אור זרוע, חלק ב קס״טOhr Zarua, Volume II 169
א׳מתני' אמר ר"ג מעשה בצדוקי שהיה דר עמנו במבוי בירושלים ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם ר' יהודה אומרה בלשון אחרת [מהרו] ועשו צדכיכם במבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם: צדוקי מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני צדוקי הרי הוא כעכו"ם. ואינו יכול לבטל בלא שכירות. ור"ג אומר צדוקי אינו כעכו"ם ואר"ג מעשה בצדוקי אחד וכו'. והתניא דפליגי רבנן בצדוקי הדר עם הנכרי צדוקי וביתוסי הרי אלו אוסרין עליו ר"ג אומר צדוקי אינו בעכו"ם ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עם ר"ג במבוי בירושלים ואמר להם ר"ג לבני מבוי מהרו והוציאו מה שאתם מוציאים והכניסו מה שאתם מכניסים עד שלא יוציא התועב הזה ויאסור עליכם שהרי ביטל רשותו לכם דברי ר"מ ר' יהודה אומר בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסור עליכם קסבר ר' יהודה דלא פליג ר"ג אלא צדוקי כעכו"ם ס"ל ואין יכול לבטל ופרכי' דר"י אדר"י והא אנן לד' יהודה עד שלא יוציא במתני' תנן אלמא מהניא ביטול כל כמה דלא הדר ביה ובחזקה הוא דפליג דקסבר דלא מהניא. ושנינן אימא עד שלא יצא היום ואי בעית אימא מתני' משמע דצדוקי מבטל במומר לחלל שבתו' בצנעה ברייתא ר' יהודה דצדוקי אינו מבטל במומר לחלל שבתות בפרהסיא ור"מ סבר אפי' מומר לחלל שבתות בפרהסיא מבטל. ואנן קיי"ל כר' יהודה כדאמרי' כמאן אזלא הא דתניא מומר בגילוי פנים אינו יכול לבטל רשות כמאן כר' יהודה. ותו אמרי' ההוא דנפק בחומרתא דמדושא טבעת שחותמה ממין אחר ואמרי' במס' שבת היא של אלמוג וחותמה של מתכת אסור לצאת בה. חומרתא חותם. מדושא לא אתפריש (כאן) [כיון] דחזייה לר' יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה שמחלל שבת בצנעא מבטל רשות לרבי יהודה ואמר רב הונא איזהו ישראל מומר זה המחלל שבתות בפרהסיא ואוקמה ר"נ בר יצחק לבטל רשות וליתן רשו' כדתניא ישראל מומר משמר שבתו בשוק הרי זה מבטל רשות אינו משמר שבתו אינו מבטל רשותו מפני שאמרו ישראל נוטל רשות ונותן רשות ובעכו"ם עד שישכיר וישראל המבטל כיצד אומר רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות קנין סודר. ובפרק חלון משמע דבנעילת דלת גרידא סגי והוה ביטול וללשון שני דהתם בעי ביטול ונעילת דלת כדפרי' התם גמר' שתי חצירות. ואע"ג דרב אשי פליג אדרב נחמן בר יצחק ואוקמה דמומר דקאמר רב הונא לכל מילי קא חשיב ליה וכרבנן ס"ל וכההוא תנא דא"ל שבת כע"ז. מ"מ אעיקר מילתי' דרב נחמן בר יצחק דישראל מומר לחלל שבת בפרהסיא אינו מבטל רשות לא פליג. ול"ש כשהוא מחלל שבת בפרהסיא במלאכה דאורייתא ל"ש במלאכה דרבנן אינו מבטל רשות כדתניא ישראל שלא עירב עד שלא נתן רשות הוציא בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשוגג יכול לבטל במזיד אינו יכול לבטל ופי' רש"י קסבר ר' יהודה מחלל שבת אינו יכול לבטל בלא שכירות. אלמא דאפי' בהוצאה שהיא דרבנן הוה מומר ואינו יבול לבטל וה"נ משמע מדלא שני הא בדאורייתא הא בדרבנן כי פריך מר' יהודה דמתני' אר' יהודה דברייתא ודוקא במילי דשבת אבל בשאר מילי אפילו מומר דאורייתא כגון מינים שאינם מאמינים בדברי חכמים אבל הם שומרים שב' לכל הלכותיה ואפי' דרבנן הרי אלו מבטלין רשות. וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהיה עובד כו"ם הרי הוא עכו"ם לכל דבריו אין מערבין עמו ואין מבטל רשות אלא שוכרין ממנו בעכו"ם אבל אם היה מהמינים שאין עובדין ע"ז ואין מחללין שבת כגון סתם צדוקים ובייתוסים וכל הכופרים בתורה שבע"פ כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו ואין שוברין ממנו לפי שאינו בעכו"ם אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר עכ"ל. תני' ישראל שלא עיר' עד שלא נתן רשותו הוצי' בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל דאע"ג דמומר הוא לחלל שבת יכול לבטל דברי ר"מ ור"י אומר בשוגג יכול לבטל במזיד אינו יכול לבטל [קסבר] מחלל שבת א"י לבטל בלא שכירות. מי שנתן רשותו. והוציא בין בשוגג בין במזיד אוס'. דהדר שקליה לרשותיה ובשוגג נמי קנסו שוגג אטו מזיד. דברי ר"מ ר' יהודה אומ' במזיד אוס' בשוגג אינו אוסר בד"א בשלא החזיקו בני מבוי במבוי אבל החזיקו בני מבוי במבוי בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר. והאי בד"א ר"מ קאמ' לה דאלו ר"י ללישנא דמתני' קאמר דלא מהניא חזקה וללישנא דברייתא דקאמ' ר"י (ישראל) עד [שלא] תחשך טעמיה לאו משום דלא מהניא חזקה היא אלא משום דקסבר הרי הוא כעכו"ם וגבי ישראל שביטל איכא למימ' אפי' לר"י מהני' חזקה ובמד"א דברי הכל הוא:
1