אור זרוע, חלק ב פ״חOhr Zarua, Volume II 88
א׳מתני' בפ' כל דכלים מחט של יד ליטול בה את הקוץ ושל סקאים לפתוח בה את הדלת פי' מחט של יד מחט קטנה שתופר בה בגדים מותר לטלטלה בשבת ליטול בה את הקוץ שנתחב בבשרו ושל סקאים דהיינו מחט גדולה שתופרים בו שקים מותר לטלטלה בשבת לפתוח בה את הדלת למי שאבדה מפתחו. ואמרי' בגמ' שלח ליה רבא בריה (דרבא) [דרבה] לרב יוסף ילמדנו רבינו מחט של יד שניטל חרירה פי' חור שלה או עוקצה פי' חדודה מהו פי' מותר לטלטלה או אסור לטלטלה מי בטיל תורת כלי מינה או לא ופשטא רב יוסף להתירא מסברא ואותביה תלמודא מדתניא מחט שניטל חרירה או עוקצה טהורה אלמא מדלא מקבלה טומאה לאו כלי הוא ושני אביי אליבא דרב יוסף טומאה כלי מעשה בעינן כלומר שמעש' שלו קיים לענין שבת מידי דחזי בעינן והא נמי חזי למישקל בה קוץ ואמר רבא מאן דקא מותיב שפיר קמותיב מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא מיתיבי מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד תרגמה אביי אליבא דרבא בגולמי עסיקינן דזמנין דמימלך עליהו ומשוי להו מנא אבל היכא דניטל חרירה או עוקצה אדם זורק' לבין גרוטאות פי' גולמי הן פשוטין כדתנן גולמי כלי מתכות טהורין פשוטיהן טמאין והן חוטי ברזל משוכין וחותך אותן חתיכות חתיכות ולוקח התיבה גולם כגון זו וכיוצא בה (שאין) [שהן] עומדים להעשות כלי ניטלים בשבת אבל מחט שניטל חרירה או עוקצה אסור. ונ"ב דהלכה כרבא דמחט שניטל חרירה או עוקצה אסור לטלטלה בשבת כדי ליטול בה את הקוץ אבל גולמי דהיינו חתיכה שנחתכה מחוט ארוך ויחדה לכך כדי ליטול בה את הקוץ ההיא שריא בטלטול דהא שויא מנא כמות שהיא אבל היכא שניטל חרירה או עוקצה התם בטלה מתורת מנא ואסירא בטלטול. ומסתייעא סברתי דהלכה כרבא דהא סתמא דתלמודא פריך ר"פ במה בהמה והתניא מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד ומסיק סתמא [דתלמודא] הא תרגמה אביי אליבא דרבא בגולמי משמע שהיא עיקר סברת רבא דכל היכא שבא לכלל כלי ובטל מתורת כלי לענין טומאה ה"נ דבטל לענין שבת ואסור בטלטול:
1
ב׳מתני' פ' במ"ט טומנין בשלחין ומטלטלין אותן פירש"י שלחין עורות כמו והפשיט תרגו' וישלח מטלטלין אותן בין שטמן בהן [בין] שלא טמן בהן דחזו למיזגא עלייהו ואמרי' בגמ' יתיב ר' יונתן כן (עכמאי) [עכינאי] ויתיב ר' יונתן בן אלעזר ויתיב ר' (חמא בר חנינא) [חנינא בר חמא] גבייהו ויתבו וקא מבעיא להו שלחין של בעה"ב תנן או של אומן תנן פי' אומן מעבד עורות כיון דקפיד עלייהו לא מטלטלינן להו או דילמא של אומן וכ"ש של בעה"ב וכו' ופר"ח וקבלנו מרבותינו דהלכתא כר' יוסי דקיי"ל מעשה רב וא"ר ישמעאל בר' יוסי אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן נמצא כי עשה מעשה כשמועתו דתנינן עורות של בעה"ב מטלטלין אותן של אומן אין מטלטלין אותם ר' יוסי אומר זה וזה מטלטלין הילכך עורות של אומן הואיל וראוין לישב עליהן ואינן נפסדין אינו מקפיד עליהן ומותר לטלטלם אבל נסרים של אומן הואיל ואם ישב עליהן נפגמין הלכך קפיד עלייהו ואסור לטלטלן עכ"ל. הרי פי' דמעשה דר' יוסי דאמר הביאו שלחין ונשב עליהן בשבת הוה. וכן מסתבר דאי כפי' רש"י דפי' דבחול אמר הביאו לי שלחין ונשב עליהן אלמא לא קפיד קשה אמאי לא מייתי ראיה מדתניא בסמוך להדיא ר' יוסי אומר אחד זה ואחד זה מטלטלין. וה"נ משמע בפ"ק דביצה להתירא דתנן בש"א אין נותנין את העו' לפני הדורסן ולא יגביהנו אא"כ יש עליו כזית בשר וב"ה מתירין ופירש ריב"א דב"ה מתירין אתרוייהו [קאי] ליתן לפני הדורסן ולהגביהנו בלא בשר כדמפר' בגמ' טעמא. עור לפני הדורסן התירו שטיחתן משום שחיטתן דאם לא נתיר לו לשטוח אחר שחיטת' לא ישחוט לכתחילה ולגבי טלטול ס"ל דעור אינו מוקצה והביא ראיה מיכן. מיהו יש לשאול מר"פ כל כתבי הקודש דאמר רב אשי רבנן בתרתי פליגי פליגי בטלטול ופליגי במלאכה פי' דקאסר ר' ישמעאל לטלטל דפסח לאחר שהוציא אימוריו אפי' מחמה לצל משום דעור לאו בר טלטול הוא ורבנן שרו לטלטלו אגב בשר הא בלא בשר לכ"ע אסיר וקשה להבא דפרי' להיתרא. ופירש"י התם דהכא בפ' במה טומנין בעור בהמה גסה עסקי' דחזי למשטחיה ולמיזגא עליה [אבל הכא] בעור בהמה דקה בעור הפסח ולדבריו עור בהמה דקה אסור בטלטול וקשה לפירושו דתנן בפ' כל כתבי הקודש ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי ע"ג שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור אלמא עור בהמה דקה נמי שרי בטלטול וי"ל כשחשב עליו מע"ש לישב עליו ויחדו לכך וההיא דפ"ק דביצה דאמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן ואילו הן עור לפני הדורסן וכו' ופרכי' עור לפני הדורסן תנינא מהו דתימא טעמא דב"ה משום דחזי למיזגא ואפי' דערב יו"ט נמי קמ"ל משמע דלא חזי למיזגא א"כ מ"ט דשרו ב"ה לטלטל כדפי' ריב"א. וי"ל דה"פ מהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דחזי למיזגא וכי היכי דשרו לטלטל משום האי טעמא ה"נ שרי ליתן לפני הדורסן משום ה"ט קמ"ל הילכך עור בהמה גסה דשרייא בטלטול היינו משום דחזיא למיזגא וההיא דבמה טומנין וכן ההיא דפ"ק דביצה מיתוקמי בעור בהמה גסה דשרי בטלטול וההיא דפ' כל כתבי הקודש בעוד הפסח דהיינו עור בהמה דקה דלא חזי למיזגא עלה ולא שרי לטלטול. ור"ת היה אומר דבכ"מ דאסרינן בטלטול מיירי בלחין שהופשטו בו ביום דלא חזו למיזגא עלייהו מחמת לחלוחיתו כגון דהיא דכל כתבי הקודש וההיא דבמה טומנין איירי ביבישין שעשוין לישב עליהם. ולפי דבריו נ"ב דיש לפרש ההיא דפ"ק דביצה הכי מהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דחזו למיזגא ומשו"ה התירו ליתן לפני הדורסן וה"ה שהתירו טלטול בעלמא קמ"ל דלא התירו אלא לפני הדורסן ומשום תחילתן אבל טלטול בעלמא לא התירו דהואיל ולחין הן אין זה קרוי חזי למיזגא. בפ' מפנין איתמר בשר חי מליח מותר לטלטלו בשבת בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת ורב חסדא אמר אסור לטלטלו בשבת. פירש"י בשר תפל גרסי' שאינו מליח ומאן דגריס תפוח היא היא ופר"ח דהילכת' כרב הונא דר"ח גבי רב הונא תלמיד הוא ותו דרב הונא קאי כר"ש דקיי"ל כותיה ואפי' רב דס"ל כותיה דרבי יהודה במוקצה לאכילה במוקצה לטלטול כר' שמעון ס"ל. ואי חזי לאומצא פי' להאכל נא אפי' ד"ה מודה דמותר לטלטלו. וצ"ע דלקמן בפ' נוטל אמרי' רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטל ומסקנא דשמעת' התם דכר"י ס"ל דאית ליה מוקצה ושמא התם רבה גרסי' מיהו מדמסיק ברישא אביי מנח כיפא אכפי ומטלטל והדר רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטל משמע דרבא גרסי' והלכה כרבא:
2
ג׳בפרק מפנין ת"ר דג מליח מותר לטלטלו בשבת דג תפל אסור לטלטלו בשר (בין) חי בין תפל בין מליח מותר. סתמא כר' שמעון ות"ר מטלטלין את העצמות בשבת מפני שהוא מאכל לכלבים בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה [מים] מגולין מפני שהן ראוין לחתול רשב"ג אומר אף הן עצמן אסורין להשהותן מפני הסכנה ופר"ח בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה וזו היא תניא כותיה דרב הונא. ומתניאתא אילן הלכאתא אינון דליכא דפליגי ואליבא דב"ה נשנו דתנן בה"א מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. וההיא דפרק תולין דאמר רב חייא בר אשי אמר רב האי תלא דבישרא שרי לטלטולי דכוורי אסור ופירש"י בשר מליח (הראוי) [התלוי] ליבשו ומלא החבל קרי תליא. שרי לטילטולה דנאכל חי באומצא (דשור) [דכוורי] אין נאכלין חיין עכ"ל וקשה לי דא"כ רב כר' יהודה ס"ל אף במוקצה לטלטול דאל"כ מאי בעי למימר משום חי דנאכל באומצא. ותו קשה דכוורי מלוחין נמי שרו לר"ש. ע"כ נ"כ כפר"ח תלא דבישרא פי' יתד של עץ עשוי לתלות בו בשר ופעמים שתולין בו זולתו אבל העץ שתולין בו דגים כיון שהדגים ריחם דע וקשה אין תולין בו דבר אחר ומסיחים דעתם ממנו ומוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור עכ"ל. ר"ל דלא מיירי אלא בטלטול היתר לצורך ד"א ולא עם הבשר דעם הבשר פשיטא דשרי לטלטל אפי' לא חזי לאומצא דרב כר' יהודה ס"ל במוקצה דלאכילה ובמוקצה דלטלטול כר"ש כדפרישי' ושל דגים אסור משום מיאוס מיהו יתר שהדגים מלוחים תלוים עליו שרי לטלטלינהו: בפרק נוטל א"ר הושעיא שכח ארנקי בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלה א"ר יצחק שכח לבינה בחצר מניח עלי' ככר או תינוק ומטלטלה. אר"י בר שילא א"ר (יוסי) [אסי] פ"א שכחו דיסקיא מלאה פירות (בסטיו) [בסרטיא] ובאו ושאלו את ר' יוחנן ואמר הניחו עליהם ככר או תינוק וטלטלוה פירש"י דיסקיא מלאה מעות גרסי'. בסרטיא. רה"ר. הניחו עליה ככר או תינוק. דלשתרי לטלטלה אגבייהו תוך ד"א וטלטלוה פחות פחות מד"א או במחיצה של בני אדם כדאמרי' בעירובין אמר מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתתא בשכח. אבל במניח מדעת מערב (יו"ט) [שבת] לא התירו לטלטלה ע"י ככר או תינוק ורב אשי אמר אפי' שכח נמי לא ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד פי' [רש"י] משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה ופר"ח דהלכה כרב אשי. בפרק תולין מיסתמיך ואזיל רב אחא בר יוסף אכתפיה דרב נחמן בר יצחק בר אחתיה א"ל בי מטינן לבי רב חסדא עיילינא בי מטו עייליה בעי מיניה מהו לכסכוסי כיתונא בשבתא לרכוכי כיתונא קמיכוין ושפיר דמי או דילמא (לאילמי) [לאולודי] חיורא קא מכוין ואסור א"ל לרכוכי קא מכוין ושפיר דמי (לאולודי חיורא קא מכוין) פירש"י לכסכוסי כיתונא חלוק כתונת של פשתן שנתכבסה הרי היא קשה ומשפשפה בין שתי ידיו ומתרככת ואף הליבון שלה מצהיל ע"י שפשוף. אולודי חיורא. שהליבון מצהיל עכ"ל ולאח"כ מסיק ותפשוט ליה מר מסודרא התם מחזי כי אולודי חיורא ופי' ד"ה לכסכוסי כתניאתא פי' לקבץ מקצת הבגד של פשתים בתוך ידו ומוליך ומביא ידיו עד שיעשה הבגד ההיא כמו קיפולים קטנים כמין (קטמים) [קמטים] כי הא דא"ר זירא בפ' חבית מאי מרזב כגון כסכוסי מנא דמחזי כמרזב וכי הא דתנן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה צריכה לכסכס ג' פעמים על דבר ודבר ואמרי' בגמ' בעי ר' ירמיה אמטויי חד ואתויי חד או דילמא אמטויי ואתויי תרי תיקו. וכן עוד מפורש בתלמוד ארץ ישראל בענין מוליך ומביא שבלולב מיהא שמעינן דכסכוס כעין שפשוף והא ומתכויץ הבגד ונראה קמטים קמטים וכשלובשו מתפשט וכדאמר רב והנא ואיתימא רב יהודא טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים. ומדקרי להאי כיתנא ש"מ דסודרא ליתיה כיתנא. ולא יתכן לומר שהוא צמר שאם הוא צמר איך אומר לו היה לך ללמוד פשתים מצמר והדבר רחוק ביניהם ואינו אלא צמר גפן שזה קרוב לזה ופשט רב חסדא דלרכוכי קא מכוין ושרי עכ"ל. בפרק תולין אר"ח האי כיתונא משלפא לדידה מקניא שרי. קניא (ורצה) [ממנה] אסיר פירש"י כששוטחין אותה לנגבה תוחבים קנה מבית יד לבית יד וכשנוטלה בשב' ישלפנה מן הקנה ולא הקנה ממנה דלא חזי לטלטולי דלהסק' קאי [עכ"ל]. אמר רבא אם כלי קיואי היא מותר פי' אם אותו קנה כלי קיואי הוא דהיינו קנה של אורגים דתורת כלי עליו שרי לטלטולה בההיא דפ' ואילו קשרים דאמר רב יהודה אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת ואפי' כובד העליון ואפי' כובד התחתון אבל לא את העמודי'. מיהו כובד העליון וכובד התחתון התם במסקנא אסר ר' יהודה בר ליואי. אלא כלי קיואי דשרינן לטלטל היינו דלא יקירי וחזו לתשמיש אחר ואינו מיוחד למלאכת איסור לאריגה אבל כובד העליון וכוכד התחתון לפי שאין ניטלין אף בחול מפני כובדן הילכך כל מלאכתו לכך:
3
ד׳בפרק כל כתבי הקודש בעא מניה רבי מר' ישמעאל [בר' יוסי] עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין. פי' בעושר גדול כזה. [א"ל] בשביל שמעשרין שנאמ' עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר (עשר כדי שלא תתחסר) ושבבבל במה הן זוכין א"ל בשביל שמכבדין את התורה ובשאר ארצות במה הן זוכין א"ל בשביל שמכבדין את השבתות תניא א"ר חייא בר אבא (אר"י) פעם אחת נתארחתי אצל בעה"ב אחד בלודקיא והביאו לפניו שולחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם וט"ז שלשלאות של כסף קבועות בו וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו ועליו כל מיני [מאכל וכל מיני] מגדים וכשהן מניחין אותו אומ' לה' הארץ ומלואה וכשהן מסלקין אותו אומרי' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ופי' ה"ר יעקב דאורלינש דמשו"ה הוא אומר בהנחה לה' הארץ לפי שעדיין לא ברכו ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה לה' משמע קודש שהוא לה' וכשמסלקים שכבר ברכו היו אומרים והארץ נתן לבני אדם וכ"מ פירש"י. ור"פ כיצד מברכין ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתי' והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה:
4
ה׳שבח והודיה. לרב העליליה. אשר חנני בחסיה. כי התחלתי הלכות שבת בשלשה דברים שצוה רבי את בניו ליראת שמים וסיימתים בשלשה מיני זכיות ובברכה. לכן שבח לאל אערכה. ושמו הגדול אברכה:
5