אור זרוע, חלק ב תל״זOhr Zarua, Volume II 437
א׳תשמיש המטה
תנא באבל רבתי אבל אסור בתשמיש המטה מעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גוייתו ובשבת נמי אסור בתשמיש המטה דדברים שבצנעה נוהג דאמר רבא אבל מטייל באונקלי שלו בתוך ביתו פירוש אבל מטייל בשבת באונקלי שלו חלוק שקרעו בתוך ביתו שבצינעה מותר לנהוג אבילות ואמר נמי אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה פי' אבל היה ולא גילה ראשו לכבוד שבת אלא עומד בעטיפת אבילותו וקאזיל ואתי בביתיה אמר לא ס"ל מר להא דאין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצנעא נוהג כלומר דברים שבצנעא בביתו שאין אדם רואהו הילכך מסקנא דמילתא דברים שבצינעא נוהג בשבת בז' ימי אבלו כגון כיסוי הראש ורחיצה בחמין ותשמיש המטה ומטייל בחלוק קרוע נוהג בהם בצנעה. ורשב"ם פירש דאסור ללבוש בגדים לבנים בשבת דהיינו מילי דצנעה שהרבה בנ"א שאינם אבלים אין לובשים בגדים לבנים בשבת שאין להם ונראה בעיני אני יצחק המחבר בר' משה דת"ב שחל להיות בשבת ודחינוהו עד אחר השבת דאותה שבת אסורה בתשמיש המטה מידי דהוה אקובר מתו ברגל שאנו דוחים אבלו עד לאחר הרגל ואעפ"כ דברים שבצינעה נוהג ברגל א"כ ה"נ האי שבת כלפי ת"ב כרגל ואסור בתשמי' המט' ות"ב ואבל שייכי אהדדי כדר"ח פ"ק דתענית: בתשובת רבותי שבצרפת ראיתי כתוב וזה לשון התשובה שמעתי מאבא מארי זל"ע להקל באבילות בד"ת כבט' באב אבל שמעתי כי בזקנותו של רבי' בהיותו בטרויי"ש התיר בט"ב לקרות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה (ובילדותו) [ולא באבילות] מדאמר באלו מגלחין אבל אסור בד"ת מדקאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום ותניא נמי בההיא פרקא אבל אסור בעשיית מלאכה [ברחיצה] בסיבה בנעילת הסנדל בתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובתלמוד וכו' ואם היו רבים צריכין לו מותר ומדלא שרי אלא ברבים צריכים לו משמע דלא שרי באבל בגוונא אחריתי דאי שריא ליתני הבא לפלוגתייהו דר"מ ור"י כי היכי דתני לה במסכת תענית גבי ט"ב ולשרי באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ור"מ במקום שאין רגיל לקרות ושאין רגיל לשנות אלא ראיה מסתבר דחמיר אבל לענין ד"ת מט' באב וכן מצינו בכפיית המטה שט"ב קל יותר ואין בו חיוב בכפייתו ואע"פ שלא שנינו בהדיא במשנ' שנחלקו ר"י ורבנן בכפיית דמטה בט"ב עצמו דבת' בבא דעט"ב מיתני' ואיכא למימר דאערב ת"ב קאי ה"ה שאין חכמים מחייבין בכפיית המטה ביו"ט. ש"מ מתוך תשובתם לר"י בברייתא כי מחמת אותו טעם נראה שיקילו בט"ב בעצמו ואדרבה דכל עיקר טעמם דפרכי לה עוברות ומניקית מה תהא עליהם אינו אלא ביום ט"ב ולילו שחוששין כ"כ לצער עוברות ומניקות וגם הוא תירץ לא אמרתי אלא ביכול דבערב ט"ב בסעודה המפסקת לחודה ליכא צער כולי האי אם היה צריך כפייה באותה סעודה כיון שגם בלילה שלאחריה וכל יום ט' באב יצטרך לכפותה אלא ודאי בערב ויום ט"ב פליגי עליה ולא מיבעיא כשאינו יכול דקאמר תנא דברייתא אלא כל עיקר לא הודו לו כדקא' תנא דמתני' וקיי"ל כותיה כדפסיק התם בסוף תענית שלא החמירו בט"ב יותר מדאי ושוב ראה ר' בירושלמי דמו"ק תני אבל שונה במקום שאינו רגיל. ויעקב יגיל וישראל ישמח. ואויביהם צור מחה ימח עכ"ל התשובה: בתשובות רבותי צרפתים כתוב לישן אבל עם אשתו הוא בבגדו והיא בבגדה נראה לי כיון דמוזגת לו כוס ומצעת מטה ומרחצת כו' כ"ש הוא בבגדו והיא בבגדה שמותר דהא בנדה שרי לה טפי ממזיגת כוס אבל קירוב בשר אין להתיר. ונראה דודאי אסור דממזיגת הכוס אין ללמוד קירוב בשר ודבר הדומה לבוא מתוך קירוב בשר לידי הרגל דבר ומדאמר ריש כתובות מאי לאו עמו במטה אין ללמוד היתר דהתם פי' מאי לאו בשעה שהן במטה משמע שהיא עמו ולא עם הנשים דהכי משמע ברייתא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות במטתה הכפויה ולא תהא עם הנשים אלא עמו. אבל במטתו לא משמע דלא [צריך כפייה] מדקתני כופה מיטתה דמשמע שלה ולא שלו דבשלו לא צריך לומר שתהא כפויה. ולאכול עמה אין לי ראיה לא לאסור וגם לא להתיר דאיכא למימר דאתי בהני לידי הרגל דבר טפי ממזיגת כוס עכ"ל התשובה:
תנא באבל רבתי אבל אסור בתשמיש המטה מעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גוייתו ובשבת נמי אסור בתשמיש המטה דדברים שבצנעה נוהג דאמר רבא אבל מטייל באונקלי שלו בתוך ביתו פירוש אבל מטייל בשבת באונקלי שלו חלוק שקרעו בתוך ביתו שבצינעה מותר לנהוג אבילות ואמר נמי אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה פי' אבל היה ולא גילה ראשו לכבוד שבת אלא עומד בעטיפת אבילותו וקאזיל ואתי בביתיה אמר לא ס"ל מר להא דאין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצנעא נוהג כלומר דברים שבצנעא בביתו שאין אדם רואהו הילכך מסקנא דמילתא דברים שבצינעא נוהג בשבת בז' ימי אבלו כגון כיסוי הראש ורחיצה בחמין ותשמיש המטה ומטייל בחלוק קרוע נוהג בהם בצנעה. ורשב"ם פירש דאסור ללבוש בגדים לבנים בשבת דהיינו מילי דצנעה שהרבה בנ"א שאינם אבלים אין לובשים בגדים לבנים בשבת שאין להם ונראה בעיני אני יצחק המחבר בר' משה דת"ב שחל להיות בשבת ודחינוהו עד אחר השבת דאותה שבת אסורה בתשמיש המטה מידי דהוה אקובר מתו ברגל שאנו דוחים אבלו עד לאחר הרגל ואעפ"כ דברים שבצינעה נוהג ברגל א"כ ה"נ האי שבת כלפי ת"ב כרגל ואסור בתשמי' המט' ות"ב ואבל שייכי אהדדי כדר"ח פ"ק דתענית: בתשובת רבותי שבצרפת ראיתי כתוב וזה לשון התשובה שמעתי מאבא מארי זל"ע להקל באבילות בד"ת כבט' באב אבל שמעתי כי בזקנותו של רבי' בהיותו בטרויי"ש התיר בט"ב לקרות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה (ובילדותו) [ולא באבילות] מדאמר באלו מגלחין אבל אסור בד"ת מדקאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום ותניא נמי בההיא פרקא אבל אסור בעשיית מלאכה [ברחיצה] בסיבה בנעילת הסנדל בתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובתלמוד וכו' ואם היו רבים צריכין לו מותר ומדלא שרי אלא ברבים צריכים לו משמע דלא שרי באבל בגוונא אחריתי דאי שריא ליתני הבא לפלוגתייהו דר"מ ור"י כי היכי דתני לה במסכת תענית גבי ט"ב ולשרי באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ור"מ במקום שאין רגיל לקרות ושאין רגיל לשנות אלא ראיה מסתבר דחמיר אבל לענין ד"ת מט' באב וכן מצינו בכפיית המטה שט"ב קל יותר ואין בו חיוב בכפייתו ואע"פ שלא שנינו בהדיא במשנ' שנחלקו ר"י ורבנן בכפיית דמטה בט"ב עצמו דבת' בבא דעט"ב מיתני' ואיכא למימר דאערב ת"ב קאי ה"ה שאין חכמים מחייבין בכפיית המטה ביו"ט. ש"מ מתוך תשובתם לר"י בברייתא כי מחמת אותו טעם נראה שיקילו בט"ב בעצמו ואדרבה דכל עיקר טעמם דפרכי לה עוברות ומניקית מה תהא עליהם אינו אלא ביום ט"ב ולילו שחוששין כ"כ לצער עוברות ומניקות וגם הוא תירץ לא אמרתי אלא ביכול דבערב ט"ב בסעודה המפסקת לחודה ליכא צער כולי האי אם היה צריך כפייה באותה סעודה כיון שגם בלילה שלאחריה וכל יום ט' באב יצטרך לכפותה אלא ודאי בערב ויום ט"ב פליגי עליה ולא מיבעיא כשאינו יכול דקאמר תנא דברייתא אלא כל עיקר לא הודו לו כדקא' תנא דמתני' וקיי"ל כותיה כדפסיק התם בסוף תענית שלא החמירו בט"ב יותר מדאי ושוב ראה ר' בירושלמי דמו"ק תני אבל שונה במקום שאינו רגיל. ויעקב יגיל וישראל ישמח. ואויביהם צור מחה ימח עכ"ל התשובה: בתשובות רבותי צרפתים כתוב לישן אבל עם אשתו הוא בבגדו והיא בבגדה נראה לי כיון דמוזגת לו כוס ומצעת מטה ומרחצת כו' כ"ש הוא בבגדו והיא בבגדה שמותר דהא בנדה שרי לה טפי ממזיגת כוס אבל קירוב בשר אין להתיר. ונראה דודאי אסור דממזיגת הכוס אין ללמוד קירוב בשר ודבר הדומה לבוא מתוך קירוב בשר לידי הרגל דבר ומדאמר ריש כתובות מאי לאו עמו במטה אין ללמוד היתר דהתם פי' מאי לאו בשעה שהן במטה משמע שהיא עמו ולא עם הנשים דהכי משמע ברייתא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות במטתה הכפויה ולא תהא עם הנשים אלא עמו. אבל במטתו לא משמע דלא [צריך כפייה] מדקתני כופה מיטתה דמשמע שלה ולא שלו דבשלו לא צריך לומר שתהא כפויה. ולאכול עמה אין לי ראיה לא לאסור וגם לא להתיר דאיכא למימר דאתי בהני לידי הרגל דבר טפי ממזיגת כוס עכ"ל התשובה:
1