו כשירה זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה שאין גידולו מן הארץ כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה אין מסככין בו. יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר או שקצצן כשיר' [הא דתנן במתני' או שקצצן כשירה אמר רב עלה] נהי דא"צ לחזור ולסותרה כולה אבל צריך הוא לנענע קצת אותן שהוסככו במחובר לאחר קציצתן דתיהוי להו הך כעשייה דאי לא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דהכי אמר רב נחמן חג הסוכות תעשה כשאתה עושה אותה תהא ראויה לסוכה ולא מן העשוי בפסול שאינו ראוי לסוכה ואתה מתקנה כי הא דמכשר לה בקציצה ולא הדר סתר לה ומיהו ניענוע קרוב לסתירה הוא שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו. א"ל הא שמואל אמרה ולא רב דרב אכשורי קא מכשר בלא ניענוע דקסב' קציצתן זז היא עשייתן והיכי דמי תעש' ולא מן העשוי כגון החוטט בגדיש לעשות לו סוכה שהסיכוך הוי מאיליו ואינו נוגע בו לעשות שום מעשה אלא פוחת אחת מדפנותיו ונכנס ונוטל העומרים ומשליך והסוכה נעשית מאליה דופנותיה וסככה אבל זה שקצצו זהו מעשה שנגמר בהכשר. כי הא דרב עמרם חסידא רמא חוטי לפרזומא דאינשי ביתיה ולא פסיק ראשי חוטין שלהן אתא לקמיה דרב חייא בר אשי א"ל הכי אמר רב מפסקן והן כשרין אלמא אמרי' פסיקתן זו היא עשייתן הכי נמי קציצתן זו היא עשייתן ושמואל אמר לא אמרי' פסיקתן זו היא עשייתן וכן המסקנא כרב הונא דרב שרי בלא ניענוע ושמואל פסיל עד שינענע כל אחד בפני עצמו ויחזור ויניחנו ואע"ג דבכל מקו' רב ושמואל הילכתא כרב באיסורי הכא קיימא לן כדשמואל דמסייע ליה ברייתא ורב דחויי מדחי לה ואשנויי לא סמכי' ועוד דר' יוחנן קאי כוותיה בירושלמי דאמר התם ר' יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן צריך לנענע:
650
651מתני' חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים. שהן מאכל בהמה כשהן לחין ולכשיבשין עומדין להיסק. אין מסככין בהן ואם התירן כשירות וכולן ששנינו שפסולין לסכך כשרין לדפנו' דכל סוכה הכתובה סכך משמע ודופן לא איקרי סוכה. ארחב"א אמר ר"י מפני מה אמרו חבילי קש חבילי עצים חבילי זרדים אין מסככין בהם לא מפני שהן פסולין לסיכוך אלא פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על כתיפו ומעלה ומניחה ע"ג הסוכה ליבשה ונמלך עליה כשמגיע החג לסיכוך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי בפסול. וזה שסיכך שם שלא לשם סכך ואפי' לצל אלא לייבש אין שם סוכה עליו הלכך גזור רבנן שלא יסכך בחבילין אפי' הוא מניחן עליה לשם סוכת החג. מיכן היה אומר ה"ר ברוך מריגנשבור"ק שאם עשה סוכה בתוך הבית תחת התיקרה ואח"כ הסיר התיקרה שאינו מועיל כלום כיון שתחילה עשה בפסול והתורה אמרה תולמ"ה כדאמר הכא וה"ר יצחק הלבן הכשיר דאין שייך לומר תולמ"ה אלא היכא דגוף הסכך היה בפסול כמו גפן ודלעת וקיסום מחוברים כמו חבילין דפסלום רבנן אבל הכא דגוף הסכך הוא כשר אלא שתקרה גורמת לו הכי נמי דכשר אפילו לאחר שהסיר התיקרה לאחר סיכוכה וכן הוא האמת כדבריו אפי' גפן ודלעת שהן פסול הגוף כשר אחר שקיצץ וניענע כ"ש הכא שגוף הסכך כשר שהסוכה כשירה היא לאחר שיסיר התקרה. ירושלמי ר' יעקב בר הא רב ששת בשם ר' יהודה אית דאמרין בשם ר' חייא רובא אין [חבילה] פחותה מכ"ה: ירושלמי ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינה כתיב וסכת על הארון את הכפורת מיכן שהדופן קרוי סכך מיכן שעושין דפנות בדבר שאינו מקבל טומאה ולפי זה יש לנו לפרש דהא דקתני וכולן כשירות דהיינו דוקא אחבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים קאי דכשרין דאורייתא אפי' לסכך ורבנן הוא דגזור בהו ולדפנות לא גזור וכפי זה היה צריך להזהר שלא לעשות הדפנות מדבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ.
651
652א"ר יהודה א"ר סיככה בחיצין. (דברים) [זכרים] שתוחבין אותו בבית קיבול של חץ כשירה אע"ג דכלים הן פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה. נקבות שיש בראשן נקב והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב פסול בית קיבול העשוי למלאות בית קיבול שמיה ומקבל טומאה:
652
653ארבב"ח שמעתי מר' יוחנן ג' דברים השנים אמר והשלישי אמר בו אינו יודע סיככה באניצי פשתן פסולה שכן ראוי לטמא בנגעים כדאמרי' בבמ' מדליקין האונין של פשתן משיתלבנו ופירוש אניצי שתיקנו במסרק ועשאן אוניץ. בהוצני פשתן שמעתי מר' יוחנן כשירה דהיינו כמו שגדל ולא נשרה במי המשרה. בהושני פשתן אמר בהם איני יודע אם כשירה אם פסולה. והושנין עצמן איני יודע מה הן. מאי קרי ר' יוחנן הושנין. מה נפשך לפרש בהם שמא דייק במכתשת ולא נפיץ במסרק קרי הושני ואמר בהו איני יודע אבל תרי. שרוי במי המשרה. ולא דייק. הוי בכלל הוצני. כי ההוא דלא תרי ולא דייק וכשר. או דילמא ולא דייק נמי הושנין קרי להו. ואף הן בכלל ספיקא ולא הוה פשיטא ליה להכשיר אלא בדלא תרי ולא דייק:
653
654אמר רב יהודה שווצי ושווצרי מסככין בהן. מיני ירקות הן ור' מכיר פי' איירב"א פילקי"רא והוא שעליו רחבים וגדלים ביערים. ומסככין בהן שאינו מאכל אדם לקבל טומאה אביי אמר בשווצי מסככין בשווצרי לא מסככין דסרי ריחייהו. שמבאיש ריחן ושביק לה ונפיק:
654
655אמר רב חנן בר רבא הני היגי והיזמי מסככין בהן אביי אמר בהיזמי מסככין בהיגי לא מסככין כיון דנתרי עלייהו שביק להו ונפיק:
655
656אמר רב גידל אמר [רב] האי אפקותא דדיקלא. מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאין בו דוקרנין הרבה סביב. מסככין בה אע"ג דאגידי. שמחוברין ענפים האלה יחד ודמו לחבילין דאמרן אין מסככין בהן. אגד בידי שמים לא שמיה אגד ואע"ג דמהדר אגיד להו. הענפים מלמעלה כדי להשכיבן מפני שמתפצלין לכאן ולכאן ונזקפין למעלה דאין סותמין הנקב. אגד בחד לא שמיה אגד. כל דבר יחידי המחובר יחד האוגדו בפני עצמו אינה אגודה עד שיתן דבר אחר עמו ויאגדם יחד:
656
657ירושלמי סיככה בחבלים אית תניי תני כשירה אית תניי תני פסולה מאן דמר כשירה בשל סיב מאן דמר פסולה בשל פשתן:
657
658מתני' מסככין בנסרים דברי ר"י ור"מ אוסר נתן עליה נסר שרחבה ד"ט כשירה ובלבד שלא יישן תחתיה. אמר רב מחלוקת בנסרים שיש בהן ד' דר"מ אית ליה גזיר' תקר' אי מכשרת בה אתי למימר מה לי לסכך באילו מה לי לישב תחת תקרת הבית דאף היא בנסרי' מקורה וההוא ודאי פסול מדאוריית' דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה אבל בנסרים שאין בהם ד' שאין רוב תקרות עשויות מהן ד"ה כשירה דלא דמו לתיקרה דליגזור בהו ושמואל אמר כשאין בהן ד' בההוא הוא דמכשר ר' יהודה משום דאין רוב תקרות עשויות מהן לא גזרינן בהו ורבי מאיר חייש למיעוטא שיש מיעוט שעושין תקרה מהן אבל יש בהן ד' ד"ה פסולה ופריך אי אין בהן ד' קא פסיל ר"מ ואפי' בפחו' מג' (ד"ה) [הא] קנים בעלמ' [נינהו] וא"כ (אמאי) [במאי] מכשר (להו) אר"פ ה"ק פחות מג' ד"ה קנים בעלמ' נינהו וכשירה יש בהן ד' ד"ה פסולי' כי פליגי מג' ועד ד' מר סבר כיון דלית ביה שיעור מקום דאין רשות פחות מד' לא גזרינן משום תקרה דלא חשיבי לעשות תקרה מהן ומר סבר כיון דנפקי להו מתורת לבוד שאם היה [אויר] במקום אחד (כמו) מהן לא מצי למימר לבוד חשיבי להיות דומות לתקרה וגזרינן. כתב רבי' יצחק אלפס והלכת' כשמואל דהא רב פפא כותיה ס"ל ועוד דסוגיא דשמעתין כותיה אזלא. תניא כותיה דשמואל סיככה בנסרים שיש בהן ד' פסולה ושאין בה ד' ר"מ פוסל ור' יהודה מכשיר ומודה ר"מ בין שיש בה ד' בין שאין בה ד' (שהן כשירים) שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שנותן פסל ביניהן וכשירה ולקמן מוקי לה בסוכה בת ח' אמות מצומצמות דכי יהיב נסר ופסל עד אמצעה מהאי צד וחוזר ומתחיל מצידה השני ונותן נסר תחילה ואח"כ פסל עד אמצעה הוי להו שני פסלים באמצעה והן של ה' טפחי' ואיכא הכשר סוכה ונסרים שבה לא פסלי לה דאמרינן דופן עקומה עד הפסלים האמצעיים. פסל. פסולת גורן ויקב והוא סכך כשר. ומודה ר' יהודה אע"ג דאיהו מקיל בשאין בהן ד' מודה בנסר אחד שהוא רוחב ד' שאם נתנו בסוכה מן הצד שאע"פ שהיא כשירה ע"י דופן עקומה שלא ישן תחתיו והישן תחתיו לא יצא י"ח:
658
659איתמר נסרים שיש בהן ארבעה שסיכך בהן ולא הטיל רוחבן על הסוכה אלא השכיבן על חודן שהוא פחות מג' ר"ה אמר פסולה רב חסדא ורבה בר רב הונא [אמרי כשירה איקלע ר"נ לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא] בעו מניה הפכן על צידיהן מהו אמר להו פסולה דכיון שיש פסול עליהן ע"כ נעשו כשפודין של מתכת הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן וכ"כ רבי' יצחק אלפס וכן הילכתא:
659
660מתני' תקרה שאין עליה מעזיבה. סתם תקרה בנסרים שיש בהן ד' היא עשויה. מעזיבה רצפה של שיש ודומה לו בלשון המקרא ויעזבו את ירושלים בספר עזרא. ר' יהודה אומר בש"א אם בא לישב תחתיה לשם סוכה. מפקפק. סותר. ומנענע את כולם ואח"כ נוטל אחת מבינתים ונותן פסל במקומה ובה"א מפקפק. משום תולמ"ה ואין צריך לתת פסל ור' יהודה לטעמיה דמכשר לסכך את כולה בנסרי' שיש בהן ד' והיינו כרב ושמואל מתרץ לה בגמרא. או נוטל אחת מבינתים אבל לא יפקפק שאין פקפוק מועיל. ר"מ אומר נוטל אחת מבינתים ואינו צריך לפקפק ורבי' יצחק אלפס כתב טעמייהו דב"ה תעשה ולא מן העשוי הלכך אי מפקפק עבד לה מעשה ואי נוטל אחת מבינתים עבד ליה מעשה וכן הילכתא עכ"ל ׃
660
661מתני' המקרה סוכתו בשפודין. כמו שאנו עושין מסדרין קלונסאות מתחילה לסכך ונותנין פסל עליהן. או בארוכות המיטה אם יש ריוח ביניהם כמותן בין שפוד לשפוד על פני כולה ויתן שם פסל וכן על פני כולה כשירה. לימא תיהוי תיובתיה דרב הונא בריה דרב יהושע [וכו'] מאי כמותן בנכנס ויוצא. שיהא פסל הרוחב כמותן יכול ליכנס וליצא בריוח שבנתים דהשתא הוי פסל שניתן מרובה על השפוד ופסקי' כר"פ פ"ק דעירובין הלכך לא צריכי להני שינויי:
661
662מתני' החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה. אמר רב הונא לא שנו אלא שאין בה חלל טפח במשך שבעה. שמתחילה כשהגדיש לא עשה שם חלל גובה טפח במשך אורך ורוחב ז' טפחים כשיעור סוכה ואח"כ הגדיש כל הגדיש על אותו חלל דעכשיו נעשה סכך מאליו ולא היה עליו שם סכך מתחילה. אבל יש שם חלל טפח אוהל הוא. נמצא שם סכך על אותו גדיש וכשחוטט בו מלמעלה למטה עד שמגביה את החלל לשיעור גובה עשרה ה"ז סוכה שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמר תעשה ולא מ"ה והרי היא כסוכה שפחותה מעשרה וחקק בה והשלימה לעשרה:
662
663מתני' המשלשל דפנות מלמעלה למטה שהתחיל לארוג המחיצות אצל הסכך ואורג ובא כלפי מטה. אם היו גבוהות מן הארץ ג"ט פסולה מלמטה למעלה אם גבוהה מן הארץ י"ט כשירה ר' יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה י' טפחים כך מלמעלה למטה עשרה טפחים ואפי' גבוהה מן הארץ הרבה כשירה דקסבר מחיצה תלויה מתרת. אמר ר"ח אמר אבימי מחצלת שרחבה ד' ומשהו וארכה כאורך הדופן מתרת בסוכה משום דופן היכא תלי לה באמצע הדופן פחות מג' למטה כלבוד דמי פחות מג' למעלה כלבוד דמי וכגון שאינה גבוהה הסוכה אלא עשרה מצומצמים:
663
664מתני' הרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג"ט פסולה. ולא בגובהה קאמר אלא במשכה דאויר פוסל בג' אפי' מן הצד בית שנפחת גגו באמצע רחוק מן הדופן לכל צד וסיכך על גביו על הפחת ונמצאת תקרת הבית שהי' פסולה משום [תעשה ולא מן] העשוי מפסקת בין דפנות לסכך כשר אם יש מן הסיכוך ולדופן ד"א פסולה. דבד"א לא נאמר למשה מסיני [דופן עקומה]:
664
665מתני' העושה סוכתו כמין צריף. כוך של ציידין שאורבין בו עופות ועשויין ככוורת שמשפעת והולכת שגגו וקירותיו אחד. או שסמכה לכותל. הטה ראשי הקנים על הכותל וראשו השני על הארץ. ר' אליעזר פוסל. לפי שאין לה גג שאינו ניכר מהו גג ומהו כותל דאוהל משופע לאו אוהל הוא אא"כ יש בו טפח זקוף. וחכמים מכשירין. ואביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה א"ל כמאן כר"א שבקת רבנן ועבדת כר"א א"ל ברייתא איפכא תניא א"ל שבקת מתניתין ועבדת כברייתא א"ל מתני' יחידאה היא דתניא העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר' נתן אומר ר' אליעזר פוסל לפי שאין לה גג וחכמים מכשירין אבל חכמים שבדורו היו חלוקים עליו ואומרי' ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין והלכתא כרב יוסף:
665
666מתני' מחצלת קנים. קשה היא ואין נוחה למשכב. עשאה לשכיבה. שיחדה לכך עשאה כלי ומקבלת טומאה ואין מסככין בה לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. אמר רב פפא בקטנה כ"ע לא פליגי דסתמא לשכיבה כי פליגי בגדולה דמר סכר סתם גדולה לסיכוך ומ"ס סתם גדולה לשכיבה ומאי עשאה לשכיבה דקאמר ה"ק סתם עשייתה לשכיבה עד דעביד לה לסיכוך ומילתיה דת"ק איתוקמא רישא בגדולה כדקתני בהדיא וסיפא בקטנה וה"ק אם קטנה היא ועשאה בפירוש לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה ות"ק סבר גדולה לסיכוך והלכ' כת"ק:
666
667הדרן עלך סוכה
667
668מתני' הישן תחת המטה [בסוכה] לא יצא ידי חובתו אר"י נוהגין היינו שהיינו ישינים תחת המטה בפני הזקנים א"ר שמעון מעשה בטבי עבדו של ר"ג שהיה ישן תחת המטה א"ל ר"ג לזקנים ראיתם שטבי עבדי תלמיד חכם הוא ויודע שעבדי' פטורים מן הסוכה הלך וישן תחת המיטה [ולפי דרכנו למדנו שהישן תחת המטה] לא יצא י"ח. תרגמ' שמואל למתני' דקתני הישן תחת המיטה לא יצא יד"ח. במטה גבוהה י' דהוי אוהל. אבל פחות מי' לא הוי אוהל ואם ישן בסוכה תחת המיטה יצא י"ח. וקיי"ל כר"ש וכר"ג וה"נ פרישנא לעיל דכילה שיש לה גג טפה וגבוהה י' אסור לישן בה בסוכה. ירושלמי מיחלפא שיטתיה דר"ג דתנינן טבי עבדו של ר"ג היה מניח תפילין ולא מיחו בידו חכמים וכא מיחו בידו חכמים שלא לדחוק את החכמים [אי שלא לדחוק את החכמים] ישב לו חוץ לסוכה רוצה היה טבי עבדו של ר"ג לשמוע דברי חכמים:
668
669מתני' שצילתה מרובה מחמתה כשירה. הא כי הדדי [פסולה והאנן תנן באידך פרקין ושחמתה מרובה מצילתה פסולה הא כי הדדי] כשירה לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה. הא דדייקת כי הדדי פסולה למעלה קאמר כשיש בין קנה לקנה כמלא קנה אפי' מצומצם פסולה לפי שמחמת האויר נראית בארץ רחבה הרבה מן הצל והא דדייק כי הדדי כשירה נקט שיעוריה מלמטה שהחמה והצל שוין בידוע שהקנים רחבים מן האויר א"ר פפא היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת. כשהנקב רחב כשיעו' זוז חמתו מרובה למטה כשיעור סלע:
669
670מתני' המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבי' נראים מתוכה כשירה. ת"ר אין הכוכבים נראין מתוכה כשירה אין כוכבי חמה נראין מתוכה (כשירה) כשהחמה זורחת עליה ואין זהרורי חמה נראין מתוכה ב"ש פוסלין דאין זה דומה לסוכה וב"ה מכשירין:
670
671מתני' העושה סוכתו בין האילנות בארץ ולא סמכה עליהן אבל הן דופנותיה כשירה. אמר רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה לאו שמה מחיצה שהרוח מוליכה ומביאה תנן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה ואמאי והא קאזיל ואתי הב"ע בקשין. אילנות זקנים ועבים. והאיכא נופו גדול מאוד וראשי הנוף כפופים סביב בארץ דעביד ליה בהוצא ודפנא שגדל הנוף כמין קליעה בהוצין ועומד במקומו והויא מחיצה גמורה. כתב רבי' יצחק אלפס דהלכה כרב אחא בר יעקב:
671
672מתני' שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה פירש רבי' שלמה זצ"ל הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויים פטורים ואפי' בשעת חנייתן והכי מוכחא בגמ' דת"ר הולכי דרכים ביום פטורי' מן הסוכה [ביום] וחייבין בלילה הולכי דרכי' בליל' פטורי' מן הסוכ' בלילה וחייבין ביום הולכי לדבר מצוה פטורין בין ביום בין בלילה ומשמע אע"פ שאין הולכין אלא ביום דאי בדאזיל ביממא ובלילא אפי' לדבר הרשות נמי פטירי כדקתני (בירושלמי) [בברייתא]. כי הא דר"ה ורבה בר רב הונא כי הוו מיקלעי בשבתא דריגל' לבי ריש גלותא הוו קא גנו ארקתא דנהרא אמרי שלוחי מצוה אנן ופטירינן וה"נ מסתברא דת"ר בלכתך בדרך פרט לשלוחי מצוה ואי אינו יכול לקיים את שניהם אמאי אצטריך קרא למיפטריה דמאי טעמיה יסתלק מן המצוה שעוסק בה ויתעסק במצוה אחרת אפי' מצוה קלה לא שביק בעבור מצוה חמורה שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות ותו דאל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא ודאי אע"פ שיכול לקיים את שניהם פטריה רחמנא וגזירת מלך היא ודווקא שעוסק במצוה בידיו כגון משקה אבידה או מאכיל דמיפטר בההיא שעתא למיתב פרוטה לעני אבל בשעה שאינו מאכילה ואינו משקה אותה חייב ליתן לו פרוטה אע"פ שהאבידה היא בביתו משתמרת וכן הא דתניא רחב"ע אומר כותבי ספרים תפילין ומזוזות ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורי' מק"ש ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורו' בתורה לקיים דברי ריה"ג שהיה ריה"ג אומר העוסק במצוה פטור מן המצוה היינו דוקא בשעת כתיבה ובשעת מכירה וקניה אע"פ שהיה יכול באותה שעה להושיט פרוטה לעני (פטור) או לומר לו קח פרוטה זו פטור ואע"פ שהיה יכול לקיים את שניהם לזה איצטריך קרא אבל בשעה שהוא כותב תפילין ומזוזות שאינו יכול באותה שעה להתפלל או להניח [תפילין] מפני שמתבטל מכתיבה להא לא אצטריך קרא דמסברא הוא פטור כיון שאינו יכול לקיים את שניהן דאמאי יניח מצוה שעוסק בה ויתעסק' במצוה אחרת וכן רב חסדא ורבה בר רב הונא דהוו גנו ארקתא דנהרא אע"פ שהיו יכולין ללכת לסוכה משום דהואיל שהיו הולכים לדבר מצוה ועדיין לא הגיעו לשם הוה כמוליך אבידת בהמה להשקותה שפטור מליתן פרוטה לעני עד שישקנה כך הם שבאו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא פטורין מן הסוכה עד שישמעו את הדרשה ויקבלו פני ריש גלותא ואע"פ שהיו יכולין ללכת לסוכה וכן בשעה שהוא מתעטף בציצית או לובש תפילין פטור מכל המצות אבל אחר שנתעטף ולבש תפילין חייב כי אין זה קרוי עוסק במצוה ותו דגבי ציצית אין שייך לומר עוסק במצוה דאי בעי לא מיכסי כלל דלאיכסויי לא חייביה רחמנא. אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בסוכה פשיטא דהא איהו גופי' אמר לעיל אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה מהו דתימא הואיל ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה הא נמי מצטער הוא קמ"ל כי קאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ה"מ היכא דמצטער ממילא שהסוכה מצערתו כגון חמה או צינה או סרחון הדברי' שסיכך בהן דסריחי ליה טרפי או ערבה עצמה אגל הכא איהו קא מצער נפשיה מיבעיא ליה ליתובי דעתיה שחובה עליו ליישב דעתו למצוה. וא"ר אבא בר זבדא אמר רב חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה מאי טעמא משום דבעי למיחדי' לשמוח. אמאי ליכלו בסוכה וליחדו בסוכה אין שמחה בלא חופה וליכלו בסוכה וליחדו בחופה אין שמחה אלא במקום סעודה וליעבד חופה בסוכה וליתבו אביי אמר גזירה משום יחוד כלה דבסוכה לא שכיחי אינשי דנפקי ועיילי דילמא נפק חתן ומתייחד אדם עם כלה ורבא אמר גזירה משום צער חתן דסוכה אינה מרווחת וחתן בעי מקום מרווח דליכנסו כל בני חופה מאי בינייהו דשכיחי אינשי דעיילי ונפקי משום יחוד ליכא דאתו ואזלי תדיר התם. מ"ר משום צער חתן איכא דלא מצי עייל התם בני הילולא. אר"ז אנא אכילת בסוכה וחדיי בחופה וכ"ש דדראי ליבאי (דאקימנא) [דעבידנא] תרתי ר' זירא נסב איתתא בחג ואכל בסוכה ושמח בחופה חוץ לסוכה לאחר סעודתו ושמח בתרתי מצות דנשואין ודסוכה. מדקאמר אין שמחה אלא בחופה משמע דאם יוצא חתן מחופתו אפי' כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר שאין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון דאין שמחה אלא בחופה ובפרק קמא (דברכות) [דכתובות] אמרי' נמי מברכין ברכת חתנים בבית חתנים (משום) [משמע] דדוקא [במקום חופה דהוא בית] (בבית) חתנים מיהו אין ראיה משם דדילמא לאפוקי מדר' יהודה קאתי דאמר אף בבית האירוסין מברכין אותה. וצריך לדקדק מאי היא חופה דאי במקום שבירכו תחילה ברכת נישואין קרי לה חופה פעמים שאפי' ברחוב העיר מברכין אותה כשהעם מרובין ואין יכולין ליכנס בבית. ונראה שמקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי לה חופה ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא ושם הוא דמברכין ברכת חתנים כל שבעה. וכבר היה מעשה שהיו סועדים החתן ושושבינין במקום אחר שלא בבית החופה ולא הניח רבי' יצחק בר' אברהם לברך שבע ברכות מהך דשמעתין וצריך לפרש הא דרבא בר זבדא דאמר חתן ושושבינין וכל בני החופה פטורים מן הסוכה וכן עובדא דר' זירא דהיינו כגון שנשא ערב הרגל דאי ברגל אסור לישא כדתנן בפ"ק דמועד קטן אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו אבל מחזיר את גרושתו ואמרי' בגמ' וכי שמחה הוא לו מאי הוי א"ר יהודה אמר שמואל וכן א"ר אלעזר א"ר אושעיא ואמרי לה אר"א אר"ח לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ורבה בר רב הונא אמר (רב הונא) לפי שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו ועולא אמר מפני טורח ר' יצחק נפחא אמר מפני ביטול פריה ורביה מיתבי כל אילו שאמרו אסורים לישא אשה במועד מותרים לישא ערב הרגל קשי' לכולהו לא קשיא מ"ד משום שמחה עיקר שמחה חד יומא חוא למ"ד משום טירחא עיקר טירחא חד יומא הוא מ"ד משום פריה ורביה לחד יומא לא משהי נפשיה הא למדת דאסור לישא אשה ברגל אבל בערב הרגל מותר ומצוה לשמוח כל שבעת ימי החופה מיהו עיקר שמחה חד יומא הוא אבל לארס מותר בחולו של מועד ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין כההוא דפרק אלו מגלחין דאמר שמואל מותר לארס אשה בחוש"מ דשמא יקדמנו אחר ברחמים ותנא דבי ר"י מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין דאמרי' בירושלמי פ"ק דכתובות ר' בא בר כהן אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' יעקב בר אידי אסור לאדם [לישא אשה] בע"ש הדה דאיתמר. לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס. והא דתנן אבל מחזיר הוא את גרושתו אמרי' עלה בירושלמי הדה דאמר מן הנשואין אבל מן הארוסין אסור. והכי קיי"ל דאין מערבין שמחה בשמחה אע"ג דרב ושמואל קיי"ל הלכתא כרב באיסורי וא"ל אביי לרב יוסף הא דרב הונא דרב הוא אפי' הכי הלכה כשמואל דהא ר"א ור' אושעיא קיימי כותיה הילכך יש להחמיר בדבר כשמואל ואסור לערב שום שמחה במועד כגון שמחת אירוסין. אבל שמחת סעוד' ברית מילה הורה רש"י דמותר משום דלא מקריא שמחה כההיא דפ"ק דכתובות רב חביבא איקלע לבי מהלא בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כותיה משום דטרידי דאית ליה צערא לינוק' אלמא לאו שמחה מיקרי: מתני' חולין ומשמשיהן פטורים מן הסוכה ת"ר חולה שאמרו לא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חש בעיניו וחש בראשו ארשב"ג פ"א חשתי בעיני בקסרי והתיר לי ר' יוסי לישן לי ולמשמשי חוץ לסוכה רב שרא ליה לרב אדא (בר אדא) [ברדלא] למיגנא בכילת' בסוכה משום בקי. זבובים ויתושים. רבא שרא ליה לרב אחא בר אדא למיגני חוץ לסוכה משום סירחא (דהורצאה) [דגרגישתא] קרקע לבינה שהיו מטיחין בה רצפה של סוכה משום נוי והיתה מסרחת ל"א עפר שקורין בלע"ז ארזלא שמדובק בגופה של ערבה ומצטער מחמת סוכה הוה. רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה והא אנן תנן חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה החולין אין מצטער לא אמרי חולה הוא ומשמשיו פטורין מצטער הוא אין משמשיו לא. ויש בני אדם כשהן מקיזין דם במועד דאוכלין חוץ לסוכה ואומרין דלא גרע מחש בעיניו או בראשו וטעות הוא בידם דאין הניקז חולה אלא אדרבה הוא שמח ומרבה בסעודה באכילה ושתיה ותו דהו"ל שלא להקיז במועד אלא קודם או לאחר כך דאפי' גבי אבל שבא עליו צער ממילא מן השמים אמרינן לעיל דאיבעיא ליה ליתובי דעתו למצוה כ"ש הכא שלא היה לו להקיז אלא ודאי המקיז חייב לאכול בסוכה ולשתות בה ולישן בה ולשמוח בה:
672
673מתני' אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה. וכמה אמר רב יוסף תרתי או תלת. שתים או ג"פ יתן לתוך פיו א"ל אביי זמנין סגיאין דסגי ליה בהכי והויא לה סעודת קבע אלא אמר אביי כדכריך בר בי רב ועייל לכלה בבוקר כשהולכין לבית המדרש ודואג שמא ימשכו השמועות וטועם מלא פיו ושותה. ת"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה: מתני' מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלם לסוכה. מעשה לסתור וכי דרך המדברים להביא אחר דבריהם מעשה הסותר את דבריהם דקתני רישא אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה ומביא מעשח דלטעימת תבשיל הצריכו סוכה. חסורי מיחסרא וה"ק אם בא להחמיר מחמיר ולית בה יוהרא: מתני' וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ולא נטל ידיו אלא כרך ידיו במפה משום נקיות דקסבר פחות מכביצה לא בעי נט"י ואכלו חוץ לסוכה דקסבר אוכל פחות מכביצה לא בעי סוכה. ולא בירך אחריו פירש"י לא בירך אחריו ברהמ"ז דדריש כר"י ואכלת ושבעת וברכת אכיל' שיש בה שביעה והיינו כביצ' אבל לפניו בכל דהו בעי ברכה שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה עכ"ל. ירושלמי הוינן סברין מימר שלא בירך אחריו שלש ברכות הא ברכה אחת בירך פירוש ברכה אחת מעין שלש אשכח תני לא ברכה אחת ולא שלש ברכות תנא כל שאומר עליו שלש ברכות אומר לפניו המוציא להם מן הארץ התיבון הרי פחות מן כזית אין אומר עליו שלש ברכות מעתה לא יאמר לפניו המוציא לחם מן הארץ ר' יעקב בר אחא אמר לשאר המינין נצרכה פי' לא אתא לחלק בין דבר שיש בו כשיעור לדבר שאין בו כשיעור אלא אתא לחלק בין פת לשאר מיני מאכל של חמשת המינין כגון מעשה קדירה שאין מברכין אחריהן ג' ברכות וכן כובא דארעא ופת הבאה בכיסנין כי לא קבע סעודתיה עילויה ופת אורז ודוחן שאין מברכין אחריהן ג' ברכות ואין אומר לפניהם המוציא לחם מן הארץ ואין מברכין עליו לא שלש ולא ברכה אחת מעין שלש ומספקא ליה לרבי' יצחק בר שמואל אם מברכין אחריו בנ"ר ואם לאו ובשאר מיני מאכל של חמשת המינין מברך בורא מיני מזונות:
673
674מתני' ר' אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וחכ"א אין לדבר קצבה. אם רוצח להתענות אין אנו זקוקים לו אלא אם יאכל לא יאכל חוץ לסוכה. חוץ מלילי יו"ט הראשון אם הוא רוצה להתענות שאינו רשאי להתענות. מ"ט דרבי אליעזר אמר קרא בסוכות תשבו שבעת ימים תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה ורבנן אמרי אדרבה כי דירה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אי הכי אפי' לילי יו"ט הראשון נמי א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נאמר ט"ו בחג המצות ונאמר ט"ו בחג הסוכות מה להלן לילה הראשון חובה מיכן ואילך רשות [אף כאן לילה הראשון חובה מיכן ואילך רשות] והתם גופיה מנ"ל דכתיב בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. מהכא שמעינן דביו"ט לא הוי חובה דאי בעי לא אכיל כלל חוץ מלילי יו"ט הראשון ולפי זה אם טעה ולא הזכיר של יו"ט בברהמ"ז א"צ לחזור וההיא דפ' ג' שאכלו דמסיק שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל אם טעה חוזר לא מיתוקמא אלא בלילי יו"ט הראשון של פסח ובלילי יו"ט הראשון של חג וההיא דפ"ב דביצה ובפסחים פרק אילו דברים גבי יו"ט ר' יהושע אומר חלקיהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש אפשר בבישרא ובפירי דאין בהן ברכת המזון ולא בעי הזכרת יו"ט אבל ליל יו"ט הראשון של חג לא סגי בלא פת כיון דילפינן מחג המצות. ירושלמי חברייא בעו מה להלן עד שיכנס למצה בתאוה וכא עד שיכנס לסוכה בתאוה ר' זעירא בעי מה להלן עד שיאכל [כזית] מצה אף כאן עד שיאכל כזית דגן. אליבא דר' יוחנן משום דר"ש בן יהוצדק קמיבעיא להו דמפרשי טעמייהו דרבנן דילפי חמשה עשר מחג המצות. והואיל ולא איפשיטא אזלינן בה לחומרא וצריך ליכנס לסוכה בתאוה וצריך שיאכל כזית דגן: מתני' ועוד אר"א מי שלא אכל בלילי יו"ט הראשון משלים בלילי יו"ט האחרון וחכ"א אין לדבר תשלומין וע"ז נאמר מעוות לא יוכל לתקון וגו'. ופרכי' ודאר"א י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וכיון דביו"ט האחרון לאו בסוכה יתיב ואם ישב בה לשם מצוה. עובר הוא על בל תוסיף מאי השלמת סוכה הכא איכא אמר ביריא. שם חכם. א"ר אמי חזר בו ר"א אצל חכמים לומר שאין לדבר קצבה ואם רצה להתענו' יתענה חוץ מלילי יו"ט הראשון ובהא מיהא פליג עלייהו דקסבר יש לה תשלומין כמו שיש תשלומין לקרבנות יום ראשון אף ביו"ט האחרון משלים. במאי אילימא בריפת' כלומר שתאמר סעודת יו"ט האחרון שהוא סועד בלחם ולפתן לצורכי הסעודה יהיו תשלומין דראשון. סעודתא דיומי קאכיל ומאי היכר יש כאן שתבוא לשם ראשונה הלא דרכו לסעוד היום. משלים במיני תרגימא פירש"י לאחר שסילק סעודת יביאו לפניו פרפראות ומעדנים כגון פירות וכסנין וקפלוטאות מבושלין וכ"ש אם קבע סעודה שנייה בלחם ובשר: בפרק בתרא דיומא מייתי מתני' דלעיל דתנן מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולר"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ותני עלה לא מפני שהלכה כן אלא שרצו להחמיר ע"ע ומפרש רבא שרצו להחמיר דהוו להו פירי ופירי לא צריכי סוכה ומסיק נימא מסייע ליה ואם השלים במיני תרגימא יצא ואי ס"ד פירות בעי סוכה לישלים בפירות אלא ש"מ דלא בעו סוכה וסייעתא לרבא ודחי' לעולם פירות בעו סוכה. ובאתרא דלא שכיחי פירות אי איכא מיני תרגימא נמי פירי נינהו וטעונים סוכה הלכך משלים בהו. מ"מ כך משמע דאין משלימין אלא בדבר הטעון סוכה הלכך רבא דסבר דפירי לא בעו סוכה אין לפרש פירות אלא מיני תרגימא הוי בשר ודגים ושאר דברים שמלפתים בהם את הפת וקיי"ל כרבא דפירי לא צריכי סוכה ומותר לאוכלם חוץ לסוכה אפי' אכילת קבע וע"ז סומכים העולם שאוכלין פירות חוץ לסוכה ושתיית מים מותר חוץ לסוכה דהיינו דלי של מים דר"ג שלא היה צריך לסוכה אלא שהחמיר על עצמו מידו שתיית קבע של יין ודבש ושכר בהדי פירות או בלא פירות כך בלבד וכגון שלא אכל להם וליפתן אין לי לברר אם מותר חוץ לסוכה אם לאו דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא ואין שתיה בלא אכילה או שמא פעמים אוכלין אגוזים ושאר פירות וקובעין עצמן לשתייה ואסור:
674
675תניא ר"א אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחוש"מ וחכמים אומרים יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה תניא אידך רא"א כשם שאין יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון בלולבו של חבירו שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול כך אין אדם יוצא י"ח ביו"ט הראשון בסוכתו של חבירו שנאמר חג הסוכות תעשה לך לך משלך וחכ"א אע"פ שאמרו אין אדם יוצא [י"ח] ביו"ט הראשון בלולבו של חבירו אבל אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו שנאמר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת בסכת כתיב דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה ואי אפשר שתהא של כולם דלא מטי שוה פרוטה לכל חד וחד אלא ע"י שאלה ורבנן האי לך מאי עביד ליה ההוא מבעיא ליה להוציא את הגזולה אבל שאולה כתיב כל האזרח בישראל. לקמן פ' לולב הגזול ת"ר סוכה גזולה ודמסכך ברה"ר ר"א פוסל וחכמים מכשירין אמר רב נחמן מחלוקת בתוקף את חבירו בחזקה והוציאו מסוכתו הבנויה בקרקע של נגזל וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע דר' אליעזר סבר קרקע נגזלת ואי נמי אינה נגזלת הוי ליה סוכה שאולה ור"א לטעמיה דאמר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכת חבירו ורבנן סברי קרקע אינה נגזלת והויא ליה סוכה שאולה ואדם יוצא י"ח בסוכת חבירו אבל גזל עצים וסיכך בהם ד"ה אין לו אלא דמי עצים בלבד פירש"י אין זו לא גזולה ולא שאולה דקנינהו בשינוי השם ובשינוי מעשה ועוד משום תקנת השבים אין לו לסתור את בנינו אלא יחזיר דמים. ודאמרי' בפ' הישן דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל סוכה המחוברת לקרקע ולא בגוזל עצים וסכך בהן אלא הגוזל סוכה העשויה בראש האילן או בראש הספינה דהיא עצמה נגזלת שאינה מחוברת לקרקע ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנויה דאין כאן משום תקנת השבים שהרי לא טרח לבנותה ולא הוציא עליה יציאות הלכך גזולה היא עכ"ל. הילכך התוקף את חבירו בחזקה והוציאו מסוכתו הבנויה בקרקע של נגזל כשירה ויוצא בה י"ח ואין צריך לומר שאם גזל עצים וסיכך בהם שהיא כשירה אבל גזל סוכה העשויה בראש האילן או בראש הספינה פסולה וכן אם גזל עצים ולא שיפה אותן שאין כאן שינוי מעשה אע"ג דשינוי השם הוא פסולה מדאורייתא דשינוי החוזר לברייתו הוא ולא הוי שינוי ובהכי מיתוקמא הך דשמעתין מיהו השתא דאיכא תקנת השבים שאינו חייב לסתור את בנינו כשירה (אפ"ה אין) [דאין] לו אלא דמי עצים. וראובן שבנה סוכה בחצירו של שמעון שלא מדעתו ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו פסול' דאין עליה תורת שאולה כיון דלא קיימא ברשותו של ראובן ולא דמיא לקרקע בחזקת בעלים עומדת דאין קרקע נגזלת. ההיא איתתא שגזלו עבדי ריש גלות' הימנה עצים וסיככו בהן אתאי לקמיה דר"נ א"ל ריש גלותא וכולהי רבנן בסוכה גזולה יתבי צוחה. צוחה להחזיר לה עצים עצמן ולא אשגח בה ר"ג אמרה ליה איתת' דחזו ליה לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדי. לאברהם אבינו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה א"ל ר"נ פעיתא היא דא פי' קולנית היא זו אין לה אלא דמי עצים בלבד. ירושלמי דפ' לולב הגזול סוכה גזולה אית תניי תני כשירה ואית תניי תני פסולה ר' סימון בשם ריב"ל מאן דאמר כשירה כשגזל קרקע ומאן דאמר פסולה כשגזל פסל אי אפשר שלא יקשור במחשב מלמעלן כך כתוב. פי' תרוייהו אליבא דרבנן ומ"ד כשירה כשגזל קרקע דאינה נגזלת והויא לה שאולה וכשירה כרבנן אבל פסל היינו פסולת גורן ויקב שהוא נגזל פסולה ופריך אפשר שלא יקשר בתמיה וכי אפשר לסכך שלא יקשור הרי קשר' ועשה בהם שינוי מעשה. ה"ג במענב מלמעלה כלומר שלא עשה בהן מעשה גמור אלא קשר ועשה עניבה דהו"ל שינוי החוזר לברייתו ולהכי פסול ובדאורייתא פליגי אבל השתא דאיכא תקנת השבים כשירה. רבנן דקסרין בשם ר' יוחנן בין בזו ובין בזו פסולה דקרקע אינה נגזלת והויא לה שאולה ופסולה כר"א וריב"ל כרבנן והלכה כריב"ל. גמליאל דזוגא עבד ליה מטללא בשוקא א"ל רשב"ל מאן שרא זה פירוש מי התיר לך לעשות כן לכתחילה דעד כאן לא מכשרי רבנן אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא:
675
676מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורי' מן הסוכה וכל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. ת"ר כל האזרח. כל לרבות את הקטנים והתנן קטנים פטורין מן הסוכה לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך פירוש שאין צריך לאמו כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ואף על גב דמתני' קתני לה בהדיא דרך תלמוד הוא להקשות ולתרץ כן ה"ד קטן שאין צריך לאמו דחייב בסוכה אמרי דבי ר' ינאי כל שנפנה ואין אמו מקנחתו רשב"ל אמר כל שניער משנתו ואינו קורא אימא אימא גדולים נמי קרו לא קשיא הא דקרי ושתיק הא דקרי ולא שתיק:
676
677מתני' כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. תניא כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה בסוכה ומשנן בסוכה סובר תלמודו ומחתכו על בוריו דהיינו שמעת' דאמוראי וסברא של טעמי משנה וברייתא מה טעם זה חייב וזה פטור זה אסור וזה מותר איני והאמר רבא מקרא ומשנה במטללתא ותנויי תלמודא דהוא סברא לטרוח ולשנן וכן שמעת' דאמוראי שאינן באות אלא מכלל דקדוק שהן למידין מתוך דברי משנה דמדמי מילתא למילתא בר ממטללתא אם ירצה דמצטער הוא ומצטער פטור מן הסוכה והאויר יפה לו להרחיב דעתו לא קשיא הא במיגרס והא בעיוני כלומר תרי גווני שינון הוא למיגרס גירסא הברורה לו ככר והיינו שמעת' צריך סוכה והיינו משנן. לעיוני בר ממטללתא כרבא: אמ' רבא מאני משתייא במטללתא מאני מיכלא בר ממטללתא חצבא ושחול בר ממטללתא פירש"י מאני משתייא כוסות במטללתא לפי שאינן מאוסין מאני מיכלא קערות לאחר שאכלו בהן צריך להוציאן חוץ לסוכה חצבא כד של חרס ששואבין בו מים שחול דלי של עץ עכ"ל. ובה"ג וכן בספר הישר מאני מיכלא עריבות שלשין בהן ומחמיצין ואין דרכן להיות בבית הלכך לא הוי תשבו כעין תדורו ולאו מטעמא משום מאיסותא אבל קערות לאחר שאכלו שרו לאנוחינהו בסוכה. שרגא אמרי לה במטללתא ואמרי לה בר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה גדולה והא בסוכה קטנה פירש"י שרגא נר של חרס סוכה קטנה של שיעור מצומצם של ז' טפחים אסור להניחה בתוכה: כתב מורי רבי' אב"י העז"רי שרגא לאו ממילתיה דרבא אלא תלמודא קאמר לה ולאו משום מאיסותא אלא אפי' שרגא דדהבא או חדשה אלא משו' דבסוכ' קטנה מבעית ונפיק משא"כ בסוכה גדולה שיש מקו' לראשו ורובו ושלחנו וגם לא ממעט לשיעורא. והיינו דאמ' בפ' לולב וערבה אין לו מקום להוריד מאי רב אמר פוחת בה ארבעה רבי יהושע בן לוי אמר מדליק בה את הנר למעט את שיעור' ופריך תינח סוכה קטנה גדולה מאי איכא למימר דמעייל בה מאני מיכלא כדרבא מכלל דשרגא לא אמרה רבא ונקט שרגא משום דממעט בשיעורא אבל מאני מיכלי לא ממעט אלא שאינו ראוי להיות בה עכ"ל:
677
678מתני' ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות את הכלים ממנה ולירד. משתסרח המקפ' כלומר משתקלקל המקפה כל תבשיל קפוי לא רך ולא עבה קרוי מקפה. תנא משתסרח מקפה של גריסין שממהרת להתקלקל בגשמים מועטים אביי הוה יתיב קמי' דרב יוסף במטללתא נשב זיקא וקא מייתי ציבותא וקא מלו למאניה שהקסמין של סכך היה משיר על המאכל א"ל רב יוסף לשמעיה פנו לי למאני מהכא א"ל והאנן משתסרח המקפה תנן א"ל לדידי. כיון דאנינא דעתאי כמו שתסרח המקפ' דמי. ירושלמי לא סוף דבר משתסרח אלא כדי שתסרח לא סוף דבר מקפה של גריסין אלא של כל דבר פירוש אע"פ שלא הובאה המקפה לסוכה ולא נתקלקלה אלא שירדו כ"כ גשמים שנראה לפי אומד הדעת שראויה להתקלקל מפנה כליו ויוצא תני כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ומפני היתושין. ת"ר היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו היה ישן בסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור איבעיא להו עד שיאור עד שיעלה עמוד השחר או עד שיעור משנתו הא אם הקיץ אפי' היה בחצי הלילה יקום ממיטתו ויעלה וישן בסוכה ת"ש עד שיאור ויעלה עמוד השחר וע"כ עד שיעור הוא דתנא דא"כ מאי ויעלה עמוד השחר [תרתי. בתמיה שני דברים אלו סותרין זה את זה שיאור משמע שהאיר לו המזרח ועלה עמוד השחר] משמע קודם לכן אלא ע"כ שיעור קתני והכי קאמר עד שיעור משנתו משיעלה ע"ה לאפוקי אם הקיץ משנתו בלילה דאין מטריחין אותו ואם עלה ע"ה ולא ניעור אין מקיצין אותו. ירושלמי ר"ג נכנס ויוצא כל הלילה חד תלמיד מתלמידוי דר' אמי הורי לחד מן קריבוי דנשיא יצא אין מטריחין עליו לחזור ולא שמע הדא דר"ג נכנס ויוצא כל הלילה:
678
679הדרן עלך הישן
679
680לולב הגזול והיבש פסול. קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול בשלמא יו"ט ראשון ולקחתם לכם משלכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא ביו"ט שני אמאי לא אר"י משום רשב"י משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. אתמר נמי א"ר אמי יבש פסול מפני שאינו הדר גזול פסול משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ופליגא עליה דר' יצחק בר נחמני דאריב"נ אמר שמואל ל"ש אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול דהא ביו"ט שני לא כתיב לכם למעוטי. יוצא בגזול. מותיב רנב"י לולב הגזול והיבש פסול הא שאול כשר אימת אילימא ביו"ט ראשון שאול כשר הכתיב לכם משלכם אלא ביו"ט שני וקתני גזול פסול א"ר אשי לא לעולם ביו"ט ראשון ולא תידוק כדדייקת הא שאול כשר דכ"ש דשאול פסול ומתני' לא מיבעיא קאמר לא מבעיא שאול דלאו דידיה הוא אבל גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים הוא וכדידיה דמי וליפוק ביה קמ"ל. וקיי"ל דגזול פסול אף ביו"ט שני כדמסיק סתמא דתלמודא קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני ואפי' לאחר יאוש משום מצוה הבאה בעבירה כדר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי וכדר' אמי וליתא דר"י בר נחמני אמר שמואל ורב אשי לא סבר לה כותיה אלא בא לפרש דלא תקשי ליה מתני'. ושמעינן משמעתין דביו"ט שני יוצא בשאול וא"צ להקנות לו במתנה ע"מ להחזיר: אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מן העכו"ם. הדס לאגוד בו לולב להושענא. לא תגזזו אתון אלא ליגזו אינהו מן המחובר ויתנוה לכם ומ"ט סתם עכו"ם גוזלי שדות הן וקרקע אינה נגזלת הלכך ליגזו אינהו וליתבו לכו כי היכא דליהוי יאוש בעלים בידייהו [ושינוי רשות בידייכו. סוף סוף כי גזזו אוונכרי ליהוי יאוש בעלים בידייהו] ושינוי רשות בידן דידן כשאנו לוקחין מהן ולדידן לאו מצוה הבאה בעבירה היא לא צריכא למיפק ביה אוונכרי גופייהו. ולקנינהו בשינוי מעשה שאגד שלשת המינין ביחד קסבר לולב א"צ אגד ואם תמצי לומר צריך אגד שינוי החוזר לברייתו הוא מתיר איגודו והרי הוא כבראשונה ולא שמיה אגד. ולקנינהו בשינוי השם. מעיקרא נמי לאסא הושענא קרו ליה. ע"ש שרגילין לאוגד' להושענא בחג פרש"י סתם עכו"ם גוזלי ארעתא מישראל נינהו. וכתב מורי אב"י העזר"י ראיתי בני אדם שהולכין בשדה העכו"ם ברשות העכו"ם וקוצצין ערבה להושענא ביום ערבה ונ"ל דשלא כתורה עושין כדאמרי' בשמעתי' סתם עכו"ם גוזלי שדות הן וקרקע אינה נגזלת ובני נח הוזהרו על הגזל אפי' עכו"ם מעכו"ם כדמוכח פרק ארבע מיתות ומסתמא עכו"ם גוזלי שדות זה מזה וקיי"ל פרק הגוזל בתרא דגזל עכו"ם אסור כדר"ע והא דא"ר אשי התם כי אזילנא באורחא חזו להנהו שיבשי דגופנא דתלי לבר מפרדיסא ותלו ביה קיטופי דעינבי א"ל לשמעיה זיל חזי אי דעכו"ם נינהו אייתו לי אי דישראל נינהו לא אייתו לי מפרשי' רבותי משום הפקר דתלו לבר מפרדיסא שרו. ומיכן אני אומר דבזמן הזה נמי סתם עכו"ם גוזלי שדותיהן בח"ל שהרי רב הונא מבבל היה ומזהיר לאוונכרי ישראל שלא לקוץ ולפיכך צריכין בני אדם ליזהר שלא לקוץ ערבה לצורך לולב משום גזל רק ישכור דעכו"ם כי היכי דליהוי יאוש בידייהו ושינוי רשות בידו ואין לחלק בין בבל לחוצה לארץ שאנו נמשכין אחריהן. ואע"פ שפרש"י סתם עכו"ם גוזלי שדות מישראל הם לאו דווקא הוא דמה לי מישראל או מעכו"ם שהרי שניהן תורת גזל נוהג בהן ותו דיש לחוש מימים קדמונים שמא גזל מישראל ואין להקל בדבר ע"כ שכתב בשם רבי' יואל אביו זצ"ל:
680
681מתני' לולב הגזול והיבש פסול פרש"י יבש פסול דבעינן מצוה מהודרת דכתי' ואנוהו ובגמ' אמר תנא יבש פסול ור' יהודה מכשיר אמר רבא מחלוק' בלולב דרבנן סברי מקיש לולב לאתרוג מה אתרוג בעי הדר אף לולב בעי הדר ור' יהודה סבר לא מקשינן לולב לאתרוג אבל אתרוג ד"ה בעי הדר והלכה כרבנן וכסתם מתני' דיבש פסול ירושלמי היבש מה טעם פסול ר' בון בשם ר' יהודה בן פזי על שם לא המתים יהללו יה. יש שרצו לפרש יבש דלולב היינו שעברו עליו י"ב חודש כההיא דפרק אין מעמידין דתנן החרצנין והזגין של עכו"ם יבשין מותרין ומפרש בגמ' יבשין לאחר י"ב חודש משנקצץ והשיב עליהם רבי' יצחק בר שמואל דהא תנן הדס היבש פסול ות"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו בו ג' בדי עלין לחין כשר אלמא היבש אינו תלוי בי"ב חדש ופי' דיבש דלולב כמו אוזן הבכור דפרק אילו מומין ר' יוסי בן המשולם אומר יבשה כדי שתהא נפרכת. ופרכי' אתרוג מי בעי ר' יהודה הדר ת"ש ארבעת מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן לא מצא אתרוג לא יביא פריש פי' לא יביא חבושין ולא רימון ולא דבר אחר וכולן כמושין כשירין יבישין פסולין ר' יהודה אומר יבישין נמי כשירין וא"ר יהודה מעשה באנשי כרכום שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן אמרו לו אין שעת הדחק ראיה וקתני מיהא רבי יהודה אומר אף יבישין נמי כשרין מאי לאו לאתרוג לא אלולב ותו פרכי' ואתרוג לרבי יהודה מי בעי הדר ת"ש אתרוג יבש פסול ור' יהודה מכשיר תיובתא דרבא תיובתא הלכך ל"ש לולב ל"ש אתרוג תרוויהו אליבא דר' יהודה לא בעי הדר ולרבנן תרווייהו בעי הדר והלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים מיהו היכא דאיכא שעת הדחק שאינו יכול למצוא אתרוג כשר או לולב כשר יכול לברך על אתרוג שנרקב או שיש בו פסול אחר כגון אתרוג יבש או לולב יבש דכדיי הוא ר' יהודה לסמוך עליו בשעת הדחק דאע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ הואיל ולא אפסק לן להדיא דאין הלכה כמותו סמכי' עליה כשעת הדחק כדתנן פ"ק דעדיות ולמה מביאין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה ב"ד דברי היחיד יסמוך עליו פי' בשעת הדחק כההיא דפ"ק דנדה דתניא מעשה ועשה [רבי] כר' אלעזר לאחר שנזכר אמר כדיי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק והוינן בה מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כותיה אלא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ולאחר שנזכר דלא יחיד פליג עליה אמר כדיי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק הלכך הכא נמי הואיל דלא איתמר הלכה כרבנן בהדיא כדאי הוא ר' יהודה לסמוך עליו בשעת הדחק. ותו דהכא מודו רבנן לר"י בשעת הדחק כדקתני אין שעת הדחק ראיה ובירושלמי. ה"ג אמר להן ר' (יוסי) [יהודה] והלא במדינת הים מורישין לולביהן לבניהם ואמרו לו אין מביאין ראיה משעת הדחק. וכן כתב מורי רבי' אבי העזרי ואין לחלק בין דחק גדול לדחק קטן אלא כיון דאי אפשר לו מקרי שעת הדחק. וכיון שהתרנו ביבש שפסול אף ביו"ט שני ה"ה בשאר פסולין. ובתשובות כתוב ושכתבת שהחבר ר' יוסיפיה התיר אתרוג פסול בראשון שמא במקום שלא היה כשר מצוי וישר כחו דכל הני פסולי דמתני' היינו במקום שיכול למצוא כשר (אף) [אבל] בשעת הדחק אף מי שאינו הדר כשר אפי' בראשון תדע דהא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה ואית להו ד' מינין שבלולב יבשין פסולין דבעי הדר אפ"ה כי מייתי להו ר' יהודה ראיה מאותם שהיו מורישין לולביהן לבניהן אמרו לו אין שעת הדחק ראיה כלל מכלל דמודו רבנן דבשעת הדחק יוצאין בפסול ומה לי פסול יבש ומה לי פסולי אחריני כולהו טעמא דידהו משום הדר וכיון דלכולהו זה טעמא אית להו אין לחלק ביניהן עכ"ל התשובה:
681
682מתני' נקטם ראשו פסול פי' שנחתך ראש הלולב או ניתק דלא הוה הדר א"ר הונא א"ר חנינא ל"ש אלא שנקטם אבל נסדקו ראשי העלין לשנים כשר מיתיבי לולב כפוף ראשו כפוף כאגמון דומות לאיש גבן וזקן שראשו כפוף למטה קווץ שנתכווצו צידי העלין כעין בית קיבול ונכנסו זה לתוך זה כזה : סדוק. עקום דומה למגל חדא מילתא היא שעקום מאוך כמגל. חרות פי' קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרין בימות הגשמים והשדרה מתקשה ונעשה עץ פסול. דומה לחריות התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ כשר. ל"א חרות שחור מאוד כחרתא דאושכפי פסול דומה לחרות שחור ולא כ"כ שחור כשר קתני מיהא סדוק פסול ותיובתא לרב הונא אר"פ הא דקתני סדוק פסול לא שנסדקו ראשי עליו או שדרה אלא דעביד כי המניק של ברזל. של סופרים שיש לו שני ראשים שראשו מפוצל כך גדל עליו כמין שדראות ומחצית עליו לכאן ומחצית עליו לכאן. עקום דומה למגל פסול אמר רבא לא אמרן אלא מלפניו אבל מלאחריו ברייתו הוא וכשר מלאחריו שנעקם לצד השדרה [שדרה] זהו צד העשוי כשדרה של בהמה שהחוליות והצלעות מחוברות בה מיכן ומיכן ואף זה העלין עולין מיכן ומיכן ואמצעה חלק ועולה כמקל א"ר פפא לצדדין כלפניו דמי ואמרי לה כלאחריו דמי ואמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא שכל עליו מצד אחד בעל מום הוא ופסול ל"א שכולו שדרה ואין עליו ניכרין פסול:
682
683מתני' נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה א"ר פפא נפרצו דדמיא כיחופיא אשקוב"א שמכבדין בה את הבית ובלשון כנען פומיטל"ן ועושין אותה מעלין של לולב התלושין מן השדרה ואוגדין מהן הרבה יחד. נפרדו דאיפרוד אפרודי מחוברין היו בשדרה אלא שלמעלה הן נפרדין לכאן ולכאן כענפי האילן ועלה קאמר ר' יהודה יאגדנו מלמעלה שיהיו עולין עם השדרה כשאר לולבין בעי ר' ירמיה נחלקה התיומת מהו שני עלין עליונים דאמצעים ששם השדרה כלה נחלק' זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהן. תיומת. לפי שמדובקין כתאומין ת"ש דא"ר מתון אריב"ל ניטלה התיומת פסול מאי לאו ה"ה נחלקה לא (נחלקה) [ניטלה] שאני דהא חסר לה ואיכא דאמרי א"ר מתון אריב"ל נחלקה התיומת נעשית כמי שנטלה ופסול. בתשובות הגאונים ניטלה התיומת תיומת אותו דוצא העליון שבראש הלולב שאין הוצא למעלה הימנו [והוא כשני] דוצין דבוקין זה בזה ונקראים תיומת מהו. נפרד אחד מחבירו אותו דוצא העליון שדומה לשנים (הוצא) מהו עכ"ל התשובה ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאין שיהיו לנו תיומת כזה הענין אפי' אחד מאלף וי"ל שאף לדבריהם אינו פסול אלא א"כ נשתנה מברייתו שהיתה תחילה תיומת ונחלקה וכן נוטה פירוש ה"ג שכתוב בהן בעי ר"פ נחלקה תיומת מהו ההוא גבא דדוצא דדבקי אהדדי ההוא דמתיים להו ומשוו להו חד ונחלק מהו בנפרצו עליו דמי ופסול או כנפרדו עליו דמי וכשר עכ"ל ה"ג ואע"פ שלא פירש שבהוצא העליון מדבר שיהיו שנים מחוברין יחד אין נראה להעמיד דבריהם (בשני) [בשאר] דוצין (ולולי) [ולומר] שקורין לגבה דהוצא יחיד תיומת ע"ש שהוא מחבר כפל ההוצא יחד. דנפרצו ונפרדו לא מיירי [אלא] ברוב העלין כדמשמע לישנא דנחלקה התיומת לא מיירי אלא בחדא מדלא קאמר נחלקו התיומת כך מצאתי ועל פירש"י אני סומך למעשה:
683
684מתני' ציני הר ברזל כשירות בגמ' מפרש ציני דקלים. כשרות לולבין שלהן אע"פ שעלין שלהן קטנים מאוד מאוד ואינן עולין עם ארכה של שדרה אמר אביי ל"ש אלא שמגיע ראשו של עלה זה בצד עיקרו של זה אבל אין ראשו של עלה זה מגיע בצד עיקרו של זה פסול תנ"ה ציני הר ברזל פסולות והאנן תנן כשירות אלא לאו ש"מ כאביי ש"מ: א"ר מריון אריב"ל ואמרי לה (וכן) תני רבה בר מריון משמיה דרבן יוחנן בן זכאי שני תמרים יש בגיא בן הגם פי' שני דקלים. גי בן הנם סמוך לירושלים ועלה עשן מביניהם וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשירות וזו היא פתחה של גיהנם:
684
685מתני' כל לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר. א"ר יהורה אמר שמואל שיעור הדס והערבה ג"ט ולולב ד' כדי שיהא לולב יוצא מהדם טפח ור' פרנך א"ר יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח תנן כל לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר אימא וכדי לנענע בו למר כדאית ליה כלומר לשמואל טפח עלין ולר' יוחנן טפח שדרה לבד מן העלין והלכה כר' יוחנן:
685
686מתני הדס הגזול והיבש פסול. ת"ר ענף עץ עבות עץ שענפיו חופין את עצו [ואיזה הוא] הוי אומר זה הדס שכולו ענף שהעץ מחופה בעלין על ידי שהן עשויין כקליעה ושוכבין על אביהן תנא עבות כשר שאינו עבות פסול ה"ד עבות א"ר יהודה אמר רב כגון דקיימי תלתא תלתא טרפי בחד קינא. ג' עלין יוצאין מתוך עוקץ אחד רב כהנא אמר אפי' תרי וחד. שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ארוך ועולה ורוכב על השנים רב אחא בריה דרבא הוה מהדר אתרי וחד ואע"ג דתלתא בחד קינא כ"ש דכשר הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא. א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא לההוא דתרי וחד הדס שוטה קרי ליה הלכך כרב יהודה אמר רב קיי"ל. ת"ר נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוטא כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת. הא גופא קשיא אמרת נשרו רוב עליו כמה הוו תרי מכל עבות והדר תני ובלבד שתהא עבותו קיימת היכי משכחת לה אמר אביי משכחת לה באסא מצראה דקיימי שבעה טרפי בחד קינא. אסא מצראה פי' הגדל על המיצר של שדה ומתוך שיש לו מקום פנוי הוא מצליח ומשביח ל"א מצראה הדס המצרי: ת"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו בו ג' בדי עלין לחין כשר כלומר ג' בדין ולכל בד ג' עלין לחין דבבציר מג' עלין לא הוי עבות אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד שיהיו עליו הלחין בראשי הבדין אבל באמצעו לאו הדר הוא:
686
687מתני' נקטם ראשו נפרצו עליו פסול לית' למתני' דסתם ואח"כ מחלוקת הוא דתנן בסמוך ר' ישמעאל אומר ג' הדסי' ואפי' שנים קטומי' ואחד שאינו קטום ר"ט אומר אפי' כל שלשתן קטומין וסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה בסתם ותו דאמרי' בגמ' א"ר יהודה הלכה כר"ט ופירש"י דר"ט לא בעי בהדס הדר ומעתה יש לי לומר דהדס היבש כשר טעמא דיבש פסול משום דלאו הדר הוא והרי קיי"ל דלא בעינן הדר בהדס ואית לן נמי למימר דליתא לדר"ח דאמר ובראש כל אחד ואחד אלא אפי' באמצעו דלא בעינן הדר. תניא לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר רבי יהודה אומר אגוד כשר ושאינו אגוד פסול מאן תנא להא דת"ר לולב מצוה לאוגדו כי לא אגדו כשר כמאן אי כר"י כי לא אגדו אמאי כשר ואי רבנן מאי מצוה לעולם רבנן ומשום זה שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות בלולב נאה בסוכה נאה בשופר נאה בטלית נאה והלכתא כרבנן כי לא אגדו כשר ולכתחילה בעי לאוגדו משום ואנוהו. ותנא הותר אוגדו של לולב ביו"ט אוגדו בכריכה בעלמא יכרוך אגד סביב ויתחוב ראשו בתוך הכרך כמו שאוגדין אגודת ירק ולא יקשור שני הראשין יחד כשאר קשרים דקשר של קיימא מאבות מלאכות הוא וזה של קיימא הוא שאינו חושש להתירו עולמית ופרכי' ואמאי דחקת ליה בכה"ג ליענביה מיענב דהכי מתקיים טפי ואיסור מלאכה דעניבה לאו קשיר' היא הא מני ר' יהודה היא דאמר עניבה קשירה היא אי ר' יהודה אגד מעליא בעי דקאמר שאינו אגוד פסול האי תנא סבר כותיה בחדא דעניבה קשירה היא לענין שבת ופליג עליה בלולב דא"צ אגד ופירש"י שמעי' מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשין של האגד והאוגדו כאגודה של ירק לאו אגודה היא ואפי' רבנן דפליגי עליה דר"י ואמרי לולב אין צריך אגד מודו דמצוה לאוגדו עכ"ל. וכתב רבי' יצחק אלפס והלכתא כרבנן דאמרי לולב א"צ אגד מיהו אגדינן ליה להידורא בעלמא והשתא דקיי"ל דלולב א"צ אגד (אלא) [אי לא] אתנחי' בהושענ' מעיו"ט ואי מנח ליה ביו"ט שפיר דמי. וכי אגד ליה ביו"ט לא אגיד ליה אלא כאגודה של ירק ששוזר שני קצוות של הוצא ונעיץ להו מלרע גבי הושענא א"נ דעניב לי' מיענב עכ"ל משמע מדבריו כשאוגדו מעיו"ט אוגדו בקשר גמור כדברי רש"י.
687
688מתני' או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול. פרי שבו שדומה לענבים. ואם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו"ט: אמר ר"ח דבר זה רבי' הגדול אמרו והמקום יהיה בעזרו ל"ש אלא בשנים ושלשה מקומות אבל במקום אחד כשר א"ל רבא האי נמי מיחזי כמנומר ופסול אלא אי אתמר הכי איתמר ל"ש אלא שחורות אבל ירוקות מין הדס נינהו וכשירות וא"ר פפא האי אדומות כשחורות דמיין דא"ר חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה. אם מיעטו כשר. אוקימנא אפי' מיעטו בתר דאגדיה וכל שכן מקמי דאגדיה. ואין ממעטין ביום טוב. הא מיעטינהו ביום טוב כשר וכגון דאשחור מערב יו"ט:
688
689מתני' ערבה גזולה ויבשה פסולה. כלולב דלכם אכולהו קאי. נקטם ראשה נפרצו עליה הצפצפה מין ערבה פסולה. כמושה ושנשרו מקצת עליה ושל בעלי כשירה ושל בעלי פי' שגדלה בשדה שלא [על] הנחל. בעלי קרי קרקע שאינה צריכה להשקות דסגי ליה במטר השמים כדאמרי' בפרק משקין בעל לישנא דמייתבותא הוא כדכתיב כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמא דמיתותב עלם עם בתולתא כן יתייתבון בגווייכי בנייכי. ת"ר ערבי נחל שגדלות על הנחל שעלה שלה משוך כנחל פרט לצפצפ'. תניא אידך ערבי נחל אין לי אלא ערבי נחל. של בעל ושל הרים. ערבה של הרים ולא צפצפה. מנין ת"ל ערבי נחל מ"מ: ת"ר ערבי נחל שגדילות על הנחל (דאמר ערבי נחל שגדולה) פרט לצפצפה שגדילה בין ההרים ת"ר איזהו ערבה ואיזהו צפצפ' ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק צפצפ' קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשר למסר פסול. מגל קציר פגימותיה כולן נוטות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה. מסר היא מגירה ופגימותיה הולכות נוכחו ולהן שני עוקצין אחד מיכן ואחד מיכן כפגימת סכין אר"פ כי תניא ההוא בחילפא גילא מין ערבה כשירה ופיה דומה למגל אבל שאר ערבה פיה חלק: תניא ר' ישמעאל אומר פרי עץ הדר אחד כפת תמרים אחד כפת כתי' ענף עץ עבות שלשה וערבי נחל שתים ואפי' שנים הדסים קטומים ואחד שאינו קטום רבי טרפון אומר אפי' שלשתן קטומים דלא בעי הדר בהדס ר"ע אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת א"ל ר"א יכול יהא אתרוג עמהן באגודה אחת אמרת וכי נאמר וכפות דניהוי משמע ו' מוסיף על ענין ראשון לצרפו עם פרי [עץ] הדר והלא לא נאמר אלא כפות משמע בפ"ע הן ולא עם אתרוג. וענף עץ מוסיף עליהן [וערבי נחל מוסיף עליהן] שנאמר בהן ו' לפיכך נאגדין עם הלולב. מניין שמעכבין זה את זה. אם חסר אחד מארבעתן אין השלשה מצוה ת"ל ולקחתם לכם שתהא קיחה תמה. שלימה: ור' ישמעאל דמכשיר שנים קטומין וחד מצריך שלם מה נפשך אי שלימים בעי נבעי נמי כולהו שלימים ואי לא בעי שלימים אפי' חד נמי לא ליבעי אמר ביראה א"ר אמי חזר בו ר' ישמעאל מתחילת דבריו ומכשיר [בחד] ומיהו הדר בעי. אר"י אמר שמואל הלכה כר"ט ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו ואי לא דרישנא לכו כר"ט מ"ט אי משום דמיקל לדרוש להו כר"ע דמיקל טפי. תלתא קטימי שכיחי חד ולא קטום לא שכיח. פסק רבי' אליעזר בר נתן אי עביד נמי חד ולא קטום כר"ע כשר ואומר מורי רבי' אבי העזרי דנראין דבריו מדפריך לדרוש להו כר"ע ומשני חד ולא קטום לא שכיח הא שכיח שפיר דמי. לעיל תניא ד' מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן ותנן בפ' הקומץ רבה ד' מינין שבלולב מעכבין זה את זה וא"ר חנן בר רבא ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין אע"ג (דשו') [דנטל]כל חד וחד לחודיה נפק ידי חובתיה דקיי"ל לולב א"צ אגד וכ"פ רבי' יצחק אלפס זצ"ל. השיב ה"ר יעקב דאורלינש זצ"ל דמי שאין לו אתרוג שיטול שאר מינין ויברך ביו"ט שני דשאר מינין לא מעכבי זה את זה אלא ביו"ט ראשון מידי דהוה אאתרוג חסר ואין נראה למורי רבי' אב"י העזרי דשאני התם דאע"ג דאתרוג חסר ארבעה מינין מיהא איכא. ואני המחבר נראה בעיני הלכה למעשה כדבריו שהרי דרשינן ולקחתם לכם לקיחה תמה [למעוטי אתרוג חסר ודדשינן נמי ולקחתם לקיחה תמה] לארבעת מינין שמעכבין זא"ז הלכך כי היכא דלקיחה תמה הפוסלת אתרוג חסר דוקא ביו"ט ראשון ה"נ לקיחה תמה המעכבת בד' מינין דוקא ביום ראשון וכן הלכה. הרי פסקנו דהלכה כר"ע דאי עביד חד ולא קטים כשר והוא [הדין] לערבה שדי בערבה אחת ודיו באתרוג ולולב והדס אחד וערבה אחת. וכמדומה אני שכך ראיתי בצרפת עושין אבל יש נוהגין שעושין ע"א פארות של ערבה כמנין לולב בגי' זהו ס"ח וג' כנגד אתרוג לולב והדס הרי ע"א כנגד סנהדרי גדולה וכן מנהג בישיבה ׃
689
690מתני' אתרוג היבש והגזול פסול ת"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג אימא פלפלי משום דלא איפשר היכי ניעבד ננקוט חדא חדא לא מינכרא קיחתה ננקוט תרתי תלת פרי אח' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות הלכך לא אפשר:
690
691מתני' עלתה חזזית על רובו פסול פי' כמין אבעבועות דקות ולשון אחר פי' רבי' יהודה בר נתן זצ"ל לקויה שנשתנה האתרוג מחמת לקויה אר"ח דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהי' בעזרו ל"ש אלא במקום אחד אבל בשנים וג' מקומות כשר א"ל רבא אדרבה מחזי כמנומר ופסול אלא אי איתמר הכי איתמר על מיעוטו כשר ל"ש אלא במקום אחד אבל בב' וג' מקומות הוי כמנומר ופסול אמר רבא ועל חוטמו אפי' משהו פסול. בחוטמו בעובי גבהו שמשפע משם ויורד לצר ראשו אפילו כל שהו פסול שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו שבאותו עובי אדם נותן עיניו. ל"א פי' רבי' יהודה בר נתן חוטמו ראש האתרוג אפי'. משהו פסול דנראה כנגד העין:
691
692מתני' ניטלה פיטמתו פסול ניטלה עוקצו כשר תני ר' יצחק בן אלעזר ניטלה בוכנתו. פיטמתו. ראש האתרוג ודומה לו הפיטמא של רימון ור' יצחק הוה תני במתני' במקום פיטמתו בוכנתו לפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא. וזה לשון רבינו יהודה בר נתן תני ר' יצחק הא דאמר מתני' דניטלה פיטמתו לאו משום פרח פיטמא לחודיה פסלינ' אא"כ ניטלה בוכנתו דהיינו ראש האתרוג ועומד כעלי הנכנס בתוך המכתשת דהיינו כעין בוכנא דאסיתא. ובדבר זה נחלקו גדולי הדור רבותיו של [רש"י] ר' יעקב בר יקר ורבי' יצחק הלוי מ"כ דר' יעקב בר יקר סבר דפיטמתו היינו אותו ראש המשופע דמשו"ה הוי [פסול] דהיינו חסרון גמור ולא קרינא ביה הדר לאכשורי ביום ראשון וניטל עוקצו היינו זנבו כמין עוקצי תאנים ומשו"ה כשר הואיל ואינו חסר כלום דזנבו עץ בעלמא הוא ובלבד שניטל זנבו באותו צד שלא יהא נחסר גוף האתרוג כלום אבל אי נחסר התם ודאי פסול והיכא דליכא אחרינא אפי' נקב מפולש בו כשר ובלבד שלא יהא חסר אלא משהו ובלבד שלא מצא אחר לקנות אבל אם מצא אחר לקנות הדר ממנו וסמך על זה ולא קנאו אסור לכתחילה ואותו שניטלה זנבו אפי' לכתחילה מותר ורבי' יצחק הלוי סבר דפיטמתו היינו זנבו ועוקצו נמי היינו זנבו אלא דפיטמתו קרי אותו מיעוט בגומת האתרוג ומה שלמעלה מן האתרוג קרי עוקצו והכי מתפרשא מתני' אליביה ניטלה פיטמתו מה שבתוך הגומא ניטל הימנו הוה פסול דדמי' כי חסרון שלם משום דעד השתא הויא גומא שלימה והשתא ריקנית ואמטו להכי קרי ר' יצחק דפיטמתו היינו בוכנתו דאותו מיעוט דמכונס בגומ' דמי כי בוכנ' דאסית' ואמטו להכי היכא דניטל עוקצו הוי כשר משום דלאו מידי חסר ונראין דברי ר' יעקב בר יקר מדברי ר' יצחק הלוי דבשלמא לר' יעקב בר יקר דקאמר עוקצו היינו זנבו היינו רבותא דקאמר תנא לאשמעינן דאפי' היכא דניטל כל זנבו לא קחשיב ליה מחוסר אלא לר' יצחק הלוי דלא קרי עוקצו אלא מה שמלמעלה מן האתרוג מאי קאתי לאשמעינן דקא מכשר ליה פשיטא מידי דהוה אעץ בעלמא ומשו"ה עבדינן הלכתא כר' יעקב בר יקר ור' [שלמה] נמי לא ס"ל כר' יצחק הלוי רבו אלא כדעתו דעתי אחר הוראת רבי יעקב רבו עכ"ל ורבי' יצחק אלפס פוסל בשניהם וז"ל פיטמתו דד של אתרוג והוא חוטמו כדתנן פיטמא של רימון והוא שושנתיה ופי' בוכנתו קנה העץ הנתון באתרוג שהוא תלוי בו באילן ובעיקר העץ סביביו כמין אסיתא והעץ יוצא ממנה ונמצא העץ בתוכה כמו בוכנא באסיתא ואם נעקר העץ שהוא בוכנתו מעיקרו [ולא נשתייר] ממנו בתוך אסיתא כלום נמצא מקומו כמין גומא שהיא כאסיתא ונראה כמין נקב וחסר ולפיכך פסול ואם נחתך העץ מלמעלה כמעט ונשתייר ממנו כל שהוא בתוך הגומא כשר וזהו ניטל עוקצו כשר עכ"ל הרי הוא סובר כר' יצחק הלוי בעץ שבזנבו אלא שפי' פטמתו דד של אתרוג דהיינו כרבי' יעקב בר יקר מיהו בניטלה ראש האתרוג עם הפרח גם רבי' יצחק הלוי מודה דפסול דהא חסר הוא אלא שהוא מחמיר ופוסל גם כשניטל כל העץ שבגומא אע"פ שלא נחסר מגוף האתרוג כלום ובזה מכשיר רבי' יעקב בר יקר ורבי' יצחק אלפס פסיל. הלכך היכא שנטל האתרוג עם הפרח לכ"ע פסול (והוא) [והיכא] שניטל העץ מזנבו למעל' מן האתרוג לכ"ע כשר והיכא דניטל כל העץ מזנבו ולא נשאר בגומא כלום רבי' יצחק הלוי ורבי' יצחק אלפס פסלי ורבי' יעקב בר יקר ורש"י ורבי' יהודה בר נתן מכשרי ופר"ח פי' כרבי' יצחק הלוי וגם בערוך פי' בשם רבי' גרשום כפי' רבי' יצחק הלוי זצ"ל. ירושלמי ניטלה פיטמתו תמן אמרין שושנתו דהיינו משמע כפירוש רבי' יעקב בר יקר זצ"ל.
692
693מתני נקלף נסדק חסר כל שהוא פסול חדא מילתא היא דאילו ניקב ולא חסר שתחב בו מחט והוציאה כשר כדקתני סיפא. אמר רבא האי אתרוג דאגליד כאהינא סומקא כשר פי' שנקלף כאהינא סומקא תמרא אדומה (כשר) ואף זה לאחר שנקלף נהפך לאדמומית כדרך כל הנקלפים בפירו' והא אנן תנן נקלף פסול לא קשיא הא בכולה כשירה הא במקצתה פסולה דמנומר הוא וכן פי' רבי' יהודה בר נתן אבל רבי' יצחק אלפס ורבי' שמואל פירשו בכולו פסול במקצתו כשר:
693
694מתני' ניקב ולא חסר כשר. תני עולא בר חנינא ניקב נקב מפולש במשהו אבל ניקבו במחט דלא חסר שאינו מפולש. בכאיסר אם רחב פסול ואע"פ שלא חסר כלום כגון שתחבו בו יתד עבה ומתני' דמכשר בפחות מכאיסר ובשאינו מפולש. תניא אתרוג תפוח. סרוח כבוש ". בחומץ או בחרדל. שלוק מבושל ביותר באור ברותחין. כושי פי' שחור. לבן ומנומר פסול אתרוג העגול ככדור פסול ויש אומרים אף התיום פי' ששנים דבוקי' יחד: אתרוג הבוסר שהוא קטן כפול הלבן כדאמרי' בברכו' הוא בוסר הוא גירוע הוא פול הלבן ר"ע פוסל וחכמים מכשירין והלכה כחכמים ומיירי בבוסר שעתיד לגדל והא דפליגי בקטן במתני' דאין עתיד לגדל יותר. גדלו בדפוס שעשה לו דפוס כשהוא קטן ונתנו בתוכו במחובר וגדל במידת הדפוס ועשאו כמין ברי' אחרת שאינו דומה לאתרוג כלל פסול. ותפוח וסרוח דפסילי אידי ואידי מבחוץ ותפוח אע"ג דלא סרוח וסרוח אע"ג דלא תפוח כגון שנפלו גשמים בתלוש עליו ותפח סרוח נרקב. ל"א אמרי תפוח נרקב סרוח ריחו רע מחמת תולעי' שאכלוהו:
694
695מתני' אתרוג כושי פסול והתניא כושי כשר דומה לכושי פסול פי' שגדל כאן והרי הוא שחור [אמר אביי] כי תנן נמי מתני' דפסול בדומה לכושי דנראה הוא נדמה אבל כושי היינו אורחיה רבא אמר לא לעולם מתני' כושי עצמו פסול ול"ק הא לן והא להו מתניתין לבני א"י שרחוקים מארץ כוש ואינן רגילין בהן. ברייתא לבני בבל שקרובים לכושיים ורגילים בהן ומ"מ [בגדל] כאן ודומ' לכושי נדמה הוא ופסול:
695
696מתני' הירוק ככרתי ר"מ מכשיר ור' יהודה פוסל. והלכה כר' יהודה. שיעור אתרוג קטן רמ"א כאגוז ור"י אומר כביצה ובגדול כדי שיאחז שתים בידו אחת דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אפי' אחת בשתי ידיו והלכה כר' יהודה בקטן והלכה כר' יוסי בגדול. ירושלמי אנן תנינן כאגוז ואית תניי תני עד כאגוז מ"ד כאגוז כאגוז עצמו כשר מ"ד עד כאגוז כאגוז עצמו פסול לא מצא כביצה כדיי הוא לסמוך עליו על ר"מ בשעת הדחק ומביא כאגוז כשר: איתמר אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר איני והא ר' חנינא מטביל ביה אוכל מקצתו ויוצא בו ידי חובתו בנותר ומברך עליו והא (דנפק) [דנקט] דמטביל ביה משום שכל מאכלם ע"י טיבול היה. ולר' חנינא קשיא מתני' דקתני חסר כל שהו פסול בשלמא מתני' לר' חנינא לא קשיא כאן ביו"ט ראשון כאן ביו"ט שני אלא לרב קשיא דרבי חנינא דהא אפי' יו"ט שני נמי בעינן הדר כדריש פרקין אמר לך רב שאני נקיבת עכברים דמאיסה איכא דאמרי א"ר (יוסף) אף זה הדר דהא ר"ח מטבל ביה ונפק ביה ואלא קשי' מתניתין לתרוייהו לא קשיא הא ביו"ט ראשון והא בוי"ט שני ויש ספרים דגרס ולר' חנינא קשיא מתני' וליתא דלתרוייהו קשיא והכי גרס בפר"ח ופסק כלישנא בתרא דאף זה הדר וכן פסק רבי' יצחק אלפס דאף זה הדר וכתב מורי רב"י אב"י העזרי דאתרוג כמוש או מנומר שהוא פסול אם חתך מה שהיה כמוש או מנומר הימנו ושייר השאר שלם שפסול לברך עליו כיון שבא מכח פסול ומאוס ואע"ג דאם מיעטו ענביו ובא מכח פסול [כשר] התם משום דאינו ניכר המיעוט דיש שגדל בו ענבים הרבה ויש שגדל בו מעט וראיה דלרב משמע דאי אפשר לברך עליו אפי' ביו"ט שני בשום ענין אפי' יחתוך במקום שאכלו עכברים לא יברך ויטבל כרבי חנינא דר' חנינא לא איירי אלא באתרוג מהודר מתחילתו ועודו מהודר אלא שאינו שלם אבל היכא דלא הדר אי (אינש) [אפשר] לתקנו הדר בחיתוכו ואע"פ שי"ל דרב לא איירי אלא בשלא חתך הפסול ממנו אין נראה בעיני וכן אתרוג שנרקב נראה בעיני דלא גרע מכמוש ודין אחד להן עכ"ל:
696
697מתני' אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה רמ"א אפילו בחוט דמשיחה אר"מ מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב א"ל ר"י משם ראיה במינו היו אוגדין אותו למטה. אמר רבא מ"ט דר"י קסבר לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הו"ל חמשה מינין. ופסק רבי' יצחק אלפס כר"מ וכ"כ מורי רבי' אב"י העזרי דהלכה כר"מ דמילתיה כרבנן (שיצא) [שייכא] דאמרי לולב א"צ אגד: א"ל (רבא) [רבה] להני דמגדלי הושענא דבי ריש גלותא כי גדליתו הושענא שיירו בהו בית יד כי היכי דלא ליהוי חציצה רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ ואמר (רבא) [רבה] לא לינקוט אינש הושענא בסודרא כשנוטלו לצאת בו לא יכרוך סודר על ידו ויאחז בו הלולב דבעינן ולקחתם לקיח' תמה וליכא ורבא אמר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ואמר (רבא) [רכה] לא לידוץ אינש לולבא בהושענא דנתרי טרפי והויא חציצה כלומר לא יאגוד אדם הדס וערבה ואחר כך ינעוץ את הלולב בתוכו דילמא בהדי דקא נעיץ את הלולב נתרי העלין מן הלולב או מן ההדס או מן הערבה והוי חוצץ בין המינין ואותו עלה מן הנתלש אינו מין במינו ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ פי' רבי' יהודה בר נתן בכולהו גרסינן רבא אמר ורבא אתי לתרוצי ליה לרבה והלכתא ככל הני תרוצי ופי' דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה דווקא בסודר דהוה דרך כבוד אבל במנא דלא הוי דרך כבוד לא כדתנן שלהי פרקין ר' יוסי אומר יו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את לולבו ברה"ר פטור מפני שהוציאו ברשות ואמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב כי לא יצא בו נמי אמאי פטור והא מדאגבהיה נפק ביה הב"ע כגון שהוציאו בכלי והא רבא הוא דאמר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ה"מ דרך כבוד אבל דרך בזיון לא ואע"ג דגבי ישמעאל איש כפר ברקאי ס"פ מקום שנהגו חשיב ליה דהוה כריך ידיה בשיראי היינו מפני שהיה מתכוין לבזות [הקדשים] שלא ילכלך את ידיו: אמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא קאי כי הא אקצייה מריחא אקצייה וגמרינן מסוכה דילפינן פ"ק דחל שם שמים על עצי סוכה לאסור בהנאה כל שבעה הואיל והוקצה למצוה ואתרוג דלאכילה קאי כי אקציה מאכילה אקציה מריחי' לא אקציה ואמר רבא הדס במחובר מותר להריח בו בשבת אתרוג במחובר אסור להריח בו בשבת מ"ט הדס דלריחא קאי אע"ג דשרית להריח בו לא אתי למיתלש דהא במחובר נמי מרח ליה שפיר ואינו טרוד בקציצתו שישכח ויתלשנו אבל אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה להריח אינשי ותליש ואכיל ליה ואף אם אוכלו במחובר אין לך תלוש גדול מזה ובפר"ח הדס במחובר אסור להריח בו ופי' טעמא דאי תליש לאתרוג אסור לאוכלו לפיכך הוא נזהר ולא יתלוש משמע אבל הדס אע"פ שיתלוש מותר להריח בו:
697
698מתני' והיכן היו מנענעין בהודו לה' כי טוב תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא דברי ב"ש וב"ה אומרים אף באנא ה' הצליחה נא אר"ע צופה הייתי בר"ג ור' יהושע שכל העם מנענעין לולביהן והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד. פירש"י תחילה וסוף הודו שבתחילת הפרק והודו שבסוף הפרק שבסוף ההלל מן הודו עד סוף הלל חדא פרשתא היא במנין פרשיות של תילים עכ"ל וי"מ תחלת הודו וסוף כי לעולם חסדו ואמר מורי רבי' אב"י העזרי דליתא מדגרסי' בירושלמי ר"ע הוי ממטי ליה ומייתי ליה ומנענע ליה בשעת גמר הלל. ואע"ג דאר"ע שר"ג ור"י לא היו מנענעין אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד לאו למעוטי בהודו תחלה וסוף אלא למעוטי באנא ה' הצליחה נא. ותנן גבי שתי כבשי עצרת כיצד היה עושה מניח שתי הלחם ע"ג שני כבשים ומניח ידו תחתיהן ומניף ומוליך ומביא ומעלה ומוריד ואמר רבה וכן בלולב מוליך ומביא מעלה ומוריד. ירושלמי רב חייא בר אשי בשם רב המשכים ללכת בדרך נוטל לולב ומנענע שופר ותוקע וכשמגיע זמן ק"ש קורא ומתפלל תני (אין) צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר. בעי ר' זירא [הכין חד] והכין חד או דילמא הכין [והכין] חד תמן תנינן שבעה סממנין מעבירין על הכתם וצריך לכסכס ג"פ על כל אחד ואחד בעי ר' זירא הכן חד והכן חד או הכין (חד) והכין חד פי' כבר השמיענו שצריך ג"פ לנענע על כל דבר ודבר דהיינו על הולכה ג"פ ועל הובאה ג"פ ועל העלאה ג"פ ועל הורדה ג"פ כמו בז' סממנין שצריך לכסכס על סם וסם ג"פ ובעי ר"ז מהו קרוי נענוע נרצה לומר אחר שעשה ההולכ' אז ניענע רק לצד אחד דהיינו שמנענע לפניו דהיינו הולכה קטנה דהיינו אמטויי זהו חשוב ניענוע אע"פ שלא חזר וניענע לצד עצמו או דילמא לא חשיב ניענוע עד שינענע לפניו ויחזור וינענע לצד עצמו וכה"ג צריך ג"פ דהיינו אמטויי ואתויי זהו ניענוע וצריך עכאו"א לעשות אמטויי ואתויי ג"פ וזהו פי' הכין [והכין]חד היינו שנענע לפניו ותו לא דהיינו אמטויי וכשיחזור וינענע לצד עצמו דהיינו אתויי זהו ניענוע שני או דילמא הכין חד והכין חד ולא מתקרי ניענוע עד שינענע לפניו ויחזור וינענע לצד עצמו דהיינו אמטויי ואתרי על כל אחד ואחד יש לו לעשות כך ג"פ ולא אפשיט הילכך אזלינן בה לחומרא וצריך אמטויי ואתויי עכאו"א ג"פ ובעיא דר"ז דירושלמי היינו בעיא דר' ירמיה דגמ' דידן בפרק האשה במסכת נדה דתנן התם צריך לכסכס ג"פ בכל אחד ואחד ובעי ר' ירמיה אמטויי ואתויי חד או דילמא אמטויי חד ואתויי חד תיקו. כתב רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל אע"פ שאין אנא ה' הושיעה נא לא תחילת פרק ולא סוף פרק מנענעים משום דכתיב אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה [הודו לה' כי טוב כל"ח וכתיב בתריה] ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו עצי יער שמנענעים על כל הודו והודו הלולב ומשבחים בהודו ובהושיעה ועכשיו נהגו ששליח ציבור אומר יאמר נא ישראל והציבור עונין אחריו הודו וכן ביאמרו נא בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' והציבור מנענעים על כל הודו והודו שעונין אבל ש"צ אינו מנענע אלא ביאמר נא ולא ביאמרו נא ואי נמי אגב ציבור שעונין על כל פעם ופעם ומנענעי' מנענע כמו כן ש"צ. ובשעת הברכה לא מצינו אם חייב לנענע אלא מדאמרי' שלהי פרקין היודע לנענע חייב בלולב משמע דמנענע בתחילתו אע"פ שאינו יודע לקרות את הלל ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף פ' תפילת השחר השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל עכ"ל:
698
699מתני' מי שהיה בדרך ולא היה לולב בידו לכשנכנס לביתו יטול על שלחנו לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כולו כשר ללולב. למימרא דמפסיק. שצריך להפסיק סעודה וליטול לולב ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין גבי תפילת המנחה במס' שבת לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה לא יכנס לא לאכול לא לדין אם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתו והגיע זמן המנחה אין מפסיקין אין צריכין להפסיק סעודת' ולהתפלל א"ר ספרא לא קשיא הא דאיכא שהות ביום להתפלל לאחר שיגמרו סעודתן ומתני' דהכא בדליכא שהות שתימשך סעודתו עד שתחשך הלכך מפסיק שאין הלילה כשר לנטילת לולב אבל אי איכא שהות שלא תמשך סעודתו עד שתחשך אינו מפסיק ודווקא דיעבד שכבר התחיל אבל לכתחילה אסור לאכול עד שיטול הלולב:
699
700מתני' מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט תנא רבי כופל בה דברים מאנא ולמטה. ור"א בן פרטא מוסיף בה דברים מאי מוסיף אמר אביי לכפול מאודך ולמטה וכן אנו נוהגין: מתני' מקום שנהגו לברך אחריו יברך אמר אביי ל"ש אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך ואמר רב יהודה [אמר שמואל] כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. מטעם זה צריך לברך אלולב קוד' שיטלנו דאי לאחר שנטלו הא אמרי' בסוף פרקין מדאגבהיה נפק ביה מיהו לא מסתבר שיברך קודם נטילה ושמא כשמתחיל לטול לולב קודם שיטול אתרוג מברך דהיינו עובר לעשייתן שמעכבין זה את זה א"נ לאחר שנוטל שניהם אלא שהופך אחד מהן כדאמרינן סוף פרקין כשהפכו דאין יוצא במצות אלא דרך גדילתן כדדרשי' פ' לולב וערבה [מדכתיב] עצי שטים עומדים ואפי' נקיט להו דרך גדילתן (אי) אפשר שלא יתכוין לצאת בו עד לאחר ברכה דאע"ג דאמרינן בסוף ר"ה דמצות אין צריכין כוונה מ"מ בעל כרחו לא נפיק והא דלא משני הכי בסוף פרקין משום דמיירי באדם שאינו בקי שהולך אצל הבקי ללמוד א"נ משום דלא גמר' עד לאחר ניענוע דמהאי טעמא נמי מברכי' על נטילת ידים אחר נטילה דלא גמר' מצות' עד לאחר ניגוב כדאמ' פ"ק דסוטה דאסור לאכול בלא ניגוב ידים מיהו לא דמי כולי האי דניענוע אינו אלא שירי מצוה בעלמא ולא מעכב כדאמ' בסוף פרקין מדאגבהיה נפיק ביה ומשני בשהפכו ולא משני בשלא ניענע. מיהו אמת הוא דלבתר דנפק ביה מברך כדמוכח פ"ק דפסחים דפליגי בעל ביעור חמץ דמר סבר לשעבר משמע ומ"ס להבא נמי משמע ופריך מהעושה לולב לעצמו דקתני נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב וקשיא למ"ד דמברך לבער ומשני שאני התם דבעידנא דאגביה נפק ביה ופריך לצאת יצא בו מבעי ליה ומשני משום דקבעי למיתני סיפא לישב בה תנא נמי רישא לצאת בו וצ"ל ע"כ הואיל והמצוה לא גמרה עדיין דבעי ניענוע שפיר מברך אף לאחר שנטלו ועוד כדאמרי' סוף פרקין מנהגן של אנשי ירושלי' אדם יוצא מביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת לולבו בידו קורא ק"ש לולבו בידו אע"פ שכל אלו הדברים [אין מעכבין] מ"מ [הואיל] ויש בדבר מצוה מן המחובר חשיב כעובר לעשייתן ובהדיא אמרי' בירושלמי פרק הרואה גבי מצות ציצית העושה ציצית לעצמו אומר אקבו"ץ לעשות ציצית נתעטף אומר אקבו"ץ להתעטף בציצית וה"ט לפי שהמצוה מושכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד ומ"מ לא לגמרי דמי ללולב דהתם מברך על נטילה משום דעבד ליה כבר עיקר מצוה והתם פליגי מאימתי מברך עליהן ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן רב הונא אמר בשעת עשייתן:
700
701מתני' בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. בירושלים שאף היא כגבולים כדדרשי' לה בת"כ מושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ולא בגבולין שבעת ימים. התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש. מנה"מ דעבדי' זכר למקדש א"ר יוחנן א"ק כי אעלה ארוכה לך וממכותי' ארפאך נאום ה' אלקים כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה:
701
702מתני'. מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה את לולביהן ולא אמרי' קא מטלטלה מידי דלא חזי לה ומחזרת למים בשבת שלא יכמושו ר' יהודה אומר בשבת מחזירין שהרי מיכן נטלום ביום אבל לא מוסיפין מים וכ"ש שאין מחליפין מים לשפוך את אלו ולתת אחרים צוננין מהן דטרח לתקוני מנא. וביו"ט מוסיפין. ובמועד מחליפין. בחולו של מועד מצוה להחליף. פשיטא מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא דלגבה איכא איסור טלטול קמ"ל כיון דראוי לאנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל. מיכן אני המחבר לומד לנשים [שלא] לברך על כל מ"ע שהז"ג דאי יכולות לברך מאי איריא משום דראוי לאנשים תיפוק לי דראוי לה לעצמה ליטול ולברך מיהו רש"י שפי' כך לטעמי' שהוא אוסר להם לברך כדפרישית בהלכות ראש השנה אבל ר"ת מתיר להם לברך הוא יפרש דאשה לאו בת חיובא היא ואסורה לטלטלו שלא לצורכ' קמ"ל כיון שהרשות בידה ליטלו ולברך עליו הו"ל תורת כלי עליו לגבי דידה מיהו נראין דברי רש"י. והא דקתני בשבת מחזירין היינו מן התורה שנטילת לולב נוהגת בשבת מדאוריית':
702
703מתני' קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב ולא סוף דבר לנענע אלא מוליך ומביא מעל' ומוריד כשורה ומנענע. יודע להתעטף חייב בציצי' לא סוף דבר להתעטף אלא להשליך ב' כנפות לאחוריו וב' כנפות לפניו ואוחז בציצית כשורה בשעת ק"ש היינו כמנהגינו ותשובה לאומרים שאין להשליך ציציותיהן לאחוריו משום בזיון מצוה ואמרי' נמי במדרש אמרו ישראל למשה מלפנינו מילה מאחרינו מה זכות יש א"ל משה השליכו ציציותיכם לאחריכ'. יודע לדבר אביו מלמדו תורה ושמע. תורה זה פסוק תורה צוה לנו משה ושמע שמע בני מוסר אביך ויש אומרים שמע ישראל פסוק ראשון דק"ש. יודע לשמור תפילין אביו חייב ליקח לו תפילין היודע לשחוט אוכלין משחיטתו היינו שיודע לאמן את ידיו לשחיטה אע"פ שאינו בקי בהלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואמר רב תנא והוא שיהיה גדול עומד על גביו ורואה שלא שהה ולא דרס. אם יכול לאכול כזית דגן. כל חמשת דמינין קרי דגן חיטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון. מרחיקין מצואתו משיאכל כזית מכל אלו בכל ענין אכילה שיציאת מינין הללו מסרחת ומן מימי רגליו ארבע אמות לענין ק"ש א"ר הונא והוא שיאכל כזית זה בכדי שיעור אכילת פרס לבינוני גדול אבל אם צריך להשהות יותר מיכן הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית [ולמחר חצי זית] שכך הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה מרובה מזה. פרס חצי ככר ששיערו בו מזון שתי סעודות לעירוב לשון פרוסה פלגא כדתנן בעירובין חציה לבית המנוגע לטעון כיבוס שתלה דכתוב בשהיית שיעור אכילה דכתי' והאוכל בבית יכבס בגדיו. אר"ח בריה דרב ייבא ובגדול אע"פ שלא יכול לאכול בכדי אכילת פרס דכתיב יוסיף דעת יוסיף מכאוב מכאוב פי' מסריח ירושלמי הגיע לשלש עשרה ויום אחד חייב בכל מצות האמורות בתורה אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו עומד על הדוכן עד שתמלא זקנו ורבי אומר כלהון מבן עשרי' שנה ומעלה ומה טעם ויעמדו הלוים מבן עשרים שנה ואין בידי לפרש מילתיה דרבי אי על כל השנוין קאי: ישראל שהביא לו עכו"ם לולב ואתרוג ביו"ט חוץ לתחום לאו מוקצה היא דהא חזי לישראל כדאמ' פ' אין צדין הבא לישראל זה מותר לישראל אחר וכיון דשרי לטלטל אפי' לאותו ישראל שרי לצאת בו דלא מצינו שאסרו חכמים בבא חוץ לתחום אלא או אכילה או שתיה דהוי הנאה ומצות לא ליהנות נתנו כדאמרי' פ' ראוהו ב"ד. וכאן אין שייך לגזור שמא יאמר (לו העכו"ם) [להעכו"ם להביא] כדי לצאת בו דלא שכיח שיעשה אדם מצוה הבאה בעבירה והלכך אפי' למ"ד מצות ליהנות נתנו שרי. שמשון בר אברהם תנצב"ה ׃
703
704הדרן עלך לולב הגזול
704
705ערבה שבעה כיצד יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת ערבה שבעה ושאר כל הימים ששה דערבה דוחה שבת שחל להיות בשביעי אבל חל להיות בשאר יומי אינה דוחה. והאידנא אפי' חל להיות בשביעי אינה דוחה כדמפרש הכל בגמ' ׃
705
706מתני' מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא ויורדין לשם ומלקטין מורביות של ערבה פי' נטיעות ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח וראשיהן כפופין ע"ג המזבח תקעו והריעו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומר אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא ר"י אומר אני והו הושיעה נא אני והו הושיעה נא ואותו היום. בשביעי. מקיפין את המזבח שבעה פעמים. תנא מקום קלניא הוה דלא יהיב כרגא למלכא ותנא דידן מ"ט קרי ליה מוצא משום דמפקא מכרגא דמלכא. ירושלמי אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים א"ר חא זכר ליריחו. וכן מפורש ע"י דוד מלך ישראל ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' ארחץ בנקיון כפי במקח ולא בגזל ואסובבה את מזבחך ה' כדתנינן בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת. אמר רב יוסף מאן לימא לן דערבה בנטילה דילמא בזקיפה. לא היו נוטלין אותה ביד אלא זוקפין אותה בצידי המזבח לחוד איתיביה אביי בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואותו היום מקיפין אותו ז' פעמים מדקתני פעם אחת ושבע פעמים ש"מ הקפה ברגל סביב המזבח הוא. איתמר ר' אלעזר אומר בלולב ר' שמואל בר כהן א"ר חנינא בערבה וכן אר"נ אמר רבה בר אבוה בערבה א"ל ר' אבא לר' יצחק בריה דרבב"ח בר אוריא תא ואימא לך מילתא מעליית' דהוה אמר אבוך משמיה דר"א הא דתנן אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים הכי אמר אבוך משמיה דר"א בלולב איתיביה לולב דוחה את השבת בתחילתו ביו"ט ראשון וערבה בסופו בשביעי פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות [בשבת] והביאו במוט מורביות של ערבה מע"ש והניחום בעזרה הרגישו בהם תלמידי בייתוסי והם צדוקין ואינם מודים בערבה לפי שאינה מפורשת בתורה ונטלום וכבשום תחת האבנים ויודעים בהן בחכמים שלא יטלטלו (אחר) האבנים למחר הכירו בהן ע"ה. שלא היו בקיאין באיסור טלטול והם היתה ידם עם הפרושים. ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח אבל ישראל לא היו נכנסין בין האולם ולמזבח. לפי שאין בייתוסים מודים שחיבוט ערבה דוחה שבת והא חיבוט בנטילה הוא ומדקתני חיבוט ערבה מכלל דביד נוטלין אותה ומנענעין ומקיפין בה כהנים את המזבח ברגליהם תיובתא: א"ל אביי לרבא מ"ש לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש כדתנן בלולב הגזול ומ"ש ערבה דלא עבדינן שבעה זכר למקדש אלא יום אחד מיהא עבדינן כדאמר לקמן בר"א בר' צדוק והוא היה לאחר חורבן הבית א"ל הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב א"ל ההוא משום לולב הוא דקעביד ליה וכי תימא דקא מגבה ליה והדר קא מגבה ליה והא מעשים בכל יום ולא קא עבדינן ליה הכי א"ר זביד משמיה דרבא לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין יום אחד עבדינן ליה זכר למקדש כל שבעה ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין אפילו יום אחד [לא] עבדינן לה זכר למקדש כל שבעה. פי' רבי' יהודה בר נתן ומהאי טעמא נפיק ליה דהיכא דליכא אתרוג ולולב לא מקפינן סביב הבימה פעם אחת בכל עם דאפי' היכא דאיכא לולב ואתרוג לא חייבו חכמים להקיף אלא שביעי של ערבה בלבד זכר למקדש ושבת יוכיח דאין לולב ניטל בו ולא מקפינן ור' נמי לא מצי למיקם (מהאי) [מאי] טעמא נהגו עמא לאקופי אפי' פעם אחת בכל יום אבל כמדומה לן מאן דאתחיל בהאי מנהגא סבירא ליה (דלולב) [בלולב] מקפינן ואליביה לא מקפינן היכא דליכא לולב ואע"ג דבלא"ה הלכתא נקיטינן לעיל דאין מקיפין אלא בערבה ולא עבדינן אלא חד יומא זכר למקדש הואיל ונהוג עלמא לאקופי (לא) שבקי' להו דמנהג אבותינו תורה היא עכ"ל. וזו תשובת רש"י ושכתבת על היקף שבכל ימות החג שיש חולקין בדבר ואומרים שאין היקף בלא לולב ואני כבר נשאלתי על זאת והשיבותי כדברי האומר שיש היקף ושגיתי בה שדימיתי דכי אתותב רב יוסף מהא מתני' דחיבוט ערבה אכולה מילתא איתותב בין בהא דאמר ערבה לאו בנטילה בין במאי דאמר היקף אחת שבכל יום וז' של שביעי בלולב ושמעינן דבערבה הוה ההיא היקף אלמא לא הוזכר לולכ לענין היקף אלא ערבה ואמרי רבנן דלא עבדינן ליה האידנא זכר למקדש לפיכך דמיתי שהיקף זה שאנו מקיפין בכל יום לאו חובה מוטל עלינו דהא לא בעינן זכר לערבה דאינו אלא מנהג בעלמא ולולב לא מחייבו ולא פוטרו שהרי אין זכר לולב' בהיקף. אבל עתה יישר כוחו של אחי ויוסיף אומץ שלמדתי מפלפולו ויש לומר שלא על חנם הנהיגוהו הראשונים קסברי כי אתותב רב יוסף מהא מתנית' אהא דאמר ערבה בזקיפה ולא בנטילה איתותב ושמעי' מינה דבנטילה אבל מילתא אחריתי דאמר היקף דמתני' בלולב וכן א"ר אלעזר בדוכתיה קיימא והיקף נמי בלולב וכיון שהוטל עלינו חובה לעשות ללולב זכר למקדש שבעה הנהיגו להקיף בו כל שבעה זכר למקדש ואם אין לולב אין היקף וחוזרני בי בראשונה שלמה בר' יצחק. התשובה ולשון רבי' יהודה בר נתן בהלכה למעשה שוין. אבל בסוגיא דשמעתין פליגי כי רבינו יהודה בר נתן סובר דלגמרי אתותב רב יוסף בכל דבריו כדעת הראשונה של רש"י. ותימה לי שעתה ישראל [נהגו] להקיף זכר למקדש והלא הקפה במקדש לא היתה כ"א בכהנים כדאמרי' ערבה בשביעי מ"ט דוחה את השבת א"ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה לפי שאינה מפורשת להדיא בתורה שבקו לה רווחי למידחי שבת חד יומא כדי לפרסמו שהוא מן התורה א"ה לולב נמי לידחי בשאר הימים במקדש כדי לפרסמו שהוא מן התורה כל שבעה דהא לא מיפרשא לולב בהדיא גזירה משום דרבה א"ה ערבה נמי נגזור ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה לולב מסור לכל ופירש"י שלוחי ב"ד מייתו לה מע"ש ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא כהנים מקיפים בה את המזבח ולקמן בברייתא דאיתותב מינה רב יוסף דקתני והביאום [הכהנים] וזקפום אבל ישראל לא היה נכנס בין אולם למזבח כדי לצאת בערבה שבלולב ופירש"י כהנים בעלי מומין אף הן דוחקין ונכנסין להקיף ברגליהן וערבה בידם ואי אפשר להקיף שלא יכנסו בין האולם ולמזבח וכל השנה אסורין ליכנס לשם כדאמרי' במסכת כלים פ"ק הא למדת שלא היו מקיפין כ"א הכהנים ולא ישראל א"כ עתה מ"ט מקיפין ישראל הלא הקפה שעתה אינה אלא זכר להקפת מזבח במקדש. ומצאתי סמך למנהגנו דאמר בירושלמי בשמעתין כיצד סדר הקפה כל ישראל גדולים וקטנים נוטלים את לולביהן בידיהן ימנית ואתרוגיהן בידיהן השמאלית ומקיפין הקפה אחת ואותו העם מקיפין שבע פעמים. הרי ראיה וסמך למנהגינו שהיתה הקפה בישראל וישראל היו מקיפין אבל קשי' לתלמוד דידן דמשמע שלא היו מקיפין כי אם כהנים ונראה בעיני דלא פליגי ירוש' וגמ' דידן אלא תרוייהו [ס"ל] שהיתה הקפה בישראל והיו ישראל נכנסין בין האולם ולמזבח ומקיפין והיא הראיה מרשב"ל דכהן בעל מום זר הוא לענין זה שאסור ליכנס כל השנה בין האולם ולמזבח עתה מות' בעבור מצות הקפ' והאי דנקט כהני' בעלי מומין משום שהם שנוין במסכת כלים שהן אסורין ליכנס שם כל השנה כולה ולאו דוקא נקט כהן בעל מום ותדע דה"ה הוה מצי למימר פרועי ראש דאינהו נמי אסירי אלא לאו דוקא בעל מום וכן נמי לענין ישראל לאו דוקא נקט כהן אלא ה"ה [ישראל] והא דקתני בברייתא והביאום וזקפום יש לפר' והביאום כהנים וישראלי' וזקפום והיינו נמי דשלוחי ב"ד מייתו לה מע"ש ולמחר היתה מצות הקפה גם בישראל ומ"מ הואיל ושלוחי ב"ד מתעסקים בה ליכא למגזר משום דרבה כך נ"ב אני המחבר. ומה שנהגו להוציא ס"ת מארון הקודש ולעמוד עמו ע"ג הבימה והעם מקיפין את ס"ת סביב הבימה מנהג זה מפורש בירושלמי דשמעתין דמסיק ניחא בזמן שיש מזבח ובזמן הזה חזן הכנסת עומד כמלאך האלקים וס"ת בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת מזבח:
706
707מתני' בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומ' אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ר"י אומר אני והו הושיעה נא פירש"י אני והו בגימטרי' אנא ה' ועוד מע"ב שמות הן הנקובין בשלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח פרעה ויסע מלאך אלקים וגו' ויבוא בין מחנה מצרים וגו' ויט משה את ידו וגו' ושלשתן בני ע"ב אותיות ומהם שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרונה וכן כסדר זה כולם הראשון זהו ו' של ויסע ה' דכל הלילה ו' דויט ושם השלשים ושבע היא אני א' דישראל נ' ראשונה דהענן בחשבון של מפרע וי' דרוח קדים. ורבי' יהודה בר נתן פי' אני והו הושיעה נא היינו אנא ה' הושיעה נא טול י' מאני ושדי אוהו הוה ליה יהו ואיכא ו' יתירה העולה לששה טול ממנה א' ושדייה אאני הוה ליה אנא נותרו לך ה' שדייה איהו הוה שם של ארבע אותיות ובערך אן כתיב אני והו הושיעה נא פי' הדברים אמורים כדכתיב בכל צרתם לו צר ומפורש במגילת איכה בפסוק גדע בחרי אף אמר הקב"ה כבר נשבעתי לבני עמו אנכי בצרה הה"ד השיב אחור ימינו ואומ' אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני ובסוף גילה לדניאל הה"ד ואתה לך ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין עד קץ נתתי לימיני כל [זמן] שימיני משועבדת בני משועבדין גאלתי ימיני גאלתי בני הוא שדוד אומר למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני: איתמר ר' יוחנן וריב"ל חד אמר ערבה יסוד נביאים היא תקנת אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו מסדרי תקנת ישראל כאנשי כנה"ג וחד אמר מנהג נביאים היא והנהיגו את העם ולא תקנו להן ונפקא מינה דלא בעיא ברכה דליכא למימר וצונו דאפי' בכלל לא תסור ליכא. תסתיים דר"י אמר ערבה יסוד נביאים היא דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ערבה יסוד נביאים היא תסתיים מדר' יוחנן אמר יסוד נביאים מכלל דריב"ל אמר מנהג נביאים והלכה כריב"ל כדפסק ר"ת בכ"מ בריב"ל לגבי ר"י מההיא דפ' בני העיר הלכך לא בעי ברכה והכי אמרי' לקמן אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב הוו יתבי קמיה דרב אייתו ערבה קמיה שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאים היא אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דר' אלעזר בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאים היא חביט חביט לשון נענוע מנהג נביאים ולא יסוד לפיכך אינה צריכה ברכה: א"ר אמי ערבה צריכה שיעור ואינה ניטלת אלא בפני עצמה ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב כיון דאמרת אינה ניטלת אלא בפני עצמה פשיטא דאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב מהו דתימא ה"מ היכא דלא אגבהיה והדר אגבהיה אבל אגבהיה והדר אגבהיה אימא ליפוק ביה קמ"ל ורב חסדא אמר ר' יצחק אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב פר"ח ואסיקנא שאין אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב ורבי' שמואל בר נטרונאי זצ"ל היה אומר דהלכה כר"ח א"ר יצחק ואדם יוצא י"ח בערבה שבלולב והיה אומר דמוכחא סוגיא דשמעתין דלעיל דאביי ורבא דבתראי נינהו סבירא להו דאדם יוצא י"ח בערבה שבלולב היכא דמגבה ליה והדר מגבה ליה והלכך ש"צ וכן כל אדם אפי' אינו מקיף אלא בערבה שבלולב דיו ונראה בעיני דאינה ראיה דהכי פי' לעיל וכ"ת דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה והא מעשים בכל יום דלא קעבדינן הכי אלא אנו מחזרין אחר הערבה לבד מערבה דבלולב ואם היה אדם יוצא בערבה שבלולב היכא דקמגבה ליה והדר מגבה ליה לא היינו צריכים לחזר אחר ערבה אחרת אלא היה לנו להגבי' והדר להגביה מדלא עבדינן הכי ש"מ שאין אדם יוצא בערבה שבלולב כלל ושתיק ליה רבא לאביי ופי' טעמא אחרינא ש"מ דקיבלה מיניה וראיה משם דהכי הילכתא שאין אדם יוצא בערב' שבלולב כלל כדפסק פר"ח זצ"ל. וכמה שיעורה של ערבה דאמר ר' אמי לעיל שצריכה שיעור אר"ג שלשה בדי עלין לחין שלשה בדין שיש בכל אחד ג' עלין לחין ורב ששת אמר אפילו עלה א' ובד א' עלה א' ובד א' ס"ד אלא אימא אפי' עלה אחד בבד אחד והלכתא כרב ששת. אמר חזקיה אמר ר' ירמיה משום רשב"י כל מצות כולן כגון קרשי המשכן ועמודים לולב אתרוג וערבה והדס אין אדם יוצא י"ח בהן אלא דרך גדילתן שנא' עצי שטים עומדים: מתני' [מיד] התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן פירש"י הגדולין שומטין את לולבי התינוקות בשביעי מיד התינוקות ואוכלין את אתרוגי התינוקו' ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכן נהגו מחמת שמחה עכ"ל כתב רבי' שמשון יש ללמוד מיכן לאותן הבחורים הרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורע בגדו של חבירו אי מקלקל [לו סוסו] שהן פטורין הואיל וכבר נהגו מחמת שמחת חתן ועוד יש לפרש דמתניתין לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מן הקטנים כדאמר לעיל שיחטפו מיד התינוקות אלא כלומר לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו ואתרוגיהן היו אוכלין והשתא ניחא הא דפריך בגמרא למ"ד אתרוג בשביעי מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולי' לא ובקונטרס דחק לפרש דה"פ תינוקות דווקא שלא הוקצה לגמרי למצוה (גדולה) גמורה אבל של גדולים שהוקצה למצוה גמורה אסורין כל היום וקשי' דא"כ הוה ליה למימר דתינוקות אין דגדולים לא עכ"ל וכן פירש רבינו יהודה בר' נתן מיד התינוקות כלומר לאלתר כשנעשית מצות ערגה שומטין התינוקות לולביהן עכ"ל היינו ר"ל שהתינוקות היו שומטין לולבי עצמן ואוכלין אתרוגי עצמן והכי איתא בירוש' לא אמרו אלא קטני' הא גדולי' לא פי' לא אמרו שהיו אוכלים האתרוגים אלא קטנים שהיו אוכלין אתרוגי עצמן הא (קטנים) [גדולים]לא היו אוכלין כלל אתרוג בשביעי ופריך לכן אמר רבי מנא בשם רב אתרוג מותר לאוכלו פי' למה [אין] אוכלין הגדולים הואיל שכבר יצאו בו י"ח א"ר יוסי תמן הוא אינו ראוי לצאת בו אבל אחרים ראוין לצאת בו ברם הכא לא הוא ולא אחרים ראוין לצאת בו פירוש תמן בשביעי הוא אינו ראוי לצאת בו שהרי כבר יצא בו י"ח אבל אחרים אדם בעלמא שעדיין לא נטל ראוי לצאת בו ע"י שאלה או ע"י מתנה הלכך עדיין הוא מוקצה למצותו ואסור אבל אתרוג שנפסל ביו"ט ראשון אינו ראוי לא לו ולא לאחרים הלכך פקע' הקצאה שלו ומותר באכילה מיהו אין משם קשה לרש"י דהאי סוגיא אזלא כר' יוחנן דאמר לקמן אתרוג בשביעי אסור ואפשר שפיר להיות כפירש"י ואין זה קשי' אמאי לא קאמר דתנוקות אין דגדולים לא:
707
708אמר רב יהודה אמר שמואל לולב שבעה. לברכה. וסוכה יום אחד מ"ט לולב דמפסקי לילות מימים כל חד וחד מצוה באנפי נפשה סוכה דלא מפסקי לילות מימים כולהו כחדא יומא אריכתא דמי ורבב"ח אר"י סוכה שבעה לברכה ולולב יום אחד ואע"פ שניטל כל שבעה זכר למקדש אין מברכין עליו אלא יום ראשון שהוא מן התורה מאי טעמא סוכה דאורייתא שבעה ולולב דרבנן סגי לה בחד יומא (כי אתא רב דימי א"ר יוחנן סוכה שבעה) כי אתא רבין א"ר יוחנן אחד זה ואחד זה שבעה א"ר יוסף נקוט דרבב"ח בידך דכולהו אמוראי קיימי כותיה בסוכה מיתיבי העושה לולב לעצמו אומר שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה נטלו לצאת בו אומר ברוך [אקבו"ץ על נטילת לולב ואע"פ שבירך עליו יום ראשון חוזר ומברך כל שבעה העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקימנו כו' נכנס לישב בה אומר] אקבו"ץ לישב בסוכה כיון שבירך יום ראשון שוב אינו [מברך] יום שני קשיא לולב אלולב קשיא סוכה אסוכה בשלמא לולב אלולב ל"ק כאן [בזמן] שביהמ"ק קיים מברכין עליו במקדש כל שבעה דמדאורייתא הוא כאן בזמן [שאין] בית המקדש קיים. אלא סוכה אסוכה קשיא תנאי היא דתניא תפילין כל זמן שמניחן אפי' חולצן ומניחן מאה פעמים ביום מברך עליהן דר"מ וגבי סוכה נמי אע"ג דלא מפסקי לילות מימים וכחד יומא אריכא הוא מברכין עליה בכל יום דהוי דומי' דחולץ ומניח וחכ"א אינו מברך אלא שחרית בלבד ובסוכה נמי כיון דכחד יומא היא סגי בברכה של יום ראשון. איתמר אביי אמר הלכה כר"מ רבא אמר הלכה כרבנן א"ר מרי ברה דבת שמואל חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא כל אימת דמנח תפילי מברך אמר מר זוטרא חזינא ליה לר"פ דכל אימת דמנח תפילי מברך רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי בהו מברכין [אמר ר"י אמר שמואל מצות לולב כל שבעה] ר' יהושע [בן לוי] אומר יום ראשון מצות לולב מיכן ואילך מצות זקנים. רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו ודרבנן לא בעי ברכה. וכן א"ר יצחק ואף רב סבר כל שבעה מצות לולב דא"ר חייא [בר אשי] אמר רב המדליק נר של חנוכה חייב לברך פרש"י (דאמר) לעיל דאמר רב מרי ברה דבת שמואל חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמואל אלא כל אימת דמנח תפילי מברך ואנן נמי דכי עבדינן ומברכי' כל שבעה ואע"ג דכחד יומא הוא ולולב נמי כל שבעה ואע"ג דכחד יומא הוא ואע"ג דמדרבנן הוי מברכין עליה כי היכי דמברכין בנ"ה דרבנן ובמגילה דקם ליה רב ושמואל בחד שיטתא בלולב ורבין נמי אמר משמי' דר"י אף לולב שבעה עכ"ל וכן פסק רבי' יהודה בר נתן וכן פסק ר"י אלפס וכן העולם נוהגים. כתב ה"ר שלמה בר' שמשון זצ"ל כך מקובלני ממורי הזקן ר' יעקב בר' יקר וכן דעתי נוטה שאין אומר זמן בנטילת לולב אלא ביום ראשון בלבד לפי שלא מצינו עיקר ושורש לברכה זו לא בתלמוד לא במשנה ולא בתוספתא דכלל כלל אין חייב ברכה אלא כשעת עשיית לולב בחול בשעת שאוגדו ומתקנו וכן בסוכה בשעת עשייתה לשם מצוה דת"ר העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו נכנס לישב בה אומר אקבו"ץ לישב בסוכ' ותנן נמי סוכה שהיתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר ביו"ט עצמו כגון מימך בסתרקי ולעטר' בקרמים ובסדינין המצויירין מברך מיד שהחיינו דעיקר חיוב בשעת מעשה ואם אינו יכול לחדש בה דבר מברך שתים בכניסתו אחת. אסוכה ברישא ואחת אזמן בלולב. לא מצריך בשעת נטילה אלא אחת דכלל כלל ליכא ברכה דזמן אלא בשעת עשייה דהיינו בחול אבל ראשונים נהגו הואיל ואין כל אדם עושה לולב לעצמו אלא סומכין על ש"צ שמברך כל אדם שתים בנטילתו. וגם זו היא פליאה בעיני על מה סמכו כיון דחיוב ברכה זו אינה אלא בשעת עשייה בחול כיון שמברך זמן פ"א ל"ל תו לברך ביו"ט שני בין שיהא יום ראשון ודאי בין שיהא חול מה בכך כיון שבירך פעם אחת זמן אמאי חוזרי' ומברכין וגבי נר חנוכה נמי אין אומר זמן אלא ביום ראשון. ותו מצאתי בה"ג דלא צריך לומר זמן בסוכה ובלולב דסגי בדכסא. ובהלכות דרב יהודאי גאון תני הכי העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב מוליך ומביא מעלה ומוריד אבל זמן לא מצריך כלל ולפיכך כיון שבירך זמן ביום ראשון סגי בהכי ותו לא מידי עכ"ל וכבר שאלו למורי רבי' יהודה בר' יצחק היאך אנו יוצאין ידי חובתינו בברכת זמן אחד מזמן דיו"ט ומזמן דסוכה ולדברי ה"ג אף מזמן דלולב והשיב להם דהיינו הא דשמעתין דת"ר היו לפניו מצות הרבה אומר ברוך אקבו"צ על המצות ר"י אומר מברך על כל או"א בפני עצמה אר"ז ואיתימא ר"ח בר פפא הלכה כר' יהודה א"ר זירא ואיתימ' ר' חיננא בר פפא מ"ט דר"י דכתיב ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו היינו דוקא מפני שהברכות חלוקות כגון שיש לפניו ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית ע"כ צריך עכאו"א לברך בפ"ע אבל במקום שהברכות שוות מודה ר"י דבברכה אחת סגי הילכך הכא שהכל היא ברכת זמן אע"פ שהוא חייב ג' ברכות של זמן יו"ט סוכה לולב אע"פ [כן] (דבברכות) [בברבת] זמן אחד סגי לה בעבור כולם וזמן אחד עולה לכאן ולכאן והכי אמרי' ס"פ בכל מערבין זכרון אחד עולה לכאן ולכאן:
708
709א"ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפי' בשמיני אסורה ר' שמעון בן לוי אמר אתרוג אפי' בשביעי נמי מותר במאי קמיפלגי מ"ס למצותה אתקצאי ומ"ס לכולא יומא איתקצאי א"ל רב פפא לאביי לרבי יוחנן מ"ש סוכה ומ"ש אתרוג כיון דבת מיפקא בה מעיקרא קדים ונפיק בה מעיקרא וסוכה דלא בת מיפק בה מעיקרא זימנין דמתרמי ליה סעודתא ביה"ש מיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא דשמיני ולוי אמר אתרוג בשמיני אסור' מיגו דאסורה ביה"ש דשמיני משום דבין השמשות ספק יום הוא ובשביעי אתקצאי לכולי יומא לכיון דביה"ש אסור ואע"ג דלא חזיא לביה"ש אסירא לכולי יומא ואבוה דשמואל אמר בשביעי אסורה בשמיני מותרת קם אבוה דשמואל בשיטתיה דלוי חזר בו מדבריו [וסבר] כלוי קם ר"ז בשיטתי' דאבוה דשמואל ואמר בבית המדרש בשביעי אסורה בשמיני מותרת דא"ר זירא אתרוג שנפסלה אסור' לאוכלה כל שבעה רבותא נקט דאפי' נפסלה אסורה כל שבעה דמתחילה לשבעה הוקצת אבל בשמיני שריא. הפריש ז' אתרוגים לז' ימים אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר ורב אסי אמר כל אחת יוצא בה ואוכלה למחר במאי קמיפלגי מ"ס [למקצתה] (למצותה) אתקצאי ומר סבר לכולי יומא אתקצאי פירש"י וכיון דקמו רב ור' יוחנן בחד שיטה הלכה כותייהו ואסורה בשביעי ומותרת בשמיני וכן פסק רבי' יצחק אלפס והיינו דקבעי לדידן דאית לן בשמיני תרי יומי היכי עבדינן מי אסרינן ליה ביומא קמא משום ספק שביעי או לא. אמר אביי שמיני ספק שביעי אסורה תשיעי ספק שמיני מותרת אמימר אמר אפי' תשיעי ספק שמיני אסורה מרימר אמר אפי' שמיני ספק שביעי מותרת בסורא עבדי כמרימר רב ששת בריה דרב אידי עביד כאביי והלכת' כותיה דאביי והלכה כר' זירא דאמר אתרוג שנפסל אסורה כל שבעה לאוכלה דקם ליה בשיטתי' דאבוה דשמואל דאמר בשביעי אסורה בשמיני מותרת דהיינו כר"י דקיי"ל כותיה וליתא לדרב דאמר בירושלמי אתרוג שנפסל ביום ראשון מותר לאכלו דרב לטעמיה דסבר [למקצתה] (למצותה) אתקצאי ואנן קיימא לן כר"י דלכולי יומא אתקצאי. א"ר יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב שמיני ספק שביעי שביעי לסוכה שמיני לברכה ור' יוחנן אמר שמיני לזה ולזה מיתב כ"ע ל"פ דיתבינן כי פליגי לברוכי לישב בסוכה מ"ד שביעי לסוכה ברוכי נמי מברכינן ומ"ד שמיני לזה ולזה ברוכי לא מברכינן דשמיני הוא ואין שם סוכה עליו והיינו לזה ולזה שאינו מברך לישב בסוכה וגם שאומרין בתפילה ובבהמ"ז יעו"י את יום שמיני חג העצרת הזה והלכת' יתובי יתיבינן ברוכי לא מברכינן:
709
710א"ר זירא לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביו"ט ראשון מ"ט ינוקא מיקנא קני דרבנן תקינו ליה זכייה לנפשיה אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו ולא דמיא לבר שטיא בפ' ד' אחין דאמ' כשהוא שוטה זבן כשהוא שוטה זבין דשוטה גרע דלא קנה ולא מקני ופי' ראב"ן שאם תופס עם התינוק כיון שלא יצא מידו לגמרי שפיר דמי ובקיאי הדעת מחזירין אותו למקומו והתינוקות מעצמן נוטלין אותו ומברכין עליו:
710
711א"ר יוחנן אומר זמן בשמיני של חג ואין אומר זמן בז' של פסח וכן אר"נ אומר זמן בשמיני של חג ורב ששת אמר אין אומר זמן בשמיני של חג והלכת' אומר זמן בשמיני של חג ותנ"ה שמיני פז"ר קש"ב פייס בפ"ע שבכל פרי החג לא היו מטילין גורל אי זה משמר יקריב לפי שבסדר היו מקריבין אותו עד שכל עשרים וארבעה משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משנים כדאמרי' פ' החליל ופר דשמיני בתחילה מפיסין עליו. מן בפ"ע לברך שהחיינו רגל בפ"ע דאין יושבין בסוכה. קרבן בפ"ע שאינו כסדר פרי החג שא"כ היו בו פרים ששה. שיר בפני עצמו ברכה בפני עצמה את יום שמיני הג העצרת הזה ובתוספתא משמע שהיו מברכין את המלך דה"ג בה ברכה לעצמה שנא' ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך:
711
712מתני' סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול בשביעי לא יתיר את סוכתו. לא יתיר אגדים שלה לסותרה דהא חובתה כל היום לישן ולשנן ואי אקלע ליה סעודת' אכיל בגווה אבל מוריד הוא את הכלים ואת המצעות שנשתמשו בהן בתוכה כדתניא (פ"ק) היו לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה מוריד אותן מן המנחה [ולמעלה] בשביל כבוד יו"ט האחרון של חג שמראה כמו מכין עצמו לקראתו למקום [שיסעוד] שם הלילה. אין לו מקום להוריד כליו שאין לו מקום אחר לאכול וצריך לאכול בה ביו"ט האחרון מאי מה יעשה ויוכיח שאינו כמוסיף על המצוה לעשות סוכה שמונת ימים רב חייא בר אשי אמר רב פוחת בה ד"ט ופוסלה וריב"ל אמר מדליק בה את הנר דאמרינן שרגא בסוכה קטנה לבר ממטללתא. ולא פליגי הא לן והא להו. הא לן לבני בבל שהשמיני שלהן ספק שביעי דלא קים לן בקביעא דירחא מדליק בה את הנר ולא יפחתנה ויפסלנה לפי שצריך לישב בה מחר. והא להו. לבני ארץ ישראל דקים להו בקביעא דירחא ולא יתבי בסוכה בשמיני פוחת. הא תינח סוכה קטנה דאיכא הוכחה בהדלקת הנר סוכה גדולה מאי איכא למימר דהכי אמרי' לעיל שרגא אמרי לה במטללתא ואמרי לה בר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה קטנה והא בסוכה גדולה דמעלי בה מאני מיכלא דאמר רבא מאני משתיא במטללתא ומאני מיכלא בר ממטללתא ירושלמי ר' בא בר כהנא ר' חייא בר אשי בשם רב צריך אדם לפסול את סוכתו מבעוד יום ריב"ל אמר צריך אדם לקדש לילי יו"ט האחרון בתוך ביתו ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש פעם אחרת רבי חא רבי חנינא בשם רבי הושעיא מי שסוכתו עריבה עליו ה"ז מקדש בלילי יו"ט האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו וא"צ לקדש פעם שנית א"ר בון אתיא דשמואל כר' חייא ור' הושעיא כריב"ל א"ר אמי לא פליגין מה דמר שמואל כשהיה דעתו לאכול בבית אחר ומה דמר ריב"ל בשלא היה דעתו לאכול בבית אחר. ובתשיעי ספק שמיני אנו עושין שמחת תורה ומסיימין התורה ומתחילין בראשי וחתני תורה עושין סעודה לכבוד גמר תורה. ובמלכותנו בשושני"א עושים חתני תורה סעודה גמורה ומזמנין מבני הקהל ונותנים להם מאכלים טובים אווזות ותרנגולין ומצאתי עיקרו של מנהג אני המחבר יצחק בר' משה נב"ה בתחילת מדרש שה"ש ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' א"ר יצחק מיכן שעושין סעודה לגמרה של תורה גבי שלמה דמלך כתיב הנה עשיתי כדבריך הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך וכתיב ויקץ שלמה והנה חלום ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו הנה כשנתן לו הקב"ה חכמה לכבוד החכמה עשה משתה ומיכן למד ר' יצחק שהגומר תורה שכולה חכמה שצריך לעשות סעודה ומשתה:
712
713סליקא לה מסכת סוכה
713
714מאי חנוכה דתניא בעשרים וחמשה בכסלו יומין תמניא אילין דלא למיספד בהון שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברו בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונה בחותמו של כה"ג ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ימים טובים בהלל ובהודאה. ולא שאסורים במלאכה דלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה. ואין להתענות בחנוכה כשם שאין להתענות בפורים אע"ג דלא מיחייבי לבשומי נפשיה כמו בפורים בתענית מיהא אסור דאמרי' פ"ק דראש השנה רב ור' חנינא אמרי בטלה מגילת תענית וריב"ל אמר לא בטלה מגילת תענית והלכת' בטלה והלכת' לא בטלה קשיא הלכתא אהילכת' ל"ק כאן בחנוכה ופורים. לא בטלה. כאן בשאר יומי. בטלה. ואמרי' בירושלמי פ"ב דמסכת תענית ר' חנינא ר' יונתן ר' יהושע אומ' בטלה מגילת תענית א"ר יוחנן אמש הייתי יושב ושונה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד ואמרו עליו על ר' אליעזר שסיפר ור' יהושע רחץ אמר להן ר' יהושע צאו והתענו על מה שעשיתם שהתעניתם ואת אמר בטלה מגילת תענית א"ר בא אע"ג דאיתמר בטלה מגילת תענית חנוכה ופורים לא בטלו מילהון דרבנן אמרין בטלה מגילת תענית ר' יונתן ציים כל ערובא דריש שתא ר' אבהו ציים כל ערובא שובא ר' זעירא צם תלת מאוון צמין ואית דאמרין תשע מאה ולא חש על מגילת תעני' ר' יעקב בר אבא מפקד לספריא אי אתא איתתא למשאלכון אמרין לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים ור"ה וחוש"מ וחנוכה ופורים. הא למדת אפי' קיי"ל דבטלה מגילת תענית אפ"ה אסור להתענות בחנוכה ופורים דלענין חנוכה ופורים לא בטלה. והא דנעשה נס שהיה דולק שמונ' ימים פי' מורי רבי' יהודה בר' יצחק משום שהיו טרודים כל ז' ימים בבנין המזבח ובכלי שרת דאמרי' במגילת תענית ולדורות חנוכ' בית חשמונאי ולמה היא נוהגת לדורות אלא שעשאוהו בצער ואמרו בו הלל והודאה והדליקו בו נרות בטהרה לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה להם במה להדליק שמן וכשגבר' יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחיפום בבעץ והתחילו להדליק ולמה היא נוהגת להדליק שמונה אלא שסתרו המזבח ובנאוהו וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת ופי' דמיד היו מתקנין שמן אחר אלא שהיו טרודין להכין ולטהר כלי שרת ולעשות המזבח ולא יכלו ליקח שמן אחר ולכך נעשה נס בפך שמן ונתקיים שמונה ימים ולפיכך נקרא חנוכה על שם חנוכת המזבח שנסתר ובנאוהו. והיינו נמי דאמרי' במדרש למה נסמכה פרשת בהעלותך לחנוכת נשיאים לפי שהיה לוי מתרעם על שלא [זכה] להקריב ואמר לו הקב"ה שלהם לא היה אלא יום אחד לנשיא ולפי שעה וחנוכה שלך תהיה ח' ימים ולדורות משמע שגם הוא היה נקרא ע"ש חנוכ' המזבח כמו אותן של נשיאים׃
714
715אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת מ"ט דרב הונא קסבר כבת' נר חנוכה זקוק לה לתקנה הלכך לכתחילה צריך לתקנה לעשות' יפה דילמא פשע ולא מתקן לה ומותר להשתמש לאורה הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמישו. ורב חסדא אמר מדליקין בהן בחנוכה בחול אבל לא בשבת קסבר ככתה אין זקוק לה הלכך בחול שרי ומותר להשתמש לאורה. א"ר זירא א"ר מתנה אמר רב ואמרי לה א"ר מתנא א"ר זירא אמר רב פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת א"ר ירמיה מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה ולא קיבלה שלא חשש לסמוך על דבריו כי אתא רבין אמרה קמיה דאביי משמיה דר' יוחנן וקיבלה הלכך קיי"ל כרב ור"י דאסור להשתמש לאורה וכן עשה הפייט בתפילת אעדיף כל שמונה נר חנוכה אסור בו להשתמש. וכן אמר רבה לקמן צריך נר אחרת להשתמש לאורה וכן א"ר אסי לקמן אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה. תניא בפסיקת' בענין חנוכה נר חנוכה שהותיר ביום ראשון מוסיף עליו ביום שני ומדליקו ביום שני מוסיף עליו ביום שלישי וכו' עד ביום שמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו ויש מרבותינו שרצו משם [להביא] ראיה שאם כבה נר אחת מנרות שלנו של חנוכה או כולם שיוסיפו על של לילה שלאחריו ולא ידליקם מיד ואינה ראיה. ואע"ג דפסקית דכבתה אין זקוק לה היינו שאינו חייב להדליק מיד אבל אם ידליק מיד ודאי בטוב יעשה וההיא ברייתא איירי כגון שכך נעשה שלא נזקק לה ותו נראה לפרש דההיא ברייתא סוברת כבתה זקוק לה ואין מצותה נטולה הימנה כשכבתה עד שתדליק כולה הלכך אם הותירה ביום [א'] או כבתה ואירע כך שלא הדליקה אח"כ באותו לילה שמוסיף עליה ביום שני אבל לדידן דקיי"ל דכבתה אין זקוק לה משמע אין זקוק לה וגמרה לה מצותה לגמרי דאי דאתקצאי למצותה כל כך שצריך להוסיף עליה כל הלילות אם נשאר ממנה ובאחרונה עושה מדורה בפ"ע סברא היא דכ"ש אם כבתה זקוק לה לחזור ולהדליק באותו הלילה מדלא אמר הכי משמע דאין זקוק לה עוד כלל וגם לשון אין זקוק לה משמע דעוד אין זקוק לה כלום אחרי שלא פירש בה התלמוד שום מצוה אח"כ. וכבתה אין זקוק לה ורמינהי מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא דאי לא מדליק ידליק וא"נ לשיעורא שיהא בה שמן כשיעור הזה ומיהו אם כבתה אין זקוק לה עד שתכלה רגל מן השוק וכמה ארבב"ח א"ר יוחנן עד דכליא רגל דתרמודאי מלקטי עצים דקים ומתעכבין בשוק עד שהולכין בני השוק לבתיהן משחשיכה ומבערין אור בבתיהן וכשצריכים לעצים יוצאין וקונין מהן והאידנא דלא קפדינן אשיעורא דנר שמא סמכי' אלישנא קמא דשנינן דאי לא אדליק מדליק ולא בעינן שיעורא הואיל ואנו מדליקין בתוך הבית של פתח הבית מבפנים ואין הנר נראה להולכים בשוק וברחובות לא הורגלו להחמיר כל כך ירושלמי סוף מכות מהו להדליק שמן שריפה לחנוכה אמרי דבי ר' ינאי מדליקין שמן שריפה לחנוכה א"ר ניסא אנא לא אנא חכים לאבא אימא הוות אמרה לי אבוך הוה אמר לי מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שריפה:
715
716ת"ר מצות נר חנוכה איש וביתו נר אחר בכל לילה. לאיש ולכל בני ביתו סגי להו בנר אחד. והמהדרין את המצוה עושין נר אחד בכל לילה לכאו"א מבני בית והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה מיכן ואילך פוחת והולך ובה"א יום ראשון מדליק אחד מיכן ואילך מוסיף והולך:
716
717ת"ר נ"ח מצוה להניח' על פתח ביתו מבחוץ משום פרסומי ניסא ולא ברה"ר אלא בחצירו שבתיהן היו פתוחין לחצר ואם היה דר בעלייה שאין לו מקום בחצר להניחה שם מניחה מבפנים כנגד החלון ובשעת הסכנה שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית ע"ז שלהם מניחה על שלחנו ודיו אמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה ואי איכא מדורת אש לא צריך נר אחר להשתמש ואי איכא אדם חשוב אע"ג דאיכא מדורה צריך נמי נר אחר וי"מ שעת הסכנה שגזרו שלא להדליק נרות של חנוכה והאידנא דליכא סכנה לא ידענא מאי טעמא אין אנו מדליקין בחצירות:
717
718אמר רב כהנא דרש ר' נתן בר מניומי משמיה (דרבא) [דר' תנחום] נר חנוכ' שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה דלא שלטא בה עינא למעלה מכ' אמה וליכא פרסומי ניסא:
718
719אמר רבא נר חנוכה מצוה להניחה בחצר או ברה"ר בטפח הסמוך לפתח שאם ירחיקנה להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה"ב הניחה שם:
719
720והיכ' מנח לה רב אחא ברי' דרבא אמר בכניסתו לבית מימינו ורב ירמיה מדפתי אמר משמאל והלכתא משמאל כדי שתהא מזוזה בימין. מזוזה קיי"ל דבימין דכתיב ביתך דרך ביאתך דכי עקר אינש כרעיה דימינא עקר ברישא וכמדומה אני ששמעתי בשם רבי' אפרים דהיכא דליכא מזוזה מנח לה לנר בימין:
720
721אמר (רבה) [רב יהודה] אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה פי' למנות כי אמרית' קמיה דשמואל אמר וכי נר יש קדושה בו מתקיף לה רב יוסף וכי דם יש קדושה בו דתניא ושפך את דמו וכסהו בעפר במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו וקיי"ל כרב אסי דקאי רב יוסף כותיה וריב"ל נמי קאי כותיה ׃
721
722איתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר. דחנוכה. ושמואל אמר מדליקין מנר לנר יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר טעמא דרב משום בזויי מצוה. שמדליקין קיסם שאינו מן המצוה בנר של מצוה וממנו מדליק השאר. א"ל רב אדא בר אהבה לא תציתו ליה טעמא דרב משום אכחושי מצוה דמחזי כמאן דשקיל נהור'. ששואב קצת מלחלוחית שמנו מאי בינייהו איכא בינייהו דקא מדליק משרג' לשרגא. מביא נר אצל נר בלא קיסם מאי הוה עלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינן אי הדלקה עושה מצוה. שמצוה של נ"ח תלויה בהדלקה מדליקין מנר לנר. ואי הנחה עושה מצוה דעיקר מצותה תלויה בהנחה אין מדליקין מנר לנר. דהדלקה לאו מצוה כולי האי דאיבעיא להו הדלקה עושה מצוה [או הנחה עושה מצוה] ת"ש דאריב"ל עששית. כלי גדול של זכוכית. שהיתה דולקת כל השבת כולה שהדליק' למצות חנוכה מע"ש למו"ש מכבה ומדליקה למצות הלילה אא"ב הדלקה עושה מצוה שפיר אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה האי מכבה ומניחה מגביח ומניחה מבעי ליה ועוד (מדקאמר) [מדקא] מברכין אקבו"ץ להדליק נש"ח ש"מ הדלקה עושה מצוה ש"מ. הלכך הכי הלכתא כשמואל דמדליקין מנר לנר ע"י קיסם דבע"י קיסם איפלגו רב ושמואל והלכה כשמואל ואין לומר דהא דמסיק מאי הוה עלה דהיינו אליבא דרב וקא בעי אי מדליקין משרגא לשרגא או אסור משום אכחושי מצוה כדרב אדא בר אהבה דחדא דמאי מיבעיא לי' האי למיבעי הואיל והלכת' כשמואל דרבה עביד כותיה ועוד דהוה ליה למימר אי הדלקה עושה מצוה מדליקין משרגא לשרגא אלא מדנקט מנר לנר דהיינו ע"י קיסם דבהאי לישנא איפלגו רב ושמואל ע"י קיסם:
722
723והשתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליק' חש"ו לא עשה ולא כלום. לא יצאו בני הבית י"ח. אשה ודאי מדלקה דאריב"ל נשים חייבות בנ"ח שאף הן היו באותו הנס שגזרו יונים על כל הבתולות שיבעלו להגמון תחילה וע"י אשה נעשה נס ואם הדליקה אשה יצאו בני הבית י"ח:
723
724אמר רב ששת אכסנאי. אורח. חייב בנ"ח אמר רבי זירא מריש כי הוינא בי רב הוה משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא בתר דנסיבי איתתא. ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדלקי עלי בגו ביתאי ;
724
725אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך ורב ירמיה (בר אבא דידיה) אמר הרואה נ"ח דולק צריך לברך פירש"י העובר בשוק ורואה באחת מחצירות דולק. ומצאתי בשם רבינו יצחק בר' יהודה שאמר משום רבי' יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה. מאי מברך א"ר יהודה יום ראשון מדליק מברך שלש אקבו"ץ להדליק נר של חנוכה ושעשה נסים לאבותינו ושהחיינו והרואה מברך שתים שעשה נסים ושהחיינו שאין עליו לברך להדליק נר דהא לא אדלקה איהו. מיכן ואילך מדליק מברך שתים והרואה מברך אחת מאי ממעט זמן ולימעט נס נס כל יומא איתיה. שהרי כל שמונה הדליקו מן הפך וזמן כולהו כחד יומא אריכא דמי. והרואה כשבירך כשיבוא לביתו להדליק לאח"כ מברך להדליק ותו לא שהרי כבר בירך כשראה:
725
726אמר רבא מילא אדם קערה שמן והקיפה פתילות כפה עליה כלי עולה לכמה בנ"א. למהדרין העושין נר לכאו"א. לא כפה עליה עשאה כמדורה שהאש מתחברת באמצעיתה ואינו דומה לנר ואפי' לאחד אינה עולה. מיכן אני אומר כשמדליקין נרות של שעוה בערבי שבתות ובערבי י"ט ותוחבין הרבה נרות במנורה סמוכות זו לזו עד שהן מחממות זו מזו ונוטפת השעוה מחמת חמימות וגם נכפלות ונופלות שלא קיימו מצות נר שבת ויו"ט דזה דומה למדורה ואינן נשרפות כדרך הנר שיש לו ריוח לישרף כהלכתו. אמר רבא פשיט' נר ביתו בשבת ונר חנוכה. והוא עני שאין לו במה לקנות שמן לשתי נרות נר ביתו בשבת עדיף משום שלום ביתו כדאמרי' לקמן ותזנח משלום נפשי זה הדלקת נר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחושך נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו בעי רבא נ"ח וקידוש היום מאי קידוש היום עדיף דתדיר או דילמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא בתר דבעיא הדר פשטה נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא:
726
727איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בבהמ"ז בתפלה פשיטא לן שצריך שהרי להלל ולהודאה נקבעו כדא' לעיל אבל ברהמ"ז מאי כיון דמדרבנן הוא לא חייבו להזכיר ולא מדכרינן או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן. אמר רבא א"ר סחור' א"ר הונא אינו מזכיר. א"צ להזכיר. ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה. והאידנא דנהיגי בה חובה נעשית עלינו וחייבין אנו להזכיר של חנוכה בברכת המזון מיהו אם לא הזכיר אין מחזירין אותו. ואע"ג דפרשי' לעיל דאסור להתענות בחנוכה מ"מ הואיל ואי בעי לא אכיל דברים הטעונים בהמ"ז רק שלא יתענה ויאכל שאר דברים כדא' ס"פ ג' שאכלו מי שטעה ולא הזכיר של ר"ח בבהמ"ז אין מחזירין אותו משום דאי כעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל דהיינו אי בעי לא אכיל דברי' הטעונים בהמ"ז אלא שאר דברים כדפרישית בהלכות ר"ח. ירושלמי פ"ב דתענית מה דהוא לשעבר כגון על הנסים ועל הגבורות בחנוכה ופורים אומרה בהודייה כל דבר שהוא להבא כגון יעלה ויבוא דר"ח ודחוש"מ אומרה בעבודה מתני' אמרה כן ונותן הודייה לשעבר וצועק לעתיד לבוא. איבעי לה מהו להזכיר של חנוכה במוספין. בשבת ור"ח. כיון דלית ליה מוסף בדידיה לא מדכרינן או דילמא יום הוא שנתחייב בד' תפלות רב הונא ורב יהודה אמרי אינו מזכיר ר"נ ור' יוחנן אמרי מזכיר וקיי"ל כר"נ ור"י דקבעי הלכה כריב"ל דאמר יום הכפורים שחל להיות בשבת המתפלל תפילת נעילה צריך להזכיר של שבת דיום הוא שנתחייב בד' תפילות ה"נ יום הוא שנתחייב בד' תפילות ומזכיר של חנוכה במוספין בשבת ובר"ח:
727
728ואין לעשות הבדלה במוצ"ש על נר של חנוכה דאמרי' בירושלמי דברכות פ' אלו דברים ר' אבוה בשם ר' יוחנן ר' יוסי ב"ר חנינא אין מברכין על הנר ולא על הבשמים של מצוה מאי מצוה אר"י בשם שמואל נר כגון נר של חנוכה במוצ"ש אין מבדילין עליו. בשמים כגון אסא דהושענא בסוכות במוצ"ש אין מברכין עליהן דאמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו:
728
729סליקא לה הלכות חנוכה
729
730ביצה שנולדה ביו"ט בש"א תאכל בו ביום ובה"א לא תאכל בו ביום. במאי עסקי' אילימא בתרנולת העומדת לאכילה מאי טעמייהו דב"ה אוכלא דאפרת הוא אלא בתרנגולת העומדת לגדל בצים מ"ט דב"ש מוקצה הוא. ומאי קושיא דילמא ב"ש לית להו מוקצה וס"ל כר"ש דאמר פ' (במה מדליקין) [כירה] מותר השמן שבנר ושבקערה אסור דברי ר' יהודה ור"ש אומר מותר. קס"ד דאפי' מאן דשרי במוקצה בנולד אסור ולהכי פריך מ"ט דב"ש פירש"י דאלו במוקצ' סבירא להו דלא מקצי אינש מדעתיה מידי דחזי ליה אבל נולד לא הוה ידע ליה דניהוי דעתיה עלויה. והשתא לפי סברא זו כך הוא שזאת התרנגולת העומדת לגדל בצים (כגון) [דינה כמו] התרנגולת העומדת [לאכילה] דתרוייהו שרי לשחוט ולאכול והקשה רבי' יצחק בר' אשר לפי פירש"י שמפרש טעמא דנולד משום דלא ידע ליה דניהוי דעתיה עלויה א"כ מעיקרא נמי כי פריך אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה הול"ל משום נולד כדמסיק השתא ותו גבי עצמות וקליפין בה"א מסלק את הטבלה כולה ומנערה ואמאי והא ידע בודאי שכשיאכל יהיו לפניו עצמות וקליפין ודעתיה עליהן הלכך פי' רבי' יצחק בר' אשר דלא שייך לומר נולד אלא בדבר שנשתנה ונעשה ראוי לדבר שלא היה ראוי לו מתחילה כגון ביצת התרנגולת העומדת לגדל בצים דכשהיתה במעי תרנגולת לא היתה ראויה לאכילה ועכשיו שנולדה נעשי' ראויה לאכילה הלכך הויא לה נולד אבל ביצת תרנגולת העומדת לאכילה לא שייך למימר בה נולד שגם במעי התרנגולת היתה עומדת לאכילה. וראיה לסברא זו מפ' במה מדליקין גמ' פתילת הבגד. א"ר יהודה אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי רבי יהודה ור"ש מתיר מסיקין בתמרים ואין מסיקין בגרעיניהן דברי ר"י ור"ש מתיר מסיקין באגוזין אכלן אין מסיקין בקליפיהן דר"י ור"ש מתיר וצריכא דאי אשמעינן בקמייתא בההיא קאמר ר"י דמעיקרא כלי והשתא שברי כלי והוה לי' נולד ואסור אבל תמרים דמעיקרא גרעין והשתא גרעין אימא שפיר דמי ולא יהיה בו משום נולד קמ"ל פי' דהואיל דמעיקר' מיכסיא והשתא מיגליא הוה ליה נולד. הא למדת דלא מיקרי נולד אלא בדבר שמשתנה לאחר שנולד ממה שהיה עומד לו קודם שנולד הלכך תרנגולת העומדת לגדל בצים שביצתה בחייה לא קיימא לאכילה. כשנולדה וקיימא לאכילה אסורה משום נולד אבל תרנגולת העומדת לאכילה שביצתה בחייה קיימא לאכילה כשנולדה וקיימא לאכילה לא אסורה משום נולד דאע"ג דמעיקרא מיכסיא והשתא מיגליא בהא לא איכפת לן דאין סברא זו מועלת אלא בגרעיני תמרים דלא חזו לאכילה כלל ולא דמו כלל לאימייהו. ומיכן הבאתי ראיה להחבר ר' חיים ששאלני זו השאלה יודיעני מורי על מעשה שנעשה בינינו עתה בשבועו' שנכריה א' שפחת ישראל חלבה חלב יום שבת הסמוך ליו"ט ולמחר ביו"ט תיקן ישראל מאותו חלב מלייתא והיה נראה לאסור מידי דהוה אביצה שנולדה בשבת דאסורה ביו"ט ומורי ר' יעקב בר' נתן מתיר ואומר דהא דאסרינן ביצה שנולדה בשבת ביו"ט לפי שאם היתה נולדה ביו"ט היתה אסורה הלכך כשנולדה בשבת נמי אסורה ביו"ט משום הכנה אבל חלב אם היתה נכרית חולבת ביו"ט היה מותר לישראל לתקן ממנו מלייתא משום דאמרי' פ' חבית חולב אדם לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ומפרש ר"ת דמיירי ביום טוב אבל בשבת דבהמה לא חזיא לאכילה הויא לה פסולת והוי כמסיר אוכל מתוך הפסולת כדפיר"ת והלכך כיון דביו"ט מותר לחלוב בתוך המליאתה והוי כמו לקדירה הלכך גם אם חלבה נכרית בשבת מותר ביו"ט ואפילו אם חלבה לתוך הקערה דסוף סוף ישראל לא נהנה מזה כלום שאם היה רוצה היה חולב לתוך המליאתא ביו"ט ודמי למים שהביא עכו"ם בשבת דרך ר"ה דמתיר ר"ת משום דאם היה רוצה ישראל היה הולך לשם לשתות ואע"ג דבשבת היה אסור אפי' אם חולב לתוך הקדירה דהוי דישה כדפר"ת כיון דביו"ט שרי אין לאסור משום הכנה אלא דבר שבי"ט עצמו אסור. ולי היה נראה דכל דבר שאסו' בשבת אע"ג דביו"ט שרי [אסור] משום הכנה וראיה משירי פתילה ושירי מדורה שכבו בשבת דאסורים ביו"ט כדאמר בירושלמי ופירש בספר תרומות דמשום הכנה הם אסורים אע"ג דשירי פתילה ושירי מדורה שכבו ביו"ט היו מותרין אפ"ה אותם שכבו בשבת דאסורים בשבת אסורים גם למחר משום הכנה. ועוד חשבתי ראיה מתחילת מסכת ביצה דאמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה והכא ביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקי' וקסבר כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה והויא לה הכנה משמע דוקא נגמר' מאתמול אבל אם לא היתה נגמרה כי אם היום היה מותר דהא קיימא תרנגולת לאכילה אפ"ה כי נגמרה בשבת אסורה דלא קיימא לאכילה הלכך אסורה ביום טוב חיים בר' משה: נעמו לי דבריך החבר חיים כי חיים הם למוצאיהם ויפה עיינת ואל האמת כיונת ולהלכה הסכמת דאסרת המלייתא משום הכנה דודאי דמיא לביצה שנולדה בשבת דאסורה ביו"ט מפני שאין שבת מכין ליו"ט ה"נ חלב שחלבה נכרית בשבת ואפי' נטפטף מדדי הבהמה ממילא בשבת אסור ביו"ט משום הכנה דהואיל והאי פרה הקצוה לחליבה ולא קיימא לאכילה חלב היוצא ממנה הוי נולד ואסור כדפרכי' בריש פרקין במאי עסקינן אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה כו' קס"ד אפי' מאן דשרי מוקצה בנולד אסור והשתא תמה על עצמך מעיקרא נמי בי פריך אוכל' דאיפרת הוא אמאי לא קאמר דטעמייהו דב"ה משום נולד ופי' רבי' יצחק בר' אשר זצ"ל דהתם לא הוה מצי למימר דהואיל דהאי תרנגולת קיימא לאכילה וכו' כדפריש' לעיל הלכך חלב שנחלב ביו"ט אפי' ממילא אסור ביו"ט ל"ש נחלב לתוך הקערה [לא שנא נחלב לתוך הקדירה] מ"ט דשרית דנחלב מאתמול הוה אתמול שבת הוי ואין שבת מכינה ליום טוב וההיא דחולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה מיירי בבהמה שלא הקצוה לחליבה ועומדת לאכילה דאי בעי שחיט להו אפ"ה לתוך הקערה אסור משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה אבל לתוך הקדירה מעיקרא אוכל והשתא אוכל וליכא נולד כלל ושרי והשתא אתי שפיר דאסרי' חליבה ביו"ט ולא שרינן לה כמו שחיטה ואפייה ובישול דחליבה גופא לא מיתסרא אלא משום [נולד] ואפי' כשיחלוב אסור ולא הוי אוכל נפש ותו אפי' לפי דעת החבר יעקב לא דמיא למים שהובאו בשבת דמתיר ר"ת דהתם טעמא דאסורא שנעשית בהם מלאכה בשבת והואיל שהוא יכול ללכת שם ולשתות אינו נהנה מאותה מלאכה אבל הכנה דאסר רחמנא אינו בעבור איסור מלאכת שבת אלא גזירת הכתוב הוא שלא תהא שבת מכינה ליום טוב ותדע דאלו השוחט בשבת מותר בחול מן התורה אפי' לר' יוחנן הסנדלר כדמוכח באלו נערות ואילו ביו"ט שלאחר השבת אסור משום הכנה ובחול שרי דאין בו משום הכנה הלכך אין לדמותו כלל למים ותו דאין יכול ישראל כלל לחלוב ביום טוב אפי' לתוך הקדירה ואע"ג דבה"ג מוכח להתירא פר"ח דליתא לא לדרב ולא דשמואל אלא כדרבי יוחנן דפ' חבית דאסר והוא הזכיר שיש מתירין וכתב בשם רבותיו דאין לסמוך עליהם ולהתיר אלא הלכה כר' יוחנן לאיסור ור"ת נמי לא נזקק לפסוק הלכה כרב חסדא אלא לפרש דבריו שהיה קשה לו על פירש"י ופי' דבריו ביום טוב אבל לפסוק הלכה כר"ח לא נזקק ואפשר שפיר שיסבור כפר"ח שהלכה כר' יוחנן ותו אפי' אם היה הלכה כרב חסדא הרי הנכרית חלבה לתוך הקערה ונאסר החלב מיד וגם הראיה שכתבת מריש פרקין ראיה טובה היא וראוי לסמוך עליה וההיא דשירי פתילה ושירי מדורה שכבו אינה ראיה כלל כי אינו כספר התרומה שפי' מטעם הכנה אלא משום קדושה היא ושלום יצחק בר' משה נב"ה:
730
731איתמר שבת ויו"ט הסמוכין וכן יו"ט ושבת הסמוכין רב אמר [נולדה בזה אסורה בזה ורבי יוחנן אמר] נולדה בזה מותרת בזה וקמיפלגי בהכנה דרבה רב אית ליה הכנה דרבה ור' יוחנן לית ליה הכנה דרבה הקשה ר"ש אמאי אסורה ביו"ט הא בחול גמרה לה ופי' דבביצת תרנגולת העומדת לגדל בצים מיירי דלא הוכנה בששי בחול אגב אימא דלא שייכא בה הזמנה במעי אמה עד שנולדה וכי נולדה בשבת ליכא למימר הוכנה דזימון שבת ליכא א"נ דילמא רב לא ס"ל דכל ביצה דמתיילדא האידנא דמאתמול גמרה לה אלא דבו ביום הוכנה ואהכי אסורה משבת ליום טוב או מיום טוב לשבת הלכך אנו אסרינן אפילו בעומדת לאכילה דחיישינן לזה הפירוש שני וקיימא לן כרב כדפריש' לקמן:
731
732איתמר שני ימים טובים של גליות. שאין עושין אות' אלא בני גליות ישראל הרחוקין מב"ד ואין השלוחין יכולין להגיע אצלם מר"ח ועד יו"ט להודיעם באיזה יום נקבע החודש אם ביום שלשים אם ביום שלשים ואחד. רב אמר נולדה בזה מותרת בזה דחד מנייהו חול הוא וממ' נפשך שריא דא"נ קמא קודש הוא ושני חול אין הזמנה לסעודת חול רב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה דמספקא ליה די"ל קדושה אחת היא ואזיל לחומרא מספק:
732
733איתמר שני [י"ט]של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה שהן ודאי חוק קבוע להיות כיום ארוך מדרבנן שמתחילה לא מחמת ספק התחילו לעשותן: אמר רבא הלכת' כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא: תניא אח' ביצה שנולדה ביו"ט ואחת ביצה שנולדה בשבת אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המיטה אבל כופה עליה כלי שלא תשבר וספיקה אסורה נתערב' באלף כולן אסורות והאי ברייתא מתוקמא להדיא כרבה דלף"ל כותיה דאית לן הכנה: א"ר יוחנן עצים שנשרו מן הדקל בשבת שנשברו בשב' אסו' להסיקן ביו"ט הסמוך לו ואל תשיבני ביצה שאמרת' בה נולדה בזה מותרת בזה מ"ט ביצה כיון דביומא חזיא לגומעה חיה ולא קא שרי לה (מור) עד למחר מידע ידעי דבת יומא אסירא עצים דלא חזו ביומייהו [אי שרית להו למהר אתו למימר ביומייהו] נמי שרו ואתמול משום דבשבת לא חזו להסקה: א"ר מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן והא קא מהפך באיסורא כשמוליכן בתנור מזוית לזוית כיון דרובה התירא הוא בהתיר' קא מהפך שהאיסור בטל ברוב והא קא מבטל איסורא בידים ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה ה"מ בדאוריי' אבל בדרבנן מבטלינן ולרב אסי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא מבטלין מאי איכא למימר ה"מ היכא דאיסורא בעיניה אבל הכא מיקלא קלי איסורא. ועצים שנשרו מן הדקל ביו"ט אסו' להסיקן בפ"ע ביו"ט משו' דהו"ל נולד ואסרו רבנן נמי גזירה שמא יעלה ויתלוש. שאל החבר ר' יהושע ז"ל לרבי' יצחק בר' אברהם זצ"ל שבת ויו"ט ונלקט בהן דבר הנגמר אם אסור בזה דדילמא מאן דאית ליה הכנה לא אסר אלא דומיא דביצה שלא נגמרה וליתא בעין ואע"ג דנולדה בזה אסור' בזה היינו משום דלא מינכרא מאתמול והשיב לו אני לא קבלתי מרבותי וגם איני כדאי לחלק וראיה לדבר חדא דלא גרע מעירוב דאין מערבין מיו"ט לשבת משום הכנה לר' אליעזר ______. ז בבכל מערבין ועוד דאמרי' בירושלמי פ"ק דביצה שירי פתילה ושירי מדורה שכבו בשבת מהו להדליקן רב ורבי חנינא תרויהון אמרי אסור ור' יוחנן אמר מותר ומוכחא בירושלמי דמשום הכנה אסור דהא רב אית ליה דשתי קדושות הן ואינו יכול ליאסר אלא משום הכנה וב"ש שנלקטו ואפי' נגמרו ואמרי' נמי בירושלמי הכל מודי' בנשרים שהן אסורין ר' בון בר' חייא בעי קומי ר' זעירא מה בין נשרים מה בין בצים אלו נשרים באימותיהן שמא אינן אסורי' אילו בצים באימותיהן שמא אינן מותרות משמע דטפי אית לן לאסור בנשרים ואפי' נגמרו מבביצה דהא לא מפליג בין נגמרו ללא נגמרו ועוד יש לך ללמור דבר זה מלשון רבי יוחנן דאמר אל תשיבני מביצה משמע דמשום דשרי ביצה הוצרך לומר אל תשיבני מביצה אבל אם היה אסור הוה ניחא ליה ואע"ג דהוו בעין היה אוסרם כמו ביצה. יצחק בר' אברהם: מה שכתב דשירי פתילה ושירי מדורה שכבו דאסר רב דהיינו מטעם הכנה הא ליתא אלא משום דקסבר קדושה אחת היא כדפרי' בעירובין בפרק בכל מערבין מיהו תשובתו אמת היא מטעמי אחריני שכתב:
733
734אמר רבא מת ביו"ט הראשון יתעסקו בו עממים ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל ואפי' בב' ימים טובים של ר"ה פירש"י מת המוטל לקברו אם יו"ט ראשון [כו'] יתעסקו בו ישראל אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה נראה בעיני דה"פ לא אמרן דביו"ט ראשון יתעסקו בו עממים וביו"ט שני יתעסקו בו ישראל אלא דאשתהי ויש לירא שמא יסריח אז יתעסקו בו עממין ביו"ט ראשון וביו"ט שני יתעסקו בו ישראל אי ליכא עכו"ם קמן אבל אי איכא עכו"ם קמן אל יתעסקו בו ישראל ביו"ט שני אע"ג דאישתהי אבל לא אשתהי משהינן ואל יתעסקו בו ביו"ט ראשון לא עכו"ם ולא ישראל ביו"ט שני אע"ג דליכא עכו"ם מיהו אי איכא עכו"ם ביו"ט שני יתעסקו בו עכו"ם (ביו"ט שני) רב (אסי) [אשי] אמר אע"ג דלא אשתהי נמי לא משהינן ליה מ"ט יום טוב שני למת כחול שויוהו רבנן אפי' למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא מן המחובר שהיו רגילין להניח הדס על מיטת המת לכבודו ומר זוטרא סבר אע"ג דשויוהו רבנן כחול לענין גלימא ואסא אעפ"כ אל יתעסקו בו אלא באשתהי וכל דין שנותן מר זוטרא למת באשתהי נותן לו רב (אסי) [אשי] אע"ג דלא אשתהי ונרא' בעיני דהלכ' כמר זוטר' דההי' דרבא מייתי לה בפרק תולין. ופירש"י מת ביו"ט ראשון כגון שמת בשבת ויו"ט בא אחריו ונשתהה משמע דקסבר כמר זוטרא דדווקא נשתהה אבל לא נשתהה משהינן ליה ומשמע נמי דקסבר היכא דלא נשתהה משהינן ליה ואפי' על ידי עממין לא שרינן וכן מוכח בשאלתות בפרשת וזאת הברכה שכך כתב כד שכיב שיכבא ביו"ט ראשון וחזינן ליה דלא נטר עד למחר טרחינן ומייתינן עכו"ם וקברינן ליה ואי ליכא עכו"ם אסור ליה לישראל למיקבריה ביו"ט ראשון ואע"ג דסריח בהם צריכין שיכבא דשכיב ביו"ט שני ולא שכיחי עכו"ם לאיעסוקי ביה מהו ת"ש דאמר רבא מת ביו"ט שני וכו' הרי פי' דלא שרינן ביו"ט שני על ידי ישראל אלא דלא שכיחא עכו"ם. והיכא דשרינן בדאשתהי כתב מורי רבי' אבי העזרי דה"ה אם אשתהי משום טירחא אחרת של ציבור או סכנה או כיוצא בה וא"נ דלא אשתהי אבל אין המת נשמר עד יום שני מפני חום או נפוח או כיוצא בזה. ובההיא דפ"ק דמועד קטן דתנן אין חופרין כוכין וקברות במועד פרש"י התם דהא דאמרי' ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל הנ"מ כגון טלטול ושאר דברים שאינו טורח וכגון לכבס או לגזוז שערו אבל חפירה לא ואני שמעתי שרבי' יצחק בר' אשר התיר לתלמידיו אפי' החפירה והלך עם תלמידיו לבית הקברות והתחיל בעצמו לחפור והלך לו ותלמידיו גמרו וחפרו כל הקבר וכן סובר רבי' יצחק אלפס דאפי' החפירה מותרת שפי' ההוא דפ"ק דמועד קטן דאין חופרין כוכין וקברות במועד דהיינו כדי לקבר בהן אחר המועד והכא בשמעתין פירש"י לא אמרן דיתעסקו בו ישראל אלא דאשתהי ומתיירא שלא יסריח משמע לכאור' אבל ביו"ט ראשון דיתעסקו בו עממין אע"ג דלא אשתהי ולא היא אלא רש"י נקט לפרש יו"ט שני משום דסליק מינה וה"ה ליו"ט ראשון דע"י עממין דוקא דאשתהי וכדפי' בפ' תולין כדפרישית. והיכא דמתעסקי ישראל ביו"ט ראשון במת משמתינן להו כההוא דפרק זה בורר דהנהו קבוראי דקברי שכבא ביו"ט ראשון ושמתינהו רב פפא:
734
735איתמר אפרוח שנולד ביו"ט ראשון רב אמר אסור ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף לאיסור מוקצה התיר עצמו בלידתו דמיגו דאיתקן להאי איתקן להאי א"ל רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט א"ל הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפ' שתיק רב. ומסקנא דשתיק מפני דלא היה בידו להשיב הלכך קיי"ל כשמואל ואיתימא ר"י דמותר וכגון שנולד עם הכנפים. ואמרי' בירושלמי דפרקין גוזל שנולד כיו"ט מותר מפני שהוא מתיר עצמו בשחיט' לא כן תני בצים שריקמו גוזלות שלא העלו כנפים אסורין משום שקץ ואין לוקין עליהן משום נבילה ואמר ר' חגי ואפי' שחטן וא"ר בון תיפתר באינון דנפקין וכנפיהון עליהון פי' דוקא כה"ג מותרין. ותנן סוף פא"ט נמרטו כנפיה ר' יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה ופירש"י כנפיה היינו נוצה גדולה שעל כל גופה נוצה היא הדקה הסמוכה לבשר שאין לה קנים ומתוך כך אסר רבי' יואל זצ"ל כל עופות שלא גדלו כנפיהן הלכך הא דקיי"ל כשמואל ור"י דאפרוח שנולד בי"ט מותר היינו כגון שנולד וכנפיו עליו דהיינו נוצה גדולה שעל כל גופה שיש לה קנים: אמר רב מרי בריה דרב כהנא בדק בקינה של תרנגולין מעיו"ט בין השמשות דשוב לא ילדה אם לא בלילה ולמחר השכים קודם עלות השחר ומצא בה ביצה מותרת. והא דנקט בדק רבותא אשמעינן דאע"ג דבדק ולא מצא וליכא למיתלייה בנולדה קודם בין השמשות מותרת דסמכי' אברייתא דקתני כל שתשמישו ביום נולד ביום והא ודאי לא ילדתו בלילה אלא אתמול ילדתו ואע"ג דבדק יפה יפה ולא מצא אפ"ה מותרת דאמרי' יצתה רובו מאתמול וחזרה הואי וכדר' יוחנן דא"ר יוחנן יצתה רובה מעיו"ט וחזרה מותרת לאכילה ביו"ט ודווקא דאיכא זכר אבל אי ליכא זכר אע"ג דבדק והשכי' אסורה דא"ר יוסי בן שאול אמר רב בדק בקינה של תרנגולת מעיו"ט ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה אסורה ואוקימנא בדספנא מארעא דליכא זכר דההיא מולדת ביום ובלילה. וכתב רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל בפ"ק דבכורות שיש להתיר מיכן לקנות בצים מן העכו"ם בליל יו"ט שני בב' ימים טובים של גליות חוץ מר"ה שהוא קדושה אחת וכ"כ בה"ג דשרי לקבולי מן חעכו"ם בצים בלילי יו"ט הראשון של ר"ה ובליל שני ימים טובים של גליות ובלבד שהביאם מתוך התחום דביצה בלילה לא מתילדא והא בת אתמול אבל בליל יו"ט שחל להיות במוצאי שבת לא דדילמא בשבת נולדה ואסורה עכ"ל ה"ג. והיכא שהעכו"ם מסל"ת ואומר שנולדו קודם יו"ט ואינו יודע בטיב ישראל זה היה מעשה בשפחת ישראל שלקחה בצים מן העכו"ם ביו"ט ושוב שאלו העכו"ם והיה מסל"ת שבוע קודם יו"ט קנאם ולא היה יודע בעניני ישראל כלום ושאיו למורי רבי' אב"י העזרי והתיר מדתניא בתוספתא דמאי בפ"ד ומייתי לה בסוף מסכת יבמות עכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזקה הם של נטע רבעי הם לא אמר כלום דלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו ואם אנו תולין להקל שלא להאמינו משום שמתכוין להשביח מקחו ק"ו היכא שמגנה מקחו דודאי יותר טובים אותן בצים שנילדו מחדש מאותן שנולדו מאתמול או קודם לכן. וסיפא דההיא הכי מיתניא בתוספתא אבל אם אמר מאיש פלוני לקחתים משלי הבאתים נאמן להחמיר דברי רבי ר"ג אומר [אין] נאמן שדברי העכו"ם לא מעלין ולא מורידין מיהו היכא דתלינן שמתכוין להשביח מקחו לכ"ע נאמן וכ"ש בגינוי מקחו שמותר והוא שאינו יודע בטיב ישראל להתכוין כדי שיקחו מקחו ממנו אבל אם יודע שביצה שנולדה ביום טוב אסורה לא סמכי' עליה:
735
736מתני' השוחט חיה ועוף ביו"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו [עפר] מוכן מבע"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא אמר רב זריקא אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום והא קעביד כתישה (א"ר זריקא) א"ר חייא בר אשי [אמר רב] בעפר תיחוח. מתני' שאפר כירה מוכן הוא א"ר יהוד' אמר רב ל"ש אלא שהוסק מערב יו"ט אבל הוסק ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר ותניא נמי הכי כו'. מדתניא כוותיה משמע דהילכתא כוותיה דרב דבהוסק ביו"ט אסור ורבי' יצחק אלפס נמי הביא ראיה לדרב וסובר הילכתא כוותיה. בתוספת רבי' יצחק בר' אשר כתוב שפרש"י הכא רב לטעמיה דסבירא ליה כר' יהודה אבל לר' שמעון מותר ובפי' שלפני אין בהם זה. מיהו רבי' יצחק בר' אשר מספקא ליה דדילמא ר' שמעון מודה דאסור דהא ר' שמעון מודה בעפר דעלמא שאסור לטלטלו אם לא הכין מעיו"ט דעפר הוא כמו אבנים לגבי יו"ט מאחר שאינו לא אוכל ולא כלי לדברי הכל הוי מוקצה כמו אבנים ועפר. אם נאמר כמו כן בהאי אפר כירה שהוסק ביו"ט דמודה ר' שמעון דאסור דעכשיו אישתני לגמרי ולא קאי לגמרי למאי דהוי קאי עד השתא דקודם שהוסק כשהיו עצים לא הוו חזו לכיסוי לגמרי ועכשיו נעשו אפר שאין להן לא תורת אוכל [ולא תורת כלים] והרי הן כשברי כלים שנשברו בשבת שאין ראוים לכלום דמשמע במסכת שבת דמודה ר' שמעון שאם אינן עושין [מעין] מלאכתם כגון שברי עריבה כדי לכסות בה את החבית דאסורה או דילמא אליבא דר' יהודה קאמר רב הכי אבל לר' שמעון מותר ולא דמי לשאר עפר דעלמא דאסור דהואיל דהאי הוה מוכן היום בלא הסקה והשתא נמי חזי הוא לכיסוי ומותר. והזהיר בעצמו מלכסות אלא בדהוסק מעיו"ט תבא עליו ברכה. מיהו היינו דוקא לכתחילה [אבל] אם שחט כבר בדיעבד מותר לכסות בו אפי' בהוסק ביו"ט אע"ג דהוי מוקצה דהא עפר מחובר ואפי' בדקר נעוץ מוקצה הוא וקשרו ב"ה בדיעבד. והכי איתא בירושלמי שאפר כירה מוכן (כמא) [דהא] דאת אמר באפר שהוסק מבעיו"ט אבל אפר שהוסק ביום טוב לא בהא בשלא שחט אבל שחט מוטב שיטול אפר שהוסק ביו"ט ואל יחפור בדקר ויכסה: תניא הכניס עפר הרבה למקום אחד לגינתו ולחורבתו לשוטחה בהן מותר לכסות בו דכ"ז שהוא צבור דעתיה עלוי' לכל צרכיו ודוקא בדיעבד שכבר שחט מותר לכסות בו אבל הבא לימלך אומרים לו שלא ישחוט אם אין לו עפר אחר מוכן כדאמר' בירושלמי הביא עפר לטוח בו את גגו לסוד בו את ביתו מכסין בו אית תניי תני אין מכסין בו. להבא לישאל לכתחילה: אמר רב יהודה אמר שמואל מכניס אדם מלא קופתו עפר בסתם ונותנו במקום אחד ועושה בו כל צורכו ולא אמרי' בטיל ליה לקרקע דבית איידי דזוטרא דרש מר זוטרא משמיה (דרבא) [דמר זוטרא רבה] והוא שיחד לה קרן זוית ולא שטחה דהתם מוכחא מילתא דלצורכו קבעי ובעפר תיחוח קאמר דאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה (ולא) [אלא] זימון: כוי אין שוחטין אותו ביו"ט דדילמא חיה הוא וטעון כסוי ואם שחטו אין מכסין דמו ביו"ט דדילמא בהמה הוא ואין בו מצות כיסוי הלכך אין מטלטלין עפר כדי לכסות את דמו ואפי' איכא עפר מוכן ואפר כירה ודקר נעוץ וטעמא דמילתא פי' רמי בריה דרב ייבא דהיינו טעמא דלא מכסינן לדמי' ביו"ט גזירה משום התרת חלבו דאי שרית ליה לכסוייה לדמיה אתי למימר חיה הוא הלכך אין מכסין דמו ביו"ט כלל דהרואה אומר ודאי חיה היא דאי ספק הוא לא הוי מטרחי רבנן לכסויי' לדמי' מספיקא ואתי למישרי תרבא דיליה אבל לערב במוי"ט מכסין את דמו דכיון דלא מכסי ליה ביו"ט אע"ג דמכסי ליה בחול לא אתי למימ' הכי. תני ר' (חייא) [זירא] לא זו בלבד אמרו אלא אפי' שחט בהמה וחיה ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסות ביו"ט אר"י בן יאסין ל"ש אלא שאינו יכול לכסותו בדקירה אחת אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר וכן שור הבר דאפלגו ביה ר' יוסי וחכמים דר"י סבר דמין חיה הוא וחכמים סברי מין בהמה ופר"ח בפ' אותו ואת בנו וכן הגאונים דטעון כיסוי מספק כדפרי' בהלכות כסוי הדם הלכך הרי הוא ככוי ואין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין דמו כלל: אמר רבח שחט צפור מעיו"ט אין מכסין דמו ביו"ט כי היה לכסות בו מבעוד יום ומשום אמנועי משמחת יו"ט ליכא דמשום דלא מיכסי לא מיתסר צפור באכילה גלגל עיסה מעיו"ט מפריש ממנה חלה ביו"ט ואע"ג דתנן לקמן אלו הן משום שבות אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט והא נמי כתרומת דגן דמיא שהיה יכול להפריש מעיו"ט לא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגלה ביו"ט ולאפותה כדי לאכול פת חמה אבוה דשמואל אמר אפי' גלגל עיסה מעיו"ט אין מפריש ממנה חלתה ביו"ט דלא התירו להפריש חלה אלא בעיס' שנתגלגלה ביום טוב אבל זו היה לו להפריש מעיו"ט כתרומת דגן ופירות פסק רבי' יצחק אלפס כאבוה דשמואל:
736
737מתני' בש"א אין מוליכין את הסולם משובך לשובך אבל מטהו מחלון לחלון באותו שובך עצמו שכן דרך שובך לחיות בו מחיצות הרבה [קן] לכל זוג וזוג וחלון לכל קן וקן וב"ה מתירין. א"ר חנן בר אמי מחלוקת ברה"ר דב"ש סברי הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וב"ה סברי שובכו מוכיח עליו אבל ברה"י ד"ה מותר איכא דאמרי א"ר חנן בר אמי מחלוקת ברה"י אבל ברה"ר ד"ה אסור. רבי' יצחק בר אשר אומר דכל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר ור"ת אומר דכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחר המחמי' בשל סופרים הלך אחר המקיל וי"א שבכל מקומות הלכה כאיכא דאמרי והטעם דהוי כמו אמוראי בתראי דהלכתא כותייהו משום שדקדקו על שמועות הראשונו' ועמדו על עיקרם: תניא ר' יהודה אומר בד"א בסולם של שובך אבל בסולם של עלייה ד"ה אסור ירושלמי מה בין סולם של שובך לסולם של עלייה א"ר יעקב בר אחא סולם של שובך אם עושים מלאכתו [מאתמול] כחושים הם סולם של עלייה יכול הוא לעשות מלאכתו מאתמול א"ר יוסי בר בון סולם של שובך שעלה בו לעלייה סולם של עליה שעולה בו לשובך ׃
737
738מתני' בש"א לא יטול אא"כ נענע מבעו"י ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל ירושלמי א"ר יוסי בר בון לוי מקיש על שובכה ואמר (הלכה) תזכה לי שובכי למחר. ופרכי' וב"ה למה ליה למימר זה וזה אני נוטל לימא מיכן אני נוטל למחר ופירשה רבה דה"ט דצריך לברר ולומר אלו אני נוטל די"ל למחר מטלטל ובוחר השמנים ושביק האי ושקיל אידך נמצא שמטלטל מה שלא הזמין שהרי לא היה בדעתו אלא כדי צורכו הלכך אומר זה וזה אני נוטל ולמחר על כרחיה הני הוא דשקיל ופרכי' והאמרת בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגיא דהיינו שעומד מרחוק ואינו מנענע אלמא לא בדק מאתמול הכחושים והשמנים ואכתי איכא למיחש כשיבוא לבדוק למחר השמנים שביק הא ושקיל אידך ושנינן ה"מ מעיו"ט דכיון דהזמינו מעיו"ט ואמר זה וזה אני נוטל אפי' אי משכח להו כחושין למחר לא שביק להו ושקיל לאחריני אבל ביו"ט שלא הזמינו לאלו מאתמול וסומך על בדיקת יו"ט למחר זמנין דמשתכחים כחושים שמנים ושמנים כחושים כלומר אותן הנראין כחושים למראה עיניו נמצאו שמנים והנראין שמנים למראה עיניו נמצאו כחושים וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה כל אותן שמטלטל יותר על צרכו מוקצין הן ואם תאמר ויזמין כולן מערב ויאמר אלו כולן אני נוטל ולמחר יטלטל ויקח איזה שירצה. זה פירש רבי' יצחק בר' אשר שאין אדם יכול להזמין אלא לפי מה שהוא צריך ואם הזמין יותר לא הויא הזמנה וכן מי שיש לו תרנגולות בביתו שהקצה אותן לגדל בצים צריך להזמין אותן מעיו"ט אם עלה על דעתו לאכול מהן ביו"ט אבל תרנגולת העומדת לאכילה אין לחוש אי מטלטל ושביק ויכול לברור איזה שירצה דכולן חזו לאכילה ומותרין כולן לטלטל:
738
739מתני' זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים אסורין. אוקמה (רבא) [רבה] בגמרא כגון שזימן שחורים ולבנים והשכים ומצא לבנים במקום שחורים ושחורים במקום לבנים מה"ד הני אינהו נינהו ואיתהפוכי אתהפוך קמ"ל הני אזלי לעלמא והני מעלמא אתו וכגון שזימן בשני קיני' וכולן מובדלין במחיצו' ובעליו' כדרך כל שובכין עשוין עליות עליות הרבה וכל עלייה יש בה מחיצות הרבה וה"ק זימן שחורים בקן זה ומצא לבנים ולבנים זימן בשני ומצא בו שחורים אבל אם זימן שחורים ולבנים בקן אחד ומצא לבנים במקום שחורים ושחורים במקום לבנים מותרין דהני ודאי איתהפוכי איתהפוך:
739
740מתני' שנים ומצא שלשה אסורין דממ"נ אי אחריני נינהו כולהי אסירי ואי לאו אחריני נינהו הא איכא חד מעלמא דמערב בהו וקתני אסורין דמשמע אין להן תקנה להתירא ולא אמרי' נפריח אחד ונאמר דהאי הוא דאתא מעלמא ומיכן תשוב' על הוראתו של ר' יעקב צרפתי שכתבתי בפ' גיד הנשה:
740
741מתני' שלשה ומצא שנים מותרין מ"ט אינהו נינהו וחד מינייהו אזיל לי' לעלמא ואפי' גוזלין מקושרין מותרים דמנתחי אהדדי. ירושלמי מתני' ר' דאמר הניח מאתים ומצא מנה המנה נוטל וחכמים אומרים חולין תמן תנינן האומר לבנו מעשר שני בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הרי זה חולין ר' יעקב בר חא בשם ר' יוסי דר' חיא. חזר ואמר דברי הכל היא שנייה היא בגוזלות שדרכן לפרוח והתני ר' חלפתא בן שאול הוא הדבר בגוזלין הוא הדבר בכיסין הוי (דרכן) [דרבי] חיא [א"ר יסא] תמן אביו הניח ובנו מצא ברם הכא הוא הניח והוא מצא ופליג גנמרא דידן:
741
742מתני' בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים דרך כל השובכין להיות מעט מן הדף חעלייח בולט חוץ מן המחיצה החיצונה של קן וקן ושם היוני' יוצאין לאויר ונוחין שם וחוזרין לקן. ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרין שלא היו סביבותיהן אתמול אלא אילו שהזמין הרי אלו מותרין דודאי אלו הן שהזמין בתוך הקן ובאו לפניה ואוקימנא שאינן מפריחין אלא במדדין ואע"ג דאיכא קן בתוך חמשים אמה וכגון דקיימא קן זו שזימן בה בקרן זוית ודוקא שמצא לפני הקן על הדף אסורין אבל מצא על פתחה של הקן מותרין כדתניא בתוספתא דפרקין זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן על פתחה מותרים אמר ר' שמעון ב"א לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שאסורים פירוש על הדף כדפריש' ותניא בד"א ביוני שובך וביוני עליה וציפרין שקננו בטפיחין ובכירה אבל אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות אין צריכין זימון מפני שברשות אדם הן החיה שקיננה בפרדס צריכה זימון מפני שאינה ברשות אדם ולקמן בפרקין דאין צדין פירשתי וכן תרנגולות שהקצה אותן לגדל בצים צריכות זימון כדפרישית לעיל:
742
743מתני' בש"א אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר וב"ה מתירין. עלי מלאכתו לאיסור לכתוש במכתשת משום הכי אסרי ב"ש וב"ה אפ"ה מתירין. תנא ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו דאתעביד ליה צורך יו"ט וה"מ מחמה לצל אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר כדאוקמה לה בפ' כל הכלים אמר אביי מחלוקת בעלי אבל בתברא גרמא ד"ה מותר פי' תברא גרמא המיוחדת לקצב עליה בשר. פי' רבינו יצחק בר' אשר ואפי' לאחר שקיצב עליו בשר דאין בו מוקצה לגמרי והאי דאצטריך לאשמעינן דמותר היינו משום טירח' בחנם כדמסיק לקמן מהו דתימא דילמא מימליך ולא תבר קמ"ל מיהו ה"ה לצורך אחר דמותר והוא שיהיה צורך יו"ט ודבר שלא יבוא לימלך שהרי אפי' דבר המיטלטל אסרי ב"ש להוליך בדבר שיבוא לימלך משום טירחא בחנם כדמסיק ואזיל אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ולא בהמה אצל טבח וסכין. והא תברא גרמא נראה שהוא דף (עם תבר) [עב וכבד] ועשוי לקצב עליו בשר ואית ביה טירחא במשאוי דאי לא נימא הכי דהאי ד"ה מותר אפי' קיצב עליו בשר קאמר אלא שמות' לטלטלו ולקצב עליו בשר א"כ אביי טעמ' דב"ש אתא לאשמעינן דאפי' דבר שמלאכתו לאיסור שרי ועוד שהם מדברים שמקפידין עליהם דאפי' לצורך גופן ולצורך מקומן אסירי לטלטל כדמוכח פ' כל הכלים עכ"ל. איכא דאמרי אמר אביי לא נצרכה דאפי' תברא גרמא חדתי שלא קיצב עליה מעולם דאיכא למיחש דחייס עליה ומימליך ולא תבר עליה קמ"ל ולא מבעיא דמותר לטלטלה ולהוליכה כדי לקצב עליה דלא חיישינן לאמלוכי אלא אפי' קצב עליה כבר מותר כדפרי': תניא בש"א אין מוליכין סכין וטבח אצל בהמה אם רחוקין זה מזה דדילמא בתר דטרח מימליך ולא בחמה אצל טבח וסכין ובה"א מוליכין זה אצל זה בש"א אין מוליכין תבלין ומדוך דהיינו שדוכין בו תבלין במדוכה אצל קדירה ולא קדרה אצל תבלין ומדוך ובה"א מוליכין זה אצל זה:
743
744מתני' בש"א אין נותנין את העור לפני הדורסן ולא יגביהנו אא"כ יש עליו כזית בשר וב"ה מתירין בתרוייהו וכגון שהופשט היום ביום טוב כדאמר לקמן בשמעתין. תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי ואע"פ שהמלח מועיל לעיבוד דאין מולחין אותו יפה לצלי אמר אביי אבל כעין קדירה אפי' לצלי נמי אסור כגון אדם המולח בשר שלו יפה קרוב למליחת בשר של צורך קדירה: ירושלמי חברייא בשם רב מולח אדם דבר מרובה אע"פ שאינו יבול לאכול ממנו אלא דבר מועט. ר' חא בשם רב מולח ומערים [מולח ומערים מלח הכא ומלח הכא] עד הוא מלח כוליה: ת"ר אין מולחין את החלבים ביו"ט כדי שלא יסריחו ואפי' נשחטה הבהמה ביו"ט ואין מהפכין בהן משום ר' יהושע אמרו שוטחן ברוח ע"ג יתידות א"ר מתנה הלכה כר' יהושע איכא דאמרי א"ר מתנה אין הלכה כר' יהושע ופסק רבי' יצחק אלפס ז"ל הלכתא כלישנא בתרא. ופרכי' מ"ש מעור לפני הדורסן דשרו ב"ה משום דאי לא שרית ליה מימנע ולא (שטיח) [שחיט] ושנינן התם לא מוכחא מילתא שתהא שטיחתו לעיבוד דמימר אמר האי דשרו ליה רבנן לתתן לפני הדורסן מפני צורך יו"ט הוא דהתירו דאף שטיחתו לצורך יו"ט אבל הכא גבי חלבים כי שרית לשוטחן מוכחא מילתא שלתיקון החלבים התרת ואתי נמי למימלחינהו דמה לי למשטחינהו [ומה לי לממלחינהו] ומליחה מאבות מלאכות היא בדכר שיש בו עיבוד הלכך אין מולחין את החלבים ביו"ט ואין מהפכין בהן ואין שוטחן ברוח ע"ג יתידות. ופי' רבינו יצחק בר' אשר אבל לטלטלן מותר דלאו מוקצין הן דחזו להדלקה ועוד דדעתיה דאינש עלייהו לטלטלן ולהצניען כדי שלא יאבדו: אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בב"א דחד טרחא לכולהו אע"פ שא"צ אלא לחתיכ' אחת רב אדא בר אהבה (אמר) מערים ומלח ליח גרמא גרמא לאחר שמלח זו לאוכלה היום אומר חברתה [עריבה] עלי לאוכלה היום וחוזר ומולחה ומשום פסידא שלא יסריח חבשר התירו על ידי הערמה ואומר רבינו יצחק בר אשר זצ"ל דעל דא סמכינן לנקר הבשר ביום טוב ואפילו אין צריך אלא למקצתה דאכתי בשעת ניקור לא ידע מאי דהוה ניחא ליה בגויה למיכל ועל כל חתיכה וחתיכה י"ל בהא הוה ניחא ליה ודמי להאי דמערים ומלח גרמא גרמא ומותר נמי למלוח חתיכה גדולה אע"פ שיודע בודאי שלא יאכל אלא מקצתה כדאיתא בירושלמי שמולח דבר מרובה אע"פ שלא יאכל ממנו כ"א מעט כדפרי' לעיל:
744
745מתני' בש"א אין מסלקין את התריסין ביו"ט וב"ה מתירין אף להחזיר. מאי תריסין אמר עולא תריסי חניות שחנויות כמין תיבות הן ועומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע והתריסין הן הדלתות פתחיהן של חנויות וחתירו סופן דהיינו להחזירן שאינו צורך יו"ט משום תחילתן דהיינו סילוקן דהיינו צורך יו"ט ודוקא תריסי חנויות דבעי לאפוקי תבלין דאי לא שרית ליה להחזיר לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יו"ט אבל דבתי לא כיון דברשותיה נינהו פתח ולא מימנע ולא שרו ב"ה להחזיר. מתני' דקתני בסילוק נמי פליגי דלא כי האי תנא דתניא ארשב"א מודים ב"ש וב"ה שמסלקין את התריסין ביו"ט ולא נחלקו אלא להחזיר שבש"א אין מחזירין ובית הלל אומרים מחזירין בד"א בשיש להן ציר פי' ידות לשני ראשין דדמו לבנין אבל אין להם ציר ד"ה מותר וחתניא בד"א שאין להן ציר דשרו ב"ה אבל יש להן ציר ד"ה אסור אמר אביי דכ"ע. הנך תנאי דברייתא דפרשי לה פלוגתייתו דב"ש ורב"ה ס"ל בשיש להן ציר מן הצד לשני ראשיהן כשאר דלתות לא פליגי ב"ש וב"ה אלא ד"ה אסור ואפי' דחנויות וכשאין להן ציר כל עיקר ד"ה ב"ש וב"ה מותר פי' רבי' יצחק אלפס ואפי' דבתי כי פליגי ב"ש וכ"ה כשיש להן ציר באמצע ותוחבין אותה בחור באמצע דופן התיבה מר סבר. כ"ש. גזרי' ציר באמצע אטו ציר מן הצד ומ"ס. כ"ה. לא גזרי':
745
746מתני' בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לר"ה וב"ה מתירין. ירושלמי הא גדול אסור ר' שמואל בשם ר' יוסי בר בון אפי' גדול מותר וליידה מילה תנינן קטן להודיעך כוחן של ב"ש: תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי חשוחט עולת נדבה ביו"ט לוק' א"ל דאמר לך מני ב"ש חיא דאמרי לא אמרי' מתוך שהותרה שחיט' לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי ב"ה כיון דאמרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הכא נמי לימא מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך מתקיף לה רבה ממאי דפלוגתא דב"ש וב"ה בהא קמיפלגי דילמא בעירוב והוצאה קמיפלגי אם נאסרה הוצאח ביו"ט ונתקנו ע"ח ביו"ט אם לאו דמ"ס עירוב והוצאה לשבת ועירוב והוצאה ליו"ט ומר סבר עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב דכתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביו"ט לא ואע"ג דעיקר הוצאה מויעבירו קול במחנה נפקא לן בא ירמיה ופירשה שלא נאסרח כי אם בשבת ומשום הכי קא שרו אבל שחיטה שהיא מלאכה ובכלל לא תעשה כל מלאכה היא אימא לך אפי' ב"ה מודו ואם הותרה לצורך לא הותרה שלא לצורך והך מתנית' אפילו ב"ה. מתקיף לה רב יוסף. אהך אתקפתא דרבה. אלא מעתה. דס"ל לב"ה אין איסור הוצאה ליו"ט לפלוג באבנים דאי אין איסור הוצא' אין איסור טלטול דלא נאסר טלטול אלא משו' הוצאה ומה שלא גזרו על כל טלטולים בשבת אפי' אוכלין וכלים משום דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ יכולין רוב הציבור לעמוד בה. אלא מדלא איפלוג באבנים. ש"מ דכ"ע יש עירוב והוצאה ליום טוב שמע מינה בחוצאה שלא לצורך פליגי ובמתוך שהותרה הוצאה לצורך פליגי ואף רבי יוחנן סבר במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פליגי פירש"י שמן התורה הותרה הוצאה לצורך וב"ה אית להו כיון דהותרה הותרה לגמרי מן התורה אבל רבנן גזור במידי דהוה טירחא דלא צריך כגון אבנים אבל קטן ולולב וספר תורה דצריכינן ליה ביום טוב לא גזור ובית שמאי לית להו מתוך ומאי דצורך אכילה שהותרה התרתו מיד ושאינו צורך אכילה כאיסורו עומד מן התורה עכ"ל הרי ר"ל דלבית הלל מן התורה שרינן על ידי מתוך כל דבר אפי' אינה הוצאת מצוה ולא הוצאת צורך היום אלא שרבנן החמירו ואסרו כל הוצאה שאינה צורך היום ולא התירו כי אם דוקא צורך היום כגון קטן שחל שמיני שלו ביו"ט שאנו צריכין למולו היום ביו"ט וכן לולב לצאת בו היום וכן ס"ת לקרות בו חובת היום. וקשה לפירושו דהא גדול מצוה שלא בזמנה היא ואינה חובת היום ושרו ב"ה להוציאו כדאיתא בירושלמי כדפרישית לעיל. ונראה כדפרשי רבוותא רבי' פר"ח ורכי' יצחק כר' אשר ורבי' תם דב"ה אית לת דמעיקרא לא הותרה הוצאה כיו"ט כ"א לצורך מצות היום דקיי"ל יש עירוב והוצא' ליו"ט במידי דלאו צורך מצו' היום וכשהותר' הוצאה לצורך אכילת יו"ט הותרה שהיא מצות היום ומתוך שהותרה לצורך אכילת היום שהיא מצות היום הותרה נמי לכל דבר מצוה אע"פ שאינה מצות היום כגון הוצאת גדול למולו שהוא מצוה אבל לא מצות היום וכגון לבעול בתחילה ביו"ט וכגון שחיטת עולת נדבה שהיא מצוה דאמרי' מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך שהיא כמו כן בעילת מצוה ולא מצות היום אבל דבר שאינו מצוה כלל לא התירו בה ע"י מתוך. והא דנקט במתני' קטן לולב וס"ת שהן חובת היום. כדמפרש בירושלמי להודיעך כחן דב"ש דאסרי אפלו חובת היום הלכך הכי קיימא לן דיש עירוב והוצאה ליום טוב ואסור להוציא לרה"ר או לחצר שאינה מעורבת ביו"ט כל מידי דלאו צורך יו"ט הוא והכי איתא בירושלמי דשמעתי' תני ולא את המפתח וב"ה מתירין א"ר יצחק הדא דתימר במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא בהא והא ר' אבהו יתיב ומפתח דפלטורים בידיה פלפלין הוה ליה בגוה פי' שהוא צורך אוכל נפש. וע"י מתוך שרינן להוציא כל דבר מצוה ואפי' אינו מצות היום ולהחזירו נמי שרינן סופו משום תחילתו אע"ג דאמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן לא תימא דוקא הני ג' ותו לא אלא הני ג' אצטריכא ליה דלא תימא להו טעמא אחרינא כדפרי' ליה תלמודא: מתני' בש"א אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט בין שהורמו מאמש בין שהורמו היום וב"ה מתירין פירש"י אע"פ שמותר בהפרשה לא שרינן ליה הוצאתה אלא תיקון עיסתו התירו ולא יותר וממה שפי' לא שרי' ליה הוצאתה משמע דמשום איסור הוצאה קאסרי ולא משום טורח כדפרי' לעיל גבי אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ופי' רבי' יצחק בר' אשר דמיירי דרך חצירות מדלא קתני אין מוציאין. תניא א"ר יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות שמוליכין על מה נחלקו על התרומה שב"ש אומרים אין מוליכין ובה"א מוליכין א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר"י רב טובי ברי' דרב (מתנא) [נחמיה] הו"ל גרבא דתרומ' אתא לקמיה דרב יוסף א"ל מהו לאמטויי לכהן האידנא א"ל הכי א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי ולשון רש"י שפי' לא שריא ליה הוצאתה משמע אפי' דרך רה"ר פליגי והכא לא שייך למיתני אין מוציאין מפני שמוליכין לכהן ושייך בה לשון הולכה טפי מלשון הוצאה:
746
747מתני' ב"ש אומרים תבלין נידוכין במדוך של עץ. היא בוכנא שמכין בו. ומלח בפך ובעץ הפרור ובה"א תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן וא"צ שינוי אבל המלח במקום שיש מלח גסה ידוכנו בפך חרס או בעץ פרור דהיינו זוהמא ליסטרון שהיא כף גדולה דמלח בעיא שינוי. דכ"ע מיהת מלח בעיא שינוי מ"ט רב חמא ורב חסדא חד אמר כל הקדירות של כל מיני תבשיל צריכות מלח הלכך מאתמול הוה ידע ואיבעי ליה לדוכה ואין כל הקדירו' צריכו' תבלין ואדם אינו יודע מה יעל' בלבו לאכול למחר וחד אמר כל התבלין מפיגין טעמן אם ידוכם מאתמול ומלח אין מפיגין טעמ' אם ידוכנה מאתמול מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאתמול מאי קדירה בעי לבשולי ללישנא קמא בעי שינוי לל"ב לא בעי שינוי א"נ תבלין של מוריקא איכא בינייהו שיש קדירה שמתבלין בה כרכום ואינו מפיג טעמו אם נידוך מבעוד יום והוא לא הי' יודע מה יבשל למחר לל"ק לא בעי שינוי לל"ב בעי שינוי. אמר רב יהודה אמר שמואל כל התבלין נידוכין כדרכן ואפי' מלח והאמרת מלח בעי שינוי הוא אמר כי האי תנא דתניא א"ר מאיר לא נחלקו ב"ש וב"ה על התבלין שנידוכין כדרכן ומלח עמהן פי' מלח ותבלין כאחד. לא נחלקו (אבל) [אלא] לדוכה בפ"ע כדרכה בשאר תבלין שבש"א בפך ובעץ פרור ע"י שינוי ולא כדרכה ולצלי דהיינו דבר מועט ולא לקדירה וב"ה אומרים בכל דבר ופרכי' בכל דבר ס"ד ואפי' בדבר שאינו ניטל בשבת אלא אימא לכל דבר ואפי' לקדירה וע"כ כדרכה קאמרי' ככל שיטת התלמוד דעל מה נחלקו דומיא דלא נחלקו קאמר לא נחלקו על התבלין ומלח שנידוכין כדרכן על מה נחלקו לדוך כדרכן על מלח בפני עצמו שבית שמאי אומרים בפך בשינוי ועוד (מדאמרי') [מחמרי] לצלי ולא לקדירה ובה"א לכל דבר נידוכת כדרכה ולא הוצרך לפרש שכבר פירש אמר לו רב לרב אדא בר אהבה דלא כי דייכת אצלי אצלויי ודוך כלומר הטה המדוכה על צדה דסבר כשמואל דאמר נידוכת כדרכה במדוך של אבן מיהו שינויא זוטא [בעי] לשנויי. רב ששת שמע קל בוכנ' הדוכה מלח אמר האי לאו מגואי דביתא היא כלומר יודע אני שאין זה בתוך ביתי דאסרתי עליהן לדוך במדוך של אבן בלא שינוי ודלמא אצולי אצלי דשמעיה דהו' צילא קלא ואילו מכה בהשמטה באלכסון. לא היה קולו צלול ודילמא תבלין הוו שאינן צריכין שינוי נבוחי מנבח קלייהו כשהיו משברי' הגרעינין נשמע קולו עם המדוכה: ירושלמי שמואל שחק על סיטרא דמדוכה. רב אמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן והיינו דרב ושמואל תרויהון סברי שהמלח נידוכת כדרכה במדוך של אבן מיהו שינוי זוטא בעי לשנויי דהיינו להטות המכתשת על צדה ולדוך וכתב רבי' אלפס והא דרב אוקמיה רבותא במילתא אבל תבלי לא בעיין הצלאה ומסתייעא הדין סברא מהא דרב ששת דשמע קול בוכנא אמר האי לאו מגואי דביתא היא ואקשינן ודילמא אצלו אצלויי ודקו ופרקינן דשמע דהוה ציל קליה ופריך ודילמא תבלין הוו ושמעינן דתבלין לא בעו הצלאה וממילא שמעינן דהא דאמר ליה רב לרב אחא (בר אהבה דלא) [ברדלא] אצלי אצלויי ודוך לענין מלח קאמר ליה אבל תבלין לא בעו הצלאה והכי איפסק' מילתא דהילכתא בה"ג ובהלכות פסוקות עכ"ל. ת"ר אין עושין טיסני ביו"ט שטורח גדול הוא שכותש החיטין עד שנחלקין אחד לארבעה כדאמרי' במו"ק ואין כותשין במכתשת ופרכי' תרתי בתמיה קתני דאין עושין טיסני הא חילקא (וטירחא) [ודייסא] שפיר דמי דאין טורחן מרובה והדר תני אין (עושין) [כותשין] כלל ה"ק מה טע' אין עושין טיסני לפי שאין כותשין במכתש' ולימא אין כותשין במכתשת ואנא ידענא דתו לא עבדי' טיסני. אי אמר הכי הו"א הנ"מ מכתשת גדולה שסתם מכתשת היינו גדולה אבל כותשין במכתשת קטנה ואפי' טיסני קמ"ל אין עושין טיסני כלל לפי שאין עושין שום כתישה במכתשת והך מכתשת ל"ש גדולה ול"ש קטנה מדתני רישא אין עושין טיסני כלל והתניא כותשין במכתשת קטנה דתי כלאחר יד דאינה אלא לתבלין אמר אביי כי תניא נמי הא מתני' דלעיל במכתשת גדולה תניא ולא תימא מה טעם קאמר אלא תרתי קתני וה"ק אין עושין טיסני כלל אפי' בקטנה ואין כותשין שאר כתישות במכתשת וסתם מכתשת בגדולה קמיירי אבל במכתשת קטנה כותשין שאר כתישות רבא אמר לעולם מה טעם קאמר ובקטנה נמי קאי וקאמר אין כותשין כלל ודרמינא עלה דתניא כותשין במכתשת קטנה הא לן דלית לן עבדי דמזלזלי והא להו לבני ארץ ישראל דאית להו עבדי דמזלזלי ועושין בגדולה ואומרים בקטנה עשינו והלכה כרבא וכן פסק רבי' יצחק אלפס ולדידן דבבל נמי אי איכא דאית ליה עבדי אין כותשין כלל אפי' במכתשת קטנה כי הא דרב פפי איקלע לבי מר שמואל אייתו ליה דייסא ולא אכל ופרכי' ודילמא במכתשת קטנה עבדוה ושנינן דחזי דהוה דייק טפי ודילמא מאתמול עבדוה דחזייה דהוה קליף ציהריה טפי צוהר מראיתו הוה קליף ולכן ואיבעית אימא שאני בי מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי פי' ולכך אפי' עבדוה בקטנה לא הוה אכיל. ירושלמי דשמעתין ר' ירמיה בשם ר' יוחנן העושה אלטונית בשבת חייב הא ביום טוב מותר יצחק דהכא שאל לר' יוחנן מהו משחק קונדיטון ביום טוב אמר לו שרי יצחק עטושיה שאל לר' שמעון בן גמליאל מהו משחק קונדיטון ביומא טבא א"ל שרי והב לי ואנא שתי ר' זעירא בעי קומי ר' אבהו אמר מאן דעבד טבאות שחיק לה מאתמול מיחלפא שיטתיה דר' אבהו הכא אמר שרי והכא אמר אסור אלא בגין דר' אבהו ידע דר' זירא מחמיר ואינון מחמירין והוא עבד דכוותהון ואית דבעי מימר הכן א"ל דבעי דיהב טב לא שתיק ליה מאתמול ר' זעירא שאל לקלדרומא עבדיה דר' יהודה נשיאה שחק מרך קונריטון ביומא טבא א"ל הן וכל מיני סקרייקון:
747
748מתני' הבורר קטנית ביו"ט בש"א בורר אוכל ואוכל וב"ה בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה ר"ג אומר אף מדיח ושולה. תניא רבן גמליאל אומר בד"א דשרו ב"ה ליטול פסול' ולהשליך שאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה על האוכל ד"ה נוטל את האוכל ומניח את הפסולת ופרכי' סולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי ואפי' לטלטלו והא בטיל ליה מיעוטא לגבי רובה והוה ליה כוליה פסולת ולא חזו לא צריכא דנפיש טירחא וזוטר בשיעורא דנפיש בטרחא שישנו דק והכי קאמר במה דברים אמורים בזמן שטורח האוכל מרובה על הפסולת הוא דקאמרי ב"ה נוטל פסולת דמעוטי טירחא עדיף אבל אם טורח הפסולת [מרובה] על של האוכל ד"ה נוטל את האוכל ומניח את הפסולת: מתני ר"ג אומר אף מדיח ושולה: תניא אר"א ברבי צדוק כך הי' מנהגן של בית ר"ג שהיו מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים. שהיו נותנים עד שהיו צפין על האוכל ונמצא אוכל למטה ופסולת למעלה והיו שולין הפסולת הצף למעלה והתניא איפכא אוכל למעלה ופסולת למטה לא קשיא הא בעפר שתא למטה מן האוכל והא בגילי קש שתא למעלה מן האוכל:
748
749מתני' בש"א אין משלחין דורון איש לרעהו ביו"ט אלא מנות דבר המוכן ואינו עשוי להניחו למחר כגון חתיכת בשר וכן דגים. ובה"א משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין משלחין יינות שמנים וסלתות וקיטניות אבל לא תבואה שאינה ראויה היום שאין טוחנין ביו"ט שהי' לו לטחון מאתמול ולא תפוג טעמה. תני רב יחיאל ובלבד שלא יעשנו בשורה. לא ישלח הדורון ע"י אנשים הרבה דאוושא מילתא ונראין כמוליכן בשוק למכור [תנא] אין שורה פחותה מג' בני אדם בעי רב אשי תלתא גברי שלוחים עם תלתא מיני מאי מי אזלי בת' כל מין ושרי כי היכי דיכול לשלוח איש אחד עם כל מין זה בלא זה השתא נמי שרי או דילמא השתא מיהא אוושא מילתא מאי תיקו וקיי"ל דכל תיקו בדרבנן לקולא ושרי. רבי' יצחק בר אשר מעיקר' רצה לפרש דלא קאי רב יחיאל אכולה מתני' אלא בהנהו דאיכ' למיחש בהו שלא יאמרו למכור בשוק מוליכן כגון בהמה חיה ועוף כשהן חיין דדרכן להוליכן לשוק ולמכור ואין דרכן לשולחן מנות כשהן חיין כל כך בתלתא גברי אבל השחוטין ויינות ושמנים וסלתות דרכן הוא לשולחן מנות (אבל) [אפילו] בתלתא גברי ואין נראין כמוליכן בשוק ושוב חזר בו ואמר הואיל דלא יהיב חילוק בהדיא אין לנו להקל מסברא ופסק דאסור לשלוח כל דבר בג' בנ"א ביו"ט ואפי' תלתא גברי בתלתא מיני וזה אינו נראה לי אלא נ"ל דתלתא גברי כתלתא מיני שרי כדפרישית:
749
750מתני' ר"ש מתיר בתבואה שאם ירצה יבשלם בקדירה ויכתשם במכתשת קטנה תני ר"ש מתיר בתבואה של חיטין לעשות מהן לודיות פי' לודיות הוא מאכל חיטים שעורים ליתן לפני בהמתו עדשין לעשות מהן רסוסין פי' רסוסין הוא מאכל של עדשים ירושלמי תני משלחין חיטין שהן מאכל עססיות פול שהן מאכל לודיות שעורין שהוא מאכל בהמה לכן תני בשם ר' שמואל לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל אתיא ר"ש כשיטת ר"ע רבו דאמר תמן [לכל נפש] אף נפשות [בהמה] בכלל כן א"ר שמעון לכל נפש אף נפש בהמה בכלל:
750
751מתני' משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין אע"פ שיש (עמהן) [בהן] כלאים והם לצורך המועד אבל לא סנדל של עץ ומחופה עור ומסמרות קבועין בו שגזרו חכמים עליו שלא לטלטלו בשבת וביו"ט משום מעשה שהיה שנהרגו הרוגים על ידו במסכת שבת ולא מנעל שאינו תפור דלא חזי למידי ר"י אומר אף לא מנעל לבן שלא היה דרכן לנועלו מפני שהוא צריך אומן להשחירו. בשלמא תפורין חזו למלבוש שאינן תפורין חזו לכסויי אלא כלאים למאי חזו אלא בוילון והאמר עולא מפני מה וילון טמא מפני שהשמש מתחמם בו פירש"י זצ"ל בוילון. שראוי לפרוס כנגד הפתח מפני מה אמרו מקבל טומא' ולא עשאות כאחת ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומא'. מפני שהשמש מתחמם בו כנגדו מתעטף בשוליו לפיכך יש תורת כלי עליו וכיון דמתחממין כנגדו אסורין לעשותן כלאים אלא בקשין בגדים קשין שאינם מתחממין מותר לישב עליהן. מורי רבי' אב"י העזרי ז"ל היה אומר בשם רבי' יואל אביו זצ"ל שמותר לפרוס בגד כלאים ע"ג הגיגית כשרוחצי' בה וסברתו דהואיל שאינו כ"א מעמיד חום כעלמא כה"ג לא שייך כלאים ונראה בעיני אני המחבר להביא ראיה לדבריו מוילון דשמעתין דאי לאו דמתעטף בשוליו אע"פ שהיה מעמיד החום כגון שפרסוהו כנגד הפתח להגן מן הרוח או מן הגשמים אפ"ה לא הוי בי' משום כלאים דאי לא תימא הכי לל"ל מפני שהשמש מתחמם כנגדו תיפוק לי משום שמגין עליהם מפני החמה ומפני הגשמים וההי' דבמה מדליקין דמסיק ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים התם פירש"י ז"ל דמיירי שלובשן בשוק כדי להראותן למוכרן דלא אסר' תור' אלא לבישה שהיא להתחמ' כדרך כל הלובשין והעלא' דומיא דלביש' נמי מיתהני בה הלכך מי שהוא לובש צריך ליזהר שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובה"ג כתוב מפני מה אמרו וילון אסור בכלאים הלא אינו עשוי להתכסות בו (אין) [אלא] לאוהל בעלמא להגן מן החמה ומן הגשמים וכלאים אינן אסורי' אלא דרך לבישה מפני שהשמש מתחמם כנגדו ומתעטף בשוליו לפיכך יש עליו תורת לבוש עכ"ל ה"ג הרי פירשו (בפרקין) [בפי'] דהיכא שמגין מפני החמה ומפני הגשמי' בלא דרך לביש' שאין בו משום כלאי' ומי דוחקני לחלק או באיזו סברא אחלק בין מגין מן הצנה שלא תבוא בין מגין מן החום שלא יצא אחרי שלא אסרו חכמים כלאים אלא דרך מלבוש ולא דמיא לההיא דהגוזל ומאכיל דתניא לא ילבש אדם כלאים [אפי'] ע"ג עשרה [בגדים] אפי' להבריח בו המכס משום ר"ע אמרו מותר להבריח בו המכס ואמרי' התם דבדבר שאין מתכוין פליגי דהתם אפי' לת"ק נאסר משום שהיא דרך לבישה ואפי' לר"ע הוה אסור התם אי לאו משום דלאו מתכוין הוא אבל הכא דלאו דרך לביש' הוא שרי לכ"ע והייתי סבור לאסור משום דאמרינן בירושלמי פ' בתרא דכלאי' ר' אבהו בשם ר' יוחנן בלנרי נשים אסור משום כלאים הוא בלנרי נשים הוא בלנרי אנשים מהו בלנרי רבנן דקיסרין אמרין אנטיטיה והייתי מפרש בלנרי היינו מסך שפירסוהו על גבי גיגית בשעת רחיצה כדתנן במסכת (כלאים) [כלים] פ' הכרים והכסתות סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס ה"ג בערך בילן ובערך בלן פי' בלן מסך וה"פ ר' יוחנן אמר בלנרי נשים אסורה משום כלאים מפני שהנשים כשרוחצות אי אפשר להן בלא כיסוי גיגית מפני שכולה ערוה והוי מלבוש לצניעות וגם פעמים מכסה עצמה בבילן זה מפני הצניעות הלכך אסור משום כלאים אבל בלנרי אנשים שרו שהאיש רוחץ בגיגית מגולה ולא איכפת ליה וסתמא דתלמודא דירושלמי פליגא אר' יוחנן ואמר הוא בלנרי נשים הוא בלנרי אנשים ששניהן אסורין או משום שלא לחלק בין בלנרי אנשים לשל נשים או משום שפעמים כשרואה את רבו ומכסה בו את עצמו כדאמרי' התם בסמוך מטפחת הספוג פעמים כשרואה את רבו ומתעטף בהאי נמי מפני שפעמים כשיוצא מן הגיגית מתכסה בה מפני הקור היה נראה לי לאסור אותה. מיהו טורח היא בעיני לבדות לי פי' מלבי מפני שלא קבלתי ועוד דילמא בלנרי נשים דירושלמי היינו בלרי דתוספתא דתנן בתוספתא דכלאים פ' כלאי הכרם בלרי נשים אין בהן משו' כלאי' ואם תפורות מקבלות טומא' ואסורו' משום כלאים ובלרי דתוספתא היינו סדינים כההיא דס"פ חבי' האוליירין מביאין בלרי נשים ובלבד שיתכסה בהן ראשו ורובו ופרש"י זצ"ל בלרי נשים סדינין שהן מסתפגות מותר להביאם דרך מלבוש לבית המרחץ ובערך בלר פירש מביאין בלרי נשים פי' סדינים לפי שהנשים אין רוחצות בלא סדינים פ"א צניפות של ראשי הנשים ולפי' זה הא דמסיים בירושל' הוא בלנרי נשים הוא בלנרי אנשים לאו סתמא דתלמודא קאמר אלא ר' יוחנן קאמר לה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא. פי' לבד שקורין פילסטא. גמדא. קשה כמו גמוד מסאני בערבי פסחים דבר שהוא כווץ ונעשה קשה וכ"כ בערוך נמטא גמדא לבד קמוץ וקמוט והוא קשה ופרש"י שריא לישיבה שאינו מחמם וכן הא דאוקימנא כלאים דמתני' בקשין פירוש שאינם מחממים מותר לישב עליהן ר"ל דוקא לישב עליהן שרי אבל לכסות בהם בחמה מפני החמה או מפני הגשמים אסור שהוא דרך מלבוש ונהנה מהן הלכך כובעים שלנו שיש עליהן רצועות צריך ליזהר שלא יהא תפורות הרצועות בכובע חוטין של פשתן והלבדי' שהן רכים מחממין ותנן בפ' בתרא דכלאים הלבדין אסורים מפני שהן שועין פי' רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל טורפין הצמר והפשתן זה עם זה ומחברן כעין (לבד) [בגד] ע"י אומנות בלא טויה ואריגה ולעיל מזה במתני' ז' פירש רבי' שמשון המנעלים העשוין בפני' בלבדי' צריכין בדיקה שלא יהו תפורין בפשתן. א"ר פפא ערדלין אין בהן משום כלאים פי' בערוך כלים של צמר כגון מנעלים ונועלין אותו תחת מנעלים ולא פי' למה אין בהן משום כלאים ופירש"י בשם תשובת הגאונים שרגילין ללובשן תחת מנעלים. וטולין עליהן עור של תיישין מעובדין תחת קרקעיתו וכנגד העקב של רגל עושין אותו של צמר ואין בהן משום כלאים דקשין הן וזהו כמו כן דומה לישיבה שאינו דרך העלאה. תנן פ' בתרא דכלאים מנעל של זרב אין בו משום כלאים פי' רבי' שמשון בר' אברהם של זרב לשון חימום מלשון יזורבו נצמתו כלומר מנעל העשוי לחימום של רגל ועושין מנעליהן כפולין וביניהן משימין משי או עשבים או פשתן אין חוששין שמא שם ביניהם צמר ירושלמי אית דאמר דזריבי עמרא מלגאו כהדא דר' זירא מפקד לר' אבא [בר זבינא] אימא לבד (דישון) [ראשון] דלא יחוט לי' מסאני' בכיתן אלא ברצועה ומודי ר' זירא בהן דאסר פסקי דעמר ע"ג פיסקי דכיתן הוא שרי [דהוא] שנץ גרמיה והיא נחתא לה) בערוך גרס מנעל של זרד ופי' מנעלין של עור שמגיעין עד הירך. בעון קומי ר' לא מחו מיחט מסאני בכותן אמר לון כגון ר' זירא (דלא) [דאמר] אסור מודי ר' לא ברן דילבש דרדסין דעמר ע"ג דרדסין דכיתן דהוא אסור דלא שלח עיליי' אי לא שלח ארעייה ויש לי ללמוד מיכן שאסור ללבוש אנפילאות של צמר ע"ג אנפילאות של פשתן או להיפך שאינו יכול להפשיט התחתון אם לא יפשיט העליון תחילה ואינו דומה לקוטה של צמר שאנו לובשין ע"ג חלוק של פשתן כי יכול הטיב לפשוט חלוק של פשתן קודם שיפשיט מעליו קוטה של צמר. הני צררי דפשיטי (וחזי) אין בהן משום כלאים פירש"י בגד כלאים שצוררים בו מעות מותר לתתן בחיקו שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם. דביזרני. שצרורים בו זרעים יש בהן משום כלאים [רב אשי אמר אחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים] לפי שאין דרך חימום בכך ירושלמי פ' בתרא דכלאים אבוי דרב ספרא שאל לר' זירא מהו מיתן פריטין גו גולתא ומקטרינון בחוטין דכיתן מהו מיתן פריטין גו סדינא ומקטרינון בחוט עמר א"ל חכים רבי לרב הונא דהוא אסר ר' אבינא אמר אסור שמואל אמר מותר רבי יעקב בר אחא אמר בשם ר' יסא מותר׃
751
752מתני' אבלילא סנדל המסומר. אמר אביי סנדל המסומר אסור לנועלו ומותר לטלטלו אסור לנועלו משום מעשה שהיה ומותר לטלטלו מדקתני אין משלחין ואי ס"ד אסור לטלטלו לטלטוליה אסור לשלוחיה מבעיא אלא ש"מ אסור לנועלו ומותר לטלטלו) שאלתי אני המחבר אם בגד שהוא כלאים מותר לטלטלו ביו"ט אי הוה מוקצה אי לא והשיב לי מורי רבי' שמחה זצ"ל שעטנז אינו אסור לטלטל דתורת כלי עליו מידי דהוי אסנדל המסומר דאסור לנועלו ומותר לטלטלו ומדקא שקיל וטרי אכלאים והא לא חזי לא למלבש ולא למימך תותיה ש"מ שמותר לטלטל.
752
753מתני' זה הכלל כל שניאותין בו ביו"ט משלחין אותו ביו"ט פי' ניאותין מתקשטין. רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפילין ביומא טבא א"ל אביי והא אנן תנן כל שניאותין בו ביו"ט משלחין אותו ביו"ט הכי קאמר כל שניאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט פירש רש"י כל שניאותין בו בחול שהוא מתוקן כל צורכו משלחי' אותו ביו"ט דהא ביו"ט דקתני במתני' לאו אניאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דבתריה קאי ולאתויי תפילין דא"נ לביש בהו ביו"ט ליכא איסורא ומיהו סנדל המסומר לא דלא לימא מדשרו רבנן לשולחו ש"מ מותר לנועלו עכ"ל וקש' לפירושו דא"כ אמאי קתני במתני' פעמי' ביו"ט ותו והא והן לצורך המועד קתני ותפילין לאו לצורך המועד כלל נינהו אלא ה"פ כל שניאותין בו בחול דהיינו בחוש"מ ואתא לאתויי תפילין שניאותין בהן בחול ולצורך המועד דקתני היינו לצורך חוש"מ ומיכן ראיה שצריך ללבוש תפילין בחוש"מ כדפריש' בהלכות תפילין. ירושלמי תני ר' חלפתא בן שאול תכשיטין אסורין לשולחן א"ר מנא לא אמרו אלא לשלחן אבל ללבשן מותר א"ר בון מתני' אמרה שאסור ללובשן דתני כל שניאותין בו ביו"ט משלחין אותו אם את אומר שמותר ללובשן יהא מותר לשלחן עד כדון תכשיטין של זהב אפי' תכשיטין של (זהב) [כסף] ולדידן שנשים שלנו יוצאות במיני תכשיטין מותר נמי לשולחן. ירושלמי תני אין מפרקי' את המנעל מעל האימום ביו"ט אבל מפרקין ממנו בחולו של מועד ירושלמי תני מטלטלין שופר להשקות בו תינוק ופנקס וקרקים ומראה לכסות בו כלים. ירושלמי מהו להעמיד חלב ביו"ט אם אתה אומר כן אף הוא חולב ומעמיד מיו"ט לחול וכתבו הגאונים לפיכך אסור להעמיד החלב ביו"ט כל עיקר וכ"ש שאסור לחלוב ואם חלבו עכו"ם וישראל רואהו והביאו דורון לישראל ביו"ט ראשון בב' ימים טובים של גליות מותר בערב כדגים ופירות וביצה וירקות אבל אסור להעמידו ובשני ימים של ר"ה אסור בזה ובזה ע"כ:
753
754הדרן עלך ביצה שנולדה
754
755יום טוב שחל להיות בערב שבת לא יבשל לכתחילה מיו"ט לשבת אבל מבשל ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת.ת"ר אין אופין מיו"ט לשבת באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אתד אבל לאפות אין אופין אלא כדי צורכו. (של) [כל] ככר וככר צריך אפייה ורדייה לעצמו ולא סגי בחד טירחא ר"ש בן אלעזר אומר אף ממלאה אשה את התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא אמר רבא הלכה כר' שמעון בן אלעזר. מעשה שהיתה ברית מילה בחולו של מועד והיה בו ביום אידם של עכו"ם ולא היו יכולין לאפות בריצלי"ש מה ששולחים לכל הקהל והתיר רבי' יואל הלוי לאפות אותם ביו"ט הסמוך לחוש"מ ולא היה די לכל הקהל במילוי תנור אחד והתיר שני פעמים לאפות תנור מלא מפני צריכות פת אחד לכל תנור ותנור לשנים ושלשה בני אדם:
755
756מעשה בקולוניא שאפו פשטידא לכתחילה מיו"ט לחבירו ששכחו האיסור והתירו (בני) [רבני] קולוניא בדיעבד באכילה כר' יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל למוצ"ש בין לו בין לאחרים אע"ג דשבת חמירא כ"ש יו"ט דקיל ורבי' יואל הלוי אוסר דע"כ לא שרי ר"י אלא בשבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה אבל יו"ט דקיל אי שרינן אתו לזלזולי בי. כדאמרי' לעיל ריש פרקא ותו דאמר פ' כירה בעו מיניה מר' חייא בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו דריש להו בפרקא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ול"ש מאי ולא שנא רבה ורב יוסף אמרי להתירא רנב"י אמר לאסורא. מבשל דוא דלא אתי לאערומי דבשוגג יאכל אבל דאי דשכח כיון דאתי לאערומי ויאפה לכתחילה מיו"ט לחבירו ויאמר שכחתי דאיסור או יאמר לצורך היום אפיתי משו' דקיל להו אפיית יו"ט שהותר לאכילת נפש היום וגבי יו"ט חיישי' להערמה כדתניא אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור אלמא דחיישי' להערמה מדאזהר לן תלמודא בהערמה וההיא דפ"ק דרב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא היינו משום דמקצת לצורך היום הוה והכי נמי בפ' דנזקין גבי נפלו ונתפצעו חייש ר' יהודה לאערומי וחזינן נמי גבי עברה ולשה במים שלא לנו בפ' כל שעה דאסר רב אשי אע"ג דרבנן הוא וכ"ש יו"ט דאיסורא דאורייתא הוא דאסור בדיעבד ואף מר זוטרא דשרי התם הכא יאסור מפני שהוא דאורייתא הלכך האופה מיו"ט לחבירו או מיו"ט לשבת בלא עירובי תבשילין ה"ז לא יאכל אפי' בדיעבד ולקמן כתבתי להיתר גבי עבר ואפה ירושלמי מציעין מטות מיו"ט לשבת ואין אופין ומבשלין מיו"ט לשבת בלא עירוב א"ר לא למה מציעין מטות מיום [טוב] לשבת שכן מציעין מלילי שבת (ללילי) שבת רב כהנא בר בא ובלבד שלא יערים. ואין לי לפרש:
756
757מתני' עושה תבשיל מעיו"ט וסומך עליו לשבת בש"א שני תבשילין ובה"א תבשיל אחד. מ"ט אמר (רבה) [רבא] כדי שיברור מנה יפה לשבת דמתוך שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את דכל ביו"ט ובורר לו מנה לזה ומנה לזה רב אשי אמר לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יו"ט כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול. ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו דהו"ל למיכתב היום אפו ובשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר אלא על האפוי בה' בשבת מיכן אר"א אין אופין פת אלא [על] האפוי ואין מבשלין תבשיל אלא על המבושל מיכן סמכו חכמים לע"ת מן התורה מתני' דלא [כי] דאי [תנא] דתניא ארשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על שני תבשילין שצריך אלא על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש"א שני תבשילין וב"ה אומרים תבשיל אחד ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג או שריסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין אמר רבא הלכה כתנא דידן ואליבא דב"ה. פסק ר"ת דצריך פת ותבשיל והא דפסקי' הלכ' כתנא דידן דוק' לגבי תבשיל אחד שא"צ שני תבשילין אליבא דב"ה מיהו דב"ה מודו דאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל כדר"א דליכא מאן דפליג וטעמא דמילתא כי אפייה אינה בכלל בישול ובישול אינה בבלל אפייה כדחזינן בפ' אין מעמידין דשלקות של עכו"ם אסורי' מן המקרא מה מים שלא נשתנו אף כל שלא נשתנו ואילו (פסקו) פיתן בי"ח דבר נאסר א"כ אין אפיה בכלל בישול והא דתניא בה"א מניח אדם עירובו לתבשיל אחד ועושה בו כל צורכו לא קאי אאין אופין אלא על בישול והטמנה קאי אבל לאפות אפי' ב"ה מודו דלא. וכן פוסק בה"ג דצריך פת ותבשיל. אבל בפר"ח פירש ובה"א מניח אדם עירוב אחד ועושה כל צורכו כלומר אופה ומבשל ומטמין את החמץ ורוצה לומר שבתבשיל אחד סגי ליה (אבל) [אפילו] לאפות את הפת. ונראין דבריו דאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא אי משום דשכיח [אי משום דלא מילפתא] אבל אי לאו האי טעמא הו"א דמערבי' בפת והשתא במאי מתוקמא אי לאפייה הלא כך הוא האמת לדברי ר"ת מערבי' בפת לצורך אפייה ואי לתבשיל והלא אפייה אינה בכלל בישול ובלאו הני טעמי אין מערבין בפת אלא ש"מ דאין מערבין בפת כלל לא לבישול דלא לאפייה וגם רבי' יצחק בר' אשר זצ"ל תמה למה נהגו לערב בפת דשמעי' בהדיא בשמעתין דאין לערב בפת ופי' דעיקר סמכי' על התבשיל שעם הפת כדב"ה דאמרי מניח אדם עירובו בתבשיל אחד ועושה בו כל צורכו והפת אין אנו מניחין אלא לחומרא בעלמא כדי לקיים דברי ר"א דאמר אין אופין אלא על האפוי הילכך העושה עירובי תבשילין לכתחילה יעשה פת ותבשיל או פת וצלי ואם עשה תבשיל גרידא או צלי גרידא סומך עליו ואם עשה פת גרידא לא עשה כלום. ונראה דאפי' לאפות אינו יכול כדאביי דאין מערבין בפת כלל ורבא ורב אשי נמי דלית להו לדר"א דתרוייהו סברי דלא ניתקנו עירובי תבשילין כ"א לסימנא למר בעבור כבוד שבת ולמר בעבור כבוד יו"ט הלכך בתבשיל גרידא או בצלי גרידא סגי דהא איכא סימנא ודכירא אבל פת לא כדאביי אי משום דלא מילפתא אי משום דשכיח:
757
758תני ר' חייא עדשים שבשולי קדירה שנשארו בלא מתכוין סומך עליהן מעיו"ט לשם עירובי תבשילין ול"א לא חשיבי ובטלי. ור"מ דאית בהו כזית וכגון שהתנה מעיו"ט ואמר אם נשארו עדשים בשולי קדירה יהא מותר לי לעשות צרכי שבת כדפרי' לקמן האיך יש לאמר. כדאמרי' בירושלמי ר' חייה רובה על לביתיה אמרי ליה אנשינן מערבא אמר לון אית הכא טלופחין דמן אתמול אמרון ליה אין [וכו'] הדה אמרה א"צ להתנות אר"ח תנאי היה לו לר' חייה הגדול והא קמ"ל דא"צ לצשל לצורך עירובי תבשילין ׃
758
759א"ר יצחק בריה דרב יהודה שמנונת שע"ג סכין גוררו מעי"ט וסומך עליהן משום עירובי תבשילין וה"מ דאית בהו כזית:
759
760א"ר [יוסף] דגים קטנים מלוחים שצלאן עכו"ם סומך עליהן משום עירובי תבשילין ואסור באכיל' [אי עבדינהו עכו"ם כסא דהרסנא] והכל כגון שהתנה כדפרי'.
760
761אמר רב הונא אמר רב עירובי תבשילין צריכין דעת שידעו שלשם כך עשו שיסמוך עליהן לשבת פשיטא דעת מניח בעינן דעת [מי] שהניחו לו בעינן שימלך בו תחילה לעשותו על פיו או לא ת"ש שמואל היה מערב על כולה נהרדעא ר' אמי ור' אסי הוו מערבי לכולה טבריה אלמא לא בעינן דעת מי שהניחו לו מכריז ר' יעקב בר אידי מי שלא הניח ע"ת יבוא ויסמוך על שלי עד כמה א"ר נחומי בר זכריה משמיה דאביי עד תחום שבת ולעומדים חוץ לתחום לא היתה דעתו של מניח עליהם ולא עלה על לבו לזוכרם. ומאן דעריב עירובי תבשילין אחבריה או אבני מאתיה צריך לזכות להם כדאמרי' ס"פ חלון בעי ר"נ עירובי תבשילין צריך לזכות או לא [וכו'] ובפ' חלון פרשתי לענין שבת ע"י מי מזכין וכן הדין לענין עירובי תבשילין ׃
761
762א"ר חייא בר אשי אמר רב מניח [אדם] ערובי תחומין מיו"ט לחבירו אם נזכר ביום ראשון שלא עירב כגון שחלו שני ימים טובים בחמישי וערב שבת ומתנה אם היום חול ולמחר קודש עירובי עירוב ואם היום קודש אין בדברי כלום ולמחר יאמר אם היום חול עירובי עירוב ואם היום קודש אין בדברי כלום ובאותו פת עצמו דממ"נ הוי עירוב:
762
763אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה (אדם) אם היום חול ולמחר קודש עירובי עירוב ואם חילוף איני צריך לעירובי תבשילין ואינו צריך למחר לכפול את התנאי. מ"ד עירובי תחומין כ"ש עירובי תבשילין ומ"ד עירובי תבשילין אבל עירובי תחומין לא מ"ט דלמיקני שבית' בשבתא לא וה"ה ביו"ט וכתב רבי' יצחק אלפס והלכתא כרבא דבתראה הוא ומסתברא לן דה"מ בעירובי תחומין דמיקנא שביתה הוא אבל בעירובי חצירות דביטול רשות הוא מניח עירובו ביו"ט ראשון ומתנה ונימא הכי אי האידנא חולא בהאי עירובא נשתרי לן לטלטולי בשבתא מביתא לביתא ומדרת' לדרתא ואי האידנא יומא טבא אין בדברי כלום ולמחר במעלי שבתא דהוא יו"ט שני נימא הכי אי האידנא יומא טבא כבר עבידנא מאתמול והשתא לא צריכנא מידי ואי האידנ' חולא הוא בהאי לשתרי לן לטלטולי מבית' לבית' עכ"ל. וי"ל וכגון שלא הניח עירובי תבשילין אבל אם הניח עירובי תבשילין ה"ז מערב עירובי חצירות ביו"ט שחל להיות ערב שבת כדפרי' לעיל:
763
764ההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת דלא אותיבי עירובי תבשילין א"ל סמוך על שלי דמערבנא אכולה נהרדעא שהיא עירי לשנה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת דלא אותיבי ע"ת א"ל פושע אתה לכ"ע שרי ולך אסור פירש"י ור"ה היה שאין יכול להניח ולהתנות. לדידך אסור שאין דעתי על המורדי' ועל הפושעים שאין חרדים בדברי חכמים עכ"ל פי' רבי' יצחק בר אשר מיכן משמע דעירובי תבשילין צריך לערב כאו"א לעצמו ואסור לסמוך על אחרים אלא בשכח שהרי זה בשביל שלא הניח ב' פעמי' קראו פושע ואסר לו לסמוך עליו וי"מ דהכי א"ל הואיל ואשתקד ידעת שאני מערב עליך והשתא נמי עציבת גלית אדעתך שלא היה בדעתך מאתמול לסמוך עלי והואיל שלא היית חפץ לסמוך עלי וגם בעצמך לא הנחת פושע אתה אבל לשון רש"י לא משמע הכי הלכך פי' רבי' יצחק בר' אשר שצריך כאו"א להניח עירובי תבשילין ) כשכח דמי:
764
765ת"ר יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא ע"ח לטלטל למחר דנראה כמתקן דבר רבי אומר מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין לפי שאתה אוסרו בדבר האסור לו כח יש בידך לאסור עליו מלעשות לצורך מחר דבר שהוא אסור בו ביום והיינו תחומין שאף ביו"ט אסור לצאת חוץ לתחום. ואי אתה אוסרו בדבר דמותר לו אין כח בידך לאסור עליו מלתקן לצורך מחר דבר שמותר בו ביום ואיסור טלטול חצירות ליתא ביו"ט. שלח ר"א לגולה לא כששונין בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין אלא רבי אוסר וחכמים מתירין אמר רבא א"ר סחורה א"ר הונא הלכה כרבי לאסור דהיינו לחומרא שרבי אוסר בשניהן כדשלח ר"א לגולה וכן ההלכה ששניהן אסור לערב וכגון שלא הניח עירובי תבשילין אבל אם (לא) הניח ע"ת מערב ע"ח אבל לא עירובי תחומין כדאמר בירושלמי דשמעתין יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא בחצירות ולא בתחומין כו' אית תניי תני ומחליף כלומר כמו ששלח ר"א לגולה שמחליפין דברי רבי לחכמים ודברי חכמים לרבי א"ר לוי הואיל וההן תנייה תני ומחליף צריכין מיחוש פי' יש לחוש שמא חכמים אוסרין בשניהן והלכה כר' מחבירו אבל לא מחביריו ר' ירמיה בשם ר' זעירא מאן דעביד טבאות מערב מן אתמול כלומר בעיו"ט שניהם יערב אבל לא בי"ט א"ר יודן חדא דתימר בשלא עשה לו עירובי תבשילין אבל עשה לו ע"ת מותר פי' לערב עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין כדפרי' לקמן ר' יוסי בר בון בעי עירובי תבשילין מתירין אף את דמחיצות פי' היה תמיה על דברי ר' יודן שאמר שבעבור עירובי תבשילין מותר לערב עירובי חצירות. מ"מ הואיל ולא נחלקו עליו לגמרי כר' יודן עבדינן א"נ נוכל לפרש דר' יוסי בר בון בעי אם עירובי תבשילין מתירין לטלטל מחצר לחצר בשבת אע"ג דלא עירב עירובי חצירות אבל בהא ודאי מודה לר' יודן שאם עירב עת"ב שמותר לו לערב ע"ח לצורך מחר. פי' ה"ר ברוך בר' יצחק מריגנשבורג דדוקא לעירובי חצירות מהניא ערובי תבשילין אבל לעירובי תחומין לערב מעיו"ט לשבת לא מהני עת"ב דכל דבר שאסור בי"ט אינו יכול לעשותו לצורך שבת ע"י עת"ב דמה"ט ביצה אסור' מיו"ט לשבת ולא מהני עת"ב דואיל דביו"ט אסורה ואפי' למ"ד צרכי שבת נעשין ביו"ט ומדרבנן הן עת"ב אעפ"כ לא מהני אלא דבר שמותר בו ביום כגון שוחט מסוכנת אם אפשר לאכול ממנה כזית דהכי פי' בקונטר' התם דלמ"ד צרכי שבת נעשין [ביו"ט] חשיב כמו קדושה אחת דמה שמות' ביו"ט מותר לעשות [לצורך] השבת ואם לאו אסור ולא מהני עירובי תבשילין ומאן דשרי לעיל ביצה מיום טוב לשבת דלית ליה הכנה היינו ביצה דממיל' ועירובי חצירות אע"ג דמותר ביו"ט הא לאו משום דהותר ביום טוב אלא (דהרואה) [דהוצאה] אינה כלום ביו"ט הלכך אסור לעשות לצורך שבת דלגבי שבת הוצאה חשיבא וגזרו מרשות לרשות. וראיה לדברי שכתבתי דאמרי' בפ' אלו עוברין שבות קרובה התירו ופי' ריב"א דשבת ויו"ט כמו חדא קדוש' דמה שמותר ביו"ט מותר בשבת ואליבא דמ"ד צורכי שבת נעשין ביו"ט קאמר התם עכ"ל.
765
766ועירובי חצירות מערבין לו לאדם אפי' שלא לדעתו כדפרי' שלהי פרק חלון בעירובין ודוקא בפת שלמה כדפרי' בפ' מי שהוציאוהו:
766
767ת"ר מי שלא הניח עירובי תבשילין ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו כיצד עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו ומשום שמחת יו"ט התירו להקנות קמחו לאחרים איבעיא להו עבר ואפה מאי ת"ש מי שהניח עירובי תבשילין ה"ז אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול את עירובו הרשו' בידו אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל עד שלא הטמין ה"ז לא יאפה ולא יבשל לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור ולא דמי להערמה דרב אדא בר אהבה דמלח גרמא [גרמא] דאין עיבור באוכלין. וקס"ד דה"ה לעבר ואפה דאסור אמר (בר) רב אשי הערמה קאמרת פרש"י לעולם אמרי' עבר ואפה מותר והערמה אינ' ראיה לכאן דשאני הערמה דאחמור בה רבנן טפי ממזיד דאילו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים למידין הימנו והוא בעצמו פעמים משיב אל לבו ושב הלכך לא מיעקרא תורת עירוב אבל מערים סבור לעשות בהיתר הלכך לא ישיב אל לבו לחזור בו ואחרים למידין הימנו ומיעקר' תורת עירוב הלכך קנסוה רבנן. משמע כולה שמעת' חדא דאיבעיא להו עבר ואפה היינו שעבר במזיד אבל בשוגג שגגת האיסור פשוט ליה דלא קנסי' ליה וכ"כ רבי' יצחק בר' אשר זצ"ל הכא שעשה איסורא בשוגג פשיטא ליה דלא קנסי' ליה באכילה אבל כשעשה במזיד קמיבעיא ליה אי קנסי' ליה באכילה אם לאו וכולה שמעתא במזיד קיימא אבל בשוגג משמע להתירא ולרב נחמן בר יצחק דאמר הא דקתני אם הערים אסור חנניה היא ואליבא דב"ש משמע הא לב"ה אם הערים מותר מיהו בשוגג משמע לדברי הכל דשרי בדיעבד ודלא כדברי רבי' יואל זצ"ל דאסר כדפרי' לעיל מ"מ המחמיר תע"ב או שמא אין להחמיר כדי שלא ימנע משמחת יו"ט אלא מתירין לו בדיעבד ומלמדין אותו שלא יעשה יותר כך והכל לפי ראות עיניו של החכם ששואלים אותו יעשה:
767
768מתני' אכלו או שאבד לא יבשל עליו לכתחילה ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו בשבת לבשל תבשילו. ותניא אם רצה לאכול את העירוב הרשות בידו אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל עד שלא הטמין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין לו ומבשלין לו אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור׃ א"ר אבא אמר רב ע"ת צריך שיהא בהן כזית בין לאחד בין למאה וכ"ש דקתני במתני' דאית ביה כזית ולגבי ככר שלם קרי ליה כ"ש: ת"ר תבשיל זה של עירוב. אפי' צלי כבוש. בחומץ ובחרדל ומיני ירקות. שלוקין היינו מבושל הרבה מאוד. מבושל כהלכתיה. קולייס האיספנין והיינו דג מליח ורך ונאכל חי וכגון שנתן עליו חומץ מעיו"ט כי זהו בישולו כדתנן במסכת שבת שהדחתו זו היא גמר מלאכתו. אמר אביי נקיטינן אם התחיל בעיסתו לתקנה ולאפותה על ידי עירובו ונאכל עירובו ה"ז גומר פי' רבי' יצחק ברבי אשר ואע"ג דגבי עירובי חצירות ותחומין לא בעינן שיהא קיים אלא מקצת ביה"ש בלבד כדאמרי' פ' במה מדליקין א"ל שנים צא וערב עלינו מבעוד יום [אחד עירב עליו מבע"י] ואחד עירב עליו בין השמשות זה שעירב עליו מבע"י נאכל עירובו ביה"ש וזה שעירב עליו ביה"ש נאכל עירובו משחשיכה שניה' קנו עירוב אלמא שמעי' מהתם דאפי' מקצת ביה"ש היה קיים קונה עירוב מיהו הכא גבי עירובי תבשילין בעינן שיהא קיים כל היום וה"ט דהתם הן באין לקנות שביתה ועיקר שביתה קיימ' בביה"ש במקום שקונה שביתה ביה"ש שם היא שביתתו כל היום הלכך כשהן קיימין ביה"ש וקנה שביתה תו לא בעינן להו אבל עירובי תבשילין להיכרא הן כאין כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת הלכך בעינן שיהא קיים בכל שעה שירצה לאפות ולבשל כי היכי דתיהוי היכרא וכל זמן שהוא קיים איכא היכרא ומותר ולאחר שאכלו או שאבד אסור:
768
769מתני' חל להיו' באחד בשבת מטבילין את הכל [מלפני השבת] וב"ה אומרי' כלים מלפני השבת ואדם בשבת. דכ"ע מיה' כלים בשבת לא והיא [הדין] ביו"ט דלא. השיב רבי' יצחק בר אברהם זצ"ל כך אני נראה בעיני שאין להתיר להגעיל הקערות שאב"י ביו"ט ואע"פ שיפה דן אוהבי דמטעם מתקן אין לאסור דנראה כאילו להדיחן מתכוון וטעם דתיקון כלי אין בו איסור כ"א מדרבנן ובדבר מועט הקילו כאן דאין תקונו מלאכה הא אינו אלא מתקנו מן האיסור או מן הטומאה אבל מה יעשה אחי מאיסור הבערה ובישול מים שהן לצורך המכשירים ומכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אסור ואע"ג דהלכה כר' יהודה דשרי מכשירין כדמוכח ס"פ אין צדין הא באפשר לעשותן מעיו"ט מודה. והא אפשר לעשותן מערב יום טוב דאפשר להגעילן בני יומן ולבטל האיסור בס' ויגעילנו ביורה גדולה והא לא מיקרי ביטול איסור לכתחיל' כיון שאין צריך לשתות המים ועוד דאפי' מכשירים דלא איפשר לעשותן לא שרינן אלא כלאחר יד כי ההוא דמעביר סכינא אפומא דדיקלא ומעביר סכינא אשיפתא דרחייא וחומרא דרבנן הוא וזה אין לומר כיון דנראה כמתכוין להדיח מותר דהא לא שייך למימר אלא גבי איסור דאורייתא דהא מכשירין נינהו ואין תלוי כלל בנראה ואין נראה. מיהו כיוצא בזה התרתי באותה מחבת שקורין [טרפ"א בלע"ז] במלכותינו ללבן אותה באור כשהיא ב"י דלא אפשר לעשותה מערב יו"ט ואפי' אינה ב"י הייתי מתיר מטעם זה דאי אפשר לעשותן מעיו"ט דהא צריכה חימום וחימום של אתמול לא היה מועיל ומשום תיקון ליכא איסורא דנראה כמחממה לבשל תחתיה ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבשל ובלא"ה נמי צריכ' לצורך אוכל נפש. יצחק בר אברהם ׃
769
770אמר רב חסדא בהמה חצייה של עכו"ם וחציה של ישראל מותר לשחטה ביו"ט דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה עיסה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט דהא אפשר למיפלגא בלישה פי' רבי' יצחק בר אשר שאם קנו ישראל ועכו"ם שתי בהמות בשותפות אין לומר אסור לשוחטו לישראל ביו"ט הואיל דאיפשר למיפלג שיקח ישראל אחת ועכו"ם אחרת משום דלא דמי בהמה לעיסה דעיסה ודאי חזייא למיפלגא דכולה חדא היא אכל בהמה לא חזיא למיפלגא אחת כנגד חבירתה משום דלא אפשר אם אין אחת חשובה או גרועה ואפי' הן שוות דינא הוא שיכול ישראל לומר אני רוצה ליקח חלק בכל אחת ואחת ואיני רוצה לחלק אחת כנגד אחת הלכ' אפי' קנו שתי בהמות בשותפות מותר לשחוט שתיהן ביו"ט עכ"ל ועוד נ"ל דאין לומר יחלקו הבהמות זו כנגד זו דדילמא תמצא של ישראל טריפ' רוימנע משמחת יו"ט: בעו מיניה מרב הונא הני בני באגא פי' ישראלים הדרים בכפרי' דרמו עלייהו קימח' דבני חילא פירוש שהמלך הטיל לאפות ולבשל לבני חילו אנשי מלחמתו מהו לאפותן ביו"ט א"ל חזינן אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לא אסור וליתא לדרב הונא אלא בין כך ובין כך אסור דאמ' ופליגא דריב"ל הא דרב הונא דאריב"ל מזמנין את העכו"ם בשבת ואין מזמנין את העכו"ם ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו ׃ אדבריה רב' לרב שמואל בריה ודרש מזמנין את העכו"ם בשבת ואין מזמנין את העכו"ם ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו מרימר ומר זוטרא כי הוה מיקלע להו עכו"ם ביומא טבא אמרי ליה אי ניחא לך במאי דטרח לן לחיי ואי לאו טירחא יתרתא אדעתא דידך לא טרחינן וכן הלכה כהני אמוראי וליתא לדרב הונא דשרי היכא דלא קפדי אי יהבי ריפתא לינוקא והלכה (כרב') [ברב חסדא] דעיסה חציה של ישראל וחציה של עכו"ם אסור לאפותה ביו"ט. תניא אשר יעשה לכל נפש שומע אני אפי' נפש בהמה במשמע כענין שנאמר מכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל לכם לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר אפי' נפש בהמה במשמע כענין שנאמר מכה נפש בהמה א"כ מה ת"ל לכם לכם ולא לעכו"ם ומה ראית להוציא את העכו"ם ולרבות את [הכלבים] מרבה אני את הכלבים שמזונתן עליך ומוציא אני את העכו"ם שאין מזונתן עליך כתב רבי' יצחק אלפס והלכת' כריה"ג דסתם לן תנא כותיה דתנן פ"ק דחלה עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים אותה חייבת בחלה ונאפת ביו"ט וקיי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני' עכ"ל:
770
771מתני' בש"א לא יחם אדם חמין לרחוץ רגליו אא"כ ראויין לשתייה. אוכל נפש התיר הכתוב ולא להבעיר האור בשביל רחיצה וב"ה מתירין. עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה. והך סתמא ב"ה היא דתניא בש"א לא יעשה אדם מדורה ויתחמם כנגדה וב"ה מתירים. כתב רבי' יצחק אלפס ודוקא חמין לרגליו הוא דשרו ב"ה אבל לכל גופו לא כדתנן בפ' כירה א"ל חכמים אם ביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתייה. ולענין רחיצה ביו"ט בחמין שהוחמו מעיו"ט חזינן לגאון דכתב הכי הא דאמרי' לא ירחץ אדם כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש דוקא בשבת אבל ביו"ט שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יו"ט דלאו דבר שחייבין עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה אלא גזירה היא וכי גזרו בשבת אבל ביו"ט לא עכ"ל וחמין שהוחמו ביו"ט פלוגת' דרב ושמואל בירושלמי דשמעתין דאמר התם חמין שהוחמו ביו"ט וכן חמין שהוחמו מע"ש לשבת רב ושמואל חד אמר מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו וחד אמר מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים ובפ' כירה בגמרא דידן מייתי פלוגתייהו וקתני בהדיא רב אמר מרחיץ כל גופו אבר אבר ושמואל אמר פניו ידיו ורגליו ותניא כותיה דשמואל התם ופסיק התם פר"ח זצ"ל כשמואל. בירושלמי שלפני כתוב עירובי תבשילין כך הוא נוטל פת כביצה ותבשיל כזית ואומר באקבו"ץ על מצות עירוב ומתנה ואומר בדין יהא שרא לנא לאפויי ולבשולי מיומא טבא לחבריה ומיו"ט לשבת ולמי שסומכין על עירוב זה עד מוצאי יו"ט האחרון ובלבד שיהא שמור העירוב עד מוצאי יו"ט האחרון אכלו או שאבד צריך לערב בעיו"ט האחרון ר" חייא בשם ריב"נ צריך לומר עירוב זה עלי ועל מי שלא עירב. ופליג אגמרא דידן בהא דאמר נוטל פת כביצה ואנן קיי"ל כזית בין לאחר בין למאה ושמא הנ"מ בסוף עירוב אבל בתחילת עירוב בעי כביצה אבל מה שכתוב בו בדין יהא שרא לנא לאפויי ולבשולי מיומא טבא לחבריה כמדומה אני דשיבוש הוא וט"ס הוא דהא תנן עושה אדם תבשיל מעיו"ט וסומך עליו לשבת אבל וסומך עליו ליו"ט אחר לא תנן ורב אשי נמי אמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט ליו"ט וק"ו מיו"ט לחול אבל הא לא קאמר דלהכי איתקין עירובי תבשילין כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט ליו"ט ק"ו מיו"ט לחול משו' דמיו"ט ליו"ט לא איתקון עירו"ת ולר"א נמי דיליף להו לעירובי תבשילין מן המקרא דוקא מיו"ט לשבת הילכך נ"ב דט"ס הוא וא"ל כלל מיומא טבא לחבריה דאתי ביה לידי חורבה שיבואו להתיר מיו"ט לחבריה ע"י עירוב. אבל מה שבתו' שלוקח פת ותבשיל לא קשה ולא מידי שלכתחילה יש ליקח פת ותבשיל כדי לקיים דברי ר"א כדפריש' לעיל אבל מה שכתוב שעירוב שעשה בעיו"ט ראשון דמהני גם בעיו"ט האחרון קצת תימהון הוא דהואיל ורבא ורב אשי תרוייהו סבירא להו דעירובי תבשילין משום הכירא הן באין מעתה סברא הוא שיצטרך בכל עיו"ט להניח ע"ת. מיהו בדיעבד נסמוך על ידושלמי וסומך על ע"ת שהניח בערב יו"ט ראשון אפילו בעיו"ט האחרון כל זמן שהעירוב קיים. וכתוב בו בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי משמע שא"צ לומר כ"א אלו השנים לאפויי ולבשולי משמע אבל לאטמוני ולאדלוקי שרגא מיומא טבא לשבתא) וסמכו אהא דרב הונא דאמר מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדירה אחת ומדליקין לו את הנר משום ר' יצחק אמרו אף צולין לו דג קטן דמשמע דכל אילו אין לעשותן בלא עירובי תבשילין אבל רבי' יצחק בר' אשר זצ"ל מספקא ליה אם צריך לומר ולאדלוקי שרגא דהכי משמע לעיל דאין צריך לומר דתניא מי שלא הניח עירובי תבשילין ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין אבל לא ידליק את הנר לא קתני ותניא נמי חנניא אומר בש"א אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל ואין טומנין את החמין אא"כ היו לו חמין טמונין מעיו"ט ולא קתני אין מדליקין את הנר אא"כ היה לו נר דלוק מעיו"ט וגם הא דקאמר רב הונא ומדליקין לו את הנר אין נראה דמשום עירוב נקט ליה דלא קאמר ומדליקין לו נר אחר כדאמר פת אחד וקדירה אחת אלא כל הדברים שא"א לו בלא הם הזכיר רב הונא משום דאיבעי ליה לאודועיה מילי שהן כדי חייו של אדם ונראה בעיניו שאין צריך עירובי תבשילין כ"א מילי דאוכל נפש בלבד כגון אפייה ובישול והטמנה שא"כ הוצאה נמי היה צריך להזכיר ולימא לאפוקי מרה"י לר"ה ומר"ה לרה"י דמ"ש הוצאה מהדלקת הנר וכתב ששמע שרבי' שלמה עשה בתשובותיו שצריך לומר ולאדלוקי שרגא הלכך הואיל והגאונים ורש"י הצריכו לומר ולאדלוקי שרגא צריך נמי לומר לאפוקי מרה"י לר"ה ומר"ה לרה"י הלכך צ"ל בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולהוציא מרה"י לר"ה ומר"ה לרה"י ואם לא הזכיר כל זה אלא אמר כך בסתם בדין יהא שרא לן לעשות כל צורכנו לא אמר כלום ואין בדבריו כלום:
771
772עולא איקלע לבי ר' יהודה קם שמעיה זקפה לשרגא. שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשך אחר הפתילה ותכבה. איתיביה רב יהודא לעולא הנותן שמן בנר בשבת חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו שנוטל ואוכל חייב משום מכבה. וכבויי ביו"ט לא אשתרי. א"ל לאו אדעתאי. עשה השמש מה שעשה. פי' רבי' יצחק בר' אשר דוקא נקט שמן למחייב המסתפק ממנו שנוטל ואוכל חייב משום מכבה הואיל דדרכו של שמן כולו להמשך אחר הפתילה כל שעה וכשיטול ממנו כשהוא דולק בנר הרי הוא כמכבה פתילה עצמה באותו מקום שנטל שעכשיו בכל שעה היה מסייע אותו שמן שנטל להדלקת פתילה ואינו כגרם כיבוי אלא כמכבה ממש הוא אבל אם היו חתיכות קטנות של חלב בנר דולק ונטל אחת מהחתיכות מן הנר הרחוקות מן הפתילה אין נראה שיהא חייב שהרי לא היתה הפתילה דולקת עכשיו מחמת אותה חתיכה שנטל אלא שסופה היה לידלק ממנה ואינו מכבה ממנו אלא כגרם לכיבוי הוא מיהו לכתחילה ודאי הוא אסור בין בשבת בין ביו"ט וכן אם חתך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק מקצת הנר אין נראה שיהיה חייב דאינו מכבה גמור אלא כגורם הוא לכיבוי שאם לא חתך היה דולק יותר וכשחתך גור' הוא שיכבה לכשיגיע למקום חתך עכ"ל ׃
772
773אמר רב קנבא שרי פירש"י למחוט ראש הפתילה שנעשה פחם וקשיא לרבי' יצחק בר' אשר והאמרה רב חדא זימנא דאמר רב לקמן פ' המביא מוחטין את הפתילה ביו"ט ותו אמאי שני לישנא דהכא קאמר קינבא והתם אמר מוחטין ונראה בעיניו דקינבא מילתא אחריתא הוא ולא פי' מה היא ובערך קנב כתוב קינבא שרי פי' לחתוך ראש הפתילה שנעשה גחלת והיינו כרש"י ולשון אחר פירש ויש מי שאומר כגון אבוקה שהיא עשויה כחתיכת עצים קטנים אם נוטל ביו"ט מאותם עצים שלא אחזה בהם האור שרי וכן פי' רבי' יצחק אלפס זצ"ל:
773
774בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר פי' לשמש מיטתו א"ל אפשר לכפות עליו את הכלי אין לו כלי לכפות עלי' מאי אסור איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליח ריחם עליה להסתפק ממנה לאחר זמן ואם בשביל שלא תתעשן הבית או בשביל שלא תתעשן הקדירה מותר א"ל ההיא ר' יהודה היא דאמר לקמן מכשירי אוכל נפש שרי דדריש יעשה לכל צרכיכם ואפילו דברים שאינן צורך אכילה ובלבד שיהנה בו ביום והא נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש כי קאמינא לרבנן דדרשי הוא לבדו יעשה לכם. כתב רבי' יצחק אלפס וכן רבה וכן אמימר כולהו דחו לה להא מתניתא ואוקמוה כר' יהודה למימרא דלאו הילכתא היא ושמעינן מהא דלית הלכתא כי הא מתנית' אלא אסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה בין שלא יתעשן הבית או הקדירה הכל אסור עכ"ל:
774
775בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדליקה ביו"ט היכא דאיכא סכנת נפשות לא קא מיבעיא לי דאפי' בשבת נמי שרי כי קא מיבעיא לי משום איבוד ממון שלא ישרף הבית ומה שבתוכו. א"ל אסור איתיביה אין מכבין את הבקעת וכו' ההיא ר' יהודה היא ׃
775
776בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין ביו"ט פי' לשום בו כחול לרפואה היכא דאיכא סכנה לא קא מיבעיא לי כגון (דידא) [רירא] ודיצא דמא ודמעתא ותחילת אוכלא וקדח' דאפי' בשבת נמי שרי כדפרי' פ' אין מעמידין כי קא מיבעיא לי סוף אוכלא ופצוחי עינא מאי א"ל אסור איתיביה בקעת ושני ליה כדשנינן וכן הלכתא והנ"מ מישראל אבל מעכו"ם שרי דהא אמימר שרא למכחל עינא מעכו"ם בשבת א"ל רב אשי מאי דעתיך דאמר רב עולא ברי' דרב עילאי כל צורכי חולה עושין ע"י עכו"ם בשב' ואמר רב המנונא כל דבר שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה ה"מ היכא דלא מסייע בהדיה [אבל מר קא מסייע בהדיה] דקעמיץ ופתח סוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחול א"ל איכא רב זביד דקאי כוותך שהיה מקשה לי כמוך ואמרי ליה מסייע אין בו ממש. אמימר שרא למיכחל עינא ביו"ט ב' ואפי' בב' י"ט של ר"ה א"ל רב אשי לאמימר והאמר רבא מת ביו"ט [ראשון] יתעסקו בו עממים ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל ואפי' בשני ימים טובים של ר"ה משא"כ בביצה דקדושה אחת היא ולא הקלו ביו"ט (שלפני) [שני] של ר"ה אלא לענין מת בלבד א"ל אנא כנהרדעי ס"ל דאמרי אף בביצה. דסברי דשתי קדושות הן. כתב רבי' יצחק בר' אשר דליתא לדאמימר דשמעתין מההיא דפ"ק דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי בשני י"ט של ר"ה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת דלא אותיבי עירובי תבשילין א"ל וליתיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם ע"ת מיום טוב לחבירו ומתנה אימר דאמר רבא בשני י"ט של גליות של ר"ה מי אמר והאמרי נהרדעי אף בביצה א"ל רב מרדכי בפי' אמר מר לא סבר לה להא שמעתא דנהרדעי אלמא לית הילכתא כנהרדעי:
776
777מתני' בית שמאי אומרים אין אופין פיתין גריצין ביום טוב פי' ככרות עבין. אלא רקיקין פי' חררין שאופין על גבי גחלים בירושלמי מפרש טעמא דבית שמאי דאין אופין גריצין מתוך שאתה מיגעו אינו אופה אלא צרכו פירוש מתוך שאנו מטריחין אותו לעשות רקיקין שהוא טורח לא יבוא לאפות אלא כדי צרכו. תניא בש"א אין אופין פת עבה ביו"ט וב"ה מתירין (א"ר יהודה בר אבין) [אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב] שאלתי את ר' ביחוד ומנו רבי' הקדוש מאי פת עבה פת מרובה ומאי קרי לה פת עבה משום דנפישא בלישה.
777
778מתני' מכבדין בין המטות. בית המסיבה שאוכלין שהיו מסובין ואוכלין ע"ג המטות. וחכמים אוסרין. משום אשויי גומות. והכי קיי"ל כחכמים דקיימא להו דאסור לכבד הבית בשבת ויום טוב כדפריש בהל' שבת:
778
779מתני' מניחין המוגמר ביו"ט וחכמים אוסרים. מוגמר פי' לבונה ע"ג גחלים. אמר רב אסי מחלוקת להריח. ריחה. אבל לגמר. בו כלים שנותן המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח, ד"ה אסור. איבעיא להו מהו לעשן. פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם. רב ירמיה בר אבא אמר [רב] אסור. דתפנוק יתירא הוא ואינו שוה לכל נפש אלא לאיסטוניסין ובהאי עישון [איכא] אב מלאכה. ושמואל אמר מותר אמר ר' הונא אסור לעשן מפני שהוא מכבה. אמר רב יהודה ע"ג גחלת אסור מפני שהוא מכבה ע"ג חרס (ומותר) שהסיקו מותר דכבוי ליכא והבערה ע"י שינוייא הוא כלאחר יד וליכא איסורא דאורייתא. ורב' אמר ע"ג כלי חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריחא. שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן. שהמוליד דבר חדש אסור דקרוב הוא לעשות מלאכה חדשה. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו [סחופי] כסא אשיריים ביומא טבא אסור פי' לכפות כוס מבושם על (המבושל) [המלבוש] של שיריים להכנס בהם ריח הבושם שבכוס. אסור דהא מוליד ריחא. בשיריים. ופרכי' מ"ש מהא דתניא פרק (משילין) [המביא] גבי בשמים מולל בין אצבעותיו כדי להוציא ריחו ומריח בו או קוטמו שיהא מקום הקטימה נותן ריח ומריח בו ובתלושין קמיירי. ושנינן. התם ריחא מיהא איתא אסופי הוא דקא מוסיף עליה הכא אולודי הוא דקא מוליד ריחא והכא ע"ג גחלת נמי מותר כשמואל דאוכל נפש הוא עישון פירות זה ושוה לכל נפש ואי משום הבערה וכבויי (ואולמי) [ואולודי] ריחא מידי דהוה אבישרא אגומרי דאיכא כל הני ושרו. דריש [רב] גביהא [מבי כתיל] אפיתחא דבי ריש גלותא קיטורא שרי א"ל אמימר אי קיטורא לשון קשר הוא קיטורא (שעושין) בידי שעושין לבתי שוקיים ולבתי ידים של חלוקי נשים וקומטין אותו על עץ חלק או על אגודה של קשין מעשה אומן הוא ואסו' ואי לעשן וקיטורא ל' קיטו' הכבשן אסור דקא מכבה ומוליד ריחא והיכי דרש דשרי א"ל רב אשי לאמימר אנא אמריתה ניהליה לעולם לעשן מידי [דהוה] אבישרא אגומרי דמוליד נמי ריחא בפחמין והלכה כרבא ורב אשי וכ"פ רבי' אלפס זצ"ל:
779
780בפרק ר"א אומר אם לא הביא כלי ת"ר אין מסננין את החרדל ביו"ט במסננת שלו דמחזי כבורר שמסנן הסובין שלו ואין ממתקין אותו בגחלת כדרך שרגילין ליתן לתוכו גחלת או אבן ניסוקת א"ל אביי לרב יוסף ומ"ש מהא דתנן נותנין ביצה במסננת של חרדל ומסננה בתוכה ליפות מראית' א"ל התם לא מחזי כבורר הכא מיחזי כבורר והתניא ממתקין אותו בגחלת ל"ק כאן בגחלת של מתכת מותר דלא שייך ביה כיבוי דאינו נעשה (פרוס) [פחם] כאן בגחלת של עץ אסור דשייך ביה כיבוי א"ל אביי לרב יוסף מ"ש מבישרא אגומרי שצולין ביו"ט ואע"ג דמכבה א"ל התם לא אפשר לצלות מאתמול דביומא שכיחא טפי הכא חרדל אפשר מאתמול א"ל אביי לרבה מהו לגבן גבינה א"ל אסור א"ל ומ"ש מלישה פת שלשין ביו"ט ודאי ללישה דמי א"ל התם לא איפשר דפת המה מעליא טפי הכא אפשר מאתמול והא אמרי נהרדעי גבינה בת יומא מעליא ה"ק אף בת יומא מעליא: מתני' ג' דברים ראב"ע מתיר וחכמים אוסרים פרתו יוצאת ברצועה שבין קרניה ומקרדין את הבהמה ושוחקין פלפלין בריחיים שלהן וקיי"ל כחכמים שהן אוסרין בריחיים שלהן אלא דינם כשאר תבלין כדתני' בתוספת' פ"ק הפלפלין הרי הן כתבלין וכבר פרישית בפ"ק שהתבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן ואין צריכין שינוי וכן היה ר"ת זצ"ל מתיר לדוך פלפלין במדוכות כשאר כל התבלין ולא נאסרו אלא בריחיים שלהן דדמיין לריחיים של חיטין:
780
781הדרן עלך יום טוב
781
782אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט ואין נותני' לפניהם מזונות ואפי' למ"ד נפש בהמה במשמע הנ"מ דמזונתן עליך אבל דגים אפשר להן בלא מזונות שאוכלים שרשי עשבים וקרקע וגדול אוכל את הקטן. אבל צדין חיה ועוף המוכנים מאתמול קס"ד כיון דמוקפים גדר הוו כניצודין ועומדין אבל דגים נשמטין לחורין ולסדקין והויא צידה ביו"ט. ונותנין לפניה' מזונות בימות החורף ואף בימי הקיץ במקום דריסת רגל בנ"א שאין עשבין עולין בו. ביברין של דגים הם בריכות מים ביברין של חיה קרפיפות מוקפין גדר סביב וכונסין בתוכו חיות הבר ויולדות שם ומגדלות. ורמינהי ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין מהן ביו"ט ואין נותנין לפניהם מזונות קשיא חיה אחיה קשי' עופות אעופות בשלמא חיה אחיה לא קשיא הא ר"י הא רבנן דתנן ר"י אומר הצד צפור למגדל ונעל בפניו חייב הרי הוא אחוז ועומד ונגמרה צידתו וכן צבי לבית ונעל לפניו. וחכ"א צפור למגדל היא צידתו כאשר אמרת אבל צבי אין צריך עד שיכניסו לבית דאף לגינה ולחצר ולביברין הויא צידה ומתני' דקתני צדין מן הביברין ביו"ט רבנן היא דאמר מי שהוא כנוס לביבר ניצוד ועומד וברייתא ר"י היא. אלא עופות אעופות קשיא דהא כולהו אין צידתן אפי' לבית שיוצאים דרך הלונות וכ"ת עופות אעופות נמי לא קשיא הא בביבר מקורה שיש לו גג והא בביבר שאינו מקורה והא בית דמקורה היא ובין לר' יהודה ובין לרבנן צפור למגדל אין לבית לא אלא אמר רבה בר רב הונא הכא דקתני גבי שבת צפור למגדל ולא לבית בצפור דרור עסקי' לפי שאינה מקבלת מרות דתנא דבי ר"י למה נקרא שמה ציפור דרור לפי שדרה בבית כבשדה שיודעת להשמט בזויות הבית לכל צד. השתא דאתית להכי חיה אחיה נמי לא קשיא דתוקמה כתנאי אלא תרוייהו כרבנן ומתני' בביבר קטן וכן ההיא דשבת וברייתא דקתני אין צדין בביבר גדול שיש לה להשמט ורשב"ג דלקמן אף בביבר קטן פליג שאם צ"ל הבא מצודה אסור א"נ לאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי. ה"ד ביבר קטן רב אשי אמר דכל היכא דכי רהיט אבתרה ומטי לה בחד שיחיא. בפעם אחת שהוא שוחה עליו לתפסו ואין לו להשמט הימנו ביב' קטן ואידך ביבר גדול וא"נ כל היכא דאית ליה עוקצי עוקצי פי' זויות ביבר גדול ואידך ביבר קטן א"נ כל היכא דנפלי טולא דכותלי אהדדי מרוב קוטנו וקיצורו ביבר קטן ואידך ביבר גדול: מתני' רשב"ג אוסר לא כל הביברין שוין זה הכלל מחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר. א"ר יוסף אר"י אמ' שמואל הלכה כרשב"ג א"ל אביי הלכה מכלל דפליגי א"ל מאי נפקא לך מינה א"ל גמרא גמור זמורתא תהא. היכי דמי מחוסר צידה א"ר יוסף א"ר יהודה אמר שמואל כל שאומר לו הבא מצודה ונצודנו כלומר שצריך לבקש תחבולות כדי לתופסו והיינו נמי שיעורא דביבר גדול דלעיל ואידך ביבר קטן ורב אשי שערינהו לעיל בחדא שיעורא ורב יוסף בהאי שיעורא ולאביי רשב"ג אתא לפרושי מילתא דת"ק אם צריך לבקש תחבולות היאך לתופסו אסור: מתני' מצודות חיה ועופות שעשאן מעיו"ט לא יטול מהם ביו"ט אא"כ יודע שנצודו מערב יו"ט ומעשה בעכו"ם אחד שהביא דגים לפני ר"ג ואמר מותרין הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו שאני שונאו. מעשה לסתור ח"מ וה"ק ספק מוכן כלומר זה שאמרנו לא יטול מהם דהיינו ספק מוכן ספק מוקצה ואסור לאו ד"ה היא אלא פלוגת' שר"ג מתיר ור"י אוסר כדתניא בגמ' בברייתא. ומעשה נמי בעכו"ם אחד וכו'. א"ר יהוד' אמר שמואל אין הלכה כר"ג והא דאר"ג מותרין למאי מותרין רב אמר לקבל בטלטול. דכולי האי לא אחמיר רבנן בספק מוכן דליתסרו בטלטול אבל באכילה לא שרינהו ר"ג ולוי אמר מותרין באכילה קאמר ר"ג ולאו דס"ל לרב ולוי כותיה אלא מילתיה הוא דמפרשי וסוגיא דשמעתין. הלכך הלכה כרב הלכך הא דפסק רב יהודה אמ' שמואל אין הלכה כר"ג דהיינו דאפי' לקבל אסור דספק מוכן אפי' בטלטול אסור מיתיבי עכו"ם שהביא דורון לישראל ואפי' דגים המפולמין ופירות בני יומן מותרין בשלמ' למ"ד מותרים לקבל שפיר אלא למ"ד מותרין באכילה [פירות בני יומן מי שרו באכילה וליטעמיך פירות בני יומן מי שרו] בטלטול אלא הכא בכוורי דאדימי ופירי דכבושין ומאי קרי ליה בני יומן כעין בני יומן פירש"י כוורי דאדימי שלא נס ליחן ואדמומיתן של תחת לחייהן שבודקין אותן שם ופירי דכבישי בירקא כשלקטום [טמנום מיד בירק] שלא יברח ליכלוכן והני מאי מוכן נינהו דניכרין שמעיו"ט הן ניצודין ואשמעינן דאע"ג דדמו לבני יומן לא חיישי' למראית העין רבותי פירשו כוורי דהדימו מנותחין כמו הרומח הדמוה וקשה א"כ מאי (איכא למימר) [למימרא] עכ"ל. והא שינוייא אליבא דלוי דאמר מותרים באכילה אבל לרב דק"ל כותיה דמותרין לקבל קאמר לא בעינן לדאי שינוייא ובירושלמי דשמעתין מיתניא כרב דתני עכו"ם שהבי' דגים מפולמין לישראל ופירות בני יומן מותרים לקבל ואסורים באכילה עד הערב בכדי שיעשו מיהו סברא דשינוייא היא אמת דכה"ג לא היישי' למ"ע דלא גרע מהסוכר אמת המים מערב יו"ט ולמחר השכים ומצא בה דגים דמותרים. א"ר פפא הילכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל וכו' פירשתי בפ' בכל מערבין. אמר רבה בר רב הונא אמר רב הסוכר אמת המים מעיו"ט שסתמ' שלא יכנסו בה דגים משתחשך ולמחר השכים ומצא בה דגים דמותרים כי את אלה הזמין והכין ע"י מעשה זה. חיה שקננה בפרדס כגון איל וצבי וכיוצא בהן וילדו עופרים ועדיין הן קטנים ואינן צריכין צידה אינן צריכין זימון ומותרין ביו"ט ודווקא בפרדס הסמוך לעיר דחזאי להו ודעתי' עילוייהו אבל בפרדס שאינו סמוך לעיר צריכין זימון והנ"מ בדידהו אבל באימייהו כיון דבעיא צידה לא מהני בה זימון:
782
783מתני' מסוכנת והוא ירא שלא תמות ואינו צריך לו שכבר סעד סעודתו. אלא מחמת הפסידו הוא שוחטה. לא ישחוט אא"כ יודע שיש שהות ביום לאכול הימנה כזית צלי מבעוד יום ר"ע אומר אפי' כזית חי מן בית טביחתה שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד: מתני' שחטה בשדה לא יביאנה במוט ולא במוטה בשני בני אדם משום דאוושא מילתא ומזלזל ביו"ט אבל מביאה בידו איברים איברים ירושלמי אבל מביאה הוא ע"ג עורה כיצד הוא עושה מושך הימנה ומביאה עמו. מספקא לריב"א זצ"ל אי דווקא מסוכנת דאיירי בה ברישא קתני דאינו יכול לאכול הימנה אלא כזית מבעוד יום להכי אסור להביאה במוט דאוושא מילתא שטורח לצורך החול אבל בשאינה מסוכנת ושוחטה לאכול הימנה סעודת היום מותר להביאה במוט דלא אוושא מילתא דלצורך החול הואיל וטורח לסעודת היום או דילמא בכל בהמה איירי אפי' אינה מסוכנת דאסור להביאה במוט כדרך שעושה בחול שצריך לשנות כדתנן לקמן המביא פת יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתיפו והיינו מפני שצריך לשנות כדתנן ולקמן בגמ' תנא אם א"א לשנות מותר ונראה אם א"א לשנות ולהביאה בידו איברין איברין שמותר לו להביא' במוט במוטה בשני בנ"א:
783
784ת"ר אין הסומא יוצא במקלו דהוי דרך חול ואיכא זילותא דיו"ט. ואין הרועה יוצא בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה שטוענין אות' בני אדם והן יושבין בקתידרא איני והא שלח (ליה) ר' יעקב בר אידי זקן אחד הי' בשכונתינו והיו מוציאין אותו בגלודקי שלו פי' פלדשטו"ל לבאו ושאלו לריב"ל ואמר להם אם רבים צריכים לו לביה"מ לדרשא מותר להוציאו בו מביתו לביה"מ וסמכו רבותי' על דברי אחי שקיא דאמר אנא אפיקתיה לרב הונא מהיני לשילי ומשילי להיני מקומות סמוכין הן ואין תחום שבת ביניהן וא"ר שמן בר אבא אנא אפיקתיה למר שמואל משמשא לטולא ומטולא לשמשא רבים צריכים לו שאני. ירושלמי פ"ק א"ר זריקה לר' זירא כד תיעול לדרומה שאל לר' סימון אמר לון ר' סימון בשם ריב"ל לא סוף דבר שצורך רבים בו אלא שמא יצטרכו לו רבים. א"ל רב נחמן לרב חמא בר אדא שליח ציון שהיה רגיל לעלות לירושלים. כי סלקת להתם אקיף ואזיל אסולמא דצור ועול לגבי ר' יעקב בר אידי פגע ביה ר' זריקא א"ל הכי א"ר אסי ובלבד שלא יכתף מאי ובלבד שלא יכתף א"ר יוסף בריה דרבא באלונקי שנותן זה זרועו על כתף חבירו וחבירו על כתיפו וזה יושב בכסא על זרועותם דמתחזי דרך חול ופרהסיא להוליך למקום רחוק טפי משנושאין אותו בין ידיהם בכסא איני והא ר"נ שרא ליה לילתא איתתיה למיפק באלונקי שאני אתתא דבעיתא ליפול מרימר ומר זוטרא הוו מכתפי להו בשבתא דרגלא באלונקי מביתם לביה"מ לדרוש משום ביעתותא דציבורא שהיו נרתעים מן הציבור העומדין על רגליהן מפניהן והיו יריאין ליפול ואמרי לה משום טירחא דציבורא שעומדין על רגליהן וטורח ציבור הוא הילכך מכתפי להו עבדיהן ותלמידיהן ומוליכין אותן מהר למקומן. ירושלמי בפ"ק רב הונא הורי לאנתתיה דריש גלותא לצאת בכסא רב חסדא בעי לא כן תני אין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה ואפי' ת"ח אינו טועה בדבר זה ורב הונא טעי. ר' ירמיה הורי לבר גירנטי אסיא מיטעניה בסדינא מיעול מבקרא לבישייא בשובתא. פירש רבי' יצחק בר אשר דסומא שאינו יכול לילך בלא מקל שאינו נוהג עדיין בכך או מי שאינו סומא וחלה ועמד ואין בו כח עדיין לילך בלא מקל מותר דומיא דילתא דשרי לה ר"נ למיפק באלונקי משום דבעיתא ליפול ואמימר ומר זוטרא דהוו מכתפי להו משום דבעיתי ליפול:
784
785מתני' בכור שנפל לבור וירא פן ימות שם ר"י אומר ירד מומחה הבקי לראות במומין ולהבחין בין מום עובר למום קבוע אם יש בו מום קבוע יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעיו"ט אין זה מן המוכן. במאי קמיפלגי ר"י ור"ש ברואין מומין קמיפלגי ר' יהודה סבר רואין מומין ביו"ט [ור"ש סבר אין רואין מומין ביו"ט] ואע"ג דקיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר' יהודה בהא הלכה כר"ש כדאמרי' לקמן אמי ורדינאה חזי בוכרי דבי נשיאה הוה וביומא טבא לא הוה חזי אתו אמרו לו לר' אמי א"ל שפיר עבד דלא חזי ליה איני והא ר' אמי גופיה הוה חזי ר' אמי במעלי יו"ט הוה חזי אם הוא מום קבוע או עובר ולמחר ביו"ט שיולי הוה שייל היכי הוה עובדא שפעמים היה טרוד בעיו"ט וכשראה המום א"ל לך עכשיו ובא למחר והיה שואלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהם מום כדתנינן כל המומין הראוין לבוא בידי אדם רועי ישראל נאמנין רועי כהנים אין נאמנין וצריך להביא ראיה שמאליו בא לו כי הא דההיא גברא דאייתי בוכרא קמי' דרבא אפניא דמעלי יומא טבא יתיב רב' וקא חייף רישי' בהדי דקא חייף רישיה דל עיניה וחזייה למומיה א"ל זיל האידנ' ותא למחר [כי אתא למחר] א"ל היכי הוה עובדא א"ל הוו שדיין שערי בהך גיסא דהוצא כלומר שעורים היו מושלכים מעבר לגדר והבכור הי' לעבר השני בהדי דעייל רישיה למיכליה בזעתיה הוצא (קניא) לשפתיה כלומ' יקרעה שפתו והוא שנויה במומי הבכור שפתו שנפגמה שלעולם הוא ניכר א"ל דילמא את גרמת ליה ומדעת נתת השעורים שם שנחשדתם על הבכורות מפני טורח גדול והוצאה שהוטל עליכם שישראל אינו מטפל אלא ג' חדשים ונותנו לכהן א"ל לא ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שהיה בו בידים מניין שלא יגרום ע"י דבר שלא יביא בצק או דבילה ויניח לו ע"ג האוזן כדי שיבוא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום אחד מום ואחד כל מום. והלכה כר' אמי וכרבא דלא הוו הזו מומין ביו"ט כר"ש. ירושלמי אתא עובדא קומי ר' אמי וסבר מימר ר"י ור"ש הלכה כר"י אתיא רב הושעיא מתני' דבר קפרא מדרומא ותנא וחכ"א כל (שאין) מומו ניכר מעיו"ט ולא התירו מומחה אלא ביו"ט אין זה מן המוכן וקיבלה וחזר בו אע"פ שראה חכם מעיו"ט שהוא מום קבוע ואינו עובר אע"פ כן אם לא התירו מעיו"ט אין זה מן המוכן ואינו יכול להתירו למחר ביו"ט הלכך צריכין אנו לומר דר' אמי ורבא היו רואין מום קבוע בבכור מעיו"ט והיו אומרים מום זה ראוי לישחט עליו אלא שהיו אומרים לר לחזור למחר ולשאל שלא גרם לו ׃ מתני' בכור שנפל לבור וירא פן ימות שם ר' יהוד' אומר ירד מומחה ויראה אם יש שם מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט רש"א כל שאין מומו ניכר מעיו"ט אין זה מן המוכן. במאי קמיפלגי אי לימא ברואין מומין קמיפלגי דר"י סבר רואין מומין ביו"ט ור"ש סבר אין רואין מומין ביו"ט ליפלגו ברואין מומין בעלמא. בבכור שלא נפל לבור. נפל לבור אצטריכא ליה סד"א משום צער ב"ה ליערים ולסקי' כר' יהושע קמ"ל. א"ה דמשום העלאה קתני דלא ליערים ולסקיה הא דקתני לא ישחוט לא יעלה וישחוט מבע"ל כלומר אם יש בו מום יעלהו וישחוט ואם לאו שאין בו מום לא יעלהו וישחוט. לא צריכא. האי דקתני תנא לא ישחוט ולא תני ולא יעלה: דעבר ואסקיה דסד"א לישחטיה קמ"ל דלא. וש"מ דבהמה שנפלה לבור ביו"ט דאסור להעלותה מן הבור אע"פ שיש לירא שלא תמות בבור אבל מותר ליתן לה מזונות בבור לשם כדי שלא תמות כדתנן משילין פירו' דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת ומכסין את הפירו' מפני הדלף ופירש"י מי שיש לו חיטין ושעורין שטוחין על גגו לייבש וראה גשמים ממשמשין ובאין התירו לו לטרוח ולהשילן דרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טירחא יתירא ודווקא ארובה דכל ארובה מלמעלה למטה הוא בתיקרת הגג אבל חלון כמו גג המוקף מחיצה וחלון בכותל וצריך להגביהן עד החלון ולהשליכן לא טרחי' כדלקמן. ומכסין את הפירות. ולא אמרינן טורח שלא לצורך יו"ט הוא דשרו ליה רבנן משו' הפסד ממון (מזלף) [דלף] גשמים הנוטפין מן הגג עכ"ל הילכך ה"נ אסור להעלותה מן הבור דאיכא טירחא אבל משום הפסד ממונו נותן לה מזונות לבור וכדתניא אותו ואת בנו שנפל לבור ר"א אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ושוחטו ולשני עושה לו פרנסה במקומו בשביל שלא ימות ר' יהושע אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט אבל בלא שחיטה כ"ע מודו להעלותו מן הבור אסור אבל ליתן לתוכו מזונות בבור מותר. ירושלמי מיחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מעיו"ט אסור' לפי שאינה מן המוכן כמדתמר רואין את הטריפה ביו"ט ודכוותה רואין את הבכור ביו"ט ר' יודן בעי דמאי מדבריהן וראיית טריפה מדבריהן כמדתמר רואין את הטריפה ביו"ט ודכוותה מפרישין את הדמאי ביו"ט. בעא מיניה הלל מרבא יש מוקצה לחצי שבת [או אין מוקצה לחצי שבת] היכי דמי מכדי סתם מוקצה היינו גרוגרות וצימוקין שמעלה אותן לייבשן ומקצה אותן לכך וכשמתחילין לייבש אין (רואין) [ראוין] לאכילה עד שיבשו לגמרי והאי חצי שבת דקאמרת היכי מספקא לך אי איחזו שנגמרה מלאכתן ביה"ש איהזו ואין כאן אפי' חצי שבת בהקצאה כלל ואי דלא איחזו ביה"ש ודאי אסורין דאין כאן הכנה מבעו"י ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעו"י בעי כדכתי' והיה ביום הששי והכינו לא צריכ' דחזו ביה"ש ואידחו בשבת שנפלו עליהן גשמים ותפחו והדר איחזו ששזפתן השמש וקא מיבעיא לן הך שעתא דאיקצאי מי אסיר' לה לכולי יומא או לא א"ר זירא ת"ש מפולין ועדשים שבישלן ביו"ט האי פולין ועדשים מעיקרא ביה"ש חזו לכוס חיין שדי להו בקערה אידחו להו. כל זמן שרותחין. גמר להו בישולייהו אישתרו להו ולא אמרינן שעה אחת היו מוקצות ואידחו א"ל אביי ולטעמיך דמשוית להו [לרתיחתן] תורת מוקצה וילפת מינה דאין מוקצה לחצי שבת תקשי לך קדירות בעלמא הא סתם קדירות בעלמא ביה"ש מסולקות מרותחות מן הכירה ואכלינן מנייהו לאורתא אלא גמרו בידי אדם לא קמיבעיא לן דכיון דבידו לתקנו בו [ביום] לא מקצי מדעתיה מפני דחייתו הלכך פולין ועדשים אינן ראיה לכאן ומה"ט נמי שרינן קדירות של ביה"ש. כי קא מבעיא לן דגמרו בידי (אדם) [שמים] ע"י חמה דכיון דאין בידו לתקנו מסח דעתיה מיניה. שמעינן משמעתין דכל היכא דגמרו בידי אדם ויכול לגומרו ביו"ט בו ביום לית ביה תורת מוקצה וכבר היה מעשה בעכו"ם אחד שעשה מנעלים ביו"ט בסתמא למכור לכל מי שירצה ובא יהודי אחד הרגיל אצלו ולקחן מחנותו ובא מעשה לפני הרב ר' יום טוב זצ"ל ואסר לו לנועלו ביום טוב אע"פ שלא עשאן בשביל ישראל משום מוקצה דכשהיה העור שלם היה ראוי לישב עליו וכשנחתך לצורך מנעלים אידחי ליה והוה ליה מוקצה וראיה לדבר דתנן שלהי פ"ק לא מנעל שאינו תפור ופרכי' פשיטא למאי חזי לא צריכא דאע"ג דמינקיט בסיכי פי' יתידות קטנות של עץ ויש אומרים תופר שתי תפירות באמצען ושתים בראשן ושתים בעקיבו פי' דחזו קצת הא לאו הכי לא חזי כלל ואסור משום מוקצה. וה"ר אליהו זצ"ל הורה ואמר דכיון שלא נעשו בשביל ישראל מותר לנועלן ולא אסירי משום מוקצה כדשמעינן משמעתין דכל שגמרו בידי אדם אינו מוקצה הלכך הכא נמי כשנחתך העור דעתו של עכו"ם לגמור ולעשותו מנעלים הלכך לא הוי מוקצה וראיה לדבר דאמרי' רפ"ק דפירות הנושרין אסורין שמא יעלה ויתלוש והשתא אמאי לא קאמר משום דאיתקצו להו שהיו מחוברין ביה"ש כמו שרגיל רש"י לפרש דמחובר אסור משום מוקצה אלא הואיל ואיכא עורבין כגון דידע דהעורבין יתלשו פירות דהשתא דעתי' עלייהו מאתמול הוה ולא הוו מוקצין אפ"ה אסורי משום שמא יעלה ויתלוש. הא למדת דאגב דהעורבין עתידין בו ביום לתלשן לא הוו מוקצה דהוו גמרו בידי שמים וכ"ש דגמרו ביד אדם ואפי' הוא עכו"ם ואע"פ שאין ישראל יכול לעשות הכנה הויא ולא אסירי משום מוקצה וההיא דספ"ק גבי מנעל שאינו תפור מיירי במנעל של ישראל שאינו יכול לשלחו ביו"ט דלא הוי גמרו בידי אדם שאסור ישראל לגומיו וגס אסור לומר לעכו"ם לגמרו הילכך לא חזי ולא מידי: ההוא גברא דאייתי בוכרא קמיה דרבא פניא דמעלי יומא טבא יתיב רבא וקא חייף רישיה בהדי דקא חייף רישיה דל עיניה וחזייה למומיה א"ל זיל האידנא ותא למחר כי אתא אמר ליה היכי הוה עובדא א"ל הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא בהדי דעייל רישיה למיכליה בזעתיה הוצא (קניא) לשפתיה ופרטיה א"ל דילמא את גרמת לי' א"ל לא פירש"י דילמא את גרמת לי' מדעת נתת השעורי' שם שנחשדתם על הבכורות מפני טורח הגידול והוצאה שהוטל עליו שישראל אין מטפל אלא ג' חדשים ונותנו לכהן עכ"ל שמעי' מפירושו הא דתנן עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בבהמה דקה ל' יום ובגסה נ' יום ר' יהודה אומר בדקה ג' חדשים דלאחר הזמן הזה אם לא רצה הכהן לקבלו אלא אמר לישראל ליטפל בו עד שיפול בו מום ולאחר מיכן יתננו לו דכפינן ליה לכהן בע"כ שיקבל אותו ויטפל בו עד שיפול בו מום (אלא) ש"מ שצריכי' ע"כ לקבל ומתוך שצריכים ע"כ לקבל ולטרוח ולהוציא עליו ואינן יכולין ליפטר מטורח והוצאה בענין אחר אלא ע"י מום הם חשודין להטיל בו מום:
785
786מתני' בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה מעשה ששאלו לר"ט עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזם ממקומ'. לימא תנן סתמא דלא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים. אפי' תימא רבי שמעון מודה הוא בבעלי חיים. בהמות בריאות ביה"ש שמתו ביו"ט [הניחא וכו'] אלא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דאמר חלוק היה ר"ש אף בבעלי חיים שמתו שאסורין מאי איכא למימר תרגמה זעירי בבהמת קדשים שאסורה בהנאה וטעונה קבורה דיקא נמי דקתני עליה ועל החלה שנטמאת מה בחלה בקדשים אף בהמה בקדשים אלא טעמא דקדשים הא דחולין שריא דניחא למר בריה דרב יוסף אלא (לרבה) [למר בר אמימר] מאי איכא למימר הב"ע במסוכנת לעולם מתני' ר"ש ובמסוכנת דשרי ר"ש ואמר מחתכין את הדלועין [וכו'] הלכך טעמא דקדשים לא יזיזנה הא דחולין שריא. כתב רבי' יצחק אלפס תרגמ' זעירי בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מעיו"ט טעמא דבהמת קדשים דאין מאכילין אותן לכלבים הא דחולין שריא לטלטולה. דכיון דמסוכנת היא מעיו"ט דעתי' עילוי' להאכילה לכלבים מאתמול לפיכך שרי לטלטולו עכ"ל. הרי פסק כרבה דאמר מודה הי' ר"ש בב"ח שמתו שאסורין ובפ' מי שהחשיך הסוגי' כר"ש ורבי' נמי התם פסיק כרבי שמעון וכן בפר"ח פסיק כר' שמעון. ירושלמי בעון קומי לוי מדו לראות את הטריפה ביו"ט אמר לון אפקון לכדר' אמי בשם ר"ש אין רואין את הנגעים בבית אפל ושמענו אין רואין בבית אפל כך כתוב בירושלמי ואיני יודע לפרשו. מה ענין אפל אצל טריפה דגבי נגעים כנגע נראה לי ולא לאור. אבל טריפה לא ועוד מה זה שמסיק ושמענו דאין רואין בבית אפל ושמא טעות סופר הוא. ולאח"כ מסיק א"ר יוסי בר בון לא מטעם הזה אלא שלא תמצא טריפה ויהיה אסור לטלטלה וזהו טעם טוב והכי נמי אמרי' בגמרא דידן בפ' מי שהחשיך ואף לוי סבר כר' [יהודה] כי הא דלוי כי הוו מייתו טריפה לקמיה ביו"ט לא הוי חזי אזיל ויתיב אקיקלקלתא הוה חזי דסבר שמותר לראות את הטריפה ביו"ט כסתמא דתלמודא דירושלמי דלעיל וכר' בון וכדתנן אם יש בו מום יעלה וישחוט ומסתמא צריך לבדוק אם טריפה הוא מיהו לדידן נמי דסבירא לן דהלכה כר"ש לרבה דאמר מודה ר"ש בב"ח שמתו שאסורים ה"ה אם נמצאו טריפה שאסורים ואסורים בטלטול ולעיל פסקי' כרבה כדפי' מעתה קשה לי אני המחבר מנ"ל דלוי סבר כרבי יהודה דילמא כר"ש ס"ל וסבר כרבה דאמר מודה הי' ר"ש בב"ח שמתו שאסורין:
786
787מתני' אין נמנין על הבהמה לכתחילה ביו"ט אבל שוחט הוא הטבח בלא דמים ומחלקין אותה ביניהם. מאי אין נמנין אר"י אמר שמואל אין פוסקין דמים לכתחילה ביו"ט היכי עביד [דקתני] שוחט הואז ומחלק ביניהן שידעו למחר כמה היתה שוה לפיסוק דמיה אמר (רבא) [רב] מביא להם שתי בהמות. שוות. ומעמידין להן זו אצל זו. ויאמר להן ראו שזו כזו ולמחר שמין את זו הנותרת. תנ"ה לא יאמר אדם לחבירו הריני נמנה עמך על הבהמה זו בסלע הריני עמך בשתים והיינו כשמואל דאמר אין פוסקין לה דמים ביו"ט. אבל אומר לו הריני עמך על למחצה לשליש ולרביע וכתב רבי' יצחק אלפס וה"מ ישראל בישראל אבל ישראל לגבי עכו"ם אסור ובתוספתא מיתניא הכי כיצד אין נמנין על הבהמה לכתחילה ביו"ט לא יאמר לו הריני עמך בבהמה בסלע וכו'. והא דתנן ומחלקין אותה ביניהן מספקא ליה לריב"א אם אפי' מותר להפיס או כך בלא פייס דווקא מחלקין אבל להפיס אסור דבשבת ודאי אסור להפיס דתנן בפרק שואל מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו ובלבד שלא יתכוונו לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה ואוקימנא בגמ' דחסורי מיחסרא וה"ק מפיס אדם עם בניו ועם בנותיו ועם ב"ב על השלחן ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה מ"ט כדר"י אמר רב דאמר ר"י א"ר מותר אדם להלוות בניו וב"ב בריבית כדי להטעימן טעם ריבית. עם בני ביתו אין עם אחר לא [מ"ט כדרב יהודה] אמר שמואל. בד"א בשבת אבל בחול מותר ומנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול אסור לאחר מ"ט משום קוביא. הא למדת דאסור להפיס בשבת והשתא מספקא ליה אם ה"ה אסור להפיס ביו"ט אם לאו הילכך פי' דאסור להפיס ביו"ט וצריך ליזהר כשחולקין בשר או שום דבר ביו"ט שלא יפיסו וזה שעושין הקצבין כשחולקין דהבשר משליכין הסכין לאיזה צד קודם צד חידוד יהא שלי או שלך הא נמי פייס מיקרי וצרי' להזהר שלא יעשו כך ביו"ט: מתני' ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד כלי או כנגד קופיץ פי' טבח שמוכר בשר במשקל אע"פ שאסור לשקול בליטרא דהיינו מעש' דחול מותר הוא לשקול כנגד בכלי או כנגד קופיץ רדהיינו סכין גדול דאיכא שינוי ולא הוי מעשה דחול וחכ"א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר פי' אין משגיחין אין מעיינין. מאי כל עיקר נימא וחכמים אוסרין. אר"י אמר שמואל אפי' לשומרו מן העכברים אין נותנין אותו במאזנים התלויין ביתד גבוהה. א"ר אדא בר אבין והוא דתליא בתירטא דהיינו טבעת שתולין אותו בה כששוקלין דמיחזי כנותן שם לשם משקל. ר"ה ור"ש ברבי כשהיו שוקלין ביניהן בשר היו שוקלין אותו מנה כנגד מנה ביו"ט וכתב רבי' יצחק אלפס ולא קיי"ל כותייהו אלא כרבנן דאמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. ירושלמי ר' חייא רובה ור"ש ברבי שקלו מנה כנגד מנה בבכור בד"א בחול אבל ביו"ט אסור ע"כ אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר ופליגא גמרא דידן דבעי למימר דביו"ט הוו שקלי. ואר"י אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול ביד. טבח אומן שיודע לכוין משקל כנגד משקל בידיו אסור לשקול ביד לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין דבחול נמי כיון דאומן הוא בכך אורחיה בהכי ופירש ריב"א דוקא אומן היודע לכוין אבל הדיוט מותר. ואמר ר"י אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול בשר במים. שיש לו שנתות וסימני' בכלי ונותן בו מים והסימנין מודיעין אותו כמה עולה המים למעלה בשביל (ישראל) [ליטרא] בשר כשמניח בכלי שכבר שיערו לכך. א"ר חייא בר אשי (אמר רב) אסור לעשות בית יד בבשר דהיינו נקב לאחוז בו אמר רבינא ובידא שרי כלומר לנקוב באצבעו דלאו דרך חול הוא כשמוכר בשר עושה [בו] בית יד ונותנו ללוקח להוליכו לביתו וביו"ט צריך לשנות ולעשות היכר שאין מקח וממכר מותר בו. א"ר תנא מותר לעשות סימן בבשר. שלא יחליפהו הנושא כי הא דרבב"ח מחתך ליה אתלת קרנתיה. כשהיה משלח הבשר לביתו היה רגיל לעשות כל חתיכ' בעלת ג' קרנים וכבר היו מכירין אנשי ביתו שזה היה סימן שלו: מתני' אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע"ג חבירתה ביו"ט דמשני מדרך חול. מאן תנא דבמשחזת [אסור] א"ר חסדא דלא כר"י דאי ר' יהודה הא אמר לכם לכל צרכיכם ומתיר אף במכשירי אוכל נפש שא"א לעשות מעיו"ט א"ל רבא לר"ח דרשינ' מינך הלכה כר"י א"ל יהא רעוא דכל כי הני מילי מעליית' תדרשו משמאי א"ר נחמי' ברי' דרב יוסף הוה קאימנא קמי' דרבא והוה קא מעבר לסכינא אפומא דדיקולא שהי' משפשף הסכין ע"פ הסל. ואמרי לי' לחדדה או לעבר שמנונית' ואמ' לי להעביר שמנוניתה וחזיתי לדעתיה דלחדדה הוה עביד והאי דלא קאמר לי סבר הלכה ואין מורין כן כלו' סבר הלכה כר"י ומותר כל איש לעשו' כן אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף באפשר לעשותו מעיו"ט מבעו"י. דכל הני דשרו כגון שנתקלקלו ביו"ט או שהיה אתמול טרוד כדאמרי' לקמן דלא התיר ר"י אלא במכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט. ופירש נמי ריב"א זצ"ל דה"נ אית לן למינקט דהלכה ואין מורין כך: איבעיא להו מהו להראות הסכין ביו"ט לחכם פירש"י זצ"ל מהו להראות הטבח סכין לחכם ביו"ט לבדוק שהטילו חכמים על הטבחי' להראות הסכין לחכם קודם שישחוט שום בהמה ומהו לעשות כן ביו"ט מי מיחזי כעובדא דחול דאוושא מילתא שדעתו למכור בשר באיטליז או לא מיחזי רב מרי בריה דרב ביזנא שרי ורבנן אסרי והלכה כרבנן וכן פסק ריב"א ומשמע מלשון רש"י דוקא טבח אסור להראות סכינו לחכם משום דאוושא מילתא (שאסור) [שנראה שרוצה] למכור בשר באיטליז אבל שאר כל (דברים) [אדם] דלא אוושא מילתא שדעתו למכור מותר להראות סכינו לחכם ביו"ט אבל רבי' יצחק כתב בשם בעל הלכות גדולות דטעמא דרבנן דאסרי משום דחיישי' דילמא אזלי חוץ לתחום לאחויי ולפי זה כל אדם אסור להראות סכינו לחכם. א"ר יוסף תלמיד חכם רואה לעצמו ומשאילה לאחרים פירש"י רואה לעצמו סכין שלו בביתו דלא אוושא מילתא. משמע שרוצה אמר שמשאילה אף לטבח דהשתא לא אוושא מילתא. ולדברי בה"ג ת"ח רואה לעצמו אפי' ברחובות ושווקים דליכא למיחש ביה דילמא אזיל חוץ לתחום לאחויי. א"ר יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט וה"מ דפסק' אגב דוחקא פירש"י שעמדה מחריפו' שלה שאינה חותכה יפה אבל לא נפגמה ואע"ג דמאתמול ומשלשום התחילה לקלקל ולילך דלא הוי ליה לאסוקי אדעתא מאתמול דסבר לא צריכנא אבל נפגמה מאתמול לא הוי שרי דמוכחא קלקול שלה והו"ל למיעבד מאתמול וה"מ דפסקה אגב דוחקא. ופירש רבינו יצחק אלפסי דדווקא אגב ריחיא או אגב דיקולא אבל במשחזת לא אבל אם אינה חותכת כלל כלל אסור לחדדה דטירדא יתירה היא ופי' ריב"א דלא פליגא דא אדר"י הואיל דמאתמול ומשלשום התחילה להתקלקל דאי סכין והו"ל לאסוקי אדעתיה לחדדה מאתמול ודמי כמי שעמדה מאתמול דמודי ר"י אבל בדפסקא אגב דוחקא אע"פ שמשלשום התחילה להתקלקל מ"מ הואיל שלא עמדה עדיין לגמרי ויכול לחתוך בה ע"י הדחק וגם לא נפגמה בפגימות מותר לחדדה דאין בחידודה כמתקן מנא מאחר שחותכת ע"י הדחק בלי חידוד ודאי דפרש"י דה"ט דמותר לחדדה אע"ג דמתמול ומשלשום התחילה להתקלקל ולילך דלא הו"ל לאסוקי אדעתא מאתמול סבר לא צריכנא לאו דכי דהיכא אשכחן דהוי שרי משום הך טעמא דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' מלאכה (שאי אפשר) [שאפשר] לעשותה מעיו"ט עכ"ל. ואני אומר אני אשכח לעיל ספ"ק דקאמר דאיכא בינייהו דידע מאי קדירה בעי לבשולי. והא דדריש ר"ח ואיתימא רב יוסף אחד סכין ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור ביו"ט באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן ויש ספרים שכתוב בהן אחד סכין שעמדה וכפי אותן ספרים משמע דהאי דלעיל דרב יוסף דאמר הנ"מ דפסקה אגב דוחקא דלא כר' יהודה ולא נראה לגרוס כך דהיכי יתכן דלכתחיל' א"ר יוסף בסכין. שעמדה בלי מחלוקת ואח"כ אותה טענה עצמה היה אומר במחלוקת אלא ה"ג אחד סכין שנפגמה ביו"ט ואחד שפוד שנרצם ביו"ט ונשבר ראשו ואחד גריפת התנור שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעו"י באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן וממחלקותן אנו למדין שאף הן מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מעיו"ט ושרו לר' יהודה דקיי"ל כותיה: א"ר יהודה אמר שמואל שפוד (שנרצם) [שנרצף] ונמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר אסור לתקנו ביו"ט שהרי יכול להשתמש בו כמות שהוא וטירדא דלא צריך הוא ואע"ג דמפשיט ליה בידיה שמתפשט בידים ואין צריך לדכות בפטיש עליו. כתב מורינו רבינו אב"י העזרי זצ"ל ראיתי בתשובות שפוד שצולין בו עופות והיה ארוך יותר מדאי ואסר ר' לחתוך אותו ולא לשורפו משום תיקון כלי ולא דמי להא דאמר בירושלמי גבי פתילה ר' יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות ונראה כמדליק שתי נרות. ואר"י אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר ביו"ט אסור לטלטלו מיד לאחר הצלי לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה צורך יו"ט א"ר מלכיו ואיתימא רב אדא בר אהבה שומטו מלפניו מהר בגרירה ובטלטול מן הצד עד שמעבירו מלפניו בקרן זוית אבל לא טלטול גמור אר"ח בר אשי אמר רב והוא שיש עליו בשר אמר רבינא והילכת' אע"פ שאין עליו בשר מותר לטלטלו בטלטול גמור ולסלוקי שלא יזוקו בו אנשי ביתו מידי דהוה אקוץ בר"ה דאמרי' בפ' כירה שהסיקוה דמותר להוליכה פחות מד"א עד שמסלקה לצידי ר"ח שלא תזיק וכתב רבי' יצחק אלפס דקיי"ל כרבינא: מתני' לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר שאסור להזכיר שם דמים אבל שוחטהו בלא פיסוק דמים והן מחלקין ביניהן. היכי עביד. כשאינו רוצה כל הבהמה ולא מחצה ולא שליש ולא רביע אלא בדינר או בשנים מה יאמר לזה כי הא דבסורא אמרי (שרצו] [דרכן] לומר לטבח תן לי תירטא [ופלג' תירטא] ובנרש אמרי חילקא או פלגא דחילקא בפומבדית' אמרי אודיא או פלגא דאודיא [בנהר פקיד ובמתא מחסיא אמרי ריבעא ופלגא ריבעא] כל הטבחין היו מנתחין בהמותיהן בשוה כך וכך נתחים מן הבהמה ולאותן נתחים קורין בסורא תירטא ובנרש חילקא ובפומבדיתא אודיא ובנהר פקוד ובמתא מחסיא היו קורין אותן ריבעא והיו או' ריבעא ופלגא דריבעא הילכך הלוקח בשר מן הטבח ביו"ט לא יזכיר לו דמים כלום אלא אומר לו תן לי' חציה או שלישה או רביעה ואם אינו רוצה אלא בדינר או בשנים אומר לו תן חצי רביע דהיינו פולו קברטי או צטוירט או חצי צטוירט ולא ישקול אלא יחתוך כך בשוה ויתן לו ואם אינו טבח אומן אוחז הליטרא בידו והבשר בידו אחרת ומכוין לפי הבנתו ונותן לו כדפרי' לעיל ׃
787
788מתני' אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במידה ר' יהודה אומר אם היה כלי של מידה לא ימלאנה. מאי אבל לא במידה אר"י אמר שמואל אבל לא בכלי המיוחד שמודד ומוכר בו אבל אם היה כלי העומד למידה שכשישבר זה יבוא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו ימלאנו ואתא ר' יהוד' למימר כלי העומד למידה נמי לא ימלאנו דמיחזי שפיר כמודד ומוכר רבא אמר מאי אבל לא במידה שלא יזכיר לו שם מידה ריבע' או לוג אלא כך יאמר לו סתם כלי זה מלא לי אבל אם היה כלי המיוחד למידה ימלאנו ואתא ר"י למימר אפי' כלי המיוחד למידה לא ימלאנו פסק רבי' אליעזר בר' נתן זצ"ל כשמואל ואליבא דר"י דרבנן דפליגי עליה היינו ר"מ ואוסר אפי' כלי העומד למידה ותו דחיישי' שמא יזכירו סכום מקח ויאמרו לו תן לנו בפשוט יין או הין וכתב שכך הנהיגו גדולי מגנצ"א לאיסור מפני ששולחין תינוקות שאין בקיאים בדברים הללו ומזכירין סכום מקח גדרו גדר ואפי' לרבא יש לחוש והמטילים אבן בתוך המידה עוברין משום גזל שמקטינים המידה וגוזלים את הרבי' ומטלטלים מוקצה ועליהם נאמר העמיקו שיחתו עכ"ד ומורי רבי' אב"י העזרי פסק כרבא דבתראה הוא ורבא גרסי' ולא רבה וכן בכל הספרים ומה שכתב רבי' זקינו דרבנן דפליגי עליה דר"י היינו ר"מ אין נראה בעיניו אחרי שר"מ לא הוזכר במשנה ואפי' לשמואל אינו אסור אא"כ מראה על הכלי מדקתני כלי זה ועלה קאי אבל לא במידה ודכוותה מפרשי' לה אליבא דרב. ומ"ש דחיישי' שמא יזכירו סכום מקח ויאמרו תן לנו בפשוט יין אומר מורי רבי' אב"י העזרי זצ"ל שזה מותר לומר דאין זה סכום מקח דסכום מקח היינו כמו סך הכל כך וכך כההי' דשילהי פירקין דת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד או טלה אחד אצל טבח הרגיל אצלו ואומר תן לי כנף אחת או ירך אחת אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ככר אחד או גלוסק' אחת אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשרים בצים חמשים אגוזין ועשרה אפרסקין ושני רימונים ואתרוג אחד ובלבד שלא יזכיר סכום מידה רשב"א אומר בלבד שלא יזכיר סכום מקח שפירש"י סכום מידה קב או קביים וסכום מקח פי' דמים ולא פי' מה דמים אם דמים שקונה בהן עתה לבד מדמים שהיה חייב לו מקודם לכן דאפי' זה אסור או דווקא כשזוקף אלו דמים על אלו דמים שהיה לו עליו כבר ואומר סך הכל כך וכך דדוקא זה אסור אבל דמים שקונה בהם עכשיו מותר לומר בדבר שכבר ידוע שומתו ופסיקתו דעתה אינו פוסק על הדמים ובירושלמי גרסי' ובלבד שלא יזכיר סכום מקח רשב"א אומר ובלבד שלא יאמר לו סכום מנין וכן כתובה הגירס' באלפס וכ"כ רבי' יצחק אלפס זצ"ל סכום מקח פי' כגון שיש לו כסף עליו לא יאמר לו תן לי בכסף ויש לך עלי כסף אחד הרי לך בידי שני כספים וסכום מנין לא יאמר הרי לך נ' אגוזים תן לי נ' אחרים ויהיו לך בידי מאה וכן פר"ח זצ"ל וכ"כ בה"ג בהלכות יו"ט סכום מנין בדנקיט מיניה ע' אגוזין או אפרסקין ושקיל השתא שלשים ולא נימא ליה מלו לי ק' וסכום מקח כגון בדנקיט מיניה (ע' בה) [כמה] דנקיט והשתא בחד דנקיט לא נימא ליה מלו לי עד זוזא ואומר מורי רבי' אב"י העזרי שזה הפירוש עיקר ולא כדברי המפרשיס סכום הניתן על דבר זה שאין זה לשון והא דאמרי' לעיל אין פוסקי' דמים לבהמה לכתחילה ביו"ט דווקא בדבר שאין ידוע שיעור ממכרו ודייק נמי דקתני אין פוסקין לכתחילה והתניא הולך אדם אצל חנוני [הרגיל] אצלו וכו' אלא ודאי כשידועים דמי המקח מותר לומר תן לי עשרה או המשים אגוזים וה"ה בפשוט או בב' פשיטים ובלבד שלא יזכור סכום המקח כדפרי' ורשב"א לא פליג את"ק אלא מפרש ובתוספת' נמי גרסי' סכום מנין והיא היא. ומ"ש המטילים אבן בתוך המידה עוברים משום גזל אומר מורי רבי' אב"י העזרי דאין בזה משום גזל דכיון שידוע לבעלים שהכל רגילין בכך ביו"ט ותו דניחא להו לקונים דכי מתרמי להו לזבוני ביו"ט דמחלי נמי לגבייהו ודכוותה אמרי' פ"ק דב"מ עשו את שאינו זוכה כזוכה עניים גופא ניחא להו וכו' וכן נמי אם אינו ממלא את הכלי או מוסיף עליו מותר כדאמרי' עלה בירושלמי רב הונא אמר או חסר או יתר ומשום כך נהגו שמטילים טבעת במידה ביו"ט דבר שאינו מוקצה והא דמסיק בירושלמי ד' ליעזר אמר לזעירי בר חמא מלי לי הדין מנא ולמחר אנן מכילינן ליה מדת חסידות היה עושה. בפסחים בפרק מקום שנהגו תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינן לצורך המועד אר"פ בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ורמינהי אין מביאין כלי מבית האומן ומשנינן ליה כאן בי"ד כאן בחולו של מועד וכתב רב צמח בר' שלמה ריש מתיבתא זצ"ל מכלל דביו"ט ודאי אסור. הילכך חלוק שתפרו עכו"ם או בגד שצבעו עכו"ם אסור ליטול מן העכו"ם ביו"ט אבל אם שגר לו עכו"ם כלים תפורים שנגמרה מלאכתן מעיו"ט מקבל הימנו שאין זה חמור יותר מדגים. ופירות דבני יומן פי' דאדימי כבני יומן אבל מעיו"ט נצודו או הפירות שנתלשו מעיו"ט שמותר לקבל הימנו וכ"ש כלים תפורין. וכתב מורי רבי' אב"י העזרי מתשובה זו למדנו שאם הביא עכו"ם מחוץ לתחום כתב לישראל בשבת או ביו"ט שמותר לקבלו ואינו מוקצה ולא מיבעיא לישראל אחר אלא לאותו שנשלח דליכא למיחש הכא שמא ירבה בשבילו כדאמרי' גבי עכו"ם שהביא דורון לישראל וכו' ומשום מוקצה ליכא דהא דורון הבא מחוץ לתחום מותר לישראל אחר ואילו היה מוקצה היה אסור לישראל אחר נמי ואין לאסור לקרות בו כדאמרי' פרק שואל שמא יקרא בשטרי הדיוטות ומשמע דאסור לקרות בם דה"מ שטרי חוב ומונה אדם נמי דדמי לשט"ח שדעתו לכתוב ולמנותם הלכך גזרי' אבל שאר כתבים לא ובשם רבי' שמואל שמעתי שיש חילוק בין קריאה בפה לראייה בעלמא וזכר לדבר דתנן פ"ק דשבת לא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קורין עכ"ל. אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש לא ימדוד אדם קב שעורים ויתן לפני בהמתו אבל קודר הוא קב או קביים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש פירש"י אבל קודר הוא. בקב עצמו בכרי וממלאו שלא כדרך מידה דדרך מידה לתת בידיו לתוכו. קודר הוא לשון נקב ורבי' יצחק אלפס פי' קודר משער באומד דעתו. אבל הנחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדירה בשביל שלא יקדיח תבשילו מבשל קדירות נמי קרי נחתום. א"ר ירמיה בר אבא אמר רב האשה מורדת [קמח] ונותנת לתוך עיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה דשיעור חלה אחד מכ"ד לכהן ובשאינה יודעת מידת עיסתה היא מקמצת ואומרת אין כאן כל כך אבל כשיודעת מידת עיסתה יודעת מה תפריש ועינה יפה בה. ושמואל אמר אסור. והא תנא דבי שמואל. בתוספתא דידיה שסידר מתנאים שלפניו כמו שסידרו ר' חייא ור' אושעיא וכמו שסידר רבי את המשנה [מותר]. אמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותני דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן שהבא לישאל הלכה למעשה מורין לו לאיסור ואי חזינן דעביד לא מחינן בידיה דהלכה דמותר ואין מורין כן כך פירש"י זצ"ל הלכך נשים שמודדות בפסח ביו"ט לא מחינן בידייהו ואם באו לשאל לנו אנו מורין להם לאיסור. ת"ר קמח שהרקידו מאתמול ובא לשנותו בנפה ליפותו אין שונין דאיפשר לה מאתמול משום ר' פפייס ור' יהודה בן בתירה אמרו שונין. דליכא טירחא ודבר הנראה הוא שזו היא פעם שנייה ואין זה כמרקד לברור ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין. תני תנא קמיה דרבינא אין שונין אפי' נפל לתוכו צרור או קיסם אלא בודק הקיסמין והצרורות ובוררן בידו א"ל כ"ש דאסור דמיחזי כבורר ובורר אב מלאכה היא. דרש רב' בר רב הונא זוטי בנהרדעא (אין) שונין קמח ביו"ט א"ל רב (חמא) [נחמן] פוקו ואמרו ליה לאבא שקילא טיבותיך ושריא אחיזרי פוק חזי כמה מהולתא פי' נפות רקדן בנהרדעא שכולן יודעות שמותר דביתהו דרב יוסף הוה נהלא אגבא דמהולתא פי' [אחורי] נפה. דביתהו דרב אשי נהלא אגבה דפתורא אחורי השלחן שיש לו תוך והיא הניפה הקמח על אחוריו משום שינוי אמר רב אשי הא דידן ברתיה דרמי בר אבא היא ורמי בר אבא הוי שכיח קמי' דרב פפי ורב פפי מרי דעובדא הוה (ובדא הוה) כלומר מדקדק במעשיו אי לאו דחזיא מבי נשי מי הוה עבדה וכן הלכה שמותר לשנות אחרי שריקד מעיו"ט ובה"ג ופר"ח כתבו שצריך שינוי קצת כעובדא דדביתהו דרב אשי דנהלא אגבה דפתורא וכתב רבי' אב"י העזרי מכלל דבריהם משמע דהרקדה אפי' ע"י שינוי אסור וכן משמע בשאלתות פרשת עד אנה מאנתם. וההיא דדביתהו דרב יוסף דהוה נהלא אגבא דמהולתא שונה היתה ע"י שינוי דהוה סברה אין שונין את הקמח ביו"ט אלא ע"י שינוי ורב יוסף דאמר לה חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא דסבר שונין ואין צריך שינוי אבל להרקיד בראשונה אפי' כזה אגבא דמהולתא דהיינו על גב נפה אין שום אדם מתיר וההיא דדביתהו דרב אשי דהוה נהלא אגבא דפתורא נראה לריב"א זצ"ל ממש ע"ג השולחן שזה נמי ע"י שינוי הוא דאין דרך להרקיד על (ידי שינוי על) השלחן אלא ע"ג עריבה ואין צריך לפרש על אחוריו כדפירש"י ועוד אגבא דפתורא משמע ממש אגבא ולא על אחוריו. ת"ר הולך אדם אצל הרועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד או טלה אחד אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כף אחת או ירך אחת אצל פטים הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד גוזל אחד אצל נחתום הרגיל אצלו תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת וכו' כולה הך ברייתא מיירי בחנוני ישראל כדפרי' ס"פ בכל מערבין ואתיא שפיר לדברי רבי' יצחק ואחיו (ר"ת) [ור"ת] ז"ל שאסרו והנהיגו [שלא] ליקח פת ביו"ט מנחתומין עכו"ם אם לא ראו שהיה הקמח מנופה מעיו"ט והעצים שנלקטו מעיו"ט. דאין להביא מיכן ראיה להיתירא דקתני הולך אדם אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת ולא קתני ובלבד שידע שהקמח מנופה מעיו"ט והעצים נלקטו מעיו"ט דהכא בנחתום ישראל קמיירי אב בנחתום עכו"ם ה"נ דאסור אפי' הביא לו דורון מעצמו ואפי' ע"י הדחק [אסור] ליקח ממנו אם לא שידע שהקמח מנופה מעיו"ט והעצים נלקטו מעיו"ט מיהו צריכין אנו לדעת למה הוא אסור אי משום דכל זמן שלא נתנפה הוה מוקצה הא ליכא למימר שהרי ראוי הוא לעשות מאכל קדירה וגם לחם אע"פ שלא נתנפה עדיין וגם התבואה אינה מוקצה שראויה לעשות ממנה דייסא וגם לכוס ועצים נמי שנלקטו ביו"ט ואפו בהם מ"ט אסרי ליה לפת דליכא למימר משום דיש שבח עצים בפת דתניא ומייתי לה פ' בתרא דע"ז תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת מותרת לפי שאין בה טעם כמון אלא ריח כמון ופירש"י דליכא למימר יש שבה עצים בפת הואיל ואינן איסורי הנאה. ותו דאין לך מוקצה יותר מגחלים ותניא המבשל בשבת בשוגג יאכל ולא אמרי' יש שבח עצים בפת ואסור ותניא פ' כירה שכה קדירה ע"ג כירה ובישלה בשבת בשוגג יאכל ואומר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהיינו טעמא דאסרי דבכל מידי דאכילה איכא למגזר טפי דאי שרית פת של עכו"ם שאפה ביו"ט אע"פ שלא ידע שהיה הקמח מנופה מעיו"ט והעצים נלקטו מעיו"ט אתי ישראל גופיה נמי לנפות קמחו ביו"ט וללקוט עצים ביו"ט וראי' לדבר דבמידי דאכילה גזרו טפי דתנן בפ' חבית אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין אם יצאו מעצמן אסורין פי' דגזרי' שמא יסחוט ואמר אביי רפ"ק פירות הנושרין אסירי שמא יעלה ויתלוש אלמא דהכא גזרינן. והשתא קשה דהמבשל בשבת בשוגג יאכל וכן שכח קדירה על גבי כירה ובישלה בשבת בשוגג יאכל ולא חיישי' שמא יבשל במזיד מיהו הא לא קשיא דמילתא דלא שכיחא היא שיבשל במזיד וליכא למיגזר. אלא הא קשיא דתנן בפ' כל כתבי הקודש נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורה ישראל מילא מים להשקות את בהמתו משקה אחריו ישראל עשה כבש לירד בו [יורד] אחריו ישראל ולא גזרינן בכולהו דילמא יעשה ישראל עצמו ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דבמידי דאכילה איכא למיחש טפי ולגזור כדגזרי' גבי סחיטת פירות ותלישת פירות הלכך הכא נמי גזרי' שמא יבוא לטחון ולנפות ביו"ט וללקט עצים ביו"ט. ואתי שפיר הא דמסיק פ"ק דשחיטת חולין מודה ר"י לחכמים בסלי זתים וענבים כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה דתרוייהו מידי דאכילה נינהו מיהו היה כבר מעשה שה"ר יצחק בר ברוך זצ"ל וה"ר שמואל מוורדין זצ"ל הוא הנקרא שירליאון בתוספותיו פ"ק דשחיטת חולין [ואמר] שגם לרבו מורי רבי' יצחק בר' שמואל היה נרא' שמות' מדקאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל משמע דלכ"ע אם בישל עכו"ם מותר וכפי זה יש לנו לפרש ההיא דלעיל דאקשינן דדווקא בהני תרי מילי גזרו ביצאו מעצמן והנושרין לפי שבא בקל לידי סחיטה אם אתה מתיר לו משקין שנסחטו מן האוכלין וכן יש לגזור גבי פירות תלושין שמא יעלה ויתלוש אבל הני מילי דפ' כל כתבי הקודש לא שכיחי ואין לחוש שמא יבוא לעשותן וכן כל שאר מילי דאכילה שרו ולא חיישי' שמא יבוא לעשותן אבל בהני תרי מילי דווקא שיבוא בקל לסחוט ולתלוש. וההיא דפ"ק דשחיטת הולין דפשיט' ליה דאית לן למיחש דילמא מימלך ושחיט אי חיישי' דילמא ממליך וסחיט הוה מצי למימר מי דמי אכתי תקשי לך מתני' דשבת וכל הני דלא גזרינן בהו דילמא יבוא ישראל לעשותן אלא שמסלקו בענין אחר. ומטעם קמח שלא היה ראוי לכוס אין לאסור דאדרבה הקמח הוא ראוי לכוס כההיא דר"פ כיצד מברכין דא"ר זירא א"ר מתנה אמר שמואל קרי חייא וקימחא דשערי [מברכינן] עלייהו שנ"ב מאי לאו הא דחיטי בפה"א ומסקנא דחיטי נמי שנ"ב אלמא דחזי לכוס מדמברכינן עליה וההיא דפ"ק דפסחים דא"ר אשי קמח וקלי תנן ופירש"י אין אילו ראויין לאכילה אין קשה כלום דלא קאמר לא חזו לאכילה כלל אלא כלומר אין העולם רגילין לאכול קמח ולא חיישי' דילמא אתו למיכל מיניה קודם העומר ותו דרב אשי לא מיתוקמא ואע"ג דמטעם קלי לא מיתוקמא איכא למימר דבקמה נמי לא מיתוקמא וכי תימא נהי דהקמח ראוי לכוס כדמוכח ההיא דר"פ כיצד מברכין עיסה ודאי אינה ראוי לכוס ל"ק דהואיל דגמרו בידי אדם לא הוי מוקצה ואפי' גמרו ע"י עכו"ם כדפריש' לעיל בשמעתין דיש מוקצה לחצי השבת והשתא דאתית להכי אפי' תימא שאין הקמח ראוי לכוס לא תקשי לך דהואיל וגמרו בידי אדם לא הוי מוקצה מיהו אני המחבר ראיתי את מורי רבי' אב"י העזרי זצוק"ל שהיה מלקה בני אדם שאכלו פת שאפה עכו"ם בשבת וכבר שאל רבי' יצחק בר מרדכי זצוק"ל הלכה למעשה אם יכול לאכול הפת שאפה עכו"ם בשבת ואסר לו ר"ת זצוק"ל ואומר רבי' יצחק בר שמואל דלדברי הכל אם בישל או אפה עבד ישראל בשבת אפי' לצורך עצמו אסור לאדונו אע"פ שהיה ראוי לכוס כההיא דס"פ כל כתבי דת"ר עכו"ם שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור בד"א בשאין מכירו אבל מכירו אסור ואפי' בשבת ראשונה ובפעם ראשונה שאין העבד יודע אם אדונו יאכל מזה אם לאו אפ"ה אסור כדמסיים עלה בתוספ' דשבת בד"א בעכו"ם שאינו מכירו אבל מכירו אסור מפני שמרגילו ועושה שבת אחרת הרי להדיא אוסר אפי' שבת ראשונה מפני שבת אחרת. ועכו"ם ששאב מים מן הבור שהוא רחב ארבעה ועמוק עשרה והביא דרך ר"ה לביתו של ישראל אילו המים מתיר ר"ת לישראל לשתות אע"פ ששאב והוליך בשביל ישראל ומדקדק מדקתני מילא מים [להשקות בהמתו כו' ולא קתני מילא מים] לשתות לעצמו ישתה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור אלא מדלא קתני הכי ש"מ אפי' מילא בשביל ישראל ישתה ישראל מיהו נוכל לומר דאגב דתנא רישא עכו"ם שליקט עשבים מאכיל ישראל אחריו תנא נמי משקה ישראל מיהו אעפ"כ הלכה למעשה מתיר ר"ת זצוק"ל וטעמא דמילתא כי אסו' לו להשקות בהמתו מפני שהיא נהנה ממלאכת שבת שעשה העכו"ם בשבילו כדתניא פרק עושין פסין לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה לבד אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויויד פי' אוחז בידיו וברגליו בכותלים ונכנס ויוצא והקשה לו רבי' יצחק זצ"ל דת"ר עכו"ם שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור אע"פ שהישראל יכול להעמיד בהמתו ע"ג עשבים כדאיתא התם דא"ר הונא אמר ר' חנינא מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת פי' מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים מחוברים בשבת לרעות דליכא למיגזר שמא יתלוש בידו ויאכיל ואינו מעמידה על מוקצה שמא יטול בידו ויאכיל. והשיב לו ר"ת כגון דקיימי בהמה ועשבים בתרי עברי נהרא שאין בהמתו יכולה לילך שם וכן היה מתיר רבי' אליהו זצוק"ל דאמרינן פרק מי שהוציאוהו פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו מותרין. וה"ר ברוך בר יצחק מריגנשבורג זצ"ל סייע והקשה. סייע מההוא דפ' לולב הגזול כדגריס פר"ח אמר רבא הדס במחובר אסור להריח בו אתרוג במחובר מותר להריח בו אע"פ שנעשה איסורא שתלש ואפי' בישראל עצמו וכ"ש ביד עכו"ם הואיל שאינו נהנה בהאי תלישה והקשה דאמר פ' חבית בי סדיא דהיינו לבדין ועשויין לקפלן תחתיו במקום כר או כסת רב אסר להביאן דרך מלבוש דרך ר"ה כשהוא מעוטף להתחמם בו ושמואל שרי. ברכין שדרכן להתעטף בהן כ"ע ל"פ דשרו דמלבוש נינהו בקשין כ"ע ל"פ דאסור כ"פ במיצעי מאן דאסר מיחזי כמשא מאן דשרי לא מיחזי כמשאוי והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב איקלע לההוא אתרא לא הוה ליה רווחא בבית שבעיר למקום מושב התלמידים נפק יתיב בכרמלית אייתו ליה בי סדיא ולא יתיב מאן דחזא סבר משום דבי סדיא אסור. ולא היא רב אכרוזי מכריז בי סדיא שרי ומשום כבוד רבותי' שלא היה להם דבר לישב עליו ויושבין על גבי קרקע לא ישב. רב כהנא ורב אסי תלמידי חברים היו לו והשתא איך טעו דסברו שבעבור זה לא ישב דבי סדיא אסור הלא היה יכול לילך שם ולישב עליו וי"ל שמא לא היה יכול דהיה שם מקום צר ולפיכך (נמנו) [נמנעו]. ואומר רבי יצחק בר שמואל זצוק"ל דהא ודאי שרי שאם מילא העכו"ם מים והביא לצורך ישראל זה שמותר לישראל אחר לדידן דלית לן ר"ה דאוריית' שאינו אלא מדרבנן כדאמרי' בבכל מערבין מידי דהוה הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה שמותר לישראל אחר אבל באיסורא דאורייתא אם נעשה בשביל ישראל משמע לכל ישראל אסור:
788
789הדרן עלך אין צדין
789
790המביא כדי יין ממקום למקום בתוך התחום או על ידי עירוב לא יביאם בסל ובקופה לתת שלש וארבע בתוך קופה וישאם דנראה כמעשה חול לשאת משאות אבל מביא הוא על כתיפו אחת או שתים דמוכיח דלצורך (מועד) יו"ט או לפניו בידו. פי' ריב"א דווק' ממקו' למקום אבל מבית [לבית] בתוך העיר אין צריך לשנות ועוד פי' דבסל ובקופה אפי' אחת או שתים אסור אלא על כתיפו או לפניו דרך שינוי מותר: מתני' וכן המוליך את התבן להיסק או לבהמה לא יפשיל את הקופה לאחוריו דגנאי יו"ט היא דנראה כמתכוין למלאכה רבה או להוליך למקום רחוק כדרך חול אבל מביאה בידו. ירושלמי רב יהודה בעי מהו להוציא תבן מרה"י לר"ה לא מתני' היא המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו מתני' כמ"ד לכל נפש אף נפש בהמה בכלל ומה צריכא ליה כמ"ד אין נפש בהמה בכלל ברם כמ"ד נפש בהמה בכלל פשיטא ליה הירושל' סובר דמשנתינו איירי במוליך מרה"י לר"ה ולא כמו שפירש רש"י בתוך התחום או ע"י עירוב ומשמע נמי דפשיטא ליה דבמוליך את דתבן לבהמה קא מיירי וקא מיבעי ליה אליבא דריה"ג דממעט בהמה מלכם לעיל פ"ב אבל לר' עקיבה דסבר נפש בהמה במשמע פשיטא ליה שמוליכין את התבן מרה"י לר"ה לצורך בהמה ולעיל פ"ב פסקנו כריה"ג. מיהו מסתבר דפליג אגמרא דידן דכולה שמעת' איירי משום עובדא דחול אפי' בתוך התחום או ע"י עירוב:תנא אם [אי] אפשר לשנות כגון שזימן אורחין הרבה וצריך להביא הרבה ביחד מותר:מתני'. מתחילין בערימת התבן להסיקו ואף על פי שלא זימנו מבעוד יום ולא היה רגיל להסיק ממנה. אבל לא בעצים שבמוקצה. רחבה שאחורי בתים קרוייה מוקצה ע"ש שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסין ויוצאין לה תדיר ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה. א"ר כהנא זאת אומרת מתחילין באוצר תחילה פי' בדבר האצור שהיא מוקצה לאוצרו לזמן ארוך כי האי דסתמיה אצריה [לבהמה]. ומני ר"ש הוא דלית ליה מוקצה. אימא סיפא אבל לא בעצים שבמוקצה [אתאן לר"י דאית ליה מוקצה] הכא בארזי ואשוחי דאין אדם מסיק אותם דעומדים לבנין דמוקצה מחמת חסרון כיס אפי' ר"ש מודה. איכא דמתני לה אסיפא אבל לא בעצים שבמוקצה אמר רב כהנא זאת אומרת אין מתחילין באוצר תחילה מני ר"י היא דאית ליה מוקצה אימא רישא מתחילין בערימת התבן [אתאן לר"ש דלית ליה מוקצה] התם בתיבנא סריא נרקב ומסריח שאינו ראוי למאכל בהמה וסתמיה לעצים דלאו היינו אוצר. והא חזי לטינא. לטיט ללבון לבנים. דאית ביה קוצים. ואינו יכול לגבלו בידיו וברגליו. כתב רבי' יצחק אלפס אוקמה רב כהנא כר"י דאית ליה מוקצה ולא הזכיר לשון ראשון דאוקמה כר"ש סובר שכן הלכה שאין מתחילין באוצר תחילה ויותר היה סברא לפסוק כלשון ראשון דקיי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה ולענין שבת נמי איפליגו בה רב חסדא ושמואל דתנן מפנין אפי' ד' וה' קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש ופרכי' השתא חמש מפנין ד' מיבעיא ואמר ר"ח ארבע מחמש וחמש מאוצר גדול ומאי אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחילה ומני ר' יהודה היא דאית ליה מוקצה ושמואל אמר ארבע חמש כדאמרי אינשי ואפי' טובא נמי מפנין ומאי אבל לא את האוצר שלא לגמור את האוצר כולו דילמא אתי לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחילין ומני ר"ש היא דלית ליה מוקצה ת"ר אין מתחילין באוצר תחילה אבל עושה בו שביל בכניסתו וביציאתו ת"ר תבואה צבורה לתך בעי מיניה ר' נחומי בר זכריה מאביי כמה שיעור תבואה צבורה א"ל הרי אמרו לתך ופר"ח זצוק"ל סוגיא דשמעת' כרב חסדא דמתני' סתמא תנן כוותיה דאין מתחילין באוצר תחילה ולא בתבואה ומדבעא רב נחומי כמה שיעור תבואה צבורה ותנא תבואה צבורה לתך ש"מ דהילכתא כהני מתניתי דקטרחינן לפרושי טעמייהו ויש מי שאומר הלכה כשמואל דמוקים למתני' כר"ש דלית ליה מוקצה והלכתא כותיה עכ"ל וכן הסברא שהלכה כשמואל וכלשון ראשון דרב כהנא דשמעתין. ולדעת ריב"א זצוק"ל איכא דאמרי כטפל לעיקר ולר"ת זצוק"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל ומוקצה דרבנן היא. ירושלמי בשמעתין ר' יעקב [בר] אחא בשם ר' יסא מוקצה שיבש אסור ליגע בו ונראה בעיני דקמ"ל דאע"פ שיבש שאין בו ממשות אפ"ה לא פקע מיניה איסור מוקצה. ואסור ליגע בו דקאמר נ"ב דלאו ליגע דווקא קאמר אלא כלומר אסור ליגע בו ולטלטלו:
790
791מתני' אין נוטלין עצים מן הסוכה כגון בפסח או בעצרת ויושב בסוכה בגנה או בפרדס אין נוטלין עצים מן הסכך. אלא מן הסמוך לה. והשתא משמע אם הוא עב שנתנו בו קנים הרבה מותר ליטול מהן. מ"ש מסוכה דלא דקא סתר [אהלא] מן הסמוך לה נמי הא [קא סתר] אהלא דכיון דבטלה לגבי סכך כל פורת' דשקיל מיניה סתירה היא אר"י אמר שמואל מן הסמוך לדפנות קנים (שהקירום) [שהסקימם] סביב הדפנות כיון דלא נארגו עם הדופן לא בטלי לגבי דופן ואינו דומה לסמוך לסכך שהסכך אינו ארוג לפיכך הכל שוה כעליון כתחתון סכך הוא. ואפי' סמוך לדפנות אם נתכוין לעבותה שיהא הכותל עב אסור כדאמרי' בירושלמי שמואל אמר בשלא נתכוין לעבותה [אבל אם נתכוין לעבותה] אסור בשלא התנה אבל אם התנה מותר וליכא למימר דשמואל דירושלמי קאי על הסכך דהא שמואל אוקמה למתני' דקתני אלא מן הסמוך לה דהיינו סמוך לדפנות ועלה קאמר בירושלמי שאם נתכוון לעבותה הו"ל כאלו ארוג בדופן ואסור. ואם התנה מעיו"ט ליטול ביו"ט מעבות דופן מותר. ואסוכה דעלמא קאי דמהני בה תנאה אבל בסוכת החג בחג לא מהני תנאה ולא פליג אגמרא דידן. רב מנשיא אמר אפי' תימא כשאין (לה) סמוך לדפנות אלא סמוך לסכך כי תנן מתניתין באיסורייתא חבילות של קנים שנתנן על הסכך ולא התיר איגודן ולא בטלינהו לגבי סככה אלא הצניעם שם. תני רב חייא בר יוסף אין נוטלין עצים מן הסוכה (ולא) [אלא] מן הסמוך לה ור"ש מתיר והא קא סתר אהלא א"ר נחמן בר יצחק הכא בסוכה רעוע' עסקי' דמאתמול דעתיה עלויה דמסק אדעתיה דנפלה ולמחר נפלה הילכך לר"ש מוקצה ליכא דאמרי' מאתמול דעתיה עלויה לת"ק לא אמר דעתיה עילויה בשום מידי דלא חזי בין השמשות וקיי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה: תניא ושוין בסוכת החג בחג שאסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ומי מהני בה תנאה והאמר רב ששת משום רבי עקיבה מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה' משמע כל שבעה היא הקדש א"ר מנשיא בר אוניא אמר שמואל סיפא אתאן לסוכה דעלמא. פי' סיפא דקתני אם התנה עליה אסוכה דעלמא קאי וארישא דברייתא קמהדר דאיפלגו בה ת"ק ור"ש דקתני אין נוטלין עצים מן הסוכה דאוקימנא ברעועה ונפלה ומשום מוקצה וקאמ' אם התנה עליה מבעו"י שאם תפול למחר יסיקנה הכל לפי תנאו אפי' לת"ק. ולר"ש דל"ל מוקצה אפי' תנאה לא בעי ולסוכת החג בחג אפי' התנה לא מהני תנאה אבל נויי סוכה מהני בהו תנאה כדאביי ורבא דאמרי תרוייהו באומ' אין אני בודל מהן כל בין השמשות [מהיות] כחי וזכותי בהם ליטלם כל שהות אורך בין השמשות של עיו"ט הילכך בשעת ביאת היום שהיתה [קדושה] צריכה לחול עליהם לא חלה לפיכך לא הוקצו אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות עליהן כתנאי זה שהרי ע"כ יבדל מהן ביה"ש משום דסתר אוהלא וביה"ש ספק יו"ט היא חלה קדושה עליהן וע"י קדושה זו (הוקבעו) [הוקצו] לשבעה. וכתוב בשאלתות בפרשת שלח לך היכא דעבד סוכה ולא יתיי בה אי נמי עבדה להושענא ולא אגבהה למיפק בה דשריין בהנאה והזמנה לאו מילתא היא והוכיח מסנהדרין וההיא דלולב הגזול דתנן או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואמרי' בגמ' דמעטינהו אימת אילימא דמעטינהו מקמי דלאגדיה פשיטא ואלא בתר דליאגדיה דחוי מעיקרא הוא וש"מ דחוי מעיקרא לא הוי דחוי לא לעולם בתר דאגדיה וקסבר לולב א"צ אגד ואת"ל צריך אגד הזמנה בעלמא היא ופי' רש"י לעולם בתר דאגדיה וקסבר אגד הזמנה בעלמא היא ואין אגודתו קריאת שם להיות חל עליו שם לולב פסול לידחות הלכך אפי' דחוי מעיקרו אין כאן עד שיקדש עליר היום עכ"ל משמע אם (לא) קדש היום אע"ג דלא אגבהיה חל עליו שם לולב ליפסל וה"ה ליאסור בהנאה ולא היא דלעולם לא מיתסר בהנאה עד שיגביהנו אלא ה"ק דלא חל עליו שם לולב שיקרא דהוי מעיקרו שלא יהי' ראוי לנטילה עד שיקדש היום ויבוא זמן נטילתו ואע"פ שאינו ניטל בלילה כ"א למחר ביום מ"מ כשקדש היום כבר התחיל יום שהוא ראוי לנטילתו וי"א שרש"י כתב בסידור שלו אתרוג שבירך עליו ונפסל אסור בהנאה כל שבעה ומשמע דוקא שבירך עליו אבל אם לא בירך עליו אלא קידש עליו היום ונפסל לא אסור בהנאה והיינו כדברי השאלתות ׃
791
792מתני' מביאין עצים תלושין מן השדה. שבתוך התחום ביו"ט. מן המכונס שכנסן מערב יו"ט דגלו אדעתיה דעלייהו סמיך ואינו מוקצה אבל לא מן המפוזרין דמוקצין הן. ומן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב אפי' מפוזרין. מתני' יחידאה היא דתניא ארשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על המפוזרין שבשדות שלא יביא [ועל המכונסין שבקרפף שיביא] אלא על מה נחלקו על המפוזרין שבקרפף ועל המכונסין שבשדות שבש"א לא יביא ובה"א יביא. ורשב"א הוא דאמר דב"ה אמרי הכי ופליגי רבנן עליה. ירושלמי רב ירמיה ר' חנינא מטו בה בשם רב הלכה כמ"ד מן המפוזרין שבקרפף ואע"ג דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי אע"פ כן הואיל ולא הוזכרה הא דרב בגמ' דידן כשמואל עבדינן ואין מביאין אלא מן המכונסין שבקרפף: אמר רבא עלי קנים ועלי גפנים כמפוזרין דמי ואסורים ואפי' לא פזרתן הרוח דמסתמא לא סמכה דעתיה סבר מבדר להו זיקא ואי אתנח מנא מאתמול עלייהו להכבידן שפיר דמי דסמכה דעתיה:
792
793מתני' ואיזהו קרפף כל שסמוך לעיר ממש דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפי' בתוך התחום שבת בסופו. איבעיא להו היכי קאמר כל שסמוך לעיר והוא דאית ליה פותחת ואתא ר' יוסי למימר ואפי' בתוך התחום שבת נמי או דילמא ה"ק כל שסמוך לעיר בין דאית ליה פותחת בין דלית ליה פותחת ואתא ר' יוסי למימר ואפי' בתוך התחום שבת ודווקא דאית ליה פותחת אבל לית ליה פותחת אפי' סמוך לעיר נמי לא ת"ש מדקתני ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפי' בתוך התחום שבת ש"מ ר' יוסי תרתי קאמר ולקולא דשמעיה לר' יהודה דאמר כל הקרפיפות בפותחת הן ואפ"ה בעי סמוך לעיר וא"ל ר' יוסי כיון דכולהו פותחת אית להו כל שנכנסין לו בפותחת לא בעי בסמוך ואי איכא מיעוטא דלית ליה פותחות בעינן בסמוך א"ר סלא א"ר (זכאי) [ירמיה] הלכה כר' יוסי ולהקל היינו כדפרישית:
793
794מתני' אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אין מבקעין לא בקורדם ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ: והא אמרת רישא אין מבקעין כלל אמר ר"י אמר שמואל חסורי מיחסרא וה"ק אין מבקעין עצים מן סוור של קורות המושכבין לארץ שלא יתעקמו ועומדות לבנין ומשום מוקצה ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט ואע"ג דהשתא להסקה קיימי ביה"ש להכי לא קיימי. אבל מן הקורה שנשברה מעיו"ט מבקעין וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום העשוי כמין כלי אומנות אוכפות וסריגות ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ וסתם קופיץ הוא של קצבים דומה לקרדומים שלנו שאינן כלי אומן וסתמא לאו למלאכת אומן הוא. וכתב ריב"א זצוק"ל מיכן משמע שמותר לנו לבקע עצים בקרדום שלנו ביו"ט וצריך להזהר שלא יבקע עצים דקים כדאמר בכלל גדול האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן ופירש"י עצים דקים להבעיר האש הא למדת דמלאכה היא הואיל ואפשר מעי"ט לא שרינן ליה ביום טוב ואפילו בקרדום השנוי במשנתינו לאיסור מותר לבקע בו דאמרינן עלה בירושלמי דבי ר' ינאי [אמרין] מבקעין בקורדם תני ר' הושעיא מבקעין בקורדם שמואל [אמר] הלכה כמי שאמר מבקעין בקורדם תני ר' יוסי בן קפר [אמר] משום ר"א בן שמוע ב"ש אוסרין וב"ה מתירין. ואע"ג דשמואל פי' למתני' ואוקמה בחסורי מחסרא לאו משום דס"ל דהילכתא כמתני' אלא שיישב המשנה שלא תיקשי רישא לסיפא ורב נמי דפירש קרדום דמשנתנו דלא שנו אלאי בנקבות שלו אבל בזכרות שלו לא. לא קאמר הלכה כמתני' אלא בא לפרש המשנה וסמכינן אירושלמי דפסיק שמואל להדיא הלכה כמי שאמר מבקעין:
794
795מתני' לא במגל: ירושלמי אית תניי תני מבקעין [אית תניי תני אין מבקעין] א"ר חסדא מ"ד מבקעין במגל יד ומ"ד אין מבקעין במגל קציר:
795
796מתני' בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת מאליו נוטל ממקום הפחת ולא אמרינן מוקצין מחמת איסור הן דאינו יכול לפחתו ביו"ט ואסח דעתיה מנייהו דלא הויא פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דליבני דלאו מוקצה היא כדאמר בשילהי פירק' גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. רמ"א אף פוחת לכתחילה ונוטל והא קא סתר אהלא אמר רב נחומי בר אדא אמר שמואל באוירא דליבני פי' סידור של לבנים בלא טיט וממילא שמעי' דבית שהוא בנין גמור שיש בו משום סתיר' אוהל והוא מלא פירות וסתום ונפחת שאסור ליטול מאותו דמוקצין הן מחמת איסור דאינו יכול לפוחתן ביו"ט א"ר זירא ביו"ט אמרו שהתיר ר"מ כיון דמדרבנן הוא אסור ומשום שמחת יו"ט [שרי] שהרי הותר בו אוכל נפש אבל לא בשבת. אר"נ הני ליבני דאשתייר מבנינא. כתבת"י בסו"ף הלכו"ת שב"ת: אמר שמואל כל חותמות שבקרקע כגון דלתות פתחי בורות ומערות הסגורים בקשרי חבלים אחד שבת ואחד יו"ט מתיר את הקשר דלאו קש"ק הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי אבל [לא] מפקיע החבל לסתור עבותו וגדילתו. ולא חותך. [דהא] סתירה [היא] ויש סתירה [בבנין] של קרקע. ושל כלים כגון תיבה נעולה הכגורה ע"י קשר חבל מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים:
796
797מתני' אין פוחתין את הנר. ליטול אחד מן הבצים של יוצר ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר מפני שהוא עושה כלי נר קרוי קרושי"ל ובלשון כנען צריף. ואין עושין פחמין גחלים דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב ואין חותכין את הפתילה לשנים דפתילה נמי כלי הוא להדליקה שצריכה עשייה ותיקון ר"י אומר חותכה באור לשתי נרות. מ"ש בסכין דלא דקא מתקן מנא באור נמי הא קמתקן מנא תנא ר' חייא חותכה באור בפי שתי נרות. [נותן] שתי ראשיה בין שתי נרות אם צריך להדליקם כאחד ומדליק באמצע דלא מוכח דלתקוני מנא קמכוין אלא להדלקה בעלמא. תני בר קפרא ששה דברים נאמרו בפתילה ביו"ט שלשה להחמיר ושלשה להקל להחמיר אין גודלין אותה ביו"ט בתחילה ואין מהבהבין אותה באור ואין חותכין אותה לשנים. להקל ממעכה ביד דתיקון כלאחר יד הוא ושורה בשמן וחותכ' באור בפי שתי נרות. ירושלמי א"ר חנינא ובצריך לשניהן תני ר' יהודה בן פזי דברדליא מביא שתי נרות ונותנה בשתיהן וחולקה לשתיהן. א"ר נתן בר אבא אמר רב מוחטין את הפתילה ביו"ט מאי מוחטין א"ר הונא בר שלמיא משמיה דרב עדויי חשיכה. כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירו. עדויי פי' להסיר חשיכה פחם המחשיך אורה. ירושלמי צריך לטלטל לנר ממקום למקום מותר לטלטלו ולהוסיף עליו שמן מותר משום שלום ביתו שכל זמן שהנר בבית שלום בכבית שנאמר וידעת כי שלום אהלך המדליק לילי יו"ט צריך לברך בא"י אקבו"ץ להדליק נר של יום טוב ׃
797
798מתני' אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח כשצולין דגים על האסכלא חותכין קנים קשין או שיבולין או שוברין חרסי' או חותכין נייר ושורין [במים] וסודרין הנייר [ע"ג האסכלא] מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג וכן אין מפצעין את הקנה דת"ר שלהי פירקי' וכל זה אסור לעשות ביו"ט מ"ט משום דקמתקן מנא:
798
799מתני' אין גורפין תנור וכיריים אם נפל לתוכן מן הטפילה והטיח אין גורפין אותו דמתקן מנא פירש"י זצוק"ל דאתיא כרבנן דאמרי דמכשירי אוכל נפש אסירי. אבל מכבשין משכיבין האפר והעפר שיהא חלק ומשפילו ומשוהו שלא יגע בפת שמדביקים בדפנותיו. תני ר' חייא בר יוסף קמיה דר"נ אם א"א לו לאפות אא"כ גורפו מותר. פירש"י כר' יהודה ולעיל פ' אין צדין פסקי' כר' יהודה. דביתהו דר' (יהודה) [חייא] נפל לה ארדא בתנורא ביומ' טבא א"ל ר' חייא חזי דאנא ריפתא מעליא קא בעינא כלומר גרפי התנור והוציאי את האריח שלא יגע בפת הנדבק בדפנות התנור. א"ל רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ואיזדהר מחרוכא. צלה לי אווז בתנור שהתנורים קטנים היו ופיהם למעלה ותולה (הצולה) [הצלי] בתוכו וסותם פיו והוא נצלה. ואיזדהר מחרוכא כלומר גרוף התנור שלא יהא בו [בשוליו] דבר גבוה כגון אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו וכל שכן לדידן שאנו מניחין פת שלנו על יסוד של התנור במקום (שהתנובים) הגחלים מותרין לגרוף תנורינו. א"ל [רבינא] לרב אשי אמר לי רב אחא מהוצל דמר שרקין ליה תנורא ביומא טבא. עבדי אדוני [טחין] סביבות כיסוי פי התנור בטיט שלא יצא חומו כשהצלי בתוכו שקשה הרוח לצלי (וקמ"ל) [ותימה לן מילתא] משום דגיבול טיט תולדה (דדישה) [דלישה] היא. א"ל אנן ארקתא דפרת סמכי'. על שפתו של פרת אנו נסמכין בדבר שאין אנו צריכים לגבל כי טיט של שפת פרת טיט מגובל היא וה"מ דצייריה מאתמול שעשה בו סימן ונתנו לצד אחר אמר רב' וקיטמא שרי לגבלו ולהטיח בו דלאו בר גיבול היא. שמעי' משמעתין שאסור לגבול הטיט החמר ביו"ט ולהטיח בו פי התנור כשאנו משימין הטמון בתנור ביו"ט לצורך השבת למחר אבל אם היה לו חמר מגובל מעיו"ט מותר להטיח בו ואותו הטיט שברחובות שאנו לוקחין ביו"ט ברחוב ומטיחין בו פי התנור כשאנו משימין הטמון בתנור ביו"ט לצורך השבת כך כמו שהוא זהו היתר גמור להטיח בו תנור ועפר אסור לגבל ולהטיח בו דבר גיבול הוא כדמוכח פ"ק דשבת. ואפר דשרי רבא לגבלו שמא דוקא כגון שנתן בו מים מאתמול כדמשמע נמי התם דאפר לאו בר גיבול הוא ונתינת מים זהו גיבולו מיהו רבא סתמא קאמר משמע דשרי בין בנתינת מים בין לגבל וטוב להחמיר והמחמיר תע"ב: מתני'. אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהם את הקדירה פי' מקיפין מקרבין זו אצל זו כמו אין מקיפין בריאה וכמו הוי מגיעי בית בבית ומתרגמי' הוי מקפן ביתא וכמו לתרום [שלא] מן המוקף דהיינו סמוך וכמו מקפת וקוראה לה שם. לשפות עליהן קדירה. והאור בין שתי החביות ואסר לה משום דדמי לבנין ומדרבנן דמיחזי כאוהלא. אר"נ אבנים של ביה"כ מותר לצדדן ביו"ט. אבנים גדולות שמצדדין אותן להיות כמין מושב חלול ויושבין עליהן בשדות במקום דמיוחד לבית הכסא איתיביה רבא לר"נ אין מקיפין וכו' א"ל התם משום דקעביד אהלא. שיש לו גג אבל הכא ליכא. א"ל (רבא) [רבה זוטי] לרב אשי אלא מעתה [דאינו אסור] אא"כ עשוי אוהל בנה אצטבא ביו"ט כסא של בנין לבינים וטיט דלא קעבד אהלא ה"נ דשרי א"ל בנין קבוע אסרה תורה בנין עראי שאינו מתקיים לא אסרה תורה וגזרו על בנין עראי משום בנין קבוע והכא גבי ביה"כ משום כבוד הבריות ל"ג רבנן. אמר רבא האי מדורתא מלמטה למעלה אסור פירשת"י בהלכו"ת שמעת"א דתולי"ן א"ת המשמר"ת: מתני' אין סומכין את הקדירה בבקעת דקסבר לא ניתנו עצים אלא להסקה לפיכך מוקצין הן אצל שום תשמיש וכן בדלת ברלת ס"ד אלא אימא וכן הדלת ת"ר אין סומכין את הקדירה בבקעת וכן הדלת לפי שלא ניתנו העצים אלא להסקה ור"ש מתיר ואנן קיי"ל כר"ש דל"ל מוקצה:
799
800מתני' אין מנהיגין את הבהמה במקל ביו"ט וראב"ש מתיר. השתא ס"ד טעמייהו דרבנן משום דאין משתמשין בעצים שלא נעשו כלים מעיו"ט דלא ניתנו אלא להסקה והיינו דקא מסיק למימרא דראב"ש דמתיר כאבוה ס"ל. בהא אפי' ר"ש מודה. כלומר הך פלוגתא לאו במוקצה היא ואפי' ר"ש מודה לת"ק דאסור ולאו משום מוקצה אלא משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא כמוליכה למכור בשוק וכן הלכה דאסור להנהיג הבהמה במקל בר"ה ביו"ט כדפירש"י במתני' בר"ה: חיזרא פי' ענף עץ שהוא חד כקוץ וראוי לתוקעו בצלי כמין שפוד ולצלות בו רב נחמן אסר ביו"ט דמוקצה הוא לטלטל שלא עשאו לצלי מבעו"י ורב ששת שרי. ברטיבא שאינו ראוי לטלטלו אפי' להסקה כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי ביבישא מאן דאסר אמר לך לא ניתנו עצים אלא להסקה ומאן דשרי אמר לך מה לי לצלות בו מה לי בגחלתו הרי ראוי לטלטלו ולעשות בו גחלת וצולה בו והלכתא יבישא שרי רטיבא אסור פירש"י הך הלכתא אליבא דמאן ראית ליה מוקצה אקבעא אבל אנן כר"ש ס"ל בין במוקצה בין בדבר שאינו מתכוין וכר"י במכשירי אוכל נפש וכולהו שרו בין חיזרא בין סמיכת קדירות והקפת חביות ומדורתא וקדירה וכל האמוראין שאסרו אלו למעל' תלמידי דרב הוו ורב ס"ל כר"י במוקצה ואנן קיי"ל כר"ש עכ"ל: דרש רבא אשה לא תכנס [לדיר העצים] ליטול מהן עץ לעשות אוד לתנור שקורין בל' כנען אוש"ג דס"ל כר"י דלא ניתנו עצים אלא להסקה ואוד שנשבר אסו' להסיקו ביו"ט לפי שמסיקין בכלי' ואין מסיקין בשברי כלים לימא רבא כר"י ס"ל והא א"ל רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא ולר"י אסור לטלטלו ולתתו לחתול דמאתמול מוכן לאדם הוי ולא לכלבים דהא אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה. התם כיון דמסרחי אם יניחם לצורך יו"ט והיום לא היה צריך דמאתמול דעתיה עלויהו להשליכם לכלבים. הילכך רבא כר"י ס"ל ולית הילכתא כוותיה אלא כר"ש קיי"ל. ואשה נכנסת לדיר של עצים ונוטלת מהן עץ לעשות אוד לתנור ומשלכת בני מעים לכלבים ואפי' לא מסרחי: מתני' נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו. אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי. כגון קש ועלי קנים אין בהן משום תיקון כלי ומותר לקטום ולתקן קש של שיבולין בשבת לחצות בו שיניים איתיביה רב כהנא לרב יהודה מטלטלין עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה ומוללו בין אצבעותיו להוציא ריחו. ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו שיהא מקום הקטימה לח וריחו נודף ואם קטמו פטור דאינו לשם כלי אבל אסור לחצות בו שיניו. לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת [וכו'] אלא כי תניא ההיא בקשין דאינן ראוין למאכל בהמה וה"מ וה"ק ומוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו בד"א ברכין אבל בקשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת. תני חדא קוטמו ומריח בו אפי' לכתחילה דאפי' לחצות בו שיניו שרי אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך רכין לחצות ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו [אמר ר' זירא אמר רב חסדא לא קשיא הא ברכין והא בקשין] מתקיף לה רב אחא בר יעקב בקשין להריח בו אמאי לא וכי גזור רבנן בשאין מתכוין לעשות כלי אטו מתכוין מ"ש מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ועוד (רב אדא) [רבא] בר אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא אע"ג דקשין וחזיין לקתתא (דנגרי) (דנרגי) וחציני א"כ אפי' קשין מותרין להריח. והיכי מיתוקמא ההיא דקתני לא יקטמנו להריח בו לא קשיא הא ר"א והא רבנן דתניא ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מן הראוי לאבוס של בהמה שהוא מוכן לכל צורך ושוין שלא יקטמנו לקיסם לחצות בו שיניו קטמו לחצות בו שיניו ולפתוח בו דלת בשוגג חייב חטאת במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר"א וחכ"א א' שבת וא' יו"ט אינו [אלא] משו' שבות דקטימה תיקון כלאחר יד הוא ולא תיקון מעליא הוא ר"א דקאמר חייב חטאת בלחצות בו שיניו הכא גבי קוטמו להריח בו קאמר פטור אבל אסור רבנן דקאמרי פטור אבל אסור הכא מותר לכתחילה ורב יהודה דמפשח להו להריח כרבנן דאמרי בקוטם לכלי פטור אבל אסור הכא דלהריח מותר לכתחילה והא לא יקטמנו ר"א היא. הילכך ל"ש רכין ל"ש קשין מותר לקוטמן ולהריח בהן. לחצות בו שיניו מותר לקטום הרכין הראויין למאכל בהמה וקשין שאינן ראויין למאכל בהמה אסור לקטום אפי' לר' אליעזר דושוין קתני דהיינו אפי' ר"א מורה בקשין: מתני'. ומגבב. קיסמין וקשין מן החצר ומדליק שכל שבחצר מוכן. וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק. אבל לא מן החצר הואיל ודקין הן וטורח לקוששן ומאתמול לאו להכי קיימי פירש"י ודקאמרי' נוטל קיסם לחצות בו שיניו משלפניו אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק דלא ניתנו עצים אלא להסקה ובתרתי פליגי עכ"ל ודקאמר ר"א נוטל אדם קיסם משלפניו לאו דוקא דלר' אליעזר אף כל החצר נמי דהא כל מה שבחצר מוכן ולית ליה לא נתנו עצים אלא להסקה וקיי"ל כותיה בהא כדפרישית לעיל דקיי"ל כר"ש. ת"ר מגבב אדם מן החצר ומדליק שכל שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה ציבורין ציבורין ור"ש מתיר לעשות ציבורין במאי קמיפלגי [מ"ס] משום דמיחזי דקא מכניף למחר וליומא אחרינא ור"ש כבר קדירתו מוכחת עליו ירושלמי מה ביניהון לעשות ציבור ביניהון על דעתי' דר' שמעון עושין ציבור אחד על דעתיהון דרבנן אין עושין ציבור רוצה לומר אפי' ציבור אחר אסור ולר"ש ציבור אחר מותר (ואחד) [ושנים] אסור ׃
800
801מתני' אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר קרקע קשה כשחופרין אותה מוציאה אור. פירש"י כגון גרגישתא שלנו ממקום מחפורת שלה במעבה האדמה תרג' בעובי גרגישתא ובערוך פי' אפר נקי שאין בו תערובות ועושין ממנו כלי חרס ולא מן הרעפים הם כלי חרס כשמקישין אותן זה לזה מוציאין אור מביניהן. בבראשית רבה פרשה י"א זימן לו הקב"ה שני רעפים והקישן זה לזה ויצא האור ובירך עליהן. ולא מן המים. נותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאוד והזכוכית מוציא' שלהבת ומביאין נעורת ומגיעין לזכוכית והיא בוערת. מ"ט לא. משום דקא מוליד ביו"ט:
801
802מתני' אין מלבנין את הרעפין לצלות עליהן. אמאי מאי קעביד ארבב"ח הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך [לבדקן] אם יוכלו לקבל ליבונן הלכך ביו"ט דילמא פקעי ואישתכח דטרח שלא לצורך ואמרי לה מפני שצריך לחוסמן להקשותן בהיסק ראשון הם מתחזקים ומתקשים הלכך אע"ג דלצורך יום טוב נמי הוא דהא צולה עליהן מיהו כיון דבהיסק זה נעשה כלי אסור: תנן התם דרסה וטרפה בכותל או שריצצתה בהמה ומפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א בר ינאי אמר צריכה בדיקה בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשוחטה ביו"ט מי חיישינן הואיל וצריכה בדיקה ואתיליד בה ריעותא מי מחזקינן ריעותא בגוה משום חשש איסור מלאכה ביו"ט דדילמא משתכחא טריפה ונמצאת שחיטה שלא לצורך או לא א"ל תניתוה אין מלבנין את הרעפים לצלות עליה' והוינן בה [מאי] קא עביד וארבב"ח אר"י הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבודקן אמר ליה אנן מפני שצריך לחוסמן מתנינן לה. ולא איפשטה. פי' רבי' שלמה שאר בהמות אע"ג דמחמרינן אנפשין ובדקינן מיהו סמכינן ארובא ושחטינן דרוב בהמות אינן טריפות ולפי זה משמע אם אנו רואין שרובן טריפות או שהטריפות מצויות כמו הכשרות שאסור לשחוט ביום טוב הואיל שאסרנו על עצמנו שלא לאכול כי אם בבדיקה וכמדומה אני שמורי רבינו שמחה זצוק"ל היה רגיל לאסור מטעם זה ביום טוב לשחוט הבהמות בזמן הזה משום דהאידנא שכיחי טריפה ומורי רבי' אב"י העזרי כתב בהמה שנראת בה ספק טריפה אין לשוחטה על הספק דדילמא ההוא לישנא עיקר מפני שצריך לבודק' ואע"ג דקאמר ר' ירמיה אנן מפני שצריך לחוסמן מתנינן לה דחיותא היא כלומר אין ברור לפשוט מיכן הן או לאו [דדילמא] לישנא דלחוסמן עיקר שלא שנינן לבודקן גרידא וכ"פ ראב"ן זצ"ל אבל היכא דלא חזינן ריעותא לא חיישינן ושחטינן דרוב בהמות כשירות הן. ואם נראה בה ספק אחר שנשחטה רואין כדאיתא במס' שבת וגרסי' בירושלמי פ' אין צדין רואין את הטריפה ביו"ט ודכוותה מפרישין את הדמאי ביו"ט ודכותה רואין את הבכור ביו"ט. ואינה ראיה דההיא דירושלמי דאין צדין היינו שרואין אחר שחיטה שנמצאת ספק טריפות בבני מעים או בסירכות וכן ההיא דלוי פרק מי שהחשיך. או מחיים קודם שחיטה במקום שיכול לדעת אם היא טריפה או לא אבל שיהא מותר לשחוט במקום שאנו רואין שהטריפות מצויות כמו הכשירות אע"ג דאסרן על נפשן שלא לאכול כ"א ע"י בדיקה לזה אין לנו שום ראיה אבל במקום שידוע שיש רוב כשירות ואין הטריפות מצויות כמו הכשירות התם ודאי פשיטא שמותר לשחוט אבל במקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות נראה בעיני לאיסור: ת"ר תנור וכיריים חדשים וכ"ש ישנים הרי הן ככל הכלים הניטלין בשבת בחצר דחזי למיתב בגוייהו מידי. אבל אין סכין אותן בשמן להחליקן לצחצחן פי' טשין שפין ואין מפיגין אותן לאחר הסיקן בצונן כדי לחוסמן שמתקשין ע"י הצונן וכולהו אסורים משום דמתקן מנא ואם להפיגו בשביל לאפות שהוסק הרבה וחושש שלא תשרף הפת מותר. ת"ר מולגין את הראש ואת הרגלים ברותחין ומהבהבין אותן באור אבל אין טופלין אותן בסיד להסיר שערות. ולא בחרסית ולא באדמה. דהוי דרך מעבדים. ואין גוזזין במספרי' דמחזי כמו צריך לשער. ואין גוזזין את הירק. התלוש שיש בראשו עלין נרקבין וכמושין. בתספורת שלו. שגזזן בה מן המדובר דמאן דחזי כבר שלקטן היום. ומתקנים את (הקצרים) [הקונדס] ואת העכביות פירש"י זצ"ל מיני ירקות הן שיש טורח בתיקונן ובערוך פי' ירקות שהן מרין וצריך למתקן ע"י האור ברותחין דאע"פ שקודם שמיתקן אינן ראוין לאכלן יכול לטלטלן כדי למתקן לצורך אכילה ומסיקין ואופין בפורני. הן התנורים הגדולים ופיהן בצידן כאותן שלנו ולא חיישי' לטירחא אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור קטן. ולדידן דלית לן תנורין כ"א פורני אע"פ שא"צ כ"כ הרבה לאפות בו מותר לנו לחממו ולא חיישינן לטירחא דהא לית לן תנור [קטן]. ומחממין חמין באנטיכי. פי' אנטיכי בי דודאי והוא של נחושת. ואין אופין בפורני חדשה שמא תיפחת ע"י שחדשה היא ונמצא שטרח טורח שלא לצורך. ת"ר אין נופחין במפוח ביו"ט דמיחזי כאומן העושה מלאכה. אבל נופחין בשפופרת ואין מתקנין את השפוד. פירש"י ודלא כר"י א"נ בנרצם מערב יו"ט וד"ה אין מחדדין אותו. ת"ר אין מפציעין את הקנה לתת קרומיותיו (על הקנה) תחת המליח על האסכלה שעושה כלי דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תיקון כלי אבל מפציעין את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תיקרע ואפי' נקרעת לא איכפת לן דאין זה קורע על מנת לתפור ׃
802
803הדרן עלך המביא כדי יין
803
804משילין פירו' דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת מי [שיש] לו חיטין ושעורין שטוחין על גגו ליבשן וראה גשמים ממשמשין ובאין התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טירחא כולי האי ודוקא ארובה דכל ארובה מלמעלה למטה היא בתיקרת הגג אבל חלון כמו גג המוקף מחיצה וחלון בכותל וצריך להגביהו עד החלון ולהשליכו כדלקמן לא טרחינן. ועד כמה א"ר זירא אמר רב אסי ואמר לה א"ר אסי א"ר יוחנן כאותה ששנינו מפנין ד' וה' קופות של תבן ושל תבואה מפני דאורחין ומפני ביטול ביה"מ ואע"ג דדחי לה תלמודא אפ"ה כר' יוחנן קיימי לן דלא דיחויא גמורה היא אלא שהתלמוד שוקל הסברא שיש להפוך הסבר' ולומר דלא שרינן כולי דאי ויש להפוך הסברא ולומר דאפי' טובא נמי שרינן יותר מארבע וה' קופות הילכך ארב אסי א"ר יוחנן סמכי' שהכריע ואמר ד' וה' קופות כההיא דמפנין. אר"נ לא שנו אלא באותו הגג שארובה בגג שהפירות בו אבל מגג לגג לא תנ"ה אין מטלטלין מגג לגג ואפי' גגותיהן שוין. ובפירות שבא להשילן מפני הגשמים קא מיירי. חתניא לא ישלשלם בחבל בחלונות כגון אם הגג מוקף מחיצה ואין בו ארובה אבל יש חלון במחיצה לחצר או לבית לא ישלשלם בשקין דרך חלון בחבל משום שיש טורח להעלות מן הגג לחלון ומשם לארץ ולא יורידם דרך סולמות כל מדריגה קרוי סולם ואף דכבשין שלנו.
804
805מתני' ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף גשמים הנוטפין מן הגג ולא אמרי' טורח שלא לצורך יו"ט הוא דשרו ליה רבנן משום הפסד ממון וכן כדי יין וכדי שמן נמי מכסין מפני הדלף. אמר עולא ואפילו אוירא דליבני (הפרודים) [הסדורים] ומוקצים לבנין וגשמים באים ומתירא שמא ימוחו מותר לטלטל כלים ולכסותן ולא אמרי' הואיל ואין עצמן ניטלין אף הכלי לא ינטל לצורכן. ור' יצחק אמר דוקא פירות הראוין לאכילה שראוין לטלטל הוא דשרו רבנן לטלטל כלי לצורכו אבל מידי דלאו בר טילטול לא כתב רבי' יצחק אלפס שאין הלכה כר' יצחק הלכך אפי' כל דבר מוקצה מותר ליקח כלי ולכסותו והא [ראיה] דתנן פורסין מחצלת ע"ג לבנים בשבת ואע"ג דלא חזי למיזגא עלייהו. ירושלמי ר' ירמיה בשם רב פורשין מחצלת ע"ג שיפשוף של לבינים א"ר יוסי בר' ינאי אני לא שמעתי מאבא אחותי אמרה לי פי' משום אבא. תני חבית של טבל שנתרועעה מביא כלי אחד ונותן תחתיה נתמלא אסור ליגע בו א"ר זעירא זאת אומרת שעושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו ׃ תני נר שכבה מצילין את שומנו אמר [ר' יעקב בר אחא] דר"ש היא דאמר כבה מותר לטלטלו ׃
805
806מתני' ונותנין כלי תחת הדלף בשבת להצילו בתוכו מפני טינוף חבית תנא אם נתמלא כלי שופך לחוץ ושונה וניתנו למקומו תחת הדלף ואינו נמנע מלעשות כן כל היום אם צריך לכך. ואותן המים מסתפק מהן ביו"ט כדאמר בירושלמי א"ר חנינא עשו אותן כנהרו' ומעינות הבאין מחוץ לתחום ממלא מהן בשבת ואצ"ל ביו"ט: בי ריחיא דאביי דלוף. הדלף היה נופל על אמת הריחים שלו והיו עשויין בטיט ונימוחין מפני הגשמים ולא הי' מספיק לכלים הצריכים לתת תחת הדלף אתא לקמיה דרבה א"ל זיל עלייה לפורייך להתם לבית שהן שם דליהוי כגרף של רעי שיהיו מאוסין הרחיים להיות לפני מיטתך ואתה מותר לטלטלן ולהוציאן לחוץ. יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחילה אדהכי והכי נפיל בי ריחיא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר: אמר שמואל גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה גרף ועביט כלי חרס הן אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט תנ"ה גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה וכשהוא מחזיר נותן בהם מים ומחזירן דמוקצין מחמת מיאוס הן ואי לאו אגב מיא לא מצי לטלטלינהו. סבור מינה מדשמואל היו סבורין דתלמידים דדוקא גרף נקט דאגב מנא שרי לטלטל את הריעי אבל בפני עצמו ליטול הריעי או דבר מיאוס ממש ולהוציאו לא שרו ת"ש דההוא עכבורת' דאשתכח באספרמקי דרב אשי אמר להו רב אשי נקטוה בצוציתא ואפקוה. בצוציתיה פי' בזנבו אספרמקי פי' רש"י בשמים וכן פי' בערוך וכתב רבי' יצחק אלפס ולא מיבעי ביו"ט דמותר לטלטל ולהוציאו אלא אפילו בשבת נמי שרי כדתנן בפרק כל כתבי הקודש כופין קערה על צואה של קטן ואמרי' בגמרא רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנין בר אבא איקלעו לבי אבין מנשיקיא אייתו ליה פרוותא לרב יהודה ולרב ירמיה בר אבא ולרב חנן בר אבא לא אייתו ליה אשכחיה קא מתני לבריה ועל צואה של קטן אמר ליח אבין שטיא היכי מתני שטיותא לבניה והלא היא עצמה מוכנת לכלבים וכ"ת משום דלא חזיא מאתמול והא תניא נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם אלא היכי אתנייה אימא על צואה של תרנגולין מפני הקטן ותיפוק לי דהוא גרף של רעי וכ"ת גרף בכלי מטלטלינן איהו גופיה לא מטלטלינן והא ההיא עכבורתא דאשתכח וכו' וההיא שמעתא כולה בשבת איירי:
806
807מתני' כל שחייבין עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה [בשבת] חייבין עליו ביום טוב אילו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מרקדין אילו משום רשות לא דנין לא מקדשין [ולא חולצין ולא מייבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין] ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשר כל אילו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד לא עולין באילן גזירה שמא יתלוש מן המחובר. ירושלמי תני אין עולין באילן לא לח ולא יבש [ניחא לח יבש] כך אני אומר אסור לדוש ע"ג זמורה בשבת רב אחא בשם רב אסור לדוש ע"ג זמורה בשבת היא שורשי אילן היא קולסי הכרוב בגובהין ג"ט אבל אינן גבוהין כארץ הם. לא רוכבין על גבי [בהמה]. גזירה שמא יחתוך זמורה במחובר ירושלמי מהו להשען אית תניי תני נשענין אית תניי תני אין נשענין אמר רב חסדא מאן דמר נשענין בברי מאן דאמר אין נשענין בתש. אבל שימוש להשתמש באילן או בבהמה אפי' בברי אסור כההוא דפ' מי שהחשיך דאביי אשכחיה לרבה דקא משפשף ליה לבריה אגבא דחמרא א"ל הא קמשתמש מר בבהמה א"ל צדדין הן וצדדין ל"ג בהו רבנן ובמסקנא התם פסקי' הילכתא צדדין אסורין צידי צדדין מותרין פי' בין בבהמה בין באילן ואמר רב אשי השתא דאמרת צדדין אסורין האי דרגא דמדלא לא לינחיה אינש אפומא דדיקלא דהוו להו צדדין אלא לינחיה וכו' ופר"ח זצ"ל סולם העשוי לעלות בו בדקל והוא שכתוב במלונה במקשה והוא מלונ' דשומרי פירות אסור להניח סולם על הדקל ולעלות בו שנמצא משתמש בצידי האילן ואם יחקוק באילן ויניח באותה חקיקה גואזי שהן עצים ויניח באותן עצים סולם נמצא הסולם נתון בעצים ושרי וגם אסור להניח רגלי העולה באותו סולם בעצים הנעוצי' באילן מפני שהן צדדין והצדדין אסורין ואינו מותר להשתמש ולעלות אלא בקנים שהן מעלות הסולם והן שליבותיו שהן ודאי צידי צדדין וכל תשמישי אילן במחובר אסורין כדפרי' לעיל שאסור לדוש ע"ג זמורה ובההיא דפ' כל הכלים דתנן זמורה שהיא קשורה בטפיה ממלאין בה בשבת ואמרי' בגמ' קשורה אין שאין קשורה לא וא"ר ששת במחוברת באיבה אי הכי קא משמש במחובר [לקרקע] למטה [משלשה] פי' שאז היא כארץ כדאמר בירושלמי דלעיל. ופר"ח למטה משלשה כדתנן היו שרשיו גבוהין: (כאן חסר בהקלף כ"י איזה עלים ועיי' בהג"א פרק זה):
807
808מגילה נקראת בי"א ובי"ב ובי"ג ובי"ד ובט"ו לא פחות ולא יותר כרכי' המוקפי' חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו כפרים ועירות גדולות קורין בי"ד אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה ופעמים שיום הכניסה בי"ג ופעמים שהוא בי"ב ופעמי' שהוא בי"א כיצד חל להיות בשני כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר חל להיות בשלישי וברביעי כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר. חל להיות בע"ש כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות ומופקות חומה קורין בו ביום. שאין קריאת מגילה בשבת גזירה שמא יטלנה בידו. וא"ת יאחרו מוקפין עד אחר השבת הוה ליה ששה עשר ואמר קרא ולא יעבור. חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ומוקפות חומה למחר חל להיות באחר בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר. תניא חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיהיו פנוים ביום פורים ויספיקו מים ומזון וכל צורכי סעודת פורים לאחיהם שבכרכים ועיירות. אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה אבל חכמים אומרים בזמן דזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה [וכתב רבי' יצחק אלפס] כלומר הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה כדי לחלק להם מעות פורים אין קורין אותה אלא בזמנה ויש גורסים הואיל ומסתכנין בה כלומר באותו הזמן שהיו ישראל יכולין להעמיד דתותיהן ואין באין לידי סכנה קורין אותה בי"א בי"ב בי"ג בי"ד אבל בזמן הזה שמסתכנין ישראל בדתותיהן אין קורין אותה אלא בזמנה בי"ד ובט"ו וכן הלכתא עכ"ל. והיוצאין לדרך נמי אין קורין אותה אלא בזמנה כדתניא בתוספתא דמכילתין היוצאין בשיירא והמפרישין בספינה קורין בי"ד ואפי' ר"ע דאית ליה הקדמה י"א וי"ב וי"ג הנ"מ דוקא לכפרים כדי שיספיקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים אבל להולכי דרכים לא וכ"כ בה"ג לא אמרו להקדים אלא לכפרים. מיהו הנ"מ שיהיה להם מגילה לקרות בה בארבעה עשר אבל אם לא יהיה להם מגילה מקדימין וקורין בי"א בי"ב בי"ג כדאמרי' בירושלמי דפרקין תני ר' נתן כל החודש כשר לקרות בו את המגילה מה טעם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה א"ר (אבהו) [חלבו] ובלבד עד חמשה עשר דמדר' אבהו [בשם ר' אלעזר] לא יעבור לא יועבר [וכו'] הדתמר כל החודש כשר לקרות את המגילה בשביל הולכי דרכים שאין בידם מגילה אבל לסעודה אין עושין אלא בי"ד ובט"ו [וכו'] ויהיו אלו לקריאת מגילה ואילו לסעודה ר' חלבו רב הונה בשם רב כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים נזכרים לקריאה ונעשים לסעודה ע"כ ירושלמי. ואומר מורי רבי' אב"י העזרי דאפי' קודם י"א יכול לקרות מי שלא יהיה לו מגילה בי"ד מדא"ר חלבו ובלבד עד חמשה עשר למעוטי ששה עשר ולא קאמר ובלבד מי"א ואילך למעוטי עשירי אלא ש"מ דמתחילת החודש עד חמשה עשר בו יכול לקרות את המגילה מי שלא יהיה לו מגילה בי"ד וראיה לדבר דאיתא פ"ק דפסחים אמר רב המפרש בים והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער לאחר ל' יום זקוק לבער ואמר רבא הא דאמרת קודם ל' יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפי' מר"ה זקוק לבער מכלל דבתוך ל' יום אפי' אין דעתו לחזור אע"ג דלית ביה משום בל יראה מקדימין זמן בדיקה וחייב לבדוק וכל שכן הכא הואיל ויודע שלא יהיה לו מגילה בי"ד שמקדימין קריאתה אפי' מתחילת החודש וחייב לקרותה קודם שיצא לדרך אפילו מתחילת החודש:
808
809?
מתני' כרכין המוקפין חומה מימות יב"נ ירושלמי ר' סימון בשם ריב"ל חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותו היום ותלו אותה מימות יהושע בן נון שאם היו תולין אותה מימות אחשורוש היה לה גנאי שהיתה חריבה והיה לה להיות נדונית בערי הפרזי. אמר רב שמואל בר רב יצחק י"ג זמן קהלה לכל הוא ולא צריך [לרבויי] פירש רבי' שלמה הכל נקהלו בו להנקם מאויביהם בין בשושן בין בכל המדינות כמו שמפורש בספר הילכך לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקריאה דעיקר הנס היה בו וכן מוכח בירושלמי דפריך התם או אינו אלא תשיעי ועשירי ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יהונתן ימים אשר נחו בהם אין כתיב כאן אלא כימים תן ימים כנגד ימים תן י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו [ואימא י"ב י"ג] א"ר חלבו יום י"ג [יום] מלחמ' והוא מוכיח על עצמו שאין בו נוחה פי' שלא היה בו מנוחה הלכך אינו יכול לומר תן י"ב וי"ג [במקום] י"ד וט"ו דהא כימים אשר נחו כתיב וי"ג לא היה בו מנוחה הלכך צריך אני אמר י"א וי"ב ופריך מעתה אל יקראו בו הואיל ולא היתה בו מנוחה ואין מקרא לרבויי' ומשני לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין בתמיה אלא ודאי הואיל שלפניו ואחריו קורין בדין הוא שיהיו קורין בו והדר מסיק בדין הוא שיהיו קורין בו פי' הואיל והיתה בו מלחמה ונעשה להם נס שהרגו את אויביהם בדין הוא שיהא ראוי לקרות בו אע"ג דלית ליה מקרא לרבוייה ובספר המקצועות כתב וחייבינהו הקב"ה לישראל לענויי נפשייהו בי"ג דאמר ר' שמואל בר רב יצחק י"ג זמן קהלה לכל הוא [שנאמר] נקהלו היהודים למה נקרא יום קהילה יום תענית יום כניסה שמתכנסין בו ישראל ויושבין בתענית ומבקשים רחמים שנאמר דברי הצומות וזעקתם ע"כ וכ"כ בשאלתות פ' ויק' מאי קהילה יום תענית דאיכא כינופיא ותו כתב כיון דתנא דכפרים ועיירות גדולות בי"ד ותו חזר ושנה אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה אלא כך פירשו חכמים יום כניסה יום תענית וכו'. ומה שאנו מקדימין התענית ליום חמישי כשחל פורים באחד בשבת מפני שלא רצו לקובעו בע"ש הואיל ונדחה ובתשובות הגאונים פי' מפני שיהיו מרבים בסליחות ובתחנונים ביום התענית ואם היו עושין בע"ש היו טרודים ולא היו יכולים לטרוח בצרכי השבת ובמסכת סופרים מפרש שרבותינו שבמערב מתענין באדר ג' תעניות דאסתר ואע"ג שאותם היו בניסן אין רוצים להתענות בניסן שבו נגאלו אבותינו והוקם המשכן:
מתני' כרכין המוקפין חומה מימות יב"נ ירושלמי ר' סימון בשם ריב"ל חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותו היום ותלו אותה מימות יהושע בן נון שאם היו תולין אותה מימות אחשורוש היה לה גנאי שהיתה חריבה והיה לה להיות נדונית בערי הפרזי. אמר רב שמואל בר רב יצחק י"ג זמן קהלה לכל הוא ולא צריך [לרבויי] פירש רבי' שלמה הכל נקהלו בו להנקם מאויביהם בין בשושן בין בכל המדינות כמו שמפורש בספר הילכך לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקריאה דעיקר הנס היה בו וכן מוכח בירושלמי דפריך התם או אינו אלא תשיעי ועשירי ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יהונתן ימים אשר נחו בהם אין כתיב כאן אלא כימים תן ימים כנגד ימים תן י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו [ואימא י"ב י"ג] א"ר חלבו יום י"ג [יום] מלחמ' והוא מוכיח על עצמו שאין בו נוחה פי' שלא היה בו מנוחה הלכך אינו יכול לומר תן י"ב וי"ג [במקום] י"ד וט"ו דהא כימים אשר נחו כתיב וי"ג לא היה בו מנוחה הלכך צריך אני אמר י"א וי"ב ופריך מעתה אל יקראו בו הואיל ולא היתה בו מנוחה ואין מקרא לרבויי' ומשני לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין בתמיה אלא ודאי הואיל שלפניו ואחריו קורין בדין הוא שיהיו קורין בו והדר מסיק בדין הוא שיהיו קורין בו פי' הואיל והיתה בו מלחמה ונעשה להם נס שהרגו את אויביהם בדין הוא שיהא ראוי לקרות בו אע"ג דלית ליה מקרא לרבוייה ובספר המקצועות כתב וחייבינהו הקב"ה לישראל לענויי נפשייהו בי"ג דאמר ר' שמואל בר רב יצחק י"ג זמן קהלה לכל הוא [שנאמר] נקהלו היהודים למה נקרא יום קהילה יום תענית יום כניסה שמתכנסין בו ישראל ויושבין בתענית ומבקשים רחמים שנאמר דברי הצומות וזעקתם ע"כ וכ"כ בשאלתות פ' ויק' מאי קהילה יום תענית דאיכא כינופיא ותו כתב כיון דתנא דכפרים ועיירות גדולות בי"ד ותו חזר ושנה אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה אלא כך פירשו חכמים יום כניסה יום תענית וכו'. ומה שאנו מקדימין התענית ליום חמישי כשחל פורים באחד בשבת מפני שלא רצו לקובעו בע"ש הואיל ונדחה ובתשובות הגאונים פי' מפני שיהיו מרבים בסליחות ובתחנונים ביום התענית ואם היו עושין בע"ש היו טרודים ולא היו יכולים לטרוח בצרכי השבת ובמסכת סופרים מפרש שרבותינו שבמערב מתענין באדר ג' תעניות דאסתר ואע"ג שאותם היו בניסן אין רוצים להתענות בניסן שבו נגאלו אבותינו והוקם המשכן:
809
810א"ר יהודה אמר רב כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם מבטלין מעבודתם ובאין לשמוע מקרא מגילה מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה עם הציבור ואע"פ שעדיין יש להן שהות לעבוד עבודה מ"מ קורא זה ביטול עבודה לפי שכל היום היה להם לעבוד עבודה והיו מבטלין ת"ת כדי לשמוע מקרא מגילה עם הצבור משום פרסומי ניסא הילכך אותם בני אדם שמניחים ביהכ"נ והולכין לבתיהם וקורין מגילה בביתם אינם עושים בטוב אלא צריך לבוא עם אשתו וילדיו לביהכ"נ לשמוע מקרא מגילה משום פרסומי ניסא דהא אפי' ת"ת מבטלין לכך מיהו אם משום פחד או סכנה מותר. אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים דמותר להספיד וכיון דמותר לעסוק בהספד ת"ח בפורים יבטלו אף ממקרא מגילה דכבוד תור' חמור ממקרא מגילה: אריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס ואמרי' נמי ריש ערכין הכל כשרין לקרות את המגילה הכל לאתויי נשים ופירש רבי' שלמה לאתויי נשים דחייבות במקרא מגילה וכשירות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתן ור"ג פסקו שהנשים אינן חייבות אלא בשמיעה אבל בקריאתה לא תוציא הזכרים י"ח שחייבין בקריאה עד שישמעו מפי אנשים שחייבין כמותם ואין שמיעתן מנשים חשובה כאילו הן עצמן קורין ואין נשים מוציאות זכרים בקריאתן והביאו ראיה דתניא בתוספתא פ' הקורא את המגילה למפרע נשים ועבדים פטורים [ממקרא מגילה] ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן שחייבים בקריאה ולפי התוספתא יש לפרש ההיא דערכין דנשים כשירות לקרות את המגילה להוציא נשים אחרות אבל לא להוציא הזכרים דסד"א שלא יוציאו גם נשים כיון דאין מוציאין אנשים קמ"ל. וקשיא לי דמאי סד"א הוא זה שהייתי טועה לומר דכיון דנשים אינן מוציאות את הנשים ע"כ לא יוציאו גם נשים כמו כן אחרות הרי זימון שנשים מזמנות לעצמן ואינן מזמנות עם אנשים ואמאי לא פריך מההיא דתוספתא לריב"ל דקתני שהאשה פטורה והוה ליה למפרך ולחלק בין קריאה לשמיעה כמו שמחלק בה"ג ונראה בעיני דהואיל דברייתא דתוספתא לא הוזכרה בתלמוד שלנו לא סמכי' עלה ונראה בעיני עיקר כדפי' רבי' שלמה לאתויי נשים שחייבות במקרא מגילה וכשירות להוציא אנשים והשתא אתי שפיר דסד"א הא דריב"ל היינו שהאשה מוציאה אחרת אבל לא את הזכרים קמ"ל שהנשים חייבות ומוציאות את הזכרים דכולהו חד טעמא נינהו בעבור הנס והרי גם הנשים היו בכלל הנס ותדע שהרי גם בברכת המזון היו הנשים מוציאות את האנשים אלא משום שאינה יכולה לומר ברית כדאיתא התם הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים ועבדים דתניא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמם ופי' רבי' שלמה מזמנין לעצמן ג' נשים וכן ג' עבדי' אבל אין שתי נשים או שני עבדים מצטרפין עם אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים שאין הנשים אומרות ברית ולא העבדים אומרים על נחלתינו עכ"ל הא אם היו אומרות ברית היו הנשים מצטרפות ומזמנין עם האנשים ומוציאות אותם וסובר רבי' שלמה דנשים בברכת המזון דאורייתא דאי דרבנן אפי' היו אומרות ברית לא היו מוציאין דלא אתי דרבנן ומפיק לדאורייתא והכי פשיט ליה רבא לרבינא בפ' מי שמתו דנשים בבהמ"ז [דאורייתא] מההיא דהאשה מברכת לבעלה ואע"ג דרבינא דחי לה ואוקי לה בשיעורא דרבנן היינו כי היכי דלא ליפשוט מינה ושינויא היא ואע"ג דבן מברך לאביו ע"כ כשאכל שיעורא דרבנן אשה מברכת לבעל' מיתוקמא שפיר כשאכל שיעורא דאורייתא ודקתני להו תרוייהו אהדדי משום דקא בעי למיתני אתרוייהו אבל אמרו חכמים תבא מארה על אדם שאשתו ובניו מברכין לו ותדע דתנן התם נשים חייבות בברהמ"ז ופריך בגמ' פשיטא מהו דתימא הואיל וכתיב דאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע אימא מ"ע שהז"ג היא קמ"ל פי' קמ"ל דלא הוה מ"ע שהז"ג וחייבות מדאורייתא מיהו אני מגמגם כי כמדומה אני שרבי' שלמה ל"ג פשיטא וצ"ע בפירושיו התם מיהו מההיא דפרכינן ע"כ צריכין אנו לומר שחייבים בבהמ"ז דאורייתא. ולענין מגילה כך נ"ב הלכה למעשה שהאשה חייבת במ"מ ומוציאה את הזכרי' י"ח. ירושלמי פרק הקורא את המגילה למפרע מיכן ואילך נהגו הרבים לקרותה בביהכ"נ בר קפרא אמר צריך לקרותה לפני אנשים ונשים ובפני קטנים שאף הם היו בכלל ספק להשמיד להרוג ולאבד ריב"ל הוה עביד כן מכנש בני ביתיה וקרי לה קומיהון:
810
811 ואמר ריב"ל חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנות' ביום זכר לנס שהיו צועקים בימי צרתם יומם ולילה שנאמר אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. במזמור אילת השחר היא שנאמר על אסתר כדאמרי' ביומא למה נמשלה אסתר לאילת כו'. סבור מינה. בני הישיבה ששמעו שמועה זו בלשון הקודש. למקרייה בלילה ולמתני מתניתין דידה ביממא א"ל ר' ירמיה לדידי מיפרשא לי מניה דר"ח בר אבא כמ"ד אעבור פרשתא דא ואתנייה. אסיים פרשה זו ואשנה אותה פעם שנייה. איתמר נמי א"ר חלבו אמר עולא ביראה אר"א חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלהי לעולם אודך האי קרא במזמור ארוממך ה' כי דליתני ודרשי' לה בפסיקתא במרדכי ואסתר והמן ואחשורוש. וקריאת מגילה שבח הוא שמפרסמין את הנס והכל מקלסין להקב"ה. פסק ר"ת אע"פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברך אותו ביום שהרי עיקר קריאת מגילה הוי ביום יותר מבלילה דרבי משמע לישנא דקרא דכתיב ולילה ולא דומיה לי כלומר אע"פ שאקראנה ביום למחר. אקראנה כמו כן בלילה ועיקר פרסומי ניסא ביממא הוא ותנן בפרק הקורא את המגילה למפרע כל היום כשר לקריאת המגילה ואמרי' מנלן אמר קרא והימים האלה נזכרים ונעשים ותנן נמי לעיל מיניה אין קורין את המגילה ולא מוהלין ולא טובלין ולא מזין עד שיהיה הנץ החמה ואמרי' מנלן דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים ביום אין בלילה לא לימא תיהוי תיובתא דריב"ל כי קתני ביום אלא מוהלין. פי' לשון אלא דקתני אלא מלין איל מקרא מגילה בלילה נמי איכא. מ"מ מדקתני לה בהדי דנהו שאינם נוהגים אלא ביום ש"מ דמגילה נמי עיקר מצותה ביום אע"פ שנוהגת בלילה כמו כן והכי מוכח בירושלמי בפ' הקורא את המגילה למפרע דמסיק ר"נ בר יעקב בעי גר שמל אחר שהאיר המזרח כבר נפטר מדקתני אחר שהאיר המזרח שהוא פטור לפי שכבר יצא עליו מחיוב לפטור ואם לא היה [עיקר] מקרא מגילה אלא בלילה הול"ל גר שמל קודם הנץ החמה כבר נפטר מקריאת מגילה בלילה אלא ש"מ אע"פ שכבר נפטר מקריאת מגילה [בלילה] לא נפטר ביום שקריאת יום הוא עיקר. ובני הכפר נמי שהיו מקדימין ליום הכניסה מסתמא ביום היו הולכין ומקדימין לשמוע את המגילה כשהיו באין לשמוע את [קריאת] ספר תורה ובלילה לא היו שומעין והיו יוצאין י"ח במה ששמעו ביום שהיא עיקר הקריאה הלכך אע"פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברך ביום:
811
812אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד. בי"ד מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפי' ביחיד דהואיל והכל קורין בו איכא פרסום [נס]. שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בי' משום פרסומי ניסא ואם לא מצא עשרה לא יקרא. ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי וחזר על עשרה. פסק ר"ת אע"ג דחש לה רב להא דרב אסי לית הלכתא כוותיה אלא כרב דלא הדר ביה רב אלא שהחמיר ע"ע דר' יוחנן קאי כותיה דרב בפ' הקורא את המגילה למפרע דאמר ר' אבא בריה דרבי חייא בר אבא אר"י הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ידי חובתו ומחי לה אמוחא לא אמרו אלא בציבור אבל ביחיד לא כלומר לאחר שאמר שמועה זו הכה על קדקדה שסתר מקצתה ואמר לא אמרו אלא בציבור אבל ביחיד יצא אלמא דר"י סבר כרב דמגילה בזמנה ביחיד. וכן פר"ח וכן פסק רבי' יצחק אלפסי זצ"ל וה"ר משה בר' מיימון זצ"ל כתב וכל אילו שמקדימין וקורין קודם י"ד אין קורין אותה בפחות מעשרה עכ"ל משמע אבל בזמנה אינה צריכה עשרה. ואני המחבר מביא ראיה מפ' אלו טריפות דאע"ג דחש לה רב להא דרב אסי אין להוכיח מכח זה שאין הלכה כרב דת"ר חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפילו ניקב הורה רבי כר"י אמר רב הונא אין הלכה כר' יעקב ועתה ע"כ רבי שהורה כר' יעקב לא הדר ביה משמעתיה דאי הדר ביה מאי קאמר אין הלכה כר"י והא רבי הדר ביה אלא ודאי מה שהורה לא עשה כ"א לחומרא בעלמא הכא נמי הא דחש לה רב להא דרב אסי לא עשה כ"א לחומרא [בעלמא] ושפיר אפשר שהלכה כרב. וכן פסק רבי' שמחה דאמ' בירושלמי דפרקין ר' בא בשם רב יהודה כל שאמרו ידחה ממקומו ליום הכניסה ובלבד בעשרה ורב הונא אמר אפי' ביחיד מתיב מ"ד בי' למ"ד ביחיד עד שהוא במקומו יקרא עד כאן לא פליגי אלא שלא בזמנה אבל בזמנה לכולי עלמא אפילו ביחיד. ובשם רבי' שמרי' זצ"ל שמעתי שהיה מתיר לקרותה אפי' שלא בזמנה ביחיד כרב הונא דבירושלמי מדלא קתני מגילה שלא בזמנה בפרק הקורא עומד בהדי כל הני דהתם דקתני דאין נוהגים בפחות מעשרה ואין נראה בעיני דמדלא הדר (ביה) [ליה] רב הונא לר' בא דאיתיביה עד שהוא במקומו יקרא ולא מידי משמע דהדר ביה והאי דלא תני לה בהדי הני דפ' הקורא עומד משום דלא דמיא להו דטעמא דמגילה משום פרסומי ניסא היא ועוד איכא למימר תנא ושייר דהא שייר נמי קידוש החודש דאיתא בירושלמי בההיא שמעתא תני שמואל אין קידוש החודש בפחו' מעשרה ר' בא ר' אסי בשם ר"י נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה מה להלן עשרה אף עדה האמורה כאן עשרה.(הלכתא) [הלכך] הכי קיי"ל דמגילה בזמנה אפילו ביחיד קורין אותה. שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה וליתא לדרב עמרם גאון שפסק בסדר שלו כרב אסי שאף בזמנה צריכה עשרה אלא כדברי רבותינו קיי"ל שאינה צריכה עשרה בזמנה וכן נהגו העולם. מיהו הא מספקא לי שלא בזמנה שצריכה עשרה אם צריכ' עשרה שיהו בני מצוה כמו כל הטעונים עשרה או דילמא הואיל ואינו אלא משום פרסומי ניסא אף על פי שאינם בני מצות איכא פרסום טובא ואם כך הוא שאינה צריכה בני מצות אתי לי שפיר דלא תני מגילה שלא בזמנה בהדי הני דפרק הקורא עומד דהנהו כולהו עשרה בני מצות אבל ההיא דשמואל דירושלמי אתי בגמגום דלא תני קידוש החודש. וכתב רב צמח גאון זצ"ל שליח ציבור הקורא את המגילה קורא וכורך כספר תורה ורב האי גאון כתב מנהגא דחזי לנא דמאן דקרי למגילה קורא ופושט כאיגרת אבל קורא וכורך כס"ת לא חזי לנא וכ"כ ה"ר משה בר מימון זצ"ל ומנהג כל ישראל שהקורא את המגילה קורא ופושטה כאיגרת וכשיגמור חוזר וכורכה כולה:
812
813 תני רב יוסף שמחה ומשתה ויו"ט שמחה מלמד שאסור בהספד ומשתה מלמד שאסור בתענית ויום טוב מלמד שאסור בעשיית מלאכה רבא בריה דרבה. אמר הספד ותענית קבילו עלייהו מלאכה לא קבילו עלייהו דמעיקרא קודם קבלה כתיב שמחה ומשתה ויו"ט ולבסוף בשעת קבלה כתיב ולעשות אותם ימי משתה ושמחה ואילו יום טוב לא כתיב כי לא קבלו עליהם אלא שמחה ומשתה לאוסרן בהספד ותענית אבל יו"ט לא קיבלו עליהם. כתב רבי' יצחק אלפסי וכן הלכתא וקיי"ל דהני תרי יומי ארביסר וחמיסר תרוייהו אסירי בהספד ותענית דכתיב במגילת תענית את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר יומי פוריא אינון דלא למספד בהון ואמר רבא לא נצרכה אלא לאסור את של זה בזה פי' את בר ארביסר בחמיסר ואת בר חמיסר בארביסר. מיהו אם הוא ת"ח מותר להספידו בחנוכה ופורים. ירושלמי תני שמואל מפני מה [מקדימין] ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים ר' פליפא בר פריטה בעי קומי ר' (מנא) [יונה] לית הדא אמרה שאסור בעשיית מלאכה א"ל מן הדא לית את שמע מינה כלום שהרי חוש"מ הרי הוא אסור בעשיית מלאכה והם מספיקים מזון לאחיהם שבכרכים לית לך אלא כהדא דרבי הוה מפרסם עצמו פעמים בשנה רוחץ בי"ז בתמוז ונוטע נטיעות בפורים. הירושלמי סובר כרבא בריה דרבה דרבי ביומיה נטע בפורים ופרסם עצמו כדי להודיע שפורים מותר במלאכה וכתב ה"ר משה בר' מיימון ואע"פ שהוא מותר במלאכה אעפ"כ אין ראוי לעשות בו מלאכה. אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן ברכה. רב חזי לההוא גברא דשדי כיתנא בפוריא פי' זורע פשתן ולטייה ולא צמח כתניה ואוקימנא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור הוה דבאתרא דההוא גברא נהגו שלא לעשות מלאכה בפורים וכתב בשאילתות פרשת ויקרא מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים מאן דעביד משמתינן ליה כדאמרי' רב לטייה לההוא גברא. והיינו שמתא: מתני' אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים ואוקימנא מתני' כרשב"ג והכי קתני אין בין י"ד שבאדר הראשון לי"ד שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין פסק רבי' יצחק אלפס כי האי לישנא. א"ר אבא א"ר חייא בר אשי אמר רב הלכה כרשב"ג. ירושלמי תני רשב"ג [אומר] מצות הנוהגות באדר השני אינן נוהגות באדר הראשון חוץ מן הספד ותענית שהן שוין זה בזה [ר' בא] רב ירמיה [בשם רב ר' סימון] בשם ריב"ל אמר הלכה כרשב"ג ר' הונא רבה דציפורין אמר הנהיג ר' חנינא דצפרין כהדא דרשב"ג ומסתברא דהואיל ואסור בהספד ותענית שאין שליח ציבור נופל על פניו לפני ארון הקודש:
813
814מתני' מתנות לאביונים תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאדם אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם: ירושלמי בפרקין מגבת פורים לפורים א"ר לעזר ובלבד שלא ישנה ממנה [העני] רצועה לסנדלו אין מדקדקין במעות פורים אלא כל מי שהוא פושט ידו נותנים לו [אין] משנין במעות פורים הא שאר כל המעות [משנין אלא כל המעות עד] שלא נתנו לגזברים רשאי (אותם) [אתה] לשנותן פי' מעות של שאר צדקה אבל מעות של פורים שחשב בלבו לחלקם לעניים בפורים אינו רשאי לשנותן אלא אותן מעות חייב לחלק ובפ' האומנין בב"מ תניא מגבת פורים לפורים מגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקין בדבר אבל לוקחין את העגלין ושוחטין ואוכלין אותן והמותר יפול לכיס של צדקה ר' אליעזר אומר מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו אא"כ התנה במעמד אנשי העיר דברי ר' יעקב שאמר משום ר"מ ורשב"ג מיקל פי' רבינו שלמה מעות שגובים הגבאים מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים כולה יתנוה לעניים בפורים ואין מדקדקים לומר דיים בפחות אבל לוקחין את העגלים לרוב בכל המעות והמותר שלא יספיקו לאכול בפורים [ימכר] ויפול לכיס של צדקה: מתני' אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ירושלמי שוחקין עצי בשמים למילה ביו"ט אבל לא בשבת אמר ר"י והוא שמל: מתני' אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים. ירושלמי ר' יוחנן עבד תלת שנין [ופלג] דלא נחת לבית ועדא מן צערא ובסיפא חמא ר' אלעזר [בחלמיה] (למחר) [מהר] סיני נחת ומחדת (לון) [לכון] מילה עאל ואמר קומיהן מהיכן קשט הקושט (הזה) שתהא העבודה בבכורות מן הדין קרייה כי לי כל בכור וגו' וכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וגו' קודם לכן מה היו עושין ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אלו בגדים שהיה משמש בהן בכהונה גדולה אמר רבי לוי שבר ה' מטה רשעים אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחילה לפיכך ניטלה מהן עבודת מזבח וניתנה לשבט לוי שלא היו באות' מעשה שנאמר ויאספו אליו כי בני לוי:
814
815דברי שלום ואמת א"ר תנחום (אמר רב אסי) ואמרי לה (א"ר חייא) אמר רב אסי מלמד שצריכה שירטוט כאמיתה של תורה כספר תורה שירטוט הלכה למשה מסיני. ינוח ליום צרה איש רוחו לא קצרה. אחי החבר ר' יום טוב. על יום טוב יבא. בדידי הוה עובדא שהיתה לי מגילה שהית' כתובה בכתב ידי ולא היו הקלפים מעובדין לשמה וקניתי עורו' ונתתים בסיר והוצאתים מן הסיד וכשנתנום במים על ידי אחד מן נערי נמרטו ע"י הנערים (ובכל) [ובכן] סיימתי וכתבתי אחרת ועדיין שתיהן בידי גם בתגין וזיונין ובחטרת חתי"ן ובפתיחת ההי"ן ופתיחת קופי"ן ובקוצי יודין וכהיקף גויל ובכמה דברים כי נראה בעיני שצריכה עיבוד וכל דברים חוץ ממה שחברה חתלמוד לאיגרת ועדיין חמורה מס"ת בהרבה דברי' כדאיתא פ"ק דמגילה שצריכה דיו ושרטוט כי לא מצינו בס"ת בתלמוד אלא במסכת [סופרים] שמצריך לס"ת שרטוט יעקב בר' מאיר זלה"ה. חרבונה בה"א ותמאן המלכה ושתי לבוא מלא וי"ו. אשר לא תבוא ושתי מלא ו'. כי רבה הוא בוי"ו. א"ת אשר עשתה בלא ויו. תמרוקיהן מלא וי"ו. תולה מלא ואו. א"מן את הדסה חסר ואו. מנתה לתת לה בלא ואו ובלא יוד. וישנה חסר יוד. את נערותיה את כלא ואו. ובהגע תר תרויהו חסירי יוד [וו]. לשלוח יד במלך אחשורש מחוקה ואו בתרא מאחשורוש בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי מלא ואו. ודתיהם שנות מחוקה ואו קדמאה. ועם ועם כלשנו חסירים ואו. בשם המלך אחשורוש מלא ויו. להיו' עתדים חסר יוד כי אין לגוא מלא ואו. ותבואינה מלא ויו ויוד. ויצא התך אל מרדכי אל רחב העיר חסר ויו. ואל תאכלו ואל תשתו ואל כולם בויו. ויתאפק המן ויבוא מלא ויו. כי אם אותי (ויוד מוגה) מלא ויו. אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב מלא ויו. ולא כתיב היושב. את ספר הזכרונת חסר ויו בתראה. לחצר בית המלך החיצנה חסר ואו. ויאמר המלך יבוא ויבוא המן כולם מלאים ויו. אשר החילות לנפול מלא יוד ואו. כי נפו"ל תפו"ל מלא ויו. גב"ה חמשים אמה חסר ו' ויאמר המלך תלהו עליו חסר ויו. את בית המן צרר היהודיים צרר חסר ויו היהודיים בשני יודין ויקראו ספרי המלך ח"ו. בעת ההיא ביוד. ושרי המדינות אשר מהרו ח"ו להשמיד להרג ח"ו. ולהיות היהודים ביוד אחד. עתידים. היוד ראשונה תג כזה '. יצאו מבהלים ח"ו וששון מלא ויו. ונהפוך הוא מ"ו כי האיש מרדכי הולך מלא ויו. ואת ארדי חסר יוד. עשרת בני המן בן המדתא צרר חסר ויו. ומשלוח מנות קדמאה מלא בתראה חסר. ומתנות לאבינים ח"ו אשר כתב מרדכי עליהם והפיל פור הוא הגרל ובבאה לפני המלך כולם חסר ויו דברי הצו"מות וזעקתם ומאמר אסתר קים דברי הפו"רים ורצוי לרו"ב אחיו מלא ויו. נשלמו חסירות ויתירות: גם ושתי סתומה. ביום השביעי פתוחה. בערה בו סתומה. כלשון עמו פתוחה. איש יהודי סתומה. באמנה אתו סתומה. דברי הימים לפני המלך פתוחה. הוא חודש אדר פתוחה. ויעש העץ סתומה. בנזק המלך פתוחה. שככה סתומה. ומרדכי יצא סתומה א' של פרשנדתא קטנה דפרמשתא גדולה וי"א להיפך חמש מאות איש בראש הדף. ותכתוב אסתר סתומה. וישם המלך סתומה. ויאמר מומכן ממוכן קרינן וקבל כתיב וקבלו קרינן. בת אביח"ל ת"קף קי"ם קי"מו הצמו"ת קי"ם אחשרש גד"לת. וזה מכתב ה"ר שמעון זצ"ל. לא שמעתי תגין במגילה אך זיונין בשעטנ"ז גץ בכולן מצד שמאל כזה ש ע ג' נקודות קטנות וחטרת החית כך ח לפי' פיר' (חסר תיבה) ורבי' יעקב מפרש באמצע חית כך ח ועל חסירות ויתירות אין לחוש הואיל ואין פוסל בכך כדאמרי' בפרק הקורא את המגילה למפרע ת"ר השמיט בה הסופר אותיות ופסוקים וקראן הקורא כתורגמן המתרגם יצא. וב"ש ביתירות. על ואת נערותיה אין בידי להכריע עד אפנה לעיין המסורת אם יש בו מסורת אם לא [ה'] אחשורש חסר על פי המסורת לשלח יד ויקראו סופרי המלך ויאמר המלך אהשורש הנה בית המן נתתי לאסתר ויכתב בשם המלך וחד כתיב אחשרש אין בו ויו כלל וישם המלך אחשרש מס. באמרם כתיב וכף קרינן כאמרם ע"פ המסורת. ראיתי שנקדת סוף הפסוקים ולא נכון בעיני כי מה לי לנקדם כך מה לי בינתים הפוסל במסכת סופרים. קוצו של יוד מפר"ת כך שנעשית בה' דצריך תגין בפרק הקומץ וכקוף בפרק הבונה הרבינא ראשון בא' ושני בה"א על פי המסורת עשרת בני המן כך כתובים ע"פ מסכת סופרים והכי גרסי' איש בראש שיטה ואת בסוף השיטה כך ׃
815
816איש ואת
816
817פרשנדתא ואת
817
818דלפון ואת
818
819אספתא ואת
819
820פורתא ואת
820
821אדליא ואת
821
822ארידתא ואת
822
823פרמשתא ואת
823
824אריסי ואת
824
825ארדי ואת
825
826ויזתא עשרת
826
827וזהו לבינה ע"ג לבינה ואריח ע"ג אריח לבינה השמות אריח ואת ולא כפי' רבי' שלמה וכן בשאר שירות שיטה גדולה לבינה שיטה קטנה אריח. בפרשיות לא שמעתי אם פתוחות אם סתימות ומסתברא לעשותן סתומות כעין תפילין ומזוזות. עד כאן מיסוד מורי רבי' אב"י העזרי זצ"ל ׃
827
828הדרן עלך מגילה נקראת
828
829הקורא את המנילה למפרע לא יצא. תנא וכן בהלל ובק"ש וכן בתפילה שאין לומר למפרע. ק"ש מנא לן דתניא ק"ש ככתבה דברי רבי וחכ"א בכל לשון מ"ט דרבי אמר קרא והיו בהוייתן יהו ורבנן מ"ט א"ק שמע בכל לשון שאתה שומע ורבי נמי הא כתיב שמע ההיא מבעיא ליה השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ורבנן סברי כמ"ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו [יצא] ורבנן נמי הכתיב והיו ההיא מב"ל שלא יקרא למפרע [והכי שלא יקרא למפרע] מנ"ל נפקא ליה מדברים הדברים ורבנן דברים הדברים לא משמע להו פסק רבי' יצחק בר' שמואל הלכ' כרבנן דאמרי ק"ש בכל לשון דחדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דאסקינן דרבנן סברי להו כמ"ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא וקיי"ל כותיה דתנן פ"ב דברכות הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא קרא ולא דיקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא ר' יהודה אומר לא יצא וא"ר טבי א"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל כת"ק אם לא השמיע לאזנו יצא וכר' יוסי אם לא דיקדק באותיותיה שיצא ותו דלהכי קאמר הכא ורבנן סברי כמ"ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ולא משני ורבנן תרתי ש"מ כדמסיק פ"ב דברכות מ"ט דר' יוסי דכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ות"ק שמע בכל לשון שאתה שומע ואידך תרתי ש"מ. והתם נמי לא בעי למימר ואידך סבירא לה כרבי משום דניחא ליה לאוקומי תרווייהו כהילכתא. תפילה מנ"ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר שמ"ע ברכות לפני ר"ג על הסדר ביבנה. על הסדר כמשפט המקראות וכדיליף לקמן. הא דאמר בברכות אמצעיות אין להן סדר פי' רבי' שלמ' טעה בהשיבנו ואמר ברכ' אחרת יתחיל מהשיבנו ואילך ואין צריך להתחיל באתה חונן כמו בשלש ראשונות שאם טעה בגבורות והזכיר קדושת השם חוזר לראש התפילה וכן בג' אחרונות או אם לא כיון לבו באמצע הברכות באמצעיות ואינו יודע באיזה מהן עומד יתחיל מאותה שיודע שאמר ואילך ור"ת אומר שאם דילג השיבנו או ברכה אחרת ונזכר בה אחר כמה ברכות ואפי' סמוך לשומע תפלה יאמרנה שם ואח"כ שומע תפילה או ברכה אחרת שהיה עומד סמוך ליה כשנזכר.
829
830מתני' קראה על פה לא יצא מנלן אמר רבא אתיא זכיר' זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר והאי זכירה דהתם ממאי דקריאה היא דילמא עיוני בעלמא לא ס"ד דתניא זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה:
830
831מתני' קראה תרגום לא יצא היכי דמי אילימא דכתיבא מקרא וקא קרי לה תרגום היינו על פה לא צריכא דכתיבה תרגום וקא קרי לה תרגום.
831
832מתני' קראה בכל לשון לא יצא אבל קורין אותה ללועזות בלעז. ותניא גיפטית לגיפטים עברית לעברים עילמית לעילמים מדית למדים יווני' ליווני' [יצא] ודקתני מתני' קראה בכל לשון לא יצא כגון גיפטית למדים ומדית לגיפטים.
832
833מתני' והלועז ששמע אשורית יצא. והא לא ידע מאי קאמרי קמיה מידי דהוה אנשי' ועמי הארץ מתקיף לה רבינא אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים ידעינן מאי היא אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא אע"פ שאינן יודעים מה ששומעין שואלין את היודעים ואומרים מה היא הקריאה (הזו) ואיך היה הנס ומודיעים להם:
833
834מתני' קראה סירוגין יצא. מאי סירוגין פסקי פסקי כגון שקורא מעט ושידה עד שקורא את כולה. ת"ר קראה סירוגין יצא סירוסין לא יצא פי' רבי' שלמה סירוסין למפרע שמהפך כי פסוק ופסוק כמו סרס את המקרא וכן יצא מסורס או מהותך. ירושלמי סירוגין קטועין [קרי] חד פרי חד ופירש רבי' יצחק אלפס כגון שקורא פסוק ומדלג פסוק וקורא פסוק שלישי וחוזר וקורא את הפסוק השני שדילג. הקורא כה"ג לא יצא דהו"ל כקורא למפרע. ר' מונא אומר משום ר' יהודה אף בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. א"ל אביי לרב יוסף כדי לגמור את כולה מהיכא דקאי לסופה או מרישא לסיפא א"ל מרישא לסיפא דא"כ נתת דבריך לשיעורין [א"ר אבא] א"ר ירמיה בר אבא אמר רב הלכ' כרבי מונא שאמר משום ר' יהודה [ושמואל אמר אין הלכה כר' מונא] ואיכא דאמרי א"ר (ירמיה בר אבא) [כהנא] אמר רב הלכה כר' מונא ושמואל אמר אין הלכה כר' מונא רב ביבי מתני איפכא אמר רב אין הלכה כר' מונא ושמואל אמר הלכה כר' מונא אמר רב יוסף נקוט דרב ביבי בידך דשמואל הוא דשמעית ליה דחייש ליחידאה כתב רבי' יצחק דאין הלכה כר' מונא אלא אפי' אם שהה כדי לגמור את כולה יצא וגבי תקיעות אמרי' אם שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא עכ"ל וכן פסק רבי' יצחק בר שמואל דהא קיי"ל הילכתא כרב באיסורי וכתב רבי' שמשון זצ"ל מיכן סומך ר"י דכשעומד באמת ויציב שממתין בסוף עד שיוכל לומר עם הציבור קדושה וברכו ואיש"ר מברך ולא איתברר לי היכי קאמר:
834
835ת"ר השמיט בה סופר אותיו' או פסוקי' פי' דילג וקראן הקורא על פה כמתורגמן המתרגם על פה יצא ורמינהי היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רישומן ניכר כשירה אם לאו פסולה ל"ק הא בכולה הא במקצתה.
835
836ת"ר השמיט בה הקורא פסוק אחד לא יאמר אקרא את כולה ואחזור ואקרא אותו פסוק אלא קורא מאותו פסוק ואילך הנכנס לביהכ"נ ומצא ציבור שקראו חציה לא יאמר אקרא חציה עם הציבור ואחזור ואקרא חציה הראשונה אלא קוראה מתחילתה ועד סופה.
836
837מתני' קראה מתנמנם יצא היכי דמי מתנמנם [א"ר] אשי נים ולא נים תיר ולא תיר כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא דבר הבא מבינת הלב וכי מדכרו ליה מדכר׃
837
838מתני' היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אוקימנא דמנחה מגילה כולה כתיבא קמיה וקרי פסוקא פסוקא במגילתא דמנחא קמיה וכתב לה [דאפי'] למ"ד לקמן מאיש יהודי צריכה שתהא כולה כתובה וקיי"ל כר' יוחנן דאמר אסור לכתוב אפי' אות אחת שלא מן הכתב: אביי שרי להו לדבי בר חבו למיכתב תפילין ומזוזות שלא מן הכתב כמאן כי האי תנא דתניא ר' ירמיה אומר משום רבי' תפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב מ"ט מיגרס גריסן:
838
839מתני' היתה כתובה בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום על הדיפתרא ועל הנייר לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. מתני' מהיכן קורא את המגילה ויצא בה י"ח רמ"א כולה ר"י אומר מאיש יהודי ר' יוסי אומר מאחר הדברים האלה. תניא רשב"י אומר מבלילה ההוא א"ר חלבו א"ר חמא בר גוריא א"ר הלכה כדברי האומר כולה ואפי' למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה וא"ר חלבו א"ר חמא בר גוריא אמר רב מגילה נקראת ספר ונקרא' איגרת נקרא' ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת איגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשירה אר"נ (בר יצחק) ובלבד שיהו משולשין פי' רבי' שלמה שיהא מראש התפר עד מקום תפירת הגיד כממנו עד הגיד השני ומן השני לשלישי כמשלישי עד סוף התפר וי"מ ובלבד שיהו משולשין שיהא גיד בראש הדף ובאמצעיתו ובסופו ואומר רבי' יצחק בר שמואל שפירוש רבי' שלמה עיקר דת"ר פרק אלו הן הגולין גבי ערי מקלט ושלשת שיהיו משולשות שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם ומשכם לקדש כמקדש לצפון ולא שיהו בראש א"י ובסופה ובאמצעיתה הכי נמי יש לפרש הכא דבשניהם קאמר ובלבד שיהו משולשין. א"ר יהודה אמר שמואל הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא שהספרים שהיו בימי חכמי' היו עשוין בגליון כס"ת שלנו ואעפ"כ לא יצא דבעינן איגרת לעצמה דמיפרסם ניסא טפי וכי כתובה בין הכתובים נראה כעוסק במקרא. אמר רבא לא אמרן אלא דלא מחסרא ומייתרא פורתא אבל מחסרא ומייתרא פורתא שהיה ארוכה משאר קלפים למעלה או למטה או קצרה מהן יש לה היכר לעצמה ולית לן בה. לוי בר שמואל הוה קרי קמיה דרב (הונא) [יהודה] במגילה הכתובה בין הכתובים [א"ל הרי אמרו הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים] לא יצא א"ר אבא בריה דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא. ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא בציבור אבל ביחיד יצא והאידנא שאין הספרים שלנו עשוין בגליון כספר תורה לא יצא ואפי' כתבה בפני עצמה בקונטרס לא יצא עד שתהא כתובה בפני עצמה בגליון כס"ת כמו שאנו נוהגין ואמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא א"ר (חייא בר אבא) א"ר יוחנן שיור התפר הלכה למשה מסיני כשתופרין היריעות של ס"ת לחברן יחד משיירין בתפר למעלה ולמטה ומהו לה אמוחא כלומר לאחר שאמר הל"מ הכה על מוחה וסתרה ואמר לא הל"מ מסיני הוא אלא חכמים אמרו לשייר בו שלא יקרע שאם אינו משייר כשהוא מהדק לס"ת בחזקה הוא נקרע אבל עכשיו כשהוא מהדקו בכח רואה בשיור התפירה כשהוא מתחיל להרחיב ורוצה ליקרע מונע מלהדקו יותר ומסתביא דמגילה נמי בעיא שיור התפר שלא יקרע:
839
840מתני' הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו ר' יהודה מכשיר בקטן. תניא בתוספתא דפרקין הכל חייבין בקריאת מגילה כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים חללים ונתינים וממזרין סריס אדם וסריס חמה פצוע דכה וכרות שפכה כולן חייבין בקריאת מגלה ומוציאין את הרבים י"ח אגדרוגינוס מוציא את מינו ושאינו מינו אינו מוציא טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו נשים ועבדים וקטנים פטורים ואין מוציאין את הרבים י"ח. [א"ר יהודה קטן הייתי וקריתי לפני ר"ט וקלסני] אמר רבי קטן הייתי וקריתיה לפני ר' יהודה באושא והיו שם זקנים ולא אמר אחד מהם דבר אמרו לו אין מביאין ראיה מן המתיר מיכן ואילך הנהיגו שיהו קטנים קורין אותה לרבים. נראה דבקטן שהגיע לחנוך קאמר: תניא בפרקין [בתוספתא] קראה בלילה לא יצא י"ח. א"ר יוסי מעשה בריב"נ שקראה בצפורי בלילה אמרו לו אין שעת הסכנה ראיה. סייעתא לר"ת שפירש דעיקר מצות קריאתה ביום ואע"פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברך ביום למחר כדפרי' לעיל: מתני' כל היום כשר לקרות את המגילה ולקרות את ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב ולתפילת המוספין:
840
841הדרן עלך הקורא את המגילה למפרע
841
842הקורא את המגילה אם רצה עומד אם רצה יושב. תניא בתוספתא ארשב"א מעשה בר"מ שקראה בביהכ"נ של טבעון מיושב והיו בני דכנסת יושבין ואיתא נמי בירושלמי דפרקין: תנא משא"כ בתורה שאין קורין בתורה בציבורא מיושב מנה"מ א"ק ואתה פה עמוד עמדי:
842
843מתני' קראוה שנים יצאו ולא אמרינן אין שני קולות נשמעים כאחד: תנא משא"כ בתורה ת"ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין וכ"ש שאין שנים קורין וטעמא משום דתרי קלי לא משתמעי ובנביא אפ' אחד קורא ושנים מתרגמין שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ולעמי הארץ שאין מכירין לשון הקודש והתרגום הוא לעז הבבלים ובתרגום של תורה צריכין אנו לחזור שיהו אף הם מבינים כדי שידעו את המצות אבל בשל נביאים לא קפדינן עלייהו כולי האי. ובלבד שלא יהיו שנים קורין ושנים מתרגמין ובמגילה אפי' עשרה קורין ועשרה מתרגמין מ"ט דכיון דחביבא להו יהבי דעתייהו. פי' רבי' שלמה ועשרה מתרגמין לא גרסינן שאין תרגום בכתובים והכי אמרי' לעיל פ"ק תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי וביקש לגלות תרגום של כתובים יצתה בת קול ואמרה לו דייך מ"ט משום דאית ביה קץ משיח ואין למחוק הספרים שהרי בזמן הזה אית לן תרגום של כתובים ולאחר כך נעשה ולא עשו בדניאל ויש אומרים שרב יוסף עשאו כדאמרי' בכמה דוכתי כדמתרגם רב יוסף וליתא דלא אשכחן דמסיק הכי אלא בתרגום של נביאים שעשה יונתן ומשום דרב יוסף סגי נהור הוה ודברים שבכתב אסור לאומרם על פה כשהיה מגיע לפסוק היה אומרו בלשון תרגום מה שתיקן יונתן אבל תרגום של כתובים כבר ניתקן בימי התנאים. ואמרי' בירושלמי דפרקין במגילה אחד קורא ואחד מתרגם אחד קורא ושנים מתרגמין שנים קוראין ואחד מתרגם שנים קוראין ושני' מתרגמין והתרגום מעכב א"ר יוסי מן מה דאנן חמיין רבנן נפקין לתעניתא וקריין ולא מתרגמין הדא אמרה שאין התרגום מעכב:
843
844מתני' מקום שנהגו לברך יברך שלא לברך לא יברך. אמר אביי ל"ש אלא לאחריה אבל לפניה מצוה לברך דאר"י אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן מאי מברך רב ששת מקטרזיא איקלע לקמיה דרב אשי ובריך מנ"ח מקרא מגילה שעשה נסים ושהחיינו לאחריה באתר' דנהיגי מאי מברך א"ר יוסף האל הרב את ריבנו והדן את דינינו והנוקם את נקמתינו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו בא"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם רבא אמר האל המושיע א"ר פפא הילכך נימרינהו לתרוייהו. מיכן מוכיח ר"ת שאע"פ שבירך זמן בלילה צריך למהר כמו כן לברך מדלא קאמר בלילה בירך מנ"ח ולמחר בירך מ"נ כדקאמר בבמה מדליקין גבי נ"ח ליל ראשון מברך שלש מיכן ואילך שתים ש"מ שגם למחר יש לברך זמן אע"פ שבירך בלילה כדפרי' לעיל בפ"ק. בתוספתא פרק הקורא את המגילה ארשב"א מעשה בר"מ שקראה בבית הכנסת של טבעון כיון שנגמרה נתנה לאחר ובירך עליה ופריך עלה בירושלמי דפרקין זה קורא וזה מברך ר' הונא בשם ר' ירמיה מיכן שהשומע כקורא כתיב אשר קראו לפני מלך יהודה ולא שפן קרייה אלא מיכן שהשומע כקורא וכן הדין בברכה ראשונה מקרא מגילה דהואיל והכל עוסקין במצוה אחת במגילה לצאת בה ושומע כעונה שפיר דמי שראובן יברך מנ"ח ושמעון יקרא:
844
845מתני' בשני ובחמישי בשבת במנחה קורין ג' כהן לוי וישראל אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם שלא יקשה לציבור מפני שהן ימי מלאכה ושבת במנחה נמי סמוך לחשיכה הוא שהרי רגילין כל היום לדרוש ואין מפטירין בנביא משום האי טעמא גופיה: תני רב רחומי מבירתא דשחורי אין פוחתין מעשרה פסוקין בביהכ"נ וידבר ה' אל משה לאמר עולה מן המנין אע"פ שאין ללמוד ממנו כלום:
845
846מתני' הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. תנא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה והאידנא דקא מברכי כולהו לפניה ולאחריה [היינו טעמא] דתקינו רבנן משום הנכנסין שאם יכנס אדם לביהכ"נ אחר שבירך ראשון ואם לא ישמע את האחרים מברכין יאמר אין ברכה לפניה. ומשום היוצאין ולא שמעו את החותם מברך לאחריה והראשונים לא ברכו יאמרו אין ברכה בתורה לאחריה. ירושלמי בחוש"מ קורין ד' כנגד כהנים לויים וישראלי' וגירי צדק ביו"ט ה' כנגד חמשה חומשי תורה ביום הכפורים ו' כנגד שיתא סדרי משנה בשבת ז' כנגד התלמוד שהוא מוסף עליהם:
846
847מתני' בר"ח ובחוש"מ קורין ארבעה אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה זה הכלל כל שיש בו קרבן מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה: בעא מיניה (רב שילא) [עולא] בר רב מרבא פרשת ר"ח כיצד קורין. בארבעה בני אדם. צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי הוה תמניא פסוקי היכי ליעבד ליקרי [תרי] תלתא תלתא [פסוקי] פשו להו תרי ואין משיירין בפרש' פחות מג' פסוקים ליקרו ארבעה ארבעה פשו להו וביום השבת דהוו תרי ובראשי חדשיכם דהוו חמשה היכי ליעבד ליקרי תרי מהא וחד מהא אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים לקרי תרי מהא ותלתא מהא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים ופשטי' רב אמר דולג. השני חוזר ומתחיל פסוק שגמר בו שלפניו. ושמואל אמר פוסק. הראשון קורא חצי הפסוק השלישי ופוסקו. שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף הלכתא מאי שלח ליה הילכתא דולג ואמצעי דולג משום דלא איפשר בענין אחר. מיתיבי פרשה של ששה פסוקים קורין אותה בשנים ושל [חמשה] פסוקים ביחיד קרא ראשון ג' השני קורא ב' מפרשה זו ואחד מאחרת ויש אומרי' ג' לפי שאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ואם איתא למ"ד דולג נדלוג. דאילו למ"ד פוסק ליכא למיפרך דהא קרא ראשון שלשה קתני דאי אפשר עוד לחזור. שאני התם דאפשר בהכי. לקרות מפרשה שאחריה דהך מתניתא קיימא בב' וה' (או בשבת) שהוא יכול לקרות מה שירצה שהכל מענינו של יום. מיכן רוצים להוכיח דהיכא דקרא בפסח או בעצרת אותו שלפני האחרון עד שני פסוקים סמוך לפרשה של עניינו של יום שיש לו לאחרון לדלג ולהתחיל פסוק יותר למעלה ואין לו לקרות שני פסוקים מאותה פרשה ושלשה מפ' אחר' (כי שאומר) כיון שענינו של יום כגון משך תורא נסתיימה מילתי' בהכי דהיכא [דלא] אפשר דולג כדקאמר הכא והכא לא אפשר כמו בפר' ר"ח דאמ' דולג לרב ואין נראה לחלק ולומר דהכא כיון שקרא האחרון שני פסוקים מענינו של יום א"צ יותר אלא משמע דצריך שיקרא כל קריאתו בענינו של יום ולא אתבריר לי:
847
848מתני' ביו"ט חמשה ביוה"כ ששה ובשבת שבעה אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם ומפטירין בנביא. ת"ר הכל עולין למנין שבעה אפי' אשה אפי' קטן אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור אבעי' להו מפטיר בנביא מהו שיעלה למנין שבעה רב הונא ור' ירמיה בר אבא חד אמר עולה וחד אמר אינו עולה כדעולא דאמר עולא מפני מה אמרו המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה מפני כבוד התורה. שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה וכיון דמשום כבוד תורה היא ולא משום חובה למנינא נמי לא סליק. רבינו משולם מנרבונא זצ"ל היה אומר דקיי"ל כמ"ד דאינו עולה למנין שבעה והא דעבדינן בתעניות וביום הכפורים במנחה דמפטיר שלישי היינו משום דאין מוסיפין עליהן וא"א לעשות המפטיר רביעי ואע"ג דאין פוחתין מהן נמי וכיון דהמפטיר אינו עולה למנין שלשה נמצא שלא קראו אלא שנים מוטב שנפחות אחד בשב ואל תעשה ממה שנוסיף אחד בקום ועשה ור"ת משיב על דבריו דאי אינו עולה למנין שבעה נקרא ארבעה שלשה לחובה ורביעי למפטיר דכשם שאינו עולה למנין משום דאינו קורא בתורה אלא מפני כבוד תורה ה"נ אין בו משום אין מוסיפין דאין קורא לחובה אלא לכבוד תורה אלא אומר ר"ת ודאי דקיי"ל כמ"ד שהוא עולה למנין שבעה הלכך בתעניות במנחה וביוה"כ במנחה לא קרו כ"א ג' דכיון דעולה מן המנין אם היו קורין ד' היה בו משום אין מוסיפין הלכך קרו שלשה והשלישי הוא המפטיר ועולה מן המנין. אבל לענין חמשה דיו"ט וששה דיוה"כ ושבעה דשבת לא עבדינן מפטיר מן המנין משום דמוסיפין על ידן ועבדינן כתרוייהו דלמ"ד עולה הוספנו המפטיר ולמ"ד אינו עולה אין בו משום תוספת דלכבוד בעלמא הוא דקורא ואין לומר דלא פליגי אלא לענין שבעה אבל לענין שלשה לכ"ע עולה דההוא טעמא דקאמר דאינו עולה למנין שבעה משום דאינו קורא לחובה אלא לכבוד תורה שייך נמי לענין שלשה דמנחה. ירושלמי ר' זעירא בשם רב ירמיה העבד עולה למנין שבעה וידבר עולה משלשה פסוקים לא כן א"ר חמא בר עוקבא בשם ר"י בר חנינא אסור לאדם ללמד את עבדו תורה תפתר שלמד מאליו או שלימדו רבו כטבי ר' חלבו ר' מתנה בשם שמואל בר שילת בשם [רב] שבעה חוץ מן המפטיר בנביא תניא בתוספתא דמכילתין הכל עולין למנין ז' אפי' קטן אפילו אשה אין מביאין את האשה לקרות לרבים בני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב עומד וקורא ויושב אפילו שבעה פעמים ׃
848
849מתני' אין פורסין על שמע פחות מעשרה. מנין הבא לביהכ"נ לאחר שקראו הציבור את שמע עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכ' ראשונה שלפני ק"ש. ואין ש"צ עובר לפני התיבה פחות מעשרה ואין נושאין כהנים כפיהם פחות מעשרה ירושלמי מכיון דתנינן אין פורסין על שמע בפחו' מעשרה ליידא מילה [תנינן] אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה לכן צריכא כהדא דתני אין פורסין על שמע פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר ועל כולם הוא אומר עוזבי ה' יכלו. וראיתי בוירצבור"ג כשבא אחד לביהכ"נ לאחר שקראו את שמע ומוצא עשרה בביהכ"נ עומד ופורס על שמע בפניהם ושוב כשבא אחד ומוצא אותן עצמן עומד גם הוא ופורס על שמע לפניהם ואע"פ שכבר יצאו בראשון ויפה הם עושים דתניא במסכת סופרי' במקום שיש שם תשעה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר התפילה עומד אחד בפני אלו ואומר ברכו או קדיש וענו אלו אחריו יצא י"ח. תניא במכילתין הפורס על שמע והמברך על הפירות ועל המצות לא יענה אחר עצמו אמן ואם ענה ה"ז דרך הבורות. ובירושלמי פרק אין עומדין תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה ה"ז בור [אית תניי תני ה"ז בור] ואית תניי תני ה"ז חכם א"ר חסדא מאן דמר ה"ז בור בעונה על כל ברכה וברכה ומ"ד ה"ז חכם בעונה בסוף. איתא במדרש ר' אלעזר על לאתרא אמרו ליה פרוס על שמע אמר להו לית אנא חכים אמרו ליה דין הוא ר"א דצווחין עליה נתכרכמו פניו הלך אצל ר"ע א"ל מפני מה פניך חולנית תני ליה עובדא יליף ליה לימים הדר לההוא אתרא א"ל פרוס על שמע פרס עבור לפני התיבה עבר אמרו אתחכים ר' אלעזר ובשביל כך קורין אותו ר' אלעזר חסמא:
849
850הדרן עלך פרק הקורא את המגילה עומד
850
851בני העיר שמכרו רחובה של עיר שיש קדושה ברחובה של עיר כדמפ' בגמ' הואיל ומתפללין בו בתעניות ומעמדות. לוקחין בדמיו בית הכנסת בית הכנסת לוקחין בדמיו תיבה תיבה לוקחין מטפחות מטפחות לוקחין ספרים פי' נביאים וכתובים ספרים לוקחין תורה אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו ביהכ"נ ביהכ"נ לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן שאם מכרו ספרים ולקחו ממקצת דמים תורה לא יקחו מן המות' דבר שקדושתו פחות' וטעמא דכולה מתני' משום שמעלין בקודש ולא מורידין. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן ל"ש. שיש מכירה לביהכ"נ. אלא של כפרים אבל של כרכי' כיון דמעלמא קאתו ליה הוה להו דרבים והכל בעליהן ואין בני העיר לבדם בעליהם ולא מצו מזבני ליה פי' כיון דמעלמא אתו הני זוזי שבנו בהם ביהכ"נ שכן המנהג כשבונין ביהכ"נ בכרך גדול מתנדבים משאר מקומות ונותנים לצורך ביהכ"נ הילכך כולהו בעלים נינהו ואין בני העיר לבדם בעליהם הילכך אינם יכולים למכור דשמא יש אחד בסוף העולם שיש לו חלק בה והכי איתא בירו' ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן הדא דאת אמר ביהכ"נ של יחיד אבל ביהכ"נ של רבים אסור אומר אני שמא אחד בסוף העולם קנוי בה היינו משמע שיש לו חלק קנוי בה שנתן בה מעותיו אמר רב אשי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעת' דידי קאתו אי בעינא מצינא מזבנינא לה פי' אע"ג דהנהו זוזי שבניתי בהם ביהכ"נ הזאת משאר מקומות שלחו לי אעפ"כ כיון שעל דעתי שלחו לידי שאני אעשה בהם כרצוני הרי תלו דעתם בדעתי ויכול אני למכור. מיתיבי א"ר יהודה מעשה בביהכ"נ של טרסיים פי' צורפי נחושת שהיתה בירושלים ומכרוה לראב"ע ועשה בה כל צורכו והתם דכרכים הוה ומסתמא שדרו זוזי לצורכה מעלמא. ההיא בי כנישתא זוטא הוה ואינהו הוא דעבדוה. ובידוע שלא באו זוזי לצרכה מעלמא ולאו דוקא משום דביהכ"נ זוט' הוה אלא אפילו ביהכ"נ רבתי ודכרך גדול אם ידוע שבני העיר בלבד עשו אותה ולא אתו זוזי מעלמא יש לה מכירה כדפרכי' בירושלמי והתני מעשה בר' [אלעזר בר'] צדוק שלקח בית הכנסת של אלכסנדריא בירושלים ועשה בה כל צרכיו ומשני' אלכסנדרים עשו אותה משל עצמם והתם ביהכ"נ גדול היה ועוד דקאמר עשו אותה משל עצמן כלומר בידוע שלא באו זוזי להם מעלמא הלכך כל בהכ"נ שגבו מעלמא מעות לבנותו אין לו מכירה כלל דכיון שגבו מרבים לצורך בנינו חיישי' שמא יש אחר בסוף העולם שיש לו חלק בו ואפי' ביהכ"נ של כפר. וכל ביהכ"נ שידוע שבני העיר עשו אותה ולא גבו זוזי מעלמא יש לה מכר ע"פ שבעה טובי העיר והא דנקט כפר וכרך משום דסתם כפר בונים בעצמם ולא אתו להו זוזי מעלמא וסתם כרך גובין נמי מעלמא ואתו להו זוזי מעלמא. וכן יחיד שבנה ביהכ"נ בכפר או בכרך ונתנו לבני העיר להתפלל ונתנו לגמרי לרשות הקהל שגם יש להם רשות לחזק בדק הבית או להוסיף על הבנין ואין לא הוא ולא יורשיו יכולין למחות בידם הרי היא של קהל ויש לו מכר ע"פ זט"ה אבל אם נתנו להם להתפלל שאין כח בידו למחות בידם שלא יבואו לתוכו להתפלל אלא ששייר לעצמו שאין רשאים לחזק הבדק או להוסיף על הבנין כ"א הוא או יורשיו אין לו מכר כ"א על פי הקהל ועל פיו או ע"פ הקהל וע"פ יורשיו והיכא שבנו ביהכ"נ וגבי זוזי מעלמא לבנינו אם יש אדם גדול בעיר שהנותנים מעלמא אדעתא דידיה נתנו ותלו דעתם בדעתיה שיעשה כל מה שיתראה לו הרי יש לו מכר על פיו. אמר רבא ל"ש. בכל הני דמתני' דשנינן בהו שאין מורידין הדמים מקדושתן אלא שלא מכרו זט"ה במעמד אנשי העיר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' לקנות בהנהו דמים שיכרא ומישתא שפיר דמי. רמי בר אבא הוה בני בי כנישתא הוה ליה בי כנישתא עתיקא הוה בעי למסתריה ולאתויי כשורי מיניה ולעיולי להאי יתיב וקא מיבעיא ליה הא דר"ה דאר"ה לא לסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי משום פשיעותא שמא יפשע ויתיאש ולא יבנה אחר כה"ג מאי שאין סתירתו של זה אלא לבנינו של זה. אתי לקמיה דרב פפי ואסר ליה לקמיה דרב הונא בר תחליפא ואסר ליה דסברי כמ"ד בפ"ק דב"ב דטעמא דרב חסדא משום צלויי וכן הלכה והכי אמרינן התם מרימר ומר זוטרא סתרו ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא והאי דא"ל רבינא לרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי א"ל דילמא מיתרמי מילתא דמצוה ואפקו להו היינו לההיא לישנא דמפרש משום פשיעותא ואנן קיימא לן משום צלויי. ירושלמי שאלין לר' מנא מהו ליקח אבנים מבית הכנסת זו ולבנות בבית הכנסת אחרת אמר לון אסור אמר ר' חלבו לא אסר ר' מנא אלא מפני עגמת נפש. משמע אף על גב דאיכא דוכתא לצלויי ופליג אגמרא דידן: אמר רבא האי בי כנישתא חלופי וזבוני שרי שחלה קדושתו על החילוף או על הדמים והוא יוצא מן הקדושה ומותר להשתמש בו. אוגורה ומשכונה אסור מ"ט בקדושתיה קאי וקא משתמש בקדושה לבינים של ביהכ"נ נמי חילופינהו וזבינהו שרי אוזפינהו אסור וה"מ בעתיקי שנבנו כבר בכותל ביהכ"נ ונפל אבל בחדתי שנעשו לשם ביהכ"נ. לית לן בה ואפי' למ"ד הזמנה מילת' היא ה"מ כגון אורג בגד למת. דחזי לאשתמושי ביה. אבל הני כטווי לארוג דמי. דמחוסרין עשייה לבנותן בכותל הלכך כשליבנו אותם לשם ביהכ"נ הו"ל כטוה פשתן לאורגו למת וליכא למ"ד בכי הך הזמנה מילתא היא אבל ביהכ"נ שנבנה אפי' לא התפללו עדיין בו למ"ד הזמנה מילתא היא חלה קדושה עליה מיד כשנבנה מיהו אנן קיי"ל כרבא בפ' נגמר הדין דהזמנה לאו מילתא היא מעתה אפי' נבנה לשם ביהכ"נ הואיל ולא התפלל בו לא חלה קדושה עליה עד שיתפלל בו מיהו בירושלמי משמע שהלה עליה קדושה מיד כשנבנה אע"פ שלא התפללו בו דאמר בירושל' עד כדון כשבנייה לשם ביהכ"נ בנייה לשם חצר והקדישה מהו נשמעינה מן הדא קונם בית שאיני נכנס ונעש' ביהכ"נ הדא אמרה בנייה לשם חצר והקדישה קדשה אימתי היא קדשה מיד או בשעת התשמיש נשמעינה מן הדה העושה תיבה לשם ספר ומטפחת לשם ספר עד שלא נשתמש בהן הספר מותר להשתמש בהן הדיוט [משנשתמש בהן הספר אסור להשתמש בהן הדיוט] ומה אם אלו שנעשו לשם ספר לא קדשו אלא בשעת התשמיש זה שבנייה לשם חצר לא כ"ש משמע דלא מבעיא ליה אלא שבנייה לשם חצר והקדישה אבל בנאה לשם ביהכ"נ פשיטא ליה דקדושה מיד מיהו אפי' היכא שבנאה לשם ביהכ"נ איכא למיפשט מינה דלא קדשה עד שיתפללו בה דומיא דתיבה ומטפחות דאע"ג דעשאן לשם ספר אפי' הכי לא קדשי אלא בשעת התשמיש ומעיקרא איבעיא להו היכא דבנייה לשם חצר והקדישה ופשיטא להו דאי בנייה לשם ביהכ"נ דקדשה מיד ופשיט להו דאפי' בנייה לשם ביהכ"נ לא קדשה אלא בשעת התשמיש דהיינו תפילה וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא וכההיא דנגמר הדין דאר"ח האי סודר דאזמניה למיצר ביה תפילי וצר ביה תפילי אסור למיצר ביה פשיטי אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי. נתנו בני העיר ביהכ"נ שלהם במתנה לתשמישי חול פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר אמאי תיפקע קדושתיה ומאן דשרי אמר לך אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה הדר הוה ליה מתנה כזביני וקיי"ל דשרי דקיי"ל בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכה כרבינא לקולא בר מהני תלת [אומצא] ביעי ומזרקי דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכה כרב אחא לקולא:
851
852ת"ר תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין אלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים תפילין ומזוזות ותיק של ס"ת ונרתק של תפילין ורצועותיהן׃ תיק ונרתק חדא היא אלא תיק נופל על דבר ארוך ונרתק נופל על דבר קצר. ואנו נוהגין בהושענ' רבה שאנו זורקין הושענות בביהכ"נ ואין בכך כלום דלא עדיף משופר ולולב שהן נזרקין. ובספר בשר ע"ג גחלים כתוב אין מעבירין על המצות כיון דמחית קמיה ס"ת או מזוזה או הושענא אסור למפסע עליהן דלא לקיל במצות וכמדומה אני דהיינו הושענא שבלולב דאע"ג שהיא נזרקת אפ"ה אין לפסוע עליה: אמר רבא מריש הוה אמינא האי כורסיא דהיינו בימה של עץ [תשמיש] דתשמיש הוא. שפורס מפה עליה ואח"כ נותן ס"ת עליה ושרי כיון דחזינא דמותבי ס"ת עליה בלא מפה אמינא תשמיש קדושה הוא ואסור. ואמר רבא מריש הוה אמינא דאי פריסא. דהיינו יריעה שפורסין סביבות הארון מבפנים תשמיש דתשמיש הוא. תשמיש של ארון. כיון דחזינא דעייפי ליה. שפעמים כופלין אותו תחת ס"ת. ומנחי לס"ת עליה א"נ פרסו ליה אסיפרא אמינא תשמיש קרושה הוא ואסור ואמר רבא האי תיבותא דאירפט דהיינו ארון שנתקלקל ונפרד מחיבורו לעשותה תיבה קטנה מהראשונה שרי לעשותה כורסייא דהיינו בימה אסור [דירידה] היא. כורסיא נמי מיעבדה כורסיא זוטא שרי דרגא לכורסיא אסור [ואמר רבא] האי פריסא דבלה. דהיינו יריעות הארון שבלו מיעברא פריסא זוטא א"נ כסותא לספרא שרי. לחומשים דהיינו ספרים שהן עשויין חומש חומש אחד לבדו וכולן בגליון אסור ואמר רבא הני זבילי דחומשי שהן כמין דלוסקמי. וקמטרי דספרי דהיינו ארגזין [שקורין] אישקריני"א תשמישי קדושה נינהו ונגנזין פשיטא מהו דתימא הני לאו לכבוד עבידי ולנטורי בעלמא הוא דעבידי וכאינדרונ' דמיא קמ"ל. שאלני ה"ר אביגדור כהן וזאת היא התשובה שהשבתי לו. ואשר כתבת על בנין שבבית הכנסת העשוי בבנין אבנים בתוך החומה מזרחית ומפני שהיו מתקלקלין ספרי תורות המונחין בתוכו מחמת ליחלוח הקרקע עשו ארון עץ תלוש והוציאום מתוך הישן ונתנום בחדש ומתקיימים בו יפה ושאל השואל אם מותר להרוס את הראשון ולגנוז את אבניו כדין תשמישי קדושה כי מאחר שאין משתמשין בו אלא בארון של עץ מה צורך בשני ארונות ופשיעות' אין שייך כאן והמקום צר לעמוד זה בפני זה עכ"ל. הרי לא שאלת אלא אם מותר להרוס את הראשון אבל פשיטא לך דיש בו משום תשמישי קדושה כך נראה בעיני דאין בו משום תשמישי קדושה דאע"ג דאין בידי להתירו מטעם מחובר שאינו נאסר כההיא דפרק נגמר הדין דקבריה דרב הוו שקלי מיניה לאישתא בת יומא אתו אמרו ליה לשמואל אמר להו שפיר עבדי דקרקע עולם היא וקרקע עולם אינה נאסרת דכתיב וישלך את עפרה על קבר בני העם מקיש קברי העם לע"ז מה ע"ז במחובר לא נאסר ה"נ במחובר לא נאסר דלא דמיא לההיא דפרק רבי ישמעאל כדפרישית התם. מ"מ שמעינן דקבר וע"ז דאינון איסורי דנאה במחובר לא מיתסרי וההיא דהחוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר ה"ז לא יקבר בו עולמית אוקימנא בקבר שאינו מחובר א"כ הכא נמי אם חומה מזרחית היא [סלע] שהיא מחוברת מעיקרא לא מיתסרא משום תשמישי קדושה וכההיא דר"פ הנהנה מן ההקדש דת"ר אף חטא האמור במעילה בתלוש מן הקרקע. אבל אם הוא בנין בידי אדם אין בידי להתיר מטעם מחובר דאמר רבא בהכל שוחטין פשיטא תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז הוה תלוש דאמר רב המשתחוה לבית אסרו ובפ' האומר משקלי תניא המשכיר בית לחבירו [הקדישו] המשכיר הדר בו מעלה שכר להקדש אלמא דמצי מקדיש ליה ומצי נמי למיסרי' אעפ"כ נראה בעיני הא דאתינן עלה לית בו משום תשמישי קדושה דאע"ג דארון ודאי יש בו משום תשמישי קדושה דאמר רבא בפרק בני העיר מריש הדא האי פריסא תשמיש דתשמיש היא [פירש"י פריסא יריעה] וכו' אלמא דארון גופיה תשמיש דס"ת הוא ובפ' במה מדליקין נמי קרי ליה ארון דקודש כדתניא רשב"א אומר בעון שני דברים עמי הארץ מתים על שקורין לביה"כ בית עם ולארון הקודש ארנא אלמא ארון הקודש מיתקרי וש"מ תשמישי קדושה היא אפ"ה הא דאתינן עלה נראה בעיני דלית ביה משום ארון הקודש שאני אומר שאין אה"ק אלא שעשוי כמין ארגז ולכבוד ולא לשמירה ותדע דרבא קרי ליה תיבה דאמר רבא האי תיבותא דאירפט וכו' אלמא דבכה"ג מקרי אה"ק אבל זה שעשוי בבנין החומה לשמירה הוא עשוי ולא לכבוד ס"ת ההיא לית ביה משום תשמיש קדושה ותדע דאמר רבא הנהו זבילי דחומשי וקמטרי דספרי תשמישי קדושה נינהו ונגנזין ופי' רבי' שלמה זבילי כמין דלוסקמי קמטרי ארגזין שקורין אשקריני"א ופרכי' פשיטא ושנינן מה"ד הני לאו לכבוד עבידי לנטורי כעלמא הוא דעבידי וכאינדרונא בעלמא דמיין קמ"ל. פי' קמ"ל דלאו לנטורי עבידי [אלא לכבוד עבידי] הלכך יש בהן משום תשמיש קדושה. הא למדת דכל היכא דלנטורי עבידי לית ביה משו' תשמיש קדושה הלכך הא דאתינן עלה שהוא בנוי בחומה קבועה וסגרי ליה במסגר ההיא לנטורי עביד ודין אינדרונא יש לו ולית ביה דין ארון הקודש לטעון גניזה. אע"ג דיש בידי לפרש דה"ק מה"ד הני לאו לכבוד עבידי לנטורי עבידא הילכך הואיל ולנטורי עבידי ה"א דלית בהו משום תשמישי קדושה קמ"ל אע"ג דלא עבידי לכבוד אלא לנטורי אית בהו משום תשמישי קדושה דכיוצא בזה אשכחן דבעינן כה"ג לפרש בפ' אילו מציאות דאמר השואל ס"ת מחבירו לא ישאילנו לאחר ופרכי' מאי איריא ס"ת אפי' כל מילי נמי ושנינן ס"ת אצטריכא ליה מה"ד ניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה קמ"ל. דהתם ע"כ דפי' מהו דתימא הואיל וקיי"ל דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוני' ישאילנו לאחר קמ"ל אע"ג דניחא ליה ה"ז לא ישאילנו דדילמא לא מהימן ליה ההוא אחרינא דאי תפרש קמ"ל דלא ניחא ליה לקיומי מצוה בממוניה קשיא ההיא דפ"ק דפסחים דאמר התם לא מבעיא באתרא דלא יהבי אגרא דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בגופיה אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה. אעפ"כ הכא לא ניחא לי לפרש כך דלא משמע לישנא הכי כלל. ותו מאי קשיא לן הכא דאומר מילתא להוציא הלכה ממשמעותה דהניחא התם דדחקה לן שמעתא למיפק ממשמעותה משום קושיא דפסחים אבל הכא מאי קשיא לן דניפוק הילכתא ממשמעותה. ותו נראה בעיני דהואיל שהיו מתקלקלין ספרי תורות המונחין בתוכו א"כ לא היה ראוי לתשמישו ולא חלה עליו שום קדושה דהאי לא מקרי תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה הואיל שהוא מקלקלו יצחק בר' משה נב"ה. ירושלמי כל כלי ביהכ"נ כביהכ"נ ספסלא (ופלטורה) [וקלטורה] כביהכ"נ. כילא דעל ארונא כארונא ר' (אבינא) [אבהו] יהיב גילתא תחתוי ההן כילן רב יהודה בשם שמואל בימה ולווחין אין בהם משום קדושת [ארון] ויש בהם משום קדושת ביהכ"נ ר' ירמיה אזל לנוולנה חמתון יהבון מכושא בנו ארונא אתא שאיל לר' (אחא) [אימי] א"ל אני אומר לכך התנו עליו מתחילה ר' (הונא) [יונה] עבד ליה מגדל ואתני עליה עילייא דספרים ארעיא דמאנין. אמר מר זוטרא משמיה דרב ששת מטפחות ספרים שבלו אפי' של ספרי תורה עושין אותם תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן ואמר רבא ס"ת שבלה גונזין אותו אצל ת"ח ואפי' שונה הלכות שלא שימש ת"ח בגמרא ותלמוד אלא במשניות ותוספתות א"ר אחא בר יעקב ובכלי חרס שנאמר ונתתם בכלי חרש [למען יעמדו ימים רבים]: א"ר פפי משמיה דרבא מבי כנישתא לבי רבנן שרי פי' מותר לעשות מביהכ"נ בית המדרש מבי רבנן לבי כנישתא אסור ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא א"ר אחא בריה דרבא כוותיה דרב פפי מיסתברא דאריב"ל ביהכ"נ מותר לעשותו ביה"מ וכן הלכה. ירושלמי מהו למכור ביהכ"נ וליקח בו בית המדרש מילתא דריב"ל שרי דא"ר יהושע בן לוי וישרוף את בית ה' זה בית המקדש וכו': מתני' ספרים לא יקחו מטפחות ת"ר גוללין ס"ת במטפחות חומשין וחומשין במטפחות נביאים וכתובים אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשין ולא חומשין במטפחות ס"ת. וצריך ליזהר שהמטפחות של ס"ת ושל נביאים וכתובים ושל שאר ספרים שלא יהיו שעטנז מפני שפעמים מחמם בה ידיו שכורכה סביב ידיו בימות הקור כדתנן בפרק בתרא דכלאים מטפחות הידים ומטפחות הספרים מטפחות הספוג אין בהן משום כלאים ר' אליעזר אומר פי' מטפחות הידים מפה שפורסין על השלחן כמו שדרך בני אדם מכובדים כשמביאין להם פת או בשר או בצים מושכים להם במפה ובירושל' פסיק הלכה כר"א דאסיר וא"ר זריקן כשהיו מביאים לר' אבינא ביעתא במפה דאית בה כלאים והוא לא מקבל על שלא יתכוונו בהחמה מפני החמה כלומר שהמפה מונעת שלא יכוה מביצה שהיא חמה. הא דאסר ר"א מטפחות ספרים מפרש בירושל' ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן מפני שעושה אותה כמין תיק ומשימה בחיקו ונותן ספר [תורתו] עליה ר' אבא ר' חייא [בר יוסף] בשם רב מפני שמחמ' בה ידיו. מטפחות הספוג כשאדם יוצא מבית המרחץ מביאין לו סדין או מטפחות ומספג בה ר' אלעזר אוסר ומפרש בירושלמי פעמים שרואה את רבו ומתעטף בה ותו תנן התם מטפחות הספרים אסורים משום כלאים פי' ספר שמספר בני אדם פורס עליו שיפול השיער עליה ויש בה משום כלאים ואמר בירושלמי הדא דתימר במתכוין לשם מלבוש אבל אינו מתכוין לא הרי שנינו דמטפחות ספרים יש בהם משום כלאים ופירשה ר' אבא בשם ר' חייה בשם רב מפני שמחמם בה ידיו הלכך ילפינן מינה האי מפה או מעיל שפורסין ע"ג כורסייא דהיינו בימה של עץ ונותנין עליה ס"ת וקורין בו צריך להזהר שלא יהא בו כלאים דהתם נמי מחמם בה ידיו ותניא נמי בפרק בתרא דכלאים בתוספתא מטפחת תיבה אין בה משום כלאים דהיינו מפה או מעיל שפורסין בארון הקודש תחת ס"ת או סביב ס"ת משום דהתם לא שייכי הני טעמי דמפרש בירושלמי לענין מטפחת ספרים אבל מטפחת כורסיא דהיינו בימה של עץ לא תני דהני אית בהו משום כלאים משום דפעמים כשקורא בס"ת יש לו קרירות בידים ומתעטף בה ומתחמם בה: איבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש ת"ש אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי מתניתין דיעבד אנן כי קמבעיא לן לכתחילה ת"ש דארבב"ח א"ר יוחנן משום רשב"ג אין מוכרין ס"ת אפי' ישן ליקח בו חדש התם משום פשיעותא שמא משימכרו לזה לא ימצאו חדש לקנות ומתוך כך (ישתמשו בדמים) [יפסדו הדמים] כי קמבעיא לן דכתיב' ומנח לאפרוקי מאי ת"ש דאמר ר"י משום ר"מ אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה. להתפרנס בו כשלומד תורה ולישא אשה ש"מ תורה בתורה שפיר דמי. דילמא שאני לימוד שהתלמוד מביא לידי מעשה אשה נמי לא תהו בראה לשבת יצרה אבל תורה בתורה לא ולא איפשטא. הלכך אין מוכרין ס"ת אפי' ישן ליקח בו חדש ואפי' כתוב ומנה קמן דאינו מעוכב אלא לתת דמיו אבל מכרו בדיעבד את הישן מותר ליקח בו את החדש. ומותר למכור ס"ת כדי להתפרנס בדמיו וללמוד תורה אפי' אגדות חמידי הוא טעמא אלא שהתלמוד מביא לידי מעשה ואמרינן בעלמא כל מי שלא טעם טעם אגדה לא טעם יראת חטא. ומותר למכור ס"ת כדי לישא אשה ואפי' קיים פריה ורביה דמידי הוא טעמא אלא משום לא תהו בראה לשבת יצרה הא ההוא טעמא שייך אפי' בקיים פריה ורביה: מתני' וכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו אחת מן הקדושות הללו ולקחו ממקצת הדמים קדושה מעולה והותירו מהם אבל גבו מעות מן הציבור לצורך ס"ת וקנאוהו ונותר בידן מן הדמים מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה ומכרו והותירו נמי לא אמרן אלא שלא התנו שבעה טובי העיר במא"ה אבל התנו זט"ה במא"ה לעשות רצונם מן הדמים אפי' לדוכסוסי' מותר א"ל אביי לההוא מרבנן דהוה מסדר מתניתא קמיה דרב ששת מי שמיע לך מאי דוכסוסיא א"ל הכי א"ר ששת פרשא דמתא בני העיר שוכרין אדם רוכב סוס שיהיה להן מזומן לשולחו בשליחות אל מושל העיר כשיצטרכו. וה"ה דמותר כשהתנו כשגבו מן הצבור מעות לעשות חפצם ממותר הדמים [אפי' קנו ומכרו וחזרו וקנו אחרת במקצת דמים המותר מותר להורידם] אבל גבו והותירו מותר לעשות חפצם מן הדמים ואפי' לא התנו אבל גבו ומכרו והותירו ולא התנו כשגבו אלא כשמכרו התנו אותו התנאי אינו כלום ואסור להורידן שכבר באו לשימוש קדושה חמורה ׃
852
853מתני' אין מוכרין ביהכ"נ של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר"מ אמרו לו א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה. שפיר קאמרי ליה רבנן לר"מ ור"מ מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדושה והשתא קדושה מרבים ליחיד ליכא קדושה שאין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה ורבנן אמרי אי איכא למיחש בין רב למעט הכא נמי איכא למיחש משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך ולא משכחת מכירת ביהב"נ אלא לא חיישי' דכיון דשקלי דמי ומעלו להו בקדושה מעולה כל דבעי לוקח עביד חוץ מארבעה דברים כדקתני סיפא ׃
853
854מתני' אין מוכרין ביהכ"נ ואפי' מרבים לרבים אלא על תנאי. אימתי שירצו יחזירוהו אבל לא מכירה חלוטה דדרך בזיון הוא כאילו אין בעיניו כלום. וחכמים אומרים מוכרין אותו ממכר עולם. ולכל יחיד ולכל תשמיש. חוץ מארבעה דברים לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לבית הטבילה ולא לבית המים פי' לכביסה אי נמי לבית מי רגלים. ר' יהודה אומר מוכרין אותה לשם חצר והלוקח כל מה שירצה יעשה בו. ולר"מ היכי דיירי בה הא הויא לה ריבית אמר ר' יוחנן ר"מ בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר צר אחד בריבית מותר:
854
855מתני' ועוד א"ר יהודה ביהכ"נ שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו חבלים פי' מפשילין גודלין וה"ה לכל מלאכות אלא לפי שהפשלת חבלים צריך מקום מרווח ורחבת ידים ביותר וביהכ"נ בית גדול הוא וראוי לכך. ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין [אותו] קפנדריא שנאמר והשמותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש מניחין אותו לעלות בו עשבים כדי שיהא עגמת נפש לרואיהם ושיזכרו את ימי בנינו ואת שהיו רגילין להאסף שם ויבקשו רחמים שיחזור לקדמותו. ת"ר בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלין בהן ואין שותין בהן. ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלא קורין ושונין בהם ומספידין בהן הספד של רבים פי' של תלמיד חכם שמת שצריכין רבים להתאסף ולהספידו וביהכ"נ ראוי לכך לפי שהוא בית גדול ומכבדין אותן ומרביצין אותן [כדי שלא יעלו בהן עשבים] א"ר יהוד' אימתי בישובן אבל בחורבנן מניחין אותן ועולין בהן עשבים ולא יתלשו מפני עגמת נפש: א"ר אסי בתי כנסיות של בבל על תנאי עשוין פי' רבי' שלמה זצ"ל על מנת שישתמשו בהן ואע"ג דעל תנאי עשויין מ"מ אין נוהגין בהם קלות ראש ומאי ניהו חשבונות משמע דוקא חשבונות אבל הני דברייתא דלעיל כולהו נוהגין בהם והא דאמר בסמוך רבינא ורב אדא בר (אהבה) [מתנה] הוו קיימי וקשיילי שאילתא מדרב' אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעיא צילותא הם היו מחמירין על עצמן ולא היו רוצים ליכנס בה מפני הגשמים אע"פ שהי' מותר להם ליכנס. וההיא דלעיל דרבינא הוה ליה תילא דבי כנישתא בארעיה פי' שהיה ביהכ"נ בקרקע שלו ונחרב דכל בית נחרב קרוי תל כמו והיתה תל עולם אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למיזרעה א"ל זיל זבניה משבעה טובי העיר במא"ה אע"ג דבבבל הוי דעל תנאי עשוין אפי' הכי זריעה היא חול גדול ובזיון גדול ואסור אפי' בבבל מידי דהוי אחשבונות דאסר רב אסי אפי' בבבל אבל כל הני דברייתא דאסור בביהכ"נ של ארץ ישראל כולהו שרי בביהכ"נ של בבל הלכך מותר לאכול ולשתות האידנא בבתי כנסיות ובתי מדרשות שלנו דעל תנאי הן עשויין. וזכורני כשהייתי באשפירא בבית מורי רבי' שמחה שאכלנו בביה"מ ואמר לנו שראה את רבי' יהודה משפירא שאכל בבית המדרש מיהו כמדומה לי שבשבת היה שהיא סעודת מצוה ואין משם ראיה לסעודת חול מיהו כך היא שבזמן הזה מותר לאכול ולשתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שלנו ואפי' בני אדם שאינם ת"ח. אבל חכמים ותלמידיהם מותרים אפי' בבתי כנסיות ובתי מדרשות של ארץ ישראל כדמפורש בסמוך. ת"ר בתי כנסיות ובתי מדרשות אין ניאותין בהן ואין מטיילין בהן פי' אין מתקשטין בתוכן ואין הולכין ומטיילין בהן להנאתן אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרין דאריב"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן לפי שהוא ביתם לכל דבר ת"ר ביה"ק אין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעין בהן בהמה ואין מוליכין בהם אמת המים ואין מלקטין בהן עשבי' ואם ליקט שורפן במקומן:
855
856מתני' ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים מאי פרשת שקלים רב אמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם ושמואל אמר כי תשא תניא כותיה דשמואל ר"ח [אדר] שחל להיות בשבת קורין בכי תשא ומפטירין ביהוידע הכהן ואף ר' יצחק נפחא ס"ל להא דשמואל דאר"י נפחא ר"ח אדר שחל להיות בשבת מוציאין ג' תורות וקורין באחת בענינו של יום ואחד בדר"ח ואחד בפרשת שקלים דהיינו כי תשא דאילו לרב דאמר צו וגו' את קרבני בשתי תורות סגי וקיי"ל כברייתא דר"ח אדר שחל להיות בשבת מפטירין בבן שבע שנים ולא בהשמים כסאי. וכבר באו מלמדי תינוקות לפני רבי' שמואל הכהן זצ"ל ושאלוהו איזה הפטרה יאמרו בן שבע שני' או השמים כסאי והורה להם בן שבע שנים ואמר לו ר' עמרם זצ"ל הלא לענין חנוכה ור"ח אמרינן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וא"ל הפרשיות אין מזיזין אותן ממקומן וכן השיב ר' יהודה הכהן דבשקלים מפטרינן ולא משגיחין בר"ח דאע"ג דתנן דכל התדיר מחבירו קודם לחבירו שאני הכא דשקלים נמי צורך ר"ח היא דא"ר טבי א"ר יאשיה אמר קרא זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה משום הכי קדמו. ועוד הואיל והתחיל בשקלים קא גמר אפטרתא דשקלים כדאמרי' גבי דם חטאת הואיל והתחיל במתנותי' גומרה ה"נ הואיל והתחיל בסדר שקלים גומר וכ"כ מורי אב"י העזרי דמפטירין בן שבע שנים דאיירי בשקלים מעין שקלים דכי תשא שקרא המפטיר וזה הכלל שהמפטיר הולך אחר הפרשה שקרא הוא בעצמו עכ"ל. וזהו סי' זט"ו ר"ח אדר שהל להיות בשבת קורין בו ביום כי תשא ובשבת שניה שהיא ח' באדר קורין זכור ובשבת שלישית שהיא ט"ו באדר מפסיק ובשבת רביעית שהיא כ"ב באדר קורין פרה ובשבת חמישית שהוא כ"ט באדר קורין החודש: איתמר ר"ח אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר רב יצחק נפחא קרי שיתא מאתה תצוה עד כי תשא וחד מכי תשא עד ועשית כיור נחושת מתקיף לה אביי אמרי אוקמי הוא דקא מוקים התם ואין הדבר ניכר שקראוה לשם פרשת שקלים אלא סבורים שלא נסתיימה פרשת ואתה תצוה עד כאן. אלא אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל כאביי ולעיל נמי הביא ראיה מיכן דקיי"ל מפטיר עולה למנין שבעה חל ר"ח אדר להיות בכי תשא עצמה א"ר יצחק נפחא קר' שיתא מן ועשית עד ויקהל וחד קרו מן כי תשא עד ועשית מתקיף לה אביי השתא אמרי למפרע הוא דקרי אלא אמר אביי קרו שיתא מן כי תשא עד ויקהל וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית תניא כותיה דאביי חל להיות בכי תשא עצמה קורין אותה וכופלין אותה וכן קיימא לן כאביי: מתני' חל להיות ר"ח אדר בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת מלומר פרשה שנייה כדי שתקרא [פרשת זכור] בשבת הסמוכה לפורים כדי לסמוך מחיית עמלק למחיית המן:אתמר ר"ח אדר שחל להיות בע"ש רב אמר מקדימין וקורין כי תשא לשבת שעברה כדתנן במתני'. ושמואל אמר מאחרין וקיי"ל כרב. וזהו סימן ובי"ו לעולם ר"ח אדר הסמוך לניסן שהל להיות בע"ש מקדימין וקורין פרשת שקלים דהיינו כי תשא עד ועשית כיור נחושת ובשבת שנייה שהיא שני ימים לאדר מפסיקין ובשבת שלישית שהיא ט' לאדר קורין זכור ובשבת רביעית שהיא י"ו באדר מפסיקין ובשבת חמישית שהיא כ"ג אדר קורין פרה ובשבת ששית שהיא ר"ח ניסן מוציאין ג' תורות וקורין באחד ששה אנשים בפרשת השבוע ואין אומר קדיש ובשני קורא השביעי בשל ר"ח ואומר קדיש ובשלישי קורא המפטיר מן החודש הזה עד משכו ומפטיר ביחזקאל מן בראשון באחד לחודש עד שמן הין לאיפה בתראי דפרשתא. וכשחל ר"ח אדר הסמוך לניסן בשני בשבת זהו סימן ב"ו מקדימין וקורין פרשת כי תשא בשבת שעברה בשבט ובשבת שנייה שהיא ו' באדר מפסיקין ובשבת שלישית שהיא י"ג באדר קורין פרשת זכור ובשבת רביעית שהיא כ' באדר קורין פרה ובשבת חמישית שהיא כ"ז באדר קורין החודש וכשחל ר"ח אדר הסמוך לניסן להיות ברביעי בשבת זהו סימן ד"ד מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שעברה בשבט ובשבת שניה שהוא ד' אדר מפסיקין ובשבת שלישית שהוא י"א באדר קורין פרשת זכור ובשבת רביעית שהוא י"ח באדר קורין פרה ובשבת חמישית שהוא כ"ה באדר קורין החודש ואלו הם הימים שחל יום שני של ר"ח אדר הסמוך לניסן ולהיות בהם. שבת. שני בשבת. רביעי בשבת. ששי בשבת. וזהו הסימן זבד"ו: מתני' חל להיות ר"ח אדר הסמוך לניסן בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשב' אחרת ובשנייה זכור ובשלישית פרה וברביעית החודש אתמר פורים שחל להיו' בערב שבת רב אמר מקדימין וקורין פ' זכור ושמואל אמר מאחרין רב אמר מקדימין כי היכי דלא תקדום עשייה לזכירה ושמואל אמר מאחרין אמר לך כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשי' וזכיר' בהדי הדדי קאתיין וכתב רבי' יצחק אלפס והילכתא כרב ואפי' בני חמשה עשר שחל פורים שלהם להיות בשבת מקדימין וקורין בשבת שעברה עכ"ל חל פורים להיות בשבת עצמה א"ר הונא לדברי הכל אין מקדימין ורב נחמן אמר עדיין הוא מחלוקת אתמר נמי אמר רב חייא בר אשי אמר רב פורים שחל להיות בשבת מקדי' וקורא זכור בשבת שעברה: ת"ר איזהו שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחריה ר' חמא בר' חנינא אמר שבת הסמוכה לר"ח ניסן ולא פליגי הא דאיקלע ר"ח ניסן בשבת. שלא הוצרכנו להקדים פרשת החודש לשבת שעברה קרינן בשבת שעברה פרשת פרה אדומה כר' חמא בר' חנינא ולא בסמוכה לפורים לסמוך אזהר' טמאים לפסח. והיכא דחל ר"ח ניסן באמצע שבת שהוצרכנו להקדים פרשת החודש לשבת שלפניו הוזקקנו להקדים פ' פרה לשבת שלפני שבת זו [שהיא] סמוכה לפורים מאחריה: ת"ר ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין כי תשא ומפטירין ביהוידע ואיזהו שבת ראשונה כל שחל ר"ח אדר להיות בתוכה ואפי' בע"ש ואוקמה רב ע"ש דומיא דתוכה מה תוכה מקדימין אף ערב שבת מקדימין. בשנייה זכור ומפטירין כה אמר ה' צבאות פקדתי ואי זה היא שבת שנייה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפי' בערב שבת אוקמה רב פפא שנייה להפסקה. בשלישית פרה אדומה ומפטירין וזרקתי עליכם מים טהורים ואיזו היא שבת שלישית כל שסמוכה לפורי' מאחריה לעיל בסמוך פירשתיה. ברביעית החודש הזה ומפטירין כה אמר ה' בראשון באחד לחודש ואיזו היא שבת רביעית כל שחל ר"ח ניסן להיות בתוכה ואפי' בערב שבת. ופי' רבי' שלמה בהא מודה שמואל דע"ש דומיא דתוכה ומקדימין דאי אמרת מאחרין קדמה עשייה לשמיעה. ואנן נוהגין בכולהו כרב חוץ מפורים שחל להיות בשבת עצמה דההיא לא מיקלע לן כלל דא"כ הוי ר"ח אדר באחד בשבת ור"ח ניסן בשני בשבת שהרי אדר לעולם חסר וא"כ הו"ל פסח בשני בשבת ואנו אומרים לא בד"ו פסח וסימן זה בידינו לימים הראויים לקביעת ר"ח אדר זבד"ו שבת שני בשבת רביעי בשבת ששי בשבת וסימן הפסקת פרשיות כך הוא זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו זהו פירוש זט"ו אם בא לך ר"ח אדר בשבת יהא לך הפסקת פרשה ביום ט"ו בו [שהרי] ביום ר"ח קורין פרשת שקלים כדתנן מתני' ר"ח שחל להיות בשבת קורין פ' שקלים ולשבת הבאה פ' זכור כדתניא בברייתא איזו היא שבת שנייה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפי' בע"ש ומתני' נמי תנן בשנייה זכור והיינו כרב דאמ' פורים שחל להיות בע"ש מקדימין ועכשיו יחול פורים בע"ש ואנו מקדימין כרב אבל לשבת שלישית של אדר שהוא יום ט"ו לחודש מפסיקין ובשבת רביעית שהיא סמוכה לפורים [של] מוקפין מאחריהן קורין פרה אדומה כדתניא בברייתא איזהו שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחריה ואוקימנא היכא דחל ר"ח ניסן בחול וזה יחול באחד בשבת שהוא חול ופרשת החודש קורין בשבת של אחריה שהרי היא סמוכה לר"ח ניסן הרי לך פי' זט"ו פי' ב"ו אם בא לך ר"ח אדר בשני בשבת תהא לך הפסקה בשבת שלאחר ר"ח שהוא יום ששה לאדר שהרי הקדימו פ' שקלים בשבת שעברה כדתנן חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת הבאה ושוב אין לך הפסקה בהן שהרי שבת שלאחריה נקראת פרשת זכור והוא י"ג לחודש ופורים למחר ושבת שלאחריה פ' פרה אדומה שהיא סמוכה מאחריה ושבת שלאחריה יום כ"ז לחודש קורין פרשת החודש שהיא סמוכה לר"ח ניסן והרי לך פי' ב"ו. פי' ד"ד אם בא ר"ח אדר בד' בשבת תהא לך הפסקה בד' בחודש שבת שלאחר ר"ח שהרי הקדמת פ' שקלים בשבת שלפני ר"ח כל הטעם כטעם פירושו של ב"ו ואין לך עוד הפסקה בהן והרי לך פי' ד"ד. פי' ובי"ו אם בא ר"ח בששי בשבת הא לך הפסקה אחת ליום מחר שהוא שני לחודש והשנייה ביום ששה עשר דראשונה ביום מחר כדתניא חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת שניה דסבירא לן כרב דאמר ע"ש כאמצע שבת ומקדימין לשעבר ומפסיקי' לשבת הבאה ופרשת זכור בשבת שלאחריה שהוא יום ט' לחודש והיא סמוכה לפורי' ובשבת שלאחר פורים שהיא י"ו לחודש יפסיקו שנית ואע"פ שסמוכה לפורים מאחריה לא תקרא פרה אדומה כדאמר רבי חמא בר חנינא לעיל דהיכא דחל ר"ח ניסן בשבת קורין פ' שלישית בשבת הסמוכה לר"ח ניסן כדי שתיקרא פרשת החודש בשבת של ר"ח ניסן ופרשת פרה בשבת שלפניה שהוא יום כ"ג לחודש עכ"ל: ירושלמי ר' בא בשם ר' חייא בר אשי אין מפסיקין בין פורים לפרה ר' לוי בשם ר' הונא בר חנינא אין מפסיקי' בין פרה להחודש א"ר לוי וסימניהן דהני פרשיות בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא בדין היא שתקדים החודש לפרה שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של כל ישראל. ואיני יודע ההיא דר' בא בשם ר' חייא בר אשי דהא בזט"ו ובי"ו אנו מפסיקין בין פורים לפרה. שאל רב עמרם זצ"ל מרבי' שמואל הכהן ר"ח ניסן שחל להיות בשבת במה מפטירין בהפטרת פרשה של החודש הזה שהיא כה אמר ה' בראשון באחד לחודש או בהפטרת של פרשה ובראשי חדשיכם שהיא השמים כסאי והשיב לו שאין מזיזין הפרשיות ממקומן וכן השיב רבי' יהודה הכהן וכ"כ מורי רבי' אבי העזרי לעולם בר"ח ניסן שחל להיות בשבת מפטירין ביחזקאל כל עם הארץ ולא יעלה על לב איש בהשמים כסאי משום תדיר ושאינו תדיר שאינו נוהג בנביאים כ"א בתורה לפיכך קורין בתורה בר"ח קודם ומפטיר בכל העם הארץ מפני שכתוב בה מעין שבת ור"ח והפרשה וכן עיקר עכ"ל. שאל רב עמרם אם בא חתן בד' פרשיות הללו במה מפטירין בשל פרשה או בשל חתן והשיבוהו בשם רבותיו שבורמש"א שמפטירין בשל פרשה וכבר בא מעשה לפני רבי' הקדוש ר' יצחק לויה זצ"ל והורה שדוחין של חתן ומפטירין בשל פרשה לפי שהפטרות של פרשיות הן כתובות בתלמוד אבל הפטרת חתן לא כתובה בתלמוד אלא נהגו מפני שמחה בעלמא וכ"כ מורי רבי' אב"י העזרי זצ"ל: מתני' בחמישית חוזרין לכסדרן לכל דמועדות מפסיקין מלקרות בענין השבוע וקורין בענין מועד מעין המאורע לר"ח לחנוכה ולפורים ולתעניות ולמעמדות וליוה"כ: לסדר מאי ר' אמי אמר לסדר פרשיות הוא חוזר כי בשבתות הללו הפסיקו סדר פרשיות השנה ולא קראו אלא פרשיות הללו ר' ירמיה אמר לסדר הפטרות הוא חוזר שעד הנה הפטירו מעין ארבע פרשיות הללו הפטרות השנויות לעיל בברייתא אבל סדר פרשיות השנה קראו ולא הפסיקו וכתב רבי' יצחק אלפס וקיי"ל כר' ירמיה. מתני' בפסח קורין בפרשת מועדות שבת"כ אמר אביי והאידנא נהוג עלמא למיקרי מש"ך תו"רא קד"ש בכס"פא פ"סל במד"ברא של"ח בוכר"א וזהו סדר קריאותיו של פסח כדמיקלע יומא קמא דפסחא בחד בשבתא קרו ה' בפרשת בא אל פרעה מן משכו עד מארץ מצרים על צבאותם ומקדיש ומפטיר קורא בפנחס ובחודש הראשון' ומפטיר ביהושע מן בעת ההיא אמר עד ויריחו סוגרת ומסוגרת. יום ב' קרו ה' גברי בפ' אמור אל הכהנים משור או כשב או עז עד וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל ומקדיש ומפטיר קורא כדאתמול ומפטיר במלכים מן ויצו המלך עד וירכיבוהו עבדיו ואית דניחא לי' לאפטורי מן וישלח המלך עד וכמוהו לא היה לפניו מלך יום ג' דהוא חוש"מ קרו ג' בפ' בא אל פרעה מן קדש לי עד סוף פיסקא ורביעי קרי בפנחס והקרבתם יום ד' קרו ג' בפרשת ואלה המשפטים מן אם כסף עד לא תבשל גדי ורביעי קורא והקרבתם יום ה' קרו ג' בכי תשא מפסל לך עד לא תבשל גדי ורביעי קורא והקרבתם יום ו' קרו ג' בפרשת בהעלותך מן וידבר ה' אל משה במדבר סיני ויעשו בני ישראל עד לגר ולאזרח הארץ ורביעי והקרבתם יום ז' דהוא שבת קרו ז' מן ויהי בשלח פרעה עד כי אני ה' רופאך ומקדיש ומפטיר קורא והקרבתם ומפטיר בשמואל וידבר דוד לה' עד מגדול ישועות מלכו ובמנחה קרו ג' בענינא של אותה שבוע שכן מצינו בתשובת הגאונים יום טוב שחל להיות בשבת במנחה קורין בפרשה שנוהגת בלא יו"ט דכיון דליכא קריאה במנחה ביו"ט אין זכרון ליו"ט כאן שאלמלא שבת אין קורין בי"ט במנח' דא"ר אחדבוי בר רב מתנה יו"ט שחל להיו' בשבת דמפטיר בנביא במנח' אינו צריך להזכיר של יו"ט שאלמלא שבת אין נביא במנח' ביו"ט ומשו' דחיא שבת קרינן במנח' כשאר שבתות וכן הלכתא ולענין אפטרתא לא נהוג רבנן לא בא"י ולא בבבל למימרא אפטרתא במנחה לא בשבת ולא ביו"ט בר מן צום הכפורים דמפטירין ביונה בן אמתי משום תשובה דרמיזא התם יום ח' קורין בראה אנכי מן כל הבכור עד סוף פסקא ומקדיש ומפטיר קרי והקרבתם ומפטיר בישעיה מן עוד היום בערב לעמוד עד צהלי ורוני יושבת ציון. וכדמקלע יומא קמא בג' בשבתא קרינן משכו יום ב' דהוא ד' בשבתא קרינן שור או כשב. יום ג' דהוא ה' בשבתא קרינן. קדש לי יום ד' דהוא ואו בשבתא קרינן אם כסף יום ה' דהוא שבתא ובעינן למקרי פסל לך מוסיפין עליה ראה אתה דאמר רב חנן א"ר ששת שבת שחלה בחולו של מועד בין בניסן בין בתשרי קורין ראה אתה ובמנחה קרינן בפרשת דשבתא דקיימי לן כרב אחדבוי בר רב מתנה. יום ו' דהוא חד בשבתא קרינן במדבר סיני. יום ז' דהוא ב' בשבתא קרינן ויהי בשלח פרעה. יום ח' דהוא ג' בשבתא. קרינן כל הבכור. וכדמיקלע יומא קמא דפסחא בה' בשבתא קרינן משכו יום ב' דהוא מעלי שבת' קרינן שור או כשב יום ג' דהיא שבתא וחולו של מועד קרינן ראה אתה יום ד' דהוא חד בשבתא מהדרינן לקדש לי וקרינן ליה. יום ה' דהוא ב' בשבתא קרינן אם כסף. יום ו' דהוא ג' בשבתא קרינן במדבר סיני ודהינן ליה לפסל לך שכבר קרו ליה. יום ג' דפסחא דהוא שבת דאתרמי בחולא דמועדא ושבתא דאתרמי בחולא דמועדא קרינן ראה אתה עם פסל לך ואפטורי בניסן בעצמות היבישות והאידנא נהוג עלמא היתה עלי יד ה' וכיון דקרינן פסל לך בהדי ראה אתה לא מהדרינן ליה למקרייה תו זימנא אחריתא אלא קרי ליה איפכא וחלופי חלפי. יום ז' דהוא ד' בשבת קרינן ויהי בשלח יום ח' דהוא ה' בשבתא קרינן כל הבכור. וכד מיקלע יומא קמא דפסחא בשבת מוסיפין על משכו מן והיה היום הזה לכם לזכרון וקרו לי' ז' גברי ויום ב' דהוא חד בשבת' קרינן שור יום ג' דהוא ב' בשבתא קרינן קדש לי יום ד' דהוא ג' בשבתא קרינן אם כסף תלוה יום ה' דהוא ד' בשבת' קרינן פסל לך יום ו' דהוא ה' בשבתא קרינן במדבר סיני יום ז' דהוא מעלי שבתא קרינן ויהי בשלח יום ח' דהוא שבתא קרינן עשר תעשר בהדי כל הבכור כי הא דאתקין רב סעדי' פיומ"י זצ"ל ואית דניחא ליה למקרי כי ימכר לך אחיך העברי בהדי כל הבכור ׃
856
857מתני' בעצרת שבעה שבועות תניא בעצרת שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק אחרים אומרים בחדש השלישי ומפטירין במרכבה ודאידנא דאיכא תרי יומי עבדינן כתרוייהו ואיפכא וקרינן ביום ראשון בחודש השלישי שמתן תורה בששה בסיון הוה הילכך יומא קמא קרו ה' בוישמע יתרו מן בחודש השלישי עד סוף פסקא ומקדיש ומפטיר קורא בפנחס וביום הביכורים ומפטיר ביחזקאל בריש ספרא מן ויהי בשלשים שנה עד סוף פסקא ואשמע קול מדבר על שם שנגלה הקב"ה בעצרת על הר סיני ברכב רבותים אלפי שנאן ויומא תנינא היכא דאתרמי בחול קרו ה' בראה אנכי מן כל הבכור עד סוף פסקא והיכי דאתרמי בשבת קרו ז' מן עשר תעשר עד סוף פסקא ואית דניחא ליה למקרי כי ימכר לך אחיך בהדי כל הבכור ומקדיש וקרי מפטיר כאתמול ומפטיר בתרי עשר בחבקוק הנביא על שם אלוה מתימן יבוא במתן תורה:
857
858בשבעה עשר בתמוז כתוב בדברי הגאונים בי"ז בתמוז קרו ג' גברי מן ויחל משה עד אשר אני עושי עמך בפרשת כי תשא ולא בעו אפסוקי במעשה העגל כי היכי דמפסקינן בשאר תעניות אלא קרי כוליה מעשה העגל ומעשה שבירת הלוחות משום דענינו של יום הוא דת"ר בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות מיהו אנו נוהגים שאנו מפסיקין וקורין כבשאר תעניות. אמר רב יהודא בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי והיינו חזון ישעיהו. רבי' אפרים ברבי' יצחק זצ"ל רצה להנהיג כן בווירמש"א ולא שמעו לו מפני שכבר נהגו להפטיר בשבת הסמוכה לט' באב ושלחו הדברים לרבי' אליעזר ממיץ והשיב להם דליתא לדרב דרב סבר כר"מ דפרק בתרא דתענית דאמר שהאבילות נוהג מר"ח דתניא ואסור לספר ולכבס מר"ח עד התענית די"מ ר' יהודה אומר אף כל החודש כולו אסור רשב"ג אומר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד אמר רבא הלכה [כר"מ] ואמר רבא הלכה כרשב"ג ותרוייהו לקולא וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר"מ הו"א אפי' מר"ח קמ"ל הלכה כרשב"ג ואי אשמעינן הלכה כרשב"ג הו"א אפי' לאחריו קמ"ל הלכה כר"מ הא למדת שאין הלכה כר"מ דאמר שהאבילות נוהג מר"ח והשיב לו מורי רבי' אב"י העזרי ז"ל לדבריך שאתה מדמה האבל והצער ודברי תוכחת הנביאים ותספורת וכיבוס אהדדי וניתן להם דין אחד א"כ קשיא דרב אדרב דתנן פרק בתרא דתענית שבת שחל ט"ב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס ואמר רב לפניו אסור לאחריו מותר ושמואל אמר אפי' לאחריו נמי אסור מיתיבי שבת שחל ט"ב להיו' בתוכה אסור לספר ולכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת כיצד חל להיות באחד בשבת מותר לכבס כל השבת כולה. בשני בשלישי ברביעי ובחמישי לפניו אסור לאחריו מותר חל להיות בערב שבת מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת וקתני תיובתא דשמואל אבל לרב ניחא ואמאי הא האי תנא לא אסר תספורת וכיבוס מר"ח וה"ה שאין מפטירין בחדשיכם ומועדיכם מר"ח וקשיא דרב אדרב אלא ודאי דלא דמו אהדדי ולא תליין הא בהא אלא דברי התוכחה דנביאים לא הוי אלא כמיעוט שמחה ובמיעוט שמחה מודה האי תנא דממעטין מר"ח אע"ג דלא אסר בתספורת וכיבוס אלא שבת שחל ט"ב להיות בתוכה ה"נ לרב שפיר סבר כרשב"ג דלא אסור תספורת וכיבוס אלא בשבת שחל ט"ב להיות בתוכה אבל בשמחה ממעטין בר"ח ורשב"ג נמי אפשר דסבר הכי הילכך אכתי אמאי סמכינן דלא מפטירין בחדשיכם ומועדיכם בר"ח אב שהל להיות בשבת ונראה דסמכי' אפסיקת' שמסודר בה דש"ח לפני ט"ב ואל תתמה דה"נ תנן לקמן דקרינן בתעניות ברכות וקללות ואנן קרינן ויחל וסמכינן אפסיקתא שאומר שם דויחל קרינן. בת"ב גופיה מאי מפטרינן אמר רב איכה היתה לזונה מאי קרינן תניא אחרים אומרים ואם לא תשמעו לי ר' נתן בר יוסף אמר עד אנה ינאצוני ויש אומרים עד מתי לעדה הרעה הזאת ותרויהו במרגלים והם חזרו בט' באב כדאמרינן במסכת תענית. אמר אביי והאיתא נהוג עלמא למקרי בו אתחנן בי תוליד מים עד אז יבדיל וכן הלכה והלכתא מאן דקרי שלישי הוא מפטיר בנביא ואפטורי בירמיהו באסוף אסיפם עד כי באלה חפצתי נאום ה' ובמנחה קורין בויחי משה ומפטיר כבשאר תעניות וכתבו הגאונים דאי בעי לאפטורי בשובה ישראל הרשות בידו וקודם ט' באב מפטירין דברי ירמיהו ובשבת שלאחריה שהיא סמוכ' לט' באב מפטירין חזון ישעיהו ולאחר ט"ב נו"ע אר"ק ולאח"כ שד"ש. וזה לשון ר"ת נראה לי עיקר דקריאת ההפטרות דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש כמסודרות בפסיקתא ג' דפורענות לפני ט' באב ז' דנחמות לפני קללות דמשנה תורה ותרי דתיובתא בין כשחולקין אתם נצבים ובין כשאין חולקים שהרי אומר בצום גדליה דרשו אחר ר"ה ואחריו שובה ויש שקורין שובה בשבת שבין ר"ה ליוה"כ [אף כשיש שבת בין יוה"כ לסוכות] וטעות היא בידם שאינם סדורות כך בפסיקתא ושובה ישראל על תפילת מטר היא שבחג נידונים על המים ומזהירין עליהן לשוב ועוד שיפה צעקה אחר גזר דין כדאיתא בראש השנה שאם פסקו להם גשמים מועטים בר"ה הקב"ה מורידן בזמנן ואתם נצבים שיש בה מקצת קללה לכך תקנו לה נחמה שוש אשיש שהיא נחמה וכדי שתכלה שנה וקללותיה דאלת"ה הו"ל לתקוני [לחלק מטות ומסעי שהן גדולות ולא נצבים וילך שהן קטנות] וכמה עניני תפילת גשמים אנו מתפללים עד הושענא רבה שהוא יום גזירת גשמים לפיכך נכון לקרות אחר יוה"כ שובה אם חלה שבת אחריו שעיקרה לגשמים ואותן האומרים שוש אשיש בשבת שבין ר"ה ליוה"כ ומקדימין שובה ואומרים משל כהדין נצחייא דאזלין לקירבא ונטלין [מאני קרבא] בידיהן זהו משל הדיוט ואינו עיקר וכן העתקתי מכתב גלילי רבי' יוסף טוב עלם זצ"ל וכן נראה לי עכ"ל ר"ת. ר"ח שחל באחד מאלו שבתות במה מפטירין כתוב בתשובות וששאלתם על סדר הפטרות מנחמו ואילך אם יבוא ר"ח באחד מאלו שבתות והפטרנו בשל ר"ח בהשמים כסאי לשבת אחרת להיכן חוזרין אם להפטרה שדלגו חוזרין הואיל ואותן הפטרות אינן מעין הפרשיות אלא מעין נחמות מה לי לאומרה לפרשה זו מה לי לאומרה לפרשה זו או שמא להפטרה של אותה פרשה חוזרין [תשובה] אותה הפטרה שנדחית בשבת ור"ח [מפני] השמים כסאי הואיל ונדחית נדחית. ועוד כתוב בהן אם יהיה חתן באחד מאלו שבתות והפטירו לו שוש אשיש אם חוזרין להפטרה שדלגו נמצאת ההפטרה שוש אשיש יתירה בשבת שלה ומפטירין קומי אורי אז וזו שוש אשיש נדחית מפרשתה ואם נחזור לסדר הפטרה שכנגד פרשתה ואותה שהיתה ראויה להיות בפרשתו של חתן היא [נדחית] נמצא הפטרת שוש אשיש נשנית שוב על הסדר שד"ש לפרשה שלה והשיבו כאן במגנצא סדר של הפטרות נו"ע אר"ק אומרים כסדרן ואם יהיה נשואין בינתים בשבתות שתים או שלש אומרים שוש אשיש בכולן ולאחר כך חוזרין למקום שהניחו ואומרים כסדרן ואין מדלגין הסימן אלא כסדרן אומרים ומה שישתייר מן ההפטרות של סימן מניחין ואינו אומר וראיה שלהם ימוטו ידחה וכן הודה אף ר' שלמה זצ"ל מוטב להפטיר בהפטרה שדלגו בשבתות של חתן ואע"פ שיש סימן להפטרות הללו אין בכך כלום הואיל ואינן באות אלא בשביל נחמה אבל שאר קהלות נוהגים כי אותה שבת שיש בה חתן אומרי' הפטר' (של שבת ור"ח) [חתן] והפטרה שהיה לו לומר באות שבת ידחה ואין אומרים אותה בשבת אחרת אלא במה שתופסין עכ"ל התשובה ואלו שתי התשובות סותרות זו את זו שהתשובה הראשונה אומרת שאותה הפטרה שנדחית בשבת ור"ח הואיל ונידחית נידחית ולא חייש לסימן וזו השניה אומרת שחוזרין למקום שהניחו ואומרים כסדרן וקפיד אסידרא דנו"ע אר"ק. ותו מה שכתוב בתשובה ראשונה שמפטירין בשל ר"ח ובשנייה שכתוב שמפטירין בשל חתן מספקא לי דשמא כשם דפרישית לעיל דר"ח ניסן שחל להיות בפר' החודש שדוחין דר"ח ומפטיר בפרשת החודש דילמא הכא נמי דוחין דר"ח מפני נו"ע אר"ק מיהו מסתבר לן דודאי בשל ר"ח מפטירין דהשמים כסאי נמי נחמה היא ואית בה תלתא טעמי דאיירי בה מעין שבת ומעין ר"ח ותו דהיא נמי נחמה ותרוייהו כתיבי וכ"כ מורי רבי' אב"י העזרי ר"ח אלול אם חל בשבת מפטירין השמים כסאי ובשבת שאחריו מפטירין עניה סוערה עם רני עקרה ביחד עכ"ל ולא דמי לארבע פישיות דטעמא אחרינא אית בהו דלאו משום נחמה הן באות אלא מעין הפרשיות שהן חובה הלכך אין מזיזין אותן ממקומן אבל מה שכתוב בתשובה שנייה שאומרים שוש אשיש זו אינו נראה בעיני אלא כדפרי' לעיל לענין ארבע פרשיות שדוחין של חתן מפני שהפטרות של ארבע פרשיות כתיבי בתלמוד והפטרה של חתן לא כתיבה אלא שנהגו מנהג בעלמא מחמת שמחה מוטב שיפטירו כדכתיבה וידחו דלא כתיבה ה"נ מוטב שיפטירו בדנו"ע אר"ק דכתיבי בפסיקתא וידחו שוש אשיש דלא כתיבה בשום מקום וכ"כ מורי רבי' אב"י העזרי דמטעם זה אין מניחין סימן הפטרת דנחמ' דנו"ע אר"ק המצוינין בפסיקתא עבור הפטרה של חתן:
858
859מתני' בר"ה בחודש השביעי ותני' בר"ח בחודש השביעי ומפטיר הבן יקיר לי אפרים ויש אומרים וה' פקד את שרה ומפטירין בחנה והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא עבדינן כיש אומרים למחר קרינן ויהי אחר הדברים האלה ומפטירין הבן יקיר לי אפרים הילכך יומא קמא קירינן ה' בפר' וירא מן וה' פקד את שרה עד ויגר אברהם בארץ פלשתים ומקדיש וקרי מפטיר בפנחס ובחודש השביעי באחד לחודש ומפטיר בשמואל בריש ספרא ויהי איש אחד מן הרמתים עד וירם קרן משיחו יום שני קרו ה' בפר' וירא מן ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה עד סוף פרשה ומפטיר קרי כדאתמול ומפטיר בירמיחו מן כה אמר ה' מצא חן עד הבן יקיר לי אפרים: מתני' ביוה"כ אחרי מות. ביוה"כ קרו ו' גברי מן אחרי מות עד ויעש כאשר צוה ה' את משה וכד מיקלע בשבתא קרו ז' גברי מן אחרי מות עד כמעשה ארץ מצרים ומקדיש וקרי מפטיר בפנחס ובעשור לחודש השביעי ומפטיר בישעיה מן ואמר סולו סולו עד כי פי ה' דבר. ובמנחה קרו ג' גברי מן כמעשה ארץ מצרים עד סוף פרשתא ותליתאי היינו מפטיר ומפטיר ביונה בן אמיתי: מתני' ביו"ט הראשון של חג קורין בפ' מועדות שבתורת כהנים דהיינו שור או כשב עד סוף פרשתא ומקדיש וקרי מפטיר בפנחס ובחמשה עשר ומפטיר בזכריה מן הנה יום בא עד ולא יהיה כנעני עוד. יום ב' קורין כביום ראשון וכן נמי מפטיר קרי כדאתמול ומפטיר במלכים ותשלם כל המלאכה. ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג פי' רבי' שלמה קורין בקרבנות החג דפנחס כיצד יום ראשון ויום שני מפטיר קורא ובחמשה עשר ואע"פ שיום שני הוא אין קורין בו וביום השני להראות שהוא ספק יום שני דגנאי הוא לקרות יו"ט בספק חול. ביום ראשון דחולו של מועד שהוא ספק שני ספק שלישי קמא קרי כיום השני ותניינא קרי ביום השלישי תליתאה ביום הרביעי והרביעי שהוא נוסף בחוש"מ הוא קורא את ספיקי היום ומה הן ספיקי היום ביום השני וביום השלישי וכן למחר ראשון קורא ביום השלישי שני קורא ביום הרביעי שלישי קורא ביום החמישי והרביעי חוזר וקורא ביום השלישי וביו' הרביעי שהם ספיקי היום וכן תמיד הרביעי קורא מה שקראו ראשון ושני חוץ מיום אחרון של חולו של מועד שהוא יום הו"ר שא"א לקרות בו ביום השמיני לפי שאינו מימי החג אלא רגל לעצמו לפיכך יום שביעי לחולו של מועד ראשון קורא ביום החמישי ושני ביום הששי שלישי קורא ביום השביעי והרביעי קורא ביום הששי וביום השביעי שהן ספיקי היום עכ"ל. ויש כאן נוסחאות אחרות בשם מר רב יהודאי גאון זצ"ל שהביאו ההיא דפרק החליל דאתקין אמימר בנהרדעא דמדלגין דלוגי ופירשו סדר אחר ואנו שותין מימיו של רבי' שלמה נוהגין כדבריו ובסדר שפירש ותו דטעמא דמסתבר הוא ומקובל ללב וכן הלכה וכן נוהגין כל חכמי לב: מתני' ביו"ט האחרון של חג קורין מצות וחוקים פי' כל הבכור ומפטירין ויהי ככלות שלמה ולמחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה מלפני מזבח ה' כתב רבי' יצחק אלפס וי"א ויהי אחרי מות משה עבד ה' ובה"ג כתוב שמפטירין אחרי מות וי"א ויעמוד שלמה וכבר שאל רב עמרם מפני מה מפטירין באחרי מות והשיבוהו שכבר שאלו כמה פעמים זה ואינן יודעים מי נוהג כן וי"ל הואיל וכל ימות החג מפטירין בענין היום ובשמחת תורה מסיימין ספר חומש וקורין ענין פטירת משה רבינו לכן מתחילין בראש ספר נביאים וענין פטירת מרע"ה והעמדת יהושע במקומו וגם לרבי' יצחק בר' יהודה זצ"ל שאלו מפני מה נוהגי' להפטיר בויהי אחרי מות משה והשיב כיון שנהגו נהגו שמנהג מבטל הלכה וי"ל שבימי רבנן סבוראי שעמדו אחרי האמוראים הנהיגו כן ויש כח בידם כי למדו תורה מפיהם. כתוב בתשובות רבותי וראיתי בשמחת תורה שלא היה בביהכ"נ אלא ב' תורות וקראו בראשונה וזאת הברכה ובשנייה בראשית וחזרו ולקחו הראשונה שקראו בה וזאת הברכה וקראו בה מפטיר ביום השמיני וכן נוהגין רבותינו היכא דמיקלע יום שצריך ג' תורות להוציא כגון ר"ח טבת שחל להיות בשבת חנוכה וכגון ר"ח אדר ור"ח ניסן שחל להיות בשבת בזמן פרשיות אם אין להם אלא ב' תורות קורין בראשונה בענינו של יום וגוללין ונוטלין השניה לשביעי להשלים וחוזרין ונוטלין הראשונ' למפטיר אבל היכא דאיכא ג' תורות מפקינן ג' תורות ולא מצי למיפק ב' וליעבד כי האי גוונא דלא התירו אלא בשעת הדחק הלכך מפקינן ג' תורות וקרינן לכל חד וחד כדינה ואין אומר קדיש כ"א לאחר ב' תורות קודם שיעמוד המפטיר. כתוב בתשובות למה לא בטלו עולותיכם ולא הנהיגו [להפטיר]. בוערבה שמא משום דסיום דוערבה יום דין הגדול והנורא לכך לא הנהיגו להפטיר וערבה ואני מנחם רוח אחרת עמי מחמת וערבה ולקיים מנהג אבותינו שהיא תורה ושמשו גדולי הדור ורואה אני את דבריהם ואומר אני כשחל י"ד בניסן להיות בשבת שאי אפשר להפטיר אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי ביום שחיטת הפסח משום דכתיב במועדו וא"א להפטיר ביום שחיטת הפסח גזי נזרך והשליכי ושאי על שפום קינה בשבת שהוא ערב הפסח ולהפיל לבן של ישראל עולי רגלים ומצאתי סייג לדברי כשבא לידי ספר של ה"ר משה בר משלם זצ"ל ההובא מארץ בבל והיה בהנביאים סימני הפטרות לפרשיות התורה לכל השנה וראיתי סימן צו את אהרן גבי עולותיכם ועוד סימן צו את אהרן גבי וערבה לה' ולכך כיונתי האמת לומר שפעמים מפטירין לצו את אהרן בעולותיכם ופעמים בוערבה ותנאי בדבר זה אם שנה פשוטה היא וחל צו את אהרן בשבת הגדול שלפני הפסח יפטירו בוערבה וכל שכן כשחל ערב הפסח בשבת ואם שנה מעוברת היא וחל צו את אהרן באחד משבתות של אדר השני ושבת הגדול יהיה באחרי מות אז יפטירו בעולותיכם לצו את אהרן אם לא תהיה אחת מארבע פרשיות באותה שבת ולפי שאין רגילות נוהג כן בכל שנה ושנה מפני שנת העיבור לפיכך נשמט מפי הסדרנים ונהגו תמיד להפטיר בעולותיכם לפי שהוא תדיר ע"כ התשובה עוד כתוב בתשובו' בשנת העיבו' הי' שב' הגדול בזאת תהיה והפטירו רבותינו בארבע' אנשי' לפי שבאש' כי תזריע לא יכלו להפטיר בנעמן מפני שהית' פרשת החודש והפטירו לויקהל משה בן ז' שנים ולאלה פקודי ותשלם כל המלאכה עד מלא כבוד ולא ויעש חירם ע"כ לשון התשובה: א"ר חנן א"ר ששת שבת שחל להיות בחולו של מועד בין בניסן בין בתשרי קרינן ראה אתה אומר אלי שיש שם מצות שבת ורגלים ורמז חולו של מועד דכתיב את חג המצות תשמור שבעת ימים ולמדנו מיכן איסור מלאכה בחולו של מועד במסכת חגיגה: אפטורי מאי בניסן בעצמות היבשות שהיו מיוצאי מצרים לפני הקץ והוא ביחזקאל היתה עלי יד ה'. בתשרי ביום בוא גוג שהיא המלחמה האמורה בנבואת זכריה בהנה יום בא:
859
860מתני' בחנוכה בנשיאים. יומא קמא קרי כהן מן ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן עד לפני המשכן ולוי קרי מן קח מאתם עד לחנוכת המזבח וישראל קרי מן ויהי המקריב עד סיפא דפיסקא יומא תניינא כהן קרי מן ביום השני עד כף אחת ולוי קרי מן פר אחד בן בקר עד סוף פיסקא וישראל קרי ביום השלישי עד סוף פסקא יום ג' כהן קרי ביום השלישי עד כף אחת ולוי קרי מן פר אחד עד סוף פסקא וישראל קרי ביום הרביעי עד סוף פסקא יום ד' כהן קרי ביום הרביעי עד כף אחת ולוי קרי מן פר אחד עד סוף פסקא וישראל קרי ביום החמישי עד סוף פסקא יום ה' כהן קרי ביום החמישי עד כף אחת ולוי קרי מן פר אחד עד סוף פסקא וישראל קרי ביום הששי עד סוף פסקא יום ו' כהן קרי ביום הששי עד כף אחת ולוי קרי מן פר אחד עד סוף פסקא וישראל קרי ביום השביעי עד סוף פסקא יום ז' כהן קרי כיום השביעי עד כף אחת ולוי קרי מן פר אחד עד סוף פסקא וישראל קרי ביום השמיני עד סוף פסקא יום ח' קרי בהן ביום השמיני וביום התשיעי ולוי קרי ביום העשירי ביום עשתי עשר ביום שנים עשר וישראל קרי מן זאת חנוכת המזבח עד סוף פסקא עד בהעלותך כן עשה את המנורה ובשבת מפטיר בנרות דזכריה רני ושמחי על שם ראיתי והנה מנורת וגו' וכד מיקלע שתי שבתות בחנוכה מפטירין קמייתא בנרות דזכריה בתרייתא בנרות דשלמה ויעש חירם וגו': אמר ר' יצחק נפחא ר"ח טבת שחל להיות בשבת מביאין ג' תורות וקורין בהן אחד בענינו של יום ואחד בשל ר"ח ואחד בשל חנוכה. איתמר ר"ח טבת שחל להיות בחול א"ר יצחק נפחא קרו ג' בדר"ח וחד קרו בדחנוכה ורב (אבדי דמן חילפא) [דימי דמן חיפא] אמר קרו תלתא בדחנוכה וחד קרי בדר"ח מאי הוי עלה רב יוסף אמר אין משגיחין בדר"ח ורבא אמר אין משגיחין בדחנוכה והילכתא אין משגיחין בדחנוכה ור"ח עיקר הלכך ר"ח טבת שחל להיות בחול קרי ג' בדר"ח וחד קרי בדחנוכה ור"ח טבת שחל להיות בשבת מביאין ג' תורות וקורין אחד בענינו של יום ואחד בשל ר"ח ואחד בשל חנוכה. ולענין הפטרה השיב רבי' יהודה הכהן שמפטירין בשל ר"ח מדאסקינן והלכתא אין משגיחין בדחנוכה ור"ח עיקר ותרתי למה לי אלא אין משגיחין בדחנוכה להיותה תחילה אפרשתא ור"ח עיקר אאפטרתא ואי איכא דס"ל דתרוייהו אפרשתא קאי ואפטרתא דחנוכה אפטרינן לאו כל כמיניה דתנן כל התדיר מחבירו קודם לחבירו ועוד דהכא תרתי שבת וראש חודש התם חנוכה ותו לא הלכך ר"ח קודם דהוא תדיר ומקודש טפי מחנוכה עכ"ל. וזאת היא תשובת רבי' ר' משלם בר' משה זצ"ל לר' נחומי' זצ"ל וששאלת ר"ח טבת שחל להיות בשבת במה מפטירין יש מבני קהלינו שאומרים שמפטירים ברני ושמחי ויש מהם שאומרים שמפטירין בהשמים כסאי ואבאר טעמם של אלו וטעמם של אלו אותם שאומרים להפטיר בנרות אומרים כן היא המדה לעולם שבאותו ענין שהמפטיר קורא באותו ענין מפטיר והלכך מפטירין בשל חנוכה ואם נפשך לומר אקרא בשל ר"ח ואפטיר בשל ר"ח אינה היא המדה שהרי תדיר ושאינו תדיר תדיר קוד' ואותם שאומרי' להפטיר בשל ר"ח אומרים ר"ח דאורייתא וחנוכה דרבנן ולא אתי דרבנן ודחי דאורייתא ומצינו בהלכות פסוקות שצריך להפטיר ברני ושמחי אבל במקומינו נהגו להפטיר בשל ר"ח מפני כבוד רבי' יהודה הכהן הזקן שהורה כן וקיי"ל מקום שיפול העץ שם יהו פירותיו. וששאלת אם יזדמן חתן באותו שבת של ר"ח טבת או בשבת של פרשיות במה מפטירין נהגו לדחות אותה הפטרה של חתן שלא מצאנוה לא כתובה ולא שנויה מפי רבותינו לפיכך נידחית מפני הקביעות והשנויות וכ"ש מפני הפטרות של ארבע פרשיות שעיקרן מן התורה ואין ממירין בשום מקום ואשתקד בשנה שעברה ישבו זקני קהלינו ונתיישבו בדבר ונמנו וגמרו שלא להחליף אותם הפטרות שאומרים באלול מחמשה עשר באב ואילך באותה הפטרה של חתן הואיל ופסק' רב כהנא ויש להם סמך מדברי רבותינו ומהכא מצינן למידק אם אירע הפטרה של חתן בשבת שר"ח חל באחד בשבת שמפטירין במחר חודש לפי שכתובה ונישנית בתלמוד וזו הפטרה של חתן לא כתובה ולא נישנית ונדחית מפניה אע"ג שאין קורין מענינו של דבר ע"כ התשובה. וכ"כ מורי רבי' אב"י העזרי דשבת ר"ח וחנוכה מפטירין ברני ושמחי מעין הפרשה שקרא בה המפטיר וכן הלכה ועוד השיב רבי' ר' משלם בר' משה ששאלת מאותן הסדרים איזה מהן ישולב לחבירו אמנם נהגו להשליב ויקהל ואלה פקודי ולא ויקחו לי ואתה תצוה וזכורני שפעם אחת הוקרו שתי חתונות בשבת של ויקחו לי והתחיל בואתה תצוה קודם שגמר קריאותיו והחזירוהו הקהל לויקחו לי תרומה לפי שרצה השליח ציבור להשליב אותם שני סדרים ויקחו לי ואתה תצוה ע"כ החזירוהו הקהל וכך אנו נוהגים המנהג נהגנו וטעמו של דבר איני יודע ע"כ התשובה וכתב מורי רבי' אב"י העזרי מנהג הפטרות בשנה פשוטה לשתי פרשיות ביחד בוורמש"א אמרו משום רבי' יצחק הלוי שהנהיג אביו להפטיר בפרשה ראשונה ולא בשנייה לפי שיש בכל הפטרה ראשונה מעין פ' ראשונה ושנייה כגון נעמן יש בו מעין אשה כי תזריע ותורת המצורע זהו בשנה פשוטה ובשנת העיבור היה שבת הגדול בזאת תהיה והפטירו רבותינו בארבעה אנשים לפי שבאשה כי תזריע לא היו יכולין להפטיר בנעמן לפי שהיתה פרשת החודש עכ"ל ׃
860
861מתני' בפורים ויבוא עמלק. ומפקינן ס"ת וקורא כהן ולוי וישראל מן ויבוא עמלק עד וישמע ואע"ג דאמרי רבנן אין קורין פחו' מעשרה פסוקים בביהכ"נ הדר אמרו בר מן ויבוא עמלק דהתם ט' פסוקים ואמ' רב יהודאי ריש כלה דמנהר פקוד דבצרה כהן קורא ג' פסוקי' לוי ג"פ וישראל ג"פ ואל ידלגו ובתר הכי לימא קדיש עד דאמירן וקרי למגילה והדר מניח ס"ת למקומו ולימא תהלה וקידושא דסידרא וכד מיקלע ארביסר בחד בשבת אין אומרים ויהי נועם באפוקי שבתא אבל היכא דאתרמי בתוך השבת אומרים ואין אנו נוהגין כן אלא אנו מחזירין ס"ת למקומו לארון הקודש ואחר כך אנו קורין המגילה:
861
862מתני' בראשי חדשים ובראשי חדשיכם ר"ח שחל להיות בשבת מפטירין בישעיה בהשמים כסאי א"ר הונא ר"ח שחל להיות [באחד] בשבת מפטירין מאתמול ויאמר לו יהונתן ואם נזדמן בה חתן דוחין של חתן כדפריש' לעיל:
862
863ת"ר הקורא בתורה פותח ורואה גולל ומברך וחוזר ופותח וקורא דברי ר"מ ר"י אומר פותח ורואה ומברך וקורא וכן הלכה. ירושלמי בפרק אין עומדין היה קורא בתורה ונשתתק זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון וא"ת ממקום שפסק הראשונים נתברכו לפניהם ולא נתברכו לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא נתברכו לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה. א"ר זירא א"ר מתנה אמר שמואל הלוחות והבימות אין בהן משום קדושה כתב רבי' שלמה הלוחות לא ידעתי מה הן ויש מפרשים הן העשוין לספרים שלנו [שאינן] עשויין בגליון. והבימות. בימה שהיו עושין למלך בפרשת הקהל כדתנן בסוטה א"ר שפטיה א"ר יוחנן הגולל ס"ת יעמידנו על התפר וא"ר שפטיה א"ר יוחנן הגולל ס"ת גוללו מבחוץ ואין גוללו מבפנים וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים וא"ר שפטיה א"ר יוחנן עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס"ת פירש רבי' שלמה זצ"ל עשרה שנאספו וקראו השלשה או השבעה כחוק היום ולפי שאין קורין בתורה פחות מעשר' אמר עשרה שקראו בתורה וא"ר שפטיה א"ר יוחנן ואריב"ל עשרה שקראו בתורה הגולל ס"ת קיבל שכר כולן שכר כלן ס"ד אלא אימא נותנים לו שכר כנגד כולם:
863
864ושם שדי יתברך לעולם. ואויבי יהיה נכלם. ומכל טוב נעלם. ולאלקים אתן שבח ותהלה. שזיכני לסיים מסכת מגילה
864
865מאימתי מזכירין גבורות גשמים. דהיינו משיב הרוח ומוריד הגשם שאנו מתפללים בתחיית המתים בברכת מחיה המתים. ר"א אומר מיו"ט הראשון של חג ר' יהושע אומר מיו"ט האחרון של חג ר' יהודה אומ' משום ר' יהושע העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון של חג האחרון מזכיר דהיינו במוסף הראשון אינו מזכיר ביו"ט [הראשון] של פסח הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר. ירושלמי ר' בון בשם ר' יוחנן טעמא דר' יהודה כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה. ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן כלומר לר' יהודה דאמר דאחרון מזכיר וקיי"ל כותיה בזמן הזה שאנו עושים שני ימים טובים אחרונים משום ספיקא היכי מתחילין דהזכרה אמר רב מתחיל להזכיר ביום ראשון במוסף ופוסק מנחה ערבית ושחרית וחוזר ומתחיל למחר ביום שני במוסף אמר להו שמואל פוקו ואמרו ליה לאבא לאחר שעשיתו קודש לראשון תעשהו חול אלא אמר שמואל מתחיל במוסף ובמנחה ופוסק ערבית ושחרית וחוזר ומתחיל במוספין רבא אמר כיון שהתחיל להזכיר במוסף דיו"ט ראשון שוב אינו פוסק לא במנחה ולא בערבית ולא בשחרית וכן א"ר ששת כיון שהתחיל שוב אינו פוסק והלכת' כיון שהתחיל שוב אינו פוסק ירושלמי ויזכיר מבערב [לית כל עמא תמן. ויזכיר בשחרי' אף הוא סבור שהזכיר מבערב] והוא הוי מדכר מיגו דחמי לון דלא מדכרי בקדמיתא ומדכרי בבתרייתא אף הוא יודע שלא הזכיר מבערב א"ל ר' חייא בר מרייך הכין הוי ר' יונה אבוך הוי בה ר' חגי בשם ר' פדת אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור ר' סימון בשם ריב"ל בשליח ציבור הדבר תלוי א"ר מנא קומי ר' וחגי פריך א"ל הדא דתימר בשליח ציבור ברם צלויי ביחיד אם רצה להזכיר מזכיר והדא דתימר אסור להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור בגשם קמון לצלותא (במי שיזכיר) [כמו שהזכיר] שליח ציבור. ונראה בעיני אני יצחק בר משה נב"ה המחבר דה"פ ויזכיר מבערב ומשני לית תמן כל עמא כלומר יש מהן שטרודין ואינן באין לערב בביהכ"נ ואנן בעינן שיהיו כולן כשמתחילין להזכיר וטעמא דמילתא שהיה ש"צ מזכיר בקול רם משיב הרוח וישמעו כולם ויתפללו (ומשני לית כל עמא תמן) וא"כ יהא צריך גם למחר להכריז מה"ר בעבור אותם שלא היו אמש בביהכ"נ והדר פריך ויזכיר בשחרית כי עתה רובם בביהכ"נ ומשני אף הוא סבר שהזכיר מבערב פי' אותם שעתה בבית הכנסת ואמש לא היו כסבורים שכשם שעתה הוא מכריז להתפלל משיב הרוח ה"נ הכריז אמש וכסבורים שהתפללו אמש משיב הרוח והוא הוי מדכר פי' ויבוא גם הוא לשנה הבאה להזכיר מבערב ואין לו להזכיר עד שיזכיר ש"צ מן גו דחמי לון דלא מדברי בקדמיתא ומדכרין בבתרייתא אף הוא יודע שלא הזכיר מבערב פי' מתוך שהוא רואה שאין מזכירים בשחרית ומזכירים במוסף יודע הוא שלא הזכירו מבערב א"ל ר' חמא כר מרייך לפלוני וחסר שם חכם שהוא בנו של ר' יונה בספר או יש להיות א"ל ר' חייא לבר מרייך בנו של ר' יונה וה"פ אמר ליה ר' חייא לבר מרייך הכין הוה ר' יונה אבוך הוי בה כך היה ר' יונה אביך מפרש למה לא יזכיר בערבית ושחרית כמו שפרשנו ומיכן והלאה התחלת דיבור ולא קאי אדלעיל ר' חגי בשם ר' פדת אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור פי' עד שישמע שהש"צ מכריז בקול רם משיב הרוח ר' סימון בשם ריב"ל בשליח ציבור הדבר תלוי בתמיה כלומר וכי במקום שאין שליח ציבור היחיד אין מתפלל משיב הרוח כלל אמר רב מנא קומי ר' וחגי פריך כלומר דחגי פליג אדר' סימון שסובר שאין הדבר תלוי בשליח ציבור א"ל לא [הדא] דתימר בשליח ציבור ברם ביחיד אם רצה להזכיר מזכיר פירוש ר' ענה לו דר' חגי ור' סימון לא פליגי אהדדי אלא דר' חגי לא איירי אלא היכא דאיכא ש"צ שרגיל להזכיר בקול רם משיב הרוח הלכך אין לו להזכיר עד שישמע משליח ציבור במוסף ואז יזכיר (בערבית) [במנחה] והדא דתימר אסור להזכיר עד שיזכיר ש"צ בגשם כלומר במוסף ואח"כ יתפלל במנחה שהרי כששליח ציבור מתפלל תפלת הגשם כבר התפללו כל הקהל תפילת המוסף בלחש וכי כשישמעו משליח ציבור יחזרו ויתפללו אלא ודאי אתפילת מנחה קאמר. קמון לצלותא כמו שהזכיר ש"צ כלומר אפי' אם לא שמע משליח ציבור כיון ששמע פיוטים של גשם ה"ז מתפלל במנחה משיב הרוח כמו שפירש ר"ת דר' אליעזר קלירי הוא ר' אלעזר בן ערך וזכינו שמיכן ראיה לדברי ר"ת דבימי חכמים נעשו הפיוטים כך נראה בעיני פי' שמועה זו אני המחבר הלכך אין היחידים בציבור מתפללים משיב הרוח ומוריד הגשם אלא במנחה לאחר שהתפללו מוסף וכ"כ רב עמרם גאון שלאחר שהזכיר שליח ציבור במוסף מתחילין העם בתפילת המנחה משיב הרוח ומוה"ג ודייק לישנא דמתני' העובר לפני התיבה וכו' האחרון מזכיר משמע דדוקא העובר לפני התיבה דהיינו שליח ציבור מדלא נקט במוסף מזכיר וכן מה שפירשתי שיטת ירושלמי שהיה שליח ציבור מכריז בקול רם מה"ר ומוה"ג שוב מצאתי כן כתוב בשם פר"ח זצ"ל שיש שנוהגים שלאח קה"ת וקדיש מיד אומר שליח ציבור בקול רם משיב הרוח ומוריד הגשם ושוב פותח ש"צ וגם כל העם מתפללים בלחש מגן ומחיה ואומרים משיב הרוח ומוריד הגשם:
865
866אמר ר' חנינא העובר לפני התיבה בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו אמר מוריד הגשם מחזירין אותו בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו פי' רבי' שלמה אמר מוריד הגשם מחזירין אותו דמיעצר וכיון דבעא אמיטרא לא התפלל תפילה כהוגן וחוזר לראש הברכה ואומרה בלא מוה"ג שהגשמים בקיץ סימן קללה מפני הקציר ורבי' יצחק בר אשר פי' דלאו דוקא מחזירין אותו דמאי נפקא מינה הרי כבר הזכיר אלא כלומר מלמדין אותו ומחזירין אותו מזה הענין שיזהר כשיתפלל פעם שנית שלא יאמר מוריד הגשם ולפירושו אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו דאפי' אין מלמדין אותו שלא יאמר אותו וזהו דכר תמוה אבל הא דקאמר בימות הגשמים לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו פשיטא דהאי מחזירין אותו היינו מחזירין ממש כההיא דפ' תפילת השחר דא"ר תנחום א"ר אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפילה וה"נ משמע בירושלמי דפרקין ובירושלמי דברכות פ' אין עומדין ר' זעירא בשם ר' חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו והתני בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם רצה להזכיר מזכיר לא דמי ההוא דמיקל לההוא דלא מצלי ולא מיקל בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו והתני אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו בההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר ר' זעירא בשם רב הונא אם לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפילה דכוותיה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים אומר בשומע תפילה [ומה אם שאלה שהיא מדוחק אומר בשומע תפלה] הזכרה שהיא מריוח לא כל שכן והתני אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו א"ר אבא מארי אחוה דרב יוסף בשלא אמרה בשומע תפילה היכן הוא חוזר כדאמר ר"ש בר בא בשם ר' יוחנן בר"ח אם עקר רגליו חוזר לכתחילה ואם לאו חוזר לעבודה אף הכא אם עקר רגליו חוזר לכתחילה ואם לאו חוזר לשומע תפלה למדנו משם דפי' מחזירין היינו מחזירין ממש ופליג אתלמוד דידן לענין גבורות גשמים. מיהו הני מילי שאמר שחוזר לשומע תפלה. ביחיד. אבל אם היה בציבור אפי' אם נזכר אחר שומע תפלה או אחר שעקר את רגליו אינו חוזר דשמע ליה משליח צבור ופירשו ה"ג שאם שכח אדם יעלה ויבוא או דבר [אחר] שהוא צריך לחזור ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי ש"צ מראש ועד סוף ומוציאו מידי חובה כדאיתא שלהי ר"ה דאמר דכשם שהוא מוציא את שאינו בקי כך הוא מוציא את הבקי ואע"ג דאמר התם דלא פטר אלא עם שבשדות דאניסי וטרידי היינו היכא שלא התפלל כלל אבל היכא שהתפלל ודילג כי הדר שמע מש"צ מראש ועד סוף יצא וכן פי' בשאלתות דרב אחאי פרשת ויצא יעקב. ירושלמי דפרקין תני נתפלל ואינו יודע מה הזכיר א"ר יוחנן כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר מיכן ואילך מה שצריך הזכיר:
866
867מתני' בג' במרחשון שואלין את הגשמים פי' מתפללין ותן טל ומטר ר"ג אומר בשבעה בו חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת אמר ר"א הלכה כר"ג תניא חנניה אומר בגולה עד ששים בתקופה אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא אבעיא להו יום ששים כלפני ששים או כלאחר ששים. הא דקתני עד ששים יום בתקופה מדאמרינן יום ששים הוי כלפני ששים ואין מזכירין עד שימלאו כל הששים דהיינו עם ששים ואחד או דילמא שמזכירין בו כלאחר ששים רב אמר כלאחר ששים ושמואל אמר כלפני ששים א"ר פפא הלכתא יום ששים כלאחר ששים ופ"ק דסנהדרין אפליגו ר' יהודה ור' יוסי דר"י סבר יום תקופה גומר ור' יוסי סבר יום תקופה מתחיל ונמנה לרבא ולא לשעבר הלכך לענין שאלה נמי דהיינו טל ומטר מיום תקופה מנינן וביום ששים מתחילינן דהלכה כר' יוסי:
867
868ת"ר הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא ועל הצרה ועברה ה"ז מתענה ומשלים פי' רבי' שלמה על החולה כדי שיתרפא ונתרפא קודם שהשלים תעניותיו שנדר או על צרה ועברה עכ"ל הרי פי' שאפי' נדר להתענות הרבה תעניות ונתרפא ה"ז משלים תעניותיו ואצ"ל שאם התחיל זה היום ונתרפא באמצע היום שמשלים אותו היום ופירשו רבותינו דה"ה אם מת החולה בעי לקיומי נדרו ויש לי ללמוד דה"ה כשפוסק אדם צדקה עבור החולה כדי שיתרפא ומת החולה שחייב לתת צדקה כמו שפסק. ת"ר ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין ה"ז מתענה ומשלים כל התעניות שקבלו בני עירו ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהם שכח ואכל ושתה אל יתראה בפניהם להודיע להם שאכל מפני המחלוקת ואל ינהג עידונים בעצמו:
868
869אמר רבי ירמיה בר אבא אין תענית ציבור בבבל פי' שיהא אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה אלא תשע' באב בלבד. פר"ח וכן רבי' יצחק פסקו כשמואל וכ"פ מורי רבי' אב"י העזרי דאמר לקמן א"ר כהנא אמר רב יחיד שקיבל עליו תענית אסור בנעילת הסנדל חיישי' שמא תענית ציבור קיבל עליו היכי ליעבד דליהוי מותר בנעילת הסנדל אמר רב' בר רב שילא דאמר למחר הריני בתענית יחיד אמרו ליה אנשי המקום לרב ששת קא אתו רבנן לבי תעניתא כי סיימו מסאני קפיד ואמר להו דילמא מיכל נמי קא אכלי אביי ורבא סיימי אפנתא מרימר ומר זוטרא מחלפי דימינא לשמאלא ודשמאלא לימינא רבנן דבי רב אשי מסיימי כי אורחייהו סברי לדשמואל דאמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא ת"ב בלבד וכותייהו. קיי"ל וטעמא דמילתא דאין תענית ציבור בבבל פי' מורי רבי' אב"י העזרי משום דלית לן נשיא דאמרינן לקמן בפ"ב בירושלמי א"ר יוסא אילן תעניתא דאנן עבדין לית אינון תעניתא ולמה דלית נשיא עימן ואינה ראיה דהתם אסדר תעניות קאי ששנינו במשנה ונותנין אפר מקלה ע"ג התיבה ובראש הנשיא שכך נתקנו התעניות של ציבור של עצירת גשמים ועלה קאמר ר' יוסא הדא אמרה אילן תעניתא וכו' דבעינן שיתנו אפר מקלה על ראש הנשיא וליכא נשיא אבל שאר תעניות לא בעו נשיא כמו תשעה באב גופיה שנוהג אע"פ דליכא נשיא. הלכך הואיל והלכה כשמואל אומר מורי רבי' אב"י העזרי די"ז בתמוז וצום גדליה מותרין ברחיצה וכן המנהג שרוחצין באלו התעניות וכן פי' ר' אליעזר בר' נתן זצ"ל דהיינו טעמא שמברכין הקהל בסתם המקבלים עליהם תעניות שני וחמישי ושני ואין מזכירין תענית יחיד משום דקיי"ל כשמואל אבל אי ליתא לדשמואל היה צריך לפרש בפירוש תענית יחיד מההוא דרב כהנא אמר רב כדפרישית לעיל והכי מוכח בירושלמי בפ"ק דמגילה דמסיק לית לך אלא כהדא דרבי הוה מפרסם עצמו פעמים בשנה רוחץ בי"ז בתמוז ונוטע נטיעות בפורים משמע שהוא עיקר דמסיק לית לך אלא כהדא ובגמ' דידן נמי אמר רבי נטע נטיעות בפורים ורחץ בקרונה של ציפורי בי"ז בתמוז וביקש לעקור ת"ב ולא הודו [לו] ופי' רבי' שלמה דלא הודו לו לא קאי ארחיצה אלא אהך דביקש לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת:
869
870א"ר זעירא א"ר הונא יחיד שקיבל עליו תענית אפילו אכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית לן בתעניתו למחר אינו מתפלל תפלת תענית פירש"י ה"ג יחיד שקיבל עליו תענית אפי' אכל ושתה כל הלילה כולו הואיל שקבל עליו קודם הלילה למחר מתפלל תפילת תענית. לן בתעניתו כגון שישב היום כולו בתענית ואף בלילה הבא אחר אותו תענית לא אכל ולא שתה כלום למחר ביום שני אם נמלך ורוצה להתענות כל היום אין מתפלל תפילת תענית לפי שלא פסק בין זה לזה כחד יומא דמי לפיכך צריך הי' לחזור ולומר אתענה עכ"ל. ויש מקיימים גירסת הספרים ומפרשים כך יחיד שקיבל עליו שני תעניות רצופין אפי' אכל ושתה כל הלילה שבין אותם שני ימים שקיבל עליו להתענות למחר מתפלל תפילת תענית הואיל שהבדילן לאותן שני ימים באכילה ובשתיה [לן בתעניתו למחר אינו מתפלל תפילת תענית] ואותן שני ימים אינן עולין לו אלא ליום אחד וצריך לו להתענות עוד ביום אחד וקשיא לפי' זה דקתני אפי' אכל ושתה כל הלילה דמשמע לא מיבעיא אם לא אכל ושתה הא אמרת אם לא אכל ושתה אינו מתפלל תפלת תענית ותו בשלא אכל ושתה אמאי אינו מתפלל תפלת תענית והא תענית מעליא של שני ימים קיבל עליו והרי שני ימים מתענה ומה ענין לשון מחר אינו מתפלל אלא שצריך להתענות עוד ביום אחד ורבי' יצחק אלפס פי' יחיד שקבל עליו שני ימים תענית זה אחר זה אפי' אכל ושתה כל הלילה כולה למחר מתפלל תפלת תענית לן בתעניתו כלומר אם לא קיבל עליו תענית אלא אחד בלבד והתענה אותו היום ובלילה נמלך ולן בתעניתו למחר אינו מתפלל תפילת תענית שהרי לא קיבלה עליו מבעוד יום עכ"ל רישא כדברי המפרשים סיפא כדברי רבי' שלמה פירשו׃ בפ' במה מדליקין תני ר' הושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמ"ע ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ואין בהם קידוש על הכוס ויש בהם הזכרה בברכת המזון ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ומעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפלה ואם לא אמר אין מחזירין אותו ואין בהם קידוש על הכוס ואין בהם הזכרה בבהמ"ז שמעינן מינה דהמתענה צריך לומר ענינו בערבית ושחרית ומנחה וה"נ אמרי' לקמן בירושלמי בפ"ב ר' זעירא בשם ר' ירמיה יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר מעין המאורע היכן אומרה צבור בין גואל לרופא יחיד בשומע תפלה מהו אומר ענינו ה' ענינו בעת ובעונה הזאת כי בצרה גדול' אנחנו אל תסתר פניך ממנו ואל תתעלם מתחינתינו כי אתה ה' העונה בעת צרה פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה כאמור ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם ברוך אתה ה' העונה בעת צרה ר' ינאי בשם ר' ישמעאל אומרה בשומע תפלה ר' יונה בשם רב אפי' יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע היכן אומרה ר' זירא בשם ר' הונא אומרה כלילי שבת וכיומו פי' היינו ערבית שחרית ומנחה כליל שבת דהיינו ערבית וכיומו דהיינו שחרית ומנחה אבל מוסף בתענית ליכא ואיתא נמי הא בפרק תפלת השחר בירושלמי אך מה שכתוב בכאן צבור אומרה בין גואל לרופא לא ראיתי לשם. מ"מ שמעינן מינה שהיושב בתענית צריך לומר ענינו ערבית ושחרית ומנחה. אבל עכשיו אין אנו מתפללים ענינו כ"א במנחה דוקא וכ"כ רב נסים גאון בר ברכיה זצ"ל שכך ראה בפירושי הגאונים ובתשובותיהם. וההיא דבמה מדליקין וירושלמי לא קשיא דתקנת גאונים היא זאת משום דחשו שאם התפלל ענינו בערבית ושחרית ויאחזנו בולמוס שצריך על כרחו לאכול נמצאת תפלתו שקר ולכך תקנו שלא להתפלל ענינו כ"א במנחה אבל כשהצבור מתענין מתפלל שליח ציבור ענינו בשחרית דאי אפשר שלא יהא בציבור דלא יתענו דכולהו ודאי לא יאחוז בולמוס וכתב רבי' יצחק אלפס דשמעינן מההיא דבמה מדליקין שאם טעה ולא אמר ענינו בתפילת תענית אין מחזירין אותו אבל אי אידכר מקמי דעקר לרגלוי לימא הכי ענינו ה' ענינו כי בצרה גדולה וכו' עד פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה יהיו לרצון אמרי פי וכו' ׃
870
871אמר ר"ח כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית מיתיבי אנשי משמר מתענין ולא משלימין דהתם לצעורי נפשייהו בעלמא ולאו משום תענית ת"ש דאר"א בר' צדוק אני מבני [בניו של סנאה] בן בנימין פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו"ט שלנו היה התם נמי לצעורי נפשייהו בעלמא דאי הוו בעו מצו אכלי מצפרא פי' מורי רבי' אב"י העזרי לא שמיה תענית להעלות לו יום שלם שזהו סתם תענית למקבל עליו תענית בפירוש שאמר הריני בתענית למחר א"נ י"ז בתמוז וצום גדליה ועשרה בטבת אבל עשרת ימי תשובה ותענית חלום צערא בעלמא קביל עליה כמו אנשי משמר ודר"א בר' צדוק. וכן העידו על רבי' אליעזר בר' נתן זצ"ל שלא היה מתענה בעשי"ת עד שקיעת החמה אלא ביציאתו מבית הכנסת היה אוכל מיד ואע"ג דאמרינן לקמן סוף פ"ב הלכה מתענה ומשלים ואמר בירושלמי דאפי' יחיד שגזר על עצמו תענית בערב שבת מתענה ומשלים היינו שקבל על עצמו בפירוש תענית. אבל בשאר תעניות לא דאין רגילות לקבלם לעשי"ת ות"ח בתפלה ואפ"ה מתפלל ענינו כדפרישית בע"ז פרק אין מעמידין בשמעתא דאנשי משמר וכתב רבי' יצחק בר' יהודה זצ"ל הוא דנקרא שירליאון שיש בברכות ירושלמי בשעה שהלבנה זורחת בכח בידוע שכבר שקעה החמה וכתב דנ"מ לענין תענית ולקמן שלהי פ"ב בדהיא דדרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכתא מתענה ומשלים פי' רבי' שלמה שצריך להשלים עד חשיכה א"כ רוצה לומר שקיעת החמה היינו חשיכה מידו אם רואה שלשה כוכבים אע"פ שאינו חשיכה לגמרי מותר לאכול אפי' קיבל על עצמו בפירוש שכן במוצאי שבתות וי"ט כבר מותר במלאכה. אמר שמואל כל תעני' שלא קיבל עליו מבעוד יום לא שמיה תעני' ואי יתיב מאי אמר רבה בר רב שילא דמי למפוחא דמליא זיקא שאין בו ממש כך בתעניתו אין בו ממש שיהיה עליו שם תענית נ"מ שאין צריך להמתין מלאכול עד שקיעת החמה וגם שאינו מתפלל תפלת תענית ולא דמי לעשי"ת שמתפלל תפלת תענית אע"פ שלא קבל מאתמול שהעולם רגילים להתענות בהם ולא צריך לקבל ואע"פ שאוכל מבעוד יום מתפלל תפלת תענית דדמי למתענין לשעות כדפרישית לעיל וכן בתענית חלום מתפלל תפילת תענית אע"פ שאוכל קודם שקיעת החמה כי הראו לו היום כדי שיצטער ויתפלל. איתמר מאימתי מקבלין אמר רב במנחה פי' משהגיע שעת המנחה קודם תפלת המנחה ושמואל אמר בתפילת המנחה א"ר יוסף כוותיה דשמואל מסתברא דתניא במגילת תענית להן כל אינש דייתי עלוהי מן קדמת דנא פי' קודם יו"ט זה ייסר עצמו בצלו כלומר יקבלנו עליו פליגי בה ר' חייא ור"ש ברבי חד אמר ייסר וחד אמר יאסר בשלמא למ"ד ייסר כדאמרן שיקבלנו עליו ויתענה אלא למ"ד יאסר משמע דאסור לו להתענות מאי היא כדתניא להן כל אינש וכו'. רב עמרם גאון וכולהו רבוותא פסקו הלכתא כשמואל דהא סייעיה רב יוסף ואע"ג דפליגי ר' חייא ור"ש ברבי בפירושא דמתניתא ודחו לה הלכתא כשמואל וכ"פ בשאלתות פרשת ויחל ופירש קבלת תענית שמתפלל ענינו במנחה שלפני תענית ופר"ח פי' קבלת תענית שאומר אהא בתענית למחר ויה"ר שתתקבל תפלתי ביום תעניתי וכוללה בשומע תפלה וכדבריו נראין למורי רבי' אב"י העזרי דאמר לקמן א"ר יוחנן אהא בתענית עד שאבוא לביתי ואמר רב' בר רב שילא דלימא הריני בתעני' יחיד למחר ומורי רבי' יהודה בר יצחק הנקרא שירליאון היה אומר במנחה שלמחר רוצה להתענות בשומע תפלה ענני ה' ענני ביום תעניתי כי למחר אשב למלך בתענית ואומר מורי רבי' אב"י העזרי דנראין הדברים דשמואל מודה לרב דאם קיבל במנחה קודם תפילת המנחה דשפיר דמי וכ"ש קודם לכן וכן נהגו העם לברך בשבת למקבלים תענית שני וחמישי ושני ושוב אין צריכים לקבל אבל רב לית ליה דשמואל:
871
872תניא יחיד שקיבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה ופגעו בו ימים טובים הכתובים. במגילת תענית אם נדרו קדם לגזירתנו תדחה גזירתנו מפני נדרו ואם גזירתנו קדמה לנדרו ידחה נדרו מפני גזירתנו כ"ש ימים טובים ור"ח שידחה נדרו מפניהם. תנן בנדרים בפרק ר' אליעזר פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרים ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו שהרי לא נדר אלא על דעת שיתקיים כל נדרו פי' כגון שנדר שלא לשתות יין עד לאחר ל' יום אומרים לו אם היית יודע שיש ביניהם שבתות וימים טובים כלום היית נודר אם אומר לאו מתירין אותו ואע"פ שאין שלשזם יום בלא שבת אומרים לו אם היית בשעת נדרך זוכר ומעלה על לבך שיש שבת באמצע כלום היית נודר הילכך יש לי ללמוד מיכן מי שנדר להתענות ל' יום רצופין שפותחין לו בשבתות וי"ט שהן אסורין בתענית [ואומרים לו אם היית זוכר בשעת נדרך ומעלה על לבך שיש שבת באמצע כלום היית נודר ואם אמר] לאו מתירין אותו ׃
872
873ת"ר דרוצה לישב בתענית עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי ר' ר' [אליעזר בר'] שמעון אומר עד קרות הגבר אמר רבא ל"ש שאוכל עד קרות הגבר או עד שיעלה עמוד השחר לר' אלא שלא גמר סעודתו אבל גמר סעודתו אינו אוכל איתיביה אביי ישן ועמד ה"ז אוכל התם במתנמנם שאינו ישן שינת קבע וה"ר מתנמנם א"ר אשי נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מידכר כתב רבי' יצחק אלפס ולא איפסיקא בה הלכתא בהדיא אלא מדקא חזינן לגמרא דקא טרח לפרושי מתנמנם ש"מ דהלכתא כי האי לישנא בתרא ועוד דאיסורא דרבנן הוא ולקולא עבדינן הלכך בין סילק השלחן ממקומו בין לא סילק אם לא ישן אוכל והולך עד שיעלה עמוד השחר. דדין סברא דידן ואיכא מרבוותא מאן דכתב הכי קיי"ל לגבי תענית דאכיל בליליא ומפסיק אם גמר וסילק לא יאכל אבל אם לא סילק ודעתו עוד לאכול אע"פ שישן עומד ואוכל והאי מימר' דילי' אתיא כל"ק ולענין תענית שפוסק בה מבע"י חזינן לגאון דקאמ' הכי אע"פ שפוסק חוזר ואוכל עד שיבוא השמש ואנן מסתברא לן הני מילי היכא דלא קיבלה עליה לתענית אבל אם קיבל' עליה לתענית איתסר לי' למיכל ולמשתי דהא בהדיא אמרינן לענין קידוש על הכוס ביוה"כ היכי ליעבד ליברך עליה ושתי ליה כיון דאמר זמן קיבליה עליה ואיתסר ליה ולענין משתי מיא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למשתי וה"נ כתב גאון עכ"ל ומורי רבי' אב"י העזרי כתב דיש מרבותינו שמחלקים ומתירים לשתות דדעתו כי אדם (יומא) [צמא] אחר אכילתו ואחרי שישן והו"ל כהתנה לשתות וגרסי' בגמ' ירושלמית ישן ועמד אסור כשלא התנה אבל התנה מותר עכ"ל וכן הדעת נוטה שמותר לשתות דודאי דעתו של אדם לשתות מים כשמקיץ בלילה וכ"פ בפר"ח דדוקא ישן אבל מתנמנם לא. תניא בתוספתא דמכילתין אוכלין ושותין עד שהאיר המזרח דברי רבי ראב"ש אומר עד קרות הגבר ישן ועמד אסור מיד ומסיים עלה בירושלמי בפרקין בשלא התנה ואם התנה מותר ובירושלמי שלפני לא מצאתי אבל יש לו להיות בודאי וברייתא דאביי אינה שנויה התם:
873
874אמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע פי' רבי' שלמה שאם נדר אדם להתענות ביום פלוני ולא יכול להתענות בו יכול לדחותו ליום אחר כי אמייתה קמיה דשמואל אמר וכי נדר הלא דלא סגי דלא משלם צערא הוא דקביל עליה אי מצי מצער נפשיה אי לא [מצי לא] מצער נפשיה ואפי' פרעון לא צריך איכא דאמרי אמר רב יהודה אמר רב לווה אדם תעניתו ופורע כי אמרית' קמיה דמר שמואל אמר פשיטא לא יהא אלא נדר נדר לאו קא משלם למחר וליומא אחרא הא נמי יכול לשלם ליום אחד הלכך קיי"ל הכי דלווה אדם תעניתו ופורע דלל"ק דאמר שמואל דלא צריך פרעון הא קיי"ל רב ושמואל הלכת' כרב באיסורי ולאיכא דאמרי מודה שמואל דבעי פרעון ורבי' יצחק אלפס נמי לא הזכיר לישנא קמא אלא ל"ב דתרוייהו סברי דבעי לשלומי הלכך לוה אדם ופורע ואפי' נדר יום זה כדפי' רבי' שלמה שנדר להתענות ביום פלוני דהיינו יום זה ואפ"ה אם אינו יכול להתענות לווה אדם תעניתו ופורע. ואין לפרש דאינו יכול כגון דאנוס מחמת שחלה אלא אינו יכול היינו שהתענית קשה עליו או שנזדמנה לו סעודת מצוה כגון ברית מילה או סיום מסכתא או שמחת מריעות משום דרכי שלום וה"נ מוכח בסמוך דאפי' אמר יום זה לווה ופורע דאמרי' רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי אמרו ליה ליטעום מר מידי א"ל בתעניתא יתיבנא א"ל לוזיף מר וליפרע א"ל תענית חלום הוא אבל לא קאמר הא היום זה קבלתי עלי מיהו אין זה ראיה דיש לומר דה"ה שהיה יכול לומר כך אלא שכן היה האמת שבתענית חלום היה יושב מיהו כן הוא דאמת דאפי' אמר יום זה יכול ללותו ואפי' קבל עליו מבעוד יום כמו שפי' רבי' שלמה שנדר להתענות ביום פלוני דהיינו קבליה עליה מבעוד יום וכן הורה רבינו יצחק בר אברהם דאפי' אמר יום זה מותר ללוותו ולפרעו דרב ודאי איירי כגון דאמר יום זה דאי יום סתם מה שייך לומר לוה ופורע הלא אינו מחויב ביום זה יותר מביום אחר ואפי' אם לאחר שקיבל סתם גמר בדעתו להתענות זה היום זה אינו כלום הואיל שלא קיבל יום זה מאתמול בתפילת המנחה וההיא דירושלמי דנדרים בפרק קונם [יין] שאיני טועם דאמר התם נדר להתענות ושכח ואכל כזית אבד תעניתו ר' בא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים ההיא פי' ריב"א דהיינו אם אינו רוצה ללוותו על יום אחר ישלימנו אחר שאכל ומיפטר: בברכות בפ' הקורא בתורה בעא מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום וכו' וככר פרישית ליה התם. אמר רבה בר מחסיא א"ר חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת א"ר חסדא ובו ביום אמר רב יוסף ואפי' בשבת [וכו'] פי' מורי רבי' אב"י העזרי דההיא דאמר ליתיב תעניתא לתעניתא איזה יום שירצה ולאו דוקא יום שלאחריו מיד דלא חמיר מאנשי מעמד שלא היו מתענין באחד בשבת כדאיתא בפרק בתרא אנשי משמר [היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון ואנשי מעמד מתכנסין לביהכ"נ ויושבין ד' תעניות] בשני בשבת בשלישי וברביעי ובחמישי בערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת ק"ו בשבת עצמה באחד בשבת מ"ט לא א"ר יוחנן מפני העכו"ם שעושין אותו יום איד ר' שמואל בר נחמני אמר מפני שהוא שלישי ליצירה דבערב שבת נברא אדם הראשון ובכל יום שלישי חלוש הוא רשב"ל אומר מפני נשמה יתירה שמרחיבין לו הדעת לאכילה ולשתיה דארשב"ל נשמה יתירה ניתנת בו באדם בערב שבת ובמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש הלכך האי שציער עצמו בשבת ישב יום אחר בתענית כשירצה מיהו נראה בעיני אני המחבר דמצוה מן המובחר הוא שישב בתענית יום ראשון סמוך לשבת שאז הוא נראה וניכר שלכבוד שבת ישב בתענית וכן המנהג ואין משנין המנהג. בשם רבי' קלונימוס נמצא כתוב שבזמן הזה אין מתענין בשבת אפי' תענית חלום שאין אנו בקיאין בפתרון חלומות לדעת אם טוב אם רע כבימי חכמים כדאיתא בהרואה ובאיכה רבתי ומספיקא אין מתענים. וכן נר' למורי רבי' אב"י העזרי דאע"ג דקורעין לו גז"ד של שבעים שנה ודמי לספק הצלת נפשות דמחללין עליו את השבת כדאיתא בפרק בתרא דיומא אפ"ה נראה בעיניו דלא חמיר מדבר שאין מתענין עליו בשבת דתנן בפר' סדר תעניות אלו על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה עכו"ם או נהר וספינה המטורפת בים שמעון התימני אומר אף על הדבר ולא הודו לו חכמים איבעי' להו לא הודו לו חכמים בשבת אבל בחול הודו לו או דילמא לא הודו לו כלל ת"ש שמעון התימני אומר מתריעין על הדבר בשבת [ואצ"ל בחול] חנן בן (מנחם) [פיטום] תלמידו של רבי עקיבה [משום ר' עקיבה] אומר אין מתריעי' על הדבר בשבת כל עיקר וכיון דאין מתריעין ב"ש דאין מתענין דאפי' בעיר שיש בה דבר אמר ר"ע במתניתין שסביבותיה מתריעות ולא מתענות כ"ש הכא שאין מתריעין שאין מתענין וקיי"ל כר"ע. ואינה ראיה טובה דגבי דבר לא הראו לו משמים שצריך תשובה וכפרה ואפשר שאינו בכלל ספק סכנה כלל אבל הכא שהראו לו חלום אם הוא ע"י מלאך ופתרונו כמו שהוא ירא וסבור א"כ בודאי בעבור זה הראו לו כדי שיתענה ויתכפר והוי ספק סכנת נפשות ואם הוא ת"ח ישב כל היום וילמוד בתעניתו ויתכפר לו וכן המנהג בזמן הזה שמתענין בשבת בעבור חלום וכן היו רבותי' נוהגים. וכתוב בתשובות וששאלתם יחיד מהו שיאמר ענינו בר"ח ובמועד בשומע תפלה מי אמרינן כיון דמתענה לימא ענינו או דילמא הואיל דלאו יום [דחזי] לעינוי הוא דהא רבים לא קא מתענין ביה לא לימא כלל אם תמצי לומר כיון דלאו יום דחזי לתענית הוא אי אפשי דלימא ענינו ביום צום מהו דליצלי בתר אלהי נצור לשוני גלוי וידוע לפניך שבזמן שביהמ"ק קיים וכו' כך הורה רבי' שמואל בן רבי' דוד הלוי זצ"ל כשיושב יחיד בתענית בין בשבת בין בימים טובים בין בר"ח אומר לאחר אלקי נצור תפלה דרב ששת דס"פ היה קורא דאמר התם רב ששת כד יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי רבש"ע גלוי וידוע לפניך בזמן שביהמ"ק קיים אדם חוטא מביא קרבן ומקריב חלבו ודמו ע"ג המזבח ומתכפר לו ועכשיו אני ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי בקרבי יה"ר מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעטו בקרבי כאילו הקרבתים לפניך ע"ג המזבח ותרצני ויהיו לרצון אמרי פי וכו' ואין אומר כלל ענינו [כך] קבל מרבותיו עכ"ל התשובה והיכי משכחת שישב בתענית בשבתות וי"ט אם לא שישב בתענית חלום אלא ודאי בת"ח קמיירי וילפינן מיניה שבזה"ז נמי מתענין ת"ח ואפי' בשבת. אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש יחיד שקיבל עליו תענית [מתפלל של תענית] והיכן אומרה בין גואל לרופא מתקיף לה רב יצחק וכי יחיד קובע ברכה לעצמו אלא אמר רב יצחק בשומע תפלה וכן א"ר ששת בשומע תפלה והלכתא יחיד בשומע תפלה ש"צ בין גואל לרופא:
874
875הדרן עלך מאימתי
875
876מתני' אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח בחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין דר"ג אמר ר"מ אע"פ שאמר ר"ג אין מפסיקין מודה הוא שאין משלימין עד חשיכה וכן בת"ב שחל להיות בע"ש. וכמה הוא התחלה ר' אחא אומר שלש תעניות שני וחמישי ושני רבי יוסי אומר אחת א"ר יהודה אמר רב זו דברי ר"מ [דאמר] במתני' מודה ר"נ שאין משלימין אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים. ירושלמי תני ת"ב שחל להיות בערב שבת אוכל אפי' ביצה אחת ושותה כוס אחד של יין כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה דברי ר' יהודה ור' יוסי אומר מתענה ומשלים ר' אבא אורי בשם רב הלכה כדברי שאמר מתענה ומשלים והיינו משמע שר' יוסי מתיר ואמר להשלים דשמעינן ליה לרבי יהודה דקאסר להשלים כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה ואמר איהו דמותר להשלים אבל אי (לא) [בעי] למיכל מודה ר' יוסי דשפיר עבר וכן פי' רבי' ברוך בר יצחק מריגנשבורק. ר' זעירא בשם רב הונא אמר אפי' יחיד שגזר על עצמו בע"ש תענית מתענה ומשלים כהדא ר' ברכיה הוי יתיב קמיה ר' יסא בעא מילף מניה ההוא עובדא אמר נימטי לביתי' ציבחר א"ל רמשא הוא אמר ליה משלימין כר' יוסי:
876
877מתני' היו מתענין וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה [לא ישלימו לאחר הנץ החמה] ישלימו ר"א אמר קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו גשמים קודם חצות אמר להם ר"ט צאו ואכלו ושתו ובאו בין הערבים ואמרו הלל הגדול. ואיזהו הלל הגדול הודו לה' כי טוב כל"ח הודו לאדוני האדונים כל"ח וכן הלכה כר"א וכעובדא דר' טרפון ואמרי' בגמ' ר' יהודה נשיאה גזר תעניתא וירדו להם גשמים לאחר הנץ החמה סבר לאשלומי אמר ליה רבי אמי קודם חצות ואחר חצות שנינו ואע"פ שכך היא הלכה דקודם חצות לא ישלימו אפי' הכי היכי שגזרו צבור תענית גשמים והתחילו להתענות וירדו להם גשמים קודם חצות אין היחיד רשאי לאכול ולשתות אא"כ רוב הציבור ותלמידי חכמים שבעיר אינם רוצים להשלים אבל אם תלמידי חכמים רוצים להשלים אינו רשאי לאכול והכי אמרי' בירושלמי ביומוי דר' יהודה גזרון תענית ונחת מטרא ברמשא סליק ר' מנא לגביה א"ל בגין דאנא צחי מהו משתי א"ל (אמיך) [אוריך] ציבחר שמא נמלכו להשלים. ואית לן למימר דנחת מטרא קודם חצות דהא ר' יהודה קודם חצות ולאחר חצות אית ליה בגמ' בברייתא אלא שר' מנא סליק לגביה ברמשא דאי ברמשא נחת מטרא מאי קאמר שמא נמלכו להשלים דמשמע דאי בעו אכלי והא לאחר חצות סובר דישלימו: ר' אבהו בשם ר' יוסי אוסר להתענות עד שש שעות בשבת א"ר יוסי מתני' אמרה כן היו מתענין וירדו גשמים קודם חצות לא ישלימו עד כאן הוא צפרא אחר חצות ישלימו שכבר עבר רובו של יום בקדושה ואיתא נמי בירושלמי בפרק קונם:
877
878תניא שחרית מוסף ומנחה ונעילה יש בהן נשיאת כפים דברי ר"מ ר"י אומר שחרית ומוסף יש בהם ג"כ מנחה ונעילה אין בהם ג"כ ר' יוסי אומר נעילה יש בה נ"כ מנחה אין בה נ"כ אר"נ הלכה כר' יוסי והלכה כר' יוסי אלא האידנא מ"ט פרשי כהני ידייהו במנחה דתעניתא כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרשי כתפלת נעילה דמיא. פי' רבינו שלמה וכך אנו עושין כר' יוסי. ירושלמי אימתי הוא נעילה רבנן דקסרין אמרין רב ור' יוחנן רב אמר בנעילת שערי שמים ור"י אמר בנעילת שערי היכל [א"ר יודן ענתונדריא] מתני' מסייע לר' יוחנן בג' פרקים בשנה כהנים נושאין כפיהן ארבעה פעמים ביום בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערים אית לן למימר בנעילת שערי שמים והא קתני ארבעה פעמים ביום:
878
879אמר ר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר בפ' נשא לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין מיכן שהשיכור אסור בנ"כ. בפ' הקורא את המגילה תנן אין הכהנים נושאין כפיה' בפחות מעשרה ואמרי' בגמ' כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה ופיר"ת דלא מיחייב כהן בנ"כ דאורייתא אלא בעשרה כההיא דפרק אלו נאמרין בסוטה אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא כהן וקיי"ל כותיה ומדמיעטה רחמנא ליחיד מקריאה ש"מ דלא מיחייב לפיכך יחיד מן התורה אינו נושא את כפיו אבל מדרבנן נושא. ואיני מבין דא"כ שנים דרבינהו קרא לקריאה נושאין מדאורייתא אע"ג דליכא עשרה אבל (אי) יש להביא ראיה מפרק אלו נאמרין דאמר רבי יצחק לעולם תהא אימת צבור עליך שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה ואי איתא אפי' יחיד נמי וגם זה אינה ראיה דר' יצחק מייתי ראיה לפי שהכהנים נוהגין מדרבנן מיהו מסתברא מילתא דמדאורייתא אינו נושא כפיו אלא בעשרה אבל מדרבנן נושא אפי' ביחיד כפר"ת זצ"ל. בפ' אלו נאמרין ת"ר כה תברכו בלשון הקודש ותניא כה תברכו בעמידה ותני' אידך כה תברכו בנשיאת כפים וצריכין לשאת ידיהם כנגד כתפותי' ואינם רשאים להגביה יותר כדתנן בפ' אלו נאמרין במדינה נושאין כנגד כתפותיהם ובמקדש ע"ג ראשיהן חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ וצריכין להרחיב אצבעותיהן כמו שנוהגין הכהנים ועיקרו של דבר מפורש בהגדה על מקרא דמשגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. תניא כה תברכו בשם המפורש (תניא כה תברכו פנים אל פנים) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך היכן אבוא אליך בבית הבחירה ושם אזכיר את שמי בבית הבחירה אבל בגבולין אין מברכין בשם המפורש תניא כה תברכו פנים אל פנים תניא כה תברכו בקול רם אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא כהן שנאמר אמור להם לשנים אמר רב חסדא נקטינן כהן קורא כהנים ואין ישראל קורא כהנים שנאמר אמור להם אמירה שלהם תהא והלכתא כותיה דאביי ולית הלכתא כותיה דר"ח כך כתוב בספר שלפני ורבי' יצחק אלפס כתב הא דאביי ופסק כותיה אבל דר"ח לא הזכיר ור"ת כתב בתשובתו לפי אורחיה דליתא לדרב חסדא וכתב דר"ח הדר ביה מגמ' דידן משו' דלית הלכתא כותיה דאמר בירושלמי דברכות ס"פ אין עומדין אמר ר"ח וצריך שיהא החזן ישראל וכפר"ח דלית הלכתא כותיה דאביי דאמר בירושלמי בפרק אין עומדין ר"נ בר יעקב אמר אם היה אחד אומר כהן אם היו שנים אומר כהנים אר"ח אפי' אם היה כהן אחד קורא כהנים שאינו קורא אלא לשבט ומסתברא הואיל דלא הוזכרו אלו שמועות בגמ' דידן סמכי' אגמ' דידן כדאמר אביי לשנים קורא כהנים לאחר אינו קורא כהן ופיר"ת דשליח צבור אסור להפסיק לקרות כהנים דאפי' ליהא שמיה רבא אסור להפסיק ואפי' המלך שואל בשלומו ונחש כרוך על עקבו דכי אמר לשנים קורא כהנים אחזן קאי ולא אשליח צבור וכן תניא בספרי אמור להם מלמד שהחזן אומר להם ואמ' בתלמוד ירושלמי ובלבד שיהא החזן ישראל ובפר"ח נמי כתוב בההיא דאביי נקטינן לשנים קורא החזן כהנים וכל שליח צבור המפסיק עבירה היא בידו ומה שפירש בערוך ש"ץ חזן אומר ר"ת דשיבוש הוא דחזן היינו שמש העוסק בצרכי ביהכ"נ ורואה היכן התינוקות קוראין ומלקה את הלוקין ושנים הם כדאיתא בסנהדרין ושני חזנים ושליח ציבור זה המובחר שבקהל ועניו שנהם כדאמ' גבי תעניות ומעמדות והתם מוכח שהחזן אומר להם תקעו ושליח צבור מתפלל ועוד מדקאמר אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא דהיינו חזן ובספר' ואין שליח צבור רשאי וכו' מכלל דקורא ושליח ציבור לאו חד נינהו. אריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי ורב אמר חוששין שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא ולא פליגי הא דסליק לפרקים והא דלא סליק לפרקים פיר"ת דאין כהן חייב לשאת את כפיו אלא כשאומרי' לו הציבור כדאמרינן בספרי אמור להם מלמד שהחזן אומר להם ותו אמרי' לשנים קורא כהנים שנאמר אמור להם ובתרגום בבלי שהוא מיושר אמור להם כדיימרון להון ורבי משמע פשטא דקרא כשיאמרו להם לברכם יברכו אותם ואז אם מונעים עצמם עוברים בג' עשה והיינו דאמרי' בירושלמי בס"פ אין עומדין ר' יהודה בן פזי בשם ר' אליעזר כל כהן שעומד בביהכ"נ ואינו נושא כפיו עובר בעשה ר' יהודה בן פזי כד הוה תשיש הוה חזיק ליה רישיה וקאים וסליק אחורי עמורא רבי אלעזר נפק לברא דהיינו ר"י בן פזי דהוא מרא דשמעתא בכל כהן דאינו נושא כפיו עובר בעשה הוה סליק אחורי עמודא כדי שלא יעבור בעשה דהיינו שאינו בכלל אותם הכהנים שאומר החזן להם לברך כיון דסליק אחורי עמודא מסתמא אין דעת החזן עליו ואינו עובר בעשה: ואריב"ל כל כהן שאינו עולה על הדוכן בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת וגו' מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה איני והא ר' אמי ור' אסי סלקי ר' אמי ור' אסי מעיקרא הוו מיעקרי רגלייהו מימטא לא הוו מטו וכי הא דתני ר' אושעיא לא שנו אלא שלא עקר את רגליו אבל עקר את רגליו עולה וכך הלכה: אמר אדא א"ר שמלאי ביהכ"נ שכולו כהנים כולן עולין לדוכן למי מברכי' א"ר זירא לאחיהם שבשדות איני והתני אבא בריה דרב (מניומי) [מנימין] בר חייא עם שאחורי כהנים אינן בכלל ברכה לא קשיא הא דאניסי הא דלא אניסי והא תני רב שימי (בר אשי מניותא) [מבירתא דשחורי] ביהכ"נ שכולה כהנים מקצתן עולין ומקצתן עונין אמן לא קשיא הא דאשתייר בי עשרה לענות אמן מקצתן עולין הא דלא אשתייר בי עשרה כולן עולין. גופא תני אבא בריה דרב (מניומי) [מנימין] בר חייא עם שאחורי כהנים אינן בכלל ברכה פשיטא אריכי באפי גוצי לא מפסקי תיבה לא מפסקא מחיצה מאי ת"ש דאריב"ל אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמי' צדדין שבפניו בכלל ברכה שלאחריו אינן בכלל ברכה. ירושלמי פרק אין עומדין ר' אחא ר' תנחומא בר חייא בשם ר' שמלאי עיר שכולה כהנים כולם נושאים כפיהם למי הם מברכין לאחיהם שבצפון ולאחיהם שבדרום לאחיהם שבמזרח ולאחיהם שבמערב ומי עונה אחריהן אמן הטף והנשי': א"ר שמעון בן פזי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה' שאלו תלמידיו את ר"א בן [שמוע] במה הארכת ימים א"ל מימי לא נשאתי כפי בלא ברכה וכהן הנושא את כפיו מאי מברך א"ר זירא אר"ח אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה כי עקר כרעיה מאי אמר יהר"מ ה' אלקינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך עמך ישראל בלא מכשול ועון וכד מהדר אפיה מצבורא מאי אמר אדבריה רב חסדא לרב עוקבא ודרש רבש"ע עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו [השקיפה ממעון קדשך וגו'] אר"ח אין הכהנים רשאים לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם מן הציבור ואר"ז אר"ח אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא ואין הצבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור וא"ר זירא אר"ח אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור בשים שלום ואינם רשאים לעקור רגליהם ולילך עד שיגמור שליח ציבור שים שלום: ת"ר אין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהם לדוכן וזו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי: בפרק הקורא את המגילה עומד תנן כהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו תניא מומין שאמרו בפניו ובידיו וברגליו אריב"ל [מי שידיו] בהקניות לא ישא את כפיו עקומות ועקושות לא ישא את כפיו. ירושלמי בפרק בשלשה פרקים תני אם היה דש בעירו מותר כהדא נפתלי הוות אצבעיה עקומה אתא שאיל לר"מ א"ל מכיון שאתה דש בעירך מותר. תניא זבלגן לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר ותניא סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו ואם הי' דש בעירו מותר: מתני' ר' יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר. בפרק אין דורשין דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דרשב"ל כל המסתכל בכהנים עיניו כהות בזמן שבית המקדש קיים כהנים עולין לדוכן ומברכין את העם בשם המפורש ולכך כל המסתכל בהם עיניו כהות ובגבולין שאין מברכין בשם המפורש אין עיניו כהות ואעפ"כ אסור להסתכל בהם מפני שמסיח דעתו מן הברכה ואי קים לי' בגויה שלא יסיח דעתו מותר כההיא דירושלמי בפרק שלשה פרקים א"ר יוסי אסור להסתכל בכהנים בשעה שמברכי' את ישראל א"ר חגי כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני היסח הדעת משום דאנא מסתכל לא מסחינא דעתאי: מתני' האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור מ"ט חיישינן שמא נזרקה בו מינות. בפרק אין עומדין תנן העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא [הוא לא] ישא את כפיו ואם הבטחתו שישא את כפיו ויחזור לתפלתו רשאי והוינן בה בפרק אלו נאמרים הא לא עקר רגליו בעבודה ומוקמינן לה דנד פורתא. בפרק ראוהו ב"ד בר"ה מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ת"ל לא תוסיפו על הדבר והא הכא כיון דבריך ליה עבר ליה לזמניה וקתני דעבר שאני הכא כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך כוליה יומא זימניה הוא וכתב עלה רבי' יצחק אלפס בפרק דקורא את המגילה עומד שמעינן מינה דכהן דפריס כפיו בחד דוכתא ואזל לדוכתא אחריתא ואשכח צבורא דלא מטו לברכת כהנים כי מטו לברכת כהנים פריס להו ידיה ושפיר דמי ׃
879
880בברכות כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו ופי' מורי רבי' אב"י העזרי דהיינו במפורסם ומועד לכך תדיר אבל אם שפך דמים או גילה עריות שכך בא במקרה לידו ואינו מפורסם ומועד לכך תדיר ההוא נושא כפיו ושפיר דמי דאמרי' בירושלמי דגיטין בפ' הנזקין שלא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקב"ה וכי הוא מברכך אני הוא שמברך שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם וכן הלכה. וכהן שנשתמר ועשה תשובה פסק רבינו גרשום מאור הגולה שהוא עולה לדוכן ונושא את כפיו וקורא בתורה ראשון כשאר אחיו הכהנים וזה לשונו וששאלתם על עסק כהן שנשתמד כיון שעשה תשובה ראוי לעלות לדוכן ולישא את כפיו ואע"ג דכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה [והאי] כיון שנשתמד חילל את קדושתו כיון שחזר חזרה קדושתו ולא פקעה ליה קדושתיה שנאמר לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים ואומ' כי אם אכלו בתוך אחיהם ותנן הרי אלו כבעלי מומין חולקין ואוכלין בתרומה ובקדשי קדשים אלמא יש בהם קדושה והרי הן ככהנים בעלי מומים ואסורים בזונה וחללה ואסורי' ליטמא למתים כשם שבעלי מומין אסורין וראוי לישא את כפיו כבעל מום שאע"פ שיש בו מום נושא את כפיו וקורא בתורה ראשון שאם אי אתה אומר כן אמאי תנא הרי הן כבעלי מומין לתני נפסלו מן הכהונה אלא ש"מ דתנן תנן ודלא תנן לא תנן וכי תימא הא דקתני הרי הן כבעלי מומין משום דכהנים ששימשו בבית חוניו דלאו ע"ז היא אבל לע"ז נפסלו מן הכהונה הא איפלגו בה רבנן במשתחוה לע"ז דאתמר המשתחוה לע"ז ר"נ אמר קרבנו ריח ניחוח [ורב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח] ולענין עבודת הקודש איפלגו הא לכל מילי לא איפלוג לעלות לדוכן ולקרות בתורה ראשון וא"ת ושמו את שמי על בנ"י וגו' הרי כהנים מברכים לישראל והקב"ה מסכים על ידיהם ומי שעזב להקדוש ב"ה [הקב"ה] עוזב אותו ואינו מסכים על ידו שנאמר ועזבני והפר את בריתי וגו' וחרה אפי וגו' כבר הוא כתוב ע"י נביאים שובו אלי ואשובה אליכם וכאן כיון ששב קבלו הקב"ה ומסכים על ידו בברכתו הלכך אין ראיה לא מן המקרא ולא מן המשנה לפוסלו אלא שיש לנו סיוע מן המקרא ומן המשנה שלא לפוסלו שנאמר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וא"ת לא יעלה לדוכן ולא יקרא בתורה תחילה אין לך אונאה גדולה מזו ועוד נמצאת מרפה ידים של בעלי תשובה ולא נכון לעשות דא"ר יוחנן כל האומר מנשה (חטא) אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהם של בע"ת וא"ת לא יעלה לדוכן ולא יקרא בתורה תחילה מהרהר (בשמך) [בשמד] ותו אזיל לה אותה בושה וימנע מעשות תשובה ומצינו שהכתוב עשה תקנה שלא ישקע ישראל בין העכו"ם שנאמר ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר זה הנמכר לע"ז וכתיב גאולה תהיה לו ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כומר לעכו"ם ידחה אבן אחר הנופל ת"ל גאולה תהיה לו הלכך מכל טעמים אלו כהן שנשתמד ועשה תשובה הרי הוא כשאר אחיו הכהנים ועולה לדוכן וקורא ראשון בתורה גרשום בר יהודה זצלה"ה ׃
880
881כתב מורי רבי' אב"י העזרי בירוש' ריש [פרק בשלשה] פרקים בתעניות ובמעמדות וכי יש מוסף בתעניות ש"מ תלת ש"מ שמתענים במעמדות וש"מ מתפללים ד' פעמים ביום וש"מ דביום נושאין כפים ולא בלילה ורשב"ט נמי פסק שאם התפללו תפלת נעילה בלילה שאין בה נשיאת כפים וה"ה שאין אומר ברכת כהנים בלילה ושלהי מסכת יומא איפלגו בה ר' יוסי ורבנן דלרבנן אפילו בלילה הויא נעילה ולר' יוסי דוקא ביום ולא בלילה ורב ס"ל אפי' בלילה דהא מוקמינן לרב כתנאי וס"ל כרבנן. וי"ל דאפי' ר' יוסי לא אמר טובל והולך כל היום כולו אלא משום דטבילה בזמנה מצוה אבל תפלת נעילה מודה דבלילה והאי דקאמר טבילה בזמנה מצוה הויא כתנאי אבל נעילה לכ"ע הוי בלילה ופוטרת של ערבית וסבירא להו ד' פעמים ביום לאו דוקא והעם נהגו כרב בתפלת נעילה וגם בנ"כ שהם בלילה [ולא] כדקדוק הירושלמי עכ"ל ובספר שלפני לא מצאתי זה בירושלמי ובשאלתו' דרב אחאי פרשת בהעלותך בתעניות וביום הכפורים מהו לשאת כפים במנחה ובנעילה מי גזרינן משום כל יומי או לא מיפלג פליגי בה ר"מ ור' יהודה ור' יוסי הלכתא מאי ת"ש דאמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"מ ור' יוחנן אמר נהגו העם כר"מ ור"נ אמר הלכה כר' יוסי וכן הלכתא כר' יוסי בנעילה סלקין במנחה לא סלקין והאידנא דקא סלקין במנחה דתענית כיון דמנחי ברחמי עד זמן נעילה ביום הכפורים הויא לה כתפלת נעילה דלא מיחלפא עכ"ל. ואמר בירושלמי כה תברכו את בנ"י עד כאן בשחרית במוסף מנין דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (במנחה) [המקרא הזה מסורס הוא והלא לא צריך לומר אלא] וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ואח"כ וישא אהרן [אלא] מלמד שבירידתו מן המזבח היה נושא את כפיו ומברך את העם בנעילה יאר ה' פניו אליך להאיר לך מן חשיכה והיינו סמוך ללילה. וכתב מורי רבי' אב"י העזרי אנו נוהגים שלא לעלות במנחה ולא כדברי השאלתות ואותן הפסוקים המפורשים בפרק אלו נאמרין ובירושלמי דברכות שהעם אומרים בזמן שהכהנים מברכים אותם אין אנו אומרים אותם כמסקנא דשמעתין דהתם אר"ח בר אבא א"ר יוחנן כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה א"ר אבהו מריש הוה אמינא להו כיון דחזינא ליה לר' אבא דמן עכו דלא אמר להו אנא נמי לא אמרי להו וכן עשה רבי' יצחק אלפס זצ"ל:
881
882מתני' משנכנס אב ממעטין בשמחה. וכבר נהגו העם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ושלא לרחוץ משנכנס ר"ח אב ויש לנו סמך למנהג דאמרינו פ"ק דמכילתין בירושלמי א"ר זעירא נשיא דגהיגי דלא למישתי חמר מן דאב עליל מנהג שבו פסק שתיה ומה טעם כי השתות יהרסון. הרי לך ראיה שהיו נוהגין שלא לשתות יין מר"ח אב וה"ה שהיו נמנעין מלאכול בשר כי אין שמחה אלא בבשר וכן מלרחוץ. מיהו רב נסים גאון לא גריס חמר אלא גריס דלא למישתי עמרא ופירושו לשון או בשתי או בערב אבל בשתיית יין לא איירי כלל. אעפ"כ נהגו אבותינו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ושלא לרחוץ ואין אנו רשאין לשנות ממנהג אבותינו כדאמר התם בירושלמי א"ר חנינא כל הדברים מנהג אעין דשיטין הויין במגדל [צבעייא] אתון ושאלון לר' חנינא חבריהון דרבנן מהו למיעבד בהו עבידתא אמר לון מכיון שנהגו אבותיכם איסור אל תשנו ממנהג אבותיכם. הלכך הכא נמי הואיל ונהגו אבותינו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ושלא לרחוץ משנכנס אב אין אנו רשאין לשנות משום שנאמר ואל תטוש תורת אמך וה"נ אמרי' בפ' מקום שנהגו נבי בני בישן דנהוג דלא הוו אזלי מצור לצידן במעלי שבתא: מתני' שבת שחל ת"ב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס. אר"נ ל"ש אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח עד אחר ת"ב מותר ורב ששת אמר אפי' לכבס ולהניח אסור והלכתא כרב ששת שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אסור ללובשן בשבת שחל ת"ב להיות בתוכה: מתני' ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת פי' מותרין לכבס וללבוש בשבת אבל לספר בחמישי אסור כדאמר בירושלמי ובחמשי מותרין מפני כבוד השבת ר' הונא בשם רב המנונא אמר לתספורת חייש בה פי' שאסור לספר: איתמר שבת שחל ת"ב להיות בתוכה אסור לכבס אמר רב לפניו אסור לאחריו מותר ושמואל אמר אפי' לאחריו נמי אסור וקיי"ל כרב: תניא ת"ב שחל להיות בשבת וכן עת"ב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה המלך בשעתו ואסור לספר ולכבס מר"ח אב ועד התענית דברי ר"מ ר' יהודה אומר אפי' כל החודש כולו אסור רשב"ג אומר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד אמר רב' הלכה כר"מ והלכה כרשב"ג ותרוייהו לקולא וצריכא דאי אשמעינן (בסעודה דמפסיק בה ה"א אפי' מצפרא) [הלכה כרבי מאיר הוה אמינא אפילו מר"ח] קמ"ל הלכה כרשב"ג ואי אשמעינן הלכה כרשב"ג ה"א אפי' לאחריו קמ"ל הלכה כר"מ:
882
883מתני' ערב ת"ב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין רשב"ג אומר ישנה ר' [יהודה] מחייב בכפיית המיטה ולא הודו לו חכמים: אמר רב יהודה אמר רב ל"ש אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר ואמר רב יהודה ל"ש אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר ותרוייהו לקולא וצריכא דאי אשמעינן בסעודה דמפסיק בה הו"א אפי' מצפרא קמ"ל משש שעות ולמעלה ואי אשמעינן משש שעות ולמעלה הו"א אפי' בסעודה שאינו מפסיק בה קמ"ל כסעודה המפסיק בה כתב מורי רבי' אב"י העזרי וראוי להחמיר הואיל ולא פי' דתלמוד מה הן שני תבשילין ואפילו תבשיל אחד של בשר אסור לאכול ׃ ת"ר כל שהוא משום ת"ב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ וכל שאינו משום ת"ב מותר לאכול בשר ומותר לשתות יין ומותר לרחוץ רבי ישמעאל בר יוסי אומר משום אביו כל שעה שמותר לאכול בשר מותר לרחוץ פי' רשב"ל כל שהוא משום ת"ב כגון סעודה המפסיק בה שאינו משום ת"ב כגון סעודה שאינו מפסיק בה. ל"א שאינו משום ת"ב כגון סעודה המפסיק בה בתענית צבור ולא היא עכ"ל: ת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות כת"ב אסור באכילה ובשתי' וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ובנביאים [ובכתובים] ולשנות במשנה בתלמוד במדרש ובהלכות ובאגדות אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות [דכיון דלא ידע] אית ליה צערא וקורא בקינות ובאיוב ובדברים הרעים שבירמיה ותשב"ר אינם בטלין דר"מ ר"י אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה ותשב"ר בטלין שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב: מתני' לא יאכל בשר וכו'. תנא אבל אוכל בשר מליח וכתב מורי רבי' אב"י העזרי דמותר לאכול בשר עוף בסעודה המפסקת דאמרי' בפרק בן סורר ומורה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אכל בשר מליח ושתה יין מגתו אינו נעשה בן סורר ומורה ומייתי עלה התם הא דשמעתין אבל אוכל בשר מליח משמע דהא בהא תליא דבמה שלא נעשה בן סורר ומורה מותר לאכול בסעודה המפסקת. ואמר רבא התם אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה וא"כ מותר לאכלו בסעודה המפסקת. ואמרי' בפ"ק דחגיגה ושמחת מי שיש בו שמחה יצאו עופו' שאין בהם שמח' וכ"פ רבי' שב"ט זצ"ל. ואע"פ שכך הוא האמת אפי' הכי אין נכון לעשות כן וחלילה לשום ירא שמים שיאכל בסעודה המפסקת בשר מליח או שישתה יין מגתו או שיאכל בשר עופות או דגים ואיסורא נמי איכא שכבר נהגו אבותינו למנוע מכל אלו ויש בהם משום בל תטוש תורת אמך: מתני' ולא ישתה יין אבל שותה הוא יין מגתו עד כמה א"ר חיננא בר כהנא [משמיה דשמואל] כל זמן שהוא תוסס ולדידן האידנא הא אסור משום בל תטוש תורת אמך: א"ר יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר' אילעאי ערב ת"ב מביאין לו פת חריבה במלח ויושב בין תנור לכיריים ואוכל ושותה אחריה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. ירושלמי רב מן דהוה אכיל כל צורכיה הוה צניע פיתיה אקיטמא אמר זו היא סעודת ת"ב ולקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר. וכתוב בתשובות כל תלמידי חכמים שבארץ ישראל נוהגים בערב תשעה באב בסעודה המפסקת שלא להסב אלא כל אחד יושב לבדו וכל אחד מברך לעצמו ואין מזמנין בברכ' דמזון לפי שדומה להם כמי שמתו מוטל לפניו וכן עושין ת"ח וותיקין בכל ארץ גלותם ע"כ: בפרק מקום שנהגו כפסחים תנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בת"ב עושין מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין ורשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח ותניא בשמעתין רשב"ג אומר כל האוכל ושותה בט"ב כאילו אוכל ושותה ביוה"כ ר"ע אומר כל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם: תניא בתוספתא דמכילתין שלהי פירקא מתקנין מת"ב למוצאי ת"ב עבר ת"ב מותר בכולן. וכתב מורי רבי' אב"י העזרי ונהגו העם שלא לשחוט ולהכין סעודת מוצאי ת"ב עד לאחר חצות מכי ינטו צללי ערב והכי אמרי' בשלהי פרק ואלו קשרים אמר רבי חייא בר אבא אר"י יום הכפורים שחל להיות בחול מותר בקניבת ירק תניא כותיה דר' יוחנן יוה"כ שחל להיות בחול מותר בקניבת ירק וכך היו מפצעין באגוזים ומפרידין ברמונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש דבי רב יהודה קנבי כרבא דבי רבא גרדי קרא כיון דחזא דקא (מפרצי ועבדי) [מחרפי] אמר להו אתיא לן איגרתא ממערבא משמיה דר' יוחנן דאסור. אע"ג דהתם משום איסור שבות ודמי למלאכה התירו רק מן המנחה ולמעלה משום עגמת נפש הא תניא מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ואנו נוהגין שלא לעשות מלאכה בזה"ז בט"ב הלכך אבותינו הקדושים השוו מדותיהם בט"ב וביוה"כ ולישנא דברייתא נמי משמע הכי דקתני מתקנין מט' באב דמשמע שהוא סוף היום מדלא קתני מתקנין בט"ב וסתמא כך קתני העושה מלאכה בט"ב כך פי' מורי רבי' אב"י העזרי: בפ' מקום שנהגו אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא ט"ב בלבד למימרא דסבר שמואל ט"ב בין השמשות שלו אסור והא אמר שמואל ט"ב בין השמשות שלו מותר וכ"ת דסבר שמואל תענית צבור ביה"ש שלו מותר והתנן אוכלין מבעוד יום למעוטי מאי לאו למעוטי בין השמשות לא למעוטי משחשיכה דרש רבא עוברות ומניקות מתענות בו ומשלימות כדרך שמתענות ומשלימות ביוה"כ ובין השמשות שלו אסור וכן אמרו משמיה דר' יוחנן וכן הלכה כרבא ור' יוחנן וכן פסק מורי רבי' אב"י העזרי וכן סובר רבי' אלפס הלכך בערב ט"ב צריך להפסיק מבעוד יום תניא חכמים אומרים כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה וכל המתאבל עליה זוכה ורואה בשמחתה וכל שאינו מתאבל עליה אינו רואה בשמחתה תניא בתוספתא שלהי פרקין אין שאילת שלום לחברים [בט"ב אבל משיבין] להדיוטות בשפה רפה:
883
884ערב תשעה באב חולצין מנעליהן ויושבין לארץ כדרך אבלים ועומד ש"צ ומתפלל מעריב ואומר קדיש וגם תתקבל צלותהון ואם חל ט"ב במוצ"ש אין אומר צדקתך לפי שנקרא מועד מידי דהוה אר"ח שחל להיות במוצאי שבת דאין מצדיקין ואם יש אבל בעיר נכנס בליל ט"ב לביהכ"נ במעריב וכן למחרת ביום ט"ב נכנס עד שיגמרו לומר קינות ויוצא והולך לביתו. ואם יש תינוק למול כתב מורי רבי' אב"י העזרי שמלין אותו אחר הקינות ויש שנוהגין למול אחר חצות וכן העידו רבותינו הזקנים שבמגנ"צא ובתשובות מ"כ כד מהלינן ינוקא בט"ב [לא] מהלינן ליה בשחרית משום שאומרי' קינות ותניא שש אנכי על אמרתך וגו' זו שמחת ברית מילה ואתי' מגזירה שוה כתיב הכא על אמרתך וכתיב התם כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו מה להלן ברית אף כאן ברית הלכך משהינן ליה עד המנחה בזמן שאומר נחמות וכן תורה ומנהג לישראל ע"כ התשובה ודבר זה ישר ומקובל ללב. ובעלי ברית לובשים כלים אחרים אך לא לבנים ממש וכן בשבת של חזון ישעיהו אין מחליפין כליהם רק הכתונת בלבד ואחרי כן קורא איכה וקינות ואינו אומר ובא לציון אלא מתחיל ואתה קדוש וכו' ובסדר רב עמרם גאון כתוב שאומר גם בלילה ובא לציון בדילוג כמו למחר ומסיים כל סדר קדושה ואומר קדיש ואינו אומר תתקבל ואם חל ט' באב במוצאי שבת אינו אומר ויהי נועם לפי שנהגו שלא לעשות מלאכה בו למחר אומר קדיש בלא תתקבל ומוציא ספר תורה וקורא ואם חל ת"ב (בשני) בחמישי אומר אא"א ואינו אומר והוא רחום ולאחר קריאת התורה אומר קדיש לפי שלאחר שיחזיר ס"ת לאח"ק לא יאמר קדיש כדרך שאומר כל השנה אחר המפטיר בתענית. ופותח בקינות ומסיים ופותח באשרי וא"א למנצח אלא מתחיל ואומר ובל"ג ולשבי פשע ביעקב נאם ה' ואתה קדוש יושב וגו' וא"א ואז"ב לפי שאסור בת"ת ואומר קדיש בלא תתקבל אלא אומר יהא שלמ' רבא וגו' לעולם אחר קינות א"א תתקבל ויש שנוהגין אחרי גמר תפלתם לומר תתקבל. וקורא באיוב ובירמיה ורבי' יצחק הלוי זצ"ל הנהיג שלא לומר ענינו בתפלת יוצר ואין נראה למורי רבי' אבי העזרי. במנחה קורין ויחל ומפטיר דרשו ומתפלל ענינו יחיד בש"ת וש"צ בין גואל לרופא וכולל בבונה ירושלים נחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואם חל ט"ב במוצ"ש מבדיל בתפלה ואינו מבדיל על הכוס. אך פושט ידיו ורואה בצפרניו ומברך בורא מאורי האש ואינו מברך עצי בשמים ובליל יום ב' שהוא מוצאי ת"ב מבדיל על הכוס בלא בשמים ובלא נר. כתב רב עמרם גאון שביום ת"ב מתפללין סליחות וענינו כמו בשאר תעניות וכן מנהג בשתי ישיבות ומורי רבי' אב"י העזרי נראה לו כמנהג דידן דכי היכא דאין בו תחנון וגם והוא רחום כשחל בחמישי בשבת משום דמיקרי מועד ה"נ לא מצלינן סליחות. ואפי' על הדבר לא הודו לו חכמים לשמעון התימני בפרק סדר תעניות אלו שיהא מותר להתריע בשבת. ואמרי' לעיל ספ"ק במה מתריעין רב יהודה אמר בשופרות ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בענינו וכי מעיינת בה שפיר לא מיירי בתפילת ענינו שאנו מתפללין בתענית אלא שהצבור היו צועקים בפה אחר ענינו ה' ענינו ונלמד ממנה על סליחות דתענית כדפרישית שאין לומר מידי דנקבע לת"צ דמצלי ביחד ביום דאיקרי מועד. ועוד הביא ראיה דאמר בירושלמי בפרק ראוהו ב"ד ובתעניות בשל זכרים כפופים קומי ריב"ל תוקעין בתעניתא ר' יוסי בעי ויתקעון קומי בחצוצרתא ולא שמע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין רתפללו לפניו עשרים וארבעה כהדא רבי יוחנן מתפלל בט"ב עשרים וארבעה ומפקד לתלמידוי לא תילפון מיני הדין עובדא דצריכה לה אבל תענית צבור הוא פי' אל תלמדו ממני כי מה שהתפללתי עשרים וארבעה מפני המאורעות אחרות שהיו להם אז ואפי' לא היה ט"ב היה להם לגזור תענית צבור אבל מפני ט"ב אין מתפללין כדין תענית צבור הלכך סליחות נמי אין מתפללין שהוא מנהג ת"צ דומיא דעשרים וארבעה אבל ענינו שמתפלל אפי' בתענית יחיד מתפלל. ומסיים התם בירושלמי ר' יונה בשם ריב"ל אבל מתפלל ארבעה לא אמר אלא ארבעה הא עשרים וארבעה לא ופי' ארבעה לא אתבריר לן מ"מ נילף מיניה שלא להתפלל סליחות כך פי' מורי רבי' אב"י העזרי. מיהו נוכל ליישב מנהג הגאונים לומר שהסליחות הוי נמי ארבעה שאמר ריב"ל שמתפללין ואע"פ שאין בו תחנון משום דאיקרי מועד דא יוה"כ א"א תחנון ומתפללים סליחות ומהתרעה נמי אין כאן ראיה שאין ראיה משבת לת"כ. מיהו כבר נהגו אבותינו בכל המקומות שלנו שאין אומר סליחות בו ומצוה עלינו לקיים דברי ראשונים ומנהג אבותינו. בנימוקי רב שרירא גאון זצ"ל פירשו הגאונים יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי ושני כל ימות השנה ואירע עט"ב להיות בשני בשבת כיצד הוא עושה לסעוד פעמים א"א מפני נדרו אלא סועד פעם אחת טרם יבוא השמש דקיי"ל מתענין לשעות ומתפלל תפילת תענית וצריך להתפלל מנחה ואח"כ סועד ואע"פ דאמרי' כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית הני מילי בשאר תעניות אבל בעט"ב ובערב יוה"כ [שאי] אפשר להשלים מתענה לשעות ואח"כ סועד והכי תרצו הגאונים ע"כ. כתוב בדברי הגאונים הכי אמרו רז"ל ט"ב ערבית ושחרית אומר בתפלה רחם ה' אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך וכו' וחותם בבונה ירושלים לפי שהוא דומה כמי שמתו מוטל לפניו ואינו ראוי לקבל תנחומין אבל במנחה אומר נחם ה' אלקינו את אבילי ציון ואת אבילי ידושלים לפי שדומה כמי שנסתם הגולל וראוי לקבל תנחומין מכאן ואילך וכך הלכה ע"כ. כתוב בדברי הגאונים דאין היחיד אומר סליחות כלל ואינו אומר ויעבור לפי שא"א י"ג מדות ביחיד אלא בצבור שכך אמרו חכמים ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם. בפ"ק דמכילתין גבי הגיע י"ז במרחשון ירושלמי עוברות ומניקות מתענות כדרכן בת"ב ובת"צ ושלש שניות אבל בשבעה אחרונות לא היו מתענות אעפ"כ אינן מתנהגות בתפנוקים אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד וילפינן מינה שאסור להתענג במעדנים כשהצבור מתענין כגון שני וחמישי ושני של אחר הפסח ואחר הסכות אפי' מי שאינו מתענה בעבור האונס: ירושלמי פ"ב (ר' חייא) [ר' אחא] בשם רב אין תענית עכשיו א"ר יוסי הדא אילין תעניתא דאנן עבדין לית אילין א"ל לא כן אמר רב כל תענית שאינה נעשית כתקנה אינה תענית עליה הכתוב אומר (היתה לי נחלתי כאריה ביער) [נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה]: מתני' אומר לפניהם עשרים וארבע ברכו' י"ח שבכל יום ירושלמי ולמה שמונה עשרה ריב"ל אומר כנגד שמונה עשרה [מזמורות שכתוב] מריש תלים עד יענך ה' ביום צרה אם יאמר לך [אדם] תשעה עשר הן אמור לו למה רגשו גוים לית במנין מיכן אמרו המתפלל ולא נענה צריך תענית א"ר מנא רמז לת"ח הוא שצריך אדם לומר לרבו תישמע תפילתך. ואמר התם בסמוך בירושלמי ר' אחא בר יצחק בשם ר' חייה רובה דציפורין יחיד בט"ב צריך להזכיר מעין המאורע ומהו אומר רחם ה' אלקינו על עמך ישראל וכו' והיינו בערבית ושחרית כדפרישית לעיל ותו אמר התם בהלכה (שנייה) [ששית] (ר' אבהו) [ר' ינאי זעירא] בשם אבהתיה כל מי שאינו כשר כיהושע אל יפול על פניו ובלבד יחיד על הצבור פי' רבינו יואל הלוי זצ"ל כגון שאין הקהל נופלין אלא הוא ומורי רבי' אב"י העזרי בנו פי' על צרת ציבור דומיא דעי ותו אמר התם גבי ועל החמישית ענני ה' ענני ענני בזכותי ענני בזכות תלמידי וילפינן מיניה שהסליחות לפני ר"ה צריך שיתפלל ת"ח שיש לו תלמידים יראי שמים כדי שיאמר עננו ה' עננו דהיינו עננו בזכותנו עננו בזכות תלמידנו. ירושלמי שלהי פ"ב במה קורין ר' יוסי אומר ברכות וקללות שבמשנה תורה ועכשיו אין אנו קורין אלא ויחל משה ומדלג מעשה חעגל ומתחיל ויאמר ה' אל משה פסל לך עד אשר אני עושה עמך (עכ"ל הירושלמי):
884
885סליקא לה מסכת תענית
885
886מעשה שנפטרה אחות ר"ת והודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם ואכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואפשר אם היה גם עמה בעיר היה מקיל: ירוש' ר"פ מי שמתו ר' יוסי נטמאו לו תלמידיו ואבלו בשר ושתו יין אמר לון ר' מנא חדא מן תרתי לא פלטא לכון אם אבלים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אתם אבלים למה נטמאתם דמשמע לכאורה דנכון לתלמידים שקברו רבם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כל היום דהכי קאמר להו אם אין אתם אבלים למה נטמאתם הא אילו לא אכלו בשר ולא שתו יין לא הוה מתרעם אע"ג דנטמאו ולעיל נמי פליגי אמוראי כהן מהו שיטמא לכבוד רבו ר' ינאי זעירא דמך חמוי והוא הוה חמוי והוא הוה רביה שאל לר' יוסי ואסר ליה [שמע ר' אחא ומר יטמאו לו תלמידיו] משמע שהורה הלכה למעשה ולא חש לדר' יוסי א"כ דמאחר דמותר ליטמאות אסור לאכול בשר ולשתות יין ביום שנקבר רבם שהרי כך משמע שלאחר קבורה היה דהכי מסיק נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין דאל"כ הול"ל שתו יין ואכלו בשר ואח"כ הול"ל ונטמאו לו תלמידיו מיהו לעיל פירשתי דלאחר קבורה שרי לאכול בשר ולשתות יין. ר"פ מי שמתו מוטל לפניו [מי שמתו מוטל לפניו] אוכל בבית אחר וכו' ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך פי' ברכת המוציא ואינו מזמן פי' ברכת המזון לעצמו ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו פי' אין אחרים רשאין לזמן עליו כדי להוציאו ידי חובתו כיון דאינו מחויב בדבר שהרי עוסק בצרכי המת והו"ל ברכה לבטלה דאינו עולה למנין שלשה וגרע מקטן שמזמנין עליו. ויש מפרשים ואין מברך ואין צריך לברך ברכת המוציא משמע הא אם רוצה לברך שפיר דמי ואין נראה למורי רבי' יהודה בר יצחק דאמר לקמן בשמעתא התם תוך ד' אמות הוא דאסור מכלל שאינו יכול לברך. ותימה שעתה נוהגים לברך ברכת המוציא ופי' רבי' יצחק בר שמואל דמה שמשמע בכאן שאסור לברך זהו כשעוסק בצרכי המת אבל אם כבר עסק או יש שם עוסקיס אחרים שפיר דמי מיהו בירושלמי לא משמע דכי דגרסי' התם אינו אוכל כל צרכו ואינו שותה כל צרכו ואינו אוכל בשר ואינו שותח יין דאין מזמנין עליו ואם בירך אין עונין אחריו אמן אלא יתבטל ועוד אמרי' לקמן אין המת מוטל לפניהם [הן יושבין וקורין והוא יושב ודומם] הן עומדים ומתפללים והוא (יושב ודומם) [עומד] ומצדיק את הדין עליו ועתה אינו מתבטל כלל מצרכי המת דקאמר יושב ודומם ומצדיק עליו את הדין אף על פי שהיה יכול לכוין בפסוק ראשון באחד ועל כרחך שאסור להתפלל לכל מי שמוטל עליו אנינות וכן משמע בירושלמי בפרקין גבי אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו והתני פטור מנטילת לולב תיפתר בחול והא תני פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא ביו"ט א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק להביא לו ארון ותכריכין כדתנן תמן מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמי שהוא נושא משאו דמי מיהו חולק על תלמוד שלנו שאומר דביו"ט ובשבת מותר בכולן לקמן בשמעתין ובמסכת שמחות נמי יש ברייתא שנויה כן שאם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבודו של מת מיהו בשפירא נוהגים שהולך אונן (לפני) בבית הכנסת ומתפלל:
886
887תניא בפר' האורג ובפ' ואלו מגלחין רשב"א אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע עליו הא למה זה דומה לס"ת שנשרף שחייב לקרוע פי' רבינו שלמה כדאמר במו"ק במגילה ששרף יהויקים וכתיב לא פחדו ולא קרעו בגדיהם מכלל דמיחייבי הוו למיקרע ואף נשמת ישראל הנטלת דומה לו שאין לך ריק שבהם שאין בו תורה ומצות עכ"ל מ"מ לא נדמינהו לגמרי לס"ת לענין שאין מתאחין דתניא בפרק ואלו מגלחין ואלו קרעין שאין מתאחין וכו' ועל ס"ת שנשרף ואמ' בגמ' ס"ת שנשרף מנלן וכו' מיד קדר כל האזכרות שבה ושרפן באש וכתיב לא פחדו ולא קרעו בגדיהם מכלל דמיחייבי הוו למיקרע (עכ"ל):
887
888על כל המתים שחיי' לקרוע עליה' משום קורבה קורע טפח על אביו ואמו עד שיגלה את לבו א"ר אבהו מאי קרא ויחזק דוד [בבגדיו] ויקרעם אין אחיזה פחותה מטפח והאי קרא כתיב כשקרע על שאול ויהונתן והך ברייתא אתיא כר"מ דת"ר לקמן תחלת קריעה טפח ותוספת ג' אצבעו' דברי ר"מ פי' שאם מת לו מת וקרע טפח ומת לו מת אחר מוסיף עליו ג' אצבעות ור' יהודה אומר תחילת קריעה ג' אצבעו' ותוספת כל שהוא אמר עולא הלכה כר"מ בקריעה והלכה כר' יהודה בתוספת: עד היכן הוא קורע שהולך ומוסיף וקורע עד טבורו וי"א עד לבו ומוכח בפר"ח ובאלפס דהלכתא עד טיבורו הגיע עד טבורו ושמע עוד שמועה אחרת אם הוסיף על אותו הקרע לא יצא אלא חוזר ומתחיל למעלה לצידי בית הצואר אם רבו לו שמועות הולך וקורע מרחוק ג' אצבעות בין קרע לקרע מרחב החלוק לצד הכתף. נתמלא כל הבגד קריעות מלפניו מחזירו לאחוריו ומחזיר מה שלאחריו לפניו וקורע ולובשו כל שעה נתמלא מלמעלה אצל בית הצואר מחזיר חלוקו של מעלה למטה ועושה בית הצואר אחר וקורע האחרון ואינו מאחה הראשון של מטה. והקורע מלמטה ומן הצדדין לא יצא:
888
889על כל המתים כולם אפי' לבוש עשרה חלוקין אינו קורע אלא העליון על אביו ועל אמו קורע את כולן ולאו דוקא חלוק אלא ה"ה לשאר בגדים אלא שכן דרך התלמוד שכל כלים שאדם לובש כמו חלוק קרי חלוק ולמעוטי טליתו של אדם שאינו חייב לקרוע ואפקרסיתו אינה מעכבת פירש"י סודר שעל ראשו שתלוי לו על כתיפו אינה מעכבת ואינו צריך לקרוע ולא אמרינן לאחר שקורע נופל אפיקרסותו על החזה ומכס' קריעת החלוק אעפ"כ אין זה עיכוב קריעה אחד האיש ואחד האשה. פי' צריך לקרוע על אביה ועל אמה כל חלוקין שעליה רשב"א אומר האשה שמת אביה ואמה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה [וחוזרת] וקורעת העליון פי' והתחתון מכסה את לבה ופסקו רבותי' הלכה כרשב"א וכ"פ בפר"ח כר"ש בן אלעזר:
889
890על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה שלו כלומר מתחיל קריעה מחלל בית הצואר וקורע כלפי מטה דהיינו לפני השפה של בית הצואר כמו שפה לפיו. רצה אינו מבדיל אלא מתחיל ונוקב למטה מבית הצואר כנגד כריסו וקורע על אביו ועל אמו מבדיל וכן הלכה בפר"ח ובאלפס:
890
891על כל המתים שולל לאחר שבעה פי' שולל בשטי"ר בלעז ומאחה לאחר שלשים על אביו ועל אמו [שולל] לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם פי' רש"י מאחה תופר כדרכו ובפר"ח הביא ירושלמי איזהו איחוי העשוי כאריג פירש רבי' שלמה כל הנך על כל דקתני כגון בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו:
891
892ת"ר וכולן רשאין לשוללן למוללן וללוקטן ולעשותן כמין סולמות אבל לא לאחותן פי' רבי' שלמה כל הקרעין הללו שאמרו בהן שולל כולן רשאין לשוללן תפירה רחבה בשטי"ר למוללן אוחז שתי ראשי הקרע בין שתי אצבעותיו וכורכן יחד כעין כריכת ספרים ותוחב שנים ושלש תפירות. ללוקטן אוגד בידו כל הקרוע מראשו ועד סופו ותוחב במחט שנים ושלשה פעמים. לעשות סולמות כמעלות הסולם שתופר שתי תפירות ומפסיק וחוזר ותופר למטה שמניח בין תפירה לתפירה הפסק מועט ל"א סולמות כעין שלוקטין המתנים. אבל לא לאחותן תפירה יפה ובפר"ח אין רשאין לאחותן איחוי אלכסנדרית שהיא כעין אריגה:
892
893ת"ר רשאי להופכו למטה ולאחותו פי' אם קרע בית הצואר כלפי מטה ורוצה להפוך חלוקו של מטה למעלה ולעשות בית הצואר כלפי למטה ולעשות בית הצואר ראשון כלפי רגליו רשאי לאחותו ולאחר שבעה קמיירי [אע"ג] דאמרו לעיל על כל המתים שולל אחר שבעה כיון שהופכו למטה רשאי לאחותו אבל אם אינו הופכו אסור לאחותו עד לאחר שלשים בכל המתים ר"ש בן אלעזר אוסר בכל ענינים לאחותו וקיי"ל כותיה כן פסק באלפס:
893
894כי אתא רבין א"ר יוחנן על כל המתים קורע בכלי פי' בסכין פי' אם רצה על אביו ועל אמו ביד ולא בכלי:
894
895א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן על כל המתים קורע מבפנים פי' שאין צריך לקרוע בפני העם על אביו ועל אמו מבחוץ ולא מבפנים ומסתברא דכל אלו שהצריכו חכמים אם קרע בענין אחר לא יצא ידי קריעה:
895
896כשקורע אינו קורע אלא מעומד כדילפינן מדוד ויקם המלך ויקרע את בגדיו פי' על אודות בנו שמת ואפי' בדיעבד אם קרע מיושב חוזר וקורע מעומד כההיא דאמימר שכיב ליה בר בריה קרע עליה אתא בריה וקרע באפיה אידכר דמיושב קרע קם וקרע מעומד וברי' קרע באפי' מעומד ומתוך כך נזכר אמימר דלאו שפיר קרע ושמא בריה לכך איכוין ומשום הכי קרע באפיה ולא היה רוצה להודות לו בהדיא משום כבודו של אביו:
896
897על כל המתים שקורע עליהם משום קורבה דהיינו בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו רצה חולץ רצה אינו חולץ על אביו ועל אמו חולץ פי' חייב לחלוץ ופי' רבי' שלמה זצ"ל חולץ מקרע חלוקו מלמעלה עד שנראית כתיפו כמו חלוצי כתף. ובפר"ח פי' חולץ חלוצת כתף מוציא ידו מתחת הקרע ונמצאת כתיפו חלוצה מן החלוק ואלפס כתב חולץ כתיפו ומוציא זרועו מן הקרע של חלוק ונמצאת זרועו עם כתיפו מגולין. ומסתברא שחולץ על אביו ואמו (אלא אחר ומסתברא) כתף של ימין ושל שמאל דלא גרעי אביו ואמו מנשיא דאמר לקמן על חכם חולץ כתיפיו מימין ועל אב"ד משמאל על נשיא מיכן ומיכן ואם ת"ל דאינו חולץ על אביו ואמו אלא כתף אחד מסתברא דשל שמאל (קורע) [חולץ] דלא גרעי מאב"ד דעדיף מחכם בפי' רבי' שלמה. ואם היה מת אביו של גדול הדור שאם הוא יחלוץ אחרים יחלוצו משום כבודו אז יש רשות בידו שלא לחלוץ כדאשכחן ברבי יעקב בר אחא שמתה אמו וביקש רבי לחלוץ עמו ונמנע ולא חלץ ׃
897
898אמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע פי' רבי' שלמה בשעת חימום בסמוך לפטירת המת ויש לנו לפרש דהיינו דוקא ששמע סמוך לפטירת המת ולא קרע דלאחר שעברה לו שעת חימום לא מצי לקרוע דאינו קרע אבל אמם לא שמע שמת לו מת עד עתה אז שעת שמועה הוי כשעת החימום וקורע ודלא כפר"ח שפי' גבי הא דמסיק כל קרע שאינו בשעת החימום אינו קרע והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב וקרע עליה תריסר מני" ופר"ח דנח קרע בשעת שמועה שלא בשעת חימום. משמע להדיא שרוצה לומר ששעת שמועה לא הויא שעת חימום והכא כדפי' רש"י מני חליפות בגדים דכל שעה שדיא לובש קורע אפי' שלא בשעת חימום שכשחוזר ולובש לאו שעת חימום הוא ולא פריך ליה מבגד ראשון שקרע בשעת שמועה דההוא שפיר קרע דשעת שמועה הוי שעת חימום אלא מאותם בגדים שקרע כשהיה מחליף פריך דכבר עברה שעת שמועה. ואמר לקמן כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה וכו' סבור מה דהוה הוה פירש"י הואיל ולא קרעו בשעת שמועה שוב אינו יכול לקרוע עכ"ל ואמר להו אביי תניא חכם כל זמן שעוסקין בהספדו וכו' משמע שקורעין על שעת שמועה. וגם דלאחר שמועה אין קורעין אלא על חכם שכבודו בהספדו. ולעיל נמי קא בעי סתמא דתלמודא על השמועה רחוקה קורע או אינו קורע אבל שמועה קרובה פשיטא ליה דקורע וכדא דמסיק קריעה בלא [שבעה] מי איכא משמע דהא בהא [תליא] א"כ כי היכי דנהגו שבעה כל היכא דשמע תוך שלשים ה"נ קורע כל תוך שלשים. מיהו הא איכא למדחיה דקריעה בלא שבעה ליכא אבל שבעה בלא קריעה איכא. מיהו הלכה למעשה דכל שלשים יום קורע ודוקא בשעת שמועה דהויא לה כשעת מיתה ואיכא חימום אבל לאחר שמועה אינו קורע ואפי' אם בא להחמיר על עצמו ולקרוע אחר שעת חימום אינו רשאי אבל על אביו ואמו או אדם גדול שהיה רגיל להקשות לו בהלכה דהוה מסתפי מניה כגון שמואל מרב ורבי יוחנן מר' חנינא דכל שעת' מדכרי שמעתייהו בפומייהו שאם בא לעשות מילתא יתירתא לכבודם אע"פ שקרע עליהם בשעת שמועה קורע שוב לכשיחליף בגד אחר כשמואל דקרע עליה דרב תריסר מאני וכרבי יוחנן דקרע עליה דר"ח תליסר אצטלי דמילתא. וזה שאמרנו שאם לא קרע בשעת מיתה או בשעת חימום דשוב אינו קורע היינו דוקא שהיה לו חלוק לקרוע באותה שעה ולא קרע אבל אם לא היה לו הא תני איסי אבוה דר' זירא ואמרי לה אחוה דר' זירא מי שאין לו חלוק ונזדמן לו בתוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע כ"א משום כבוד אביו ולא משום חיוב קריעה. אבל על חמשה מתי מצוה לא מבעי ליה למקרע כלל היכא דליכא חיוב קריעה והכי מוכח מדפריך והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב וקרע וכו' ואי כל היכא דלא מיחייב למיקרע אי בעי קרע. מעיקרא מאי פריך ותו מאי שאני רבנן הא על כל אדם נמי אי בעי קרע אלא ש"מ דדוקא אביו ואמו ורבנן שרי למקרע עלייהו ולעשות מילתא יתירתא אע"ג דלא מיחייב אבל שאר מתים לאו. ולענין שמועה רחוקה אי טעונה קריעה אי לאו כתב רבי' יצחק אלפס ולענין שמועה [רחוקה] דאינה נוהגת אלא יום אחד בלבד איבעיא לן קורע או אינו קורע ומסקנא אינו קורע דליכא קריעה בלא שבעה אלא בכבוד אביו ואמו אבל בחמשה מתי מצוה [לא] דתניא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק תוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע וא"ר זירא בד"א בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ואמו קורע והולך עכ"ל. אבל בה"ג פסק דשמועה רחוקה טעונה קריעה. ולדברי בה"ג אם תקשה מאחר דר' מני אמר גבי שמועה רחוקה דאינו קורע ור' חנינא אמר קורע א"כ אינה טעונה קריעה דהלכה כדברי המקל באבל הא לא קשיא דאסקינן לקמן להדיא אבילות לחוד וקריעה לחוד. ויש מדקדקים שאינה טעונה קריעה מדתני ר' (חייא) [אדא] דמן קסרי קמיה דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד ומסיק קורע או אינו קורע ורוצים [לפרש] דעלה קאי ועד כאן לא קמבעיא ליה אלא משום דשמע בעוד שהיתה קרובה אבל אם שמע כשכבר רחוקה אז פשיטא ליה שאינו קורע. וזכורני מקדם שהייתי דוחה ראיה זאת אפי' לפי סברתם דעלה קאי והייתי מפרש דה"ק הואיל דקיי"ל דלא הוי אלא בשעת חימום א"כ הכא רצוננו לומר מאחר שלמוצאי שבת אינו שעת חימום אין לו לקרוע או דילמא הא דאמר כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע היינו שהיתה לו שמועה רחוקה אבל הכא שהיתה לו שמועה קרובה אע"ג דליכא חימום חייב לקרוע אבל לעולם יכול להיות ששמועה רחוקה בשעת חימום טעונה קריעה ויכול נמי להיות ששמועה קרובה טעונה קריעה אפי' שלא בשעת חימום. מיהו הא לא נהירא לי שהרי לעיל פירשתי דכל קריעה טעונה חימום אפי' שמועה קרובה. ותו בר מיניה דליתנהו לדבריהם דלא עלה דר' חייא דמן קסרי קאי אלא בעיא באנפי נפשה היא אי שמועה רחוקה טעוגה קריעה אי לא וכן פי' רש"י קורע או אינו קורע כששמע שמועה רחוקה עכ"ל. ונראה להביא ראיה דאינה טעונה קריעה מהא דאמר גבי ר' חייא ש"מ תלת ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל וש"מ שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד וש"מ מקצת היום ככולו ומדלא קאמר וקרע וש"מ ארבעה דטעונה קריעה ש"מ דשמועה רחוקה אינה טעונה קריעה. וא"ת ויאמר להיפך ש"מ ארבעה דאינה טעונה קריעה תריץ דדברים שהם בקום ועשה קחשיב כגון חליצת מנעל וכגון נוהג יום אחד וגם שעה אחת ומה שלא קרע זהו שב ואל תעשה ובכה"ג לא קמיירי. אבל שמעתי שרבי' שמשון בר' אברהם [תירץ] דאינו מונה אלא אותם שחלקו בהם ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל דפליגי ביה שמואל גמ' ר"א אומר משחרב בית המקדש (דאמר רב כהנא) אמר שמואל נעילת הסנדל רשות ולעיל אמר אבל אסור בנעילת הסנדל ובמקצת היום פליגי אבא שאול ורבנן ובשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד פליגי ר"ע וחכמים כך שמעתי בשמו. ואיני מבין דשמועה רחוקה אי טעונה קריעה פליגי בה ר' מנא ור' חנינא כדמשמע מרש"י דאכל שמועה רחוקה פליגי ולא קאי אר' חייא דמן קסרי. ולענין הלכה למעשה נראה דאינה טעונה קריעה אלא על אביו ואמו ות"ח מופלג אם בא לקרוע עליהן לעשות מילתא יתירתא שפיר עביד:
898
899ת"ר אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון שקרע על בנו מתאחה לאחר שלשים עליון שקרע על אביו אינו מתאחה לעולם מת בנו וקרע מת אביו והוסיף לקרוע עליון מתאחה תחתון אין מתאחה מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו כל זאת כשארעוהו בבת אחת קורע קרע אחד לכולם ור"י בן בתירה אומר על כולן קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחד פי' בפני עצמו ושלא באותו קרע לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו מ"ט אר"ג בר יצחק לפי שאינן בתוספ' ואכולה פליג ר' יהודה דקתני מת אביו וקרע מת בנו והוסיף וקרע ואתא ר' יהודה למימר קרע על אביו ומת בנו אינו מוסיף אלא קורע במקום אחר קריעה מיוחדת ופר"ח זצ"ל לפי שאינן בתוספת מפני שקריעתו של אביו ואמו מבדיל קמי שפה שלו וקורע והולך עד שמגיע הקרע אל לבו ובשאר מתים קורע טפח ומוסיף כל שהוא עד שמגיע אל לבו ואע"ג שאין ראיה ברורה אשכחן זכר לדבר כדכתיב קרעו לבבכם ואל בגדיכם בגדיכם אל לבבכם עכ"ל וכבר פסק עול' בר' יהודה דתוספת כל שהוא: אמר שמואל הלכה כר"י ב"ב פי' שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו וגם דעל בן קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחד. ופרכי' מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל אבילות לחוד וקריעה לחוד. הנה פרשנו דאין מוסיפין על קרע אביו ואמו אבל מוסיפין על קרע חמש' מתי מצוה כגון בנו בתו אחיו ואחותו ואשתו וגם דהתוספת כל שהוא. ועד איזה זמן מוסיפין פליגי בה רב מתנה ומר עוקבא ותרוייהו משמיה דאבוה דשמואל ולוי חד אמר כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף פי' שמע שמועה כל שבעת ימי אבלו קורע קריעה חדשה ולאחר שבעה אם שמע שמועה לאחר שבעה. מוסיף על קרע הראשון ודיו וגבי מתי מצוה קמיירי וכיון דלא ניתן רשות לשוללו לקרע ראשון [בתוך שבעה] כי מוסיף על קרע ראשון קא חשיב כאילו מרחיב קרע ראשון ולא יצא וחד אמר כל ל' קורע לאחר ל' מוסיף כדמפרש טעמיה בסמיך משום דלא ניתן לאחותו כל שלשים יום. וכתב רבי' יצחק אלפס דכל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף. והאשה אע"ג דאמר מר אשה שוללתו לאלתר אפ"ה אינה מוספת כ"א לאחר שבעה ועל קרע של אביו ואמו אינו מוסיף כלל כדפרישית דהלכה כר' יהודה בן בתירה:
899
900בפרק ואלו נדרים גמ' נדרה אשתו תניא אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא [ידי קריעה והתניא אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו] לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לך מת וכסבור שהוא אביו וקרע ואח"כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ופריק רב אשי כאן בתוך כ"ד כאן לאחר כדי דיבור הא דאמרת יצא ידי קריעה שנמצא בנו תוך כדי דבור. הא דאמרת לא יצא ידי קריעה לאחר כדי דבור. ותניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי (משום בר קפרא) ל"ש אלא שמת לאחר כדי דיבור אבל בתוך כדי דיבור אינו חוזר וקורע וכתב רבי' יצחק אלפס וכן הלכתא:
900
901ת"ר חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו ואין מקרעין לו ומשתקין את הנשים בפניו שלא יהיו מטפחות ומספידות שלא ירגיש החולה ותטרף דעתו ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש פי רבי' שלמה בסתם אבילות מיירי דליכא חולה מקרעין בגדי קטן מפני עגמת גפש שיבכו העומדים ובפר"ח כתב ומקרעין לקטן פי על אביו שמת או על אמו וכיוצא בהן מפני עגמת גפש. וקורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו: אלו שכל אדם קורע עליהן על רבו שלמדו חכמה ולאו דוקא רבו אלא שהוא אדם כשר ות"ח ובעל מעש"ט חייב כל אדם לקרוע עליו כדאמ' בגמ' ואי אדם כשר הוא חייב למיקרע אע"פ שאינו חכם רק שהוא ת"ח וכשר במעשיו חייב כל אדם לקרוע עליו אבל אם הוא חכם דהיינו מה שאנו קורין עתה רב אז הכל קורעין עליו וחולצין חליצת כתף והכל מברכין עליו ברחבה. ירושלמי כשם שקורעין על החכמי' כך קורעין על תלמידיהם איזהו תלמידיהם חזקיה אמר כל השונה הלכות ועד תורה אמר רב אסי הדא דאת אמרת בראשונה אבל עכשיו אפי' הלכות רבי אבהו בשם ר' יוחנן כל שמבטל עסקיו מפני משנתו תני כל ששואלין אותו ומשיב א"ר אושעיא כגון אנן דרבנן משגיחין עלינו [ואנן מתיבין להו] א"ר אבא בר ממל כל שיודע לבאר משנתו ואגן אפי' רבותינו לא יכלין לבאר משנתינו איזהו רבו כל שפתח לו תחילה דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל [שרוב] תלמודו ממנו. א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכ' כדברי מי שאומר כל שרוב תלמודו ממנו. שמואל חלץ על ההוא שהאיר עיניו במשנתו פי' רבי' חננאל ביאר לו משגתנו זו ששנינו בתמיד ושני מפתחות אחד יורד לאמת השחי וכו'. ועל נשיא ועל אב ב"ד. ומסקי' לעיל על חכם חולץ כתיפו מימין ועל אב"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן. מנלן דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וכו' א"ל רב [בר] שבא לרב כהנא ואימא עד דאיכא להו כולהו א"ל [על] ועל הפסיק הענין. ועל שמועות רעות. אוקימנא בגמ' דלא אמרו לקרוע על שמועות רעות אלא ברוב צבור [כלומר] כל ישראל כמעשה שהיה דשאול ויהונתן בנו. ועל ברכת השם. גמ' מגלן דכתיב ויבא אליקים בן חלקיהו אשר על הכית ושבנא הסופר ויואח בן אסף דמזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ויגידו לו [את] דברי רבשקה ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו ודברי רבשקה היינו שהיה מחרף ומגדף את השם ב"ה ככתוב באותה פרשה למעלה ואל יבטח אתכם חזקיהו אל ה' לאמר הצל יצילנו ה' וגו' וכתיב מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים: ת"ר אחד השומע ואחד השומע מן השומע חייב לקרוע ירושלמי מהו לקרוע בזמן הזה משום ר' יוחנן אמרו משרבו הגדפנין בטלו מלקרוע. מהו לקרוע על הכנויים נשמעינה מן הדא ר' שמעון בן לקיש היה מהלך בדרך נזדמן ליה חד כותי היה מגדף והוא קורע מגדף והוא קורע נחת מן חמרא ויהב לי' מרתיקא גו לביה. א"ל רשע אית מאנין לאמך מספקא לי (שהדעתי) הדא אמרה שקורעין על כנויים בזמן הזה. מיהו הלכה כר' יוחנן כההיא דפרק ד' מיתות דא"ר חייא (בר אבא) השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כולו קרעים ומסקינן ממאן אילימא מישראל מי פקרי כולי האי ואלא פשיטא מעכו"ם ואי שם דמיוחד מי גמירי אלא לאו בכנוי. וש"מ בזמן הזה לא ואגמרא דידן סמכינן: ועל ס"ת שנשרף א"ר חלבו אמר רב הונא הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב שנאמר ויהי דבר ה' אל ירמיהו אחרי שרף [המלך] את המגלה ואת הדברים (אשר באו באש) וקיי"ל כי הא דאמר שמואל לא אמרו לקרוע על ספר תורה אלא בשריפת ס"ת בזרוע שרואה בעיניו ששורפין אותו ואינו יכול להציל כמעשה דיהויקים אבל בפתאום אם באה בת היענה ובלעה תפילין וכל כה"ג אינו חייב לקרוע. ירושלמי אמר רב (אסי) [ירמיה] בשם רב אין קורעין אלא על ס"ת ששרפו מלך בזרוע כגון יהויקים בן יאשיהו וחביריו. הרואה ת"ח שמת כאילו רואה ס"ת שנשרף א"ר אבהי יהא עלי אם טעמתי כל אותו היום. ר' יונה הוה בצור שמע דדמך בריה דר' אבהו ואע"ג דאכל גובנא ושתה מיא אסקיה צום כל ההוא יומא׃ ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים וכל אלו אין מתאחין לעולם. ת"ר וכולן רשאין לשוללן ולמוללן וכו' פירש"י כל הקרעים הללו שאמרו בהם שולל כולן רשאין לשוללן וכו' א"כ לפי פירושו אלו קרעים רשאין לשוללן וכו'. ירושלמי כד דמך ר' יוחנן אורי ר' חייא בר בא לשלול הקרע בו ביום ולנעול הסנדל בו ביום. ש"מ שכל אלו הקרעים שוללין אפי' בו ביום וש"מ שחולצין מנעל על ת"ח. ותנ"ה בגמרא דידן חכם כיון שהחזיר פניו מאחורי מטה שולל:
901
902בפרק האשה שנתארמלה בכתובות ובפ' בני העיר במגילה ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו על ר' יהודה בר' אילעי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה בד"א שאין שם כל צורכו אבל יש שם כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל בר אניא משמיה דרב [תריסר] אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי עולא אמר כגון דחייצי גברי מאבולא עד סיכרא פי' רש"י משער העיר עד הקבר רב ששת (ואיתימא רב אמי ואיתימא ר' יוחנן) כנתינתה מה נתינתה בסיני בס' רבוא אף נטילתה (בס' רבוא) דהיינו נשמה ותלמידו בטל בס' רבוא וה"מ לדקרי ותני פי' קרי מקרא ותני משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים אבל דמתני לאחרים לית ליה שיעורא ופי' רבי' שלמה בפ"ב דכתובות דממילא שמעינן דלמאן דלא קרי מקרא ולא תני משנה אין מבטלין אלא כדי קבירה עצמה כך מצאתי בשאילתות דרב אחאי גאון זצ"ל עכ"ל. ואמר פרק אלו מגלחין ראב"ע אומר ניכר לרבים רבים מתעסקים בו פי' שהיה ניכר כבר שרגיל לצאת מן הבית ולבוא לביהכ"נ רבים מתעסקים בו פי' לקוברו ולנחמו אבל אין ניכר לרבים אין רבים מתעסקים בו ופי' רבי' יצחק בר שמואל דהא דמבטלין ת"ת להוצאת המת אע"ג שאינו מת מצוה וההיא דרפ"ק דמגילה דאמר רב' ת"ת ומת מצוה מת מצוה עדיף מדתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה לאו דווקא נקט מת מצוה אלא אגב דנקט עבודה ומת מצוה תנא נמי ת"ת ומת מצוה וההיא דמסכת שמחות דתניא מת מצוה קנה מקומו והעובר על דברי חכמים חייב מיתה אר"ע כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ארבעת מילין עד שהביאותיו לביה"ק וקברתיו וכשבאתי והרצתי דברים לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת מעלין עליך כאילו שפכת דם נקי התם לאו משום שנתבטל מד"ת אלא משום שטורח הוא למת שמטלטלין אותו ממקום למקום שהיה לו לקוברו במקום שנמצא אבל ת"ת ה"נ דמבטלין להוצאת המת. וההיא דפ' אלו מגלחין אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה רב המנונא איקלע (למתא) [לדרומתא] שמע (כל) [קל] שיפורא (בשיבבא) [דשכבא] חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא אמר להו ליהוו הנך אינשי בשמתא לא שכבא (בריתא) [איכא במתא] אמרי ליה חבורתא איכא במתא פי' נחלקו אנשי העיר הזאת לחבורות שאין חבורה זאת מתעסקת במתי חבורה זאת שלכל חבורה בית הקברות לעצמו. אמר להו אי הכי שרי לכו פירש"י שרי לכו שמתא. ל"א שרי לכו מלאכה. ההיא מפרש רבי' יצחק בר שמואל שלא בשעת הוצאה [אבל בשעת הוצאה] כולן צריכין לבוא. ועל ענין הולכת המת מעיר לעיר פרשתי אני המחבר ושאלתי מרבותי על מעשה שנעשה באחד שהתיר ביו"ט שני להוליך את המת מעיר לעיר אחרת ע"י היהודים והמת לא צוה ובעיר שמת בה הי' בית הקברות ולעיר שהוליכוהו שם לא נקברו אבותיו של מת ודבר זה נראה בעיני אפי' בחול אסור כי בזיון המת הוא וגם צער הוא שמטלטלים אותו מעיר לעיר צא ולמד ממת מצוה דאמור רבנן דקנה מקומו ואין בעל השדה יכול לעכב עליו מלקוברו בשדהו מפני שצער הוא לו שמטלטלים אותו ואינו נקבר מהרה במקום שמת וכאילו שופך דמים דכל המוליך את המת כאילו שופך דמים וכל שכן המוליך את המת ממקום שיש בה בית הקברות כדתניא אר"ע זו היה תחילת תשמישי לפני חכמי' השכמתי מצאתי הרוג א' והייתי מטפל בו ג' תחומי שבת עד שהבאתיו למקום הקבורה וקברתיו וכשבאתי לפני חכמים והרצתי דברים. אמרו לי כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע כאלו היית שופך דם נקי פי' מפני שהיה לו לקוברו במקו' שנמצא כדתניא לעיל בסמוך מצא אותו בין שדה בור לשדה ניר קוברו בשדה בור ותניא אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מן בזוי למכובד ואצ"ל מן המכובד לבזוי ובתוך שלו אפי' מן המכובד לבזוי ערב לאדם שיונח אצל אבותיו והוא בחול מיתניא כדמוכח בשמחות הא למדת דאם היה כבודו של מת אפי' באותה עיר יותר מעיר שמת בה אין מפנין אפילו את עצמות כל שכן שאין מוליכין אותו כשהוא שלם דאיכא בזיון טפי כדתניא אר"א בר' צדוק כך אמר אבא בשעת מיתתו בני בתחילה קברוני בבקעה ולבסוף לקטו עצמי ותנו בדלוסקמא וכו' הא למדת שלא צוה להוליך עצמו אלא כשיהיה עצמות וכל מת לענין [קברות] עירו כמת מצוה לענין מקומו ואפי' את"ל שבחול מותר ביו"ט שני ודאי אסור דאמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין [מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל] ופי' בשאלתות דרב אחאי גאון דלא שרי רבא לאיעסוקי בו ישראל אפי' ביו"ט שני אלא היכא דלא שכיחא עכו"ם ואע"ג דבפ' תולין גבי עובדא דהוי קמיה ר' יוחנן בבי כנישתא דמעון לא מוכח הכי מ"מ פרהסיא כי האי לא מבעיא ביו"ט שני דאסור אלא אפי' בחולו של מועד כדתניא בפ"ק דמועד קטן רשב"ג אומר אף מביא בצים ומנסרן בצנעה בתוך ביתו ומעשה היה בצרפת שהוליכו מת ביום טוב שני אל עיר אחרת לקברו וכעס עליהם רבי' תם זצ"ל אף על גב שבאותה עיר לא היה בית הקברות שאמר שהיה להם לקוברו באותה העיר ולאחר יום טוב להוציאו ולהוליכו אל עיר אחרת יצחק בר' משה נב"ה. על המת ביום טוב שני זכורני שלא היו רבותי נוחי נפש מניחים לישראל לחפור לו קבר אם לווהו מעיר לעיר צריכים כפרה ואם על יד שלוחם לא היתה שם אלא אמירה בתחומין דרבנן מיהו אין נכון לעשות כן משום דהוי כעין לועג לרש שעשו לו דבר שהיה אסור בו בחייו ותשיג אורחות חיים ושלום לנצח כחשקי שמחה בר שמואל. מאי דכתב מר שהתירו להוליך את המת ביו"ט שני מעיר לעיר כל מה שכתבת נראה לי יפה כפתור ופרח ואע"ג דאמור רבנן יו"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן הני מילי לצורך המת אבל שלא לצורך כולי האי לא שרו רבנן להקל ביו"ט שני ישעיה בר רבנא [מלי] זכור לטוב. מה שפירשנו שאין להוליך את המת מעיר שיש בה בית הקברות לעיר אחרת הני מילי מחוצה לארץ לחו"ל אבל מחו"ל לארץ מוליכין אע"ג שיש ביה"ק במקום שמת כההיא דפ' שני דייני גזירות (דתנא דבי) [דאמר] רב ענן כל הקבור בא"י כאלו קבור (אצל) [תחת] חמזבח כתיב הכא מזבח אדמה וכתיב התם וכפר אדמתו עמו וכדמוכחא כל הני שמעתי דהתם דניצול מצער גלגול מחילות וכדאשכחן דאמוראים היו מוליכים ארונם לא"י. וזה שנוהגים לתת עפר ארץ ישראל בקבר מצאתי אני המחבר עיקרו בירושלמי פ"ט דמסכת כלאים ובתנחומ' פרשת ויחי יעקב דמסיק התם [רבי בר] קריא ור' אלעזר הוו מטיילין (לאיסרטון) באיסטרון חזו ארונות שבאו מחו"ל א"ל רבי בר קריא לר' אלעזר מה הועילו אלו אני קורא בהם ונחלתי שמתם לתועבה בחייכם ותבואו ותטמאו את ארצי במותכם א"ל כיון שמגיעין לארץ ישראל ונוטלין גוש עפר ומניחין בארונן וכפר אדמתו עמו. מיהו אין משם ראיה שיועיל לקבר שבחו"ל. וכשמוליכין את המת מעיר לעיר חייבין בני העיר לצאת כנגדו וללותו אם גופו קיים כההיא דאמרי להו לר' אמי ולר' אסי ארונו של רב הונא [בא] ר' אמי ור' אסי נפיק ר' אילא ור' חנינא לא נפיק ואיכא דאמרי וכו' ומסקנא הני דנפוק ידעי הוו דשלדו דרב הונא הוה קיימת והני דלא נפוק משום דלא סיימוה קמייהו דשלדו קיימת הוה. ואין לומר דדוקא כגון רב הונא יוצאים כנגדו אבל אינש דעלמא לא דהא מייתי עלה הא דקתני ארון העובר ממקום למקום עומדים עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ומוקמינן לה כששלדו קיימת וקתני ארון העובר סתמא:
902
903והיכא שנקבר המת כבר פירשנו לעיל שאין מפנין אותו אפילו מקבר בזוי לקבר מכובד אא"כ תוך שלו מפנין אותו אפילו ממכובד לבזוי והא דתנן פ"ק דמו"ק ועוד אר"מ מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא לו ופירש"י זצ"ל כדי לקוברו במקום אחר הגון אין לפרש דהיינו ממכובד למכובד יותר מזה אלא כגון שלא היה משתמר היטב בזה הקבר ויש לחוש שמא יוציאוהו או שמא יכנסו מים לתוך קברו א"נ בקבר הנמצא כההיא דפ' נגמר הדין אז ודאי מצוה לפנותו מפני צער ובזיון המת שבזה אומר ר"מ שמותר ללקט כדמפרש בגמ' ששמחת הרגל עליו ואין האבילות חל עליו מתוך שהוא בשמחת יו"ט ור' יוסי אומר אבל הוא לו וקסבר אם ילקט חל עליו אבילות וכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דקיי"ל כר' יוסי הלכך אין מפנהו עד לאחר יו"ט אבל בחול אפי' ר"מ מודה דחל עליה אבילות כדתניא בגמרא המלקט עצמות אביו הרי הוא מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהם דאפי' אנינות דאורייתא אינה אלא ביום כדכתיב ואחריתה כיום מר ופירשה רב חסדא לברייתא ואפי' צרורין לו בסדינו כמה ימים ביום שרואה אותם מתאבל עליהם כל היום ותו לא ומתוקמא ברייתא (מפר') [שפיר] לר"מ נמי ולא בעי לשנויי דברייתא ר' יוסי היא דאמר אבל הוא לו ולר"מ ה"נ אין מתאבל דלא מסתבר למימר שיסבור שום תנא דליקוט עצמות הוי שמחה מיהו אם היה כהן אינו רשאי ללקט עצמות אביו ע"י עצמו דשמא נחסר מאביו ולא מצי ליטמאות לו כההיא דפרק ג' מינין בנזיר דאמר ר"ח נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ"ט אמר קרא לאביו בזמן שהיא שלם ולא בזמן שהוא חסר וכדתניא מעשה שמת אביו של ר' יצחק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים וא"ל לאביו בזמן [שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר]:
903
904
בתשובה אחת דהואיל וכלאים כה"ג שרי שלא דרך חימום א"כ למתים אין בו משום לועג לרש דלא עביד חימום כן פי' רשב"ם זצ"ל ואע"ג דאיפלגו עלה בפ' דאשה בנדה דר' ינאי אמר לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור אפ"ה קיי"ל כר' יוחנן דאמר אפי' לקברו מותר דר"י לטעמיה דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן דמצות דרב יוסף קאי כותיה דאמר רב יוסף מצות בטילות לע"ל דאי אינם בטלות האיך זה נקבר בכלאים ויעמוד לתחיית המתים בכלאים אלא שמע מיניה שהם בטילות והכי נמי מסתברא כדקאמר רבי יוחנן אפילו לקברו דרשב"א היא דקאמר עושה ממנו תכריכין למת ואשכחן בפ' שואל במסכת שבת דסבר כר' יוחנן דתניא רשב"א אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות (הא למדת דרבי היינו דאמר ר' יוחנן במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצות) הא למדת דר"ש אית ליה דר' יוחנן דנעשה חפשי מן המצות. ובפ' האשה קאמר דר' יוחנן דאמר אפי' לקברו דר"י לטעמיה דאמר נעשה חפשי ש"מ דר"י עיקר הוא דאמר אפי' לקוברו שרי וכרשב"א קיי"ל דסתם לן תנא כותיה דתנן תכריכי המת אין בהם משום כלאים כדפרישית לעיל וליכא למימר דמדאורייתא קאמר רשב"א אבל מדרבנן אסו' לקוברו בכלאי' דמדדייק מניה (ר"ח) [רב יוסף] דמצות בטילות לעתיד לבוא ש"מ דהלכתא למעשה קתני ואע"ג דבפרק שואל לכאורה משמע דשמואל פליג עליה דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד וה"נ משמע בפרק במה אשה אפ"ה קיי"ל דשמואל במקום רב ליתיה כל שכן במקום ר' יוחנן. וכשקוברים את המת בטלית בת ארבעת כנפים משמע בפ' התכלת דחייבין להטיל בו ציצית דא"ר טובי בר קיסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שיעטפו אותו בה כשימות שפטורה ומאי טעמא אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאכסויי עבירא. בההיא שעתא ודאי. בשעת מיתה כשמעטפין אותו בה רמינן לה ציצית משום לועג לרש שלא תחלוש דעתו של מת שחושבין אותו פטור מן המצות. הא למדת שצריך להטיל ציצית בבגד דבת ד' בנפים שקוברין בה את המת משום לועג לרש ולא דמי לבגד שאבד בו כלאים שמותר לעשות הימנו תכריכין למת כדפריש' לעיל דהואיל דלאו לחימום עבידא כה"ג אפי' לחי שרי. ור"ת פי' דלא (שרי) [שייך] ליעוג אלא גבי ציצית מפני שהיא חשובה וגדולה ושקולה כנגד כל המצות כדאיתא במנחות וגם ציצית עם ח' חוטין וחמשה קשרים עולין תרי"ג (מצות) לכך יש כאן לועג לרש יותר ולכך מטילין בו ציצית והכי משמע בפרק המוכר את הספינה שיש להטיל ציצית בתכריכין גבי רבב"ח דשקל תכלתא דחד ממתי מדבר אלמא שהיו שוכבים בציצית. מיהו אין משם ראיה משום דאמרי' באיכה רבתי דכל עת"ב היו כולן נכנסין בקבריהם מבעוד יום ולמחר בת קול מכרזת הבדלו החיים מן המתים ובלבושיהם שמחיים היו שוכבים בקבריהם ונקברים שם אלא ההיא דהתכלת ודאי ראיה היא כדפרי'. ויש אומרים שיש במדרש למה נסמכה פרש' ציצית לפרשת מקושש לומר לך כיון שמת אדם נעשה חפשי מכל המצות חוץ ממצות ציצית. ועתה שפירשנו שיש להם ציצית א"כ קשיא ההיא דמי שמתו גבי תכלתיה דר' (יוחנן) [יונתן] דשדי אקברי וא"ל ר"ח דלייה שלא יאמרו למחר באים אצלנו ועכשיו מלעיגים בנו מאי ליעוג איכא כיון דלדידהו נמי אית להו וי"ל דנראה כאילו אנו אומרים להם אנו בני חיובא ולא אתם דכתיב במתים חפשי. מיהו לא נהירא תירוץ זה לפי מה שאנו דורשים במדרש שגם המתים חייבים בציצית א"כ איך נאמר להם ולא אתם. ותו הואיל ופרישית דיש להטיל ציצית בתכריכי בת ד' כנפים א"כ על מה אנו סומכין שאנו נוהגים להסיר הציצית מטלית של מת. ומפרש רבי' תם שאין מטילין ציצית לבגד המת וגם אנו מתירים ציצית מטלית שקוברין בה המת משום דהציצית נראה כמעיד עליו שקיים כל המצות ועכשיו אין הדורות כשרים ונראה כמעיד עדות שקר כעצמו. ואמר במדרש על כנפי בגדיהם לדורותם לדור שכולו תם ועוד דבימיהם היה לכולם בחייהם טלית בת ארבעת כנפים אבל עכשיו אפי' בחייו אין לו אדרבה היה לועג לרש אם היו מזקיקי' אותו למצוה שלא קיים בחייו וא"ת א"כ מי שקיים בחייו יקבר בציצית לא היא דמתבייש אותו שאינו נקבר בציצית וגם חיים שאינם מתעטפין היו מתביישין כדאמר בפרק אלו מגלחין בראשונה היו מניחין את המוגמר תחת חולי מעים מתים והיו חולי מעים חיים מתביישין בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות וכו' וטובא קתני התם כה"ג ה"נ הכא להכי אין קוברין שום מת בציצית וא"ת אדרבה היא הנותנת דהואיל ולא קיימו מצות ציצית להכי ניחא טפי דליכספו וליזדלזלו ונעשה ציצית לאותם שקיימו מצות ציצית כי היכי דליזדלזלו אותם שלא קיימו. הא ודאי ליתא דבימי חכמים שהיה לכולם טלית בת ארבעת כנפים יש להעניש כדאמר בעידן ריתחא ענשינן. אבל עתה כשלובש טלית בת ד' כנפות אינו אלא מן המתמיהין אפי' בעידן ריתחא לא מיענשי. מיהו לא נהירא לי זה דטעם דבביהכ"נ וגם אפי' כל היום תחת סרבלו אינו כלל מן המתמיהי. אכתי תימא אמאי לא נקבור בציצית אותם שקיימו ואותם שלא קיימו ליכספו וליכספו ועוד אומר ר"י שיש לסמוך שלא לקבור מתים בציצית מההיא דמס' שמחות דקאמר אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא (והתירו) [והטילו] תכלת מפליוני ואע"ג דקאמר והטילו מאחר דקאמר מפליוני הרי משמע שצוה להסיר ועל פי ספרים החיצונים אנו נוהגים הרבה דברים כגון ויחל משה בתעניות ובמסכת מגילה אמרי' שאומרים ברכות וקללות וכן אמרי' במגילה ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין בחדשיכם ואנו נוהגים ע"פ הפסיקתא להפטיר בה בשבת שלפני ת"ב. מ"מ היא גופה תימא מאי זה טעם צוה להתיר. ועוד דההיא דמי שמתו קשיא מ"ט א"ל דלייה וי"מ ההיא שעתא רמינן ליה משום לועג לרש אבל מיד מסירים אח"כ ואין נקבר עמו ופי' זה רחוק. ופי' מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל דודאי יש להביר ציצית כטלית שנקבר בה המת וההיא דהתכלת דקאמר דההיא שעתא ודאי רמינן לה היינו אליבא דשמואל דאית ליה בפ' שואל בשבת דמצות אינן בטילות לעתיד לבוא ואם לא יטילו ציצית נמצא כשיעמוד מקברו בלא ציצית לעתיד לבוא יש כאן עבירה. והא דתלי טעמא בלועג לרש ולא במצות בטילות לפי שבא ליתן הטעם שהעומדין שם יש להם להטיל ציצית שאם לא יטילו הרי הם לועגין לרש ומתני' דכלאים עושין אותו תכריכין למת מוקי לה שמואל כר' ינאי דאמר לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור ור' יוחנן פליג התם דאית ליה מצות בטילות לעתיד לבוא ושרי אפי' לקוברו. ואבא שאול במסכת שמחות שצוה להתיר תכלת שמא ס"ל כר' יוחנן דאמר מצות בטילות לע"ל. והמדרש סובר שהמתים חייבים בציצית כדפר' לעיל אתי כשמואל דאמר מצות אינן בטילות לע"ל. וכן הא דאמר בירושלמי דנדרים לעתיד לבוא הולך עשו ומתעטף בציצית והולך ויושב בין הצדיקים והקב"ה גוררו משם שנאמר אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך משמע שהצדיקים עטופי' בציצית לע"ל. שמא אתי כשמואל. ואנו כר' יוחנן קיי"ל שמצות בטילות לע"ל הלכך מסירין הציצית מטליתות שקוברין בהם מתים ומורי רבי' אבי העזרי הוא רבי' אליעזר בן רבי' יואל הלוי זכר צדיקים לברכה היה אומר הלכה למעשה מי שנהג בציצית בחייו יקבר בציצית ומי שלא נהג בציצית בחייו לא יקבר בציצית וכן עשה מעשה בעצמו וקברוהו בציצית והיה בעל הוראות וראוי לסמוך עליו:
בתשובה אחת דהואיל וכלאים כה"ג שרי שלא דרך חימום א"כ למתים אין בו משום לועג לרש דלא עביד חימום כן פי' רשב"ם זצ"ל ואע"ג דאיפלגו עלה בפ' דאשה בנדה דר' ינאי אמר לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור אפ"ה קיי"ל כר' יוחנן דאמר אפי' לקברו מותר דר"י לטעמיה דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן דמצות דרב יוסף קאי כותיה דאמר רב יוסף מצות בטילות לע"ל דאי אינם בטלות האיך זה נקבר בכלאים ויעמוד לתחיית המתים בכלאים אלא שמע מיניה שהם בטילות והכי נמי מסתברא כדקאמר רבי יוחנן אפילו לקברו דרשב"א היא דקאמר עושה ממנו תכריכין למת ואשכחן בפ' שואל במסכת שבת דסבר כר' יוחנן דתניא רשב"א אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות (הא למדת דרבי היינו דאמר ר' יוחנן במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצות) הא למדת דר"ש אית ליה דר' יוחנן דנעשה חפשי מן המצות. ובפ' האשה קאמר דר' יוחנן דאמר אפי' לקברו דר"י לטעמיה דאמר נעשה חפשי ש"מ דר"י עיקר הוא דאמר אפי' לקוברו שרי וכרשב"א קיי"ל דסתם לן תנא כותיה דתנן תכריכי המת אין בהם משום כלאים כדפרישית לעיל וליכא למימר דמדאורייתא קאמר רשב"א אבל מדרבנן אסו' לקוברו בכלאי' דמדדייק מניה (ר"ח) [רב יוסף] דמצות בטילות לעתיד לבוא ש"מ דהלכתא למעשה קתני ואע"ג דבפרק שואל לכאורה משמע דשמואל פליג עליה דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד וה"נ משמע בפרק במה אשה אפ"ה קיי"ל דשמואל במקום רב ליתיה כל שכן במקום ר' יוחנן. וכשקוברים את המת בטלית בת ארבעת כנפים משמע בפ' התכלת דחייבין להטיל בו ציצית דא"ר טובי בר קיסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שיעטפו אותו בה כשימות שפטורה ומאי טעמא אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאכסויי עבירא. בההיא שעתא ודאי. בשעת מיתה כשמעטפין אותו בה רמינן לה ציצית משום לועג לרש שלא תחלוש דעתו של מת שחושבין אותו פטור מן המצות. הא למדת שצריך להטיל ציצית בבגד דבת ד' בנפים שקוברין בה את המת משום לועג לרש ולא דמי לבגד שאבד בו כלאים שמותר לעשות הימנו תכריכין למת כדפריש' לעיל דהואיל דלאו לחימום עבידא כה"ג אפי' לחי שרי. ור"ת פי' דלא (שרי) [שייך] ליעוג אלא גבי ציצית מפני שהיא חשובה וגדולה ושקולה כנגד כל המצות כדאיתא במנחות וגם ציצית עם ח' חוטין וחמשה קשרים עולין תרי"ג (מצות) לכך יש כאן לועג לרש יותר ולכך מטילין בו ציצית והכי משמע בפרק המוכר את הספינה שיש להטיל ציצית בתכריכין גבי רבב"ח דשקל תכלתא דחד ממתי מדבר אלמא שהיו שוכבים בציצית. מיהו אין משם ראיה משום דאמרי' באיכה רבתי דכל עת"ב היו כולן נכנסין בקבריהם מבעוד יום ולמחר בת קול מכרזת הבדלו החיים מן המתים ובלבושיהם שמחיים היו שוכבים בקבריהם ונקברים שם אלא ההיא דהתכלת ודאי ראיה היא כדפרי'. ויש אומרים שיש במדרש למה נסמכה פרש' ציצית לפרשת מקושש לומר לך כיון שמת אדם נעשה חפשי מכל המצות חוץ ממצות ציצית. ועתה שפירשנו שיש להם ציצית א"כ קשיא ההיא דמי שמתו גבי תכלתיה דר' (יוחנן) [יונתן] דשדי אקברי וא"ל ר"ח דלייה שלא יאמרו למחר באים אצלנו ועכשיו מלעיגים בנו מאי ליעוג איכא כיון דלדידהו נמי אית להו וי"ל דנראה כאילו אנו אומרים להם אנו בני חיובא ולא אתם דכתיב במתים חפשי. מיהו לא נהירא תירוץ זה לפי מה שאנו דורשים במדרש שגם המתים חייבים בציצית א"כ איך נאמר להם ולא אתם. ותו הואיל ופרישית דיש להטיל ציצית בתכריכי בת ד' כנפים א"כ על מה אנו סומכין שאנו נוהגים להסיר הציצית מטלית של מת. ומפרש רבי' תם שאין מטילין ציצית לבגד המת וגם אנו מתירים ציצית מטלית שקוברין בה המת משום דהציצית נראה כמעיד עליו שקיים כל המצות ועכשיו אין הדורות כשרים ונראה כמעיד עדות שקר כעצמו. ואמר במדרש על כנפי בגדיהם לדורותם לדור שכולו תם ועוד דבימיהם היה לכולם בחייהם טלית בת ארבעת כנפים אבל עכשיו אפי' בחייו אין לו אדרבה היה לועג לרש אם היו מזקיקי' אותו למצוה שלא קיים בחייו וא"ת א"כ מי שקיים בחייו יקבר בציצית לא היא דמתבייש אותו שאינו נקבר בציצית וגם חיים שאינם מתעטפין היו מתביישין כדאמר בפרק אלו מגלחין בראשונה היו מניחין את המוגמר תחת חולי מעים מתים והיו חולי מעים חיים מתביישין בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות וכו' וטובא קתני התם כה"ג ה"נ הכא להכי אין קוברין שום מת בציצית וא"ת אדרבה היא הנותנת דהואיל ולא קיימו מצות ציצית להכי ניחא טפי דליכספו וליזדלזלו ונעשה ציצית לאותם שקיימו מצות ציצית כי היכי דליזדלזלו אותם שלא קיימו. הא ודאי ליתא דבימי חכמים שהיה לכולם טלית בת ארבעת כנפים יש להעניש כדאמר בעידן ריתחא ענשינן. אבל עתה כשלובש טלית בת ד' כנפות אינו אלא מן המתמיהין אפי' בעידן ריתחא לא מיענשי. מיהו לא נהירא לי זה דטעם דבביהכ"נ וגם אפי' כל היום תחת סרבלו אינו כלל מן המתמיהי. אכתי תימא אמאי לא נקבור בציצית אותם שקיימו ואותם שלא קיימו ליכספו וליכספו ועוד אומר ר"י שיש לסמוך שלא לקבור מתים בציצית מההיא דמס' שמחות דקאמר אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא (והתירו) [והטילו] תכלת מפליוני ואע"ג דקאמר והטילו מאחר דקאמר מפליוני הרי משמע שצוה להסיר ועל פי ספרים החיצונים אנו נוהגים הרבה דברים כגון ויחל משה בתעניות ובמסכת מגילה אמרי' שאומרים ברכות וקללות וכן אמרי' במגילה ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין בחדשיכם ואנו נוהגים ע"פ הפסיקתא להפטיר בה בשבת שלפני ת"ב. מ"מ היא גופה תימא מאי זה טעם צוה להתיר. ועוד דההיא דמי שמתו קשיא מ"ט א"ל דלייה וי"מ ההיא שעתא רמינן ליה משום לועג לרש אבל מיד מסירים אח"כ ואין נקבר עמו ופי' זה רחוק. ופי' מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל דודאי יש להביר ציצית כטלית שנקבר בה המת וההיא דהתכלת דקאמר דההיא שעתא ודאי רמינן לה היינו אליבא דשמואל דאית ליה בפ' שואל בשבת דמצות אינן בטילות לעתיד לבוא ואם לא יטילו ציצית נמצא כשיעמוד מקברו בלא ציצית לעתיד לבוא יש כאן עבירה. והא דתלי טעמא בלועג לרש ולא במצות בטילות לפי שבא ליתן הטעם שהעומדין שם יש להם להטיל ציצית שאם לא יטילו הרי הם לועגין לרש ומתני' דכלאים עושין אותו תכריכין למת מוקי לה שמואל כר' ינאי דאמר לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור ור' יוחנן פליג התם דאית ליה מצות בטילות לעתיד לבוא ושרי אפי' לקוברו. ואבא שאול במסכת שמחות שצוה להתיר תכלת שמא ס"ל כר' יוחנן דאמר מצות בטילות לע"ל. והמדרש סובר שהמתים חייבים בציצית כדפר' לעיל אתי כשמואל דאמר מצות אינן בטילות לע"ל. וכן הא דאמר בירושלמי דנדרים לעתיד לבוא הולך עשו ומתעטף בציצית והולך ויושב בין הצדיקים והקב"ה גוררו משם שנאמר אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך משמע שהצדיקים עטופי' בציצית לע"ל. שמא אתי כשמואל. ואנו כר' יוחנן קיי"ל שמצות בטילות לע"ל הלכך מסירין הציצית מטליתות שקוברין בהם מתים ומורי רבי' אבי העזרי הוא רבי' אליעזר בן רבי' יואל הלוי זכר צדיקים לברכה היה אומר הלכה למעשה מי שנהג בציצית בחייו יקבר בציצית ומי שלא נהג בציצית בחייו לא יקבר בציצית וכן עשה מעשה בעצמו וקברוהו בציצית והיה בעל הוראות וראוי לסמוך עליו:
904
905תניא [תינוק] כל שלשים יום יוצא בחיק פי' רש"י קטן שמת בתוך ל' יום יוצא לקוברו בחיק כלומר שא"צ מטה ואומר אני יצחק המחבר דמיירי בקטן שכלו לו חדשיו שראוי להתאבל עליו. כדמסיק לקמן וא"א עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. אלמא דבקטן שמתאבלים עליו עסקינן דאל"כ תיפוק ליה דאין מתאבלין עליו כלל ואפ"ח יוצא בחיק כלומר שאין צריך להוציאו במטה אבל אם רוצים להוציאו במטה הרשות בידם אלא קמ"ל שאין מטריחים עליהם להוציאו במטה כפי' רבי' שלמה בעשרה יוחסין ולד שמת בתוך ל' א"צ לכבדו במותו להוציאו לקבורה לא במטה ולא בכליבה אלא בחיק דאי בקטן שלא כלו לו חדשיו הא כתב מורי הרב ר' שמחה בר' שמואל זצ"ל שאפילו קבורה אינו טעון כדתניא בתוספתא דאהלות בור שמטילים בו נפלים טהור ומעשה בשפחתו של מציק אחד בממון שהטילה נפל לבור וכו'. וכההיא דפ' נגמר הדין דארשב"ג אין לנפלים תפוסת הקבר פי' [שיאסור] את הקבר בהנאה ואפי' ת"ק לא אמר דאסור בהנאה אלא כשהטיל בו נפל משום דעדיף מהזמנה ואי שייכא קבורה בנפלים א"כ מה לי בר קיימא ומה לי נפל אלא ודאי בנפלים לא שייכא קבורה כלל. והכא בקטן שכלו לו חדשיו מיירי והיינו דקאמר א"א עליו תנחומי אבלים אע"ג דמתאבלין עליו ודיו שיוציאוהו בחיק. ונקבר באשה אחת ובשני אנשים פירש"י וא"צ עשרה לקבורה ובעשרה יוחסין כתוב ואין צריך רבים ללותו אלא שלשה. אבל לא באיש אחד ובשתי נשים פי' שמא יבואו לידי עבירה כדתנן בעשרה יוחסין לא יתיחד איש עם שתי נשים אבל מתיחדת אשה עם שני אנשים אבא שאול אומר אף נקבר באיש אחד ובשתי נשים ופרכי' בעשרה יוחסין לימא מתני' דלא כאבא שאול ומשנינן אפי' תימא כאבא שאול בשעת אנינותיה של אדם תביר יצריה ורבנן דאבא שאול סברי לה כר' יצחק דא"ר יצחק מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו אפי' בשעת אנינותו של אדם יצריה מתגבר עליו ואבא שאול כי כתיב ההוא במתרעם על מדותיו וה"ק מה יתרעם אדם על מדותיו וכו'. ואומר לי לבי אני יצחק המחבר דהלכה כאבא שאול דודאי הכי מסתברא דבמתרעם על מדותיו איירי קרא ואפילו אבא שאול לא שרי לקוברו באיש אחר ובשתי נשים אלא שהם הרובים של תינוק דמחמת אנינותייהו תביר יצרייהו אבל אם אינם קרוביו ודאי אתו לידי עבירה דהא אינם אנונים. ובבתי קברות דידן הסמוכים לעיר שמא מותר אע"פ שאינם קרוביו של תינוק כדמשמע פי' רש"י דפירש בעשרה יוחסין אבל לא באיש אחד ובשתי נשים משום יחוד שלא היו בתי קברות שלהן סמוכין לעיר משמע הא אם היו סמוכין לעיר שרי. ורפיא בידי. ואין עומדין עליו בשורה פי' אין צריך לעמוד עליו בשורה פי' כשחוזרין מביה"ק עוברין לפני האבל בשורה וכל אחד אומר לו תתנחם. וא"א עליו ברכת אבלי' דהיינו ברכה שאומר ברחבה כדאמר בכתובו' ולא תנחומי אבלים דהיינו שהולכין כל שבעה לנחמו בביתו. בן ל' יוצא בדלוסקמ' פי' בכלי שנקבר בו ר"י אומר לא דלוסקמא דניטלת בכתף אלא הניטלת באגפיים פי' לא בדלוסקמא קטנה כל כך הניטלת בכתף באדם אחר אלא בשני בני אדם בין ידיהם ועומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. בן י"ב חודש יוצא במטה ר"ע אומר הוא בן שנה ואיבריו כבן שתים אבל בן שנה ואיבריו כבן שנה אינו יוצא במטה פי' אין צריך להוציאו במטה. והאידנא אין נוהגין לעמוד ברחבה אפילו על אדם גדול. וכן לענין מעמד ומושב דת"ר ס"פ המוכר פירות בבבא בתרא אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת פי' בחזרתן מן דקבר הולכין מעט ויושבין מעט כך עושין עד שבעה פעמים ואמרי' במגילה דאין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה ומשום דבעי למימר עמדו יקרים ושבו יקרים האידנא אין נוהגים לעשות כלל ואפילו מי שהוא רוצה לעשות מוחין בידו כדאמר בהמוכר אחתי' דרמי בר פפא הות נסיבא לרב אויא שכיבא ועבד לה שבעה מעמדות ומושבות וכו' עד אמר רבא בהא נמי טעה שאין עושין אלא במקום שנהגו והכא לא נהוג הילכך האידנא דאין נוהגין אין עושין כלל. ובספר בשר ע"ג גחלים בתשובות רב נטרונאי בר הילאי שהשיב לרבנא נתן בריה דרבנא חנניה ולרבנא יהודה בריה דרבנא שאול כתוב וששאלתם נהגו רבנן למיעבד מעמד ומושב או לא אע"ג דאמר רב אין פוחתין ה"ק דכי עביד לא ליעבד פחות משבעה אבל מאן דלא ניחא ליה למיעבד כלל הרשות בידו ולא דכירנא ולא שמיעא לן נמי בדרי דהוו קמן דעבדין בתרתין מתיבתא כהדין מעשה דגמרא לא ביחיד ולא בצבור ולא בעיר ולא בבית הקברות אלא רגילי רבנן דמתיבתא דילנא דכד הדרין מאחורי המטה יתבין שבעה זימנין וקיימין לאפסוקי בעלמא ולאו משום מעמד ומושב ל"ש חד חד לא שנא עשרה עשרה ועוד כתוב באותם תשובות למה נוהגין לישב מפני שהרוחות מלוות אותם וכל ישיבה שיושבת בורחת אחת מהן. וזה לשון ה"ר ברוך מארץ יון זצ"ל שכתב בפירושיו בפ' דמוכר מפני מה היו עושין המעמדות והמושבות כשחוזרין מביה"ק מפני שהשדים מלוים אותם וכשיושבין ועומדין הצבור במקום אחד הולכים להם השדים ומפני מה לוקחין עפר ומריחין אותו ומשליכין אותו על ראשיהם ואחוריהם דכתיב זכור כי עפר אנחנו עכ"ל ולא נהירא לרשב"ם האי טעמא דא"כ דמפני שדים עבדו א"כ יהיו עושין כן בכל מקום. ובפרק המוכר מוכח דבמנהגא תליא מילתא כדפרי' לעיל. ועוד מאי קא מסיק התם כנגד הבל הבלים וגו' ופירשב"ם שהיו עושין כן כדי לנחם את האבל או להראות צער על המת שמת ולהרבות בבכי ולתת איש אל לבו ולשוב בתשובה כי חיי האדם הבל וראיתי כתוב בתשובות בשם רבינו אליקים זצ"ל לאחר סיום קדיש לוקחין עפר ועמו עשב ומשליכין אחרי גיוום וטעמו של דבר כדי להפסיק בין המיתה. והעשב שלוקחין עם העפר כמה דאמר יציצו כעשב השדה וקרא בתחיית המתים כתיב ולהכי לוקחין עפר שמזכיר שהוא עפר כדכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב ולהכי מזכירין יום המיתה ומקבלין עליהם דין שמים כך ראיתי כתוב בשמו. וכתוב בספר בשר ע"ג גחלים בתשובות רב נטרונאי גאון ולרחוץ ידיהם כשחוזרין מביה"ק קודם כניסתן לבתיהם אין רוחצין ואם נהגו רוחצין ואין בכך כלום: מה הן בהספד כלומר כמה יהא גדול שמצוה להספידו ר' מאיר אומר משום רבי ישמעאל עניים בני שלש בהספד פי' מפני קורת רוח של עני שהוא מצטער על בנו יותר מן העשיר לפי שבנו מסייעו וצריך לו אבל עשירים בני חמש בהספד ר' יהודה אומר משמו עניים בני חמש עשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים פירש"י זצ"ל זקנים ממש לפי שאין יכולים לצאת בניהם מטפלין בחם [וי"מ] זקנים ת"ח:
905
906אמר רב גידל בר מנשיא אמר רב הלכ' כר' יהודה שאמר משום ר' ישמעאל. מהכא ליכא להוכיח דהספידא יקרא דחיי היא דפשיטא שנחת רוח לקרובים כשמספידים אותו אלא כי איבעיא לן בפ' נגמר הדין גבי הספידא אי יקרא דחיי הוא אי יקרא דשכבי הוא היינו מעיקרא דהספדא כי איתקן איבעיא לן ונ"מ כדמפרש התם דאי אמר לא תספדוהו להאי גברא דהיינו שהמת צוה שלא להספידו דאי אמרת יקרא דחיי לאו כל כמיניה לבטולי יקרא דעלמא ואי אמרת יקרא דמיתא מצי לבטולי יקרא דנפשיה אי נמי לאפוקי מיורשין שכר המספידין דאי אמרת יקרא דשכבי מפקינן מנייהו דעליהם לקוברו ולתקנו בככוד ואי אמרת יקרא דחיי לא מפקינן דיקרא דעלמא לא רמי עלייהו למיתב מידי ופשטינן הכא דיקרא דשכבי הוא דתניא ר"ג אומר סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מותו לא נספד לא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין ע"ג מטתו זהו סימן יפה שנפרעין ממנו לאחר מיתה ש"מ יקרא דשכבי הוא ש"מ. הלכך המת שצוה שלא להספידו שומעין לו ומפקינן נמי שכר המספידין מן היורשים. ותניא באבל רבתי המחותך והמסורס והנפלים ובן שמונה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמהם לכל דבר משמע אפי' לקבורה והיינו כדפרישית לעיל בשם הרב ר' שמחה. המאבד א"ע בדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו אבל עומדין עליו בשורה ואומרי' עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים [וכל שהוא כבוד לחיים] רבים מתעסקין בו. משמע דהספדא יקרא דשכבא הוא וקצת קשיא אמאי לא פשטינן מניה בפרק נגמר הדין. מיהו שמא יש לדחות דהספדא יקרא דחיי הוא והאי דאין מספידין היינו טעמא דהואיל ואבד עצמו בדעת האיך יספר המספיד בשבחו ואיזהו המאבד עצמו בדעת לא שעלה בראש הגג ונפל ומת אלא אמר הריני עולה לראש הגג [ואפיל עצמי ואמות] וראו אותו שעלה לראש הגג ונפל ומת זהו בחזקת שאיבד עצמו בדעת אבל אם ראו אותו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך ע"ג סייף זהו בחזקת שאיבד את עצמו שלא בדע' ואין מונעין ממנו כל דבר׃
906
907והיכא (שמא) [שמת] המת אסור לקרוביו שמוטל עליה' לקוברו להלינו אלא עוסקי' לקוברו בו ביום ואם אין קרוביו שם על בני העיר חובה מוטלת שלא להלינו מיהו בשעת הוצאה אע"ג דאיתנהו לקרוביו שם כולם חייבים לצאת עמו וללותו כדתנן בפ' נגמר הדין ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה ת"ל כי קבור מה ת"ל תקברנו מיכן למלין את מתו שהוא עובר עליו בלא תעשה ול"ג א"כ מה ת"ל כך פי' ר' יהודה בר נתן זצ"ל. והאי קרא לאו בקרובים מיירי הלכך היכא [דליכא] קרובים מיחייבי בני העיר שלא להלינו. והיכא שאמר בשעת מיתתיה לא תקברוהו להאי גברא אין שומעין לו וקוברין אותו דאבעיא להו קבורה משום בזיונא היא או משום כפרה היא [למאי נ"מ היכא דאמר לא תקברוהו להאי גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לאו כל כמיניה ואי אמרת משום כפרה הוא] הא אמר לא בעינא כפרה ולא אפשיטא הילכך יש לחוש דילמא קבורה דאזהר רחמנא לקבור את דמת דילמא משום בזיונא הוא ואין שומעין לו שאמר שלא לקבור את עצמו אלא קוברין אותו:
907
908ואדם ידוע שהוא בעל עבירות לא מיבעיא שאין מצוה להתעסק בקבורתו אלא שאסור להתעסק בקבורתו וראיה דאמר בירושלמי דתרומות פרק האשה שהלכה מעשה בטבח אחד בצפורי שהיה מאכיל לישראל טריפות ונבלות פעם אחת שתה יין בערב שבת ועלה לגג ונפל ומת והיו כלבים מלקקין את דמו אתון שאלין לר' חנינא מהו מרמיתיה מן קומיהון א"ל כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וזה היה גוזל לכלבים ומאכיל לישראל ארפינון דמן דידהון אכלין ותניא באבל רבתי כל הפורשין מדרכי ציבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר משמע אפילו לקבורה ובגמ' דידן נמי אסקינן ת"ש וספדו לו כל ישראל וקברו אותו כי זה לבדו יבוא לירבעם אל קבר ואי אמרת כי היכי דתיהוי לי' כפרה הנך נמי ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה ומשנינן האי דצדיק ליהוי לי' כפר' הנך לא ליהוי להו כפרה הלכך אומר לי לבי אני יצחק המחבר שאסור להתעסק בקבורת אדם שידוע שהוא רשע ולא עשה תשובה אבל אדם בינוני שידוע שאינו רשע מצוה להתעסק בו ואסור להלינו אם לא לכבודו כדתנן בפרק נגמר הדין הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו בלא תעשה פי' רבי יהודה בר נתן לכבודו להספידו. ואסקינן התם דהספדא יקרא דשכבי הוא הלכך מותר להלין את המת כדי להביא לו ארון ותכריכין ומספידין ומקוננות ופעמים שמעכבין מלקבור את המת עד שיבואו קרוביו אם ידוע לבני העיר שיש בזה כבוד המת מותר ואם לאו אסור:
908
909כשקוברין את המת צריכין להזהר שלא יקברו רשע אצל צדיק כדתנן בפ' נגמר הדין גבי הרוגי ב"ד לא היו קוברין אותן בקבורות אבותיהן אלא שני קברות מתוקנין היו לב"ד אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין ואמר בגמ' כל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. אמר ר' חמא בר חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו כו' שלפי שרשע היה לא ניתנה רשות ליקבר אצל אלישע צדיק ועמד על רגליו עד שנקבר במקום אחר ואמר בשוחר טוב במזמור שפטני ה' וריבה ריבי ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו על רגליו עמד ולביתו לא הלך אלא שהיה לשעה ואח"כ מת ונקבר במקום אחר על שם שנאמר אל תאסוף עם חטאים נפשי ומי היה בנה של שונמית עכ"ל המדרש. וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. ואומר לי לבי אני יצחק המחבר כשם שאין קוברין רשע קל אצל רשע חמור כך אין קוברין צדיק אצל חסיד דצדיק היינו שמקיים את התורה כדינה שנוהג היתר בהיתר ואיסור באיסור וחסיד היינו שמקדש עצמו במותר לו וראיה לדבר מפ' אלו מגלחין גבי ההוא דעבד כר' אילעאי דעיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערתא דדייני קבלוהו ופירש"י דייני ב"ד וחסידי מעלו מנייהו אלמא מערתא דצדיקי לבד והחסידי לבד דראשי ב"ד צדיקי אינון וקבלוהו לההיא דעבד כר' אילעאי משום דע"פ הלכה עשה והאי לישנא עיקר ולא ההוא לישנא דעבר אדר' אלעאי דא"כ מ"ט קבלוהו במערתא דדייני והלא צדיקי אינון. והאי דשמתיה רב יהודה משום כבוד תורה שלא נזהר משם רע וה"נ אמרי' בפ' השוכר את הפועלים גבי בריה דראב"ש אמטיוה למערתא דאבוה הוה הדרי ליה עכנא למערתא אמרי ליה עכנא עכנא פתח פיך ויכנס בן אצל אביו לא פתחה כסבורין העם לומר שזה גדול מזה יצא בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה הרי משמע להדיא שאין קוברין צדיק אצל מי שידוע שזה צדיק יותר ממנו וגם משמע משם שקוברין בעל תשובה אצל מי שהוא צדיק מעיקרו:
909
910החוצב קבר של בנין למת שמת לו לקוברו שם ולא חפר בקרקע אלא בנה ע"ג קרקע בנין של כתלים לשום שם מתו דלאו מחובר היא ולא הטיל בו את המת ולא את הנפל אותו דקבר מותר בהנאה כדתניא קבר חדש מותר בהנאה הטיל בו נפל אסור בהנאה ומוקמי' לה בקבר של בנין אבל קבר מחובר לקרקע אפי' הטילו בו מת או נפל מותר בהנאה כההוא דקבריה דרב הוו שקלי מניה עפרא לאישתא בת יומא פי' חמה האוחזתו מדי יום יום ונוטלין מעפר קבריה דרב ומשקין אותה לו וניצל וה"ר ברוך מארץ יון פי' תחילת תפיסתה אתו אמרי ליה לשמואל אמ' להו יאות הן עבדין קרקע עולם היא וקרקע עולם אינה נאסרת שנאמר וישלך את עפרה על קבר בני העם מקיש קברי בני העם לע"ז מה ע"ז במחובר לא מיתסר ה"נ במחובר לא מיתסר ר"מ דהיינו דוקא שלא היתה בו תפיסת ידי אדם אלא שחפרו בכותלי המערה והכניסו שם את הקבר כי אז העפר שעל גבי הקבר היה מחובר ולא הוסר שם בידי אדם אבל קברות שלנו שחופרין בקרקע ומשליכין העפר לחוץ ומכניסין שם את הקבר ושוב משליכין את העפר ע"ג הקבר אותו היה אסור שהרי היתה בו תפיסת ידי אדם כדאמרי' בפ' כל הצלמים מפני מה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בה תפיסת אדם [אסור וכל שיש בה תפיסת ידי אדם] לאתויי מאי לאתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו: ראיתי כתוב בתשובות פעם א' נמצאת מצבת המת שבורה ותקנו אחרת תחתיה ורצו הראשונה למכרה ולא הניח ר"י דכל מה שנעשה לצורך המת ולכבוד המת אסור בהנאה מהא דאמר בנגמר הדין הוסיף דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה אע"ג דפנייה עכ"ל התשובה. ולפי דבריהם אסור להשען ע"ג מצבה. מיהו איני מבין דהתם מיירי בגוף הקבר כדתניא נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה דהיינו שהוסיף בגוף הקבר שורה של אבנים לשם מת שכבר מת אסור בהנאה אי משום הזמנה אי כגון דרמא ביה מת אבל הכא בהא מצבה מה צורך בה למת. והא נמי דפרישית דבקבר שלנו אסור משום שיש בו תפיסת ידי אדם איני יודע שמא היינו דוקא באשירה ואילן בקרקע דלאו מחובר הוא אבל עפר ע"ג עפר דמחובר גמור הוא דילמא שרי אע"ג דהיתה בו תפיסת ידי אדם ונ"מ להתיר בצידי בית הקברות שלא כנגד הארון וצ"ע גבי אבני הר שנדלדלו דפריך מה להר שכן מחובר משמע אבל אבן שנדלדל אסור ודווקא תלוש אבל אם היה מחובר מותר הואיל ולא הוה ביה תפיסת ידי אדם. משמע לכאורה אבל אם הוה בו תפיסת ידי אדם הוה אסור אע"ג שחזר וחברו ואע"ג דהוי אבן ע"ג אבן דומיא דעפר ע"ג עפר. ובמגילה פרק בני העיר שמכרו רחובה של עיר ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש ואין מרעין בדם בהמה אין מוליכין בהם אמת המים ואין מלקטין בהם עשבים ואם ליקט שורפן במקומן מפני כבודן של מתים ופריך וכי שורפן במקומן מאי כבוד מתים איכא אלא ארישא פי' מפני כבודן של מתים אאין נוהגין בהם קלות ראש קאי. א"כ האי דקאמר שורפן במקומן משום איסורא לכאורה מסייע לסברתינו לאסור בית הקברות שלנו. ותניא בתוספתא דכלאים פ"ב ישראל שקיים כלאים בתוך שדהו אין הכהנים נכנסין בתוכה ורואין אותה כציון של בית הקברות וראיתי מפרשים כי בחבר עסקינן שלא היה מניח כלאים בשדה לולי שיש שם קברים והכל אסור בהנאה ולכך לא יכנסו הכהנים לתוכו ומסתמא בשדה קוברין מעין קברות שלנו ומשמע לאיסור וא"כ לפי מה שפירשנו אסור לדרוך ע"ג בית הקברות משום דאסירי בהנאה ושמא היינו דקאמר בפ' מי שמתו מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים שלא רצו לדרוך על גביהם משום איסורא מיהו י"מ מדלגין כלומר ממהרין ורצין:
910
911אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתון בתר ערסא מדמהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו פי' רבי' שלמה מבבא דאבולא מפתח שער העיר ומגרשיה דאתיתו לביתא אתחילו ומנו ימי אבילות דאע"ג דלא יקבר עד ימים מרובים ואע"ג דאבילות אינה חלה עד שיסתם הגולל לדידכו דלא הדר חזיתו ליה כנסתם הגולל דמי עכ"ל הא למדת דאדם המשלח את מתו ממקום למקום כיון שיצא המת חוץ לשער העיר וזה חזר לביתו חלה עליו אבלות מיד אע"ג דלא יקבר עד ו' ימים או עד ז' ימים אבל מי שהוא עם המת בעירו אין חלה עליו אבלות עד שיסתם הגולל ולקמן אפרש סתימת דגולל מה היא. ואמרי' בירושלמי הרי שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אלו [דקסרין] דקברין בבית (סרה) [בירי] אית תניי תני אלו שבכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל [ואית תניי תני אלו ואלו מונין משיסתם הגולל] ר' סימון בשם ריב"ל הכל הולך אחר גדול המשפחה ור' [יעקב בר] אחא בשם ר' יסא לחומרא מהו לחומרא שאם היה גדול המשפחה כאן אלו שבכאן [מונין] משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל ואם גדול המשפחה שם בבית הקברות אלו ואלו מונין משיסתם כהדא גמליאל זוגא דמכת אחתיה סלק הלל אחוה עמה אמר ליה ר' מנא מכיון שאתה גדול המשפחה כי סלקת גבי אחוך שלוף מסאנך כלומר נהוג עמהם אבילות והם עמך כי בסתימת הגולל חל האבילות על כלכם מיהו בגמרא דידן לא משוי חילוק בין גדול המשפחה כאן או התם במקום שנקבר המת דאיבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו. פי' הלך גדול הבית אחר מיטתו של אביו בבית הקברות לקברו ושהה שם ובא בתוך ג' מי לימא מונה עמהם עם אותם שנשארו בבית דאבילות הלה עליהם משחזרו פניהם מן המת או דילמא מונה לעצמו [ת"ש דארחב"א אר"י אפי' הלך גדול הבית לביה"ק מונה עמהן. מונה עמהן והתניא מונה לעצמו] הא דאתי בגו תלתא פי' אז מונה עמהם הא הלא אתא בגו תלתא. פי' אז מונה לעצמו הרי משמע דלא שייך בגדול המשפחה כלום דגדול הבית היינו גדול המשפחה. ולא מסתברא לי לחלק בין שדעתו של גדול הבית לשוב תוך שבעה בין שאין דעתו לשוב עד לאחר שבעה אלא ודאי הלכה כגמרא דידן דאלו שבכאן מונין משיצא המת משער העיר ואלו שאצל המת מונין משיסתם הגולל ולא אזלינן בתר גדול המשפחה בגמ' דידן דלא משויא חילוק וגדול הבית שיצא עם המת אם חזר תוך ג' מונה עמהם ואם לאו מונה לעצמו וקיי"ל כר"ש דאבל אפי' ביום שביעי ממקום קרוב דהיינו יום אחד מונה עמהם וכדא"ר חייא בר גמדא א"ר יוסי בן שאול א"ר והוא שמצא מנחמין אצלו כלומר שבא בשביעי שחרית עד שלא עמדו מנחמין מאצל זה שבבית וכדא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שהיה גדול הבית בבית וזה הבא צעיר ממנו אבל היה גדול הבית בדרך אז מונה לעצמו דלא חשיב' אבילות הצעיר לצרופי גדול בהדיה. בעי רב ענן ננערו לעמוד ולא עמדו מה תיקו. פירו' שבשעה שרצו לעמוד בשביעי שחרית בא ועלתה בתיקו ובגמ' דידן פסק ר' יוחנן הלכה כר"ש וכדפרישית. ופי' רבי' שמשון בן אברהם זצ"ל דה"מ שבא אצלם למקום שמת המת שם או למקום קבורה אבל אם לא הי' לא מקום שמת ולא מקום קבורה אין המאחרים טפלים וכל אחד מונה לעצמו. ובירושל' אמר הרי שבא ומצא אבל בתוך ביתו בשני ובשלישי מונה עמהם ברביעי מונה לעצמו ור"ש אומר אפי' ברביעי משלים עמהם אריב"ל הלכה כר"ש בשאין הוא גדול המשפחה אבל אם הוא גדול המשפחה מונה לעצמו כר' מנא שהורה לר' יעקב ארמנייא מכיון שאתה גדול מנה לעצמך. מעשה היה במגנצ"א ביהודי אחד ששכר קרון לישב עד ווירמש"א עם חבילתו ויהי בדרך במלון ויפגע בו הקרוני וימיתהו וישליכהו בנהר רינוס ביום השלישי נודע לבנו אשר הוא במגנצא שלא בא אביו בוירמש"א והלך אצל שרי העיר וקבל על הקרוני וישלחו לכפר לתופסו ויברח וימלט ויחפשו בביתו וימצאו חבילתו ובגדיו ויביאו אותם ונברר הדבר כי נרצה וגם תפשו את גיסו של קרוני והוא הגיד כי קודם שבא לביתו רצחו על שפת הנהר והשליכו שם וזה היה בראש חודש טבת ויהי לפני אדר ויבא בנו לפני זקני מגנצא דאמר עד הנה הייתי מחזר וסבור להביא את אבי לקברות ישראל והן עתה נואשתי מלחזור אחריו כי לא ימצא שכבר ארך הזמן קרוב לב' חדשים ולא נמצא והורה לו ה"ר אליקים בר יוסף זצ"ל למנות מעתה שבעה ושלשים דתניא באבל רבתי מי שנפל לים או ששטפו נהר או שאכלתו היה אין מונעין ממנו כל דבר מאימתי מונין להם משנתיאשו מלבקש הנה נתבאר שמונין שבעה ושלשים משעת יאוש. וגרסי' במו"ק ירושלמי ר' חלבו ורב הונא בשם רב חל יום שמיני שלו להיות בשבת [ערב הרגל] מגלח ערב שבת האיך אפשר. כלומר וכי אפשר שיחול שמיני שלו בשבת א"כ נקבר בשבת והא לא אפשר ומשני תפתר שגררתו חיה ונתייאשו בשבת מלבקש ולשבת אחרת הוי יום שמיני ליאוש שהוא בקבורה ומגלח ערב שבת אלמא שעת יאוש כשעת קבורה. וחלקו עליו אחרים ואמרו הני מילי היכא דנתייאשו תוך שלשים אבל לאחר שלשים הוי כשמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד וראיה מהא דאמרי' באת לו שמועה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית לו רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד הבא נמי ימים שבקשו הוו כרגל ואין אבילות חלה עליו ויום יאוש הוי כלאחר הרגל שהוא לאחר שלשים ואין אבילות חלה עליו ונראה לרבינו אלעזר בר נתן דאין זה תשובה דהתם גבי שמועה רחוקה היינו טעמא דמשעת קבורה חלה אבילות עליו אלא שלא ידע שינהוג האבילות הלכך כל ל' יום קרוים אבל כדגרסי' בירושלמי ויתמו ימי בכי אבל משה ימי אלו שבעה אבל אלו שלשים. וכשנודע לו בתוך ימי אבל של מת דהיינו בתוך שלשים חל עליו אבילות גמורה של שבעה ושלשים ולאחר ל' שכלו ימי אבלו של מת אין עליו אלא אבילות יום אחד ואסמכוה רבנן אעצרת שהוא יום אחד דגרסי' בירושלמי וגם בבבלי והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבל שבעה [א"ר מנא לר"ח בר בא] אי מה חג שמונה אף אבל שמונה א"ל שמיני רגל בפני עצמו הוא. וממנו נלמוד לשמועה רחוקה שאינה אלא יום אחד הלכך כששמע ברגל הואיל וברגל לא נהגא אבילות הוי כמי שלא שמע עד לאחר הרגל שהיא שמועה רחוקה אחר שלשים שכבר כלו ימי אבלו של מת ואין נוהג אבילות אלא יום אחד אבל היכא שנפל למים או אכלתו חיה שלא נקבר הוי כל הימים שלא נתיאשו כאילו מוטל עליו לקוברו שהרי בכך הוא עסוק וכל זמן שמתו מוטל עליו לחברו אין אבילות חל עליו אבל כשנתייאש אין מוטל עליו לקברו ואין עסוק בכך והוי כאלו הוא יום קבורה ומשעת קבורה חל עליו אבילות של שבעה ושלשים הילכך יפה הורה זקן. ועוד שלא מצינו ביאוש חילוק בין תוך ל' לאחר ל' אלא סתם קתני מאימתי מונין להם משעה שנתייאשו ולא חלק בין תוך ל' לאחר ל'. ולאחר שעברו ימי אבלו נמצא אביו של בן בתוך הרינוס מקום שהושלך שם והובא עתה לקבורה כסבורים העם לומר שצריך עוד לישב שבעה כבתחילה [דהשתא הוי סתימת הגולל והורה להם רבי' אליקים דא"צ אלא לקרוע משום] דהוי השתא שעת חימום וסעד לדבריו מצא ה"ר אלעזר בר נתן בירושלמי א"ר מנא יש קריעה בלא איבול שכן על אביו ואמו אפי' עד כמה ימים חייב לקרוע. ואבילות לא ינהוג שכבר נהג משעת יאוש דהוי כשעת קבורה כדמשמע בירושלמי הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תניי תני משיסתום הגולל הראשון ואית תניי תני משיסתם הגולל השני ר' יונה הו"ל עובד' שאל לר' חנינא חבריהון דרבנן א"ל משיסתום הגולל הראשון ומוכח התם דאפילו למ"ד משיסתום הגולל השני היינו היכא דפנהו בתוך שבעה לגולל הראשון אבל לאחר שבעה כבר עבר האבל והוא שנתן דעתו לפנותו מגולל ראשון אבל אם לא נתן דעתו לפנותו מהראשון כשקברוהו אף על פי שחזרו ופינוהו משם חל אבילות בסתימת גולל הראשון כהדא גמליאל (דאקנתי דר') דיקונתיה קברוניה (באסיא) [כורסאי גבון] בתר תלתא יומין אתמלכון מחזרא יתיה אתון שאלין לר' סימון א"ל ר' סימון בשם ריב"ל מכיון שלא נתתם דעתכם לפנותו חל אבילות משיסתם הגולל הראשון והכא כשנתייאשו הוי כנסתם הגולל חראשון והוי כאלו לא נתנו דעתם לפנותו שהרי נתייאשו לגמרי מקבורתו ואפי' היה דעתו לפנותו לקוברו כשימצא הרי עברו ז' ימי אבלות של גולל הראשון כשקברוהו הלכך כיון דעבד אבילות עבר ותו לא מידי. ונראה לרבי' אליעזר בר נתן שעל זה סמכו רבותינו זקני אשפירא כשהיו אז כשנפטר רבי' קלונימוס בר יצחק הזקן זצ"ל והיתה העיר במצור ושמוהו בארון בבית המקוה ומנו לו מיד שבעה ושלשים אע"פ שהיה דעתן לפנותו אחר המצור כמו שעשו שקברוהו במגנצא אחר המצור כיון דלא פנוהו בתוך שבעה לגולל הראשון מנו מן הראשון ולא מן השני כדאמרי' לעיל אבל אם היו יכולים לפנותו משם בתוך שבעה היו מונים מן השני וה"נ תניא באבל רבתי ר' שמעון אומר קבר שאולה היתה לו לר"ג ביבנה שהיו מכניסים את המת לתוכו ונועלין את הדלת לפניו ועומדים בשורה ומנחמים ופוטרים את הרבים ואח"כ מעלין אותו לירושלים נסתם הגולל מכסין את ראשו וכו' אלמא בסתימת הגולל השני דהיינו כשקוברין אותו בירושלים חל אבילות מפני שדעתן היה לפנותו מקבר שביבנה בתוך שבעה אבל אם לא היה דעתן לפנותו בתוך שבעה היו מונין מסתימת הגולל הראשון. ומיכן פסק רבי' אליעזר בר נתן זצ"ל למת שמוליכין אותו ממקום למקום לקוברו שאע"פ שנתון בארון פי' שמוליכין אותו בו דאין חל אבילות של אותם אבלים שמוליכים אותו לקבור עד שיסתם הגולל ונקבר בקרקע מדקתני ואח"כ מעלים אותו לירושלים נסתם הגולל מכסה את ראשו אלמא אין סתימת הגולל אלא כשנקבר בארץ וסתם מת שמוליכים אותו ממקום למקום בארון מוליכים אעפ"כ לא הוי סתימת גולל הארון סתימה עד שיסתם גולל בקבר. ותו מדקתני הרי שמפנין מקבר לקבר אית תניי תני משיסתם הגולל הראשון ואית תניי תני משיסתם השני ש"מ דלא חשיב סתימת הגולל אלא בקבר וכן הדעת נוטה בדבריו דת"ר מאימתי כופין את המטות משיצא מפתח ביתו דברי ר"א ור' יהושע אומר משיסתם הגולל מעשה שמת ר"ג הזקן וכיון שיצא מפתח ביתו אמר להם ר' אליעזר כפו מטותיכם וכיון שנסתם הגולל אמר להם ר' יהושע כפו מטותיכם א"ל כבר כפינו על פי זקן ופר"ח וקיי"ל כר' יהושע דאין אבלות חלה אלא משיקבר המת ויסתם הגולל עכ"ל משמע להדיא שרוצה לומר דאין סתימת הגזלל גורמת אבילות אלא במקום קבורה ממש. ותו מאן לימא לן דלא שמוהו בארון והוליכוהו לבית הקברות ואפ"ה פליג ר' יהושע אר' אליעזר שהורה לכוף את המטות משיצא מפתח ביתו וקיי"ל כרבי יהושע כפר"ח דהרי ר"א שמותי היא. ותו דאמר בנגמר הדין רב אשי אמר אבילות מאימת קא הויא משיסתם הגולל בעפר הקבר וכפרה הויא לאח"כ מכי חזו צערא דקברא לאחר שעה שהוא רואה שהוא טמון בעפר ומצטער ומה שמפרשים צערא דקברא חבוט הקבר איני יודע מהו. וההיא דרפ"ק דכתובות דמסיק אי לר"א הא אמר עד שיצא מפתח ביתו אי לרבי יהושע האמר עד שיסתם הגולל התם פריך דלא מיתוקמ' אפי' כחד מינייהו אבל לענין הלכה ודאי כר' יהושע קיי"ל דמשנסתם הגולל בקבר בעפר חיילא עליהם אבילות וכופין את המטות ועכשיו לא נהוג בכפיית המטות משום דאמ' בירושלמי דמו"ק הישן בפונדק אינו חייב בכפיית המיטה שלא יאמרו חרש הוא ובזה"ז נמי כיון שהעכו"ם מצוים בינינו ועבדים ושפחות בבית חיישי' שלא יאמרו חרש הוא וי"מ דמטות שלהם לא היו ראשיהם בולטות והיה ניכר להם כשהמטה כפוייה אבל במטות שלנו שהן בולטין אין ניכר בכפייתן ואין זה טעם אלא כדמפרש בירושלמי: ועתה נפרש מה הוא הגולל בכי בכמה מקומות נזבכר גולל בתלמוד פ"ק דכתובות ופ"ק דעירובין ופ' הישן בסוכה ובפ' נגמר הדין ופ' בהמה המקשה ובפ' העור והרוטב ובפ' אלו מגלחין ומפרש רבי' שלמה גולל זה כיסוי ארון של מת. דופק דף שנותנים לצדו וכ"כ בערוך פי' גולל כיסוי הקבר דופק אבנים מיכן ומיכן כמו כתלים והמת נתון באמצע והגולל עליהם כדתנן באהלות פ"ב הגולל והדופק מטמאין במגע ובאוהל ואינן מטמאין במשא רא"א מטמאין במשא ור' יהושע אומר אם יש תחתיהן עפר קברות מטמאין במשא ואם לאו אין מטמאין במשא איזהו הדופק את שהגולל נשען עליו אבל דפק דפקין טהור פי' דפק דפקין הסמך שמסמיך הדופק עכ"ל ובפרק העור והרוטב קרי להו תלמודא לגולל ודופק טומאות הפורשות מן המת. והקש' רבי' תם זצ"ל מההיא דפ' מי שמתו בברכות מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים היאך היו מדלגים אחרי שמטמאין באוהל כמת ועוד קשיא דהתם בהעור והרוטב פי' רבי' שלמה לרבות גולל ודופק אפי' ניטלו שמטמאין באוהל וקשיא דתניא בתוספת' גולל העשוי משתי אבנים וניטלה אחת מהן השניה טהורה מפני שיש דרך לטומאה לצאת ואמאי טהורה אחרי שהגולל מטמא אע"פ שניטל ותו דתניא בהישן כל דבר שהוא בעלי חיים אין עושין אותו גולל לקבר ולפירש"י מי מכסה קבר בבהמה וחיה. ע"כ פי' ר"ת דגולל היינו אבן גדולה שמשימין אותה ע"ג הקבר מראשותי המת כמו שאנו עושין מצבות והיינו דמרבי להו ר"ע מעל פני השדה שהוא בגלוי ואין טמון בעפר ואתיא שפיר ההיא דברכות שהיו מדלגין שלא הוה שם גולל כי אפשר בלא מצבה ואתיא נמי שפיר ההיא דכל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו גולל כי זה אפשר שאדם יעמיד בהמה ע"ג הקבר מיהו ההיא דתוספתא אתיא ליה בגמגום כמי לרש"י. ותו קשיא לר"ת מפ' נגמר הדין ומפ' אלו מגלחין דמסיק דאבילות הויא מכי נסתם הגולל וכי כל זמן שלא יעמידו מצבה אין אבילות חל ותו דא"כ צערא דקברא קדים לסתימת הגולל ורב אשי איפכא קאמר בנגמר הדין הלכך נראה עיקר כפירש"י והא דאקשינן לפירושו היאך היו מדלגין הלא הוזהרו הכהנים על דטומאה וגולל מטמא באוהל כדפרי' הא לא קשיא דכהנים לא הוזהרו על טומאת הגולל כדתניא במסכת שמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ונזיר אינו מגלח על גולל ודופק כדתנן בנזיר פ' כה"ג וא"ת וכללא הוא והלא רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה עד שיהא חצי לוג כדתנן התם פ' כהן גדול ואפ"ה כהן מוזהר עליה כדאמר בבהמה המקשה דרביעית דם הבאה משני מתים מטמאה באוהל ומפקינן מעל כל נפשות מת לא יבוא. הא לא קשיא דכיון שיש בהם שום טומאה כגון [חצי] לוג דם שהנזיר מגלח עליה מוזהר כהן אפי' ברביעית אבל שם טומאה דגולל ודופק אינה כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליה. א"נ ההיא בריית' אתיא כזקנים הראשונים דנזיר בפרק כה"ג דאר"א זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים רביעית דם לכל פי' אפי' לנזיר ולכך כהן מוזהר כיון שנזיר מגלח עליה וא"ת מ"מ קשיא דנהי דלא הוזהרו כהנים על הגולל מ"מ כיון שהגולל טמא הרי אינו חוצץ לפני הטומאה של מת דקיי"ל כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ לפני הטומאה והיאך היו מדלגין ע"ג ארונות תריץ לפי' רש"י שהגולל שהוא כיסוי של ארון אינו טמא מבפנים כלפי המת ושפיר קא חייץ כדתנן במסכת אהלות הבית שהיא מלאה משקים טהורים ומוקפת צמיד פתיל ועשויה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והמשקין טהורים אלמא חוצצת להציל מה שבתוכה וטעמא שאין טמא אלא הצד של חבית שהוא לצד החוץ כדין גולל וה"ר יוסף זצ"ל פי' בשם רבי' שמואל זצ"ל שארונות טמונים בכוכים ורוב ארונות יש בהם פותח טפח בין הארון לגג הכוך כלומר יש שם טפח חלל והשתא אין כאן גולל כלל וא"ת תיפוק ליה מטעם קבר סתום דמטמא באוהל י"ל דדין קבר פתוח יש לו. וההיא דעשאה לבהמה גולל לקבר לא קשיא כדפירש"י בפ' הישן דה"ק כלומר שאם עשאה גולל לקבר אין שם גולל עליה לטמא דאע"ג דאין לכסות את הקבר בבהמה וחיה מ"מ קתני מה הדין אם עשאה דה"נ אין מנהג לכסות בחבית מלאה משקים וכמה תמיהות שונה בתלמוד מה שאינו הווה בעולם כגון דהיא דס"פ הקומץ רבה דבעא מיניה פלימו מר' מי שיש לו שתי ראשין באיזה מהן מניח תפילין וכגון ההיא דהמפלת אדם במעי בהמה או בהמה במעי אשה ולד לאיתסורי באחותה וכדאמ' בירושלמי כולו אדם ופניו בהמה אינו ולד כולו בהמה ופניו אדם ולד כולו אדם ופניו בהמה עומד וקורא בתורה אומרים לו בוא ונשחטך כולו בהמה ופניו אדם חורש בשדה אומרים לו חלוץ או יבם ובגמ' דידן אסיק הכל מודים גופו תייש ופניו אדם [אדם] הלכך לא קשיא כלל לפי' רש"י הא דקאמר עשה בהמה גולל לקבר. וההיא דתוספתא דתניא גולל העשוי משתי אבנים וניטלה אחת מהן השניה טהורה מפני שיש דרך לטומאה לצאת ומקשינן מדפי' רש"י בהעור ודרוטב דגולל מטמא באוהל אפי' ניטל איני יודע שמא ה"ק מפני שיש דרך לטומאה לצאת דהואיל שהם שני אבנים הרי כל אחד אינו מגין אלא על החצי ואע"פ שהוא שם יש דרך לטומאה לצאת כשינטל האחד הלכך אין עליהם דין גולל כלל. הלכך נראה פי' רש"י עיקר דגולל היינו כיסוי הקבר ומשיסתם דגולל היינו שיסתם בעפר הקבר דאז חלה האבילות. וה"ר משה בר יעקב זצ"ל היה מפרש גולל היינו שגוללין ע"פ הקבר שהרי קברות שלהם היו עשוין בכוכין ולא כמו שלנו אלא כמו מערה והיו גוללין אבן על פיו או נסר ואתי שפיר לשון משנה דקתני איזהו דופק כל שהגולל נשען עליו ואיני יודע מה תיקן דאכתי קשיא ממדלגין היינו ע"ג ארונות ומבהמה שעשאה גולל ומגולל שעשאו משתי אבנים ותו דהאיך נפרש משיסתם הגולל דמשמע שגוף הגולל נסתם בעפר הקבר הלכך פירש"י זצ"ל עיקר ׃
911
912עתה אפרש אם הכהן מותר ליכנס בספינה ולשוט עם המת. אמת שהמת שהסיט את הטהור דטהור טהור והטהור שהסיט את המת הטהור טמא דתנן במסכת זבים פ' ר' יהושע אומר נדה שישבה עם [הטהורה] הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה טמאין ובמת הכל טהור הוץ מן האדם ופי' רבי' יצחק דסימפונט זצ"ל חוץ מן האדם בזמן שהוא כרע אלמא דטהור שהסיט את דמת טמא ותנן התם להדיא פרק הנוגע בזב כל דנושא ונישא ע"ג המת טהור חוץ מן המאהיל ואדם בזמן שהוא מסיט הא למדת בפירוש דהמסיט את המת טמא. ובההיא דפ' אמר ר"ע דתניא כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהסיטו של זב שלא מצינו לו צד היתר בכל התורה כולה ומוכח התם דהאי כללא דוקא הא למדת שהמת שהסיט את הטהור הטהור טהור אבל טהור שהסיט את המת הטהור טמא כדפרישי'. וכההיא דפ' כיצד צולין גמ/ נטמא טומאת התהו' דתני' המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא כו' עד אבל טעון או רכוב טמא לפי שההולך ברגליו אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל וטעון או רכוב אי אפשר לו שלא יגע שלא יסיט ושלא יאהיל אלמא דטהור שהסיט את המת הטהור טמא וכההיא דתנן ומייתי לה בפרק המקבל בבבא מציעא המהלך בבית הפרס ע"ג האבנים שיכול להסיטן על האדם ועל הבהמה שבהן רע טמא פי' שמיטמא מפני שהוא מסיט את אבני בית הפרס. וקשיא לי אני יצחק המחבר דתניא בספרי פ' זאת חוקת התורה או שמטמא בהיסט אמרת ק"ו מה נבילה קלה הרי היא מטמאה בהיסט מת חמור אינו דין שיטמא בהיסט ת"ל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא במגע הוא מטמא ואינו מטמא בהיסט הא למדת דהמסיט את המת טהור והא ליכא למימר דהתם דממעט ליה מהיסט היינו היכא שהמת מסיט את הטהור דהא מנבל' רצה ללמוד בקל וחומר ונבילה המסטת טהור כדתני' כל הטמאו' המסיטות טהורות. אלא נראה בעיני כמו שראיתי כתוב בגליון דהתם לאו במת ממש קמיירי אלא באדם שנגע במת שגם הוא חמור שמטמא כלים טומאת שבעה כדאמר התם לעיל כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם וכדתנן בפ"ק דאהלות כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה אלא הא קשיא לי דתנן פ"ק דכלים חמור מכולם המת שהוא מטמא באוהל אמאי לא תני חמור מכולם הזב שהוא מטמא בהיסט ודילמא הואיל והמת היסט מטמא לא פסיקא ליה. מ"מ אחרי שנתברר לן דטהור המסיט את המת טמא יש לאסור לכהן ליכנס עם המת בספינה מפני שאי אפשר לו [שלא] ינענע הספינה מחמתו ומיטמא והוא מוזהר על טומאה זו דכל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה. מיהו ה"ר משה כהן זצ"ל התיר הלכה למעשה לכהן להיכנס עם המת לספינה מההיא דתנן פ"ג דזבין וכך מתחיל הפרק הזב והטהור שישבו בספינ' או באסדא או שרכבו ע"ג בהמה אע"פ שאין בגדיהם נוגעין הרי אלו טמאים מדרס ופי' רבי' יצחק מסימפונט ספינה קטנה דומיא דאסדא המתמוטטת אע"פ שאין בגדי טהור ניגעין בבגדי הזב טמאי' מדרס והדר תני התם ישבו על הנסר ועל הספסל ועל הגשיש של מיטה ועל האוכלונס בזמן שהם מחגירין ופי' רבינו יצחק מסימפונט בזמן שהן מחגירין כלומר כיון שיושב אדם עליהם נוטין לכאן ולכאן כחגר המהלך שאין כחו יפה. פ"א נעקמין שדרך הנסרים בזמן שאינם בריאים ואינם עבים כיון שדורסין בני אדם עליהם נעקמין כקשת הרי לכל הפירושים כי האי גוונא מיירי שהטהור מסיט את הזב וקתני טמאים וקתני לקמן וכולן טהורים לבני הכנסת וטמאין לתרומה. ופי' רבי' יצחק וכל אלה שאמרנו טמאים לתרומה אבל לבני הכנסת כלומר לאוכלי טהרות ולפרושין גם הם גם בגדיהם בכה"ג. והיינו דתנן בגדי הפרושים מדרס לאוכלי תרומה עכ"ל. הא למדת דטהור המסיט את הזב בספינה או בנסר המחוגר דטהור לטהרות דאין כאן היסט גמור אלא שכח מים מעורב בו בספינה לא מקרי היסט כלל וכן בנסר הואיל ומתעקם לאו הסיטו היסט ולא מקרי היסט כלל אלא דרבנן אחמור לענין תרומה ודווקא בספינה קטנה המתמוטטת אחמור לענין תרומה אבל בספינה גדולה שאין דרכה להתמוטט ההיא אפי' לתרומה טהור כדתנן התם הזב והטהור שישבו בספינה גדולה וכו' עד אפי' מצד אחד טהורין ופי' רבי' יצחק עתה מתחיל לענין טהרה אפי' לענין תרומה. ואחר דאתבריר לן דכל כ אפי' לתרומה טהור בספינה גדולה ובקטנה לטהרות אסור א"כ אין כאן טומאה דאורייתא כלל ואין כאן אזהרה לכהן דמותר לו לכהן ליכנס עם המת. מיהו צריך ליזהר שלא לישב בתוך ד' אמותיו כדי שלא יבוא לידי מגע ואוהל וכן נראים הדברים הלכה למעשה כהוראת הרב ר' משה כהן זצ"ל וכן אני מורה אם בא מעשה לידי יצחק בר משה נב"ר:
912
913והיכא שהשכיב מרע גוסס הכהן מוזהר בלאו דלהחלו שלא להכנס לאהלו ושלא ליגע בו כההיא דפ' ג' מינין גמרא נזיר שהיה שותה יין דת"ר להחלו עד שעה שימות [רבי] אומר [לא יטמא] להם במותם עד שימות וכתוב בה"ג אלו אינש דקמיית כי אורחיה ומטא שעתא דקבעי למימת אסור לו לכהן למיקרב ביה דאיפלגו בה רבי ורבנן לרבנן אסור. ואע"ג דהתם איפלגו בה ר' יוחנן ורשב"ל דר"י אמר משמעות דורשין איכא בינייהו ורשב"ל אמר גוסס איכא בינייהו מ"ד מלהחלו אפי' גוסס למ"ד במותם עד שימות משמע אבל לר' יוחנן לכ"ע אגוסס לא הוזהר כלל מלהחלו וקיימא לן בהחולץ דהילכתא כר' יוחנן בר מהני תלת דהתם דהלכתא כרשב"ל האלא קשיא הני מילי היכא דאיפלגו בסברא דנפשייהו אבל היכא דאפליגו בסברא דרבוותא ליתא לההיא כללא הלכך אפשר דהלכה הכא כרשב"ל דבגוסס פליגי דלרבנן הוזהר עליו מלהחלו ולר' לא הוזהר וקיימא לן הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו. וכ"פ מורי ה"ר שמחה בר' שמואל דהלכה כרשב"ל והביא ראיה מירושלמי בפ"ג דנזיר דאיתא התם פלוגתייהו וגרסינן התם אתיא דר"ש בר בא כרשב"ל שמעון בר בא מידמך הוה אמר האי נפיק מיכא והאי נפיק מיכא פי' בשעת פטירתו כשהיה גוסס אמר פלוני כהן יצא מיכן ופלוני כהן יצא מיכן הרי מייתי עובדא כרשב"ל ומעשה רב הלכך ל"ש מגע ל"ש אהל אסור דבכה"ג דכהן מוזהר על מת ממש דהיינו בין אהל בין מגע מוזהר כשהוא גוסס מלהחלו אע"ג דלא מיטמא דמה לי מגע מה לי אוהל וכן לשון ירושלמי מוכיח האי נפיק מיכא והאי נפיק מיכא משמ' שהי' מצוה לצא' מן הבית:
913
914מצוה על כהן הדיוט ליטמא לחמשה מתי מצוה כגון אשתו הנשואה לו ואביו ואמו ובתו ובנו ואחיו ואחותו מאביו ולא מאמו שלא מאביו כדנפקא לן בת"כ דתניא ומייתי לה פ' טבול יום לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל ור"ע אומר חובה וקיי"ל הלכה כר' עקיבה מחבירו בפרק הכותב. ותו דתניא בטבול יום מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בע"כ ומעשה רב. ואשכחן נמי דאיפלגו ר"י ור"ע פ' השולח דת"ר לעולם בהם תעבודו רשות דר"י ור' עקיבה אמר חובה דאמר רבא בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהן דמפקי עבדי לחירות והיינו כר"ע. ואביי ורב יהודה נמי הכי סברי בההיא שמעתא לעיל בסמוך ובפ"ק דסוטה קאמר וקינא את אשתו רשות דברי רבי יהודה ר' עקיבה אומר חובה והתם נמי מוכח דהלכה כר"ע כדמסיק התם רב אשי אמר רוח טהרה ומסתברא כמ"ד רוח טהרה דר"ע אומר חובה. ותו דאתיא דר"ע כר"א בן יעקב דמשנתו קב ונקי והתם מפרש הני תלתא פלוגתייהו דבקראי פליגי אבל בכל התורה אפי' לר' ישמעאל הויא חובה והוצרך רבי ישמעאל לומר התם איידי דכתב לה כתב נמי יטמא ואתיא בדוחק הילכך אומר אני דהלכה כר"ע דלה יטמא מצוה. הלכך מי שמת לו מת אחד מחמשה דפרישית לעיל רמיא עליה מצוה ליטמאות להם והיכא שנטמא להם ומוליך אותם על כתיפו לבית הקברות נראה בעיני אני יצחק המחבר שמותר לו ליכנס לבית הקברות בעוד שהמת על כתיפו ובלבד שיוכל לצאת מבית הקברות שלא יאהיל בשעת יציאה מבית הקברות אבל אם יאהיל בשעת הכנסה בעוד שהמת על כתיפו ליכא קפידא בהא דאמר רבה א"ר הונא מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר על (נפש) [כל נפשות מת] לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא פי' אבל אם היה טמא וחזר וניטמא אינו לוקה דהא טמא היה ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר פי' או מת אחר ונגע בו חייב פי' על אותה נגיעה אמאי הא מיטמא וקאי אלא לאו ש"מ אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה איתיביה אביי נזיר שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל לא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד וה"ר ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון גריס בברייתא כהן שהיה עומד ופי' דפריך משום דדין נזיר וכה"ג שוה דהכי כתיב נמי בכה"ג לא יטמא ולא יבוא א"ל תקשי לך מתני' פי' אדמקשת מברייתא אדרב הונא תקשי לך ברייתא אמתני' דתנן היה מיטמא למתים וכו' לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' לעולם אפי' טומאה וטומאה ומשנתנו שלא בחיבורין כגון שנגע במת ונפרד ממנו וחזר ונגע במת אחר וכן משכחת דרב הונא כגון שיצא מבית הקברות ואז נגע במת ומתנית' דכהן בחיבורין כגון שנגע במת ועדיין השני על כתיפו וטעמא משום דמחולל ועומד כלומר עדיין לא נפרד מהדבר שחללו ובהכי סלקא שמעתתא התם הא למדת דכל זמן שהמת מונח על כתיפו לא הוזהר מליגע במת אחד הילכך אדם שמוליך אחד מחמשה מתי מצוה מותר לו לעבור ע"ג בית הקברו' בעוד שהמת על כתיפו אבל לאחר שהסיר את המת מעל כתיפו צריך ליזהר שלא יאהיל על המת הלכך אם א"א לו לצאת מביה"ק שלא יאהיל לא יכנס אפילו בעוד שהמת על כתיפו שלא יאהיל בשעת יציאה שכבר הסיר המת מעל כתיפו:
914
915אלו שמתאבלין עליהם אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו ואחיו מאמו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו נשוא' מאביו ומאמו ומאביו שלא מאמו אבל אחותו נשואה מאמו שלא מאביו אינו מתאבל עליה ומתאבל על בן בנו ובן אחיו ואבי אביו ואבי אמו ואינו מתאבל על אחי אביו ולא על בן אחיו מאמו ולא על בן אחותו מאמו וזה שאמרנו שמתאבל על בן בנו ובן אחיו ואבי אביו ואבי אמו היינו דוקא כשהוא עמהם בביתם אבל כשיוצא לחוץ אינו מתאבל וראיה לדבר דת"ר כל האמור בפרשת כהנים כהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהן אלו הן אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו הוסיפו עליה' אחיו ואחותו הבתול' מאמו ואחותו נשואה מאביו וכשם שמתאבל עליה' כך מתאבל על שניים שלהם דר"ע פרש"י שניים בן בנו בן אחיו אבי אביו ואבי אמו ואחי אביו לא הוי שני. רשב"א אומר אינו מתאבל על השניים כולן אלא על אבי אביו ועל בן בנו בלבד וחכ"א כל שמתאבל עליו מתאבל עמו פירש"י כל שהוא מתאבל עליו אם הוא מת כגון אביו ואחיו אם מת לאביו מת או לאחיו מתאבל הוא עמהם וכגון דאתי דהוא מת מקורבה דידיה עכ"ל ונראה בעיני אני המחבר דמ"ש וכגון דאתא ההוא מת מקורבה דידיה היינו למעוטי שאם מת מת לאחיו מאמו או לאחותו מאמו שאינו מתאבל עמהם דאז לאו קורבה דידיה היא דלבית אביהם כתיב ומידו בן בתו איני יודע מי מיקריא קורבה דידיה שהרי הבנים מתיחסים אחר האב. ופרכי' חכמים היינו תנא קמא ושנינן איכא בינייהו עמו יושב בבית אבל יושב בחוץ לא ופירש רש"י ז"ל לרבנן בתראי אין נוהג אבילות אלא בשעה שהוא נכנס לבית אחיו דאבל וכשיוצא משם אין אבילות מוטלת עליו עכ"ל הלכך בהך פליגי ת"ק סבר דעל כל שנים שהוסיפו אפי' כשיוצא מן הבית אבילות מוטלת עליו ורבנן בתראי סברי דווקא כשנכנס לבית אז אבילות מוטלת עליו אבל כשיוצא מן דבית אין אבילות מוטלת עליו ופר"ח דקיי"ל כחכמים וה"נ מסתבר' דקיי"ל הלכה כדברי המקל באבל הלכך אין הלכה כר' עקיבה דמחמיר מיהו קצת תימה דאמאי אין הלכה כרשב"א דמיקל מכלהו וכן פסק באלפס כחכמים. ולענין אשתו קיי"ל שאינו נוהג עמה אבילות אלא על אביה ואמה בלבד ודווקא עמה בבית אבל כשיוצא מן הבית לא ודוקא על אביה ואמה אבל על אהיה ואחותה או בנה ובתה מאיש אחר אפילו בפניה אינו נוהג ובתשובות מ"כ הורה רבי שמואל בן רבי' יהודה הכהן משם אביו לישב באבילות לבני בנים כשנפטר זקנם אבל זקן לא ישב לבני בנים שהן חייבים בכבודו וזה טעמו תחת אבותיך יהיו בניך. וחביריו משיבים ההיא בברכה כתיב. ועוד מטעם אחר דגרסי' כל המתאבלים עליו מתאבל עמהם ואביהם של נכדים מתאבלים יתאבלו נכדים עם אביהם על זקינם ומשיבים לו חביריו אין הלכה כן במועד קטן. וגם אביו רבי' ר' יהודה הכהן רצה להושיב את ר' משלם על זקינו ר' איתיאל באבילות ולא הניחו ר' אלעזר הגדול נפשו עדן ושאר חכמים ור' שמואל בן רבי' ר' דוד הלוי נ"ע כמו כן לא הניחו להתאבל לבני בנים על זקינם עכ"ל התשובות. וכן הלכה למעשה שאין מתאבלי' בני בנים על זקנים אלא דוקא לפני אביהם משום כבוד אביהם אבל כשאין אביהם מתאבל גם הם אינם מתאבלים וכן הלכה ולשון התשובה קצת מגומגמת: בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מע"ש במסכת שבת אמר רשב"ג כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה ופליגי רבנן עליה בנפל מן הגג ומת או אכלו ארי תוך שלשים יום דרבנן סברי חי הוא ורשב"ג סבר מת הוא אבל כשפיהק ומת דהיינו שלאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מועט ופיהק ומת אפי' חכמים מודים דמת הוא כי פליגי היכא שמת מחמת נפילה מן הגג או שאכלו ארי או שראו בו היות כדרך כל התינוקות הנולדים ומת כדרכו שחכמים אומרים חי הוא ורשב"ג אומר מת הוא והלכתא כותיה דא"ר יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג הילכך היכא שמת תוך ל' אין מתאבלים עליו בכל ענינים שמת אבל אי קים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו אז מתאבלים עליו אפילו מת תוך ל' כדתנן פ' יוצא דופן סתם תינוק בן יום אחד הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם ואמרי' בגמרא למאי הלכתא אר"פ לענין אבילות לימא מתני' דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא ושנינן דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו שבזה אפי' רשב"ג מודה. והלשון קצת מגומגם דהתם קרי ליה ספיקא היכא שמת תוך שלשים והכא קרי ליה מת. שמעינן מהתם דהיכא שמת תוך ל' וקים לי' בגויה שכלו לו חדשיו שמתאבל עליו והיינו דאמר בפ' ר"א בריה דרב דימי בר יוסף אתיליד ליה ההוא ינוקא ובגו תלתין מית יתיב וקא מתאבל עליה א"ל אבוה צידונייתא בעית למיכל א"ל קים לי בגויה שכלו לו חדשיו ש"מ שמתאבל אפי' תוך שלשים. כבר פירשו רבותינו ע"י מעשה היכי דמי הוי קים ליה בגויה שכבר היה מעשה שנפטר קטן אחר ד' ימים אחר מילתו והיתה אמו מונה עליו ט' חדשים מלאים מטבילתה ופטרו רבותינו את אביו מלהתאבל עליו ומלקבל הבראה ותנחומין ומלומר קדיש וסמכו אדרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ופרכי' במס' נדה הא לא שהה ספיקא הוי ומשנינן דקים לי' בגויה שכלו לו חדשיו ומהתם איכא למשמע מניה דכל היכא דאיכא למיתלייה בשום ספיקא בעולם לא נפיק מידי נפל היינו דמשני ליה בדליכא ספיקא למיתלייה דקים ליה כלומר דבר ברור הוא ופשוט הוא כאור וכצהרים דכלו לו חדשיו וזו שמנין טבילתה בידה אין זה ברור שמא לא נתעברה סמוך לטבילתה עד סמוך לוסתה דמחלוקת הוא במסכת נדה ואימר הרחיקה וסת ואשתכח דלא כלו דהא מעשים בכל יום שהנשים משנות וסתן פעם קרוב פעם רחוק והיכא דקים ליה בגויה היינו כגון שבא עליה סמוך לטבילתה ושוב פירש ולא דר עמה עד חודש ימים ולסוף ב' חדשים [מביאה שניה] הוכר עוברה (בביאה שניה) הרי הדבר ידוע שמשעת ביאה ראשונה נתעברה והוכר לג' חדשים כמשפטר והיכא שנולדו תאומים ומת אחר מהם תוך שלשים יום והשני קיים על דבר זה נשאל רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל והשיב וז"ל תאומים שמת אחד מהם תוך ל' והשני קיים אין מתאבל עליו עד שכלו לו שלשים יום ללידתם ואחר שלשים יום יתקיים השני ודאי כלו לו חדשיו דטפה אחת נחלקה לשנים ואם מת בסוף ל' דהשתא משכי ימי אבילות לאחר שלשים משלים עד ז' למיתתו וגיהוץ ותספורת עד ל' למיתתו דכיון דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם כדתנן פרק יוצא דופן וכדמוכח ס"פ ר"א דמילה ואין ראוי זה כלל לדמותו לשמועה קרובה לחייבו באבילות שלימה לאחר ל' של לידה אבל כל כמה דלא קים לן כגון תוך ל' לא חיישינן ועוד יש לומר לתלות להקל דשמא לא מיחייב כלל דאפשר שהמת נפל והחי בר קיימא שאותה טיפה שנחלקה לשנים חלק האחד של זרע נקלט ביום ראשון וחלק שני נקלט ביום שני ואפשר כשנולדו שזה כלו לו חדשיו וכ"ת א"כ קים לן בגויה שכלו לו חדשיו היכא משכחת לה אפשר דמשכחת לה כגון שבא עליה עכשיו ופירש ממנה ושוב לא בא עליה וילדה למאתים ושבעים ושלשה ימים שמשון בר' אברהם זצ"ל. ושוב חזר בו בתשובה אחרת וז"ל בני שיהיה על שאילותיך כבר השיבותיך על יד ארמאי וביום שיצא ממני נמלכתי לחזור ולומר דתאומים שמת אחד תוך שלשים והשני קיים וחי אחר שלשים לא מיחייב באבילות כלל אפי' מת גסוף ל' דאי הוה בר קיימא משיך ליה אבילות דידיה לאחר שלשים דאפשר שהמת נפל והחי בר קיימא אע"פ שנוצרו מטיפה אחת שנתחלקה לשתים דפעמים שהזרע נקלט ביום ראשון ופעמים ביום שלישי קודם שיגמרו שש עונות למאן דאית ליה ואפשר שהחי היתה תחילת יצירתו ביום ראשון וכלו לו חדשיו והמת היתה תחילת יצירתו ביום שני או ביום שלישי ולא כלו לו חדשיו דאע"פ שנבראים מטיפה אחת אין יצירתם שוה כדאשכחן במס' נדה ביהודה וחזקיה שזה נגמרה צורתו לשבעה וזה לתשעה וכ"ת א"כ קים לן בגויה שכלו לו חדשיו היכי משכחת לה אפשר דמשכחת לה כגון שבא על אשתו עכשיו ופירש ממנה ושוב לא בא עליה וילדה לרע"ג ימים ואל תתמה דאפי' בנפל מן הגג ואכלו ארי איכא דשרי ולא אזלינן בתר רוב נשים דולד מעליא ילדי דגבי אבילות הקילו כיון דמיעוט מפילות הוא מיעוט המצוי משום דאבילות דרבנן ואמרי' בבכורות פ' יש בכור הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. שמשון בר' אברהם. ונראה בעיני אני יצחק המחבר דהא דפסקי' כרשב"ג דהיכא דלא שהה שלשים יום דאין מתאבלין עליו דהני מילי שכשנולד לא גמרו שערו וצפרניו אבל אם גמרו שערו וצפרניו אפי' בן שמונה חדשים מתאבלין עליו דאמרי' האי בן שבעה היא ואשתהויי הוא דאישתהי וראי' לדבר מס"פ הערל דא"ר אבהו סימני סריס ואיילונית ובן שמונה חדשים אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בן עשרים פי' אין עושין בו מעשה בבן שמונה חדשים להחזיקו כבן קיימא לכל מילי דולד של קיימא דמפורש בהחולץ בשביל סימנים שאע"פ שגמרו סימנים שערו וצפרניו כשנולד אפ"ה לא אמרינן בר קיימא הוא עד שיהיה עשרים שנה. ופרכי' ובן שמונה [כו'] אמו שוהה עליו ומניקתו מפני הסכנה ושנינן הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו פי' שאז הוא היא פי' בן שמונה דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו פי' איזהו בן שמונה דקים לן שאינו בר קיימא כל שלא כלו לו תשעה חדשים שלמים למעוטי כן שמונה חדשים וחצי רבי אומר סימנין מוכיהין עליו שערו וצפרניו ואע"פ שלא כלו לו חדשיו אם יש לו שער וצפורן בר קיימא הוא ומסיק טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרי' האי בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי פי' האי דמסיק טעמא דלא גמרו בניחותא וסיומא דתירוצא היא הב"ע שגמרו דטעמא דאמר בן שמונה דלאו בר קיימא דלא גמרו סימנין הא גמרו אמרי' האי בר שבעה הוא ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהא וחיי ואשמעינן ר' אבהו דאפי' לרבי אין עושין מעשה להחזיקו כבן קיימא עד שיהא בן עשרים ופרכי' אלא דא דעביד דלא תוספאה באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כר' דאמר משתהי ושנינן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עבד. הא למדת דרשב"ג אית ליה דרבי אפי' בן שמונה שנולד בשער וצפורן דבן קיימא הוא אלא שבהא פליגי דלרשב"ג הוי בר קיימא שיהיה שלשים יום אפי' לכל מילי דפ' החולץ ולפטור מן היבום וא"כ כ"ש שיתאבל עליו ורבי סבר דלא הוי בר קיימא לכל מילי דפ' החולץ עד שיהיה בן עשרים. ונ"ב דלא קאמר רבי אלא לחומרא לפטור מן היבום אבל לענין אבילות ה"נ שמתאבל אפי' לרבי הילכך בן ח' חדשים שנולד וגמרו שערו וצפרניו ה"ז מתאבל עליו דהאי בר שבעה הוא אלא שנשתהא וכ"ש בן שבעה שמתאבלי' עליו וליתא דהא קיי"ל כשמואל דאמר הלכה כדברי המקיל באבל הלכך אין מתאבלין עליו אע"ג דגמרו שערו וצפרניו. והיכא דלא קים לן בגויה אי כלו לו חדשיו אי לאו ולא גמרו שערו וצפרניו ומת ביום שלשים קיי"ל דאין מתאבלין דתנן בפ' יש בכור לנחלה גבי בכור. מת ביום שלשים ר"ע אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן וא"ר אשי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי והוי ליה מת בתוך ל' ואין מתאבלין עליו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. ומכאן הבאתי ראיה על מעשה אחד שבאה נכרית וספרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו ושאלני בחור אחר אם הוא אבל ע"פ נכרית ועניתיו כי נראה בעיני שאינו אבל דאע"ג דמסל"ת כשר לענין עדות אשה היינו משום דדייקא ומינסבה ואח"כ אמרתי שנאמן העכו"ם להחמיר דאמרי' ס"פ בתרא דיבמות עכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזיקה הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום שלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו משמע אבל בלא דאי טעמא נאמן א"כ (הלכות גדולות) [הכי נמי] הכא שהנכרית זאת ספרה לפ"ת ואין לה שום ריוח בדבר פשיטא דנאמנת היא וחייל עליה אבילות וכן הורה מורי רבי' אליעזר בן מורי רבי' יואל הלוי זכר צדיקים לברכה שצריך לנהוג אבילות ושאלתי את פיו מאיזה טעם הורה וענני משום דתניא בדמאי ר"פ הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות עכו"ם שהיה צווח ואמר ראו קחו לכם פירות שדה זו פירות ערלה פירות רבעי הן אינו נאמן מפני שהוא כמשביח מקחו אבל מאיש פלוני לקחתים נאמן להחמיר דברי רבי רשב"ג אומר אינו נאמן שדברי העכו"ם לא מעלין ולא מורידין והיא אותה ברייתא עצמה דמייתי לה ביבמות ונראה לרבי דהלכה כרבי שנאמן להחמיר. ואני יצחק בר משה המחבר מוסיף דודאי הלכה כרבי כדמוכח סוגיא דיבמות. ומיהו מתוך ההיא דתוספתא נראה בעיני שלא חלה עליו אבילות ע"פ העכו"ם דע"כ לא פליגי אלא לענין שאר איסורין אכל לענין אבילות אפי' רבי מודה שדברי העכו"ם אינם כלום כדא"ר אשי דאפי' ר"ע דפליג לענין בכור מודה לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו. ועיקר נראה בעיני אני יצחק דמחבר דספק בן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון מתאבל עליו האחרון ולא הראשון כגון שגרשה ראשון ונשאה אחרון בתוך ג' חדשים דתניא במסכת שמחות הספיקות אוננין ומתאבלין עליהן ואין לומר דהאי ספיקות היינו שמת תוך שלשים כדאמר בהחולץ וביוצא דופן לא (שהיה) [שהה] ספיקא (הגוי) [הוי] דהא קיי"ל כרשב"ג דאין מתאבלין עליו ואי כשגמרו שערו וצפרניו דא לאו ספיקא היא כדפרישית לעיל ואי מת ביום שלשים האמר רב אשי דלענין אבילות כ"ע מודו ולא מסתבר להעמיד הברייתא בתוך שלשים וכרבנן דפליגי ארשב"ג דלא מוקמינן דלא כהלכתא אלא ע"כ מיירי ספק בן ט' לראשון ספק בן שבעה לאחרון דאמור רבנן שיתאבל האחרון שגנאי היה הדבר שלא יתאבלו עליו לא קרובי ראשון ולא קרובי שני והדבר ידוע שהוא קרוב לאחד מהם ולא יתכן שיתאבלו עליו שניהם דאמרי' בודאי אינו כ"א בן אחד מהן ע"כ אמרו שיתאבל האחרון דהא אמו של ספק תחתיו כשנולד ומיחזי כבנו: בפרק נגמר הדין תנן גבי הרוגי ב"ד לא היו מתאבלין עליהם אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב וכתיב נמי באבוד רשעים רנה הלכך נראה בעיני אני יצחק בר משה המחבר דאדם שעובר עבירה שיש בה חיוב מיתה ומת קודם שעשה תשובה אין מתאבלין עליו ואמרי' בגמ' א"ר יוסף אף אנן נמי תנינא היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו והוינן בה כיון דאיקטול הוי להו כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו א"ל אביי מי סברת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה דתני רב שמעיה יכול אפי' פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו פי' כגון אביו ואמו שנשתמדו דאע"פ שמתו לא הויא להו כפרה ואסור ליטמא להם דמת מתוך רשעו לא הו"ל כפרה א"ל רבא מאי קמדמית מת מתוך רשעו לנהרג מתוך רשעו נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה קמיית הויא ליה כפרה מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה תדע דכתיב מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידך לחיתו ארץ מאי עבדיך מאי חסידך לאו חסידך חסידיך ממש עבדיך הנך דמחייבי דינא מעיקיא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך פי' ש"מ דנהרג מתוך רשעו הויא ליה כפרה א"ל אביי מאי קמדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד הרוגי מלכות כיון דשלא כדין מקטלי הויא להו כפרה הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מקטלי לא הוי להו כפרה תדע [דתנן] (לאחין) [לא היו] קוברין אותו בבית קברות אבותיו הא למדת דבין לאביי ובין לרבא מת מתוך רשעו לא הוי ליה כפרה נהרג מתוך רשעו בידי עכו"ם הויא ליה כפרה כי פליגי בהרוגי ב"ד דלאביי לא הויא להו כפרה לרבא הויא להו כפרה. הלכך אדם שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה ומת מתוך רשעו לכ"ע אין מתאבלים עליו נהרג בידי עכו"ם לכ"ע מתאבל עליו שאין לומר דמת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה היינו לענין שלא ליטמאות לו אבל לענין אבילות ה"נ שמתאבל דהא רב אדא בר אהבה מייתי ראיה ממתני' דתנן לא היו מתאבלין עליהם וכו'. והא דמסיק דמיתה וקבור' ועיכול בשר בעינן היינו דוקא בהרוגי ב"ד דבדין קא מקטלי אבל הרוגי עכו"ם דלא בדין קא מקטלי במיתה בעלמא מתכפר לו ומתאבלים עליו. מיהו בשעת השמד שמעתי ממורי הרב ר' שמשון זצ"ל שרבי' גרשום נתאבל על בנו כשנשתמד ארבעה עשר יום ק"ו לשכינה י"ד יום והני מילי בגדול שנשתמד אבל קטן בן שנה בן שנתים שנשתמד עם אמו ומת יש אומרים שמתאבל עליו דודאי [בגדול] אין מתאבלין עליו כדפרי' לעיל אבל קטן ששמוהו במים מה מעלה ומה מוריד והו"ל כאילו לא נשתמד. אבל ר"ת זצ"ל אומר שאין מתאבלין עליו דתניא בתוספתא דסנהדרין קטני עיר הנדחת שהודחו עמה רא"א נהרגין וחכ"א אין נהרגי' ומדר"א אמר נהרגין סברא הוא דלרבנן אין מתאבלין עליה'. ולאו ראיה היא דהתם מיירי שגדולים קצת ועבדו עכו"ם אבל קטן שלא עבדה כלל ואינו יודע בין ימינו לשמאלו הוי כשאר ישראל. ועוד דעיר הנדחת לא שייכא לשאר מקומות דקטן שעבד עכו"ם פשיטא דמודה ר"א דאינו נהרג אלא חומרא דעיר הנדחת שאני ועוד היה ר"ת נותן טעם ששמחים על מיתתו יותר מחייו כי אם היה חי סופו היה לעבוד ע"ז וללכת בדרכי העכו"ם ואין נראה כי מטעם זה לא יתאבלו עליו אפי' קודם ששמוהו במים מאחר שהוא בידם ויודעים שלא יוכלו לפדותו וזה אינו סברא שלא יתאבל עליו ועוד שלא מצינו שנדחה אבילות בשביל זה שנידון אותו על שם סופו מיהו היה אומר ר"ת שמנהג הוא שלא להתאבל עליו אך ששים ושמחים. ולפי מאי דפרישית דכל היכא דאין להם כפרה דאין מתאבלים עליהם לא ידענא אני המחבר מאי אידון בקטן בן רשע שמת דתניא בתוספתא דסנהדרין קטנים בני רשעי ישראל אין להם חלק לעוה"ב ולא חיין לעוה"ב שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וגו' אשר לא יעזוב להם שורש וענף דר"ג ר"י אומר באין הם לעוה"ב שנאמר שומר פתאים ה' [שכן בכרכי הים קורין לינוקא פתיא] ולהלן הוא אומר גודו אילנא והבלוהי ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו א"ל ר"ג ומה אני מקיים אשר לא יעזוב להם שורש וענף א"ל ר' יהושע שאין המקום מניח להם לא מצוה ולא שירי מצוה להם ולאבותיהם בעולם ועתה אם הלכה כר"ג היה נראה שאין להתאבל עליהם א"כ מי שהוא רשע והיה לו בן גדול צדיק ובן קטן ומת הקטן הצדיק אינו מתאבל על קטן זה אם הלכה כר"ג ושמא הלכה כר' יהושע או שמא אפי' לר"ג יתאבלו עליו דשמא אם לא מת היה נעשה צדיק:
915
916כתוב בתשובות אין אבל במנין עשרה ביום ראשון שעיקר אבילות אינו אלא יום ראשון דכתיב ואחריתה כיום מר אבל מיכן ואילך מונין אותו למנין עשרה להתפלל עמו וכן הורה ה"ר יקותיאל זצ"ל עכ"ל התשובות. ולי אני המחבר נראה בעיני שגם ביום ראשון מונין אותו למנין עשרה מההיא דפ"ק דכתובות דאיתמר א"ר יצחק א"ר יוחנן חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין כי תניא ההיא בברכת המזון ופי' רבי' שלמה להצטרף לזימון וכי קאמר ר"י בשורה ומדמצטרף לזימון ש"מ מצטרף נמי לתפלה דאבל חייב בכל מצות האמורות בתורה לבד מהלכות אבל השנויות בפ' אלו מגלחין ומאחר שחייב בהן ודאי מצטרף ומוציא אחרים. ותניא ומייתי לה בפ' מי שמתו ופ' אלו מגלחין מי שמתו מוטל לפניו אינו מברך ואינו מזמן וכו' עד ופטור מק"ש ומן דתפלה אבל נקבר מתו שכבר נתחייב בבהמ"ז ובתפלה ודאי מצטרף ומוציא הלכך אבל מצטרף למנין עשרה ביום ראשון כשמתפללים עמו ועוד כתוב בתשובות כשנכנסים להתפלל בבית אבל נוהגים לומר [פסוקי דברכות] כל או"א בינו לבין עצמו ולא (ביחיד) [ביחד] והעומד להתפלל אינו מגביה קולו כשהוא מתפלל מיהו אנו בארץ כנען נוהגים לומר פסוקי דברכות כולם ביחד ועוד כתוב בתשובות שאם היה ר"ח אין קוראין את ההלל לפי שאין אומרים דבר של שמחה בבית האבל וכ"כ מורי רביני אב"י העזרי זצ"ל שאין קורין את ההלל בבית האבל:
916
917תנן אין קורעין ואין חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת פירש רבי' שלמה ולא מברין. שמברין את האבל סעודה ראשונה משל אחרים. אלא קרוביו של מת. המתאבלים עליו כגון חמשה מתי מצוה כגון אביו ואמו כו' ואמרי' בגמרא אבל אסור לאכול משלו דאמר רחמנא ליחזקאל להם אנשים לא תאכל פי' להם אנשים אחרים לא לאכול מכלל דכ"ע בעו למיכל לחם אנשים אחרים ואמר נמי רבה ור"ח מחלפי סעודתייהו בהדי הדדי פירש"י סעודה ראשונה א"כ רוצה לומר דלא נאסר אלא סעודה ראשונה. וכתב ה"ר משה בר' מיימון זצ"ל דעושין הבראה בחולו של מועד ולכאורה משמע בדבריו דאמרי' ריש פרק אלו מגלחין מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר רבא ת"ש והצרוע לרבות כהן גדול והא כה"ג דכל השנה כולה כלפי דידיה כרגל לכ"ע דתנן כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל ש"מ דנוהג צרעתו ברגל ש"מ הא למדת דכל השנה כולה כלפי דידיה כרגל לכ"ע דמיא ואפ"ה היו מברין אותו כדתנן פרק כה"ג בסנהדרין וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל מעתה ש"מ דיש הבראה [בחוש"מ]. מיהו אינה ראיה דאי כרגל ממש הויא ליה כל השנה לגבי כה"ג א"כ יהיה אוכל בקדשים שהרגל מפסיק אלמה תנן ואינו אוכל ותו דאמר בירושלמי ס"פ אלו מגלחין רבנן דכי הוו עבדין חברייה בחולא דמועדא סברין מימר מן דעתהון דכולי רבנן איתעבד בדקון ואשכחון דלא מדעת' כולהון רבנן איתעבד. ואמר בירושלמי דמ"ק ובאיכה רבתי שכשמברין אותו אין האבל בוצע המוציא אלא המברה את האבל הוא בוצע משום שנ' פרשה ציון בידיה אין מנחם לה הא יש לה מנחם מנחם בוצע ואין מניחין את האבל להתענו' ביום א' אלא מאכילין ומשקין אותו וכבר רבי' שב"ט זצ"ל לא הניח בתעניו' שלפני ר"ה להתענות ביום קבורה דכיון שאינם חובה תעניות הללו מוכלינן ומשקינן ליה לפכוחי צערא:
917
918ת"ר שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה קרובה בתוך שלשים ורחוקה לאחר שלשים דר"ע וחכ"א אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים ארבב"ח א"ר יוחנן כל מקום שיחיד מקיל ורבים מחמירים הלכה כרבים חוץ מזו שאע"פ שר"ע מקיל וחכמים מחמירים הלכה כר"ע דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל פר"ח כיון דרבי יוחנן הורה כהא דשמואל הלכתא כותיה לעולם כדברי המקיל באבל. והא דתניא בד"א דשמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בחמשה מתי מצוה פירוש בחמשה שמצוה להתאבל עליהם והן בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו אבל על אפיו ועל אמו אפי' שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים לית הלכתא כותיה דהא יחידאה היא כלומר ר' אלישע בן אבוה והזקנים שהיו עמו והורו בשמועה רחוקה לנהוג אבילות שבעה ושלשים יחידים הן ולא סבירא לן כותייהו דהא ר"ה ורבא הורו על אביו ואמו בשמועה רחוקה שלא לנהוג אלא יום אחד ועוד ר' חייא על אביו ואמו בשמועה רחוקה [נהג רק] יום אחד עכ"ל א"כ רוצה רבי' חננאל לומר שר' חייא היה שואל על אביו ואמו של עצמו ופריך מכל שכן דהשתא על אביו ואמו לא נהג אלא יום אחד על בנו לא כ"ש ומתוך דברי פי' רבינו חננאל מוכח דה"ג א"ל רבי חייא אבא קיים [א"ל רב אבא קיים] א"ל ר"ת אימא קיימת [אמר ליה רב אימא קיימת] כלומר אבי ואמי קיימים ולא אביך ואמך שלא רצה לומר מת משום מוציא דבה הוא כסיל אבל לפירש"י שפי' שהיה רבי חייא שואל על אביו ואמו של רב ואין משם ראיה לפסק הלכה מכל מקום כך היא הלכה כדפירש ר"ח וכן פי' בערוך כדפר"ח שהיה ר' חייא שואל על אביו ואמו של עצמו. מיהו צריכין אנו לדעת אם שמוע' רחוקה נוהגת גזירת שלשים אם לאו דלא קאמר ליה לשמעיה אלא להוליך כליו אחריו לבית המרחץ אבל תספורת לא ידענא. וא"ת והשתא גזירת שבעה דחמיר' לא נהוג גזירת ל' לא כ"ש הא לאו מילתא הוא שהרי תנן דקובר מתו ג' ימים קודם הרגל בטלה ממנה גזירת שבעה ולא גזירת שלשים וראיתי כתוב שיש בירושלמי דמו"ק להדיא גם דין שלשים אינו נוהג ואני ראיתי בירושלמי תני שמועה קרובה יש לה שבעה ושלשים שמועה רחוקה שבעה אין לה שלשים יש לה כך ראיתי בירושלמי שלפני. והיכא ששמע שמועה ביום שלשים בזה נחלקו הגאונים ר"ח כתב בפירושיו בפ' אלו מגלחין גרסינן בפ' יש בכור לנחלה מת ביום שלשים כיום שלפניו פי' כיום שלשים ואחד וחייב ה' סלעים לתת לכדן ור' עקיבה אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן א"ר אשי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי וחשוב דביום ל"א שמע והנה היא שמוע' רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד בלבד כשמואל דאמר הלכה כדברי המיקל באבל עכ"ל וזה לשון רבי' יצחק אלפס כתב בהלכות שאם שמע שמועה ביום שלשים שנוהג שבעה ושלשים כשומע ביום תשעה ועשרים ומסתברא כותיה ואיכא מאן דאמר דשמועה ביום שלשים כשמועה ביום אחר ושלשים היא ואינו נוהג אלא יום אחד בלבד ואיתלו בההיא דפ' יש בכור דא"ר אשי הכל מודים לענין אבילות דיום ל' כיום שלפניו וקסברי דיום שלפניו יום א' ושלשים הוא וגמרי מניה ליום שמועה והא טעותא רבתא היא דהא דאמר בבכורות לענין נפל הוא דאמר רשב"ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל. וקאמר רב אשי שאם מת הולד ביום שלשים כאילו מת ביום שלפניו שהוא תשעה ועשרים כלומר כנפל הוא חשוב ואינו מתאבל עליו. וראיה לדבר דהא גמרי לה מדאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל וש"מ דלקולא קאמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות דיום ל' כיום שלפניו אלמא לא מיחייב עליה אבילות הלכך לא מצית למימר כיום שלפניו אלא כיום כ"ט אי הכי היכי גמרי' מיניה דיום ל' לענין שמועה כיום אחד ושלשים אלא ודאי זו טעות האומר כן ואינו אלא כמ"ש בעל ההלכות דיום ל' הו"ל שמועה קרובה עכ"ל. ומסתבר דהויא לה שמועה קרובה ונוהג ז' ול' והא ליכא למימר דהואיל שהלכה כדברי המיקל באבל א"כ לענין מיתה היכא שמת ביום שלשים נחשוב אותו כאלו מת ביום תשעה ועשרים שלא יתאבל ולענין שמועה היכא ששמע ביום ל' נחשוב אותו כאילו שמע ביום אחד ושלשים כדי שלא יתאבל [אלא] יום אחד הא ליכא למימר דהוויין להו תרי קולי דסתרן אהדדי:
918
919ת"ר [קיים] כפיית המטה שלשה ימים קודם הרגל א"צ לכפותה אחר הרגל כלומר נהג אבילות [ג' ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה] וחכ"א אפי' יום אחד ואפי' שעה אחת כלומר נהג אבילות אפי' יום אחד קודם הרגל ואפי' שעה אחת בטלה הימנו גזירת שבעה וכו' עד רבינא איקלע לסורא א"ל רב חביבא מסורא לרבינא הלכתא מאי א"ל אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת ופירש"י דהכי הלכתא דהלכה כדברי המיקל באבל וכ"פ רבי' יצחק אלפס דהכי הלכתא וכ"פ בפר"ח הלכך הלכה למעשה דהקובר את מתו קודם הרגל אפי' שעה אחת בטלה הימנו גזירת שבעה מיהו לענין רחיצ' אינו רוחץ אלא בצונן סמוך לערב דהא כך הוא לדידן שעה אחת קודם הרגל כמו לאבא שאול ות"ק דידיה שלשה ימים קודם הרגל ואמ' לעיל א"ר נחמיה בריה דרב יוסף אשכחתינהו לרב פפי ולרב פפא דיתבי וקאמרי הכל מודים כשחל שלישי שלו להיות בערב הרגל דאסור לרחוץ עד הערב ופי' רש"י התם לערב רוחץ בצונן או ימתין עד חוש"מ וירחץ בחמין וא"ת הלא כמו שז' ימים מבטלים [גזירת] ל' כך ג' ימים מבטלין [גזירת] ז' א"כ כמו שמותר לגלח ביום שביעי ערב הרגל כך יהיה מותר ביום ג' לרחוץ בחמין ערב הרגל הא לאו מילתא היא דגילוח א"א בחוש"מ לכך התירוהו בערב הרגל אבל רחיצה דאפשר בחולו של מועד לא התירוהו בערב הרגל בחמין כ"א בצונן כדפירש"י והא דנקט הכל מודים כשחל שלישי שלו בערב הרגל דאסור לרחוץ עד הערב פירש"י דה"ה אם חל רביעי שלו בערב הרגל והאי דנקט שלישי למעוטי שאם היה שני לאבלותו ערב הרגל שאסור ברחיצה אפי' בערב וה"ה אפי' לאחר הרגל עד מלאת שבעה ימי אבלותו דהשתא אין רגל מפסיקו וכן פי' רבי' יצחק אלפס וזה לשונו אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב וה"ה אפי' ששי מ"ט דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא רגל הוא דמפסק ליה אבילות הלכך אין מותר לרחוץ עד דעייל רגל וקיי"ל כותיה עכ"ל וממה שפירש דאין מותר לרחוץ עד דעייל רגל ש"מ שרוצה לומר שאסור לרחוץ לו בחמין עד חולו של מועד הלכך הקובר את מתו לפני הרגל וחל יום ששי שלו ערב הרגל או חמישי או רביעי או שלישי או שני או אפי' יום אחד או אפי' שעה אחת בכל אלה איזה שיהיה בטלה הימנו גזירת שבעה ומשתטף בצונן סמוך לערב אבל בחמין לא ירחוץ עד שיכנס הרגל וירחוץ בחוש"מ ונוהג גזירת שלשים ברגל. ונראה בעיני שמותר ללבוש כלים מגוהצים ברגל היכא שקבר מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל כדמסיק לקמן גבי קברו ברגל כי קא מיבעיא לי לענין שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל ופי' רבי' יצחק אלפס דהא אינו מגלח ברגל ורש"י פירש גילוח ותכבוסת נוהג ברגל דאסור משמע אבל ללבוש בגדים מגוהצין ה"ג דשרי שאל"כ דאסור היה לו לפרש איסור לבישת כלים מגוהצין כלומר שאסורים מחמת אבילות ולא היה לו לפרש גילוח ותכבוסת שאסורים מחמת הרגל לכל אדם שאינו אבל לבד מאותם ששנינו שמגלחין במועד דוקא. ובשאלתות דרב אחאי בפרשת ואלה תולדות יצחק כתב אע"ג דהאי דלא מספר לאו משו' אבילו' הוא אלא משו' רגל אפ"ה עולה ואי אסיר בכלים מגוהצין הרי יש דברי' שנוהגי' אותם מחמת אבילות אלא ש"מ דשרי ללבוש בגדים מגוהצים וכבר עברו ימים שראיתי כתוב בשם גאון אחד וכמדומה אני בשם רגמ"ה זצ"ל שבערב הפסח מותר לרחוץ משעת שחיטת הפסח ודבר ברור לי שכך ראיתי כתוב אך שבחתי הענין על בוריו ונתתי לבי על הדבר אני יצחק בר' משה המחבר ונראה בעיני הלכה למעשה שכשחל שלישי או ששי שלו בערב הפסח או אפי' יום א' שלו ערב הפסח שמותר לרחוץ משעה שהגיע זמן שחיטת הפסח. וראיה לדבר מפ' טבול יום במסכת זבחים דפריך התם וסבר ר"ש אנינות לילה דרבנן והתניא ר"ש אומר אונן אינו משלח קרבנותיו מאי לאו אפי' בפסח לא לבד מפסח והתניא רש"א שלמים כשהוא שלם מביא כשהוא אונן אינו מביא וכו' עד אביי אמר ל"ק כאן שמת קודם חצות כאן שמת לאחר חצו' פירש"י אביי אמר אידי ואידי ביום מיתה ולעולם אנינות לילה לר"ש דרבנן ודקתני בברייתא פסח אינו בא באנינות כשמת קודם חצות דרחמנא דחייה מהאי קרא דדרשינן ליה כשהוא שלם מביא ולא כשהוא אונן ודקתני בפסחים טובל ואוכל פסחו לערב אלמא מייתי ליה אונן כשמת לאחר חצות דקדמה שחיטת פסחים לאנינות אבל חובת אכילה לא קדמה ואכילת פסחים לא מעכבא עכ"ל רש"י זצ"ל והשתא אני אומר מה התם דרחמנ' מעטיה שלא להביא פסח כשהוא אונן אעפ"כ זמן שחיטת פסח דחיא ליה ומקריב אונן הכא דאבילות דרבנן אפי' ביום ראשון דהא קיי"ל מקצת היום ככולו [ואפי' את"ל] ביום ראשון שהוא מדאורייתא מ"מ לכל הפחות ביום שני מותר דהשתא אנינות דאורייתא מבטל ליה (אין) [זמן] שחיטת פסח אבילות דרבנן לא כ"ש. אע"ג דהתם מסיק ומנא תימרא דשני לן בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה כו' ולא מיתוקמא ושני (הכא) [רבא] אידי ואידי אחר חצות ולא קשיא כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו לא שאביי חזר בו דנהי דלית לי' ראיה מן הברייתא מ"מ סברא טובה היא תריץ. ואפי' רבא לא פליג אדאביי מדלא קאמר אלא אמר רבא ומודה ליה בסברא דהבאת קרבן אלא שבאכילה מעכבא (וכדומה) [הוא] דפליגי ותדע דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין ומשמע בירושלמי אבל מחצות ואילך אסור מדאורייתא דמסיק התם בגמרא ירושלמית שם תזבח את הפסח אין לי אלא הוא שלוחו מנין ת"ל ובשלת ואכלת מה ת"ל שם תזבח את הפסח בערב אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב אבל אסרו מלעשות מלאכה כהדא דתני להן אינש כי אמר (רב) יהוי עלי אעין וביכורין האומר הרי עלי עצים למזבח וגזירין למערכה אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום פי' שכל זמן שאדם מביא קרבן הוי יום טוב שלו ואסור במלאכה וא"ת א"כ יהיו כל ישראל אסורין במלאכה בכל יום שהרי היו מקריבין תמידין א"כ בכל יום הוי י"ט הא לאו קושיא היא דהתם מסיק א"ר יונה אלין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל הן אם יהיו כל ישראל עולין לירושלים לית כתיב אלא שלש פעמים בשנה פי' אלא ש"מ שלוחו של אדם כמותו והא נמי דקיי"ל דיום הקרבת קרבן הוי יו"ט ואסור במלאכה הא נמי שני דכל השנה לא מתסרינן במלאכה שהתורה הוציאתו מזה הכלל דכתיב ואספת דגנך [ואם יהיו כל ישראל יושבין ובטלין מי אוסף להן את הדגן] ומשמע התם דמדאורייתא אסור במלאכה ביום הבאת קרבן ועכשיו בזמן הזה אף על פי שאין פסח קרב רוצה חוא לו"מר מאח"ר שה"יה ל"הם ד"גן ומש"מע ה"תם מדאורייתא אסור להם לעולם כמו כן אסור לעולם ובהכי מיישב רבי' יצחק בר אשר זצ"ל ההיא דתניא ס"פ בכל מערבין אר"א בר' צדוק אני (הייתי) מבני סנאב בן בנימין פ"א חל ת"ב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו היה פי' שהיה להם יו"ט לפי שהיו מביאין קרבן עצים כדתנן פרק בשלשה פרקים במסכת תענית גבי זמן עצי הכהנים והעם בעשרה בו בני סנאה בן בנימין. שאף בזמן הזה היו נוהגים ביו"ט. כמו כן לדידן בזמן הזה אנו אסורים במלאכה מזמן שחיטת הפסח מפני שיו"ט שלנו היה בזמן שביהמ"ק קיים שהיינו שוחטין את הפסח מעתה הואיל שהיו דוחים ת"ב אע"ג דלא מסתבר לומר בתענית מקצת היום ככולו כ"ש שנדחה אבילות ששייך בו לומר מקצת היום ככולו ואפי' ביום ראשון או לכל הפחות ביום שני לאבילתו שחל ערב הפסח שנבטל הימנו גזירת שבעה משהגיע זמן שחיטת הפסח אחר שהם היו מבטלים תענית וגם שבזמן שביהמ"ק קיים היו אסורין במלאכה מן התורה וכן נ"ל הלכה למעשה. בעא מיניה [אביי] מרב' קברו ברגל רגל עולה למנין שלשים או אינו עולה למנין שבעה לא קא מיבעיא לי דלא נהגא [מצות שבעה ברגל] לא סלקי למנין כי קא מיבעיא לי למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים גילוח ותכבוסת נוהגת ברגל דאסיר מאי א"ל אינו עולה ואיתביה רגל עולה לו למנין שלשים כיצד קברו בתחילת הרגל מונה שבעה אחר הרגל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעה בתוך בית ואי רבים מתעסקי בו שכבר נתעסקו בו ברגל ורגל עולה לו למנין שלשים תיובתא כי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' קברו ברגל וכן אורי ליה ר' אלעזר לר' פדת בריה אפי' קברו ברגל הילכך הלכה למעשה הקובר את מתו ברגל אע"פ שצריך למנות שבעה אח"כ מנה ימי הרגל למנין שלשים למפרע מיום שנקבר המת וכשמונה שבעח אין רבים מתעסקי' בו לנחמו שכבר התעסקו בו ונחמו אותו בשבעה לקבורת מתו בתוך הרגל כדתניא בברייתא דלעיל כל שהוא משום עסקי רבים פי' כגון תנחומין אין הרגל מפסיקו ואין חילוק בין נקבר ביום ראשון של רגל או ביום רביעי וחמישי שכל שעה מונה שבעה אחר הרגל ול' יום מיום קבורה והאי דנקיט בברייתא דלעיל שלשה ימים היינו להודיעך שכמו שינהוג ימים ברגל שכנגד זה א"צ לנחמו בתוך שבעה שנוהג אחר הרגל כדקתני שלשה ימים אחרונים אין מתעסקים בו שכבר נתעסקו בו ברגל לבד ביו"ט אחרון שפסקו רבותי' דגאונים שעולה לו למנין שבעה. וז"ל פר"ח אבל הנקבר ברגל לא חייל עליה אבילות אלא אחר הרגל ונקיט שבעה ימי אבילות מיו"ט האחרון שהוא יו"ט שני ואע"ג דלא נהג ביה אבילות עולה לו למנין שבעה עכ"ל פר"ח זצ"ל. וזה לשון רבי' יצחק אלפס הלכה למעשה הקובר את מתו ברגל לא חיילא עליה אבילות אלא לאחר הרגל ונקיט ז' ימי אבילות מיו"ט האחרון ואע"ג דלא נהג בו אבילות עולה לו ולא נקיט לבתר הרגל אלא ששה ימים בלבד עכ"ל אלפס. וכן נמצא כתוב בשם רב יהודאי גאון דיו"ט אחרון עולה למנין שבעה וגאון אחר השיב מה שנמצא בה"ג בהלכות אבל דיום ח' של פסח עולה למנין ז' לאו דסמכא היא וליתא כלל דלא אשכחן דפלוג רבגן בין קדושת יו"ט ראשון לקדושת יו"ט שני אלא לקבורת מת בלבד וכדרבא ולקבורה נמי לא אמרן אלא למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא אבל לענין אבילות כי הדדי נינהו כדתנן הרגלים מפסיקים ואינם עולים ובתר רגלא כוליה בעי למינקט ז' ואם איתא דיום ח' של פסח ויום ב' של עצרת עולין למנין שבעה לינקט בתר רגלא שיתא ותו לא צריך אלא ודאי אינן עולין כשאר ימי הרגל אע"פ שתשובה זו נכתבה בשם רב יהודאי גאון ז"ל אין לסמוך עליה דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא כדאמרינן וכך השיב לפני אקלמון מתא הוו יודעין שהלכות אלו של מר רב יהודאי זצ"ל לית חזינא בבבל ביומוי דרב יהודאי אלא בתריה כשיעור מאה שנין אייתינון שבואין לבבל ולא ידעינן היכא אמר מר רב יהודאי מעיקרא רב יהודאי מאור עינים הוה ולא הוה כתב בידיה וכל דלא שמעוה רבנן מפומיה לא תלינן ביה כיון דאית ליה פירכא ולא סמכינן עלה דאמרי' ספרא הוא דטעי א"נ אינש אחרינא כתב בשמיה ע"כ תשובת הגאון. ומ"ש בזו התשובה אם איתא דיום ח' של פסח וב' של עצרת עולין למנין ז' לינקיט בתר ריגלא שיתא ותו לא פי' א"ת ה"ג אלמה תניא הקובר את מתו ב' ימים קודם הרגל מונה ח' אחר הרגל דא"כ לא לינקוט אלא ד' אחר הרגל. ולפי דברי הגאוגים שפסקו שעולה יו"ט האחרון שמא יש לפרש הברייתא דהכי משמע נמי שאינו מונה אחר הרגל אלא ארבעה והא דקאמר חמשה אחר הרגל היינו אחר עיקר הרגל דהיינו אחר יו"ט הראשון של ימים אחרונים כתוב בפר"ח מאן דשכיב ליה שיכבא ביו"ט שני של יו"ט האחרון או ביום ב' של עצרת נהיג אבילות בו ביום דהוא יום קבורה והוא מדאורייתא דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב נמי ואחריתה כיום מר והוא יום דמיתה הלכך יום דמיתה דאורייתא ויו"ט שני מדרבנן אתי דאורייתא ומבטל דרבנן ונהיג ביה אבילות כשאר יומי עכ"ל. וכלשון הזה כתב רבי' יצחק אלפס. וה"ר ברוך בר' יצחק מריגנשבורק משיב עליה מדתניא רפ"ק דכתובות הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ונתן מים ע"ג בשר ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות פירש"י והתירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו דא"כ חל האבילות ע האבלים בסתימת הגולל כדלקמן ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעברו ימי האבל. ופורש. ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחייל' ונוהג שבעת ימי המשתה עכ"ל הא למדת שאע"פ דרגל דחתן דרבנן הוא אפ"ה מבטל אפי' יום ראשון דאבילות. ואני המחבר נראה בעיני דשבעת ימי המשתה דחתן יש להם סמך מן התורה לבטל דאבילות כההיא דפ"ק גמרא ר"מ אומר רואין את הנגעים דתניא וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימים לו [ולביתו] ולאיצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל דברי ר' יהודה פירש"י נוהגין היו לעשות שבעת ימי המשתה לחתן. נותנין לו. שלא יראה לכהן לא יתחיל לכתחילה בימי חתונה וכן ברגל. ור' אומר אינו צריך הרי הוא אומר וצוה הכהן ופנו את הבית וכו' עד ורבא אמר דבר הרשות איכא בינייהו פי' דלר"י דוקא לדבר מצוה נותנין לו המתנה שלא להראות לכהן אבל לדבר רשות אינו רשות להמתין ולר' אפי' לדבר הרשות. הא למדת דמדמי רגל דחתן לרגל דאורייתא כדי לבטל אמירת כהן טמא ואע"ג שאינו טמא עד שיאמר הכהן טמא מ"מ הוצרך רחמנא להתיר המתנה שלא לומר לכהן ש"מ דכרגל דמי לענין מנוגע ה"ה לענין אבלות דתרוייהו כי הדדי נינהו אבל ומנודה ומנוגע להרבה דברים ואע"ג דרבי פליג ולפי דבריו אין ראיה וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו הא לא קשיא די"ל דההיא דכתובות ר' יהודה היא וכל זה דחקתי עצמי לפרש כדי לקיים דברי הגאונים. ומורי רבי' אבי העזרי היה חולק על הגאונים וגם בספר הדינים של רבי' יהודה כהן חולק ואומר דלעולם נקיט ז' בתר הרגל וכבר היה מעשה במורי הרב ר' יהודה החסיד שהיה יום מיתה ויום קבורה ביום אחרון ולא נהוג אבילות ולא הביא ראיה לדבריו רק שהיה אומר חלילה לי לחלל יו"ט ורבותי שבבהם מורים הלכה למעשה כדברי הגאוגים לישב באבילות כשחל יום מיתה ויום קבורה ביו"ט אחרון או ביו"ט שני של עצרת. וכבר היה מעשה באחד שמת ביום שני של ר"ה והצריכו את קרוביו לישב באבילות ע"פ הגאוגים ויש שרצו לפטור משום דשני ימים טובים של ר"ה קדושה אחת היא ולשון הגאונים לכאורה משמע כן ששניהם כתבו או ביו"ט שני של עצרת מה הוצרכו להזכיר של עצרת אם אין בדעתם למעוטי יו"ט של ר"ה וכבר היה מעשה שחל יו"ט ראשון של ימים אחרונים בשבת ובו ביום מתה אשה אחת ונקברה באחד בשבת שהוא יו"ט האחרון והצריך מורי בן ה"ר יעקב בן ה"ר יצחק הלבן זצ"ל לישב קרוביה באבילות כדברי הגאונים. מיהו ליתא דעד כאן לא פסקו פר"ח ורבי' יצחק אלפס זצ"ל אלא דוקא שהיה יום קבורה ויום מיתה ביו"ט אחרון אבל כה"ג לא. וזה שפירשנו היכא שקבר מתו ברגל דאינו נוהג אבילות מ"מ דברים שבצינעה נוהג כההיא דפ"ק דכתובות דא"ר יוחנן אע"פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים של צינעה נוהג ולקמן אפרש דברים של צינעה מאי נינהו ודוקא קובר את מתו ברגל נוהג דברים של צנעה אבל הקובר את מתו אפי' שעה קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה לגמרי ואינו נוהג אפי' דברי' של צנעה. ולענין קריעה היכא שקבר את מתו בחולו של מועד איני יודע אם חייב לקרוע אם זה כדברים של צנעה שהרבה בנ"א יוצאין בבגד קרוע ולא מתחזי שקרע על מתו ושרי וכ"כ בה"ג להתירא מההיא דתנן בפרק האורג הקורע בהמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין. ומדלענין שבת פטור אבל אסור לענין קריעה בחוש"מ שרי לכתחילה וקורע על ה' מתים שחייב להתאבל עליהם וקשה דאמרי' בגמ' ורמינהי הקורע בהמתו ובאבלו ועל מתו [חייב] ואע"פ שחלל את השבת יצא ידי קריעה ושנינן ל"ק הא במת דידי' והא במת דעלמא פי' במת שחייב להתאבל עליו אם קרע עליו בשבת חייב דהאי קריעה תיקון הוא והאי דקתני במתני' דפטור אבל אסור היינו במת שמוטל עליו לקברו אבל לא להתאבל עליו דהאי קריעה לאו תיקון היא ולהכי פטור אבל אסור א"כ אסור לקרוע בחוש"מ על חמשה מתי מצוה מיהו במסקנא כי מסיק תינח מתו חמתו אחמתו קשיא ושני הא ר"י הא ר"ש פי' ברייתא ר' יהודה דאמר משאצ"ל חייב עליה ומתני' ר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ופירש"י מתו אמתו נמי הוה מצי לתרוצי הכי אלא מעיקרא מהדר לאוקמינהו בחד תנא ולא מיתוקמא אלא כר"י עכ"ל. א"כ משמע מפירושו דהא דשנינן לעיל דמחלקינן בין מתו לשאינו מתו ליתא לההיא תירוצא אלא מתני' ר"ש היא דאמר משאצ"ל פטור עליה ואפי' קרע על מתו שחייב להתאבל עליו פטור אבל אסור. מעתה בחוש"מ קורע אפילו לכתחילה וזה דעת של ה"ג שפסקו בו להתירא וכן הלכה למעשה וכן הורה מורי אבי העזרי הלכה למעשה אבל מורי ה"ר שמחה ראיתי אני המחבר שנקברה אשתו בחוש"מ בפסח וקרע במוצאי יו"ט האחרון ולא קרע בחוש"מ. וראיתי כתוב בשם ה"ג דמי שבאת לו שמועה קרובה בחוש"מ דאסור לקרוע ולא מסתבר (לו) [לי] ולהתירא נראה בעיני וחייב לקרוע וה"ר משה בר מיימון כתב אע"פ שאין אבילות במועד קורע על מתו במועד וחולץ את כתיפו ומברין את האבלי' להם במועד כל אלו בחוש"מ אבל ביו"ט אפי' ביו"ט שני אין קורעין ולא חולצין ולא מברין עכ"ל: תנן הרגלים מפסיקין ואינן עולין פי' שאם מקצת אבלות נוהג קודם הרגל הרגל מפסיק ואינו נוהג אחר הרגל כלל ר"א אומר משחרב ביהמ"ק עצרת כשבת ר"ג אומר ר"ה ויו"כ כרגלים פר"ח דייקינן מינה כ"ש עצרת שהיא כרגלים וקיי"ל כר"ג דהלכה כדברי המקיל באבל. ואמרי' בגמ' א"ר גידל בר מנשיא אמר שמואל הלכה כר"ג מיהו ההיא לאו ראיה היא דאיכא דמתני לה אמילתא אחריתא אהא דמסיק ר' יהודה אומר משמו עניים בני חמש כו' והכי מסתבר דא"כ דאמתני' קאי הוה ליה למפרך והא אמרה שמואל חדא זימנא כדפריך גבי קריעה אלא משום דאיכא דמתני לה אמילתא אחריתי לא חש להקשות. מיהו הלכה למעשה כר"ג דעצרת ור"ה ויו"כ כרגלים ומפסיקין כי הא דדרש ר' יצחק נפחא אפיתחא דבי ריש גלותא יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד יום פי' יום אחד לפני עצרת שהוא נחשב רגל לגבי אבילות מבטלת גזירת שבעה כדפרישי' לעיל דאפי' נוהג שעה אחת קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה ועצרת עצמו הוי במקום שבעה הרי כאן י"ד יום למנין ל' ואינו מונה אחר עצרת אלא ט"ז יום אדבריה ר"פ לרב (אחא) [אויא סבא] ודרש יום אחד לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד יום פירש"י דס"ל כר"ג דר"ה ויוה"כ ברגלים אמר רבינא הלכך יום אחד לפני (ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד יום לפני) החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א יום פר"ה יום אחד לפני החג שבעה והחג שבעה ושמיני שלו שהוא רגל בפ"ע הרי כאן כ"א יום וזהו שאמרו שמיני רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב פי' רגל בפני עצמו כדי לחשב יום שמיני של חג הסוכות שבעת ימים לאבל למנין שלשים עכ"ל. ופי' רבי' יצחק אלפס ולא צריך למינקט אחר החג אלא ט' ימים בלבד ומקצת יום שלשים ככולו וכ"כ מורי אב"י העזרי בשם רבי' יואל אביו שאמר רבותיו שבריגנשבורק עשו כן הלכה למעשה וכן הילכתא עכ"ל. ואע"ג דפריש' לעיל דאינו נוהג אלא כ"ט ומקצת כ"ט ככולו וכ"כ מורי אבי העזרי הני מילי היכא שנהג ז' שיום שביעי עולה לכאן ולכאן אבל הכא שלא נהג שבעה משלים אחר הרגל ט' כדי שיהיו עם הרגלים שלשים. וכבר היה מעשה באחד שמתה אשתו יום אחד לפני יום הכפורים והורה מורי ה"ר יצחק בר' מרדכי מבהם זצ"ל והתיר לו לבעלה לגלח בערב הסוכות אף על גב דלא נהג שבעה ימים קודם החג אף על גב דחג אינו מבטל תורת שלשים אף על גב דחשיב כשבע' ימים הני מילי התם שלא נהג אחר הרגל [הראשון] אפי' יום אחד אבל הכא שנהג יום אחד לפני יוה"כ הרי בטלה הימנו גזירת שבעה וכשנהג ד' ימים אחר יוה"כ הרי נהג ד' מגזירת שלשים הלכך הרגל מפסיק ומגלח שהרי ח' ימים קודם הרגל שלא נהג אלא יום א' מתורת שלשים לכ"ע בטלה הימנו גזירת שלשים וה"ר ברוך היה אוסר ולא שמעתי טעמו. ולענין הלכה למעשה נסמוך על דברי ה"ר יצחק שהתיר ועוד מעשה באדם אחד שמת לו מת בע"ש ושבת דיה ערב שבועות והתירו לו רבותי שבבהם עליהם השלום לרחוץ בע"ש מדאמר ומודים חכמים לאבא שאול כשחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל שמותר לו לגלח בע"ש ושגגה היתה דהתם היינו טעמא דהואיל ונתנה גזירת ל' לדחות אם לא מפני השבת הרי אמרו רבנן יום ז' עולה לכאן ולכאן אבל הכא לענין שבעה שחל יום שני שלו בשבת ערב הרגל בעבור כך לא נתיר אותו לרחוץ בע"ש שהרי אפי' אם היה יום שני שלו חול לא שרי ברחיצה עד סמוך לערב ובצונן דוקא כדפרי' לעיל הלכך לא נהירא לי כלל. ולענין תנחומי אבל היכא שנהג אפי' שעה אחת קודם הרגל אין מנחמין אותו ברגל שהרי אינו אבל כלל שבטלה הימנו תורת אבלות לגמרי אבל היכא שקבר מתו ברגל אע"פ שאינו נוהג אבילות ברגל אפ"ה הואיל שעדיין מוטל עליו לנהוג שבעת ימי אבלו אחר הרגל מנחמין אותו ברגל וגם הואיל שנוהג דברים שבצינעה כדפרי' לעיל מידי דהוה אשבת בעלמא שנוהג בה דברים שבצינעה ומנחמין אותו וראיה לדבר דתניא הקובר את מתו ב' ימים קודם הרגל כו' עד מונה ה' אחר הרגל ואין רבים מתעסקים בו שכבר נתעסקו בו ברגל ופרש"י ואין רבים מתעסקין בו לנחמו באותן חמשה ימים שככר נתעסקו בו לנחמו ברגל כדקתני טעמא כל שהוא משום עסקי רבים כגון תנחומין אין רגל מבטלו ומנחמין אותו ברגל הלכך א"צ לחזור ולנחמו עכ"ל וזה הלשון עצמו תני בברייתא דבסמוך גבי קובר מתו ברגל הלכך כל היכא שנוהג שבעת ימי אבלו אחר הרגל [מנחמין אותו ברגל] ותני בירוש' אין מראין פנים לא בר"ה ולא ביו"כ [וכו'] ולא מפני תפילה שנייא יוה"כ שחל להיות בשבת משמע אבל בשאר רגלים מנחמין והיינו כדפרי' כשיש לו לנהוג [אבילות] אחר הרגל:
919
920ולענין שאילת שלום של אבל של כל השנה ת"ר אבל אסור בשאילת שלום ג' ימים וכו' ומסקנא דמילתא ג' ימים ראשונים אינו שואל בשלום אחרים ואינו משיב להם ואי לא ידעי ושאילו בשלמיה מודע להו שהוא אבל ולא מהדר להו שלמא ולכבוד רבים שואל בשלומם אע"ג דידעי שהוא אבל כדילפינן ממעשה דר"ע מג' ועד ז' אי לא ידעי ושאילו בשלמיה מהדר להו שלמא ולא צריך לאודועינהו ומשבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים שאחרים שרוים בשלום אבל אחרים אין שואלין בשלומו אלא לאחר שלשים והני מילי בשאר קרובים אבל על אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו אלא אחר שנים עשר חודש והנ"מ בימות החול אבל בשבת במנהגא תליא מילתא כדאמר בפ' היה קורא ירושלמי וגם במועד קטן ירושלמי כמדומה אני תני מקום שנהגו לישאל בשלום אבלים בשבת שואלים ובדרום נהגו להיות שואלים ר' הושעיא רבה אזל לחד אתר וחמא אבלין בשבתא ושאל בהון אמר להן שלום עליכם כמנהג מקומנו. ר' יוסי בן חלפתא הוה משתבח בר' מאיר קומי צפוראי אדם גדול הוא אדם קדוש הוא אדם צנוע הוא חד יומא חמון ליה שאיל כשלום אביליא בשבתא אתון אמרין לי' ר' אהן הוא דאת מתני שבחיה אמר לון מה עסקי' א"ל שאיל בשלום אביליא אמר לון בעיין אתון למוד חייליה אתא לאודועא דאין אבילות בשבת דכתי' ברכ' ה' היא תעשיר זו ברכת שבת לא יוסיף עצב עמה זו אבילות כמה דאת אמר נעצב המלך על בנו:
920
921ואלו דברים שאבל אסור בהם בשבעת ימי אבלו [במלאכה] ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות [במשנה] במדר' ובהלכות ובאגדות ואם היו רבים צריכים לו כגון שהיה נשיא ודורש לרבים אינו נמנע ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא יושב לו אחד בצדו של אבל ולוחש לו והוא משמיע למתורגמן והמתורגמן משמיע לרבים ונ"ב דה"ה אם יחיד צריך לו שמורה הוראה לצורך המעשה. וסוף פרק בג' פרקים בין לר"מ בין לר"י שרי לקרות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ובקינות אלא דפליגי במקום שאינו רגיל לשנות דלר"מ שרי ולר"י אסור ואע"ג דקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י הכא הלכה כר"מ דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל אבל בדברים שהוא רגיל לשנות אסור והא דאמרינן אבל חייב בכל מצות האמורו' בתורה חוץ מן התפילין פירש"י כגון קיום שאר מצות בעלמא אבל בהני אית בהו שמחה כשהוא לומד תורה ומשום הכי אסירי:
921
922רחיצה
אמרינן סוף פ"ק דתענית והלכתא אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן כל שבעה אבל (רוחץ הוא) פניו וידיו ורגליו בחמין אסור (והתם הוא) [והוא הדין] שאסור להושיט אצבעו במים חמין ולאו דוקא לרחוץ דהכי משמע לעיל דאמר ר"ח אבל אסור להושיט אצבעו במים חמין כ"כ מורי אבי העזרי. בצונן מותר ולסוך אפי' כל שהוא אסור ואם להעביר את הזוהמא מניה מותר מדקא מפליג לענין פניו וידיו ורגליו בין חמין לצונן מכלל דכל גופו אפי' בצונן אסור דהיינו כר"ח דאמר התם כל שהוא משום אבל כגון ת"ב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר וכ"כ רבי' יצחק אלפס התם והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מות' עכ"ל וכן משמע ל' ירושל' דקתני אבל שבא מן הדרך והיו רגליו כהות מותר לרחוץ שאין רחיצת צונן רחיצה ש"מ שרחיצת צונן אסורה מדלא [קשרי] לה אלא למי שרגליו כהות מיהו פליג אגמ' דידן בהא דאנן שרינן רחיצת רגליו בצונן אפי' למי שאין רגליו כהות כדפרישי' מעתה איני יודע אמאי פי' רבי' שלמה לעיל דאמר ולערב משתטף בצונן אבל לא בחמין עד חוש"מ דהואיל דכל גופו נאסר בין בחמין בין בצונן א"כ כשהותרה רחיצה אף בחמין הותרה ושמא זהו דעתו דלא התירו אלא רחיצת צונן שאינה רחיצה חשובה אבל רחיצת חמין שהיא רחיצה חשובה לא התירו עד חוש"מ שכבר נכנס הרגל מידי דהוה ארחיצת פניו ידיו ורגליו כל שבעה שהתירו בצונן ואסרו בחמין. ירושלמי הדא דתימר ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר. שמואל בר בא עלו בו חטטין אתון ושאלון לר' יסא מהו דסחי אמר לון ואי לא סחי מאית הוא אין (ציני) [כיני] אפילו בתשעה באב אין (ציני) [כיני] אפילו ביוה"כ וכבר היה מעשה ביולדת שמת לה מת יום י"א ללידתה ונשאל לרבי' שמשון בר' אברהם אם מותרת ברחיצה והשיב נראין הדברים דשריא ברחיצה חוץ מיום ראשון משום דאבילות ביום ראשון מדאורייתא דלא גרעה מאיסטניס דתנן פ"ב דברכות ר"ג רחץ לילה ראשונה שמתה אשתו א"ל תלמידיו למדתנו רבי' שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר בנ"א איסטניס אני ומפרש בגמ' דכתיב ואחריתה כיום מר ואנינות לילה דרבנן ובמקום איסטניס לא גזור רבנן עכ"ל. ונראה בעיני אני יצחק המחבר בר' משה דטובלת אשה מצות טבילתה ביומי אבלה כגון שחפפה בע"ש ומת לה מת בע"ש ונקבר ביום א' טובלת בו ביום כדתניא כל חייבי טבילות טובלין בין בת"ב בין ביוה"כ ואוקימנא בין בחמין בין בצונן ות"ב ואבל חדא מילתא היא כדאר"ח כל שהוא משום אבל כגון ת"ב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן ואע"ג שאסורה בתשמיש הרי קיי"ל טבילה בזמנה מצוה כדפרי' בהלכות נדה ולשמא יבוא עליה ליכא למיחש שהרי איסור אבלות מורכב עליה. ואפילו היכא שלא חפפה קודם אבלה שמא מותר לחוף בימי אבלה בחמין מידי דהוה אטבילה עצמה דשריא בחמין בחמי טבריה שאינן שאובין. ורחיצה לא מיתסרא אפי' בחמין אלא שבעה וכשנהג מקצת שביעי רוחץ בו ביום דמקצת היום ככולו דא"ר עמרם א"ר אכל כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה פירש"י אבל אינו אסור ברחיצה אלא ז' ימים ובשביעי גופיה כיון שעמדו מנחמין מאצלו בבקר מותר ברחיצה דקיי"ל כאבא שאול דמקצת היום ככולו ומה שעתה נוהגים שלא לרחוץ אחר שבעה כמדומה אני מפני דחיישינן דלמא אתי למיסרק רישיה דאסור כל שלשים:
אמרינן סוף פ"ק דתענית והלכתא אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן כל שבעה אבל (רוחץ הוא) פניו וידיו ורגליו בחמין אסור (והתם הוא) [והוא הדין] שאסור להושיט אצבעו במים חמין ולאו דוקא לרחוץ דהכי משמע לעיל דאמר ר"ח אבל אסור להושיט אצבעו במים חמין כ"כ מורי אבי העזרי. בצונן מותר ולסוך אפי' כל שהוא אסור ואם להעביר את הזוהמא מניה מותר מדקא מפליג לענין פניו וידיו ורגליו בין חמין לצונן מכלל דכל גופו אפי' בצונן אסור דהיינו כר"ח דאמר התם כל שהוא משום אבל כגון ת"ב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר וכ"כ רבי' יצחק אלפס התם והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מות' עכ"ל וכן משמע ל' ירושל' דקתני אבל שבא מן הדרך והיו רגליו כהות מותר לרחוץ שאין רחיצת צונן רחיצה ש"מ שרחיצת צונן אסורה מדלא [קשרי] לה אלא למי שרגליו כהות מיהו פליג אגמ' דידן בהא דאנן שרינן רחיצת רגליו בצונן אפי' למי שאין רגליו כהות כדפרישי' מעתה איני יודע אמאי פי' רבי' שלמה לעיל דאמר ולערב משתטף בצונן אבל לא בחמין עד חוש"מ דהואיל דכל גופו נאסר בין בחמין בין בצונן א"כ כשהותרה רחיצה אף בחמין הותרה ושמא זהו דעתו דלא התירו אלא רחיצת צונן שאינה רחיצה חשובה אבל רחיצת חמין שהיא רחיצה חשובה לא התירו עד חוש"מ שכבר נכנס הרגל מידי דהוה ארחיצת פניו ידיו ורגליו כל שבעה שהתירו בצונן ואסרו בחמין. ירושלמי הדא דתימר ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר. שמואל בר בא עלו בו חטטין אתון ושאלון לר' יסא מהו דסחי אמר לון ואי לא סחי מאית הוא אין (ציני) [כיני] אפילו בתשעה באב אין (ציני) [כיני] אפילו ביוה"כ וכבר היה מעשה ביולדת שמת לה מת יום י"א ללידתה ונשאל לרבי' שמשון בר' אברהם אם מותרת ברחיצה והשיב נראין הדברים דשריא ברחיצה חוץ מיום ראשון משום דאבילות ביום ראשון מדאורייתא דלא גרעה מאיסטניס דתנן פ"ב דברכות ר"ג רחץ לילה ראשונה שמתה אשתו א"ל תלמידיו למדתנו רבי' שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר בנ"א איסטניס אני ומפרש בגמ' דכתיב ואחריתה כיום מר ואנינות לילה דרבנן ובמקום איסטניס לא גזור רבנן עכ"ל. ונראה בעיני אני יצחק המחבר בר' משה דטובלת אשה מצות טבילתה ביומי אבלה כגון שחפפה בע"ש ומת לה מת בע"ש ונקבר ביום א' טובלת בו ביום כדתניא כל חייבי טבילות טובלין בין בת"ב בין ביוה"כ ואוקימנא בין בחמין בין בצונן ות"ב ואבל חדא מילתא היא כדאר"ח כל שהוא משום אבל כגון ת"ב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן ואע"ג שאסורה בתשמיש הרי קיי"ל טבילה בזמנה מצוה כדפרי' בהלכות נדה ולשמא יבוא עליה ליכא למיחש שהרי איסור אבלות מורכב עליה. ואפילו היכא שלא חפפה קודם אבלה שמא מותר לחוף בימי אבלה בחמין מידי דהוה אטבילה עצמה דשריא בחמין בחמי טבריה שאינן שאובין. ורחיצה לא מיתסרא אפי' בחמין אלא שבעה וכשנהג מקצת שביעי רוחץ בו ביום דמקצת היום ככולו דא"ר עמרם א"ר אכל כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה פירש"י אבל אינו אסור ברחיצה אלא ז' ימים ובשביעי גופיה כיון שעמדו מנחמין מאצלו בבקר מותר ברחיצה דקיי"ל כאבא שאול דמקצת היום ככולו ומה שעתה נוהגים שלא לרחוץ אחר שבעה כמדומה אני מפני דחיישינן דלמא אתי למיסרק רישיה דאסור כל שלשים:
922
923נעילת הסנדל
אמר רב יוסף כשאמרו אבל אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר ותני בירושלמי אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל ולכשיבואו לעיר יחלוצו וכן בת"ב וכן בתענית אסור ומשנסתם הגולל אסור בנעילת הסנדל וכתוב בתשובות הורה רבי' לר' יהודה בנו כשמתה אמו שילך לביה"ק יחף וכן כשחזר וכן עשה כשנפטר רבי' הלך אחריו יחף לביה"ק אבל אחרים כשחוזרים מבית הקברות על אביהם ואמם רק בחזירתם הולכים יחיפים אבל לשאר מתי מצוה הולכים וחוזרים נעולים ובבית חולצים ע"כ לשון תשובות וטעמייהו איני יודע:
אמר רב יוסף כשאמרו אבל אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר ותני בירושלמי אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל ולכשיבואו לעיר יחלוצו וכן בת"ב וכן בתענית אסור ומשנסתם הגולל אסור בנעילת הסנדל וכתוב בתשובות הורה רבי' לר' יהודה בנו כשמתה אמו שילך לביה"ק יחף וכן כשחזר וכן עשה כשנפטר רבי' הלך אחריו יחף לביה"ק אבל אחרים כשחוזרים מבית הקברות על אביהם ואמם רק בחזירתם הולכים יחיפים אבל לשאר מתי מצוה הולכים וחוזרים נעולים ובבית חולצים ע"כ לשון תשובות וטעמייהו איני יודע:
923
924תשמיש המטה
תנא באבל רבתי אבל אסור בתשמיש המטה מעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גוייתו ובשבת נמי אסור בתשמיש המטה דדברים שבצנעה נוהג דאמר רבא אבל מטייל באונקלי שלו בתוך ביתו פירוש אבל מטייל בשבת באונקלי שלו חלוק שקרעו בתוך ביתו שבצינעה מותר לנהוג אבילות ואמר נמי אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה פי' אבל היה ולא גילה ראשו לכבוד שבת אלא עומד בעטיפת אבילותו וקאזיל ואתי בביתיה אמר לא ס"ל מר להא דאין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצנעא נוהג כלומר דברים שבצנעא בביתו שאין אדם רואהו הילכך מסקנא דמילתא דברים שבצינעא נוהג בשבת בז' ימי אבלו כגון כיסוי הראש ורחיצה בחמין ותשמיש המטה ומטייל בחלוק קרוע נוהג בהם בצנעה. ורשב"ם פירש דאסור ללבוש בגדים לבנים בשבת דהיינו מילי דצנעה שהרבה בנ"א שאינם אבלים אין לובשים בגדים לבנים בשבת שאין להם ונראה בעיני אני יצחק המחבר בר' משה דת"ב שחל להיות בשבת ודחינוהו עד אחר השבת דאותה שבת אסורה בתשמיש המטה מידי דהוה אקובר מתו ברגל שאנו דוחים אבלו עד לאחר הרגל ואעפ"כ דברים שבצינעה נוהג ברגל א"כ ה"נ האי שבת כלפי ת"ב כרגל ואסור בתשמי' המט' ות"ב ואבל שייכי אהדדי כדר"ח פ"ק דתענית: בתשובת רבותי שבצרפת ראיתי כתוב וזה לשון התשובה שמעתי מאבא מארי זל"ע להקל באבילות בד"ת כבט' באב אבל שמעתי כי בזקנותו של רבי' בהיותו בטרויי"ש התיר בט"ב לקרות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה (ובילדותו) [ולא באבילות] מדאמר באלו מגלחין אבל אסור בד"ת מדקאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום ותניא נמי בההיא פרקא אבל אסור בעשיית מלאכה [ברחיצה] בסיבה בנעילת הסנדל בתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובתלמוד וכו' ואם היו רבים צריכין לו מותר ומדלא שרי אלא ברבים צריכים לו משמע דלא שרי באבל בגוונא אחריתי דאי שריא ליתני הבא לפלוגתייהו דר"מ ור"י כי היכי דתני לה במסכת תענית גבי ט"ב ולשרי באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ור"מ במקום שאין רגיל לקרות ושאין רגיל לשנות אלא ראיה מסתבר דחמיר אבל לענין ד"ת מט' באב וכן מצינו בכפיית המטה שט"ב קל יותר ואין בו חיוב בכפייתו ואע"פ שלא שנינו בהדיא במשנ' שנחלקו ר"י ורבנן בכפיית דמטה בט"ב עצמו דבת' בבא דעט"ב מיתני' ואיכא למימר דאערב ת"ב קאי ה"ה שאין חכמים מחייבין בכפיית המטה ביו"ט. ש"מ מתוך תשובתם לר"י בברייתא כי מחמת אותו טעם נראה שיקילו בט"ב בעצמו ואדרבה דכל עיקר טעמם דפרכי לה עוברות ומניקית מה תהא עליהם אינו אלא ביום ט"ב ולילו שחוששין כ"כ לצער עוברות ומניקות וגם הוא תירץ לא אמרתי אלא ביכול דבערב ט"ב בסעודה המפסקת לחודה ליכא צער כולי האי אם היה צריך כפייה באותה סעודה כיון שגם בלילה שלאחריה וכל יום ט' באב יצטרך לכפותה אלא ודאי בערב ויום ט"ב פליגי עליה ולא מיבעיא כשאינו יכול דקאמר תנא דברייתא אלא כל עיקר לא הודו לו כדקא' תנא דמתני' וקיי"ל כותיה כדפסיק התם בסוף תענית שלא החמירו בט"ב יותר מדאי ושוב ראה ר' בירושלמי דמו"ק תני אבל שונה במקום שאינו רגיל. ויעקב יגיל וישראל ישמח. ואויביהם צור מחה ימח עכ"ל התשובה: בתשובות רבותי צרפתים כתוב לישן אבל עם אשתו הוא בבגדו והיא בבגדה נראה לי כיון דמוזגת לו כוס ומצעת מטה ומרחצת כו' כ"ש הוא בבגדו והיא בבגדה שמותר דהא בנדה שרי לה טפי ממזיגת כוס אבל קירוב בשר אין להתיר. ונראה דודאי אסור דממזיגת הכוס אין ללמוד קירוב בשר ודבר הדומה לבוא מתוך קירוב בשר לידי הרגל דבר ומדאמר ריש כתובות מאי לאו עמו במטה אין ללמוד היתר דהתם פי' מאי לאו בשעה שהן במטה משמע שהיא עמו ולא עם הנשים דהכי משמע ברייתא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות במטתה הכפויה ולא תהא עם הנשים אלא עמו. אבל במטתו לא משמע דלא [צריך כפייה] מדקתני כופה מיטתה דמשמע שלה ולא שלו דבשלו לא צריך לומר שתהא כפויה. ולאכול עמה אין לי ראיה לא לאסור וגם לא להתיר דאיכא למימר דאתי בהני לידי הרגל דבר טפי ממזיגת כוס עכ"ל התשובה:
תנא באבל רבתי אבל אסור בתשמיש המטה מעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גוייתו ובשבת נמי אסור בתשמיש המטה דדברים שבצנעה נוהג דאמר רבא אבל מטייל באונקלי שלו בתוך ביתו פירוש אבל מטייל בשבת באונקלי שלו חלוק שקרעו בתוך ביתו שבצינעה מותר לנהוג אבילות ואמר נמי אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה פי' אבל היה ולא גילה ראשו לכבוד שבת אלא עומד בעטיפת אבילותו וקאזיל ואתי בביתיה אמר לא ס"ל מר להא דאין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצנעא נוהג כלומר דברים שבצנעא בביתו שאין אדם רואהו הילכך מסקנא דמילתא דברים שבצינעא נוהג בשבת בז' ימי אבלו כגון כיסוי הראש ורחיצה בחמין ותשמיש המטה ומטייל בחלוק קרוע נוהג בהם בצנעה. ורשב"ם פירש דאסור ללבוש בגדים לבנים בשבת דהיינו מילי דצנעה שהרבה בנ"א שאינם אבלים אין לובשים בגדים לבנים בשבת שאין להם ונראה בעיני אני יצחק המחבר בר' משה דת"ב שחל להיות בשבת ודחינוהו עד אחר השבת דאותה שבת אסורה בתשמיש המטה מידי דהוה אקובר מתו ברגל שאנו דוחים אבלו עד לאחר הרגל ואעפ"כ דברים שבצינעה נוהג ברגל א"כ ה"נ האי שבת כלפי ת"ב כרגל ואסור בתשמי' המט' ות"ב ואבל שייכי אהדדי כדר"ח פ"ק דתענית: בתשובת רבותי שבצרפת ראיתי כתוב וזה לשון התשובה שמעתי מאבא מארי זל"ע להקל באבילות בד"ת כבט' באב אבל שמעתי כי בזקנותו של רבי' בהיותו בטרויי"ש התיר בט"ב לקרות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה (ובילדותו) [ולא באבילות] מדאמר באלו מגלחין אבל אסור בד"ת מדקאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום ותניא נמי בההיא פרקא אבל אסור בעשיית מלאכה [ברחיצה] בסיבה בנעילת הסנדל בתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובתלמוד וכו' ואם היו רבים צריכין לו מותר ומדלא שרי אלא ברבים צריכים לו משמע דלא שרי באבל בגוונא אחריתי דאי שריא ליתני הבא לפלוגתייהו דר"מ ור"י כי היכי דתני לה במסכת תענית גבי ט"ב ולשרי באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ור"מ במקום שאין רגיל לקרות ושאין רגיל לשנות אלא ראיה מסתבר דחמיר אבל לענין ד"ת מט' באב וכן מצינו בכפיית המטה שט"ב קל יותר ואין בו חיוב בכפייתו ואע"פ שלא שנינו בהדיא במשנ' שנחלקו ר"י ורבנן בכפיית דמטה בט"ב עצמו דבת' בבא דעט"ב מיתני' ואיכא למימר דאערב ת"ב קאי ה"ה שאין חכמים מחייבין בכפיית המטה ביו"ט. ש"מ מתוך תשובתם לר"י בברייתא כי מחמת אותו טעם נראה שיקילו בט"ב בעצמו ואדרבה דכל עיקר טעמם דפרכי לה עוברות ומניקית מה תהא עליהם אינו אלא ביום ט"ב ולילו שחוששין כ"כ לצער עוברות ומניקות וגם הוא תירץ לא אמרתי אלא ביכול דבערב ט"ב בסעודה המפסקת לחודה ליכא צער כולי האי אם היה צריך כפייה באותה סעודה כיון שגם בלילה שלאחריה וכל יום ט' באב יצטרך לכפותה אלא ודאי בערב ויום ט"ב פליגי עליה ולא מיבעיא כשאינו יכול דקאמר תנא דברייתא אלא כל עיקר לא הודו לו כדקא' תנא דמתני' וקיי"ל כותיה כדפסיק התם בסוף תענית שלא החמירו בט"ב יותר מדאי ושוב ראה ר' בירושלמי דמו"ק תני אבל שונה במקום שאינו רגיל. ויעקב יגיל וישראל ישמח. ואויביהם צור מחה ימח עכ"ל התשובה: בתשובות רבותי צרפתים כתוב לישן אבל עם אשתו הוא בבגדו והיא בבגדה נראה לי כיון דמוזגת לו כוס ומצעת מטה ומרחצת כו' כ"ש הוא בבגדו והיא בבגדה שמותר דהא בנדה שרי לה טפי ממזיגת כוס אבל קירוב בשר אין להתיר. ונראה דודאי אסור דממזיגת הכוס אין ללמוד קירוב בשר ודבר הדומה לבוא מתוך קירוב בשר לידי הרגל דבר ומדאמר ריש כתובות מאי לאו עמו במטה אין ללמוד היתר דהתם פי' מאי לאו בשעה שהן במטה משמע שהיא עמו ולא עם הנשים דהכי משמע ברייתא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות במטתה הכפויה ולא תהא עם הנשים אלא עמו. אבל במטתו לא משמע דלא [צריך כפייה] מדקתני כופה מיטתה דמשמע שלה ולא שלו דבשלו לא צריך לומר שתהא כפויה. ולאכול עמה אין לי ראיה לא לאסור וגם לא להתיר דאיכא למימר דאתי בהני לידי הרגל דבר טפי ממזיגת כוס עכ"ל התשובה:
924
925מלאכה
ת"ר ג' ימים הראשונים אבל אסור בעשיית מלאכה ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך עושה בצינעה בתוך ביתו ואשה שמת בעלה טווה בפלך בתוך ביתה מג' ימים ואילך ירושלמי תבא מארה לשכיניו שהצריכו' לכך שהצריכוהו לאבל לעשות ולאכול מדקאמר שהצריכוהו [לעשות] ולאכול ש"מ דהא דקאמר מיכן ואילך עושה בצינעה היינו דוקא עני שרי. ורבי' תם מוקי לה באבל כדפרישית בריש הלכות ערב שבת. ירושלמי על כל המתים כולן אסור לילך בסחורה עד שלשים יום על אביו ועל אמועד שיגערו בו חביריו צא עמנו:
ת"ר ג' ימים הראשונים אבל אסור בעשיית מלאכה ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך עושה בצינעה בתוך ביתו ואשה שמת בעלה טווה בפלך בתוך ביתה מג' ימים ואילך ירושלמי תבא מארה לשכיניו שהצריכו' לכך שהצריכוהו לאבל לעשות ולאכול מדקאמר שהצריכוהו [לעשות] ולאכול ש"מ דהא דקאמר מיכן ואילך עושה בצינעה היינו דוקא עני שרי. ורבי' תם מוקי לה באבל כדפרישית בריש הלכות ערב שבת. ירושלמי על כל המתים כולן אסור לילך בסחורה עד שלשים יום על אביו ועל אמועד שיגערו בו חביריו צא עמנו:
925
926תפילין
ת"ר אבל ג' ימים הראשונים אסור להניח תפילין מג' וג' בכלל מותר להניח תפילין פי' שמקצת היום ככולו וכשעבר מקצת יום שלישי מניח בו תפילין ואם באו לו פנים חדשות פי' שאינם יודעים שכבר עברו ג' ימים הראשונים אינו חולץ דברי ר"א ורבי יהושע אומר אבל ב' ימים הראשונים אסור להניח תפילין [משני ושני בכלל מותר להניח תפילין] ואם באו פנים חדשות חולץ אמר עולא הלכה כר"א בחליצה פי' שכיון שהניח שוב אינו חולץ והלכה כר' יהושע בהנחה שכיון שעבר מקצת יום (ומקצת יום) שני מניח תפילין ופר"ח דהלכה כרבא דאמר כיון שהניח ביום שני שוב אינו חולץ. וראיתי כתוב שהשיב רבינו יצחק דמותר להניח תפילין בט"ב דלא גרע מיום שני של אבל דשרי כדפרישית:
ת"ר אבל ג' ימים הראשונים אסור להניח תפילין מג' וג' בכלל מותר להניח תפילין פי' שמקצת היום ככולו וכשעבר מקצת יום שלישי מניח בו תפילין ואם באו לו פנים חדשות פי' שאינם יודעים שכבר עברו ג' ימים הראשונים אינו חולץ דברי ר"א ורבי יהושע אומר אבל ב' ימים הראשונים אסור להניח תפילין [משני ושני בכלל מותר להניח תפילין] ואם באו פנים חדשות חולץ אמר עולא הלכה כר"א בחליצה פי' שכיון שהניח שוב אינו חולץ והלכה כר' יהושע בהנחה שכיון שעבר מקצת יום (ומקצת יום) שני מניח תפילין ופר"ח דהלכה כרבא דאמר כיון שהניח ביום שני שוב אינו חולץ. וראיתי כתוב שהשיב רבינו יצחק דמותר להניח תפילין בט"ב דלא גרע מיום שני של אבל דשרי כדפרישית:
926
927(תמ) יציאת אבל מן הבית
927
928יציאת אבל מן הבית
ת"ר ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית אבל מכאן ואילך [הולך] ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין. פירש"י אבל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית אבל אחר לנחמו מכאן ואילך הולך ומנחמו ואינו יושב עם המנחמים [אלא במקום המתנחמים] אבלים. ויש ללמוד מפירושו אבל להתנחם יוצא אפי' תוך ג' ימים הראשונים והיינו דאמר בירושלמי פרק הקורא את המגילה תניא יוצא להתנחם אבל לא לנחם דהיינו בתוך ג' ימים דאי לאחר ג' הא פירש"י שיוצא לאחר ג' לנחם הלכך שני אבלים זה בביתו וזה בביתו הולך אחד אצל חבירו שחרית וערבית כשמתפללים עם חבירו אפי' תוך ג' ימים דהיינו להתנחם. וראיתי כתוב בתשובות כך ראיתי באשפירא שכל אבל קודם ששלמו לו ימי אבלו יוצא לחוץ בלוית המת אחר ונראה דהיינו אחר ג' ימים. עוד ראיתי כתוב אבל שאירע ביום ט"ב ראיתי באשפירא שלא נכנס לבית הכנסת בליל ט"ב עד למחר ולמחר נכנס ויושב בביהכ"נ עד שישלימו קינות ולאחר תפילה הולך לביתו ויושב. ומוהל שחל עליו יום מילה בתוך ימי אבלו בג' ימים הראשונים אל יצא מפתח ביתו ובשאר הימים יתפלל בביתו ואח"כ ילך לביהכ"נ וימול לפי שלא יטריח את הצבור לילך לביתו כך הורה רבי' מנחם זצ"ל. ואי ליכא אומנא אחר אלא הוא ילך אפי' ביום ראשון משום כבוד צבור כי בהרבה מקומות הקילו חכמים באבל מפני טורח הצבור וימול בביהכ"נ. ואבל מותר להיות בעל ברית ויתפלל בביתו ואח"כ כשמביאין הנער בביהכ"נ למולו גם הוא ילך ויהיה בעל ברית ולסעודת המילה אל יכנס והמוהל בתוך ל' מותר לו לתקן צפרניו שצריך לעשות בהם פריעה לפי שמצותה דאורייתא ותספורת דרבנן: מעשה ברבי' יעב"ץ הלוי זצ"ל שהיה לו ברית מילה והיה יום המילה בט"ב שחל להיות בשבת ודחו אותו עד למחר יום א' וצוה להתפלל מנחה גדולה לאחר ו' שעות והלך ורחץ הוא ובעל ברית עמו ואח"כ הלכו לבית הכנסת ומלו והלכו לבתיהם ואכלו כל צרכיהם ולא השלימו עם הציבור לפי שהיתה סעודת מצוה וגם התענית בי' באב בעבור כך התיר כדגרסי' ובחמישי מותרין מפני כבוד שבת כ"ש לכבוד מילה דחמירא יותר מחמישי לכבוד שבת:
ת"ר ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית אבל מכאן ואילך [הולך] ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין. פירש"י אבל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית אבל אחר לנחמו מכאן ואילך הולך ומנחמו ואינו יושב עם המנחמים [אלא במקום המתנחמים] אבלים. ויש ללמוד מפירושו אבל להתנחם יוצא אפי' תוך ג' ימים הראשונים והיינו דאמר בירושלמי פרק הקורא את המגילה תניא יוצא להתנחם אבל לא לנחם דהיינו בתוך ג' ימים דאי לאחר ג' הא פירש"י שיוצא לאחר ג' לנחם הלכך שני אבלים זה בביתו וזה בביתו הולך אחד אצל חבירו שחרית וערבית כשמתפללים עם חבירו אפי' תוך ג' ימים דהיינו להתנחם. וראיתי כתוב בתשובות כך ראיתי באשפירא שכל אבל קודם ששלמו לו ימי אבלו יוצא לחוץ בלוית המת אחר ונראה דהיינו אחר ג' ימים. עוד ראיתי כתוב אבל שאירע ביום ט"ב ראיתי באשפירא שלא נכנס לבית הכנסת בליל ט"ב עד למחר ולמחר נכנס ויושב בביהכ"נ עד שישלימו קינות ולאחר תפילה הולך לביתו ויושב. ומוהל שחל עליו יום מילה בתוך ימי אבלו בג' ימים הראשונים אל יצא מפתח ביתו ובשאר הימים יתפלל בביתו ואח"כ ילך לביהכ"נ וימול לפי שלא יטריח את הצבור לילך לביתו כך הורה רבי' מנחם זצ"ל. ואי ליכא אומנא אחר אלא הוא ילך אפי' ביום ראשון משום כבוד צבור כי בהרבה מקומות הקילו חכמים באבל מפני טורח הצבור וימול בביהכ"נ. ואבל מותר להיות בעל ברית ויתפלל בביתו ואח"כ כשמביאין הנער בביהכ"נ למולו גם הוא ילך ויהיה בעל ברית ולסעודת המילה אל יכנס והמוהל בתוך ל' מותר לו לתקן צפרניו שצריך לעשות בהם פריעה לפי שמצותה דאורייתא ותספורת דרבנן: מעשה ברבי' יעב"ץ הלוי זצ"ל שהיה לו ברית מילה והיה יום המילה בט"ב שחל להיות בשבת ודחו אותו עד למחר יום א' וצוה להתפלל מנחה גדולה לאחר ו' שעות והלך ורחץ הוא ובעל ברית עמו ואח"כ הלכו לבית הכנסת ומלו והלכו לבתיהם ואכלו כל צרכיהם ולא השלימו עם הציבור לפי שהיתה סעודת מצוה וגם התענית בי' באב בעבור כך התיר כדגרסי' ובחמישי מותרין מפני כבוד שבת כ"ש לכבוד מילה דחמירא יותר מחמישי לכבוד שבת:
928
929תכפוהו אביליו
ת"ר כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן ומסקנא דמילתא דהני מילי שתכפוהו אביליו אבל לא תכפוהו אביליו אסור ושאר כל אדם שתכפוהו אביליו הכביד שערו מיקל בתער ולא במספרים ומכבס כסותו במים ולא בנתר ולא בחול ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין כדגרסי' בתענית פ"ק א"ר [אבא] הכהן משום ר' יוסי הכהן מעשה ומתו בניו של ר' יוסי בר חנינא ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנא שתכפוהו אביליו והני כולהו שרי אפי' בתוך שבעת ימי אבלו דהא תכבוסת [גזירת] שבעה היא ושרי וכגון שלא הספיק להשלים [שלשים] עד שמת לו מת אחר אבל אם לאחר שבעה מיד מת לו מת מסתברא דלא שרי דהא קתני מיקל שערו ואלו לא מת לו מת אחר הוה בעי להשלים שלשים והשתא שמת לו מת אחר נתיר אותו בתוך שלשים של ראשון אלא ודאי כגון שמת לו מת אחר סמוך להשלמת שלשים דמשכי שבעת ימי אבל אחר לאחר שלשים של ראשון דאז שרינן ליה כדפרישית. מיהו זה איני יודע אם תכפוהו אביליו היינו כגון שמת לו מת לסוף שלשים של ראשון דמשכי ימי אבלו של שני לאחר שלשים של ראשון דאז מיד שרינן ליה או שמא לא שרינן עד שימות לו שוב מת אחר שלישי לסוף שלשים של שני מפני שראיתי שכתב פר"ח ת"ר תכפוהו אבליו זה אחר זה פי' קודם שישלים ימי אכל זה מת לו מת אחר וכן עוד בתוך ימי אבל מת לו מת אחר עכ"ל ואיני יודע אם דוקא פי' כן איני רשאי להתיר כ"א כגון עד שימות לו מת שלישי. וכל אלו שאמרו שמותרין לגלח במועד כגון הבא ממדינת הים או היוצא מבית האסורין או מבית השבי' ומנודה שהתירו לו חכמים ומי שנשאל לחכמים על נדרו שהיה עושה מגלוח והותר ונזיר ומצורע מטומאתו לטהרתו אם תכף אותם אבילות בשעה שהיה להם לגלח מגלחין אפי' במספרים ומכבסין כסותן אפי' בנתר וחול:
ת"ר כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן ומסקנא דמילתא דהני מילי שתכפוהו אביליו אבל לא תכפוהו אביליו אסור ושאר כל אדם שתכפוהו אביליו הכביד שערו מיקל בתער ולא במספרים ומכבס כסותו במים ולא בנתר ולא בחול ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין כדגרסי' בתענית פ"ק א"ר [אבא] הכהן משום ר' יוסי הכהן מעשה ומתו בניו של ר' יוסי בר חנינא ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנא שתכפוהו אביליו והני כולהו שרי אפי' בתוך שבעת ימי אבלו דהא תכבוסת [גזירת] שבעה היא ושרי וכגון שלא הספיק להשלים [שלשים] עד שמת לו מת אחר אבל אם לאחר שבעה מיד מת לו מת מסתברא דלא שרי דהא קתני מיקל שערו ואלו לא מת לו מת אחר הוה בעי להשלים שלשים והשתא שמת לו מת אחר נתיר אותו בתוך שלשים של ראשון אלא ודאי כגון שמת לו מת אחר סמוך להשלמת שלשים דמשכי שבעת ימי אבל אחר לאחר שלשים של ראשון דאז שרינן ליה כדפרישית. מיהו זה איני יודע אם תכפוהו אביליו היינו כגון שמת לו מת לסוף שלשים של ראשון דמשכי ימי אבלו של שני לאחר שלשים של ראשון דאז מיד שרינן ליה או שמא לא שרינן עד שימות לו שוב מת אחר שלישי לסוף שלשים של שני מפני שראיתי שכתב פר"ח ת"ר תכפוהו אבליו זה אחר זה פי' קודם שישלים ימי אכל זה מת לו מת אחר וכן עוד בתוך ימי אבל מת לו מת אחר עכ"ל ואיני יודע אם דוקא פי' כן איני רשאי להתיר כ"א כגון עד שימות לו מת שלישי. וכל אלו שאמרו שמותרין לגלח במועד כגון הבא ממדינת הים או היוצא מבית האסורין או מבית השבי' ומנודה שהתירו לו חכמים ומי שנשאל לחכמים על נדרו שהיה עושה מגלוח והותר ונזיר ומצורע מטומאתו לטהרתו אם תכף אותם אבילות בשעה שהיה להם לגלח מגלחין אפי' במספרים ומכבסין כסותן אפי' בנתר וחול:
929
930נטילת צפרנים
ת"ר כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרניו במועד ובימי אבלו דר"י ור' יוסי מתיר אמר עולא הלכה כר' יהודה באבל וכר' יוסי במועד ושמואל אמר הלכה כר' יוסי בזה ובזה דאמר שמואל הלכ' כדברי המיקל באבל וכן הלכה למעשה ומסקנא דמילתא דל"ש צפרנים דיד ול"ש צפרנים דרגל כולהו שרי והני מילי בשיניו אבל בגנוסטרא אסור ולענין ליטלם כסכין בזה כתב רבי' יצחק בר' אברהם דכיון דבגנוסטרי אסור הוה לן למיסר בסכין דה"נ משמע שאין לנו להתיר ליטלם אלא בשיניו מדאמר רב (שמואל) [שמן] בר אבא הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן בחולא דמועדא שקיל להו לטופריה בשינים ואם איתא דבסכין מותר ליטלם למה הוצרך לשנות שינוי כ"כ בשיניו ונ"ל דאין מזה ראיה לאסור דאיכא למימר שלא היה לו מזומן סכין ואין זה דוחק וע"כ כי קאמר ש"מ תלת ש"מ מותר ליטול צפרנים במועד וש"מ אין בהם משום מיאוס וש"מ מותר לזורקן אמאי לא קאמר ש"מ ארבעה ולימא ש"מ דבגנוסטרא אסור אלא ש"מ שזה לא היה יכול לומר לפי שלא היה לו גנוסטרא באותה שעה ה"נ יש לומר בסכין עכ"ל מיהו הדעת נוטה לאסור. ועוד כמדומה דהואיל דהשתא כל השנה כולה נוטלים בסכין אסור. וכתב רבי' יצחק אלפס וחזינן למקצת רבוואתא דווקא בתוך ל' יום אבל בתוך ז' אסור. ואנן לא ס"ל הכי אלא אפי' בתוך ז' שרי וה"מ בימי אבלו אבל במועד אפי' בגנוסטרא מותר. ומותר לגלח שפה בחש"מ עכ"ל. רוצה לומר דהא דקאמר שמואל אף בקשו ממנו שפה והתיר להם דהיינו דוקא בחולו ש"מ וכן מוכח פירש"י א"כ אסור לגלח שפה בימי אבלו ובפר"ח מוכח בהדיא דר' התיר שפה בימי אבלו שכתב לאחר שמעת' דצפרנים ולאחר שמעת' שפה שהתיר ר' כתב ואלו כולן שאמרנו בתוך ל' יום אבל בשבעת ימי האבל אסור בטלן עכ"ל. פליג אדר' יצחק אלפס בתרתי פליג עליה בהא דאיהו שרי אפי' תוך שבעה ופר"ח אסר ופליג עליה דאיהו סבר לא התיר ר' שפה אלא בחוש"מ ופר"ח סבר דאף בימי אבלו התיר. וכן אני יצחק בר משה המחבר אומר דשפה שריא אפי' בימי אבלו דאמר בירושלמי גמרא ואלו מכבסין במועד שפם ונטילת צפרנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור ואית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר מאן דמר ברגל אסור כשיש שם הערמה באבל מותר כשאין שם הערמה רב חייא בר אשי בשם רב הלכה כדברי מי שהוא מקיל באבל וברגל ור' יעקב בר אחא ור' שמעון בר בא בשם ריב"ל הלכה כדברי מי שהוא מקיל באבל. רב אמר שפה בנטילת צפרנים לכל דבר א"ר ירמיה ובלבד בנוטות נ"ל פי' נוטות היינו ששערות שפה ארוכות ונוטות לצד פה ומעכבות אכילה. הרי להדיא משמע שכשהותרו הצפרנים הותר השפה ועלה מסיק בירושל' ר' יצחק בר נחמן בשם ר' חנינא שני זוגות היו אחד מעמת'. פי' מאותו מקום. ואהר מידר. פי' מאותו מקום. עלה אחד בשפה ואחד בנטילת צפרנים והתיר להם רבי הא למדת שכשהותרו הצפרנים הותרה השפה. וכן הלכה למעשה מיהו בזה איני יודע להתבונן אם דוקא לאחר שבעה כדברי פר"ח או אפי' תוך שבעה כדברי רבי' אלפס [וכן] פי' רבי' שבר"ם זצ"ל דאף בקשו ממנו שפה והתיר להם (דהאי) [דקאי] בין אאבל בין אחולו של מועד:
ת"ר כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרניו במועד ובימי אבלו דר"י ור' יוסי מתיר אמר עולא הלכה כר' יהודה באבל וכר' יוסי במועד ושמואל אמר הלכה כר' יוסי בזה ובזה דאמר שמואל הלכ' כדברי המיקל באבל וכן הלכה למעשה ומסקנא דמילתא דל"ש צפרנים דיד ול"ש צפרנים דרגל כולהו שרי והני מילי בשיניו אבל בגנוסטרא אסור ולענין ליטלם כסכין בזה כתב רבי' יצחק בר' אברהם דכיון דבגנוסטרי אסור הוה לן למיסר בסכין דה"נ משמע שאין לנו להתיר ליטלם אלא בשיניו מדאמר רב (שמואל) [שמן] בר אבא הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן בחולא דמועדא שקיל להו לטופריה בשינים ואם איתא דבסכין מותר ליטלם למה הוצרך לשנות שינוי כ"כ בשיניו ונ"ל דאין מזה ראיה לאסור דאיכא למימר שלא היה לו מזומן סכין ואין זה דוחק וע"כ כי קאמר ש"מ תלת ש"מ מותר ליטול צפרנים במועד וש"מ אין בהם משום מיאוס וש"מ מותר לזורקן אמאי לא קאמר ש"מ ארבעה ולימא ש"מ דבגנוסטרא אסור אלא ש"מ שזה לא היה יכול לומר לפי שלא היה לו גנוסטרא באותה שעה ה"נ יש לומר בסכין עכ"ל מיהו הדעת נוטה לאסור. ועוד כמדומה דהואיל דהשתא כל השנה כולה נוטלים בסכין אסור. וכתב רבי' יצחק אלפס וחזינן למקצת רבוואתא דווקא בתוך ל' יום אבל בתוך ז' אסור. ואנן לא ס"ל הכי אלא אפי' בתוך ז' שרי וה"מ בימי אבלו אבל במועד אפי' בגנוסטרא מותר. ומותר לגלח שפה בחש"מ עכ"ל. רוצה לומר דהא דקאמר שמואל אף בקשו ממנו שפה והתיר להם דהיינו דוקא בחולו ש"מ וכן מוכח פירש"י א"כ אסור לגלח שפה בימי אבלו ובפר"ח מוכח בהדיא דר' התיר שפה בימי אבלו שכתב לאחר שמעת' דצפרנים ולאחר שמעת' שפה שהתיר ר' כתב ואלו כולן שאמרנו בתוך ל' יום אבל בשבעת ימי האבל אסור בטלן עכ"ל. פליג אדר' יצחק אלפס בתרתי פליג עליה בהא דאיהו שרי אפי' תוך שבעה ופר"ח אסר ופליג עליה דאיהו סבר לא התיר ר' שפה אלא בחוש"מ ופר"ח סבר דאף בימי אבלו התיר. וכן אני יצחק בר משה המחבר אומר דשפה שריא אפי' בימי אבלו דאמר בירושלמי גמרא ואלו מכבסין במועד שפם ונטילת צפרנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור ואית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר מאן דמר ברגל אסור כשיש שם הערמה באבל מותר כשאין שם הערמה רב חייא בר אשי בשם רב הלכה כדברי מי שהוא מקיל באבל וברגל ור' יעקב בר אחא ור' שמעון בר בא בשם ריב"ל הלכה כדברי מי שהוא מקיל באבל. רב אמר שפה בנטילת צפרנים לכל דבר א"ר ירמיה ובלבד בנוטות נ"ל פי' נוטות היינו ששערות שפה ארוכות ונוטות לצד פה ומעכבות אכילה. הרי להדיא משמע שכשהותרו הצפרנים הותר השפה ועלה מסיק בירושל' ר' יצחק בר נחמן בשם ר' חנינא שני זוגות היו אחד מעמת'. פי' מאותו מקום. ואהר מידר. פי' מאותו מקום. עלה אחד בשפה ואחד בנטילת צפרנים והתיר להם רבי הא למדת שכשהותרו הצפרנים הותרה השפה. וכן הלכה למעשה מיהו בזה איני יודע להתבונן אם דוקא לאחר שבעה כדברי פר"ח או אפי' תוך שבעה כדברי רבי' אלפס [וכן] פי' רבי' שבר"ם זצ"ל דאף בקשו ממנו שפה והתיר להם (דהאי) [דקאי] בין אאבל בין אחולו של מועד:
930
931(תמג) נעילת הסנדל. רחיצה. מלאכה
931
932נעילת הסנדל. רחיצה. מלאכה
זה לשון רבי' שמואל זצ"ל אומר רבי דמותר לנעול אנפילאות של בגד שקורין קליצ"ש דלא אשכחן איסור מקרא אלא מנעלים כדכתיב ביחזקאל נעליך תשים ברגליך. וראיה קצת לדבר מיוה"כ דאסרינן בנעילת הסנדל ומצינו בפר"ח במסכת יומא דגרסי' בירושלמי הכי אית תניי תני יוצאין באמפליא ואוקימנא באמפלייא של (עור) [בגד] ותניא לעיל ואף במסכת תענית פ"ק מיתניא כשאמרו שאסור ברחיצה [ובמלאכה] לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר וכשאמרו שאסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר הא כיצד יצא לדרך נועל הגיע לעיר חולץ [וכשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר] וכן אתה מוצא באבל ובמנודה ואומר רבי דהאי וכן קאי נמי אנעילת הסנדל כמו ארחיצה דאשכחן בהדיא אבל אמלאכה גבי אבילות מה לי יום מה לי לילה דבשלמא בט"ב ליכא איסור מלאכה אלא משום מנהג כדתנן במס' פסחים פרק מקום שנהגו [מקום שנהגו] לעשות [מלאכה בט"ב] עושין [מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין] ובלילה אינו מנהג בשום מקום [שלא] לעשות מלאכה ואפי' נהגו אינו מנהג אבל בדרך איכא טעמא שהתירו חכמים לנעול משום דא"א לאדם לילך יחף כ"ש ולא נהירא (בה) [מה] שפי' משום דאיכא למימר הא דהתירו מלאכה בלילה משום דמילתא דלא שכיחא היא לעשות מלאכה וה"ה גבי אבילות עכ"ל משמע דה"ג בברייתא כשאסרו ברחיצה לא אסרו אלא ביום אבל בלילה מותר וכך פי' רש"י להדיא בברייתא ספ"ק דתענית מיהו בספרים שלפני ליתא לא בפ' ואלו מגלחין ולא פ"ק דתענית וגם באלפס ליתא וגם בתוספתא בדקתי פ"ק דתענית וה"ג התם היום אסור במלאכה והלילה מותר אבל לענין רחיצה אינו מחלק בין יום ללילה. גירס' הירושלמי פ"ק דתענית אית תניי תני יוצאין באנפילייא אית תניי תני אין יוצאין באנפילייא מ"ד אין יוצאין בשל עור ומ"ד יוצאין בשל בגד ר' יצחק בר נחמן סליק לגבי ריב"ל בליל צומא רבא נפיק לגביה לבוש סולייס' א"ל מה כן א"ל אסטניס אני ודכוות' איתא שילהי מסכת יומא בגמרא דידן ונהגו אבלים לנעול מנעלים רחבים כמו בוט"ש מפני איסתניסות ובשעת התפילה חולץ העתקתי מאבי העזרי:
זה לשון רבי' שמואל זצ"ל אומר רבי דמותר לנעול אנפילאות של בגד שקורין קליצ"ש דלא אשכחן איסור מקרא אלא מנעלים כדכתיב ביחזקאל נעליך תשים ברגליך. וראיה קצת לדבר מיוה"כ דאסרינן בנעילת הסנדל ומצינו בפר"ח במסכת יומא דגרסי' בירושלמי הכי אית תניי תני יוצאין באמפליא ואוקימנא באמפלייא של (עור) [בגד] ותניא לעיל ואף במסכת תענית פ"ק מיתניא כשאמרו שאסור ברחיצה [ובמלאכה] לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר וכשאמרו שאסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר הא כיצד יצא לדרך נועל הגיע לעיר חולץ [וכשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר] וכן אתה מוצא באבל ובמנודה ואומר רבי דהאי וכן קאי נמי אנעילת הסנדל כמו ארחיצה דאשכחן בהדיא אבל אמלאכה גבי אבילות מה לי יום מה לי לילה דבשלמא בט"ב ליכא איסור מלאכה אלא משום מנהג כדתנן במס' פסחים פרק מקום שנהגו [מקום שנהגו] לעשות [מלאכה בט"ב] עושין [מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין] ובלילה אינו מנהג בשום מקום [שלא] לעשות מלאכה ואפי' נהגו אינו מנהג אבל בדרך איכא טעמא שהתירו חכמים לנעול משום דא"א לאדם לילך יחף כ"ש ולא נהירא (בה) [מה] שפי' משום דאיכא למימר הא דהתירו מלאכה בלילה משום דמילתא דלא שכיחא היא לעשות מלאכה וה"ה גבי אבילות עכ"ל משמע דה"ג בברייתא כשאסרו ברחיצה לא אסרו אלא ביום אבל בלילה מותר וכך פי' רש"י להדיא בברייתא ספ"ק דתענית מיהו בספרים שלפני ליתא לא בפ' ואלו מגלחין ולא פ"ק דתענית וגם באלפס ליתא וגם בתוספתא בדקתי פ"ק דתענית וה"ג התם היום אסור במלאכה והלילה מותר אבל לענין רחיצה אינו מחלק בין יום ללילה. גירס' הירושלמי פ"ק דתענית אית תניי תני יוצאין באנפילייא אית תניי תני אין יוצאין באנפילייא מ"ד אין יוצאין בשל עור ומ"ד יוצאין בשל בגד ר' יצחק בר נחמן סליק לגבי ריב"ל בליל צומא רבא נפיק לגביה לבוש סולייס' א"ל מה כן א"ל אסטניס אני ודכוות' איתא שילהי מסכת יומא בגמרא דידן ונהגו אבלים לנעול מנעלים רחבים כמו בוט"ש מפני איסתניסות ובשעת התפילה חולץ העתקתי מאבי העזרי:
932
933תכבוסת
אבל אסור בתכבוסת דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל מדקאמר לבשי בגדי אבל דמשמע בגדי אבל מנוולין הן אלמא אסור בתכבוסת ותכבוסת לא אסירא אלא ז' ימים כדת"ר כל ל' לגיהוץ משמע אבל תכבוסת שריא אחר שבעה ותנן פ' החולץ ור' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול א"ר חסדא ק"ו ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס במקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס פירש"י מקום שמותר לכבס תוך שלשים של אבל דאבל אינו אסור בתכבוסת אלא שבעה ימים דכל ל' יום לגיהוץ תנן באלו מגלחין אבל כיבוס לא עכ"ל ולא מבעיא דלכבס וללבוש דאסור כל שבעה אלא אפי' תוך שבעה לכבס כדי ללבוש אחר שבעה אסור כדתנן פרק בג' פרקים שבת שחל להיות ט"ב בתוכה אסור לכבס ולספר ואר"נ ל"ש אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר רב ששת אמר אפי' להניח נמי אסור פירש"י מפני שנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדיו ואיתותב ר"נ ופסק רבי' יצחק אלפס דהלכה כרב ששת הילכך אסור אבל לכבס בגדיו תוך שבעה אפי' ללבוש אחר שבעה אבל אחר שבעה ה"ז מכבס ולובש וכ"כ בתשובות הורה ר' ללבוש חלוק לבן אחר שבעה מיהו בזמן הזה אין בידי לאסור כיבוס תוך שבעה כדי להניח לאחר שבעה מדתניא התם בפרק בשלשה פרקים [וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ופירש"י] וגיהוץ שלנו אינו יפה אלא ככיבוס שלהם ואסור (לכבס) [לגהץ] אפי' להניח אחר ט"ב אבל כיבוס שלנו מותר עכ"ל משמע להדיא דלדידן שרי לכבס ולהניח עד לאחר שבעה מיהו לא ראיתי נוהגי' בו היתר:
אבל אסור בתכבוסת דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל מדקאמר לבשי בגדי אבל דמשמע בגדי אבל מנוולין הן אלמא אסור בתכבוסת ותכבוסת לא אסירא אלא ז' ימים כדת"ר כל ל' לגיהוץ משמע אבל תכבוסת שריא אחר שבעה ותנן פ' החולץ ור' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול א"ר חסדא ק"ו ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס במקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס פירש"י מקום שמותר לכבס תוך שלשים של אבל דאבל אינו אסור בתכבוסת אלא שבעה ימים דכל ל' יום לגיהוץ תנן באלו מגלחין אבל כיבוס לא עכ"ל ולא מבעיא דלכבס וללבוש דאסור כל שבעה אלא אפי' תוך שבעה לכבס כדי ללבוש אחר שבעה אסור כדתנן פרק בג' פרקים שבת שחל להיות ט"ב בתוכה אסור לכבס ולספר ואר"נ ל"ש אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר רב ששת אמר אפי' להניח נמי אסור פירש"י מפני שנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדיו ואיתותב ר"נ ופסק רבי' יצחק אלפס דהלכה כרב ששת הילכך אסור אבל לכבס בגדיו תוך שבעה אפי' ללבוש אחר שבעה אבל אחר שבעה ה"ז מכבס ולובש וכ"כ בתשובות הורה ר' ללבוש חלוק לבן אחר שבעה מיהו בזמן הזה אין בידי לאסור כיבוס תוך שבעה כדי להניח לאחר שבעה מדתניא התם בפרק בשלשה פרקים [וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ופירש"י] וגיהוץ שלנו אינו יפה אלא ככיבוס שלהם ואסור (לכבס) [לגהץ] אפי' להניח אחר ט"ב אבל כיבוס שלנו מותר עכ"ל משמע להדיא דלדידן שרי לכבס ולהניח עד לאחר שבעה מיהו לא ראיתי נוהגי' בו היתר:
933
934גיהוץ
ת"ר כל ל' יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאין מתחת המכבש פי' שדרכם היה שנותנים אותם תחת המכבש ליפותן פי' בערוך יש לכובס שני דפין אחר שמכבס מקפלן ומניחן ביניהם ועוצרן ונראין יפים כדתנן במס' שבת מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין ר' אומר [לא אסרו] אלא כלים חדשים בלבד פי' אבל ישנים אפילו יוצאין מתחת המכבש לא ראב"ש אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים אביי נפק בגראדא דסרבלא כר' פי' אביי נפק בתוך שלשים ימי אבלו בסרבל ישן שתיקנוהו כעין חדש ע"י הגרידה, כר' דאמר לא אסרו תוך שלשים אלא כלים חדשים והאי לאו חדש הוא רבא נפק (בהימצתא) [בחימוציתא] רומיתא סומקתא חדתי כראב"ש פירש"י חלוק שקורין בלשון אשכנז שרו"ק רומיתא שבא מרומי כראב"ש הלכך לא אסור לן גיהוץ אלא בגד לבן וחדש אבל שאר בגדים שאינם לבנים אע"ג שהם חדשים לא אסירי כלל משום גיהוץ בתוך ל'. וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ופירש"י וכלי פשתן אין בהם ליאסר משום גיהוץ אלא בכלי מילת עכ"ל כלי מילת הם בגדים חשובים של צמר כדאמר פ"ק דשבועות מאי כצמר לבן כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת. צמרי ופשתי שמני תרגום כסות מילת ובוץ משח מיהו בזה"ז אין בידי לאסור הגיהוץ מדאמרי' פרק בשלשה פרקים ובפ"ק דכתובות גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם פירש"י פרק קמא דכתובות שהיו מימיהם יפים לכבס או סממנים יפים היו להם לכבס ובכיבוס שלנו אין הבגד מלובן עד שיהיו מגוהצים הא למדת דגיהוץ שלנו לא הוי כ"א כיבוס וכיבוס שרי לאחר שבעה כדפרי' מיהו אם באנו להתיר מטעם זה ללבוש [תוך] שבעה דמדגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם א"כ כיבוס שלנו לא הוי מלובן ושרי וא"כ במה יהא ניכר שהוא אבל בבגדיו אלא מה יש לך לומר צריך שיהיו בגדיו מטולאים מבגדי שאר בני אדם שאינם אבלים ה"נ לא ילבוש בגדים מגוהצים שיהא ניכר שנוהג תורת שלשים מיהו לכבס תוך שבעה כדי להניח אחר שבעה דילמא שרי כדפרישי' לעיל מיהו לא ראיתי נוהגין בו היתר בשום מקום ופי' גיהוץ היינו שמשפשפים את הבגד באבן כי יש להם אבן אחת עגולה והיא של זכוכית כדפירש"י פ"ק דכתובות ומשפשפים בו את הבגד והבגד מבהיק מחמת השפשוף וכ"כ בערוך גיהוץ אבן שמחליקי' בה את הבגד:
ת"ר כל ל' יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאין מתחת המכבש פי' שדרכם היה שנותנים אותם תחת המכבש ליפותן פי' בערוך יש לכובס שני דפין אחר שמכבס מקפלן ומניחן ביניהם ועוצרן ונראין יפים כדתנן במס' שבת מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין ר' אומר [לא אסרו] אלא כלים חדשים בלבד פי' אבל ישנים אפילו יוצאין מתחת המכבש לא ראב"ש אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים אביי נפק בגראדא דסרבלא כר' פי' אביי נפק בתוך שלשים ימי אבלו בסרבל ישן שתיקנוהו כעין חדש ע"י הגרידה, כר' דאמר לא אסרו תוך שלשים אלא כלים חדשים והאי לאו חדש הוא רבא נפק (בהימצתא) [בחימוציתא] רומיתא סומקתא חדתי כראב"ש פירש"י חלוק שקורין בלשון אשכנז שרו"ק רומיתא שבא מרומי כראב"ש הלכך לא אסור לן גיהוץ אלא בגד לבן וחדש אבל שאר בגדים שאינם לבנים אע"ג שהם חדשים לא אסירי כלל משום גיהוץ בתוך ל'. וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ופירש"י וכלי פשתן אין בהם ליאסר משום גיהוץ אלא בכלי מילת עכ"ל כלי מילת הם בגדים חשובים של צמר כדאמר פ"ק דשבועות מאי כצמר לבן כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת. צמרי ופשתי שמני תרגום כסות מילת ובוץ משח מיהו בזה"ז אין בידי לאסור הגיהוץ מדאמרי' פרק בשלשה פרקים ובפ"ק דכתובות גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם פירש"י פרק קמא דכתובות שהיו מימיהם יפים לכבס או סממנים יפים היו להם לכבס ובכיבוס שלנו אין הבגד מלובן עד שיהיו מגוהצים הא למדת דגיהוץ שלנו לא הוי כ"א כיבוס וכיבוס שרי לאחר שבעה כדפרי' מיהו אם באנו להתיר מטעם זה ללבוש [תוך] שבעה דמדגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם א"כ כיבוס שלנו לא הוי מלובן ושרי וא"כ במה יהא ניכר שהוא אבל בבגדיו אלא מה יש לך לומר צריך שיהיו בגדיו מטולאים מבגדי שאר בני אדם שאינם אבלים ה"נ לא ילבוש בגדים מגוהצים שיהא ניכר שנוהג תורת שלשים מיהו לכבס תוך שבעה כדי להניח אחר שבעה דילמא שרי כדפרישי' לעיל מיהו לא ראיתי נוהגין בו היתר בשום מקום ופי' גיהוץ היינו שמשפשפים את הבגד באבן כי יש להם אבן אחת עגולה והיא של זכוכית כדפירש"י פ"ק דכתובות ומשפשפים בו את הבגד והבגד מבהיק מחמת השפשוף וכ"כ בערוך גיהוץ אבן שמחליקי' בה את הבגד:
934
935תספורת
על כל המתים כולן מספר לאחר שלשים ועל אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו כתב רבי' יצחק אלפס תניא באבל רבתי כל ל' יום אבל אסור בתספורת אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו והאשה מותרת בנטילת שער אחר ז'. וגרסי' בפרק החולץ ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלה ל' יום אר"ח ק"ו מה במקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס שלשים של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ושמעית מינה שהאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה כדקתני באבל רבתי עכ"ל. אבל רש"י פי' התם דאבל אינו אסור בתכבוסת אלא ז' ימים דכל ל' יום לגיהוץ תנן באלו מגלחין אבל כיבוס לא דהא תספורת גופיה אי לאו דאתיא פרע פרע מנזיר לא מיתסרא עכ"ל הרי פירש להדיא דתספורת אסור א"כ יש לנו לגרום התם מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס ולא גרסי' לכבס ולספר. מיהו כדברי רבי' יצחק קיי"ל הלכה למעשה כמו שהוכיח ממסכת שמחות מעתה אשה מותרת לסרוק ראשה אחר שבעה [אע"ג] דקיי"ל שהאיש אסור לסרוק ראשו כל ל' ומשום כך נהגו שלא לרחוץ כלל ושלא לחוף ראשם כדי שלא יבוא לידי סריקה וז"ל רבי' שמשון בר' אברהם אמת אמר התלמיד בשמי שאסרתי חפיפת הראש באבל עד שלשים משום הסריקה [דאסורה] כנזיר דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק וילפי' פרע פרע מנזיר עכ"ל. ירושלמי פ"ק דשבת ישב לגלח ובאו ואמרו לו מת אביו ה"ז משלים את ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח. ולענין לספר תוך יב"ח כי מתוך שאתה עוסק במזונותיך ומצוי בין השרים אינך יכול לסבול גידול שער הנני מודיעך שלא הוזכרו יב"ח לענין סיפור אחרי אביו ואמו לא בגמ' דידן ולא בתלמוד ירושלמי אלא שהעולם נוהגים מעצמם ומחמירים לכבוד אבותיהם כדתניא במסכת שמחות שכל המרבה בעסקים על אביו ה"ז משובח וההיא דפרק אלו מגלחין דאמר על כל המתים כולם מספר לאחר ל' יום ועל אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו ויש מדקדקים הא אם לא גרעו בו חביריו אסור עד יב"ח ולא נהירא דא"כ ליתני עד יב"ח כדתני בסמוך גבי בית השמחה אלא כך הוא הפי' על אביו ועל אמו מגדל פרע [או] עד שיגערו בו חביריו ואו או קתני וה"ג בירושלמי להדיא על כל המתים הוא אסור בתגלחת עד ל' יום על אביו ועל אמו עד שישלח פרע או (שער) [עד] שיגערו בו חביריו ושילוח פרע נקרא לאחר ל' יום וראיה לדבר מההיא דס"פ כה"ג דת"ר כהן הדיוט אחר ל' יום מנ"ל דכתיב ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וגו' עד ה"ק פרע ליהוי שלוחי לא לישלחו כלומר שלשים יום לא יגלחו הא יותר משלשים אינו רשאי לעכב מלגלח דא"כ הוי שילוח פרע הא למדת דרק שיעכב אחר שלשים אפי' יום או יומים כבר קיים הא דאמור רבנן על אביו ועל אמו עד שישלח פרע וזה החילוק בין אביו ובין אמו לשאר מתים דעל שאר מתים מגלח ביום שלשים ועל אביו ועל אמו עד יום או יומים אחר [שלשים] עד שיקיים שילוח פרע כדפריש' והא דמסיק או עד שיגערו בו חביריו אין הפי' עד שיגערו בו חביריו דהיינו שיאמרו לו בפי' אלא שיגדל שערו עד שיהיה משונה מחביריו שראוי לומר לו כמה זה משונה הלכך מותר אתה לספר כדרכך היתר גמור כדפרישית יצחק בר משה נב"ר. ירושלמי ר' שמואל בן אבודימי דמכה אמיה קומי מועדא תלתא יומין אתא שאל לר' מנא אמר כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו וקרוביו:
על כל המתים כולן מספר לאחר שלשים ועל אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו כתב רבי' יצחק אלפס תניא באבל רבתי כל ל' יום אבל אסור בתספורת אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו והאשה מותרת בנטילת שער אחר ז'. וגרסי' בפרק החולץ ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלה ל' יום אר"ח ק"ו מה במקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס שלשים של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ושמעית מינה שהאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה כדקתני באבל רבתי עכ"ל. אבל רש"י פי' התם דאבל אינו אסור בתכבוסת אלא ז' ימים דכל ל' יום לגיהוץ תנן באלו מגלחין אבל כיבוס לא דהא תספורת גופיה אי לאו דאתיא פרע פרע מנזיר לא מיתסרא עכ"ל הרי פירש להדיא דתספורת אסור א"כ יש לנו לגרום התם מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס ולא גרסי' לכבס ולספר. מיהו כדברי רבי' יצחק קיי"ל הלכה למעשה כמו שהוכיח ממסכת שמחות מעתה אשה מותרת לסרוק ראשה אחר שבעה [אע"ג] דקיי"ל שהאיש אסור לסרוק ראשו כל ל' ומשום כך נהגו שלא לרחוץ כלל ושלא לחוף ראשם כדי שלא יבוא לידי סריקה וז"ל רבי' שמשון בר' אברהם אמת אמר התלמיד בשמי שאסרתי חפיפת הראש באבל עד שלשים משום הסריקה [דאסורה] כנזיר דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק וילפי' פרע פרע מנזיר עכ"ל. ירושלמי פ"ק דשבת ישב לגלח ובאו ואמרו לו מת אביו ה"ז משלים את ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח. ולענין לספר תוך יב"ח כי מתוך שאתה עוסק במזונותיך ומצוי בין השרים אינך יכול לסבול גידול שער הנני מודיעך שלא הוזכרו יב"ח לענין סיפור אחרי אביו ואמו לא בגמ' דידן ולא בתלמוד ירושלמי אלא שהעולם נוהגים מעצמם ומחמירים לכבוד אבותיהם כדתניא במסכת שמחות שכל המרבה בעסקים על אביו ה"ז משובח וההיא דפרק אלו מגלחין דאמר על כל המתים כולם מספר לאחר ל' יום ועל אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו ויש מדקדקים הא אם לא גרעו בו חביריו אסור עד יב"ח ולא נהירא דא"כ ליתני עד יב"ח כדתני בסמוך גבי בית השמחה אלא כך הוא הפי' על אביו ועל אמו מגדל פרע [או] עד שיגערו בו חביריו ואו או קתני וה"ג בירושלמי להדיא על כל המתים הוא אסור בתגלחת עד ל' יום על אביו ועל אמו עד שישלח פרע או (שער) [עד] שיגערו בו חביריו ושילוח פרע נקרא לאחר ל' יום וראיה לדבר מההיא דס"פ כה"ג דת"ר כהן הדיוט אחר ל' יום מנ"ל דכתיב ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וגו' עד ה"ק פרע ליהוי שלוחי לא לישלחו כלומר שלשים יום לא יגלחו הא יותר משלשים אינו רשאי לעכב מלגלח דא"כ הוי שילוח פרע הא למדת דרק שיעכב אחר שלשים אפי' יום או יומים כבר קיים הא דאמור רבנן על אביו ועל אמו עד שישלח פרע וזה החילוק בין אביו ובין אמו לשאר מתים דעל שאר מתים מגלח ביום שלשים ועל אביו ועל אמו עד יום או יומים אחר [שלשים] עד שיקיים שילוח פרע כדפריש' והא דמסיק או עד שיגערו בו חביריו אין הפי' עד שיגערו בו חביריו דהיינו שיאמרו לו בפי' אלא שיגדל שערו עד שיהיה משונה מחביריו שראוי לומר לו כמה זה משונה הלכך מותר אתה לספר כדרכך היתר גמור כדפרישית יצחק בר משה נב"ר. ירושלמי ר' שמואל בן אבודימי דמכה אמיה קומי מועדא תלתא יומין אתא שאל לר' מנא אמר כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו וקרוביו:
935
936(תמז) נכנס לבית השמחה
936
937נכנס לבית השמחה
על כל המתים כולן נכנס לבית השמחה לאחר ל' יום על אביו ועל אמו לאחר יב"ח וכו' עד אמימר מתני הכי אמר רבה בר רב הונא לשמחת מריעות מותר ליכנס לאלתר פי' שמחת מריעות שמתקנין סעודות זה עם זה זה היום וזה למחר וכורתין כרית ביניהם משום אהבה וריעות והתני' לשמחה ולמריעות שלשים לא קשיא הא בארישותא פירוש הלואה פירוש אם עכשיו מתחיל לה מריעות מתחילה אז אסור עד אחר ל' והא בפריעתא שכבר סעד הוא עמהם כמה פעמים ועכשיו הגיע זמן לפרוע פורע לאלתר אפי' בתוך שלשים מפני שכבר מחויב להם. וזה לשון רבי' יצחק אלפס על כל המתים נכנס לבית השמחה לאחר ל' ועל אביו ועל אמו לאחר יב"ח אמר רבה בר רב הינא ולשמחת מריעות אינה צריך לשהות לאחר ל' אלא מותר ליכנס לאלתר והני מילי בפריעתא [אבל] בארישותא לאחר ל' ועל אביו ועל אמו בין כך ובין כך לאחר יב"ח עכ"ל. וכן מוכח פר"ח. ופירשב"ם דהאי דאסרינן ליכנס לבית [השמחה] דהיינו דוקא להכנס ולאכול אבל בכניסה בלא אכילה שריא כדאמר פ"ק אין שמחה בלא אכילה ושתייה ועוד דומיא דמריעות שעיקרו מתאספין על אכילה ושתיה ואין חילוק בדבר דאסור לאכול בבית בין עם החתן בין עם השמשין עד לאחר ל' יום או עד לאחר יב"ח על אביו ועל אמו משמע שאוסר לאכול אפילו בחדר אחר שלא במקום החופה. ועוד פי' בשם רבי' שלמה דסעודת ברית מילה לאו שמחה היא כדאמר במסכת כתובות דלא מברכי שהשמחה במעונו מפני שהעם טרודין על הנער ולאו שמחה גמורה היא ופירש דאפ"ה שמא לא גרע גבי אבילות משמחת מריעות ויש להחמיר בדבר. וסעודת אירוסין הוא כמו סעודת נשואין והכי משמע מדאסר ר' יוסי אירוסין. באלמנה כל שלשי' מפני איבול אלמא דשמחה היא ותו דמתקיף לה רב אשי ממאי דליארס ליארס ממש הוא דילמ' סעודת אירוסין הוא דאסו' הא וכו' עד אירוסין בלא סעודה (אין) [מי] איכא שמחה משמע הא אירוסין עם הסעוד' הוי שמחה ומסתב' דאסו' ליכנס שם ולאכול כדפירש"י. וכמדומה אני שאם היה צריך להשלים עשרה לחתן אז מותר לו ליכנס ולאכול עם החתן כדאמר בירושלמי ס"פ מי שהפך אר"י לוין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש ר' יוחנן בצפרא הוה נחית לכנישתא והוה מלקט פירורין ואכל ואמר יהא חלקי עם אלין דאכול הכא (דמשית) [רומשות]:
על כל המתים כולן נכנס לבית השמחה לאחר ל' יום על אביו ועל אמו לאחר יב"ח וכו' עד אמימר מתני הכי אמר רבה בר רב הונא לשמחת מריעות מותר ליכנס לאלתר פי' שמחת מריעות שמתקנין סעודות זה עם זה זה היום וזה למחר וכורתין כרית ביניהם משום אהבה וריעות והתני' לשמחה ולמריעות שלשים לא קשיא הא בארישותא פירוש הלואה פירוש אם עכשיו מתחיל לה מריעות מתחילה אז אסור עד אחר ל' והא בפריעתא שכבר סעד הוא עמהם כמה פעמים ועכשיו הגיע זמן לפרוע פורע לאלתר אפי' בתוך שלשים מפני שכבר מחויב להם. וזה לשון רבי' יצחק אלפס על כל המתים נכנס לבית השמחה לאחר ל' ועל אביו ועל אמו לאחר יב"ח אמר רבה בר רב הינא ולשמחת מריעות אינה צריך לשהות לאחר ל' אלא מותר ליכנס לאלתר והני מילי בפריעתא [אבל] בארישותא לאחר ל' ועל אביו ועל אמו בין כך ובין כך לאחר יב"ח עכ"ל. וכן מוכח פר"ח. ופירשב"ם דהאי דאסרינן ליכנס לבית [השמחה] דהיינו דוקא להכנס ולאכול אבל בכניסה בלא אכילה שריא כדאמר פ"ק אין שמחה בלא אכילה ושתייה ועוד דומיא דמריעות שעיקרו מתאספין על אכילה ושתיה ואין חילוק בדבר דאסור לאכול בבית בין עם החתן בין עם השמשין עד לאחר ל' יום או עד לאחר יב"ח על אביו ועל אמו משמע שאוסר לאכול אפילו בחדר אחר שלא במקום החופה. ועוד פי' בשם רבי' שלמה דסעודת ברית מילה לאו שמחה היא כדאמר במסכת כתובות דלא מברכי שהשמחה במעונו מפני שהעם טרודין על הנער ולאו שמחה גמורה היא ופירש דאפ"ה שמא לא גרע גבי אבילות משמחת מריעות ויש להחמיר בדבר. וסעודת אירוסין הוא כמו סעודת נשואין והכי משמע מדאסר ר' יוסי אירוסין. באלמנה כל שלשי' מפני איבול אלמא דשמחה היא ותו דמתקיף לה רב אשי ממאי דליארס ליארס ממש הוא דילמ' סעודת אירוסין הוא דאסו' הא וכו' עד אירוסין בלא סעודה (אין) [מי] איכא שמחה משמע הא אירוסין עם הסעוד' הוי שמחה ומסתב' דאסו' ליכנס שם ולאכול כדפירש"י. וכמדומה אני שאם היה צריך להשלים עשרה לחתן אז מותר לו ליכנס ולאכול עם החתן כדאמר בירושלמי ס"פ מי שהפך אר"י לוין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש ר' יוחנן בצפרא הוה נחית לכנישתא והוה מלקט פירורין ואכל ואמר יהא חלקי עם אלין דאכול הכא (דמשית) [רומשות]:
937
938נישואי אבל
ת"ר כל ל' יום לנשואין פי' אם מת בנו או אחיו [מתה אשתו] אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים פי' רש"י מפני שמראה כאלו אינו חושש במיתת אשתו ר' יהודה אומר רגל ראשון כו' ופי' רשב"ם הרי מי שמתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים דאזלינן בתר חכמים דהכא לא שייך לומר הלכה כדברי המיקל [באבל] דהכא לא שייך להזכיר אבילות שהרי כבר בטל דין אבילות ואין כאן אלא משום כבוד אשתו שמכניס אשה אחרת במקומה ויחשדוהו ששמה במיתתה. והיכא דאין לו בנים דלא קיים מצות פריה ורביה כמפורש במסכת יבמות דין של פריה ורביה [כתבו] בשם ר"ת. דהאי דקתני אם אין לו בנים מותר לישא אשה לאלתר היינו לאחר שבעה ובתוך ל'. וכתב במגילת סתרים שער קכ"ה מעשה שהיה משנים רבות [באדם] שמתה אשתו וקברוה ביום ט' באב ואירס את אחותה בו ביום בביה"ק ושמעתי שאחרים עכבו בדבר ואמרו איך מארסין בט"ב ומצאתי בתענית דבני מערבא ספ"ק ר' אבא בר כהן אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' יעקב בר אידי אסור לאדם לארס אשתו בערב שבת הדא דתימר שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס שמואל אמר אפי' בט' באב יארס שלא יקדמנו אחר. ואית' נמי בכתובות דבני מערבא בבתולה נישאת וזה שעושין אירוסין בבית הקברות יש לדבר זה עיקר מן התלמוד מתה אשתו אסור לישא אחרת עד ג' רגלים כו' עד (א"ר יוסי) מעשה שמתה אשתו של יוסף [הכהן] ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך וכו' וגרסי בני מערבא בגמ' דהחולץ חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה הוא איבול ל' יום הדא דתימר בנשים אבל באנשים ג' רגלים. בשיש לו מי שישמשנו [אבל אין לו מי שישמשנו] מיד כשיש לו בנים אבל אין לו בנים מיד כשאין לו בנים קטנים אבל יש לו בנים קטנים מיד כהדא מעשה שמתה אשתו של ר"ט עד שהוא בבית הקברות אמר לאחותה הכנסי וגדלי [בני אחותך] אעפ"כ כינסה ולא הכירה עד שעברו ל' יום עכ"ל רוצה לומר הא דמסיק בגמ' דידן לכי ופרנסי את בני אחותך וגם הא דמסיק בירושלמי הכנסי וגדלי את בני אחותך דהיינו שקדשה א"כ ראיה לדבר שמקדשין בביה"ק. מיהו אינה ראיה שלא אמר אלא מעין שידוכין ויכול להיות שלא קדשה אלא לאחר שבעה מ"מ אחרי שרב נסים גאון זצ"ל הוציא הדבר מפיו הסומך עליו בשעת מעשה לא הפסיד וכשהתרנו לישא בתוך שלשים למי שמתה אשתו כ"ש שהתרנו למי שמת בנו או אחיו:
ת"ר כל ל' יום לנשואין פי' אם מת בנו או אחיו [מתה אשתו] אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים פי' רש"י מפני שמראה כאלו אינו חושש במיתת אשתו ר' יהודה אומר רגל ראשון כו' ופי' רשב"ם הרי מי שמתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים דאזלינן בתר חכמים דהכא לא שייך לומר הלכה כדברי המיקל [באבל] דהכא לא שייך להזכיר אבילות שהרי כבר בטל דין אבילות ואין כאן אלא משום כבוד אשתו שמכניס אשה אחרת במקומה ויחשדוהו ששמה במיתתה. והיכא דאין לו בנים דלא קיים מצות פריה ורביה כמפורש במסכת יבמות דין של פריה ורביה [כתבו] בשם ר"ת. דהאי דקתני אם אין לו בנים מותר לישא אשה לאלתר היינו לאחר שבעה ובתוך ל'. וכתב במגילת סתרים שער קכ"ה מעשה שהיה משנים רבות [באדם] שמתה אשתו וקברוה ביום ט' באב ואירס את אחותה בו ביום בביה"ק ושמעתי שאחרים עכבו בדבר ואמרו איך מארסין בט"ב ומצאתי בתענית דבני מערבא ספ"ק ר' אבא בר כהן אמר קומי ר' יוסי ר' אחא בשם ר' יעקב בר אידי אסור לאדם לארס אשתו בערב שבת הדא דתימר שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס שמואל אמר אפי' בט' באב יארס שלא יקדמנו אחר. ואית' נמי בכתובות דבני מערבא בבתולה נישאת וזה שעושין אירוסין בבית הקברות יש לדבר זה עיקר מן התלמוד מתה אשתו אסור לישא אחרת עד ג' רגלים כו' עד (א"ר יוסי) מעשה שמתה אשתו של יוסף [הכהן] ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך וכו' וגרסי בני מערבא בגמ' דהחולץ חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה הוא איבול ל' יום הדא דתימר בנשים אבל באנשים ג' רגלים. בשיש לו מי שישמשנו [אבל אין לו מי שישמשנו] מיד כשיש לו בנים אבל אין לו בנים מיד כשאין לו בנים קטנים אבל יש לו בנים קטנים מיד כהדא מעשה שמתה אשתו של ר"ט עד שהוא בבית הקברות אמר לאחותה הכנסי וגדלי [בני אחותך] אעפ"כ כינסה ולא הכירה עד שעברו ל' יום עכ"ל רוצה לומר הא דמסיק בגמ' דידן לכי ופרנסי את בני אחותך וגם הא דמסיק בירושלמי הכנסי וגדלי את בני אחותך דהיינו שקדשה א"כ ראיה לדבר שמקדשין בביה"ק. מיהו אינה ראיה שלא אמר אלא מעין שידוכין ויכול להיות שלא קדשה אלא לאחר שבעה מ"מ אחרי שרב נסים גאון זצ"ל הוציא הדבר מפיו הסומך עליו בשעת מעשה לא הפסיד וכשהתרנו לישא בתוך שלשים למי שמתה אשתו כ"ש שהתרנו למי שמת בנו או אחיו:
938
939(תמט) ברכות המזון דאבל
939
940ברכות המזון דאבל
אבל חייב בזימון כדתניא מי שמתו מוטל לפניו אינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו משמע הא נקבר מתו מזמן ומזמנין עליו וארפ"ק דכתובות א"ר יצחק אר"י חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין מיתיבי חתנים ואבילים מן המנין כי תניא ההיא בברכת המזון פי' רש"י בבהמ"ז להצטרף לשלשה לזמן עליו שהרי חייב בכל המצות הא למדת דמזמנין על האבל. ואמרי' פ"ג שאכלו ת"ר מה הם אומרים בבית האבל ברוך הטוב והמטיב ר"ע אומר ברוך דיין אמת ות"ק הטוב והמטיב אין דיין אמת לא אימא אף הטוב והמטיב ואמרי' מר זוטרא איקלע לבי ריש גלותא איתרע ליה מילתא פתח ואמר הטוב והמטיב [אל אמת דיין] אמת שופט בצדק וכו'. כתב מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל וכותיה קיי"ל והכי מברכינן בא"י אמ"ה האל החי הטוב והמטיב האל אמת דיין אמת ושופט בצדק ולוקח במשפט ושליט במעשיו ואנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצת ישראל הוא יגדור פרצה זאת מעלינו ומעל האבל שבתוכנו לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו ופי' בה"ג שאין לומר לוקח במשפט דקיי"ל בשבת בפ' במה בהמה דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון מיהו בכך אין למוחקו וכן עמא דבר עכ"ל וכן פסק בשאילתות פ' ואלה כד מברכינן ברכת מזוני לאבילא מבעי ליה לברוכי דיין האמת. והא דמסיק התם בפ' ג' שאכלו להיכן הוא חוזר לאו אדמר זוטרא קאי אלא אהא דאמר לעיל ג' שאכלו א' מפסיק לשנים. אמר ר' אבהו מנין לאבל שמיסב בראש שנאמר אבחר דרכם ואשב ראש א"ר חייא בר חנינא מנין לחתן שמיסב בראש שנאמר כחתן יכהן פאר מה כהן בראש אף חתן בראש. והפכתי אבלם לששון ונחמתים. מיגונם שמחתים. במצות עטרתים. ראש לאומות נתתים. לעולם הבא זיכיתים. מזיו שכינה זניתים. ככה אמר ה' לעם בתורה ובמצות עמותים. סליק:
אבל חייב בזימון כדתניא מי שמתו מוטל לפניו אינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו משמע הא נקבר מתו מזמן ומזמנין עליו וארפ"ק דכתובות א"ר יצחק אר"י חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין מיתיבי חתנים ואבילים מן המנין כי תניא ההיא בברכת המזון פי' רש"י בבהמ"ז להצטרף לשלשה לזמן עליו שהרי חייב בכל המצות הא למדת דמזמנין על האבל. ואמרי' פ"ג שאכלו ת"ר מה הם אומרים בבית האבל ברוך הטוב והמטיב ר"ע אומר ברוך דיין אמת ות"ק הטוב והמטיב אין דיין אמת לא אימא אף הטוב והמטיב ואמרי' מר זוטרא איקלע לבי ריש גלותא איתרע ליה מילתא פתח ואמר הטוב והמטיב [אל אמת דיין] אמת שופט בצדק וכו'. כתב מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל וכותיה קיי"ל והכי מברכינן בא"י אמ"ה האל החי הטוב והמטיב האל אמת דיין אמת ושופט בצדק ולוקח במשפט ושליט במעשיו ואנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצת ישראל הוא יגדור פרצה זאת מעלינו ומעל האבל שבתוכנו לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו ופי' בה"ג שאין לומר לוקח במשפט דקיי"ל בשבת בפ' במה בהמה דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון מיהו בכך אין למוחקו וכן עמא דבר עכ"ל וכן פסק בשאילתות פ' ואלה כד מברכינן ברכת מזוני לאבילא מבעי ליה לברוכי דיין האמת. והא דמסיק התם בפ' ג' שאכלו להיכן הוא חוזר לאו אדמר זוטרא קאי אלא אהא דאמר לעיל ג' שאכלו א' מפסיק לשנים. אמר ר' אבהו מנין לאבל שמיסב בראש שנאמר אבחר דרכם ואשב ראש א"ר חייא בר חנינא מנין לחתן שמיסב בראש שנאמר כחתן יכהן פאר מה כהן בראש אף חתן בראש. והפכתי אבלם לששון ונחמתים. מיגונם שמחתים. במצות עטרתים. ראש לאומות נתתים. לעולם הבא זיכיתים. מזיו שכינה זניתים. ככה אמר ה' לעם בתורה ובמצות עמותים. סליק:
940
941בפרק ואלו מגלחין כתב רשב"ם זצ"ל ונוהגים העם לישב מקצת יום שביעי ביום ממש ומה שיושב בלילה באבילות לא חשיב מקצת היום ככולו ולא ידענא טעמ' מאי עכ"ל ובתשובות רבותי צרפתים ראיתי כתוב ואין מנהג לחשוב מקצת היום ככולו אלא ביום ולא בלילה כדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים הואיל וכן גם בשבת לענין דברים שבצנעה בלילה כיון שחייב לנוהגו בלילה כדר' יוחנן ריש כתובות על האי לישנא גופיה דקאמר לענין מועד אבל דברים שבצנעה נוהג ומיהו ר"ת התיר בשעת הדחק אחר מקצת ליל ז' דבר האסור בששי אבל לא כן עכ"ל התשובה:
941
942אשר שאלת על הנדה אם יכולה לרחוץ וללבוש לבנים בתוך ימי ליבונה בתוך ל' לאבלה. לאחר שבעה הרחיצה מותרת שכן למדונו רבותינו אבל כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה ונהגו העולם איסור מפני (הכיבוס) ואיני מתיר לכל אדם לרחוץ לאחר שבעה מפני כי דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אין חכם רשאי להתיר אבל במקום מצוה שצריכות בנות ישראל הקדושות לדקדק על טהרתן בטיפת דם כחרדל חלוק לבן ודאי תלבש וסדין לבן תציע כדי שלא תבוא לידי ספק (מותר) אבל שאר בגדים תחליף שלא תלבש כ"כ לבנים כמו שרגילה להתקשט שלא בזמן אבל וגם הרחיצה תשנה קצת כדי לשטף הכתמים שרגילים להדבק שהרי במה נשים שאין רגילות ברחיצה בצונן [בימי] ליבון אלא משתטפות בחמין וכדי שלא לבטל המנהג תשנה הרחיצה במקצת ואת בגדיה צריכה מן הדין שלא מגוהצין והחלוק והסדין כל זמן שהוא לבן ניכרים בו הכתמים וכן תעשה זאת האשה יהודה בר' קלונימוס בר' מאיר:
942
943סליק הלכות אבילות
943
944בפרשת בא אל פרעה כתיב החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה בפ' הקומץ רבה תנא דבי ר' ישמעאל ג' דברים היו קשים לו למשה עד שהראה לו הקב"ה למשה באצבעו ואלו הן מנורה ור"ח ושרצים ר"ח דכתיב החודש הזה לכם פי' כזה ראה וקדש. ומצוה לקדש ע"פ הראיה כדתנן פ"ק דר"ה על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי שבהן שלוחין יוצאין ואוקמי' בגמ' משום דמצוה לקדש ע"פ הראיה. ותו בההיא שמעתתא תני רבה בר שמואל יכול כשם שמעברין את השנה לצורך כך מעברין את החודש לצורך ת"ל ראה וקדש כיון שתראה בו ביום קדש ושוב מוקמי' לה ראה ואח"כ קדש ותנן פ' אם אינן מכירין ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש ותנן פ"ק דסנהדרין עיבור החודש בשלשה דברי ר"מ רשב"ג אומר בג' מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה ואם גמרו בג' מעוברת ופליגי אמוראי בפירושא דמתניתין ואמר בירושלמי בר קפרא שמע כולהון מהדא יברכך ה' וישמרך מיכאן שמתחילין בג' יאר ה' מיכן שנושאין ונותנין בחמשה ישא ה' מיכן שגומרין בשבעה וריב"ל שמע כולהון מהכא ויקח רב טבחים את שלשה מכאן הסף מיכן שמתחילין [בשלש'] וחמש' מרואי פני המלך מיכן שנושאין ונותנין בחמשה ושבעה אנשים מרואי פני המלך מיכאן שגומרין בשבעה וכה"ג בגמ' דידן ונפישו הלכות קידוש החודש ולא נאריך בהם דהלכתא למשיחא הוא דהאידנא לא מקדשי ע"פ הראיה אלא סמכינן אחושבנא כדאמר פ"ק דביצה דהאידנא [ידעינן] בקביעא דירחא ע"י חשבון שמחשבין תולדתו אנו למדים אם נראה ביום שלשים או לאו אבל בדורות הראשונים לא היו מחשבים אלא מצפים מתי שיראה ויקדשוהו ומה שאנו מברכין ר"ח בביהכ"נ מי שעשה נסים לאבותינו כו' ר"ח פלוני ביום פלוני אין זה קידוש אלא הכרזה בעלמא שתקנו רבותינו להכריז בציבור בלשון ברכה שידעו מתי יהא ר"ח ויזהרו בכל הלכות החודש כמו שנפרש בעזה"ש ב"ה:
944
945(תנג) ר"ח אסור בתענית
945
946ר"ח אסור בתענית
כשהיו מקדשין את החודש היו עושין סעודה כדאמר בירושלמי בפ' בן סורר ומורה א"ר יוחנן לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש פי' לסעודת קידוש החודש כדאמר בירושלמי פ"ק דפסחים ר' ירמיה בעי בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהיו צריכין בדיקה מה צריכין ליה שכן מכניסים שם באבריות ובראשי חדשים פי' לעבר את החודש ואמר פרק בן סורר בירושלמי ר' יוחנן הוה עייל בי כנישתא בצפרא ומלקט פירורין ואכיל להו ואמר יהא חלקי עם מאן דמקדש ריש ירחא הכא. והאידנא נמי קיי"ל דאסור להתענות בר"ח כההיא דפ' סדר תעניות כיצד גמ' כל הכתוב [במגילת תענית] די לא למספד דת"ר אילין יומיא די לא להתענאה בהון ומקצתהון די לא למספד בהון מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא להתענאה בהון למה לי למימר מריש ירחא דניסן לימא מתרי בניסן דריש ירחא גופיה אסיר ושני לא נצרכ' אלא לאסור את שלפניו ופריך ותיפוק לי דהו"ל יום שלפני ר"ח ושני ר"ח גופיה דאורייתא ואין ד"ת צריכין חיזוק. הא למדת דר"ח אסור בתענית דאורייתא ואע"ג דהתם פירש"י איתוקם תמידא דלא למספד בהון ול"ג להתענאה היינו משום דקשיא ליה דאי גרסי' להתענאה היינו כר' יוסי (דאמר) [דאסר] והא ליכא למימר כר' יוסי מדפריך לקמן כמאן כר' יוסי דאמר [בין] לפניו [בין לאחריו] אסור מכלל דכדרבנן (עסקינן) [מוקמינן] לה אבל אי לאו משום יום שלפניו הוה מצי שפיר למיגרס להתענאה. וילפינן שפיר מהתם דר"ח אסור בתענית כדתנן במתני' אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח ובפ"ק דר"ה איפלגו אמוראי אי בטלה מגילת תענית או לאו ואותיב רב אחא בר הונא בתלתא בתשרי בטלת אדכרתא מן שטרייא וכו' עד הב"ע בזמן שביהמ"ק קיים ופריך ותיפוק לי דהו"ל יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם פי' דהוא יום טוב בזמן שביהמ"ק קיים ושנינן לאסור יום שלפניו ופריך ותיפוק לי דהו"ל יום שלאחר ר"ח ושני ר"ח דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק והתם לענין תענית איירי. הא למדת דר"ח אסור בתענית. ואמר בירושלמי פ"ב דתענית ר' יעקב בר אבא מפקד לספריא אי אתת איתתא משאלונכון אמרין לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים ור"ח וחוש"מ וחנוכה ופורים. הלכך איתבריר לן דר"ח אסור בתענית. ולא תקשי לך ההיא דפ' אלו דברים בפסחים גמ' צלייתו והדחת קרביו דאמר התם מר בריה דרבינא כולה שתא יתיב בתעניתא בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורים כדמפרש התם טעמא ופירש"י ושבת לא חשיב דהא פשיטא דמצוה דכתיב וקראת לשבת עונג אבל ר"ח לא קחשיב שהיה אוכל בו וגם רש"י לא הזכירו א"כ היה מתענה בר"ח. הא לא קשיא שהרי הוא היה מתענה אפי' בחג הפסח ובחג הסוכות וסבר כר"א דאמר או כולו לה' או כולו לכם. ומה שהיה באלו אוכל היינו משום דבאילו אפי' ר"א מודה כדמפרש התם טעמא. וההיא דפ' שלשה שאכלו דמסיק גבי ר"ח דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל פי' ה"ר אליעזר ממיץ דהתם (קשי) [ה"ק] אי בעי אכיל דברים הטעונים ברכת המזון ואי בעי לא אכיל אלא שאר דברים אבל בתענית פשיטא דאסור כדפרישית. ואע"ג דפרישית דבר"ח אי בעי אכיל דברים הטעונים ברכת המזון ואי בעי לא אכיל אלא שאר דברים אעפ"כ המוציא על סעודת ר"ח ואוכל ושותה בו בטוב הרי זה משובח דאמרי' פרק יו"ט שחל תני רב תחליפא אבוה דר' בנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יוה"כ חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים ומוסיף עלה בירושלמי ור"ח וחוש"מ ובפסיקתא דיום ראשון של סוכות תני מר"ה נקצבין כל מזונותיו של אדם חוץ מה שמוציא בשבתות ובימים טובים ובר"ח וחוש"מ ואמרי' רפ"ק דמגילה ירושלמי קריית מגילה ותרומת שקלים מקדימין ולא מאחרין [סעודת] ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין ׃
כשהיו מקדשין את החודש היו עושין סעודה כדאמר בירושלמי בפ' בן סורר ומורה א"ר יוחנן לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש פי' לסעודת קידוש החודש כדאמר בירושלמי פ"ק דפסחים ר' ירמיה בעי בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהיו צריכין בדיקה מה צריכין ליה שכן מכניסים שם באבריות ובראשי חדשים פי' לעבר את החודש ואמר פרק בן סורר בירושלמי ר' יוחנן הוה עייל בי כנישתא בצפרא ומלקט פירורין ואכיל להו ואמר יהא חלקי עם מאן דמקדש ריש ירחא הכא. והאידנא נמי קיי"ל דאסור להתענות בר"ח כההיא דפ' סדר תעניות כיצד גמ' כל הכתוב [במגילת תענית] די לא למספד דת"ר אילין יומיא די לא להתענאה בהון ומקצתהון די לא למספד בהון מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא להתענאה בהון למה לי למימר מריש ירחא דניסן לימא מתרי בניסן דריש ירחא גופיה אסיר ושני לא נצרכ' אלא לאסור את שלפניו ופריך ותיפוק לי דהו"ל יום שלפני ר"ח ושני ר"ח גופיה דאורייתא ואין ד"ת צריכין חיזוק. הא למדת דר"ח אסור בתענית דאורייתא ואע"ג דהתם פירש"י איתוקם תמידא דלא למספד בהון ול"ג להתענאה היינו משום דקשיא ליה דאי גרסי' להתענאה היינו כר' יוסי (דאמר) [דאסר] והא ליכא למימר כר' יוסי מדפריך לקמן כמאן כר' יוסי דאמר [בין] לפניו [בין לאחריו] אסור מכלל דכדרבנן (עסקינן) [מוקמינן] לה אבל אי לאו משום יום שלפניו הוה מצי שפיר למיגרס להתענאה. וילפינן שפיר מהתם דר"ח אסור בתענית כדתנן במתני' אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח ובפ"ק דר"ה איפלגו אמוראי אי בטלה מגילת תענית או לאו ואותיב רב אחא בר הונא בתלתא בתשרי בטלת אדכרתא מן שטרייא וכו' עד הב"ע בזמן שביהמ"ק קיים ופריך ותיפוק לי דהו"ל יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם פי' דהוא יום טוב בזמן שביהמ"ק קיים ושנינן לאסור יום שלפניו ופריך ותיפוק לי דהו"ל יום שלאחר ר"ח ושני ר"ח דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק והתם לענין תענית איירי. הא למדת דר"ח אסור בתענית. ואמר בירושלמי פ"ב דתענית ר' יעקב בר אבא מפקד לספריא אי אתת איתתא משאלונכון אמרין לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים ור"ח וחוש"מ וחנוכה ופורים. הלכך איתבריר לן דר"ח אסור בתענית. ולא תקשי לך ההיא דפ' אלו דברים בפסחים גמ' צלייתו והדחת קרביו דאמר התם מר בריה דרבינא כולה שתא יתיב בתעניתא בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורים כדמפרש התם טעמא ופירש"י ושבת לא חשיב דהא פשיטא דמצוה דכתיב וקראת לשבת עונג אבל ר"ח לא קחשיב שהיה אוכל בו וגם רש"י לא הזכירו א"כ היה מתענה בר"ח. הא לא קשיא שהרי הוא היה מתענה אפי' בחג הפסח ובחג הסוכות וסבר כר"א דאמר או כולו לה' או כולו לכם. ומה שהיה באלו אוכל היינו משום דבאילו אפי' ר"א מודה כדמפרש התם טעמא. וההיא דפ' שלשה שאכלו דמסיק גבי ר"ח דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל פי' ה"ר אליעזר ממיץ דהתם (קשי) [ה"ק] אי בעי אכיל דברים הטעונים ברכת המזון ואי בעי לא אכיל אלא שאר דברים אבל בתענית פשיטא דאסור כדפרישית. ואע"ג דפרישית דבר"ח אי בעי אכיל דברים הטעונים ברכת המזון ואי בעי לא אכיל אלא שאר דברים אעפ"כ המוציא על סעודת ר"ח ואוכל ושותה בו בטוב הרי זה משובח דאמרי' פרק יו"ט שחל תני רב תחליפא אבוה דר' בנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יוה"כ חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים ומוסיף עלה בירושלמי ור"ח וחוש"מ ובפסיקתא דיום ראשון של סוכות תני מר"ה נקצבין כל מזונותיו של אדם חוץ מה שמוציא בשבתות ובימים טובים ובר"ח וחוש"מ ואמרי' רפ"ק דמגילה ירושלמי קריית מגילה ותרומת שקלים מקדימין ולא מאחרין [סעודת] ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין ׃
946
947(תנד) ר"ח אסור במלאכה לנשים
947
948ר"ח אסור במלאכה לנשים
בפרק הקורא את המגילה עומד אמרי' זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור וט"ב קורין ג' ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח ומועדין קורין ארבעה פירש"י כל שיש בו ביטול מלאכה במה שמאחרין בביהכ"נ כגון ת"צ מותרים במלאכה רוב ת"צ חוץ משל גשמים אמצעיות ואחרונות אבל רוב תעניות של ציבור מותרין כמלאכה וט"ב נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו. ר"ח אין בהם ביטול מלאכה כ"כ (אלא) שאין הנשים עושות מלאכה בו. וה"נ אמרי' בפרק אם אינן מכירין בר"ה גבי משיאין משואות משום ביטול מלאכה לעם שני ימים ושמעתי מפי מורי הזקן זצ"ל שנתנה להם מצוה זו לנשים בשביל שלא פרקו נזמיהם לעגל ומקרא מלא הוא דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה ותרגם יונתן ביומא דחולא והתם גבי ר"ח הוה דקאמר ליה מחר חודש וקרי לערב ר"ח יום המעשה אלמא ר"ח לאו יום מעשה הוא ואמר בירושלמי פ"ק דתענית ופרק מקום שנהגו כל הדברים עושין אותן כמנהג נשיא דנהגין דלא למיעבד עובדא במפקי שבתא אינו מנהג עד דפני סידרא מנהג פי' סדר קדושה בתנייתא ובחמשיתא אינו מנהג עד דתתפני תעניתא מנהג ביומא דערובתא אינו מנהג מן המנחה ולעיל מנהג ביומא דריש ירחא מנהג כלומר נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בר"ח מנהג כשר וישר. וראיתי כתוב שיש בפרקים דר' אליעזר שהקב"ה נתן לנשים שכר לשמור ר"ח על שלא חטאו במעשה העגל ולעת"ל הקב"ה מחדש אותן כעין ר"ח שנאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' [ואומר] תתחדש כנשר נעוריכי תדע לך שבכל חודש וחודש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום החופה כשם שהלבנה מתחדשת בכל ר"ח והכל מתאוין לראותה כך האשה כשהיא מתחדשת בכל חודש בעלה מתאוה אליה וחביבה לו כאשה חדשה כלומר ולכך הוי ר"ח יום טוב של נשים:
בפרק הקורא את המגילה עומד אמרי' זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור וט"ב קורין ג' ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח ומועדין קורין ארבעה פירש"י כל שיש בו ביטול מלאכה במה שמאחרין בביהכ"נ כגון ת"צ מותרים במלאכה רוב ת"צ חוץ משל גשמים אמצעיות ואחרונות אבל רוב תעניות של ציבור מותרין כמלאכה וט"ב נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו. ר"ח אין בהם ביטול מלאכה כ"כ (אלא) שאין הנשים עושות מלאכה בו. וה"נ אמרי' בפרק אם אינן מכירין בר"ה גבי משיאין משואות משום ביטול מלאכה לעם שני ימים ושמעתי מפי מורי הזקן זצ"ל שנתנה להם מצוה זו לנשים בשביל שלא פרקו נזמיהם לעגל ומקרא מלא הוא דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה ותרגם יונתן ביומא דחולא והתם גבי ר"ח הוה דקאמר ליה מחר חודש וקרי לערב ר"ח יום המעשה אלמא ר"ח לאו יום מעשה הוא ואמר בירושלמי פ"ק דתענית ופרק מקום שנהגו כל הדברים עושין אותן כמנהג נשיא דנהגין דלא למיעבד עובדא במפקי שבתא אינו מנהג עד דפני סידרא מנהג פי' סדר קדושה בתנייתא ובחמשיתא אינו מנהג עד דתתפני תעניתא מנהג ביומא דערובתא אינו מנהג מן המנחה ולעיל מנהג ביומא דריש ירחא מנהג כלומר נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בר"ח מנהג כשר וישר. וראיתי כתוב שיש בפרקים דר' אליעזר שהקב"ה נתן לנשים שכר לשמור ר"ח על שלא חטאו במעשה העגל ולעת"ל הקב"ה מחדש אותן כעין ר"ח שנאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' [ואומר] תתחדש כנשר נעוריכי תדע לך שבכל חודש וחודש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום החופה כשם שהלבנה מתחדשת בכל ר"ח והכל מתאוין לראותה כך האשה כשהיא מתחדשת בכל חודש בעלה מתאוה אליה וחביבה לו כאשה חדשה כלומר ולכך הוי ר"ח יום טוב של נשים:
948
949(תנה) קורין את ההלל בר"ח ומברכין לפניו
949
950קורין את ההלל בר"ח ומברכין לפניו
הלל שאנו קורין בר"ח אינו חובה אלא מנהג כההיא דפ' אין בערכין דא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים היחיד גומר את ההלל ואלו הן שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה יו"ט הראשון של פסח ושני ימים טובים של עצרת ושקלינן וטרינן עד דפרכינן ר"ח דאיקרי מועד לימא ושנינן לא איקדש בעשיית מלאכה. הא למדת דאין חובה לומר הלל בר"ח. וההיא דפ' בתרא דתענית דתנן באחד בטבת לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים ופריך בגמ' וליתני נמי בא' בניסן לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים ושנינן אמר רבא זאת אומרת הלל דר"ח לאו דאורייתא אלא מדרבנן וא"כ הו"ל כמו חנוכה וכל דבר שהוא חובה דרבנן. הא לאו מילתא היא דלא תימא לאו דאורייתא אלא דרבנן. אלא כמו שפירש"י לאו דאורייתא אלא מנהגא וגרע מהלל דחנוכה כדאמר התם רב איקלע לבבל ושמעינהו דקא קרו הלל בר"ח סבר לאפסקינהו שמעינהו דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם אלמא דהלל שאנו קורין בר"ח אינו אלא מנהג ותו מסיק התם תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר ופירש"י א"צ להתחיל בר"ח הלכך אתבריר לן דהלל דר"ח אינו אלא מנהג. והיינו שכתב בתשובות בשם רש"י שאין לברך אהלל דר"ח דאמנהגא לא מברכינן כההוא דפ' לולב וערבה איבו וחזקיה בני ברתיה דרב הוו יתבי קמיה דרב אייתו ערבה שקל חביט חביט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאים הוא הא למדת דאמנהגא לא מברכינן. אבל רב עמרם גאון כתב בסדרו בר"ח העובר לפני התיבה מברך אקב"ו לקרוא את ההלל וקורין את ההלל בדילוג וכן נראה לר"ת כדבריו מההיא דפ' היה קורא בברכות דאמר רבא הלכתא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק [פוסק] באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק פירש"י ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל שהוא חובה לכל אדם והם כ"א יום בשנה כדאמר בערכין א"כ הא דקאמר ימים שאין היחיד גומר בהם את הלל אפי' באמצע הפרק פוסק היינו כגון ר"ח שאינו חובה כדפרישית והאי פוסק דוקא מפני הכבוד כדמסיק התם איני [והא] רב בר שבא איקלע לקמיה דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהם את הלל ולא פסק ליה ומשני שאני בר שבא דלא חשיב ליה לרבינא אלמא דאינו פוסק אלא מפני הכבוד. ש"מ שמברכין עליו עובר לקריאתו דאי אין מברכין אמאי אינו פוסק לא מצינו בכל התלמוד שאסור להפסיק אלא במקום ברכה כגון מקרא מגילה [ותו מדקאמר שמעינהו דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ] (אמר שמואל) מנהג אבותיהם [בידיהם] ואי אין מברכין בזה היה לו להרגיש שהוא מנהג מדלא ברכו עליו כי זה הוא דוחק לומר שבא לאחר שהתחילו לקרות ולא ידע אם ברכו אם לאו דא"כ הול"ל רב איקלע לבי כנישתא. ועוד הביא מיו"ט שני שהוא מנהג כדאמר פ"ק דביצה דשלחו מתם הזהרו בו מנהג אבותיכם בידיכם ואפ"ה אנו מברכין ומקדשין עליו כמו על יו"ט ראשון. וההיא שהביא רש"י מערבה אומר ר"ת דההיא טלטול בעלמא היא ולא הוה מנהג חשוב לברך עליו מיהו מה שהביא ר"ת מיו"ט שני אומר מורי ה"ר שמחה בר שמואל זצ"ל דההיא אדרבה מוכחת שאין לברך אמנהג כההיא דפר' במה מדליקין דמסי' והא יו"ט שני דספק דבריהם הוא וקא מברכינן ומשני התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה. ומשמע הא אי לאו האי טעמא לא היה לברך איו"ט שני ש"מ שאין מברכין על המנהג מיהו גם הוא הורה לברך דלא יהי' אלא כאדם העוסק בתורה דאפי' אמגילת רות ואמנילת קינות ומגילת שיר השירים במסכת סופרים אומר אקב"ו על מקרא מגילה ונראה דאין קושיא מפ' ב"מ דר"ח ודאי הוה מנהג ואמר ודאי דדבריהם (הוי) [בעי] ברכה הלכך מברכין עובר לקריאתו כמו כל ההלל שמברכין עובר לקריאתו כדתנן פ' לולב הגזול מקום שנהגו לברך אחריו יברך ואמר אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך דאר"י אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן וכשקורין פוסק אפילו באמצע הפרק מפני הכבוד:
הלל שאנו קורין בר"ח אינו חובה אלא מנהג כההיא דפ' אין בערכין דא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים היחיד גומר את ההלל ואלו הן שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה יו"ט הראשון של פסח ושני ימים טובים של עצרת ושקלינן וטרינן עד דפרכינן ר"ח דאיקרי מועד לימא ושנינן לא איקדש בעשיית מלאכה. הא למדת דאין חובה לומר הלל בר"ח. וההיא דפ' בתרא דתענית דתנן באחד בטבת לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים ופריך בגמ' וליתני נמי בא' בניסן לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים ושנינן אמר רבא זאת אומרת הלל דר"ח לאו דאורייתא אלא מדרבנן וא"כ הו"ל כמו חנוכה וכל דבר שהוא חובה דרבנן. הא לאו מילתא היא דלא תימא לאו דאורייתא אלא דרבנן. אלא כמו שפירש"י לאו דאורייתא אלא מנהגא וגרע מהלל דחנוכה כדאמר התם רב איקלע לבבל ושמעינהו דקא קרו הלל בר"ח סבר לאפסקינהו שמעינהו דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם אלמא דהלל שאנו קורין בר"ח אינו אלא מנהג ותו מסיק התם תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר ופירש"י א"צ להתחיל בר"ח הלכך אתבריר לן דהלל דר"ח אינו אלא מנהג. והיינו שכתב בתשובות בשם רש"י שאין לברך אהלל דר"ח דאמנהגא לא מברכינן כההוא דפ' לולב וערבה איבו וחזקיה בני ברתיה דרב הוו יתבי קמיה דרב אייתו ערבה שקל חביט חביט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאים הוא הא למדת דאמנהגא לא מברכינן. אבל רב עמרם גאון כתב בסדרו בר"ח העובר לפני התיבה מברך אקב"ו לקרוא את ההלל וקורין את ההלל בדילוג וכן נראה לר"ת כדבריו מההיא דפ' היה קורא בברכות דאמר רבא הלכתא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק [פוסק] באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק פירש"י ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל שהוא חובה לכל אדם והם כ"א יום בשנה כדאמר בערכין א"כ הא דקאמר ימים שאין היחיד גומר בהם את הלל אפי' באמצע הפרק פוסק היינו כגון ר"ח שאינו חובה כדפרישית והאי פוסק דוקא מפני הכבוד כדמסיק התם איני [והא] רב בר שבא איקלע לקמיה דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהם את הלל ולא פסק ליה ומשני שאני בר שבא דלא חשיב ליה לרבינא אלמא דאינו פוסק אלא מפני הכבוד. ש"מ שמברכין עליו עובר לקריאתו דאי אין מברכין אמאי אינו פוסק לא מצינו בכל התלמוד שאסור להפסיק אלא במקום ברכה כגון מקרא מגילה [ותו מדקאמר שמעינהו דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ] (אמר שמואל) מנהג אבותיהם [בידיהם] ואי אין מברכין בזה היה לו להרגיש שהוא מנהג מדלא ברכו עליו כי זה הוא דוחק לומר שבא לאחר שהתחילו לקרות ולא ידע אם ברכו אם לאו דא"כ הול"ל רב איקלע לבי כנישתא. ועוד הביא מיו"ט שני שהוא מנהג כדאמר פ"ק דביצה דשלחו מתם הזהרו בו מנהג אבותיכם בידיכם ואפ"ה אנו מברכין ומקדשין עליו כמו על יו"ט ראשון. וההיא שהביא רש"י מערבה אומר ר"ת דההיא טלטול בעלמא היא ולא הוה מנהג חשוב לברך עליו מיהו מה שהביא ר"ת מיו"ט שני אומר מורי ה"ר שמחה בר שמואל זצ"ל דההיא אדרבה מוכחת שאין לברך אמנהג כההיא דפר' במה מדליקין דמסי' והא יו"ט שני דספק דבריהם הוא וקא מברכינן ומשני התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה. ומשמע הא אי לאו האי טעמא לא היה לברך איו"ט שני ש"מ שאין מברכין על המנהג מיהו גם הוא הורה לברך דלא יהי' אלא כאדם העוסק בתורה דאפי' אמגילת רות ואמנילת קינות ומגילת שיר השירים במסכת סופרים אומר אקב"ו על מקרא מגילה ונראה דאין קושיא מפ' ב"מ דר"ח ודאי הוה מנהג ואמר ודאי דדבריהם (הוי) [בעי] ברכה הלכך מברכין עובר לקריאתו כמו כל ההלל שמברכין עובר לקריאתו כדתנן פ' לולב הגזול מקום שנהגו לברך אחריו יברך ואמר אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך דאר"י אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן וכשקורין פוסק אפילו באמצע הפרק מפני הכבוד:
950
951ברכת הלבנה
בפרק היו בודקין אמר רב אחא בר חנינא אמר רב אסי א"ר יוחנן כל המברך על החודש בזמנה כאלו מקבל פני השכינה כתיב הכא החודש הזה לכם וכתיב התם זה אלי ואנוהו פי' כשראו ישראל שכינה על הים אמרו זה אלי ואנוהו ומברכין על חודש עד ששה עשר כנהרדעי אליבא דר' יוחנן דאמר עד שתתמלא פגימתו דהיינו למיהוי כי נפיא דהיינו למה שלימה ועגולה דאין הלבנה שלימה קודם ואת"ל שהיא שלימה בחמשה עשר א"כ הוי עד ולא עד בכלל ואין מברכין כ"א עד חמשה עשר וחמשה עשר בכלל לאפוקי ששה עשר ותנא דבי ר"י אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חודש וחודש דיים אמר אביי הלכך נימרינהו מעומד מרימר ומר זוטרא מכתפי להו ומברכי י"מ שהיו עבדיהם נושאי' אותם על כתפיהם מרוב שמחה כשהיו מברכים על חודש הלבנה. וזה טופס הברכה. ברוך אתה ה' אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתן אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין ולפאר ליוצרם על (כל) כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים. שלא ישנו את תפקידם י"מ שלא ישנו את מנהגם לעמוד בכל מזל ומזל וי"מ שלא ישנו להאיר זה ביום וזה (ביום) [בלילה] וזה נוח ללבי שפעולתם אמת להתחדש בזמנה ובספר ישן נמצא פועל אמת שפעולתו אמת ואקוניהם קאי דהיינו הקב"ה והשתא קאי שפיר ללבנה אמר על הקב"ה דמיניה משתעי עד השתא ואמר במ"ס (פי"ט) ואין מברכין על הירח אלא במוצ"ש כשהוא מבושם ובכלים נאים ותולה עיניו כנגדה ומיישר את רגליו ומברך אשר במאמרו כולו עד מחדש חדשים סימן טוב סימן טוב תהוי לכל ישראל ברוך בוראך ברוך יוצרך ברוך מחדשך ורוקד ג' רקידות כנגדה ואומר ג"פ כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע ביך כך אם ירקדו אחרים כנגדי אל יגעו בי תפול עליהם אימתה כו' ולמפרע. אמן אמן סלה הללויה ואומר לחבירו שלשה פעמים שלום עליך שלום עליך שלום עליך וילך לביתו בלב טוב והדא היא לכל מפסיקים לראשי חדשים עכ"ל מס' סופרים:
בפרק היו בודקין אמר רב אחא בר חנינא אמר רב אסי א"ר יוחנן כל המברך על החודש בזמנה כאלו מקבל פני השכינה כתיב הכא החודש הזה לכם וכתיב התם זה אלי ואנוהו פי' כשראו ישראל שכינה על הים אמרו זה אלי ואנוהו ומברכין על חודש עד ששה עשר כנהרדעי אליבא דר' יוחנן דאמר עד שתתמלא פגימתו דהיינו למיהוי כי נפיא דהיינו למה שלימה ועגולה דאין הלבנה שלימה קודם ואת"ל שהיא שלימה בחמשה עשר א"כ הוי עד ולא עד בכלל ואין מברכין כ"א עד חמשה עשר וחמשה עשר בכלל לאפוקי ששה עשר ותנא דבי ר"י אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חודש וחודש דיים אמר אביי הלכך נימרינהו מעומד מרימר ומר זוטרא מכתפי להו ומברכי י"מ שהיו עבדיהם נושאי' אותם על כתפיהם מרוב שמחה כשהיו מברכים על חודש הלבנה. וזה טופס הברכה. ברוך אתה ה' אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתן אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין ולפאר ליוצרם על (כל) כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים. שלא ישנו את תפקידם י"מ שלא ישנו את מנהגם לעמוד בכל מזל ומזל וי"מ שלא ישנו להאיר זה ביום וזה (ביום) [בלילה] וזה נוח ללבי שפעולתם אמת להתחדש בזמנה ובספר ישן נמצא פועל אמת שפעולתו אמת ואקוניהם קאי דהיינו הקב"ה והשתא קאי שפיר ללבנה אמר על הקב"ה דמיניה משתעי עד השתא ואמר במ"ס (פי"ט) ואין מברכין על הירח אלא במוצ"ש כשהוא מבושם ובכלים נאים ותולה עיניו כנגדה ומיישר את רגליו ומברך אשר במאמרו כולו עד מחדש חדשים סימן טוב סימן טוב תהוי לכל ישראל ברוך בוראך ברוך יוצרך ברוך מחדשך ורוקד ג' רקידות כנגדה ואומר ג"פ כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע ביך כך אם ירקדו אחרים כנגדי אל יגעו בי תפול עליהם אימתה כו' ולמפרע. אמן אמן סלה הללויה ואומר לחבירו שלשה פעמים שלום עליך שלום עליך שלום עליך וילך לביתו בלב טוב והדא היא לכל מפסיקים לראשי חדשים עכ"ל מס' סופרים:
951
952(תנז) תפלת ראש חודש
952
953תפלת ראש חודש
בפרק במה מדליקין תני ר' הושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחוש"מ שחרית וערבית ומנחה מתפלל שמ"ע ואומר מעין המאורע בעבודה פי' היינו יעלה ויבוא ואם לא אמר מחזירין אותו ופ"ב דביצה ת"ר שבת שחל להיות בר"ח או בחוש"מ ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה פי' כגון יעלה ויבוא כו' בברכת עבודה רא"א בהודאה ואם לא אמר מחזירין אותו ובמוספין מתחיל בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע [וכו' עד] אמר רב הונא אין הלכה כאותו הזוג ולית הלכה נמי כר' אליעזר דאמר בהודאה אלא הלכה כת"ק דאמר ערבית ושחרית ומנחה מתפלל יעלה ויבוא בברכת עבודה ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע פי' מתחיל בשל שבת דהיינו שאומר ותתן לנו ה' אלקינו באהבה שבתות למנוחה ומסיים בשל שבת דהיינו שחותם מקדש השבת ואומר קדושת היום באמצע דהיינו שאומר ותתן לנו שבתות למנוחה ור"ח לכפרה וכה"ג פירש"י לעיל בסמוך דת"ר יו"ט שהל להיות בשבת כו' עד וב"ה אומרים מתפלל שבע מתחיל של שבת ומסיים של שבת ואומר קדושת היום באמצע ופירש"י מתחיל להזכיר של שבת תחילה ותתן לנו את המנוח הזה ומסיים הברכה בשל שבת מקדש השבת ואומר קדושת היום באמצע ותתן לנו את המנוח הזה ואת יום חג פלוני הזה. ונראה כי היכי דקיי"ל כרבי לענין יו"ט שחל להיות בשבת שחותם מקדש השבת וישראל והזמנים ה"נ בר"ח חותם מקדש השבת וישראל ור"ח דמאי שנא ולהדיא אסקינן הכי בפרק שלשה שאכלו בברכות גופא רבי אומר אין חותמין בשתים איתביה לוי על הארץ ועל המזון ומשני ארץ דמפקא מזון [וכו'] מקדש ישראל והזמנים ומשני ישראל הוא דקדשינהו לזמנים. מקדש ישראל ור"ח ומשני ישראל הוא דקדשינהו לר"ח מקדש השבת ישראל וראשי חדשים א"ל חוץ מזו ומ"ש הכא נמי חדא היא מ"ט שבת היא קדושה וקיימ' זמנים ור"ח ישראל הוא דקא קבעו להו. הא למדת שחותם מקדש השבת וישראל ור"ח ואמר בירושלמי פרק הרואה בתפלה כיצד ר' יוסי בר נהוראי אומר כי בישראל עמך בחרת מכל העמים וחוקי ר"ח להם קבעת בא"י מקדש ישראל ומחדש חדשים ר"ח בר אשי אמר מקדש ישראל וראשי חדשים ר' אמר צריך להזכיר זמן והשיאנו ה' אלקינו את ברכת מועדיך תני ר' אושעיא והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים:
בפרק במה מדליקין תני ר' הושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחוש"מ שחרית וערבית ומנחה מתפלל שמ"ע ואומר מעין המאורע בעבודה פי' היינו יעלה ויבוא ואם לא אמר מחזירין אותו ופ"ב דביצה ת"ר שבת שחל להיות בר"ח או בחוש"מ ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה פי' כגון יעלה ויבוא כו' בברכת עבודה רא"א בהודאה ואם לא אמר מחזירין אותו ובמוספין מתחיל בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע [וכו' עד] אמר רב הונא אין הלכה כאותו הזוג ולית הלכה נמי כר' אליעזר דאמר בהודאה אלא הלכה כת"ק דאמר ערבית ושחרית ומנחה מתפלל יעלה ויבוא בברכת עבודה ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע פי' מתחיל בשל שבת דהיינו שאומר ותתן לנו ה' אלקינו באהבה שבתות למנוחה ומסיים בשל שבת דהיינו שחותם מקדש השבת ואומר קדושת היום באמצע דהיינו שאומר ותתן לנו שבתות למנוחה ור"ח לכפרה וכה"ג פירש"י לעיל בסמוך דת"ר יו"ט שהל להיות בשבת כו' עד וב"ה אומרים מתפלל שבע מתחיל של שבת ומסיים של שבת ואומר קדושת היום באמצע ופירש"י מתחיל להזכיר של שבת תחילה ותתן לנו את המנוח הזה ומסיים הברכה בשל שבת מקדש השבת ואומר קדושת היום באמצע ותתן לנו את המנוח הזה ואת יום חג פלוני הזה. ונראה כי היכי דקיי"ל כרבי לענין יו"ט שחל להיות בשבת שחותם מקדש השבת וישראל והזמנים ה"נ בר"ח חותם מקדש השבת וישראל ור"ח דמאי שנא ולהדיא אסקינן הכי בפרק שלשה שאכלו בברכות גופא רבי אומר אין חותמין בשתים איתביה לוי על הארץ ועל המזון ומשני ארץ דמפקא מזון [וכו'] מקדש ישראל והזמנים ומשני ישראל הוא דקדשינהו לזמנים. מקדש ישראל ור"ח ומשני ישראל הוא דקדשינהו לר"ח מקדש השבת ישראל וראשי חדשים א"ל חוץ מזו ומ"ש הכא נמי חדא היא מ"ט שבת היא קדושה וקיימ' זמנים ור"ח ישראל הוא דקא קבעו להו. הא למדת שחותם מקדש השבת וישראל ור"ח ואמר בירושלמי פרק הרואה בתפלה כיצד ר' יוסי בר נהוראי אומר כי בישראל עמך בחרת מכל העמים וחוקי ר"ח להם קבעת בא"י מקדש ישראל ומחדש חדשים ר"ח בר אשי אמר מקדש ישראל וראשי חדשים ר' אמר צריך להזכיר זמן והשיאנו ה' אלקינו את ברכת מועדיך תני ר' אושעיא והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים:
953
954(תנח) כשמתפלל יעלה ויבוא בר"ח שחל להיות בשבת אל יאמר יעלה ויבוא ביום המנוח הזה
954
955כשמתפלל יעלה ויבוא בר"ח שחל להיות בשבת אל יאמר יעלה ויבוא ביום המנוח הזה
וששאלת' אם חל ר"ח בשבת מהו להזכיר של שבת ביעלה ויבוא מי הוי כיום שנתחייב בארבעה תפלות להזכירו בכל מקום שיזכיר ר"ח או לא. נ"ל שאין מזכירין שהרי אם אין ר"ח אין הזכרת שבת בעבודה והרי הוא כמפטיר בנביא בשבת שחל ר"ח בו דאמר רב גידל אמר רב בפ' במה מדליקין ר"ח שהל להיות בשבת המפטיר בנביא בשבת א"צ להזכיר בשל ר"ח אלמלי אין שבת אין נביא בר"ח אבל לגבי יוה"כ שחל להיות בשבת אמר צריך להזכיר של שבת משום דיום הוא שנתחייב בד' תפלו' דבברכה רביעית שהיא קדושת היום מזכיר של שבת ערבית ושחרית ומנחה ה"נ מזכיר בנעילה בקדושת היום אבל באתה נותן יד לפושעים דלאחר תפלה אינו מזכיר וכן נמי בחנוכה במוספין מדכרינן ליה בהודאה כי היכי דערבית שחרית ומנחה בהודאה אבל שבת בעבודה ליתיה כלל לפיכך המזכיר טועה:
וששאלת' אם חל ר"ח בשבת מהו להזכיר של שבת ביעלה ויבוא מי הוי כיום שנתחייב בארבעה תפלות להזכירו בכל מקום שיזכיר ר"ח או לא. נ"ל שאין מזכירין שהרי אם אין ר"ח אין הזכרת שבת בעבודה והרי הוא כמפטיר בנביא בשבת שחל ר"ח בו דאמר רב גידל אמר רב בפ' במה מדליקין ר"ח שהל להיות בשבת המפטיר בנביא בשבת א"צ להזכיר בשל ר"ח אלמלי אין שבת אין נביא בר"ח אבל לגבי יוה"כ שחל להיות בשבת אמר צריך להזכיר של שבת משום דיום הוא שנתחייב בד' תפלו' דבברכה רביעית שהיא קדושת היום מזכיר של שבת ערבית ושחרית ומנחה ה"נ מזכיר בנעילה בקדושת היום אבל באתה נותן יד לפושעים דלאחר תפלה אינו מזכיר וכן נמי בחנוכה במוספין מדכרינן ליה בהודאה כי היכי דערבית שחרית ומנחה בהודאה אבל שבת בעבודה ליתיה כלל לפיכך המזכיר טועה:
955
956(תנט) לא הזכיר יעו"י בערבית של ר"ח
956
957לא הזכיר יעו"י בערבית של ר"ח
ס"פ תפלת השחר אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ר"ח ערבית אין מחזירין אותו מפני שאין ב"ד מקדשין את החודש אלא ביום ומסקנא דל"ש חודש מלא ול"ש חודש חסר אין מחזירין והא מיירי אפי' ביחיד מדקאמר בערבית אין מחזירין הא בשחרית מחזירין מכלל דביחיד עסקינן דאי בש"צ הא תני דאין מחזירין אותו אפי' בשחרית ובמוסף אלא ודאי אפי' ביחיד קאמר כדקתני טעמא מפני שאין ב"ד מקדשין את החודש בלילה הלכך בערבית לית ביה ר"ח כ"כ הלכך אינו חוזר ולשון מחזירין לאו דוקא נקט ואומר רבי' יצחק בר שמואל דכל היכא דאם לא אמר אין מחזירין אותו כגון הך דהכא ועל הניסים דחנוכה ופורים וענינו וכל כיוצא בו דכיון שסיים אותה ברכה אע"פ שלא פתח בברכה שלאחריה שהיה דומה לברכה אם היה חוזר והרב רבי אלחנן בנו זצ"ל אומר כיון שלא פתח דלאחריה אות' ברכה מיהא חוזר דאשכחן לקמן בפ' שלשה שאכלו (דויעלה) [דאם שכח יעלה] ויבוא דבהמ"ז בר"ח כיון שלא פתח בהטוב והמטיב תקנו ברכה חדשה ורבי' יצחק אומר דלא דמי דשאני התם שכבר סיים ברהמ"ז דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ואין דומה שם הפסקה כל כך אבל אם יחזירוהו לאותה ברכה בדכר שאין לו לחזור הוי כמו הפסקה באמצע תפלתו כמו שלא תקנו חכמים ברכה חדשה באמצע בהמ"ז או באמצע תפלה מיהו אומר רבי' יצחק שראה את רבי' יעקב שחזר אחר מודי' בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו:
ס"פ תפלת השחר אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ר"ח ערבית אין מחזירין אותו מפני שאין ב"ד מקדשין את החודש אלא ביום ומסקנא דל"ש חודש מלא ול"ש חודש חסר אין מחזירין והא מיירי אפי' ביחיד מדקאמר בערבית אין מחזירין הא בשחרית מחזירין מכלל דביחיד עסקינן דאי בש"צ הא תני דאין מחזירין אותו אפי' בשחרית ובמוסף אלא ודאי אפי' ביחיד קאמר כדקתני טעמא מפני שאין ב"ד מקדשין את החודש בלילה הלכך בערבית לית ביה ר"ח כ"כ הלכך אינו חוזר ולשון מחזירין לאו דוקא נקט ואומר רבי' יצחק בר שמואל דכל היכא דאם לא אמר אין מחזירין אותו כגון הך דהכא ועל הניסים דחנוכה ופורים וענינו וכל כיוצא בו דכיון שסיים אותה ברכה אע"פ שלא פתח בברכה שלאחריה שהיה דומה לברכה אם היה חוזר והרב רבי אלחנן בנו זצ"ל אומר כיון שלא פתח דלאחריה אות' ברכה מיהא חוזר דאשכחן לקמן בפ' שלשה שאכלו (דויעלה) [דאם שכח יעלה] ויבוא דבהמ"ז בר"ח כיון שלא פתח בהטוב והמטיב תקנו ברכה חדשה ורבי' יצחק אומר דלא דמי דשאני התם שכבר סיים ברהמ"ז דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ואין דומה שם הפסקה כל כך אבל אם יחזירוהו לאותה ברכה בדכר שאין לו לחזור הוי כמו הפסקה באמצע תפלתו כמו שלא תקנו חכמים ברכה חדשה באמצע בהמ"ז או באמצע תפלה מיהו אומר רבי' יצחק שראה את רבי' יעקב שחזר אחר מודי' בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו:
957
958(תס) לא הזכיר יעו"י שחרית ומנחה
958
959לא הזכיר יעו"י שחרית ומנחה
ס"פ תפילת השחר טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר בשחרית [בשחרית] אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר במנחה ואוקמה ר' [חייא בר] אבא בציבור פי' בש"צ ומפני טורח הצבור אבל יחיד שטעה הא אסיקנא לעיל דא"ר תנחום אמר רב אסי [אריב"ל] טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה ונזכר בהודאה חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש ואוקמה ר"פ בריה דרב אחא בר אדא כגון שעקר את רגליו אבל אם לא עקר את רגליו חוזר לראש אוקמ' רנב"י לפי לישנא קמא כגון שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אם רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר (לראש) [לעבודה] אף על פי שעקר את רגליו ולישנא בתרא הא דאמר כי לא עקר את רגליו חוזר לעבודה דוקא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש אע"פ שלא עקר את רגליו מיהו ה"מ ביחיד שהתפלל בבית מדרשו אבל יחיד שהתפלל בביהכ"נ בכל ענינים א"צ לחזור אלא מכוין דעתו לש"צ ויוצא כדאמר לעיל. גופא אמר רבי תנחום טעה ולא הזכיר גבורות [גשמים] בתחיית המתים מחזירין אותו ושאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה מיתיבי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים מחזירין אותו ל"ק הא ביחיד הא בצבור מ"ט משום דשמעה מש"צ אי הכי האי מפני שיכול לאומרה בש"ת מפני ששומע מש"צ מבעי ליה אלא אידי ואידי ביחיד ול"ק הא דאידכר קמי שומע והא דאידכר בתר שומע פי' אבל בצבור אפי' אידכר אחר ש"ת אינו חוזר דשמע לה מש"צ וכן פי' בה"ג שאם שכח אדם יעו"י או דבר שצריך לחזור ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי ש"צ מראש ועד סוף ומוציאו מידי חובתו כדאמר בשלהי ר"ה א"ל ר"ג כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי ואר"י הלכה כר"ג וא"ת והא כי אתא רבין א"ר יעקב אר"ש חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות משום דאניסי אבל דעיר לא י"ל דהיינו היכא שלא התפללו כלל אבל היכא שהתפלל וטעה הא אניס ואי הדר ושמע מש"צ מראש ועד סוף כל י"ח יצא י"ח בין בתחיית המתים בין בשאלה בין ביעו"י וכל כיוצא בו וכן פי' בשאלתות דרב אחאי בפ' ויצא יעקב:
ס"פ תפילת השחר טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר בשחרית [בשחרית] אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר במנחה ואוקמה ר' [חייא בר] אבא בציבור פי' בש"צ ומפני טורח הצבור אבל יחיד שטעה הא אסיקנא לעיל דא"ר תנחום אמר רב אסי [אריב"ל] טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה ונזכר בהודאה חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש ואוקמה ר"פ בריה דרב אחא בר אדא כגון שעקר את רגליו אבל אם לא עקר את רגליו חוזר לראש אוקמ' רנב"י לפי לישנא קמא כגון שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אם רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר (לראש) [לעבודה] אף על פי שעקר את רגליו ולישנא בתרא הא דאמר כי לא עקר את רגליו חוזר לעבודה דוקא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש אע"פ שלא עקר את רגליו מיהו ה"מ ביחיד שהתפלל בבית מדרשו אבל יחיד שהתפלל בביהכ"נ בכל ענינים א"צ לחזור אלא מכוין דעתו לש"צ ויוצא כדאמר לעיל. גופא אמר רבי תנחום טעה ולא הזכיר גבורות [גשמים] בתחיית המתים מחזירין אותו ושאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה מיתיבי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים מחזירין אותו ל"ק הא ביחיד הא בצבור מ"ט משום דשמעה מש"צ אי הכי האי מפני שיכול לאומרה בש"ת מפני ששומע מש"צ מבעי ליה אלא אידי ואידי ביחיד ול"ק הא דאידכר קמי שומע והא דאידכר בתר שומע פי' אבל בצבור אפי' אידכר אחר ש"ת אינו חוזר דשמע לה מש"צ וכן פי' בה"ג שאם שכח אדם יעו"י או דבר שצריך לחזור ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי ש"צ מראש ועד סוף ומוציאו מידי חובתו כדאמר בשלהי ר"ה א"ל ר"ג כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי ואר"י הלכה כר"ג וא"ת והא כי אתא רבין א"ר יעקב אר"ש חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות משום דאניסי אבל דעיר לא י"ל דהיינו היכא שלא התפללו כלל אבל היכא שהתפלל וטעה הא אניס ואי הדר ושמע מש"צ מראש ועד סוף כל י"ח יצא י"ח בין בתחיית המתים בין בשאלה בין ביעו"י וכל כיוצא בו וכן פי' בשאלתות דרב אחאי בפ' ויצא יעקב:
959
960(תסא) ברכת המזון דר"ח
960
961ברכת המזון דר"ח
אמר רב אידי בר אבין א"ר (יוחנן) [עמרם] אר"נ אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפילה מחזירין אותו בבהמ"ז אין מחזירין אותו ולית הלכתא הכי אלא כי הא דגידול בר מניומי הוה קאי קמיה דר"נ טעה ר"נ והדר לרישא א"ל מ"ט עבד מר הכי א"ל דא"ר שילא א"ר טעה חוזר לראש והא"ר הונא טעה אומר ברוך שנתן [א"ל לאו איתמר עלה] א"ר מנשיא בר תחליפא ל"ש שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש פי' כדאמר לעיל גבי שמונה עשרה שאם עקר את רגליו חוזר לראש כאן אין לך עקירת רגל אחר אלא סילוק סדר ברכות והוי כמו הפסקה גמורה. והיכא שלא פתח בהטוב והמטיב אומר ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון אבל לא איפשיטא לן אי חתים בה אי לאו ומורי רבי' יהודה בר' יצחק פי' דחותם של ר"ח והכי איתא בירושלמי פ' ג' שאכלו טעה ולא הזכיר של ר"ח רבי אומר ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל בא"י מקדש ישראל ור"ח והיינו איכא למימר בשלא פתח בהטוב והמטיב ופי' מורי רבי' יהודה בר' יצחק דאי אקלעו ר"ח ושבת בהדי הדדי ולא פתח בהטוב והמטיב אומר בא"י אמ"ה אשר נתן שבתות למנוחה ור"ח לעמו ישראל בא"י מקדש השבת וישראל ור"ח וזה שאנו מחלקים בר"ח שחל להיות בשבת ברכת השבת לבד וברכת ר"ח לבד אע"פ ששניהם בבונה ירושלים ואין אנו כוללים אותם ביחד פירשו רבותינו דלפי שחלקום בתפלה חלקום בבהמ"ז ושבת ויו"ט אע"ג דאינם חלוקים בתפלה שויוה רבנן כבהמ"ז של ר"ח ושבת:
אמר רב אידי בר אבין א"ר (יוחנן) [עמרם] אר"נ אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפילה מחזירין אותו בבהמ"ז אין מחזירין אותו ולית הלכתא הכי אלא כי הא דגידול בר מניומי הוה קאי קמיה דר"נ טעה ר"נ והדר לרישא א"ל מ"ט עבד מר הכי א"ל דא"ר שילא א"ר טעה חוזר לראש והא"ר הונא טעה אומר ברוך שנתן [א"ל לאו איתמר עלה] א"ר מנשיא בר תחליפא ל"ש שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש פי' כדאמר לעיל גבי שמונה עשרה שאם עקר את רגליו חוזר לראש כאן אין לך עקירת רגל אחר אלא סילוק סדר ברכות והוי כמו הפסקה גמורה. והיכא שלא פתח בהטוב והמטיב אומר ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון אבל לא איפשיטא לן אי חתים בה אי לאו ומורי רבי' יהודה בר' יצחק פי' דחותם של ר"ח והכי איתא בירושלמי פ' ג' שאכלו טעה ולא הזכיר של ר"ח רבי אומר ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל בא"י מקדש ישראל ור"ח והיינו איכא למימר בשלא פתח בהטוב והמטיב ופי' מורי רבי' יהודה בר' יצחק דאי אקלעו ר"ח ושבת בהדי הדדי ולא פתח בהטוב והמטיב אומר בא"י אמ"ה אשר נתן שבתות למנוחה ור"ח לעמו ישראל בא"י מקדש השבת וישראל ור"ח וזה שאנו מחלקים בר"ח שחל להיות בשבת ברכת השבת לבד וברכת ר"ח לבד אע"פ ששניהם בבונה ירושלים ואין אנו כוללים אותם ביחד פירשו רבותינו דלפי שחלקום בתפלה חלקום בבהמ"ז ושבת ויו"ט אע"ג דאינם חלוקים בתפלה שויוה רבנן כבהמ"ז של ר"ח ושבת:
961
962(תסב) קריאת התורה דר"ח
962
963קריאת התורה דר"ח
אמרינן במרובה דעזרא תיקן שיהיו קורין במנחה בשבת וקורין בב' וה' ור"ח לא אידכר התם אך בירושל' אמר משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובי"ט ור"ח וחוש"מ שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל עזרא תיקן שיהיו קורין ג' בתורה ב' וה' ובמנחה בשבת ובמרובה מפרש לה: תנן בפ' בני העיר בר"ח קורין ובראשי חדשיכם ותנן בפרק בני העיר גבי פרשיות של שקלים בחמישית חוזרין לכסדרן פי' בשבת חמישית אחר ששלמו ארבע פרשיות ואמרי' בגמ' לסדר מאי ר' (מאיר) [אמי] אמר לסדר פרשיות הוא חוזר פי' שבתות הללו הפסיקו סדר פרשיות דלא קראו אלא ד' פרשיות הללו ר' (יהודה) [ירמיה] אומר לסדר הפטרות הוא חוזר שעד הנה הפטיר מעין ד' פרשיות הללו הפטרות השנויות לעיל בברייתא. תנן לכל מפסיקין לר"ח לחנוכה ופורים לתעניות ולמעמדות וליוה"כ פי' על כורחין תעניות ומעמדות ופורים בשבת לא הוו וקתני מפסיקין אא"ב לסדר פרשיות הוא חוזר היינו דאיכא פרשה בחול אא"א לסדר ההפטרות הוא חוזר הפטרה בחול מי איכא ואידך הא כדאיתא והא כדאיתא פי' ודאי בחול מפסיקין פרשת היום כגון לר"ח מפסיקין בחול מענינו של יום וקורין ד' בפרשת תמיד וביום השבת ופרשת ר"ח ודולג השני וחוזר ומתחיל פסוק שגמר בו שלפניו ואין מביאין שתי תורות דליקרו תלתא בענינא דיומא וחד בר"ח אע"ג דהכי הוה עדיף דלא הוה צריך לא לדלג לרב ולא להיות פוסק לשמואל פי' מורי ה"ר שמחה בר שמואל כיון דיש לו תשלומין לענינו של יום (שבת דלא) [בשבת לא] מטריחינן צבורא להביא שתי תודות ועוד שפעמים ר"ח חל ביום שאין בו קה"ת כגון באגד"ו לכך לא פלוג אבל בשבת אם חל ר"ח בו אין מפסיקין בענינו של יום דליקרו שבעה בר"ח כדאמר בפ' בני העיר בשמעתא דפרשת שקלים פרשת שקלים רב אמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי ושמואל אמר כי תשא וכו' עד בשלמא למ"ד כי תשא היינו דשאני האי ר"ח משאר ר"ח אלא למ"ד צו את בני ישראל מאי שני [שני] דאילו שאר ר"ח שיתא בענינא דיומא וחד קרי בר"ח ואילו האידנא כולהו בר"ח הניחא למ"ד לסדר פרשיות הוא חוזר אלא למ"ד לסדר הפטרות הוא חוזר ואינו מפסיק הפרשה דהייגו כמנהגנו כי רוצה לומר שקורין שיתא בענינא דיומא וחד בר"ח ואין מפסיקין הפרשה לקרות בר"ח שבעה מיהו האידנא נהוג עלמא לקרות שבעה בענינו של יום וחד בר"ח אבל מהפטרות ענינו של יום מפסיק ומפטיר בר"ח כדאמר בפרק בני העיר ר"ח שחל להיות בשבת מפטירין והיה מדי חודש בחדשו ואין מזכירין בשל ר"ח כההיא דפרק כמה מדליקין דא"ר גידל א"ר ר"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר בשל ר"ח שאלמלי אין שבת אין נביא בר"ח:
אמרינן במרובה דעזרא תיקן שיהיו קורין במנחה בשבת וקורין בב' וה' ור"ח לא אידכר התם אך בירושל' אמר משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובי"ט ור"ח וחוש"מ שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל עזרא תיקן שיהיו קורין ג' בתורה ב' וה' ובמנחה בשבת ובמרובה מפרש לה: תנן בפ' בני העיר בר"ח קורין ובראשי חדשיכם ותנן בפרק בני העיר גבי פרשיות של שקלים בחמישית חוזרין לכסדרן פי' בשבת חמישית אחר ששלמו ארבע פרשיות ואמרי' בגמ' לסדר מאי ר' (מאיר) [אמי] אמר לסדר פרשיות הוא חוזר פי' שבתות הללו הפסיקו סדר פרשיות דלא קראו אלא ד' פרשיות הללו ר' (יהודה) [ירמיה] אומר לסדר הפטרות הוא חוזר שעד הנה הפטיר מעין ד' פרשיות הללו הפטרות השנויות לעיל בברייתא. תנן לכל מפסיקין לר"ח לחנוכה ופורים לתעניות ולמעמדות וליוה"כ פי' על כורחין תעניות ומעמדות ופורים בשבת לא הוו וקתני מפסיקין אא"ב לסדר פרשיות הוא חוזר היינו דאיכא פרשה בחול אא"א לסדר ההפטרות הוא חוזר הפטרה בחול מי איכא ואידך הא כדאיתא והא כדאיתא פי' ודאי בחול מפסיקין פרשת היום כגון לר"ח מפסיקין בחול מענינו של יום וקורין ד' בפרשת תמיד וביום השבת ופרשת ר"ח ודולג השני וחוזר ומתחיל פסוק שגמר בו שלפניו ואין מביאין שתי תורות דליקרו תלתא בענינא דיומא וחד בר"ח אע"ג דהכי הוה עדיף דלא הוה צריך לא לדלג לרב ולא להיות פוסק לשמואל פי' מורי ה"ר שמחה בר שמואל כיון דיש לו תשלומין לענינו של יום (שבת דלא) [בשבת לא] מטריחינן צבורא להביא שתי תודות ועוד שפעמים ר"ח חל ביום שאין בו קה"ת כגון באגד"ו לכך לא פלוג אבל בשבת אם חל ר"ח בו אין מפסיקין בענינו של יום דליקרו שבעה בר"ח כדאמר בפ' בני העיר בשמעתא דפרשת שקלים פרשת שקלים רב אמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי ושמואל אמר כי תשא וכו' עד בשלמא למ"ד כי תשא היינו דשאני האי ר"ח משאר ר"ח אלא למ"ד צו את בני ישראל מאי שני [שני] דאילו שאר ר"ח שיתא בענינא דיומא וחד קרי בר"ח ואילו האידנא כולהו בר"ח הניחא למ"ד לסדר פרשיות הוא חוזר אלא למ"ד לסדר הפטרות הוא חוזר ואינו מפסיק הפרשה דהייגו כמנהגנו כי רוצה לומר שקורין שיתא בענינא דיומא וחד בר"ח ואין מפסיקין הפרשה לקרות בר"ח שבעה מיהו האידנא נהוג עלמא לקרות שבעה בענינו של יום וחד בר"ח אבל מהפטרות ענינו של יום מפסיק ומפטיר בר"ח כדאמר בפרק בני העיר ר"ח שחל להיות בשבת מפטירין והיה מדי חודש בחדשו ואין מזכירין בשל ר"ח כההיא דפרק כמה מדליקין דא"ר גידל א"ר ר"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר בשל ר"ח שאלמלי אין שבת אין נביא בר"ח:
963
964(תסג) ר"ח שחל להיות באחד בשבת
964
965ר"ח שחל להיות באחד בשבת
בפרק בני העיר א"ר הונא ר"ח שחל לחיות באחד שבת מפטירין מאתמול ויאמר לו יהונתן מחר חודש:
בפרק בני העיר א"ר הונא ר"ח שחל לחיות באחד שבת מפטירין מאתמול ויאמר לו יהונתן מחר חודש:
965
966חתן בר"ח
חתן שהל להיות בר"ח יש לי מזקנים להתבונן שמפטירין בר"ח שכך כתוב בתשובות שאלתי שבתות של חתן אם היתה באחת מן ד' פרשיות הללו במה מפטירין והשיבוני בשם רבותי' שבוורמש"א מוטב להפטיר בשל פרשה וכן היה מעשה בימי רבי' הקדוש ר' יצחק הלוי והורה בשל פרשה יפטירו לפי שהפטרות של ד' פרשיות הן כתובין בתלמוד ואילו הפטרת חתן לא מצינו כתובה בתלמוד אלא שמחה בעלמא עכ"ל התשובה וא"כ ה"נ הפטרת ר"ח שהוזכרה בתלמוד מדחה הפטרת חתן שלא הוזכרה ויותר גדולה מזו השיב רבי' ר' משולם בר' משה לר' נחמיה וששאלת אם יזדמן לך חתן באותה שבת של ר"ח טבת או בשבת של ארבעה פרשיות במה מפטירין נהגו לדחות אותה הפטרה של חתן שלא מצינו לא כתובה ולא שנויה מפי רבותי' לפיכך נידחת מפני הקבועות והשנויות וכ"ש להפטרת של ד' פרשיות שעיקרן מן התורה ואין ממירין בשום מקום. אשתקד בשנה שעברה ישבו זקני קהלינו ונתיישבו בדבר ונמנו וגמרו שלא להחליף אותן הפטרות שאומרין באלול ומט"ו באב ואילך באותה הפטרה של חתן הואיל ופסקה רב כהנא ויש להם סמך מדברי רבותינו ומהכא מצינו למידק אם אירע הפטרה של חתן בשבת שר"ח חל בא' בשבת שמפטירין במחר חודש לפי שכתובה ונישנית בתלמוד וזו הפטרה של חתן לא כתובה ולא נישנית ונדחית מפניה דאע"ג שאין קוראין מענינו של דבר מפטירין מענינו של דבר עכ"ל רבי' משלם ומעתה יש ללמוד דכ"ש שאין דוחין הפטרה דר"ח גופיה מפני הפטרה דחתן:
חתן שהל להיות בר"ח יש לי מזקנים להתבונן שמפטירין בר"ח שכך כתוב בתשובות שאלתי שבתות של חתן אם היתה באחת מן ד' פרשיות הללו במה מפטירין והשיבוני בשם רבותי' שבוורמש"א מוטב להפטיר בשל פרשה וכן היה מעשה בימי רבי' הקדוש ר' יצחק הלוי והורה בשל פרשה יפטירו לפי שהפטרות של ד' פרשיות הן כתובין בתלמוד ואילו הפטרת חתן לא מצינו כתובה בתלמוד אלא שמחה בעלמא עכ"ל התשובה וא"כ ה"נ הפטרת ר"ח שהוזכרה בתלמוד מדחה הפטרת חתן שלא הוזכרה ויותר גדולה מזו השיב רבי' ר' משולם בר' משה לר' נחמיה וששאלת אם יזדמן לך חתן באותה שבת של ר"ח טבת או בשבת של ארבעה פרשיות במה מפטירין נהגו לדחות אותה הפטרה של חתן שלא מצינו לא כתובה ולא שנויה מפי רבותי' לפיכך נידחת מפני הקבועות והשנויות וכ"ש להפטרת של ד' פרשיות שעיקרן מן התורה ואין ממירין בשום מקום. אשתקד בשנה שעברה ישבו זקני קהלינו ונתיישבו בדבר ונמנו וגמרו שלא להחליף אותן הפטרות שאומרין באלול ומט"ו באב ואילך באותה הפטרה של חתן הואיל ופסקה רב כהנא ויש להם סמך מדברי רבותינו ומהכא מצינו למידק אם אירע הפטרה של חתן בשבת שר"ח חל בא' בשבת שמפטירין במחר חודש לפי שכתובה ונישנית בתלמוד וזו הפטרה של חתן לא כתובה ולא נישנית ונדחית מפניה דאע"ג שאין קוראין מענינו של דבר מפטירין מענינו של דבר עכ"ל רבי' משלם ומעתה יש ללמוד דכ"ש שאין דוחין הפטרה דר"ח גופיה מפני הפטרה דחתן:
966
967(תסה) שני ר"ח מיום ב' מונין למועדות
967
968שני ר"ח מיום ב' מונין למועדות
תנן בפ' שתי הלחם במנחות לחם הפנים נאכל לתשעה ולעשרה ולאחד עשר לא פחות ולא יותר כיצד נאפות בערב שבת ונאכלות לשבת לתשעה חל יו"ט להיות ע"ש נאכל לעשרה שני ימים טובים של ר"ה נאכל לאחד עשר שאינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט ופירש"י זצ"ל לעשרה שנאפו בחמישי בשבת שני ימים טובים של ר"ה קודם השבת נאפה ברביעי ונאכל לשבת שנייה לי"א ואי קשיא י"ב נינהו דהא אין נאכלות עד מוצ"ש דאותה שבת הוי יוה"כ הא לא קשיא דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום שעבר כדאמר באותו ואת בנו הלכך מיקרי אחד עשר עכ"ל משמע מדבריו שמיום ראשון מנינן דאי מיום שני הוה יוה"כ באחד בשבת מיהו רבי' יצחק בר שמואל אמר דלא קשה מידי דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש יום שני עיקר ומיניה מנינן יום הכפורים ויחול אחר השבת ונוהגים אותו היום קודש חומרא בעלמא דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה ואם קוד' המנח' באו עדים לא עבדינן אלא חד יומא ומחרתו דהוא ע"ש חול אע"ג שכבר אפו לחם הפנים מעיו"ט חוזרים ואופים אחר לקיים לחם חום כמו שיוכל להיות. והשתא אתי שפיר דלעולם מיום שני מנינן דר"ח הראשון נמנה לחודש שעבר ותנן פ' יו"ט של ר"ה ומייתי פ"ק דביצה בראשונ' היו מקבלים עדות ר"ח כל היום כולו פ"א נשתהו עדים לבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלים עדות אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש ופירש רש"י התם עד המנחה אבל לאחר מיכן אין מקדשין אותו היום והרי הוא מעובר ומונין מיום המחרת ליוה"כ וסוכות ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה אע"פ שאין מונין למועדות מהיום לא מזלזלינן ביה בהאי יום שלשים לעשות בו מלאכה מיכן ולמעלה אלא גומרין אותו באיסורו כאשר הוזהרנו עד המנחה ממלאכה כן נוהגין וגומרין אותו בקדושתו כדמפרש טעמא בעירובין כי היכי דלא ליזלזלו ביה עכ"ל הרי להדיא שפירש כדברי רבי' יצחק ורש"י בעצמו חזר בו ופי' פרק אלו עוברין גבי ההיא דלחה"פ שני ימים טובים של ר"ה. חלו בחמישי ובששי כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש. נאפה ברביעי בשבת ונאכל לשבת שניה לאחד עשר וההוא שבת לאו [יום] צום הוא דכשהיו עדים באים לאחר המנחה היו עושין אלול מעובר ומונין מיום שני כדאמר שלא היו מקבלים את העדים אא"כ באו עדים קודם המנחה עכ"ל שפירש פ' אלו עוברין. הלכך איתבריר לן דכל שני ר"ח מונין משני למועדות ור"ח הראשון נמנה לשעבר:
תנן בפ' שתי הלחם במנחות לחם הפנים נאכל לתשעה ולעשרה ולאחד עשר לא פחות ולא יותר כיצד נאפות בערב שבת ונאכלות לשבת לתשעה חל יו"ט להיות ע"ש נאכל לעשרה שני ימים טובים של ר"ה נאכל לאחד עשר שאינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט ופירש"י זצ"ל לעשרה שנאפו בחמישי בשבת שני ימים טובים של ר"ה קודם השבת נאפה ברביעי ונאכל לשבת שנייה לי"א ואי קשיא י"ב נינהו דהא אין נאכלות עד מוצ"ש דאותה שבת הוי יוה"כ הא לא קשיא דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום שעבר כדאמר באותו ואת בנו הלכך מיקרי אחד עשר עכ"ל משמע מדבריו שמיום ראשון מנינן דאי מיום שני הוה יוה"כ באחד בשבת מיהו רבי' יצחק בר שמואל אמר דלא קשה מידי דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש יום שני עיקר ומיניה מנינן יום הכפורים ויחול אחר השבת ונוהגים אותו היום קודש חומרא בעלמא דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה ואם קוד' המנח' באו עדים לא עבדינן אלא חד יומא ומחרתו דהוא ע"ש חול אע"ג שכבר אפו לחם הפנים מעיו"ט חוזרים ואופים אחר לקיים לחם חום כמו שיוכל להיות. והשתא אתי שפיר דלעולם מיום שני מנינן דר"ח הראשון נמנה לחודש שעבר ותנן פ' יו"ט של ר"ה ומייתי פ"ק דביצה בראשונ' היו מקבלים עדות ר"ח כל היום כולו פ"א נשתהו עדים לבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלים עדות אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש ופירש רש"י התם עד המנחה אבל לאחר מיכן אין מקדשין אותו היום והרי הוא מעובר ומונין מיום המחרת ליוה"כ וסוכות ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה אע"פ שאין מונין למועדות מהיום לא מזלזלינן ביה בהאי יום שלשים לעשות בו מלאכה מיכן ולמעלה אלא גומרין אותו באיסורו כאשר הוזהרנו עד המנחה ממלאכה כן נוהגין וגומרין אותו בקדושתו כדמפרש טעמא בעירובין כי היכי דלא ליזלזלו ביה עכ"ל הרי להדיא שפירש כדברי רבי' יצחק ורש"י בעצמו חזר בו ופי' פרק אלו עוברין גבי ההיא דלחה"פ שני ימים טובים של ר"ה. חלו בחמישי ובששי כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש. נאפה ברביעי בשבת ונאכל לשבת שניה לאחד עשר וההוא שבת לאו [יום] צום הוא דכשהיו עדים באים לאחר המנחה היו עושין אלול מעובר ומונין מיום שני כדאמר שלא היו מקבלים את העדים אא"כ באו עדים קודם המנחה עכ"ל שפירש פ' אלו עוברין. הלכך איתבריר לן דכל שני ר"ח מונין משני למועדות ור"ח הראשון נמנה לשעבר:
968
969(תסו) אין נופלים על פניהם בר"ח
969
970אין נופלים על פניהם בר"ח
בפרק הזהב גבי מעשה דר"א אמר אימא שלום דביתהו דר"א אחתיה דר"ג הוה מההוא מעשה ואילך לא שבקא לי' לר"א לנפול על אנפוהי ההיא ריש ירחא הוה ואיחלף לה בין מלא לחסר פי' סבורה היתה שגם היום ר"ח ולא שמרה אותו שלא יפול על פניו לפי שאין נופלים על פניהם בר"ח ותנן פרק סדר תענית כיצד אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח בחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין דר"ג ואמר בגמרא כמה היא התחלה ר' אחא אומר שלש ר' יוסי אומר אחת אבל בירושלמי גרסינן ר' אבא אומר אחת רב יוסי אומר שתים וכן נפקא עובדא כהדא דר' אחא במה קורין ר' יוסי אומר ברכות וקללות ובירושלמי דפרק תפלת השחר סיומא דשמעתא הכי איתא במה קורין ר' יוסי אומר ברכות וקללות א"ל ר' מנא בגין מודעתין בי תעניתא רביעין על מיעיהון ולא ידעין דו תענית א"ל להודיעך שקורין ברכות וקללות פירש מורי ה"ר דהכי קאמר וכי כדי להודיעם שהם שרוים בתענית הם נופלים בראש חודש על פניהם וכי בלא כך אינם יודעים שהוא תענית אמר ליה להודיעם (שאין) שקורין ברכות וקללות ואין קוראין בראש חודש ולכך נופלים על פניהם להודיעם שאין תענית זה משונה מתענית שחל להיות באמצע החודש הא למדת דאין נופלים על פניהם בראש חודש:
בפרק הזהב גבי מעשה דר"א אמר אימא שלום דביתהו דר"א אחתיה דר"ג הוה מההוא מעשה ואילך לא שבקא לי' לר"א לנפול על אנפוהי ההיא ריש ירחא הוה ואיחלף לה בין מלא לחסר פי' סבורה היתה שגם היום ר"ח ולא שמרה אותו שלא יפול על פניו לפי שאין נופלים על פניהם בר"ח ותנן פרק סדר תענית כיצד אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח בחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין דר"ג ואמר בגמרא כמה היא התחלה ר' אחא אומר שלש ר' יוסי אומר אחת אבל בירושלמי גרסינן ר' אבא אומר אחת רב יוסי אומר שתים וכן נפקא עובדא כהדא דר' אחא במה קורין ר' יוסי אומר ברכות וקללות ובירושלמי דפרק תפלת השחר סיומא דשמעתא הכי איתא במה קורין ר' יוסי אומר ברכות וקללות א"ל ר' מנא בגין מודעתין בי תעניתא רביעין על מיעיהון ולא ידעין דו תענית א"ל להודיעך שקורין ברכות וקללות פירש מורי ה"ר דהכי קאמר וכי כדי להודיעם שהם שרוים בתענית הם נופלים בראש חודש על פניהם וכי בלא כך אינם יודעים שהוא תענית אמר ליה להודיעם (שאין) שקורין ברכות וקללות ואין קוראין בראש חודש ולכך נופלים על פניהם להודיעם שאין תענית זה משונה מתענית שחל להיות באמצע החודש הא למדת דאין נופלים על פניהם בראש חודש:
970
971סליק לה הלכות ראש חודש
971
972תם ונשלם שבח לאל בורא עולם ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה
972