אור זרוע, חלק ב נ״טOhr Zarua, Volume II 59
א׳והזורה והבורר והמרקד' פירש"י הזורה. ברחת לרוח. הבורר. פסולת בידיו. המרקד. בנפה ופרכי' בגמ' היינו זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהואי במשכן אע"ג דרמיא ליה חשיב ליה וליחשוב נמי כותש אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. פירש"י וליחשוב נמי כותש. חיטין במכתשת להשיר קליפתן. דהואי במקדש בסמנין אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב ליה דהא נמי מפרקה מלבושה הוא ומשני שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. [לכך] אע"ג דהואי במשכן ואב מלאכה הוא כיון דתנא לי' דש [לא] תנא ליה כותש. וזורה ובורר ומרקד סדורא דפת נינהו וכיון דהוו במקדש והכא אתחיל בסדורא דפת תנינהו כדאמרי' גבי אופה דהוה ליה למתני מבשל ולא אופה דלא הוה במקדש אלא סידורא דפת נקיט ואתא הואיל ואופה בפת כמבשל בסמנין אבל כתישה עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סולת נקיה אבל עניים לא טרחי הלכך לא תנא ליה ומיהו ודאי אב מלאכה הוא ובכלל דש הוא עכ"ל: ת"ר היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר אמר עולא ה"ק בורר ואוכל כו' עד אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבירר לאוצר וחייב חטאת אמרוה קמי' דרבא אמר שפיר אמר נחמני הלכך מסתבר דהלכה כאביי ורבא ואסור לברור לבו ביום ואסור לברור פחות מכשיעור דהיינו [פחות מכגרוגרת] כדפירש"י וקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה בפ' בתרא דיומא ופר"ח שלא לאלתר לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת וקיי"ל כותי' דאמר רבא שפיר אמר נחמני והא דאמר אביי לאלתר כ"ז שיושב על השלחן ואוכל דגרסי' בתלמוד א"י בירר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר חייב ר' יוחנן [אמר] פטור מתני' פליגא על חזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן רבא בר חייא אמר תפתר כשהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה. והא נמי דאמרי' היו לפניו מיני אוכלין ובירר ואכל ובירר והניח רב אשי מתני פטור ר' ירמי' מתני חייב וכו' פר"ח ואוקימנא להא דרב אשי בבורר בנפה או בכברה חייב חטאת בקנון ובתמחוי פטור וכל פטור דשב' פטור אבל אסור [לבר מתלת] וקיי"ל כרב אשי דבתרא' הוא. והא דאמ' חזקיה הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב הלכה היא (והא) [דהא] מקשה ופרקי' לפרושי שמעתי' (ואי) לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור ושני שאני תורמוסין כו' שמעי' מהכא דאוכל מתוך פסולת [לבד] מתורמוסין שרי כדאביי דשרי לאלתר כי היכי דלא תקשי חדא אחבירת' וכבר פירשנו דסלקא זו השמוע' כדאביי וכדרב אשי וכחזקי'. שמעי' מדברי שלשתן כי בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד שרי ולאו כל היכא דבעי שרי [אלא] ברירת אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל לא ואוכל דמתוך פסולת דשרי לברור ולאכול או לברור ולהניח [היינו] כדי לאכול לאלתר על השלחן כמו שפירשנו אבל לברור ולהניח שלא לאלתר לא וזה שאמרנו כי מותר לברור ולאכול ולברור ולהניח ולאוכלו לאלתר (שרי) [היינו] ביד אבל בקנון ובתמחוי לא ואם בירר פטור אבל אסור ובנפה וכברה ד"ה אסור ואם בירר נעשה כמי שבירר לאוצר בשוגג וחייב חטאת ואע"ג דגרסי' לענין מי שאבד לו גט אם מצאו לאלתר כשר ואמרי' היכי דמי לאלתר כל שלא עבר [אדם] שם אחרים אומרי' הלכה כל שלא שהה שם אדם הכא כיון דאשכחנא בתלמוד א"י מפורש כוותי' עבדינן ומסקי' לשמעת' שיעור מה שמיסב על השלחן באותה סעודה בלבד. ובענין הזה גרסי' בגמ' דידן ביו"ט בפ"ק תנן התם המקלף שעורין מקלף אחת אחת על יד ואוכל אם קילף לתוך חיקו חייב א"ר אלעזר וכן לשבת איני והא רב מקלפי לי' כסי כסי אלא אי אתמר אסיפא איתמר המולל מלילות כו' עד ואם ניפח ונתן לתוך ידו חייב א"ר אלעזר וכן לשבת מ"ט דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי לאו מלאכת מחשבת הוא דלא קמיכוין במלאכה אלא לאכילה בלבד ולפיכך אמר כיצד מנפח ואסיקנא א"ר אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כחו ע"כ פר"ח. ומה שפסקנו הכא דשרי לברור אוכל מתוך פסולת מקשים עלה מהא דאמר פ' תולין (ומשמע) [משום] מאי מתרינן ביה רבה אמר משום בורר ר' זירא אמר משום מרקד אמר רבה כותי' דידי מסתברא מה דרכו של בורר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת אף הכא נמי נוטל את האוכל ומניח את הפסול'. הא למדת דאוכל מתוך פסולת אסור והכא אסקינן דשרי ויש מפרשים דהתם מיירי שהפסולת מרובה על האוכל שכן דרכו של בורר לברור המועט מתוך המרובה והכא בשמעתא שהאוכל מרובה על הפסולת הלכך שרי לברור אוכל מתוך הפסולת שאין דרך בורר לברור המרובה מתוך המועט בההי' דספ"ק דביצה דתניא ר"ג אומר מחלוקת כשאוכל מרובה על הפסולת וכו' ואיני יודע מה מתרצים דחדא דבאותה בריית' קתני אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל אלמא דכ"ע אוכל מועט מתוך פסולת מרובה שרי ותו דההיא לא שייכא כלל להכא דהתם בטירחא יתירה פליגי כדמסיק התם לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא ותו הא דשני רב הונא לברייתא דבורר ואוכל אוכל מתוך פסולת כו' ופסולת מתוך אוכל לא יברור הא זימנין משכחת לה איפבא דאיזה שיהי' מרובה אותו בורר מתוך המועט. הלכך נראה בעיני כמו שמפרשים דההיא דתולין הכי קאמר מה דרכו של בורר כי האי שאינו יכול ליקח מן המשקה כלל שהרי מעורב בשמרים אלא נוטל את האוכל דהיינו השמרים לחוץ שהרי כשהוא מסנן נוטל את השמרים במסננת והשתא לא תקשי ולא מידי להכא: ירושלמי רק והפריחתו הרוח חייב משום זורה. והבורר. אמר רבי יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב יש שהוא נוטל בגרוגרת (ובורר) [ומיד] מתחייב היך עבידא הי' יושב ע"ג כרי וברר צרורות כל היום אינו מתחייב נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר מתחייב: אמרי' בפ' תולין דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא א"ל רב אחא מדפתי לרבינא והאיכא נצוצות פירש"י נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך פסולת השכר והנהו מוכחן דבורר הוא ומשני נצוצות בי רב פפא לא חשיבי שחנוני ומטיל שכר היה כדאמרי' בב"מ ובפסחים הלכך אינו מקפיד (למנותן) [לנצוצות] כל כך וכשמגיע לנצוצות משליך הם ופסולתם לחוץ ותחילת שפייתן [מן] הפסולת ניכר דלאו בורר הוא ע"כ רש"י הלכך יזהר אדם בשבת וביו"ט שלא ישפה מכלי אל כלי כדי להשאיר פסולת הנשארת בשולי הכלי אלא או ישאיר מן המשקה עם הפסולת שלא יהא הפסולת ניכר או ישפה הפסולת עם המשקה לחוץ: תנן נותנין לתלויה בשבת וחכ"א אין נותנין לתלוי' בשבת אבל נותנין לתלויה בי"ט. ונר' בעיני היתר גמור ליתן שמרים לתוך השק מע"ש כדי שיזוב היין לחוץ ולשתות היין בשבת דע"כ לא פליגי ר' אליעזר וחכמים אלא לכתחילה שר"א אומר נותנין לתלוי' בשבת וחכ"א אין נותנין לתלוי' בשבת אבל היכא שתלה מע"ש ונתן עליה שמרים מע"ש שרי לכ"ע אע"פ שזב היין לחוץ בשבת כדקתני סתמ' דמתני' נותנין מים ע"ג השמרים בשביל שיצולו ופירש"י נותנין (יין) [מים] בשבת ע"ג השמרים הנתונין כמשמרת מבע"י כדי שיהיו צלולין עכ"ל. ואמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש ופריך תלמוד' אבל עכורין לא מיתבי רשב"ג אומר טורד אדם חבית [של יין] יינה ושמרי' ונותן לתוך המשמרת (כשנתן) [בשבת] ואינו חושש תרגמה זעירי בין הגתות שנו פירש"י טורד. מערב. בין הגתות שנו. שכל היינות עכורין ושותין אותן בשמריהן הלכך אין כאן תיקון דבלא"ה משתתי עכ"ל. מכל אלה משמע דשרי ואין לאסור משום גזירה שמא יתן בה בשבת דהא תנן להדיא נותנין מים ע"ג שמרים ולא גזרינן אטו שמא יתן בה שמרים בשבת. מיהו איני יודע יפה לחלק בין שמרים בין חלות דבש דתנן לקמן פ' חבית חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן אסורין ור' אלעזר מתיר ופרש"י חלות דבש מאחר שמרוסקין הדבש זב מאיליו מתוך השעוה ואין דרך לסוחטו הלכך ר"א מתיר וחכמי' אוסרי' גזירה אטו אינן מרוסקין דלא מרסק להו וליכא למימר דשאני גבי תלויה דליכא אלא משום עובדא דחול דהלכה כרב ששת באיסורי דלא מחייב חטאת דמדקיימי רבה ור"ז כותי' דרב הונא דאמר שימר חייב חטאת ש"מ דהלכה כרב הונא ובירושלמי פ' תולין ר' זעירא בשם ר' חייא בר אשי בשם שמואל המשמר חייב משום בורר ר' זעירא אמר משום מרקד: תנן מסננין את היין בסודרין ולא גזרי' משום סחיטה וקשה מההיא דאילו קשרים דא"ר זירא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב הי' מהלך בשבת ופגע באמת [המים] אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתיעקר שניה מותר ואם לאו אסור מתקיף לה רבא היכי ליעבד ליקיף קא מפיש בהלוכא ליחות למיא זמנין דמתווסי מאני' במיא ואתי לידי סחיטה ותנן פ' חבית נסתפג אפי' בעשר אלונטות לא יביאם בידו ומוכח בגמ' משום סחיטה ואמרי' ד"פ המביא כדי יין גבי הני נשי דקא מליין [חצבייהו] מיא [ביומא טבא] ולא משניין לפרוס סודרא עליה זימנין דנפל במיא ואתי לידי סחיטה הא למדת דאיכא למיגזר דילמא אתי לידי סחיטה. ופר"ת זצ"ל דכל הני דחיישי' בהו דילמא אתי לידי סחיטה משום דאיירי במים שכשנסחט הבגד מתלבן הבגד וחייב משום מלבן כי כן דרך הבגד להתלבן מן המים אבל ביין אין שייך ליבון הלכך לא גזרי' דילמא אתי למיסחט. ולפי מה שפירש' דבמים חיישינן שמא יסחוט משום דשייך בהון ליבון קשה מההיא דפ' בתרא דיומא דת"ר ההולך להקביל פני אביו או פני רבו ופני מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש וכן בביצה פ' יו"ט גמ' חל להיות אחר השבת א"ר חייא בר אשי נידה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה והשתא אמאי לא חיישי' לסחיטה וי"ל דגבי נדה מתוך שלא התרתה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא א"נ במקום מצוה לא גזור רבנן ומיתרצא נמי ההיא דההולך להקביל פני רבו. [מיהו קשה] דיהא אסור (משום) [נמי] אפי' לא יסחוט משום שמא ישרה הבגד במים ושרייתו זהו כיבוסו כדתנן פ' נוטל גבי הכר היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עוד נותן עליה מים עד שתכלה אבל על של בגד אין נותן עליה מים משום דשרייתו זהו כיבוסו כההוא דפ' דם חטאת בזבחים דאמר רב' שרה בגד במים חייב ופר"ת דהתם מיידי (בנגד) [בבגד] המלוכלך כדקתני בנוטל היתה עליו לשלשת וכן ההיא בדם חטאת מייתי לה אההיא דנתז מן הצואר על הבגד דהואיל שהוא מלוכלך הרי בשרייה בעלמא מתלבן ומתצחצח מפני שמעביר הלכלוך והטנוף אבל גבי נדה והולך להקביל פני רבו אפי' שורה בגדיו במים אין כאן כיבוס כלל ולא עוד אלא שמתלכלכין יותר בשרייתו ולכך שרי קנוח ידים במפה בשבת וכן סיפוג אלונטית שמותר לו לקנח כל גופו בשבת לאחר רחיצה וכן כל הני דאייתית לעיל דלא אסירו אלא משום סחיטה אבל משום שרייתן היינו כבוסן לא. הלכך עתה המסקנא כך הוא דגבי מים חיישי' דילמא אתי למסחט משום דמתלבן הבגד בכך ושרייתו היינו כבוסו במים היכא שהבגד מלוכלך אבל אם אינו מלוכלך אינו מתלבן עד שיסחוט וגבי יין לא גזרי דילמא יסחוט דלא שייך ליבון ביין ולהכי קתני דמסננין את היין בסודרין אבל מים אין מסננין בסודר שמא יסחוט אבל אם היה עשוי לכך ומיוחד לסנן בו מסננין בו אפי' מים דמאחר שהוא מלוכלך תדיר ליכא למיחש שמא יסחוט והכי מוכח ר"פ במה טומנין בההיא (דרבא) [דרבה] ור"ז אקלעו לבי ריש גלותא חזייה דפריס דסתודר אפומא דכובא ואנח נטלא עלויה נזף ביה (רבא) [רבה] א"ל ר' זירא אמאי א"ל השתא קא חזית לסוף חזייה דקא עצר ליה פירש"י שהי' סוחטו מן המים שנבלעו בו א"ל אלא מ"ש מפרוקנא פי' בגד העשוי לכך לפרוס על הגיגית שפורסין אותו שם בשבת א"ל התם לא קפיד עלויה הכא קפיד עלויה פירש"י לא קפיד עלויה אם שרוי במים שהרי עשוי לכך ולא אתי לידי סחיטה הא למדת דאפי' במים היכא שעשוי לכך ל"ח לסחיטה ואתי שפיר הא דאמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת אע"ג דפריש' דבמים חיישינן לסחיטה משום דמשמרת עשויה לכך ולא סחיט מיהו ר"ת [מפרש] דפרונקא דפ' במה טומנין היינו בגד שמשימין ע"ג הגיגית של שכר ור"ז הקשה לרב' משכר על המים ורב' השיב לו דגבי מים חיישינן לסחיטה וגבי שכר לא חיישינן ולפי זה אין בידי לסנן מים בסודר בין עשוי לכך בין שאינו עשוי לכך דשמא אע"פ שעשוי לכך אסור הואיל ושייך בו [ליבון] וההוא דזעירי דנותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת התם לא חיישינן לסחיטה משום שמעורב ביין. ולפי מה שפי' דביין לא חייש לסחיטה יש להקשות דתנן פ' נוטל ספוג אם יש לו עוד בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו פי' משום סחיטה וכן בפ' מפנין ת"ר אם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה בשערה ופריך הא אתיא לידי סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשיער הא אם היה בגד היה אסור אמאי הלא כבר פרשנו דביין שאין ליבון לא חיישינן לסחיטה וכ"ש בשמן דליכא ליבון ופד"ת דההוא סחיטה אסור' משום מפרק מפני שצריך לשמן ובודאי סחט וכדפירש"י גבי ספוג שאין לו בית יד שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו וכן נמי ההוא דשלהי תולין דא' רבא לא ליהדק אינש אודרא בפומא דאשישא דילמא אתי לידי סחיטה. ופירש"י אודרא. מוכין שסותמין בהן פי הפך אשישא פך עכ"ל ובערך אשש כתב ואוחבי אשישי ענבים תרגם ברם אם יתובון וישתבק להון ויהון דמן לגברא דאשתלי מילא בחמרא. משמע שרוצה לפרש שהם גרבי יין אלמא דביין ושמן חיישי' לסחיטה התם נמי משום סחיטה דמפרק [שדרכו] בכך לסוחטו אי משום שיכנס בפי הפך בריוח או משום מה שבתוכו דבשסוחטו נופל לתוך הכלי וניחא ליה במאי דנפיק מניח ולפי מה שפרשנו דאין ליבון בשכר ויין ושמן כ"א במים מקשה ר"ת אההיא דפ"ק דכתובות ודפ' הלוקח בהמה בבכורות וס"פ שמונה שרצים דא"ר שימי בר חייא משמיה דרב האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוק' בה ביומא טבא ופיר"ת דנזייתא הוא גיגית של שכר כדאמרינן פ"ק דפסחים וסימנך נזייתא ובערוך [ערך] סבר כתב פי' הגאון בשבת נזייתא כד של יין או של שכר ופי' רש"י מסוכרייא בגד שכורכין בברזא דחבית של חרס מפני שאין הנקב שוה אסור להדוקה בנקב משום סחיטה ואע"ג דלא קמכוין לסחוט עכ"ל וכן פר"ח ובסדר תנאים ואמוראים משום סחיטה והשתא קשה דבאיזה סחיטה עסקינן אי משום ליבון הרי הוכחנו דאין ליבון כ"א במים ואי משום מפרק הא קאזיל לאיבוד א"כ מאי האי דקאמר ס"פ שמונה שרצים בההיא ר"ש מודה דאביי ורבא דאמרי תרויהו מודה ר"ש כו' הא כל היכא דקאזיל לאיבוד אין ר"ש מודה כדפי' בערוך בערך פסק מההיא דהבונה דת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להסק כדי לבשל ביצה קלה אם לייפות את הקרקע כ"ש. ופריך אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ומשני רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו באגם שנו אביי אמר אפי' תימא בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמכוין ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ד"ש באיפסיק רישי' ולא ימות ומשני ל"צ דקא עביד בארעא דחברי' אלמא דכל היכא דלא ניחא ליה אע"פ דפסיק רישי' ולא ימות הוא אין ר"ש [מודה] וה"נ מוכח בההיא דת"ר הצד חלזון והפוצעו כו' דפריך ולחייב נמי משום נטילת נשמ' דהא [אביי] ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפרול"י ומשני דשאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה. ותו מביא ראי' מההי' דפר"א דמילה גבי בהרת דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר ומההיא דכל כתבי הקודש גבי דשקיל ליה בברזי ותו מייתי דאי' מההוא דלולב הגזול דת"ר אין ממעטין ביו"ט פי' ענבי הדס משום ראב"ש אמרו ממעטין ופריך והא קמתקן מנא ביום טוב ואמר רב אשי הב"ע שלקטן לאכילה ור"א בר"ש סבר לה כאבוה דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ול"י לא צריכא כגון דאית לי' הושענא יתירא פי' ולא ניחא לי' באותה שליקט ענביה ותו מביא דאי' מס"פ כל התדיר דאמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים ופריך והא קא מכבה ומוקי לה כר"ש דדשא"מ מותר אע"ג דהתם פ"ר ולא ימות היא מ"מ הואיל ולא ניחא ליה בהאי כיבוי שרי הא למדת דכל פ"ר ולא ימות דלא ניחא ליה בהאי דשרי מעתה האי מסוכרייא דנזייתא ליכא לפרש דאסור משום מפרק הואיל ואינו מתכוין ולא ניחא ליה. הלכך נראה לר"ת לפרש בלשון שני של ערוך דפי' בערך סכר דמסכרייא דנזייתא היינו סתימת גיגית של שכר ואסור להדוקה ביומא טבא דשמא תבטל הסתימה אצל דגיגית ויעשה כלי בשבת וכגון שיתכוין לבטלה ולא יתכוין לעשות כלי דהשתא פסיק רישיה שייך ביה וגם אינו מתכוין לעשות כלי לגמרי. א"נ נוכל לפרש כפירש"י משום סחיטה [ומיירי] שהנקב [למעלה] בכד שכל הנסחט ממסוכרייא נופל לתוך החבית דהשתא ניחא לי' במאי דנפיק מיניה ואסור משום סחיטה דמפרק כהני דפרי' לעיל וכ"כ בערך סכר כי לשם כתב שני הפירושים לשון א' משום בונה כדפרי' ולשון שני משום סחיטה וכתב לדברי שניהם האי נקב למעלה מן הכד הוא וע"כ אסרו חכמים להדוקיה אלא לשומו דפה למ"ד משום סתימת הפתח כיון שמהדקו נראה כמחובר. למאן דאסר משום סחיטה ניחא ליה שיזוב היין לתוך [הכד] הלכך אסור אבל בנקב מן הצד כמו שיש לחביות שלנו לא אסרו להדוקי' ביומא טבא ליאבד היין אפי' אם יסחוט כיון שילך לאיבוד לא ניחא ליה עכ"ל. הלכך לשיטת ר"ת כך הוא המסקנא הלכה למעשה דבמים גזרי' דילמא אתי למיסחט הלכך צריך אדם ליזהר שלא ישרה בגדיו במים בשבת וביו"ט כדי שלא יבוא לידי סחיטה ויתחייב משום מלבן ובמקום מצוה לא גזור דילמ' אתי למיסחט ולא חייש אפי' שרה בגדיו במים בגון גבי נדה שמערמת וטובלת בבגדיה וכגון גבי הולך להקביל פני רבו. ושריית הבגד זהו כבוסו היכא שהיתה עליו לשלשת וכל מיני ליכלוך וטנוף אבל היכא שאין הבגד מלוכלך אין שרייתו כבוסו ואפי' אם הי' הבגד שחור אין שרייתו כבוסו ולכך שרי ליטול ידים במפה בשבת וכן סיפוג אלונטית נמי שרי שיותר הבגד מתלכלך כשמקנח בו ידיו וגופו וכן כל בגד צח אין שרייתו (אין) [אלא] לכלוכו וביין ובשמן ובשכר לא חיישי' שמא [יסחוט] דאין שייך [בהן] ליבון ולכך מסננין בו אפי' את המים כדמוכ' פירש"י ר"פ במה טומנין מיהו לפיר"ת אין בידי להתיר לסנן מים בסודרין אע"פ שעשוי ומיוחד לכך הואיל ושייך בו ליבון במים ובגד שבלוע מן היין ושמן ושכר אסור לסוחטו לצורך המשקין הלכך אסור לסתום פי החביות בבגדים וסמרטוטים מפני שנסחט הבגד והסמרטוטים ונופל לתוך היין וניחא ליה במאי דנפק מיניה ומודה ר"ש באיפסיק רישי' ול"י דאסור היכא דניחא ליה אבל אם הנקב שבחבית מן הצד שמה שנסחט נופל ע"ג קרקע ואזיל לאיבוד שרי להדוקא ביומא טובא וכן הברזא הכרוכה סביבותי' סמרטוט מותר לתוחבה לתוך החבית בשבת ויו"ט היכא שהוא מן הצד משום שהיין הנסחט הולך לאיבוד וכ"כ ה"ר אליעזר ממיץ זצ"ל במלאכה דדש וכן ברזא שיש עליה נעורת והנעורת בלוע מן היין יזהר שלא יסחט הנעורת להוציא יין שבו אבל אם אינו צריך למשקה כלל מותר דהיינו כבשים לגופן ודוקא לצורך השבת אבל אם יש לו יין אחר כיוצא בזה שאין צורך שבת למשוך מיד בברזא שיש בה נעורת אסור כדקתני סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת אבל לא למוצ"ש וצריך שיראה שאינו צריך למימי הברזא שאם יש לו כלי תחת הנעורת יסירנו להראות שאין צריך למשקין היוצאין עכ"ל מיהו מה שחילק בין יש לו יין אחר לאין לו לא מסתבר. ולאותו לשון שפרשנו מסוכריתא דנזייתא משום בונה אין נראה לחלק בין פי החבית למן דצד מיהו בערוך מחלק כדפרי' הרי פירשנו המסקנא והלכה למעשה לשיטת ר"ת ולשיטת ערוך ולשיטת הרא"מ זצ"ל. מיהו ר' יצחק בר שמואל זצ"ל אומר דפסיק רישי' אע"ג דלא ניחא לי' ביה אפ"ה אסור מדרבנן וההוא דשאני דעביד בארעא דחברי' וכן ההוא דצד חלזון ושקלינהו בברזא כולהי נפק' מינה שאינו חייב חטאת וההיא דפר"א דמילה וההוא דדם חטאת ודלולב הגזול איכא למימר דמצוה שאני. א"נ דלולב דגזול ה"פ ס"ל כאבוה דאמר דשא"מ מותר ופריך והא פסיק רישי' הוא ומשני דאית לי' אחריתא והואיל ואית לי' שרי אפי' לר"ש דשמא לעולם לא יהא צריך לשניה ואשתכח דלא תקן כלי והלכך לאו פס"ר הוא אבל לר"י אסור שמא יצטרך לה ואגלאי מילתא דכלי עביד. ועוד מקשה רבי' יצחק על פי' ערוך דתנן בפ' ח' שרצים המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה ליחה פטור פי' כגון שאינו חושש לפה כלל דאי ניחא לי' מן הפה כי לא מיכוין נמי חייב ואע"ג דלא ניחא לי' בפה הוה אסור אי לאו משום צערא דגופא דשרי דהתם בח' שרצים קרי לה מלאכה שא"צ לגופה ומייתי עלה מחט של יד להוציא בר את הקוץ דהוה משום צערא ולדברי ערוך הו"ל דבר שאין מתכוין מותר ועוד הקשה מההיא דהמוציא דאמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת ופירש"י למשמש בצרור בנקב של בית הרעי להוציא הזבל משום השרת נימין והתם פס"ר הוא דאי לאו הכי לא הוה אסר רבא דסבר כר"ש פ"ב דביצה גבי קירוד וקירצוף ולדברי ערוך אמאי אסור והא לא ניח' לי' בהשרת נימין מיהו התם יש לפרש כדפר"ח התם דלמשמש בצרור היינו להחליקו [כדי] לקנח בו וחייב משום ממחק הלכך לר' יצחק אסור לתחוב הברזא הכרוכה בבגד ובסמרטוט לתוך החבית דאע"ג דקא אזיל לאיבוד אפ"ה חייב משום סוחט מדרבנן מיהו קשה שאין צריך למים היוצאים. ושמא יש לחלק בין מים הבלועין בבגד ובין מים הבלועין בכבשים דמיחזי כאיכלא ועוד יש מחלקים דכל היכא שמשרה את הבגד ברצון חכמים אז לא חיישי' דילמא אתי למסחט והיינו דתנן מסננין את היין בסודרין מיהו קשה מההוא דאלונטית דגזרי אע"ג דבמזיד הוא עושה וי"ל משום דכיון שאינו שרוי כ"א מעט רוצה הוא לנקותו ותו קשה מההיא דאין מטבילין כלים משום סחיטה וי"ל אגב שהוא טרוד בטבילת מצוה אתי למיסחט מיהו סברא זאת אינה מתיישבת בלב ואיני סבור שיש לסמוך עליה:
1