אור זרוע, חלק ב תל״בOhr Zarua, Volume II 432
א׳ת"ר [קיים] כפיית המטה שלשה ימים קודם הרגל א"צ לכפותה אחר הרגל כלומר נהג אבילות [ג' ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה] וחכ"א אפי' יום אחד ואפי' שעה אחת כלומר נהג אבילות אפי' יום אחד קודם הרגל ואפי' שעה אחת בטלה הימנו גזירת שבעה וכו' עד רבינא איקלע לסורא א"ל רב חביבא מסורא לרבינא הלכתא מאי א"ל אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת ופירש"י דהכי הלכתא דהלכה כדברי המיקל באבל וכ"פ רבי' יצחק אלפס דהכי הלכתא וכ"פ בפר"ח הלכך הלכה למעשה דהקובר את מתו קודם הרגל אפי' שעה אחת בטלה הימנו גזירת שבעה מיהו לענין רחיצ' אינו רוחץ אלא בצונן סמוך לערב דהא כך הוא לדידן שעה אחת קודם הרגל כמו לאבא שאול ות"ק דידיה שלשה ימים קודם הרגל ואמ' לעיל א"ר נחמיה בריה דרב יוסף אשכחתינהו לרב פפי ולרב פפא דיתבי וקאמרי הכל מודים כשחל שלישי שלו להיות בערב הרגל דאסור לרחוץ עד הערב ופי' רש"י התם לערב רוחץ בצונן או ימתין עד חוש"מ וירחץ בחמין וא"ת הלא כמו שז' ימים מבטלים [גזירת] ל' כך ג' ימים מבטלין [גזירת] ז' א"כ כמו שמותר לגלח ביום שביעי ערב הרגל כך יהיה מותר ביום ג' לרחוץ בחמין ערב הרגל הא לאו מילתא היא דגילוח א"א בחוש"מ לכך התירוהו בערב הרגל אבל רחיצה דאפשר בחולו של מועד לא התירוהו בערב הרגל בחמין כ"א בצונן כדפירש"י והא דנקט הכל מודים כשחל שלישי שלו בערב הרגל דאסור לרחוץ עד הערב פירש"י דה"ה אם חל רביעי שלו בערב הרגל והאי דנקט שלישי למעוטי שאם היה שני לאבלותו ערב הרגל שאסור ברחיצה אפי' בערב וה"ה אפי' לאחר הרגל עד מלאת שבעה ימי אבלותו דהשתא אין רגל מפסיקו וכן פי' רבי' יצחק אלפס וזה לשונו אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב וה"ה אפי' ששי מ"ט דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא רגל הוא דמפסק ליה אבילות הלכך אין מותר לרחוץ עד דעייל רגל וקיי"ל כותיה עכ"ל וממה שפירש דאין מותר לרחוץ עד דעייל רגל ש"מ שרוצה לומר שאסור לרחוץ לו בחמין עד חולו של מועד הלכך הקובר את מתו לפני הרגל וחל יום ששי שלו ערב הרגל או חמישי או רביעי או שלישי או שני או אפי' יום אחד או אפי' שעה אחת בכל אלה איזה שיהיה בטלה הימנו גזירת שבעה ומשתטף בצונן סמוך לערב אבל בחמין לא ירחוץ עד שיכנס הרגל וירחוץ בחוש"מ ונוהג גזירת שלשים ברגל. ונראה בעיני שמותר ללבוש כלים מגוהצים ברגל היכא שקבר מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל כדמסיק לקמן גבי קברו ברגל כי קא מיבעיא לי לענין שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל ופי' רבי' יצחק אלפס דהא אינו מגלח ברגל ורש"י פירש גילוח ותכבוסת נוהג ברגל דאסור משמע אבל ללבוש בגדים מגוהצין ה"ג דשרי שאל"כ דאסור היה לו לפרש איסור לבישת כלים מגוהצין כלומר שאסורים מחמת אבילות ולא היה לו לפרש גילוח ותכבוסת שאסורים מחמת הרגל לכל אדם שאינו אבל לבד מאותם ששנינו שמגלחין במועד דוקא. ובשאלתות דרב אחאי בפרשת ואלה תולדות יצחק כתב אע"ג דהאי דלא מספר לאו משו' אבילו' הוא אלא משו' רגל אפ"ה עולה ואי אסיר בכלים מגוהצין הרי יש דברי' שנוהגי' אותם מחמת אבילות אלא ש"מ דשרי ללבוש בגדים מגוהצים וכבר עברו ימים שראיתי כתוב בשם גאון אחד וכמדומה אני בשם רגמ"ה זצ"ל שבערב הפסח מותר לרחוץ משעת שחיטת הפסח ודבר ברור לי שכך ראיתי כתוב אך שבחתי הענין על בוריו ונתתי לבי על הדבר אני יצחק בר' משה המחבר ונראה בעיני הלכה למעשה שכשחל שלישי או ששי שלו בערב הפסח או אפי' יום א' שלו ערב הפסח שמותר לרחוץ משעה שהגיע זמן שחיטת הפסח. וראיה לדבר מפ' טבול יום במסכת זבחים דפריך התם וסבר ר"ש אנינות לילה דרבנן והתניא ר"ש אומר אונן אינו משלח קרבנותיו מאי לאו אפי' בפסח לא לבד מפסח והתניא רש"א שלמים כשהוא שלם מביא כשהוא אונן אינו מביא וכו' עד אביי אמר ל"ק כאן שמת קודם חצות כאן שמת לאחר חצו' פירש"י אביי אמר אידי ואידי ביום מיתה ולעולם אנינות לילה לר"ש דרבנן ודקתני בברייתא פסח אינו בא באנינות כשמת קודם חצות דרחמנא דחייה מהאי קרא דדרשינן ליה כשהוא שלם מביא ולא כשהוא אונן ודקתני בפסחים טובל ואוכל פסחו לערב אלמא מייתי ליה אונן כשמת לאחר חצות דקדמה שחיטת פסחים לאנינות אבל חובת אכילה לא קדמה ואכילת פסחים לא מעכבא עכ"ל רש"י זצ"ל והשתא אני אומר מה התם דרחמנ' מעטיה שלא להביא פסח כשהוא אונן אעפ"כ זמן שחיטת פסח דחיא ליה ומקריב אונן הכא דאבילות דרבנן אפי' ביום ראשון דהא קיי"ל מקצת היום ככולו [ואפי' את"ל] ביום ראשון שהוא מדאורייתא מ"מ לכל הפחות ביום שני מותר דהשתא אנינות דאורייתא מבטל ליה (אין) [זמן] שחיטת פסח אבילות דרבנן לא כ"ש. אע"ג דהתם מסיק ומנא תימרא דשני לן בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה כו' ולא מיתוקמא ושני (הכא) [רבא] אידי ואידי אחר חצות ולא קשיא כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו לא שאביי חזר בו דנהי דלית לי' ראיה מן הברייתא מ"מ סברא טובה היא תריץ. ואפי' רבא לא פליג אדאביי מדלא קאמר אלא אמר רבא ומודה ליה בסברא דהבאת קרבן אלא שבאכילה מעכבא (וכדומה) [הוא] דפליגי ותדע דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין ומשמע בירושלמי אבל מחצות ואילך אסור מדאורייתא דמסיק התם בגמרא ירושלמית שם תזבח את הפסח אין לי אלא הוא שלוחו מנין ת"ל ובשלת ואכלת מה ת"ל שם תזבח את הפסח בערב אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב אבל אסרו מלעשות מלאכה כהדא דתני להן אינש כי אמר (רב) יהוי עלי אעין וביכורין האומר הרי עלי עצים למזבח וגזירין למערכה אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום פי' שכל זמן שאדם מביא קרבן הוי יום טוב שלו ואסור במלאכה וא"ת א"כ יהיו כל ישראל אסורין במלאכה בכל יום שהרי היו מקריבין תמידין א"כ בכל יום הוי י"ט הא לאו קושיא היא דהתם מסיק א"ר יונה אלין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל הן אם יהיו כל ישראל עולין לירושלים לית כתיב אלא שלש פעמים בשנה פי' אלא ש"מ שלוחו של אדם כמותו והא נמי דקיי"ל דיום הקרבת קרבן הוי יו"ט ואסור במלאכה הא נמי שני דכל השנה לא מתסרינן במלאכה שהתורה הוציאתו מזה הכלל דכתיב ואספת דגנך [ואם יהיו כל ישראל יושבין ובטלין מי אוסף להן את הדגן] ומשמע התם דמדאורייתא אסור במלאכה ביום הבאת קרבן ועכשיו בזמן הזה אף על פי שאין פסח קרב רוצה חוא לו"מר מאח"ר שה"יה ל"הם ד"גן ומש"מע ה"תם מדאורייתא אסור להם לעולם כמו כן אסור לעולם ובהכי מיישב רבי' יצחק בר אשר זצ"ל ההיא דתניא ס"פ בכל מערבין אר"א בר' צדוק אני (הייתי) מבני סנאב בן בנימין פ"א חל ת"ב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו היה פי' שהיה להם יו"ט לפי שהיו מביאין קרבן עצים כדתנן פרק בשלשה פרקים במסכת תענית גבי זמן עצי הכהנים והעם בעשרה בו בני סנאה בן בנימין. שאף בזמן הזה היו נוהגים ביו"ט. כמו כן לדידן בזמן הזה אנו אסורים במלאכה מזמן שחיטת הפסח מפני שיו"ט שלנו היה בזמן שביהמ"ק קיים שהיינו שוחטין את הפסח מעתה הואיל שהיו דוחים ת"ב אע"ג דלא מסתבר לומר בתענית מקצת היום ככולו כ"ש שנדחה אבילות ששייך בו לומר מקצת היום ככולו ואפי' ביום ראשון או לכל הפחות ביום שני לאבילתו שחל ערב הפסח שנבטל הימנו גזירת שבעה משהגיע זמן שחיטת הפסח אחר שהם היו מבטלים תענית וגם שבזמן שביהמ"ק קיים היו אסורין במלאכה מן התורה וכן נ"ל הלכה למעשה. בעא מיניה [אביי] מרב' קברו ברגל רגל עולה למנין שלשים או אינו עולה למנין שבעה לא קא מיבעיא לי דלא נהגא [מצות שבעה ברגל] לא סלקי למנין כי קא מיבעיא לי למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים גילוח ותכבוסת נוהגת ברגל דאסיר מאי א"ל אינו עולה ואיתביה רגל עולה לו למנין שלשים כיצד קברו בתחילת הרגל מונה שבעה אחר הרגל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעה בתוך בית ואי רבים מתעסקי בו שכבר נתעסקו בו ברגל ורגל עולה לו למנין שלשים תיובתא כי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' קברו ברגל וכן אורי ליה ר' אלעזר לר' פדת בריה אפי' קברו ברגל הילכך הלכה למעשה הקובר את מתו ברגל אע"פ שצריך למנות שבעה אח"כ מנה ימי הרגל למנין שלשים למפרע מיום שנקבר המת וכשמונה שבעח אין רבים מתעסקי' בו לנחמו שכבר התעסקו בו ונחמו אותו בשבעה לקבורת מתו בתוך הרגל כדתניא בברייתא דלעיל כל שהוא משום עסקי רבים פי' כגון תנחומין אין הרגל מפסיקו ואין חילוק בין נקבר ביום ראשון של רגל או ביום רביעי וחמישי שכל שעה מונה שבעה אחר הרגל ול' יום מיום קבורה והאי דנקיט בברייתא דלעיל שלשה ימים היינו להודיעך שכמו שינהוג ימים ברגל שכנגד זה א"צ לנחמו בתוך שבעה שנוהג אחר הרגל כדקתני שלשה ימים אחרונים אין מתעסקים בו שכבר נתעסקו בו ברגל לבד ביו"ט אחרון שפסקו רבותי' דגאונים שעולה לו למנין שבעה. וז"ל פר"ח אבל הנקבר ברגל לא חייל עליה אבילות אלא אחר הרגל ונקיט שבעה ימי אבילות מיו"ט האחרון שהוא יו"ט שני ואע"ג דלא נהג ביה אבילות עולה לו למנין שבעה עכ"ל פר"ח זצ"ל. וזה לשון רבי' יצחק אלפס הלכה למעשה הקובר את מתו ברגל לא חיילא עליה אבילות אלא לאחר הרגל ונקיט ז' ימי אבילות מיו"ט האחרון ואע"ג דלא נהג בו אבילות עולה לו ולא נקיט לבתר הרגל אלא ששה ימים בלבד עכ"ל אלפס. וכן נמצא כתוב בשם רב יהודאי גאון דיו"ט אחרון עולה למנין שבעה וגאון אחר השיב מה שנמצא בה"ג בהלכות אבל דיום ח' של פסח עולה למנין ז' לאו דסמכא היא וליתא כלל דלא אשכחן דפלוג רבגן בין קדושת יו"ט ראשון לקדושת יו"ט שני אלא לקבורת מת בלבד וכדרבא ולקבורה נמי לא אמרן אלא למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא אבל לענין אבילות כי הדדי נינהו כדתנן הרגלים מפסיקים ואינם עולים ובתר רגלא כוליה בעי למינקט ז' ואם איתא דיום ח' של פסח ויום ב' של עצרת עולין למנין שבעה לינקט בתר רגלא שיתא ותו לא צריך אלא ודאי אינן עולין כשאר ימי הרגל אע"פ שתשובה זו נכתבה בשם רב יהודאי גאון ז"ל אין לסמוך עליה דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא כדאמרינן וכך השיב לפני אקלמון מתא הוו יודעין שהלכות אלו של מר רב יהודאי זצ"ל לית חזינא בבבל ביומוי דרב יהודאי אלא בתריה כשיעור מאה שנין אייתינון שבואין לבבל ולא ידעינן היכא אמר מר רב יהודאי מעיקרא רב יהודאי מאור עינים הוה ולא הוה כתב בידיה וכל דלא שמעוה רבנן מפומיה לא תלינן ביה כיון דאית ליה פירכא ולא סמכינן עלה דאמרי' ספרא הוא דטעי א"נ אינש אחרינא כתב בשמיה ע"כ תשובת הגאון. ומ"ש בזו התשובה אם איתא דיום ח' של פסח וב' של עצרת עולין למנין ז' לינקיט בתר ריגלא שיתא ותו לא פי' א"ת ה"ג אלמה תניא הקובר את מתו ב' ימים קודם הרגל מונה ח' אחר הרגל דא"כ לא לינקוט אלא ד' אחר הרגל. ולפי דברי הגאוגים שפסקו שעולה יו"ט האחרון שמא יש לפרש הברייתא דהכי משמע נמי שאינו מונה אחר הרגל אלא ארבעה והא דקאמר חמשה אחר הרגל היינו אחר עיקר הרגל דהיינו אחר יו"ט הראשון של ימים אחרונים כתוב בפר"ח מאן דשכיב ליה שיכבא ביו"ט שני של יו"ט האחרון או ביום ב' של עצרת נהיג אבילות בו ביום דהוא יום קבורה והוא מדאורייתא דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב נמי ואחריתה כיום מר והוא יום דמיתה הלכך יום דמיתה דאורייתא ויו"ט שני מדרבנן אתי דאורייתא ומבטל דרבנן ונהיג ביה אבילות כשאר יומי עכ"ל. וכלשון הזה כתב רבי' יצחק אלפס. וה"ר ברוך בר' יצחק מריגנשבורק משיב עליה מדתניא רפ"ק דכתובות הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ונתן מים ע"ג בשר ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות פירש"י והתירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו דא"כ חל האבילות ע האבלים בסתימת הגולל כדלקמן ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעברו ימי האבל. ופורש. ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחייל' ונוהג שבעת ימי המשתה עכ"ל הא למדת שאע"פ דרגל דחתן דרבנן הוא אפ"ה מבטל אפי' יום ראשון דאבילות. ואני המחבר נראה בעיני דשבעת ימי המשתה דחתן יש להם סמך מן התורה לבטל דאבילות כההיא דפ"ק גמרא ר"מ אומר רואין את הנגעים דתניא וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימים לו [ולביתו] ולאיצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל דברי ר' יהודה פירש"י נוהגין היו לעשות שבעת ימי המשתה לחתן. נותנין לו. שלא יראה לכהן לא יתחיל לכתחילה בימי חתונה וכן ברגל. ור' אומר אינו צריך הרי הוא אומר וצוה הכהן ופנו את הבית וכו' עד ורבא אמר דבר הרשות איכא בינייהו פי' דלר"י דוקא לדבר מצוה נותנין לו המתנה שלא להראות לכהן אבל לדבר רשות אינו רשות להמתין ולר' אפי' לדבר הרשות. הא למדת דמדמי רגל דחתן לרגל דאורייתא כדי לבטל אמירת כהן טמא ואע"ג שאינו טמא עד שיאמר הכהן טמא מ"מ הוצרך רחמנא להתיר המתנה שלא לומר לכהן ש"מ דכרגל דמי לענין מנוגע ה"ה לענין אבלות דתרוייהו כי הדדי נינהו אבל ומנודה ומנוגע להרבה דברים ואע"ג דרבי פליג ולפי דבריו אין ראיה וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו הא לא קשיא די"ל דההיא דכתובות ר' יהודה היא וכל זה דחקתי עצמי לפרש כדי לקיים דברי הגאונים. ומורי רבי' אבי העזרי היה חולק על הגאונים וגם בספר הדינים של רבי' יהודה כהן חולק ואומר דלעולם נקיט ז' בתר הרגל וכבר היה מעשה במורי הרב ר' יהודה החסיד שהיה יום מיתה ויום קבורה ביום אחרון ולא נהוג אבילות ולא הביא ראיה לדבריו רק שהיה אומר חלילה לי לחלל יו"ט ורבותי שבבהם מורים הלכה למעשה כדברי הגאוגים לישב באבילות כשחל יום מיתה ויום קבורה ביו"ט אחרון או ביו"ט שני של עצרת. וכבר היה מעשה באחד שמת ביום שני של ר"ה והצריכו את קרוביו לישב באבילות ע"פ הגאוגים ויש שרצו לפטור משום דשני ימים טובים של ר"ה קדושה אחת היא ולשון הגאונים לכאורה משמע כן ששניהם כתבו או ביו"ט שני של עצרת מה הוצרכו להזכיר של עצרת אם אין בדעתם למעוטי יו"ט של ר"ה וכבר היה מעשה שחל יו"ט ראשון של ימים אחרונים בשבת ובו ביום מתה אשה אחת ונקברה באחד בשבת שהוא יו"ט האחרון והצריך מורי בן ה"ר יעקב בן ה"ר יצחק הלבן זצ"ל לישב קרוביה באבילות כדברי הגאונים. מיהו ליתא דעד כאן לא פסקו פר"ח ורבי' יצחק אלפס זצ"ל אלא דוקא שהיה יום קבורה ויום מיתה ביו"ט אחרון אבל כה"ג לא. וזה שפירשנו היכא שקבר מתו ברגל דאינו נוהג אבילות מ"מ דברים שבצינעה נוהג כההיא דפ"ק דכתובות דא"ר יוחנן אע"פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים של צינעה נוהג ולקמן אפרש דברים של צינעה מאי נינהו ודוקא קובר את מתו ברגל נוהג דברים של צנעה אבל הקובר את מתו אפי' שעה קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה לגמרי ואינו נוהג אפי' דברי' של צנעה. ולענין קריעה היכא שקבר את מתו בחולו של מועד איני יודע אם חייב לקרוע אם זה כדברים של צנעה שהרבה בנ"א יוצאין בבגד קרוע ולא מתחזי שקרע על מתו ושרי וכ"כ בה"ג להתירא מההיא דתנן בפרק האורג הקורע בהמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין. ומדלענין שבת פטור אבל אסור לענין קריעה בחוש"מ שרי לכתחילה וקורע על ה' מתים שחייב להתאבל עליהם וקשה דאמרי' בגמ' ורמינהי הקורע בהמתו ובאבלו ועל מתו [חייב] ואע"פ שחלל את השבת יצא ידי קריעה ושנינן ל"ק הא במת דידי' והא במת דעלמא פי' במת שחייב להתאבל עליו אם קרע עליו בשבת חייב דהאי קריעה תיקון הוא והאי דקתני במתני' דפטור אבל אסור היינו במת שמוטל עליו לקברו אבל לא להתאבל עליו דהאי קריעה לאו תיקון היא ולהכי פטור אבל אסור א"כ אסור לקרוע בחוש"מ על חמשה מתי מצוה מיהו במסקנא כי מסיק תינח מתו חמתו אחמתו קשיא ושני הא ר"י הא ר"ש פי' ברייתא ר' יהודה דאמר משאצ"ל חייב עליה ומתני' ר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ופירש"י מתו אמתו נמי הוה מצי לתרוצי הכי אלא מעיקרא מהדר לאוקמינהו בחד תנא ולא מיתוקמא אלא כר"י עכ"ל. א"כ משמע מפירושו דהא דשנינן לעיל דמחלקינן בין מתו לשאינו מתו ליתא לההיא תירוצא אלא מתני' ר"ש היא דאמר משאצ"ל פטור עליה ואפי' קרע על מתו שחייב להתאבל עליו פטור אבל אסור. מעתה בחוש"מ קורע אפילו לכתחילה וזה דעת של ה"ג שפסקו בו להתירא וכן הלכה למעשה וכן הורה מורי אבי העזרי הלכה למעשה אבל מורי ה"ר שמחה ראיתי אני המחבר שנקברה אשתו בחוש"מ בפסח וקרע במוצאי יו"ט האחרון ולא קרע בחוש"מ. וראיתי כתוב בשם ה"ג דמי שבאת לו שמועה קרובה בחוש"מ דאסור לקרוע ולא מסתבר (לו) [לי] ולהתירא נראה בעיני וחייב לקרוע וה"ר משה בר מיימון כתב אע"פ שאין אבילות במועד קורע על מתו במועד וחולץ את כתיפו ומברין את האבלי' להם במועד כל אלו בחוש"מ אבל ביו"ט אפי' ביו"ט שני אין קורעין ולא חולצין ולא מברין עכ"ל: תנן הרגלים מפסיקין ואינן עולין פי' שאם מקצת אבלות נוהג קודם הרגל הרגל מפסיק ואינו נוהג אחר הרגל כלל ר"א אומר משחרב ביהמ"ק עצרת כשבת ר"ג אומר ר"ה ויו"כ כרגלים פר"ח דייקינן מינה כ"ש עצרת שהיא כרגלים וקיי"ל כר"ג דהלכה כדברי המקיל באבל. ואמרי' בגמ' א"ר גידל בר מנשיא אמר שמואל הלכה כר"ג מיהו ההיא לאו ראיה היא דאיכא דמתני לה אמילתא אחריתא אהא דמסיק ר' יהודה אומר משמו עניים בני חמש כו' והכי מסתבר דא"כ דאמתני' קאי הוה ליה למפרך והא אמרה שמואל חדא זימנא כדפריך גבי קריעה אלא משום דאיכא דמתני לה אמילתא אחריתי לא חש להקשות. מיהו הלכה למעשה כר"ג דעצרת ור"ה ויו"כ כרגלים ומפסיקין כי הא דדרש ר' יצחק נפחא אפיתחא דבי ריש גלותא יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד יום פי' יום אחד לפני עצרת שהוא נחשב רגל לגבי אבילות מבטלת גזירת שבעה כדפרישי' לעיל דאפי' נוהג שעה אחת קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה ועצרת עצמו הוי במקום שבעה הרי כאן י"ד יום למנין ל' ואינו מונה אחר עצרת אלא ט"ז יום אדבריה ר"פ לרב (אחא) [אויא סבא] ודרש יום אחד לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד יום פירש"י דס"ל כר"ג דר"ה ויוה"כ ברגלים אמר רבינא הלכך יום אחד לפני (ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד יום לפני) החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א יום פר"ה יום אחד לפני החג שבעה והחג שבעה ושמיני שלו שהוא רגל בפ"ע הרי כאן כ"א יום וזהו שאמרו שמיני רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב פי' רגל בפני עצמו כדי לחשב יום שמיני של חג הסוכות שבעת ימים לאבל למנין שלשים עכ"ל. ופי' רבי' יצחק אלפס ולא צריך למינקט אחר החג אלא ט' ימים בלבד ומקצת יום שלשים ככולו וכ"כ מורי אב"י העזרי בשם רבי' יואל אביו שאמר רבותיו שבריגנשבורק עשו כן הלכה למעשה וכן הילכתא עכ"ל. ואע"ג דפריש' לעיל דאינו נוהג אלא כ"ט ומקצת כ"ט ככולו וכ"כ מורי אבי העזרי הני מילי היכא שנהג ז' שיום שביעי עולה לכאן ולכאן אבל הכא שלא נהג שבעה משלים אחר הרגל ט' כדי שיהיו עם הרגלים שלשים. וכבר היה מעשה באחד שמתה אשתו יום אחד לפני יום הכפורים והורה מורי ה"ר יצחק בר' מרדכי מבהם זצ"ל והתיר לו לבעלה לגלח בערב הסוכות אף על גב דלא נהג שבעה ימים קודם החג אף על גב דחג אינו מבטל תורת שלשים אף על גב דחשיב כשבע' ימים הני מילי התם שלא נהג אחר הרגל [הראשון] אפי' יום אחד אבל הכא שנהג יום אחד לפני יוה"כ הרי בטלה הימנו גזירת שבעה וכשנהג ד' ימים אחר יוה"כ הרי נהג ד' מגזירת שלשים הלכך הרגל מפסיק ומגלח שהרי ח' ימים קודם הרגל שלא נהג אלא יום א' מתורת שלשים לכ"ע בטלה הימנו גזירת שלשים וה"ר ברוך היה אוסר ולא שמעתי טעמו. ולענין הלכה למעשה נסמוך על דברי ה"ר יצחק שהתיר ועוד מעשה באדם אחד שמת לו מת בע"ש ושבת דיה ערב שבועות והתירו לו רבותי שבבהם עליהם השלום לרחוץ בע"ש מדאמר ומודים חכמים לאבא שאול כשחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל שמותר לו לגלח בע"ש ושגגה היתה דהתם היינו טעמא דהואיל ונתנה גזירת ל' לדחות אם לא מפני השבת הרי אמרו רבנן יום ז' עולה לכאן ולכאן אבל הכא לענין שבעה שחל יום שני שלו בשבת ערב הרגל בעבור כך לא נתיר אותו לרחוץ בע"ש שהרי אפי' אם היה יום שני שלו חול לא שרי ברחיצה עד סמוך לערב ובצונן דוקא כדפרי' לעיל הלכך לא נהירא לי כלל. ולענין תנחומי אבל היכא שנהג אפי' שעה אחת קודם הרגל אין מנחמין אותו ברגל שהרי אינו אבל כלל שבטלה הימנו תורת אבלות לגמרי אבל היכא שקבר מתו ברגל אע"פ שאינו נוהג אבילות ברגל אפ"ה הואיל שעדיין מוטל עליו לנהוג שבעת ימי אבלו אחר הרגל מנחמין אותו ברגל וגם הואיל שנוהג דברים שבצינעה כדפרי' לעיל מידי דהוה אשבת בעלמא שנוהג בה דברים שבצינעה ומנחמין אותו וראיה לדבר דתניא הקובר את מתו ב' ימים קודם הרגל כו' עד מונה ה' אחר הרגל ואין רבים מתעסקים בו שכבר נתעסקו בו ברגל ופרש"י ואין רבים מתעסקין בו לנחמו באותן חמשה ימים שככר נתעסקו בו לנחמו ברגל כדקתני טעמא כל שהוא משום עסקי רבים כגון תנחומין אין רגל מבטלו ומנחמין אותו ברגל הלכך א"צ לחזור ולנחמו עכ"ל וזה הלשון עצמו תני בברייתא דבסמוך גבי קובר מתו ברגל הלכך כל היכא שנוהג שבעת ימי אבלו אחר הרגל [מנחמין אותו ברגל] ותני בירוש' אין מראין פנים לא בר"ה ולא ביו"כ [וכו'] ולא מפני תפילה שנייא יוה"כ שחל להיות בשבת משמע אבל בשאר רגלים מנחמין והיינו כדפרי' כשיש לו לנהוג [אבילות] אחר הרגל:
1