אור זרוע, חלק ב פ״גOhr Zarua, Volume II 83
א׳כל איש מישראל מצווה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך הלכך צריך ליזהר שלא תצא בהמתו בשבת אפילו בחצר בכל דבר שהוא [משוי לה אבל בכל דבר שהוא] תכשיט לה יוצאה אפילו לרשות הרבים והכל כמו שפירשו חכמים [איזהו משאוי] ואיזהו תכשיט:
1
ב׳מתני' חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו פי' שכך מנהג להניחה ע"ג החמור כל היום [לחממו] כדאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופת תמוז קריר ליה אמר שמואל והוא שקשורה לו מע"ש וסייעיה ר"נ בר יצחק מדיוקא דמתני' ותניא נמי הכי חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו מע"ש. ולא באוכף אע"פ שקשור לו מע"ש פי' דאוכף אינו מחמם והוי משא רשב"ג אומר אף באוכף בזמן שקשור לו מע"ש (מיהו גמל באפסר ולובדקים בפרומביא מותרים לצאת אע"פ שאין קשור להם מע"ש) פי' דאיהו נמי מהני לחממה ובלבד שלא יקשור לו מסריכו דהיינו רצועה שקושרים סביב צוארה כדי שלא תרד המשא מעל צוארה כשהיא יורדת בבקעה משום דמחזי כמו שרוצה להטעינה משא הלכך בחמור מודים כ"ע שיוצא במרדעת היכא שקשור לו מע"ש מפני שהוא מחמם ובאוכף פליגי דת"ק אסר ורשב"ג שרי ומסתבר דהלכה בת"ק מדשבקיה תנא דמתני' לאוכף ולא תני ליה בהדי מרדעת וכ"כ הר"מ מיימון אין החמור יוצא באוכף אע"פ שקשור לו מע"ש עכ"ל ולענין ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת בעי מניה ר' אסי בר נתן מרב חייא בר אשי מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת פירש"י ולא לצאת לרה"ר אלא לחצר ומפני הצנה וא"ל מותר וכן המסקנא דמותר וכן סברי רב ושמואל דמותר וכן כי סליק ר"ז אשכחיה לר' בנימין בר יפת דיתיב וקאמר נותנין מרדעת ע"ג חמור בשבת וא"ל יישר ודוקא בחצירו אבל לרה"ר אסור דהא בשבת אינו יכול לקשור ודילמא נפל מיניה ואתי לאתויי ד"א ברה"ר אבל היכא שקשור לו מע"ש יוצא בו אפי' לרה"ר ולא מחזי כמי שרוצה להטעינה משוי דהבל יודעים דחמרא אפי' בתקופת תמוז קריר ליה אבל אוכף אסור אפי' להסירו מע"ג חמור וכ"ש [שלא] יתננו ע"ג ) כדפרישית דאפי' קשור לו מע"ש לא יצא בו מפני שאינו מחמם וכן המרדעת אסורה להסירה מע"ג אפי' בחצירו:
2
ג׳א"ר חייא בר אשי אמר רב תולין טרסקל לבהמה [בשבת] פי' סל מלא שעורים תולה לה בצוארה ופיה נתון לתוכו ואוכלת ותענוג בעלמא הוא שלא תטרח לשוח צוארה לארץ. ושמואל אמר מרדעת מותר טרסקל אסור וכן כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' בנימין בר יפת דיתיב וקאמר נותנין מרדעת. ע"ג חמור בשבת ואין תולין טרסקל לבהמה בשבת ואותיבנ' לשמואל מברייתא דקתני בה ולא סייחין בטרסקלין שבפיהם לרה"ר ודייקנא ברה"ר הוא דלא הא בחצר שפיר דמי מאי לאו בגדולים משום תענוג וקשה לשמואל דאסר אפי' משום תענוג ושנינן לא בקטנים ומשום צער דיקא נמי דקתני דומיא דקמיע ש"מ ומשום צער הוא דשרי בחצר אבל משום תענוג אסור אפי' בחצר פירש"י קטנים ארכובותיהן גבוהים וצוארן קטן ויש להם צער לשוח ולאכול מע"ג הקרקע. ואע"ג דקיי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי הכא הלכה כשמואל דהא ר' בנימן בר יפת קאי כותיה וכן ר' זירא דא"ל יישר וברייתא ל"ק לשמואל כדשנינן לה וכן פסק אלפס וכ"כ ה"ר משה מיימון הלכך אין תולין טרסקל לבהמה בשבת ואפי' תלו לה מע"ש אין יוצאה בו בשבת אפי' בחצר אבל סייחין קטנים יוצאין בטרסקלין שבפיהם. מידו א"י אם דוק' היכא שתלו לה מע"ש מיהו מדלא שני הכי כי פריך ליה לשמואל מברייתא ולא שני בין תלו לה בשבת לתלו לה מערב שבת ש"מ דאין חילוק אלא כל דיוצאה בטרסקל תולין לה אפי' בשבת:
3
ד׳מתני' זכרים יוצאים לבובים פירש"י אילים ואמרי' בגמ' מאי לבובין אמר רבא תותרי פירש"י שמחברין אותן בקשר שנים שנים שלא יברחו וה"ר יצחק אלפס פי' תותרי היינו מטלית מרוקמת שמיפין ומקשטין בה את הבהמה ובערך תתר כתב פי' רב האי גאון תותרי אמרו שעושין לו חבלים וקושרין לו על רגליו זו מזו כדי שיתקרבו פסיעותיו זו לזו ולא יתרחקו ויבוא לידי ריצה ומן הכי מפיק [ליה] מלשון קירוב. פ"א תותרי סמרטוטין של רקמה ושל משי שמיפין בה את הבהמה פ"א תותרי קשורים שנים שנים. ועולא אמר עור שקושרין להם כנגד לביהם כדי שלא יפלו עליהם זאבים פי' שדרך זאבים לאחוז הבהמה בלבה רב נחמן בר יצחק אמר עור שקושרין לו תחת זכרותו כדי שלא יעלו על הנקבות והלכה ככולהו ושרו הזכרים [בשבת] לצאת בתותרי ובעור שקשור להם נגד לביהן ובעוד שקשור להן תחת זכרותן וכתב ה"ר משה מיימון הזכרים יוצאים בעור שקשור להם על [זכרותן ובעוד שקשור להם על] לביהם כדי שלא יפלו עליה' זאבים ובמטלת המרוקמת שמייפין אותו בהם רוצה לפרש תותרי כפי' ה"ר יצחק אלפס:
4
ה׳תניא בגמרא לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו פירש"י זנב שועל שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עץ ופסק הר"מ מיימון הלכה בזו הברייתא ואיני יודע להבחין מה בין נוי אלים לנוי סוסים לפי מה שפירשנו דתותרי היינו מטלית מרוקמת שמיפין בה את הבהמ':
5
ו׳מתני' והרחלות יוצאות שחוזות או כבולות וכבונות והעזין יוצאין צרורות ר' יוסי אוסר בכלן חוץ מן הרחלין הכבונות ר' יהודה אומר העזין יוצאת צרורות לייבש אבל לא לחלב ואמרי' בגמ' מאי שחוזות שאוחזין אליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהם זכרים כלומר שקושרין זנב שלהן כלפי גבן שלא יכסה את ערותן. ירושלמי אית תני שוזות בד"א שית זונה ואית תני שחוזות בד"א אין משחיזין את הסכין: מאי כבולות אמר רב שכובלין אליה שלהן [לשון ארץ כבול] שאינה עושה פירות [גם] לשון בכלי ברזל דהיינו קשירה רנב"י אמר שכובלין אליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים. מאי כבונות שמכבנין אותן למילת פי' רש"י קושרין בגד סביביו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמרו שלא יטנף. למילת. לעשות מצמרו כלי מילת מכבנין על שם שעושין כמין קרסי מתכת לחבר הבגד כו' עכ"ל ובערך כבן כתב מכבנין עוד הטלה מלידתו עד ח' ימים וזהו צמר רך הנקרא מילת וצמר צחר תרג' ועמר מילת כבינא והני כלהו שרי לצאת בהם וכ"פ ה"ר משה מיימון. אתמר רב אמר הלכה כר' יהודה פי' דאמר העזים יוצאות צרורות לייבש אבל לא לחלב פי' שדרך בני אדם לעשות דדיהן צרורות ליבש שמהדקן כדי שלא יזוב החלב ולא תניק בנה עוד ויתעברו או יהיו שמינות לאוכלן ופעמים לחלב לשמור את חלבן שלא יטפטף לארץ וקושרין להם כיס בדדיהן ועלה קאמר רב דהלכה כר"י שיוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב ושמואל אמר הלכה כר' יוסי דאוסר בכולם חוץ מן הרחלים הכבונות ופסק ה"ר יצחק אלפס דהלכה כרב וכ"פ הר"מ מיימון כרב וכן מוכח דהא ר' יוחנן נמי קאי כותיה דרב דכי אתא רבין אר"י הלכה כת"ק ונ"ב דהיינו הלכה כת"ק דברייתא ודלא כפירש"י דפי' כת"ק דמתני' וקיי"ל נמי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי והא דתניא בגמ' ולא עזים בכיס שבדדיהן התם פירש"י דהיינו בכיס העשוי לקבל החלב הנוטף אי נמי שלא יסרטו דדיהן על הקוצים שהיו דדיהן גסין:
6
ז׳מתני' לא יצא גמל במטולטלת פירש"י זצ"ל מטולטלת י"מ רצועה שתחת זנבו וי"מ מרדעת והאחרון נראה בעיני [דאי] רצועה שתחת זנבו קשורה ומחוברת [לסרגא] ואיך תפול וטעמא דמתני' משום נפילה ומייתי לה הוא ובגמ' כתב רש"י ולי נראה מטולטלת כמין בר קטן מלא מוכין נותנין לו תחת הזנב כדי שלא תשחית הרצועה שתחת הזנב את בשרו לפי שהמשוי שע"ג כשהגמל יורד במורד מכביד ויורד כלפי צוארה אלא שהרצועה מעכבתו: רבה בר (בר) [רב] הונא אמר יוצא גמל במטולטלת הקשורה לו בשליתה פירוש דכיון דכאיב לא מנתחא ליה והלכה כברייתא וכרבה בר רב הונא:
7
ח׳מתני' לא יצא גמל במטולטלת לא עקוד ולא רגול וכן שאר כל בהמות ואמרי' בגמ' מאי עקוד ומאי רגול אמר רב יהודה (אמר שמואל) עקוד עקידת יד ורגל כיצחק בן אברהם רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו ויקשור מיתיבי עקוד עקידת שתי ידים ושתי רגלים רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו ויקשור רגול פי' שתי ידים או שתי רגלי' כאחד. ושנינן הוא דאמר כי האי תנא דתניא עקוד עקידת יד ורגל או עקוד שתי ידים ושתי רגלים רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו ויקשור ופרכי' ואכתי לא דמיא. דישא וסיפא ניחא. מציעתא קשיא אלא הוא דאמר כי האי תנא דתניא עקוד עקידת יד ורגל ביצחק בן אברהם רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו ויקשור והלכה כשמואל אבל שתי ידים כאחד כי האי גוונא הבהמה יוצאה כדתנן הזכרים יוצאין לבובין ואמרי' מאי לבובין ואמר (רבא) [רב הונא] תותרי ופי' רב היי גאון זצ"ל דהיינו שקושרין רגליו זו לזו מיהו איני יודע לפרש מה טעם עקוד ורגול לא תצא דמה שייך כאן דילמא אתי לאיתויי:
8
ט׳מתני' אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו ולא בזוג אעפ"י שהוא פקוק פירש"י אע"פ שחללו פקוק במוכין שאין הענבל שלו מקשקש להשמיע קול והרב ר' יצחק אלפס כתב זוג פעמון כדמתרגמינן זגא דהבא ורימונא אע"פ שהוא פקוק שהוא צורת כלי ובגמרא מפרש משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא פירש"י לחינגא לשוק להמכר ותולין לו זוג להנאותו: ותניא ומייתי לה לקמן בפ' במה אשה יוצאה פוקק לה זוג [בצוארה] ומטיילת עמו בחצר ומוקמינן לה דלא כרב דאמר כ"מ שאסרו חכמים משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור א"כ לפי מאי דפסקינן דאין הלכה כרב דאמר כ"מ שאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור ודאי היכא דפקק לה זוג מטיילת עמו בחצר:
9
י׳מתני' ולא בסולם שבצוארו אמר רב הונא בר לועא למאי עבדי ליה להיכא דאית לה מכה דלא חזר וחייך ליה פירש"י שקושרו אצל הלחי שלא יכול להחזי' צוארו לצד המכה [ולחככה] בשיניו וקושרין בצוארו דפין והא דתניא לעיל בפרקין אבל יוצאה היא באגד שע"ג המכה ובקשישים שע"ג השבר ובשליא המדולדלת פירש"י קשישה שע"ג השבר היינו בהמה שנשבר בה העצם כו' שלא ינוד אנה ואנה עד שמתחבר ושליא מדולדלת היינו שיצאתה מקצתה פירש"י דסולם שבצוארו חשיב וחיישינן דילמא אתי לאיתויי אבל אגד שעל גבי המכה וקשישין שע"ג שבר [ליכא] למיחש בהו דילמא אתי לאיתויי ארבע אמות ברה"ר אגד שע"ג המכה פי' הערוך אגודות כתותין שעל גבי המכה ובערך קשה פי' ובקשישין שע"ג המכה פי' עשב שמשים ע"ג המכה פ"א דפין של עץ שנותנין על השבר שלא תתחכך וללשון שני אתיא בגמגום משנה וברייתא אהדדי:
10
י״אמתני' ולא ברצועה שברגלו בגמ' מפרש דעבדי לגיזרא פירש"י בהמה שפסיעותיה קצרים ומכה רגליה זה בזה עושין לה כמין טבעת של עקלים או רצועות עבות וקושרין אותו למעלה מפרסותיהן מפרסת הרגל מקום שמנקשים זו בזו עכ"ל וטעמא משום דילמא נפיל ואתי לאתויי ובערך גזר כתב פירוש אחר אם יהיה פרסה של בהמה סדוקה קושרין אותה ברצועה להתרפא:
11
י״במתני' ואין התרנגולין יוצאין בחוטין. מפרש בגמרא דעבדי להו לסימנא כי היכי דלא ליחלפו שלא יחלפו בתרנגולת חביריהם. ולא ברצועות שברגליהם מפרש בגמ' דעבדי להו כי היכי דלא ליתברו מאני פי' שקושרין שני רגליה יחד ברצועה קצרה שלא תוכל להרם (לאחוריה) [רגליה] ולהתיז צרורות:
12
י״גמתני' ואין הזכרים יוצאים בעגלה שתחת האליה שלהם פירש"י כמין קרון קטן עושין לו תחת זנבו שראש זנב אותם האלים רחב כמין כר [קטן] ואין בו עצם אלא שומן ועב וכבד וכשנגרר לארץ נסרט ונשחת ועושין לו עגלה מתגלגלת אחריו כשהוא הולך והזנב קשור עליה והיינו דקאמר בגמר' דעבדי לה כי היכי דלא ליחמטן אליתיהו כלומר שלא ילקו בסלעים ובטרשים וטעמא דמילתא משום דילמא נפיל ואתי לאיתויי:
13
י״דמתני' ואין הרחלים יוצאות חנונות פירשה רב הונא בגמ' עץ אחד יש בכרכי הים (ויחנו) [וחנון] שמו מביאין קנה ממנו ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו דורנים שבראשה שמעון נזירא אמר קיסמא דריתמא:
14
ט״ומתני' ואין העגל יוצא בגימון א"ר הונא בר נירא פי' עול קטן שמנהגין העגל בצוארו שיהא למוד לכוף ראשו לכשיגדל אמר ר"א מאי משמע דהאי גימון לישנא דמיכף הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו:
15
ט״זמתני' ולא פרה בעור הקופר (פירש"י) אמרינן בגמ' דעבדי לה דלא לימציוה יאלי פירש"י שלא יינקוה עלוקות שקורין שנשוא"ש וזהו מה שקורין בלשון כנען פיוצ"י. ומיכן כתב ה"ר ברוך בר יצחק בספר תרומות דאסור לתת לעגל בשבת זמם בחוטמו ויש בו יתידות דקות שלא ינק את הפרה במרעה דהוי משוי דהא אפי' בפרה גופה אסור כה"ג כדתנן לא תצא פרה בעור הקופר:
16
י״זמתני' ולא פרה בעור הקופר ולא ברצועה שבין קרניה א"ר ירמיה בר אבא פליגי בה רב ושמואל חד אמר בין לנוי בין לשמר אסור וח"א לנוי אסור לשמר מותר פירש"י לנוי שצבועה וקלועה בין קרניה במין קליעה מקרן לקרן ואינה אוחזה בה. לשמר. שאוחזה בה אסור ופרה מנטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא ומ"ד לשמר מותר קסבר נטירותא יתירתא לאו משוי הוא. ואמר רב יוסף תסתיים דשמואל הוא דאמר לנוי אסור כו' ושקלי' וטריא עד דמסיק מאי הוה עלה א"ר חייא בר אשי אמר רב בין לנוי בין לשמר (מותר) [אסור] וכן המסקנא ואותביה לרב דאמר לשמר אסור מההיא דקשרה בעלה במוסירה כשירה ואי ס"ד בל שמירה מעולה משוי הוא אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא ואמר אביי במוליכה מעיר לעיר ורבא אמר שאני פרה דדמיה יקרין רבינא אמר במורדת ופר"ח דמדשני [אביי ורבא] ורבינא לאוקמה כרב ש"מ הלכתא כותיה דרב. מיהו אין זה ראיה דאביי ורבא ורבינא אתו לתרוצי מתניתין דלא תקשי לרב כההיא דכתובות פ' האשה שנתארמלה וכההיא דב"ב פ' המוכר דפריך תלמודא כיון דרוב נשים בתולות נישאות כי נמי אין עדים שיצתה בהינומא מאי הוי ופריך לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון מחזקתו אלא רוצה ליישב המשנה דלא תקשי לרב. מיהו רשב"ם נמי פסק דהלכה כרב וכ"פ ר"י אלפס דהלכה כרב. וכן מוכח דהא קיי"ל פ' יש בכור לנחלה בבכורות ופרק המפלת בנידה דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני. הלכך הכי קיי"ל דכל נטירותא יתירתא משוי הוא וההיא דא"ל רבה [בר רב הונא ללוי] בריה דרב הונא בר חייא הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניה לית הלכתא הכי אלא כרבנן וכדפרישית הלכך פרה אסורה לצאת בחבל שבצוארה בשבת לפי שאינה צריכה שמירה כלל כדפירש"י דפרה מינטר' בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו ואם היא פרה מורדת מותר לה לצאת בשבת בחבל שבצוארה וכן העגלים מותרים לצאת בחבל שבצוארם בשבת לפי שדרכם למרוד כדאמר רב יוסף חזינא להו לעגלי דבי רב הונא דיוצאים באפסריהם כרוכים בשבת וכ"ש אם החבל תלוי דמותר דרב הונא תלמידיה דרב הוה דאסר בפרה ואפ"ה שרי בעגלים. מיהו נראה דוקא עגלים קטנים אבל שוורים גדולים שאין דרכם למרוד הרי הם בפרה. וחמור אסור לצאת בפרומביא שהרי דינו באפסר כדתניא ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור. וכ' ה"ר ברוך בספר התרומה דאעפ"כ הסוס מותר לצאת בפרומביא בשבת משום דלא הויא שמירה יתירת' רק מעט ושריא דדוקא שמירה יתירתא הרבה אסור כגון גמל בחטם ובגמל סגי באפסר וכגון חמור בפרומביא דנוח וסגי בשיר וחבל בצוארו ופרומביא בחמור הוי נטירותא יתירתא מאוד ואסיר אבל אפסר מותר דאינו כי אם מעט שמירה יתירה שאין יכולין לדקדק בשמירה שלא להוסיף כלל לכך שמירה פורתא יותר שריא. וכן תנן הסוס בשיר וגבי ארבע בהמות תניא הסוס באפסר שהוא גדול משיר אע"ג דבההיא ארבע בהמות אמרו דשמא אינו סובר בחנניה דשרי נטירותא יתירה אלא כרבנן דאסרי וכן לובדקום תניא באפסר ובמתני' תנן לובדקים בפרומביא ולא מייתי להו בתנאי כי היכי דמייתי תנאי דחנניה ורבנן אלמא שמירה יתירת' מעט מותרת ופרומביא לסוס הוי שמירה יתירתה מעט ומותרת וכן עמא דבר לצאת הסוס בפרומביא והיחידים נזהרים. אבל הסוס אסור לצאת בשניהם יחד בפרומביא ובאפסר דזהו נטירותא יתירת' הרבה ואסור וכן פי' ה"ר יוסף בר' משה זצ"ל דסוס בפרומביא לבדו שרי עכ"ל. וכל היכא דלא מינטרא ביה דוי משוי ואסור לצאת בו בשבת כדאמרי' ר"פ נאקה באפסר לא תבעי לך דכיון דלא מינטר ביה משוי הוא וכן פירש"י ריש פרקין וכן חיה גדולה [כגון] רוב וכיוצא בו אינם יוצאים בסוגר דהיינו קולר של חבל כדמתרגם ויתנוהו בסוגר בקולרין מפני שאינם משתמרים בו והוה משוי אבל חיה קטנה כגון נמיה וחולדה יוצאים בסוגר דהיינו שמירתם וחתול אינו יוצא בסוגר משום דסגי ליה במיתנא פי' חבל קטן שקורין בלשון כנען מוטובו"ז ומותר לתת על הסוס בשבת פרומבי' ואפסר משום שהן מוכנין לכך. וכל היוצאים באפסר או בחבל או בפרומבי' כל אחד כפי שמירתו מותר לצאת כרוכין פי' שהרצועה כרוכה סביב צואר בהמה אע"פ שאין אוחזה בו לאו משוי הוא דלנוי נמי אורחייהו הוא כדאמר רב יוסף חזינא להו לעגלא דבי רב הונא דיוצאין באפסריהן כרוכין בשבת וכן כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי חנינא מולאות של בית רבי יוצאין באפסריהן כרוכין בשבת:
17
י״חמתני' הסוס בשיר ובל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר. פי' רש"י בשיר כמין אצעדה סביב צוארו וטבעת קבועה בו ומכניסי' בו רצועה או חבל ומושבין הבהמה וכל בעלי השיר כגון כלבים ציידים והיות קטנות שנותנין שיר בצוארן לנוי עכ"ל ואמרי' בגמ' מאי יוצאין ומאי נמשכין א"ר הונא או יוצאין [כרוכין או] נמשכין פי' שמושכין ברצועה הקבועה בטבעת השיר ושמואל אמר יוצאין נמשכין ואין יוצאין כרוכין פירש"י אין יוצאין כרוכין דלנוי לאו אורחיה הוא. במתני' תנא יוצאין ברובין לימשך פי' ברובין בריוח שיכול להכניס ידו בין הכרך לצואר או יניח מעט מן החבל שאם באת לברוח ימהר ויאחזנה. וכתב הרב ר' יצחק אלפס מסקנא דשמעת' יוצאין כרוכין ויוצאין נמשכין וכן הלכה כמתני' דהיינו נמי כרב הונא. וצריך לדקדק דמדפסקי' דיוצאין כרוכין ש"מ דבהמה מותרת לצאת בנויה ותנן נמי וכל בעלי השיר [יוצאין] בשיר ופירש"י כגון חיות קטנות שנותנין שיר בצוארם לנוי ואמרי' נמי לקמן מאי לבובין ואמר (רבא) [רב הונא] תותרי דהיינו נוי בהמה כדפרישי' לעיל אלמא דנויי בהמה שרי לצאת בהמה. ואילו גבי פרה תנן ולא ברצועה שבין קרניה ואמרי' לנוי לכ"ע אסיר ותניא נמי הכי לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו וזהירות לנוי עבידא וכמדומה בעיני דכל היכא דאורחיה בהכי דעבידי לה לבהמה תדיר לנוי שרי. וקצת משמע הכי מלשון רש"י דפי' גבי יוצאין כרוכין דהא לנוי אורחייהו בהכי. והא דאמרי' גבי כל בעלי השיר דיוצאין בשיר ופירש"י כגון כלבים ציידים משמע דמותר לצוד בכלבים דאי לאו הכי הוי השיר משוי. מיהו אומר אני המחבר שכל מי שצד חיות בכלבים כעין שהעכו"ם עושין שלא יראה בשמחת לויתן דאמרי' פ"ק דע"ז ובדרך חטאים לא עמד בקנגיון שלהם ופירש"י קנגיון צידת חיות ע"י כלבים שכל מעשיהם לשם שמחה ושחוק ודוגמתו בשחיטת חולין וכי משה קניגי היה ואמרי' בויקרא רבה פרשת ויהי ביום השמיני פרשת ר' פנחס בהמות ולויתן הם קניגין של צדיקים לעתיד לבוא כל מי שלא ראה קניגי של אומות העולם בעוה"ז זוכה לראותן לעתיד לבוא:
18
י״טנראה בעיני דכל האסורים לצאת בהם משום דילמא נפיל ואתי לאתויי ד"א ברה"ר כגון סולם שבצוארו ורצועה שברגלו וכל הני דמתני' האסורים דילמא נפיל ואתי לאתויינהו דדוקא ברה"ר אסירי לצאת אבל בחצר שרי ולא חיישינן דילמא יצאו בהם לרה"ר ודילמא נפיל ואתי לאתויינהו. אבל האסורים משום משא כגון מידי דלא מינטרא ביה בהמה אי נמי נטירותא יתירתא א"נ נוייהו דלאו אורחייהו הנהו אפי' בחצר אסירי דמשוי כל מקום אסור והא דתנן ולא יקשור גמלים (חבלים) זה בזה וימשוך ואמרי' בגמ' מ"ט וא"ר מנשה משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא פי' לשוק למוכרו חנגא על שם שסובבין את השוק מחולות מחולות עגולות של בני אדם והא דקתני ולא יקשור לאו דוקא לא יקשור היום אלא אפי' קשורים מבע"י לא ימשוך בשבת. מיהו הואיל ולא קיי"ל כרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים משום מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור ודאי היכא שקשרם מע"ש מותר למושכם בחצירו. אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך כלומר שאם שני בהמות ממין א' שאינם כלאים זה בזה כגון שתי פרות המורדות או שני סוסים בשני אפסרים תופס שניהם ביד אחד ומושך בהם הבהמות ובלבד שלא יכרוך סביב ידו ויקשור משום דאז הוי החבלים כלאים זה בזה. וכן אם הבהמות כלאים זה בזה כגון שור וחמור אסור לכרוך החבלים סביב ידו משום מנהיג כלאי בהמה אפי' החבלים שניהם פשתן או שניהם צמר ואפי' לתפוס כך ב' בהמות שהם כלאים זה בזה בשני חבלים אסור למשוך אע"פ שאינם כרוכים דהנהגה בעלמא בכלאים אסורה אפי' בלא מלאכה כמו שדקדק רבינו אפרים בר' יצחק זצ"ל משמעת' דמסיק כלאים דמאי אילימא כלאים דאדם והתנן אדם מותר עם כלם לחרוש כו' אבל [אם] היה כלאים באדם הוה אסור אע"פ שאין מלאכה בשבת ועוד הביא ראיה לדבר ולא אאריך כאן. וכשמוליך את הבהמה בחבל בשבת אמר שמואל ובלבד שלא יוציא חבל מתחת ידו טפח פי' צריך להזהר שלא יהא בולט טפח מן ההבל חוץ לידו לצד רה"ר ולא לצד שבינו לבין הסוס אע"ג דליבא איסורא עד טפחיים כדתנא דבי שמואל מ"מ שמואל הלכה למעשה קא משמע לן שיזהר שלא יהא בולט החבל מתחת יחטפה פי' לצד אחר אבל לצד שבינו לבין הסוס בהא ליכא קפידא במה שיהיה החבל ארוך כדתניא ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח ואוקימנא בחבל דביני ביני פי' שבין ידו לגמל בההוא קאמר כמה דבעי נהוי ובלבד שיגביהנו מן הקרקע טפח שתראה הבהמה נמשחת בה דאי לא לא מתחזיא נטירותא דבהמה אלא במשא בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו. והא דתנן ובלבד שלא יכרוך ואוקימנא משום כלאים דחבלים וה"ק ובלבד שלא יכרוך ויקשור אבל כריכה בלא קשירה שריא קשיא לי עלה אני המחבר דאפי' כריכה בשני חבלים של צמר ושל פשתים אהדדי אסור מפני שידו מתחממת באחיזתו כדתנן סוף מסכת כלאים השק והקופה מצטרפין בכלאים ופי' ה"ר יצחק מסימפונט זצ"ל דהיינו שאסור להשים בשק פשתים וצמר מטורפין להוליכן ואין לחלק משום שהחבלים אינם מטורפים דמ"מ הואיל וחרוחים אהדדי וידו מתחממת בהם הרי נהנה מצמר ופשתים:
19