אור זרוע, חלק ב רמ״טOhr Zarua, Volume II 249
א׳ושמרתם את המצות
תניא במכילתא ושמרתם את המצות ר' יאשיה אומר אל תקרי כאן אלא ושמרתם את המצות כשם שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את המצות אלא אם בא דבר מצוה על ידיך עשה אותה מיד כלומ' אל תאחר שלא תחמיצה ושמרת"ם א"ת המצו"ת. הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לאו לתיתה שימור מאי פי' אי לאו לתיתה דעכשיו בעי שימור שלא יחמיצו שימור למה ליה ופריך תלמודא אימא שימור דלישה ומשני שימור דלישה לאו שימור הוא וכו' עד ואפ"ה לא הדר ביה רבא פירש"י ואפ"ה דלא אשכח רבא סייעתא למילתיה. לא הדר ביה. ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה פיר' צוה למעמרים וקוצרים את העומר לקצור ולעמר לצורך הפסח ולשמור מן המים שלא יחמיצו מר ברי' דרבינא מנקטא ליה אמיה באורביה פירוש היתה מלקטת מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לצורך הפסח כתב רבי' יצחק אלפס והאידנא שדרי מן מתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות הלכך לא שרי לן למילתת וחליטה נמי ליכא בזה"ז מאן דידע למיחלט הלכך אסור מיהו הא ודאי הלכה היא דמיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפסחא משעת קצירה כדרבא והני מילי דפרישית דבעינן שימור משעת קצירה היינו דוקא למצה שיוצא בה י"ח אבל שאר מצות לא כדרב הונא דאמר בציקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ודייק רבא באחרונה אין בראשונה לא מ"ט משום דלא עבד לה שימור ליעבד לה שימור מאפיה ואילך אלא לאו שימור דמעיקרא בעינן הא למדת דלא בעי רבא שימור מעיקרא אלא למצה של מצוה דוקא אבל שאר מצות לא דהא רבא אית ליה דרב הונא. מיכן יש לי ללמוד דאם נאבדו בפסח מצה של מצוה דאינו יוצא במצות אחרות אע"פ שכל מצות שלנו אינם חמץ מדאמר אמילתיה דרב הונא באחרונה אין בראשונה לא ופירש רש"י הא דקתני שיאכל כזית מצה באחרונה משום דבהא לא נפיק ידי חובת מצה דלא הוה ליה שימור לשם מצוה ואע"פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ מיהו מצה של מצוה שימור לשמה בעינן עכ"ל. ותניא ומייתי לה פ"ק דשחיטת חולין ופ"ק דגיטין מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ופריך אמר מר מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח פשיטא מהו דתימא לא בקיאי בשימור קמ"ל ופירש"י פשיטא דיוצא בה כיון דמותרת. מהו דתימא. אע"ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת לאוכלה מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד לה שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עבד לה שימור לא נפקי' בה מידי דהוה אקמחין ובצקות של עכו"ם שבאו לפנינו קודם שאפאו עכו"ם וראינום שלא החמיץ וקיי"ל דמותרים ולא נפקינן בהו עכ"ל. ופ"ק דגיטין פירש"י מצת כותי מותרת בפסח לאכילה ולא חיישינן שמא החמיצה. ואדם יוצא בה י"ח. משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת כדכתיב בערב תאכלו מצות ואפילו ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק בה אא"כ עבד לה שימור לשם חובת מצות דכתיב ושמרתם את המצות עכ"ל משמע בפי' שאין אדם [יוצא] י"ח אפילו במצה גמורה אא"כ אפאה לשם חובת מצה. מיהו יכולני לפרש ולומר דה"מ דבעינן שיאפה לשם חובת מצה ה"מ עכו"ם וכותי אבל ישראל סתמא כלשמה דמי דהא גבי קדשים בעינן שחיטה לשמה וקיי"ל סתמא כלשמו. מיהו לכאורה לא משמע הכי מדמייתי רבא סייעתיה ממילתיה דרב הונא. ועוד כמו שאנו נוהגים לאפו' שלש מצות למצוה ואנו מיחדים אותם לבד הרי נראה כמדחה את אחרות שלא לצאת בהם ע"כ נראה בעיני שאין אדם יוצא י"ח אלא דוקא באותם שלש:
תניא במכילתא ושמרתם את המצות ר' יאשיה אומר אל תקרי כאן אלא ושמרתם את המצות כשם שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את המצות אלא אם בא דבר מצוה על ידיך עשה אותה מיד כלומ' אל תאחר שלא תחמיצה ושמרת"ם א"ת המצו"ת. הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לאו לתיתה שימור מאי פי' אי לאו לתיתה דעכשיו בעי שימור שלא יחמיצו שימור למה ליה ופריך תלמודא אימא שימור דלישה ומשני שימור דלישה לאו שימור הוא וכו' עד ואפ"ה לא הדר ביה רבא פירש"י ואפ"ה דלא אשכח רבא סייעתא למילתיה. לא הדר ביה. ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה פיר' צוה למעמרים וקוצרים את העומר לקצור ולעמר לצורך הפסח ולשמור מן המים שלא יחמיצו מר ברי' דרבינא מנקטא ליה אמיה באורביה פירוש היתה מלקטת מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לצורך הפסח כתב רבי' יצחק אלפס והאידנא שדרי מן מתיבתא דאין אנו בקיאין ללתות הלכך לא שרי לן למילתת וחליטה נמי ליכא בזה"ז מאן דידע למיחלט הלכך אסור מיהו הא ודאי הלכה היא דמיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפסחא משעת קצירה כדרבא והני מילי דפרישית דבעינן שימור משעת קצירה היינו דוקא למצה שיוצא בה י"ח אבל שאר מצות לא כדרב הונא דאמר בציקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ודייק רבא באחרונה אין בראשונה לא מ"ט משום דלא עבד לה שימור ליעבד לה שימור מאפיה ואילך אלא לאו שימור דמעיקרא בעינן הא למדת דלא בעי רבא שימור מעיקרא אלא למצה של מצוה דוקא אבל שאר מצות לא דהא רבא אית ליה דרב הונא. מיכן יש לי ללמוד דאם נאבדו בפסח מצה של מצוה דאינו יוצא במצות אחרות אע"פ שכל מצות שלנו אינם חמץ מדאמר אמילתיה דרב הונא באחרונה אין בראשונה לא ופירש רש"י הא דקתני שיאכל כזית מצה באחרונה משום דבהא לא נפיק ידי חובת מצה דלא הוה ליה שימור לשם מצוה ואע"פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ מיהו מצה של מצוה שימור לשמה בעינן עכ"ל. ותניא ומייתי לה פ"ק דשחיטת חולין ופ"ק דגיטין מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ופריך אמר מר מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח פשיטא מהו דתימא לא בקיאי בשימור קמ"ל ופירש"י פשיטא דיוצא בה כיון דמותרת. מהו דתימא. אע"ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת לאוכלה מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד לה שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עבד לה שימור לא נפקי' בה מידי דהוה אקמחין ובצקות של עכו"ם שבאו לפנינו קודם שאפאו עכו"ם וראינום שלא החמיץ וקיי"ל דמותרים ולא נפקינן בהו עכ"ל. ופ"ק דגיטין פירש"י מצת כותי מותרת בפסח לאכילה ולא חיישינן שמא החמיצה. ואדם יוצא בה י"ח. משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת כדכתיב בערב תאכלו מצות ואפילו ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק בה אא"כ עבד לה שימור לשם חובת מצות דכתיב ושמרתם את המצות עכ"ל משמע בפי' שאין אדם [יוצא] י"ח אפילו במצה גמורה אא"כ אפאה לשם חובת מצה. מיהו יכולני לפרש ולומר דה"מ דבעינן שיאפה לשם חובת מצה ה"מ עכו"ם וכותי אבל ישראל סתמא כלשמה דמי דהא גבי קדשים בעינן שחיטה לשמה וקיי"ל סתמא כלשמו. מיהו לכאורה לא משמע הכי מדמייתי רבא סייעתיה ממילתיה דרב הונא. ועוד כמו שאנו נוהגים לאפו' שלש מצות למצוה ואנו מיחדים אותם לבד הרי נראה כמדחה את אחרות שלא לצאת בהם ע"כ נראה בעיני שאין אדם יוצא י"ח אלא דוקא באותם שלש:
1