אור זרוע, חלק ב ע״חOhr Zarua, Volume II 78
א׳הבונה לקמן בפ' הבונה כמה יבנה ויהא חייב כל שהו והתם מפרש בגמ' כל שהו למאי חזי. ירושלמי פ' כלל גדול מה בנין היה במשכן שהיו נותנין קרשים ע"ג אדנים ולא לשעה היתה א"ר יוסה מכיון שהיו חונין ונוסעין ע"פ הדיבור כמי שהוא לעולם הדה אמרה בנין לשעה בנין הדה אמרה בנין ע"ג כלים בנין הדה אמרה אפי' מן הצד הדה אמרה אפי' נתון ע"ג דבר אחר הדא אמרה בנין אדנים בקרקע בנין הא תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט [המביא את הטיט] חייב ר' יוסי אומר שניהם חייבים סבר ר' יוסה אבנין בלא טיט בנין הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב. ריש פרק כל הכלים ת"ר דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין אבל אין מחזירין ושל לול של תרנגולים לא נוטלין ולא מחזירין ואמר בשלמא של [לול של] תרנגולין קסבר כיון דמחברא בארעא יש בנין בקרקע ויש סתירה בקרקע אלא של שידה תיבה ומגדל מאי קסבר כו' עד אלא אמר רבא קסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים פי' אין בנין ולכך נוטלין כלומר מסלקין מציר שלהן ומיהו אין מחזירין דרבנן גזרו שמא יתקע בחזקה בסיכין ויתדות והו"ל גמר מלאכ' וחייב משום מכה כפטיש הלכך הלכה כרבא דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים הלכך כל כלי העשוי להתפרק ואינו עשוי לתקוע בכח נוטלין ומחזירין דמ"ד אין בנין בכלים אין נמי סתירה בכלים אבל היכא שהוא עשוי לתקוע בכח נוטלין אבל לא מחזירין גזירה שמא יתקע בכח ויתחייב חטאת משום מכה בפטיש וביום טוב אפי' להחזיר שרי ולא גזרינן שמא יתקע כגון (הוא) הדבר שהוא צרבי רבים ושייך בו שמחת יו"ט כדתנן פ"ק דביצה בש"א אין מסלקין את התריסין ביו"ט פי' דלתות פתחיהם של חניות וב"ה מתירין ואמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן וחדא מנייהו סילוק תריסי חניות ופרכי' סילוק תריסי חניות תנינא וב"ה מתידין אי מהתם משום דאין בנין בבלים ואין סתירה בכלים ואפי' דבתים נמי קמ"ל התירו סופן משום תחלתן דחניות אין דבתים לא פי' בנין וסתירה לא שייך בהו בכלים לאיחיובי בסילוק וחזרה דהא דתנן הבונה כל שהוא בבתים תנן והלכך ב"ה אפי' בתיבות הבית שרי לסלק דלתותיהן ולהחזיר ואע"ג דלאו לשמחת יו"ט קמ"ל עולא דאע"ג דאין בנין וסתירה בכלים קאסרי ליה ב"ה מדרבנן שמא יתקע אי לאו משום תחילתן דחניות שהן צרכי רבים אין אבל תריסי כלי הבית לא והיינו דתניא סוף פרק כירה מלבנות המיטה וכרעי המיטה ולווחין של כרכיכם לא יחזיר ואם החזיר פטור ולא יתקע ואם תקע חייב חטאת רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה רפוי מותר ופי' רש"י מלבנות המיטה כעין רגלים קטנים ויש להם בית קיבול ומכניס לתוכן ראשי כרעי המיטה שלא ירקבו בארץ עכ"ל כי אלו הרגלים אין דרכם להיות קבועים בחוזק הלכך פטור אבל אסו' כי פעמים שתוקעין אותו כמו קנה של סיידין וקרן פשוטה דפי' רש"י דמכניסן בריוח ודרכן לפורקן תמיד ופטור אבל קרן עגולה שצריך לתוקעה בנקבים בחוזק יד הויא מלאבה וחייב חטאת הלכך האי סכין שנפלה ברזלא חוץ לקתא אסור לאהדורה בשבת' אפי' אינו מהדקה ומחזיקה לגמרי הואיל שדרכה של סכין להדקה ולהחזיקה בקביעות אפי' היכא שהחזירה ולא החזיקה והדקה הוי פטור אבל אסור אבל דבר שאין דרך לקובעו בחוזק אלא רפוי הוא ודרך לפורקו תמיד כמו מיטה של טרסיים ומיטה גלילתא ההוא לכתחילה שריא לאהדורה ביו"ט וה"ה בשבת דהלכה כרשב"ג דאמ' אם היה רפוי מותר לכתחילה כדמוכח סוגיא דס"פ כירה דאמר התם לוי בר שמואל אשכחינהו לר' אבא ולרב הונא בר חייא דהוי קיימי אפיתחא דבי רב יהודה אמר להו מהו להחזיר המטה של טרסיים בשבת א"ל שפיד דמי ומוקמינן לה כרשב"ג דאמ' אם היה רפוי מותר ותו אמרי' התם בי רב חמא הואי ליה ההוא מיטה גלילתא דהוו מהדרי ליה ביומא טבא א"ל ההוא מרבנן לרבא מאי דעתיך בנין מן הצד הוא נהי דאיסור' דאוריית' ליכא איסור' דרבנן מיהא איכא א"ל אנא כרשב"ג [ס"ל] דכל היכא שהוא רפוי מותר לכתחילה ואמרינן בירושלמי ר"פ הבונה רב המנונא הורי לריש גלותא להתיר שלחן של פרקים בשבת אמרין הונא בר חייא הוה עמיה שמע ר' יהודה ואמר מאן דהורי ליה לא יליף ולא שמש א"ר שמי מאן דהורי ליה כרשב"ג הורי ליה דתני לווחין שבספינה שבעריסה ושבנקליטי המטה ורגל השלחן ויד הסכין שפירשו ה"ז לא יחזיר ואם החזיר ה"ז פטור ואם תקע ה"ז חייב רשב"ג אומר אם היו רפין נוטל ומחזיר. אבל הדלת שנפלה מפתח הבית ודאי אסור להחזירה וכתב ה"ר משה מיימון זצ"ל ואין מחזירין מנורה של חוליות ולא כסא המפוצל ולא שלחן המפוצל וכיוצא בהן מפני שנראה (בשנה) [כבונה] ואם החזיר [פטור] שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ואם הי' רפוי מותר להחזירן עכ"ל:
1
ב׳מתני' ס"פ המצניע וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר"א מחייב חטאת וחכמי' אוסרים משום שבות. פירש"י וכן הגודלת שערה וכן הכוחלת עיניה. וא"ר אבהו לדידי מפרשי לי מיניה דר' יוסי בר חנינא כוחלת משום צובעת וכן [גודלת] ופוקסת משום בונה וכי דרך בנין בכך אין כדדרש ר"ש בן מנסיא ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד וכו' לכאורה משמע דהלכה כר' אליעזר דמסייעי ליה תנאי וקראי מיהו אפי' אין הלכה כר"א מדרבנן אסור לכ"ע לגדל שערה בשבת והואיל ואסור לגדל אסור נמי לסתור שערה היכא שגדלה אותם דמדיש בנין בגידול שער איכא בי' נמי סתירה כדאמרי' ר"פ כל הכלים גבי דלת שידה תיבה ומגדל אי יש בנין יש סתירה. מעתה צריך לפרש כגון אשה שנזדמנה לה טבילה של מצוה בשבת וביו"ט דקיי"ל דטבילה בזמנה [מצוה] כפר"ח ודלא בפר"ת כדפרי' בהלכות נדה א"כ כשרוצה לטבול אינה יכולה לסתור שערה דכשם שיש בנין בשערה כך יש בו סתירה ובשלמא היכא שגדלה שערותיה בלא רצועות שטובלת בלא סתירה דשער ע"ג שער לא חייץ כדתנן במסכת מקואות ומייתי לה ר"פ במה אשה אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שבראשי הבנות ר"י אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באים בהם ופירש"י דלא מיהדקו על בשרו ואמר רב יהודה אמר שמואל מודים חכמים לר' יהודה כחוטי שער וכן אר"נ אמר שמואל ותניא נמי הכי ואר"נ בר יצחק מתני' נמי דיקא דבשיער לא פליגי אלמא לכ"ע שער ע"ג שער אינו חוצץ הלכך היכא שגדלה שערותיה בלא רצועות ה"נ שטובלת כך ואינה סותרת אותם א"נ היכא שגדלה אותם ברצועות ארוגות דבהא נמי אינה סותרת אלא טובלת כך דכל שהוא אריג לא גזרו ביה רבנן בההיא דר"פ במה אשה דבעא מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי ופירש"י שרשרות של חוטין חלולות ועגולות מהו לקלוע בהם שערה ולצאת בשבת דאינה יכולה למתחן ולהדקן על השער בחוזק והמים נכנסין בהן ומיבעיא לי' מי הויא חציצה ולא תצא בהם בשבת משום [גזירת] טבילת מצוה או לא הויא חציצה א"ל אריג קאמרת כל שהוא אריג לא גזרו פירש"י לא גזרו לצאת בו בשבת דלענין חציצה לא חייץ דלא מצי לאהדוקה שפיר והכי מסקנא דמילתא התם. וכתב ה"ר אליעזר בר יצחק מבה"ם בתוספותיו שפי' לפני ר"ת מיכן נראה להתיר איפלט של בגד אריג מה שקורין בל"א הרשטו"ר שקולעות בו הנשים שערות ראשם אבל היכא שגדלה שערותיה ברצועות שאינם ארוגות דמהדקי וחייצי כדתנן ולא ברצועות שבראשה ותנן נמי אילו חוצצין באדם ורצועות שבראשי הבנות ונזדמנה לה טבילה של מצוה אם הלכה כר"א הא ודאי אינה סותרת ואינה טובלת אבל אם הלכה כרבנן צריך לדקדק [שמא] במקום מצוה לא גזור רבנן או שמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והעמידו דבריהם אפי' במקום טבילת מצוה וכ"כ ה"ר ברוך בר יצחק בסה"ת שאסור לה להתיר קלעות שערותיה גם כתב דחוטי שער לא מיהדקי על השערות ולא חייצי. וכתב הר"מ מיימון יוצאה אשה בחוטי שער הקשורים לה על ראשה מפני שהמים באים בהם ואין חוצצין ואינה חולצתן אם אירע [לה] בהם טבילה שנגזור שמא תביאם ברה"ר בין שהיו החוטים שלה בין של חבירתה בין של בהמה ולא תצא [הזקנה] בשל ילדה ששבח הם לה שמא תחלוץ ותביאם לחברותיה אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה וכל שהוא אריג יוצאה בו על ראשה עכ"ל:
2
ג׳מתני' וכן הפוקסת פירש"י יש מרבותי אומרי' מתקנת שערה במסרק ובידיה ויש שמפרשים טחה כמין בצק על פניה וכשנוטלתו מאדים הבשר עכ"ל. ורפ"ק הכתובות תניא אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת פירש"י פוקסת מעברת שרק על פניה וקשיא לזה הפי' דבגמ' תניא רשב"א אומר גודלת ופוקסת וכוחלת לעצמה פטורה ולחבירתה חייבת וכן הי' רשב"א אומר משום ר"א אשה לא תעביר שרק על פניה אלמא דפוקסת לאו היינו מעברת שרק על פניה. ובפרק ב' דכתובות כי אתא רב דימי אמר [הכי] משרו קמי כלה במערבא לא כחל ולא פרכוס ופירש"י פירכוס קליעת שער וקשה נמי לזה הפי' דתנן וכן הגודלת וכן הפוקס'. אבל איני יודע מאין לנו דפירכוס היינו פוקסת. ומה שפי' נמי במתני' בשם רבותיו דפוקסת היינו שמתקנת שערה במסרק קצת קשה דהו"ל למתני סורקת כדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. ובערך פקס פי' פוקסת מחלקת שערה לכאן ולכאן כמדומה בעיני דהיינו מה שקורין בל' כנען פוט"ץ ויהי' פי' פוקסת כההיא דפ' מי שהחשיך איזו היא המראה מרביצה ופוקס את פיה כך פי' בערוך הלכך צריכה אשה ליזהר שאם טחה פניה בבצק שלא תעבירנו מעל פניה בשבת וגם שלא תתקן שערותיה אפי' בידיה ולא תחלקם לעשות פוטי"ץ ולהדי' משמע בפ' במה אשה דאסור לחלוק שערותיה כדפרישית בההיא ולא במחט שאינה נקובה וגם שלא תעביר שרק על פניה:
3
ד׳ת"ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת והמכבד והמרביץ והרודה חלת דבש בשוגג בשבת חייב חטאת מזיד ביו"ט לוקה מ' דברי ר"א וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות ואוקימנא דחולב חייב משום [מפרק מחבץ חייב משום] בורר מגבן חייב משום [בונה]. המכבד והמרבץ. תנא אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת פירש"י אשת ת"ח [או בת ת"ח] ששמעה מאביה. מרבצת ביתה רוחצת קיתונות בזוית זו וכוסות בזוית זו. והאידנא דסביר' לן כר' שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר שרי אפי' לכתחילה פירש"י כר"ש דאמר דשא"מ מותר והמרביץ אין מתכוין (להרביץ) [להדביק] עפר בגומ' ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק עכ"ל ואית לן למימר דאין זה פסיק רישי' ואפשר שלא ידבק עפר בגומא. מיכן מתירין לכבד ולרבץ הבית בשבת ויו"ט שאומרים שהלכה כר"ש כדפסיק הכא וכ"פ בה"ג להתירא. ואינו נראה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל אלא נראה לו לפסוק דכיבוד אסור בשבת ויו"ט והא דפסיק הבא להתירא היינו בריבוץ דוקא אבל בכיבוד הוי פ"ר ולא ימות ואסור ותו מפני שהוא מזיז עפר ממקומו כשהוא מכבד כדתנן פ' בידה ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים וא"ר יוסף גזירה שמא יזיז עפר ממקומו. מיהו אינה ראיה שכשאדם מכבד את הבית אינו מכבד אלא עפר תיחוח ובעפר תיחוח ליכא למיחש שמא יזיז כדפרש"י התם שמא יזיז עפר ממקומו שמא לא יהא שם חול עקור ככל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר [גומא] והוי תולדה דחורש אבל בעפר תיחוח תוחב בעמק דליכא למיחש למזיז. אלא יש להביא ראי' מההוא דפ' כל הכלים דא"ר אבא ארחב"א א"ר מכבדות של מילת' מותר לטלטלינהו אבל של תמרה לא רא"א אף של תמרה ואוקימנא במחמה לצל ואימא וכן אר"א. פירש"י מכבדות שמכבדין בהם השלחן. של מילת. של בגדים לכבד שלחן מותר לטלטלו דמלאכתו להיתר. של תמרה. כעין שלנו לכבד את הבית דאסור משום אשוויי גומות דמודה ר"ש בפ"ר עכ"ל הא למדת שאסור לכבד את הבית בשבת משום אשוויי גומות אפי' לר"ש ותנן פ"ב דביצה אף הוא אמר שלשה דברים להקל מכבדין בין המיטות ומניחין את המוגמר ביו"ט ועושין גדי מקולס בלילי פסחי' ופירש"י מכבדין בין המטות. בין המסיבה שאוכלים שם שהיו מסובין ואוכלין ע"ג המטות. וחכמיס אוסרים בשלשתן בכיבוד משום אשוויי גומות. הא למדת דאסרי כיבוד אפי' ביום טוב וכ"ש בשבת ולא מסתבר לאוקומי רבנן כר' יהודה דלא כהלכתא ובגמר' מוכח דבשבת אסור לכ"ע לכבד דתניא התם אין מכבדין בין המטות ביו"ט אלא מכבדין מעי"ט ומביאין סדינין ופורסין עליהם למחר כשאורחין נכנסין מסלקין את הסדינין ונמצא הבית מאליו מתכבד אמרו לו [א"כ] אף בשבת מותר לעשות כן מכלל דאפי' מאן דשרי ביו"ט מודה בשבת דאסור. ותנן פ' תולין גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי כו' וחכמים אוסרים ואוקימנא בגמרא דחכמים אתרווייהו פליגי ואר"ח מחלוקת באיבוס של כלי אבל בשל קרקע ד"ה אסור דאיכא למיחש לאשוויי גומות ופריך נמי סתמא דתלמודא ואיבוס של קרקע מי איכא מאן דשרי והא קמשווי גומות אלמא דכיבוד הבית אסור משום אשוויי גומות. הלכך אתבריר לן דאסור לכבד את הבית בשבת ויו"ט ומותר לרבץ. וההיא דרבא תוספאה אשכחיה לרבינא דהוה קא מצטער מהבלא וא"ל מר קשישא בריה דרבינא אשכחיה לרב אשי דהוה קא מצטער מהבלא א"ל לא סבר לה מר להא דתניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מליאה מים ורוחץ פניו בזוית זה וידיו ורגליו בזוית זה ונמצא הבית מתרבץ מאיליו א"ל לאו אדעתאי פירש"י לא הייתי זכור ורבותי פירשו לא סבירא לי עכ"ל אית לן לפרש בלשון ראשון כדי שיבוא פסק של סתם התלמוד כרבינא ורב אשי. הלכך ההיא דשלהי פ' המוצא תפילין בעירובין דאר"י אמר שמואל נשים משחקות בתפוחים אסור דהיינו שמגלגלין אותו במקום מדרון כענין שמגלגלין ביצים בפסח במקום מדרון [ואוקימנא משום דדילמא אתי לאשוויי גומות] לא תימא דמשום אשוויי גומות דהיינו שמשוה גומא ממש בידים אלא מפני שמכבדין את מקום מדרון ומודה ר"ש בפס"ר. ויש מיכן ללמוד שאסור לגלגל ביצים ביו"ט במקום מדרון ומיהו צריך דקדוק אם מותר לכבד בשבת ויום טוב בית הרצוף באבנים דהא אין גומות ברצפה ולכאורה היה משמע לאיסו' כדאמרי' אמימר שרא זילחא במחוזא אמר טעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות הכא ליכא גומות פירש"י זילחא לרבץ את הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר משמע אבל כיבוד אסור אפי' ברצפה של אבנים ושמא משום דגזר אטו היכא דליכא רצפה מיהו אמימר הורה דלא כר' שמעון כדפרי'. וה"ר משה מיימון כתב נשים המשחקות באגוזים ושקדים וכיוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבואו להשוות הגומות ואסור לכבד הקרקע שמא ישוה גומות אא"כ היה רצוף באבנים ומותר לזלף מים ע"ג הקרקע ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך:
4
ה׳מתני' בפ' כל הכלים פקק החלון רא"א בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו פי' תלוי היינו שאינו נגרר בארץ שהחבל שהוא קשור בו אינו מגיע לארץ ואם לאו שאינו תלוי אלא נגרר בארץ אע"פ שהוא קשור אין פוקקין בו דחשיב ליה לר"א כשומטו מן הקרקע ובונה בו לכתחילה וחכ"א בין כך ובין כך פוקקין בו ואמרי' בגמ' מאי בין כך ובין כך וא"ר אבא בר כהנא בין קשור ובין שלא קשור והוא שמתוקן כלומר אפי' קשור לא צריך. והוא שמתוקן. מוכן מאתמול לכך ואוקימנא כי האי תנא דתניא קנה שהתקינו בעה"ב להיות פותח ונועל בו בזמן שהוא קשור ותלוי פותח ונועל בו אין קשור ותלוי אין פותח ונועל בו רשב"ג אומר מתוקן אף על פי שאינו קשור אר"י בר שילא אמר רב אסי א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג. הלכך הלכה למעשה פקק החלון דהיינו דף שפוקקין בו שכמו כן מתוקן ומזומן לכך לפקוק בו אע"פ שאינו קשור אלא שומטו ומניחו בקרן זוית אפ"ה פוקקין בו בשבת ויו"ט דמאחר שהוא מוכן לכך הרי יש עליו תורת כלי וכן נמי נגר היינו יתד שתוקעין בחור שבמפתן ונועלין בו דלת וכן בריח שסוגרין בו הדלת כל כי האי גוונא רק שהם מוכנים ומזומנים לכך נועלין וסוגרין בהם בשבת אף על פי שאינם קשורים אלא שומטם ומניחם בקרן זוית אע"פ שפירש"י דמשום שפותח ונועל בו אין זה תורת כלי אלא תורת בנין ובעינן שיהא תורת כלי עליו מחמת הכי שיהא ראוי לתשמיש אחר כגון גבי קנה שיהא ראוי להפוך בו זתים. אין זה נראה לר"ת דאם כן כלי גמור היא ומותר לטלטלו לצורך גופו ואפי' היה מלאכתו לאיסור אלא נראה לר"ת דה"פ והוא שיהא תורת כלי עליהם דהיינו שיחדם לכך מע"ש וכדפרישית וכן פירש רבינו יצחק אלפס הלכה כחכמים דהיינו כרשב"ג ואי משום האי דדרש ר' יצחק נפחא אפיתח' דבי ריש גלותא הלכ' כר"א הא אותבה ר' זירא מההיא דפ' מי שהחשיך דתנן ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגי' פותח טפח ומדבריהם [למדנו] שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת פי' שפוקקין את המאור בדבר שאינו תלוי וקשור ואע"פ דסתם לן נמי תנא כר"א בנגר הנגרר אפ"ה מעשה רב וכ"כ הר"מ מיימון פקק החלון בזמן שהוא מתכוין לכך אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקוק בו החלון עכ"ל ופ' כ"ו כתב ה"ר משה מיימון נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה ואינו קורה כשאר הקורות נועלין בו בשבת נגר שאין בראשו קלוסטרא אם היה קשור ותלוי בדלת נועלין בו וכן אם היה (נועל) [ניטל] ואיגורו עמו אבל אם היה איגודו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט כמו הקורה ומניחין אותו בזוית וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצים ה"ז אסור לנעול בו שאין עליו תורת כלי ואינו אגד ואין בו אגד להוכיח עליו עכ"ל. וא"י מה כ' בשלמא מנגר שיש בו גלוסטרא כתב כדין כדתנן פ' המוצא תפילין ר' יוסי אומר איסור היו נוהגין בו והתירו להן אבל בנגר הנגרר לא כתב יפה כדמוכחא כל הסוגיא דס"פ כל הכלים דנגר הנגרר ופקק החלון דין אחד יש להן דמייתי מזה ע"ז ופריך מזה ע"ז. וכבר פרישית דהלכה כרשב"ג גבי פקק חלון דבזמן שהוא מתוקן לכך אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי א"כ ה"ה דהלכה בנגר הנגרר דבזמן שהוא מתוקן ומיוחד לכך דלא בעינן קשור ואי משום ההיא דפ' המוצא תפילין דאר"י אמר שמואל הלכה כר"י שמואל במקום ר' יוחנן ליתא ואע"ג דאמר רבא התם והוא שקשור בדלת אליבא דשמואל [הוא דקאמר] אבל רבא גופיה כר' יוחנן סבר. מיהו כירושלמי מוכח דבעינן גבי נגר שיהא קשור דאמרינן בירושלמי ס"פ כל הכלים איזהו נגד הנגרר א"ר יוחנן קשור אע"פ שאינו תלוי אמר ר"י משכני חלפיי והראני נגר של בית ר' קשור אע"פ שאינו תלוי ר' יוסי בעא קומי ר' ירמיה היך עבדין עובדא א"ל מן מה דמר ר"י משכני חלפיי והראני נגר של [בית] ר' קשור אע"פ שאינו תלוי הדה אמרה כר' יודה עבדין עובדא עד שיהא קשור בדלת ר' יניי [חמוי] דר' אימי עד שיהא קשור בדלת עד שיהא בדבר שהוא יכול להעמידו נגרייה דר"א היה קטיר בגמי נשמט אסור נקמז ר' יעקב בר אחא בשם רבנן מדדיהו בראשי אצבעותיו ר' אבא בר בהנא רב חייא בר אשי בשם רב הלכה כר' יוסה ע"כ הירושלמי. מיהו כמדומה בעיני דפליג אתלמוד דידן דמוכח דנגר הנגרר ופקק החלון דין אחד יש לדם כדפדיש' ואית' נמי להאי ירושלמי פרק בתרא דעירובין גלוסטרא פי' בערוך [ערך קלסטרא] וי"מ קלוסטרא נגרא ששנינו כו' נגר שיש בו גלוסטרא והוא כמין יתד ובראש עגול כמין רימון וכשיש בפתח ב' דלתות עושין טבעת בדלת אחד וכן באחרת ומכניסין באותן טבעות היתר עכ"ל:
5
ו׳מתני' פקק החלון בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו וחכ"א בין כך ובין כך פוקקין בו. ארבב"ח אמר ר"י הכל מודים שאין עושין אהלי עראי בתחיל' ביו"ט ואצ"ל בשבת לא נחלקו אלא להוסיף שר"א אומר אין מוסיפין [בי"ט ואצ"ל בשבת וחכ"א מוסיפין] בשבת ואצ"ל ביו"ט. ותני' נמי הכי והכי המסקנא ופירש"י שאין עושין אהלי עראי לפרוס מחצלת על ד' מחיצות או על ד' קונדיסים להיות צל לאוהל ולהגן מן החמה ודוקא גג אבל מחיצה לאו אוהל הוא ושרי לפורסה לצניעות כדאמר בעירובין בעובדא דשמואל ופקק החלון דמתני' משום דבנין קבוע הוא ומחזי כמוסיף [על] הבנין. לא נחלקו אלא להוסיף כגון שהיתה מחצלת פרוסה עליה וכרוכה ונשאר בה אויר ולמחר פושטה דומיא דפקק דמוסיף בעלמא הוא עד כאן לשונו [פי'] דכי היכי דפליגי בתוספת בנין פקק הכי נמי פליגי בתוספת בנין [גג] הלכך לשיטת רש"י כל היכא שהוא בגג לא שנא משום צניעות או מפני הגשמים בכל ענין שיהיה רק שהוא עושה אוהל למעלה דומיא דגג הרי יש כאן משום [בנין] ואסור לכ"ע לעשות אפי' אוהל עראי לא נחלקו אלא היכא שבא להוסיף ולמעלה דווקא דומיא דגג שר"א אומר אין מוסיפין אפי' ביום טוב וחכ"א מוסיפין אפי' בשבת. והלכה כחכמים שמותר להוסיף על אוהל עראי אפי' בשבת וכ"ש ביו"ט וכ"כ ה"ר משה מיימון דמותר להוסיף על אוהל עראי בשבת אבל היכא שהוא בא לעשות מן הצד כעין מחיצה דומיא דפקק אם הוא מתכוין לבנין כגון להתיר בית או חצר לטלטול או לבנין הבית אם המחיצה נעשית מאתמול ונשאר בה אויר הרי זה מוסיף עליה אוהל עראי בשבת ויו"ט אבל כל המחיצה לא יעש' לכך ביו"ט וכ"ש שלא יעשה בשבת דכל כה"ג שייך אוהל בין מעין גג בין מעין אוהל וכ"כ ה"ר משה מיימון ומותר להוסיף על אהל עראי בשבת כיצד טלית שהיתה פרוסה על העמודים או על הכתלים והיתה פרוסה קודם השבת אם נשאר ממנה גג טפח מתוח ה"ז מותח את כולה בשבת עד שיעשה אוהל גדול עכ"ל. אבל אם בא לעשות מחיצה בשבת לצניעותא בעלמא או מפני החמה או מפני הגשמים ה"ז עושה כל המחיצה בשבת וכ"ש בי"ט ובלבד מחיצת עראי וראיה מההיא שהביא רש"י מפרק כל גגות דשמואל ורב הוו יתבי בההיא חצר נפל גודא דביני ביני א"ל שמואל נגידו לי גלימא אהדרינהו רב לאפיה אמר שמואל אי קא קפיד אבא קטרו ביה הימיניה ופריך והיכי עביד שמואל הכי והא הוא דאמר גבי כותל שבין שתי חצרות שנפל זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה ומשני שמואל דעבד לצניעותא בעלמא הוא דעבד. ובההיא שהביא ריב"א שגם הוא הולך בזו השיטה שאני מפרש וכן פירשה בפ"ק דסוכה והביא ראיה מפ' תולין דאמר רב משום ר' חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו דהיינו מפני שאינו עשוי כ"א להגן מפני החמה ורש"י פי' התם וילון מסך שכנגד הפתח מותר לנטותו שאין אוהל אלא כמי שעשוי כעין גג עכ"ל. וי"ל שכך הוא רוצה לומר שאין אוהל כשהוא עושה מפני החמה אלא כמי שעשוי כעין גג אבל לשם בנין כדפרי' לעיל מודה רש"י דאוהל הוי ולא שרי כ"א להוסיף עליו וכ"פ רש"י פ' בתרא דעירובין להדיא דהאי וילון לצניעותא הוא. דהתם נמי מייתי להא דאמר רב משום ר' חייא וההיא דפ"ק דסוכה דכי אתא רב דימי אמר פ"א שכחו ולא הביאו ס"ת מע"ש למחר פרסו סדינין על העמודים והביאו ס"ת וקראו בו בשבת ופריך והיכי עבדי הכי והא אין עושין אהלי עראי בתחילה בשבת והתם [כתב] רש"י דל"ג ליה מיהו יש לגרוס אותו דכל כה"ג גם רש"י יודה דאסור הואיל ובאו להתיר הבאת ס"ת בכך. ותדע דהא בפ' כיצד משתתפין בעירובין איתא להא דרב דימי ולא פירש רש"י התם דל"ג ליה. וההיא דפ' הישן דת"ר מעשה בר"א ששבת בסוכתו של ר' יוחנן בר' אילעי בקיסרי ואמרי לה בקסרין הגיע חמה לסוכתו כו' התם רצה לפרוס סדין למעלה על סכך דסוכה שהוא כעין גג וכן נמי ההיא דפ' המוצא תפילין בעירובין גבי הנהו דיכרי דהו"ל לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתא לקמיה דרב (הונא) א"ל זיל ברוך בודיא ושייר בה טפח למחר פרסיה עלייהו מוסיף על אהלי עראי הוא התם נמי אוהל כעין גג הוה וההיא דפ' מי שהוציאוהו גבי ההיא נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום כו' עד איתביה רנב"י לרבא נפל דופנה לא יעמיד בה אדם ובהמה וכלים לא יזקוף את המיטה לפרוס עליה סדין לפי שאין עושין אהלי עראי בתחילה ביו"ט ואצ"ל בשבת א"ל את אמרת לי מהא ואנא אמינא לך מהא עושה אדם את חבירו כו' קשיין אהדדי ושקיל וטרי עד דאמר ל"ק הא בדופן שלישית פי' הא דקתני לא יעמיד בדופן שלישית שאין סוכה ראויה בשתי דפנות והא דקתני עושה אדם בדופן רביעית אלמא דיש חילוק בין היכא שעושה רשות לעצמו כמו בדופן שלישי בין היכא שאינו עושה בדופן רביעית שבלא"ה חשובה סוכה ראויה. וזה הדרך נמי במחיצה היכא שעושה רשות לעצמו כגון שמתכוין לעשותו רה"י ולהתירו בטילטול ודאי שייך ביה אוהל אבל היכא שאינו מתכוין אלא לצניעות' או להגן מפני החמה או מפני הגשמי' או מפני הרוח ודאי עושה לכתחילה מחיצת עראי בשבת וב"ש ביו"ט הלכך בחג הסוכות מותר לתלות המפה על הכתלים וכנגד הפתח כדי להגן מפני הרוח שלא יכבה את הנרות אבל למעלה תחת הסכך ודאי אסור:
6
ז׳כבר פירשנו דהלכה כחכמי' דמותר להוסיף על אהלי עראי בשבת ויו"ט מיהו צריך לפרש כמה יהיה מן האוהל מערב שבת שמותר להוסיף עליו בשבת אמרי' בפ' המוצא תפילין בעירובין שלה ליה רמי בר יחזקאל לרב עמרם לימא לי מר מהני מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב אסי בכיפי דארבא א"ל הכי אמר רב אסי הני כיפי דארבא בזמן שיש טפח בהם א"נ אין בהם טפח ואין בין זה לזה שלשה למחר מביא מחצלת ופורס עליהם מוסיף על אהלי עראי הוא ושפיר דמי ופירש"י שיש בהם טפח דרוחב של מעגל טפח דבציר מטפח לא הוי אהל אבל רוחב טפח אקרי אוהל נמצא שם אוהל עליו מבעוד יום וכשהוא פורס הבגד עליו למחר אינו אלא מוסיף א"נ אין ברחבן טפח ואין בין זה לזה שלשה דאיכא למימר לבוד עכ"ל. והכי אמרינן התם בסמוך הנהו דיכרי דהוו ליה לר"ה דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתא [לקמיה] דרב (הונא) א"ל זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח כו' פירש"י ביממא בעו טולא מפני השרב ובליליא בעו אוירא מפני הבל הקיץ ובימים היו (פתוחי') [פורסי'] עליהם מחצלות ונוטלו בלילה אתא לקמיה דרב (הונא) מאי נעבד להו בשבתא. כרוך בודיא כשתסלק המחיצות מעליהם לפנות ערב של ע"ש אל תסלקנה כולה משם ושייר בה טפח פרוס דליהוי עליה שם אוהל ולמחר פושטה עליהן דהוי תוספת ושרי עכ"ל הא למדת דכל היכא שהיה מע"ש אוהל מתוח טפח שלמחר בשבת מותחו את כולו לתוספת אהל עראי ושרי:
7
ח׳מתני' ר"א אומר תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת וחכ"א אין תולין את המשמרת ביו"ט ואין נותנין לתלויה בשבת והלכה כחכמים דאמרינן בגמ' מנקיט אביי חומרא מתני' ותני הנוד והמשמר' כו' לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור פירש"י הנוד הוא עור של בהמה תפור ופיו רחב מאוד ויש לו שנצים ועוברי דרכים ממלאין אותו יין או חלב במקום שתוקעין שם אהליהם ללון ושוטחין אותו ופיו מונח מתוח ע"ג (היתדות ארבע) יתידו' והרוח עובר מתחתיו ומצטנן שלא יתקלקל היין והוא דומה לאוהל אחר שנמתח והמשמרת היינו כדתנן וחכ"א אין תולין אבל מיטה כסא טרסקל ועסלא מותר לנטותן לכתחילה פירש"י אבל מיטה שלנו המחוברת ועומדת אם היתה זקופה או מוטה על צידיה מותר לנטותה ליישבה על רגליה ואף על גב דהשתא עביד אהלא שרי דלא מידי עביד אלא ליישבה בעלמא כסא טרסקל כך שמו ובלע"ז פלדשטיל ועליונו של עור ומקפלין אותו כשמסלקין אותו וסומכין אותו לכותל וכשרוצה לישב עליו מטהו ויושב על ד' רגלים. ואם לא עשוי כמין כסא טרסקל אבל עור הפרוס עליו נקוב לבית הכסא מותר לנטותו לכתחילה דהא עביד וקאי עכ"ל. ולא דמו הני להנהו דפ' המביא כדי יין. דאמר ר"י האי מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור וכן ביעתא וכן פוריא וכן חביתא פי' מדורתא דרך בנין אסור כגון שנתן עצים בארץ ואחרים ע"ג אבל אם אחז העץ למעלה ונתן אחד תחתיו עד שמגיע לקרקע למטה כיון שאינה דרך בנין מותר וכן אם מבקש לצלות בצים בענין הזה הוא עושה אוחז העליונה ונותן אחרים תחתיה וכן פוריא אוחז את הקרשים ומניח את הרגלים וכן חביתא כדים של יין שמשימין שורות שורות אוחז העליונה ומניח אחרים תחתי' כל הני הת' בעי שנוי משו' דלא מינכרי מחיצתייהו הלכך השת' הוא דעבי' מחיצה אבל הני דשמעתין דמינכרי מחיצתן ועבידי וקיימי לית בהן משום אוהל ומותר לכתחילה הילכך אותו הברזל בעל שלש הרגלים שמעמידים עליו את הקדירה מותר ממ"נ להשים עליו קדירה ביו"ט אי אותם רגלים חשיבי כמחיצה הא עבידי וקיימי ושרי ואי לא חשיבי מחיצה כ"ש דשרי מיהו צריך ליתן טעם אמאי לא חשיב אוהל מה שהקדירה מאהלת על חלל אויר הברזל והתם בפ' המביא כדי יין קתני וכן קידרא ופירש"י זצ"ל קידרא שמושיבין על גב שתי חביות לא יקיפם תחילה ואח"כ יושיב אלא העליונה יתלה באויר ויאחזנה בידו ויסדר החביות תחתיה סביב עכ"ל הרי משמע כה"ג שייך אוהל. מיהו הא לא דמיא דהתם השת' הוא דקעביד מחיצות בחביות. מיהו כ"ז א"צ דאנן קיי"ל דאפילו הנהו דמס' ביצה דפ' המביא כדי יין שרו דהתם בההיא שמעתא בסמוך גבי הא דפסק התלמוד והלכתא יבישתא שרי פסק רש"י הך הלכתא אליבא דמאן דאית לי' מוקצה איקבע אבל אנן כר"ש סבירא לן בין במוקצה בין בדבר שאין מתכוין וכר"י במכשירי אוכל נפש וכלהו שרו בין חזרה בין סמיכ' קדרות והקפת חביות ומדורתא וקידרא וכל האמוראין שאסרו את אילו למעלה תלמידי דרב היו ורב הוה ס"ל כר"י במוקצה ואנו קיי"ל כר"ש עכ"ל ובתוספת ריב"א כתב דההיא דמדורתא רב יהודה אליבא דרבי יהודה קאמר דסבר דשא"מ אסור אבל אליבא דר"ש הוה שרו כלהו הני דהא לא מתכוין לאהלא הוא וכמו שאנו עושין מדורות אפילו לרב יהודא ליכא למיהב חילוק בין מלמעלה למטה דהא לא עבדינן להו כעין אוהל עכ"ל ומשום פ"ר ליכא למיסר לר' שמעון דהא לא ניחא ליה בההוא אהל ותו דאין כאן אהל גמור ואינה מלאכה ולא שייך בה פסיק רישיה:
8
ט׳פרק תולין אמר שמואל משום ר' חייא כיל' חתני' מותר לנטותה ומותר לפורקה פירש"י כילת חתנים לא דמיא לשאר כילות ששאר כילות פרוסו' ע"ג קינוף שהוא לארבע רגלי' ויש לה גג והוה אוהל ושל חתני' ע"ג נקליטין שאינן אלא שנים באמצעות המיטה וקנה נתון עליהם והבגד נתון עליו ונופל לכאן ולכאן ואין לה גג טפח הלכך לאו אוהל [הוא] אמר רב שישא בריה דרב אידי לא אמרן אלא שאין בגגה טפח [אבל יש בגגה טפח] אסיר וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין בה בפחות משלשה סמוך לגגה טפח פירוש שהיא הולכת ומתפשטת. ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח פי' שאין כל צד וצד נפשט למטה להתרחק טפח מכנגד אמציעותו דהיינו שאין ברחבו למטה טפחיים וכילת חתנים אינו עשויה לישן תחתיה. אבל יש בשיפועה טפח שיפועי אהלים באהלים דמו. ולא אמרן אלא דלא נחתא מפוריא טפח אבל נחתא מפוריא טפח אסירא פי' דההוא טפח הוי [קיר] לאוהל והמיטה נעשית לו גג כך פירש"י א"כ הפורס מפה על השלחן צריך ליזהר שלא תצא המפה למטה מן השלחן טפח משום דההיא טפח הוי קיר לאוהל והשלחן נעשה לו גג ולפי פסק רש"י שפי' לעיל הוה משמע דשרי דאין זה דומה לכילת חתנים דהתם ע"כ מתכוין הוא דאי אין מתכוין הוה שמואל שרי דהא כר"ש ס"ל בפ' מי שהחשיך ואפי' אינו מתכוין שמא שייך ביה פסיק רישיה אבל הכא גבי שלחן דבר שאין מתכוין הוא ושרי ובההיא דאין בשפועה טפח אתיא בגמגום ולא אאריך בה:
9
י׳פרק תולין א"ר שישא בריה דרב אידי האי סייאנא [שרי והא תני סייאנא] אסור ל"ק הא דאית ביה טפח פי' שהוא מתפשט להלן מראשו אסור משום אהלא והא דלית ביה טפח שרי ופרבי' אלא מעתה אפיק בגלימיה טפח פי' הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף והרחיקה להלן מראשו טפח ה"נ דמחייב אלא אמר רב פפא ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירש"י אלא טעמא לאו משום אוהל הוא אלא שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות הלכך מיהדק בראשיה שפיר דמי לא מיהדק אסור הלכך לפירושו כל הכובעים מותרים ע"י רצועה כמו שאנו הולכים ואפי' בלא רצועה אם הוא כובע עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין רוח יכול להפריחו מראשו בשבת מותר אפילו בלא רצועה ואפילו בולט לחוץ טפח וטפחיים ומאהיל ע"ג פניו ועל בגדיו מפני החמה ומפני הגשמים ואפ"ה שרי דאין משום אוהל בכה"ג. ובערך סיין כתב פי' סיינא כובע שמשימים בני אדם בראשיהם יוצא [כמין] פסל מן הראש כשיעור טפח הן חסר הן יתיר ומאהיל על הפנים שלא יבם השמש וכשהוא מהודק ביותר ואינו נכפף בבגד חשוב הוא באוהל ואסיר עכ"ל רוצה לפרש הא דמיהדק היינו שהוא קשה ואינו נכפף מעין כובעים של יהודים המחודדים אסור משום אוהל כשהוא בולט א"כ [צריך] לפרש לפי פירושו כובעים של יהודים המחודדים אסורים וכן שאר כובעים שהם קשים ואינם נכפפים כבגד אסורים כשבולטין לחוץ לראש וכן משמע מל' ה"ר משה מיימון דכה"ג אסור שכתב כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהוא עושה צל על לבושו כמו אוהל מותר ללובשו ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל והיה מהודק [על ראשו] והיתה (שעה) [השפה] שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל הרי דגם הוא אוסר כשהוא קשה ביותר מיהו כבר נהגו בפי' רש"י ומותר לצאת בכל מיני כובעים ע"י רצועה כדפרישית ואמרי' בירושלמי פוק חזי מה עמא דבר ואפי' לקולא וה"ר ברוך בר יצחק כתב בסה"ת מותר להניח כובע של לבד בראשו ולצאת בו אפי' בשבת לרה"ר היכא שיש [בו] משיחה או רצועה שקושרו תחת צוארו דליכא למיחש שמא תפול וכן נוהגין בארץ לותו"ר ואשכנז לישא כובעיהן בראשיהן. ויש מפרשין הא דמיהדק כשהכובע קשה אסור היכא שבולט טפח משום אוהל הא דלא מיהדק אלא רך כמו בגד שרי דלא מקרי אוהל כמו אפיק בגלימיה טפח ועל פי' זה יקשה אלא לא קשיא דמשמע שחוזר בו מתירוצו ראשון ואמנם לפי' זה נמי מותרים בני אשכנז לישא כובעיהן בראשיהן בשבת לפי שכובע שלהן אינו בולט כעין אוהל אלא משפע והולך למטה ואותן שהם כענין זה מותרין לכל הפחות אם קושרין אותן תחת צואריהן ואם בולטין חוצה אסורין ואין מועיל קשיר' ולפירש"י כולן מותרין אם קשורין מתחת צואריהן. ואותו מצנפת שהוא מצמר כבש או עז או מחוטין טווין או פעמים היא מבגד וקורין אותה אלמוצ"א בלע"ז מותר ליתן בראשו כמו שרגילין העולם אפי' בלא קשירה תחת הצואר לפי שדבוקין היטב בראש ואינו נופל ברוח עכ"ל:
10
י״אפרק תולין אמר רבא האי פרונקא אפלגא דכובא שרי אכולא כובא אסור פירש"י בגד ששוטחין ע"ג גיגית של יין לכסותה אפלגא דכובא שרי דלא הוי אהלא עד כאן לשונו הלכך צריך אדם ליזהר כשמכניסין גיגית עם היין או שום משקה אחר שלא יכסה כל הכלי משום שהוא עושה אוהל עראי אבל עד חציו שרי או יותר מחציו ובלבד שלא יכסה את כולה מיהו קצת תימא דאפי' ברוחב טפח הוי אוהל כדאמר דהיכא שכסה טפח מע"ש שלמחר מכסה את הכל כדפרי' לעיל מיהו כל אילו אהלים לא אסירי כ"א מדרבנן והם אמרו והם אמרו:
11
י״במתני' פ' חבית שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי פירש"י שובר אדם חבית מלאה גרוגרות או בסכין או בסייף לאכול הימנה גרוגרות דאין במקלקל שום איסור שבת. ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי לנוקבה יפה בפה נאה עכ"ל. א"ר אושעיא ל"ש אלא דרוסות אבל מפורדות לא ופרכי' ומפורדות לא מיתיבי רשב"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחין בשבת ואינו חושש ושנינן האי רבנן הוא ומתני' ר' נחמיה הוא. פי' הא דאמר ר' אושעיא לא שנו דשובר החבית ומטלטל הסייף לכך אלא בדרוסות שהגרוגרות דרוסות בעיגול וחותכין ממנו בקורדם או בסייף ואיידי דמטלטל סייף לחתוך גרוגרות תבר ביה נמי לחבית. אבל מפורדות. שאינם צריכים לחותכם לא יטלטל הסייף לשבור החבית היינו משום דמתני' ר' נחמי' היא דאמר [אין כלי ניטל אלא לתשמיש המיוחד לו] והא דמביא אדם חבית יין ומתיז דאשו בסייף ואע"נ דיין לאו למחתכיה בסכין בעי רבנן היא דפליגי אדר' נחמיה ואמרי בל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך. ואע"ג דסתם לן תנא הכ' כר"נ כדקאמר רבא דמתני' קשיתי' לר' אושעיא לאוקומי כר' נחמי' אע"פ כן אנן קיי"ל כרבנן דשובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגדות אפי' מפורדות ואפי' חבית של יין מתיז דאשה בסייף דהא קיי"ל כדשני רבא בפ' כל הכלים ניטלים בין לצורך בין שלא לצורך דלצורך דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו שלא לצורך דאפי' מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או לצורך מקומו אין מחמה לצל [לא] ואין בידי לחלק בין חבית של חרס לחבית של עץ דהא קיי"ל אין סתירה בכלים. וגרסי' בירושלמי פ' בכל מערבין אמתני' דנתנו במגדל ואבד המפתח כו' הדה דאת אמר במגדל של אבן (או) [אבל] במגדל של עץ נעשה כשובר את החבית לאכול הימנה גרוגרת אלמא אין חילוק בין חבית של חרס לחבית של עץ. ונ"ב דמיירי אפי' בחבית שלימה וטובה והא דמוקמי' לה בפ' המביא כדי יין במוסתקי ופירש"י התם במוסתקי בחבית שבורה שמדבקין [שבריה] בשרף של עץ [שקורין] שף שעושין ממנו [זפת] וקורין אותו דיישטינ"א וריחו דומה לריח לבונה ובלשון ערבי קורין אותו מוסתקי ומדבקין בו קערות חרס הנשברין כך אמר לי ר' שמואל המכונה חסיד מן ברבשטד"א וכיון דרעועה היא ליכא למיגזר בה שמא יתכוין לעשות כלי עכ"ל היינו אליבא דר"א אבל לרבנן מתוקמא שפיר אפי' בחבית שלימה שאם כך כמו שפירשו בתוספו' צרפתי' דגם אליבא דרבנן בעי' להעמיד במוסתקי דמשמע דאי הוו רבנן מחייבי חטאת כקיסם הוו גזרו כחרס אטו קיסם ואז הוו צריכי להעמיד מתני' דשובר אדם את החבית במוסתקי כדמוקמי' לה אליבא דר"א א"כ השתא נמי בעינן להעמיד במוסתקי דאי כשאינה רעועה הא איכא למיגזר אטו שמא יתכוין לעשות כלי. הא לא נהיר' דא"כ כל דבר שאין מתכוין יהא אסור אטו שמא יתכוין ודר"א גופיה דמוקמי ניהליה במוסתקי פי' כתוס' ריב"א דר"א כר' יהודה סבירא ליה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ולכך אסר בשאר כלים. אם כן לרבנן דסבירא להו כרבי שמעון ותו דקיימא לן דאין סתירה בכלים ודאי שרי אפי' בחבית שלימה טובה וכן מוכח סוגיא דבכל מערבין דתנן נתנו במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב ופרכי' בגמ' ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ושנינן רב ושמואל דאמרי תרויהו במגדל של בנין עסיקינן ור"מ הוא דאמר פוחת לכתחילה ונוטל. פי' ר"מ הוא דאמרי' בפ' המביא כדי יין בית שהוא מלא פירות וסתום ונפחת נוטל ממקום הפחת רמ"א פוחת בתחילה ונוטל ואע"ג דאוקימנא באוירא דליבני היינו משום דהתם באוהל עסקי' כדפרכי' עלה בפ' המביא כדי יין והא קסתר אהלא ואוקימנא באוירא דלבני דהיינו סידור של לבנים בלא טיט דאינו בנין ואין שייך בו סתירת אוהל. מעתה גבי כלים ל"ש בחבית של חרס ל"ש בחבית של עץ ל"ש בתיבת הבית שיש עליה תורת כלי כולם שובר לכתחילה לצורך המאכל שבהם דהא קיי"ל דאין סתירה בכלים והכי מוכחא ההיא סוגיא דבכל מערבין דשקיל וטרי עד דמסיק רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו [הכא] במגדל של עץ עסקינן דמר סבר כלי הוא ואין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ומ"ס אוהל הוא. הא למדת דרבנן סברי דהאי מגדל כלי הוא ומותר לסתור אותו לצורך העירוב. הלכך אומר אני דתיבה שיש עליה תורת כלי דהיינו שהיא קטנה ואינה מחזקת מ' סאה בלח כדפירש"י בההוא דבכל מערבין דאז נקראת כלי וסגרו בה אוכלים ונאבד המפתח מותר לשכרה בסייף או בסכין ולהוציא אוכלים לחוץ וכן הא דתנן שובר אדם את החבית אם הוא של עץ צריך שלא תהא מחזקת ארבעים סאה בלח שא"כ הוה אוהל ואסור לסתור האוהל והכי מוכח בההיא דהמביא כדי יין דאמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע [ולא חותך שבכלים מתיר ומפקיע] וחותך אחד שבת ואחד יו"ט. פירש"י חותמו' שבקרקע כגון דלתות פתחי בור ודות ומערה הסגורים בקישורי חבלים מתיר את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי אבל לא מפקיע החבל לסתור עבותו וגדילתו ולא חותך דהא סתירה הוא ויש סתירה בבנין של קרקע. ושל כלים כגון תיבה נעולה הסגורה ע"י קשר חבל מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים עכ"ל וה"ה אפי' פותחת של עץ ושל מתכת שמותר לו לסתור בכלים דמ"ש האי סתירה מהאי סתירה ומה שפירש רש"י שקשורה בחבל היינו משום דקתני חותך ולא שייך לשון זה בשל מתכות וההיא דבכל מערבין גבי ההיא דנתנו במגדל דאביי ורבא דאמרי תרוייהו הכא במנעל דקטיר במיתנא עסקי' דנקיט מיתנא דהיינו חבל משום דהתם במסקנא לכ"ע האי מגדל אוהל הוא ואסור לסתור אוהל ופליגי בטלטול סכין כדמסיק ובעי סכינא למפסקיה ואין משם ראיה לומר דההיא דביצה דוקא בחבל אלא ה"ה בפותחת של עץ ושל מתכת וכדפרי' בפ' חבית: בעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא פירש"י ברומח לתוחבו בדופנו ולנקבו ופשיטנא לאיסור דאי אית' דלעין יפה קא מכוין היה פותח' למעלה בראש המגופה וכן הלכה לאיסור ובערוך כתב בורטיא פי' מקדח וי"א רומח:
12
י״גמתני' בפ' חבית אין נוקבין גופה של חבית דברי ר"י וחכמים מתירין פירש"י אין נוקבין מגופה הדבוקה בפי חבית לעשות נקב אלא נוטל את כולה אבל כי נקיב לה מתקן פתחא וחכמים מתירין דאין דרך פתח בכך עכ"ל. ולא יקבנה מצדה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח אמר רב קטינא מחלוקת למעלה אבל למטה ד"ה אסור והיינו דקתני לא יקבנה מצדה. וכתב ה"ר משה מיימון נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה יין ובלבד שיקבנה מלמעלה אכל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי עכ"ל הרי פסק כרב קטינא וכחכמי' ת"ר אין נוקבין נקב חדש בשבת ואם בא להוסיף מוסיף פירש"י נקב חדש בכלי. ויש אומרים אין מוסיפין ושוין שנוקבין נקב ישן [לכתחילה פירש"י נקב ישן] (שבסתם דבר) [שנסתם דכי] חוזר ופותחו לאו כעושה פתח הוא שהרי עשוי ועומד וסתימתו לאו כלום דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דר' יוחנן הלכה כי"א. ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחילה אר"י אמר שמואל ל"ש אלא במקום העשוי לשמר אבל לחזק אסור ואוקמה רבא למטה מן היין נמי זהו לשמר וה"ד לחזק כגון שנקב למטה מן השמרים והלכה כרבא וכ"כ ה"ר משה מיימן כשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום נקב החבית ואפי' בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה כגון שיסתום בקיסם או בצרור אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר ומותר להערים בדבר זה עכ"ל ומיהו בפ' תולין מוכח דלא שרי' הערמה כי אם לצורבא מרבנן דאמרי ליה רבנן לרב [אשי] חזי מר להאי צורבא מרבנן ורב הונא בר חייא שמיה ואמרי לה רב הונא בר חילון שמיה דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועי קא מיכוינא [וכו'] פי' הי' לוקח צלע של שום ומניח במקו' שיש בו נקב בחבית והיין יוצא ונותנו שם בשבת לסתום והוי כמתקן ומערים לכתחילה ואומר לאצנועי להאי ברא דתומא מיכוינא וא"ל הערמה בדרבנן הוא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה פי' הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא הוא אלא באיסורא דרבנן דאי נמי עביד ממש בלא הערמה אדרבנן הוא דעבר הלכך כיון דצורבא מרבנן הוא ליכא לאחמורי עליה דהוא לא אתי למיעבד לכתחילה להדיא בלא הערמה לעבור שם עוד לפני כל עכ"ל. הרי משמע דלא שריא הערמה כי אם לצורבא מרבנן ושמא הוא ר"ל דלא השיב להם רב אשי זה הלשון כי אם דוקא על מה שהיה עובר את הנהר משום דאוושא מילתא אבל ההוא שהיה סותם נקב החבית בצלע של שום ההיא הערמה שריא לכ"ע מידי דהוה אהערמות דמסכת ביצה דשרי לכ"ע. בפ' חבית גובתא רב אסר ושמואל שרי פי' גובתא הוא קנה חלול שמכניסין בנקב החבית שיצא היין דרך הקנה ואמרי' מיחתך דהיינו לתקנה למידת הנקב דכ"ע לא פליגי דאסור דהא מתקן מנא הוא. אהדורי היכא שכבר היתה בנקב החבית ונפלה לחוץ כ"ע לא פליגי דשרי להחזירה דלאו מידי עביד כי פליגי דחתכה ולא מיתקנה דהיינו שלא נתנה בנקב לידע אם למדתו הוא מאן דאסר גזירה דילמא אתי למיחתך לכתחילה ומאן דשרי לא גזרינן ואוקימנא בתנאי ואתיא דרב כת"ק ור' יאשיה כשמואל ודרש רב שישא ברי' דרב אידי משמיה דר' יוחנן הלכה כר' יאשיה וכן הלכתא קנה חלול מותר להכניסו בשבת בנקב החבית אע"פ שעדיין לא הי' בתוכו מעולם שרי הואיל וכבר חתוך הוא ול"ג דילמא אתי למיחתך לכתחילה וה"ר משה מיימון כתב אין חותבין שפופרת של קנה מפני שהוא כמתקן כלי היתה חתוכה אע"פ שאינה מתוקנת מותר להכניסה בנקב החבית בשבת להוציא ממנה יין ואין חוששין שמא יתקן ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית כדי שיקלח את היין מפני שהוא כעושה מרזב בשבת עכ"ל:
13
י״דמתני' במסכת עדיות בפרק ר' חנינא סגן הכהנים המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור ומייתי לה ס"פ האורג והת' פירש"י בתוספת' תני הכי אם לקולפ' ולעשו' לה פה [כדרך] שהרופאים עושים דמתקן לה פתחא חייב משום בונה פתח או מתקן כלי ומה לי אם מתקן מכה [מה לי לתקן כלי]. אם להוציא ליחה של עכשיו ואינו חושש אם חוזר ותיסתם מיד פטור ומותר דאין כאן תיקון ורבנן נמי לא גזרו ביה שבות משום צערא והתם בהאורג מפרש מנא לן דפטור ומותר ויש כאן דקדוקי' קשי' דשמואל אדשמואל שהקשו ה"ג ושאר דקדוקי' ואין דעתי להאריך:
14