אור זרוע, חלק ב פ״הOhr Zarua, Volume II 85
א׳מתני' בפ' כל כתבי הקודש נכרי שבא לכבות אין אומרים כבה ואל תכבה פירש"י רבנן גזור על אמירה לעכו"ם משום שבות. הלכך מיכן ילפי' דאמירה לעכו"ם שבות אפי' באיסורא דרבנן דהאי כיבוי לא אסור אלא מדרבנן שאין מכבה כדי לעשות פחם ואילו לא נדלק מעולם הוה ניחא ליה וכל כי האי גונא לאו מלאכה דאורייתא היא כדמוכח סוגיא דבמה מדליקין וההיא פרק כל התדיר גבי הא דאמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים כו'. ועוד ראי' דאמירה לעכו"ם שבות אפי' באיסורא דרבנן דתנן פ' שואל לא ישכור אדם פועלין בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור פועלים ופריך בגמ' פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו א"ר פפא חבירו עכו"ם מתקיף לה רב אשי אמירה לעכו"ם שבות. הא למדת דאסור לומר לעכו"ם שישכור לו פועלים אע"ג דלשכור פועלים בשבת מדאורייתא שרי דמה מלאכה היא זו דאף ע"ג דדרשינן דיבור אסור הרהור מותר ההיא אסמכתא בעלמא הוא ועוד ראיה מפרק הדר גבי ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה א"ל (רבא) [רבה] לייתי ליה חמימא מגו ביתא א"ל אביי הא לא עריבנא א"ל נסמוך אשיתוף הא לא שתפינן נימרו ליה לעכו"ם ונייתי ליה א"ל אביי בעינא לאותובי ליה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא כי הוינן בי רב יהודה אמר לן דאורייתא מותבינן תיובתא והדר ניעבד עובדא דרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא לבתר הכי אמר מאי בעית לאותובי למר א"ל הזאה שבות ואמירה לעכו"ם שבות מה הזאה אינו דוחה את השבת אף אמירה אינה דוחה את השבת א"ל לא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה בין שבות דלית ביה מעשה. הא למדת דבאיסורא דרבנן נמי אמירה לעכו"ם שבות דהא עירובי חצרות דרבנן הם ורב יוסף נמי דשני ליה בין אית ביה מעשה ללית ביה מעשה ולא שני ליה בין דאורייתא לרבנן שמע מינה דלא שני לן באמירה לעכו"ם בין דאורייתא לרבנן דתרוייהו אסירי ואביי דאותביה מהזאה ולא אותביה ממתני' דכל כתבי הקודש דאין אומרים לו כבה משום דניחא ליה לאותובי ממצוה אמצוה. ועוד ראיה דאמרי' פ"ק דגיטין דהקונה שדה [בסוריא כקונה] בפרוורי ירושלים אומר לעכו"ם וכותב עליו אונו אפי' בשבת דאע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב ארץ ישראל ל"ג רבנן. ופי' ר' יואל בר יצחק זצ"ל דבכתיבת עכו"ם איירי כדפרישית במלאכה דהכותב דלא אסירה כ"א מדרבנן וכן ראיתי כתוב בשם ה"ר יהודה אפ"ה דוקא משום ישוב א"י שרי הא לאו הכי אסור לומר לעכו"ם אע"ג דלא אסיר כ"א מדרבנן. וההיא דפרק השוכר את הפועלים בב"מ איבעיא להו מהו שיאמר אדם לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה מי אמרי' אמירה לעכו"ם שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא ל"ש והתם לא אפשיט והשתא אמאי הלא גבי איסור שבת אף באיסורא דרבנן דלית ביה אפילו לאו אמירה לעכו"ם שבות כ"ש חסימה דלאו דאוריית' וי"ל דה"ק ה"מ לענין שבת דשייך בו איסור סקילה (במלאה) [במלאכה] דאסירא מדאורייתא לכך החמירו אפי' באיסורא דרבנן דידיה אבל גבי חסימה וכיוצא בה דלית אלא לאו גרידא ואינו יכול לבוא לידי איסור סקילה לא גזור אאמירה לעכו"ם או דילמא ל"ש. מיהו איני יודע אמאי מספקא ליה בלאו דחסימה דמ"ש מחולו של מועד דאמר בפרק מי שהפך כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לעכו"ם ועושה כל שהוא אינו עושה אינו אומר לעכו"ם ועושה והתם ליכא כי אם אסורא דרבנן כי מלאכה בחוש"מ מדרבנן הוא דאסור כדאמר בירושלמי א"ר אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור לשקול בליטרא והתרתי שיהו עושי' מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו בשר בכור לשקול בליטרא אלא כדי שיהו מוכרין אותו בזול והן מערימין ומוכרין אותו ביוקר כלום אסרו מלאכה בחוש"מ אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה ואינון אכלין ושתון ופוחזין. וקראי דמייתי בגמ' דידן אסמכתא כעלמא נינהו. הלכך אם באיסורא דרבנן בעלמא אמירה לעכו"ם שבות כ"ש חסימה דאוריית' היא. וכשם שאמירה לעכו"ם בשבת שבות כך רמיזה לעכו"ם בשבת נמי שבות כדפרישית בהלכות ערב שבת גבי ההיא דאמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. והא דקיי"ל כר' יהושע בן קרחה דאמר מותר לאדם לומר לחבירו נראה שתעמוד עמי לערב ופירש"י זצ"ל עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב אם תבוא אלי לכשתחשך ושניהם יודעים שעל מנת לשוכרו בפעולתו הוא מזהירו וכיון דלא מפרש בהדי' שרי עכ"ל התם הוא רמיזה לצורך מוצאי שבת אבל רמיזה לעכו"ם כדי לעשות בשבת ודאי אסיר. ואמירה לעכו"ם מע"ש שיעשה העכו"ם בשבת איני יודע אי אסור אי לאו דמידי הוא טעמא אלא כדי שלא יביא עצמו לידי שיעשה ובע"ש לא שייך למיגזר או דילמא לא שנא וה"ר ברוך בר' יצחק כתב בסה"ת ואסור לומר לעכו"ם בערב שבת עשה האש בשבת או להדליק הנר אבל לאחר השבת מותר לומר לעבדו או לשפחתו למה לא עשית האש ולא הדלקת הנר בשבת שעברה אע"פ שנראה הערמה כדי לעשות לשבת הבאה עכ"ל ואיני יודע דכשידליק הנר או יעשה האש לצרכו שאסור ליהנות ממנו: וקיימא לן דאמירה לעכו"ם שבות אפי' במקום מצוה וראיה לדבר גבי לוקח בית מעכו"ם בירושלים דאומר לעכו"ם וכותב עליו אונו ואפי' בשבת משום ישוב א"י ודוקא בכתיבת הגלחים שאינה לא דידן ולא יונית דלא אסירא כי אם מדרבנן ולהכי שרי למימר לעכו"ם משום מצות ישוב א"י אבל אי הוה אסירה מדאורייתא כגון אי הוה כתב דידן או כתב יונית אז אסור למימר לעכו"ם לכתוב עליו אונו כדפי' ה"ר יואל מבו"ן על פי ירושלמי. ועוד ראיה מההיא דפ' הדר גבי ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה אמר להו רבא לישייליה לאימיה אי צריכא לאחומי ניחמו לי' אגב אמיה א"ל רב (שרבייא) [משרשיא] לרבא אימא קא אכלי תמרי כו' והת' ע"כ קודם המילה קמיירי דאי לאחר המילה (הלא) [בלא] אגב אימיה הוה שרי לאחומי ליה דהא מסוכן הוא אלא ודאי ביום המילה קמיירי וקודם המילה דהו"ל לצורך מצוה אפ"ה דוקא אגב אימיה שרינן ליה להחם משום שהיא מסוכנת. ופי' רש"י לא שרי' למימר לעכו"ם אפי' לצורך המצוה כגון הכא לצורך המילה. וש"מ דאמירה לעכו"ם שבות אפי' לצורך המצוה במלאכה דאסירא מדאורייתא. ואף ע"ג דאיכא לדחות ולפרש הסוגיא בע"א דודאי ע"י עכו"ם שרא רבא אפי' שלא אגב אמו הואיל וצורך מצוה הוא אלא הא דקאמר ניחמו ליה אגב אימיה היינו להתיר לישראל גופו להחם אגב אמו קאמר דסבר לה כמר זוטרא בפרק מפנין דמר זוטרא מתני אמר רב יהודה אמר שמואל היה כל זמן שהקבר פתוח בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת ומסיק התם עד מתי פתיחת הקבר אביי (משמיה דרב יהודה) אמר שלשה רבא משמיה דרב יהודה אמר שבעה ואמרי לה שלשים הא למדת דרבא שרי לחלל עליה את השבת כל שלשים הלכך רבא לטעמיה. ועל ידי עכו"ם לצורך מצוה אימא דשרי אפילו לא ע"י אימיה. והשת' אין מכאן דאי' לאסור אמיר' לעכו"ם במלאכה דאודיי' במקום מצוה מיהו הא לא נהירא למימר דפליג רבא אנהרדעא ועביד עובדא הכי דהא קיימא לן כנהרדעי. מיהו בפר"ח משמע לכאורה דפליגי ואפי' אם נאמר דסבר רבא כנהרדעי אפ"ה נוכל לומר דרבא ע"י ישראל איירי ולא ע"י עכו"ם. ושבעה ימי' דחיה מעל"ע קאמר דהויא עובדא דרבא תוך שבעה דמודו נהרדעי דמחללין עליה את השבת. מיהו כ"ז נראה דוחק אלא נראה בפירש"י ופר"ח דרבא ע"י עכו"ם קאמר ולא פליג אנהרדעי. והילכך יש מיכן ללמוד דאסור למימר לעכו"ם בשבת לעשות מלאכה בשבת אפי' לצורך מצוה אבל מותר לומר לעכו"ם לעשות מלאכה דלא אסירא כי אם מדרבנן לצורך מצוה כדפרישית לעיל גבי אומר לעכו"ם וכותב עליו אונו אפי' בשבת וראיה לדבר מפ' הדר גבי ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה דאמר להו (רבא) [רבה] לייתי ליה חמימא מגו ביתא א"ל אביי הא לא עריבנא א"ל נסמוך אשיתוף הא לא שתפינן נימרו ליה לעכו"ם ונייתי דהתם לא הויא כ"א איסורא דרבנן דעירובי חצרות דרבנן נינהו להכי שרינן למימר לעכו"ם לצורך המצוה. וכבר היה מעשה בישוב אחד ברינוס רחוק מבונ"א חמשה פרסאות ושלחו לבונ"א לשלוח להם אתרוג והיה כתוב בכתב שהביאו להם מקולוניא בע"ש אתרוג וע"י אונס נשבר לחתיכות ושלחו שליח מיד מבעוד יום גדול לבונ"א אחר אתרוג ובא בחצי הלילה ונשא ונתן בדבר ה"ר יואל בר' יצחק הלוי מבו"ן עם תלמידים שבעיר והסכימו ואמרו הואיל שלא פשעו וע"י אונס אירע שרי לומר לעכו"ם שיטול מעצמו להם אתרוג כי ההוא ינוקא דאישתפוך וכו' עד א"ה אימא ליה לעכו"ם זיל אחים ליה אלמא דבמקום מצוה דאישתפוך חמימיה דהיינו שבות דאמירה שרי הכא נמי מצוה ואיכא אונס: וכתב ר' יצחק מפס פרק ר' אליעזר אם לא הביא כלי אשכחן בה"ג היכי דמייתי איזמל מע"ש ואיגנוב או איפגום [מקמי מילה] שרי למימר לעכו"ם לצבותיה או לאתויי אזמל אחר כההוא דאשתפוך חמימיה כו' עד ולא שני [לך] בין שבות דאית ביה כו' דהא מר לא אמר לי' לעכו"ם אחים ליה (וענינא) [ועיינינן בהו ואשכחינן] דלא מילים דסמכא נינהו ומגופיה דהאי עובדא ילפת דאסור למימר ליה לעכו"ם לצבותיה או לאתויי דרך דה"ד מדאמר דהא מר לא קאמר ליה לעכו"ם זיל אחים ליה והאריך מאוד ר' יצחק בספרו אך זה פי' בין שבות דאית ביה מעשה מלאכה היא המעשה (כדכתיב ששת ימים) [כדאמרי' לששת ימי] המעשה ומזה נתבאר דאסור לו למימר לעכו"ם לצבותיה או לאתויי דרך רה"ר והאי דכתב בה"ג טעותא הוא ולא תסמוך עלה ועתה אפי' לפי דברי ר' יצחק מפסי לא אסי' למימר לעכו"ם אלא במקו' שיש איסור' דאוריי' כגון מרה"ר לרה"י אבל תחומין דרבנן נינהו ושרי ובשאלתות פ' ואלה שמות אינו מפרש כר' יצחק מפסי. ובזה מגמגם לבי דגרסי' ספ"ק דעירובין תני ר' חייא מלקין על עירובי תחומין דבר תורה והקשה רבי' יצחק מפסי והא לא קיימא לן כר"ע דאמר תחומי' דאורייתא ופירק אשכחן בגמ' ירושלמי דגרסי' הגע עצמך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין דבר תורה ר' מנא בעי ניחא אלפים אמה אינו מחוור ד' אלפים מחוורין הן ר' שמעון בר (כרפסא) [כרסנא] אין לך מחוור מכולן אלא י"ב [מיל] כמחנה ישראל נמצאו תחומי שבת מהן דאורייתא ומהן דרבנן (נמצאו) מאלפים אמה ולמעלה עד י"ב מיל פלוגתא דר"ע ורבנן ומצינו מלקות מדאורייתא לכ"ע ע"כ יסודו. ומצאתי בפרק כיצד מעברין בירושלמי ר' אחא אמר אין לך מחוור מכולן אלא תחום שבת י"ב מיל כמחנה ישראל ונ"ל דיש ראיה מגמ' דידן פ' אמר ר' עקיבא מנין לפולטת בגמ' רבא אמר ששי לחנייתן ר' אחא אמר ששי אף למסעות. וקמיפלגי אי אפקוד במרה אתחומין ומשמע התם דלרב אחא איפקוד אתחומין והיינו ר' אחא דירושלמי. אלמא דתחומין דאורייתא ואפי' רבא לא פליג דודאי בסיני נצטוו על התחומין אבל לא במרה ומאחר דתחומין דאורייתא אסיר ליה למימר לעכו"ם להוליכו חוץ לתחום. ושמא ההיא ברייתא ר"ע דאית ליה תחומין דאורייתא. והאי דאמר במסקנא א"ר פפא ת"ש ויסעו מאלים גו' ואותו היום שבת היתה האי תנא סבירא ליה דלא איפקוד אתחומין במרה וכי תימא מאי דוחקי למימר דהויא ברייתא הששי בחודש לר"ע אבל לרבנן אפי' תחומין די"ב מיל לית להו. משום דקשה לי הא דאמרי' פ' בכל מערבין הלכה נתגלגל חוץ לתחום בגמ' קשיא דר"י אדר' יוסי א"ר הונא בר חיננא שאני [טומאה] הואיל ויש לה עיקר מן התורה שבת נמי דאוריי' היא קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן ואי ס"ד דתחומין די"ב [מיל] דאוריית' א"כ יש לו עיקר מן התורה מאי שני ליה וי"ל כיון שאינם כתובין בפירוש תחומין בתורה כמו טומאה אין לו עיקר מן התורה קרי ביה. ונראין הדברים כך (כי) [כדי] להשוות הירוש' והבבלי. ויש לתמוה לפי' רבי' יצחק מהא דאמר בכמה דוכתי בלוקח בית בארץ ישראל כותב עליו אונו ואמרי' אומר לעכו"ם ועושה והיינו שבות דאית ביה מעשה הוא ושרי. ופי' ה"ר יואל מבון דבגופו שלהם היו כותבין והוא מלאכה דרבנן כדפרי' לעיל מיהו בספרים שלנו גרסי' בההיא דפ' הדר נימרו ליה ונייתי ליה ולא גרסי' אימא ליה לעכו"ם זיל אחים ליה. ויש הלכות גדולות דמשמע בהו אפי' איסורא דאורייתא שרי על ידי עכו"ם לצורך המילה שפירשו דנימא ליה לעכו"ם דליתי מגו ביתא אפי' דרך רה"ר. ויש לפרש לפי דבריהם דהאי עובדא הוה לצורך המילה אבל עובדא בתרא הוה לאחר המילה ולאחר שלשה שכבר נתרפא הולד היטב וכמ"ש רש"י (התחים) [דנחים] ליה עכו"ם אגב אימיה. את"ל דנחים ליה אפי' ישראל קאמר נוקמה קודם המילה ולא ביום המילה אלא קודם לכן תוך שבעה של חיה שמחללין עליה את השבת כשאמרה צריכה אני. ויש רוצים להתיר מתוך כך לומר לעכו"ם להביא ספר בשבת דרך ר"ה כדי ללמוד בו כי היכי דשרו התם משום מצוה ואומר רבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל דאפי' לפי דברי ה"ג [אסור] ולא דמי דדוקא משום מילה דהיא גופה דהיא שבת התירו לומר לעכו"ם אבל משום מצוה אחרת אפי' בכרמלית דרבנן אין אומר לעכו"ם ועושה והא דשרינא לומר לעכו"ם לכתוב עליו אונו אפי' בשבת היינו משום ישוב ארץ ישראל ותו דבכתיב' דרבנן איירי כדפרי' לעיל. מיהו לא יתכן לומר דנחים ליה על ידי ישראל דאע"ג דצריכה היום ומחללין עליה את השבת מ"מ אסור להרבות בשביל הקטן מאחר דאין מחללין עליו את השבת וראי' לדבר דאמרי' במנחות פרק ר' ישמעאל בעי רבא חולה שאמרוהו לשתי גרוגרות [ויש שתי גרוגרות] בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מנייהו מייתי שתים מייתינן דחזו ליה או דילמא שלש מייתינן דקא ממעט קציר משמע דהא פשיטא ליה אם יש שתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד דשתים מייתי ולא שלש אלמא אסור להרבות אפי' במקום שאין מרבה במלאכ'. ותו דאמרי' פ"ק דשחיט' חולין המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אבל אי ע"י עכו"ם קאמר ניחא דע"י עכו"ם שרי א"נ דוקא לצורך מילה דמצוה הוא דשרי אבל לצורך דבר אחר אפי' ע"י עכו"ם אסור להרבות והא דתנן פ"ב דביצה לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויין לשתיה שרי להרבות בשביל רגליו ואמרי' נמי בגמרא ממלא (אדם) [אשה] קדירה בשר אע"פ שאין צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאין צריך אלא לקיתון אחד ההוא נמי שרי משום דאיכא מצות שמחת יו"ט לפיכך התירו שם חכמים להרבות:
1