אור זרוע, חלק ב קפ״בOhr Zarua, Volume II 182
א׳מתני' כיצד משתתפין במבוי מניח את החבי'. משלו אם ירצה. ואומר ה"ז לכל בני מבוי ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים. ואומר להם קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני מבוי. וע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו אבל אינו מזכה לא ע"י [בנו ובתו הקטנים ולא ע"י] עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו ולאו זכיה הוא. פסק ר"ת בנו גדול וסמוך על שולחן אביו אינו מזכה על ידו דתנן פ"ק דב"מ מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהם וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש לא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן ואע"ג דשמואל פליג התם קיי"ל דכל שמואל ור"י הלכה כר' יוחנן הלכך גדול וסמוך על שלחן אביו אינו מזכה על ידו מפני שידו כיד אביו. ושפחתו העברי' דמזכה על ידה אע"ג דקטנה היא דאי אתיא שתי שערות מאי בעיא גביה הא אמרי' פרק התקבל שאני שיתוף מבוי דרבנן ופר"ח זצ"ל התם ואע"ג דאמרי' כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ה"מ במילתא דאית ליה עיקר מה"ת אבל אין לה עיקר מן התורה לא וא"ת בנו ובתו הקטנים נמי יזכה על ידם כמו ע"י שפחתו הקטנה ופיר"ת דקטן דמתני' אפילו הוא גדול קרי ליה קטן הואיל וסמוך על שלחן אביו וקטן ואינו סמוך על שלחן אביו קרי ליה גדול ומזכה על ידו כההיא דר' יוחנן לענין מציאה ה"ה כאן לענין עירוב ולשמואל דפליג אדר' יוחנן י"ל דכל קטן חשיב ידו כיד אביו כי היכי דלא תקשי ליה שפחה קטנה שמזכה על ידה וא"ת שפחה נמי היאך מזכה על ידה הרי היא סמוכה על שלחן רבה ופיר"ת דשפחה אוכלת בשכרה. ורבי' יצחק בר שמואל פי' דלא חשבי' ידה כיד בעה"ב בשביל שהיא סמוכ' על שולחנו אלא דוקא בבנו. וכל הסמוכין על שלהן בעה"ב אין מציאתן שלו. וה"ר שמשון הזקן זצ"ל פסק דיכול לזכות על יד בנו ובתו הגדולים ואפי' סמוכין על שלחנו דלא אר"י לא גדול גדול ממש אלא במציאה אבל בעירוב גדול גדול ממש וקטן קטן ממש תדע דבתלמוד שלנו ובתלמוד ירושלמי מייתי מילתיה דר' יוחנן אמציאה ולא מייתי אעירוב. ובירושלמי דפרקין פריך מה אנן קיימין אם בגדולה זכתה בסימניה אם בקטנה הקטנה זוכה א"ר יודן בר שלום קומי ר' יוסי תפתר כמ"ד הקטן תורם א"ל אפי' תימא [אין] הקטן תורם הקטן זוכה. והתנינן אינו מזכה על יד בנו ובתו הקטנים מפני שהן כידו רבנן דקיסרי אמרי כאן בתינוק שיש בו דעת כאן בתינוק שאין בו דעת. וההיא דפרק מי שהוציאוהו דאמר שמואל עירוב משום קנין ורבה אמר עירוב משום דירה ואמרי' איכא בינייהו קטן דלשמואל קטן לא הוי שליח לעירובי חצירות ולרבה הוי שליח א"כ תקשי מתני' לשמואל דהא מערב ע"י בנו ובתו הקטנים ולדברי ר"ת תקשי ליה שפחה קטנה. הלכך יש לומר דהא דקאמר דאיכא בינייהו קטן היינו שיש לו בית לקטן דלשמואל אין מניחין בו עירוב ולרבה מניחים בו עירוב. והא דתנן שמזכה להם ע"י אשתו אוקמה רב אשי שלהי מס' נדרים בשיש לה חצר באותה מבוי דמיגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני. והשתא אי אינה מקבלת פרס מיניה אפי' אין לה חצר מזכה על ידי [אשתו] הואיל ולא (מיתינא) [מיתזנא] מניה אין ידה כידו אלא על כרחין [במקבלת] פרס מניה וכר' יהודה בן בבא דפ' הדר דאוסר [בנשים] ומתיר בעבדים ורב אשי אוקמה הכי אליבא דרב ורב אייתי סייעתא מקרא לריב"ב לעיל ומסתייע' מילתא דהלכתא כר' יהודה ב"ב. וצריך לעיין בנו ובתו הקטנים בשיש להם בית באותה חצר אם זוכים לאחרים מיגו דזכי לנפשייהו:אמר רב יהודה חבית של שתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח. כשהוא מזכה אותה להן דכל כמה דמנחא ברשותיה לא זכייה והכי תני לה בתוספתא אם משלהן א"צ לזכות אם משלו השליח מגביה מן הקרקע ואומ' זכיתי לכם. מיתיבי כיצד משתתפין במבוי מביאין החבית של יין ושל שמן ושל תמרים ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות אם משלו צריך [לזכות] ואם משלהם צריך להודיע ומגביה מן הקרקע משהו. מאי משהו נמי דקאמר טפח פירש"י אם משלהם צריך להודיע אם חפצים בכך שמא מקפידים הם ואמרי' בפרקי קמאי המקפיד על עירובו שעינו צרה באותה פת לתתה לאחד מחבירו אינו עירוב אבל משלו א"צ להודיע דזנין לו לאדם שלא מדעתו ואתייא הא ברייתא כשמואל דאמר בפרק מי שהוציאוהו המקפיד על עירובו אינו עירוב וש"מ דהלכה כשמואל: איתמר שתופי מבואות רב אמר א"צ לזכות ושמואל אמר צריך לזכות. עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ושמואל אמר א"צ לזכות ואוקימנא לדרב כתנאי. אר"נ נקיטינן אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצירו' ואחד שתופי מבואות צריך לזכות בעי ר"נ עירובי תבשילין מאי צריך לזכות או א"צ לזכות א"ר יוסף מאי תבעי ליה לא שמיע ליה הא דא"ר (נחומי) [נחמן] בר רב אדא אמר שמואל עירובי תבשילין צריך לזכות וכן פסק רבינו יצחק בר שמואל דכולם צריך לזכות וכן פסק בשאילתות בפרש' בשלח דכולם צריכים לזכות עירובי תחומין ועירובי חצירות ושתופי מבואות ועירובי תבשילין ואע"ג דבעי ר"נ עירובי תבשילין מאי הא אסיק אביי דלא שמיע ליה הא דאמר שמואל עירובי תבשילין צריך לזכות דאי שמיע ליה לא הוה מבעיא ליה׃ איתמר איזהו אשירה סתם. דאע"ג דלא חזינא דפלחוה מחזקי' לה בהבי. א"ר כל שכומרין משמרין אותה ואין טועמי' מפירותיה. דאי לאו דפלחוה לא הוו פרשי מינה. ושמואל אמר כגון דאמרי הני תמרי לשיכרא דבי נצרפי. עכו"ם. דשתו ליה ביום אידם. ואמר אמימר אמרו לי סבי דפומבדיתא הלכתא כותיה דשמואל. סבי דפומבדיתא רב יהודה וישיבתו פ"ק דסנהדרין. איתמר רב חייא בר אשי אמר עושין לחי מאשירה רשב"ל אומר עושין קורה מאשירה מ"ד קורה כ"ש לחי. דאין לה שיעור לרחבה ועוביה. אבל קורה. צריכה טפח לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח והאשירה כיון דבעיא שריפה דכתיב ואשיריהם תשרפון באש שיעורה לאו שיעורא הוא דכשרופה דמיא. מ"ד לחי אבל קורה [לא] כתותי מיכתת שיעורא כדפרי'. ה"ר משה מיימן פסק כר"ח בר אשי דעושין לחי מאשירה אבל לא קורה משום דבעיא שיעורא אבל לחי פתחא הוא ואריא רביע עליה כדאמרי' לעיל גבי סול' ואע"ג דאמרי' בפרק בכל מערבין דאסור לקנות בית באיסורי הנאה הכא שרי מהאי טעמא ואע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו מיהא בעי מ"מ כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו כולי האי. וה"ר אברהם זצ"ל פי' דלחי אם היה מדבק הכתיתים בכותל הוה לחי ובלבד שלא [יהו] ניטלים ברוח והא דמכשרינ' לעיל סולם של אשירה אע"ג דבעי רחב ד' ולא אמרי' מיכתת שיעור' כמו קורה אומר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהתם חשיב פתח כיון דחזי לעליה אי לאו איסורא דאשירה אבל שיעור קורה אינו מהמת דבעי ראוי צורה כל כך אלא שהצריכו חכמים שיעור של חשיבות והא דפסלינן לולב של אשיר' ואפי' ביו"ט שני ש"מ דכמאן דליתיה דמי שאני דמשום מצוה החמירו טפי ׃
1