אור זרוע, חלק ב תמ״בOhr Zarua, Volume II 442
א׳נטילת צפרנים
ת"ר כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרניו במועד ובימי אבלו דר"י ור' יוסי מתיר אמר עולא הלכה כר' יהודה באבל וכר' יוסי במועד ושמואל אמר הלכה כר' יוסי בזה ובזה דאמר שמואל הלכ' כדברי המיקל באבל וכן הלכה למעשה ומסקנא דמילתא דל"ש צפרנים דיד ול"ש צפרנים דרגל כולהו שרי והני מילי בשיניו אבל בגנוסטרא אסור ולענין ליטלם כסכין בזה כתב רבי' יצחק בר' אברהם דכיון דבגנוסטרי אסור הוה לן למיסר בסכין דה"נ משמע שאין לנו להתיר ליטלם אלא בשיניו מדאמר רב (שמואל) [שמן] בר אבא הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן בחולא דמועדא שקיל להו לטופריה בשינים ואם איתא דבסכין מותר ליטלם למה הוצרך לשנות שינוי כ"כ בשיניו ונ"ל דאין מזה ראיה לאסור דאיכא למימר שלא היה לו מזומן סכין ואין זה דוחק וע"כ כי קאמר ש"מ תלת ש"מ מותר ליטול צפרנים במועד וש"מ אין בהם משום מיאוס וש"מ מותר לזורקן אמאי לא קאמר ש"מ ארבעה ולימא ש"מ דבגנוסטרא אסור אלא ש"מ שזה לא היה יכול לומר לפי שלא היה לו גנוסטרא באותה שעה ה"נ יש לומר בסכין עכ"ל מיהו הדעת נוטה לאסור. ועוד כמדומה דהואיל דהשתא כל השנה כולה נוטלים בסכין אסור. וכתב רבי' יצחק אלפס וחזינן למקצת רבוואתא דווקא בתוך ל' יום אבל בתוך ז' אסור. ואנן לא ס"ל הכי אלא אפי' בתוך ז' שרי וה"מ בימי אבלו אבל במועד אפי' בגנוסטרא מותר. ומותר לגלח שפה בחש"מ עכ"ל. רוצה לומר דהא דקאמר שמואל אף בקשו ממנו שפה והתיר להם דהיינו דוקא בחולו ש"מ וכן מוכח פירש"י א"כ אסור לגלח שפה בימי אבלו ובפר"ח מוכח בהדיא דר' התיר שפה בימי אבלו שכתב לאחר שמעת' דצפרנים ולאחר שמעת' שפה שהתיר ר' כתב ואלו כולן שאמרנו בתוך ל' יום אבל בשבעת ימי האבל אסור בטלן עכ"ל. פליג אדר' יצחק אלפס בתרתי פליג עליה בהא דאיהו שרי אפי' תוך שבעה ופר"ח אסר ופליג עליה דאיהו סבר לא התיר ר' שפה אלא בחוש"מ ופר"ח סבר דאף בימי אבלו התיר. וכן אני יצחק בר משה המחבר אומר דשפה שריא אפי' בימי אבלו דאמר בירושלמי גמרא ואלו מכבסין במועד שפם ונטילת צפרנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור ואית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר מאן דמר ברגל אסור כשיש שם הערמה באבל מותר כשאין שם הערמה רב חייא בר אשי בשם רב הלכה כדברי מי שהוא מקיל באבל וברגל ור' יעקב בר אחא ור' שמעון בר בא בשם ריב"ל הלכה כדברי מי שהוא מקיל באבל. רב אמר שפה בנטילת צפרנים לכל דבר א"ר ירמיה ובלבד בנוטות נ"ל פי' נוטות היינו ששערות שפה ארוכות ונוטות לצד פה ומעכבות אכילה. הרי להדיא משמע שכשהותרו הצפרנים הותר השפה ועלה מסיק בירושל' ר' יצחק בר נחמן בשם ר' חנינא שני זוגות היו אחד מעמת'. פי' מאותו מקום. ואהר מידר. פי' מאותו מקום. עלה אחד בשפה ואחד בנטילת צפרנים והתיר להם רבי הא למדת שכשהותרו הצפרנים הותרה השפה. וכן הלכה למעשה מיהו בזה איני יודע להתבונן אם דוקא לאחר שבעה כדברי פר"ח או אפי' תוך שבעה כדברי רבי' אלפס [וכן] פי' רבי' שבר"ם זצ"ל דאף בקשו ממנו שפה והתיר להם (דהאי) [דקאי] בין אאבל בין אחולו של מועד:
ת"ר כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרניו במועד ובימי אבלו דר"י ור' יוסי מתיר אמר עולא הלכה כר' יהודה באבל וכר' יוסי במועד ושמואל אמר הלכה כר' יוסי בזה ובזה דאמר שמואל הלכ' כדברי המיקל באבל וכן הלכה למעשה ומסקנא דמילתא דל"ש צפרנים דיד ול"ש צפרנים דרגל כולהו שרי והני מילי בשיניו אבל בגנוסטרא אסור ולענין ליטלם כסכין בזה כתב רבי' יצחק בר' אברהם דכיון דבגנוסטרי אסור הוה לן למיסר בסכין דה"נ משמע שאין לנו להתיר ליטלם אלא בשיניו מדאמר רב (שמואל) [שמן] בר אבא הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן בחולא דמועדא שקיל להו לטופריה בשינים ואם איתא דבסכין מותר ליטלם למה הוצרך לשנות שינוי כ"כ בשיניו ונ"ל דאין מזה ראיה לאסור דאיכא למימר שלא היה לו מזומן סכין ואין זה דוחק וע"כ כי קאמר ש"מ תלת ש"מ מותר ליטול צפרנים במועד וש"מ אין בהם משום מיאוס וש"מ מותר לזורקן אמאי לא קאמר ש"מ ארבעה ולימא ש"מ דבגנוסטרא אסור אלא ש"מ שזה לא היה יכול לומר לפי שלא היה לו גנוסטרא באותה שעה ה"נ יש לומר בסכין עכ"ל מיהו הדעת נוטה לאסור. ועוד כמדומה דהואיל דהשתא כל השנה כולה נוטלים בסכין אסור. וכתב רבי' יצחק אלפס וחזינן למקצת רבוואתא דווקא בתוך ל' יום אבל בתוך ז' אסור. ואנן לא ס"ל הכי אלא אפי' בתוך ז' שרי וה"מ בימי אבלו אבל במועד אפי' בגנוסטרא מותר. ומותר לגלח שפה בחש"מ עכ"ל. רוצה לומר דהא דקאמר שמואל אף בקשו ממנו שפה והתיר להם דהיינו דוקא בחולו ש"מ וכן מוכח פירש"י א"כ אסור לגלח שפה בימי אבלו ובפר"ח מוכח בהדיא דר' התיר שפה בימי אבלו שכתב לאחר שמעת' דצפרנים ולאחר שמעת' שפה שהתיר ר' כתב ואלו כולן שאמרנו בתוך ל' יום אבל בשבעת ימי האבל אסור בטלן עכ"ל. פליג אדר' יצחק אלפס בתרתי פליג עליה בהא דאיהו שרי אפי' תוך שבעה ופר"ח אסר ופליג עליה דאיהו סבר לא התיר ר' שפה אלא בחוש"מ ופר"ח סבר דאף בימי אבלו התיר. וכן אני יצחק בר משה המחבר אומר דשפה שריא אפי' בימי אבלו דאמר בירושלמי גמרא ואלו מכבסין במועד שפם ונטילת צפרנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור ואית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר מאן דמר ברגל אסור כשיש שם הערמה באבל מותר כשאין שם הערמה רב חייא בר אשי בשם רב הלכה כדברי מי שהוא מקיל באבל וברגל ור' יעקב בר אחא ור' שמעון בר בא בשם ריב"ל הלכה כדברי מי שהוא מקיל באבל. רב אמר שפה בנטילת צפרנים לכל דבר א"ר ירמיה ובלבד בנוטות נ"ל פי' נוטות היינו ששערות שפה ארוכות ונוטות לצד פה ומעכבות אכילה. הרי להדיא משמע שכשהותרו הצפרנים הותר השפה ועלה מסיק בירושל' ר' יצחק בר נחמן בשם ר' חנינא שני זוגות היו אחד מעמת'. פי' מאותו מקום. ואהר מידר. פי' מאותו מקום. עלה אחד בשפה ואחד בנטילת צפרנים והתיר להם רבי הא למדת שכשהותרו הצפרנים הותרה השפה. וכן הלכה למעשה מיהו בזה איני יודע להתבונן אם דוקא לאחר שבעה כדברי פר"ח או אפי' תוך שבעה כדברי רבי' אלפס [וכן] פי' רבי' שבר"ם זצ"ל דאף בקשו ממנו שפה והתיר להם (דהאי) [דקאי] בין אאבל בין אחולו של מועד:
1