אור זרוע, חלק ב שנ״חOhr Zarua, Volume II 358
א׳מתני' אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במידה ר' יהודה אומר אם היה כלי של מידה לא ימלאנה. מאי אבל לא במידה אר"י אמר שמואל אבל לא בכלי המיוחד שמודד ומוכר בו אבל אם היה כלי העומד למידה שכשישבר זה יבוא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו ימלאנו ואתא ר' יהוד' למימר כלי העומד למידה נמי לא ימלאנו דמיחזי שפיר כמודד ומוכר רבא אמר מאי אבל לא במידה שלא יזכיר לו שם מידה ריבע' או לוג אלא כך יאמר לו סתם כלי זה מלא לי אבל אם היה כלי המיוחד למידה ימלאנו ואתא ר"י למימר אפי' כלי המיוחד למידה לא ימלאנו פסק רבי' אליעזר בר' נתן זצ"ל כשמואל ואליבא דר"י דרבנן דפליגי עליה היינו ר"מ ואוסר אפי' כלי העומד למידה ותו דחיישי' שמא יזכירו סכום מקח ויאמרו לו תן לנו בפשוט יין או הין וכתב שכך הנהיגו גדולי מגנצ"א לאיסור מפני ששולחין תינוקות שאין בקיאים בדברים הללו ומזכירין סכום מקח גדרו גדר ואפי' לרבא יש לחוש והמטילים אבן בתוך המידה עוברין משום גזל שמקטינים המידה וגוזלים את הרבי' ומטלטלים מוקצה ועליהם נאמר העמיקו שיחתו עכ"ד ומורי רבי' אב"י העזרי פסק כרבא דבתראה הוא ורבא גרסי' ולא רבה וכן בכל הספרים ומה שכתב רבי' זקינו דרבנן דפליגי עליה דר"י היינו ר"מ אין נראה בעיניו אחרי שר"מ לא הוזכר במשנה ואפי' לשמואל אינו אסור אא"כ מראה על הכלי מדקתני כלי זה ועלה קאי אבל לא במידה ודכוותה מפרשי' לה אליבא דרב. ומ"ש דחיישי' שמא יזכירו סכום מקח ויאמרו תן לנו בפשוט יין אומר מורי רבי' אב"י העזרי זצ"ל שזה מותר לומר דאין זה סכום מקח דסכום מקח היינו כמו סך הכל כך וכך כההי' דשילהי פירקין דת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד או טלה אחד אצל טבח הרגיל אצלו ואומר תן לי כנף אחת או ירך אחת אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ככר אחד או גלוסק' אחת אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשרים בצים חמשים אגוזין ועשרה אפרסקין ושני רימונים ואתרוג אחד ובלבד שלא יזכיר סכום מידה רשב"א אומר בלבד שלא יזכיר סכום מקח שפירש"י סכום מידה קב או קביים וסכום מקח פי' דמים ולא פי' מה דמים אם דמים שקונה בהן עתה לבד מדמים שהיה חייב לו מקודם לכן דאפי' זה אסור או דווקא כשזוקף אלו דמים על אלו דמים שהיה לו עליו כבר ואומר סך הכל כך וכך דדוקא זה אסור אבל דמים שקונה בהם עכשיו מותר לומר בדבר שכבר ידוע שומתו ופסיקתו דעתה אינו פוסק על הדמים ובירושלמי גרסי' ובלבד שלא יזכיר סכום מקח רשב"א אומר ובלבד שלא יאמר לו סכום מנין וכן כתובה הגירס' באלפס וכ"כ רבי' יצחק אלפס זצ"ל סכום מקח פי' כגון שיש לו כסף עליו לא יאמר לו תן לי בכסף ויש לך עלי כסף אחד הרי לך בידי שני כספים וסכום מנין לא יאמר הרי לך נ' אגוזים תן לי נ' אחרים ויהיו לך בידי מאה וכן פר"ח זצ"ל וכ"כ בה"ג בהלכות יו"ט סכום מנין בדנקיט מיניה ע' אגוזין או אפרסקין ושקיל השתא שלשים ולא נימא ליה מלו לי ק' וסכום מקח כגון בדנקיט מיניה (ע' בה) [כמה] דנקיט והשתא בחד דנקיט לא נימא ליה מלו לי עד זוזא ואומר מורי רבי' אב"י העזרי שזה הפירוש עיקר ולא כדברי המפרשיס סכום הניתן על דבר זה שאין זה לשון והא דאמרי' לעיל אין פוסקי' דמים לבהמה לכתחילה ביו"ט דווקא בדבר שאין ידוע שיעור ממכרו ודייק נמי דקתני אין פוסקין לכתחילה והתניא הולך אדם אצל חנוני [הרגיל] אצלו וכו' אלא ודאי כשידועים דמי המקח מותר לומר תן לי עשרה או המשים אגוזים וה"ה בפשוט או בב' פשיטים ובלבד שלא יזכור סכום המקח כדפרי' ורשב"א לא פליג את"ק אלא מפרש ובתוספת' נמי גרסי' סכום מנין והיא היא. ומ"ש המטילים אבן בתוך המידה עוברים משום גזל אומר מורי רבי' אב"י העזרי דאין בזה משום גזל דכיון שידוע לבעלים שהכל רגילין בכך ביו"ט ותו דניחא להו לקונים דכי מתרמי להו לזבוני ביו"ט דמחלי נמי לגבייהו ודכוותה אמרי' פ"ק דב"מ עשו את שאינו זוכה כזוכה עניים גופא ניחא להו וכו' וכן נמי אם אינו ממלא את הכלי או מוסיף עליו מותר כדאמרי' עלה בירושלמי רב הונא אמר או חסר או יתר ומשום כך נהגו שמטילים טבעת במידה ביו"ט דבר שאינו מוקצה והא דמסיק בירושלמי ד' ליעזר אמר לזעירי בר חמא מלי לי הדין מנא ולמחר אנן מכילינן ליה מדת חסידות היה עושה. בפסחים בפרק מקום שנהגו תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינן לצורך המועד אר"פ בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ורמינהי אין מביאין כלי מבית האומן ומשנינן ליה כאן בי"ד כאן בחולו של מועד וכתב רב צמח בר' שלמה ריש מתיבתא זצ"ל מכלל דביו"ט ודאי אסור. הילכך חלוק שתפרו עכו"ם או בגד שצבעו עכו"ם אסור ליטול מן העכו"ם ביו"ט אבל אם שגר לו עכו"ם כלים תפורים שנגמרה מלאכתן מעיו"ט מקבל הימנו שאין זה חמור יותר מדגים. ופירות דבני יומן פי' דאדימי כבני יומן אבל מעיו"ט נצודו או הפירות שנתלשו מעיו"ט שמותר לקבל הימנו וכ"ש כלים תפורין. וכתב מורי רבי' אב"י העזרי מתשובה זו למדנו שאם הביא עכו"ם מחוץ לתחום כתב לישראל בשבת או ביו"ט שמותר לקבלו ואינו מוקצה ולא מיבעיא לישראל אחר אלא לאותו שנשלח דליכא למיחש הכא שמא ירבה בשבילו כדאמרי' גבי עכו"ם שהביא דורון לישראל וכו' ומשום מוקצה ליכא דהא דורון הבא מחוץ לתחום מותר לישראל אחר ואילו היה מוקצה היה אסור לישראל אחר נמי ואין לאסור לקרות בו כדאמרי' פרק שואל שמא יקרא בשטרי הדיוטות ומשמע דאסור לקרות בם דה"מ שטרי חוב ומונה אדם נמי דדמי לשט"ח שדעתו לכתוב ולמנותם הלכך גזרי' אבל שאר כתבים לא ובשם רבי' שמואל שמעתי שיש חילוק בין קריאה בפה לראייה בעלמא וזכר לדבר דתנן פ"ק דשבת לא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קורין עכ"ל. אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש לא ימדוד אדם קב שעורים ויתן לפני בהמתו אבל קודר הוא קב או קביים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש פירש"י אבל קודר הוא. בקב עצמו בכרי וממלאו שלא כדרך מידה דדרך מידה לתת בידיו לתוכו. קודר הוא לשון נקב ורבי' יצחק אלפס פי' קודר משער באומד דעתו. אבל הנחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדירה בשביל שלא יקדיח תבשילו מבשל קדירות נמי קרי נחתום. א"ר ירמיה בר אבא אמר רב האשה מורדת [קמח] ונותנת לתוך עיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה דשיעור חלה אחד מכ"ד לכהן ובשאינה יודעת מידת עיסתה היא מקמצת ואומרת אין כאן כל כך אבל כשיודעת מידת עיסתה יודעת מה תפריש ועינה יפה בה. ושמואל אמר אסור. והא תנא דבי שמואל. בתוספתא דידיה שסידר מתנאים שלפניו כמו שסידרו ר' חייא ור' אושעיא וכמו שסידר רבי את המשנה [מותר]. אמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותני דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן שהבא לישאל הלכה למעשה מורין לו לאיסור ואי חזינן דעביד לא מחינן בידיה דהלכה דמותר ואין מורין כן כך פירש"י זצ"ל הלכך נשים שמודדות בפסח ביו"ט לא מחינן בידייהו ואם באו לשאל לנו אנו מורין להם לאיסור. ת"ר קמח שהרקידו מאתמול ובא לשנותו בנפה ליפותו אין שונין דאיפשר לה מאתמול משום ר' פפייס ור' יהודה בן בתירה אמרו שונין. דליכא טירחא ודבר הנראה הוא שזו היא פעם שנייה ואין זה כמרקד לברור ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין. תני תנא קמיה דרבינא אין שונין אפי' נפל לתוכו צרור או קיסם אלא בודק הקיסמין והצרורות ובוררן בידו א"ל כ"ש דאסור דמיחזי כבורר ובורר אב מלאכה היא. דרש רב' בר רב הונא זוטי בנהרדעא (אין) שונין קמח ביו"ט א"ל רב (חמא) [נחמן] פוקו ואמרו ליה לאבא שקילא טיבותיך ושריא אחיזרי פוק חזי כמה מהולתא פי' נפות רקדן בנהרדעא שכולן יודעות שמותר דביתהו דרב יוסף הוה נהלא אגבא דמהולתא פי' [אחורי] נפה. דביתהו דרב אשי נהלא אגבה דפתורא אחורי השלחן שיש לו תוך והיא הניפה הקמח על אחוריו משום שינוי אמר רב אשי הא דידן ברתיה דרמי בר אבא היא ורמי בר אבא הוי שכיח קמי' דרב פפי ורב פפי מרי דעובדא הוה (ובדא הוה) כלומר מדקדק במעשיו אי לאו דחזיא מבי נשי מי הוה עבדה וכן הלכה שמותר לשנות אחרי שריקד מעיו"ט ובה"ג ופר"ח כתבו שצריך שינוי קצת כעובדא דדביתהו דרב אשי דנהלא אגבה דפתורא וכתב רבי' אב"י העזרי מכלל דבריהם משמע דהרקדה אפי' ע"י שינוי אסור וכן משמע בשאלתות פרשת עד אנה מאנתם. וההיא דדביתהו דרב יוסף דהוה נהלא אגבא דמהולתא שונה היתה ע"י שינוי דהוה סברה אין שונין את הקמח ביו"ט אלא ע"י שינוי ורב יוסף דאמר לה חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא דסבר שונין ואין צריך שינוי אבל להרקיד בראשונה אפי' כזה אגבא דמהולתא דהיינו על גב נפה אין שום אדם מתיר וההיא דדביתהו דרב אשי דהוה נהלא אגבא דפתורא נראה לריב"א זצ"ל ממש ע"ג השולחן שזה נמי ע"י שינוי הוא דאין דרך להרקיד על (ידי שינוי על) השלחן אלא ע"ג עריבה ואין צריך לפרש על אחוריו כדפירש"י ועוד אגבא דפתורא משמע ממש אגבא ולא על אחוריו. ת"ר הולך אדם אצל הרועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד או טלה אחד אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כף אחת או ירך אחת אצל פטים הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד גוזל אחד אצל נחתום הרגיל אצלו תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת וכו' כולה הך ברייתא מיירי בחנוני ישראל כדפרי' ס"פ בכל מערבין ואתיא שפיר לדברי רבי' יצחק ואחיו (ר"ת) [ור"ת] ז"ל שאסרו והנהיגו [שלא] ליקח פת ביו"ט מנחתומין עכו"ם אם לא ראו שהיה הקמח מנופה מעיו"ט והעצים שנלקטו מעיו"ט. דאין להביא מיכן ראיה להיתירא דקתני הולך אדם אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת ולא קתני ובלבד שידע שהקמח מנופה מעיו"ט והעצים נלקטו מעיו"ט דהכא בנחתום ישראל קמיירי אב בנחתום עכו"ם ה"נ דאסור אפי' הביא לו דורון מעצמו ואפי' ע"י הדחק [אסור] ליקח ממנו אם לא שידע שהקמח מנופה מעיו"ט והעצים נלקטו מעיו"ט מיהו צריכין אנו לדעת למה הוא אסור אי משום דכל זמן שלא נתנפה הוה מוקצה הא ליכא למימר שהרי ראוי הוא לעשות מאכל קדירה וגם לחם אע"פ שלא נתנפה עדיין וגם התבואה אינה מוקצה שראויה לעשות ממנה דייסא וגם לכוס ועצים נמי שנלקטו ביו"ט ואפו בהם מ"ט אסרי ליה לפת דליכא למימר משום דיש שבח עצים בפת דתניא ומייתי לה פ' בתרא דע"ז תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת מותרת לפי שאין בה טעם כמון אלא ריח כמון ופירש"י דליכא למימר יש שבה עצים בפת הואיל ואינן איסורי הנאה. ותו דאין לך מוקצה יותר מגחלים ותניא המבשל בשבת בשוגג יאכל ולא אמרי' יש שבח עצים בפת ואסור ותניא פ' כירה שכה קדירה ע"ג כירה ובישלה בשבת בשוגג יאכל ואומר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהיינו טעמא דאסרי דבכל מידי דאכילה איכא למגזר טפי דאי שרית פת של עכו"ם שאפה ביו"ט אע"פ שלא ידע שהיה הקמח מנופה מעיו"ט והעצים נלקטו מעיו"ט אתי ישראל גופיה נמי לנפות קמחו ביו"ט וללקוט עצים ביו"ט וראי' לדבר דבמידי דאכילה גזרו טפי דתנן בפ' חבית אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין אם יצאו מעצמן אסורין פי' דגזרי' שמא יסחוט ואמר אביי רפ"ק פירות הנושרין אסירי שמא יעלה ויתלוש אלמא דהכא גזרינן. והשתא קשה דהמבשל בשבת בשוגג יאכל וכן שכח קדירה על גבי כירה ובישלה בשבת בשוגג יאכל ולא חיישי' שמא יבשל במזיד מיהו הא לא קשיא דמילתא דלא שכיחא היא שיבשל במזיד וליכא למיגזר. אלא הא קשיא דתנן בפ' כל כתבי הקודש נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורה ישראל מילא מים להשקות את בהמתו משקה אחריו ישראל עשה כבש לירד בו [יורד] אחריו ישראל ולא גזרינן בכולהו דילמא יעשה ישראל עצמו ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דבמידי דאכילה איכא למיחש טפי ולגזור כדגזרי' גבי סחיטת פירות ותלישת פירות הלכך הכא נמי גזרי' שמא יבוא לטחון ולנפות ביו"ט וללקט עצים ביו"ט. ואתי שפיר הא דמסיק פ"ק דשחיטת חולין מודה ר"י לחכמים בסלי זתים וענבים כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה דתרוייהו מידי דאכילה נינהו מיהו היה כבר מעשה שה"ר יצחק בר ברוך זצ"ל וה"ר שמואל מוורדין זצ"ל הוא הנקרא שירליאון בתוספותיו פ"ק דשחיטת חולין [ואמר] שגם לרבו מורי רבי' יצחק בר' שמואל היה נרא' שמות' מדקאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל משמע דלכ"ע אם בישל עכו"ם מותר וכפי זה יש לנו לפרש ההיא דלעיל דאקשינן דדווקא בהני תרי מילי גזרו ביצאו מעצמן והנושרין לפי שבא בקל לידי סחיטה אם אתה מתיר לו משקין שנסחטו מן האוכלין וכן יש לגזור גבי פירות תלושין שמא יעלה ויתלוש אבל הני מילי דפ' כל כתבי הקודש לא שכיחי ואין לחוש שמא יבוא לעשותן וכן כל שאר מילי דאכילה שרו ולא חיישי' שמא יבוא לעשותן אבל בהני תרי מילי דווקא שיבוא בקל לסחוט ולתלוש. וההיא דפ"ק דשחיטת הולין דפשיט' ליה דאית לן למיחש דילמא מימלך ושחיט אי חיישי' דילמא ממליך וסחיט הוה מצי למימר מי דמי אכתי תקשי לך מתני' דשבת וכל הני דלא גזרינן בהו דילמא יבוא ישראל לעשותן אלא שמסלקו בענין אחר. ומטעם קמח שלא היה ראוי לכוס אין לאסור דאדרבה הקמח הוא ראוי לכוס כההיא דר"פ כיצד מברכין דא"ר זירא א"ר מתנה אמר שמואל קרי חייא וקימחא דשערי [מברכינן] עלייהו שנ"ב מאי לאו הא דחיטי בפה"א ומסקנא דחיטי נמי שנ"ב אלמא דחזי לכוס מדמברכינן עליה וההיא דפ"ק דפסחים דא"ר אשי קמח וקלי תנן ופירש"י אין אילו ראויין לאכילה אין קשה כלום דלא קאמר לא חזו לאכילה כלל אלא כלומר אין העולם רגילין לאכול קמח ולא חיישי' דילמא אתו למיכל מיניה קודם העומר ותו דרב אשי לא מיתוקמא ואע"ג דמטעם קלי לא מיתוקמא איכא למימר דבקמה נמי לא מיתוקמא וכי תימא נהי דהקמח ראוי לכוס כדמוכח ההיא דר"פ כיצד מברכין עיסה ודאי אינה ראוי לכוס ל"ק דהואיל דגמרו בידי אדם לא הוי מוקצה ואפי' גמרו ע"י עכו"ם כדפריש' לעיל בשמעתין דיש מוקצה לחצי השבת והשתא דאתית להכי אפי' תימא שאין הקמח ראוי לכוס לא תקשי לך דהואיל וגמרו בידי אדם לא הוי מוקצה מיהו אני המחבר ראיתי את מורי רבי' אב"י העזרי זצוק"ל שהיה מלקה בני אדם שאכלו פת שאפה עכו"ם בשבת וכבר שאל רבי' יצחק בר מרדכי זצוק"ל הלכה למעשה אם יכול לאכול הפת שאפה עכו"ם בשבת ואסר לו ר"ת זצוק"ל ואומר רבי' יצחק בר שמואל דלדברי הכל אם בישל או אפה עבד ישראל בשבת אפי' לצורך עצמו אסור לאדונו אע"פ שהיה ראוי לכוס כההיא דס"פ כל כתבי דת"ר עכו"ם שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור בד"א בשאין מכירו אבל מכירו אסור ואפי' בשבת ראשונה ובפעם ראשונה שאין העבד יודע אם אדונו יאכל מזה אם לאו אפ"ה אסור כדמסיים עלה בתוספ' דשבת בד"א בעכו"ם שאינו מכירו אבל מכירו אסור מפני שמרגילו ועושה שבת אחרת הרי להדיא אוסר אפי' שבת ראשונה מפני שבת אחרת. ועכו"ם ששאב מים מן הבור שהוא רחב ארבעה ועמוק עשרה והביא דרך ר"ה לביתו של ישראל אילו המים מתיר ר"ת לישראל לשתות אע"פ ששאב והוליך בשביל ישראל ומדקדק מדקתני מילא מים [להשקות בהמתו כו' ולא קתני מילא מים] לשתות לעצמו ישתה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור אלא מדלא קתני הכי ש"מ אפי' מילא בשביל ישראל ישתה ישראל מיהו נוכל לומר דאגב דתנא רישא עכו"ם שליקט עשבים מאכיל ישראל אחריו תנא נמי משקה ישראל מיהו אעפ"כ הלכה למעשה מתיר ר"ת זצוק"ל וטעמא דמילתא כי אסו' לו להשקות בהמתו מפני שהיא נהנה ממלאכת שבת שעשה העכו"ם בשבילו כדתניא פרק עושין פסין לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה לבד אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויויד פי' אוחז בידיו וברגליו בכותלים ונכנס ויוצא והקשה לו רבי' יצחק זצ"ל דת"ר עכו"ם שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור אע"פ שהישראל יכול להעמיד בהמתו ע"ג עשבים כדאיתא התם דא"ר הונא אמר ר' חנינא מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת פי' מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים מחוברים בשבת לרעות דליכא למיגזר שמא יתלוש בידו ויאכיל ואינו מעמידה על מוקצה שמא יטול בידו ויאכיל. והשיב לו ר"ת כגון דקיימי בהמה ועשבים בתרי עברי נהרא שאין בהמתו יכולה לילך שם וכן היה מתיר רבי' אליהו זצוק"ל דאמרינן פרק מי שהוציאוהו פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו מותרין. וה"ר ברוך בר יצחק מריגנשבורג זצ"ל סייע והקשה. סייע מההוא דפ' לולב הגזול כדגריס פר"ח אמר רבא הדס במחובר אסור להריח בו אתרוג במחובר מותר להריח בו אע"פ שנעשה איסורא שתלש ואפי' בישראל עצמו וכ"ש ביד עכו"ם הואיל שאינו נהנה בהאי תלישה והקשה דאמר פ' חבית בי סדיא דהיינו לבדין ועשויין לקפלן תחתיו במקום כר או כסת רב אסר להביאן דרך מלבוש דרך ר"ה כשהוא מעוטף להתחמם בו ושמואל שרי. ברכין שדרכן להתעטף בהן כ"ע ל"פ דשרו דמלבוש נינהו בקשין כ"ע ל"פ דאסור כ"פ במיצעי מאן דאסר מיחזי כמשא מאן דשרי לא מיחזי כמשאוי והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב איקלע לההוא אתרא לא הוה ליה רווחא בבית שבעיר למקום מושב התלמידים נפק יתיב בכרמלית אייתו ליה בי סדיא ולא יתיב מאן דחזא סבר משום דבי סדיא אסור. ולא היא רב אכרוזי מכריז בי סדיא שרי ומשום כבוד רבותי' שלא היה להם דבר לישב עליו ויושבין על גבי קרקע לא ישב. רב כהנא ורב אסי תלמידי חברים היו לו והשתא איך טעו דסברו שבעבור זה לא ישב דבי סדיא אסור הלא היה יכול לילך שם ולישב עליו וי"ל שמא לא היה יכול דהיה שם מקום צר ולפיכך (נמנו) [נמנעו]. ואומר רבי יצחק בר שמואל זצוק"ל דהא ודאי שרי שאם מילא העכו"ם מים והביא לצורך ישראל זה שמותר לישראל אחר לדידן דלית לן ר"ה דאוריית' שאינו אלא מדרבנן כדאמרי' בבכל מערבין מידי דהוה הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה שמותר לישראל אחר אבל באיסורא דאורייתא אם נעשה בשביל ישראל משמע לכל ישראל אסור:
1
ב׳הדרן עלך אין צדין
2