אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמאOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma
א׳הלכות ערכאות
1
ב׳מיכן אמרו גט המעושה בישראל כשר. [ב] עכומ"ז פסול. אלמא קתני בהדיא דעכומ"ז שדנו כדיני ישראל אין דיניהם דין:
2
ג׳מיהו נראה בעיני. שאם קבלו עליהם את דייני (ישראל ו)עכומ"ז שניהם התובע והנתבע מרצונם ודנו אותם כדין ישראל דיניהם דין. דאיכא למידק דדוקא היכא שדנו אותם בעל כרחם לא הוי דיניהם דין אפי' בדיעבד. דומיא דעישוי גט שמעשין אותו בעל כרחו ליתן את הגט. וכדאמרי' אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי ואותבי' מההיא דר' טרפון דלפניהם ולא לפני עכומ"ז. אבל היכא שקבלו מרצונם. אע"ג דעברו אלפניהם ולא לפני עכומ"ז אעפ"כ הואיל וישנם בתורת דיינים. כדת"ר בפרק ארבע מיתות (ב"ד) שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם וכו' דיניהם דין בדיעבד:
3
ד׳וראיה אני מביא דתנן בפ"ק דגיטין כל השטרות העולין בערכאות של עכומ"ז. פי' שנעשו השטרות על ידי ב"ד העכומ"ז אעפ"י שחותמיהן עכומ"ז כשרין חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים וא"ר בגמ' קא פסיק ותני כל השטרות שחותמין בהן עכומ"ז כשרין לא שנא שטרי מכר לא שנא שטרי מתנה בשלמא שטרי מכר מכי יהיב זוזי קמייהו קנה ושטרא ראיה בעלמא הוא. אי דלא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבי ליה שטרא. אלא מתנה דעל ידי השטר קונה אותה שכתב לו שדי נתונה לך ובלא שום קנין וחליפין הוא קונה אותה במסירת השטר. היכי מיקניא ליה בהאי שטרא חספא בעלמא הוא א"ר שמואל דינא דמלכותא דינא... דינא. הא למדת דהיכא שקיבלו אותם מרצונם דדיניהם דין כדהכא שהנותן והמקבל מתנה קיבלו אותם לעדות מרצונם. וא"ר שמואל דינא דמלכותא דינא. ובמתני' פי' רבינו שלמה זצ"ל די"ל חוץ מגיטי נשים דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייך בתורת גיטין וקדושין. אבל על הדין נצטוו בני נח. עכ"ל וכסתם מתני' קיימא לן ולית לתנא דבי מנשה דאפיק דינים וברכת השם. ומעייל סירוס וכלאים. אלא קיי"ל שב"נ נצטוו על הדינים ואיתנהו בתור' דינים:
4
ה׳הילכך היכא שדנו כדיני ישדאל בדיעבד דיניהם דין. מיהו לכתחי' אימעטינהו קרא מלפניהם. ובפ' האיש מקדש א"ר חייא בר אבא אר"י אין העבד נעשה שליח לקבל הגט לאשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת ניטין וקידושין. ואע"ג דאמרינן נפשה משוי' ליה שליח. ולענין תרומה אסקינן התם לרבנן דעכו"ם איתיה בתרומה דנפשיה אצטריך גם אתם למעוטי שאינם בני ברית. ולר' שמעון דליתי' בתרומה דנפשיה אוקמינא אתם גם אתם למילי אחרינ'. אלמא לרבנן הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה האי נעשה שליח לישראל לתרום אי לאו דמיעטיה קרא מאתם. ואע"ג דגבי תרומה אפי' בדיעבד מיעטי'. היינו משום דאין שייך לומר דמיעטיה קרא שלא יתרום בעל כרחו אבל בדיגנו בדיעבד הוי תרומה דלא מסתבר לאוקמי קרא בהכי. אבל לענין דין שייך ומסתבר שפיר למימר הכי דכי מיעטיה קרא היינו לענין שלא ידונו אותם בעל כרחם אבל ברצונם בדיעבד דיניהם דין:
5
ו׳והשתא דפרישית דעכומ"ז שדנו ישראל בעל כרחו דאפילו בדיעבד לאו דיניהם דין. ראובן שקבל על שמעון לפני דייני עכומ"ז וחייבו את שמעון לפרוע מנה לראובן אף על גב דחייבוהו כדיני ישראל לא הוי דיניהם דין. ואינה נעשת כמלוה בשטר לענין שאם מכר שמעון [ל]אחרים את שדותיו שיוכל ראובן להוציא מיד הלקוחות של שמעון. אע"ג דבדיני ישראל כי האי גוונא מוציא מיד הלקוחות כדתניא בפ"ק דב"מ מוציאין לאכילת פירות כיצד. הרי שגזל שדה מחבירו והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין. וא"ר היכי דמי אילימא כדקתני גזלן מאי גבי ואוקי רבא כגון שגזל שדה מליאה פירות ואכלה וחפר בה בורות שיחין ומערות. בא נגזל לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים. בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים בני חורין ורבה בר רב הונא אמר כגון שנטלוה אפיקין בא נגזל לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים בני חורין. רב אשי אמר לצדדין קתני. הרי שגזל שדה מליאה פירות אכל את הפירות ומכר את השדה בא לוקח לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים. בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים בני חורין. ופרכינן בין לרבא בין לרבה בר רב הונא מלוה על פה הוא ומלוה על פה לא טריף ממשעבדי. ומשנינן הב"ע כגון שעמד בדין קודם שמכר נכסיו וכיון שחייבוהו ב"ר קלא אית ליה והויא ליה כמלוה בשטר. ותניא בפ"ק דערכין הגוסס והיוצא ליהרג לא מעריך ולא נערך. ר' חנינא בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובין. ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש. ואם הזיק חייב בתשלומין ואוקמינן בגמ' דבאם הזיק פליגי. תנא קמא סבר אם הזיק אינו חייב בתשלומין ור' יוסי (ספר) סבר אם הזיק חייב בתשלומין. ואוקמא רבה דלכולי עלמא מלוה על פה אינה גובה מן היורשין והכא במלוה הכתובה בתורה קמיפלגי. תנא קמא סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא. ור"י סבר ככתובה בשטר דמיא. מיתיבי החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי השור לבעליו. ותיובתא דרבה דאמר מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין. ואמר רבי אלעאי אמר רב משעמד בדין פי' וחייבוהו ב"ר והויא ליה כמלוה בשטר. הא למדת דכל היכא כשעמד בדין וחייבוהו ב"ד הו"ל מההיא שעתא דחייבוהו ב"ד כמלוה בשטר. וה"מ שחייבוהו דייני ישראל אבל חייבוהו דייני [עכומ"ז] הואיל ולאו דיניהם דין אפי' בדיעבד אע"ג דדנו כדיני ישראל הויא ליה כמלוה על פה ולא גביא מן הלקוחות ולא נביא נמי מן היורשין למאן דאמר מלוה על פה אינה גובה מן היורשין. כההיא דפ' גט פשוט בשלהי (דקע"ה ע"ב) דרב ושמואל אמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. מיתיבי [ה]חופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי השור לבעליו. אמר רב אילעאי אמר רב כשעמד בדין. אלמא דאפי' למאן דאמר מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין כשעמד בדין גביא:
6
ז׳הילכך עכו"ם שדנוהו בעל כרחו אע"ג שדנוהו כדין ישראל הואיל ודיניהם לאו הוי דין לא הוי כמלוה בשטר ולא גביא מן היורשין: ותו נפקא מיניה לההיא דתנן נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה לאביה והצעד בתפוסה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה:
7
ח׳ודוקא שעמדה בדין לפני דייני ישראל. אבל עמדה בדין לפני דייני עכומ"ז לא הוי דינייהו דין והרי הן של עצמה. אם לא שקבלו עליהם מרצונם את דייני עכומ"ז:
8
ט׳פסקי בבא קמא פרק א
9
י׳[דף ה ע"א]
המטמא. היינו דמגיע שרץ בתרומה של חבירו. המדמע דהיינו שעירב תרומה עם חולין של חבירו דהשתא מזבין ליה בזול הואיל ואינו ראוי אלא לכהן. והמנסך שניסך יין של חבירו לע"ז ואסרו בהנאה. כך פי' רבי' שלמה זצלה"ה. ובפרק הניזקין אפליגו בה רב ושמואל. דרב אמר מנסך ממש. ושמואל אמר מערב. מאן דאמר מערב מאי טעמא לא אמר מנסך. אמר לך מנסך קם ליה בדרבה מיניה. ולא מצי (לממתני') למיתני' למתניתין דהניזקין במזיד חייב בתשלומין דהא עובד ע"ז ונסקל. ורב דאמר מנסך מאי טעמא לא אמר מערב. אמר לך מערב היינו מדמע שמערב בהיתר דבר האסור. ופי' רש"י ז"ל כיון דאשמעינן דקנסוהו רבנן ה"ה ילפינן מיני'. ומנסך לא אצטריך לאתנייה. ושמואל מטמא ומדמע ומנסך דחייב קנסא הוא דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא מקנסא לא ילפינן. ולמאן דיליף קנסא מקנסא כל הני למה ליה צריכי. ופירש"י זצ"ל דהיינו רב דיליף קנסא מקנסא. אלמא רב ושמואל תרוייהו סבירי לי' דהמטמא והמדמע והמנסך קנסא הוא. ותנן התם בהניזקין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב. ואמר חזקי' דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מאי טעמא. היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומ"ט אמרו בשוגנ פטור כדי שיודיעהו. ר' יוחנן אמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור מאי טעמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. ומה טעם אמרו במזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני. ואיתותב חזקי' התם:
המטמא. היינו דמגיע שרץ בתרומה של חבירו. המדמע דהיינו שעירב תרומה עם חולין של חבירו דהשתא מזבין ליה בזול הואיל ואינו ראוי אלא לכהן. והמנסך שניסך יין של חבירו לע"ז ואסרו בהנאה. כך פי' רבי' שלמה זצלה"ה. ובפרק הניזקין אפליגו בה רב ושמואל. דרב אמר מנסך ממש. ושמואל אמר מערב. מאן דאמר מערב מאי טעמא לא אמר מנסך. אמר לך מנסך קם ליה בדרבה מיניה. ולא מצי (לממתני') למיתני' למתניתין דהניזקין במזיד חייב בתשלומין דהא עובד ע"ז ונסקל. ורב דאמר מנסך מאי טעמא לא אמר מערב. אמר לך מערב היינו מדמע שמערב בהיתר דבר האסור. ופי' רש"י ז"ל כיון דאשמעינן דקנסוהו רבנן ה"ה ילפינן מיני'. ומנסך לא אצטריך לאתנייה. ושמואל מטמא ומדמע ומנסך דחייב קנסא הוא דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא מקנסא לא ילפינן. ולמאן דיליף קנסא מקנסא כל הני למה ליה צריכי. ופירש"י זצ"ל דהיינו רב דיליף קנסא מקנסא. אלמא רב ושמואל תרוייהו סבירי לי' דהמטמא והמדמע והמנסך קנסא הוא. ותנן התם בהניזקין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב. ואמר חזקי' דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מאי טעמא. היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומ"ט אמרו בשוגנ פטור כדי שיודיעהו. ר' יוחנן אמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור מאי טעמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. ומה טעם אמרו במזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני. ואיתותב חזקי' התם:
10
י״אהלכך הואיל ורב ושמואל קיימי כר' יוחנן. ותו דאיתותב חזקיה ומעתה הלכה כר' יוחנן דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא הוא:
11
י״בוכן פסק רבינו יצחק האלפסי זצ"ל דהלכה כרבי יוחנן מההיא דהשולח דאמר אביי נקטינן טימא טהרותיו ואת לא קנסו בנו אחריו היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידי' קנסוהו רבנן לבריה לא קנסוהו רבנן. והכי נמי מוכח בהגוזל בתרא במס' ב"ק דאסיק ותנא ומנא תימרא דאקנסא לא גזרינן דתניא בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך וחזרו לומר אף המדמע. חזרו אין לא חזרו לא מ"ט לאו משום דקנסא הוא וקנסא לא גמרי' מיניה. אלמא דסתמא דתלמורא סבר דקנסא הוי. וכן הלכה :
12
י״גונראה בעיני. דאע"ג דקנסא הוי אפ"ה משלם עפ"י עצמו. דאפי' תמצא לומר דאמרינן בקנסא דרבנן מודה בקנס פטור. הכא חייב. דמידי הוא טעמא דחייבוהו רבנן אלא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני. ואי אמרת דמודה פטור הרי כל שעה יטמא טהרותיו ויאמר פטור אני. אלא נפקא מיני' לכדאביי דלא קנסו בנו אחריו. דלחזקיה דאמר ממונא הוא בנו חייב לשלם. ותו נפקא מיניה דהואיל וקנסא הוא דאינו מורישו לבניו כדאמרינן בריש נערה שנתפתתה דאין אדם מוריש קנס לבניו. וההיא דריש המפקיד דקאמר שילם לבניו מהו מצי אמר ליה כי אקני לך אבונא כפילא דעבדת לי' ניחא נפשא בנו לא. אלמא שהבנים יורשים את הכפל ההיא כגון דנגנב לאחר מיתת המפקיד אי נמי כשעמד בדין עם הגנב מחיים:
13
י״ד[דף ו' ע"ב]
הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים פטור מלשלם. נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטורין מלשלם לאחר זמן חייבין. ה"ג הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים פטור מלשלם. וכן כתוב בפירש"י זצ"ל במקומה של משנה זו בפ' הבית והעליה דלא כתב עלה ה"ג... שכך היה כתוב בספרו וכך היא הגירסא בספר רבינו ר' יצחק אלפסי זצ"ל. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שגיד' הספרים שגורסים חייב לשלם אינו מיושב כי איך יתכן להקל עליו בזה שמזהירין עליו לקוץ ולסתור לפוטרו בכך עד הזמן אם שהזהירוהו הי' לו להתחייב בנפילתו בלא אזהרה. ופירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמיירי שהזיקו בשעת נפילה דאפי' היזק דנפילה א"פ מדמי לי' לבור דאע"ג דבור אינו הולך ומזיק ואלו הולכין ומזיקין יש ללמדם מבור דאע"ג דאפקרינהו חייב במה שמזיקין דרך הילוכן בלא כח אחר דלא גריע בהו היזק דנפילה שהולכין ומזיקין מהיזק תקלה שנתקלין בהן כשעומדין במקומן. מ"ט דעדיף טפי היזיקא דידהו שהולכין ומזיקין מהיזק דבור שאינו יכול לילך ולהזיק. ואין להקשות היאך מדמה היזיקייהו לבור בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה והא אמרינן בפרק המניח את הכד דמילתא דפשיטא היא לכולי עלמא דהמפקיר נכסי נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. והכא נמי אנוס הוא שבנין ונטיעה שעשה לא פשע כלום. וי"ל כאן כיון שהזהירוהו לסתור ולקוץ שלא יזיקו והוא העביר הזמן הרי הוא חשיב פושע בכך והוי כמפקיד נזקיו לאחר נפילת פשיעה וחייב :
הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים פטור מלשלם. נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטורין מלשלם לאחר זמן חייבין. ה"ג הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים פטור מלשלם. וכן כתוב בפירש"י זצ"ל במקומה של משנה זו בפ' הבית והעליה דלא כתב עלה ה"ג... שכך היה כתוב בספרו וכך היא הגירסא בספר רבינו ר' יצחק אלפסי זצ"ל. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שגיד' הספרים שגורסים חייב לשלם אינו מיושב כי איך יתכן להקל עליו בזה שמזהירין עליו לקוץ ולסתור לפוטרו בכך עד הזמן אם שהזהירוהו הי' לו להתחייב בנפילתו בלא אזהרה. ופירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמיירי שהזיקו בשעת נפילה דאפי' היזק דנפילה א"פ מדמי לי' לבור דאע"ג דבור אינו הולך ומזיק ואלו הולכין ומזיקין יש ללמדם מבור דאע"ג דאפקרינהו חייב במה שמזיקין דרך הילוכן בלא כח אחר דלא גריע בהו היזק דנפילה שהולכין ומזיקין מהיזק תקלה שנתקלין בהן כשעומדין במקומן. מ"ט דעדיף טפי היזיקא דידהו שהולכין ומזיקין מהיזק דבור שאינו יכול לילך ולהזיק. ואין להקשות היאך מדמה היזיקייהו לבור בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה והא אמרינן בפרק המניח את הכד דמילתא דפשיטא היא לכולי עלמא דהמפקיר נכסי נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. והכא נמי אנוס הוא שבנין ונטיעה שעשה לא פשע כלום. וי"ל כאן כיון שהזהירוהו לסתור ולקוץ שלא יזיקו והוא העביר הזמן הרי הוא חשיב פושע בכך והוי כמפקיד נזקיו לאחר נפילת פשיעה וחייב :
14
ט״ותנו רבנן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב שדהו של מזיק דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות ניזקין מן העידית וקל וחומר להקדש. ואוקמא רב אחא בר יעקב דמודה ר' ישמעאל דלא ישלם אלא דמי ערוגה לפי מה שהיא. ובהא פליגי כגון שהיתה עידית דניזק כזיבוריות דמזיק דר"י סבר בדניזק שיימינן דהא דכתב שישלם לו דמי נזקו מקרקע מיטב אשדות דניזק קאי ומשלם לו מזיק בדמי נזקו קרקע זיבוריות שלו בשוה נזקו. שהרי היא מיטב שדהו של ניזק. ור"ע סבר למיטב דקרא יהיב ליה מעידית דידיה וקיימא לן הלכה כר"ע מחביריו דבמזיק שיימינן. ולקמי' בעא מיניה רב שמואל בר אבא מאקרועני' א"ר אבא כשהן שמין בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין מאי מיטב שדהו אמר רחמנא למעוטי דניזק דלא אזלינן בתר מיטב גניזק. ואע"ג דהך זיבורית דמזיק כמיטב דניזק א"ד הואיל ולא הוי מיטב דעלמא לא יהיב ליה מיניה. אבל אי הוה לעלמא מיטב יהיב לי' מיניה אע"ג דאית ליה עידית למזיק דבשל עולם הן שמין. או דילמא למעוטי נמי דעלמא דשדהו דוקא דבשלו הן שמין וההוא דלגביה עידית הוי יהיב א"ל רחמנא מיטב שדהו ישלם ואת אמרת בשל עולם הן שמין. ואיתיביה ושני ליה. ותו מוקמינן לברייתות דלקמי' כתנאי דאיכא דסבר דשלו הן שמין ואיכא דסבר בשל עולם הן שמין וקיימא לן בשלו הן שמין כדמשמע פשטיה דקרא. ובפ' שני דייני גזירות (סבר) אפליגו בה רב נחמן ורב ששת דרב נחמן סבר בשלו הן שמין ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין. ופסק רבי' חננאל זצ"ל הלכה כרב נחמן וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל:
15
ט״ז[דף ז ע"א]
רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. מיטב אין מידי אחרינא לא והא תניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. ושקיל וטרי עד דבעי אביי לתרוצי לקראי כגון דביומי ניסן יקרא ארעא וביומי תשרי זילא אדעתא והזיקה בתשרי שוה מנה ובא לגבות מנה מקרקעות המזיק. ודינו בעידית כדכתיב מיטב למשקל כזולא דהשתא. ואי אמר ליה ניזק הב לי (נמי) בינונית כהשתא טפי פורתא ממאי דבעי למיתב מעידית לא מצי למכפייה אלא א"ל מזיק אי שקלת בעידית כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה ולהכי אתא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין דאי בעי ניזק למשקל סובין כגון שיש לו קרקע לניזק סמוך לאותה שדה בינונית של מזיק וניחא ליה ביה שקיל כיוקרא דלקמי' דהא שוה כסף הוא בניסן אעפ"י שעכשיו אינו שוה אלא חצי כסף. ולהכי אצטריך אביי לאוקמי בהכי כדאמרי' דסופה להתייקר בניסן משום דאי אין סופה להתייקר קרא למאי אתא. פשיטא דאי בעי ניזק למשקל סובין שקיל בע"כ דמזיק שאפילו בעידית יפה כחו כ"ש כבינונית. אלא להכי אתא קרא למימר ישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה. כך פי' רבינו שלמה זצ"ל. ומתקיף ליה רב אחא בר יעקב א"כ דמבינונית וזיבורית לא שקיל כהשתא הורעתה כחן של נזיקין אצל בינונית וזיבורית דרחמנא אמר מעידית שקיל על כרחו של מזיק ואת אמרת דמבינונית וזיבורית לא מצי למיכפייה למשקל כדהשתא. ונדחת דאביי:
רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. מיטב אין מידי אחרינא לא והא תניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. ושקיל וטרי עד דבעי אביי לתרוצי לקראי כגון דביומי ניסן יקרא ארעא וביומי תשרי זילא אדעתא והזיקה בתשרי שוה מנה ובא לגבות מנה מקרקעות המזיק. ודינו בעידית כדכתיב מיטב למשקל כזולא דהשתא. ואי אמר ליה ניזק הב לי (נמי) בינונית כהשתא טפי פורתא ממאי דבעי למיתב מעידית לא מצי למכפייה אלא א"ל מזיק אי שקלת בעידית כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה ולהכי אתא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין דאי בעי ניזק למשקל סובין כגון שיש לו קרקע לניזק סמוך לאותה שדה בינונית של מזיק וניחא ליה ביה שקיל כיוקרא דלקמי' דהא שוה כסף הוא בניסן אעפ"י שעכשיו אינו שוה אלא חצי כסף. ולהכי אצטריך אביי לאוקמי בהכי כדאמרי' דסופה להתייקר בניסן משום דאי אין סופה להתייקר קרא למאי אתא. פשיטא דאי בעי ניזק למשקל סובין שקיל בע"כ דמזיק שאפילו בעידית יפה כחו כ"ש כבינונית. אלא להכי אתא קרא למימר ישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה. כך פי' רבינו שלמה זצ"ל. ומתקיף ליה רב אחא בר יעקב א"כ דמבינונית וזיבורית לא שקיל כהשתא הורעתה כחן של נזיקין אצל בינונית וזיבורית דרחמנא אמר מעידית שקיל על כרחו של מזיק ואת אמרת דמבינונית וזיבורית לא מצי למיכפייה למשקל כדהשתא. ונדחת דאביי:
16
י״זוהואיל ונדחית שמע מיניה דהלכתא כדאתקפתא דרב אחא בר יעקב דמצי למכפייה למזיק לגבות מבינונית וזיבורית טפי פורתא מעידית כזולא דהשתא:
17
י״חולענין בעל חוב בעי למימר רב אחא בר יעקב דאי אתא מלוה להפרע מלוה ביומי תשרי דזילא ארעא ודיני' דבעל חוב בבינונית. ואי אמר ליה מלוה הב לי זיבורית טפי פורתא ממאי דבעית למיהב לי בינונית מצי הלוה לומר ליה אי שקיל כדינך בבינונית שקול כדהשתא. ואי לא שקול כיוקרא דלקמי' בניסן ולא מצי מלוה לומר ללוה למיהב ליה זיבוריות טפי פורתא כי זולא דהשתא. מתקיף רב אחא בריה דרב איקא א"כ נעלת דלת בפני לוין דאמר ליה אילו הוה גבי זוזיי אישקול כדהשתא. השתא דזוזיי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה. ונדחת דרב אחא בר יעקב. והואיל ונדחת שמע מיניה דהלכתא כרב אחא בריה דרב איקא דמצי המלוה למיכף ללוה למיהב ליה זיבוריות טפי פורתא כזולא (כ)דהשתא:
18
י״טואסקינן לענין כתובת אשה שאם גירשה בתשרי דזילא ארעתא ודינה בזיבוריות ואי אמרה ליה הב לי בבינונית בציר פורתא מצי הבעל למימר לה אי שקלת כדינך בזיבורית שקיל כדהשתא בזולא. ואי לא שקיל בינונית כיוקרא דלקמיה דניסן ולא מציא האשה למיכף לבעל למיהב לה בינונית בציר פורתא כי זילא דהשתא דתשרי. והא דרמי ליה אביי לרבא כתי' מיטב שדהו ומיטב כדמו ישלם מיטב אין מידי אחרינא לא והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין.
19
כ׳כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב פרשוהו כל מילי דמטלטלין שיכול להוליך ממקום למקום מיקרי מיטב דאי לא מיזדבן הכא מיזדבן במתא אחריתא לבר מארעא דליתב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עלה זבינא. ולהכי לא כתב מיטב אלא לגבי שדות. והכי מתרצו קראי בשדות יתן לו מיטב ובמטלטלין אפי' סובין:
20
כ״אפסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהכי הלכתא דאע"ג דפליגי רב הונא ורב אסי אהא לקמן קיימא לן כרב פפא ור"ה בריה דרב יהושע דבתראי נינהו וסובר דרב הונא דוקא לתרוצי הני קראי אתא. לאפוקי מהנהו דגרסי א"ר רב הונא ומפרשי דאמתניתין קאי דקתני דמשלם ממיטב ואתא רב הונא למימר דלאו דוקא מיטב אלא או כסף או מיטב. וכן סובר רבינו שלמה זצ"ל דקאי אקראי דפרכי' אביי לרבא וגרסי' רב הונא אמר או כסף או מיטב. ופי' רש"י זצ"ל אדלעיל קאי דקאמר רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כל מילי מיטב הוא. רב הונא אמר לא קשו קראי דלעיל אהדדי כסף ומיטב דהכי קאמר רחמנא או כסף יתן לו או מיטב (שדהו) שדותיו יתן לו. איתיביה רב נחמן לר"ה ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין ואת אמרת כסף דוקא. ומשני בדלית ליה כסף ולא שדות יתן לו שוה כסף. פשיטא מהו דתימא אמרינן ליה למזיק זיל טרח וזבין הנכסין בכסף ואייתי ליה כסף קמ"ל דלא אמרינן כן:
21
כ״בור"ת סובר דהלכה כרב הונא. ופוסק שיש שלשה דינין: בעל חוב. ובשכיר. ובנזיקין:
22
כ״גבנזיקין או כסף או מיטב כדאית ליה דאע"ג דאית ליה קרקע מסלק ליה בזוזי ובדלית ליה אפילו בסובין:
23
כ״דובע"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי ואי לית ליה זוזי לא מצי למימר ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי והב ליה כדמוכח בפ' הכותב דאמר ליה רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואמר ליה זיל שקיל מאדעא אמרינן ליה זיל את וזבין אדעא ואייתי זוזי והב ליה. אמר ליה ההוא תולה מעותיו בגוי הוה הוא עשה שלא כהוגן כן עשו לו שלא כהוגן. אבל אדם שידוע דלית ליה זוזי מגבי ליה קרקע או שאר שוה כסף. ואי אית ליה לא מצי לסלוקי אלא בזוזי. מדהוצרך האי גברא לתלות מעותיו בנכרי ש"מ דאי הוה ידוע דדידיה הוו הוה מגבינהו ניהליה על כרחיה. והיכא דקא טעין לוה לית לי זוזי טול קרקע:
24
כ״הנראה בעיני אני המחבר דלא מצי המלוה לאשבועי ליה מההיא דפ' כל שעה דאמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף משמעון ואזיל שמעון ופייסי ליה בזוזי. דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה אנן מטלטלי קא שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ואמר רבא אי פיקח שמעון מגבי להו ארעא והדר מגבי לה מנייהו. דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומין שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה אותן מהם. ופי' רבינו שלמה זצ"ל התם אי פיקח שמעון יטעון ויאמר להם אין לי מעות לפרוע לכם אלא קרקע. ואי מצו יתמי למימר ליה אשתבע לן דלית לך זוזי. מאי מהניא ליה פקחותיה אלא ש"מ דלא מחייב אפילו שבועת היסת דהא בימי רבא כבר נתקנה שבועת היסת. ואפילו הכי לא מצו לאשבועי ליה. ותנן בפ' שני דייני גזירות שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה. אדמון אומר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני. וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו. ואוקמי רמי בר חמא למתניתין דקתני זה גובה שטר חובו וכו' ביתמי דמיגבא גבי. אגבויי לא מגבי כלומר שהם גובים זוזי ואינם פורעים. דזוזי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ואמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דזה גובה וזה גובה קתני. ועוד ליגבינהו בע"ח ארעא ליתמי וליהדר וליגבה מנייהו דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו כו'. הרי משמע התם דאפשר דאית ליה זוזי. מדאוקמה דמי בר חמא ביתמי דגבי זוזי ולא מגבי וקא מהדר לי' רבא ליגבינהו ארעא. אלא אע"ג ד[ה]אי אפשר דאית ליה זוזי ולא ידענא בודאי דלית ליה אפ"ה מגבי להו ארעא ולא מצו למימר לי' אשתבע לן דלית לך זוזי הואיל ולא חזינן דאית ליה זוזי. ואף על גב דמייפינן כח היתרא בכל דוכתא כ"ש בדיקנני דלא מצי למימ' לבע"ח הבא להגבותו ארעא או מטלטלי אשתבע לי דלית לך. ומשמע נמי מההיא דפ' כל שעה ובפ' שני דייני גזירות דלא מצו למימר לי' אנן נטרינן לך עד דהוי לך זוזי אלא גובין מן הקרקע לאלתר כשבא להגבותו:
25
כ״וולוקח שהיה מקחו מקח טעות נמי כן דינו כדמוכח לקמן בפ' הפרה המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. אמרי ונחזי אי גברא דזבין לדידיא לדידיא ואי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא. אמרי לא צריכא דזבין להא ולהא. ונחזי אי דמי רידיא לדידיא אי דמי נכסתא לנכסתא אמרי לא צריכא דאייקר בישרא וקאי בדמי רידיא. ואית ספרים דגרסי אמרי אי דליתנהו לזוזי לימר להו שקיל תורך וזיל דאמרי אינשי ממרי רשוותך פארי אפרע. לא צריכא דאיתנהו לזוזי. רב אמר הרי זה מקח טעות כו' ומשמע לפי אותה גירסא דאי ליתנהו לאותם מעות שנתן לו בעין אעפ"י שיש לו מעות אחרים לא יפרע אלא פארי. ואין נראה לר"ת ז"ל דכיון שנתן לו מעות. דעתו שאם המקח בטל שישלם לו מעות ודין בע"ח יש לו ולא דין מזיק. דמעות יהב ומעות שקיל. ונראה לר"ת זצ"ל כגירסת הספרים דגרסי אי דאיכא לאשתלומי מיניה לישתלם ואי דליכא לאשתלומי מיניה לישקליה לתורי בזוזי דאמרי אינשי ממרי רשוותך פארי אפרע דכיון דליכא לאשתלומי מיניה בזוזי גובה השור או את מטלטלי או אפילו סובין כדין בע"ח:
26
כ״זובשכיר אע"ג דלית ליה זוזי לבעל הבית אמרינן ליה לבעל הבית זיל טרח וזבין ואייתי ליה זוזי לשכיר דתנן בפ' הבית והעליה השוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה בתבן ובקש ולקט לו משלו או מן ההפקר. ואמר לו השכיר תן לי שכרי ואמר לו טול ממה שעשית בשכרך אין שומעין לו. פי' רש"י זצ"ל כל מה שליקטת יהא שלך אין שומעין לו. ואע"ג דבכל דוכתא אית לן שוה כסף ככסף הכא בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיה משמע. ואמרי' נמי בגמ' דלא אמרינן ממרי רשוותך פארי אפרע כלומר לא אמרינן לשכיר קבל מבעל הבית בעל חובך אפי' נתן לך סובין קבל. אלא בעל הבית יטרח ויזבן וייתי זוזי לשכיר. כך פסק ר"ת ז"ל אילו שלשה דינים בנזיקין. ובע"ח ובמקח טעות. ובשכיר:
27
כ״ח[שם ע"ב]
מי שהיה לו לשלם לנזקין ולבע"ח ולכתובת אשה ואין לו אלא עידית כולם גובין מן העידית והקודם בשטר קודם לגבות. ונזיקין בעמד בדין. אין לו אלא בינונית כולם גובין מבינוני'. אין לו אלא זיבורית כולם גובין מן הזיבורית. יש לו עידית ובינונית וזיבורית נזקין בעידית ובע"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. היה לו עידית ובינונית נזקין בעידית ובע"ח וכתוב' אשה בבינוני'. בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. עידית וזיבורית נזקין בעידית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית. ודייקי' ממציעתא דקתני בינונית וזיבורית נזקין ובע"ח בבינונית דבשל עולם הן שמין. דאי אמרת בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית דהא מיטב היא לו וידחה בע"ח אצל זיבורית. ושיננו לעולם בשלו הן שמין והכא במאי עסקינן כגון שהיתה לו עידית ומכרה לאחר הלואה דאשתעבד לו בינונית לבע"ח מעיקרא בעוד שהיתה עידית שלו. אבל היכא שלא היתה לו עידית מעולם כי אם בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית וכן אמר רב חסדא כגון שהיתה לו עידית (וזיבורית) . הכי נמי מסתברא מדקתני אחריתי בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית קשיא אהדדי. אלא כאן שהיתה לו עידית ומכרה. כאן שלא היתה לו עידית ומכרה:
מי שהיה לו לשלם לנזקין ולבע"ח ולכתובת אשה ואין לו אלא עידית כולם גובין מן העידית והקודם בשטר קודם לגבות. ונזיקין בעמד בדין. אין לו אלא בינונית כולם גובין מבינוני'. אין לו אלא זיבורית כולם גובין מן הזיבורית. יש לו עידית ובינונית וזיבורית נזקין בעידית ובע"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. היה לו עידית ובינונית נזקין בעידית ובע"ח וכתוב' אשה בבינוני'. בינונית וזיבורית נזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. עידית וזיבורית נזקין בעידית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית. ודייקי' ממציעתא דקתני בינונית וזיבורית נזקין ובע"ח בבינונית דבשל עולם הן שמין. דאי אמרת בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית דהא מיטב היא לו וידחה בע"ח אצל זיבורית. ושיננו לעולם בשלו הן שמין והכא במאי עסקינן כגון שהיתה לו עידית ומכרה לאחר הלואה דאשתעבד לו בינונית לבע"ח מעיקרא בעוד שהיתה עידית שלו. אבל היכא שלא היתה לו עידית מעולם כי אם בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית וכן אמר רב חסדא כגון שהיתה לו עידית (וזיבורית) . הכי נמי מסתברא מדקתני אחריתי בינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית קשיא אהדדי. אלא כאן שהיתה לו עידית ומכרה. כאן שלא היתה לו עידית ומכרה:
28
כ״טונראה בעיני דהכי הלכתא כדשנינן כגון שהיתה לו עידית ומכרה. דהא קיי"ל הלכתא דבשלו הן שמין כדפרישי' לעיל והני שינויי דשנינן בתר הכי לא סמכינן עלייהו:
29
ל׳[דף ח ע"א]
תנו רבנן מי שהיו עליו נזקין וכתובת אשה ובע"ח והיה לו עידית ובינונית וזיבורית ומכרן לאחד או לשלשה בני אדם ביום אחד (כולן נכנסו תחת הבעלים) נכנסו הלקוחות כדין המוכר מי שלקח עידית יפרע לניזק ולוקח בינונית יפרע את החוב ולוקח זיבורית ישלם את הכתובה. מכרן זה אחר זה כולן גובין מן האחרון אין לו כדי סיפק שלשתן שאין אותה קרקע שוה כל כך גובה את המותר מלוקח שלפניו. אין לו לזה גובה משלפני פניו. ודייקינן האי מכרן לאחד ה"ד אילימא בבת אחת בשטר אחד. השתא לשלשה בני אדם דאיכא למימר חד מינייהו קדים דאי אפשר לצמצם לקבל קנין משלשה בני אדם בבת אחת אמרת כולן נכנסין תחת הבעלי' הואיל ואין ניכר שהקדים בשטר המכר. מכרן לאחד בקנין דמילתא דשכיחא מבעיא. אלא בזה אחר זה שלקח עידית ואח"כ בינוני' ואח"כ זיבורית. ומ"ש משלשה כל חד וחד דמצו אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו האי נמי (כל) נימא לכל חד וחד הנחתי לך מקום לגבות. כי היכי דכולן ניזיל בתר זיבורית. הכא במאי עסקינן שלקח עידית באחרונ' דניחא ליה למיתב להו כדינייהו ולא ליזלו בתר בתרייתא. וכן אמר רב ששת כגון שלקח עידית באחרונה. אי הכי ליתי כולהו וליגבו מעידית שנשארה בת חורין בעל כרחו דמצו למטען דהנחת לנו מקום לגבות משום דאמר לה אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא (דזיבורית) למריה ושקלת מזיבורית ואמאי קאמרת דנכנסו תחת הבעלים ושקיל ניזק מעידית. אלא מדלא טעין הכי הכא במאי עסקינן דאותו שהיה עליו נזקין ובע"ח וכתובת אשה (ו)מת והניח יתומין וכיון שלא הניח קרקע ליתומין אלא מטלטלי ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי. אעפ"י שהחזיר להם קרקע הוה ליה כיתמי שקנו קרקע אחר מות אביהן ואין הבע"ח חוזר עליהן. הילכך ליכא למימר הכי. אלא להכי לא גבי מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין משום תקנתא דילי' אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא שקולו כדינייכו. וא"ת היכי גבו הנזקין מן הלוקח והא מלוה על פה הוא וקיי"ל דאינה גובה מן הלוקח. יש לומר דסבר האי תנא דמלוה דכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא:
תנו רבנן מי שהיו עליו נזקין וכתובת אשה ובע"ח והיה לו עידית ובינונית וזיבורית ומכרן לאחד או לשלשה בני אדם ביום אחד (כולן נכנסו תחת הבעלים) נכנסו הלקוחות כדין המוכר מי שלקח עידית יפרע לניזק ולוקח בינונית יפרע את החוב ולוקח זיבורית ישלם את הכתובה. מכרן זה אחר זה כולן גובין מן האחרון אין לו כדי סיפק שלשתן שאין אותה קרקע שוה כל כך גובה את המותר מלוקח שלפניו. אין לו לזה גובה משלפני פניו. ודייקינן האי מכרן לאחד ה"ד אילימא בבת אחת בשטר אחד. השתא לשלשה בני אדם דאיכא למימר חד מינייהו קדים דאי אפשר לצמצם לקבל קנין משלשה בני אדם בבת אחת אמרת כולן נכנסין תחת הבעלי' הואיל ואין ניכר שהקדים בשטר המכר. מכרן לאחד בקנין דמילתא דשכיחא מבעיא. אלא בזה אחר זה שלקח עידית ואח"כ בינוני' ואח"כ זיבורית. ומ"ש משלשה כל חד וחד דמצו אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו האי נמי (כל) נימא לכל חד וחד הנחתי לך מקום לגבות. כי היכי דכולן ניזיל בתר זיבורית. הכא במאי עסקינן שלקח עידית באחרונ' דניחא ליה למיתב להו כדינייהו ולא ליזלו בתר בתרייתא. וכן אמר רב ששת כגון שלקח עידית באחרונה. אי הכי ליתי כולהו וליגבו מעידית שנשארה בת חורין בעל כרחו דמצו למטען דהנחת לנו מקום לגבות משום דאמר לה אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא (דזיבורית) למריה ושקלת מזיבורית ואמאי קאמרת דנכנסו תחת הבעלים ושקיל ניזק מעידית. אלא מדלא טעין הכי הכא במאי עסקינן דאותו שהיה עליו נזקין ובע"ח וכתובת אשה (ו)מת והניח יתומין וכיון שלא הניח קרקע ליתומין אלא מטלטלי ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי. אעפ"י שהחזיר להם קרקע הוה ליה כיתמי שקנו קרקע אחר מות אביהן ואין הבע"ח חוזר עליהן. הילכך ליכא למימר הכי. אלא להכי לא גבי מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין משום תקנתא דילי' אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא שקולו כדינייכו. וא"ת היכי גבו הנזקין מן הלוקח והא מלוה על פה הוא וקיי"ל דאינה גובה מן הלוקח. יש לומר דסבר האי תנא דמלוה דכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא:
30
ל״אונראה דהכי קיי"ל [ד]בפ"ק דקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאוריי' ואינה גובה מן הלקוחות דלית להו קלא. וקשיא דרב פפא אדרב פפא דשלהי גט פשוט אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. משמע אבל שעבודא לאו דאורייתא. ויש לומר דההיא דפ"ק דקידושין איידי במלוה הכתובה בתורה. דהא מייתי לה התם אההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה דההיא מלוה הכתובה בתורה היא שכבר הקריבה חטאתה שחייבוה מן התורה וההיא דגט פשוט דמלוה שאינה כתובה בתורה דאע"ג דכתי' האיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' אפ"ה לא מיקרי מלוה הכתובה בתורה שהרי אפילו לא היה כתוב בתורה בסברא הייתי יודע שאם לוה מחבירו מנה שחייב לשלם לו ומש"ה לא הוי ככתוב בתורה. אבל נזקין וערכין דמסברא לא הייתי יודע שחייב דהא לית ליה מדידיה כלום אם לא שכתוב בתורה. נמצא דלגוביינא כתיבא הילכך שעבודא נמי איכא. מיהו אין מכאן ראיה דהכי הלכתא דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. דמצינא למימר דטעמא דרב פפא לא משום דכתובה בתורה אלא משום דסבר שעבודא דאורייתא אפילו במלוה ע"פ. וההיא דגט פשוט קא פסיק אליבא דמאן דלית ליה שעבודא דאוריית'. וההיא דקידושין אליבא דמאן דאית ליה שעבודא דאורייתא. אי נמי בגט פשוט הכי קאמרי' עשו תקנה בשביל הלקוחות אמאי לא עשו נמי תקנה בשביל היורשין וקאמרי' בשביל שלא תנעול דלת בפני לוין:
31
ל״באלא נראה דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתו' בשטר דמיא מההיא דפ"ק דקידושין ודפ' יש בכור דת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו. אמר רב יהודה הכל מודים כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מ"ט דמצוה דגופיה עדיף כי פליגי דאיכא חמש סלעים משועבדים וחמש סלעים בני חורין. ר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. בהני חמש פריק ליה לבריה אזיל כהן טריף חמש משועבדות לדידיה. ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הילכך מצוה דגופיה עדיף. ור' יהודה ורבנן הלכה כרבנן. ותו דתנן בפ' יש בכור אחת שבכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן חמש לכהן. מת אחד בתוך שלשים האב פטור. מת האב והבנים קיימין ר' מאיר אומר עד שלא חלקו פטורין. ר' יהודה אומר הנכסים נתחייבו. ואוקמא רבא דמת האב אחר שלשים וליכא אלא חמש סלעים [כו'] ודכולי עלמא מלוה הכתו' בתו' לאו ככתו' בשטר דמיא ודכולי עלמא אית להו דרב פפא דאמר מלוה על פה גובה מן הלקוחות. והכא בחמש ולא בחצי חמש פליגי אלמא דקסבר רבא מלוה הכתו' בתורה לאו ככתו' בשטר דמיא אע"ג דקשיא דר' יהודה אדר' יהודה מ"מ שמעינן מהתם דרבא סבר לאו ככתובה בשטר דמיא. ותנן בפ"ק דערכין הגוסס והיוצא ליהרג לא מעריך ולא נערך. ר' חנינא בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובין. ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב לשלם. ואמרינן בגמ' דבאם הזיק פליגי ת"ק סבר אם הזיק אינו חייב לשלם ר' יוסי סבר חייב לשלם. במאי קמיפלגי אמר ר' יוסף במלוה על פה גובה מן היורשין ת"ק סבר מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין ור' יוסי סבר מלוה על פה גובה מן היורשין. רבה אמר מלוה על פה דכולי עלמא סברי אינה גובה מן היורשין והכא במלוה הכתו' בתורה קא מיפלגי ת"ק סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ור' יוסי סבר ככתובה בשטר דמיא:
32
ל״גוקיי"ל כרבה דפליגי במלוה הכתובה בתורה אי ככתו' בשטר דמיא אי לאו:
33
ל״דוקיי"ל כרבנן דלאו ככתובה בשטר דמיא. ואע"ג דר' יוסי נמוקו עמו אפ"ה אין הלכה במותו במקום רבנן. כדתנן בפרק פסולי המוקדשין בכור שנסמא עינו ושנקטעה ידו הרי זה ישחט על פי שלשה בית הכנסת. ר' יוסי אומר אפילו אם יש שם עשרים ושלשה אינו נשחט אלא עפ"י מומחה. ואמר רב חננאל אמר רב אין הלכה כר' יוסי. פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. מהו דתימא ר' יוסי נמוקו עמו קמ"ל. הא למדת דאין הלכה כמותו במקום רבים הילכך הכי מסתברא דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ולא נביא מן הלקוחות. ותנן בפ' האומר משקלי עלי ערכי עלי ומת יתנו יורשין. דמי עלי ומת לא יתנו יורשיו. ואמרי' בגמ' ש"מ מלוה על פה גובה מן היורשים שאני הכא דמלוה הכתו' בתורה היא. ש"מ מלוה הכתו' בתורה ככתובה בשטר דמיא. לא הכא במאי עסקינן כשעמד בדין. ואי איתא דהילכתא היא נימא אין הכי נמי דודאי מלוה הכתו' בתורה ככתו' בשטר דמיא. אלא ש"מ דלאו הילכתא היא. מיהו לאו מילתא היא דהא קיי"ל דמלוה על פה גובה מן היורשים. ואפ"ה מסיק ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשין אלא מסיק הכי לאקשויי למאן דס"ל איפכא:
34
ל״המיהו הכי מסתברא דמלוה הכתו' בתורה לאו ככתו' בשטר דמיא ולא נביא מן הלקוחות. והא דנזקין גבו מן העידית היינו דוקא כשעמד בדין כדאמרי' בפ' שנים אוחזין גבי לאכילת פירות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו והרי היא יוצאה מתחת ידו וכו' ובשלהי גט פשוט גבי מלוה על פה גובה מן היורשין ובפ"ק דערכין גבי גוסס והיוצא ליהרג. וגבי היוצא ליהרג ושחבל באחרים ובפ' האומר משקלי עלי גבי ערכי עלי ומת. ואע"ג דאיכא למימר דתנא דברייתא סבר דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וגביא מלקוחות ואף על פי שלא עמד בדין:
35
ל״ולענין הלכתא מסתבר דלא גבי אא"כ עמד בדין. והא דתניא בברייתא דאין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו. אומר רבינו יצחק בר מרדכי אשר זצלה"ה שאם באו בבת אחת כל הקודם בשטר יגבה מן האחרונים תחילה בין בינוני' ובין זיבורית והמאוחר מאלו יותר ממנו יגבה אחריו משלפניו והמאוחר יותר יגבה משלפני פניו. ואם הנזקין קודמין ובע"ח אחריו וכתו' אשה באחרונה ובאו כולם שלשתן לגבות כאחד הנזקין קודמין לגבות מן האחרון אפי' יש זיבורית ביד אחרון ובע"ח גובה אחריו. ואם אין לו גובה משלפניו ואפילו יש עידית משלפניו וכתובת אשה משלפני פניו. ואפילו הוא עידית דעידית ואין הנזקין יכולין לומר נמצא שהורע כחם מבע"ח וכתובת אשה ליטול בזיבורית ודינם בעידית. שכך הוא הדין המוקדם שעבורו קודם לו לגבות תחילה. ואם בא לגבות משלפניו יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות מן האחרון ואין אני משועבד לך:
36
ל״זפירש רש"י זצ"ל הא דפריך לעיל אי הכי בנזקין נמי נימא הכי אי שתקת ושקלת מבינונית שקלת ואי לא מהדרנ' שטר' דזיבורית למריה ושקלת לזיבורית. ולא פריך נמי לבע"ח. דמאי לימא ליה אי שקלת זיבורית שקול ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ומשקל מיניה. מצי אמר ליה האי לכשתחזיר דהא השתא נמי זיבורית אתה רוצה ליתן לי. ולהכי ליכא למימר הכי. וקשה דהא פרכינן ולייתו כולהו ולייתו מעידית. ושנינן משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ואזליתו כולכו ושקליתו מזיבורית. והשתא ניחא תינח נזקין ובע"ח אלא כתובת אשה תימר לי' האי לכשתחזיר דהא השתא נמי זיבורית אתה רוצה ליתן לי:
37
ל״חהלכך אומר ר' יצחק בר שמואל ז"ל דכך הוא הדין דכיון שיכול להחזיר כאילו החזיר ולא מצו למימר ליה האי לכשתחזיר בין שאינו מפסיד בהחזרתו בין שמפסיד. וכי האי גוונא בפ' בתרא דכתובות דתנן התם מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכ"א יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר. ואמרינן בגמ' שפיר קאמר אדמון. אמר רב יהודה אמר רב כגון שהקיפוהו ארבעה בני אדם מארבע רוחותיו אי הכי מאי טעמא דאדמון אמר רבא בארבע דאתו מכח ארבעה וארבעה דאתו מכח חד דכולי עלמא לא פליגי דמצו מדחי ליה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מכל מקום דרכי גבך הוא ורבנן סברי אי צייתת צייתת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו. אלא אע"ג דאינו מפסיד בהחזרת השטרות וכשאינו מחזיר מרויח דמ"מ דירכה גבייהו הוא אפ"ה לא מצו למימר ליה לכשתחזיר. דהכי דינא הואיל שיכול להחזיר אעפ"י שלא החזיר כאילו החזיר. והא דפריך משמעתתין מנזקין ולא מבע"ח רבותא נקט שהקשה אפי' מנזקין וכ"ש שיקשה מבע"ח. אי נמי נקט נזקין משום דבעידית עסקינן כגון שלקח עידית באחרונה והקשה אי הכי ליתו כולהו וליגבו מעידית. ותירץ משום דאמר אי שתקיתו. וחזר והקשה אי הכי נזקין נמי לא ניגבו מעידית מטעם זה. אבל מבעל חוב לא מצו למיפרך אלא מבינונית להכי לא פריך מיניה:
38
ל״טהלכך הכי הלכתא בכל מקום. שהלוקח טעון בהאי טענה דאי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורי' למרייהו ולא מצי לשכנגדו למימר ליה לכשתחזיר אעפ"י ש[אינו] מפסיד.
39
מ׳מיהו יש ליישב פי' רש"י זצלה"ה דלעולם להכי לא פריך מבעל חוב משום דמצי אמר ליה לכשתחזיר. ואינו דומה לכתובת אשה דכיון שאינו מפקיע כחה שהיה לה בראשונה לא מציא למימר לכשתחזיר. אבל בעל חוב שדינו בבינונית ועל ידי החזרה בא להפקיע כחו לזיבורית מצי למימר ליה לכשתחזיר. וכן ההיא דכתובות נמי אינו מפקיע כחו שהיה לו מתחילה דמתחילה נמי כשהיה הקרקע ביד ארבעה לא היה יכול להוציא הדרך מידם. ורש"י ז"ל דחק התם אי שתקת ומחילנא גבך פורתא ממאה מנה. ולא נהירא דלמה יזלזל אצלו כיון דקתני יקח לו דרך במאה מנה:
40
מ״אמיהו הא ודאי הלכתא היא דכל היכא שאם היה מחזיר היה מפסיד לא מצי למימר ליה לכשתחזיר כמו נזקין דאי לא מחזיר שקלי מבינונית ואי מחזיר שקלי מזיבורית ולא מצו למימר ליה תן לנו מעידית או לכשתחזיר נגבה (מעידית) מזיבורית:
41
מ״בושמעינן משמעתין דראובן שהיו עליו נזקין וכתובת אשה ובע"ח וקנה ממנו שמעון עידית ובינונית וזיבורית וקנה משמעון עידית באחרונ' ומת ראובן ובאו כולם לגבות מעידית בעל כרחו בטענה דהניח להם מקום לגבות דלא מצי למימר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית (למרי') ליתמי דראובן כדאוקימנא דהיינו טעמא דלא טעין הכי דביתמי עסקינן. דאותו שהיו עליו נזקין ובע"ח ומת והניח יתומים וכיון שלא הניח קרקע ליתומים אלא מטלטלי ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי אע"ג שהיה מחזיר להם האי לוקח קרקע הוו להו כיתמי שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן ואין הבע"ח חוזר עליהן. אבל בההיא דכתובות גבי אבדה שדהו בחד דאתי מכח ארבעה אפילו מתו אותם ארבעה המוכרים אפ"ה מצי טעין אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטר' ליתמי ולא מצי לאשתעויי דינא בהדייהו:
42
מ״גושמעינן נמי משמעתין דראובן שהיו עליו נזקין ובעל חוב וכתוב' אשה והיה לו עידית ובינוני' וזיבורי' ומכרם לשמעון ומכר לו זיבורית בראשונה ואח"כ בינונית ואח"כ עידית ובאו לגבות משמעון מעידית מפני שהניח להם מקום והיתה בת חורין משנשתעבדו זיבורית ובינונית לא מגבי להו לשמעון אלא כדינייהו. נזקין בעידית ובע"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית כדאוקימנא לשמעתתי' שלקח עידית באחרונה. והיינו טעמא דלא כולם מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעים מנכסי' משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דלוקח אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא שקולו כדינייכו. אבל (הכא) ראובן שמכר שדה לשמעון והניח שדה אחר לעצמו לא מצי בע"ח דראובן למגבי משמעון. דאמר מקום הנחתי לך ביד וכן נמי חזר ראובן אחר כך ומכר ללוי אותה שדה שהניחה בידו אין בע"ח דראובן גובה משמעון אלא מלוי. כי האי גוונא אמור רבנן אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום דאיכא נכסי' ב"ח:
43
מ״דראובן שהיו עליו נזקין ובע"ח וכתובת אשה והיה לו עידית ובינונית וזיבורי' ומכרם לשמעון ומכר לו עידית באחרונ' והלך שמעון שהוא לוקח ראשון ומכר בינונית וזיבורית ללוקח שני ושייר עידית לפניו. פשיטא דאזלי כולהו נזקין ובע"ח וכתובת אשה וגבו עידית דאחרונה היא ושעבודא עלה דידה דמיא. ובינוני' הא לית ליה השתא דמצי למימר גבו מינה דלא ניחא בתקנתא דרבנן דאמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים היכא דאיכא בני חורין. אל מכר שמעון ללוקח שני עידית ושייר בינונית וזיבורית מאי מי אזלי כולהו בתר לוקח שני שהרי האי לקח שעבודן. דמלוקח ראשון לא גבו דאמר להו בעינא בתקנתא דרבנן ועידית דהוות בת חורין בשתי לקיחות הראשונו' שלכם היא. מאי. סבר אביי למימר אתו כולהו גבו מעידית מטעמא דפרישית. אמר ליה רבא מה מכר לו לוקח ראשון ללוקח שני כל זכות שתבוא לידו וכיון דאילו אתו לגבי לוקח ראשון והיתה עידית בידו מצי אגבויינהו מבינונית. ואע"ג דכי זבנה לבינונית אכתי עידית בת חורין היא ואין נפדעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. מצי למימר להו לא ניחא לי בהאי תקנתא. לוקח שני נמי מצי למימר להו זילו גבו מבינונית דכי זבין לי לוקח ראשון ארעא בכל זכותא דהוה ליה בגווה זבין. והלכה כרבא:
44
מ״הבפרק הכותב אמר אמימר משום רב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח ואית ליה אדעא ואית ליה זוזי. לבע"ח מסלקינא ליה בזוזי ואשה מסלקינא בארעא האי כי דיני' והאי כי דיני'. ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד. לבע"ח יהבינן ליה ולא יהבינן לה לאשה מאי טעמא יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא:
45
מ״ופירש רבינו חננאל ז"ל יום אחד או לוה ואח"כ קנה נכסים דליתא דינא קדמתא . לבע"ח מצו לסלוקי ליה בזוזי כי דיניה מחיים דקיי"ל ואפי' מגלימא דעל כתפיה:
46
מ״זהלכך אפילו לאחר מיתה אי תפסי הני זוזי אשה ובע"ח מחיים בע"ח שקיל להו ואיתתא שקילא אדעא כדינה דקיי"ל כתובה אפילו מחיים ממקרקעי ולא ממטלטלי. וגרסינן במס' קידושין בפ' האומר שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עליהם. זה אומר זאת אשתי וזה עבדי וזאת חבילתי . ואשה אומרת אלו שני עבדיי וחבילה שלי. צריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מכלל דרבנן אפילו מחיים מטלטלי לא. ועוד מפורש במס' נדרים פ' ר"א הלכה פותחין לאדם בכתו' אשה ואי לית ליה לא ארעא ולא זוזי אלא שיעור להפריע או אשה או בע"ח כיון דזמנן יום אחד או לוה וחזר וקנה דשניהם שוין דקיי"ל דין דיחלוקו. וידחה דין קדימ'. בכל כי האי גוונא לאו כשני שטרות היוצאים ביום אחד דמו כי אין דנים אותם כשודא דייני אלא בע"ח יהבינן ליה ואשה לא יהבינן לה ולא מידי אא"כ אשתייר בתר דאפרע דבע"ח דמהאי טעמא יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. והקילו בזה כשאר קולי כתובה. ויש אומרים אין דין זה אלא בשני שטרות היוצאים ביום אחד בלבד דקיימא לן שודא דדייני . אבל לוה וחזר וקנה נכסים קיי"ל דהלכתא דיחלוקו :
47
מ״חוכן מטלטלין בזמן הזה האשה ובע"ח שוין והדין לחלוק כפי מעותם. וכן דעתינו שיחלקו לפי מעותם האשה והבע"ח. עכ"ל רבינו חננאל זצ"ל:
48
מ״טורבינו יצחק האלפסי ז"ל כתב מסקנא ופסק בין ששטר חוב וכתובה יוצאים ביום אחד. בין לוה ואח"כ קנה בין מטלטלין בזמן הזה הואיל ושיעבודא דידהו בהדי הדדי קא אתי וליכא דינא דקדמי' לחד מנייהו אי ליכא כשיעור דשקיל מנייהו חד. לבע"ח יהבינן. לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. עכ"ל:
49
נ׳ירושלמי בפרק הכותב מלוה בשטר ומלוה בעדים יתננו למלוה בעדים גבי מי שמת והיה לו פקדון ביד אחרים איירי שהנפקד יתן למלוה בעדים:
50
נ״א[דף ח ע"ב]
אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן. רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ולא אמרן דגובה מלוי אלא דזבן בינונית אבל זבן לוי עידית וזיבורית אין בע"ח גובה הימנו דאמר ליה לוי להכי טרחי וזבנית ארעא דלא חזיא לך. ואפילו זבן בינונית נמי לא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכוותה גבי שמעון. אבל שייר בינונית דכוותה גבי שמעון אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו. ואע"ג דאמרינן אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית. אפ"ה הכא גובה שפיר מלוי משום דכולהו משועבדי נינהו:
אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן. רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ולא אמרן דגובה מלוי אלא דזבן בינונית אבל זבן לוי עידית וזיבורית אין בע"ח גובה הימנו דאמר ליה לוי להכי טרחי וזבנית ארעא דלא חזיא לך. ואפילו זבן בינונית נמי לא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכוותה גבי שמעון. אבל שייר בינונית דכוותה גבי שמעון אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו. ואע"ג דאמרינן אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית. אפ"ה הכא גובה שפיר מלוי משום דכולהו משועבדי נינהו:
51
נ״בלכאורה היה נראה מכאן לדקדק דסבר רבא בשל עולם הן שמין. משום דקשה מאי צריך לטעם דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך. תיפוק ליה דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו כמו דשבק בינונית דבסמוך. אלא הכי פירושא זבן עידית וזיבורית. כלומר זבן עידית ושבק זיבורית או זבן זיבורית ושבק עידית. ואי ס"ל דבשלו הן שמין היכי מצי למימר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך על כרחו היה לו היכרא בשדותיו ביון שיודע שאין לו בינונית א"כ זיבורית שקנה חזיא ליה שהיה שיעבודו עליה כדאמרינן לעיל עידית וזיבורית בע"ח בזיבורית:
52
נ״גלהכי נראה דס"ל לרבא דבשל עולם הן שמין. והא דקאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך לפי שלא היה מכיר בשדותיו והיה סבור בשלקח זיבורית שהיו לו עדיין בינונית. ולא אצטריך להאי טעמא דלהכי טרחי וזבני אלא משום זבן זיבורית ושבק עידית. אבל משום זבן עידית ושבק זיבורית לא היה צריך ליה. כיון שהיה שמעון יכול לדחותו אצל זיבורית גם לוי ידחה אותו כמו כן. מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כדלעיל. ולפי זה היה קשה שיהיה רבא דלא כהלכתא דפסקינן לעיל כרב נחמן דאמר בשלו הן שמין. וי"ל דלעולם רבא סובר דבשלו הן שמין והא דקאמר אבל זבן זיבורית ועידית איירי שפיר בשבק בינוני' ולא סגי ליה בטעמא דהנחתי לך מקום לגבות הימנו דשמא הוא היה אוהב זיבורית יותר מבינונית ובע"ח בע"כ של שמעון היה יכול ליקח זיבורית טפי פורתא כדמשמע לעיל דפרכינן שאם לא כן תנעול דלת בפני לוין:
53
נ״ד[דף ט ע"א]
אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע. למאי הלכתא אילימא לענין מיטב היינו דרב הונא דאמר בסמוך או כסף או מיטב ואלא לשני אחים שחלקו אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ובא בע"ח ונטל קרקע של אחד (מהן) בשביל חוב אביהן. דאזיל האי ושקיל פלגא בכספים עם אחיו והיינו דקאמר הרי הן כקרקע דבעל כספים יפרע חצי חובו של אביו. פשיטא האי ברא והאי לא ברא בתמיה. כלומר וכי בעל כספים לאו ברא לפרוע חוב אביהן אבל בעל קרקע ברא. אלא ודאי רב אסי לאו הא קמ"ל. ואיכא דאמר דאדרבה לאידך גיסא דאמר להכי שקלי כספים דאי מיגנבא לא מישתלמנא מינך ולהכי שקלת ארעא דאי מיטרפא לא מישתלמת מינאי:
אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע. למאי הלכתא אילימא לענין מיטב היינו דרב הונא דאמר בסמוך או כסף או מיטב ואלא לשני אחים שחלקו אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ובא בע"ח ונטל קרקע של אחד (מהן) בשביל חוב אביהן. דאזיל האי ושקיל פלגא בכספים עם אחיו והיינו דקאמר הרי הן כקרקע דבעל כספים יפרע חצי חובו של אביו. פשיטא האי ברא והאי לא ברא בתמיה. כלומר וכי בעל כספים לאו ברא לפרוע חוב אביהן אבל בעל קרקע ברא. אלא ודאי רב אסי לאו הא קמ"ל. ואיכא דאמר דאדרבה לאידך גיסא דאמר להכי שקלי כספים דאי מיגנבא לא מישתלמנא מינך ולהכי שקלת ארעא דאי מיטרפא לא מישתלמת מינאי:
54
נ״ההלכך הואיל והדבר שקול המוציא מחבירו עליו הראיה. אי נמי נראה בעיני דהאידנא דתקון רבנן דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב זה נטל קרקע וזה נטל קרקע רקיי"ל דבטלה המחלוקת:
55
נ״ו[שם]
האחין שחלקו ובא בעל חוב של אביהן ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה המחלוקת כלומר אותה חלוקה בטלה וחוזרין וחולקין בשוה חלק הנשאר. ושמואל אמר וויתר איבד שאינו חוזר על אחיו. רב אסי אמר נוטל רביע בקרקע או רביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו כיורשין דמו ועל שניהם לפרוע הלכך מחצית חלקו יחזיר לו. ושמואל אמר וויתר קסבר האחין שחלקו בלוקח שלא באחריות דמו. ורב אסי מספקא ליה אי כיורשין דמו וחייב להחזיר לו מחצית חלקו ולא יוכל לסלקו במעות. ואי כלקוחות דמי. בפ' בית כור מייתי לה. ופסק הלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת:
האחין שחלקו ובא בעל חוב של אביהן ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה המחלוקת כלומר אותה חלוקה בטלה וחוזרין וחולקין בשוה חלק הנשאר. ושמואל אמר וויתר איבד שאינו חוזר על אחיו. רב אסי אמר נוטל רביע בקרקע או רביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו כיורשין דמו ועל שניהם לפרוע הלכך מחצית חלקו יחזיר לו. ושמואל אמר וויתר קסבר האחין שחלקו בלוקח שלא באחריות דמו. ורב אסי מספקא ליה אי כיורשין דמו וחייב להחזיר לו מחצית חלקו ולא יוכל לסלקו במעות. ואי כלקוחות דמי. בפ' בית כור מייתי לה. ופסק הלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת:
56
נ״זופירש רבי' שמואל זצ"ל והלכתא בטלה מחלוקת היכא דחלקו שנים לשני חלקים ואח"כ בא להם אח ממדינת הים . אי נמי טעו (במחלוקת) בחלוקה לחלק ביניהם שדה שנזל אביהם ונמצאת יוצאה מתחת יד אחד מהם ונמצא שמתחלה נטל האחד יותר מחבירו ד[חוזרין ו]חולקין בשוה דדמי' לבע"ח שנטל חלקו של אחד מהן דחוזרין וחולקין בשוה:
57
נ״חוהוא הדין אם נטל חצי חלקו דצריך להפיל גורלות. על דלא פלוג רבנן בנטל בע"ח חלקו של אחד מהם בין כולו לחציו. ושמע נמי מהכא דהאחין שחלקו כיורשין ולא כלקוחו' עכ"ל:
58
נ״ט[דף י' ע"ב]
תניא חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו אחרון חייב. ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא שהיה מסורבל בבשר היכי דמי אילימא דבלא איהו לא הוה מיתבר פשיטא. אלא דבלא איהו נמי מיתבר מאי קא עביד. לא צריכא דבלא איהו הוה מיתבר בתרתי שעי ואתא איהו ותברה בחדא שעתא דאמרי ליה אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימי. ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר כלל שאתם נרמתם עמדי שהיה לכם לעמור כשישבתי ומרלא עמדתם עמי שברתם כמוני. לא צריכא דבהדי דקא סמיך הוה מיתבר שנסמך עליהם ועיכבן מלעמוד. מהו דתימא כחו לא כגופו דמי קמ"ל דכחו כגופו דמי דכל היכא דכחו תבר גופו נמי תבר:
תניא חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו אחרון חייב. ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא שהיה מסורבל בבשר היכי דמי אילימא דבלא איהו לא הוה מיתבר פשיטא. אלא דבלא איהו נמי מיתבר מאי קא עביד. לא צריכא דבלא איהו הוה מיתבר בתרתי שעי ואתא איהו ותברה בחדא שעתא דאמרי ליה אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימי. ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר כלל שאתם נרמתם עמדי שהיה לכם לעמור כשישבתי ומרלא עמדתם עמי שברתם כמוני. לא צריכא דבהדי דקא סמיך הוה מיתבר שנסמך עליהם ועיכבן מלעמוד. מהו דתימא כחו לא כגופו דמי קמ"ל דכחו כגופו דמי דכל היכא דכחו תבר גופו נמי תבר:
59
ס׳מסקנא דשמעתתין דאחרון חייב דוקא דמסורבל בבשר וכגון שנסמך עליהן ועכבן מלעמוד. אבל אם אינו מסורבל בבשר ולא עכב מלעמוד כולם חייבין:
60
ס״אמעשה בבני אדם שישבו על ספסל אחד ושברוהו וחייבם הרב ר' עזריאל זצ"ל לשלם. ורבי' שמואל בן הרב ר' מאיר פטר אותם מלשלם משום דלסתם בני אדם ספסל שאול לכל הבא לישב דסתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה. אבל פפא בר אבא היה משונה ועב יותר משאר בני אדם. ולבני אדם כמותו אין סתמו שאול. וצ"ל כפי פירושו דהאי דמסיק כגון פפא בר אבא דאכולהו חמשה קאי מדקאמר אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימא דמשמע דאם היה נשבר תחתיהן חייבין. ומיהו לפי המסקנא דמשני דבהדי דקיימי קסמיך עלייהו אין צריך לפרש דקאי אלא אאחרון בלבד דמעיקרא קס"ד דקאי אכולהו היינו משום דלא ידע לפרושי מתנית' בענין אחר. ור"ת זצ"ל מפרש דנקט פפא בר אבא משום דאסקינא דברייתא אשמעינן דכחו כגופו דמי. ודוקא פפא בר אבא שהיה אדם כבד ומתוך כבדו מונען מלעמוד שהיה סומך עליהן. אבל שאר בני אדם שאינם כבדין כ"כ דאין סמיכתן מעכבתן מלעמוד. אינהו נמי פשעו שלא עמדו וכולן חייבין:
61
ס״ב[דף י"א ע"א]
אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזיקין. ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי. פי' רש"י ז"ל דמנהג דיינים הוא דאין שמין הפחיתה לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין את הנבלה והשברים לבעלים אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו. אלא לנזקין שמין כדכתי' והמת יהיה לו. איבעיא להו. ואני אומר אף לשואל שמין ואבא מודה לי או דילמא ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי. ת"ש דההוא גברא דשאל נרגא מחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל שלים נרגא מעליא ש"מ אין שמין. אדרבא מדאמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתק ש"מ שמין:
אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזיקין. ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי. פי' רש"י ז"ל דמנהג דיינים הוא דאין שמין הפחיתה לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין את הנבלה והשברים לבעלים אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו. אלא לנזקין שמין כדכתי' והמת יהיה לו. איבעיא להו. ואני אומר אף לשואל שמין ואבא מודה לי או דילמא ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי. ת"ש דההוא גברא דשאל נרגא מחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל שלים נרגא מעליא ש"מ אין שמין. אדרבא מדאמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתק ש"מ שמין:
62
ס״ג[שם]
אמר עולא א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן רב פפי אמר אין שמין. והלכתא אין שמין. אבל לשואל שמין כדרב כהנא וכרב אסי. והקשה רבי' שמואל זצ"ל והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. והשתא אי אית ליה לדידיה יהיב ליה דידיה מיבעי. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דלענין פחת שברים ולענין פחת נבילה קאמר דמה שנפחתו משעת מיתה ושבירה עד שעת תשלומין אין הפסד לבעלים אלא לגנב ולגזלן ואין שמין אותם משעת מיתה ושבירה. והא דקאמר ליה זיל שלים נרגא מעליא לא נרגא מעליא ממש שהשברים יכול ליתן לו. אלא זה קורא נרגא מעליא כיון שמשלם פחת. שוה נרגא מעליא ואין המשאיל מקבל עליו שום פחת. וכן יש לפרש ההיא דהשואל בב"מ דפסקינן הלכתא כרב כהנא וכרב אסי ומהדר ליה תבריה. כלומר מה מהדר ליה תבריה לפי שויים בשע' שביר'. והפחת יפסיד המשאיל דס"ל דלשואל שמין כמו לנזקין. מיהו לפירש"י ז"ל אתי טפי בפשיטות לישנא דמהדר ליה תבריה. ותו יש לפרש דהא דקיי"ל ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין לבר מגנב וגזלן דכתי' בהו אשר גזל כעין שגזל. הלכך צריך להחזיר או גזילה או דמיה דמה לי הן ומה לי דמיהן. אבל סובין לא:
אמר עולא א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן רב פפי אמר אין שמין. והלכתא אין שמין. אבל לשואל שמין כדרב כהנא וכרב אסי. והקשה רבי' שמואל זצ"ל והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. והשתא אי אית ליה לדידיה יהיב ליה דידיה מיבעי. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דלענין פחת שברים ולענין פחת נבילה קאמר דמה שנפחתו משעת מיתה ושבירה עד שעת תשלומין אין הפסד לבעלים אלא לגנב ולגזלן ואין שמין אותם משעת מיתה ושבירה. והא דקאמר ליה זיל שלים נרגא מעליא לא נרגא מעליא ממש שהשברים יכול ליתן לו. אלא זה קורא נרגא מעליא כיון שמשלם פחת. שוה נרגא מעליא ואין המשאיל מקבל עליו שום פחת. וכן יש לפרש ההיא דהשואל בב"מ דפסקינן הלכתא כרב כהנא וכרב אסי ומהדר ליה תבריה. כלומר מה מהדר ליה תבריה לפי שויים בשע' שביר'. והפחת יפסיד המשאיל דס"ל דלשואל שמין כמו לנזקין. מיהו לפירש"י ז"ל אתי טפי בפשיטות לישנא דמהדר ליה תבריה. ותו יש לפרש דהא דקיי"ל ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין לבר מגנב וגזלן דכתי' בהו אשר גזל כעין שגזל. הלכך צריך להחזיר או גזילה או דמיה דמה לי הן ומה לי דמיהן. אבל סובין לא:
63
ס״דוכן משמע בירושלמי דפרקין מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א"ר ר' אבא בר ממל אמר קרא חיים שנים ישלם ולא מתים. מיהו יש לומר דהא דקאמר ולא מתים היינו ולא מה שהוזלו בשעת מיתה כמו שיקרו בשעת היזק קרוי חיים כמו הלשון אחייה לקרן כעין שגנב דפרק מרובה. וכן משמע בירושלמי דפ"ק דקידושין דקאמר מנין שאין הבעלים מטפלין במיתה א"ר אבא בר ממל אמר קרא חיים שנים ישלם ולא מתים ויש מפרשים דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שלא נפחת להם השברים לשלם אלא נאמר לו לשלם נרגא מעליא ואם באו לשלם השברים הרשות בידו. אבל מזיק על ב"ד מוטל לשום לו אעפ"י שלא טען. והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו גניבה מיד כשהוציאהו מרשות הבעלים. אבל מזיק לא נתחייב אלא במה שהזיק. ומאן דאמר אף לשואל שמין כיון דחייב באונסין נמצא שקנאה בשהוציאה מדשות הבעלים והדמים מתחייב הוא כמו גנב וגזלן:
64
ס״ה[שם ע"ב]
אמר עולא אמר ר' אלעזר האחין שחלקו מה שעליהן שמין. מה שעל נשיהם ובניהם ובנותיהן אין שמין. דכיון דבנים ובנות לא אתו לבי דינא לא מיחייבו לחו למיתו דלאו אורח ארעא לאתויי מלבושי נשים וקטנים לב"ד ומחלי אהדדי. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהיינו דוקא בגדים של חול אבל של שבת שמין. והכי אמרינן בירושלמי. אמר רבא פעמים אף מה שעליהן אין שמין משכחת לה בגדול אחי העוסק בנכסים להוציא ולהכניס דעד השתא ניחא להו דלכסי מדידהו במלבושים נאים כי היכי דלישתמעין מיליה וגמרי ומחלי ליה:
אמר עולא אמר ר' אלעזר האחין שחלקו מה שעליהן שמין. מה שעל נשיהם ובניהם ובנותיהן אין שמין. דכיון דבנים ובנות לא אתו לבי דינא לא מיחייבו לחו למיתו דלאו אורח ארעא לאתויי מלבושי נשים וקטנים לב"ד ומחלי אהדדי. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהיינו דוקא בגדים של חול אבל של שבת שמין. והכי אמרינן בירושלמי. אמר רבא פעמים אף מה שעליהן אין שמין משכחת לה בגדול אחי העוסק בנכסים להוציא ולהכניס דעד השתא ניחא להו דלכסי מדידהו במלבושים נאים כי היכי דלישתמעין מיליה וגמרי ומחלי ליה:
65
ס״ומיהו אם ידצו למחות בידו שלא להתכסות כולי האי במלבושים הדין עמהם. אבל היכא דלא מיחו סתמא דמלתא גמרי ומחלי ליה:
66
ס״זתנן בפ' מי שמת הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים סתם בעודם בתפוסת הבית השביחו לאמצע ויטלו קטנים כגדולים. ואם אמרו ראו מה שהניח לן (אביהן) אבינו הרי אנו עושין (לעצמן) ואוכלין השביחו לעצמן. פי' רבינו שמואל זצ"ל אם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו בצבור ראו מה שהניח לן (אביהן) אבינו ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו בלתי לחלוק. אז השביחו לעצמן. הרי פירש אם אמר בפני עדים או בצבור הרי סבר רבהבי סגי וא"צ לומר בפני ב"ד. אבל בתוספתא גרסינן ואם אמרו יתומין בפני ב"ד ראו מה שהניח לנו אבינו וכו'. ותמה רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אמאי נקט בפני ב"ד אי משום דגלי אדעתיה דלא מחל לקטני' אפי' בפני עדים נמי גלוי דעתיה ונראה לו דשמא להכי צריך לומר בפני ב"ד שיתעצמו ב"ד בדבר ויתקנו כפי הצורך להם ומדלא (ומדלא) תיקנו להם ב"ד לחלוק ש"מ שראו שלא היה להם תקנה לחלוק ומחלו הכל. ורב ספרא דלקמי' נמי ידע היה לב"ד אעפ"י שלא אמר. ולפי זה אם לא אמרו בב"ד אעפ"י שאמרו בעדים השביחו לאמצע. והיכא דהשביחו סתם את הנכסים. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאפילו שכר טירחא אין להם דמחלו גדולים לקטנים. ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דהתם לא שייך מחילה. פי' רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל דלאו דוקא גדולים וקטני' דה"ה גדולים וגדולים דהא אחי דרב ספרא דלקמן גדולים הוו. ולא נהירא לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל. ממה שפירש רבינו שמואל זצ"ל מה שנשביח מחלקינו נשביח. נראה שסובר שאינו משביח אלא מחלקו המגיעו שאין לו שבח אלא כפי המגיע לחלקו. ואין נראה לרבי' יצחק בר שמואל מההיא דלקמן דרב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו עבד בהן עיסקא כו' משמע דשקלינהו לכולהו ולא חלקו המגיע לו בלבד. ועוד אם לא (לחלוק) לקח אלא כפי המגיע לחלקו מה היו יכולים לתובעו והלא זוזי כמאן דפליגי דמו כדאמרי' בפ' איזהו נשך :
67
ס״חמיהו יש (לחלק) לדחות דה"מ בטוען חלקתי. ועוד אם אינו משביח אלא מחלקו המגיעו. ואם יגיע חלק האחד לחלקו כשיחלוקו. נמצא שלא היה השבח שלו:
68
ס״טעל כן נראה לי כדברי הרב ר' יצחק בר מרדכי ז"ל שפי' שכל הנכסים השביח וכל השבח מכל הנכסים הוא שלו. ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דאין לו אלא שכד טורחו בעדים או בהוצאתו דהתם הוו שותפים ויכולים להרויח זה כמו זה ואינם בני מחילה. אבל הני קטנים דהכא הוו בני מחילה שאם לא ירויחו הגדולים הקטנים לא ירויחו בהם. וכן צריך לומר באחי דרב ספרא דקטנים היו. ואע"ג דאמרי' בפ' אלו מציאות נבי תמרי דזיקא דיתמי לאו בני מחילה נינהו. הכא כיון שלא הפסידו כלום ולא בא לידם הוי מחילה ומחלי שפיר. וההיא דרב ספרא דאסיק גברא רבא הוה ולא שביק גירסיה וטרח לאחריני אעפ"י שלא אמר הוי כאילו אמר ומחלי ליה הקטנים:
69
ע׳ולפי פירוש זה בגדולים ובגדולים אעפ"י שאמר ראו מה שהניח לנו אבא וכו' יש להם דין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דהכא גדולים ויכולים להרויח. ור"ת פי' דהא דקתני השביחו לעצמן לאו דוקא לגמרי דידיה הוא אלא מזה הוא שלו שנוטל שכר טרחו. וברישא אפילו שכר טרחא לא שקיל. ולא נהירא לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל:
70
ע״אאמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמי' דרבא לא שנו דהשביחו לעצמו אלא שהשביח נכסי' מחמת נכסים פי' רבי' שמואל זצ"ל ואם לא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים אבל שבחו הנכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן שחפרו ונטעו ושבחו משלהם ולא משל אביהם אז השבח לעצמן. איני והאמר ר' חנינא אפילו לא הניח להם אביהם אלא אודייני השכר לאמצע. פי' רבינו שמואל זצ"ל אודייני בור וכיסויו ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו. והא אודייני דמחמת עצמן הוא ומשמרין אותו הגדולים וצריכין לעמוד על גביו פן יהיה הפקר לכל שואבי מים. שאני אודייני דלנטרותא הוא דעבידא ואינן צריכין להוציא משלהם כלום ואפילו קטנים נמי מצו נטרי ליה. ורבי יצחק בר מרדכי ז"ל פי' ששבחו נכסים מחמת נכסים כגון שנשתבח נכסים וחשביח מחמת עצמו היינו כגון ששוכרין כלים לטחון בריחיים ופריך ליה מאודייני דהוי מחמת עצמן כגון ריחיים. ומשני שאני אורייני דלנטורי כו'. ור"ת זצ"ל פירש מחמת נכסים כגון בוסתני ופרדיסי דשתל מרי בר איסק וכגון אודייני דיכול נטורי ביה וכ"ש גבאי ופולמסטוס מחמת אחין דהוו דברים מאי לאו מחמת עצמן כגון שהניח להן אביהן מתכות ועשו מהן כלים ועורות לעבדן. ופריך והא אודייני ומשני שאני אודייני דהוה כגבאי ופולמוסטוס מחמת אחין. ואין נראה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל חילוק בין בוסתני ופדדיסי דשתל מרי בר איסק למתכות ועשאן כלים ועורות לעבדן:
71
ע״ברב ספדא שבק אבוה זוזי שקלינהו עבד בהו עסקא. פי' רבי' שמואל זצ"ל וחשיב ליה שבח מחמת נכסים הואיל ואינו צריך טורח כל כך אלא למכור ולקנות. אתא אחוה תבעיה לדינא קמיה דרבא. אמר ליה רבא רב ספרא גברא רבה הוא לא שבק גירסיה וטרח לאחרינא. פי' רבי' שמואל זצ"ל וכמי שאמר ראו מה הניח לנו אבא דמי ושמעינן מהכא דכל דהוא כרב ספרא אע"ג דלא אמר לעצמי אני עושה כמי שאמר דמי והשביח לעצמו עכ"ל:
72
ע״גירוש' אמר ר' חייא אבא סתם אחין שותפין עד שלשה דורות. א"ר מן אף רב המנונא אורי כן. א"ר אבין בן שנראה חולק בחיי אביו מה שסיגל סיגל לעצמו כהדא עובדא חד בר נש איתעבד ספר בעא אחוה מיפליג עימיה אתא עובדא קמי ר' אמי אמר כך אני אומר אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו יצא ללסטיות אחיו חולקין עמו.
73
ע״דתנן בפ' מי שמת האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע פי' שמת בעלה והשביחה. ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הדיני עושה ואוכלת השביחה לעצמה וכגון שאמרה בב"ד. ולדברי רבי' שמואל זצ"ל בפני שני עדים או בצבור כדפרי' לעיל. ופי' רבינו שמואל זצ"ל והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני לא. דתנן אלמנה ניזונת מנכסי היתומים מעשה ידיה שלהם. ופרכינן בגמ' אשה מאי עבידתה פי' רבינו שמואל זצ"ל אשה [מאי] עבידתה או תטול כתובתה ותלך עמה או תטרח קמי יתמי ותהא ניזונית ומעשה ידיה שלהם ואין [לה] להשתכר בממון היתומים. אמר ר' ירמיה באשה יורשת עסקינן. אשה יורשת פשיטא מהו דתימא כיון דלאו דרכה למיטרח אע"ג דלא פריש כמאן דפירש דמי קמ"ל. פי' רבינו שמואל זצ"ל באשה יורשת כגון שנשא ראובן בת שמעון אחיו ומת וירשו בני (אברהם) ראובן ובת שמעון נכסי יעקב אבי אביהן. או כגון בת בין הבנות או בת הבן בין הבנים דינה כדין האחין. או שאמר בעלה תטול אשתו כאחד בין הבנים אם השביחה את הנכסים ופירשה לעצמה לא פירשה השבח לאמצע:
74
ע״ההילכך אלמנה שאומרת בב"ד ראו מה שהניח לי בעלי. הרי אני עושה (לעצמי) ואוכלת השבח לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני הא אלמנה ניזונית מנכסי היתומים מעשה ידיה שלהם:
75
ע״והילכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהם כדי כתובה. אם אמרה ראו מה הניח לי בעלי. ונתעצלו ב"ד או יורשין להשביעה על כתובתה. אפי' אם השביעה אלא כבר השביחה לעצמה. אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשים אעפ"י שלא נשתייר לבעלה אפי' רביעית (על) כתובתה. עכ"ל:
76
ע״זרבינו יצחק בר (אברהם) מרדכי זצ"ל פירש אשה יורשת כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת והיה לו לראובן אחין קטנים או בני אחין קטנים דהוו יתמי ומת גם שמעון דהשתא היא יורשת מבעלה תחת אביה. אע"ג דלישנא דטרחה מקמי יתמי לא מוכח כדבריה אעפ"כ למעשה איתא:
77
ע״חתנן בפ' מי שמת האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע ואמרינן בגמרא מאי אומנות תנא אומנות המלך. פי' רש"י זצ"ל רבינו שמואל ז"ל שמחמת אביו נפל לאומנות המלך שכן מנהג המלך להעמיד מבית זה מוכס חדש אחד ומבית זה חדש אחד וכן כל בתי בני העיר נפל לאמצע. כל זמן שקנו בתפוסת הבית הרווחה לאמצע שהרויח הוא זה באומנות. אבל אומנות אחרת שנפל בה מעשה הריוח שלו:
78
ע״טירוש' אמר ר' חייא רובה סתם אחין שותפין עד שלשה דורות א"ר מן אף רב המנונא אורי כן:
79
פ׳ת"ר אחד מן האחין שמינהו גבאי או פולמוסטוס. פירש רבינו חננאל זצ"ל פולמוסטוס לוחם מלחמות בל' יון. אם מחמת האחין לאחין. פי' שמנהג העיר לקחת מבל בית שוטר אחד לפי זמן הקבוע לחדש או לשנה. כל מה שירויח במלחמות הללו לאמצע. אם מחמת עצמו לעצמו. מחמת עצמו שמתוך חריפותו וחשיבותו עשוהו גבאי או פולמוסטוס. כל הריוח לעצמו:
80
פ״אהאחין שחלה אחד מהן ונתרפא נתרפא משל עצמו. שלח רבין משמיה דר' אלעא לא שנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. היכי דמי בפשיעה כדר' חניניא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים שנ' צינים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם:
81
פ״בתניא בתוספתא במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה תתרפא מן האמצע. וכן בכתובות גבי אלמנה אמרינן (רופאה) רפואה שיש לה קצבה (אבל ברפואה שאין לה קצבה) הרי היא בכלל כתובה ושאין לה קצבה הרי היא בכלל מזונותיה. ובאונס דהכא אין חילוק בין יש לה קצבה בין אין לה קצבה. כך פירשו רבותינו זצ"ל :
82
פ״גת"ר אחד מן האחין שנטל מאתים זוז מן האמצע והלך ללמור תורה או אומנות יכולין האחין לומר לו אם אתה אצלנו יש לך מזונות אם אין אתה אצלנו אין לך מזונות. וליתבו ליה כל היכא דאיתי. מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה. וליתבו ליה לעולם ברכת הבית ויפחתו לו קצת לפי ברכת הבית שאינו דר עמהם. אין הכי נמי. פי' רבינו חננאל זצ"ל ברכת הבית ברובה נר לאחד נר למאה. ויש מפרשי' דמזלא דבי תרי עריף. וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל אילו היה דר עמהם היה הבית מתברך בגללו. ואתו (בגיר') הא דפריך וליתבו ליה לפי ברכת הבית אטו ידעינן כמה הוו מתברכי בגללו. ואומר ר"ת ז"ל אין הכי נמי שיוכלו לידע כמה הוציאו שנה ראשונה וכמה הוציאו בשנה שניה. ואין נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שהרי אין כל השנים שוות במזל אחד:
83
פ״דבפרק חזקת הבתים איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית כגון גדול האחין לאחר מות האב והי' אונות דהיינו שטרי חובות יוצאין על שמו שהוא לקח או הלוה ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא. אמר רב עליו להביא ראיה . אמר שמואל ומודה לי שאם מת על האחין להביא ראיה פי' שאם מת ויש לו בנים ליורשו על האחין להביא ראיה. ופרכיה ר"פ ועלתה בקושיא. אמר רב חסדא הא דאמר רב עליו להביא ראיה לא שנו אלא שאין חלוקין בשום דבר שבעולם אפילו בעיסתם. אבל חלוקים בעיסתן אימור מעיסתן קימין . ראיה במאי. רבה אמר בעדים ורב ששת אמר בקיום השטר שכתבו לו ב"ד הנפק על השטר. דכיון דקיימוהו ב"ד בדקו את השטר וחקרו ועמדו על אמתת הדבר שכל הכתוב בשטר אחת(כו) הוא. והשטר הרי כתוב בשמו של זה. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דרבה ורב ששת אליבא דרב פליגי דאי אליבא דשמואל היכי אמר רב ששת ראיה בקיום השטר. והרי לשמואל דאית ליה על האחין להביא ראיה צריכין לפסול שטרו של זה ולא לקיימו. א"ל רבא לרב נחמן הא רב הא (רב) שמואל הא רבה ורב ששת. פי' דפליגי אליבא דרב מר כמאן ס"ל. א"ל אנא מתנית' ידענא. פי' דמסייעא ליה לרב דתניא אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא עליו להביא ראיה. מיהו לא פירש לן אי כרבה אי כרב ששת:
84
פ״הפסק רבינו שמואל זצ"ל דאע"ג דהלכתא כשמואל בדיני. בהא הלכתא כרב דהא תניא כרב כוותיה והא רב חסדא ורבה ורב ששת נמי כרב ס"ל ומפרשי ליה למילתא:
85
פ״וועוד כתב רבינו שמואל ז"ל. ופסק רבינו חננאל דהלכתא כשמואל דהיכא דמת על האחין להביא ראיה:
86
פ״זוכן פירש נקטינן מרבותי זצ"ל כל היכא דאמור בתלמוד תיובתא בטלו דברי' למי שהתיובתא עליו לגמרי. אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דברי' דאמרי' לא הוה ברירא להן דבטלין שמועה זו לגמרי. אלא לא אשתכח בה פירוקא בהאי שעתא דתלויה וקיימי . ואעפ"כ אינו נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמורי חדא היא ולא הויא עיקר. אלא דגבי תיובתא דמשנה או מברייתא שייך למימר תיובתא ומפירכי דאמורי שייך לומר קשיא:
87
פ״חוהא דשמואל נראה בעיני דלא סמכינן עלה כל עיקר וכן פרש רבינו חננאל זצ"ל :
88
פ״טכתב מר רב ישראל גאון כי זה שאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה אין הלכה כמותו. עכ"ל:
89
צ׳פסק רבינו חננאל זצ"ל בעדים צריך להביא ראיה. ולא בקיום השטר. דהא אפילו רב ששת מודה דראיה בעדים שוה יותר מקיום השטר:
90
צ״אבפרק האיש מקדש אמר רבא בריה דרב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין ליתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן שב"ד מעמידין להם אפוטרופסין לחוב ולזכות. לחוב אמאי כלומר אי פשיט' לן שיבוא לחובה מה לנו להעמיד אפוטרופוס לכך. אלא לחובה על מנת לזכות. כלומר אנו נעמידם לדון ולערער בשבילם ולזכותם ולהנאתם. ואם יתחייבו בדין מה שיעשו עשו. ת"ל נשיא אחד נשיא אחד ממטה (אחד) תקחו. והכא זכות וחובה הוא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה. ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר:
91
צ״במיכן אמר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל לאו דוקא שבאו שניהם לחלוק אלא הוא הדין אעפ"י שלא בא עלי' כ"א האחד דומיא דחלוקת ארץ ישראל שהיו בה כמה יונקי שדים שלא באו לחלוק. מיהו אין מכאן ראיה משום דלא עבדינן ממש ההיא דיתומים בההיא דחלוקת הארץ שהיתה עפ"י הדיבור והיה שם אורים ותומים והגדילו אין יכולים למחות. ואילו הכא לשמואל הגדילו יכולים למחות. וההיא אלמנה לכה"ג דת"ר גבי בת ישראל לכהן הניח בנים והניחה מעוברת ר' שמעון בן יוחי אומר זכרים יאכלו נקבות לא יאכלו שמא ימצא עובר ואין לבנות במקום הבן. ופרכינן זכרים יאבלו והא איכא עובר. פי' דתנן שהוא פוסל ואינו מאכיל דקיי"ל ילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל. ומשנינן אין חוששין למיעוט . ואיבעית תימא לעולם חוששין למיעוט דעבדינן להו תקנתא כדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן ובוררין להם חלק יפה וכו' אלמא עבדינן להו תקנת' אעפ"י שהעובר לא בא לחלוק. ההיא לאו ראיה דשאני התם שיש גם לעובד תקנה בכך שיאכלו עבדים של אלו בתרומה שהוא בזול יותר מבחולין. ועוד דלא דמו האי עובר ליונקי שדים שהיו בחלוקת הארץ שלא היו מוחים בפירו'. ליתום אחד שצועק ומוחה שלא לחלוק:
92
צ״גהילכך מסתבר שאין מעמידין להם אפוטרופוס לחלוק אלא א"כ נתרצו כולם. וכן כתב מ"ו רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל בפ' אלמנה לכהן גדול שהיה ר"ת אומר דשניהם רוצים בעינן:
93
צ״דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה לכל אחד יפה לזה ויפה לזה. ואם הגדילו יכולים למחות. ורב נחמן דידיה אמר (ו)אם הגדילו אינם יכולים למחות. א"כ מה כח ב"ד יפה. ואי אית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והתנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות כגינו שמין למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעתו. משום דלא הוה ציית דינא. מכרן בטל. רשב"ג אומר קיים דא"כ מה כח ב"ד יפה. ואמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים. לא קשיא הא דטעו והא דלא טעו. אי דלא טעו מאי (אינם) יכולים למחות. יכולים למחות ברוחות. מי שנפל לו חלק בדרום אומר נוח לי בצפון שהיתה לו שדה שם הסמוכה לה שנפלה לו מאמו:
94
צ״ההילכך היכא דטען לכ"ע יכולים למחות. והיכא דלא טעון . לשמואל יכולים למחות ברוחות ולרב נחמן אין יכולים למחות. ובפרק אלמנה ניזונית בכתובות פסקו רבינו חננאל ז"ל ורבינו יצחק האלפסי זצ"ל הלכה כרב נחמן:
95
צ״והיה מדקדק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל מדנקט לשון בוררין דמשמע לשון ברירה בלא גורל ובלא שומת ב"ד. ואפיטרופסין קאי ואי דגרי' אפוטרופוס לשון יחיד. בעי למימר אפוטרופוס לכל אחד ואחד ובוררין כל אחד ואחד ליתום שלו חלק יפה בלא גורל כמו שהיו עושין היתומין בעצמם אם היו הם גדולים. ומה כח ב"ד יפה דקאמר היינו שיש להם כח להעמיד אפוטרופסין לכל אחד. והא דמייתו לה גבי חלוקת הארץ שהיתה בגורל ובשומת ב"ד לאו לגמרי מדמינן להו. ואפילו היכא דשייך גוד או אגוד כגון דתרווייהו צריכין להאי. יכולין לחלוק בברירה בלא גורל ובלא שומת ב"ד. כמו שמשמע לשון בוררין:
96
צ״זודוקא ביתומים קטנים. אבל ביתומים גדולים צריך שלשה ושומת ב"ד. כמו שמשמע בפ' אלו מציאות גבי איסור ורב ספרא:
97
צ״חור"ת ז"ל אומר דצריך גורל ושומת ב"ד. דאטו טריחותא היא לטרוף (בלקוחות) בגורלות בכנף בגדו. ולשון בוררין שפיר שייך על ידי גורל ושומת ב"ד. כגון אם יש שני שדות עידית וזיבורית וצריך לעיין מה טוב ליתום אם יקח כל אחד חצי עידית וחצי זיבורית. או יקח אחד מהם עידית כולה ויעלה לאחיו בדמים שיקח זיבורית. וכן כמה עניני ברירות שייך בגורל כגון סולמות וחלונות ודרך. בוררין בגורל ושומת ב"ד דוקא בדבר שאין שייך בו דינא דגוד או אגוד מיירי. אבל בדבר דשייך בו גוד או אגוד לא. (שהרי) אפילו בדבר דשייך (ד)גוד או אגוד חולקין א"כ אמאי דחיק לומר יכולין למחות ברוחות הוה ליה למימר יכולין למחות בגוד או אגוד. מיהו לאו ראיה היא דמצינא למימר דחדא מנייהו נקט. ותדע דהכי נמי הוה מצי למנקט ולומר יכולין למחות כשטען פחות משתות דמכרן קיים כדאמרינן בפ' האלמנה ניזונית במס' כתובות . מיהו בפי' ר"ח ז"ל משמע בפי' כדברי ר"ת ז"ל שכך כתב בפ' אלמנה ניזונית :
98
צ״טואסקינן הני מילי כשטען בב"ד אבל לא טען אלא באו לחלוק בנכסי אביהן וביררו ב"ד ליתומים חלק יפה והגדילו עכשיו ומוחים ברוחות ואמרו אין אנו רוצים זה החלק אלא שחלקו הגדולים שאין שומען. דא"כ מה כח ב"ד יפה עכ"ל. ומדכתב ב"ד ובוררין להם ב"ד משמע שצריך שומת ב"ד וכיון דבעי שומת ב"ד נראה שאין חולקין אלא בגורל. ודמילתא דלא שייך בה גוד או אגוד שהעמדת אפוטרופוס לרבינו חננאל ז"ל אינה אלא לשמור לכל אחד חלקו דעד השתא לא היה אלא חד אפוטרופא לכולן. אבל השתא אפוטרופוס לכל אחד ואפוטרופוס דקאמר לשון יחיד היינו אפוטרופוס לכל אחד ואחד. אי נמי גם עכשיו משמע אפוטרופוס אחד לשניהם. והכי קאמר מעמידין להם אפוטרופוס לשמור לכל אחד חלקו בפני עצמו ולא כמו שהיה עד עכשיו שהיה שומר הכל ביחד. וניחא השתא דנקט אפוטרופוס לשון יחיר ובוררין לשון רבים. וכתב רבינו שמשון בן אברהם זצ"ל בפ' האיש מקדש דחזר בו רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ואמר כדברי ר"ת זצ"ל:
99
ק׳אמר רבא אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות. פחות משתות נקנה מקח. יתר משתות בטל מקח. שתות קנה ומחזיר אונאה. אמר רבא הא דאמרת פחות משתות קנה לא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח אמר ליה לתקוני שררתיך ולא לעוותי. והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא. אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא מכרו קיים. דהא תנן שום הדיינין שפיחת שתות או שהותיר שתות מכרן בטל רשב"ג אמר מכרן קיים. והא דקאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. ובקרקע נמי לא אמרן אלא דפלגי באומדנא בעלמא. אבל פלני במשחתא אפילו כל דהו הדר. דאמר רבא כל שהוא במדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. וקשה דאמר רבא הכא דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובפ' אלמנה ניזונית אמר רבא אמר רב נחמן שליח כדיינין. ופירש רבינו שמואל זצ"ל דההיא משמיה דרב נחמן והכא אליבא דנפשיה ולא נהירא מדקאמר הא משמיה דאליבא דרב נחמן איידי. ופירש ר"ת זצ"ל דההיא בשליח דדיינים והכא בשליח דעלמא. ותו הקשה ר"ת ז"ל דקאמר רבא היכא דאמרו פלוג כי שומא דבי דינא ביתר משתות מכרן קיים. והאמר רבא אמר רב נחמן הלכ' כחכמים. מיהו לדברי רבינו שמואל זצ"ל דמפרש דרבא דהכא אליבא דנפשיה איירי אתי שפיר. וכן משמע פי' רבינו שלמה זצ"ל דפירש דקיי"ל כרשב"ג דאמר מכרן קיים במס' כתובות ולא קיי"ל כרבא והא דאמר רב נחמן לעיל הלכה כדברי חכמים. אבל לפי פי' ר"ת זצ"ל קשה. ותו מקשי ר"ת זצ"ל הא דאמר שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעות אין אונאה לקרקעית. משמע דביתר משתות לא חי' לחלק בין מטלטלי למקרקעי דאפי' ביתר משתות אין אונאה לקרקעות (וזה אינו) שהרי בפ' המקבל קאמר רב נחמן בהדיא דאפילו זבין במאתים שוה מנה אין אונאה לקרקעות. על כן נראה לר"ת ז"ל כגירסת הלכות גדולות ורבי' חננאל דגרסי איפכא שתות קנה ומחזיר אונאה לא הוו בעידנא דלא פירשו ניפלוג כי שומא דבי דינא אבל פירשו ניפלוג כי שומא דבי דינא לא. דתנן שום הדיינין שפיחת שתות או שהותיר שתות מכרן בטל. והא דאמרת יותר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל בקרקע אין אונאה לקרקעות. וההיא דפ' הזהב דאמר רב נחמן ביטול מקח יש להם דוקא בפלגא כגון שוה מנה במאתים. והא דאמר רב נחמן בהמקבל וכן במאתים ושוה מנה אין אונאה לקרקעות לא דוקא אלא מעט פחות ממאתים:
100
ק״אתנן בפ' חזקת הבתים האחין שחלקו נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זה חזקה כלומר דנעל או גדר או פרץ כ"ש. בפני עדים הרי זו חזקה. כלומר דנעל או גדר לקנות שלא יוכלו עוד לחזור בו זה בזה:
101
ק״בבפרק המוכר את הבית איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כדברי חכמים דאמרו מוכר בעין רעה מוכר ושמואל אמר הלכה כר"ע דאמר מוכר בעין יפה הוא מוכר. אמר ליה רבינא לרב אשי לימא רב ושמואל אזדי לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה. ולא חלונות זה על זה. ולא סולמות זה על זה. ולא אמת המים זע"ז. נראה האחין שחלקו לקוחות הן ומוכר בעין יפה הוא מוכר. ורב אמר יש להן. אמר רב נחמן לרב הונא הילכתא כוותין או הילכתא כוותייכו דאקריבתו לבי ריש גלותא דשכיחי דייני. רב נחמן תלמידיה דשמואל הוה וחתנא רבי נשיאה הוה ורגיל לשמוע דינין הבאים לפני הדיינין שבבית ריש גלותא לפיכך בקי בהם. וכן הלכה:
102
ק״גתנן בפ' המוכר את הבית האחין שחלקו הזוכה בשדה זכה בכולה אפילו בור וגת ושובך שבשדה קנה. כיון שזה נוטל אחת וזה נוטל שדה אחת כנגדו להסתלק זה משל זה נתכוונו. ולענין דרך פי' בהמוכר :
103
ק״דבפרק בית כור תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל אחד מהם קנו כולם. מ"ט אמר ר"א כתחילת ארץ ישראל מה תחילת ארץ ישראל בגורל אף כאן בגורל. או מה להלן בקלפי אורים ותומים אף כאן קלפי אורים ותומים. אמר רב אשי בההוא הנאה דקא צייתי להדדי גמרו ומקנו להדדי. פירש רבינו שמואל זצ"ל האחין שחלקו ביררו שנים או שלשה חלקים שוים ואח"כ יפילו גורלות. והוא הדין לשני שותפין כיון שנפל גורל של אחד מהן והוברר חלקו קנו כולם בזה הגורל ולא יוכלו לחזור. ואם הם שנים זה קנה חלקו שנפל עליו הגורל וגם חבירו קנה. דעל מי יפול הגורל שני כי אם על השני. ואם שלשה הם. אותו שנפל הגורל לו קנה חלקו. והשנים קנו בין שניהם (לחלוק) שני החלקים לחלוק ביניהם כל שעה שירצו. ואף לחלוק בענין אחר. ואח"כ יפילו גורלות. ומיהו היכא דנפל הגורל לכולן פשיטא דקנו כולן. ואע"ג דלא אחזוק כל אחד בשלו דכיון דעומדין ומוחזקין בין כולן בכל הקרקע אין הגורל מקנה להם כלום. אלא מברר לכל אחד ואחד חלקו המגיעו לא שנא קרקע ולא שנא מטלטלי כיון שעלה הגודל לזה קנה חבירו כמו כן חלקו המגיע מיד בלא נפילת הגורל. דהא לא מפליג תלמודא בין מטלטלין ובין מקרקעי הכא מידי. עכ"ל:
104
ק״האיתמר שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים. רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין. פי' רבינו שמואל זצ"ל בטלה מחלוקת ויחלקו תחילה בשלשה חלקים ובגודל דנהי נמי דנפל גודל אחד קנו כולם. הני מילי היכא דחלקו כראוי. אבל הכא חלוקה בטעות היא והדרא. ושמואל אמר מקמצין נוטל כל אחד שליש מחלקו כגון שירשו ששה שדות ונטלו השנים זה שלש שדות וזה שלש ובא להם אח זה נותן לו שדה אחת וזה נותן לו שדה אחת הרי לכל אחד שני שדות והנם שוים. ופסקינן הילכתא בטלה מחלוקת:
105
ק״ו[ב"ק די"א ע"ב]
אמר עולא אמר"א הלכה גובין חוב מן העבדים. אמר ליה רב נחמן לעולא אמר ר' אלעזר אפי' מיתמי א"ל (אפי') מיניה ומיניה אפילו מן גלימא דעל כתפיה:
אמר עולא אמר"א הלכה גובין חוב מן העבדים. אמר ליה רב נחמן לעולא אמר ר' אלעזר אפי' מיתמי א"ל (אפי') מיניה ומיניה אפילו מן גלימא דעל כתפיה:
106
ק״זרבינו שלמה זצ"ל פסק בתשובה שמסדרין לבעל חוב. וזו התשובה: הנני החתום משיב לשלשת הנדיבים החתומים בשאילה זו. אחרי שלא הוכר מום באשה בבית אביה. ומשנכנסת לרשותו נולדו בה מומין אין לו עליה טענת מומין וגילה האיש מעשיו לרעה. ונראה בעצמו כאילו לא בא מזרע אברהם אבינו שדרכם לרחם על הבריות. כ"ש על שארו ובשרו אשר בא ע[א]תה בברית. שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה היה חינה נמשך עליו כמו שאמרו רבותי' חן מקום על יושביו ואפילו הוא מקולקל והמים רעים. והאשה משכלת. וכן אשה על בעלה. ואשריו אם זכה לזכות בה ולקנות חיי העולם הבא. שהרי בכופרי בהקב"ה ראינו הדבר שאינן מרחקין נשותיהם על כך ומתכוונין לחסד לאומים חטאת וכן הנשים את בעליהן. וזה הקשיח לבו בבת אבינו שבשמים אשר העיד בינו ובין אשתו נעוריו. משפט ודין עליו לנהוג בה כמשפט בנות ישראל. ואם אינו מקרבה ברחמים ובכבוד יגרשנה ויתן לה כל כתובתה. ואם אין לו יתן עכשיו הנמצא בידו אלא שיסדרו לו כדרך שאמרו רבותינו לסדר בבע"ח ובערכין מטה ושלחן וכסות לשנים עשר חדש. ושטר הכתובה יהא עומד לגבות בכל שנה בכל אשר ישתכר עד שישלים כל כתובתה. ואם תתרינה להתגלגל על ידי מזונות יתן לה ככל אשר יראו השגת ידו ושער העיר. ואינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וכל מעשה ידיה אשד תשתכר תתן לו. אז תחשוב למזונותיה ועליו להוסיף ככל הצורך. אך טוב לו לתת לבו לקרבה למען ירחמו עליו מן השמים ויזכהו לבנות ממנה וירחיבו לו מכל צרה שנאמר ויתן לך רחמים ורחמך והרבך. ומה שלוותה ואכלה ישלם. ותשבע כמה לוותה ואכלה. שלמה בר יצחק.
107
ק״חהרי פסק שמסדרין לבעל חוב. וכן פסק הרב ר' משה בר מימון זצ"ל. וכן פסק הרב ר' ברוך מארץ זון [יון] זצ"ל כדפרישית בפ' אלו מציאות. והכי מוכח בפ' המקבל דאמר התם אשכחתיה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של נכרים א"ל מהו שמסדרין לבע"ח אמר לי' גמר מיכה מיכה מערכין. הא למדת דאליהו סובר שמסדרין לבע"ח. והך דשמעתין דמסיק מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה יש לפרש כגון שהיה לו שנים אי נמי בטלית מוזהבת ששוה מאה מנה שמלבישין אותו בטלית הראויה לו. ודלא כר"ע דאמר בפ' המקבל כל ישראל ראוים לאותה איצטלא:
108
ק״טור"ת ז"ל פסק הלכה דאין מסדרין לבעל חוב מדמסיק בשמעתתי' מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה והלכתא כרב נחמן בדיניה. ותו דאמר בפ' המקבל תני תנא קמיה דרב נחמן כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבע"ח אמר ליה השתא זבוני מזבנינן סדורי מסדרינא ליה. ומי מזבנינן ליה והתנן (מחזיקי) מחזירין את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. אלא תנא רשב"ג תנא קמיה. והכי קאמר ליה לרשב"ג זבוני מזבינן ליה סדורי מסדרינן ותנן רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר עד שלשים יום מכאן ואילך מוכרו בב"ד. אלמא דרשב"ג סבר דאין מסדרין. וקיי"ל בכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו. מיהו אינה ראיה דליתו האי כללא. כדמוכח בפ' המפקיד וכפ' המדיר :
109
ק״יותו הביא ראיה ר"ת ז"ל דתנן בפ' השיג יד היה עשיר והעני או עני והעשיר נותן ערך עשיר. ר' יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר. ואמרי' בגמ' מ"ט דרבי יהודה אמר קרא ואם מך הוא מערכך עד שיהא במכותו מתחי' ועד סוף מכלל דרבנן דלית להו דר"י דרשי הוא ולא בעל חובו כדאמרינן בפ' המקבל ויסדרו בבע"ח מק"ו מערכין מה ערכין שאין (שמין) מחזירין מסדרין. בע"ח שמחזירין אינו דין שמסדרין אמר קרא ואם מך הוא מערכך הוא ולא בעל חובו. ואידך אמר לך הוא עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו. והלכה כרבנן. וההיא דרבה בר אבוהו אשכחיה לאליהו. אומר ר"ת ז"ל דה"נ מנין שמסדרין ול"ג [מהו] שיסדרו דא"כ הוה לי' לאליהו לאהדורי אין. ותו דהוה ליה למימר גמרי' ולא גמר. אלא מנין גרסי' ואליבא דמ"ד מסדרין קא בעי מיניה ומהדר ליה דמאן דסבר מסדרין גמר מערכין. אבל אליהו גופיה סבר דאין מסדרין:
110
קי״אותו אומר ר"ת ז"ל שדרכו של אליהו היה שהיה דוחה אותם כדאמרינן במדרש דאשכחיה חכם אחד לאליהו שהיה קובר את ר' עקיבא א"ל לאו כהן מר. א"ל לצדיקים אינם מטמאין. ועיקר הטעם שם לפי שהיה מת מצוה שהיה מהרוגי מלכות ולא היו רשאין לקוברו. ותו דהכא הודה לו שהיה כהן. ובסדר אליהו רבא אמר להם איני אלא מזדעה של רחל. א"ל הביא לי ראיה לדבריך א"ל לא כך כתוב ביחוסו של בנימין (וזכר) ואליה וזכרי בני ירוחם א"ל והכתיב עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה ולך ולבנך באחרונה. פי' משאמרו ליקח לך חלה בראשונה אם כהן אתה אמר להם אותו תינוק משיח בן יוסף היה ורמז רמזתי לעולם שאני בא (לעולם) תחילה ואח"כ הוא. והכי נמי אמרינן בבראשית רבה גבי ותאמר לאה בא גד. ובשמעתת' הודה שהיה כהן דאמר ליה רבה בר אבוהו לאו כהן ניהו מר ומ"ט קאי בבית הקברות א"ל לא תני מר דתנן ר"ש בן יוחי אומר קברי עכומ"ז אינם מטמאין שנא' ואתנה צאן מרעיתי אדם. אתם קרוים אדם ואין עכומ"ז קרוים אדם. אלמא שהודה שהיה כהן . אלא ש"מ שכך היה מנהגו שדוחה אותם. אלא מה שהיה (דוחה אותם) עומד לשם לפי שהיה יודע שהיה בו פותח טפח. אי נמי נוכל לפרש שלפי דבריו שהיה סבור שהוא כהן השיב לו. וההיא דר"ע נמי לפי דבריו השיב לו והכי קאמר ליה צדיקים שהם מת מצוה אין הכהן עובר עלי' משום דלא יטמא. לאפוקי מת מתוך רשעו דאין כהן מטמא לו אע"ג דלית להו קוברים.
111
קי״בוהלוה שטוען אין לי במה לפרוע. כתב רבי' יצחק אלפסי זצ"ל בשערים שלו שהדיינים נהגו להשביע כל בעלי חובות כל ל' ול' יום. ומו"ר ר' אליעזר בן רבי' יואל זצ"ל כתב דלא יתכן. אך משביעין אותם בפעם אחת כך שאם יש לו עתה מיד שיפרע. ואם אין לו עתה שכשיהיה לו יותר מכדי פרנסתו ושוב לא ישבע יותר אך אם יעידו שכניו שיש לו יכפוהו בסלוא דלא מבעי דהא יהלל שם שמים בפרהסיא לישבע עכ"ל. וכן כתב הרב ר' משה בר מימון ז"ל כדפרישית לקמן בפרק אלו מציאות:
112
קי״ג[דף י"ד ע"ב]
תנן בני חורין ובני ברית. ואמרינן בגמ' בני חורין למעוטי עבדים. ובני ברית למעוטי עכו"ם שאינם בני ברית. מיהו אם קבלו אותם בעלי דינים עדותן עדות כדפרשינן לעיל :
תנן בני חורין ובני ברית. ואמרינן בגמ' בני חורין למעוטי עבדים. ובני ברית למעוטי עכו"ם שאינם בני ברית. מיהו אם קבלו אותם בעלי דינים עדותן עדות כדפרשינן לעיל :
113
קי״דוערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר להעיד. כדתנן בפ' הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה. ופירש"י ז"ל ערל שמתו אחיו מחמת מילה. וקדי' לי' בגמ' שלבו לשמים:
114
קי״הוכ"ש לדברי ר"ת ז"ל דמפרש ערל דמתניתין שאינו רוצה למול מחמת צער המילה. ולבו לשמים אם היה יכול למול אך דואג על הצער. ולהכי קרי ליה בגמ' לבו לשמים שלדבריו אפילו זה כשר להעיד:
115
קי״ו[דף ט"ו ע"א]
רבי אליעזר בן יעקב תנא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. מיכן היה משמע דאשה כשרה לדון דכיון דהאי קרא בדיינין איירי והאי קרא גופיה מקיש אשה לאיש לכל דינין שבתורה. א"כ כמו שאיש כשר לדון כך האשה כשירה לדון. וכתיב נמי גבי דבורה והיא שפטה את ישראל. מיהו ליתא דע"כ אשה פסולה לדון הואיל ופסולה לעדות כדאי' בהחובל ותנן נמי בפ' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. הא למדת שנשים פסולות לעדות. הואיל ופסולות לעדות פסולות נמי לדון. כדתנן בפ' בא סימן כל הבשר (להעיד) לדון כשד להעיד. מיהו איכא לפרש דהכי קאמר כל איש הכשר לרון כשר להעיד:
רבי אליעזר בן יעקב תנא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. מיכן היה משמע דאשה כשרה לדון דכיון דהאי קרא בדיינין איירי והאי קרא גופיה מקיש אשה לאיש לכל דינין שבתורה. א"כ כמו שאיש כשר לדון כך האשה כשירה לדון. וכתיב נמי גבי דבורה והיא שפטה את ישראל. מיהו ליתא דע"כ אשה פסולה לדון הואיל ופסולה לעדות כדאי' בהחובל ותנן נמי בפ' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. הא למדת שנשים פסולות לעדות. הואיל ופסולות לעדות פסולות נמי לדון. כדתנן בפ' בא סימן כל הבשר (להעיד) לדון כשד להעיד. מיהו איכא לפרש דהכי קאמר כל איש הכשר לרון כשר להעיד:
116
קי״זאבל יש ללמוד מירושלמי פ' שני שעירי' דאמר התם בפירוש דאין אשה מעידה ואין אשה דנה ויליף התם (בגמ') בגז"ש שני שני וישארו שני אנשים במחנה מועמדו שני אנשים דאתא למעוטי אנשים ולא נשים אנשים ולא קטנים. ואתי השתא שפיר הא דפסלינן אשה לדון אע"ג דשאר דברים מקשינן אשה לאיש. והיא שפטה דכתיב גבי דבורה איכא למימר שהיו מקבלים אותה עליהם משום שכינה. אי נמי שפטה היא שהיתה מושלת עליהם ועושה עפ"י הדיינים:
117
קי״ח[שם]
איתמר רב פפא אמר פלגא נזקא ממונא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא נזקא קנסא:
איתמר רב פפא אמר פלגא נזקא ממונא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא נזקא קנסא:
118
קי״ט[שם ע"ב]
והלכתא פלגא נזקא קנסא. הלכך אינו משלם עפ"י עצמו. ואין נובין אותו בבבל. אבל חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא (ו)משלם עפ"י עצמו וגובין אותו בבבל. והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא. האי כלבא דאכל אימרא ושונרא דאכלה תרנגולא הוה ליה משונה שאין דרכם בכך של כלב לאכול כבשים חיים ואין דרכן של חתול לאכול תרנגולים חיים. ותם משלם חצי נזק ותשלומין שלו קנס ולא מגבינן בבבל משום דאין דנין דיני קנסות בבבל בחוצה לארץ. והני מילי רברבי בכבשים ותרנגולים רברבים גדולים דאין דרך כלב וחתול להורגו. אבל זוטרי אורחייהו הוא:
והלכתא פלגא נזקא קנסא. הלכך אינו משלם עפ"י עצמו. ואין נובין אותו בבבל. אבל חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא (ו)משלם עפ"י עצמו וגובין אותו בבבל. והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא. האי כלבא דאכל אימרא ושונרא דאכלה תרנגולא הוה ליה משונה שאין דרכם בכך של כלב לאכול כבשים חיים ואין דרכן של חתול לאכול תרנגולים חיים. ותם משלם חצי נזק ותשלומין שלו קנס ולא מגבינן בבבל משום דאין דנין דיני קנסות בבבל בחוצה לארץ. והני מילי רברבי בכבשים ותרנגולים רברבים גדולים דאין דרך כלב וחתול להורגו. אבל זוטרי אורחייהו הוא:
119
ק״כואי תפס ניזק מנכסים של מזיק לא מפקינן. ואין מכריחין הניזק לפרוע מה שתפס. ואי לא תפס ניזק ואזמניה לדינא בארץ ישראל ואמר קיבעו לי זמנא דליתי בהדי לארעא דישראל קבעינן ליה. ואי לא אזיל משמתינן למזיק דליזול בתריה לבי דינא. פירש ר"ת ז"ל דהא דאסקינן דאי תפס לא מפקינן מיניה היינו דתפס כלבא או שונרא שהזיקהו. דבאותו דבר שהזיק דוקא הקילו לו חכמים שיכול להחזיק בו אם לקחו בשעת ההיזק. אבל במידי אחרינא לא. דאי אמרת כל מאי דתפס מדידיה לא מפקינן מיניה אתי לידי תקלה. דהיום או מחר יגזול לו את כל אשר לו. ולא מפקינן מיניה משום דאין דנין דיני קנסות בבבל וזה יפסיד יתר על מה שהזיק. והא דאשכחן בכמה דוכתי שהיו דנין דיני קנסות כגון לקמן בפ' כיצד הרגל ההוא חמרא דאכיל נהמא ופלסיה לסלא חייביה רב יהודה לשלם. ובפ' שור שנגח ארבעה וחמשה חנן בישא תקע ליה לההוא גברא אתא לקמיה דר"י אמר ליה זיל הב ליה פלנא דזוזא. ובפ' הגוזל קמא ההוא דגזל פדנא מחברי' כרב בהו וזרע בהו כולהו אדעתיה לסוף אהדרינהו למרייהו. אתא לקמיה דר"נ אמר ליה זילו שיימו ליה שבחא דאשבח. ובפ' הגוזל בתרא ההוא גברא אכריית' דחיטי דבי ריש גלותא אתא לקמיה דר"נ חייביה ר"נ לשלומי. חנן בישא גנב גלימא וזבנה אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה זיל שרי עביטיך. ונרשא גנב ספרא זבנה לפפונא בתמנן זוזי אתא פפונא זבניה לבר מחוזא במאה ועשרים זוזי לסוף הוכר הגנב אמר אביי ליזול מריה דספרא ויהיב ליה לבר מחוזא תמנן זוזי ושקיל ספרא. ובהגוזל קמא גבי שורף שטרותיו של חבירו הוה עובדא וכייפה לרב אשי ואגבי ביה כי כשורי לצילמי. הרי אשכחן שהיו דנין דיני קנסות בבבל. וגניבות וגזילות. דההיא דכיריא דחיטי דחייביה רב נחמן בעי למימר דקנסא הוא. ויש לפרש דכל הני בתפשו אי נמי דאזמניה לדינא למיזל לארעא דישראל דאי לא אזיל משמתינן ליה כדאיתא בשמעתתין :
120
קכ״אושמעתי מפרשים דאפילו היכא דלא אזמניה לארעא דישר' דיינינן ליה הואיל ואין דנין ליה בבבל ובאר"י בעי למידן. אנן סהדי קודם שילך לארץ ישראל ויוציא הוצאו' שהוא מרוצה לדון בבבל. ומש"ה דיינינן אפילו דיני קנסות. ודיני גזילות ואין דנין בחוץ לארץ. מפרש ר"ת ז"ל דהני מילי דגזל שדה ואכל פירי דשלומי פירי בעינן מומחין דלא שכיחא. אבל שאר גזילות שכיחי ועבדינן שליחותייהו. וההיא דפ' איזהו נשך דאמר רב פפא עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא התם לאו היינו (על) גזילה אלא מכר במעות. וההיא דחזקת הבתים דההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי אדעא א"ל מינך זבינתיה ואכלתי שני חזקה. אייתי סהדי דאכלה תרתי שנין. אמר רב נחמן הדרא פירי והדרא ארעא. והתם גזילה הואי דההוא לאו לעשות מעשה היה אומר אלא דהכי דינא. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מפרש דגזילות דאין דנין בבבל היינו גזילות ע"י חבלות שמכהו וחובל בו עד שמניח את שלו דכי האי גזילה לא שכיחא כי היכי דלא שכיחא חבלות. וא"ת אפילו ע"י מומחין היכי דיינין דיני גזילות הא אמרי' בהגוזל קאמ' הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמי' נוחה הימנו. אמרי' בימי רבי נשנית משנה זו מעשה באחד שבקש לעשות תשובה אמרה לו אשתו ריקה אם אתה עושה תשובה אפי' אבנט שלך אין לך ונמנע אותו אדם מלעשות (ב)תשובה. באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי רבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו:
121
קכ״בההיא מפרש ר"ת זצ"ל דודאי בימי רבי נשנית משנה זו האי עובדא הוה בימיו לא לפניו ולא לאחריו. וכן מפרש ההיא דכל הכלים דאמרי' בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו. וכן ההיא דשלהי אלו מציאות גבי הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד ואמרי' בימי רבי נשנית משנה זו. לפי שסידר המשניות ורצו שיעסקו בהן כדי לסדרן. אבל אחרי כן לא היו מחבבין אותן כל כך כדאשכחן בפ' בני העיר דאמר רב נחמן בר יצחק האי תנא דמלי צנא דספרי. וכן בסוף הוריות בימי רשב"ג נשנית משנה זו משום עובדא דר"מ ור' נתן:
122
קכ״ג[שם]
מתני' חמשה תמין הן וחמשה מועדים הן הבהמה אינה מועדת לא ליגח בקרן ולא לגוף דחיפת הגוף. ולא לשוך ולא לרבוץ ולא לבעוט. וכולהו תולדה דקרן ומשלמין חצי נזק (כי קרן) הרי חמשה תמין הן. השן מועדת לאכול את הראוי לה. והרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה. שור המזיק ברשות הניזק ושור המועד שלשה פעמים ליגח בקרן או ליגוף דחיפת הגוף או לרבוץ או לנשוך או לבעוט. הוין חמשה מועדין לשלם נזק שלם. ולגבי מועד חשיב להו חד דע"י העראה אתי בהו חיוב נזק שלם. הילכך חדא מילתא היא. והאדם הרי חמשה. ואוקמי רבא למתניתין דחסורי מחסרא והכי קתני חמשה תמין הן ואם הועדו חמשתן מועדין וזהו שור המועד(ין) כלומר הא דאמרן ואם הועדו חמשתן מועדין זהו שור המועד דהוא אחמשה מועדין שן ורגל מועדין מתחילתן והאדם. ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת ר' טרפון ורבנן בפ' שני דלרבנן משלם חצי נזק ולר' טרפון נזק שלם:
מתני' חמשה תמין הן וחמשה מועדים הן הבהמה אינה מועדת לא ליגח בקרן ולא לגוף דחיפת הגוף. ולא לשוך ולא לרבוץ ולא לבעוט. וכולהו תולדה דקרן ומשלמין חצי נזק (כי קרן) הרי חמשה תמין הן. השן מועדת לאכול את הראוי לה. והרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה. שור המזיק ברשות הניזק ושור המועד שלשה פעמים ליגח בקרן או ליגוף דחיפת הגוף או לרבוץ או לנשוך או לבעוט. הוין חמשה מועדין לשלם נזק שלם. ולגבי מועד חשיב להו חד דע"י העראה אתי בהו חיוב נזק שלם. הילכך חדא מילתא היא. והאדם הרי חמשה. ואוקמי רבא למתניתין דחסורי מחסרא והכי קתני חמשה תמין הן ואם הועדו חמשתן מועדין וזהו שור המועד(ין) כלומר הא דאמרן ואם הועדו חמשתן מועדין זהו שור המועד דהוא אחמשה מועדין שן ורגל מועדין מתחילתן והאדם. ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת ר' טרפון ורבנן בפ' שני דלרבנן משלם חצי נזק ולר' טרפון נזק שלם:
123
קכ״ד[דף ט"ז ע"א]
אמר ר' אלעזר לא שנו דבהמה אינה מועדת לרבוץ על הכלים אלא על פכין גדולים וה"ה לשאר דברים גדולים. אבל פכין קטנים אורחיה הוא לרבוץ עליהן לשברן. אם רבצה עליהן ברשות הרבים פטורה. וברשות הניזק נזק שלם. דתולרה דרגל היא. לימא מסייע' ליה הא דתני הבהמה מועדת למעך את האדם ואת הכלים. דאי אמרת בשלמא פכין קטני' אורחי' הוא. הכא נמי מתניתין אוקמינא בכלים ומתני' בכלים קטנים (וגדולים). ודחינא דילמא הא דקתני ומועדין לאו ברבוצה קאמר אלא מן הצד שעמדה במקום צר ומיעכה כלים או אדם. ואפילו כלים גדולים בינה לבין הכותל דרך הילוכה דהיינו אורחיה. אבל לרבוץ אפילו פכין קטנים לאו אורחיה. ומיכן לא תסייע ליה. ואיכא דאמר אמר ר' אלעזר לא תימא פכין גדולים דלאו אורחיה הוא אלא אפילו פכין קטנים נמי לאו אורחיה הוא. מיתיבי ולמעך. דלמא מן הצר התם מיירי. ואיכא דרמו להו אהדדי תנן ולא לרבוץ והתניא ולמעך. ומשני אמר ר' אלעזר לא קשיא כאן בפכין גדולים כאן בפכין קטנים:
אמר ר' אלעזר לא שנו דבהמה אינה מועדת לרבוץ על הכלים אלא על פכין גדולים וה"ה לשאר דברים גדולים. אבל פכין קטנים אורחיה הוא לרבוץ עליהן לשברן. אם רבצה עליהן ברשות הרבים פטורה. וברשות הניזק נזק שלם. דתולרה דרגל היא. לימא מסייע' ליה הא דתני הבהמה מועדת למעך את האדם ואת הכלים. דאי אמרת בשלמא פכין קטני' אורחי' הוא. הכא נמי מתניתין אוקמינא בכלים ומתני' בכלים קטנים (וגדולים). ודחינא דילמא הא דקתני ומועדין לאו ברבוצה קאמר אלא מן הצד שעמדה במקום צר ומיעכה כלים או אדם. ואפילו כלים גדולים בינה לבין הכותל דרך הילוכה דהיינו אורחיה. אבל לרבוץ אפילו פכין קטנים לאו אורחיה. ומיכן לא תסייע ליה. ואיכא דאמר אמר ר' אלעזר לא תימא פכין גדולים דלאו אורחיה הוא אלא אפילו פכין קטנים נמי לאו אורחיה הוא. מיתיבי ולמעך. דלמא מן הצר התם מיירי. ואיכא דרמו להו אהדדי תנן ולא לרבוץ והתניא ולמעך. ומשני אמר ר' אלעזר לא קשיא כאן בפכין גדולים כאן בפכין קטנים:
124
קכ״ההילכך אזלינן בתר תרי לישנא דבפכין קטנים אורחיה הוא והויא תולדה דרגל ולמעך מן הצד אפילו כלים גדולים אורחיה הוא. וכן הלכה:
125
קכ״ו[דף י"ז ע"א]
אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתי' אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל שור וחמור. כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים שנא' אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צרקה שנא' זרעו לכם לצרקה וקצרו לפי חסד. ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים. זוכה לנחלה כיוסף שנאמר בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. משלחי רגל השור והחמור זוכה לנחלה כיוסף שנא' בכור שורו הרר לו. זוכה לנחלה כיששכר שנאמר יששכר חמור גרם. איכא ראמרי אויביו נופלין תחתיו כיוסף שנאמר בהם עמים ינגח (תחתיו) יחדיו. וזוכה לבינה כיששכר דכתיב ובני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה בישראל:
אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתי' אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל שור וחמור. כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים שנא' אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צרקה שנא' זרעו לכם לצרקה וקצרו לפי חסד. ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים. זוכה לנחלה כיוסף שנאמר בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. משלחי רגל השור והחמור זוכה לנחלה כיוסף שנא' בכור שורו הרר לו. זוכה לנחלה כיששכר שנאמר יששכר חמור גרם. איכא ראמרי אויביו נופלין תחתיו כיוסף שנאמר בהם עמים ינגח (תחתיו) יחדיו. וזוכה לבינה כיששכר דכתיב ובני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה בישראל:
126
קכ״זהדרן עלך פרק ארבעה אבות
127
קכ״חכיצד הרגל פרק ב
128
קכ״ט[שם]
כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה. כלומר בכך היא מועדת שמשברת דרך הילוכה. וחיובה ברשות הניזק וברשות הרבים פטורה:
כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה. כלומר בכך היא מועדת שמשברת דרך הילוכה. וחיובה ברשות הניזק וברשות הרבים פטורה:
129
ק״ל[ע"ב]
ת"ר בהמה מועדת כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הילוכה בשערה דרך הילוכה באוכף שעליה דהיינו מרצופין שקושרין באוכף. בפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה וחמור במשאוי משלם נזק שלם. הללו כולם תולדה דרגל נינהו דהיזקו מצוי ואין כוונתן להזיק:
ת"ר בהמה מועדת כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הילוכה בשערה דרך הילוכה באוכף שעליה דהיינו מרצופין שקושרין באוכף. בפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה וחמור במשאוי משלם נזק שלם. הללו כולם תולדה דרגל נינהו דהיזקו מצוי ואין כוונתן להזיק:
130
קל״אמתני' היו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק. פי' רבינו שלמה זצ"ל אע"ג דלאו שינוי הוא אלא אורחיה הוא משלם חצי נזק ותו לא דהלכתא גמירי לה. וברשות הניזק קאמר דברשות הרבים פטורה כדאוקמינן בריש פרק קמא דצרורות תולדה דרגל הוא לפוטרו ברשות הרבים. ורב פפא דקאמר בפ"ק דקרו להו לצרורות תולדה דרגל לשלם מן העליה. ולא קאמר לפוטרו ברשות הרבים כדקאמר רבא לאו משום דפליג ארבא דכולי עלמא מודים דצרורות פטורין ברשות הרבים. אלא ניחא ליה לרב פפא להשוות התולדות לאב לענין חיוב. והא דבעי רבא בגמ' חצי נזק צרורות מגופו משלם דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מהעליה או דילמא מהעליה משלם דלא אשכחן כי אורחיה דמשלם מגופו ההיא לא איפשטא ליה. ואמרו בריש פ"ק לרב פפא פשיטא ליה לרבא מיבעי' ליה:
131
קל״בהילכך הואיל ולרבא איבעי ליה ולרב פפא פשיטא ליה. אדרב פפא סמכינן. ואמרי' שלהי פ"ק דחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה דממונא הוא. הילכך משלם עפ"י עצמו ומגבינן ליה בבבל:
132
קל״ג[שם]
מתני' דרסה ע"ג כלים ושברתו. ונפל (על) של זה על כלי אחר ושברו. על הראשון משלם נזק שלם. ועל האחרון דע"י צרורות נשבר משלם חצי נזק. סתם לן תנא דצרורות חצי נזק הוא דמשלם. ופליג סומכוס בגמרא וקאמר צרורות נזק שלם משלם. וליתא אלא כרבנן קיימא לן. ואמר רבא לעולם קסברי רבנן דכחו כגופו דמי. והיינו טעמא דצרורות לא משלם אלא חצי נזק דהלכה למשה מסיני הוא:
מתני' דרסה ע"ג כלים ושברתו. ונפל (על) של זה על כלי אחר ושברו. על הראשון משלם נזק שלם. ועל האחרון דע"י צרורות נשבר משלם חצי נזק. סתם לן תנא דצרורות חצי נזק הוא דמשלם. ופליג סומכוס בגמרא וקאמר צרורות נזק שלם משלם. וליתא אלא כרבנן קיימא לן. ואמר רבא לעולם קסברי רבנן דכחו כגופו דמי. והיינו טעמא דצרורות לא משלם אלא חצי נזק דהלכה למשה מסיני הוא:
133
קל״ד[שם]
אמר רבא כל שבזב טמא כגון מגעו של זב. בנזקין משלם נזק שלם. כל שבזב טהור כגון זריקה בנזקין משלם חצי נזק. ורבא צרורות אתא לאשמעי' בתמיה. רבא עגלה מושכת בקרון (קמ"ל) אתא לאשמעינן דבזב טמא אם הלכה קרון שהזב עליה על גבי כלים טמאים משום מדרס הזב דבנזקין נמי עגלה שמשכה בקרון על גבי כלים כגופא הויא ולא כצרורות. ואם התיזו הצרורות מתחת הקרון טהור. לענין נזקין נמי צרורות נינהו. ותניא כוותיה עגלה מושכת בקרון נזק שלם:
אמר רבא כל שבזב טמא כגון מגעו של זב. בנזקין משלם נזק שלם. כל שבזב טהור כגון זריקה בנזקין משלם חצי נזק. ורבא צרורות אתא לאשמעי' בתמיה. רבא עגלה מושכת בקרון (קמ"ל) אתא לאשמעינן דבזב טמא אם הלכה קרון שהזב עליה על גבי כלים טמאים משום מדרס הזב דבנזקין נמי עגלה שמשכה בקרון על גבי כלים כגופא הויא ולא כצרורות. ואם התיזו הצרורות מתחת הקרון טהור. לענין נזקין נמי צרורות נינהו. ותניא כוותיה עגלה מושכת בקרון נזק שלם:
134
קל״הבעי רבא דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופו הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו. תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמר ליה מנא תבירא תבר. אלמא בתר מעיקרא אזלינן. לרבה פשיטא ליה. לרבא מיבעי ליה:
135
קל״ו[דף י"ח ע"א]
ת"ש תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלם נזק שלם. ש"מ בתר מעיקרא אזלינן. תרגמא אחבל. אליבא דרבא מיבעי ליה ולרבה דפשיטא ליה דמשלם נזק שלם על הדלי. הלכך הואיל ודרבא לא איפשט' סמכי' אדרבה דפשיט"ל דבתר מעיקר' אזלינן:
ת"ש תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלם נזק שלם. ש"מ בתר מעיקרא אזלינן. תרגמא אחבל. אליבא דרבא מיבעי ליה ולרבה דפשיטא ליה דמשלם נזק שלם על הדלי. הלכך הואיל ודרבא לא איפשט' סמכי' אדרבה דפשיט"ל דבתר מעיקר' אזלינן:
136
קל״ז[שם ע"ב]
בעי רבא יש העראה לצרורות או אין העראה לצרורות. לקרן מדמינן לה הואיל ומשונה הוא וחצי נזק הוא דמשלם כי קרן. או דילמא מעיקרא כי עבדיה כי אורחיה הוא תולדה דרגל הוא דהא אורחיה הוא והיזקה מצוי ואפ"ה חצי נזק הוא דמשלם הילכך היא העדאתה ואין לה העדאה אחרת ולא אפשיטא:
בעי רבא יש העראה לצרורות או אין העראה לצרורות. לקרן מדמינן לה הואיל ומשונה הוא וחצי נזק הוא דמשלם כי קרן. או דילמא מעיקרא כי עבדיה כי אורחיה הוא תולדה דרגל הוא דהא אורחיה הוא והיזקה מצוי ואפ"ה חצי נזק הוא דמשלם הילכך היא העדאתה ואין לה העדאה אחרת ולא אפשיטא:
137
קל״ח[דף י"ט ע"א]
בעי רב אשי יש שינוי בצרורות לרביע נזק או אין שינוי לצרורות ברביע נזק. מי אמרינן צרורות כאורחייהו חצי נזק אבל על ידי שינוי רביע נזק הוא דמשלם. או אין שינוי דבין כך וכך משלם חצי נזק:
בעי רב אשי יש שינוי בצרורות לרביע נזק או אין שינוי לצרורות ברביע נזק. מי אמרינן צרורות כאורחייהו חצי נזק אבל על ידי שינוי רביע נזק הוא דמשלם. או אין שינוי דבין כך וכך משלם חצי נזק:
138
קל״ט[שם]
בעא מיניה רבא בר ממל מר' אמי ואמרי לה מר' חייא בר ממל היתה מהלכת במקום שא"א לה אלא א"כ מנתזת וביעטה והתיזה והזיקה מהו. כיון דאי אפשר לה אורחיה הוא. או דילמא השתא מיהו מחמת ביעוט קא מנתזא צרורו' מהו תיקו. פירש רבינו שלמה זצ"ל היתה מהלכת בחצר הניזק מליאה צרורות דאי אפשר שלא תהא מנתזת. אורחי' הוא וכצרורות דעלמא הוא ומשלם חצי נזק או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוט הוא. ואם ת"ל יש שינוי לצרורות לרביע נזק הא רביע נזק (הוא) משלם. לא אורחיה הוא וצרורות נינהו ותולדה דרגל. ואפילו אייעד בביעוט והתיזה לא משלמת אלא חצי נזק דהא בלא"ה הוה מיתזק או דילמא מחמת ביעוט אתי ואם הועדה בכך משלם נזק שלם. דכיון דמשונה הוא הוי תולדה דקרן (הוא) מאי תיקו. ולקמן בבמ"צ אפרש דין היכא דמספקא לן דינא בממונא והיכא דסלקא שמעתתא בתיקו בפ' אלו מציאות ובפ' המפקיד:
בעא מיניה רבא בר ממל מר' אמי ואמרי לה מר' חייא בר ממל היתה מהלכת במקום שא"א לה אלא א"כ מנתזת וביעטה והתיזה והזיקה מהו. כיון דאי אפשר לה אורחיה הוא. או דילמא השתא מיהו מחמת ביעוט קא מנתזא צרורו' מהו תיקו. פירש רבינו שלמה זצ"ל היתה מהלכת בחצר הניזק מליאה צרורות דאי אפשר שלא תהא מנתזת. אורחי' הוא וכצרורות דעלמא הוא ומשלם חצי נזק או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוט הוא. ואם ת"ל יש שינוי לצרורות לרביע נזק הא רביע נזק (הוא) משלם. לא אורחיה הוא וצרורות נינהו ותולדה דרגל. ואפילו אייעד בביעוט והתיזה לא משלמת אלא חצי נזק דהא בלא"ה הוה מיתזק או דילמא מחמת ביעוט אתי ואם הועדה בכך משלם נזק שלם. דכיון דמשונה הוא הוי תולדה דקרן (הוא) מאי תיקו. ולקמן בבמ"צ אפרש דין היכא דמספקא לן דינא בממונא והיכא דסלקא שמעתתא בתיקו בפ' אלו מציאות ובפ' המפקיד:
139
ק״מ[שם]
בעא מיניה ר' ירמיה בר אבא היתה מהלכת ובעטה והתיזה והזיקה מהו לקרן מדמינן לה הואיל וביעטה וחייבת ברשות הרבים חצי נזק או דילמא כל צרורות תולדה דרגל הוא ופטורה ברשות הרבים. אמר ליה מסתברא תולדה דרגל הוא. התיזה ברשות הרבים כי אורחיה והלכו הצרורות בחצר הניזק ושברו כלים מהו. א"ל עקירה אין כאן הנחה יש כאן בתמי' כלומר פטור הואיל ועקירה הואי במקום פטור. איתיביה היתה מהלכת בדרך והתיזה והזיקה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייבת מאי לאו התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים. לא התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד וחייבת. והא אמרת עקירה אין כאן הנחה יש כאן א"ל הדרי בי:
בעא מיניה ר' ירמיה בר אבא היתה מהלכת ובעטה והתיזה והזיקה מהו לקרן מדמינן לה הואיל וביעטה וחייבת ברשות הרבים חצי נזק או דילמא כל צרורות תולדה דרגל הוא ופטורה ברשות הרבים. אמר ליה מסתברא תולדה דרגל הוא. התיזה ברשות הרבים כי אורחיה והלכו הצרורות בחצר הניזק ושברו כלים מהו. א"ל עקירה אין כאן הנחה יש כאן בתמי' כלומר פטור הואיל ועקירה הואי במקום פטור. איתיביה היתה מהלכת בדרך והתיזה והזיקה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייבת מאי לאו התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים. לא התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד וחייבת. והא אמרת עקירה אין כאן הנחה יש כאן א"ל הדרי בי:
140
קמ״א[שם ע"ב]
יתיב רב אושעי' ור' יהודה אקילעא רבי ר' יהודה נשיאה ונפק מילתא מבינייהו כשכשה בזנבה והזיקה מהו אורחיה הוא ופטורה ברשות הרבים או לא. א"ל וכי יאחזנה בזנבה בכל שעה שלא תכשכש וילך וודאי פטור ברשות הרבים דאורחיה הוא ותולדה דרגל הוא. וכי מאחר דאורחיה מאי איבעי ליה כשכוש יתירא קא מיבעיא ליה אי אורחיה הוא או לא. ופשט ליה לפטורא. ומעיקרא דפריך ליה אי הכי קרן נמי משום דהוה סבור דכשכוש לאו יתירא קא מיבעיא ליה:
יתיב רב אושעי' ור' יהודה אקילעא רבי ר' יהודה נשיאה ונפק מילתא מבינייהו כשכשה בזנבה והזיקה מהו אורחיה הוא ופטורה ברשות הרבים או לא. א"ל וכי יאחזנה בזנבה בכל שעה שלא תכשכש וילך וודאי פטור ברשות הרבים דאורחיה הוא ותולדה דרגל הוא. וכי מאחר דאורחיה מאי איבעי ליה כשכוש יתירא קא מיבעיא ליה אי אורחיה הוא או לא. ופשט ליה לפטורא. ומעיקרא דפריך ליה אי הכי קרן נמי משום דהוה סבור דכשכוש לאו יתירא קא מיבעיא ליה:
141
קמ״ב[שם]
בעי רב עינא כשכשה באמתה והזיקה מהו. מי אמרי' מירי דהוה אקרן קרן לאו יצריה תקיף להו וחייב הכא נמי לא שנא וחייב. או דילמא קרן כוונתה להזיק האי אין כוונתה להזיק והויא תולדה דרגל ופטורה בר"ה מאי תיקו:
בעי רב עינא כשכשה באמתה והזיקה מהו. מי אמרי' מירי דהוה אקרן קרן לאו יצריה תקיף להו וחייב הכא נמי לא שנא וחייב. או דילמא קרן כוונתה להזיק האי אין כוונתה להזיק והויא תולדה דרגל ופטורה בר"ה מאי תיקו:
142
קמ״ג[שם]
מתני' התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר וחיובייהו בחצר הניזק. היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים כלומר מרקד ומשבר את הכלים משלם חצי נזק. ואוקי בגמ' מתני' באדייה אדוייה שזרק התרנגול הדליל ושבר בזריקתו כלים דהוי צרורות. ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם בעל תרנגול אלא חצי נזק והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו. כך פי' רבינו שלמה זצ"ל. אבל רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פירש דהקושר חייב חצי דחשיב כמו אבנו וסכינו ומשאו שהניח בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דקנפלי. דהאי תרנגול כרוח מצויה הוי. מדפריך גבי דליל אי דלא אצנעיה פושע הוא. מיהו הכל אינו חייב הואיל ותרנגול נמי עביד הזיקא דאדייה אדוייה והקושר נמי חייב הואיל וקשר:
מתני' התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר וחיובייהו בחצר הניזק. היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים כלומר מרקד ומשבר את הכלים משלם חצי נזק. ואוקי בגמ' מתני' באדייה אדוייה שזרק התרנגול הדליל ושבר בזריקתו כלים דהוי צרורות. ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם בעל תרנגול אלא חצי נזק והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו. כך פי' רבינו שלמה זצ"ל. אבל רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פירש דהקושר חייב חצי דחשיב כמו אבנו וסכינו ומשאו שהניח בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דקנפלי. דהאי תרנגול כרוח מצויה הוי. מדפריך גבי דליל אי דלא אצנעיה פושע הוא. מיהו הכל אינו חייב הואיל ותרנגול נמי עביד הזיקא דאדייה אדוייה והקושר נמי חייב הואיל וקשר:
143
קמ״ד[שם]
דליל הפקר. אמר רב הונא נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב. פירש רבינו שלמה זצ"ל נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב פי' נקשר מאליו בתרנגול ונתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית ליה בעלים. בעל תרנגול. איש כי יכרה אמר רחמנא ולא כי יכרה שור בור. קשרו אדם חייב פי' רבינו שלמה זצ"ל חייב הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים. ולא נהירא לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דקיי"ל כל תקלה שהניחה בר"ה בור היא וחייב משום בור ואעפ"י שלא זכה בו. דעד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא בדלא אפקרינהו אבל אפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור. והאי דקא קשרו אדם חייב לאו דוקא קשרו אלא אפילו אם היה מונח במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו חייב כדפרכינן ואי לא אצנעיה פושע הוא ואפילו לא הגביהו ולא קנאו. ולא כמו שפירש"י זצ"ל דקנייה בהגבהה כשקשרו ויש לו דליל בעלים:
דליל הפקר. אמר רב הונא נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב. פירש רבינו שלמה זצ"ל נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב פי' נקשר מאליו בתרנגול ונתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית ליה בעלים. בעל תרנגול. איש כי יכרה אמר רחמנא ולא כי יכרה שור בור. קשרו אדם חייב פי' רבינו שלמה זצ"ל חייב הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים. ולא נהירא לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דקיי"ל כל תקלה שהניחה בר"ה בור היא וחייב משום בור ואעפ"י שלא זכה בו. דעד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא בדלא אפקרינהו אבל אפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור. והאי דקא קשרו אדם חייב לאו דוקא קשרו אלא אפילו אם היה מונח במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו חייב כדפרכינן ואי לא אצנעיה פושע הוא ואפילו לא הגביהו ולא קנאו. ולא כמו שפירש"י זצ"ל דקנייה בהגבהה כשקשרו ויש לו דליל בעלים:
144
קמ״הת"ר
145
קמ״ו[לעיל בדף י"ז ע"ב] תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו את הכלים בכנפיהן שנגעו בכנפיהן בכלי משלמין נזק שלם. ברוח שבכנפיהן דהיינו צרורות דכחן הוא משלם חצי נזק. סומכוס אומר נזק שלם. והלכה כחכמים:
תניא אידך תרנגולין שהיו מהדסין על גבי עיסה. כלומר מרקרין על גבי עיסה או על גבי פירות וטינפו וניקרו בחוטם שלהם משלמין נזק שלם דאורחייהו הוא כרגל וברשות הניזק קאמר. העלו עפר מן הארץ לעיסה דהיינו כחו ולא גופו או צרורות משלם חצי נזק. סומכוס אומר נזק שלם. והלכה כחכמים:
תניא אידך תרנגולין שהיו מהדסין על גבי עיסה. כלומר מרקרין על גבי עיסה או על גבי פירות וטינפו וניקרו בחוטם שלהם משלמין נזק שלם דאורחייהו הוא כרגל וברשות הניזק קאמר. העלו עפר מן הארץ לעיסה דהיינו כחו ולא גופו או צרורות משלם חצי נזק. סומכוס אומר נזק שלם. והלכה כחכמים:
146
קמ״ז[שם]
מתני' כיצד השן מועדת לאכול את הדאוי לה. כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הדאויין לה ושתתה משקין הראויין לה משלם נזק שלם. וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלמת נזק שלם. ופרה שאכלה שעורין שהם מאכל חמור. וחמור שאכל כרשינין שהם מאכל פרה. וכלב שליקלק את השמן. וחזיר שאכל חתיכה בשר משלמין נזק שלם אעפ"י שאין רגילין בכך הואיל ואורחייהו לאכול ע"י הדחק כשהן רעבין ראויין לה קרינן בהו. אמר רב פפא השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחיה למיכל כל שעה ואורחיה למיכל ע"י הדחק ואפ"ה שמה אכילה. ואע"ג דע"י הדחק. האי שונרא דאכיל תמרי דאורחיה למיכלינהו על ידי הדחק וחמרא דאכל ביניתא משלם נזק שלם. אבל כסות וכלים לאו אורחייהו למיכלינהו אפי' ע"י הדחק אלא מתכוון והוי תולדה דקרן. ההוא חמרא דאכיל נהמא ופלסיה לסלא. פי' לעסו או סדקו חייביה רב יהודה אנהמא לשלם נזק שלם ואסלא חצי נזק. פי' רבינו שלמה זצ"ל דמשונה הוא וכגון שתפש ניזק דאין דנין דיני קנסות בבבל ופלגא נזקא קנסא. ופרכינן אמאי וכיון דאורחיה למיכל נהמא אורחיה נמי לפלוס סלא. דאכיל והדר פלסיה ומשונה הוא. ורמינהו אכלה פת ובשר ותבשיל משלם חצי נזק מאי לאו בבהמה לא בחיה שאין דרכה בפת ובשר אפילו ע"י הדחק. אבל חמור דרכו בפת. ופרכינן אחיה אי חיה בשר אורחיה הוא. דמטוי כלומר שהוא צלוי באש. ואי' תימ' בטביא כלומר צבי הבר אין דרכו בפת ובבשר שעל גבי שלחן שאין דרכו בכך: ויש ספרים שכתבו בהם לעולם בבהמה ובפתותא לשון פתות אותה פתים כלו' שמפתת ואוכלת ואין דרכה בכך ומשונה הוא:
מתני' כיצד השן מועדת לאכול את הדאוי לה. כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הדאויין לה ושתתה משקין הראויין לה משלם נזק שלם. וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלמת נזק שלם. ופרה שאכלה שעורין שהם מאכל חמור. וחמור שאכל כרשינין שהם מאכל פרה. וכלב שליקלק את השמן. וחזיר שאכל חתיכה בשר משלמין נזק שלם אעפ"י שאין רגילין בכך הואיל ואורחייהו לאכול ע"י הדחק כשהן רעבין ראויין לה קרינן בהו. אמר רב פפא השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחיה למיכל כל שעה ואורחיה למיכל ע"י הדחק ואפ"ה שמה אכילה. ואע"ג דע"י הדחק. האי שונרא דאכיל תמרי דאורחיה למיכלינהו על ידי הדחק וחמרא דאכל ביניתא משלם נזק שלם. אבל כסות וכלים לאו אורחייהו למיכלינהו אפי' ע"י הדחק אלא מתכוון והוי תולדה דקרן. ההוא חמרא דאכיל נהמא ופלסיה לסלא. פי' לעסו או סדקו חייביה רב יהודה אנהמא לשלם נזק שלם ואסלא חצי נזק. פי' רבינו שלמה זצ"ל דמשונה הוא וכגון שתפש ניזק דאין דנין דיני קנסות בבבל ופלגא נזקא קנסא. ופרכינן אמאי וכיון דאורחיה למיכל נהמא אורחיה נמי לפלוס סלא. דאכיל והדר פלסיה ומשונה הוא. ורמינהו אכלה פת ובשר ותבשיל משלם חצי נזק מאי לאו בבהמה לא בחיה שאין דרכה בפת ובשר אפילו ע"י הדחק. אבל חמור דרכו בפת. ופרכינן אחיה אי חיה בשר אורחיה הוא. דמטוי כלומר שהוא צלוי באש. ואי' תימ' בטביא כלומר צבי הבר אין דרכו בפת ובבשר שעל גבי שלחן שאין דרכו בכך: ויש ספרים שכתבו בהם לעולם בבהמה ובפתותא לשון פתות אותה פתים כלו' שמפתת ואוכלת ואין דרכה בכך ומשונה הוא:
147
קמ״ח[דף כ' ע"א]
אמר אילפא בהמה ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייבת מ"ט נבי חבירתה כחצר הניזק דמיא. נימא מסייע ליה היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת. כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת שקופצת על צוארו ואוכלת דאין דרכה בכך ותולדה דקרן הוא וחייבת חצי נזק. והיכא איתמר דרבא אהא איתמר. דאמר ר' אושעיא בהמה ברשות הרבים הלכה ואכלה פטורה. עמדה ואכלה חייבת. מאי שנא (ד)הלכה דאורחיה הוא עמדה נמי אורחיה הוא. אמר רבא בקופצת. והיינו דלא מסייעא לאילפא ההיא דקופתו מופשלת לאחוריו. דאיכא למידחייה ולאוקמא בקופצת:
אמר אילפא בהמה ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייבת מ"ט נבי חבירתה כחצר הניזק דמיא. נימא מסייע ליה היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת. כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת שקופצת על צוארו ואוכלת דאין דרכה בכך ותולדה דקרן הוא וחייבת חצי נזק. והיכא איתמר דרבא אהא איתמר. דאמר ר' אושעיא בהמה ברשות הרבים הלכה ואכלה פטורה. עמדה ואכלה חייבת. מאי שנא (ד)הלכה דאורחיה הוא עמדה נמי אורחיה הוא. אמר רבא בקופצת. והיינו דלא מסייעא לאילפא ההיא דקופתו מופשלת לאחוריו. דאיכא למידחייה ולאוקמא בקופצת:
148
קמ״טמיהו לענין הילכתא למעשה איתא לאילפא. וההיא דקופתו מופשלת נמי איירי בלא קופצת לענין הילכתא. ורבא גופיה לא אוקמ' בקופצת כדאוקמא להא דר' אושעיא. ובהמה ברשות הרבים בין הלכה ואכלה ובין עמדה ואכלה פטורה. ואם קופצת חייבת:
149
ק״נ[לעיל די"ט ע"ב]
מתני' הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות. אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק דמשונה הוא. בד"א ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטורה דבעינן ובער בשדה אחר. ואם נהנית משלמת מה שנהנית כיצד משלמת מה שנהנית אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית. מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה. מפתח החנות משלמת מה שנהנית. מתוך החנות משלמת מה שהזיקה:
מתני' הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות. אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק דמשונה הוא. בד"א ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטורה דבעינן ובער בשדה אחר. ואם נהנית משלמת מה שנהנית כיצד משלמת מה שנהנית אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית. מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה. מפתח החנות משלמת מה שנהנית. מתוך החנות משלמת מה שהזיקה:
150
קנ״א[שם דף כ' ע"א]
אמר רב הא דקתני מתני' ברשות הרבים פטורה אכולהו קאי ואפי' אכסות וכלים רשינוי הוא ותולדה דקרן ומ"ט כל המשנה כגון זה שהניח כסותו וכליו ברשות הרבים ובא אחר ושינה בו פטור כגון זו שאכלתו. ושמואל אמר לא שנו אלא פירות וירקות שפטר ברשות הרבים אבל כסות וכלים . וכן רשב"ל אכולהו כרב. ואזדא רשב"ל לטעמיה דאמר רשב"ל שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת ביעטה מהלכת ברבוצה פטורה. ואע"ג דבעטה ברשות הרבים חייבת הכא פטורה דכל המשנה כגון זאת שרבצה ברשות הרבים. ובא אחר ושינה בו כגון זאת שביעטה בה פטורה רבוצה במהלכת חייבת. ור' יוחנן אמר לא שנו אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייבת כשמואל:
אמר רב הא דקתני מתני' ברשות הרבים פטורה אכולהו קאי ואפי' אכסות וכלים רשינוי הוא ותולדה דקרן ומ"ט כל המשנה כגון זה שהניח כסותו וכליו ברשות הרבים ובא אחר ושינה בו פטור כגון זו שאכלתו. ושמואל אמר לא שנו אלא פירות וירקות שפטר ברשות הרבים אבל כסות וכלים . וכן רשב"ל אכולהו כרב. ואזדא רשב"ל לטעמיה דאמר רשב"ל שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת ביעטה מהלכת ברבוצה פטורה. ואע"ג דבעטה ברשות הרבים חייבת הכא פטורה דכל המשנה כגון זאת שרבצה ברשות הרבים. ובא אחר ושינה בו כגון זאת שביעטה בה פטורה רבוצה במהלכת חייבת. ור' יוחנן אמר לא שנו אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייבת כשמואל:
151
קנ״בהלכך קיימ"ל דכסות וכלים דרב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני ורשב"ל ור' יוחנן הלכה כר"י. לימא דר' יוחנן לית ליה דרשב"ל אפילו בשתי פרות דקאמר ביעטה ברבוצה פטורה. לא לעולם אית ליה. וכסות עביד אינש דמנח גלימיה ומתפח. אבל בהמה לאו אורחיה לרבוץ ברשות הרבים. ושמואל נמי (ד)אפשר אית ליה לדרשב"ל:
152
קנ״גהלכך הלכה כרשב"ל בפרות:
153
קנ״ד[שם]
מתני' ואם נהנית משלמת מה שנהנית. וכמה. רבה אמר דמי עמיר שאם אכלה שעורים כדי שבעה אין זה משלם לו אלא רמים כמו שהיה צריך ליתן בקשין ותבן להאכילה. דמצי למימר אי אפשר לי להאכילה שעורין אלא קשין ותבן. ורבא אמר דמי שעורים בזול כפי שהיה צריך ליקח שעורים למאכלה אם היה רוצה להאכילה שעורים. ולא יתן לה כשער היקר שבשוק. דדילמא איהו לא מאכיל לה שעורין אלא בזול יתן לו. כדאמרינן בבבא בתרא פ' מי שמת כל זוזא חשבינן ליה בארבעה דנקי דהיינו שני שלישי הדמים:
מתני' ואם נהנית משלמת מה שנהנית. וכמה. רבה אמר דמי עמיר שאם אכלה שעורים כדי שבעה אין זה משלם לו אלא רמים כמו שהיה צריך ליתן בקשין ותבן להאכילה. דמצי למימר אי אפשר לי להאכילה שעורין אלא קשין ותבן. ורבא אמר דמי שעורים בזול כפי שהיה צריך ליקח שעורים למאכלה אם היה רוצה להאכילה שעורים. ולא יתן לה כשער היקר שבשוק. דדילמא איהו לא מאכיל לה שעורין אלא בזול יתן לו. כדאמרינן בבבא בתרא פ' מי שמת כל זוזא חשבינן ליה בארבעה דנקי דהיינו שני שלישי הדמים:
154
קנ״הכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל איכא מאן דפסק כרבה משום דהוה רביה דרבא. ואיכא מאן דפסק כרבא משום דבתראה הוא. ואין נראה למ"ו רבינו אבי העזרי זצ"ל כיון שכנגדו חלוק:
155
קנ״ו[שם]
אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא. ואמר ליה מאי מילי מעלייתא אמר ליה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות לו שכר. היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגדא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה דלא עביד למיגר זה שדר באותו חצר לפי שמצוין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר. וזה לא חסר דהא לא קיימא לאגרא. ופשיטא דפטור אבל בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה שהיה צריך לשכור אחרת וזה חסר דחצירו קיימא להשכיר והוה מיגר ליה לאחריני ופשיטא דחייב. ל"צ בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר מאי. מצי אמר ליה מאי חסרתיך או דילמא מצי אמר ליה הא אתהנית:
אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא. ואמר ליה מאי מילי מעלייתא אמר ליה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות לו שכר. היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגדא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה דלא עביד למיגר זה שדר באותו חצר לפי שמצוין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר. וזה לא חסר דהא לא קיימא לאגרא. ופשיטא דפטור אבל בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה שהיה צריך לשכור אחרת וזה חסר דחצירו קיימא להשכיר והוה מיגר ליה לאחריני ופשיטא דחייב. ל"צ בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר מאי. מצי אמר ליה מאי חסרתיך או דילמא מצי אמר ליה הא אתהנית:
156
קנ״ז[שם ע"ב]
שלחוה קמיה דר' אמי ואמר וכי מה עשה לו ומה חסדו ומה הזיקו ופשיטא דפטור דזה לא נהנה וזה לא חסר. אמר ר' חייא בר אבא נתיישב בדבר ונעיין בה בישוב הדעת הדר שלחוה לקמיה דר' אמי ואמר כולי האי שלחו לי ואזלי אילו אשכח בה טעמא לחיובא מי לא שלחנא להו:
שלחוה קמיה דר' אמי ואמר וכי מה עשה לו ומה חסדו ומה הזיקו ופשיטא דפטור דזה לא נהנה וזה לא חסר. אמר ר' חייא בר אבא נתיישב בדבר ונעיין בה בישוב הדעת הדר שלחוה לקמיה דר' אמי ואמר כולי האי שלחו לי ואזלי אילו אשכח בה טעמא לחיובא מי לא שלחנא להו:
157
קנ״ח[שם]
איתמר רב הונא אמר ר"י אינו צריך להעלות לו שכר. ר' אבהו אר"י צריך להעלות לו שכר. וההיא דר' אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר. וליתא:
איתמר רב הונא אמר ר"י אינו צריך להעלות לו שכר. ר' אבהו אר"י צריך להעלות לו שכר. וההיא דר' אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר. וליתא:
158
קנ״ט[דף כ"א ע"א]
שלח ליה ר' אבא בר זבדא למרי בר מר בעי מיניה מרב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא. אדהכי והכי נח נפשיה דרב הונא. א"ל רבא בר רב הכי אמר אבא מרי משמיה דרב אין צריך להעלות לו שכר. והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון. שמעון מאי עבידתיה. ה"ק נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון. תרתי בתמיה. הא דקיימא לאגרא מעלה שכר דהוה ליה (ד)זה נהנה וזה חסר. והא דלא קיימא לאגרא פטור. איתמר נמי א"ר חייא בר אבין אמר רב ואמרי לה חייא בר יוסף א"ר יוחנן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים מעלה שכר לבעלים וכגון דקיימא לאגרא. אמר רב חסדא א"ר הונא אמר רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא קיימא לאגרא אין צריך להעלות לו שכר. משום ושאיה יוכת שער שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו. הילכך זה שעמד בו הנאהו. אמר בר רב אשי לדידי חזי לי' והוי מנגח כי תורא. רב יוסף ואיתימא רב הונא אמר ביתא מייתבא יתיב. כלו' בית שהוא מיושב בדירות בני אדם ישובו קיים לפי שהדרים בתוכו רואים מה שהוא צריך ומתקנים אותו. מ"ב איכא בינייהו דקשתמשי ביה בעה"ב בתיבנא וציבי שהיו עציו ואבניו בו. למ"ד משום שאיה הכא ליכא שאיה הואיל ומשתמשים בו וחייב בעבוד שנהנה הימנו ואע"ג דלא קיימא לאגרא. למ"ד משום ביתא מיתבא יתיב איכא אע"ג דמשתמש ביה בתבנו ובעציו אפ"ה הואיל ואינו דר כל שעה בתוכו אינו רואה מה שהוא צריך. הילכך זה שדר בתוכו רואה מה שהוא צריך ומתקנו. הנאהו ופטור:
שלח ליה ר' אבא בר זבדא למרי בר מר בעי מיניה מרב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא. אדהכי והכי נח נפשיה דרב הונא. א"ל רבא בר רב הכי אמר אבא מרי משמיה דרב אין צריך להעלות לו שכר. והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון. שמעון מאי עבידתיה. ה"ק נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון. תרתי בתמיה. הא דקיימא לאגרא מעלה שכר דהוה ליה (ד)זה נהנה וזה חסר. והא דלא קיימא לאגרא פטור. איתמר נמי א"ר חייא בר אבין אמר רב ואמרי לה חייא בר יוסף א"ר יוחנן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים מעלה שכר לבעלים וכגון דקיימא לאגרא. אמר רב חסדא א"ר הונא אמר רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא קיימא לאגרא אין צריך להעלות לו שכר. משום ושאיה יוכת שער שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו. הילכך זה שעמד בו הנאהו. אמר בר רב אשי לדידי חזי לי' והוי מנגח כי תורא. רב יוסף ואיתימא רב הונא אמר ביתא מייתבא יתיב. כלו' בית שהוא מיושב בדירות בני אדם ישובו קיים לפי שהדרים בתוכו רואים מה שהוא צריך ומתקנים אותו. מ"ב איכא בינייהו דקשתמשי ביה בעה"ב בתיבנא וציבי שהיו עציו ואבניו בו. למ"ד משום שאיה הכא ליכא שאיה הואיל ומשתמשים בו וחייב בעבוד שנהנה הימנו ואע"ג דלא קיימא לאגרא. למ"ד משום ביתא מיתבא יתיב איכא אע"ג דמשתמש ביה בתבנו ובעציו אפ"ה הואיל ואינו דר כל שעה בתוכו אינו רואה מה שהוא צריך. הילכך זה שדר בתוכו רואה מה שהוא צריך ומתקנו. הנאהו ופטור:
159
ק״סהלכך הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא קיימא לאגרא ולא משתמש ביה בעה"ב במידי. בין לרב בין לר' יוחנן אין צריך להעלות לו שכר. ורבא נמי סבר לעיל דאין צריך להעלות לו שכר. דפליג ארמי בר חמא דפשיט ממתניתין לחיובא מדקתני אם נהנית משלמת מה שנהנית. ואמר רבא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה ואע"ג דלא דמיא למתניתין קיבלה מינה. האי זה נהנה וזה חסר הוא במתניתין. והאי זה נהנה וזה לא חסר. ור' אמי נמי שלחה לפטורה. אבל היכא ביה בעל הבית בתבנו ועציו לרב חסדא א"ר הונא אמר רב חייב. ולרב יוסף א"ר הונא אמר רב פטור:
160
קס״אמיהו אנן כר' יוחנן קיי"ל דפטר בין משתמש ביה בין לא משתמש ביה דסתמא קאמר פטור. וכן רבין ור' אמי לא מחלקי בין משתמש ביה בין לא משתמש ביה:
161
קס״בויש אומרים דכפינן ליה לבעל החצר שיניח את זה לדור בו דכיון דלא קיימא לאגרא כגון זה כופין אותו על מדת סדום כדאמרינן בפ"ק דב"ב גבי תרתי ארעתא שיש להם לחלוק על חד נגרא ואחד מהם קנה קרקעות אצל האחת. כגון זה כופין על מדת סדום דכיון דאחד (מהם) ניגרא נינהו שתיהן שוות וכפינן את זה שיניח ויתן לו הקרקע שאצל הקרקע שקנה. הכא נמי כפינן לבעל החצר שיניח לדור בחצירו לזה דראשון שבא לדור בתוכו:
162
קס״גויש אומרים שאני התם דאפילו אי הוה שקיל חד קרקע אצל הקרקע שקנה זה לא היה מרויח כלום דשתיהן שוות ואפי' בעי לארווחי (ו)לא מצי לארווחי ולא מידי. הילכך כגון זה כופין על מדת סדום. אבל הכא אי בעי בעל חצר לאוגרי לעלמא הוה מרווח. השתא כי נמי לא אוגר ליה לא כייפינן ליה:
163
קס״דוכן כתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל בשמעתתין דרך פשטיה שיכול למונעו מלדור בביתו. ואי חצר דקיימ' לאגרא הוא צריך להעלות לו שכר ואפי' בגברא דלא עביד למיגר דהוה ליה זה חסד וזה לא נהנה. וראיה משמעתתין דפרכינן תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו. הא רביעית מחייבין אותו ש"מ זה נהנה וזה לא חסד חייב. ושנינן שאני התם דאמר ליה (אי לאו) את גרמת לי היקיפא יתירא. דאי לאו שדה שמעון בין שדותיו שריבה לו הדרך הוה סגי ליה בחיצונות והיו כל שדותיו גדודים. הילכך חסר הוא בשבילו. הא למדת דבשביל דחסר בשבילו מחייבינן אותו. הכא נמי חסר בשבילו הוא דאי לאו הוא דר ביה הוה מיגר לאחריני והוה מרווח. הילכך חייב ליתן לו השכר. כך פסק מ"ו רבינו אבי העזרי ז"ל. ואע"ג דלא דמו דהכא זה חסר ולא נהנה וגבי מקיף חבירו זה נהנה וזה חסר. אעפ"כ אין הפטור תלוי אלא בדלא קיימא לאגרא דאמר ליה מאי חסרתיך. אבל חצר דקיימא לאגרא אפי' גברא דלא עביד למיגר חייב דהא חסריה. וכן השיב רבינו יצחק בר אשר זצ"ל:
164
קס״הופסק מ"ו רבינו אבי העזרי זצ"ל דאם אין איש משתדל בו לשוכרו ולהשכירו אע"ג דאילו הוו בעלים הכא הוו מוגרי ליה. כיון דליתנהו הכא לא הוא ולא שלוחו הדר בו פטור דהוי כמאן דלא קאי לאגרא. ויש משיבים עליו דאדרבה כי הוו בעלים הכא טפי הוה ליה למיפטר לדר שם. מדהוה למחויי ביה ולמימר זילו פוקו לברא או הב לי אגרא ותיב. מדלא מחי ביה אחולי אחיל גביה. אלא טעמא הוי משום דאכסדיה כי דייר ביה דמאן דחזי סבר אגריה ממריה ולא תבע ליה למריה למיגר מניה ומריה סבר האי דדייר ביה יהיב ליה אגרא דמה לי הוא ומה לי אחר ולהכי שתיק ולא מיחה ביה:
165
קס״ושו"ת מעשה שהיה ליעקב שתי בנות. והיה ליעקב בית אחד שהיה לו אלא שמעלה ממנו מס לגוי. ונתן יעקב הבית לשתי בנותיו. ואחר זמן נשאת לאה הגדולה לראובן ורחל היתה קטנה. וכשנשא ראובן את לאה נכנס עם אשתו בבית לדור בו והכניס גם שמעון אחיו עם אשתו בבית והיה בבית שנה. וכשהגיע זמן לפרוע המס לגוי לא נתן ראובן כלום לפי שלא חשש לחקור אימת הזמן. והעליל הגוי כי לא ניתן לו המס בזמנו ורצה להחליט לו הבית עד כי נתפשרו זקני העיר בכך וכך. ובא יעקב והעמיד אפוטרופוס לרחל בתו הצעירה וטען אפוטרופוס על ראובן אתה נכנסת בלא רשות רחל אחות אשתך הקטנה ובלא דעת אביה והחזקת בכל הבית גם בחלק רחל. ועוד שהכנסת את אחיך לתוך הבית ונתחייבת ליתן כל המס. ומאחר שלא חקרת לידע זמן המס לפורעו גרמת שהעליל הגוי על זה הבית. וחייב אתה לשלם המס גם דמי הפשרה. השיב ראובן איני חייב כ"א חצי המס כשנכנסתי לבית נכנסתי רק בחלקי ולא מחיתי ליעקב חמי מלהכניס אדם בחלק רחל בתו ליתן לה שכירות גם לא מחיתי לחלוק הבית. ובעלילו' הגוי איני חייב כלום. לפי שלא ידעתי עלילות המס שמחדש נכנסתי לבית ע"כ השאלה:
166
קס״זכך דעתי נוטה שאם היה נכנס ראובן לבדו לדור בו ולא הכניס שמעון אחיו. לא היה ראובן חייב אלא חצי המס וחצי עלילה דקיי"ל הדר בחצר של חבירו שלא מדעת אין צריך להעלו' לו שכר בחצר דלא קיימא לאגרא. וראובן זה לא נהנה מחלק רחל ולא חסרה דכיון שהבית מחזיק ח' אמות ויש בו דין חלוקה ד' אמות לכל אחד ואחד כדאמרי' בסוכה אע"פ שנשתמש ראובן בתוך הבית לא מצי למימר אפוטרופוס הא אתהנית דכיון דחצי הבית של ראובן הוה ליה כגברא דלא עביד למיגר ולא מצי אמר ליה נמי חסרת את רחל דכיון דלא מיחה ראובן ביד אביה להכניס איש אחד בחלקה להעלות לה שכר ולא מיחה לחלוק הבית אשתכח דלא חסרה כלום. וכיון שהדין כך שיתנו שניהם המס ראובן ורחל נמצא שעל שניהם לחקור זמן המס וכיון שלא חקרו הפסידו שניהם. ואם באת לחלוק ולומר ראובן זה קרוי גברא דעביד למיגר והוא נהנה. דכי אמור רבנן גברא דלא עבוד למיגר הני מילי שיש לו בית מיוחד לו לבדו ונכנס לדור בחצר חבירו שאין לו חלק בה. אבל ראובן זה שאין לו בית חלוק לעצמו אלא הוא שותפו מיקרי גברא דעביד כדתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ר"א בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ובכניסה גרידא שהוא משתמש תשמיש עראי הוא דפליגי ופסקי הלכה כר"א בן יעקב. אבל בתשמיש קבוע לכ"ע אסורים כדקתני סיפא ושניהם מלהעמיד שם ריחיים ותנור ומלגדל תרנגולים. ודירת ראובן נמי תשמיש קבוע וקרוי נהנה. אי אפשר לומר כן דהא מוקמינן לה מחלוקת שאין בה כדי חלוקה הילכך כל חד וחד נהנה מחבירו שאין החצר ראויה לשניהם. אבל בית זה כבר אמרנו שיש בו דין חלוקה. ואפילו אם ת"ל רישא דמתני' היא דאוקימנא כשאין בה דין חלוקה. אבל בסיפא דמיירי בתשמיש קבוע מודו בה תרווייהו אפי' ביש בה דין חלוקה איירי. אלמא אפילו כי האי גוונא מיקרי כל אחד נהנה משל חבירו. לא קשיא לן ולא מידי. דגבי איסור נדר וקונם ושבועה אפילו במידי דאית ביה הנאה פורתא אסור. אבל גבי ממונא מיקרי לא עביד למיגר ואינה חשובה הנאה כיון דפלגא דידיה. ועוד אפילו כי ילפת ממונא מאיסורא. והוי זה נהנה. הא קיי"ל כר"א דאמר הדר בחצר שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר. ואוקמי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. אלמא כיון דלא חסריה ליכא לן למיחש במאי דאתהני. ובדין הוא דגבי נדרים דמיתסר בהנאה לחודה אע"ג דלא חסריה לפי שהמדיר הדירו בהנאה ואע"ג דלא מחסיר ביה המדיר:
167
קס״חואם יעלה על לב איש להקשות מפרק הפרה דתנן היה מדלה מים מן הבור ובא חבירו ואמר הנח לי ואני אדלה. כיון שהניחו משתמש פטור. ר"א בן יעקב אומר עד שימסור לו דליו. ואוקמי' שם דביש ברירה פליגי דר"א סבר יש ברירה ורבנן סברי אין ברירה. ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר וכו' אלא לא פליגי אלא בתשמיש עראי הואיל דמדמי ליה לשותפין דמיירי בכניסה לחודא. אבל בתשמיש קבוע שרוצה לדלות ממנו חדש או שנה. אפי' ר"א בן יעקב מודה שהניחו משתמש פטור. ובא לדמות מעשה דראובן לברייתא זו. ולומר כאן שראובן זה משתמש בעל הבית בקביעות נעשה שואל בחלקה של רחל ועליו מוטלת שמירת הקרקע לחקור אחר זמן המס דהא שואל חייב באונסין. ואפילו בשאילת הקרקע שלא נתמעטו הקרקעות מדין שואל כמו שנתמעטו בשומר חנם ובשומר שכר. שהרי אנו רואין בבור זה שנתחייב בחלק שותפו משום שאלה. וכיון שלא עשה ראובן כך חייב לשלם כל העלילה. לא ס"ד דבור זה אין בו דין חלוקה דמצי למימר בשלי אני משתמש הילכך כי פליגי בתשמיש עראי של שעה דס"ל לר"א בן יעקב דכיון דתשמיש עראי הוא יש לומר יש ברירה ובחלקי אני משתמש ולא נתחייבתי בחלקך אלא בתשמיש קבוע דאין בו דין חלוקה. וזה אומר לו הנח לי ואני אדלה אפילו ר"א בן יעקב מודה דעושה שואל בחלק שותפו דהא לא מצי משתמיש תשמיש קבוע בחלקו אלא א"כ משתמש בכל הבור. וגבי ראובן זה נמי אם הבית אין בו דין חלוקה מודה אני שאין יכול ראובן לומר בחלקי אני משתמש תשמיש קבוע. וכיון שדר בו בלא דעת רחל ובלא דעת אביה ולא אמר להם הנח לי שאני משתמש כדאמר גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ונהנה ומחסרהו שאם לא היה בבית היה איש נכרי דר בו ומעלה שכר לשניהם. כמו כן עכשיו שראובן בבית יתן לרחל שכירות המניעה לחלקה. ומ"מ אין עלילת המושל עליו לבדו שעל שניהם לפרוע מס לגוי ולחקור אחר הזמן:
168
קס״טאבל מאחר שהבית יש בו דין חלוקה אומר אני שאין ראובן חייב להעלות שכר לרחל מחצי הבית אבל שמעון חייב ליתן שכר לפי שהבתים נשכרים שהרי שמעון זה נהנה וגם חיסר את רחל. שאם לא היה שמעון בבית היתה רחל משכרת חלקה לאיש אחר וקיי"ל השוכר בית מראובן ונמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון. ולא מצי למימר ראובן בחלקי הכנסתיו לפי שהבית של ראובן ורחל הוא. וכל הדר בו צריך להעלות שכר לשניהם. וכיון שראובן היה בחלקו. ע"כ בחלק רחל היה. וגם אין יכול לומר מי יאמר שאם לא נכנסתי היתה רחל משכרת הבית לאחרים. דא"כ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו נמי יאמר לבעל חצר מי יאמר שאם לא נכנסתי לחצרך שהיית משכירו לאחרים. אלא כיון דקיימ' לאגרא יכול אפוטרופוס לומר אילו ידע יעקב שראובן לא היה רוצה ליתן כל המס היה משכיר חלק רחל לאחרים:
169
ק״עהלכך צריך שמעון להעלות מס לרחל. מיהו אין עלילת זמן מס של חלק רחל מוטלת לא על ראובן ולא על שמעון אלא על יעקב אבי רחל דמריה דארעא הוא דיהיב טסקא ואין אחריות שמירת קרקע מוטלת על שמעון. שאעפ"י שהעמידני בדין שוכר שנותן שכירות. שהרי לא על מנת ליתן שכירות לרחל נכנס שמעון זה בבית שהרי שלא מדעת נכנס בו אלא שאין מכריחין אותו ליתן שכירות לפי שהבית עשוי לשכר. וכיון שראובן לא התנה עם יעקב ורחל כלום אין עליו אחריות ומשפט השוכרים והו"ל כשומר חנם שמתנה להיות פטור מלשלם. ועוד אפילו אם היה עליו דין שוכר אין אחריות דין שמירת קרקע עלי'. לפי שהשוכר בין דינו כש"ח בין כש"ש שניהם פטורין מידי שמירה אצל קרקע כדתנן אלו דברים שאין להם כו' שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם. וכיון שהוא כן הרי אחריות קרקע על הבעלים עצמן וראובן ודחל יפייסו את הגוי. ואחרי כן בא אפוטרופוס של רחל והעמיד את שמעון בדין וטענו אתה דרתה בבית בחלק רחל שנה אחת עם ראובן אחיך. והנני תובעך שכירות מחצי הבית כמו שנשכרים שאר בתים בעיר. השיב שמעון אני לא נכנסתי בבית אלא אשתי נכנסה בו חוץ מדעתי. ואני הייתי בבית אחר שמושכר בידי ולא עבר חדש אחד מיום שנכנסה אשתי בבית רחל עד שיצאתי לדרך רחוקה אלא שמעתה קרוב באתי ומצאתי את אשתי בבית רחל ונכנסתי עמה. וכיון שלא נכנסתי אני תחילה אלא אשתי. איני משגיח בכניסתה ואיני רוצה לטעון בשבילה. וענה אפוטרופוס שלה. אשתך לדעתך נכנסה ובשובך גלית דעתך דניחא לך שנכנסה בבית אע"פ שאותו בית שהיה מושכר לך תחילה בידך היה ולא רצית לדור בו:
170
קע״אדעתי נוטה שחייב שמעון ליתן שכירות לרחל מחצי הבית. דבית של רחל קאי לאגרא. ושמעון זה עביד למיגר שהרי השכירה אשתו אותו האחד לשוכר שנזדמן לה תחילה חייב ליתן שכר לשמעון . ומה שטען שמעון אשתי היתה בבית ואני הלכתי לדרכי ורוצה לפטור עצמו בתורת עבד ואשה פגיעתן רעה. לאו כל כמיניה. דאילו גבי חבלות שהאשה עושה לא מצינו שבעל מתחייב אבל בדירת אשתו בעל מתחייב מכניסתה לחופה וכל ימי היותה תחתיו. ואע"ג דתנן מי שהלך למד"ה ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר (איבד מעותיו) הניח מעותיו על קרן הצבי והלכתא כחנן. הא לא דמיא דכי אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי היינו כשפרנס אותה בסתם ולא נתן לה מעות לשם הלואה. וכשבא הבעל וטוען זה שפרנסה כשנתתי לאשתך מעות להתפרנס אמרתי בלבבי לשם הלואה ועתה אומר שלם לי. יכול הבעל לומר כיון שלא פירשת בעת מתן מעות לשם הלואה אני נותן לך. ודאי לשם מתנה נתנו לה ואיני חייב לפרוע לך כלום. אבל אם פירש ואמר מלוה אני לך את אלו המעות חייב הבעל לפרוע לו בשובו. (דתנן) דתניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר שיושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה. אלא הרי שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ועמדה ומיאנה. ואמר טעמא דמיאנה הא לא מיאנה משלם. וטעמא מאי משלם כיון שהבעל חייב במזונותיה וזה בא והלוה לה מעות למזונותיה חייב לשלם דכאילו הלוה לבעל עצמו דמי דהא אם יש נכסים לבעל ואתא איהי קמי דבי דינא וקא תבעה למזונותיה קיי"ל פוסקין מזונות לאשת איש לוותה ואכלה נמי מדמי לה לב"ד שפסקו המזונות לאשת איש. ואשת שמעון נמי שדרה בבית רחל בהיות שמעון בארץ מרחק. כיון שהבעל חייב להעמיד לה בית דירה מעלה שכר לרחל כאילו הוא עצמו דר. וליכא למימ' כיון שהיתה אשת שמעון בבית שנה אחת ואין רחל מוחה בידה הרי הוא כמשאלת חלק ביתה. והויא לה כעמד אחד ופירנס את אשתו ששתיקת רחל כמחילה. (וגם) אצל אשת שמעון אינה שתיקה דקטנה הוית ואין שתיקה כמחילה וגם על שתיקת אביה אינה מפסדת שכירותה. דכיון דאין נכסי קטנה ראוים לאביה ואין לו זכות בהם כבושתה וכפגימתה וכמציאתה וכסף קידושיה אינו נעשה שליח כדי לחוב לה דאין חבין לאדם אלא בפניו. והויא לה אשת שמעון כדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וכן מצינו בכ"מ כשזה מהנה וזה נהנה אעפ"י שאין המהנה יודע בהנאתו לחבירו ואין הנהנה יודע כשההנאה מגעת לידו חייב לשלם דמי הנאתו למהנה ובלבד שיהא בו חסרון למהנה דהוה ליה זה נהנה וזה חסר. דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם. והא הכא דהשוכר לא ידע בהנאתו לבעל הבית כדקתני לעשות בשלו. ובעל נמי לא ידע בשעה שקיבל הנאה מן השוכר וקתני חוזר ונוטל מבעל הבית מה שהנאהו. ואין בעל הבית יכול לומר לשוכר לא אתן לך כלום שלא בקשתיך לשכור לי פועלים. שמעון זה נמי שלא ידע שקבל הנאה זו שנכנסה אשתו בבית רחל ורחל נמי לא ידעה בהנאותה לשמעון שהרי קטנה היא חייב שמעון הנהנה לשלם שכירות לרחל המהנאה כיון דרחל חסירה בהנאה זו. ולא מצי שמעון למימר כיון שלא ידעתי בהנאה זו שנהנית אשתי ולא פייסתי להנאותה ליתן לה דירה לא אתן כלום. כמו שאינו יכול לומר לא בקשתי לך להלוות מעות למזונותיה. ועוד תנן לקמן נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית. ואמרי' בגמ' היכי נפלה רב כהנא אמר שהחליקה במימי רגליה. רבא אמר שדחפוה חברותיה. והא הכא דנהנה לא ידע בקבלת הנאתו. ומהנה נמי לא ידע בההנאותו לחבירו דהא באונס נפלה וקתני משלמת מה שנהנית. הכא נמי לא שנא:
171
קע״בומה ששמעון אומר שאשתי נכנסה שלא מדעתי שהרי היה לה בית אחר. אינו נאמן בכך כיון שבפניו אשתו נכנסת בבית ולא שמענו עליו שמיחה בה לאו כל כמיניה. ועוד שבשובו מדרך נכנס עם אשתו בבית ולא חזר לביתו הראשון גילה דעתו שניחא ליה שאשתו בבית רחל וניחא ליה שהשכירתו לאחרים. הילכך כיון שקיבל השכירות מאותו צריך הוא ליתנו לרחל שהרי אשתו חייב' להחזיר לה השכירות דתניא מי שהלך למדינת הים ב"ד יורדין וזנין ומפרנסין את אשתו. ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות :
172
קע״גוזה השיב ר' יצחק בר אשר זצ"ל הלוי:
173
קע״דמה שכתב חביבי שאין עלילת המס חלק של רחל מוטלת לא על ראובן ולא על שמעון. בזה אני רואה את דבריך. שלא מצינו שתהא נתינת המס מוטלת על הדר אלא על בעל הקרקע כמו שאמרת דמריה דארעא יהיב טסקא. לפי שאין נתינת המס תלוי בדירת הבית דאפילו לא ידור בו. בעל המס תובע המס משלו ואם לא יתן המס הימנו יעליל עליו. לפיכך אין רחל יכולה לומר לו אתה גרמת שהעליל הגוי בשביל המס. אבל שכירות הבית נראה בעיני ששניהם ראובן ושמעון שדרו בבית חייבין להעלות שכר לרחל מחלקה ששניהם נשתמשו בו. ואם היה ראובן דר לבדו בבית היה חייב להעלות שכר לרחל מכל חלקה שהרי נשתמש בכל הבית. ואם היה די לו בחצי הבית היה לו להושיב ב"ד ולחלוק הבית קודם שנכנס בו. ואפי' הוא גברא דלא עביד למיגר כמו שאמרת שהיה לו דיי בחצי הבית. ואין הפטור תלוי אלא בדלא קיימא לאגרא דאמר ליה מאי חסרתיך. אבל חצר דקיימא לאגרא אפילו גברא דלא עביד למיגר חייב דהא חסריה. ואתה אמרת לבסוף דחצירו דקיימא לאגרא הוא. ומה שאמרת דבגמ' דנדרים (חסר כאן):
174
קע״ה[דף כ"ג ע"ב]
דהנהו עיזי דבי תרבו פי' שם אדם דהוה קא מפסדא ליה לרב יוסף אמר ליה לאביי זיל אימר להו לאצטעינהו אמר ליה אביי אמאי איזיל אי אזלינא לימרו לי ליגדר מר לארעיה. ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת ליה. כשחתרה. אי נמי דנפל גודא בליליא. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאביי לא פליג אדרב יוסף אלא אשתמוטי קא משתמיט שלא היה רוצה לילך דהא תנן אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן לו שהיה לו לנעול חנותו. וכן מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן לו שהיה לו לגדור:
דהנהו עיזי דבי תרבו פי' שם אדם דהוה קא מפסדא ליה לרב יוסף אמר ליה לאביי זיל אימר להו לאצטעינהו אמר ליה אביי אמאי איזיל אי אזלינא לימרו לי ליגדר מר לארעיה. ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת ליה. כשחתרה. אי נמי דנפל גודא בליליא. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאביי לא פליג אדרב יוסף אלא אשתמוטי קא משתמיט שלא היה רוצה לילך דהא תנן אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן לו שהיה לו לנעול חנותו. וכן מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן לו שהיה לו לגדור:
175
קע״ווכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דקיי"ל כרב יוסף וליכא לדאביי דשינויא בעלמא הוא:
176
קע״ז[שם]
מכריז רבה ואיתימא רב יוסף (דנחתין) [דסלקין] לעילא מבבל לא"י ודנחתין לתתא מא"י לבבל הוו בקיאין בדין זה הנהו עיזי דשוקא דקצבין וקיימין לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא ומפסדי לאחריני מתרינן במרייהו תרתי ותלתא זימני אי מפסדי אפילו ברה"ר אי צייתי צייתי ואי לא אמרינן להו תא סיב אמתחתא מקום מעמד הקצבים וקבל זוזך אפילו ביומא דלא שוקא. שחטינן להו הואיל ולשחיטה קיימין ואע"פ שהיו משלמין מה שהיו מזיקין לא בעו למיקם בהדייהו בדינא דזמנין דליכא סהדי. אבל עיזי דעלמא לחלבא יכולין למימר כשיזיקו אשלם. כדאשכחן בעיזי דבי תרבו דאמר ליה לאצטעינהו ולא קאמר לישחטינהו:
מכריז רבה ואיתימא רב יוסף (דנחתין) [דסלקין] לעילא מבבל לא"י ודנחתין לתתא מא"י לבבל הוו בקיאין בדין זה הנהו עיזי דשוקא דקצבין וקיימין לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא ומפסדי לאחריני מתרינן במרייהו תרתי ותלתא זימני אי מפסדי אפילו ברה"ר אי צייתי צייתי ואי לא אמרינן להו תא סיב אמתחתא מקום מעמד הקצבים וקבל זוזך אפילו ביומא דלא שוקא. שחטינן להו הואיל ולשחיטה קיימין ואע"פ שהיו משלמין מה שהיו מזיקין לא בעו למיקם בהדייהו בדינא דזמנין דליכא סהדי. אבל עיזי דעלמא לחלבא יכולין למימר כשיזיקו אשלם. כדאשכחן בעיזי דבי תרבו דאמר ליה לאצטעינהו ולא קאמר לישחטינהו:
177
קע״ח[שם]
מתני' איזהו תם ואיזהו מועד. מועד כל שהעידו בו שלשה ימים. ותם משיחזור בו שלשה ימים שרואה שורים ואינו נוגח חוזר לתמותו ד"ר יהודה. ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ואפי' ביום אחד. ותם שיהיו התינוקו' ממשמשין בו ואינו נוגח:
מתני' איזהו תם ואיזהו מועד. מועד כל שהעידו בו שלשה ימים. ותם משיחזור בו שלשה ימים שרואה שורים ואינו נוגח חוזר לתמותו ד"ר יהודה. ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ואפי' ביום אחד. ותם שיהיו התינוקו' ממשמשין בו ואינו נוגח:
178
קע״ט[דף כ"ד ע"א]
ת"ר איזהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים. ותם כל שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח דברי ר' יוסי ר' שמעון אומר איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה פעמים. ולא אמרו שלשה ימים אלא לחזרה בלבד. אמר ר' יוחנן אמר רב אידי בר אהבה הלכה כר' יהודה במועד שהרי ר' יוסי מודה לו. והלכה כר"מ בתם שהרי ר' יוסי מודה לו. א"ל רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כר"מ במועד שהרי ר' שמעון מודה לו והלכה כר' יהודה בתם שהרי ר' שמעון מודה לו. אמר ליה אנא כר' יוסי ס"ל דנימוקו עמו. כלו' טעמו וראייתו עמו. איכא דאמרי תיק של ראיותיו עמו. מ"ט דר' יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא לא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית. פי' רש"י זצ"ל שאם לא שמדו ונגח נגיחה רביעית משלם עליה נזק שלם. אבל אשלישית פלגא נזקא הוא דמשלם. רבא אמר תמול מתמול חד הוא. והכי קאמרינן אם תמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא חייב. ופי' רש"י זצ"ל ולא ישמרנו האידנא בנגיחה שלישית חייב עליה נזק שלם. וקשה לפירושו דא"כ דהכי קיי"ל דאנגיחה שלישית מיחייב נזק שלם דאביי ורבא הלכה כרבא וריש פ' חזקת הבתים אזלא סוגיא דסתמא דתלמודא דלא מיחייב נזק שלם אלא אנגיחה רביעית דא"ר יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה שהיא שלש שנים משור המועד. מה שור המועד כיון דנגח שלש נגיחות נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד. הכא נמי כיון דאכלה תלת שנין נפק ליה מתורת מוכר וקם ליה בחזקת לוקח. ופרכינן או מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה. הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוה ליה מועד ואידך כי לא נגח מאי משלם. אבל הכא כיון דאכלה תלת שנין קיימא ליה ברשותיה:
ת"ר איזהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים. ותם כל שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח דברי ר' יוסי ר' שמעון אומר איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה פעמים. ולא אמרו שלשה ימים אלא לחזרה בלבד. אמר ר' יוחנן אמר רב אידי בר אהבה הלכה כר' יהודה במועד שהרי ר' יוסי מודה לו. והלכה כר"מ בתם שהרי ר' יוסי מודה לו. א"ל רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כר"מ במועד שהרי ר' שמעון מודה לו והלכה כר' יהודה בתם שהרי ר' שמעון מודה לו. אמר ליה אנא כר' יוסי ס"ל דנימוקו עמו. כלו' טעמו וראייתו עמו. איכא דאמרי תיק של ראיותיו עמו. מ"ט דר' יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא לא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית. פי' רש"י זצ"ל שאם לא שמדו ונגח נגיחה רביעית משלם עליה נזק שלם. אבל אשלישית פלגא נזקא הוא דמשלם. רבא אמר תמול מתמול חד הוא. והכי קאמרינן אם תמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא חייב. ופי' רש"י זצ"ל ולא ישמרנו האידנא בנגיחה שלישית חייב עליה נזק שלם. וקשה לפירושו דא"כ דהכי קיי"ל דאנגיחה שלישית מיחייב נזק שלם דאביי ורבא הלכה כרבא וריש פ' חזקת הבתים אזלא סוגיא דסתמא דתלמודא דלא מיחייב נזק שלם אלא אנגיחה רביעית דא"ר יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה שהיא שלש שנים משור המועד. מה שור המועד כיון דנגח שלש נגיחות נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד. הכא נמי כיון דאכלה תלת שנין נפק ליה מתורת מוכר וקם ליה בחזקת לוקח. ופרכינן או מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה. הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוה ליה מועד ואידך כי לא נגח מאי משלם. אבל הכא כיון דאכלה תלת שנין קיימא ליה ברשותיה:
179
ק״פ(הלכך) הא למדת דלא מיחייב נזק שלם אלא אנגיחה רביעית. הלכך לכ"ע אפילו לרבא לא מיחייב אלא אנגיחה רביעית וליכא בינייהו אלא משמעות דורשין איכא בינייהו. וכן רש"י זצ"ל גופיה חזר בו מכח דההיא דחזקת הבתים. ופירש דמשמעות דורשין איכא בינייהו:
180
קפ״א[שם]
איבעיא להו שלשה ימים דקתני לאייעודי תורא ולמעוטי היכא דנגח ביום א' או לאייעודי גברא בעל השור בעינן ג' ימים. למאי נפקא מיניה דאתו תלתא כתי סהדי בחד יומא והעידו על שלשה נגיחות שנגח שורו שלשה ימים אי אמרת לאייעודי תורא מייעד. דהא נגח ג' ימים. אלא אי אמרת לאייעודי גברא בעינן ג' ימים. אע"ג דמעידין דנגח תורה יום אחד יום ב' יום ג'. מימר אמר מריה דתורה השתא הוא דקא מסהדי בי כל שלשה הכתות ביום אחד והתורה אמרה שלשה ימים ואיני משגיח לעדותיהן עד שיעידו בי שלשה ימים. ותלתא כתי לאו דוקא אלא ה"ה כת אחת ולא איפשטא והמוציא מחבירו ע"ה:
איבעיא להו שלשה ימים דקתני לאייעודי תורא ולמעוטי היכא דנגח ביום א' או לאייעודי גברא בעל השור בעינן ג' ימים. למאי נפקא מיניה דאתו תלתא כתי סהדי בחד יומא והעידו על שלשה נגיחות שנגח שורו שלשה ימים אי אמרת לאייעודי תורא מייעד. דהא נגח ג' ימים. אלא אי אמרת לאייעודי גברא בעינן ג' ימים. אע"ג דמעידין דנגח תורה יום אחד יום ב' יום ג'. מימר אמר מריה דתורה השתא הוא דקא מסהדי בי כל שלשה הכתות ביום אחד והתורה אמרה שלשה ימים ואיני משגיח לעדותיהן עד שיעידו בי שלשה ימים. ותלתא כתי לאו דוקא אלא ה"ה כת אחת ולא איפשטא והמוציא מחבירו ע"ה:
181
קפ״ב[שם ע"ב]
איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו כגון לוי המשסה כלב ראובן בשמעון מהו. משסה ודאי פטור דגרמא בניזקין פטור. בעל כלב מאי. מימר אמר אנא מאי עבדינא ליה. או דילמא אמרינן ליה כיון דידעת ביה דמשסי ליה בגברא ומשתסי לא תיבעי לך לשהויי גבך. אמר רבא אם תמצי לומר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל כלב. שיסהו בעצמו פטור. מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. אמר ליה רב פפא איתמר משמיה דרשב"ל כוותיך דארשב"ל שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה שלא היה לה לרבוץ וכל המשנה ובא אחר ושינה פטור רבוצה במהלכת חייבת. אמר לי' אנא (בההיא) בהא חייובי מחייבינא דאמר ליה כי אית לך רשותא לסגויא עלי לבעוטי בי לית לך רשותא. פסק רבינו יצחק אלפסי ז"ל הלכה כרבא:
איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו כגון לוי המשסה כלב ראובן בשמעון מהו. משסה ודאי פטור דגרמא בניזקין פטור. בעל כלב מאי. מימר אמר אנא מאי עבדינא ליה. או דילמא אמרינן ליה כיון דידעת ביה דמשסי ליה בגברא ומשתסי לא תיבעי לך לשהויי גבך. אמר רבא אם תמצי לומר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל כלב. שיסהו בעצמו פטור. מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. אמר ליה רב פפא איתמר משמיה דרשב"ל כוותיך דארשב"ל שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה שלא היה לה לרבוץ וכל המשנה ובא אחר ושינה פטור רבוצה במהלכת חייבת. אמר לי' אנא (בההיא) בהא חייובי מחייבינא דאמר ליה כי אית לך רשותא לסגויא עלי לבעוטי בי לית לך רשותא. פסק רבינו יצחק אלפסי ז"ל הלכה כרבא:
182
קפ״ג[שם]
מתני' שור המזיק ברשות הניזק כיצד נשך נגף נגח רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק. ברשו' הניזק ר' טרפון אומר נזק שלם וחכ"א חצי נזק:
מתני' שור המזיק ברשות הניזק כיצד נשך נגף נגח רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק. ברשו' הניזק ר' טרפון אומר נזק שלם וחכ"א חצי נזק:
183
קפ״ד[דף כ"ו ע"א]
איבעיא להו רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שיהא חייב בכופר מי אמרי' מידי דהוה אקרן כיון דעבד תרי ותלתא זימני אורחיה הוא ומשלם כופר הכא נמי לא שנא. או דילמא קרן כוונתו להזיק הא אין כוונתו להזיק. וסלקא לה שמעתתין דחייב בכופר. ורבינא נמי קיבלה לרב אחא מדיפתי דאיכא כופר ברגל. ואע"ג דאיפליגו בה אביי ורבא בפ' שור שנגח ד' וה' דלאביי משלם כופר ולרבא לא משלם כופר. התם אליבא דההוא תנא פליגי נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר דאוקמא אביי דרבעה ולא קטלה ואתיוה לבי דינא וקטלוה דהוא קטלה דמיא ורבא אוקמא דרבעה וקטלה. ודקא קשיא לך מה לי קטלה ברביעה מה לי קטלה בקרן. קרן כוונתו להזיק האי אין כוונתו להזיק להנאת עצמו קא מיכוון. ואפי' דת"ל דבסברא דנפשי' נמי פליגי. אפילו הכי הלכתא כרבינא דקיבלה לדרב אחא מדפתי:
איבעיא להו רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שיהא חייב בכופר מי אמרי' מידי דהוה אקרן כיון דעבד תרי ותלתא זימני אורחיה הוא ומשלם כופר הכא נמי לא שנא. או דילמא קרן כוונתו להזיק הא אין כוונתו להזיק. וסלקא לה שמעתתין דחייב בכופר. ורבינא נמי קיבלה לרב אחא מדיפתי דאיכא כופר ברגל. ואע"ג דאיפליגו בה אביי ורבא בפ' שור שנגח ד' וה' דלאביי משלם כופר ולרבא לא משלם כופר. התם אליבא דההוא תנא פליגי נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר דאוקמא אביי דרבעה ולא קטלה ואתיוה לבי דינא וקטלוה דהוא קטלה דמיא ורבא אוקמא דרבעה וקטלה. ודקא קשיא לך מה לי קטלה ברביעה מה לי קטלה בקרן. קרן כוונתו להזיק האי אין כוונתו להזיק להנאת עצמו קא מיכוון. ואפי' דת"ל דבסברא דנפשי' נמי פליגי. אפילו הכי הלכתא כרבינא דקיבלה לדרב אחא מדפתי:
184
קפ״הונראה בעיני דקיי"ל כופרא כפרה הוא בההיא דשור שנגח ד' וה' דת"ר אפוטרו' משלמין מן העליה ואין משלמין את הכופר. ואמרי' מאן דאמר כופרא כפרה ויתמי לאו בני כפרה נינהו אמר רב חסדא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק. מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי כופרא ממונא הוא. ור"י ב"י של ר"י בן ברוקה אומר כופרא כפרה הוא. אמר רב פפא לא דכ"ע כופרא כפרה. והכא בהא קמיפלגי דרבנן סברי בדניזק שיימינן ור' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה סבר בדמזיק שיימינן. והכי נמי אוקמא לה בריש פ"ק דמכות דלכ"ע כופרא כפרה. דת"ר התם עדים זוממין אין משלמין את הכופר קסבר כופרא כפרה. ואמרי' בפ' שור שנגח ד' וה' משתבח ליה רבא לרב נחמן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא. א"ל לכשיבוא לידך הביאהו לידי. כי אתו לגביה א"ל בעאי מינאי מילתא. בעא מיניה שור של שני שותפין כיצד משלמין את הכופר דבשלמא נזיקין האי משלם חצי נזק והאי משלם חצי נזק דאהיזק דניזק קפיד רחמנא והא מטי ליה נזק שלם. אבל כופרא כפרה דמזיק הוא ותרווייהו כפרה בעו ובחצי כופר לא מיכפר הילכך היכי משלמי נשלם האי כופרא והאי כופרא. כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין. לישלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר. אדיתיב רב נחמן וקא מעיין ביה אמר ליה תנן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם גזברי הקדש חייבי ערכין ממשכנין אותם דכיון דלאו לכפרה אתו משהו להו. חייבי כופרים מאי כיון דאית ליה כפרה כחטאת וכאשם דמי ומיחמר חמיר עלויה ולא בעי משכוניה. או דילמא כיון דלחבריה הוא דבעי למיתבה ליה לא חמיר עליה דממונא הוא ולא לגבוה הוא ובעי משכוניה. אי נמי כיון דהוא לא חטא אלא ממוניה הוא דאזיק לא חמיר מילתא עלויה ובעי משכוניה. א"ל שבקן איסתגרי לי בקמייתא. הא למדת דכופרא כפרה דלא מסתבר למימר דלמאן דאמר כופרא כפרה קא בעי מיניה דסתמא קאמר ולא קאמר דלמאן דאמר כופרא כפרה:
185
קפ״והלכך מיסתבר דהכי קיי"ל דכופרא כפרה ואין אפוטרופסין ולא עדים זוממין משלמין את הכופר:
186
קפ״ז[שם]
מתני' אדם מועד לעולם בין עד ובין ישן בין שוגג ובין מזיד. ירושלמי אמר ר' יצחק מתני' בשניהם היו ישנים אבל אם אחד מהם היה ישן ובא חבירו וישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוי מועד:
מתני' אדם מועד לעולם בין עד ובין ישן בין שוגג ובין מזיד. ירושלמי אמר ר' יצחק מתני' בשניהם היו ישנים אבל אם אחד מהם היה ישן ובא חבירו וישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוי מועד:
187
קפ״ח[שם]
מתני' סימא את עין חבירו אפילו בשוגג ושיבר את הכלים משלם נזק שלם. קתני סימא את עין חבירו דומיא דשיבר את הכלים מה התם נזק אין ארבעה דברים לא דלא שייכי בהו אף סימא את עין חבירו נזק אין ארבעה דברים לא. דלא מיחייב בארבעה דברים אלא או מזיד או קרוב למזיד כגון בלא התראה. או שוגג קרוב למזיד דומיא דכי יריבון אנשים דהתם כתיב ריפוי ושבת. והאי קרא במזיד הוא דכתיב:
מתני' סימא את עין חבירו אפילו בשוגג ושיבר את הכלים משלם נזק שלם. קתני סימא את עין חבירו דומיא דשיבר את הכלים מה התם נזק אין ארבעה דברים לא דלא שייכי בהו אף סימא את עין חבירו נזק אין ארבעה דברים לא. דלא מיחייב בארבעה דברים אלא או מזיד או קרוב למזיד כגון בלא התראה. או שוגג קרוב למזיד דומיא דכי יריבון אנשים דהתם כתיב ריפוי ושבת. והאי קרא במזיד הוא דכתיב:
188
קפ״ט[שם ע"ב]
מנה"מ דנזק חייב אפי' בשוגג אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא פצע תחת פצע לחייב על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון. דקרא יתירא הוא להך דרשא. דהא כתיב כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. וכויה וחבורה דרשינן להו לקמן בפ' החובל . ופרכינן והאי מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק דאפילו דהיכא דאיכא נזק משלם נמי צער דלא תימא צער דכתב רחמנא היינו היכא דליכא נזק כגון כוואו בשפוד על צפורנו דלא אפחתיה כספא. ושנינן א"כ לימא קרא פצע בפצע מאי תחת פצע ש"מ תרתי. וריפוי ושבת ובושת ילפינן מצער דחייב במקום נזק:
מנה"מ דנזק חייב אפי' בשוגג אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא פצע תחת פצע לחייב על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון. דקרא יתירא הוא להך דרשא. דהא כתיב כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. וכויה וחבורה דרשינן להו לקמן בפ' החובל . ופרכינן והאי מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק דאפילו דהיכא דאיכא נזק משלם נמי צער דלא תימא צער דכתב רחמנא היינו היכא דליכא נזק כגון כוואו בשפוד על צפורנו דלא אפחתיה כספא. ושנינן א"כ לימא קרא פצע בפצע מאי תחת פצע ש"מ תרתי. וריפוי ושבת ובושת ילפינן מצער דחייב במקום נזק:
189
ק״צבפ"ק דערכין תנן הגוסס והיוצא ליהרג לא מעריך ולא נערך ר' חנינא בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובין. ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין. ואוקמי' בגמ' דבאם הזיק פליגי ת"ק סבר אם הזיק אינו חייב בתשלומין ור' יוסי סבר דאם הזיק חייב בתשלומין. במאי קמיפלגי (ת"ק סבר) אמר רב יוסף במלוה ע"פ גובה מן היורשין קמיפלגי. ת"ק סבר מלוה ע"פ גובה מן היורשין ור' יוסי סבר מלוה ע"פ (אינו) גובה מן היורשין. רבה אמר לכ"ע מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין. והכא במלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא קמיפלגי ת"ק סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ור' יוסי סבר ככתובה בשטר דמיא. וכבר פירשתי בפ"ק דקיי"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא:
190
קצ״אוקיי"ל נמי כרבה דלכולי עלמא מלוה על פה כי האי דאין שייך בה נעילת דלת אינה גובה מן היורשין. הלכך הגוסס והיוצא ליהרג שהזיקו אינו גובה מן היורשין. וה"ה בדיא שהזיק ומת אינו גובה מן היורשין לפי האי סוגיא אם לא עמד בדין. מיהו גוסס ויוצא ליהרג שהזיקו חייבין לשלם בעוד שהם חיים. ואם תפס ניזק בעוד שהם חיים מה שתפס תפס. כדאמרי' בפ"ק רמי ליה רב יהודה לרב הונא בריה דרב יהושע תנן שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות. ורמינהו ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. אלמא מטלטלין נמי מגבינן לניזקין. הכא במאי עסקינן ביתמי. כלומר האי דקתני שאין ב"ד נזקקים אלא לנכסים שיש להם אחריות ביתמי קאמר דאי שבק להון אבוהון מקרקעי ויש עליו חוב שהזיק את חבירו לא גבי ניזק אלא מקרקעי אבל מטלטלי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ופרכינן אי הכי אימא סיפא קדם ותפס מטלטלין ב"ד גובין לו מהן ואי ביתמי אמאי גובין לו מהן. כדאמר רבא והוא שתפס מחיים. הכא נמי והוא שתפס מחיים. ולנכסים שיש להם אחריות נזקקים דקאמר כגון שעמד בדין. הא למדת דבריא שהזיק ומת ולא עמד בדין אינו גובה מן היתומין לא ממקרקעי ולא ממטלטלי. ואם עמד בדין גובה ממקרקעי ולא ממטלטלי. ואם תפס מטלטלי מחיים מה שתפס תפס ואפי' לא עמד בדין. וכן הדין בגוסס ויוצא ליהרג שהזיקו. דעד כאן לא פליגי אלא ביורשיהם אבל אינהו גופייהו חייבים לשלם. הילכך מה שתפס בעוד שהם חיים תפם. וה"ה דר' יוסי ורבנן הוו מצו לאיפלוגי בבריא שהזיק ומת ולא עמד בדין בהאי טעמא גופא:
191
קצ״ב[שם]
אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה. לענין נזיקין חייב דאדם מועד לעולם. לענין ארבעה דברים פטור דבעינן כוונה. לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה שנתכוון לעשות מלאכה אלא כסבור שהמלאכה מותרת (וכל דאמרי' רבא) או שהיום חול. וכל הני דאמרי' הכא לא נתכוונו לעשות מלאכה הילכך פטירי. לענין גלות כגון אם נפלה על אדם ומת פטור. דגבי גלות כתיב מכה נפש בשגגה ולא מיקריא שגגה אלא דהוה ליה ידיעה מעיקרא וזה לא הכיר בה מעולם. ואע"ג דגבי חלב נמי כתי' שגגה ואפ"ה לא בעינן שתהא לו ידיעה מעיקרא. שאני גבי גלות דכתי' שגגה טובא. לענין עבד שאם נפלה על עבדו וסימא את עינו או הפיל את שינו פלוגתא דרשב"ג ורבנן. דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאה או חתור לי שיני והפילה שיחק באדונו ויצא לחירות. רשב"ג אומר ושהתה עד שיתכוון לשחתה. הכא נמי לרבנן יצא לחירות ולרשב"ג לא יצא. והלכה כרבה:
אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה. לענין נזיקין חייב דאדם מועד לעולם. לענין ארבעה דברים פטור דבעינן כוונה. לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה שנתכוון לעשות מלאכה אלא כסבור שהמלאכה מותרת (וכל דאמרי' רבא) או שהיום חול. וכל הני דאמרי' הכא לא נתכוונו לעשות מלאכה הילכך פטירי. לענין גלות כגון אם נפלה על אדם ומת פטור. דגבי גלות כתיב מכה נפש בשגגה ולא מיקריא שגגה אלא דהוה ליה ידיעה מעיקרא וזה לא הכיר בה מעולם. ואע"ג דגבי חלב נמי כתי' שגגה ואפ"ה לא בעינן שתהא לו ידיעה מעיקרא. שאני גבי גלות דכתי' שגגה טובא. לענין עבד שאם נפלה על עבדו וסימא את עינו או הפיל את שינו פלוגתא דרשב"ג ורבנן. דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאה או חתור לי שיני והפילה שיחק באדונו ויצא לחירות. רשב"ג אומר ושהתה עד שיתכוון לשחתה. הכא נמי לרבנן יצא לחירות ולרשב"ג לא יצא. והלכה כרבה:
192
קצ״ג[שם]
ואמר רבה היתה אבן מונחת בחיקו והכיר בה ושכחה לענין נזקין חייב ולענין ארבעה דברים פטור דאע"ג דהכיר בה הרי שכחה ושוגג הוא ולא פשע. ולענין שבת פטור דאע"ג דמיקרי שגגה לענין גלות פטור משום דבעי' מלאכת מחשבת שנתכוון לעשות מלאכה וכסבור שהיום חול וזה לא נתכוון. לענין גלות חייב אמר קרא בשגגה מכלל דהוה ליה ידיעה והא הויא ליה ידיעה. לענין עבד פלוגתא דרשב"נ ורבנן:
ואמר רבה היתה אבן מונחת בחיקו והכיר בה ושכחה לענין נזקין חייב ולענין ארבעה דברים פטור דאע"ג דהכיר בה הרי שכחה ושוגג הוא ולא פשע. ולענין שבת פטור דאע"ג דמיקרי שגגה לענין גלות פטור משום דבעי' מלאכת מחשבת שנתכוון לעשות מלאכה וכסבור שהיום חול וזה לא נתכוון. לענין גלות חייב אמר קרא בשגגה מכלל דהוה ליה ידיעה והא הויא ליה ידיעה. לענין עבד פלוגתא דרשב"נ ורבנן:
193
קצ״דנתכוון לזרוק שנים וזרק ארבע לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור. לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וליכא. ולענין גלות אשר לא צדה פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. פירש רבינו שלמה זצ"ל פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע ראינו בתורת כי יזיד איש וגו' אלא בתורת ושמתי לך מקום וחייב גלות. ל"א פרט למתכוון האי פרט לשון פירוש הוא וה"ק ואשר לא צדה מפרש שנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע והרג את אדם באותה זריקה חייב גלות דהאי נמי לא צדה וזה עיקר. ל"א ואשר לא צדה פרט לנתכוון דפטור מגלות דהכי משמע שלא נתכוון לצדה ולזרוק אצלו פרט לזה שצדה. תפוס לשון אמצעי עכ"ל. וקשה לפירושו האחרון מריש אלו הן הגולין דת"ר אם בפתע פרט לקרן זוית. בלא איבה פרט לשונא. הדפו שדחפתו בגופו. או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה. בלא צדיה פרט לנתכוון לצד זה והלכה לצד אחר. ואשר לא צדה דכתיב בפרשה פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. והשתא מקרא ואשר לא צדה דכתב בפרש' ואלה המשפטים מקמי קרא (מקרא) בלא צדיה דכתב באלה מסעי. הוה ליה למעוטי ההוא דדמי טפי לפטור כגון נתכוון לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר שלא נתכוון לזרוק לצד החובה. הואיל דקרא ואשר לא צדה לפטורא אתא. וי"ל משום דריש ליה לההוא קרא ברישא נקט בלא צדיה:
194
קצ״המיהו רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל נראה לו כלשון ראשון שפירש דחייב גלות ולא כפירושו שפירש פרט דלא הוי בכלל וכי יזיד איש דהא כי יזיד כתיב בתריה. אלא פרט דלא הוי בכלל מכה ומת דכתיב לעיל מיניה. וא"ת אמאי אצטדיך לחייב גלות לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע מהיכא ס"ד דפטור דלפטור ממיתה . וי"ל דהוה פטרינן ליה מבלא צדיה כמו נתכוון לזרוק לצד זה והלך לצד אחר. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. וכן הלכה. נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה לענין נזיקין חייב לענין ארבעה דברים פטור. לענין שבת אי אמר כל מקום שתרצה תנוח ונתכוון נמי לזרוק ארבע וזרק שמנה חייב שהרי יש כאן מלאכת מחשבת דזריקת ארבע אמות מלאכה היא והא נתכוון לזרוק ארבע. וכיון דלא איכפת ליה באיזה מקום תנוח אתעביד מחשבתו. ואי לא לא דלא נעשית מחשבתו. אבל נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע אפי' אמר כל מקום שתרצה תנוח פטור שעיקר מחשבתו אינה למלאכה. דהא לא נתכוון לזרוק אלא שתים. לענין גלות אשר לא צדה פרט למתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן וכן הלכה:
195
קצ״ו[שם]
ואמר רבה זרק בעל הכלי את הכלי מראש הגג ובא אחר ושברן במקל פטור זה ששברו במקל קודם שבירותו שהרי סופו לישבר ומצי למימר ליה אנא מנא תבירא תבר. וכן הלכה:
ואמר רבה זרק בעל הכלי את הכלי מראש הגג ובא אחר ושברן במקל פטור זה ששברו במקל קודם שבירותו שהרי סופו לישבר ומצי למימר ליה אנא מנא תבירא תבר. וכן הלכה:
196
קצ״ז[שם]
ואמר רבה זרק כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן ואפילו הוא קדם וסילקן פטור שהרי מזריקתו אין סופו להשבר עד שינטלו הכרים. ואפילו הזורק עצמו נטלן פטור לפי דגרמא בניזקין הוא פטור דבעידנא דשדא פסיקי מפסיקי גיריה. כתב רבי' יצחק אלפסי זצ"ל מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבה משום דס"ל דלא דיינינן לן דינא דגרמי דהא הוא דאמר בפ' הגוזל עצים השורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וקיי"ל הלכתא כדאמר' אכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ליה ככשורי לצילמי. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל אומר האי גרמא בנזקין הוא ופטור לכ"ע. וכן פי' רבי' שלמה זצ"ל דגרמא בניזקין הוא. והכי נמי אמרי' לעיל המשסה כלבו של חבירו בחבירו משסה ודאי פטור משום דגרמא בניזקין. וכן שיסה בו נחש פטור דהיינו גרמא. ותנן בפרק שור שנגח את הפרה הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב. דאמר רב לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור דהיינו גרמא. ותניא נמי התם הנותן לפני בהמת חבירו סם המות פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ותנן בהכונס השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם. ותניא נמי התם אמר ר' יהושע ארבעה דברים העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו והכופף קומתו של חבירו לפני הדליקה וכו'. ותו אמרי' התם העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת והמבעית את חבירו פטור מדיני אדם דהויא נמי גרמא. דאמרינן בקידושין תקע באזנו וחרשו פטור מ"ט איהו דאבעית אנפשיה. ות"ר התם ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור ואמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו. אמר רב אשי כי קאמר זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ותנן בפ' לא יחפור מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות שלא תקפוץ הנמיה. ופרכינן בגמ' הא גרמא הוא. אמר רב טובי בר מתנא זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. מעיקרא פריך והא גרמא הוא. דס"ד כי היכי דפטור הכי נמי מותר. ומסיק אע"ג דפטור בדיעבד אסור לכתחילה:
ואמר רבה זרק כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן ואפילו הוא קדם וסילקן פטור שהרי מזריקתו אין סופו להשבר עד שינטלו הכרים. ואפילו הזורק עצמו נטלן פטור לפי דגרמא בניזקין הוא פטור דבעידנא דשדא פסיקי מפסיקי גיריה. כתב רבי' יצחק אלפסי זצ"ל מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבה משום דס"ל דלא דיינינן לן דינא דגרמי דהא הוא דאמר בפ' הגוזל עצים השורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וקיי"ל הלכתא כדאמר' אכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ליה ככשורי לצילמי. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל אומר האי גרמא בנזקין הוא ופטור לכ"ע. וכן פי' רבי' שלמה זצ"ל דגרמא בניזקין הוא. והכי נמי אמרי' לעיל המשסה כלבו של חבירו בחבירו משסה ודאי פטור משום דגרמא בניזקין. וכן שיסה בו נחש פטור דהיינו גרמא. ותנן בפרק שור שנגח את הפרה הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב. דאמר רב לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור דהיינו גרמא. ותניא נמי התם הנותן לפני בהמת חבירו סם המות פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ותנן בהכונס השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם. ותניא נמי התם אמר ר' יהושע ארבעה דברים העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו והכופף קומתו של חבירו לפני הדליקה וכו'. ותו אמרי' התם העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת והמבעית את חבירו פטור מדיני אדם דהויא נמי גרמא. דאמרינן בקידושין תקע באזנו וחרשו פטור מ"ט איהו דאבעית אנפשיה. ות"ר התם ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור ואמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו. אמר רב אשי כי קאמר זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ותנן בפ' לא יחפור מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות שלא תקפוץ הנמיה. ופרכינן בגמ' הא גרמא הוא. אמר רב טובי בר מתנא זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. מעיקרא פריך והא גרמא הוא. דס"ד כי היכי דפטור הכי נמי מותר. ומסיק אע"ג דפטור בדיעבד אסור לכתחילה:
197
קצ״חמכל הני שמעינן דגרמא בניזקין פטור. וקשיא מאי שנא מדינא דגרמי דקיי"ל דחייב. בההיא דהגוזל עצים המראה דינר לשולחני ונמצא רע תנא חדא אומן פטור והדיוט חייב ותניא אידך בין אומן ובין הדיוט חייב אמר רב פפא כי תניא אומן פטור כגון דנבו ואיסור דלא צריכי למילף כלל שהיו שולחנים אומנים. דאונס הוי טעותם. אבל מי שאינו אומן כוותם חייב ואע"ג דגרמא בעלמא היא שאומר לו טוב הוא. ואמרי' התם רשב"ל אחוי ליה דינר לר' אלעזר א"ל מעליא הוא. א"ל חזי דעלך קא סמיכנא. מכלל דאי לא נפיק מחליפנא ליה ניהלך והא את הוא דאמרת מאן דדאין דינא דגרמיה ר"מ. מאי לאו ר"מ ולא ס"ל כוותיה. לא ר"מ וס"ל כוותיה:
198
קצ״טודן את הדין חייב את הזכאי מחייבינא לר"מ אע"ג דלא נשא ונתן ביד. ומחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור. נתייאש ממנה ולא גדרה חייב באחריותה. ואמרינן נמי בההיא פרקא לעיל גבי שורף שטרותיו של חבירו מאן דדאין דינא דגרמי מגביה ביה דמי שטרא מעליא. והמוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו חייב לר' מאיר נראה בהכותב ופירש רבינו יצחק ז"ל דכל היכא דהוא עצמו עושה לממון חבירו חייב כגון ההיא דהשורף שטרותיו מזיק הוא עצמו לממון חבירו דשטרא ממונא הוא דאפסדיה דחוב הוא. ומראה דינר לשולחני כשאומר שהצורה טובה פוטר אותו שחייב לה. וההיא דמחיצת הכרם שנפרצה ולא גדרה על ידי יאוש אוסר הזרעים והוי כמו מעשה. וההיא דהמוחל שטר המחילה עושה בממון חבירו:
199
ר׳וא"ת ההיא דפ' הניזקין דפריך למאן דאמר התם דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק מהא דאמר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם. ומשני כיון דבההיא ליכא אלא מחשבה בעלמא הויא ליה גרמא בנזקין ופטור. וא"ת גבי נתייאש אמאי חייב. תריץ דרבנן כר"מ אתיא. אי נמי לעולם כר"מ והיינו טעמא דנתייאש חייב משום דמערב ממונו בשל חבירו והוי כעושה מעשה בשל חבירו וחייב. אבל העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת כיון דאסוחי אסח דעתיה מנייהו פסלינהו במחשבה דליכא מעשה כלל. וההיא נמי דזרק כלי מראש הגג אין עושה מעשה בממון חבירו. מיהו תימא אמאי לא מיחייב המשלח מידי דהוה אמסור ושמא מסור חשוב יותר מעשה בממון. והשולח את הבערה הוא אינו עושה מעשה אלא החרש. ופורץ גדר לפני בהמת חבירו מאליה יוצאה. ונותן סם המות לפני בהמת חבירו אינו מאכילה. ומבעית את חבירו איהו הוא דאבעית אנפשיה. וההיא דהגוזל קאמר' דאמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור מ"ט דא"ל הא מנח קמך זיל שקליה ולא אמרן אלא בצלולין דקא חזי ליה אבל בעכורים דלא חזי ליה חייב. ולא אמרן אלא דאדייה אדוייה אבל אתא לידיה השבה בעי. ואמר רבה השף מטבע של חבירו פטור מ"ט דהא לא חסריה מידי. ולא אמרן אלא דמחייה בקרנסיה וטרסיה אבל שייפה בשופינא חסריה:
200
ר״אבהנהו יש להסתפק אי דבה לטעמיה דפטר גבי שורף שטרותיו של חבירו . ואנן דמחייבינן בשורף ה"נ דמיחייב בזורק מטבע ובשף. או דילמא אפילו לדידן דמחייב השורף בהנהו פטור משום טעמי' דרבה כדפרישית. ורבי' שלמה זצ"ל כי' התם דטעמא דרבה בכולהו משום גרמא בנזקין פטור. ומודי רבי' אבי העזרי זצ"ל כתב דהני דרבה דיני דגרמי הוא וליתא לדרבה אלא כרב אשי קיי"ל דמגבי בשורף שטרותיו של חבירו כי כשורי לצילמי:
201
ר״בעוד פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהא קיי"ל כר"מ בדינא דגרמי היינו היכא דבשעת מעשה הוא עושה היזק כגון שורף שטרותיו של חבירו שבשעה ששורפו מזיק לחבירו. וכן מוחל שטר שבשעה שהוא מוחל מזיק ללוקח שקנה את השטר. וכן מראה דינר לשולחני בשעה שאומר לו השולחני שהוא טוב מיד מזיקו שמיד פטור זה שנותן לו. ומסור נמי דאחויי אחויי ליה משעתא דאחווי ליה מיקלא קלי ליה דהא אקשינן ליה לתנא ונתייאש הימנה ולא גדרה חייב באחריותה. בשעת היאוש הוא אוסר (כל השדה אותו דבר עצמו מ"מ הוא אסור) אע"ג דבטל כיון דלא הוסיף מאתים מ"מ כלאים איכא. ואם היה ניכר אעפ"י שלא היה אוסר כל השדה אותו דבר עצמו מ"מ הוא אוסר. וכן דן את הדין מיד בא לו ההיזק. אבל מאי דפטרינן בגרמא בנזקין היינו היכא דאינו מזיק את חבירו עד לאחר מעשה כגון זרק כלי מראש הגג וכן שיסה בו את הכלב עד אחר שיסוי לא ישיך. וההיא דהשולח את הבערה בשעה שהוא נותן את האש לחרש מזיק. וכן הפורץ גדר לפני בהמת חבירו. וסם המות. והמבעית דלאחר שהבעיתו הוא מתפחד מאליו. ובליבה ובליבתה הרוח לא שייך למימר שלאחר מעשה בא ההיזק ובשביל כך פטור דכל אש שבעולם אינו יכול להזיק אלא לאחר המעשה ואפ"ה חייבה תורה. אלא היינו טעמא דפטור משום דלא מחייב הכתוב אלא במקום שהוא עצמו מבעיר ואין שום דבר מסייעו אבל כשהרוח מסייעו לא חייבו הכתוב דהא אינו אלא גורם לאש שהרוח מלבה אותו ומוליכו לגדיש ומש"ה פטור. והא דאקשינן בהניזקין אהא דאמר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם למאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק. ומשני האי טעמא דפטור משום דליכא אלא מחשבה בעלמא דהיינו נדמא בניזקין דפטור ההיא כרבנן דר"מ אתיא דלית להו דינא דגרמי. אבל לר' מאיר חייב בדיני אדם. והכל מתיישב היטב לפי שני הלשונות. לבד מדן את הדין וטימא את הטהור שעירבו עם פירותיו כדאמרי' בפ' דיני ממונות לר"מ אמאי מיחייב שלא נטל ונתן ביד מאי שנא משאר גרמא בנזקין דפטור:
202
ר״ג[שם]
ואמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פלוגתא דר' יהודה בן בתירה ורבנן דתניא הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים. ר"י בן בתירה אומר אחרון חייב מפני שקירב את מיתתו. וזה המקבלו בסייף נמי קירב את מיתתו הלכך לר"י ב"ב חייב ולרבנן פטור. בא שור המועד וקבלו בקרניו ומת פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן לענין כופר. דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה אומר דמי מזיק. פי' רבינו שלמה זצ"ל לר"י דאמר כופר במזיק שיימינן משלם כופר ולרבנן דשיימי בדניזק האי דלא הוה ליה דמי בשעה שקיבלו השור דגברא קטילא קטל שסופו ליפול לארץ ופטור דלית ליה שום דמים להאי ניזק ואנן דמי ניזק שיימינן וליכא. ל"א דמי ניזק הכא נמי אזלינן בתר ההוא דאיתזק בהדיה והיכא הוה אותו תינוק ניזוק הוי אומר על קרנות השור ואהכי בעל השור חייב. דמי מזיק מזיק מי שזרקו הא מצי למימר דאותו השור המיתו. ועוד אי הוה חשיב המזיק אכתי פטור דאין אדם משלם על חבירו כופר עליו ולא על אדם. ואם תאמר בעל השור חייב הא מצי למימר אם לא היה נזרק הך תינוק לא היה שורי מקבלו בקרניו. הלב נוקף על זאת עכ"ל:
ואמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פלוגתא דר' יהודה בן בתירה ורבנן דתניא הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים. ר"י בן בתירה אומר אחרון חייב מפני שקירב את מיתתו. וזה המקבלו בסייף נמי קירב את מיתתו הלכך לר"י ב"ב חייב ולרבנן פטור. בא שור המועד וקבלו בקרניו ומת פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן לענין כופר. דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה אומר דמי מזיק. פי' רבינו שלמה זצ"ל לר"י דאמר כופר במזיק שיימינן משלם כופר ולרבנן דשיימי בדניזק האי דלא הוה ליה דמי בשעה שקיבלו השור דגברא קטילא קטל שסופו ליפול לארץ ופטור דלית ליה שום דמים להאי ניזק ואנן דמי ניזק שיימינן וליכא. ל"א דמי ניזק הכא נמי אזלינן בתר ההוא דאיתזק בהדיה והיכא הוה אותו תינוק ניזוק הוי אומר על קרנות השור ואהכי בעל השור חייב. דמי מזיק מזיק מי שזרקו הא מצי למימר דאותו השור המיתו. ועוד אי הוה חשיב המזיק אכתי פטור דאין אדם משלם על חבירו כופר עליו ולא על אדם. ואם תאמר בעל השור חייב הא מצי למימר אם לא היה נזרק הך תינוק לא היה שורי מקבלו בקרניו. הלב נוקף על זאת עכ"ל:
203
ר״ד[דף כ"ז ע"א]
ואמר רבה נפל מראש הגג ונתקע באשה חייב בארבעה דברים. וכגון שנפל ברוח מצויה דהוה ליה קרוב למזיד. וביבמתו לא קנה. ואע"ג דשנינן הבא על יבמתו בין בשוגג בין באונס קנה. ה"מ דנתכוון לביאת אשה אחרת. אבל זה לא נתכוון לשום ביאה הלכך לא קנה. ואם עשה בה אחד מן האחין מאמר פסלה עלי' וחייב בנזק וצער וריפוי ובשבת. אבל בשת לא דתנן אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוון:
ואמר רבה נפל מראש הגג ונתקע באשה חייב בארבעה דברים. וכגון שנפל ברוח מצויה דהוה ליה קרוב למזיד. וביבמתו לא קנה. ואע"ג דשנינן הבא על יבמתו בין בשוגג בין באונס קנה. ה"מ דנתכוון לביאת אשה אחרת. אבל זה לא נתכוון לשום ביאה הלכך לא קנה. ואם עשה בה אחד מן האחין מאמר פסלה עלי' וחייב בנזק וצער וריפוי ובשבת. אבל בשת לא דתנן אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוון:
204
ר״ה[שם]
ואמר רבה נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה ובייש חייב על הנזק ופטור על ארבעה דברים. ברוח מצויה חייב בארבעה דברים ופטור על הבשת. ואם נתהפך אחר שהתחיל ליפול על אדם להנאתו חייב אף על הבשת אע"ג דלא נתכוין על הבשת. דתניא ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה ומה ת"ל והחזיקה אלא כיון שנתכוון להזיק אעפ"י שלא נתכוון לבייש:
ואמר רבה נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה ובייש חייב על הנזק ופטור על ארבעה דברים. ברוח מצויה חייב בארבעה דברים ופטור על הבשת. ואם נתהפך אחר שהתחיל ליפול על אדם להנאתו חייב אף על הבשת אע"ג דלא נתכוין על הבשת. דתניא ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה ומה ת"ל והחזיקה אלא כיון שנתכוון להזיק אעפ"י שלא נתכוון לבייש:
205
ר״ו[שם]
ואמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור שהיה לו לסלקו. על בגדו ונשרף חייב דהאי דלא סילקה סבר תבענא ליה בדינא ופרע לי:
ואמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור שהיה לו לסלקו. על בגדו ונשרף חייב דהאי דלא סילקה סבר תבענא ליה בדינא ופרע לי:
206
ר״ז[שם]
בעי רבה עבדו כגופו דמי. ואם הניח אדם גחלת על לב עבדו ומת פטור שהיה לו לעבד לסלקה או לא. את"ל עבדו כגופו דמי שורו מאי. בתר דבעיא הדר פשטה עבדו כגופו. ושורו כממונו שאין בו דעת וחייב:
בעי רבה עבדו כגופו דמי. ואם הניח אדם גחלת על לב עבדו ומת פטור שהיה לו לעבד לסלקה או לא. את"ל עבדו כגופו דמי שורו מאי. בתר דבעיא הדר פשטה עבדו כגופו. ושורו כממונו שאין בו דעת וחייב:
207
ר״חלקמן בפ' הגוזל עצים אמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מ"ט דאמר ליה ניידא בעלמא קלאי מינך. מתקיף לה רב אבא בר חמא היכי דמי אי איכא עדים דידעי מאי הוה כתוב בשטרא ניכתוב ליה שטרא אחרינא. ואי דליכא עדים מנא הוה ידע מאי הוה כתוב ביה ומאי בעי למיתב ליה ולא אצטריך למימר דפטור. אמר רבה תהא במאמינו בעל השטר לשורף דכל כמה שיאמר שכך היה כתוב בו אפי"ה פטור. אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ליה מן השורף כל חוב השטר שהרי גרמו להפסיד. ומאן דלא דאין דינא דגרמי דמי ניירא בעלמא יהיב ליה. הוה עובדא ואכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר של חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעליא כל מה שכתו' בשטר ככשורא לצילמי. כלומר פרעון גמור מן העידית כקורה הנבחרת משאר הקורות לעשות בה צורות ודיוקנאות. וכן הלכה:
208
ר״טוהכי אמרינן בפ' שור שנגח ד' וה' גבי חרש שוטה וקטן שהוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס לשוויינהו מועד דכי הדר נגח לישלם מעליה. ואיפליגו ביה ר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא. דר"י אמר מעליית יתומים ור' יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי. והא דתנן בפ' החובל חרש שוטה וקטן פגיעתן דעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין. היינו כל זמן שהם קטנים אבל נתגדלו הקטן חייב לשלם מה שהזיק בקטנותו. אבל תימה דלא קתני נתגדל הקטן חייב לשלם כדקתני נבי נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם:
209
ר״יבפרק הכותב גופא אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע אי פקח הוא מקרקיש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא אחרינא בשמיה. אמר אמימר מאן [ד]דאין דינא דגרמי מגבי ביה מן המוחל שטרא מעליא כלו' כל מה שכתוב בשטרא. ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. הוה עובד' ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה ככשורא לצילמי:
210
רי״אעיקר מילתא דאמקי' איתמר השורף שטרותיו של חבירו כדפרשי' לעיל והלשון מוכיח דקאמר דמי ניירא. פר"ח זצ"ל הא דיכול למחול ה"מ בבריא דיכול לומר עיינתי בחושבנאי ולא פש לי גביה מידי או מספקא לי אם פרוע ומספיקא לא מפקינן ממונא. אבל מתנת ש"מ דקיי"ל מידק דייק והדר יהיב. אי נמי מכנסת שטר חוב לבעלה. הני תרי לא יכלי למחול לא הוא ולא יורשו. והכי נמי אמרי' בהכותב אמר רבא לבריה דר' חייא בר אבין בר אוריא תא אית לך למימר מילתא מעליתא דהוה אמר אבוך. הא דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. מודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול אפי' שידו כידה. ובפ' מי שמת אמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול. ורבינו יצחק אלפסי זצ"ל כתב דליתא לפירושא רבי' חננאל ז"ל דא"כ מכנסת שטר חוב לבעלה תוכל למחות ותו הא דקיי"ל בש"מ שאם עמד חוזר במתנתו. אלא ודאי האי טעמא פריכא הוא דש"מ יכול למחול. והאי דאמר רב נחמן מודה שאם נתנו במתנת שכ"מ שאינו יכול למחול לאו אשכ"מ גופיה קאמר אלא איורש. משום דמתנת שכ"מ עשאוה במתנה דאורייתא דאתיא לידי מקבל. והיינו דאמרי' דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי. עכ"ל:
211
רי״בותו כתב רבינו שמואל זצ"ל במי שמת דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו ואלימי יותר ממתנת בריא. דאין היורש יכול למחול. משמע מדבריו אבל שכ"מ בעצמו יכול למחול. ופר"ח זצ"ל למאן [ד]דאין דינא דגרמי מגבי ביה מן המוחל דמי שטרא מעליא. כלומר כל הכתוב בשטר. ורבינו שמואל ז"ל פירש בפ' מי שמת דמעותיו יחזור לו מוכר ללוקח. ובפ' הכותב אמרי' קריבתיה דרב נחמן זבינתא לכתובתה בטובת הנאה איגרשא ושכיבא אתו יורשין קא תבעי לה לברתה. אמר רב נחמן איכא אינש דליסבה עצה להאי דתיזיל ותמחול לכתובתה דאמה לגבי דאבוה ותהדר ותירתה מיניה. והשתא הניחא לרבינו שמואל זצ"ל דמרווחת במחילתה דמהדרא מעותיו והשאר ירתה. אל לרבינו חננאל זצ"ל שפירש שפורעת כל דמי השטר מאי אהני לה דמחלה לגבי דאבוה דהא רב נחמן דאין דינא דגרמי בהגוזל בתרא גבי ההוא גברא דאחוי אכיריא דחיטי וחייביה רב נחמן. ופי' רבינו יעקב זצ"ל דדוקא בכתובה אינה מחזרת ללוקח אלא מעותיו משום דאינה עומד' בשעת המקח לגבות בברור. אבל מוכר שט"ח שהוא עומד בברור לגבות אם לא ימחלנו. אם חזר ומחלו חייב מדינא דגרמי לפרוע לו כל הכתוב בשטר. הרי פר"ח ור"ת זצ"ל שוין במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו שחייב המוחל לפרוע ללוקח כל מה שכתוב בשטר. לבד ממוכרת כתובתה שמחזרת לו מעותיו משום דבשעת המקח לא קיימא למיגבי ביה. ורבינו שמואל זצ"ל סובר דאף במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו אינו חייב לפרוע לו כל הכתוב בשטר אלא מעותיו יחזיר לו. וכן כתב רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כדבריו והביא ראיה מפרק החובל דכי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אמרי תקנת אושא מתניתין היא דתנן העבד ואשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים. ואי ס"ד ליתא לתקנת דאושא תיזבין לנכסי מלוג ותותיב ליה. ואוקמי' לעולם ליתא לתקנת אושא אלא האי דלא אמרינן לה למכור נכסי מלוג היינו משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. אמרי זבוני תיזבן ותיתיב ליה דאי מחלה לגבי בעל תמחול. אמרי כל לגבי בעל ודאי מחלה ואפסודי לההוא דזבנא בידים לא מפסדינן וכי תימא תיזבנה ניהליה לההוא דחבלה ביה לטובת הנאה דאי מחלה לגבי בעלה לא מפסיד קא פסיד דהשתא נמי לאו מידי קא יהבא ליה. סוף סוף כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. והשתא הא תינח אי לא מחייבינן ליה אלא מעותיו כמה שמכרה לו איטרוחי בי דינא בכדי. ואי מחייבינא ליה לשלם הכל אין זה אטרוחי בי דינא בכדי. דהא ההיא סוגיא כר"מ מוקמינן לה דדאין דינא דגרמי. וכי תימא אטרוחי בכדי הוא שאין לה במה לשלם. לא היא על כרחין מיירי דמכרה לאחר שתתאלמן דבעודה תחתיו אינה יכולה למחול דאליבא דר"מ קיימא דאמר אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה:
212
רי״גותו הביא מפ"ב דקידושין דתניא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת. ואוקמינא דכ"ע אית להו דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזרו ומחול ואפי' יורש מוחל והכא באשה קמיפלגי מ"ד מקודשת קסבר אשה סמכא דעתה מימר אמרה לא שביק לי' לדידי ומחיל לאחריני. ומר סבר אשה נמי לא סמכא דעתה. ואם היה חייב לשלם כל מה שכתוב בשטר אמאי לא סמכא דעתה הא אינו רשאי למחול לו שיצטרך לשלם לה. אלא ודאי ש"מ שאינו חייב להחזיר אלא מעותיו ללוקח ולהכי לא סמכא דעתה דהא לא יהבא ליה ולא מידי. ואי מחיל לית לה עליה ולא מידי. והאי דמסיק אמימר דמגבי ביה דמי שטרא מעליא משום דעיקר מילתא אשורף שטרותיו איתמר דהתם ודאי למאן דדאין דינא דגרמי בעי לשלומי כל הכתוב בשטר. ואגב שיטפי' נקט נמי לענין מוחל דמי שטרא מעליא. מיהו לא מיחייב אלא להחזיר לו מעותיו ללוקח. בפ' החובל בההיא דטובת הנאה לאשה פר"ח זצ"ל וליתא תקנה לקונה שטר חוב שלא יהא המוכר יכול למחול. (ע"כ נמצא בכת"י מדין זה):
213
רי״דהדרן עלך פרק כיצד הרגל
214
רי״הפרק המניח את הכד
215
רי״ו[שם]
המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור. ואם הוזק בה הנתקל בעל החבית חייב בנזקו:
המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור. ואם הוזק בה הנתקל בעל החבית חייב בנזקו:
216
רי״ז[שם ע"ב]
ואמרי' בגמ' אמאי פטור לימא ליה איבעי לי' לעיוני ולמיזל שלא ישבר כלי של חבירו אמרי בי רב משמיה דרב בממלא רשות הרבים כולה חביות ואין לו צד לפנות הנה והנה. ושמואל אמר באפילה שנו שהיו באפילה עומדות אותן חביות וליכא לעיוני. ר' יוחנן אמר בקרן זוית כשנכנסין ממבוי למבוי מן הצד הניחה בתוך המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה חבית. א"ל רבא לרב אשי הכי אמרינן במערבא משמיה דר' אילעא לא תימא דמתני' באפילה ובקרן זוית אלא אפילו באורה נמי פטור הנתקל לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל. בפומבדיתא וחייב רבא. בשלמא שמואל כשמעתיה דמוקים למתניתין באפילה הא באורה חייב. אלא רבא לימא כשמואל ס"ל. אמר רב פפא קרנא דבי עצרא הוה קרן זוית הסמוכה לבית הבד ומיוחד לבני הגת לתת שם כליהם. וכיון דברשות מצניעים שם כליהם איבעי ליה לעיוני ומיזל. והלכה כרבא דמתני' אפי' באורה פטור:
ואמרי' בגמ' אמאי פטור לימא ליה איבעי לי' לעיוני ולמיזל שלא ישבר כלי של חבירו אמרי בי רב משמיה דרב בממלא רשות הרבים כולה חביות ואין לו צד לפנות הנה והנה. ושמואל אמר באפילה שנו שהיו באפילה עומדות אותן חביות וליכא לעיוני. ר' יוחנן אמר בקרן זוית כשנכנסין ממבוי למבוי מן הצד הניחה בתוך המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה חבית. א"ל רבא לרב אשי הכי אמרינן במערבא משמיה דר' אילעא לא תימא דמתני' באפילה ובקרן זוית אלא אפילו באורה נמי פטור הנתקל לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל. בפומבדיתא וחייב רבא. בשלמא שמואל כשמעתיה דמוקים למתניתין באפילה הא באורה חייב. אלא רבא לימא כשמואל ס"ל. אמר רב פפא קרנא דבי עצרא הוה קרן זוית הסמוכה לבית הבד ומיוחד לבני הגת לתת שם כליהם. וכיון דברשות מצניעים שם כליהם איבעי ליה לעיוני ומיזל. והלכה כרבא דמתני' אפי' באורה פטור:
217
רי״ח[שם]
שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו הדיינין שלש גזירות. לרכובה שלש ולבעיטה חמש. לסינוקרת שלש עשרה. לגבות מן הבועט את חבירו בארכובותיהן שלש סלעים לבועט ברגליו חמש סלעים. הכה אותו באוכף של חמור שלש עשרה סלעין. ופי' רבינו שלמה זצ"ל שאילו הן תשלומי הבושת. לבד מחיוב שאר דברים. ורבינו יצחק אלפסי זצ"ל כתב קמפרשי רבנן דהא דמי צער בלחוד לבר מדמי בושת. ורבנן אחריני אמרי האי דמי הכל הוא. מסייע להאי סברא ממעשה דחנן בישא תקע. דלא חייביה אלא פלגא דזוזא. דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע דהוא פלגא דזוזא. ואנן הכי סבירא לן עכ"ל. ולדברי רש"י זצ"ל שמפרש היינו דמי הבושת. לבד מחיוב שאר דברים אית דאמרי דלעני שבישראל קאמר. אבל לאחרים הכל לפי המבייש והמתבייש. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מפרש דהיינו לגדול שבישראל דומיא להא דתנן לקמן בהחובל סטרו נותן לו מאתים זוז דמוקים לה לגדול שבישראל. לפנדא דמרא בית יד של מרא. ולקופינא דמרא הברזל עצמו מאי. שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל אימר לי גופא דעובדא היכי הוה. שלח ליה דההוא גרגותא דבי תרי בור מים מכונסים להשקות שדות. דכל יומא יומא הוה דלי חד מנייהו אזל חד וקא דלי ביומא דלאו דיליה הוא ולא אשגח ביה שקל פנדא מחייה. א"ל שפיר עביד מאה פנדי בפנדי למחייה. שהיה גוזל את מימיו אפילו למ"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא עביד אינש דינא לנפשיה כגון הכא דאיכא פסידא בעין דאי אזיל לבי דינא אתי האי ודלי מימיו מאי דבעי ולא ידעי' מאי דלי או שמא יפסקו המים ואין לו לפרוע. דאיתמר אמר רב יהודה לא עביד אינש דינא לנפשיה. ורב נחמן אמר עביד אינש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא למיזיל לבי דינא לכ"ע עביד אינש דינא לנפשיה. כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יהודה אמר לא עביד אינש דינא לנפשיה כיון דלית להו פסידא ליזיל אינש קמי דיינא רב נחמן אמר עבד אינש דינא לנפשיה כיון דבדין עביד לא טרח למיזיל לבי דינא:
שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו הדיינין שלש גזירות. לרכובה שלש ולבעיטה חמש. לסינוקרת שלש עשרה. לגבות מן הבועט את חבירו בארכובותיהן שלש סלעים לבועט ברגליו חמש סלעים. הכה אותו באוכף של חמור שלש עשרה סלעין. ופי' רבינו שלמה זצ"ל שאילו הן תשלומי הבושת. לבד מחיוב שאר דברים. ורבינו יצחק אלפסי זצ"ל כתב קמפרשי רבנן דהא דמי צער בלחוד לבר מדמי בושת. ורבנן אחריני אמרי האי דמי הכל הוא. מסייע להאי סברא ממעשה דחנן בישא תקע. דלא חייביה אלא פלגא דזוזא. דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע דהוא פלגא דזוזא. ואנן הכי סבירא לן עכ"ל. ולדברי רש"י זצ"ל שמפרש היינו דמי הבושת. לבד מחיוב שאר דברים אית דאמרי דלעני שבישראל קאמר. אבל לאחרים הכל לפי המבייש והמתבייש. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מפרש דהיינו לגדול שבישראל דומיא להא דתנן לקמן בהחובל סטרו נותן לו מאתים זוז דמוקים לה לגדול שבישראל. לפנדא דמרא בית יד של מרא. ולקופינא דמרא הברזל עצמו מאי. שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל אימר לי גופא דעובדא היכי הוה. שלח ליה דההוא גרגותא דבי תרי בור מים מכונסים להשקות שדות. דכל יומא יומא הוה דלי חד מנייהו אזל חד וקא דלי ביומא דלאו דיליה הוא ולא אשגח ביה שקל פנדא מחייה. א"ל שפיר עביד מאה פנדי בפנדי למחייה. שהיה גוזל את מימיו אפילו למ"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא עביד אינש דינא לנפשיה כגון הכא דאיכא פסידא בעין דאי אזיל לבי דינא אתי האי ודלי מימיו מאי דבעי ולא ידעי' מאי דלי או שמא יפסקו המים ואין לו לפרוע. דאיתמר אמר רב יהודה לא עביד אינש דינא לנפשיה. ורב נחמן אמר עביד אינש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא למיזיל לבי דינא לכ"ע עביד אינש דינא לנפשיה. כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יהודה אמר לא עביד אינש דינא לנפשיה כיון דלית להו פסידא ליזיל אינש קמי דיינא רב נחמן אמר עבד אינש דינא לנפשיה כיון דבדין עביד לא טרח למיזיל לבי דינא:
218
רי״טפסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל הלכתא כרב נחמן דהלכתא כרב נחמן בדיני וכן פסק רבינו אבי העזרי זצ"ל. ודוקא בדבר ידוע שזה גוזלו דומיא דההוא גרגותנא דהוה ידוע דתרווייהו הוה. אית ליה רשותא למיעבד דינא לנפשיה. אבל בדבר שאין ידוע אי גוזל אותו אי לא לית ליה רשות לכ"ע. אפי' אי הוה ליה פסידא לפי דבריו. דא"כ כל אחד ואחד יאמר לחבירו האי דידי ומגזל גזלת ממני ויכה אותו או יחטוף מידו ונימא עבידנא דינא לנפשיה א"כ לא שבקת חיה לכל בריה. אלא ודאי לא עביד אינש דינא לנפשיה אלא בידוע שזה גזלו:
219
ר״כ[דף כ"ח ע"א]
מתני' נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב. ר' יהודה אומר במתכוין חייב שאין מתכוין פטור. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו דאמר הוחלק אחד במים דחייב אלא שנטנפו כליו במים. דרב מוקים למתניתין שלא הפקיר זה את מימיו הילכך נמצא שהוזקו כליו של זה בכליו של זה והוי כשורו. אבל אם הוא בעצמו פטור דקרקע עולם שאין לה בעלים הזיקתו. וממונו של זה גרמא בעלמא הוא דעבד ליה ופטור. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי אבנו סכינו ומשאו מבורו למדנו בפ"ק וכולם אני קורא בהם שור ולא אדם חמור ולא כלים. וה"מ לענין קטלא היכא דמית אדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו. אבל לענין נזיקין אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר מיעטיה. וכלים פטורין דשבירתן זו היא מיתתן ומתניתין נמי מימיו בורו הוא. הילכך על נזקי הגוף חייבי' ולא על הכלים. ורב הני מילי היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממוניה הוא:
מתני' נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב. ר' יהודה אומר במתכוין חייב שאין מתכוין פטור. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו דאמר הוחלק אחד במים דחייב אלא שנטנפו כליו במים. דרב מוקים למתניתין שלא הפקיר זה את מימיו הילכך נמצא שהוזקו כליו של זה בכליו של זה והוי כשורו. אבל אם הוא בעצמו פטור דקרקע עולם שאין לה בעלים הזיקתו. וממונו של זה גרמא בעלמא הוא דעבד ליה ופטור. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי אבנו סכינו ומשאו מבורו למדנו בפ"ק וכולם אני קורא בהם שור ולא אדם חמור ולא כלים. וה"מ לענין קטלא היכא דמית אדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו. אבל לענין נזיקין אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר מיעטיה. וכלים פטורין דשבירתן זו היא מיתתן ומתניתין נמי מימיו בורו הוא. הילכך על נזקי הגוף חייבי' ולא על הכלים. ורב הני מילי היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממוניה הוא:
220
רכ״אפסק מו"ר רבי' אליעזר בן רבי' יואל זצ"ל בש"ס רבי' יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כשמואל:
221
רכ״ב[שם ע"ב]
מתני' נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחר במים או שלקה בחרסית חייב. ר' יהודה אומר במתכוין חייב שאינו מתכוין פטור. ואוקמא אביי למתני' דפליגי בתרתי בשעת נפילה שהזיקה הכד בשעת נפילה ופליגי לאחר נפילה שהזיק בחרסיה לאחר נפילה. פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע הוא ר' מאיר סבר נתקל פושע הוא דאיבעי ליה לעיוני ולמיזל. הילכך כי בא אחר והוחלק במים חייב. בעל הכד חייב. ור' יהודה סבר במתכוין לשפוך את המים חייב. ושאינו מתכוין (פטור). אבל נתקל לאו פושע הוא כי אם אנוס ופטור. ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו כגון זה דמסתמא מפקיר לחרסין. ר"מ סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עלי' תורה ברשות הרבים דהפקר הוא דחייבה. ור' יהודה סבר דפטור דבהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה. וקיי"ל כדאביי דבתרתי פליגי. וקיי"ל כדר' יהודה דבנתקל לאו פושע הוא אבל במתכוין לזכות בחרסיה חייב כדאמרי' מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא. רב יוסף אמר במתכוין לזכות בחרסיה. וכן אמר רב אדא בר אהבה במתכוין לזכות בחרסיה:
מתני' נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחר במים או שלקה בחרסית חייב. ר' יהודה אומר במתכוין חייב שאינו מתכוין פטור. ואוקמא אביי למתני' דפליגי בתרתי בשעת נפילה שהזיקה הכד בשעת נפילה ופליגי לאחר נפילה שהזיק בחרסיה לאחר נפילה. פליגי בשעת נפילה בנתקל פושע הוא ר' מאיר סבר נתקל פושע הוא דאיבעי ליה לעיוני ולמיזל. הילכך כי בא אחר והוחלק במים חייב. בעל הכד חייב. ור' יהודה סבר במתכוין לשפוך את המים חייב. ושאינו מתכוין (פטור). אבל נתקל לאו פושע הוא כי אם אנוס ופטור. ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו כגון זה דמסתמא מפקיר לחרסין. ר"מ סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עלי' תורה ברשות הרבים דהפקר הוא דחייבה. ור' יהודה סבר דפטור דבהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה. וקיי"ל כדאביי דבתרתי פליגי. וקיי"ל כדר' יהודה דבנתקל לאו פושע הוא אבל במתכוין לזכות בחרסיה חייב כדאמרי' מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא. רב יוסף אמר במתכוין לזכות בחרסיה. וכן אמר רב אדא בר אהבה במתכוין לזכות בחרסיה:
222
רכ״גוכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וכן פסק מו"ר אבי העזרי זצ"ל. ומודים חכמים לר' מאיר באבנו וסכינו ומשאו שהניח בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהוא חייב. ומורה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים על הגג ליבשן ונפלו ברוח שאינה מצויה שהוא פטור:
223
רכ״דוכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דס"ל כר' יהודה דאמר נתקל לאו פושע הוא ואפילו לאחר נפילה נמי פטור דכיון דאנוס הוא בשעת נפילה הוו להו הנך מים וחרסים כהפקר דממילא. דהא אי הוא לא עביד ולא מידי. אבל אם נתכוון לזכות בחרסיה חייב דהא לאו הפקר נינהו. וכן הילכתא. עכ"ל:
224
רכ״ה[דף כ"ט ע"ב]
ואיתמר מפקיד נזקיו דעלמא שאינו אונס כגון שהשליכו מדעתו וכגון בור ברשות הרבים ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר פטור וחד אמר חייב ואיסתיים דר"י אמר חייב. וקיי"ל כר' יוחנן דהוא רביה דר' אלעזר. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וכן פסק מו"ר אבי העזרי זצ"ל:
ואיתמר מפקיד נזקיו דעלמא שאינו אונס כגון שהשליכו מדעתו וכגון בור ברשות הרבים ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר פטור וחד אמר חייב ואיסתיים דר"י אמר חייב. וקיי"ל כר' יוחנן דהוא רביה דר' אלעזר. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וכן פסק מו"ר אבי העזרי זצ"ל:
225
רכ״ו[לעיל דכ"ח ע"ב]
אמר ר"א לא שנו אלא שנתקל באבן ונישוף באבן אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור דמאן דלא כרבנן . איכא דאמרי אמר ר"א לא תימא נתקל באבן ונישוף באבן הוא דחייב אלא אפי' נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב כמאן כר' נתן דאמר לקמן בפ' שור שנגח את הפרה גבי שור שדחף את חבירו לבור כל היכא דליכא להשתלם משור משתלם מבור. הכא נמי הואיל וליכא להשתלם מבעל הקרקע משתלם מבעל האבן וכן הילכתא. כך פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל. וכן פסק מו"ר אבי העזרי זצ"ל וכתב נמי דקיי"ל כר' נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי:
אמר ר"א לא שנו אלא שנתקל באבן ונישוף באבן אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור דמאן דלא כרבנן . איכא דאמרי אמר ר"א לא תימא נתקל באבן ונישוף באבן הוא דחייב אלא אפי' נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב כמאן כר' נתן דאמר לקמן בפ' שור שנגח את הפרה גבי שור שדחף את חבירו לבור כל היכא דליכא להשתלם משור משתלם מבור. הכא נמי הואיל וליכא להשתלם מבעל הקרקע משתלם מבעל האבן וכן הילכתא. כך פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל. וכן פסק מו"ר אבי העזרי זצ"ל וכתב נמי דקיי"ל כר' נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי:
226
רכ״ז[דף ל' ע"א]
מתני' השופך מים בר"ה והוזק בהם אחד חייב בנזקו. אמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו. וליתא לדרב. אלא כשמואל קיי"ל דאמר כולן מבורו למדנו. וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים. וה"מ לענין קטלא אבל לענין נזיקין אדם חייב וכלים פטורים בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו דכל תקלה בור הוא. וכן הלכה כדפרישית לעיל:
מתני' השופך מים בר"ה והוזק בהם אחד חייב בנזקו. אמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו. וליתא לדרב. אלא כשמואל קיי"ל דאמר כולן מבורו למדנו. וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים. וה"מ לענין קטלא אבל לענין נזיקין אדם חייב וכלים פטורים בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו דכל תקלה בור הוא. וכן הלכה כדפרישית לעיל:
227
רכ״ח[שם]
המצניע את הקוץ ואת הזכוכית ברשות הרבים והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל לר"ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה. אמר ר' יוסי לא שנו אלא במפריח אבל במצמצם פטור. מ"ט אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. לעיל כי הוה בעי למפשיט מינה דר' יוחנן סבר מפקיר נזקיו חייב אסקינן מצמצם מ"ט פטור משום דהוה ליה בור ברשותו מכלל דחיובא דבור בר"ה הוא אלמא מפקיר נזקיו חייב. ופי' התם רש"י ז"ל לא שנו דגורר בקוצים חייב אלא במפריח ראשי הקוצים לרשות הרבים דהוה ליה בור ברשות הרבים אבל מצמצם לתוך שלו דהוה ליה ברשותו. אע"ג דהפקיר רשותו שהקצה לרה"ר פטור אלמא ס"ל לר"י מפקיר נזקיו חייב דקא מחייב מפריח ראשי קוצותיו לר"ה דהוה ליה דומיא דבור בר"ה. ומצמצם היינו טעמא דפטור דהוי בור ברשותו:
המצניע את הקוץ ואת הזכוכית ברשות הרבים והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל לר"ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה. אמר ר' יוסי לא שנו אלא במפריח אבל במצמצם פטור. מ"ט אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. לעיל כי הוה בעי למפשיט מינה דר' יוחנן סבר מפקיר נזקיו חייב אסקינן מצמצם מ"ט פטור משום דהוה ליה בור ברשותו מכלל דחיובא דבור בר"ה הוא אלמא מפקיר נזקיו חייב. ופי' התם רש"י ז"ל לא שנו דגורר בקוצים חייב אלא במפריח ראשי הקוצים לרשות הרבים דהוה ליה בור ברשות הרבים אבל מצמצם לתוך שלו דהוה ליה ברשותו. אע"ג דהפקיר רשותו שהקצה לרה"ר פטור אלמא ס"ל לר"י מפקיר נזקיו חייב דקא מחייב מפריח ראשי קוצותיו לר"ה דהוה ליה דומיא דבור בר"ה. ומצמצם היינו טעמא דפטור דהוי בור ברשותו:
228
רכ״טובמסקנא רבי קיי"ל דר' יוחנן סבר מפקיד נזקיו חייב ופסיקנא נמי דהלכתא כוותיה כדפרישי' לעיל בסמוך. מעתה ר"י סבר דבור ברשות הרבים חייב ובור ברשותו פטור וקיי"ל נמי הכי. וקשיא לי דהא (ד)לקמן בפ' שור שנגח את הפרה ת"ר החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשו' הרבים חייב זהו בור האמור בתורה דברי ר"י ר"ע אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה. ואמר רבה בבור בר"ה דכ"ע לא פליגי דחייב מ"ט כי יפתח כי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כש"כ. אלא שעל עסקי פתיחה באה לו ועל עסקי כרייה באה לו. לא נחלקו אלא בבור ברשותו ר"ע סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב בעל הבור בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנ' דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ור"י סבר מאי בעל הבור בעל התקלה אמר רחמנא דהיינו בור ברשות הרבים או הפקיר רשותו והפקיר נמי בורו. ורב יוסף אמר בבור ברשות הרבים כולי עלמא לא פליגי דמיחייב מ"ט בעל הבור אמר רחמנא בבור דאית ליה בעלים עסקי' דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. כי פליגי בבור ברשו' הרבים אי נמי הפקיר רשותו והפקיר בורו דר' ישמעאל סבר בור ברשות דרבים נמי חייב ור"ע סבר פטור. והשתא ר' יוחנן סבר ממה נפשך דלא כהלכתא. דאי סבר לה כרבה. בשלמא ברשות הרבים סבר ככולי עלמא דבור ברשות הרבים לכ"ע חייב. אלא בור ברשותו סבר כר' ישמעאל ולא כר' עקיבא ואנן קיי"ל כר"ע לגבי ר' ישמעאל. ור' יוחנן גופיה סבר בפ' הכותב הלכה כר"ע מחבירו ור' ישמעאל חבירו דר"ע הוה וקיי"ל נמי רבה ורב יוסף הלכה כרבה. מעתה היאך פסקי דברבותא הלכה כר' יוחנן דמסתמא הלכה כרבה דבתראה וקיי"ל הילכתא כרב יוסף כ"ש דתיקשי דבור ברשות היחיד אתיא דלא ככ"ע. ובבור ברשות הרבים אתי כר"י ודלא כר"ע. וכי דחי נמי לעיל לא לעולם אימא לך מפקיר נזקיו פטור ובור ברשותו חייב ומצמצם מ"ט פטור משום דאיתמר עלה אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים. פי' רש"י ז"ל וזה שנתחכך והוזק הוי משונה אבל שאר נזקין דברשותו חייב. ומפריח דהוי ברשות הרבים היינו טעמא דחייב שהרי ממונו הוא ולא הפקירו והפקירו למקום מהלך בני אדם א"כ סבר ר' יוחנן בור ברה"ר פטור בור ברשותו חייב. א"כ לרבה דקיי"ל כוותיה הוי ר"י בבור ברה"ר לא לכולי עלמא. ובבור ברשותו כר"ע. לרב יוסף ובבור ברשות היחיד הוי לכ"ע. ובור ברה"ר כר"ע ואנן קיי"ל כרבה. מיהו בהא ליכא קפידא דהא איסתיים דר"י הוא דאמר מפקיר נזקיו חייב ובור ברה"ר חייב. וה"ה הפקיר רשותו והפקיר בורו:
229
ר״לונראה בעיני דר' יוחנן סבר כר"ע ואליבא דרבה דבין בור ברה"ר ובין בור ברה"י חייב הילכך מפקיר נזקיו חייב. דהיינו בור ברה"ר ומצמצם היינו טעמא דפטור לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. וזה שנתחכך והוזק הוי משונה. אבל שאר נזקין דברשותו חייב. ומפריח דהוי ברה"ר היינו טעמא דחייב דהוי בור ברה"ר. ותדע דהא איסתיים דר"י הוא דאמר מפקיר נזקיו חייב. ואיתמר עלה דרב אחא בר יעקב דטעמא דמצמצם פטור לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים הא לאו הכי בור ברשותו חייב. וא"ש דפסקי רבוותא כר"י דהא קיי"ל נמי כרבה וקיי"ל כר"ע:
230
רל״אוכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל בפ' שור שנגח את הפרה דהילכתא כרבה דקיי"ל דכל רבה ורב יוסף הילכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה. וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. הילכך לא שנא בור ברה"ר ולא שנא בור ברה"י אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב עכ"ל. וכן כתב מ"ו רבי' אבי העזרי זצ"ל:
231
רל״ב[שם]
ת"ר המצניע קוצותיו וזכוכיותיו לתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר את כותלו ונפל לרה"ר והזיק חייב המצניע אמר"י לא שנו דחייב המצניע אלא בכותל רעוע דהוה ליה למצניע לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד לסותרו ויפלו הקוצים ויזיקו אבל בכותל בריא המצניע פטור ובעל הכותל חייב דהוה ליה לאצנועי' כשמצאן אבל המצניע לא פשע כלום הואיל וכותל הוה בריא לית ליה לאסוקי אדעתיה:
ת"ר המצניע קוצותיו וזכוכיותיו לתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר את כותלו ונפל לרה"ר והזיק חייב המצניע אמר"י לא שנו דחייב המצניע אלא בכותל רעוע דהוה ליה למצניע לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד לסותרו ויפלו הקוצים ויזיקו אבל בכותל בריא המצניע פטור ובעל הכותל חייב דהוה ליה לאצנועי' כשמצאן אבל המצניע לא פשע כלום הואיל וכותל הוה בריא לית ליה לאסוקי אדעתיה:
232
רל״גאמר רבינא זאת אומרת המכסה את בורו בדליו של חבירו כלומר בכיסוי של חבירו ובא בעל דלי ונטל דליו חייב בעל הבור דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שזה יטול את דליו. פשיטא התם הוא דלא הוה ידע למצניע לאודועיה שהוא נוטל את דליו. קמ"ל רבינא דלאו היינו טעמא:
233
רל״דת"ר חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהם ומעמיקים להם ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה ובירושלמי מפרש שלא תעלם המחרישה. רב ששת שדי להו בנורא. רבא שדי להו בדיגלת. נהר חידקל מתרגמי' דיגלת. אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין כגון הא דקתני מצניעין קוצותיהם. רבינא אמר מילי דאבות משה קבל תורה מסיני. ואמרי לה מילי דברכות. מסכת ברכות:
234
רל״ה[שם]
מתני' המוציא תבנו וקשו לרה"ר ואת פסולת של זיתים לרה"ר לזבלים שירקבו התבן והקש ונעשין זבל לזבל שדות וכרמים והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה . וההופך את הגלל לרה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו. רשב"ג אומר כל המקלקלין (פטורין) לרה"ר שהזיקו חייבים לשלם וכל הקוד' בהן זבה. לימא מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר בשעת הוצאות זבלים אדם מוציא זבלו לרה"ר וצוברו כל שלשים יום ורשאי להניחו שם כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל שלא יהו מקפידין על כך. אלמא ס"ל לר' יהודה דאם הוזק בהן אחר פטור. אמר רב נחמן מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים ור"י היא דאפי' ר' יהודה ס"ל שלא בשעת הוצאת זבלים חייב. רב אשי אמר תבנו וקשו תנן משום דמשרקי דעדיין לא נעשו זבלים וקשין הן ומחליקין. וכי קאמר ר"י דפטור בזבל קאמר דמוציא אדם זבלו שאינו נוח להחליק כ"כ ואפי' בשעת הוצאת זבלים קמיירי מתניתין:
מתני' המוציא תבנו וקשו לרה"ר ואת פסולת של זיתים לרה"ר לזבלים שירקבו התבן והקש ונעשין זבל לזבל שדות וכרמים והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה . וההופך את הגלל לרה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו. רשב"ג אומר כל המקלקלין (פטורין) לרה"ר שהזיקו חייבים לשלם וכל הקוד' בהן זבה. לימא מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר בשעת הוצאות זבלים אדם מוציא זבלו לרה"ר וצוברו כל שלשים יום ורשאי להניחו שם כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל שלא יהו מקפידין על כך. אלמא ס"ל לר' יהודה דאם הוזק בהן אחר פטור. אמר רב נחמן מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים ור"י היא דאפי' ר' יהודה ס"ל שלא בשעת הוצאת זבלים חייב. רב אשי אמר תבנו וקשו תנן משום דמשרקי דעדיין לא נעשו זבלים וקשין הן ומחליקין. וכי קאמר ר"י דפטור בזבל קאמר דמוציא אדם זבלו שאינו נוח להחליק כ"כ ואפי' בשעת הוצאת זבלים קמיירי מתניתין:
235
רל״ורבינו יצחק האלפסי זצ"ל כתב דליתא לדר"י דפטר בשעת הוצאת זבלים דהא אוקימנא בסוף ב"מ בשיטה דאמר אביי רשב"ג ור' יהודה ור' שמעון כולהו ס"ל כל שנתנו חכמי' רשות (להלך) אם הזיק פטור מלשלם וכל כי האי גוונא לית הלכתא כחד מנייהו. ומו"ר אבי העזרי זצ"ל פי' כתב דיתכן להיות הלכה כשיטה. והא דאמרי' באיזהו נשך ההוא שיטה איתמר. ה"פ מכח רבים לא יהא הלכה אם לא מהכרעה אחרת דשיטה לא הוי כרבים. ובפ"ב דקידושין פירשתי השיטות וחברתי אותם:
236
רל״זמתני' המוציא תבנו וקשו וגפתו לרה"ר לזבלים והוזק בהם אחר חייב בנזקו. רשב"ג אומר כל המקלקלים ברה"ר שהזיקו חייבים לשלם וכל הקודם זכה:
237
רל״ח[שם ע"ב]
אמר רב הא דקתני כל הקודם זכה בהן בין בגופן בין בשבחן במה שהשביחו ברה"ר דבשעה שהוציאן לא היו שוין אלא דינר והשביחו בנישוף רגלי אדם ובהמה ועמדו על שני דינרים כל הקודם זכה בכל. זעירי אמר זכה בשבח אבל לא זכה בגופן. במאי קמיפלגי רב סבר קנסו גופן משום שבחן וזעירי אמר לא קנסו גופן משום שבחן:
אמר רב הא דקתני כל הקודם זכה בהן בין בגופן בין בשבחן במה שהשביחו ברה"ר דבשעה שהוציאן לא היו שוין אלא דינר והשביחו בנישוף רגלי אדם ובהמה ועמדו על שני דינרים כל הקודם זכה בכל. זעירי אמר זכה בשבח אבל לא זכה בגופן. במאי קמיפלגי רב סבר קנסו גופן משום שבחן וזעירי אמר לא קנסו גופן משום שבחן:
238
רל״טתנן ההופך את הגלל לרה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו ואלו כל הקודם זכה לא קתני משום דגלל זהו ריעי ואינו משביח ברשות הרבים כלל דהא מושבח ועומד הוא. וקשיא לרב דאמר זכה בין בגופן בין בשבחן. אמר לך רב תנא רישא גבי תבנו וקשו וה"ה לסיפא גבי גלל. והא (ד)קתני עלה גבי גלל אסורין משום גזל אמר ר"נ בר יצחק גלל קרמית דבר שיש בו שבח קנסו גופו משום שבחו דבר שאין בו שבח לא קנסו גופו משום שבחו. וגבי מצניע קוצו וזכוכית ברה"ר כל הקודם בהן זכה דהא לית בהן שבחא ולא תיקשי לרב:
239
ר״מאיבעיא להו לדברי האומר קנסו גופן משום שבחן לאלתר קנסינן בתוך שני ימים או שלשה. אע"פ דלא אייתי שבחא מעכשיו כל הקודם בהן זכה או דילמא לכי אייתי שבחא לזמן מרובה לא קנסינן גופן אטו שבחן עד דמייתין שבחן ולא אפשיטא. לימא כתנאי המוציא תבנו וקשו לרה"ר לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה ואסורים משום גלל רשב"ג אומר כל המקלקלין לרה"ר והזיקו חייבין לשלם ומותרין משום גזל וכל הקודם בהן זכה. הא גופא קשיא אמרת כל הקודם בהן זכה והדר תני אסורין משום גזל. אלא לאו הכי קאמר כל הקודם בהן זכה אשבחן ואסורין משום גזל אגופן. ואתא רשב"ג למימר אפילו אגופן נמי כל הקודם זכה. לזעירי ודאי תנאי היא ואיהו כרבנן. אלא לרב מי לימא תנאי היא ושביק רבנן ועביד כרשב"ג. אמר לך רב דכ"ע הני תנאי סברי דקנסו גופן אטו שבחן. והכא בהלכה ואין מודין כן קא מיפלגי. ת"ק סבר דהלכה קנסו גופן אטו שבחן ואין מורין כן והכי קאמר כל הקודם בהן זכה ואפי' גופן דאי עבד. ואי אתא מרישא לאמלוכי אמרינן ליה אסורין משום גזל. ואתא רשב"ג למימר הלכה ומורין כן. דאיתמר רב הונא אמר רב הלכה ואין מורין כן. רב אדא בר אהבה אמר הלכה ומורין כן. איני והא רב הונא אפקר חולשי שעורין קלופין ששטח איש אחר ברה"ר כדי שיתיבשו והפקירן רב הונא והורה שכל הקודם זכה בהן. רב אדא בר אהבה אפקר סליקוסתא פסולות עיטרי תמרים שעשו מהן שכר. בשלמא רב אדא בר אהבה כשמעתיה דאמר הלכה ומורין כן אלא רב הונא לימא הדר ביה. הנהו מותרין הוו דהתרו בהן במה פעמים בבעלים לסלקן משם ולא סילקן ומש"ה הפקירן:
240
רמ״אשמעינן מהכא דכל היכא (דהכא) דהתרו בהן לכ"ע הלכה ומורין כן. ונראה דקיי"ל כרב דקנסו גופן משום שבחן הואיל ועביד רב אדא בר אהבה עובדא. מיהו היכא דלא אייתי שבחא הואיל ולא איפשטא נראה שאם זכה בהן מוציאין מידו דהואיל ולא איפשטא אוקמינן בחזקת בעלים:
241
רמ״ב[דף ל"א ע"א]
מתני' שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון ונפל. הראשון חייב בנזקי שני. אמר רבי יוחנן לא תימא מתניתין ר' מאיר היא דאמר נתקל פושע הוא אלא אפילו רבנן דאמרי נתקל לאו פושע אלא אנוס הוא הכא חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד. כלומר בהכי מיתוקמא מתניתין ששהה כדי עמידה ולא עמד. אמר ר"נ בר יצחק אפילו תימא לא היה לו לעמוד. היה לו להזהירו הואיל ולא הזהיר חייב. ור"י אמר כיון דלא היה לו לעמוד לא היה לו להזהיר דטריד:
מתני' שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון ונפל. הראשון חייב בנזקי שני. אמר רבי יוחנן לא תימא מתניתין ר' מאיר היא דאמר נתקל פושע הוא אלא אפילו רבנן דאמרי נתקל לאו פושע אלא אנוס הוא הכא חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד. כלומר בהכי מיתוקמא מתניתין ששהה כדי עמידה ולא עמד. אמר ר"נ בר יצחק אפילו תימא לא היה לו לעמוד. היה לו להזהירו הואיל ולא הזהיר חייב. ור"י אמר כיון דלא היה לו לעמוד לא היה לו להזהיר דטריד:
242
רמ״גפסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כר' יוחנן. ואי קשיא הא דתניא נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה. ר"מ מחייב בהיזקן וחכמים פוטרים מדיני אדם וחייב בדיני שמים ולא אמרינן התם שיהא נמי חייב לרבנן משום דלא סילקו שברי הכד והגמל. שאני התם דמשעת נפילה מפקיר להו והוה ליה אונס משעת נפילה. הילכך אפילו אם היה יכול לסלקם ולא סילקם פטור. אבל בגוף האדם שנתקל ונפל לא שייך ביה הפקר אלא בזה תלוי הדבר אם יכול לעמוד חייב ואם לאו פטור:
243
רמ״ד[שם]
הזגגין והקדרין שהיו מהלכין זה אחר זה נתקל הראשון ונפל השני בראשון והשלישי בשני ראשון חייב בנזקי שני והשני חייב בנזקי שלישי. ואם מחמת ראשון נפלו ראשון חייב בנזקי כולם. ואם הזהירו זה את זה כולן פטורין. אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו בין שנתקל השני בגופו של ראשון והוזק בין שנתקל בממונו של ראשון והוזק חייב הראשון. שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו בשנתקל השלישי בגופו של שני ממש אבל לא בנזקי ממונו שנתקל בממונו. ופרכינן ממה נפשך אי נתקל פושע הוא ואהכי מחייבת להו בראשון הנתקל בנזקי ממונו. שני נמי נחייב כי נתקל שלישי בממונו של שני. ואי נתקל לאו פושע הוא ואהכי קא פטר ליה השני ממה שהוזק שלישי נתקל בבגדיו אפי' ראשון נמי ליפטר. ומשנינן ראשון ודאי פושע הוא דמנפשיה נפל:
הזגגין והקדרין שהיו מהלכין זה אחר זה נתקל הראשון ונפל השני בראשון והשלישי בשני ראשון חייב בנזקי שני והשני חייב בנזקי שלישי. ואם מחמת ראשון נפלו ראשון חייב בנזקי כולם. ואם הזהירו זה את זה כולן פטורין. אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו בין שנתקל השני בגופו של ראשון והוזק בין שנתקל בממונו של ראשון והוזק חייב הראשון. שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו בשנתקל השלישי בגופו של שני ממש אבל לא בנזקי ממונו שנתקל בממונו. ופרכינן ממה נפשך אי נתקל פושע הוא ואהכי מחייבת להו בראשון הנתקל בנזקי ממונו. שני נמי נחייב כי נתקל שלישי בממונו של שני. ואי נתקל לאו פושע הוא ואהכי קא פטר ליה השני ממה שהוזק שלישי נתקל בבגדיו אפי' ראשון נמי ליפטר. ומשנינן ראשון ודאי פושע הוא דמנפשיה נפל:
244
רמ״המיכן מדקדק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שאפילו שנקרא אדם פושע לענין שאם הזיק אחרים שחייב בנזקו. אינו נקרא פושע לענין שאם אחרים הזיקו שנאמר איהו גרם לנפשיה ויהיה פטור מי שהזיקו. אלא ודאי חייב מי שהזיקו. מדפריך אי נתקל פושע שני נמי ליחייב כי נתקל שלישי בממונו. אבל לא בעי למימר שיהא נקרא פושע לענין שיפטר הראשון. אלמא אע"ג דהוי השני פושע להתחייב בנזקי שלישי. לא הוי פושע לפטור הראשון בנזקיו. ועוד הביא ראיה דתנן לעיל בפ' כיצד הכלב שנטל החררה והלך לגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. ופריך בגמ' מאן חייב. חייב בעל הכלב. וליחייב נמי בעל הגחלת. וקס"ד דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד. ושנינן בששימר גחלתו שנעל דלתות ביתו יפה ואנוס הוא. הא למדת דאע"פ שאין לו לשמור עצמו לענין שלא יבא הכלב ויטול חררה שלו יש לו לשמור עצמו שלא יבא הכלב ויקח את הגחלת וידליק את הגדיש. ואם לא נעל דלת ביתו יפה אע"ג דהוי פושע לענין גחלת שאם יבא כלב מעולם ויקח הגחלת וידליק את הגדיש שחייב בעל הגחלת. לא הוי פושע לענין שאם אכל החררה שלו שיהא פטור בעל הכלב. אלא חייב בנזקי חררה:
245
רמ״ו[שם ע"ב]
מתני' זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ופגעו זה בזה נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך:
מתני' זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ופגעו זה בזה נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך:
246
רמ״ז[דף ל"ב ע"א]
בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא. המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו כיון דברשות קא עביד פטור. או דילמא איבעיא ליה לעיוני. א"ל תניתוה במתני' נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. הכא נמי הואיל וברשות קא עביד פטור. אמר רבא ק"ו ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו וגולה. המזיק את אשתו בתשמיש המטה שלרשות חבירו נכנס לכ"ש דחייב. ואלא הא דקתני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. התם מתניתין תרווייהו כי הדדי נינהו ושניהם שוים בשבירתה שאין בעל הבית סייע בשבירתה. הכא הבעל קא עביד מעשה:
בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא. המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו כיון דברשות קא עביד פטור. או דילמא איבעיא ליה לעיוני. א"ל תניתוה במתני' נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. הכא נמי הואיל וברשות קא עביד פטור. אמר רבא ק"ו ומה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו וגולה. המזיק את אשתו בתשמיש המטה שלרשות חבירו נכנס לכ"ש דחייב. ואלא הא דקתני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. התם מתניתין תרווייהו כי הדדי נינהו ושניהם שוים בשבירתה שאין בעל הבית סייע בשבירתה. הכא הבעל קא עביד מעשה:
247
רמ״חמיכן יש ללמוד שאסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה. ואם הוא רגיל תדיר להכותה ולהבזותה ברבים כופין אותו להוציאה. וכבר היה מעשה באחד שהיה רגיל תדיר להכות את אשתו. ונשאר מו"ר רבינו שמחה זצ"ל והשיב שכופין אותו להוציאה זה לשונו. אחר כותבי כתב ראשון קבל לפנינו ר' ירמיה על חתנו שהיה מכה את בתו תדיר ומבזה אותה בפריעת ראשה שלא כדת יהודים. דלחיים נתנה ולא לצער. ואפי' קונה אמה העבריה כקונה אדון לעצמו כ"ש אשתו ועל כל הכאה עובר בפן לא יוסיף. ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח אתו ודמעתה מצויה. המזיק אשתו בתשמיש המטה קא מיבעי לן בפ' המניח את הכד. אבל בכל מילי דהיזקות אחריני פשיטא לן דלא גרע מאחר. ואם דבריו אמתים תקנסהו קנס חמור בין בגופו בין בממונו על מה שעבר. אמנם צריך כפרה גדולה ותכבידו עליו להבא לפי הנראה בעיניכם שיכול לעמוד שיהא מותרה ועומד מיכן ולהבא. ותטילו שלום ביניהם שלום מקויים ומסויים ותבררו שנים או שלשה שיהיו מוכיחים ביניהם. וכל קבלה שיהיה להם זה על זה ישפטו הם. ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שיוסיף להכותה ולבזותה. אנו מסכימים אחריכם להיות מנודה בב"ד העליון ובב"ד התחתון ויעשוהו על ידי גוים לתת גט עשה מה שישראל אומר לך כי כן הסכמתי עם חביריי שיהא גט מעושה בגוים בזה כדין אפילו לשמואל דאמר בפ' המדיר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון. ה"מ מזונות שיש בידינו לעשות תקנה לדבר דיורדין לנכסיו וזנין אותה. אבל להכותה ולבזותה שענייה זו אסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר אפי' שמואל מודה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואפי' בההיא גופא דאיני זן ואיני מפרנס סבורני דקיי"ל כרב. כיון דר' יוחנן ס"ל כוותיה ומדאכסוה שערי לאלעזר ליכא ראיה דשמואל לטעמיה לפי סברתו קאמר והכאות קשה לסובלן. מההיא דהמדיר את אשתו מלהנאות עד ל' יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה באמתלא מועטת משום דברים קטנים שאינה מספקת קאמרה השתא דאדרתן לא מצינא דאגלגל בהדך. אע"ג דבירושלמי פ' אלמנה ניזונית ובירושלמי דיש מותרות דחינן ליה לשמואל דאמר אין מעשין אלא לפסולות שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה פי' יוציא דתנן במתני' ובברייתא יש יוציא שמשמע בלא כפייה גם יש יוציא שהוא בכפייה. הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת בזמן שהולד של קיימא יוציא מיהו רב תחליפא אמר שמואל הוה מפרש יוציא בכפייה ועישוי. ואפילו קבלה עליה יכול סבורה הייתי שהייתי יכולה לקבל שהן הכאות שאין להם קצבות. שהרי אמרו חכמים באגרוף שיש בו כדי להמית. אם יעלה חפץ השם בידכם להשלים ביניהם תתירו לו החרם שקיבל עליו לגרשה עד זמן מרווח. אם תראו בתוך הזמן שינהוג עמה כשורה תתירו לו לגמרי. ואם נראה בעיניכם שאין עצת שלום מתקיים ביניהם תפייסוהו כחכמתכם לגרש מרצונו. ואם לא יאבה יקוב הדין את ההר ותעסוהו כתורת יעשה מה שכתבנו באיני זן ומפרנס. דקיי"ל כרב וכר' יוחנן לפי ראות עינינו כתבנו. ובפר"ח לא כתב כן. שמחה בר שמואל:
248
רמ״ט[שם]
מתני' היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה חייב. ואם אמר בעל הקורה לבעל חבית עמוד פטור. ואוקמינא מתניתין אליבא דר' יוחנן דהילכתא כוותיה כדפריש' לעיל כשעמד לפוש דמשונה הוא ואין רשות הרבים עשויה לכך להניח בה משאוי שלהם לפיכך חייב. אבל עמד לכתף לתקן על כתיפו כדרך הנושאים המשאוי דאורחיה בכך פטור ולא מיחייב משום דלא הזהיר. והא דקתני סיפא ואם אמר לו בעל קורה לבעל חבית עמוד פטור. הא קמ"ל אע"ג דעמד לפוש כי אמר ליה עמוד פטור. ואוקי למתניתין דקתני אם עמד בעל קורה חייב דפסקה לאורחיה כשלדא שיהי' ראשיה לרוחב הדדך לפיכך אפילו ממילא חייב. אבל שתי פרות ברשות הרבים אחת רובצת ואחת מהלכת והזיקה מהלכת ברבוצה ממילא פטור דרבצה פרה בהאי איבעי ליה לסגויי באידך גיסא:
מתני' היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה חייב. ואם אמר בעל הקורה לבעל חבית עמוד פטור. ואוקמינא מתניתין אליבא דר' יוחנן דהילכתא כוותיה כדפריש' לעיל כשעמד לפוש דמשונה הוא ואין רשות הרבים עשויה לכך להניח בה משאוי שלהם לפיכך חייב. אבל עמד לכתף לתקן על כתיפו כדרך הנושאים המשאוי דאורחיה בכך פטור ולא מיחייב משום דלא הזהיר. והא דקתני סיפא ואם אמר לו בעל קורה לבעל חבית עמוד פטור. הא קמ"ל אע"ג דעמד לפוש כי אמר ליה עמוד פטור. ואוקי למתניתין דקתני אם עמד בעל קורה חייב דפסקה לאורחיה כשלדא שיהי' ראשיה לרוחב הדדך לפיכך אפילו ממילא חייב. אבל שתי פרות ברשות הרבים אחת רובצת ואחת מהלכת והזיקה מהלכת ברבוצה ממילא פטור דרבצה פרה בהאי איבעי ליה לסגויי באידך גיסא:
249
ר״נ[שם]
מתני' היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית פטור ואם אמר לבעל קורה חייב. וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו:
מתני' היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית פטור ואם אמר לבעל קורה חייב. וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו:
250
רנ״א[שם]
מתני' שנים שהיו ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך או ששניהם רצין והזיקו זה את זה שניהם פטורין. מתני' דלא כאיסי בן יהודה דתניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משונה. ומודה איסי בע"ש בה"ש שהוא פטור מפני שהוא רץ ברשות. אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה ומתניתין דקתני פטור בע"ש בה"ש והכי קאמר אחד רץ ואחד מהלך פטור בע"ש בין השמשות. אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך חייב ושניהם רצין אפילו בחול פטורין. בע"ש מאי ברשות איכא כדר' חנינא דאמר בא ונצא לקראת (שבת) כלה מלכה. פירש רש"י ז"ל כאדם המקבל פני מלך כן צריך אדם לרוץ ולתקן כל צורכי שבת.
מתני' שנים שהיו ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך או ששניהם רצין והזיקו זה את זה שניהם פטורין. מתני' דלא כאיסי בן יהודה דתניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משונה. ומודה איסי בע"ש בה"ש שהוא פטור מפני שהוא רץ ברשות. אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה ומתניתין דקתני פטור בע"ש בה"ש והכי קאמר אחד רץ ואחד מהלך פטור בע"ש בין השמשות. אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך חייב ושניהם רצין אפילו בחול פטורין. בע"ש מאי ברשות איכא כדר' חנינא דאמר בא ונצא לקראת (שבת) כלה מלכה. פירש רש"י ז"ל כאדם המקבל פני מלך כן צריך אדם לרוץ ולתקן כל צורכי שבת.
251
רנ״בויש לי ללמוד מדבריו דלאו דוקא ביה"ש אלא משעה שמתחילין לתקן כל צורכי שבת לאפות ולבשל ולצלות הוי רץ ברשות דהיינו מחצות היום ולמעלה שמתחיל היום להעריב הוי רץ ברשות. וכי האי גוונא פרשתי בפ' המפקיד גבי כספים אין להם שמירה אלא בקרקע איכא דאמרי בוא ונצא לקראת שבת כלה ומלכה. רב ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה :
252
רנ״ג[שם ע"ב]
מתני' המבקע ברשות היחיד והזיק ברה"ר או ברה"ר והזיק ברה"י של אחרים חייב. אבל מבקע ברה"ר זה והזיק ברה"ר אחר לא תנא דאין צריך למתני דפשיטא דחייב דשלא ברשות ושכיחי .
מתני' המבקע ברשות היחיד והזיק ברה"ר או ברה"ר והזיק ברה"י של אחרים חייב. אבל מבקע ברה"ר זה והזיק ברה"ר אחר לא תנא דאין צריך למתני דפשיטא דחייב דשלא ברשות ושכיחי .
253
רנ״דת"ר הנכנס לחנות של נגר שלא ברשות ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו פטור. ואם נכנס ברשות חייב. מאי חייב אמר ר' יוסי בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות. פירש"י ז"ל חייב בד' דברים ופטור מגלות בנזק צער ריפוי ושבת כי הזיקהו אבל בושת לא משלם אלא היכא דמתכוין. דאם נכנס שלא ברשות פטור מד' דברים אבל בנזק בלבד חייב כדאמרינן פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון. ואם מת פטור מגלות קאי אהיכא דנכנס ברשות. ואמר רבה מ"ט פטור מגלות דקאמר ר' יוסי בר חנינא לא סגי ליה בגלות משום דהוה ליה שוגג קרוב למזיד דהוה ליה לעיוני שלא יזיקוהו הבקעות. רב פפא משמיה דרבא אמר ארישא הנכנס לחנות של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור. ואמר ר"י בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות מאן דתני דנגר פטור מגלות אסיפא אם נכנס ברשות כ"ש ארישא דנכנס שלא ברשות דהנגר פטור מגלות. ומאן דמתני ארישא דנכנס שלא ברשות פטור מגלות אבל אסיפא כשנכנס ברשות חייב גלות דהוה ליה לאסוקי אדעתיה. פירש"י זצ"ל וקשיא לי היכי מצו למימר כ"ש דהאי פטור מגלות דקאמרן לחומרא הוי קאי דלא סגי ליה בגלות. ונראה לי האי פטור דסיפא דקאמר ר' יוסי בר חנינא לפוטרו לגמרי קאמר דאינו צריך אפילו גלות ודקא פריך ליה הכי משום פריכא דק"ו. אבל לר' יוסי בר חנינא לית ליה האי סברא:
254
רנ״ה[שם]
והתניא הנכנס לחנותו של נפח ונתזו ניצוצות על פניו ומת פטור ואפי' נכנס ברשות. הכא במאי עסקינן בשוליא דנפחי. למיקטלא קאי כשרבו מסרב בו לצאת ואינו יוצא. משום דרבו מסרב לצאת למיקטליה קאי כסבר יצא. אי הכי אחר נמי. אחר לית ליה אימתא דרביה עליה והו"ל לאסוקי אדעתיה שמא לא יצא. הא אית ליה אימתא דרביה וכסבור הנפח שכבר יצא ולהכי פטור מגלות. ונראה בעיני לפי פירש"י ז"ל דלית ליה לדרבה דפירש דר"י בר חנינא דאמר פטור מגלות דהיינו לא סגי ליה בגלות. אלא כסתמא דתלמודא קיי"ל דלר"י בר חנינא פטור לגמרי קאמר ורב פפא משמיה דרבא נמי פליג אדרבה דקאמר אסיפא חייב גלות. רב זביד משמיה דרבא אמר ומצא פרט לממציא את עצמו. מיכן אמר ר' אליעזר בן יעקב מי שיוצאת אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקבלה פטור אמר ר"י בר חנינא פטור מגלות וחייב בארבעה דברים דהוה ליה פושע שזרק למקום שבני אדם מצויין ופטור מגלות משום גזירת הכתוב. מאן דתני אהא דחייב בארבעה דברים. כ"ש אקמייתא היכא דנכנס לחנותו של נגר בין ברשות ובין שלא ברשות. ומאן דמתני לה אקמייתא. אבל הא פטור לגמרי אפי' מארבעה דברים. וכתב רבינו יצחק האלפסי זצ"ל דמסתברא כמאן דאמר אקמייתא דפטור הוא לגמרי:
והתניא הנכנס לחנותו של נפח ונתזו ניצוצות על פניו ומת פטור ואפי' נכנס ברשות. הכא במאי עסקינן בשוליא דנפחי. למיקטלא קאי כשרבו מסרב בו לצאת ואינו יוצא. משום דרבו מסרב לצאת למיקטליה קאי כסבר יצא. אי הכי אחר נמי. אחר לית ליה אימתא דרביה עליה והו"ל לאסוקי אדעתיה שמא לא יצא. הא אית ליה אימתא דרביה וכסבור הנפח שכבר יצא ולהכי פטור מגלות. ונראה בעיני לפי פירש"י ז"ל דלית ליה לדרבה דפירש דר"י בר חנינא דאמר פטור מגלות דהיינו לא סגי ליה בגלות. אלא כסתמא דתלמודא קיי"ל דלר"י בר חנינא פטור לגמרי קאמר ורב פפא משמיה דרבא נמי פליג אדרבה דקאמר אסיפא חייב גלות. רב זביד משמיה דרבא אמר ומצא פרט לממציא את עצמו. מיכן אמר ר' אליעזר בן יעקב מי שיוצאת אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקבלה פטור אמר ר"י בר חנינא פטור מגלות וחייב בארבעה דברים דהוה ליה פושע שזרק למקום שבני אדם מצויין ופטור מגלות משום גזירת הכתוב. מאן דתני אהא דחייב בארבעה דברים. כ"ש אקמייתא היכא דנכנס לחנותו של נגר בין ברשות ובין שלא ברשות. ומאן דמתני לה אקמייתא. אבל הא פטור לגמרי אפי' מארבעה דברים. וכתב רבינו יצחק האלפסי זצ"ל דמסתברא כמאן דאמר אקמייתא דפטור הוא לגמרי:
255
רנ״ו[דף ל"ג ע"א]
מתני' שני שוורין תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק. פי' שמין מה שהיזקו של זה יותר על נזקו של זה. ובאותו מותר מה שהזיק משלם את החצי. שניהם מועדין משלמין במותר נזק שלם. א' תם וא' מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם. כלומר אם הוא הזיק את התם יותר ממה שהזיקו תם משלם את כל המותר. תם במועד משלם במותר הצי נזק. וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם. אדם בשור המועד ושור המועד באדם משלמין במותר נזק שלם. אדם בתם ותם באדם. אדם בתם משלם במותר נזק שלם ותם באדם משלם במותר חצי נזק. ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם:
מתני' שני שוורין תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק. פי' שמין מה שהיזקו של זה יותר על נזקו של זה. ובאותו מותר מה שהזיק משלם את החצי. שניהם מועדין משלמין במותר נזק שלם. א' תם וא' מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם. כלומר אם הוא הזיק את התם יותר ממה שהזיקו תם משלם את כל המותר. תם במועד משלם במותר הצי נזק. וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם. אדם בשור המועד ושור המועד באדם משלמין במותר נזק שלם. אדם בתם ותם באדם. אדם בתם משלם במותר נזק שלם ותם באדם משלם במותר חצי נזק. ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם:
256
רנ״זת"ר כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כן משפט שור באדם מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. ר' עקיבא אומר כמשפט הזה יעשה לו כתחתון ולא כעליון משפט התחתון משתעי במועד דכתיב אם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד כו' וכתיב אם כופר יושת עליו או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו. דמשמע כמשפט שור המועד ולא כמשפט שור תם דכתיב כי יגח שור את איש וגומר. יכול משלם מן העליה ויהיה כמועד לכל דבריו אפי' לשלם מן העליה ת"ל כמשפט יעשה לו. מגופו משלם ולא מעליה. ואם אינו שוה כל החבלה יפסיד הניזק ואינו נוטל אלא שור. ורבנן האי זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים דהכי משמע משפט זה יהיה לו לשלם ולא משפט אדם החובל בחברו. ור"ע נפקא ליה מאיש כי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו. ורבנן אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה משום דלא חסר ביה ממונא והוי קנס אבל ריפוי ושבת דחסר ממונא אימא כי נזק נינהו וליחייב קמ"ל קרא יתירה כמשפט הזה יעשה לו דשור שהזיק את האדם פטור מד' דברים. לעיל בפ"ק אמרי' דתבריה ר"ע לגזיזיה. ויש מפרשים דהדר ביה ממאי דאמר תם שחבל באדם משלם נזק שלם. מדקתני בברייתא שמשלם מגופו. שגגה היא דר"ע כמשפט שור המועד קאמר כדפי'. ורש"י פי' התם דכיון דמשלם מגופו א"כ זימנין דליכא נזק שלם כשאין השור שוה כדי נזקו. וקשה מ"מ ליתני תרי גווני שור כיון דזימנין איכא נזק שלם. ופי' ר"ת זצ"ל הא תבריה ר"ע לגזיזיה דכיון דאינו משלם אלא מגופו אי אפשר למיתני' בהדי אבות דאמרי' לעיל בההיא שמעתתא דלהכי קרי להו אבות משום דכולהו כאבות הן לשלם ממיטב:
257
רנ״ח[שם]
מתני' שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור דהיינו חצי נזק. מתניתין מני ר' עקיבא היא דתניא יושם השור בב"ד דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומרד הוחלט השור בב"ד כלומר הוחלט השור עצמו יקח. במאי קמיפלגי ר"י סבר בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ביה. פירש"י זצ"ל שדומה כמי שהלוהו מעות האי ניזק למזיק וכשם שאין בע"ח גובה אלא בב"ד וכשהוא גובה אינו גובה אלא מעות. והאי נמי אינו גובה אלא מעות ובב"ד. ור' עקיבא סבר שותפי ניהנו ובההוא שור דמישתעי ביה קרא שוינהו רחמנא שותפי וקרא מישתעי בשוה מאתים שנגח לשוה מאתים כדתנא לקמן במתניתין זהו שור האמור בתורה. הילכך היכא דמזיק אינו שוה אלא מנה נוטל את השור ואינו צריך ב"ד הואיל ושותפין נינהו. וקא מיפלגי בהאי קרא ומכרו את השור החי וחצו את כספו ר' ישמעאל סבר לבי דינא אזהר להו רחמנא. ר"ע סבר לניזק ומזיק קא מזהר להו רחמנא. מאי בינייהו הקדישו ניזק איכא בינייהו לר"ע קדוש לר"י לא קדוש:
מתני' שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור דהיינו חצי נזק. מתניתין מני ר' עקיבא היא דתניא יושם השור בב"ד דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומרד הוחלט השור בב"ד כלומר הוחלט השור עצמו יקח. במאי קמיפלגי ר"י סבר בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ביה. פירש"י זצ"ל שדומה כמי שהלוהו מעות האי ניזק למזיק וכשם שאין בע"ח גובה אלא בב"ד וכשהוא גובה אינו גובה אלא מעות. והאי נמי אינו גובה אלא מעות ובב"ד. ור' עקיבא סבר שותפי ניהנו ובההוא שור דמישתעי ביה קרא שוינהו רחמנא שותפי וקרא מישתעי בשוה מאתים שנגח לשוה מאתים כדתנא לקמן במתניתין זהו שור האמור בתורה. הילכך היכא דמזיק אינו שוה אלא מנה נוטל את השור ואינו צריך ב"ד הואיל ושותפין נינהו. וקא מיפלגי בהאי קרא ומכרו את השור החי וחצו את כספו ר' ישמעאל סבר לבי דינא אזהר להו רחמנא. ר"ע סבר לניזק ומזיק קא מזהר להו רחמנא. מאי בינייהו הקדישו ניזק איכא בינייהו לר"ע קדוש לר"י לא קדוש:
258
רנ״טאיתמר נמי אמר ר' יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו. והלכה כר"ע דהא סתם לן תנא כוותיה. ותו דקיי"ל בפרק מי שהוציאוהו ובפ' הכותב הלכה כר"ע מחבירו. הילכך לא מצי לסלק ליה בזוזי אלא נוטל את השור ואם הקדישו ניזק הוי קדוש אפילו קודם גבייה. וה"ה אם הקדישו מזיק הוי קדוש אפילו לר"ע. דתני רב תחליפא ממערבא קמיה דר' אבהו מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש. ואוקמינא דמכרו מזיק והקדישו מזיק קאמר ודברי הכל מכרו אינו מכור אפילו לר"י דהא משועבד ליה לניזק. הקדישו מוקדש אפילו לר"ע משום דר' אבהו. ולאו קדוש ממש לפדותו בשוויו אלא ליתן דבר מועט בפדיונו כדאמר ר' אבהו במס' ערכין גבי מקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח וקתני התם דיהיב להקדש מידי פורתא וגבי בע"ח דידיה. ואמר ר' אבהו האי דבעי למיתב להקדש מידי משום גזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון:
259
ר״ס[שם]
ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי. משעמד בדין מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו ונתנו במתנה לא עשה ולא כלום. קדמו בעלי חובות והגבוהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו. מועד שהזיק בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש. שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי. קדמו בע"ח והגבוהו בין חב עד שלא הזיק ובין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי לפי שאין משתלם אלא מן העליה ור' ישמעאל היא. אמר מר מכרו מכור לרידיא שאם חרש בו הלוקח אינו נותן דמי רדיא לניזק אבל מחזיר לו את השור. אבל משעמד בדין נשתעבד גופו לניזק ושלו הוא. ואם מכרו מזיק אינו מכור אפילו לרדיא. וכן הדין לר"ע אפילו קודם שעמד בדין כי כך שוה לר"ע קודם שעמד בדין כמו לר' ישמעאל לאחר שעמד בדין. הקדישו מוקדש משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ויהיב ליה מידי. אבל משעמד בדין הקדישו אינו מוקדש ואפי' מידי לא יהיב להקדש. וקשיא לי והלא כך שוה לר"ע קודם העמדה בדין כמו לר' ישמעאל לאחר העמדה בדין ואמרי' לעיל אפי' לר' עקיב' הקדישו מוקדש משום דר' אבהו. נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרידיא דין מתנה כדין מכירה אלא שחטו לישתלם מבשריה. דקס"ד מה שעשה עשוי דקתני לאפקעינהו מניזק קאמר והתם ליכא למימר לרידיא ולהכי פריך לישתלם מבשריה דתניא חי אין לי אלא חי שחטו מנין ת"ל ומכרו את השור מכל מקום. אמר רב שיזבי לא נצרכה אלא לפחת שחיטה דמה שפיחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם לו. אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו ש"ח כגון קרקע המשועבדת לחבירו [פטור]. פשיטא דמהכא שמעינן לה בלא מימריה דרב הונא. מהו דתימא התם הוא דא"ל לא חסרתיך ולא מידי הזיקה בעלמא הוא דשקלי מינך ומאי חסרתיך אם שחטתי את השור לא נטלתי ממנו אלא נשמת רוחו. אבל בעלמא היכא דחסריה לשעבודיה אימא חייב קמ"ל. הא נמי רבה אמרה דאמר השורף שטרותיו של חבירו פטור. מהו דתימא התם הוא דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי מינך אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומעדות ליחייב קמ"ל. דהאי הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי שהרי השחיטה נראת וניכרת וקאמר מה שעשה עשוי. ותנן בפ' השולח עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחר ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר חוב על דמיו. רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר. ואמרי' בגמרא מי שיחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני. כדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שאם ימצאנו רבו בשוק ויאמר לו עבדי אתה. כופין את רבו שני ועושהו בן חורין וכותב עבד שטר על דמיו. רשב"ג אומר אין העבד כותב אלא משחרר כותב. במאי קמיפלגי במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי. ת"ק סבר פטור ורשב"ג אמר חייב. וכ' רבינו יצחק אלפסי ז"ל וקיי"ל כדרשב"ג דדינא דגרמי הוא ולפי דבריו כ"ש בשמעתין דחייב דיותר מינכרא הזיקא מהתם:
ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי. משעמד בדין מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו ונתנו במתנה לא עשה ולא כלום. קדמו בעלי חובות והגבוהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו. מועד שהזיק בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש. שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי. קדמו בע"ח והגבוהו בין חב עד שלא הזיק ובין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי לפי שאין משתלם אלא מן העליה ור' ישמעאל היא. אמר מר מכרו מכור לרידיא שאם חרש בו הלוקח אינו נותן דמי רדיא לניזק אבל מחזיר לו את השור. אבל משעמד בדין נשתעבד גופו לניזק ושלו הוא. ואם מכרו מזיק אינו מכור אפילו לרדיא. וכן הדין לר"ע אפילו קודם שעמד בדין כי כך שוה לר"ע קודם שעמד בדין כמו לר' ישמעאל לאחר שעמד בדין. הקדישו מוקדש משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ויהיב ליה מידי. אבל משעמד בדין הקדישו אינו מוקדש ואפי' מידי לא יהיב להקדש. וקשיא לי והלא כך שוה לר"ע קודם העמדה בדין כמו לר' ישמעאל לאחר העמדה בדין ואמרי' לעיל אפי' לר' עקיב' הקדישו מוקדש משום דר' אבהו. נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרידיא דין מתנה כדין מכירה אלא שחטו לישתלם מבשריה. דקס"ד מה שעשה עשוי דקתני לאפקעינהו מניזק קאמר והתם ליכא למימר לרידיא ולהכי פריך לישתלם מבשריה דתניא חי אין לי אלא חי שחטו מנין ת"ל ומכרו את השור מכל מקום. אמר רב שיזבי לא נצרכה אלא לפחת שחיטה דמה שפיחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם לו. אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו ש"ח כגון קרקע המשועבדת לחבירו [פטור]. פשיטא דמהכא שמעינן לה בלא מימריה דרב הונא. מהו דתימא התם הוא דא"ל לא חסרתיך ולא מידי הזיקה בעלמא הוא דשקלי מינך ומאי חסרתיך אם שחטתי את השור לא נטלתי ממנו אלא נשמת רוחו. אבל בעלמא היכא דחסריה לשעבודיה אימא חייב קמ"ל. הא נמי רבה אמרה דאמר השורף שטרותיו של חבירו פטור. מהו דתימא התם הוא דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי מינך אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומעדות ליחייב קמ"ל. דהאי הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי שהרי השחיטה נראת וניכרת וקאמר מה שעשה עשוי. ותנן בפ' השולח עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחר ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר חוב על דמיו. רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר. ואמרי' בגמרא מי שיחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני. כדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שאם ימצאנו רבו בשוק ויאמר לו עבדי אתה. כופין את רבו שני ועושהו בן חורין וכותב עבד שטר על דמיו. רשב"ג אומר אין העבד כותב אלא משחרר כותב. במאי קמיפלגי במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי. ת"ק סבר פטור ורשב"ג אמר חייב. וכ' רבינו יצחק אלפסי ז"ל וקיי"ל כדרשב"ג דדינא דגרמי הוא ולפי דבריו כ"ש בשמעתין דחייב דיותר מינכרא הזיקא מהתם:
260
רס״א[שם]
קדמו בעלי חובות והגבוהו בין חב עד שלא הזיק ובין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו. בשלמא הזיק עד שלא חב לא עשה נזיקין קדמו. אלא חב עד שלא הזיק בע"ח קדים ליה. ואפי' הזיק עד שלא נמי כיון דתפסיה בע"ח קדים ליה ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה ושאני התם דאמר ליה ניזק אילו גבך הוה לאו. מינך הוה מיגבא ליה דהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא:
קדמו בעלי חובות והגבוהו בין חב עד שלא הזיק ובין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו. בשלמא הזיק עד שלא חב לא עשה נזיקין קדמו. אלא חב עד שלא הזיק בע"ח קדים ליה. ואפי' הזיק עד שלא נמי כיון דתפסיה בע"ח קדים ליה ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה ושאני התם דאמר ליה ניזק אילו גבך הוה לאו. מינך הוה מיגבא ליה דהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא:
261
רס״בהכא סלקא שמעתתין דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. והכי נמי ריש פ' אין נערכין דאמר רב אדא בר אהבה היו בידו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ארבע לשניה ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מ"ט בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. הילכך כשנתן ארבע לשניה היינו כפי אשר תשיג ידו שלא היה יכול ליתן החמישית לערך שניה. לפי שהיה משועבד לראשונה וכשנתן אחת לראשונה נמי יצא משום דהיינו כפי אשר תשיג ידו שלא היה לו יותר שכבר נתן לשניה ומה שגבה גבה. וה"ה אחת לשניה ואחת לראשונה:
262
רס״גוכן המסקנא בפ' מי שהיה נשוי שתי נשים ומת. הראשונה קודמת לשניה. ואמרי' בגמ' מדקתני הדאשונה קודמת לשניה ולא קתני הראשונה יש לה והשניה אין לה מכלל דאי קדמה שניה ותפסה לא מפקינן מינה. ש"מ בע"ח מאוחר (מה) שקדם וגבה מה שגבה גבה. לעולם אימא לך מה שגבה לא גבה ומאי קודמת לגמרי קתני כדתנן בן קודם לבת. איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה עצמה ותפשה אין מוציאין אותה מידה. מכלל דאי קדמה שניה ותפשה מפקינן מינה. ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה ואיידי דבעי למתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה תנא נמי הראשונה קודמת לשניה:
263
רס״דוקשה דתנן התם מי שהיה נשוי ארבע נשים ומת. הראשונ' קודמת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעי' ורביעית נפרעת שלא בשבועה. אמר בן ננס מפני שהיא אחרונה נשכרת אף היא לא תפרע אלא בשבועה. ואמרי' בגמ' במאי קמיפלגי אמר שמואל כגון שנמצאת אחת שדה שאינו שלו ובבע"ח מאוחר שקדם וגבה קמיפלגי ת"ק סבר מה שגבה לא גבה. ובן ננס סבר מה שגבה גבה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו דכ"ע מה שגבה לא גבה וכו'. והשתא לשמואל כל הני שהבאתי הווין כבן ננס ולא כרבנן. ולרב נחמן אמר רב[ה בר] אבהו הווין דלא ככ"ע. ותנן התם נמי מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך. השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונ' מיד השניה. אלמא סתמא דמתני' דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. ואתיא לרב נחמן ככ"ע. ולשמואל מתני' רבנן היא והוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם. הילכך בין לשמואל בין לרב נחמן הלכה דבע"ח מאוחר מה שגבה לא גבה. וקשיין אהדדי:
264
רס״הונראה לפרש דלישנ" קא' דפרק מי שהיה נשוי דאסיק מה שגבה לא גבה לר"נ לכולי עלמא ולשמואל לרבנן. ואיכא דאמרי דאסיק מה שגבה גבה כבן ננס ואליבא דשמואל. ורב נחמן סבר כלישנא קמא דמה שגבה לא גבה ולית ליה איכא דאמרי.
265
רס״וותו נראה שאין להקשות מההיא דע"כ ליכא למשמע מיניה כלום דמפרשינן בתרי גווני אלא שבעל התלמוד מדקדק בה לעמוד על עיקרה ולא אתבריר ליה. והך דהמניח בשמעתין ליכא למיפרך מינה רה"ק ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ותפשוט מיניה דלא גבה ואתיא כסתמא דפ' מי שהיה נשוי. וקא מהדר ליה דניזק שאני ולא תפשוט מינה דלא אתבריר אי אין חילוק בין שאר בע"ח לנזיקין ומה שגבה לא גבה. או דילמא שאני כדדחי ליה תלמודא ומה שגבה גבה הילכך ליכא למיפרך מיניה. אלא ההיא דפ' אין עורכין ודאי קשה דאסיק מה שגבה גבה. וסתמא דמתני' מי שהיה נשוי דמה שגבה לא גבה. ואפילו תאמר דרב אדא בר אהבה כשמואל ס"ל דבבע"ח מאוחר פליגי ואיהו סבר כבן ננס דמה שגבה גבה. אכתי איך שביק רבנן וסתמא דלקמן ועביד כבן ננס:
266
רס״זהילכך צריך אתה לומר כמו שפסק רבינו חננאל זצ"ל בפ' מי שהיה נשוי בתחילתו. דההיא דערכין במטלטלין ולפיכך מה שגבה גבה. אבל במקרקעי כגון ההיא דפרק מי שהיה נשוי דאיירי בכתובה ובמקרקעי מה שגבה לא גבה. כך כתב בתחילתו. ולקמן בההוא דפ' דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו דכ"ע מה שגבה גבה כתב וקיי"ל כוותיה והא דגרסי' בפ' אין מעריכין בענין ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה לא משנינן עלה. חדא דלא איתמר הילכתא דדייני כי האי. ותו איכא למימר הנ"מ בהקדש שהמאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה דאין הקדש מוציא מיד הקדש אבל הדיוט מוציא מיד הדיוט וכן הלכה. וקצת סתרי אהדדי הני תרי לישני דלעיל דאוקמינ' לההיא דערכין במטלטלי. והכא מפרש טעמא דאין הקדש מוציא מיד הקדש משמע אפילו (במטלטלי) במקרקעי. מיהו לא תיקשי דאין הכי נמי שכך סובר הגאון דאין הקדש מוציא מיד הקדש ואפי' גבה ממקרקעי. וההיא דריש פרקין דאוקמא במטלטלי משום ההוא לישנא דאיכא דאמרי דאסיק מה שגבה גבה ואוקמינן במטלטלי. וסובר רבינו חננאל זצ"ל דמלוה בשטר כגון כתובה דאיכא שטר כתו' ושעבוד קרקעות אי קדם בע"ח מאוחר וגבה קרקעות מה שגבה לא גבה. ואי קדם וגבה מטלטלין מה שגבה גבה. והקדשו אפילו (גבה) קדם וגבה מקרקעי מה שגבה גבה דאין הקדש מוציא מיד הקדש. וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל בפ' מי שהיה נשוי . ורב נחמן אמר רבה בר אבהו דכולי עלמא מה שגבה לא גבה. וקיי"ל מה שגבה לא גבה. וההיא דפ' אין נערכין דאמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה:
267
רס״חקא חזינא לרב שרירא גאון זצ"ל דכתב הכי איכא למימר הני מילי בהקדש דאין הקדש מוציא מיד הקדש אבל הדיוט מוציא מיד הדיוט ולפיכך מה שגבה לא גבה. ה"מ במקרקעי אבל במטלטלי מה שגבה גבה דלית בהו דין קדימ' משום דלית בהו קלא דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו. שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה הימנו מ"ט האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא. עכ"ל:
268
רס״טושור תם שהזיק דין מקרקעי אית ליה דהאמרי' לעיל בשמעתין בהמניח דכיון דנגח קלא אית ליה תורא דנגחנא קרו ליה. הילכך הזיק עד שלא חב. אם קדם בע"ח ותפס מוציאין אותו מידו. ואפילו בלא טעמא דא"ל ניזק אי הוה גבך לאו מינך הוינא מגבי. הילכך אפילו מלוה בשטר אם קדם בע"ח מאוחר ותפס מטלטלי אין מוציאין מידו. אבל תפס מקרקעי מוציאין מידו. ויש לתמוה היכי הוה ס"ד למימר בתפס מקרקעי דאין מוציאין מידו. ותו לבן ננס אליבא דשמואל דאמר מה שגבה גבה ואין מוציאין מידו מ"ש מלוקח שבע"ח מוציא מידו. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דעדיף בע"ח מלוקח שלא תנעול דלת בפני לוין. וכן כתובת אשה משום חינא. וכי תימא אי אמרת מה שגבה גבה איכא נמי נעילת דלת מבע"ח קמא. לא היא הואיל ואי קדם וגבה אין מוציאין מידו אבל אי אמרת דבע"ח מאוחר מה שקדם וגבה לא גבה ומוציאין מידו איכא נעילת דלת הואיל ומפסיד לגמרי. אבל ההיא דערכין אתיא בגמגום דאסיקי מה שגבה גבה. והתם ליכא לא נעילת דלת ולא טעם דחינא :
269
ר״ע[דף ל"ד ע"א]
ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו בחמשים זוז ושבח ניזק ועמד על ארבע מאות זוז. הואיל ואיכא למימר אילמלא לא הזיקו היה עומד על שמנה מאות זוז נותן לו כ"ה כשעת הנזק. ולא מצי אמר ליה מאי אפסדתיה הא שבח דאמר ליה אי לא דאזיקתיה הוה שבח וקאי על תמני מאה. כחש הניזק מחמת המכה ונראה עכשיו הזיקו יותר מתחילה כגון שבשעת ההיזק חבל בו בחמשים ועד שלא עמד בדין כחש ועמד על מאה נותן לו כפי היזק שבשעת העמדה בדין. שבח מזיק ועמד על שלש מאות נותן לו כ"ה כשעת הנזק ואין יכול ניזק לומד לו תן לי חלק שמיני שזכיתי בו משעת ההיזק וברשותי הושבח. כחש המזיק נותן לו כשעת העמדה בדין ונותן לו חלק שמיני שבו. שברשותו הוכחש ואוקמינא כולה כר"ע דאמר הוחלט השור לניזק ורישא דקתני שבח מזיק נותן לו כשעת ההיזק ולא מצי למימר ניזק ברשותי אשבח כגון שפיטם המזיק לשורו וחיסר ממונו לאשבוחי ולהכי לא שקיל ניזק בשבחא. ורישא דקתני שבח ועמד על ארבע מאות זוז נותן לו כשעת ההיזק. אוקמא ר"פ בין דפטמה פטומי בין שבח ממילא. ואפי' הכי לא משלם אלא חצי חמשים שהזיק. והאי דקתני כחש ניזק נותן לו כשעת העמדה בדין אוקמא רב אשי דכחש מחמת מכה. דאמר ליה ניזק קרנא דתורך קבירא ביה וכל מה שכחש לא כחש אלא בשביל שורך שנגחו. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל הא אוקימי' ההוא דשבח מזיק נותן לו כשעת הנזק שפיטמו כגון שאין השבח יתר על היציאה שאם היה יתר נהי דחשבינן בפ' חזקת הבתים שותף כיורד ברשות דמי מ"מ מה שאדם רוצה ליתן לפטמם לפטם יתן הניזק למזיק והמותר שבח לניזק כפי חלקו המניע. אי נמי מיידי שהשבח יתר על היציאה והאי דקאמר נותן לו כשעת הנזק לאו דוקא אלא בא להשמיענו שיטול יותר מיציאתו דכיורד ברשות דמי. וליכא למיפרך ללישנ' דפרישי' אין בשאין השבח יתר על היציאה צריכא למימר דלא ניזק בשבחא דמהו דתימא דהוה ליה כמניח מעותיו על קרן הצבי ומחל קמ"ל דלא:
ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו בחמשים זוז ושבח ניזק ועמד על ארבע מאות זוז. הואיל ואיכא למימר אילמלא לא הזיקו היה עומד על שמנה מאות זוז נותן לו כ"ה כשעת הנזק. ולא מצי אמר ליה מאי אפסדתיה הא שבח דאמר ליה אי לא דאזיקתיה הוה שבח וקאי על תמני מאה. כחש הניזק מחמת המכה ונראה עכשיו הזיקו יותר מתחילה כגון שבשעת ההיזק חבל בו בחמשים ועד שלא עמד בדין כחש ועמד על מאה נותן לו כפי היזק שבשעת העמדה בדין. שבח מזיק ועמד על שלש מאות נותן לו כ"ה כשעת הנזק ואין יכול ניזק לומד לו תן לי חלק שמיני שזכיתי בו משעת ההיזק וברשותי הושבח. כחש המזיק נותן לו כשעת העמדה בדין ונותן לו חלק שמיני שבו. שברשותו הוכחש ואוקמינא כולה כר"ע דאמר הוחלט השור לניזק ורישא דקתני שבח מזיק נותן לו כשעת ההיזק ולא מצי למימר ניזק ברשותי אשבח כגון שפיטם המזיק לשורו וחיסר ממונו לאשבוחי ולהכי לא שקיל ניזק בשבחא. ורישא דקתני שבח ועמד על ארבע מאות זוז נותן לו כשעת ההיזק. אוקמא ר"פ בין דפטמה פטומי בין שבח ממילא. ואפי' הכי לא משלם אלא חצי חמשים שהזיק. והאי דקתני כחש ניזק נותן לו כשעת העמדה בדין אוקמא רב אשי דכחש מחמת מכה. דאמר ליה ניזק קרנא דתורך קבירא ביה וכל מה שכחש לא כחש אלא בשביל שורך שנגחו. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל הא אוקימי' ההוא דשבח מזיק נותן לו כשעת הנזק שפיטמו כגון שאין השבח יתר על היציאה שאם היה יתר נהי דחשבינן בפ' חזקת הבתים שותף כיורד ברשות דמי מ"מ מה שאדם רוצה ליתן לפטמם לפטם יתן הניזק למזיק והמותר שבח לניזק כפי חלקו המניע. אי נמי מיידי שהשבח יתר על היציאה והאי דקאמר נותן לו כשעת הנזק לאו דוקא אלא בא להשמיענו שיטול יותר מיציאתו דכיורד ברשות דמי. וליכא למיפרך ללישנ' דפרישי' אין בשאין השבח יתר על היציאה צריכא למימר דלא ניזק בשבחא דמהו דתימא דהוה ליה כמניח מעותיו על קרן הצבי ומחל קמ"ל דלא:
270
רע״א[שם]
ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה יפה חמשים זוז דהוה ליה ההיזק מאה וחמשים ופלגא דהיזיקא ע"ה זה נוטל חצי החי דהיינו מאה וחצי המת דהיינו כ"ה וזה נוטל חצי החי דהיינו מאה וחצי המת כ"ה. נמצא כל א' נחסר ע"ה. וזהו שור האמור בתורה דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר אין זה שור האמור בתורה אלא איזהו שור האמור בתורה זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום ועל זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלא מה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי. כלומד נבילה לא שייכי נבי מזיק כלל אלא שמין את הנבילה כמה פחותין דמיה עכשיו משעה שהיה חי ונותן לו מזיק חצי הפחת. מכדי בין לר"מ בין לר"י האי מאה ועשרים וחמשה שקיל והאי מאה ועשרים וחמשה שקיל היכא שהנבילה שוה חמשים. מאי בינייהו. אמר אביי איכא בינייהו שבח נבילה דר"מ סבר דניזק הוי ולית ביה למזיק שום שותפות. ור"י סבר פלגי והיינו דקשה ליה לר' יהודה השתא דאמרי' תם רחמי' עליה דמזיק דשקיל בשבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה חמש סלעים והנבילה יפה שלשים זוז דשקיל בשבחא נמי ת"ל שלם ישלם הבעלים משלמין ואין בעלים נוטלין. ואינו נוטל שבחא היכא שהוא נשכר אפילו במקום דליכא פסידא לניזק כגון הכא וכ"ש היכא דאיכא פסידא לניזק דלא שקיל שבחא להיות נשכר. אבל היכא שאין המזיק נשכר שקיל שבחא אע"ג דאית ליה פסידא לניזק:
ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה יפה חמשים זוז דהוה ליה ההיזק מאה וחמשים ופלגא דהיזיקא ע"ה זה נוטל חצי החי דהיינו מאה וחצי המת דהיינו כ"ה וזה נוטל חצי החי דהיינו מאה וחצי המת כ"ה. נמצא כל א' נחסר ע"ה. וזהו שור האמור בתורה דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר אין זה שור האמור בתורה אלא איזהו שור האמור בתורה זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום ועל זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלא מה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי. כלומד נבילה לא שייכי נבי מזיק כלל אלא שמין את הנבילה כמה פחותין דמיה עכשיו משעה שהיה חי ונותן לו מזיק חצי הפחת. מכדי בין לר"מ בין לר"י האי מאה ועשרים וחמשה שקיל והאי מאה ועשרים וחמשה שקיל היכא שהנבילה שוה חמשים. מאי בינייהו. אמר אביי איכא בינייהו שבח נבילה דר"מ סבר דניזק הוי ולית ביה למזיק שום שותפות. ור"י סבר פלגי והיינו דקשה ליה לר' יהודה השתא דאמרי' תם רחמי' עליה דמזיק דשקיל בשבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה חמש סלעים והנבילה יפה שלשים זוז דשקיל בשבחא נמי ת"ל שלם ישלם הבעלים משלמין ואין בעלים נוטלין. ואינו נוטל שבחא היכא שהוא נשכר אפילו במקום דליכא פסידא לניזק כגון הכא וכ"ש היכא דאיכא פסידא לניזק דלא שקיל שבחא להיות נשכר. אבל היכא שאין המזיק נשכר שקיל שבחא אע"ג דאית ליה פסידא לניזק:
271
רע״ב[שם ע"ב]
א"ל רב תחליפא לרבא א"כ מצינו לר"י תם משלם יותר מחצי נזק. והיכי דמי כגון שור שוה חמשים שנגח שור שוה ארבעים והנבילה יפה עשרים דהוה ניזקא עשרים ופלגא ניזקא עשרה וכשלוקח זה חצי החי וחצי המת נמצא שפרע המזיק חמשה עשר דהיינו חמשה יותר מפלגא ניזקא וחמשה פחות ממה שהזיק. דבשלמא לר"מ לא משלם אלא חצי מה שפיחתו מיתה. אלא לר' יהודה תיקשי. א"ל אית ליה לר"י פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי:
א"ל רב תחליפא לרבא א"כ מצינו לר"י תם משלם יותר מחצי נזק. והיכי דמי כגון שור שוה חמשים שנגח שור שוה ארבעים והנבילה יפה עשרים דהוה ניזקא עשרים ופלגא ניזקא עשרה וכשלוקח זה חצי החי וחצי המת נמצא שפרע המזיק חמשה עשר דהיינו חמשה יותר מפלגא ניזקא וחמשה פחות ממה שהזיק. דבשלמא לר"מ לא משלם אלא חצי מה שפיחתו מיתה. אלא לר' יהודה תיקשי. א"ל אית ליה לר"י פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי:
272
רע״ג[שם]
מתני' יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו. ויש פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו. כיצד שורו שבייש פטור איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. והוא שבייש חייב. שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור. והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב. שורו שחבל באביו ובאמו חייב. הוא שחבל באביו ובאמו פטור. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב חצי נזק דמשונה הוא. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו. אוקמינן סתמא דמתני' דתלמוד' בגמ' אליבא דר' יוחנן דשורו שהדליק את הגדיש דומיא דידיה מה הוא דקבעי ליה אף שורו דקבעי ליה. שורו דקבעי ליה היכי משכחת לה. אמר רב אויא הכא במאי עסקינן בשור פקח שעלתה לו נשיכה בגבו דקא בעי למיקלייה ואיגנדר בקוטמיה. ומי איכא כהאי גוונא אין כההוא תורא דהוה בי רב פפא הוה כייבן ליה חינכיה עייל ופתקיה לנזייתי' ושתי שיכרא ואיתסי אמרוה רבנן קמיה דרב פפא ופי' רש"י ז"ל דהאי דאוקמי' שורו דקא בעי ליה לאו דוקא אלא אפי' דלא קבעי ליה נמי חייב לשלם. אלא ע"כ תרוייהו בחדא מילתא מוקמי' להאי לחיובא ולהאי לפטורא. דהכי משמע מתני' מקום שזה חייב זה פטור. ושור נמי שבייש פטור אע"ג שנתכוון להזיק אע"ג דאיהו כי האי גוונא חייב דאמר מר כיון שנתכוון להזיק אע"ג דלא נתכוון לבייש:
מתני' יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו. ויש פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו. כיצד שורו שבייש פטור איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. והוא שבייש חייב. שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור. והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב. שורו שחבל באביו ובאמו חייב. הוא שחבל באביו ובאמו פטור. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב חצי נזק דמשונה הוא. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו. אוקמינן סתמא דמתני' דתלמוד' בגמ' אליבא דר' יוחנן דשורו שהדליק את הגדיש דומיא דידיה מה הוא דקבעי ליה אף שורו דקבעי ליה. שורו דקבעי ליה היכי משכחת לה. אמר רב אויא הכא במאי עסקינן בשור פקח שעלתה לו נשיכה בגבו דקא בעי למיקלייה ואיגנדר בקוטמיה. ומי איכא כהאי גוונא אין כההוא תורא דהוה בי רב פפא הוה כייבן ליה חינכיה עייל ופתקיה לנזייתי' ושתי שיכרא ואיתסי אמרוה רבנן קמיה דרב פפא ופי' רש"י ז"ל דהאי דאוקמי' שורו דקא בעי ליה לאו דוקא אלא אפי' דלא קבעי ליה נמי חייב לשלם. אלא ע"כ תרוייהו בחדא מילתא מוקמי' להאי לחיובא ולהאי לפטורא. דהכי משמע מתני' מקום שזה חייב זה פטור. ושור נמי שבייש פטור אע"ג שנתכוון להזיק אע"ג דאיהו כי האי גוונא חייב דאמר מר כיון שנתכוון להזיק אע"ג דלא נתכוון לבייש:
273
רע״ד[דף ל"ה ע"א]
מתני' שור שהיה רודף אחר שור והוזק הנרדף זה אומר שורך היזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראיה. היו שנים רודפין אחר אחד ושלשתן של שלשה בני אדם זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורין דתרווייהו מדחי ליה ופטורין עד שיביא ראיה הניזק איזה הזיקו. היו שניהם של איש אחד שהיו שניהם שוין בדמים שניהם חייבין. היה אחד גדול ואחד קטן ניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק ודמי הקטן תקח ומותר חצי נזק תפסיד. אחד תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק ומזיק אומר לא כי אלא תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראיה:
מתני' שור שהיה רודף אחר שור והוזק הנרדף זה אומר שורך היזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחבירו עליו הראיה. היו שנים רודפין אחר אחד ושלשתן של שלשה בני אדם זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורין דתרווייהו מדחי ליה ופטורין עד שיביא ראיה הניזק איזה הזיקו. היו שניהם של איש אחד שהיו שניהם שוין בדמים שניהם חייבין. היה אחד גדול ואחד קטן ניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק ודמי הקטן תקח ומותר חצי נזק תפסיד. אחד תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק ומזיק אומר לא כי אלא תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראיה:
274
רע״הא"ל רבא מפריזקא לרב אשי שמעת מיניה מדקתני שניהן חייבים רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואם אבד האחד קם חבירו במקומו ומשתלם הימנו. כך פי' רבינו שלמה זצ"ל. וקשה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלא הוה ליה למימר שמעת מינה אלא הוה ליה למיפרך מסיפא דקתני אחד גדול ואחד קטן משתלם מן הקטן דהמוציא מחבירו עליו הראיה. א"כ כשאבד האחד לא ישתלם מאותו שנשאר. ונראה לו לפרש דבשני שוורים שידוע לנו שהזיקו שור איירי דחשיבי כחד גופא ומשתלם מן השני. אע"ג דמתני' לא איירי אלא בכי האי גוונא שאנו מסופקים איזה מהן נגח. מ"מ דייק מלישנא דקתני שניהם חייבים לאשמעינן שיכול להיות שיהיו שניהם חייבים כגון אי דידעינן בודאי ששניהם הזיקו יחד ודחינן הא דקתני שניהם חייבין לאו לאשמעינן דרצה מזה גובה רצה מזה גובה. אלא מתניתין ר"ע היא דאמר שותפי נינהו וטעמא דאיתנהו לתרווייתו דלא מצי מדחי להו. אבל ליתנהו לתרווייהו מצי א"ל זיל אייתי ראיה דתוראי אזקך ואשלם לך. ופירש"י זצ"ל האי דקתני שניה' חייבים לאו כדקאמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה אלא הא קמ"ל דכל זמן ששניהם לפנינו דוקא רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל אבד האחד אינו גובה דשותפי נינהו הילכך אבד השור אבד נזקו הילכך כי הוו שניהם שותפין וליתנהו לתרווייהו מצי א"ל אייתי ראיה. אבל לר' ישמעאל כיון דאמר בעל חוב וזוזי הוא דמסיק ביה אע"ג שאבד האחד לא איבד זכותו. וקשה דלעיל אמרינן אפילו לרבי ישמעאל אם שחטו מה שעשה עשוי. ופירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלהכי מוקי לה כר"ע דלר"י אין שום חידוש דפשיטא דאיבד זכותו כשאבד האחד כיון דבע"ח הוא. אבל לר"ע דאמר שותפי נינהו סד"א דהוי כאילו האחד מן השנים בחזקת הניזק ומצי למימר שלך אבד ולא שלי קמ"ל:
275
רע״ו[שם ע"ב]
מתני' היו הניזקין שנים והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר גדול הזיק את הגדול והקטן הזיק את הקטן. ומזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן. אחד תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן. ומזיק אומר לא כי אלא תם הזיק את הגדול ומועד הזיק את הקטן המוציא מחבירו עליו הראיה. ואמרינן בגמ' הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק והאמר רבה בר נתן טענו בחיטין והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים דהא אמר ליה תובע שעורים לא יהבי לך ואחולי מחיל שעורין גביה. הכא נמי כיון דמה שהודה לו לא טענו להוי המזיק פטור. ושנינו ראוי ליטול ואין לו משום דלא הויא הודאה מעליא כדרבה בר נתן. והתניא הרי זה משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן. התם דתפס ניזק שקדם הניזק ותפס השור. וכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהכי נמי לענין טענו חיטין והודה לו בשעורים דאי תפס שעורים לא מפקינן מיניה. והכי פסקי רבוותא כדכתיבנא. וכן פסק מו"ר אבי העזרי זצ"ל:
מתני' היו הניזקין שנים והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר גדול הזיק את הגדול והקטן הזיק את הקטן. ומזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן. אחד תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן. ומזיק אומר לא כי אלא תם הזיק את הגדול ומועד הזיק את הקטן המוציא מחבירו עליו הראיה. ואמרינן בגמ' הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק והאמר רבה בר נתן טענו בחיטין והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים דהא אמר ליה תובע שעורים לא יהבי לך ואחולי מחיל שעורין גביה. הכא נמי כיון דמה שהודה לו לא טענו להוי המזיק פטור. ושנינו ראוי ליטול ואין לו משום דלא הויא הודאה מעליא כדרבה בר נתן. והתניא הרי זה משתלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן. התם דתפס ניזק שקדם הניזק ותפס השור. וכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהכי נמי לענין טענו חיטין והודה לו בשעורים דאי תפס שעורים לא מפקינן מיניה. והכי פסקי רבוותא כדכתיבנא. וכן פסק מו"ר אבי העזרי זצ"ל:
276
רע״זהדרן עלך פרק (כיצד הרגל) המניח את הכד.
277
רע״חפרק שור שנגח ד' וה'
278
רע״ט[דף ל"ו ע"א]
שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אח"ז ובכולן היה תם משלם מגופו. והיכי דמי כגון ראה שור נגח וראה שור ולא נגח ובנגיחה שניה ראה שני פעמים או שלשה פעמים שור ולא נגח דאפי' מועד לסירוגין ליכא דשור אין נעשה מועד אלא א"כ נגח שלשה הנגיחות בשלשה שראה כסדרן או שלא כסדרן ונעשה מועד לסירוגין היכא דסירוגין שוים כדתניא לקמן בפרקין. והכא מיירי שנגח שלא כסדרן ונגח ארבעה וחמשה שוורים ובכולן היה תם ישלם חצי נזק לאחרון שבהם תחילה. ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו כל חצי נזקו והראשונים יפסידו. ואם יש בו מותר יחזיר לשלפני פניו והאחרון אחרון נשכר דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר שותפין הן בנזקין כיצד שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה. חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו דהיינו ניזק ראשון נוטל חמשים זוז והבעלים חמשים זוז. חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה מכל מקום שהוא משתלם מגופו. ושלפניו שהיה החצי שלו נוטל חמשים זוז ומשלם מחלקו חמשים. ושנים הראשונים ניזק הראשון והבעלים שהיה להם לכל אחד רביע משלם כל אחד רביע תשלומי נזקו ונותן כל אחד דינר זהב שהם עשרים וחמשה כסף. אוקמא שמואל למתניתין רישא ר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו. וסיפא ר"ע דאמר שותפי נינהו וכדאוקמינא רבה לרישא שתפסו ניזק לגבות הימנו וכן שני וכן שלישי. הילכך לאו שמירתו על בעלי' אלא על הנזיקין שתפסוהו. וכדפירשה רבינא דהכי קתני אם יש מותר בנזקין יחזור לשלפניו כגון שהיה נזקו של רביעי מרובה משל חמישי כגון שור של רביעי היה שוה מנה ויש לו במזיק חמישים ושל חמישי חמישים ואין לו על זה אלא דינר זה יחזיר דינר זה לשלפניו. וכן כולן אם נזקו של ראשונים יתר על נזקו של אחרונים אבל בעל השור אינו מפסיד מנה שהיה לו בו בשעת הנזק הראשון. ושמעינן מינה שהניזק שתפסו לשור לגבות הימנו שמירתו עליו ולא על בעלי'. ולר"ע נמי אם תפסו שמירתו עליו על שניהם דהא שותפי נינהו. מיהו רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דדוקא לר' ישמעאל היכא שתכסו ניזק נעשה עליו שומר שכר אבל לר"ע דאמר שותפי נינהו ואם כחש או שבח ברשות הניזק לא נעשה שומר אלא מחלקו ועל כל אחד ואחד מוטל לשמור חלקו: כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל והלכה כר' שמעון דהא אוקמינא רישא ר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו וסיפא כר"ע דאמר שותפי נינהו וקיי"ל כר"ע מחבירו. וכיון דקאי ר' שמעון כר' עקיבא הלכתא כוותיה והיכא דתפסו ניזק לגבות ממנו נעשה עליו שומר שכר לנזיקין ומחייב בנזקיו והיינו דקתני אם יש בו מותר יחזור לשלפניו. ופרש"י אם יש בו מותר לנזיקין יחזיר לשלפניו ובהא אפי' ר' ישמעאל מודה. עכ"ל:
שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אח"ז ובכולן היה תם משלם מגופו. והיכי דמי כגון ראה שור נגח וראה שור ולא נגח ובנגיחה שניה ראה שני פעמים או שלשה פעמים שור ולא נגח דאפי' מועד לסירוגין ליכא דשור אין נעשה מועד אלא א"כ נגח שלשה הנגיחות בשלשה שראה כסדרן או שלא כסדרן ונעשה מועד לסירוגין היכא דסירוגין שוים כדתניא לקמן בפרקין. והכא מיירי שנגח שלא כסדרן ונגח ארבעה וחמשה שוורים ובכולן היה תם ישלם חצי נזק לאחרון שבהם תחילה. ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו כל חצי נזקו והראשונים יפסידו. ואם יש בו מותר יחזיר לשלפני פניו והאחרון אחרון נשכר דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר שותפין הן בנזקין כיצד שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה. חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו דהיינו ניזק ראשון נוטל חמשים זוז והבעלים חמשים זוז. חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה מכל מקום שהוא משתלם מגופו. ושלפניו שהיה החצי שלו נוטל חמשים זוז ומשלם מחלקו חמשים. ושנים הראשונים ניזק הראשון והבעלים שהיה להם לכל אחד רביע משלם כל אחד רביע תשלומי נזקו ונותן כל אחד דינר זהב שהם עשרים וחמשה כסף. אוקמא שמואל למתניתין רישא ר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו. וסיפא ר"ע דאמר שותפי נינהו וכדאוקמינא רבה לרישא שתפסו ניזק לגבות הימנו וכן שני וכן שלישי. הילכך לאו שמירתו על בעלי' אלא על הנזיקין שתפסוהו. וכדפירשה רבינא דהכי קתני אם יש מותר בנזקין יחזור לשלפניו כגון שהיה נזקו של רביעי מרובה משל חמישי כגון שור של רביעי היה שוה מנה ויש לו במזיק חמישים ושל חמישי חמישים ואין לו על זה אלא דינר זה יחזיר דינר זה לשלפניו. וכן כולן אם נזקו של ראשונים יתר על נזקו של אחרונים אבל בעל השור אינו מפסיד מנה שהיה לו בו בשעת הנזק הראשון. ושמעינן מינה שהניזק שתפסו לשור לגבות הימנו שמירתו עליו ולא על בעלי'. ולר"ע נמי אם תפסו שמירתו עליו על שניהם דהא שותפי נינהו. מיהו רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דדוקא לר' ישמעאל היכא שתכסו ניזק נעשה עליו שומר שכר אבל לר"ע דאמר שותפי נינהו ואם כחש או שבח ברשות הניזק לא נעשה שומר אלא מחלקו ועל כל אחד ואחד מוטל לשמור חלקו: כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל והלכה כר' שמעון דהא אוקמינא רישא ר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו וסיפא כר"ע דאמר שותפי נינהו וקיי"ל כר"ע מחבירו. וכיון דקאי ר' שמעון כר' עקיבא הלכתא כוותיה והיכא דתפסו ניזק לגבות ממנו נעשה עליו שומר שכר לנזיקין ומחייב בנזקיו והיינו דקתני אם יש בו מותר יחזור לשלפניו. ופרש"י אם יש בו מותר לנזיקין יחזיר לשלפניו ובהא אפי' ר' ישמעאל מודה. עכ"ל:
279
ר״פ[דף ל"ז ע"א]
מתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו. מועד לאדם ואינו מועד לבהמה. מועד לקטנים דהיינו עגלות ואינו מועד לגדולים דהיינו לשוורים. את שהוא מועד לו משלם נזק שלם. ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק. אמרו תלמידיו של ר' יהודה לפני ר' יהודה הרי הוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול מה משפטו של זה. אמר להם לשבתות משלם נזק שלם לימות החול משלם חצי נזק. אימתי הוא תם משיחזור בו שלשה ימי שבתות. ופי' רש"י זצ"ל בשבתות לפי שהוא בטל ממלאכתו ונח דעתו עליו גסה. וע"כ משיחזור בו שלשה ימי שבתות דלאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בשלשה שבתות ולא נגח חוזר לתמתו ואם חזר אח"כ ונגח אינו משלם אלא חצי נזק. אבל בירושלמי מפרש מועד לשבתות לפי שרואה אותם במלבושים אחרים נאים וחשובים בעיניו כנכרים ואינו מכירם ונוגח. ולפי הירושלמי נראה דמועד לשבתות לבהמה מועד לימות החול לבהמה:
מתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו. מועד לאדם ואינו מועד לבהמה. מועד לקטנים דהיינו עגלות ואינו מועד לגדולים דהיינו לשוורים. את שהוא מועד לו משלם נזק שלם. ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק. אמרו תלמידיו של ר' יהודה לפני ר' יהודה הרי הוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול מה משפטו של זה. אמר להם לשבתות משלם נזק שלם לימות החול משלם חצי נזק. אימתי הוא תם משיחזור בו שלשה ימי שבתות. ופי' רש"י זצ"ל בשבתות לפי שהוא בטל ממלאכתו ונח דעתו עליו גסה. וע"כ משיחזור בו שלשה ימי שבתות דלאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בשלשה שבתות ולא נגח חוזר לתמתו ואם חזר אח"כ ונגח אינו משלם אלא חצי נזק. אבל בירושלמי מפרש מועד לשבתות לפי שרואה אותם במלבושים אחרים נאים וחשובים בעיניו כנכרים ואינו מכירם ונוגח. ולפי הירושלמי נראה דמועד לשבתות לבהמה מועד לימות החול לבהמה:
280
רפ״א[שם]
איתמר רב זביר אמר ואינו מועד תנן ורב פפא אמר אינו מועד תנן. רב זביד אמר ואינו מועד תנן דידעינן ביה שלא נגח לשאינו מינו הא סתמא אם הועד לזה הוי מועד אף לזה וכן אם הועד לקטנים הוי מועד לגדולים. רב פפא אמר אינו מועד תנן דסתמא אם הועד לזה לא הוי מועד לזה. וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וסוגין כרב פפא. וכן פסק רבינו חננאל כר"פ מדמסיק לקמן סתמא דתלמודא את"ל איתא לדרב פפא דקיי"ל דכל את"ל הילכתא היא אם תימצי לומר נמי איתא לדרב פפא דסתמיה לא הוי מועד לשאינו מינו נגח שור חמר גמל נעשה מועד לכל ולא בעינן שלש נגיחות לכל חד וחד מאחר שנתקיימה העדאתו ע"י שלשה מינין:
איתמר רב זביר אמר ואינו מועד תנן ורב פפא אמר אינו מועד תנן. רב זביד אמר ואינו מועד תנן דידעינן ביה שלא נגח לשאינו מינו הא סתמא אם הועד לזה הוי מועד אף לזה וכן אם הועד לקטנים הוי מועד לגדולים. רב פפא אמר אינו מועד תנן דסתמא אם הועד לזה לא הוי מועד לזה. וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וסוגין כרב פפא. וכן פסק רבינו חננאל כר"פ מדמסיק לקמן סתמא דתלמודא את"ל איתא לדרב פפא דקיי"ל דכל את"ל הילכתא היא אם תימצי לומר נמי איתא לדרב פפא דסתמיה לא הוי מועד לשאינו מינו נגח שור חמר גמל נעשה מועד לכל ולא בעינן שלש נגיחות לכל חד וחד מאחר שנתקיימה העדאתו ע"י שלשה מינין:
281
רפ״ב[שם]
ת"ר ראה שור נגח. שור לא נגח. שור נגח. שור לא נגח. נעשה מועד לסירוגין לשוורים. ואם נגח רצופין אין משלם אלא חצי נזק על האחרון והיינו כדרב פפא דקתני נעשה מועד לסירוגין לשוורים. דאי כרב זביד אפי' לכל הוי מועד לסירוגין. מיהו לא תיקשי לרב זביד דאיכא לשנויי כגון שראה ג' בהמות ולא נגחן:
ת"ר ראה שור נגח. שור לא נגח. שור נגח. שור לא נגח. נעשה מועד לסירוגין לשוורים. ואם נגח רצופין אין משלם אלא חצי נזק על האחרון והיינו כדרב פפא דקתני נעשה מועד לסירוגין לשוורים. דאי כרב זביד אפי' לכל הוי מועד לסירוגין. מיהו לא תיקשי לרב זביד דאיכא לשנויי כגון שראה ג' בהמות ולא נגחן:
282
רפ״ג[שם]
ת"ר ראה שור נגח. חמור לא נגח. סוס נגח. גמל לא נגח. פרד נגח. ערוד לא נגח. נעשה מועד לסירוגין לכל. וע"כ מיירי כשלא ראה בינתים. כלומר דאי ראה לא הוי מועד לסירוגין. ואפילו הכי דוקא בשור וסוס ופרד הוי מועד לכל אבל בשוורים לחודייהו לא דהיינו כר"פ דסתמיה לא הוי מועד. ואליבא דרב זביד יש לפרש דרבותא קמ"ל דסד"א בהנך מיני דחזיא ולא נגח לא הוי מועד ולא בסירוגין תליא מילתא קמ"ל. אי נמי בשעה שנגח מינין הללו ראה הרבה מינים ולא נגח אלא אלו. דהשתא אלו הוו כולהו שלשתן שוורים הייתי אומר כיון דכל שעה רץ ליגח שוורים ומניח שאר אינו מועד אלא לשוורים. אבל השתא דהוו ג' מינין בא' מהן נוגח והשאר אינו נוגח נעשה מועד לכל:
ת"ר ראה שור נגח. חמור לא נגח. סוס נגח. גמל לא נגח. פרד נגח. ערוד לא נגח. נעשה מועד לסירוגין לכל. וע"כ מיירי כשלא ראה בינתים. כלומר דאי ראה לא הוי מועד לסירוגין. ואפילו הכי דוקא בשור וסוס ופרד הוי מועד לכל אבל בשוורים לחודייהו לא דהיינו כר"פ דסתמיה לא הוי מועד. ואליבא דרב זביד יש לפרש דרבותא קמ"ל דסד"א בהנך מיני דחזיא ולא נגח לא הוי מועד ולא בסירוגין תליא מילתא קמ"ל. אי נמי בשעה שנגח מינין הללו ראה הרבה מינים ולא נגח אלא אלו. דהשתא אלו הוו כולהו שלשתן שוורים הייתי אומר כיון דכל שעה רץ ליגח שוורים ומניח שאר אינו מועד אלא לשוורים. אבל השתא דהוו ג' מינין בא' מהן נוגח והשאר אינו נוגח נעשה מועד לכל:
283
רפ״ד[שם]
איבעיא להו נגח שור שור ושור. חמור וגמל מהו האי שור בתרא בתר שוורים שדינן ליה ואכתי לשוורים הוא דאייעד למינא אחרינא לא אייעד. או דילמא האי שור בתרא בתר שור חמור וגמל שדינן ליה ומייעד הוא לכל מיני. ואת"ל דהיכא דאתחיל בשוורים שדינן לשור בתרא בתר מינו דאיכא תרתי בתר קמאי ובתר מינו. חמור וגמל. שור שור ושור מהו האי שור קמא בתר חמור וגמל שדינן ליה דקמאי נינהו ואייעד לכולהו מיני או דילמא בתר שוורים שדינן ליה משום דמינו הוא ואכתי לשוורים הוא דאייעד תיקו. והיינו סתמא דתלמודא כרב פפא דסתמיה לא הוי מועד לשאינו מינו. ולרב זביד איכא למימר שבין השוורים הראשונים ראה בהמות אחרות ולא נגח. ובבעיא שניה ראה בין שוורים אחרונים. הרי ישבנו כל הסוגיא לרב זביד ואעפ"כ נראין דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל שכתב וסוגין כרב פפא דפשטה דסוגיא כולה אזלא כר"פ. ולרב זביד צריכי שינויי ואשינויי לא סמכי':
איבעיא להו נגח שור שור ושור. חמור וגמל מהו האי שור בתרא בתר שוורים שדינן ליה ואכתי לשוורים הוא דאייעד למינא אחרינא לא אייעד. או דילמא האי שור בתרא בתר שור חמור וגמל שדינן ליה ומייעד הוא לכל מיני. ואת"ל דהיכא דאתחיל בשוורים שדינן לשור בתרא בתר מינו דאיכא תרתי בתר קמאי ובתר מינו. חמור וגמל. שור שור ושור מהו האי שור קמא בתר חמור וגמל שדינן ליה דקמאי נינהו ואייעד לכולהו מיני או דילמא בתר שוורים שדינן ליה משום דמינו הוא ואכתי לשוורים הוא דאייעד תיקו. והיינו סתמא דתלמודא כרב פפא דסתמיה לא הוי מועד לשאינו מינו. ולרב זביד איכא למימר שבין השוורים הראשונים ראה בהמות אחרות ולא נגח. ובבעיא שניה ראה בין שוורים אחרונים. הרי ישבנו כל הסוגיא לרב זביד ואעפ"כ נראין דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל שכתב וסוגין כרב פפא דפשטה דסוגיא כולה אזלא כר"פ. ולרב זביד צריכי שינויי ואשינויי לא סמכי':
284
רפ״ה[שם ע"ב]
איבעיא להו שבת שבת שבת. אחד בשבת ושני בשבת מהו האי שבת בתרא בתר שבתות הוא דשדינן ליה ואכתי לשבתות הוא דאייעד או דילמא בתר אחד בשבת ושני בשבת (הוא) שדינן ליה ואייעד לכולהו יומי. אם ת"ל היכא דאתחיל בשבתות שדינן ליה לשבת בתר מינו דאיכא תרתי בתר קמאי ובתר מינו. חמישי בשבת וע"ש ושבת מהו הא שבת קמייתא בתר חמישי בשבת וע"ש שדינן ליה משום דקדמי' ואייעד לכולהו יומי או דילמא הא שבת קמייתא בתר שבתות הוא דשדינן ליה משום דמינו ולשבתות הוא דאייעד תיקו:
איבעיא להו שבת שבת שבת. אחד בשבת ושני בשבת מהו האי שבת בתרא בתר שבתות הוא דשדינן ליה ואכתי לשבתות הוא דאייעד או דילמא בתר אחד בשבת ושני בשבת (הוא) שדינן ליה ואייעד לכולהו יומי. אם ת"ל היכא דאתחיל בשבתות שדינן ליה לשבת בתר מינו דאיכא תרתי בתר קמאי ובתר מינו. חמישי בשבת וע"ש ושבת מהו הא שבת קמייתא בתר חמישי בשבת וע"ש שדינן ליה משום דקדמי' ואייעד לכולהו יומי או דילמא הא שבת קמייתא בתר שבתות הוא דשדינן ליה משום דמינו ולשבתות הוא דאייעד תיקו:
285
רפ״ו[שם]
נגח שור יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשה בחדש זה. פלוגתא דרב ושמואל דאיתמר ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה. ומתחילה היתה למודה לראות בימים אחרים. רב אמר קבעה לה ווסת לדילוג וכי חזיא הך ראיה שלישית בשבעה עשר בחדש שלישי דייה שעתה. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. אין לה ווסת קבוע עד שתראה ראיה רביעית בי"ח לחדש רביעי דקמייתא לאו ממנינא:
נגח שור יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשה בחדש זה. פלוגתא דרב ושמואל דאיתמר ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה. ומתחילה היתה למודה לראות בימים אחרים. רב אמר קבעה לה ווסת לדילוג וכי חזיא הך ראיה שלישית בשבעה עשר בחדש שלישי דייה שעתה. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. אין לה ווסת קבוע עד שתראה ראיה רביעית בי"ח לחדש רביעי דקמייתא לאו ממנינא:
286
רפ״זונראה בעיני דהך ברייתא דאייתינן לעיל ראה שור נגח שור לא נגח כו' לרב נעשה מועד דקתני אשלישית קאי. ושמואל ה"ק נעשה מועד לסירוגין דכי הדר נגח משלם נזק שלם אבל בהך שלישית תם הוא עכ"ל וקיי"ל הלכתא כשמואל בדיני ומיסתייע לההיא דפרישית לעיל בפ' כיצד דלא מיחייב נזק שלם עד שיגח נגיחה רביעית. אמר רבא שמע קול שופר ונגח קול שופר ונגח קול שופר ונגח. נעשה מועד לשופרות שכשישמע קול שופר ברביעית ויגח ישלם נזק שלם:
287
רפ״ח[שם]
מתני' שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח של ישראל פטור מ"ט שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. שור של ישראל שנגח שורו של נכרי ושל נכרי שנגח שורו של ישראל בין תם ובין מועד משלם נזק שלם . בגמ' מפרש טעמא:
מתני' שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח של ישראל פטור מ"ט שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. שור של ישראל שנגח שורו של נכרי ושל נכרי שנגח שורו של ישראל בין תם ובין מועד משלם נזק שלם . בגמ' מפרש טעמא:
288
רפ״ט[דף ל"ט ע"א]
מתני' שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. שור של חרש שוטה וקטן שנגח ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס. נתפקח החרש ונשתפה השוטה הגדיל הקטן חוזר לתמותו דברי ר"מ ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. הא גופא קשיא אמרת שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. אלמא אין מעמידין לתם אפוטרופוס לגבות מגופו. אימא סיפא שור של חרש שוטה וקטן שנגח מעמידין להן אפוטרופסין ומעידין להם בפני אפוטרופוס. אלמא מעמידים אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. אמר רבא הכי קתני ואם הוחזקו נגחגין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס ומשוינן ליה מועד דכי הדר נגח לישלם מן העליה. מעליית מאי א"ר יוחנן מעליית יתומין דאי אמרת מעליית אפוטרופסין מימנעי ולא עבדי אפוטרופסין. ר' יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופסין וחוזרין ונפרעין מן היתומין לכי גדלי. פירש"י זצ"ל מעליית אפוטרופסין מפני שלא שמרו כראוי וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי. דאם לא מימנעי ולא עבדי על כרחין ומשלם דמי נזק לניזק פשעו בו האפוטרופסין. וגם רש"י ז"ל פי' מעליית אפוטרופסין מפני שלא שמרו כראוי. ואפ"ה מיפטרי מלשלם דמי שור ליתומין דהא חוזרין ונפרעין מן היתומין לכי גדלי:
מתני' שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. שור של חרש שוטה וקטן שנגח ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס. נתפקח החרש ונשתפה השוטה הגדיל הקטן חוזר לתמותו דברי ר"מ ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. הא גופא קשיא אמרת שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. אלמא אין מעמידין לתם אפוטרופוס לגבות מגופו. אימא סיפא שור של חרש שוטה וקטן שנגח מעמידין להן אפוטרופסין ומעידין להם בפני אפוטרופוס. אלמא מעמידים אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. אמר רבא הכי קתני ואם הוחזקו נגחגין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס ומשוינן ליה מועד דכי הדר נגח לישלם מן העליה. מעליית מאי א"ר יוחנן מעליית יתומין דאי אמרת מעליית אפוטרופסין מימנעי ולא עבדי אפוטרופסין. ר' יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופסין וחוזרין ונפרעין מן היתומין לכי גדלי. פירש"י זצ"ל מעליית אפוטרופסין מפני שלא שמרו כראוי וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי. דאם לא מימנעי ולא עבדי על כרחין ומשלם דמי נזק לניזק פשעו בו האפוטרופסין. וגם רש"י ז"ל פי' מעליית אפוטרופסין מפני שלא שמרו כראוי. ואפ"ה מיפטרי מלשלם דמי שור ליתומין דהא חוזרין ונפרעין מן היתומין לכי גדלי:
289
ר״צוהיה מדקדק מיכן רב חיים כהן זצ"ל דאפוטרופסין אין משלמין בפשיעה. וההיא דהניזקין דתנן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומין ישבע. מינוהו ב"ד לא ישבע. אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו ב"ד ישבע אבי יתומי' לא ישבע היינו היו נשבעין שלא עיכבו משלהם כלום אבל שלא פשעו לא היו נשבעין שאפי' פשעו פטורין. והרב שמואל בחור בר יוסף דקדק דמשלמי אפוטרו' בשבועה מההיא דפ' המפקיד דההוא אפוטרו' דזבן ההוא תורא ליתמי לא הוה ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי נידיינה דייני להאי דינא נימא ליה לאפוט' זיל שלים אמר לבקרא מסרתיה כלומר ואין זה פשיעה. משמע אבל אם פשע משלם. והשתא קשיין אהדדי האי דשמעתין אההיא דפ' המפקיד. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דכל אפוטרו' חייבים לשלם כי פשעי דאע"ג דחייבים לשלם לא מימנעי כדמפרש טעמא בהניזקין בין מינהו אבי יתומים בין מינוהו ב"ד. אבל הכא שכל עיקר שממנין אותן לא בשביל טובת היתומין דטוב היה להן שלא היה כאן אפוטרופוס אלא בשביל תקנת העולם שישמרו השור שלא יגח ממנין אותו. אי אמרת דמשלמי ממנעי ולא עבדי. והא דאמרי' בירושלמי דפ"ק דאתיא דר' יוסי בר חנינא כאבא שאול דאמר מינהו ב"ד ישבע ור' יוחנן כרבנן דאמרו לא ישבע. בירושלמי דפרק הניזקין חוזר ומיישב דברי ר' יוסי בר חנינא ור' יוחנן בין כאבא שאול ובין כרבנן. והכי איתא התם אתיא דר' יוחנן כרבנן ואפילו יסבור כאבא שאול בעי בר נש מתין בגין דמיתקרי מהימן כלו' לא ימנע בשביל כך אם יהיה זקוק לפרוע אם יפשע ושמח הוא שנחשב בכך נאמן כשב"ד ממנין אותו. אבל גבי שור אינו נחשב נאמן במינוי זה שאין זה תקנת יתומין אלא כדי שלא יזיק לעולם ולא נחשב אלא כשומר בעלמא ששומר השור שלא יזיק. ודר' (יוחנן) יוסי בר חנינא כאבא שאול. ואפי' אם יסבור אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין אדם מבריח עצמו מן התשלומין כלומר בשביל השבועה היה נמנע שלעולם היה זקוק לישבע שלא עיכב כלום. ואפילו אם אבד דבר אחד דומה שלא ישבע שלא פשע שא"כ היה נמנע אבל בזה אינו חושש אם יש עדים או יודה שפשע לא ימנע אם מזקיקין אותו לשלם. ויש מפרשים דהכא דוקא ממנעי לפי שמחייבין אותו שלא כדין מדחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי. ולא צהירי מאן דמפרשי:
290
רצ״א[שם]
ומעמידין להם אפוטרו' לתם לגבות מגופו תנאי היא דתניא שור שנתחרשו בעליו ונשתטו בעליו ושהלכו להם למדינת הים. יהודה בן נקוסא אומר סומכוס אומר הרי הוא בתמותו עד שיעידו בו בפני הבעלים. וחכמי' אומרים מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרו'. נתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן ובעליו באו ממדה"י יהודה בן נקוסא אומר סומכוס אומר חזר לתמותו עד שיעידו בפני הבעלים ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. אמרי מאי הרי הוא (בחזקתו) בתמותו דקאמר סומכוס אילימא דלא מייעד כלל הא מדקתני סיפא חזר לתמותו מכלל דאייעד. אלא מאי הרי הוא החזקתו בתמימותו הרי הוא בתמימותו דלא מחסרינא ליה דלא גבינן נגיחות תמות מיניה דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. ונראה בעיני אע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים. הכא הלכה כסומכוס דהא אוקמא רבא לסתמ' דמתני' כוותיה דאין מעמידין אפוטרו' לתם לגבות ממנו מגופו כדפיר' לעיל וסיפא במאי פליגי אמר רבא רשות משנה איכא בינייהו הרשות שנשתנה לה שיצא מרשות אפוטרופוס ונכנס לרשות הבעלי'. סומכוס סבר רשות משנה העדאתן ור' יוסי סבר רשות אינה משנה העדאתן. ובמתניתין נמי תנן נתפקח החרש נשתפה השוטה והגדיל הקטן חזר לתמותו דברי ר"מ ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. הוי סומכוס כר' מאיר רביה ור' יוסי כנפשיה ס"ל. ותניא שור של חרש שוטה וקטן שנגחו ר' יהודה מחייב ר' יעקב אומר חצי נזק. ואוקמא רבינא דרשות משנה איכא בינייהו כגון דהוה מועד ונתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן. ר' יהודה סבר הרי הוא בחזקתו שהועד ברשות אפוטרופוס ומשלמי בעלים נזק שלם החצי מגופו והחצי מהעליה ככל תמים שהועדו. ור' יעקב סבר רשות משנה. ור' יהודה ור' יוסי רשות אינה משנה. וקיי"ל כר"י דנימוקו עמו. ור"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. הילכך הכי קיי"ל דרשות אינה משנה:
ומעמידין להם אפוטרו' לתם לגבות מגופו תנאי היא דתניא שור שנתחרשו בעליו ונשתטו בעליו ושהלכו להם למדינת הים. יהודה בן נקוסא אומר סומכוס אומר הרי הוא בתמותו עד שיעידו בו בפני הבעלים. וחכמי' אומרים מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרו'. נתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן ובעליו באו ממדה"י יהודה בן נקוסא אומר סומכוס אומר חזר לתמותו עד שיעידו בפני הבעלים ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. אמרי מאי הרי הוא (בחזקתו) בתמותו דקאמר סומכוס אילימא דלא מייעד כלל הא מדקתני סיפא חזר לתמותו מכלל דאייעד. אלא מאי הרי הוא החזקתו בתמימותו הרי הוא בתמימותו דלא מחסרינא ליה דלא גבינן נגיחות תמות מיניה דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. ונראה בעיני אע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים. הכא הלכה כסומכוס דהא אוקמא רבא לסתמ' דמתני' כוותיה דאין מעמידין אפוטרו' לתם לגבות ממנו מגופו כדפיר' לעיל וסיפא במאי פליגי אמר רבא רשות משנה איכא בינייהו הרשות שנשתנה לה שיצא מרשות אפוטרופוס ונכנס לרשות הבעלי'. סומכוס סבר רשות משנה העדאתן ור' יוסי סבר רשות אינה משנה העדאתן. ובמתניתין נמי תנן נתפקח החרש נשתפה השוטה והגדיל הקטן חזר לתמותו דברי ר"מ ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. הוי סומכוס כר' מאיר רביה ור' יוסי כנפשיה ס"ל. ותניא שור של חרש שוטה וקטן שנגחו ר' יהודה מחייב ר' יעקב אומר חצי נזק. ואוקמא רבינא דרשות משנה איכא בינייהו כגון דהוה מועד ונתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן. ר' יהודה סבר הרי הוא בחזקתו שהועד ברשות אפוטרופוס ומשלמי בעלים נזק שלם החצי מגופו והחצי מהעליה ככל תמים שהועדו. ור' יעקב סבר רשות משנה. ור' יהודה ור' יוסי רשות אינה משנה. וקיי"ל כר"י דנימוקו עמו. ור"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. הילכך הכי קיי"ל דרשות אינה משנה:
291
רצ״ב[דף מ' ע"א]
ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד והזיק בבית שואל. בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק. דנטירותא דתם מיהא קביל עליה ובעלים הואיל ולא הודיעוהו משלמי החצי. הועד בבית שואל שהזיק בתוך ימי שאילתו שלש נגיחות והחזירו לבעלים ואח"כ הזיק בעלי' משלמים חצי נזק ושואל פטור מלשלם. ופרכינן סיפא רשות משנה שחזר לתמותו בבית בעלים שאינו פורע אלא חצי נזק. ורישא רשות אינה משנה. אמר ר"י תברא מי ששנה זו לא שנה זו והויא רישא ר' יוסי וסיפא ר' מאיר. ורבא אמר מדרישא רשות אינה משנה סיפא נמי רשות אינה משנה. וסיפא היינו טעמא דא"ל לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתורא. והויא כולה אליבא דר' יוסי ור' יהודה. רב פפא אמר מדסיפא רשות משנה רישא נמי רשות משנה. ורישא היינו טעמא כל מקום שהוא שם בעליו עליו והויא כולה אליבא דר"מ וסומכוס ור' יעקב סברי רשות משנה ולית הילכתא כוותייהו אלא כר' יוסי ור' יהודה קיי"ל דסברי דרשות משנ'. ופרכינן ארישא לימר ליה שואל למשאיל תורא שאלי אריא לא שאלי. אמר רבא הב"ע כגון שהכיר בו שהוא נגחן אבל לא ידע שנגח שלש נגיחות הלכך נטירותא דתם נגחן קביל עלויה והוה ליה לנטורי. ולימא ליה תם שאלי מועד לא שאלי. משום דא"ל סוף סוף (פלגא נזקא) אי תם הוה לאו פלגא נזקא בעית שלומי השתא נמי לישלם פלגא. ונימא ליה אי תם הוה משתלם מגופו. משום דא"ל סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי לי. ונימא ליה אי תם הוה מודינא ומיפטרגא. הניחא למ"ד פלגא נזקא קנסא אלא למ"ד פלגא נזקא ממונא מא"ל. ואפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא נימא ליה אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא. אלא הכא במאי עסקינן כגון דהקדים בי דינא ותפשיה. אי הכי בעלים אמאי משלמין חצי נזק נימא ליה אתפישתי' לתוראי בידי דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה. משום דא"ל אי אהדרתיה ניהלך לאו מינך הוו שקלי ליה. ונימא ליה אי אהדרתיה ניהליה הוה מעריקנא ליה לאגמא. משום דא"ל סוף סוף לאו מעליה הוו משתלמי. הניחא היכא דאית ליה נכסי היכא דלית ליה מא"ל. משום דא"ל כי היכי דמשתעבדנא לדידך הכי נמי משתעבדנא להאיך מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו:
ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד והזיק בבית שואל. בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק. דנטירותא דתם מיהא קביל עליה ובעלים הואיל ולא הודיעוהו משלמי החצי. הועד בבית שואל שהזיק בתוך ימי שאילתו שלש נגיחות והחזירו לבעלים ואח"כ הזיק בעלי' משלמים חצי נזק ושואל פטור מלשלם. ופרכינן סיפא רשות משנה שחזר לתמותו בבית בעלים שאינו פורע אלא חצי נזק. ורישא רשות אינה משנה. אמר ר"י תברא מי ששנה זו לא שנה זו והויא רישא ר' יוסי וסיפא ר' מאיר. ורבא אמר מדרישא רשות אינה משנה סיפא נמי רשות אינה משנה. וסיפא היינו טעמא דא"ל לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתורא. והויא כולה אליבא דר' יוסי ור' יהודה. רב פפא אמר מדסיפא רשות משנה רישא נמי רשות משנה. ורישא היינו טעמא כל מקום שהוא שם בעליו עליו והויא כולה אליבא דר"מ וסומכוס ור' יעקב סברי רשות משנה ולית הילכתא כוותייהו אלא כר' יוסי ור' יהודה קיי"ל דסברי דרשות משנ'. ופרכינן ארישא לימר ליה שואל למשאיל תורא שאלי אריא לא שאלי. אמר רבא הב"ע כגון שהכיר בו שהוא נגחן אבל לא ידע שנגח שלש נגיחות הלכך נטירותא דתם נגחן קביל עלויה והוה ליה לנטורי. ולימא ליה תם שאלי מועד לא שאלי. משום דא"ל סוף סוף (פלגא נזקא) אי תם הוה לאו פלגא נזקא בעית שלומי השתא נמי לישלם פלגא. ונימא ליה אי תם הוה משתלם מגופו. משום דא"ל סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי לי. ונימא ליה אי תם הוה מודינא ומיפטרגא. הניחא למ"ד פלגא נזקא קנסא אלא למ"ד פלגא נזקא ממונא מא"ל. ואפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא נימא ליה אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא. אלא הכא במאי עסקינן כגון דהקדים בי דינא ותפשיה. אי הכי בעלים אמאי משלמין חצי נזק נימא ליה אתפישתי' לתוראי בידי דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה. משום דא"ל אי אהדרתיה ניהלך לאו מינך הוו שקלי ליה. ונימא ליה אי אהדרתיה ניהליה הוה מעריקנא ליה לאגמא. משום דא"ל סוף סוף לאו מעליה הוו משתלמי. הניחא היכא דאית ליה נכסי היכא דלית ליה מא"ל. משום דא"ל כי היכי דמשתעבדנא לדידך הכי נמי משתעבדנא להאיך מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו:
292
רצ״גמורי רבינו יהונתן בר יצחק זצ"ל היה אומר דלא איירי דר"נ שמוציאין מזה ונותנין לזה אלא היכא שאין ללוה במה לפרוע אבל יש לו במה לפרוע לא מפקינן מיניה. ולכאורה נראין דבריו דהא הכא בשמעתין תרצינן לה אהיכא דלית ליה נכסי. ובפ"ק דקידושין תרצינא לה אמכרוהו ב"ד דמסתמא לית ליה. ובפ"ב דכתובות אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואוקמא אביי דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר"נ דאמר ר' נתן מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה כו' הואיל וקרי ליה שחב לאחרים ש"מ דבדלית ליה עסקינן. ומורי רבינו יהונתן זצ"ל היה מדקדק מפ' כל שעה דאמר רבא בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה. ופרכינן ומי אמר רבא הכי והאמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא בע"ח דראובן וקא טריף משמעון ואזיל שמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה אנן מטלטלי שבק אבוהון גבך ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי. ואמר רבא אי פקח שמעון מגבי להו ארעא והדר מגבי לה מנייהו דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה יתומין שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה אותם מהם. אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי חוזר וגובה אותה מהן דא"ל אנא הא ארעא מאבוכון קניא גבי לה מחיים. אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי חוזר וגובה אותה מהן הא כמאן דקנו יתמי נכסי דמי אילו קנו נכסי יתמי מי קא משתעבדי לבעל חוב. שאני התם דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנ' נמי לבע"ח דאבוכון מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין שמוציאים מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. הא למדת דמשום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח להכי מחייבי' ליה מדר' נתן דליכא מן היתומים:
293
רצ״דואני המחבר נראה בעיני דאע"ג דאיכא לאשתלומי מראשון מחייבינן ליה להאי מדר"נ כדמסיק כי היכי דאשתעבדנא ליה לאבוכון משתעבדנא ליה לבע"ח דאבוכון מדר"נ. משמע להדיא דהתורה שיעבדה לוה של שמעון למלוה של שמעון שיעבוד גמור ועשתה מלוה של שמעון כאילו הוא עצמו הלוה ללוה של שמעון כדמסיק נמי בשמעתין כי היכי דמשתעבדנא לדידך ה"נ משתעבדנא לניזק שלך. וה"ה אפי' מטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח היה בע"ח דראובן מוציא משמעון מדר"נ. אלא האי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אהני דאע"ג דמגבי להו ארעא לא הוה הדר ומגבי לה מנייהו אי לאו דר"נ. ונראה בעיני להביא ראיה מפ' השולח דת"ר אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עלי' פרוזבול לו ולערב אין להם ולחייב יש לו קרקע כותבין עלי' פרוזבול מדר"נ דתניא ר' נתן אומר מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל כו' והא התם דאיכא לאשתלומי מערב ואפ"ה גבי מחייב לו מדר"נ דתניא ר"נ אומר כו' דמסתמא דמילתא לא שקיל אינש בערבות אלא דאיכא לאשתלומי מיניה. ולא נהירא למימר דבשעת הלואה (היה) הוה ליה ובשעת כתיבת פרוסבול ליכא לאשתלומי מיניה דמאי ק"ל דנימא האי דיחויא דחיקא דהא דמייתי להא דר"נ בפ"ק דקידושין ובפרק ב' דבתובות ובשמעתתין אמרי' היכא דלית ליה משום דר"נ בכל ענין איירי בין אית ליה . ועוד שמעתי שמביאים ראיה לסברתו של מו"ר רבינו יהונתן זצ"ל משלהי גט פשוט דא"ל אמימר לרב אשי הכי אמר רבא תן לו ואני נותן לך אין למלוה על הלוה כלום. ולא היא לא מפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד. ופי' ר"ת ז"ל דה"מ דיש נכסים לערב אבל אין נכסים לערב וללוה יש נכסים גבי מלוה מדר"נ כי הלוה מחויב לערב וערב למלוה. אלמא לא שייכא דר"נ אלא היכא דלית ליה להאי:
294
רצ״הואומר אני המחבר דר"ת זצ"ל סובר בטוב דר"נ איירי בין דאית ליה להאי בין לית ליה להאי ושאני התם דסליק נפשיה המלוה מן הלוה שהרי ערב קבל זוזי מיד המלוה ולא רצה לסמוך עליו ולהכי אהניא קבלת זוזי של ערב מיד המלוה כדי לפטור הלוה מן המלוה כ"ז דאית ליה לאשתלומי מיניה דערב אבל היכא דליכא לאשתלומי מיניה דערב ואיכא לאשתלומי מלוה שקיל זוזי מן הלוה דאדעתא כדי לפטור את הלוה לגמרי ולהפסיד נפשי' לא יהיב:
295
רצ״וועוד נראה בעיני להביא ראיה דאע"ג דאית ליה לראובן לאשתלומי משמעון לוה שלו. אפ"ה משתלם מלוי שהיא לוה של שמעון דתנן בפ' שני דייני גזירות מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם. אמר ר"י בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי. ואמרי' עלה בירושלמי ר' בא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו תפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים. כלו' לחנן איבד את מעותיו ולבני כה"ג ישבע כמה פרע ויטול. א"ר יוסה טעמון דבני כה"ג תמן לא עלתה שדעתו שתמות אשתו ברעב פי' הלכך הוה ליה כאילו פרנסה מדעתו ולהכי אמרין בני כה"ג ישבע כמה הוציא ויטול. ברם הכא יכול הלוה לומר לפורע מפייס הוה ליה למלוה שלי והוה מחיל לי. הילכך בני כה"ג מודים שאיבד מעותיו הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והוא יהיב לי משכוני עד כדין בע"ח שאינו דחוק. ואפילו בבע"ח שהוא דחוק נשמעינה מן הדא ושוקל לו את שקלו. פי' המודר הנאה לא שקיל אין ממשכנין אותו הדא אמר ואפי' בע"ח שהוא דחוק. הא למדת לדברי הכל שהפורע חובו של חבירו איבד מעותיו אפי' אית ליה משכון למלוה ואפי' הוא דוחק תדיר את הלוה לפרוע לו אפי' הכי איבד מעותיו מפני שיכול לומר לו מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי. א"כ כשיוציא המלוה של שמעון מלוה של שמעון יהא חייב לו לפרוע לשמעון מפני שיאמר לו שמעון ללוי מפייס הוינא ליה והויא מחיל לי אלא מפני שיכול לומר לוי לשמעון כך אני לוה שלו כמו שלך מדר"נ ואפי' אתה עומד וצווח אל תתן לו אני חייב ליתן לו מדין תורה ואי לוי לא מחייב אלא היכא דלית ליה לשמעון אבל היכא דאית ליה לשמעון לא מחייב אכתי מצי למימר ליה לאו בעל דינו את דכי היכי לאו בע"ד דידיה את היכא דאית ליה לשלומי ה"נ לאו בעל דברים דידיה את הואיל ויכילנא לאפטורי מיניה ע"י בקשה. אלא ש"מ שמשועבד לו לגמרי לוי (לשמעון) לראובן בין דאית ליה בין דלית ליה. מיהו יכלינא למימר דפורע (דפרוע) חובו ש"ח מדעתו אבל דר"נ בב"ד איירי שחייבוהו ב"ד ללוי ליתן למלוה של שמעון. מיהו לא מסתבר לי לאוקמי בב"ד דוקא הואיל ושיעבדיה רחמנא:
296
רצ״זוהך דר"נ שמוציאין מלוי שחייב לשמעון ונותנין לראובן ששמעון חייב לו שייכין בחוב של הלואה דעיקר מילתיה דר"נ אמלוה איתמר:
297
רצ״חושייכין נמי בניזק דהא בשמעתין אניזק תרצינן:
298
רצ״טושייכין נמי בשואל כדהכא בשמעתין שהשואל חייב למזיק והמזיק לניזק. מיהו היכא שהמזיק חייב לניזק והניזק לבעל חוב בהא לא איידי בשמעתין. מיהו היא היא:
299
ש׳ושייכין נמי בשכירות בההיא דפ"ק דקידושין דתניא מכרוהו ב"ד מעניקין לו מוכר עצמו אין מעניקין לו ר' אלעזר אומר זה וזה מעניקין לו. ואמרי' התם מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעטה רחמנא גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו לו ולא למוכר עצמו. ואידך דאמר זה וזה מעניקין לו א"ל לו ולא לבע"ח מדסבירא לן בעלמא כר' נתן אתא לו אפקיה ואידך היינו ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ. שמעינן מהתם דההיא דר"נ שייכא בשכירות דהא מכרוהו ב"ד שכיר קריא רחמנא כדכתי' כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים. הילכך אנן דקיי"ל כר"נ כדפריש' לקמן. וקיי"ל כת"ק דמוכר עצמו אין מעניקין לו דאתא לו ואפקיה אבל לבע"ח של מכרוהו ב"ד ה"נ מעניקין לו:
300
ש״אהילכך לוי (שלוה) שחייב לשמעון מנה בשכירותו וראובן שנושה מנה בשמעון מפקי' מלוי ויהבינן לראובן:
301
ש״בונראה בעיני דדוקא שלוי לוה מנה משמעון ושוב אח"כ לוה שמעון מראובן דמפקינן מלוי ויהבינן לראובן דהא כבר נתחייב לוי לשמעון קודם שנתחייב שמעון לראובן נשתעבד לו נמי לוי לראובן. אבל היכא שלוה שמעון מנה מראובן ואחר כך לוה לוי מנה משמעון דהשתא קדים שיעבודא דשמעון לראו' לשיעבודא דלוי לשמעון לא מפקינן מלוי ויהבינן לראובן כדהכא בשמעתין ששאלו בראשונה ונתחייב להחזיר השור לבעלים ושוב הזיק ונתחייבו הבעלי' חצי נזק לניזק דבההוא שעתא דחל חיוב הבעלים לניזק חל נמי על השואל לניזק. ובההיא דפ' האשה שנפלו לה נכסים דתניא הרי שהיה ראובן נושה בשמעון אחיו ומת ראובן והניח שומרת יבם לא יאמר שמעון הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן זו אינה משנה. מ"ט אילימא משום דאמר לה לאו בעלת דברים דידי את דילמא ר' נתן הוא. התם נמי בראשונה נתחייב שמעון לראובן ושוב נתחייב ראובן לאשתו דבההיא שעתא דחל השעבוד על ראובן חל נמי על שמעון. ובההיא דפ' כל שעה דאמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא בע"ח דראובן וקטריף משמעון ואזיל שמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרין ליה אנן מטלטלי קא שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ואמר רבא אי פקח שמעון מגבי להו ארעא והדר גבי לה מנייהו דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה אותה מהן. ואע"ג דסבר רבא מכאן ולהבא הוא גובה. משום דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא ליה לאבוכון משתעבדנא נמי לבע"ח דאבוכון מדר"נ. התם נמי הואיל ובע"ח קטריף משמעון (ש"מ) שטריה קדם לשטרא דשמעון הילכך בההיא שעתא דנשתעבד שמעון לראובן נשתעבד נמי (לבע"ח ד)ראובן [לשמעון ו]התם נמי מוכח הכי פרש"י זצ"ל. ומההיא דפ"ק דקידושין גבי העניק תעניק לו לו ולא לבעל חובו כדר"נ. ומההיא נמי דבפ"ב דכתובות גבי האומר שטר אמנה הוא זה אמר ר"נ דאוקמא אביי דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן. ומהנהו תרי ליכא לאוכוחי מידי דמצי לאוקמא שפיר בין שלוה תחילה בין שלוה אח"כ. ואתיא לי השתא שפיר ההיא דלעיל בפ' המניח את הכד דת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכרו הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי. ופרכינן לישתלם מבשריה. ואמר רב שיזבי לא נצרכה אלא לפחת שחיטה. ואמר רב הונא בריה דר"י זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור. פשיטא שזאת אומרת כך מהו דתימא הני מילי שורף שטרותיו של חבירו דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך. אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות ליחייב קמ"ל. דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי וקאמר מה שעשה עשוי. והקשה מורי הרב יהונתן זצ"ל היכא שחפר בה בורות שיחין ומערות אמאי פטור ליחייב לי' למלוה מדר"נ דע"כ חייב הוא לפרוע ללוה ההיזק שהזיק בקרקע שלו. ומתוך כך השיב בתשובה אחת דקיי"ל דלא כר"נ:
302
ש״גואומר אני המחבר דקיי"ל כר' נתן כדפרי' לקמן ושאני הכא שכבר נתחייב ליה למלוה קודם שזה חפר בה בורות שיחין ומערות דבכי האי גוונא לא שייכא דר' נתן:
303
ש״דושייכא נמי בגוזל ובנגזל דתניא בתחילת ספרי הרי שהיה חייב לחבירו מנה ובא לב"ד ולא הספיק ליתנן עד שנמצא בע"ח שלו נגזל מנין שמוציאין מן הגזלן ונותנין לבע"ח של נגזל ת"ל ונתן לאשר אשם שלו. ולענין מסור ולענין נפקד אי שייכא ביה דר"נ אם לא. הבאתי מעשה להלכה. וזה היה:
304
ש״המעשה בראובן שהיה לו פקדון ביד שמעון ושוב מסר ראובן את לוי ביד גוים והפסיד לו מה שהפסיד. ונשאל למ"ו רבי' שמחה בר שמואל זצ"ל אי מפקינן מן הנפקד ויהבינא להנמסר מדר' נתן אי לאו. והשיב דלא שייכא דר"נ בדיני דגרמי שאינם אלא מדרבנן. והביא ראיה מפ' האשה שנפלו לה נכסי' דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל שאני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן זו אינה משנה ופרכינן מ"ט אילימא משום דהוה להו מטלטלי ומטלטלי לכתובה לא משתעבדי דילמא ר"מ הוא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. אלא משום דאמר לה לאו בעלת דברים דידי את דילמא ר' נתן הוא דתניא מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. ושנינן לא אשכחנא תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה שנאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וגם מוציאין מזה ונותנין לזה. דפי' רש"י זצ"ל בכתובה שהיא מד"ס ואע"ג דר' מאיר סבר בפ' אעפ"י כתובה דאורייתא ה"מ ממקרקעי אבל ממטלטלי לא גביא אלא מדרבנן. השתא יש לומר דכתובה דגוף החוב בקרקעות מדאורייתא לר"מ לא מחמיר למגבי ממטלטלי מדר"נ. דינא דגרמי דגוף החוב מדרבנן כ"ש דלא גבינן מן בע"ח דידיה מדר"נ דלא גבי מדר' נתן אלא ממון דאורייתא. ותו השיב מאן לימא לן דמנפקד גבינן מדר"נ אימא דדוקא מבע"ח כדאמ' נושה בחבירו וחבירו בחבירו כגון מלוה וכגון שואל כשמעתין שאלו בחזקת תם ונמצא מועד כיון שחייב באחריות אפילו באונסין קאי ברשותיה ואמרינן כי היכי דמשתעבד למלוה דידיה משתעבד למלוה חבריה ולא מצי למימר לאו בעל דברי' דידי את. אבל פקדון דכל היכא דאיתא ברשותיה דמפקיר איתי'. הנפקד מצי למימר כיון דלאו ברשותי קאי לאו בעל דברים דידי את ומהדרנא ליה להמפקיד ואי יהיב לבע"ח עביד פשיעה דשולח יד בפקדון הוא:
305
ש״וומו"ר רבי' יהונתן בר יצחק זצ"ל השיב על דבריו דלעולם מפקינן מנפקד של מסור ויהבינן לנמסר מדר' נתן. וההיא דהאשה שנפלה לה נכסים לאו ראיה היא דמקולי כתובה שנו כאן ובכתובה דוקא לא מחמרינן תרי חומרי. ואע"ג דלאו מבעלה באה לגבות אלא מאחיו היבם מ"מ שגובה מן היבם היינו כמו מיניה.
306
ש״זותו נראה בעיני דאין ראיה מהתם למסור דשאני התם דיבם לא פשע ולא מידי הילכך לא מחמרינן ביה תרי חומרי. אבל מסור שפשע ומסר ממון חבירו. נאה ויאה להחמיר ביה תרי חומרי. ותו בפ' הכותב מי שמת והניח אשה ובע"ח ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר"ט אומר ינתנו לכושל שבהן ר"ע אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. ומפרש ר' יוחנן בגמ' מאי לכושל שבהן לכתובת אשה ואפילו ר"ע לא פליג אלא משום שהיא צריכ' שבועה הא לאו הכי לאשה יהבינן לה לפקדון מדר"נ. ואע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אלא מדרבנן. הא למדת דמחמרינן תרי חומרי בדרבנן. ושמעינן נמי מהתם דשייכא דר"נ בהנפקד. והשתא קשיין אהדדי ההיא דהכותב אההיא דהאשה שנפלו לה נכסים. ואי הוה מפרשים ינתנו לכושל שבהן דקתני היינו מצוה ליתן לו ולא מן הדין הוה ניחא. ואפי' את"ל דדינא קתני איכא למימר שאני ההיא דהכותב הואיל ובאת' לידי גיבוי משעת מיתת בעלה ואין המטלטלין מונחין ביד היורשין ואינם מוחזקין בהם גובה מהם ואפי' בלא טעמא דר"נ מידי דהוה [א]מניח פירות תלושין דתנן התם בסיפא דכל הקודם בהן זכה בהן. אבל הכא שבשעת מיתת בעלה לא באת' לידי גיבוי שאין לה לגבות כתובתה עד שיחלץ לה לא גביא מטלטלי אלא מדר"נ. ותו אמרינן התם בהכותב אין היורשין מוחזקין בפקדון ובמלוה. אבל בפ' האשה הרי היבם מוחזק בההיא מלוה שהרי הוא חייב ואפילו היו אחרים חייבים חשבינן ליבם מוחזק דמקום אחין קאי ולכך צריכא דר"נ. כך פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל. הילכך בשלמא לתרי חומרי דמחמרינן בדרבנן ליכא לאתויי מפרק הכותב דהא גביא בלאו דר"נ כדפירשתי. אלא הא ודאי שמעינן מהתם דבנפקד שייך מדר"נ דתנן ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ואמרי' בגמ' למה לי למתני מלוה למה לי למתני פקדון. צריכא דאי תנא מלוה בהא קאמר ר' טרפון משום דמלוה להוצאה ניתנה. אבל פקדון דאיתא בעיניה אימא מודה ליה לר"ע דינתנו ליורשי' קמ"ל דר"ט קאמר אפילו בפקדון. ואפילו ר"ע לא פליג עליה אלא משום שאין היורשים צריכין שבועה אבל בע"ח צריך שבועה הא לאו הכי הוה מודה לר"ט דיהבינא לכושל שבהן ופי' ר' יוסי בר חנינא לכושל שבהן דהיינו לכושל שבראייה. ומפרש בירוש' כגון מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתנו למלוה בעדים שאינו יכול לחזור בכל מקום ובכל עת בעדים ובתי דינים. ופי' רבינו חננאל זצ"ל התם וסוגיא דהך שמעתא משום מטלטלי לבע"ח לא משתעבדי וה"מ לאחר מיתה אבל מחיים אפילו מגלימא דעל כתפיה גבי ביה הנושה והני כיון דלא באו עדיין ברשות היורשים כאילו תפושין הן ביד הנושין בו כדר"נ דתניא ר"נ אומר מנין לנושה בחבירו מנה מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל לאשר אשם לו:
307
ש״חהא למדת דמפקינן מנפקד מר"נ . ועוד אומר רבינו יהונתן זצ"ל ק"ו הוא השתא בע"ח שהממון של החוב אינו בעין משתעבד ליה. נפקד שהממון בעין לא כ"ש דנכסים משתעבדי ליה. שוב מצאתי תשובת רבינו שמחה בר שמואל זצ"ל שהשיב בעצמו דינא דר"נ דמוציאין מן הנפקר מדר"נ וזאת היא התשובה:
308
ש״טעל נפקד שאנסוהו קהל מכח החרם לתת הפקדון שהפקיד אצלו שהיה דר חוץ לעיר לתתו בשבילו למנת ההגמון. אם לא היה המפקיד חייב לתת עמהם בטענתו והנפקד חייב לא מיבעיא הכא דלאו אנוס הוא דלא חלה עלי' שבועה שהשביעהו לגדול אלא אפילו היה אנוס היה חייב הואיל ונשא ונתן ביד כההיא דפ' הגוזל בתרא ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. ואם כדברי הקהל שחייב לתת למנת ההגמון עמהם פטור הנפקד דמשועבד לקהל מדר"נ מההיא דשור שנגח קאמרינן שאלו בחזקת תם ונמצא מועד כו' דתוב לא מצי אתפיסתיה ומה שטען המפקיד אילו החזירו לי כשתבעתיו קודם מנת ההגמון הייתי נשמט מן הקהל מאחר שלא שלח בו יד ולא פשע בו הנפקד ולמה יתחייב. ואפילו גרמא אין כאן ואפילו אם היה גרמא אינו גרמא בנזיקין אלא גרמא בעלמא דפריעת בע"ח. ול"ד להא דגרסי' בירוש' בפ' אין בין המודר ובפ' בתרא דכתובות גבי פורע חובו של חבירו דהניח מעותיו על קרן הצבי דמפרש טעמא דמפייס הוינא ליה והוא אחיל לי. הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והוא יהיב משכוני. ואפי' בבע"ח דחיק דהתם פי' מי הזקיקך לפרוע בדבר שלא נשתעבדת אבל בדבר המשועבד בדין פרע. והא דגרסינן בירושלמי בפ' הגוזל בתרא נטלו מסיקין מיד הגזלן מחמת הנגזל מהו דיכול למימר ליה מ"מ הב לי דידי ומאן דבעי ייתי וינסיב מינאי. גזלן ודאי חייב באונסין דבעי למיעבד השבה מעליא ותו דלא נשתעבד הגזלן למסיקין שהן באים באונסין ולא בדין. ע"כ תשובתו. ומסתבר לי דהא בתרייתא היא:
309
ש״יויש לי ללמוד מדבריו ממה שכתב ותו דלא משתעבד הגזלן למסיקין שהן באין באונסין ולא בדין דמפקינן מגזלן מדר"נ דוקא הכא דלא נשתעבד למסיקין משום שבאים שלא כדין שאין הנגזל חייב להם. אבל ראובן שהיה חייב לשמעון ובא לוי וגזל את שמעון מפקינן מלוי ויהבינן ליה לשמעון דבדין בא עליו ונתחייב לו. וראובן שנושה בשמעון מנה ושמעון נושה בלוי אי מצי שמעון למחול ללוי ולהפסיד לראובן שלא יגבה ממנו אי לא מצי הא לא איתברר לי:
310
שי״אורבותינו דקדקו בההיא דהאשה שנפלה לה נכסים דתניא הרי שהיה ראובן נושה בשמעון אחיו מנה ומת ראובן והניח שומרת יבם לא יאמר שמעון הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ומוקמי' לה כדר' נתן שהרי הבעל נושה ביבם והאשה בבעל. ואם איתא דיכול למחול אמאי מוציאין מידו וילקח בהן קרקע למחול יבם לנפשיה שהרי יורש הוא ויכול למחול דכל מקום שהמלוה יכול למחול היורש נמי מצי מחיל. אלא ש"מ דלא מצי מחיל. ודחוהו רבותינו דלאו ראיה היא דלעולם אימא לך דמצי מחיל ושאני התם דאינו יורש אלא מכחה שהוא מיבם אותה ולהכי אינו יכול להפקיע זכותה. ושוב דקדקו מפ' האשה שנתארמלה דאמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. ואוקמא אביי דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר"נ דתניא ר"נ אומר מנין שמוציאים מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן וכו' וקשיא דאמאי לא מהימן ניהמניה במגו דאי בעי מחיל ליה מידי דהוה אמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. ודחוהו דהאי לאו מגוי הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו דאמר שטר אמנה הוא לא מפסיד מידי דאין הלוה גזלן. ומורי רבינו יהונתן בר יצחק זצ"ל פי' דבמוכר שטר חוב לא אישתעביד ליה לוה של שמעון ללוקח של שמעון הילכך מצי שמעון מחיל ליה ללוה שלו אבל בנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו כי היכי דמשתעבד ליה לוה של שמעון לשמעון ה"נ משתעבד למלוה של שמעון. הילכך לא מצי שמעון מחיל ליה:
311
שי״בוזאת היא סברה ברורה. ולזאת דעתי מסכמת כדמשמע לישנא בשמעתין ובפרק כל שעה דמסיק כי היכי דמשתעבדנא לדידך ה"נ משתעבדנא לבעל חוב דידך. הילכך נראה בעיני דלא מצי מחיל:
312
שי״גפסק רבינו חננאל זצ"ל בשמעתין דהלכה כר"נ שמוציאים מזה ונותנים לזה ובלבד שידוע האמת שחייב לו עדיין. ומ"ו רבינו אלעזר בן רבינו יואל הלוי זצ"ל נסתפק בפרק האשה שנתארמלה אם יאמר זה כבר פרעתיו לנושה קודם שתבעתני אם יכול להשביעו על ככה. ורבינו משלם בר נתן מנרבונא זצ"ל השיב בתשובה אחת שאם החזיר הממון לבעלי' אחרי שקבל זה עליו קודם שפסקו ב"ד הדין. הדין כר' נתן שעליו גם לשלם לזה:
313
שי״דור"ת זצ"ל תחילה היה פוסק שאין הלכה כר' נתן מההיא דפ"ק דקידושין מכרוהו ב"ד מעניקין לו מוכר עצמו אין מעניקין לו ר' אלעזר אומר זה וזה מעניקין לו. ואמרי' התם מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו. לו ולא למוכר עצמו. ואידך דהיינו ר' אלעזר דריש לו ולא לבעל חובו מדס"ל בעלמא כר"נ ואתא לו ואפקיה. ואידך דהיינו ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ. אלמא דר"א ס"ל כר"נ דלית הלכתא כוותיה דשמותי הוא מדבית שמאי הוא ואפילו את"ל דר' אלעזר גרסי' אפ"ה הלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים דלית לן כר"נ. ותו אמרינן בההוא פרקא לקמן בשלמא ענק אמה העבריה לעצמה למעוטי אחיה דתניא והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מיכן שאין אדם מוריש זכות בתו אלא ענק עבד עברי לעצמו פשיטא אלא למאן אמר אביי הכי אמר רב ששת הא מני היא (משמע היא ולא ס"ל כוותיה. ותו דבההיא) דתניא תונאי אומר לו ולא לבע"ח דהיינו כר"א ומדקאמר הא מני תונאי היא משמע תונאי היא ולא ס"ל כוותיה. ותו דבההיא בריית' נמי דקתני לעיל מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ר"א אומר זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית. ואמרי' שלהי האומר אושפזיכני' דר' שמלאי ממזרא הוה א"ל קדמתיך טהריתנהו לבנך. ואמרי' מאי נינהו דאנסיב ליה עצמה וא"ל זיל גנוב ואזדבן בעבד עברי פי' וישיאוך שפחה כנענית. ומדלא קאמר ליה זיל מכור עצמך ש"מ דסבר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית והיינו כרבנן ולא כר"א:
314
שי״הושוב חזר בו ר"ת זצ"ל בשלהי גט פשוט ופי' שם דהלכה כר' נתן דחדא דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ותו דכל התלמוד אית ליה דר' נתן. הכא בשמעתין גבי שאלו בחזקת תם ונמצא מועד. ובפ' האשה שנתארמלה גבי האומר שטר אמנה הוא זה. ובפ' האשה שנפלו לה נכסים גבי היה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם. ובפ' השואל גבי לו ולערב אין ולחייב יש לו קרקע כותבין עליו פרוסבול. ובפ' כל שעה סבר רבא כר' נתן גבי הא דאמר מיכן ולהבא הוא גובה. ולעיל הבאתיה. התם מתרץ תלמודא דברי רבא ורב נחמן כר' נתן וקיי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני. ואביי נמי אית ליה דר' נתן בפ' האשה שנתארמלה והלכתא כרבא ואביי. מכל אלה שמעינן דהלכה כר' נתן. וההיא דפ"ק דקידושין איכא למימר והלכה כד"א. והא דקאמר הא מני תונאי היא איכא למימר תונאי וס"ל כוותיה כדאמרינן בהגוזל עצים מאן דאין דינא דגרמי ר"מ ואמרי' התם ר"מ וס"ל כוותיה. וההיא דשלהי האומר דא"ל זיל גנוב ודאי הלכה כרבנן דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית אבל לא בהא דאמר אין מעניקין לו דלא תליא הא בהא. ומו"ר רבינו יהונתן בר יצחק זצ"ל דליתא לדר' נתן דתניא בהמניח שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין שחטו מה שעשה עשוי ופרכינן לישתלם מבשריה ואמר רב שיזבי לא נצרכה אלא לפחת שחיטה. ואמר רב הונא (אמר) [ברי' ד]רב יהושע זאת אומר' המזיק שעבודו ש"ח פטור. פשיטא שזאת אומרת כך מהו דתימא התם דא"ל לא חסרתיך ולא מידי. אבל היכא שחפר בה בורות שיחין ומערות לחייב קמ"ל דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי וקתני מה שעשה עשוי. והשתא אמאי פטור ליחייב מדר' נתן דהא בעל הקרקע דהיינו לוה חייב למלוה וזה שחפר בה בורות שיחין ומערות והזיק הקרקע חייב לפרוע מה שפחת הקרקע מדמיה לבעל הקרקע הילכך אי איתא לדר' נתן ליגבי המלוה מן המזיק. אלא ש"מ ליתא לדר"נ:
315
שי״וונראה בעיני דאינה ראיה הואיל ונתחייב שמעון לראובן קודם שזה חפר בה דכי האי גוונא לא איירי ר"נ כדפרישית לעיל. אי נמי נראה בעיני דלא גבי ראו' מחייב שמעון מכח שמעון אלא היכא שהיה יכול לגבות מכח עצמו דומיא דהלואה שהיה לגבות מכח עצמו מלוי אם היה מלוה לו מידו השתא נמי גובה מכח שמעון שהלואו דכי היכי דמשתעבד ליה לשמעון ה"נ משתעבד ליה לראובן. אבל הכא שמכח עצמו אינו יכול לגבות מלוי גם מכח שמעון לא גבי. אע"ג דבנזיקין שייכא דר' נתן כדפרישית לעיל ה"מ בנזיקין שהיה יכול לגבות מכח עצמו אבל הכא דלא מצי גבי מכח עצמו מכח שמעון נמי לא גבי:
316
שי״ז[דף מ"ב ע"ב]
ת"ר והמית איש או אשה אמר ר"ע וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש או את אשה אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה ולא לבעלה. וסבר ר"ע לא ירית לה בעלה והתניא וירש אותה מיכן שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע. אמר רשב"ל לא אמר ר"ע נזקיה ליורשיה אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה הילכך לא זכתה בו מחיים והוה ליה ראוי ולא מוחזק ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כדאיתא בפ' יש נוחלין . ופרכינן ובנזקין לא אמר ר"ע והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדו' לבעל ואין אין הבעל נותן דמי וולדות ליורשין. אין האשה. נותן נזק וצער ליורשיה. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה אלמא דבנזקין דנזק וצער נמי קאמר ר"ע דאין הבעל יורשה. אמר רבה בגרושה עסקינן ומש"ה נותן ליורשיה ולא לבעל שגירשה בעלה לאחר חבלה וכן אמר רב נחמן בגרושה. וריפוי ושבת לא קתני דיהיב דמיירי באינה צריכה ריפוי אבל צריכה יהיב. ושבת נמי לא קתני דאינה מתבטלת ממלאכה אלא כשאר יולדת ובזה היה סופה כשתלד. אבל נזק וצער רגילות הוא שמצטערת יותר גם נפחתה מדמיה יותר כשמפלת ע"י הכאה מכשיולדת בעצמה. ובושת נמי יהיב. והא דלא תנא ליה משום דלא פסיקא ליה דמפליגינן בין בסתר לבגלוי במס' כתובות בפרק מציאת האשה ופרכינן לרבה ולרב נחמן למה להו לאוקמא בגרושה נוקמא לרבה כגון שגבו ב"ד מעות מן המזיק לשלם נזק וצער. דאעפ"י שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר דאמר רבה גבו יורשין קרקע במלוה שהלוה אביהם יש לו לבכור פי שנים דהוה ליה כמוחזק דהאי קרקע אישתעבד ליה לאבוהון גבו מעות אין לו פי שנים דלאו הני מעות שקיל אבוהון וראוי נינהו. ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו דכמוחזק דמי שהרי מעות הלוה אביהן ומעות נטלו. גבו קרקע אין לו דקרקע לא הניח להן אביהן והוי ראוי. והכא נמי לוקי רב נחמן כגון שגבו קרקע דהוי ראוי. אמרי ה"מ דאיפלוג רבה ורב נחמן בפ' יש נוחלין אליבא דבני מערבא דשלחו בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית ואוקמינא אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' ואמרי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן. דאי רבי אפילו ברבית נמי שקיל דשבחא דממילא הוא. ופירשוהו רבה ורב נחמן להאי דבני מערבא דאמרי רבנן בכור נוטל פי שנים במלוה. מר בגבו קרקע ומר בגבו מעות. וכי אמרינן הכא בגרושה. ולא מוקמינן לה בהכי כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח וכ"ש במלוה דכמאן דגביא דמיא לא שנא גבו קרקע ל"ש גבו מעות הילכך אי לאו דגרשה שקיל. הילכך היכא דגירשה אחר חבלה לכ"ע נזקיה ליורשיה. והיכא שלא גירשה לרבה אליבא דרבנן גבו ב"ד קרקע מן המזיק לשלם נזק וצער הבעל יורש. גבו מעות מן המזיק אין הבעל יורש. ולר"נ אליבא דרבנן גבו ב"ד מעות מן המזיק הבעל יורש גבו קרקע אין הבעל יורש. מיהו לית הילכתא לא כרבה ולא כרב נחמן אלא כי הא דאמר ר"פ בפרק יש נוחלין הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות (הואיל). וכן אין הבעל יורש נזקי אשתו בין שגבו ב"ד קרקע בין שגבו ב"ד מעות:
ת"ר והמית איש או אשה אמר ר"ע וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש או את אשה אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה ולא לבעלה. וסבר ר"ע לא ירית לה בעלה והתניא וירש אותה מיכן שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע. אמר רשב"ל לא אמר ר"ע נזקיה ליורשיה אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה הילכך לא זכתה בו מחיים והוה ליה ראוי ולא מוחזק ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כדאיתא בפ' יש נוחלין . ופרכינן ובנזקין לא אמר ר"ע והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדו' לבעל ואין אין הבעל נותן דמי וולדות ליורשין. אין האשה. נותן נזק וצער ליורשיה. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה אלמא דבנזקין דנזק וצער נמי קאמר ר"ע דאין הבעל יורשה. אמר רבה בגרושה עסקינן ומש"ה נותן ליורשיה ולא לבעל שגירשה בעלה לאחר חבלה וכן אמר רב נחמן בגרושה. וריפוי ושבת לא קתני דיהיב דמיירי באינה צריכה ריפוי אבל צריכה יהיב. ושבת נמי לא קתני דאינה מתבטלת ממלאכה אלא כשאר יולדת ובזה היה סופה כשתלד. אבל נזק וצער רגילות הוא שמצטערת יותר גם נפחתה מדמיה יותר כשמפלת ע"י הכאה מכשיולדת בעצמה. ובושת נמי יהיב. והא דלא תנא ליה משום דלא פסיקא ליה דמפליגינן בין בסתר לבגלוי במס' כתובות בפרק מציאת האשה ופרכינן לרבה ולרב נחמן למה להו לאוקמא בגרושה נוקמא לרבה כגון שגבו ב"ד מעות מן המזיק לשלם נזק וצער. דאעפ"י שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר דאמר רבה גבו יורשין קרקע במלוה שהלוה אביהם יש לו לבכור פי שנים דהוה ליה כמוחזק דהאי קרקע אישתעבד ליה לאבוהון גבו מעות אין לו פי שנים דלאו הני מעות שקיל אבוהון וראוי נינהו. ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו דכמוחזק דמי שהרי מעות הלוה אביהן ומעות נטלו. גבו קרקע אין לו דקרקע לא הניח להן אביהן והוי ראוי. והכא נמי לוקי רב נחמן כגון שגבו קרקע דהוי ראוי. אמרי ה"מ דאיפלוג רבה ורב נחמן בפ' יש נוחלין אליבא דבני מערבא דשלחו בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית ואוקמינא אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' ואמרי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן. דאי רבי אפילו ברבית נמי שקיל דשבחא דממילא הוא. ופירשוהו רבה ורב נחמן להאי דבני מערבא דאמרי רבנן בכור נוטל פי שנים במלוה. מר בגבו קרקע ומר בגבו מעות. וכי אמרינן הכא בגרושה. ולא מוקמינן לה בהכי כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח וכ"ש במלוה דכמאן דגביא דמיא לא שנא גבו קרקע ל"ש גבו מעות הילכך אי לאו דגרשה שקיל. הילכך היכא דגירשה אחר חבלה לכ"ע נזקיה ליורשיה. והיכא שלא גירשה לרבה אליבא דרבנן גבו ב"ד קרקע מן המזיק לשלם נזק וצער הבעל יורש. גבו מעות מן המזיק אין הבעל יורש. ולר"נ אליבא דרבנן גבו ב"ד מעות מן המזיק הבעל יורש גבו קרקע אין הבעל יורש. מיהו לית הילכתא לא כרבה ולא כרב נחמן אלא כי הא דאמר ר"פ בפרק יש נוחלין הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות (הואיל). וכן אין הבעל יורש נזקי אשתו בין שגבו ב"ד קרקע בין שגבו ב"ד מעות:
317
שי״חמיכן פסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל בפ' יש נוחלין דלא ירית בעל מלות אשתו אפילו מנכסי מלוג שלה כשהיא תחתיו דהא פרכינן ושנינן אנזקי אשתו ממלוה ומשנינן להו אהדדי ולא מפליגינן בינייהו ואיתברר לן דלא שנא גבו קרקע ול"ש גבו מעות לא ירית כדפרישית משום דהוי כמלוה. אעפ"י שאם היו באים לידה בחייה היה עליהם תורת נכסי מלוג כדתנן בפ' מציאת האשה גבי בושתה ופגמה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות.
318
שי״טהילכך אין הבעל יורש מלות אשתו ואפילו מלוה בשטר ואעפ"י שאם היתה באה לידה בחייה היה לה דין נכסי מלוג:
319
ש״כ[שם]
תניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשין אין האשה נותן ליורשיה היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה. פירש"י זצ"ל היתה שפחה משוחררת מעוברת ממשוחרר או גיורת מעוברת מגר ומתו שניהם פטור מן הכל הואיל ואין להם יורשין כל הקודם בהן זכה וזה שישנו בידו זוכה לכל אדם ודוקא שנשתחררה קודם חבלה אבל היתה שפחה כשחבל בה חייב בכל ואפילו בדמי וולדות שפחה. לא לבעלה אלא לבעלים שלה. כדאמרינן לקמן בפ' שור שנגח את הפרה דא"ל חמרתא מעוברת אזקת מינאי. וצ"ע לקמן בפ' שור שנגח את הפרה:
תניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשין אין האשה נותן ליורשיה היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה. פירש"י זצ"ל היתה שפחה משוחררת מעוברת ממשוחרר או גיורת מעוברת מגר ומתו שניהם פטור מן הכל הואיל ואין להם יורשין כל הקודם בהן זכה וזה שישנו בידו זוכה לכל אדם ודוקא שנשתחררה קודם חבלה אבל היתה שפחה כשחבל בה חייב בכל ואפילו בדמי וולדות שפחה. לא לבעלה אלא לבעלים שלה. כדאמרינן לקמן בפ' שור שנגח את הפרה דא"ל חמרתא מעוברת אזקת מינאי. וצ"ע לקמן בפ' שור שנגח את הפרה:
320
שכ״א[דף מ"ג ע"א]
אמר רשב"ל שור שהמית את העבד שלא בכוונה פטור משלשים שקלים שנא' כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל כ"ז שהשור בסקילה הבעלים משלמין שלשים שקלים אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים. אמר רבה שור שהמית את בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר שנא' השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו כ"ז שהשור בסקילה הבעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. איתיביה אביי המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם עפ"י עצמו ואוקמי' לה במועד בפ"ק מאי לאו בכופר ואע"ג דאין השור בסקילה שהרי הודה ואינו נהרג בהודאתו דכמיתת בעלים כך מיתת השור ותיובתא דרבה. לא דמים הא דקתני משלם לאו בתורת דניבעי כפרה דאפי' לא משלם נמי כגון אי לית ליה נכסי לאו בתורת עונש הוא דאין כופר בלא סקילה דשור אבל היכא דאית ליה נכסי ע"כ משלם דמים דלא גרעא מיתה מנזקין דאילו אזקיה אע"ג דאינו במיתה בעי לשלומי ליה פחת דמיו ה"נ משלם דמיו ליורשין. אימא סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו דשלשים של עבד קנס הם. ואי דמים אמאי לא כלו' ואי ס"ד יש תורת נזקין להיכא דקטליה ע"כ כי היכי דבן חורין במקום שאין כופר משלם דמיו עבד נמי במקום שאין קנס משלם דמיו ואמאי קתני דלא. א"ל בר חורין דאשכחן ביה כופר עפ"י עצמו וה"ד כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה ואמרי קטל ולא ידענא אם תם הוא או מועד הוא ואמר מריה מועד הוא דהכא ודאי משלם כופר עפ"י עצמו דכופרא כפרה הוא ולא קנס דליפטר משום הודאת עצמו. והיכא דליכא עדים כלל הוא דניפטריניה מכופר משום גזירת הכתוב דאין השור בסקילה והכא הרי השור בסקילה בהעדאת עדים דאי נמי הוי תם בר סקילה הוא הילכך היכא דליכא עדים כלל משלם דמיו. גבי עבד שאינו משלם קנס עפ"ע היכי דמי דאתו סהדי ואסהידו ביה דאמרי קטל ולא ידענא אי תם הוא אי מועד הוה ואמר מריה דמועד הוא לא משלם קנס עפ"ע היכא דליכא עדים נמי לא משלם עפ"ע. מתיב רב שמואל בר רב יצחק כל שחייב בבן חורין חייב בעבד בין בכופר בין במית' כופר בעבד מי איכ' אלא לאו דמים וקתני כל שחייב בבן חורין חייב בעבד וכיון דאמרת בן חורין עפ"ע משלם דמים מאי קתני לעבד אינו משלם עפ"ע. א"ל רבא ה"ק כל שחייב בב"ח בכוונה בעדים כופר חייב בעבד בכוונה עפ"י עדים קנס כל שחייב בב"ח שלא בכוונה עפ"י עדים דמים חייב בעבד שלא בכוונה עפ"י עדים דמים. אי הכי דשורו שלא בכוונה עפ"י עדים דליתיה בתורת כופר משלם דמים אשו נמי שלא בכוונה עפ"י עדים לישלם דמים. ומנא ליה לרבא דלא משלם אילימא מדתנן היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות לו ונשרף עמו פטור. האמר רשב"ל והוא שהצית בגופו של עבד דקם ליה בדרבה מיניה:
אמר רשב"ל שור שהמית את העבד שלא בכוונה פטור משלשים שקלים שנא' כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל כ"ז שהשור בסקילה הבעלים משלמין שלשים שקלים אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים. אמר רבה שור שהמית את בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר שנא' השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו כ"ז שהשור בסקילה הבעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. איתיביה אביי המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם עפ"י עצמו ואוקמי' לה במועד בפ"ק מאי לאו בכופר ואע"ג דאין השור בסקילה שהרי הודה ואינו נהרג בהודאתו דכמיתת בעלים כך מיתת השור ותיובתא דרבה. לא דמים הא דקתני משלם לאו בתורת דניבעי כפרה דאפי' לא משלם נמי כגון אי לית ליה נכסי לאו בתורת עונש הוא דאין כופר בלא סקילה דשור אבל היכא דאית ליה נכסי ע"כ משלם דמים דלא גרעא מיתה מנזקין דאילו אזקיה אע"ג דאינו במיתה בעי לשלומי ליה פחת דמיו ה"נ משלם דמיו ליורשין. אימא סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו דשלשים של עבד קנס הם. ואי דמים אמאי לא כלו' ואי ס"ד יש תורת נזקין להיכא דקטליה ע"כ כי היכי דבן חורין במקום שאין כופר משלם דמיו עבד נמי במקום שאין קנס משלם דמיו ואמאי קתני דלא. א"ל בר חורין דאשכחן ביה כופר עפ"י עצמו וה"ד כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה ואמרי קטל ולא ידענא אם תם הוא או מועד הוא ואמר מריה מועד הוא דהכא ודאי משלם כופר עפ"י עצמו דכופרא כפרה הוא ולא קנס דליפטר משום הודאת עצמו. והיכא דליכא עדים כלל הוא דניפטריניה מכופר משום גזירת הכתוב דאין השור בסקילה והכא הרי השור בסקילה בהעדאת עדים דאי נמי הוי תם בר סקילה הוא הילכך היכא דליכא עדים כלל משלם דמיו. גבי עבד שאינו משלם קנס עפ"ע היכי דמי דאתו סהדי ואסהידו ביה דאמרי קטל ולא ידענא אי תם הוא אי מועד הוה ואמר מריה דמועד הוא לא משלם קנס עפ"ע היכא דליכא עדים נמי לא משלם עפ"ע. מתיב רב שמואל בר רב יצחק כל שחייב בבן חורין חייב בעבד בין בכופר בין במית' כופר בעבד מי איכ' אלא לאו דמים וקתני כל שחייב בבן חורין חייב בעבד וכיון דאמרת בן חורין עפ"ע משלם דמים מאי קתני לעבד אינו משלם עפ"ע. א"ל רבא ה"ק כל שחייב בב"ח בכוונה בעדים כופר חייב בעבד בכוונה עפ"י עדים קנס כל שחייב בב"ח שלא בכוונה עפ"י עדים דמים חייב בעבד שלא בכוונה עפ"י עדים דמים. אי הכי דשורו שלא בכוונה עפ"י עדים דליתיה בתורת כופר משלם דמים אשו נמי שלא בכוונה עפ"י עדים לישלם דמים. ומנא ליה לרבא דלא משלם אילימא מדתנן היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות לו ונשרף עמו פטור. האמר רשב"ל והוא שהצית בגופו של עבד דקם ליה בדרבה מיניה:
321
שכ״בשמעינן משמעתין דיש דמים לב"ח אע"ג דאפליגו עליה דרבה ר"י ורשב"ל ודרשי כופר אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה ככופר בכוונה אעפ"כ נראה בעיני דהלכה כרבה דאביי ורבא שקלו וטרו אליביה. ותו דאיפשט שפיר דר"י ורשב"ל סברי דיש דמים לב"ח ולא פליגי בהא אדרבה:
322
שכ״גהילכך ראובן שהרג את שמעון חייב לשלם דמים ליורשיו. דאע"ג דקלבר"מ. ואפילו הרגו בשוגג קיי"ל בפרק א"נ חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטורין אפילו הכי חייב בבא לצאת ידי שמים. דכל קם ליה בדרבה מיניה חייב בבא לצאת ידי שמים כההיא דהשוכר את הפועלים דת"ר השוכר את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור. והא תניא משלם ואינו לוקה אמר אביי הא מני ר"מ דאמר לוקה ומשלם. רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. ופירש"י זצ"ל אפילו בא על אמו ונתן לה טלה באתננה אתנן הוא ואסור להקרבה דאתנן סתמא כתיב ל"ש אמו ול"ש פנויה. ואע"ג דאי תבעה ליה לקמן בדינא תן לי אתנני לא מחייבינן ליה דהא קם ליה בדרבה מיניה. כי יהביה ליה אתנן הוא. אלמא אפי' במקום מיתה נמי דמי תשלומין עליה אלא שאין כח ב"ד לעונשו בשתים אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם. דאי לא דמו תשלומין עליה כי יהביה ניהלה מי הוי אתנן מתנה בעלמא הוא דיהביה ניהלה. וגבי חוסם ודש נמי תשלומין דמו עליה אלא שאין כח ב"ד לענשו בשתים וכיון דדמי תשלומין עליה לא יצא ידי חובת שמים עד שישלם. אי נמי תפס לא מפקינן מיניה. כך שמעתי מפי מורי הזקן. ויש דוגמתו בב"ק בפ' מרובה ושם מפורש יותר. והביא לי מורי ראיה לזה. עכ"ל:
323
שכ״דהא למדת דכל קם ליה בדרבה מיניה חייב בבא לצאת יד"ש. וקיי"ל נמי אי תפס לא מפקינן מיניה. והכי מוכח בפ' מרובה דתנן גנב ומכר בשבת חייב והתניא פטור אמר רמי בר חמא כי תניא ההיא דפטור באומר לו עקוץ תאנה מתאנתי ותקני לי גנבותיך. אמרי והא כיון דכי תבע ליה לדינא קמן לא אמרינן ליה זיל שלים דמחייב בנפשו הוא מכירה נמי לאו מכירה היא. ואמר רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. אי תבענא ליה לדינא קמן מי אמרי' לי' קום הב לה אתנן. אלא אע"ג דכי תבענא ליה לדינ' לא אמרי' ליה קום הב לה כיון דקיהיב לה הוי אתנן ה"נ אע"ג דלענין תשלומין כי תבע ליה בדינא קמן לא אמרינן ליה זיל שלים אפ"ה כיון דקא מקני ליה בהכי הוי מכירה. והיינו טעמא כדפירש רש"י זצ"ל משום שחייב בבא לצאת ידי שמים. דאל"ה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ולית כאן מכר אלא ש"מ דכל קלבד"מ חייב בבא לצאת ידי שמים. הילכך ראובן שהרג את שמעון דאע"ג דחייב מיתה משלם דמיו ליורשין בבא לצאת ידי שמים. א"נ אי תפסו יורשין מיניה דרוצח לא מפקינן מנייהו דהא קיי"ל דיש דמים לב"ח כדפיר'. ורבא נמי סבר דיש לו דמים דבעי רבא אשו שלא בכוונה משלם דמים מי אמרינן גבי שור הוא דבכוונה משלם כופר שלא בכוונה משלם דמים וכו' אלמא דסבר דיש דמים לבן חורין. וההיא דפ' בן סורר ומורה דאמר רבא הבא במחתרת ונטל כלום ויצא פטור מאי טעמא בדמי קננהי. ואמרי' התם אגניבו לי דיכרי במחתרתא אהדרינהו ניהליה לא קבלינהו. אמר הואיל ונפק מפומייהו התם אע"ג דמחייב בבא לצאת ידי שמים לא קבלינהו מפני שהם לא היו מתכוונים לצאת ידי שמים אלא היו סוברים שמה"ד חייבים:
324
שכ״הכך נראה בעיני סוגיא והילכתא כדפרי' דהלכתא כרבה. אבל בפר"ח כ' דלית הילכתא כרבה דסלקא לקמן בתיובתא עלי'. ור"י ורשב"ל תרווייהו ס"ל דכופר שלא בכוונה חייב ככופר בכוונ'. ובעיא דרבא דאשו שלא בכוונה מי משלם דמים סלקא בתיקו היא ומעיקרא בעיא דלא כהלכתא. והא דר' יוחנן דאמר כופר אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה ככופר בכוונה אם עבד לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה הילכתא היא ע"כ פר"ח זצ"ל. מיהו נראה בעיני כדפירשתי ואמר רבא לקמן בפ' החובל חרשו נותן לו דמי כולן כ"ש אם הרגו שחייב דמי כולון ליורשיו ואי משום דקם לי' בדרבה מיניה הרי כבר פרשתי שחייב בבא לצאת ידי שמים. אי נמי אי תפס לא מפקינן מיניה:
325
שכ״ו[דף מ"ד ע"ב]
תניא בהניזקין שהזיק השור שלא בכוונה ולא הרג ר' יהודה מחייב ור"ש פוטר. ופר"ח זצ"ל דר"ש לטעמיה דסבר דבר שאינו מתכוין פטור ור' יהודה מחייב ואע"ג דקיי"ל כר"ש לענין פטור שבת יש מי שאומרים בהא דהילכתא כר"י. (יש מי שאומר) דהא ר"ש ור"י הלכה כר"י. ויש מי שאומר כיון דאמור רבנן הילכתא כר' יהודה בעירובין מכלל דלית הילכתא במקומות אחריני עכ"ל . פלוגתייהו בנתכוין להזיק את זה והזיק את זה כדאמר ר"ש יליף מקטליה דשור מה קטליה דשור שלא בכוונה פטור אף נזיקין שלא בכוונה פטור. ור"ש פוטר בשור בנתבוין להרוג את זה והרג את זה כדאמרינן בסמוך מ"ט דר"ש דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמתכוין ליה אף שור נמי עד דמכוין ליה. ובתוספתא פ"מ שור שחציו של ישראל וחציו של הקדש כך היא שנויה להדיא נתכוין להרוג את האדם. לעכומ"ז והרג את ישראל. לנפלים והרג בן קיימא חייב בכופר ופטור מן המיתה ולענין נזיקין ר"י מחייב ור"ש פוטר שנא' כי יגח שור עד שיתכוין ליגח:
תניא בהניזקין שהזיק השור שלא בכוונה ולא הרג ר' יהודה מחייב ור"ש פוטר. ופר"ח זצ"ל דר"ש לטעמיה דסבר דבר שאינו מתכוין פטור ור' יהודה מחייב ואע"ג דקיי"ל כר"ש לענין פטור שבת יש מי שאומרים בהא דהילכתא כר"י. (יש מי שאומר) דהא ר"ש ור"י הלכה כר"י. ויש מי שאומר כיון דאמור רבנן הילכתא כר' יהודה בעירובין מכלל דלית הילכתא במקומות אחריני עכ"ל . פלוגתייהו בנתכוין להזיק את זה והזיק את זה כדאמר ר"ש יליף מקטליה דשור מה קטליה דשור שלא בכוונה פטור אף נזיקין שלא בכוונה פטור. ור"ש פוטר בשור בנתבוין להרוג את זה והרג את זה כדאמרינן בסמוך מ"ט דר"ש דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמתכוין ליה אף שור נמי עד דמכוין ליה. ובתוספתא פ"מ שור שחציו של ישראל וחציו של הקדש כך היא שנויה להדיא נתכוין להרוג את האדם. לעכומ"ז והרג את ישראל. לנפלים והרג בן קיימא חייב בכופר ופטור מן המיתה ולענין נזיקין ר"י מחייב ור"ש פוטר שנא' כי יגח שור עד שיתכוין ליגח:
326
שכ״ז[שם]
מתני' מסרו לשומר חנם או לשואל או לנושא שכר או לשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים יצא והזיק מועד משלם נזק שלם ותם חצי נזק:
מתני' מסרו לשומר חנם או לשואל או לנושא שכר או לשוכר כולן נכנסו תחת הבעלים יצא והזיק מועד משלם נזק שלם ותם חצי נזק:
327
שכ״ח[דף מ"ה ע"א]
ת"ר ארבעה שומרין נכנסין תחת הבעלים אלו הן ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר הרגו תמין נהרגין ופטורין מן הכופר. מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ מש"ח ואמרי' ה"ד אי דנטריה שמירה מעליא כולהו נמי נפטרינהו מדמי שור דהא אונסין הן בר משואל דחייב באונסין. אי לא נטריה כלל אפילו ש"ח ליחייב דהא פשיעה היא וש"ח חייב בפשיעה. אמרי הכמ"ע דנטריה ש"פ דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ולא נטריה שמירה מעולה דלת שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה. שומר חנם כלתה לו שמירתו דאין עליו להתחזק בשמירה ודי בכך ולא פשיעה היא. הני לא כלתה שמירתן שחייבים הם להתחזק בשמירתן שהוא שמור לבעלי'. הילכך לגבי בעלים פטור מדמי השור אבל כופר משלם דהא לא סגי לי' בש"פ. אמרי כמאן אי כר"מ דאמר במתניתין מועד לא סגי ליה בש"פ ומש"ה קתני משלמין את הכופר האמר במס' ב"מ בפ' השואל שוכר כש"ח. וניתני חוץ מש"ח והשוכר. ואי כר"י דאמר שוכר כש"ש דמי ניתני חוץ משומר חנם וכולן במועד פטורין לענין כופר דהא ר"י במתני' בשמירה פחותה סגי ליה. אמר רבה בר בר חנה הא מני ר' אליעזר היא דאמר במתני' אין לו במועד שמירה אלא סכין ואפילו שמירה מעולה וכ"ש דהאי דשמירה פחותה נטרי' ומש"ה משלם כופר. לענין דמי שור נמי חייבים דעליהן לשומרו שמירה מעולה הואיל ונושאי שכר הן. ולענין שוכר ס"ל כר"י דאמר שוכר כנושא שכר דמי. אביי אמר לעולם ר"מ היא וכדמחליף רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם ר"מ אומר כנושא שכר ר"י אומר כש"ח:
ת"ר ארבעה שומרין נכנסין תחת הבעלים אלו הן ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר הרגו תמין נהרגין ופטורין מן הכופר. מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ מש"ח ואמרי' ה"ד אי דנטריה שמירה מעליא כולהו נמי נפטרינהו מדמי שור דהא אונסין הן בר משואל דחייב באונסין. אי לא נטריה כלל אפילו ש"ח ליחייב דהא פשיעה היא וש"ח חייב בפשיעה. אמרי הכמ"ע דנטריה ש"פ דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ולא נטריה שמירה מעולה דלת שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה. שומר חנם כלתה לו שמירתו דאין עליו להתחזק בשמירה ודי בכך ולא פשיעה היא. הני לא כלתה שמירתן שחייבים הם להתחזק בשמירתן שהוא שמור לבעלי'. הילכך לגבי בעלים פטור מדמי השור אבל כופר משלם דהא לא סגי לי' בש"פ. אמרי כמאן אי כר"מ דאמר במתניתין מועד לא סגי ליה בש"פ ומש"ה קתני משלמין את הכופר האמר במס' ב"מ בפ' השואל שוכר כש"ח. וניתני חוץ מש"ח והשוכר. ואי כר"י דאמר שוכר כש"ש דמי ניתני חוץ משומר חנם וכולן במועד פטורין לענין כופר דהא ר"י במתני' בשמירה פחותה סגי ליה. אמר רבה בר בר חנה הא מני ר' אליעזר היא דאמר במתני' אין לו במועד שמירה אלא סכין ואפילו שמירה מעולה וכ"ש דהאי דשמירה פחותה נטרי' ומש"ה משלם כופר. לענין דמי שור נמי חייבים דעליהן לשומרו שמירה מעולה הואיל ונושאי שכר הן. ולענין שוכר ס"ל כר"י דאמר שוכר כנושא שכר דמי. אביי אמר לעולם ר"מ היא וכדמחליף רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם ר"מ אומר כנושא שכר ר"י אומר כש"ח:
328
שכ״טשמעינן משמעתין דאדם שהזיק באונס שהוא כעין גניבה ואבידה שחייב דהא מדפטרינן בשמעתתין לש"ח בדלת שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה ומחייבינן לש"ש ש"מ דרוח שאינה מצויה הוי כעין גניבה ואבידה שפטור בהן ש"ח וחייב ש"ש. ולעיל בפ"ב אמר רבה נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב הא למדת דאדם המזיק באונס שהוא כעין גניבה ואבידה דחייב לשלם. וקשה מפ' השוכר את האומנין דת"ר המעביר חבית ממקו' למקום ושברה בין ש"ח בין ש"ש ישבע שלא פשע דברי ר"מ ר"י אומר ש"ח ישבע ש"ש ישלם. והשתא מדמחייב ש"ש ופטר ש"ח ולא מחייב ליה מטעם אדם המזיק ש"מ האונס כעין גניבה ואבידה מפטר אדם המזיק ומדמי ליה ר"י לנתקל לגניבה ואבידה. וכן פי' רש"י ז"ל התם שאין זה אונס אלא בגניבה ואבידה שהן קרובין לאונס ולפשיעה. שמעינן מהתם דאדם המזיק באונס שהוא כעין גניבה ואבידה שהוא פטור. ופירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דרוח שאינה מצויה דמחייבינן בה בפ' כיצד הוי כעין אבידה ונתקל לר"י הוי כעין גניבה ופטר בה אדם המזיק כדאמרי' בפ' השואל מה גניבה שקרובה לאונס משלם אבידה שהיא קרובה לפשיעה לכ"ש. והכי מיפרשא ההיא הגוזל עצים דאמר ר' יוחנן טבח אומן שקלקל חייב לשלם ואפילו אומן כטבח דצפורי. ומי אמר ר"י הכי והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בי כנישתא דמעון דאתא ההוא גברא וא"ל זיל אייתי סהדי דמומחת לתרנגולי ואפטרך. ל"ק הא בחנם הא בשכר דאמר ר' זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר מיתיבי המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן. קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין. בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כש"ש פי' ס"ד דהאי מקשה דאפי' בחנם חייב דהוי כעין אבידה. וקמהדר ליה לא תימא מפני שהוא כנושא שכר אלא מפני שהוא נושא שכר ולפיכך חייב אבל בחנם פטור:
329
ש״להילכך אדם המזיק באונס שהוא אבידה חייב. באונס שהוא כעין גניבה פטור:
330
של״א[שם ע"ב]
אמר ר"א מסר שורו לש"ח ויצא והזיק חייב הוזק פטור. אמרי ה"ד אי דקביל עליה שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי ליחייב ואי לא קביל עליה שמירת נזקיו אפי' הזיק נמי ליפטר. אמר רבא לעולם דקביל עליה שמירת נזקיו. והכא במאי עסקינן כגון שהכיר בו שהוא נגחן סתמא דמלתא למה שהוא מוחזק מקבל עליה דלא אזל איהו ומזיק לאחריני. אבל דלא אתו אחריני ומזקי ליה לדידיה לא אסיק אדעתיה שהרי אין השור מתיצב נגדו מפחד. ר"ת זצ"ל לא גריס ש"ח אלא שומר סתמא מה לי ש"ח מה לי ש"ש. וקשה לי דהכא מדייק אי קביל עליה אי לא קביל עליה. ולעיל אסקינן דארבעה נכנסו תחת הבעלים משמע דסתמא נכנסו תחת הבעלים בין שהזיקו בין שהוזקו:
אמר ר"א מסר שורו לש"ח ויצא והזיק חייב הוזק פטור. אמרי ה"ד אי דקביל עליה שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי ליחייב ואי לא קביל עליה שמירת נזקיו אפי' הזיק נמי ליפטר. אמר רבא לעולם דקביל עליה שמירת נזקיו. והכא במאי עסקינן כגון שהכיר בו שהוא נגחן סתמא דמלתא למה שהוא מוחזק מקבל עליה דלא אזל איהו ומזיק לאחריני. אבל דלא אתו אחריני ומזקי ליה לדידיה לא אסיק אדעתיה שהרי אין השור מתיצב נגדו מפחד. ר"ת זצ"ל לא גריס ש"ח אלא שומר סתמא מה לי ש"ח מה לי ש"ש. וקשה לי דהכא מדייק אי קביל עליה אי לא קביל עליה. ולעיל אסקינן דארבעה נכנסו תחת הבעלים משמע דסתמא נכנסו תחת הבעלים בין שהזיקו בין שהוזקו:
331
של״בונראה בעיני דהכי פירושו אי דקביל עליה שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי לאו דוקא שהתנה וקביל על עצמו בפירוש מסתמא נמי חייב אלא סתמא נמי קביל עליה קרי ליה ואגב דמסיק בסיפא אי דלא קביל עליה. קאמר הכא אי דקביל עליה. ואי דלא קביל עליה שמירת נזקיו אפי' הזיק נמי ליפטר פי' שהתנה עמו בפירוש שלא יתחייב בשמירת נזקיו קרי דלא קביל. אמר רבה לעולם דקביל עליה שמירת נזקיו פי' שקיבל בסתמא לשמור קרי שקיבל עליו שמירת נזקיו והב"ע כגון שהכיר בו שהוא נגחן סתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק לאחריני קביל עליה. דאתו אחריני ומזקי לדידיה לא אסיק אדעתיה בסתמא. אבל כשפירשו הא תנן הכל לפי התנאי. כך נראה בעיני:
332
של״ג[שם]
מתניתין קשרו בעליו במוסירה ונעל בפניו כראוי דהיינו שמירה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה לקמן בהכונס ר"מ אומר בין תם בין מועד חייב ר' יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנא' לא ישמרנו במועד כתיב ומיעטו רחמנא לשמירה מועטת. ר"א אומר מועד אין לו שמירה אלא סכין אפילו שמרו שמירה מעולה והפיל הכותל ויצא חייב. שלש מחלקות הן לר"מ בש"פ חייב ובמעולה פטור. לר"י בפחותה נמי פטור. לר"א במעולה נמי חייב. ומחלוקת רביעית בגמ' דתניא ראב"י אומר אחד תם ואחד מועד שנשמרו שמירה פחותה פטורה:
מתניתין קשרו בעליו במוסירה ונעל בפניו כראוי דהיינו שמירה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה לקמן בהכונס ר"מ אומר בין תם בין מועד חייב ר' יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנא' לא ישמרנו במועד כתיב ומיעטו רחמנא לשמירה מועטת. ר"א אומר מועד אין לו שמירה אלא סכין אפילו שמרו שמירה מעולה והפיל הכותל ויצא חייב. שלש מחלקות הן לר"מ בש"פ חייב ובמעולה פטור. לר"י בפחותה נמי פטור. לר"א במעולה נמי חייב. ומחלוקת רביעית בגמ' דתניא ראב"י אומר אחד תם ואחד מועד שנשמרו שמירה פחותה פטורה:
333
של״דונראה בעיני דהלכה כר"מ בתם שהרי ר"י מודה לו והלכה כר"י במועד דר"מ ור"י הלכה כר"י. ותו דראב"י קב ונקי ואפילו בברייתא כדמוכח בחולין ושמא הלכה כמותו אפילו בתם. ור"א הפליג דבריו במועד אי נמי ר"א אית ליה במועד כר"מ אלא דסבר דאסור ליה לקיימו. אבל לא מסתבר למימר דכר"י ס"ל הואיל ואקיל ביה קרא לש"פ. אמר רב אדא בר אהבה לא פטר ר"י בשמירה פחותה אלא צד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומדת ולא סגי לה בשמירה פחותה ומשלם חצי נזק:
334
של״ה[שם]
אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל. אמרי אליבא דמאן כלו' הא ודאי לענין תשלומין לא אצטריך ליה לרב לאשמעינן דלימין נזק שלם ולשמאל שלא הועד לה משלם חצי נזק דהא כי האי גוונא טובא תנן דאפי' מועד לאדם אינו מועד לבהמה כ"ש מועד לקרן ימין שהוא צד חזק שבו שאינו מועד לשמאל. אלא ודאי רב לענין שמירה אשמעינן ואי אליבא דר"מ האמר אחד תם ואחד מועד שמירה מעולה בעי אלא אליבא דר"י ואשמעינן רב דאם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק בקרן ימין פטור דמועד בש"פ סגי ליה ואם נגח בשמאל חייב דהתם לא אימעיט בש"פ מאי איריא ימין ושמאל דאם נגח בה חייב ח"נ כי נגח בימין נמי אית ביה תמות ומועדות חציו חייב וחצי פטור דהא צד תמות במקומה עומדת ואישתכח דהכא נמי חצי נזק משלם ומאי נפקא לן מדרב. לעולם אליבא דר"י ורב לא ס"ל דרב אדה בר אהבה אלא לגמרי פטר ביה ר"י וה"ק רב כי האי גוונא משכחת צד תמות ומועדות בחד תורא לענין שמירה דאם שמרו שמירה פחותה והזיק בקרן ימין פטור לגמרי ואם בשמאל משלם ח"נ. אבל מועד לגמרי כוליה מועד הוא ולא משכחת ביה צד תמות דלחייב נזק:
אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל. אמרי אליבא דמאן כלו' הא ודאי לענין תשלומין לא אצטריך ליה לרב לאשמעינן דלימין נזק שלם ולשמאל שלא הועד לה משלם חצי נזק דהא כי האי גוונא טובא תנן דאפי' מועד לאדם אינו מועד לבהמה כ"ש מועד לקרן ימין שהוא צד חזק שבו שאינו מועד לשמאל. אלא ודאי רב לענין שמירה אשמעינן ואי אליבא דר"מ האמר אחד תם ואחד מועד שמירה מעולה בעי אלא אליבא דר"י ואשמעינן רב דאם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק בקרן ימין פטור דמועד בש"פ סגי ליה ואם נגח בשמאל חייב דהתם לא אימעיט בש"פ מאי איריא ימין ושמאל דאם נגח בה חייב ח"נ כי נגח בימין נמי אית ביה תמות ומועדות חציו חייב וחצי פטור דהא צד תמות במקומה עומדת ואישתכח דהכא נמי חצי נזק משלם ומאי נפקא לן מדרב. לעולם אליבא דר"י ורב לא ס"ל דרב אדה בר אהבה אלא לגמרי פטר ביה ר"י וה"ק רב כי האי גוונא משכחת צד תמות ומועדות בחד תורא לענין שמירה דאם שמרו שמירה פחותה והזיק בקרן ימין פטור לגמרי ואם בשמאל משלם ח"נ. אבל מועד לגמרי כוליה מועד הוא ולא משכחת ביה צד תמות דלחייב נזק:
335
של״וולענין הלכה למעשה לא ידענא אי הלכה כרב אדא בר אהבה אי הלכה כרב דתרי רב אדא בר אהבה הוו חד חבריה דר"נ בפ' השוחט דאיתמר ר"נ אמר או וושט או קנה רב אדא בר אהבה אמר וושט ולא קנה. והתם מייתי ראיה מרבא דליתא לדרב אדא בר אהבה משום דרב אדא בתראה הוא. ותו איכא רב אדא בר אהבה בפ' לא יחפור תלמידיה דרבא דאמר התם רב דימי מנהרדעי אייתי גרוגרות בספינה א"ל ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא לינקטו ליה שוקא אמר ליה רבא לרב אדא בר אהבה פוק תהי ליה בקנקניה אזל בעי מיניה פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך הרעי מהו לא הוה בידיה א"ל מר ניהו רבא טפח ליה בסנדליה א"ל בין דידיה לרבא איכא טובא בע"כ אנא רבך ורבא רבה דרבך. הלכך אי דרב אדא בר אהבה בשמעתתין חבריה דר"נ דהוא תלמידו דרב מיסתבר דהלכה כרב. ואי תלמידיה דרבא הוא הילכתא כוותיה דמאביי ורבא והילכך פסקו הגאונים דהילכתא כבתרא:
336
של״ז[דף מ"ו ע"א]
מתני' ר"א אומר מועד אין לו שמירה אלא סכין. אוקמא טעמא דר"א כדתניא ר"נ אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת"ל לא תשים דמים בביתך ה"נ לא ישמרנו דכתב גבי מועד לא יקיימנו הוא כדי שלא תשים דמים בביתך:
מתני' ר"א אומר מועד אין לו שמירה אלא סכין. אוקמא טעמא דר"א כדתניא ר"נ אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת"ל לא תשים דמים בביתך ה"נ לא ישמרנו דכתב גבי מועד לא יקיימנו הוא כדי שלא תשים דמים בביתך:
337
של״חהדרן עלך פרק שור שנגח (את) ארבעה וחמשה
338
של״טפרק שור שנגח את הפרה
339
ש״מ[שם]
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ולא מת מחמת הנגיחה. ואם משנגחה ילדה ומחמת נגיחה הפילה משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד דתם חייב ח"נ והאי ולד מוטל בספק הוא וחולקין. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכ"א המוציא מחבירו עליו הראיה. ול"ל זה כלל גדול בדין דאפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה. תניא נמי הכי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם משנגחה ילדה ומשלם ח"נ ור"נ לולד (ואם עד שלא נגחה ילדה):
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ולא מת מחמת הנגיחה. ואם משנגחה ילדה ומחמת נגיחה הפילה משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד דתם חייב ח"נ והאי ולד מוטל בספק הוא וחולקין. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכ"א המוציא מחבירו עליו הראיה. ול"ל זה כלל גדול בדין דאפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה. תניא נמי הכי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם משנגחה ילדה ומשלם ח"נ ור"נ לולד (ואם עד שלא נגחה ילדה):
340
שמ״אפר"ח דקיי"ל כחכמים ואע"ג דאמר רבה בר אבוה בפרק השואל את הפרה אין אומר סומכוס אפילו ברי וברי שינויא הוא ודחויה היא דקיי"ל כחכמים עכ"ל. וכן פסק רבי' יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כחכמים. ולעיל ס"פ המניח פר"ח זצ"ל דברי וברי אפילו סומכוס מודה שהמוציא מחבירו עליו הראיה וכי פליג בשמא ושמא או ברי ושמא (או בשמא וברי) ובכולהו רבנן פליגי ואמרי המוציא מחבירו עליו הראיה והילכתא כרבנן עכ"ל. וקיי"ל אפילו היכא דלא תפסי תרווייהו שהמוציא מחבירו עליו הראיה דתנן בפ' השואל המחליף פרה בחמור וילדה. וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו ואמרי' בגמ' אמאי יחלוקו ניחזי ברשותא דמאן קיימי ולהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה אמר ר"ח בר אבין אמר שמואל בעומדת באגם שפחה נמי דקיימא בסימטא ונוקמא אחזקה דמרא קמא ונהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. ומדלא קאמר אלא הא מני סומכוס היא ש"מ דלא הדר ביה ממאי דאוקמי' למתני' לעומדת באגם ואפ"ה סומכוס היא ולא רבנן ש"מ אפילו עומדת באגם אמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה. הא למדת אפילו היכא דלא תפיס נתבע אמור רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה ובלבד שיהיה לו חזקה קמייתא דומיא דפרה ושפחה אבל היכא דליכא חזקה כלל להאי ולא להאי כלל מודו רבנן דיחלוקו כההיא דפ' חזקת הבתים זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר ר"נ כל דאלים גבר. ופרכינן מ"ש מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו. ומשנינן התם אית ליה דררא דממונא הכא אי דמר לא דמר. והשתא מאי פריך ליה לר"נ מההיא דהמחליף פרה בחמור והא ההיא סומכוס היא ולא קיי"ל כוותיה כדפרישי'. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דאע"ג דליתא לדסומכוס אפ"ה שפיר פריך דהא דפליגי רבנן עליה דסומכוס בהמחליף פרה והמוכר שפחה היינו משום דאוקי לה בחזקת מרא קמא הא לאו הכי מודו לסומכוס דיחלוקו. וא"כ בההיא דר"נ דליכא חזקה מודו רבנן דיחלוקו ותיובתא דר"נ אפי' מדרבנן. וההיא דפ' המוכר את הבית דאמר התם האומר תנו חלק לפלוני בנכסיי מהו אמר רבינא בר קסרי ת"ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע. ופירש רבינו שמואל זצ"ל משום דמספקא ליה אי חצי בור קאמר או משהו. הילכך אותו רביע דממון המוטל בספק חולקין ומדפשיט מינה ש"מ דהילכתא כסומכוס. ההיא פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהתם לאו משום דמספקא לן אלא משום דחלק בור משמע רביע. ואפילו את"ל דמשמע רביע דמשום דמספקא לן קאמר סומכוס אפ"ה שפיר מייתי דמינה שמעי' דלרבנן המוציא מחבירו עליו הראיה. ולעולם לית ליה דסומכוס וקיי"ל כרבנן. והכי מוכח בפ' השואל את הפרה דתנן מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמרו יחלקו חדש העיבור ואמר רב אי הואי התם הוה יהבינא כוליה למשכיר מאי קמ"ל תפוס לשון אחרון. ושמואל אמר בבא באמצע חדש עסקינן אבל בתחילת החדש כוליה למשכיר בא בסוף החדש כוליה לשוכר ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה קיימי. מאי קמ"ל תפוס לשון אחרון היינו דרב ואע"ג דאפיך מפיך והשתא לר"נ תיקשי לי' מתני' דקתני יחלוקו אלא ר"נ מוקים לה למתניתין כסומכוס ואיהו דאמר כרבנן. וקיי"ל בפ' המקבל גבי ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא הילכתא כר"נ בדיני. ואומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דשמואל נמי כרבנן ס"ל מדקאמר בתחילת החדש כולו למשכיר בסוף החדש כולו לשוכר. דאי כסומכוס ס"ל הוה ליה למימר חולקין הואיל ומספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון. והכי נמי משמע לקמן בשמעתין דקאמר זו דברי סומכוס משמע וליה לא ס"ל. ואע"ג דאיכא בפ' בית כור זו וס"ל. מ"מ רוב זו שבתלמוד לא ס"ל. ותו מדקאמר למה לי למימר זה כלל גדול בדין דאפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע"ה. אי נמי לכי הא דאתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן משמע בפלוגתא דסומכוס ורבנן הוה שמואל סובר המע"ה דהכי משמע זה כלל גדול בדין כלו' דאפילו המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דהול"ל חולקין אפ"ה אמרינן המע"ה אלמא ס"ל לשמואל כרבנן ולא כסומכוס. וקיי"ל הלכתא כשמואל בדיני:
341
שמ״בהלכך איתברר לן דהלכ' כרבנן בין ברי וברי. בין שמא ושמא. בין ברי ושמא. בין שמא וברי. בכולהו המע"ה וכגון דאית ליה חזקה לנתבע. אבל אי לית ליה חזקה לנתבע בין ברי וברי בין שמא ושמא חולקין אפי' לרבנן ובפ' חזקת הבתים מיפרשא טפי:
342
שמ״ג[שם]
אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע"ה. וא"ת ואמאי על הניזק להביא ראיה והא מזיק מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי מודה לו על נזק הפרה ועל הולד קאמר אינו יודע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. כההיא דפרק השואל את הפרה דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר אינו יודע דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. וי"ל דשמואל לטעמיה דלית ליה להאי סברא בפ' כל הנשבעין . ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פירש דלא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא היכא דמצי לדעת וטען אינו יודע כההיא דפ' כל הנשבעין דתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היכי דמי אילימא דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשים (ידענא) אית ליה וחמשים לית ליה מה לי הוא ומה לי אבוה אלא לאו כגון דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשים ידענא וחמשים לא ידענא אי אמרת בשלמא אבוה כי האי גוונא מיחייב אתא קרא למפטר יורשין ואמאי לא פריך עכשיו מי לי הוא מה לי אבוה כדפריך ברישא אלא היינו טעמא באב דלא ידע(ינן) אי חייב שהיה לו לדעת אם חייב לו או לאו אבל היורשין אין להם לדעת במילי דאבוהון ומהאי טעמא מפטר נמי בשמעתתין שאין לו לדעת דבר זה אם ילדה עד שלא נגחה או לאחר:
אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע"ה. וא"ת ואמאי על הניזק להביא ראיה והא מזיק מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי מודה לו על נזק הפרה ועל הולד קאמר אינו יודע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. כההיא דפרק השואל את הפרה דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר אינו יודע דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. וי"ל דשמואל לטעמיה דלית ליה להאי סברא בפ' כל הנשבעין . ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פירש דלא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא היכא דמצי לדעת וטען אינו יודע כההיא דפ' כל הנשבעין דתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היכי דמי אילימא דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשים (ידענא) אית ליה וחמשים לית ליה מה לי הוא ומה לי אבוה אלא לאו כגון דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשים ידענא וחמשים לא ידענא אי אמרת בשלמא אבוה כי האי גוונא מיחייב אתא קרא למפטר יורשין ואמאי לא פריך עכשיו מי לי הוא מה לי אבוה כדפריך ברישא אלא היינו טעמא באב דלא ידע(ינן) אי חייב שהיה לו לדעת אם חייב לו או לאו אבל היורשין אין להם לדעת במילי דאבוהון ומהאי טעמא מפטר נמי בשמעתתין שאין לו לדעת דבר זה אם ילדה עד שלא נגחה או לאחר:
343
שמ״דוכבר היה מעשה שמכר אדם סדר ישועות לחבירו והיה נחלק אותו הסדר לשנים ומשך אחד מן החלקים ברצון המוכר לפני עדים ובעוד שהלך למשוך חלק אחד שלא היה שם חזר בו המוכר דהכי דינא שיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה (ואותו הלך והחזיק) כההיא דפ' השואל רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו בסאה אחרונ' ואותו הלך והחזיק עפ"י עד אחד ועתה מביאו לזה לידי שבועה ועתה זה אינו יכול לישבע שלא היה שם. ונשאל זה רבינו יצחק בר שמואל ז"ל. והשיב שאין כאן דין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כיון שאין לו לידע ואנוס הוא במה שאינו יודע:
344
שמ״ה[שם]
איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות זיל בתר רובא ורובא לרידי זבני. ושמואל אמר יכול הוא שיאמר לשחיטה מכרתיו לך כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא המע"ה. וקיי"ל הלכתא כשמואל בדיני. וכן פר"ח זצ"ל דהלכתא כשמואל. וכן פסק רבי' יצחק אלפסי זצ"ל בפ' המוכר פירות דהילכתא כשמואל. וההיא דתנן האשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאתה בהינומא וראשה פרועה כתובתה מאתים. ופריך בגמרא וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים מאי הוי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נישאות. ואמר רבינא רוב הנישאות בתולות יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. אלמא סתמא דתלמודא ורבינא דהוא בתראה סברי דהולכין בממון אחר הרוב. נראה בעיני דהתם ה"פ כי ליכא עדים מאי הוה הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נישאות והניחא לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב ליכא למיפרך אלא לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב מא"ל. ושניא רבינא אליבא דרב. כך צריך לפרש לדברי רבותינו שפסקו הלכה כשמואל:
איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות זיל בתר רובא ורובא לרידי זבני. ושמואל אמר יכול הוא שיאמר לשחיטה מכרתיו לך כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא המע"ה. וקיי"ל הלכתא כשמואל בדיני. וכן פר"ח זצ"ל דהלכתא כשמואל. וכן פסק רבי' יצחק אלפסי זצ"ל בפ' המוכר פירות דהילכתא כשמואל. וההיא דתנן האשה שנתארמלה או נתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאתה בהינומא וראשה פרועה כתובתה מאתים. ופריך בגמרא וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים מאי הוי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נישאות. ואמר רבינא רוב הנישאות בתולות יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. אלמא סתמא דתלמודא ורבינא דהוא בתראה סברי דהולכין בממון אחר הרוב. נראה בעיני דהתם ה"פ כי ליכא עדים מאי הוה הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נישאות והניחא לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב ליכא למיפרך אלא לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב מא"ל. ושניא רבינא אליבא דרב. כך צריך לפרש לדברי רבותינו שפסקו הלכה כשמואל:
345
שמ״וובירוש' אמר עלה דההיא הלך אחר הרוב ורוב נשים בתולות נישאות זאת אומרת שלא הילכו למדת הדין בממון אחר הרוב ואמתנתי' נמי מסיק התם ובשמעתתין וכי רוב פרות מפילות נהלך בהן אחר הרוב ואימר מחמת נגיחה הפילה זאת אומרת לא הילכו למדת הדין בממון אחר הרוב. אבל קשיא לי דאיכא נמי סתמא כרב דתנן אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זכור הייתי בפלונית שיצאת בהינומא וראשה פרוע. ואמרינן בגמ' מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי מילתא בעלמ' הוא. כלו' והאי דמפקינן ממונא לאו עליה סמכינן אלא ארובא. כדתנן נמי התם אבל אין נאמנין לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מ"ט אפוקי לא מפקינן אפומיה דהאי מה שראו בקוטנן אבל הכא סמכי' ארוב נשים בתולות נישאות ומפקינן ממונא. ובירושל' נמי אמרינן בהאשה שנתארמלה ובשמעתין אמר ר' יוסי במקום אחר הלכו במדת הדין בממון אחר הרוב. אלא גמל שהוא אוחר בין הגמלים ונמצא שם אחד מת חייב בידוע הוא שזה הרגו (ע"ל סי' רכ"ב):
346
שמ״זבפרק אלו טריפות תנו רבנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשדה משני צדדין טריפה נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא קודם שחיטה. לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה. הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה ואם לקח טבח זה בתוך שלשה ימים הוי מ"ט וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו. לא הוגלד פי המכה איכא לספוקי אם קודם המקח הוה או לאחר מקח הוה. ועל הטבח להביא ראיה שהוא מוציא מחבירו דמסתמא כל כמה דלא יהיב ליה חיותא ועליה להביא ראיה שקודם מקח היה. וה"ה אי לא יהיב טבח דמי על הטבח להביא ראיה שקודם מקח היה. ואי לא מייתי ראיה חייב לפרוע מעות לבעל הבהמה הואיל שהספק ברשותו נולד. כההיא דפ' המדיר דכי אתי רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד לו ספק ברשותו עליו להביא ראיה ותנא תונא כלה. מיתיבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו' עד לא הוגלד פי המכה המע"ה ואי דלא יהיב טבח דמי בעל הבהמה מייתי ראיה ומפיק אמאי ספיקא ברשות טבח אתיליד פי' הילכך או יביא ראיה דקודם מקח הוה או יתן מעות לבעל הבהמה. ומשנינן הא דקתני המע"ה דיהיב טבח דמי דסתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב אינש זוזי לא יהיב ליה חיותא וה"ה אי לא יהיב זוזי על הטבח להביא ראיה הואיל שהספק ברשותו נולד ואי לא מייתי ראיה דקודם המקח היה חייב ליתן המעות לבעל הבהמה:
347
שמ״חוכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל בפ' המדיר איכא מ"ד דלית ליה לדשמואל דהא אותבינן עלה אע"ג דפריק ההוא פירקא שינוייא בעלמא הוא ולא סמכינן עלה אלא בין נולד ספק ברשותו בין שלא נולד ספק ברשותו המע"ה. ואי לא יהיב טבח דמי בעל הבהמה בעי לאתויי ראיה. ואיכא מ"ד הא דמתני' דכלה כיון דמסייע ליה לשמואל ממילא שמעינן דהאי פירקא דשמואל דוקא הוא ולא שינוייא בעלמא הוא דאלת"ה קשיא הילכתא אהילכתא הילכך הלכה כשמואל עכ"ל. ואי קשיא לך ההיא דשמואל דפ' השואל את הפרה דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו ואמאי נימא כל שנולד הספק ברשותו דיליה הוא. ותו דפריך בגמרא וניחזי ברשות דמאן קיימי וליהוי אידך המע"ה ומשמע דאי הוו ברשות דבעל הפרה על בעל החמור להביא ראיה. ואמאי הרי נולד ספק ברשותו דאחר שמשך בעל הפרה את החמור נודע שילדה הפרה:
348
שמ״טתריץ דהני מילי דאמרינן כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה הני מילי שנולד הספק לגריעותא אבל לטיבותא ל"א. ולבי מגמגם:
349
ש״נתנן בפרק כל פסולי המוקדשין השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים או הטילוהו לכלבים ישלמו לו דמי טריפה. ת"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא יי"נ מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים. רשב"א אומר דברים שהנפש קצה בהם יחזיר להם הדמים דברים שאין הנפש קצה בהם ינכה להן את הדמים. ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהם בכורות טבלים ויין נסך. בכור לימא ליה מאי אפסדתיך לא נצרכה כגון דזבין ליה מקום המום לישראל דא"ל אי לאו דאכלית הוה מחוינא ליה ניהליה ושדו לי כר"י. טבלים הוה מתקנינא להו ואכילנא להו. יין נסך ע"י תערובות. וכרשב"ג דתנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו. הא דמסיק גבי בכור אי לאו דאכלית הוה מחוינא ליה ושרו לי כר' יהודה היינו ר' יהודה דפ' עד כמה דתנן השוחט את הבכור ורואה את מומו ר"י מתיר ר"מ אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. וקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר' יהודה והתם מפרש בגמ' באיזה מומין פליגי:
350
שנ״א[שם]
מתני' וכן פרה שנגחה את השור ונמצא וולדה בצדה ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משתלם ח"נ מן הפרה ורביע נזק מן הולד חצי נזק ורביע נזק הרי נזק שלם חסר רביע. ופרכינן בגמרא הא תם הוא ופלגא נזקא הוא דבעי שלומי נכי ריבעא מאי עבידתיה:
מתני' וכן פרה שנגחה את השור ונמצא וולדה בצדה ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משתלם ח"נ מן הפרה ורביע נזק מן הולד חצי נזק ורביע נזק הרי נזק שלם חסר רביע. ופרכינן בגמרא הא תם הוא ופלגא נזקא הוא דבעי שלומי נכי ריבעא מאי עבידתיה:
351
שנ״ב[שם ע"ב]
ואוקמא רבא בפרה וולד דחד. וה"ק אי איתא לפרה משתלם חצי נזק מפרה ליתא לפרה משתלם דביע נזק מולד פי' משום דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה כי נגחה אי לא. ואי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה משתלם כוליה חצי נזק מולד (דאי ולד נגחה) וכיון דלא ידעינן משלם רביע דהוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין זו דברי סומכוס כדכתבינן אבל חכ"א המע"ה הילכך אי פשיטא דהוה ולד בהדה כי נגחה השתא ליתא לפדה משתלם כוליה ח"נ מולד. ואי לא איפשטא לן דלא הוה וליתא לפרה דלישלם מינה. לית ליה ולא מידי. כך פי' רבי' יצחק אלפסי זצ"ל וכן פר"ח זצ"ל כדבריו. ובולד דחד ופרה דחד אפשיט לן דהוה ולד בהדה כי נגחה משתלם רביע מן הפרה ורביע מן הולד דהא היא וולדה נגחה. ואי מספקא לן משתלם רביע נזק מן בעל הפרה ואידך ריבעא מפסיד דהמע"ה:
ואוקמא רבא בפרה וולד דחד. וה"ק אי איתא לפרה משתלם חצי נזק מפרה ליתא לפרה משתלם דביע נזק מולד פי' משום דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה כי נגחה אי לא. ואי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה משתלם כוליה חצי נזק מולד (דאי ולד נגחה) וכיון דלא ידעינן משלם רביע דהוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין זו דברי סומכוס כדכתבינן אבל חכ"א המע"ה הילכך אי פשיטא דהוה ולד בהדה כי נגחה השתא ליתא לפדה משתלם כוליה ח"נ מולד. ואי לא איפשטא לן דלא הוה וליתא לפרה דלישלם מינה. לית ליה ולא מידי. כך פי' רבי' יצחק אלפסי זצ"ל וכן פר"ח זצ"ל כדבריו. ובולד דחד ופרה דחד אפשיט לן דהוה ולד בהדה כי נגחה משתלם רביע מן הפרה ורביע מן הולד דהא היא וולדה נגחה. ואי מספקא לן משתלם רביע נזק מן בעל הפרה ואידך ריבעא מפסיד דהמע"ה:
352
שנ״גבפרק המוכר פירות תניא שור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אעפ"י שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישוך אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו. ר' אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו. ומוכח התם דפליגי אהדדי ר' אחא ות"ק. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל רבא בשמעתין דקיי"ל כת"ק הילכך אין הלכה כר"א אפילו באוחר:
353
שנ״ד[דף מ"ז ע"א]
אמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא. תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מ"ט פירשה בעלמא הוא. פירש ר"ח זצ"ל תרנגולת שהזיקה חייבת לשלם חצי נזק מגופה. היה דליל קשור ברגלה ושביר את הכלים משלם חצי נזק אם אינו מספיק מדמי התרנגולת להשתלם חצי נזק אינו משתלם מביצתה מ"ט פירשה בעלמא הוא. אבל אם היא מועדת כדתנן התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר לישתלם מן העליה וכ"ש מן הביצה. אי נמי נראה בעיני דאפי' במועדין נפקא מיניה בביצה דחד ותרנגולת דחד:
אמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא. תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מ"ט פירשה בעלמא הוא. פירש ר"ח זצ"ל תרנגולת שהזיקה חייבת לשלם חצי נזק מגופה. היה דליל קשור ברגלה ושביר את הכלים משלם חצי נזק אם אינו מספיק מדמי התרנגולת להשתלם חצי נזק אינו משתלם מביצתה מ"ט פירשה בעלמא הוא. אבל אם היא מועדת כדתנן התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר לישתלם מן העליה וכ"ש מן הביצה. אי נמי נראה בעיני דאפי' במועדין נפקא מיניה בביצה דחד ותרנגולת דחד:
354
שנ״ה[שם]
אמר רבא שור שנגח את הפרה מעוברת או הפילה או מתה אין שמין את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפ"ע שעולה דמי הנזק הרבה אלא שמין לולד על גב הפרה כמה היתה יפה תחילה ובמה היא יפה עכשיו. משום דא"ל מזיק לניזק פרה אזיקנא לך פרה מעברתא שיימנא לך. וכן הקוטע יד עבדו של חבירו אין שמין את היד בפ"ע לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבדו כזה דודאי הרואה עבדו שלם אינו קטוע עבדו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה יפה עכשיו וכמה היה יפה מתחילה:
אמר רבא שור שנגח את הפרה מעוברת או הפילה או מתה אין שמין את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפ"ע שעולה דמי הנזק הרבה אלא שמין לולד על גב הפרה כמה היתה יפה תחילה ובמה היא יפה עכשיו. משום דא"ל מזיק לניזק פרה אזיקנא לך פרה מעברתא שיימנא לך. וכן הקוטע יד עבדו של חבירו אין שמין את היד בפ"ע לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבדו כזה דודאי הרואה עבדו שלם אינו קטוע עבדו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה יפה עכשיו וכמה היה יפה מתחילה:
355
שנ״ו[שם]
פרה דחד וולד דחד שהוזקו פשיטא פיטמה ששמין אותה יפה מפני שומנה הוי דבעל הפרה דהא ולד לא מייתי שומנה. ניפחה למי ישלם רפא אמר לבעל פרה. רב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין. והילכתא חולקין:
פרה דחד וולד דחד שהוזקו פשיטא פיטמה ששמין אותה יפה מפני שומנה הוי דבעל הפרה דהא ולד לא מייתי שומנה. ניפחה למי ישלם רפא אמר לבעל פרה. רב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין. והילכתא חולקין:
356
שנ״ז[שם]
מתני' הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הקדירות חייב ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו של בעה"ב פטור. נגח הוא שורו של בעה"ב חייב. נפל לבור והבאיש את מימיו חייב. היה אביו או בנו של בעה"ב בתוכו משלם את הכופר. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור:
מתני' הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הקדירות חייב ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו של בעה"ב פטור. נגח הוא שורו של בעה"ב חייב. נפל לבור והבאיש את מימיו חייב. היה אביו או בנו של בעה"ב בתוכו משלם את הכופר. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור:
357
שנ״חאיתמר רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כרבי. פר"ח זצ"ל וקיי"ל הילכתא כשמואל בדיני. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דקיי"ל כשמואל דהילכתא כוותי' בדיני. וההיא דפ' הזהב גבי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב שמואל בר זוטרי שמיה ואי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משנה בדיבוריה ואמר בדידיה הוה עובדא ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה יתיבנא קא חייפינא ראשי אתא ההוא גברא וקאי אבבא א"ל ליהוו הנך זוזי פקדון גבך דהא חשכא לי אמרי ליה הא ביתא קמך אותבינהו בביתא ואיגנוב אתא לקמיה דרבא א"ל כל ביתא קמך לא מיבעיא ש"ש לא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי. ופירש"י אפי' פשעו בשמירתן פטורין אלא דלא מחייב עד דמקבל עליה נטירותא. אית לן למימר דרבא סבר כרבי וכדשמואל דפסק כרבי אי נמי סבר כרבנן דכל ברשות הוי ש"ח ולישנא דהך ביתא קמך נדע דמשמע דה"ק הא ביתא קמך אי בעית להכניס תכניס דאנא לא מזדקיקנא. וה"נ מסתברא. דאמר רבא בפרקין הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר משמע אבל ברשות פטור ואי כרבי אפילו ברשות נמי חייב כדאמרינן בסמוך דלרבי חייב בסתמא בעל השור והכי נמי מתניתין דהקדר פרכינן רישא וסיפא ואוקמא רבא כולה רבנן היא וברשות שמירות קדירות קיבל עליו בעל החצר ואפי' נשברו ברוח אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי מדאוקי מתני' כרבנן ולא קאמר כר"ז דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו משמע דכרבנן ס"ל וא"כ הלכה כרב דאמר הלכה כת"ק הואיל ורבא קאי כוותיה. ולעיל נמי בפ' המניח ת"ר פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעה"ב ונגחן שורו של בעל הבית ונשכן כלבו של בעה"ב ומתו פטור. אחרים אומרים רשאין פועלים לתבוע שכרן מבעה"ב הילכך בעה"ב חייב. ה"ד אי בגברא דשכיח בביתא מ"ט דת"ק ואי בגברא דשכיח בשוקא מ"ט דאחרים. ל"צ בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא לבעה"ב א"ל אין ונכנס והוזק אחרים סברי אין עול תא משמע ות"ק סבר אין קום אדוכתך משמע. אבל אי אמר ליה תא עול בפירוש לכ"ע בעה"ב חייב. תניא כמ"ד אין קום אדוכתיך משמע דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעה"ב ונגחו שורו של בעה"ב ומת פטור אע"פ שנכנס ברשות. ברשות אמאי פטור אלא לאו דקרא אבבא ואמר אין וש"מ אין קום אדוכתיך משמע. מדפריך ברשות אמאי פטור ומוקי לה דברשות דקתני היינו משום דא"ל אין דמשמע קום אדוכתיך. ש"מ דסבר סתמא דתלמודא דכל היכא דברשות בעה"ב חייב דכל בסתמא קביל עליה נטירותא דהיינו כרב דפסיק כת"ק. ופר"ח התם סוגיא דשמעתין פועל שבא לתבוע שכרו מבעה"ב ונכנס שלא ברשות בעה"ב והוזק מבהמתו של בעה"ב ואפי' אם מת פטור בעל הבית. וכ"ש זולתי פועל. ואם א"ל בעה"ב הכנס ונכנס והוזק בעה"ב חייב. ואם הוא בעל הבית שפעמים מצוי בשוק ופעמים אינו מצוי בשוק ובא ועמד בשער וקראו לבעה"ב והשיבו ואמר הן ונכנס והוזק פטור בעה"ב שלא היה לו ליכנס דאין לא משמע אל קום אדוכתיך משמע עכ"ל. ההיא לאו ראיה היא דההיא בנכנס לבית עסקינן שנכנסו לתבוע שכרן כדקתני דקרא אבבא ולא קאמר אתרעא. ובבית אפילו רבי מודה דבסתמא מקבל נטירותא עליה. דאמרי' בירושלמי אמר ר' ירמיה הכל מודים בשדה שהוא אומר הכניסהו ושומריהן אתמה פליגין בחצר ר' אומר חצר כשדה ורבנן אמרי חצר כבית מכלל דבית אפילו רבי מחייב. הילכך ההיא דפ' הזהב דביתא קמך ע"כ ביתא קמך גרע מרשות סתמא דאי רשות סתמא משמע הוה חייב. אפי' לר' ואפי' הכי אפשר שפיר דרבא סבר כשמואל דפסיק כרבי והא דמוקי מתניתין דהקדר כרבנן משום דניחא ליה לאוקמי סתמא דמתני' כרבנן ואע"ג דסבר כר'. וכי האי גוונא טובא איכא כדפיר' בפ"ק דעירובין בסוגיא דאפשר לצמצם. וההיא דהכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות. דילמא אליבא דרבנן קאמר ליה:
358
שנ״ט[שם]
מתני' הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה בהן בעל פירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב:
מתני' הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה בהן בעל פירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב:
359
ש״ס[שם ע"ב]
אמר רב ל"ש הא דקתני אם הוזקה בהן בעל פירות חייב אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה בהן פטור מ"ט היה לה שלא תאכל. מיתיבי האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב ואם הוזקה חייבת. אמאי נימא ליה היה לה שלא תאכל. ה"נ שהוחלקה בהן. ת"ש הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות ואכל חיטים והתריז בהן ומת פטור בעל חצר ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ואמאי נימא ליה הוה ליה שלא יאכל. אמר רבא ברשות אשלא ברשות קרמית ברשות שמירת שורו קביל עלי' אפילו חנק א"ע. פר"ח זצ"ל שלהי שמעתתין דאיתא לדרב דהא רבא מברר טעמא ולא דחי ליה. איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא כגון לרבנן דא"ל כנוס שורך סתמא. ולרבי דא"ל כנוס שורך ואני אשמרנו נטורותא דנפשיה הוא שלא יגחנו שורו ולא ינשכנו כלבו קביל עליה אבל דעלמא לא קביל עליה או דילמא נטירותא דעלמא נמי קביל עליה ולא אפשיטא:
אמר רב ל"ש הא דקתני אם הוזקה בהן בעל פירות חייב אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה בהן פטור מ"ט היה לה שלא תאכל. מיתיבי האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב ואם הוזקה חייבת. אמאי נימא ליה היה לה שלא תאכל. ה"נ שהוחלקה בהן. ת"ש הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות ואכל חיטים והתריז בהן ומת פטור בעל חצר ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ואמאי נימא ליה הוה ליה שלא יאכל. אמר רבא ברשות אשלא ברשות קרמית ברשות שמירת שורו קביל עלי' אפילו חנק א"ע. פר"ח זצ"ל שלהי שמעתתין דאיתא לדרב דהא רבא מברר טעמא ולא דחי ליה. איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא כגון לרבנן דא"ל כנוס שורך סתמא. ולרבי דא"ל כנוס שורך ואני אשמרנו נטורותא דנפשיה הוא שלא יגחנו שורו ולא ינשכנו כלבו קביל עליה אבל דעלמא לא קביל עליה או דילמא נטירותא דעלמא נמי קביל עליה ולא אפשיטא:
360
שס״א[דף מ"ח ע"א]
ההיא איתתא דאתת למיפא בההוא ביתא אתא ברחיה דמריה ביתא ואכלה ללישא חביל ומית חייבה רבא לשלומי דמי ברחא למריה. נימא פליגא רבא אדרב דאמר רב היה לה שלא תאכל. אמרי הכי השתא התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא דבהמתו הכא דברשות קבלה נטירותא דבהמתו. וטעמא דרבא משום דסבר דמאן דעייל ברשות קביל עליה נטירותא דבהמת בעל הבית דהא איהו דשני לעיל כולה רבנן היא ואוקי דבעל הקדירות כי על ברשות לא קביל עליה נטירותא. והכא כדמפרש לקמיה דמילתא בעיא צניעותא ואיסתלקא מרוותא דחצר. מאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חיטים אצל בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה חייבת טעמא שלא ברשות הא ברשות פטורה. אמרי לטחון חיטים כיון דלא בעיא צניעותא לא מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו ועילויה דידיה דמיא נטירותא. למיפא כיון דבעיא צניעותא שמגלה זרועותיה מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו הילכך עלה דידה דמיא נטירותא. פר"ח זצ"ל וכן הלכה ודרב נמי איתא דהא רבא מברר טעמא ולא דחי לה:
ההיא איתתא דאתת למיפא בההוא ביתא אתא ברחיה דמריה ביתא ואכלה ללישא חביל ומית חייבה רבא לשלומי דמי ברחא למריה. נימא פליגא רבא אדרב דאמר רב היה לה שלא תאכל. אמרי הכי השתא התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא דבהמתו הכא דברשות קבלה נטירותא דבהמתו. וטעמא דרבא משום דסבר דמאן דעייל ברשות קביל עליה נטירותא דבהמת בעל הבית דהא איהו דשני לעיל כולה רבנן היא ואוקי דבעל הקדירות כי על ברשות לא קביל עליה נטירותא. והכא כדמפרש לקמיה דמילתא בעיא צניעותא ואיסתלקא מרוותא דחצר. מאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חיטים אצל בעה"ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב פטור ואם הוזקה חייבת טעמא שלא ברשות הא ברשות פטורה. אמרי לטחון חיטים כיון דלא בעיא צניעותא לא מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו ועילויה דידיה דמיא נטירותא. למיפא כיון דבעיא צניעותא שמגלה זרועותיה מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו הילכך עלה דידה דמיא נטירותא. פר"ח זצ"ל וכן הלכה ודרב נמי איתא דהא רבא מברר טעמא ולא דחי לה:
361
שס״ב[שם]
אמר רבה הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור. פירש"י זצ"ל אם הפקיר רשותו. אע"ג דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור. ה"מ ברשות הרבים דלאו עליה דידיה רמיא למלויי היא אבל הכא כיון דאית ליה עליה לאתויי עפרא ומימלייה ולא קאייתי ומלייה כמאן דכרייה הוא דמי וחייב. וכן הלכה. ואם אדם חפרו מספקא ליה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אי דמינן עליה חיובא דבור כיון דבר חיובא הוא או על בעל החצר כיון דעליה למימלייה:
אמר רבה הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור. פירש"י זצ"ל אם הפקיר רשותו. אע"ג דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור. ה"מ ברשות הרבים דלאו עליה דידיה רמיא למלויי היא אבל הכא כיון דאית ליה עליה לאתויי עפרא ומימלייה ולא קאייתי ומלייה כמאן דכרייה הוא דמי וחייב. וכן הלכה. ואם אדם חפרו מספקא ליה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אי דמינן עליה חיובא דבור כיון דבר חיובא הוא או על בעל החצר כיון דעליה למימלייה:
362
שס״ג[שם]
ואמר רבא הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות והזיק את בעה"ב או בעה"ב הוזק בו שנתקל בו חייב. רבץ פטור. משום דרבץ פטור. אמר רבא מאי רבץ שהרביץ גללים וניטנפו כלים של בעה"ב לאחר מיכן דהוה לי' גללים בור ולא מצינן בור שחייב בו את הכלים. הניחא למ"ד כל תקלה בור הוא אלא למ"ד אי דמפקר לה אין ואי לא לא מא"ל. אמרי סתם גללים אפקורי מפקר להו. פירש"י זצ"ל ודוקא כליו אבל הוא עצמו חייב בעל השור. ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוה דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכגון נפלה גמלו ולא העמידה דמחייבינא ליה משום בור. ואע"ג דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו כיון דבשעת נפילה דידיה הוא ועליה לסלוקי כמאן דכרייה איהו דמי ואע"ג דמפקר ליה בתר שעתא. ול"ד לשורו שחפר בור ברשות הרבים דחפירה לאו דידיה הוא. ולדליל הנקשר ברגל התרנגול מאליו הדליל לאו דיליה הוא עכ"ל. משמע מתוך פירושו דלמאי דמסקינן נמי סתם גללים אפקורי מפקר לי' לא פטרינא אלא כליו דוקא. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כתב דלפי המסקנא אפי' הוא עצמו פטור מידי דהוה אמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דנפל גמלו מוקמינן לה דאתקיל ואתקילה ביה גמליה או דרך שרעת' דנהרא דהוי פושע אבל הכא דלא פשע אע"ג שאם לא היה מפקיר היה מחויב לסלק מ"מ השתא דהפקירה פטור. וכפירוש רש"י זצ"ל נראה לרבינו שמשון בן אברהם זצ"ל שאין דומה כלל כיון שבא לסתור דברי ר"פ ואע"ג שיש לומר דכליו דקאמר ר"פ אורחא דמילתא נקט. מ"מ אינו דומה שהתלמוד חוזר בו מסוגייתו ויש לחשוב אדם דפושע אצל גללים כשמכניס שורו שלא ברשות שדרכו להרביץ גללים. והלכה כרבה :
ואמר רבא הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות והזיק את בעה"ב או בעה"ב הוזק בו שנתקל בו חייב. רבץ פטור. משום דרבץ פטור. אמר רבא מאי רבץ שהרביץ גללים וניטנפו כלים של בעה"ב לאחר מיכן דהוה לי' גללים בור ולא מצינן בור שחייב בו את הכלים. הניחא למ"ד כל תקלה בור הוא אלא למ"ד אי דמפקר לה אין ואי לא לא מא"ל. אמרי סתם גללים אפקורי מפקר להו. פירש"י זצ"ל ודוקא כליו אבל הוא עצמו חייב בעל השור. ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוה דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכגון נפלה גמלו ולא העמידה דמחייבינא ליה משום בור. ואע"ג דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו כיון דבשעת נפילה דידיה הוא ועליה לסלוקי כמאן דכרייה איהו דמי ואע"ג דמפקר ליה בתר שעתא. ול"ד לשורו שחפר בור ברשות הרבים דחפירה לאו דידיה הוא. ולדליל הנקשר ברגל התרנגול מאליו הדליל לאו דיליה הוא עכ"ל. משמע מתוך פירושו דלמאי דמסקינן נמי סתם גללים אפקורי מפקר לי' לא פטרינא אלא כליו דוקא. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כתב דלפי המסקנא אפי' הוא עצמו פטור מידי דהוה אמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דנפל גמלו מוקמינן לה דאתקיל ואתקילה ביה גמליה או דרך שרעת' דנהרא דהוי פושע אבל הכא דלא פשע אע"ג שאם לא היה מפקיר היה מחויב לסלק מ"מ השתא דהפקירה פטור. וכפירוש רש"י זצ"ל נראה לרבינו שמשון בן אברהם זצ"ל שאין דומה כלל כיון שבא לסתור דברי ר"פ ואע"ג שיש לומר דכליו דקאמר ר"פ אורחא דמילתא נקט. מ"מ אינו דומה שהתלמוד חוזר בו מסוגייתו ויש לחשוב אדם דפושע אצל גללים כשמכניס שורו שלא ברשות שדרכו להרביץ גללים. והלכה כרבה :
363
שס״ד[שם]
ואמר רבא נכנס לחצר חבירו שלא ברשות והזיק את בעה"ב (שלא ברשות) בין במתכוין בין בשאינו מתכוין או בעה"ב הוזק בו שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו חייב. הזיקו בעה"ב לדידיה פטור. אמר ר"פ לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל ידע ביה אפילו הזיקו בעה"ב לדידיה חייב מ"ט משום דא"ל נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא ואזדו לטעמייהו ואיתימא רב פפא שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה מזה פטורין. טעמא דשניהם ברשות ושניהם שלא ברשות. אבל אחד ברשות וא' שלא ברשות. ברשות פטור ושלא ברשות חייב. פירש"י זצ"ל שניהם ברשות כגון שניהם ברה"ר או חצר השותפין או שנתן לו בעה"ב רשות ליכנס או שניהם שלא ברשות כגון שניהם רצין ברה"ר . והא דתנן בהמניח את הכד שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא רק בלישנא. דברשות פטור בין הזיקו בידים בין היזקא דממילא עכ"ל. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' שניהם ברשות שנכנסו לחצר בעה"ב שלא ברשות ושלא ברשות שנכנסו לחצר בעה"ב שניהם שלא ברשות דאית ליה לאסוקי אדעתיה כמו שנתן לי רשות כמו כן שמא נתן רשות לאחר. או כמו שאני נכנסתי שלא ברשות שמא כמו כן נכנס אחר שלא ברשות לכך חייבין כשהזיקו זה את זה אילו הזיקו שלא מדעת. אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי. דאי כדפירש"י דברשות היינו ברשות הרבים א"כ היינו מתניתין דפ' המניח. ופי' ר"ח דהני שמעתתא כולהו הילכתא נינהו:
ואמר רבא נכנס לחצר חבירו שלא ברשות והזיק את בעה"ב (שלא ברשות) בין במתכוין בין בשאינו מתכוין או בעה"ב הוזק בו שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו חייב. הזיקו בעה"ב לדידיה פטור. אמר ר"פ לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל ידע ביה אפילו הזיקו בעה"ב לדידיה חייב מ"ט משום דא"ל נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא ואזדו לטעמייהו ואיתימא רב פפא שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה מזה פטורין. טעמא דשניהם ברשות ושניהם שלא ברשות. אבל אחד ברשות וא' שלא ברשות. ברשות פטור ושלא ברשות חייב. פירש"י זצ"ל שניהם ברשות כגון שניהם ברה"ר או חצר השותפין או שנתן לו בעה"ב רשות ליכנס או שניהם שלא ברשות כגון שניהם רצין ברה"ר . והא דתנן בהמניח את הכד שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא רק בלישנא. דברשות פטור בין הזיקו בידים בין היזקא דממילא עכ"ל. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' שניהם ברשות שנכנסו לחצר בעה"ב שלא ברשות ושלא ברשות שנכנסו לחצר בעה"ב שניהם שלא ברשות דאית ליה לאסוקי אדעתיה כמו שנתן לי רשות כמו כן שמא נתן רשות לאחר. או כמו שאני נכנסתי שלא ברשות שמא כמו כן נכנס אחר שלא ברשות לכך חייבין כשהזיקו זה את זה אילו הזיקו שלא מדעת. אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי. דאי כדפירש"י דברשות היינו ברשות הרבים א"כ היינו מתניתין דפ' המניח. ופי' ר"ח דהני שמעתתא כולהו הילכתא נינהו:
364
שס״ה[שם ע"ב]
מתני' נפל לבור והבאיש את מימיו חייב. אמר רבא ל"ש אלא שהבאיש בשעת נפילה דהוי מזיק ממש ולא דמו לבור. אבל לאחר נפילה פטור מ"ט דהוי שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים דלא חייב בבור על המיתה אלא נזקי בהמה ושאר חפצים הזיקן זו היא מיתתן. ולא מצינו בור שחייב כו' הניחא לשמואל דאמר כל (בור) תקלה בור הוא. אלא לרב דאמר עד דמפקר ליה אין ואי לא לא מא"ל. אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא ל"ש אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור. מ"ט גרמא בעלמא הוא וגרמא בניזקין פטור. וללישנא קמא דרבא נמי הילכתא היא דקיי"ל כשמואל כדפסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל. ופר"ח זצ"ל לעיל בפ' המניח גבי נשברה כדו:
מתני' נפל לבור והבאיש את מימיו חייב. אמר רבא ל"ש אלא שהבאיש בשעת נפילה דהוי מזיק ממש ולא דמו לבור. אבל לאחר נפילה פטור מ"ט דהוי שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים דלא חייב בבור על המיתה אלא נזקי בהמה ושאר חפצים הזיקן זו היא מיתתן. ולא מצינו בור שחייב כו' הניחא לשמואל דאמר כל (בור) תקלה בור הוא. אלא לרב דאמר עד דמפקר ליה אין ואי לא לא מא"ל. אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא ל"ש אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור. מ"ט גרמא בעלמא הוא וגרמא בניזקין פטור. וללישנא קמא דרבא נמי הילכתא היא דקיי"ל כשמואל כדפסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל. ופר"ח זצ"ל לעיל בפ' המניח גבי נשברה כדו:
365
שס״ו[שם]
מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו ונגח את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות. אדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות:
מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו ונגח את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות. אדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות:
366
שס״ז[דף מ"ט ע"א]
לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר שוורים כי נתכוונו נמי לאשה פטורין מדמי ולדות. אמר לך רב אדא בר אהבה ה"ה אפי' תימא נתכוונו לאשה נמי פטורין מדמי ולדות. והאי דקתני שור שהיה מתכוין לחבירו איידי דבעי למתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו דהכי כתב קרא וכי ינצו אנשים ונגפו קתני רישא שור שהיה מתכוין לחבירו:
לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר שוורים כי נתכוונו נמי לאשה פטורין מדמי ולדות. אמר לך רב אדא בר אהבה ה"ה אפי' תימא נתכוונו לאשה נמי פטורין מדמי ולדות. והאי דקתני שור שהיה מתכוין לחבירו איידי דבעי למתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו דהכי כתב קרא וכי ינצו אנשים ונגפו קתני רישא שור שהיה מתכוין לחבירו:
367
שס״חפסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כרב אדא בר אהבה דאמרי' לעיל בפ' שור שנגח ד' וה' כי אתא ר' חגא מדרומא אייתי מתניתא כוותיה דרב אדא בר אהבה ועוד דהא ר"פ כוותיה שייכא דאמר ר"פ שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות מ"ט דא"ל חמרתא מעברתא אזיקת מינאי דא"ק שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. כלומר אע"ג דכי האי גוונא באשה פטור. בשפחה חייב משום דדמיא לחמור. וא"ת והא תנן בפרקין גבי בור נפל לתוכו עבד או אמה פטורים דאימעוט משור ולא אדם ולא אמרינן דלהוי כחמרתא. תריץ דהכא לא מיעט הכתוב שור מדמי ולדות אלא היכא שהולדות לבעל כדכתיב בעל האשה. אבל כאן ולדות לאדון כדכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה. ואתיא לה בגמגום דלפום מאי דפסקינן הילכתא כרב אדא בר אהבה. בעינא למימר הילכתא כר"ש בנתכוין להרוג זה והרג את זה דפטור. ובעינן נמי למימר דחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר חייבים לשלם דה"ק ר"א ב"ה (אנשים). אנשים כי נתכוונו זה לזה אעפ"י שיש אסון באשה יענשו הא נתכוונו לאשה גופה לא יענשו. ולא שוורים דאפי' נתכוונו לאשה גופה נמי יענשו כתב בעל השור נקי דפטירי. ופי' רש"י זצ"ל דס"ל לר"א ב"ה כר"ש דס"ל בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב בממון. ולית ליה לתנא דבי חזקיה דאמר לא חלקתה בו בין מתכוין לשאין מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ולא יהיה אסון דקרא אחבירו קא דריש ליה אם אין אסון בחבירו אפי' יש אסון באשה וכיון דאנשים אפי' דיש אסון נמי מיענשי אישתכח דכי אימעט שוורים בין ביש אסון בין אין אסון עכ"ל. ותו דסתם לן תנא דלא כר"ש דתנן בפ' ארבעה וחמשה נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור ודייקינן עלה הא נתכוין להרוג זה והרג את זה פטור . מיהו הא ל"ק דסתם בפ' שור שנגח ד' וה' ומחלוקת בפ' אלו הן הנשרפין והוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת. מיהו אכתי קשיא ר"ש רבנן פליגי עליהו ושנאה בפ' אלו הן הנשרפין בלשון סתמא. ותו דהתם באלו הן הנשרפין אמר רבא האי תנא דחזקיה מפקיה מר' ומפקיה מרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חילקת בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך עליה בין דרך ירידה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך עליה ובין דרך ירידה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. מאי שאינו מתכוין אילימא שאינו מתכוין כלל היינו שוגג אלא פשיטא שאינו מתכוין לזה אלא לזה. וקתני לפוטרו ממון. ואי בר קטלא הוא מי איטריך למפטריה ממונא. אלא לאו ש"מ לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא מדקאמר מפקיה מר' ומפקיה מרבנן משמע דסבר דעיקר והילכתא היא דחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטורי' מלשלם. והא אמרינן אביי ורבא דאמרי תרוייהו אנשים אין אסון באשה יענשו יש אסון באשה לא יענשו בדמי ולדות. ופירש"י דקלבד"מ א"כ סברי חייבי מיתות ב"ד שוגגין וד"א פטורין מלשלם דלדידהו נמי בנתכוין לזה והרג את זה חייב. ופ' אלו נערות אמר כי אתו רבין אמר חייבי מיתות שוגגין וד"א וחייבי מלקות שוגגין וד"א. ר"י אמר חייב ורשב"ל אמר פטור. ואמר רבא אי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייבין והתני דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה וכו' אלא כי אתא רבין אמר חייבי מיתות שוגגין כ"ע ל"פ דפטור. וכן המסקנא התם א"כ לית לן דר"ש ולית לן נמי חייבי מיתות שוגגין וד"א חייבים לשלם אלא פטורין מלשלם:
368
שס״טונראה בעיני דשפיר מצינן למימר דקיי"ל כר"ש דהא ר' קאי כוותיה וסבר דפטור ממיתה וחייב ממון דאמר בפ' אלו הן הנשרפין בשלמא לרבנן דאמרי נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב היינו דכתב כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואמר ר"א במצות שבמיתה הכתוב מדבר וכתיב ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש. אלא לר"ש ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון וכדר' דתניא ר' אומר ונתת נפש תחת נפש כו' אתה אומר ממון או אינו אלא נפש ממש. נאמרה נתינה לממה ונאמרה נתינה למעלה מה למעלה ממון אף כאן ממון. אלמא ר' כר"ש ס"ל דלאו יחידאה הוא. ואמרינן בירושלמי בפ' אלו הן הנשרפין אמר רב ענן בבי ר' תניא אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ותני ר' כר' נתן דתני בשם ר"נ היה עומד בצד העיסה של בני אדם ואמר לאחד מהן אני מתכוין אפילו מתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור. ומדקאמר ר' כר"נ ש"מ דר' נתן נמי כר"ש ס"ל דפטור ממיתה וחייב בממון דקיי"ל ר' נתן דיינא ונחית לעומקא דדינא. ואע"ג דרבא גופיה אית לי' דתנא דבי חזקיה בפ' אלו הן הנשרפין ובפ' אלו נערות.
369
ש״עמ"מ נראה בעיני דהלכה כרב אדא בר אהבה דלית ליה לתנא דבי חזקיה דבתראה הוא דהאי רב אדא בר אהבה תלמידיה דרבא בפ' לא יחפור הוא ואתקיף ליה לאביי ורבא. ובפ' אלו הן הנחנקין פרכינן הניחא למ"ד דאית ליה תנא דבי חזקיה אלא למאן דלית ליה תנא רבי חזקיה הקישא ל"ל אלא לאו כ"ע הוא.
370
שע״א[שם]
מתני' אדם שהי' מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. לפום מאי דפסקי' הלכת' כרב אדא בר אהבה איירי מתניתין אפי' יש אסון באשה ממש.
מתני' אדם שהי' מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. לפום מאי דפסקי' הלכת' כרב אדא בר אהבה איירי מתניתין אפי' יש אסון באשה ממש.
371
שע״בירוש' כתי' כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה אבא יוסי בן חנן אומר ממשמע שנא' יצאו ילדיה שומע אני שהיא הרה מה ת"ל הרה אלא שאם הכה על כף ידה על כף רגלה על ראשה ועל אחד מאבריה שמענו שהוא מיחייב ת"ל הרה מגיד שאינו חייב עד שיכה במקום עוברה. כאשר ישית עליו בעל האשה שומע אני אע"פ שאין ההריון שלו ת"ל הרה מגיד שאינו משלם אלא לבעל ההריון. ר' עקיבא שאל בא על אמו בא על אחותו אף הוא בעל ההריון ת"ל בעל את שראוי לקרותו בעל יצאו אלו שאינן ראוין לקרותן בעל. והואיל ואומטעינא את שראוי לקרותו בעל. לכאורה צריך לפרש הא דאמר שאין משלם אלא לבעל ההריון היינו כגון שהרה ממנו קודם שנישאת לזה שאז היה ראוי להיות בעל וקרינא ביה כאשר ישית עליו בעל האשה. אי נמי אפילו הרה ממנו תחת בעלה הואיל וראוי להיות בעלה אי הוה פנויה לאפוקי בא על אחותו ובא על אמו דאינם ראוים כלל לקרותן בעל. ותניא במכילתא ויצאו ילדיה מיעוט ולדות שנים ומנין שאפילו אחד ת"ל הרה מכל מקום:
372
שע״ג[שם]
כיצד משלמין דמי ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה. אמר רשב"ג א"כ משהאשה יולדת היא משבחת. אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל שהתורה זיכתה לו שנאמר בעל האשה אמרי האי דמי ולדות שבח ולדות מ"ל. אמר ר"י הכי נמי קאמר כיצד משלמין דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה. וכמה היא יפה משילדה. ורשב"ג סבר שבח ולדות חולקין. כדתניא אמר רשב"ג וכי לא שהאשה יולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום. אלא שמין נזק בפ"ע דהיינו כחש גופה מהמת המכה ונפחתה דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיא בריאה ריקנית ואינו משלם אלא כשאר חבלה והדין קצוב במס' כתובות בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד ובזמן שבגלוי לו שני חלקים. וצער שמין בפ"ע ושמין את הולדות כמה הן יפין ונותן כל דמיהן לבעל ושבח ולדות דהיינו פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד חולקין ומבכרת אין לה שבח ודמיה פחותין קודם לידה מלאחר לידה דמסוכנת היא. ורבנן דאמרי שבח ולדות נמי לבעל מ"ט דתניא ממשמע שנא' ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה ת"ל הרה לומר לך שבח ההריון לבעל. ורשב"ג האי הרה מאי דריש ביה. מיבעי ליה לכדתניא ראב"י אומר לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד ההריון:
כיצד משלמין דמי ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה. אמר רשב"ג א"כ משהאשה יולדת היא משבחת. אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל שהתורה זיכתה לו שנאמר בעל האשה אמרי האי דמי ולדות שבח ולדות מ"ל. אמר ר"י הכי נמי קאמר כיצד משלמין דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה. וכמה היא יפה משילדה. ורשב"ג סבר שבח ולדות חולקין. כדתניא אמר רשב"ג וכי לא שהאשה יולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום. אלא שמין נזק בפ"ע דהיינו כחש גופה מהמת המכה ונפחתה דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיא בריאה ריקנית ואינו משלם אלא כשאר חבלה והדין קצוב במס' כתובות בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד ובזמן שבגלוי לו שני חלקים. וצער שמין בפ"ע ושמין את הולדות כמה הן יפין ונותן כל דמיהן לבעל ושבח ולדות דהיינו פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד חולקין ומבכרת אין לה שבח ודמיה פחותין קודם לידה מלאחר לידה דמסוכנת היא. ורבנן דאמרי שבח ולדות נמי לבעל מ"ט דתניא ממשמע שנא' ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה ת"ל הרה לומר לך שבח ההריון לבעל. ורשב"ג האי הרה מאי דריש ביה. מיבעי ליה לכדתניא ראב"י אומר לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד ההריון:
373
שע״דונראה בעיני דהלכה כרשב"ג בשבח ולדות דחולקין הואיל וקאי ר"א כוותיה דקיי"ל משנת ר"א קב ונקי ואפילו בברייתא דההיא דפ' החולץ דאמרי' התם אביי סבר לה כשמואל דאמר הלכה כהילל ומוקי לה לראב"י אליבא דהילכתא כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהילכתא. אלא אפילו בברייתא הלכה כראב"י:
374
שע״הוקיי"ל נמי כוותיה דלא מיחייב עד שיכנה כנגד ההריון וכדאמר ר"פ לא תימא כנגד בית ההריון ממש. אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא לולד לאפוקי יד ורגל. פי' רש"י זצ"ל שיחמא חמימות והיינו כנגר כל החלל. וההיא דהירוש' דקתני עד שיכה במקום עוברה כדפי' לעיל דילמא כל החלל הגוף קרי מקום עוברה למעוטי כל אבריה:
375
שע״ו[שם]
מתני' שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל אין לה בעל נותנין ליורשין . היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. פירש"י זצ"ל כלומר היתה משוחררת נשואה לעבד משוחרר או גיורת נשואה לגר ואין להם בעלים שמתו פטור מדמי ולדות דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין זכה וזה קוד' לזכות במה שבידו והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע"כ כשאין לה בנים הימנו קאמר והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היה לה בנים. וה"ה לישראלית הנשואה לגר ומת הגר דפטור רהא דמי ולדות לבעל. והאי דנקט שפחה וגיורת משום דסתם משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר:
מתני' שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל אין לה בעל נותנין ליורשין . היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. פירש"י זצ"ל כלומר היתה משוחררת נשואה לעבד משוחרר או גיורת נשואה לגר ואין להם בעלים שמתו פטור מדמי ולדות דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין זכה וזה קוד' לזכות במה שבידו והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע"כ כשאין לה בנים הימנו קאמר והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היה לה בנים. וה"ה לישראלית הנשואה לגר ומת הגר דפטור רהא דמי ולדות לבעל. והאי דנקט שפחה וגיורת משום דסתם משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר:
376
שע״זורבינו יצחק בר אשר זצ"ל כתב ופירש שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעלים בהם כלום. דשל ארון נינהו ועכשיו נשתחררה:
377
שע״ח[שם]
אמר רבה לא שנו דפטור אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר דכיון שחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר וכיון דמת הגר זכה בהן מגר. אבל חבל בה אחר מיתת הגר זכיא בה איהי בגוייהו דהא ולדות נכסי בעל הן ומחייב לשלומי לה לדידה. אמר ר"ח מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו דזכיא בהו אלא איתיה לבעל זכו להו רחמנא ליתיה לבעל לא זכו להו רחמנא דחיוב אתי ליה בשעת חבלה והרי אין לו תובעין:
אמר רבה לא שנו דפטור אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר דכיון שחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר וכיון דמת הגר זכה בהן מגר. אבל חבל בה אחר מיתת הגר זכיא בה איהי בגוייהו דהא ולדות נכסי בעל הן ומחייב לשלומי לה לדידה. אמר ר"ח מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו דזכיא בהו אלא איתיה לבעל זכו להו רחמנא ליתיה לבעל לא זכו להו רחמנא דחיוב אתי ליה בשעת חבלה והרי אין לו תובעין:
378
שע״טונראה בעיני דהלכה כרבה. דכל רבה ורב יוסף הלכה כרבה לבר משדה ענין ומחצה:
379
ש״פ[שם ע"ב]
בעא מיניה רב ייבא סבא מר"נ המחזיק בשטרותיו של גר ששיעבד לו ישראל אחר קרקעות לגר מהו לקנות את הנייר. מאן דמחזיק בשטר אדעתא דארעא הוא מחזיק. וארעא (לא) הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קני דלאו דעתי' אשטר'. א"ר דעתיה נמי אשטרא וקני שטרא אע"ג דלא קני ארעא. ולא איפשיטא:
בעא מיניה רב ייבא סבא מר"נ המחזיק בשטרותיו של גר ששיעבד לו ישראל אחר קרקעות לגר מהו לקנות את הנייר. מאן דמחזיק בשטר אדעתא דארעא הוא מחזיק. וארעא (לא) הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קני דלאו דעתי' אשטר'. א"ר דעתיה נמי אשטרא וקני שטרא אע"ג דלא קני ארעא. ולא איפשיטא:
380
שפ״אושמעינן מיניה דהמהזיק בשטרותיו של גר ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו לא קנה קרקע:
381
שפ״ב[שם]
אמר רבה משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מ"ט כיון דמית לי' גר פקע לי' שעבורו וקם לי' ברשות' דמרי'. משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישר' אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר. ואמאי תקני ליה חצרו דאמר ריב"ח חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו:
אמר רבה משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מ"ט כיון דמית לי' גר פקע לי' שעבורו וקם לי' ברשות' דמרי'. משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישר' אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר. ואמאי תקני ליה חצרו דאמר ריב"ח חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו:
382
שפ״גוהלכתא דליתנהו בחצר. פירש"י זצ"ל דליתא למשכון בחצרו של מלוה בשעת מיתת הגר. אבל אם איתא למשכון בחצר קניא ליה חצרו. וכן פי' ר"ח זצ"ל דאי איתא למשכון בחצר של מלוה קנאו אע"פ שאין המלוה בחצרו חצרו המשתמרת קונה לו שלא מדעתו:
383
שפ״דבמס' יבמות בפ' ר"ג אמר רב יוסף העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה. ואמר אביי העודר בנכסי גר זה וכסבור שהן של גר אחר קנה:
384
שפ״ה[דף נ' ע"א]
ת"ר חפר ופתח ומסר לרבים פטור. חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב. פי' רש"י זצ"ל מסר לרבים דאמר לבני עירו הרי בור זה שחפרתי צריך להיות למי גשמים מתכנסין לשם וראויין לשתות מהם בהמה הרי הוא מסור לכם. ובפי' ר"ח זצ"ל מסור לרבים כגון דיהיב להו נעולה פטור:
ת"ר חפר ופתח ומסר לרבים פטור. חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב. פי' רש"י זצ"ל מסר לרבים דאמר לבני עירו הרי בור זה שחפרתי צריך להיות למי גשמים מתכנסין לשם וראויין לשתות מהם בהמה הרי הוא מסור לכם. ובפי' ר"ח זצ"ל מסור לרבים כגון דיהיב להו נעולה פטור:
385
שפ״ו[שם ע"ב]
מתני' החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. אחד החופר בור עגול שיח ארוכה וקצרה. מערה מרובעת ומכוסה בקירוי אלא שיש לה פתח. חריצין רחבין ומרובעין כמערה ואין מקורין אלא כל פיו פתוח. נעיצין קצרין מלמטה ורחבין מלמעלה. חייב. א"כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל דבר שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. היו פחותין מי' טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. ואם הוזק בו חייב. אמר רב בור שחייבה עליו תודה להבלן ולא לחבטן משום דעביד ליה הבל לבור ולא משום חבטו דקרקע אינה שלו אלא קסבר קרקע עולם הזיקתו. ושמואל אמר להבלו חייבה תורה כדקאמר' אע"ג דהבלא ממילא אתי ליה וכ"ש לחבטו דאיהו עבד ליה חבט. וא"ת לחבטו ולא להבלו התורה העידה על הבור אפי' מלא ספוגין של צמר דליכא חבט דהא בור סתם כתב. מ"ב מכדי היכא דמת בו בין לרב בין לשמואל חייב ואפילו נבקע כריסו או נשברה רגלו או מפרקתו מחייב ליה נמי רב דאיכא למימר הבלא נמי קטליתיה ואפילו נשברה רגלו וכחש איכא למימר נמי מחמת ההבל הבור חלה וכחש ומה לי אי טעמא דחיובא דבור משום חבטו ומה לי משום הבלו. א"ב דעבד תל גבוה ברה"ר ועלה שם שור ונפל דהכא ליכא הבל אלא חבט. לרב לא מיחייב לשמואל מיחייב מ"ט דרב דאמר קרא ונפל שמה שור עד שיפול דרך נפילה בעומק משמע ועל פניו. ושמואל אמר ונפל כל דהו משמע. פר"ח דקיי"ל כשמואל דחייב בין בהבלא בין בחבטא ואפי' עבד [תל] גבוה ברה"ר מ"ט ונפל כל דהו משמע:
מתני' החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. אחד החופר בור עגול שיח ארוכה וקצרה. מערה מרובעת ומכוסה בקירוי אלא שיש לה פתח. חריצין רחבין ומרובעין כמערה ואין מקורין אלא כל פיו פתוח. נעיצין קצרין מלמטה ורחבין מלמעלה. חייב. א"כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל דבר שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. היו פחותין מי' טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. ואם הוזק בו חייב. אמר רב בור שחייבה עליו תודה להבלן ולא לחבטן משום דעביד ליה הבל לבור ולא משום חבטו דקרקע אינה שלו אלא קסבר קרקע עולם הזיקתו. ושמואל אמר להבלו חייבה תורה כדקאמר' אע"ג דהבלא ממילא אתי ליה וכ"ש לחבטו דאיהו עבד ליה חבט. וא"ת לחבטו ולא להבלו התורה העידה על הבור אפי' מלא ספוגין של צמר דליכא חבט דהא בור סתם כתב. מ"ב מכדי היכא דמת בו בין לרב בין לשמואל חייב ואפילו נבקע כריסו או נשברה רגלו או מפרקתו מחייב ליה נמי רב דאיכא למימר הבלא נמי קטליתיה ואפילו נשברה רגלו וכחש איכא למימר נמי מחמת ההבל הבור חלה וכחש ומה לי אי טעמא דחיובא דבור משום חבטו ומה לי משום הבלו. א"ב דעבד תל גבוה ברה"ר ועלה שם שור ונפל דהכא ליכא הבל אלא חבט. לרב לא מיחייב לשמואל מיחייב מ"ט דרב דאמר קרא ונפל שמה שור עד שיפול דרך נפילה בעומק משמע ועל פניו. ושמואל אמר ונפל כל דהו משמע. פר"ח דקיי"ל כשמואל דחייב בין בהבלא בין בחבטא ואפי' עבד [תל] גבוה ברה"ר מ"ט ונפל כל דהו משמע:
386
שפ״זויש אומרים הילכתא כרב דתני רב חנינא לסיועיה לרב. וכיון דתניא כוותיה הילכתא כוותיה. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל:
387
שפ״ח[שם]
ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי. אריתא פי' יאור דדלאי משקי שדות והיא עמוקה אמה לפיכך נקראת אמת המים דעומקה אמה ורוחבה אמה. שחטיה מריה וטרפיה ר"נ. אמר רב נחמן אי שקיל האי מריה דהאי תורא קבא דקמחא ואזיל וגמר בי מדרשא אם שהתה מעל"ע ושחטה כשרה לא אפסדי' לתורא דשוי כמה קבי. ואסקינן דהיינו טעמא דרב נחמן דסבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבע טפחים ואריתא דילאי כמה הוי שיתא טפחים הא עשרה טפחים אישתכח דקא מחבט בעשרה קא מיחבט. אלא מתניתין דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שהוא כדי להמית עשרה טפחים בשיתא נמי סגיא. מתני' אע"ג דאיגנדורי איגנדר ששוכב היה ונתגלגל ונפל לבור אבל אם היה עומד עפ"י הבור ונפל על פניו לתוכו אע"ג דליכא [אלא] ששה טפחים חייב בעל הבור:
ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי. אריתא פי' יאור דדלאי משקי שדות והיא עמוקה אמה לפיכך נקראת אמת המים דעומקה אמה ורוחבה אמה. שחטיה מריה וטרפיה ר"נ. אמר רב נחמן אי שקיל האי מריה דהאי תורא קבא דקמחא ואזיל וגמר בי מדרשא אם שהתה מעל"ע ושחטה כשרה לא אפסדי' לתורא דשוי כמה קבי. ואסקינן דהיינו טעמא דרב נחמן דסבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבע טפחים ואריתא דילאי כמה הוי שיתא טפחים הא עשרה טפחים אישתכח דקא מחבט בעשרה קא מיחבט. אלא מתניתין דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שהוא כדי להמית עשרה טפחים בשיתא נמי סגיא. מתני' אע"ג דאיגנדורי איגנדר ששוכב היה ונתגלגל ונפל לבור אבל אם היה עומד עפ"י הבור ונפל על פניו לתוכו אע"ג דליכא [אלא] ששה טפחים חייב בעל הבור:
388
שפ״טפר"ח זצ"ל ויש מי שאומר הילכתא בשמואל בחבטא דהא רב נחמן קאי כוותיה:
389
ש״צ[דף נ"א ע"א]
מתני' בור של שני שותפים ועבר הראשון עליו ולא כסהו השני ולא כסהו השני חייב. אוקמא ר' יוחנן לבור של שני שותפין כגון שעקרו שנים חוליא בב"א והשלימוהו לעשרה ואמרי' לקמן הראשון מאימתי מיפטר כלומר פשיטא לן דהני עבר דקתני במתניתין נשתמשו קאמר דאי כדקתני מתניתין שעברו עליו שניהם זאח"ז אמאי הראשון פטור הרי גם הוא פשע אלא ודאי בנשתמש קמיירי והואיל ונשתמש ראשון מאימתי נפטר דניטעון על השני היתה שמירתה רבה ור"י דאמרי תרווייהו משמיה דרבה בר בר חנה דאמר משמיה דרב מני. חד אמר משמניחו משתמש בו וחד אמר משימסור לו דליו כסוי הבור לכסותו שהראשון פתחו ודלה ובא השני ומצאו ומסר לו ראשון את כסוי הבור. כתנאי היה מדלה מים מן הבור ובא חבירו וא"ל הנח לי ואני אדלה כיון שהניחו משתמש בו פטור. ראב"י אומר עד שימסור לו דליו ואסקינן דפליגי בברירה ואמר רבינא ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה [וכו']:
מתני' בור של שני שותפים ועבר הראשון עליו ולא כסהו השני ולא כסהו השני חייב. אוקמא ר' יוחנן לבור של שני שותפין כגון שעקרו שנים חוליא בב"א והשלימוהו לעשרה ואמרי' לקמן הראשון מאימתי מיפטר כלומר פשיטא לן דהני עבר דקתני במתניתין נשתמשו קאמר דאי כדקתני מתניתין שעברו עליו שניהם זאח"ז אמאי הראשון פטור הרי גם הוא פשע אלא ודאי בנשתמש קמיירי והואיל ונשתמש ראשון מאימתי נפטר דניטעון על השני היתה שמירתה רבה ור"י דאמרי תרווייהו משמיה דרבה בר בר חנה דאמר משמיה דרב מני. חד אמר משמניחו משתמש בו וחד אמר משימסור לו דליו כסוי הבור לכסותו שהראשון פתחו ודלה ובא השני ומצאו ומסר לו ראשון את כסוי הבור. כתנאי היה מדלה מים מן הבור ובא חבירו וא"ל הנח לי ואני אדלה כיון שהניחו משתמש בו פטור. ראב"י אומר עד שימסור לו דליו ואסקינן דפליגי בברירה ואמר רבינא ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה [וכו']:
390
שצ״אוכן כר"ח זצ"ל דקיי"ל כרבנן. מעתה לענין בור קיי"ל דראשון מיפטר משהניחו לשני משתמש:
391
שצ״ב[שם]
תניא אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם לנזקין. מיסתברא דהלכה כרבנן דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו. ותנן לעיל בפ"ק דכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. ופריך ליה בברייתא כיצד זה חופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב ודלא כר' דתניא החופר בור ברשות הרבים תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה וכו' ואע"ג ר"פ למיתה וד"ה שינויא הוא. וקיי"ל כסתמא דתלמודא דאסיק כי אורחיה ודלא כר':
תניא אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם לנזקין. מיסתברא דהלכה כרבנן דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו. ותנן לעיל בפ"ק דכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. ופריך ליה בברייתא כיצד זה חופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב ודלא כר' דתניא החופר בור ברשות הרבים תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה וכו' ואע"ג ר"פ למיתה וד"ה שינויא הוא. וקיי"ל כסתמא דתלמודא דאסיק כי אורחיה ודלא כר':
392
שצ״ג[שם]
ת"ר אחד החוכר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשי' כולן חייבין. ורמינהו אחד החופר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייד שמתחי' דחב היה ולא היה בו הבל כ"כ ושסייד קצרו כייד עשה בו ציורין בכותלו בטיח הסיד שטחה בו האחרון חייב. לימא הא דקתני חייב רבי היא דאמרי' לעיל אוקמא רב זביד הא והא רבנן היא והא דקתני האחרון חייב כגון שלא היה בו הבל למיתה ובא אחר והוסיף בו הבל למיתה. איכא דאמרי אמר רב זביד הא והא רבי היא. הא דקתני כולן חייבין שפיר והא דקתני אחרון חייב כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין ובא אחר והוסיף בו הבל בין למיתה בין לנזקין:
ת"ר אחד החוכר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשי' כולן חייבין. ורמינהו אחד החופר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייד שמתחי' דחב היה ולא היה בו הבל כ"כ ושסייד קצרו כייד עשה בו ציורין בכותלו בטיח הסיד שטחה בו האחרון חייב. לימא הא דקתני חייב רבי היא דאמרי' לעיל אוקמא רב זביד הא והא רבנן היא והא דקתני האחרון חייב כגון שלא היה בו הבל למיתה ובא אחר והוסיף בו הבל למיתה. איכא דאמרי אמר רב זביד הא והא רבי היא. הא דקתני כולן חייבין שפיר והא דקתני אחרון חייב כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין ובא אחר והוסיף בו הבל בין למיתה בין לנזקין:
393
שצ״ד[שם ע"ב]
אמר רבא הניח אבן על פי הבור והשלימו לעשרה באנו למחלוקת ר' ורבנן. לרבנן אחרון חייב בין למיתה בין לנזקין. לר' אחר אחרון למיתה אחר שניהם לנזקין. בעי רבא טם טפחו החופר בור תשעה ואחרון השלימה לעשרה וחזר אחרון זה וסתם ומילא עכר אותו טפח שהוסיף או שהניח אבן על פי הבור והשלימו לעשרה וחזר והסיר את האבן מהו מי אמרינן מאי דעביד הא שקיל ליה וראשון חייב לנזקיו או דילמא נסתלקו להו מעשה ראשון וקיימא ליה ברשותיה והויא ליה בור תשעה האחרון חייב מיהא בנזקיו מהו תיקו:
אמר רבא הניח אבן על פי הבור והשלימו לעשרה באנו למחלוקת ר' ורבנן. לרבנן אחרון חייב בין למיתה בין לנזקין. לר' אחר אחרון למיתה אחר שניהם לנזקין. בעי רבא טם טפחו החופר בור תשעה ואחרון השלימה לעשרה וחזר אחרון זה וסתם ומילא עכר אותו טפח שהוסיף או שהניח אבן על פי הבור והשלימו לעשרה וחזר והסיר את האבן מהו מי אמרינן מאי דעביד הא שקיל ליה וראשון חייב לנזקיו או דילמא נסתלקו להו מעשה ראשון וקיימא ליה ברשותיה והויא ליה בור תשעה האחרון חייב מיהא בנזקיו מהו תיקו:
394
שצ״ה[שם]
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא החופר בור שמונה ומהן שני טפחים מים חייב מ"ט כל טפח דמיא כתרי דיבשא דמי. איבעיא להו בור תשעה ומהן טפח אחד מים מהו מי אמרינן כיון דלא נפישי מים לית בהו הבלא או דילמא כיון דעמיק טפי אית ביה הבלא. בור שבעה ומהן שלש טפחים מים מהו מי אמרינן כיון דנפישי מיא טפי אית ביה הבלא א"ד כיון דלא עמיקא לית ביה הבלא תיקו:
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא החופר בור שמונה ומהן שני טפחים מים חייב מ"ט כל טפח דמיא כתרי דיבשא דמי. איבעיא להו בור תשעה ומהן טפח אחד מים מהו מי אמרינן כיון דלא נפישי מים לית בהו הבלא או דילמא כיון דעמיק טפי אית ביה הבלא. בור שבעה ומהן שלש טפחים מים מהו מי אמרינן כיון דנפישי מיא טפי אית ביה הבלא א"ד כיון דלא עמיקא לית ביה הבלא תיקו:
395
שצ״ו[שם]
בעא מיניה רב שיזבי מרבא אחד החופר בור עשרה ובא אחר והרחיב את פיו מהו. א"ל הרי מיעט הבלא ותבא לו ברכה. א"ל אדרבא הרי קירב היזקא שמיעט מקום מעמד הרגלים ושמא לא היה הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה. אמר רב אשי נחזי אנן אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא ואי בחבטא מיית הרי קירב היזקא. איכא דאמרי אמר רב אשי נחזי אנן אי מהאי גיסא דרויח נפל הרי קירב היזקא ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא:
בעא מיניה רב שיזבי מרבא אחד החופר בור עשרה ובא אחר והרחיב את פיו מהו. א"ל הרי מיעט הבלא ותבא לו ברכה. א"ל אדרבא הרי קירב היזקא שמיעט מקום מעמד הרגלים ושמא לא היה הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה. אמר רב אשי נחזי אנן אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא ואי בחבטא מיית הרי קירב היזקא. איכא דאמרי אמר רב אשי נחזי אנן אי מהאי גיסא דרויח נפל הרי קירב היזקא ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא:
396
שצ״זפר"ח זצ"ל והני שמעתתא כולהו עבדינן בהו לקולא דקיי"ל ספק ממונא לקולא:
397
שצ״ח[שם]
איתמר בור שעומקו כרחבו רבה ור"י דאמרי תרווייהו משמיה דרבה בר בר חנה דאמר משמי' דר' מני חד אמר לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עומקה. וחד אמר לעולם אין בה הבל עד שיהא עומקה יתר על רוחבה:
איתמר בור שעומקו כרחבו רבה ור"י דאמרי תרווייהו משמיה דרבה בר בר חנה דאמר משמי' דר' מני חד אמר לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עומקה. וחד אמר לעולם אין בה הבל עד שיהא עומקה יתר על רוחבה:
398
שצ״טאמר ראב"י המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו קנה ה"ד אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה משנשתמש בו שהרי קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה. לעולם בחזקה לבר מסירת דליו בעי לאחזוקי ביה דבעי למימר לי' מוכר ללוקח לך חזק וקני רמי. ואם הלך והחזיק ואפי' שלא בפניו קנה:
399
ת׳[שם]
אמר ר' יהושע בן לוי המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מכתח קנה. ה"ד אי בכספא ליקני בכספא ואי בחזקה ליקני בחזקה. לעולם בחזקה וצריך למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו מפתח כמאן דאמר לך חזק וקני דמי. בפרק חזקת הבתים תנן נעל גדר ופרץ כל שהו הרי זה חזקה. ופרש"י זצ"ל נעל היינו שקבל לו מנעול בדלת לנעול בו דהיינו בנין. אבל סגר הדלת במפתח בנכסי הגר לא קנה דאין זו חזקה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו. אע"ג דגבי שכירות אמרי' דיש מס' פסחים משמסר לו המפתח הוי ברשות השוכר לבדוק וה"ה לגבי לקנותו. ה"מ בשוכר ומוכר אבל בנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני. והקשה רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהא מוכח שמעתין דמוכר נמי לא קנה במסירת מפתח לחודיה עד שיחזור ויקנה בכסף ובחזקה ומסירת המפתח לא מעלה ולא מוריד אלא דדמיא כאומר ליה לך חזק וקני. ודוקא בדיקת חמץ הוא דתליא במסירת המפתח דמי שהמפתח בידו כשחל י"ד עליו לבדוק שהוא יכול לכנוס בתוך הבית לבדוק:
אמר ר' יהושע בן לוי המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מכתח קנה. ה"ד אי בכספא ליקני בכספא ואי בחזקה ליקני בחזקה. לעולם בחזקה וצריך למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו מפתח כמאן דאמר לך חזק וקני דמי. בפרק חזקת הבתים תנן נעל גדר ופרץ כל שהו הרי זה חזקה. ופרש"י זצ"ל נעל היינו שקבל לו מנעול בדלת לנעול בו דהיינו בנין. אבל סגר הדלת במפתח בנכסי הגר לא קנה דאין זו חזקה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו. אע"ג דגבי שכירות אמרי' דיש מס' פסחים משמסר לו המפתח הוי ברשות השוכר לבדוק וה"ה לגבי לקנותו. ה"מ בשוכר ומוכר אבל בנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני. והקשה רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהא מוכח שמעתין דמוכר נמי לא קנה במסירת מפתח לחודיה עד שיחזור ויקנה בכסף ובחזקה ומסירת המפתח לא מעלה ולא מוריד אלא דדמיא כאומר ליה לך חזק וקני. ודוקא בדיקת חמץ הוא דתליא במסירת המפתח דמי שהמפתח בידו כשחל י"ד עליו לבדוק שהוא יכול לכנוס בתוך הבית לבדוק:
400
ת״אהילכך אומר רבינו יצחק ז"ל דמסירת המפתח לא קניא לא בשוכר ולא במוכר. ומה שפי' נמי דבהסגר הדלת במפתח לא קנה הא נמי ליתא כההיא דמסכת גיטין בפרק הזורק דההוא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא לא הספיק למיתבא ניהלה למחר תקיף ליה עלמא אתו לקמי' דרבא אמר להו ליקנו להו ההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזול איהי ותיחוד ותפתח דתנן נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה. אלמא האי נעילה דקתני סגירת הדלת במפתח הוא. ואין לפרש התם שעשה מנעול דהא שבת היה ואעפ"י שאסור לזכות בשבת בשכיב מרע שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאמרינן בפרק מי שמת אמר ר' לוי קונין משכ"מ אפילו בשבת שמא תטרף דעתו עליו. וסגירת דלת במפתח הויא חזקה מעליא. ולא דמי למבריח ארי מנכסי דאמרי' בחזקת הבתים נתן צרור וסכר מיא מיניה ונטל צרור ואפיק מיא מיניה דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא ולא הויא חזקה דהתם לא מחזיק בקרקע ולא מחזיק מידי ולא מוכח נמי דדידיה הוא. אבל הכא דנועל דלת בפני כל אדם ואין מניח שום אדם ליכנס הרי מחזיק בבית ומוכחא מילתא דהאי בית דידיה הוא וקאי בנעילה לחודיה. ותנן בפ' חזקת הבתים אלו דברים שיש להם חזקה ואלו דברים שאין להם חזקה. היה מעמיד בהמה בחצר תנור וכירים ריחיים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינה חזקה. אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים וכן לתנור ולריחיים וכן לכירים והכניס תרנגולים בתוך הבית ועשה מקום לזבלו עמוק ג' וגבוהה ג' הרי זו חזקה. ופירש"י בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר עולא כל שאילו בנכסי הגר קנה בנכסי חבירו קנה כל שאילו בנכסי הגר לא קנה בנכסי חבירו נמי לא קנה. א"כ הא דקתני סיפא הכניס תרנגולים לתוך הבית בנכסי הגר נמי קנה והיינו טעמא נמי דקנה דמסתמא כשהכניס תרנגולים נועל דלת בפניהם לשומרם אלמא בנעילה קנה. וההיא דחזקת הבתים דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להם דלתות קנה מ"ט ההוא קמא ליבני בעלמא הוא דאפיך דמשמע דהעמיד דלתות ונעל הדלת דאי העמיד ולא נעל הא איהו נמי ליבני בעלמא הוא דאפיך. וא"כ משמע דתרתי בעי העמדת דלתות ונעילת דלת. לא היא ה"ה דבנעילת דלת במפתח גרידא נמי קנה והאי דקתני והעמיד דלתות משום דאורחיה דמילתא הוא דמאן דמעמיד דלת איהו נעיל ליה דלת במפתח:
401
ת״ב[דף נ"ב ע"א]
אמר ר"ש בן לקיש משום רבי ינאי המוכר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה. ה"ד אי במשיכה שהכישה במקל ורצתה לפניו כדין בהמה דקה ליקני במשיכה למה מסירת משכוכית ואי במסירה קני להו שהיה רשה"ר או חצר שאינה של שניהם דלא קניא ליה משיכה ליקני במסירה. לעולם במשיכה ובעי ליה למימר לך משוך וקני וכיון שמסר לו משכוכי' כמאן דאמר ליה לך משוך וקני דמי. מאי משכוכית הכא תרגימו קרקושתא זוג שמקרקש בה לפני העדר. ר' יעקב אומר עיזא דאזלא בריש עדרא. יש לבעל עדר עז חריף ודרכו לילך בראש והעדר הולך אחריו:
אמר ר"ש בן לקיש משום רבי ינאי המוכר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה. ה"ד אי במשיכה שהכישה במקל ורצתה לפניו כדין בהמה דקה ליקני במשיכה למה מסירת משכוכית ואי במסירה קני להו שהיה רשה"ר או חצר שאינה של שניהם דלא קניא ליה משיכה ליקני במסירה. לעולם במשיכה ובעי ליה למימר לך משוך וקני וכיון שמסר לו משכוכי' כמאן דאמר ליה לך משוך וקני דמי. מאי משכוכית הכא תרגימו קרקושתא זוג שמקרקש בה לפני העדר. ר' יעקב אומר עיזא דאזלא בריש עדרא. יש לבעל עדר עז חריף ודרכו לילך בראש והעדר הולך אחריו:
402
ת״גפר"ח זצ"ל והני שמועות הילכתא נינהו כולהו:
403
ת״ד[שם]
מתני' בור של שני שותפין כסהו הראשון כשנשתמש בו ובא השני להשתמש בו ומצאו מגולה כגון שהתליע ונשבר הכיסוי השני חייב והראשון פטור. וראשון עד אימת מיפטר כלומר היכא דבא השני ונשתמש בו ולא כיסהו עד אימת דמיא כולי' חיובא אשני וראשון פטור. אמר רבא בכדי שידע. שיבא גם ראשון אחרי כן ויראהו מגולה הואיל ששניהם יודעין שהוא מגולה דמיא חיובא אתרווייהו. ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו אע"פ שלא בא וראהו חייב בחלקו ולא דמיא כוליה חיובא אשני דהא לא גילהו דניחייביה משום פותח. לישנא אחרינא כדי שיודיעוהו אפילו בא וראהו עד שיודיעוהו ויתרו בו. ולשון ראשון עיקר. ורבי יוחנן אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים אבל לשני שבא ונשתמש בו לא יהבינא ליה שיעורא כולי האי דהו"ל לאותובי שומרים עילויה. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פירש בכדי שידע פי' שיצא הקול שהבור מגולה דמסתמא שמע. ושמואל אמר עד שיודיעוהו דמשום שמיעה לא מיחייב דאינו סומך על השמועה עד שיודיעוהו. ור"י אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים. וה"ה השני שנותנים לו שיעור זה אלא דלא בעינן שיודיעוהו שכבר ידע. ורב ושמואל סברי דמיד יש לו להעמיד שומרים לשם שלא יפול שום דבר לבור:
מתני' בור של שני שותפין כסהו הראשון כשנשתמש בו ובא השני להשתמש בו ומצאו מגולה כגון שהתליע ונשבר הכיסוי השני חייב והראשון פטור. וראשון עד אימת מיפטר כלומר היכא דבא השני ונשתמש בו ולא כיסהו עד אימת דמיא כולי' חיובא אשני וראשון פטור. אמר רבא בכדי שידע. שיבא גם ראשון אחרי כן ויראהו מגולה הואיל ששניהם יודעין שהוא מגולה דמיא חיובא אתרווייהו. ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו אע"פ שלא בא וראהו חייב בחלקו ולא דמיא כוליה חיובא אשני דהא לא גילהו דניחייביה משום פותח. לישנא אחרינא כדי שיודיעוהו אפילו בא וראהו עד שיודיעוהו ויתרו בו. ולשון ראשון עיקר. ורבי יוחנן אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים אבל לשני שבא ונשתמש בו לא יהבינא ליה שיעורא כולי האי דהו"ל לאותובי שומרים עילויה. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פירש בכדי שידע פי' שיצא הקול שהבור מגולה דמסתמא שמע. ושמואל אמר עד שיודיעוהו דמשום שמיעה לא מיחייב דאינו סומך על השמועה עד שיודיעוהו. ור"י אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים. וה"ה השני שנותנים לו שיעור זה אלא דלא בעינן שיודיעוהו שכבר ידע. ורב ושמואל סברי דמיד יש לו להעמיד שומרים לשם שלא יפול שום דבר לבור:
404
ת״הפר"ח זצ"ל הילכתא כרבי יוחנן:
405
ת״ו[שם]
מתני' כסהו כראוי ועבר עליו שור או חמור ונפל ומת בתוכו פטור. לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. כיון דכיסהו כראוי היכי נפל אמר"י בר אבא אמר רבה בר בר חנה שהתליע מתוכו:
מתני' כסהו כראוי ועבר עליו שור או חמור ונפל ומת בתוכו פטור. לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. כיון דכיסהו כראוי היכי נפל אמר"י בר אבא אמר רבה בר בר חנה שהתליע מתוכו:
406
ת״ז[שם]
מתני' נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור:
מתני' נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור:
407
ת״ח[שם ע"ב]
אמר רב לפניו לפניו ממש לאחריו לאחריו ממש וזה וזה בבור. רב לטעמיה דאמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב. ושמואל לטעמיה דאמר שמואל להבלו וכ"ש לחבטו. אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור:
אמר רב לפניו לפניו ממש לאחריו לאחריו ממש וזה וזה בבור. רב לטעמיה דאמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב. ושמואל לטעמיה דאמר שמואל להבלו וכ"ש לחבטו. אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור:
408
ת״ט[דף נ"ג ע"א]
מיתיבי בבור בין מלפניו ובין מלאחריו חייב. אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו משום דא"ל ממ"נ אי בהבלא מית הבלא דידך הוא אי בחבטא מית חבטא דידך הוא. ורבה אוקמא הא דקתני בבור לאחריו חייב במתהפך כגון דנפל על אפיה ברישא ומקמי דמטיא לקרקעיתו נהפך ונפל על (אפיה) גביה דאהני ביה הבלא שנכנס בו בתחי' נפילתו והיא המיתתו. ורב יוסף אמר בנזקי בור בשור עסקינן שהשור נכנס לחצר בעה"ב שלא ברשות ונפל לבור והבאיש את מימיו (דרך נפילה) דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו חייב:
מיתיבי בבור בין מלפניו ובין מלאחריו חייב. אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו משום דא"ל ממ"נ אי בהבלא מית הבלא דידך הוא אי בחבטא מית חבטא דידך הוא. ורבה אוקמא הא דקתני בבור לאחריו חייב במתהפך כגון דנפל על אפיה ברישא ומקמי דמטיא לקרקעיתו נהפך ונפל על (אפיה) גביה דאהני ביה הבלא שנכנס בו בתחי' נפילתו והיא המיתתו. ורב יוסף אמר בנזקי בור בשור עסקינן שהשור נכנס לחצר בעה"ב שלא ברשות ונפל לבור והבאיש את מימיו (דרך נפילה) דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו חייב:
409
ת״י[שם]
תני רב חנינא לסיועיה לרב ונפל עד שיפול דרך נפי' מיכן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור:
תני רב חנינא לסיועיה לרב ונפל עד שיפול דרך נפי' מיכן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור:
410
תי״אפר"ח זצ"ל דהני כולהו משנינא אליבא דרב. ותני נמי רב חנינא לסיועיה לרב הילכתא כוותיה:
411
תי״ב[שם]
אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב אמאי נימא כורה גרם ליה וכורה פטור דגרמא בעלמא הוא שאין הכורה בעל הבור אלא שכיר וכגון שהיתה הבור כרויה ועומדת לכן. דאי האי כרייה הוי כורה חייב. ואין שליח לד"ע דאתא לקלקל (שכיר) רשות הרבים. אמר רב שימי בר אשי הא מני ר' נתן היא דאמר בעל הבור (נמי) היזקא עביד וכל היכא דליכא לאישתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא ומשתלם מבעל הבור. דתניא שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור בין ששור הניזק שוטה בין שהוא פקח דא"ל בעל הבור אי לאו תורך לא הוה נפיל והאי דחיפה מעשה בידים הוא ולא גרמא הוא. ר' נתן אומר בעל הבור משלם מחצה ובעל השור משלם מחצה שהרי בין שניהם המיתוהו ואפילו היכא שהשור פקח דליכא למימר ליה איבעיא ליה לעיוני ומיזל דהא חבירו דחפו. והתניא בעל הבור משלם ג' חלקים בעל השור רביע. לא קשיא הא בתם משלם רביע נזק הא במועד דמחייב נזק שלם משלם מחצה:
אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב אמאי נימא כורה גרם ליה וכורה פטור דגרמא בעלמא הוא שאין הכורה בעל הבור אלא שכיר וכגון שהיתה הבור כרויה ועומדת לכן. דאי האי כרייה הוי כורה חייב. ואין שליח לד"ע דאתא לקלקל (שכיר) רשות הרבים. אמר רב שימי בר אשי הא מני ר' נתן היא דאמר בעל הבור (נמי) היזקא עביד וכל היכא דליכא לאישתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא ומשתלם מבעל הבור. דתניא שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור בין ששור הניזק שוטה בין שהוא פקח דא"ל בעל הבור אי לאו תורך לא הוה נפיל והאי דחיפה מעשה בידים הוא ולא גרמא הוא. ר' נתן אומר בעל הבור משלם מחצה ובעל השור משלם מחצה שהרי בין שניהם המיתוהו ואפילו היכא שהשור פקח דליכא למימר ליה איבעיא ליה לעיוני ומיזל דהא חבירו דחפו. והתניא בעל הבור משלם ג' חלקים בעל השור רביע. לא קשיא הא בתם משלם רביע נזק הא במועד דמחייב נזק שלם משלם מחצה:
412
תי״גופר"ח זצ"ל הילכתא כר"נ דאוקמינא מתני' כוותי' ופריך רבא ר"נ דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דבעל הבור דמשלם מחצה היינו בשוטה או במהלך בלילה קאמר דאי פקח הוא וביום. הא תניא נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן וסומא ומהלך בלילה חייב פקח פטור. וכי תימא ה"מ כשנפל מעצמו אבל הפילוהו אחרים חייב כדפרישי' א"כ כשנפל מעצמו נמי ליחייב דתחילתו בפשיעה שלא יפול ע"י אחרים שלא יפילוהו וסופו באונס שנפל מעצמו וחייב. אלא ע"כ שור פקח נזהר יפה ומתרחק כ"כ מן הבור שאין שוורים אחרים יכולים להפילו בתוך הבור:
413
תי״ד[שם]
אמר רבא בור כרוייה ובא אדם אחר והניח אבן על שפתה באנו למחלוקת ר"נ ורבנן. לרבנן בעל האבן חייב דהא גרם כל הנפילה ומשום גרמא בנזקין ליכא למפטריה דאבן היינו בור והיזק בידים הוא כדתניא בפ"ק הא מה דומה לזה אבנו סכינו ולר' נתן משלמין בין שניהם. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל מסתברא דהלכתא כר"נ דקיימא מתני' כוותיה:
אמר רבא בור כרוייה ובא אדם אחר והניח אבן על שפתה באנו למחלוקת ר"נ ורבנן. לרבנן בעל האבן חייב דהא גרם כל הנפילה ומשום גרמא בנזקין ליכא למפטריה דאבן היינו בור והיזק בידים הוא כדתניא בפ"ק הא מה דומה לזה אבנו סכינו ולר' נתן משלמין בין שניהם. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל מסתברא דהלכתא כר"נ דקיימא מתני' כוותיה:
414
תי״ה[שם ע"ב]
אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור ונמצאו שלשתן שותפין בנזק השור והבור והאדם. לענין נזקין כגון אם דחפו שם אדם והוזק משלמין בין כולן פחת דמיו דכולן חייבין בנזקי אדם. דהא דקיי"ל לגבי בור שור ולא אדם ה"מ לענין קטלא קיי"ל כגון אם נפל לתוכו עבד ומת אבל בנזקין חייב וכר"נ היא דלא אזיל בתר דחיפה לחודא. לענין ארבעה דברים שהן לבד הנזק אדם שדחפו חייב אבל השור ובעל הבור פטורין דקיי"ל איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. וכן לענין ולדות אדם חייב דכתי' אנשים ולא שוורים. ולענין כופר של עבד אם מת. שור חייב בדיני מועד. אדם ובור פטורין אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרי ביה פטור מדתנא דבי חזקיה. ובור דכתיב שור ולא אדם. לענין כלים ושור פסולי המוקדשין. אדם ושור חייבין ובור פטור שנ' והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו:
אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור ונמצאו שלשתן שותפין בנזק השור והבור והאדם. לענין נזקין כגון אם דחפו שם אדם והוזק משלמין בין כולן פחת דמיו דכולן חייבין בנזקי אדם. דהא דקיי"ל לגבי בור שור ולא אדם ה"מ לענין קטלא קיי"ל כגון אם נפל לתוכו עבד ומת אבל בנזקין חייב וכר"נ היא דלא אזיל בתר דחיפה לחודא. לענין ארבעה דברים שהן לבד הנזק אדם שדחפו חייב אבל השור ובעל הבור פטורין דקיי"ל איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. וכן לענין ולדות אדם חייב דכתי' אנשים ולא שוורים. ולענין כופר של עבד אם מת. שור חייב בדיני מועד. אדם ובור פטורין אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרי ביה פטור מדתנא דבי חזקיה. ובור דכתיב שור ולא אדם. לענין כלים ושור פסולי המוקדשין. אדם ושור חייבין ובור פטור שנ' והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו:
415
תי״ו[שם]
מתני' נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים. מתניתין דלא כר"י דתניא ר"י מחייב על נזקי כלים בבור. ופרכינן ולרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו בין לרבנן בין לר"י כלים בני הבלא נינהו. אמרי בחדתי דמיפקעי בהבלא:
מתני' נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים. מתניתין דלא כר"י דתניא ר"י מחייב על נזקי כלים בבור. ופרכינן ולרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו בין לרבנן בין לר"י כלים בני הבלא נינהו. אמרי בחדתי דמיפקעי בהבלא:
416
תי״זפר"ח זצ"ל מדמקשי ומפרקי אליביה שמע מינה דהילכתא בהאי כוותיה בהאי :
417
תי״ח[דף נ"ד ע"א]
מתני' נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב. בן או בת עבד או אמה פטור. אוקמא רבא למתניתא שור שהוא חרש שור שהוא שוטה שור שהוא קטן דוקא. אבל שור שהוא פיקח פטור מ"ט דא"ל איבעי ליה (לך) לעיוני ומיזל. תניא כוותיה דרבא נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן סומא ומהלך בלילה חייב. פיקח פטור:
מתני' נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב. בן או בת עבד או אמה פטור. אוקמא רבא למתניתא שור שהוא חרש שור שהוא שוטה שור שהוא קטן דוקא. אבל שור שהוא פיקח פטור מ"ט דא"ל איבעי ליה (לך) לעיוני ומיזל. תניא כוותיה דרבא נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן סומא ומהלך בלילה חייב. פיקח פטור:
418
תי״ט[שם ע"ב]
מתני' אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור. א"כ למה נאמר שור או חמור שדיבר הכתוב בהווה. ואמרי' בגמרא כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ואפילו חיה ועוף [ב]משמע:
מתני' אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור. א"כ למה נאמר שור או חמור שדיבר הכתוב בהווה. ואמרי' בגמרא כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ואפילו חיה ועוף [ב]משמע:
419
ת״כ[דף נ"ה ע"א]
א"ר יהושע בן לוי הרואה טי"ת בחלום סימן יפה לו מ"ט הואיל ופתח בו הכתוב תחילה לטובה דמבראשית עד וירא אלהים כי טוב לא כתב טוב . ואמר ריב"ל הרואה הספד בחלום מן השמים חסו עליו ופדאוהו וה"מ דכתוב בכתבא:
א"ר יהושע בן לוי הרואה טי"ת בחלום סימן יפה לו מ"ט הואיל ופתח בו הכתוב תחילה לטובה דמבראשית עד וירא אלהים כי טוב לא כתב טוב . ואמר ריב"ל הרואה הספד בחלום מן השמים חסו עליו ופדאוהו וה"מ דכתוב בכתבא:
420
תכ״אהדרן עלך פרק שור שנגח [את] הפרה
421
תכ״בפרק הכונס
422
תכ״גהכונס צאן לדיר ונעל בפני' כראוי ויצתה והזיקה פטור לא נעל בפני' כראוי ויצתה והזיקה חייב. ת"ר איזהו כראוי דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה זהו כראוי. ואיזהו שאינו כראוי דלת שאינה יכולה לעמוד זהו שלא כראוי. ואוקמינן בשן ורגל אפי' ר"מ דסגי ליה בשמירה פחותה דהתורה מיעטה בשמירתן דאי עביד כעין ושלח ובער חייב. ואי לא לא:
423
תכ״דירוש' היתה גדורה משלש רוחות ופרוצה מרוח אחת ויצתה מן הפרוצה מהו. ונשמעינה מן הדא נפל כותלו מן הזיעות או מחמת הרעמים אם עמד ובנאו כצורכו פטור ואם לאו חייב כלום צריכה לא כשנפלו שם שלשה כתלים בריאים ממנה:
424
תכ״ה[שם]
תניא ארבעה דברים אמר"י העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ואלו הן: הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת הבהמה וברחה ואוקמ' בכותל רעוע אבל בכותל בריא בדיני אדם נמי מיחייב אכותל. והכופף קמתו של חבירו לצד הדליקה כדי שתבער בה האש ואוקמי' כגון דמטיא ליה ברוח שאינה מצויה דאי ברוח מצויה בדיני אדם נמי מיחייב. והשוכר עדי שקר להעיד להוציא מנה מראובן לשמעון. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו ואפי' בחד שמחייבו שבועה בדיני שמים מיחייב דאי הוה מסהיד ומחייב לי' שבועה דילמא לא הוה משתבע בשקרא ומשלם:
תניא ארבעה דברים אמר"י העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ואלו הן: הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת הבהמה וברחה ואוקמ' בכותל רעוע אבל בכותל בריא בדיני אדם נמי מיחייב אכותל. והכופף קמתו של חבירו לצד הדליקה כדי שתבער בה האש ואוקמי' כגון דמטיא ליה ברוח שאינה מצויה דאי ברוח מצויה בדיני אדם נמי מיחייב. והשוכר עדי שקר להעיד להוציא מנה מראובן לשמעון. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו ואפי' בחד שמחייבו שבועה בדיני שמים מיחייב דאי הוה מסהיד ומחייב לי' שבועה דילמא לא הוה משתבע בשקרא ומשלם:
425
תכ״וובירוש' קתני הכי. בדיני אדם אינם חייבים לשלם ואין השמים מוחלין להם עד שישלמו. וכגון דלא איתבריר לו שהם עדי שקר. ואי נמי איתבריר ולית לחברי' ממה לשלם. א"נ אזל למדה"י ודוקא שוכר אבל אומר כסבור הוא שלא ישמע לו דלא מסתבר למימר דנקט שוכר לאשמעינן דאפילו שוכר פטור מדיני אדם שאין זה שום חידוש. ולקמן נמי לא עביד צריכותא אלא מדיני שמים. ואיכא נמי מילי אחרנייתא דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים . השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים . המבעית את חבירו שתקע לו בפתאום עד שהבעיתו ולא עביד ביה מעשה בגופיה פטור מד"א וחייב בד"ש . נשברה כדו (בר"ה) ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה פטור מד"א וחייב בד"ש :
426
תכ״ז[שם]
מתני' נפרצה הכותל בלילה או שפרצוה ליסטים ויצתה והזיקה פטור. ואוקמ' בכותל [בריא] ולא חתרה ויצאתה אלא נפרצה כי האי גוונא פטור דאמרינן אנוס הוא:
מתני' נפרצה הכותל בלילה או שפרצוה ליסטים ויצתה והזיקה פטור. ואוקמ' בכותל [בריא] ולא חתרה ויצאתה אלא נפרצה כי האי גוונא פטור דאמרינן אנוס הוא:
427
תכ״ח[דף נ"ז סע"א]
הוציאוה ליסטים הליסטין חייבין. פשיטא כיון דאפקוה איכא משיכה ושינוי רשות וקניא להו לכל מילי ולהתחייב בהיזקה. ל"צ דקמו לה באפה שלא משכוה אלא עמדו בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה ואפ"ה חייבים בהיזקה. כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו לאכול חייב. מעמיד פשיטא דחייב הואיל ואוחזה בידו ומוליכה לקמה. ל"צ דקמה לה באפה. א"ל אביי לרב יוסף הכישה אמרת לן בההיא דהמעמיד ומשום הכי מיחייב וליסטין נמי דהכישוה במקל ואשמעינן מתני' דהכשת מקל משיכה היא להיות קנויה להם להתחייב באונסיה ובהיזקה. וליכא למיפרך השתא פשיטא כדפרכינן ברישא דס"ד דהוציאוה באפסר ומשכוה משיכה גמורה:
הוציאוה ליסטים הליסטין חייבין. פשיטא כיון דאפקוה איכא משיכה ושינוי רשות וקניא להו לכל מילי ולהתחייב בהיזקה. ל"צ דקמו לה באפה שלא משכוה אלא עמדו בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה ואפ"ה חייבים בהיזקה. כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו לאכול חייב. מעמיד פשיטא דחייב הואיל ואוחזה בידו ומוליכה לקמה. ל"צ דקמה לה באפה. א"ל אביי לרב יוסף הכישה אמרת לן בההיא דהמעמיד ומשום הכי מיחייב וליסטין נמי דהכישוה במקל ואשמעינן מתני' דהכשת מקל משיכה היא להיות קנויה להם להתחייב באונסיה ובהיזקה. וליכא למיפרך השתא פשיטא כדפרכינן ברישא דס"ד דהוציאוה באפסר ומשכוה משיכה גמורה:
428
תכ״טודוקא שהוציאוה על מנת לגוזלה מחייבי באונסיה אבל הוציאוה על מנת לאבדה לא מחייבי באונסיה כדאמרינן בירושלמי אמר ר' אושעיא כשהוציאוה לגוזלה אבל אם הוציאוה לאבדה הליסטין פטורין. פי' פטורין מהיזקה אבל חייבין באבידת גופה:
429
ת״ל[שם]
מתני' הניחה בחמה או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצאתה והזיקה פטור. הניחה בחמה מצער לה שמשא ולא סגי לה בנעילת דלת כראוי דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה כדאמרי' לעיל. ואוקמא רבא למתני' לעיל ואפי' חתרה בכותל בריא דכולה פשיעותא היא מ"ט מידע ידע כיון דשביק לה בשמשא ואזל כל טצדקא דאית לה למיעבד עבדא ונפקה:
מתני' הניחה בחמה או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצאתה והזיקה פטור. הניחה בחמה מצער לה שמשא ולא סגי לה בנעילת דלת כראוי דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה כדאמרי' לעיל. ואוקמא רבא למתני' לעיל ואפי' חתרה בכותל בריא דכולה פשיעותא היא מ"ט מידע ידע כיון דשביק לה בשמשא ואזל כל טצדקא דאית לה למיעבד עבדא ונפקה:
430
תל״א[שם ע"ב]
מתני' מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו. אוקמינן תחתיו דשומר ושומר קמא מיפטר ליה. ואוקמא רבא כגון דמסרה רועה לברזיליה דהיינו תלמידו דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה. אבל רועה בעלמא לא דקיי"ל שומר שמסר לשומר חייב:
מתני' מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו. אוקמינן תחתיו דשומר ושומר קמא מיפטר ליה. ואוקמא רבא כגון דמסרה רועה לברזיליה דהיינו תלמידו דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה. אבל רועה בעלמא לא דקיי"ל שומר שמסר לשומר חייב:
431
תל״בפר"ח זצ"ל ברזילאי רועה תחת ידו. הרועה הגדול מקבל מבני אדם ויש לו אחרים תחת ידו שמוסר להן ויוצאין ומרעין אותן ביער וברזילא לרועה כמו ריש דוכנא למלמדי תינוקות ומילתא ברורה היא רכל (ד)מאן דמסר לרועה אדעתא דמסר הוא לברזיליה ולפיכך אין יכול לטעון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר מאחר שמסר לברזיליה נפטר הרועה ודין בעל הבהמה עם ברזיליה עכ"ל:
432
תל״ג[דף נ"ז ע"ב]
מתני' נפלה לגינה באונס מגג עלייה הסמוכה לגינת חבירו או שהיתה רשות הרבי' גבוהה מן הגינה ונפלה והזיקה משלמת מה שנהנית לפי הנאתה ולא לפי היזקה. אוקמא רב למתני' לא מיבעי היכא דאכלה דמשלמת מה שנהנית אע"ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית אבל נחבטה אפי' בההוא היזקא אנוסה היא אימר האי בעל השדה מבריח ארי מנכסי חבירו הוא שהציל בהמת חבירו שלא תתחבט בקרקע ומצוה הוא דעבד ומידי לא לישקול קמ"ל דמשלמת מיהא מה שנהנית:
מתני' נפלה לגינה באונס מגג עלייה הסמוכה לגינת חבירו או שהיתה רשות הרבי' גבוהה מן הגינה ונפלה והזיקה משלמת מה שנהנית לפי הנאתה ולא לפי היזקה. אוקמא רב למתני' לא מיבעי היכא דאכלה דמשלמת מה שנהנית אע"ג דלא פשע בשמירתה דהא נהנית אבל נחבטה אפי' בההוא היזקא אנוסה היא אימר האי בעל השדה מבריח ארי מנכסי חבירו הוא שהציל בהמת חבירו שלא תתחבט בקרקע ומצוה הוא דעבד ומידי לא לישקול קמ"ל דמשלמת מיהא מה שנהנית:
433
תל״ד[דף נ"ח ע"א]
היכי נפל רב כהנא אמר שהוחלקה במימי רגליה מרשה"ר לגינה דאונסא דלא סלקא אדעתיה הוא. אבל דחפוה חברותיה פשיעה הוא ומשלמת מה שהזיקה דא"ל איבעי לך לעבורי חדא חדא. רבא אמר כגון שדחפוה חברותיה וכ"ש שהוחלקה במימי רגליה. רבינו יצחק אלפסי זצ"ל הלכה כרב כהנא. והכי מוכח מס"פ השוכר את הפועלים במסכת ב"מ דאמרי' התם ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריגא חדא מינייהו ונפלה לימא אתיא לקמיה דרבא פטריה. אמר מאי הוה ליה למיעבד הא נטר כדנטרי אינשי והיינו דרבא לטעמיה דפטר ליה הכא מלשלם מה שהזיקה. ורבה בר רב הונא לא ס"ל הא דרבא דא"ל להכי יהבי לך אגריא לנטורי נטירותא מעליא. בר אדא סכולאה הוה קא מעבר חיותא דגמלא דנרש דחפה חדא לחברתה שדתא במיא אתא לקמיה דר"פ חייביה א"ל מאי הוה ליה למיעבד א"ל איבעי לך לעבורי חדא חדא. א"ל ידעת בבר אחתך דמצי למיעבר חדא חדא אמר ליה כבר צווחו קמאי קמך וליכא דאשגח בהו:
היכי נפל רב כהנא אמר שהוחלקה במימי רגליה מרשה"ר לגינה דאונסא דלא סלקא אדעתיה הוא. אבל דחפוה חברותיה פשיעה הוא ומשלמת מה שהזיקה דא"ל איבעי לך לעבורי חדא חדא. רבא אמר כגון שדחפוה חברותיה וכ"ש שהוחלקה במימי רגליה. רבינו יצחק אלפסי זצ"ל הלכה כרב כהנא. והכי מוכח מס"פ השוכר את הפועלים במסכת ב"מ דאמרי' התם ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריגא חדא מינייהו ונפלה לימא אתיא לקמיה דרבא פטריה. אמר מאי הוה ליה למיעבד הא נטר כדנטרי אינשי והיינו דרבא לטעמיה דפטר ליה הכא מלשלם מה שהזיקה. ורבה בר רב הונא לא ס"ל הא דרבא דא"ל להכי יהבי לך אגריא לנטורי נטירותא מעליא. בר אדא סכולאה הוה קא מעבר חיותא דגמלא דנרש דחפה חדא לחברתה שדתא במיא אתא לקמיה דר"פ חייביה א"ל מאי הוה ליה למיעבד א"ל איבעי לך לעבורי חדא חדא. א"ל ידעת בבר אחתך דמצי למיעבר חדא חדא אמר ליה כבר צווחו קמאי קמך וליכא דאשגח בהו:
434
תל״ההא למדת דהילכתא כרב כהנא דהא ר"פ עביד עובדא כוותיה :
435
תל״ו[שם]
ואמר רב כהנא לא שנו דמה שנהנית הוא דמשלמת ולא מה שהזיקה אלא שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם דכיון דאנוס הוא בנפילתה אנוס הוא באכילתה דכיון דחזיא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה אבל היכא מערוגה לערוגה ואכלה משלמת מה שהזיקה. ור"י אמר אפי' מערוגה לערוגה ואפי' כל היום כולו. עד שתצא ותחזור לדעת. ופר"ח זצ"ל קיימא לן כר' יוחנן. ואמר ר"פ לא תימא עד שתצא לדעת שידעו בעלים שיצתה ותחזור לדעת שלא נעל בפניה כראוי אלא כיון שיצאת לדעת שידעו הבעלים ביציאתה אע"פ שחזרה שלא לדעת. דהשתא לא סגי ליה בשמירה פחותה חייב מאי טעמא כיון דילפה לה להתם כל אימת דמשתמטא להתם רהטא. הילכך הו"ל למנטר ומדלא נטר חייב:
ואמר רב כהנא לא שנו דמה שנהנית הוא דמשלמת ולא מה שהזיקה אלא שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם דכיון דאנוס הוא בנפילתה אנוס הוא באכילתה דכיון דחזיא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה אבל היכא מערוגה לערוגה ואכלה משלמת מה שהזיקה. ור"י אמר אפי' מערוגה לערוגה ואפי' כל היום כולו. עד שתצא ותחזור לדעת. ופר"ח זצ"ל קיימא לן כר' יוחנן. ואמר ר"פ לא תימא עד שתצא לדעת שידעו בעלים שיצתה ותחזור לדעת שלא נעל בפניה כראוי אלא כיון שיצאת לדעת שידעו הבעלים ביציאתה אע"פ שחזרה שלא לדעת. דהשתא לא סגי ליה בשמירה פחותה חייב מאי טעמא כיון דילפה לה להתם כל אימת דמשתמטא להתם רהטא. הילכך הו"ל למנטר ומדלא נטר חייב:
436
תל״זפסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל הלכה כר"פ. ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל והוא שאינה יכולה לירד מן הגג לגינה דאי יכולה לירד מן הגג לגינה אפי' נפלה משלמת מה שהזיקה דתחילתו בפשיעה הוא לענין ירידה וסופו באונס לענין נפילה. וסיפא דקתני ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה אורחא דמילתא נקט ירדה וה"ה נפלה כיון שיכולה לירד. ירוש' רב הונא אמר כשנחבטה על גבי עשבים אבל עמדה ורעתה משלם מה שהזיקה. פי' שאם אכלה משלמת כל מה שאכלה ואפי' באותה ערוגה. ופליגא אגמרא דידן:
437
תל״ח[שם]
מתני' ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה. בעי ר' ירמיה ירדה כדרכה וטנפה פירות במי לידה והזיקה מהו אליבא מ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא תיבעי לך דרבא נמי חייב כי תיבעי לך אליבא דמ"ד (דאמר) תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור. ולא איפשטא בעיא דר' ירמיה:
מתני' ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה. בעי ר' ירמיה ירדה כדרכה וטנפה פירות במי לידה והזיקה מהו אליבא מ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא תיבעי לך דרבא נמי חייב כי תיבעי לך אליבא דמ"ד (דאמר) תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור. ולא איפשטא בעיא דר' ירמיה:
438
תל״טמיהו אנן קיי"ל דחייב דהואיל דהכא דהאונס מחמת הפשיעה בא קיי"ל כל כי האי גוונא חייב כדפריש' בפ' המפקיד: ירוש' אמר ר' יוסי אותה השדה פטורה ושדה אחרת חייבת. ור"י ורשב"ל תרויהון אמרין אפי' דעתה כל השדה כולה פטורה לעולם אינה חייבת עד שתצא מתוכה לרשה"ר ותכנס מרשות הרבים לתוך שדה אחרת. אלא נפלה לגינה וירדה לתוך גינה אחרת מהו. על דעתיה דר' יוסי ב"ח דאמר אותה שדה פטורה ושדה אחרת חייבת הכא חייבת. על דעתיה דר"י ורשב"ל דאינון אמרי אפי' דעתה כל השדה כולה פטורה לעולם אינה חייבת עד שתצא מתוכה לרשות הרבים ותכנס מרשות הרבים לתוך שדה אחרת. אלא נפלה למקום שראויה לירד ירדה למקום שראויה ליפול אמר ר' יוסי בר יסא וחונטא היא מתניתין אלא נפלה למקום שראוי' ליפול נפלה למקום שראויה לירד דא צריכה לדא ודא צריכה לדא. דא צריכה לדא שמשלמת מה שנהנית. ודא צריכה לדא שמשלם מה שהזיקה:
439
ת״מ[שם ע"ב]
מתני' כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. ר"ש אומר אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין אם סאה סאה סאתים סאתים. והיכי שיימינן אגב שדה היכא דעדיין לא נגמרו אמר רבי יוסי בר חנינא סאה בששים סאין כלומר בית סאה דקתני מתניתין דבשביל ערוגה אחת שמין בית סאה לאו בית סאה באפי נפשה שיימינן דמכחישנא ליה למזיק. לפי שבית סאה נמכר ביוקר לפי שמועט הוא ואינו מצוי לימכר ועני שאין ידו משגת לדמי קרקע גדולה קונה אותו ביוקר ביותר מדמיו וקרחת ערוגה של קב או קביים חשובה לו לפי דמיו אלא שמין ששים סאין ורואים כמה דמים מגיעים לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחתו דמיו בשביל ערוגה זו. וא"ת למה הוזכר בית סאה שאם היו שמין מתחילה הערוגה בששים סאין כמה היו יפין וכמה הן יפין לא היה משלם כלום שאין קרחת ערוגה קטנה ניכרת בששים סאין אבל בבית סאה ניכרת. חזקיה אמר קלח בששים קלחים מה שאכלה תשלם בששים שיעורין כמותו. ר' ינאי אומר תרקב בששים תרקביים כלומר שלשים סאין שמין ולא ששים דא"כ מפסדת ליה לניזק שאין קונין מצוין לששים סאין לפי שמרובין הם לאדם בינוני ומועטין הן לאדם עשיר:
מתני' כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. ר"ש אומר אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין אם סאה סאה סאתים סאתים. והיכי שיימינן אגב שדה היכא דעדיין לא נגמרו אמר רבי יוסי בר חנינא סאה בששים סאין כלומר בית סאה דקתני מתניתין דבשביל ערוגה אחת שמין בית סאה לאו בית סאה באפי נפשה שיימינן דמכחישנא ליה למזיק. לפי שבית סאה נמכר ביוקר לפי שמועט הוא ואינו מצוי לימכר ועני שאין ידו משגת לדמי קרקע גדולה קונה אותו ביוקר ביותר מדמיו וקרחת ערוגה של קב או קביים חשובה לו לפי דמיו אלא שמין ששים סאין ורואים כמה דמים מגיעים לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחתו דמיו בשביל ערוגה זו. וא"ת למה הוזכר בית סאה שאם היו שמין מתחילה הערוגה בששים סאין כמה היו יפין וכמה הן יפין לא היה משלם כלום שאין קרחת ערוגה קטנה ניכרת בששים סאין אבל בבית סאה ניכרת. חזקיה אמר קלח בששים קלחים מה שאכלה תשלם בששים שיעורין כמותו. ר' ינאי אומר תרקב בששים תרקביים כלומר שלשים סאין שמין ולא ששים דא"כ מפסדת ליה לניזק שאין קונין מצוין לששים סאין לפי שמרובין הם לאדם בינוני ומועטין הן לאדם עשיר:
440
תמ״אופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל הלכה כחזקיה דאמר אכלה קלח אחד שמין אותו בששים קלחים וכן כל דבר שהיא אוכלת שמין אותו בששים כמותו בין מעט בין הרבה:
441
תמ״ב[שם]
דת"ר אין שמין קב מפני שמשביחו ולא בית כור מפני שפוגמו. ואמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב הונא בריה דרב איקא הכי קתני אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם מזיק אלא בששים והיינו כחזקיה. וכן פסק רבינו חננאל גאון זצ"ל דההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דר"נ א"ל בששים. והואיל ועבד ר"נ כוותיה ש"מ דהילכתא כוותיה:
דת"ר אין שמין קב מפני שמשביחו ולא בית כור מפני שפוגמו. ואמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב הונא בריה דרב איקא הכי קתני אין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם מזיק אלא בששים והיינו כחזקיה. וכן פסק רבינו חננאל גאון זצ"ל דההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דר"נ א"ל בששים. והואיל ועבד ר"נ כוותיה ש"מ דהילכתא כוותיה:
442
תמ״ג[דף נ"ט ע"א]
ואמרי' לקמן רב פפא ורב הונא בריה דר"י עבדי עובדא (בששים) כוותיה דר"נ בששים. ואיכא דאמרי לה הכי שמו דיקלא אגב קטינא דארעא בששים:
ואמרי' לקמן רב פפא ורב הונא בריה דר"י עבדי עובדא (בששים) כוותיה דר"נ בששים. ואיכא דאמרי לה הכי שמו דיקלא אגב קטינא דארעא בששים:
443
תמ״ד[שם]
והלכתא כוותיה דר"פ ודרב הונא בריה דר"י בדיקלא ארמאה שהוא קל וכחוש ששמין אותו אגב שדה שיש ששים דקלים כמה שוה וכשנקצץ אחד מהם ונשארו חמשים ותשע' דקלי' כמה שוה ומה שיש ביניהם משלם המזיק:
והלכתא כוותיה דר"פ ודרב הונא בריה דר"י בדיקלא ארמאה שהוא קל וכחוש ששמין אותו אגב שדה שיש ששים דקלים כמה שוה וכשנקצץ אחד מהם ונשארו חמשים ותשע' דקלי' כמה שוה ומה שיש ביניהם משלם המזיק:
444
תמ״ה[שם]
והלכתא כוותיה דריש גלותא בדיקלא פרסאה דאמרי' לעיל ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דריש גלותא א"ל הנהו לדידי חזו לי תלתא תלתא בקינא הוו קיימי והוו שוו מאה זוזי זיל הב ליה תלתין ותלת ותולתא. ודוקא דיקלא פרסאה דהוא חשוב מאד עבדינן כוותיה ונישום בפני עצמו אבל ההוא קשבא דידן ריש גלותא דיקלא ארמאה הוה ולפיכך דנייה ר"נ בששים. והאי מאן דקץ כופרא דחבריה דהיינו בוסר דכופרא שייך בתמרים ובוסר בענבים אם קץ שיימינן ליה בששים עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיו נותן עיניו קצת בשבח שלאחר זמן:
והלכתא כוותיה דריש גלותא בדיקלא פרסאה דאמרי' לעיל ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דריש גלותא א"ל הנהו לדידי חזו לי תלתא תלתא בקינא הוו קיימי והוו שוו מאה זוזי זיל הב ליה תלתין ותלת ותולתא. ודוקא דיקלא פרסאה דהוא חשוב מאד עבדינן כוותיה ונישום בפני עצמו אבל ההוא קשבא דידן ריש גלותא דיקלא ארמאה הוה ולפיכך דנייה ר"נ בששים. והאי מאן דקץ כופרא דחבריה דהיינו בוסר דכופרא שייך בתמרים ובוסר בענבים אם קץ שיימינן ליה בששים עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיו נותן עיניו קצת בשבח שלאחר זמן:
445
תמ״והילכך שיימינן בששים עם הקרקע כר"א זעירי וכדשמואל וכן פסק ר"ח זצ"ל:
446
תמ״ז[שם ע"ב]
מתני' ר"ש אומר אכלה פירות גמורין שכבר בישלו כל צורכן משלמת כל ההיזק ומשלם פירות גמורין אם סאה סאה אם סאתים סאתים והיכא שיימינן אגב שדה היכא דעדיין לא נגמרו. אמר רב הונא בר חייא אמר ר' חייא בר אבא דן רב כר"מ ופסק הילכתא כר"ש. דן רב כר"מ דתניא כתב לראשון ולא חתמה לו שדה המיוחדת לכתובתה לשני וחתמה לו איבדה כתובתה דברי ר"מ דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי דא"כ הוה לה למיעבד מראשון אלא ודאי גמרה ואקני' ליה ר"י אומר יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אתם מה לכם עלי:
מתני' ר"ש אומר אכלה פירות גמורין שכבר בישלו כל צורכן משלמת כל ההיזק ומשלם פירות גמורין אם סאה סאה אם סאתים סאתים והיכא שיימינן אגב שדה היכא דעדיין לא נגמרו. אמר רב הונא בר חייא אמר ר' חייא בר אבא דן רב כר"מ ופסק הילכתא כר"ש. דן רב כר"מ דתניא כתב לראשון ולא חתמה לו שדה המיוחדת לכתובתה לשני וחתמה לו איבדה כתובתה דברי ר"מ דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי דא"כ הוה לה למיעבד מראשון אלא ודאי גמרה ואקני' ליה ר"י אומר יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אתם מה לכם עלי:
447
תמ״חופסק הלכה כר"ש דתנן ר"ש אומר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורין. ופסק הילכתא ולימד לתלמידים שהלכה כר"ש הלכה פסוקה לדורות. ירוש' אמר ר"י בזמן שאכלה ייחורי תאנים וקיטמה לולבי גפנים אבל אם אכלה בוסר או פגים שמין לו פירות גמורין. אמר ר' יודן בשם ר"ע אכלה פירות שמין לו פירות (עקיב') נטיעו' שמין לו בית סאה ר"ש בן יהודה אומר תבואה שלא הביאה שליש נידונית כנטיעות משמע אם הביאה שליש שמין אותה בפני עצמה אע"פ שעדיין לא בישלה כל צרכה:
448
תמ״טמעשה בראובן שקנה קרקע מישראל משומד והחזיק בה שלש שנים וערער עליו שמעון לאמר כי המשומד אנס ממנו הקרקע. וטען שמעון ואמר כי אז מחה בבהכ"נ כי ידע שסופו לימכר לישראל וגזרו החרם להעיד ויש אומרים שאז מיחה אבל לא מצא עדות שמיחה בסוף כל שלש ושלש וגם זה ראובן הלוקח מן המשומד החזיק בלא מחאה. ובאו לדין לפני מו"ר רבינו אליעזר בן רבינו יואל זצ"ל ודן דהוא חזקה מעליא. אע"ג דבחזקת הבתים אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת הגוי אין לו חזקה אלא בשטר. פי' רבינו שמואל זצ"ל משום דסתם גוי אנס הוי והישראל ירא למחות בו הילכך אפי' אם החזיק בה הישראל שקנה וגם הגוי שקנה ישראל ממנו אינה חזקה:
449
ת״נהילכך הכא נמי האי ראובן הבא מחמת ישראל משומד חזקתו אינה חזקה ה"מ אם לא מיחה כלל. אבל הכא דמיחה תחילה גלוי דעתיה דלא היה ירא למחות ומעתה הי' לו למחות בסוף כל שלשה דהא קיי"ל כר"מ דהא דן רב כר"מ. ובפ' מי שהיה נשוי אוקמי' רב אשי לסתמא דקתני לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל כר' מאיר ושני ליה בין לוקח אחד לשני לקוחות. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל התם בשניוא דרב אשי:
450
תנ״א[שם]
מתני' המגדיש לתוך שדה חבירו שלא ברשו' ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור אם הוזקה בהן בעל הגדיש חייב אם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. לימא תנן סתמא דלא כר' דאי ר' האמר בכולן אינו חייב עליו עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור. אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי עסקינן שמנהגן היה לעשות כל בני הבקעה בגורן אחד זה גדישו וזה גדישו וממנין שומר דכיון דא"ל עול וגדיש עול ואינטר לך א"ל. לכאורה פליגי אירושלמי דפ' שור שנגח את הפרה דאמר ר' ירמי' הכל מודים בשדה שהוא אומר הכניסהו ושומריהו את. מה פליגין בחצר רבי אומר חצר כשדה ורבנן אומר חצר כבית משמע דבשדה לכולי עלמא בסתמא לא מיחייב ובבית סתמא לכ"ע מיחייב ובחצר דוקא פליגי והכא בשדה עסקינן וקאמ' דלא כרבי משמע אבל לרבנן א"ש דמיחייב. ונראה בעיני דה"ק נימא דלא כר' ומחלקותו והא דנקט דלא כר' משום דר' מיקל טפי ופטר בחצר ואע"ג דהו"ל למימר מני מתניתין לא רבי ולא רבנן אפילו הכי אית לן לפרש הכי ולהשוות הירושלמי עם גמרא דידן. ושנינן בדנטר בי דרי דהואיל והוא שומר הוה ליה כמו בית דכ"ע מיחייב בסתמא. והכי אמרי' בירוש' אמר ר' יצחק גדישין בשדה ככלים בבית כלו' מה כלים בבית לכ"ע בסתמא מיחייב אף גדישין שבשדה לכ"ע בסתמ' מיחייב. א"ר יוסי בר מן תפתר כהדא דאית לי' סוריגר. ונראה בעיני דהיינו נטר בי דרי וכדאוקמ' ר"פ:
מתני' המגדיש לתוך שדה חבירו שלא ברשו' ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור אם הוזקה בהן בעל הגדיש חייב אם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. לימא תנן סתמא דלא כר' דאי ר' האמר בכולן אינו חייב עליו עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור. אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי עסקינן שמנהגן היה לעשות כל בני הבקעה בגורן אחד זה גדישו וזה גדישו וממנין שומר דכיון דא"ל עול וגדיש עול ואינטר לך א"ל. לכאורה פליגי אירושלמי דפ' שור שנגח את הפרה דאמר ר' ירמי' הכל מודים בשדה שהוא אומר הכניסהו ושומריהו את. מה פליגין בחצר רבי אומר חצר כשדה ורבנן אומר חצר כבית משמע דבשדה לכולי עלמא בסתמא לא מיחייב ובבית סתמא לכ"ע מיחייב ובחצר דוקא פליגי והכא בשדה עסקינן וקאמ' דלא כרבי משמע אבל לרבנן א"ש דמיחייב. ונראה בעיני דה"ק נימא דלא כר' ומחלקותו והא דנקט דלא כר' משום דר' מיקל טפי ופטר בחצר ואע"ג דהו"ל למימר מני מתניתין לא רבי ולא רבנן אפילו הכי אית לן לפרש הכי ולהשוות הירושלמי עם גמרא דידן. ושנינן בדנטר בי דרי דהואיל והוא שומר הוה ליה כמו בית דכ"ע מיחייב בסתמא. והכי אמרי' בירוש' אמר ר' יצחק גדישין בשדה ככלים בבית כלו' מה כלים בבית לכ"ע בסתמא מיחייב אף גדישין שבשדה לכ"ע בסתמ' מיחייב. א"ר יוסי בר מן תפתר כהדא דאית לי' סוריגר. ונראה בעיני דהיינו נטר בי דרי וכדאוקמ' ר"פ:
451
תנ״ב[שם]
מתני' השולח את הבערה ביד חדש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אמר רשב"ל משמי' דחזקי' לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה. אבל מסר לו שלהבת חייב. מ"ט מעשה דידיה גרמה ליה. ור"י אמר אפי' מסר שלהבת נמי פטור מ"ט צבתא דחרש קא גרים ולא מיחייב עד דמסר לו גווזא דהיינו קוצים וסילוותא דהיינו עצים דקים ושרגא דההוא ודאי מעשה דידיה קא גרמא ליה. ונראה דלא מיחייב עד דמסר ליה כל שלשתן גווזא וסילתא ושרגא. אבל פר"ח זצ"ל עד דמסר ליה גווזא או סילתא או שרגא:
מתני' השולח את הבערה ביד חדש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אמר רשב"ל משמי' דחזקי' לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה. אבל מסר לו שלהבת חייב. מ"ט מעשה דידיה גרמה ליה. ור"י אמר אפי' מסר שלהבת נמי פטור מ"ט צבתא דחרש קא גרים ולא מיחייב עד דמסר לו גווזא דהיינו קוצים וסילוותא דהיינו עצים דקים ושרגא דההוא ודאי מעשה דידיה קא גרמא ליה. ונראה דלא מיחייב עד דמסר ליה כל שלשתן גווזא וסילתא ושרגא. אבל פר"ח זצ"ל עד דמסר ליה גווזא או סילתא או שרגא:
452
תנ״גוכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל ומסתברא דהילכתא כר"ש ב"ל משמיה דחזקיה דחזקיה רבו של ר' יוחנן הוא. ואיכא מ"ד כיון דלא אשכחן לחזקיה דפליג בהדי ר' יוחנן להדיא הילכתא כר"י. וכן פר"ח זצ"ל דכיון דבהדיא לא אשכחן פלוגתייהו לא דחינן לר' יוחנן. מיהו אשכחית בירושלמי פלוגתייהו להדיא. והכי איתא התם אמר חזקיה כשמסר לו גחלת אבל אם מסר לו שלהבת חייב אר"י היא גחלת היא שלהבת:
453
תנ״ד[שם]
מתני' השולח את הבערה ביד פיקח הפיקח חייב. אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים המביא את העצים חייב דאי לאו אחרון קמא לא עביד מידי. אחד מביא את העצים ואחד מביא את האור המביא את האור חייב. בא אחד וליבה המלבה חייב. ליבתו הרוח כולן פטורין. ירושלמי תמן אמרין ברוח של אנסין היא מתניתין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו פטור . ר"י ורשב"ל דאמרי תרווייהו אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו פטור שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא:
מתני' השולח את הבערה ביד פיקח הפיקח חייב. אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים המביא את העצים חייב דאי לאו אחרון קמא לא עביד מידי. אחד מביא את העצים ואחד מביא את האור המביא את האור חייב. בא אחד וליבה המלבה חייב. ליבתו הרוח כולן פטורין. ירושלמי תמן אמרין ברוח של אנסין היא מתניתין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו פטור . ר"י ורשב"ל דאמרי תרווייהו אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו פטור שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא:
454
תנ״ה[דף ס' ע"א]
ת"ר ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור. פירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כשאין ברוח כדי ללבות לבדה מיירי דאי יש בה כדי ללבות אפי' יש בליבויו של המלבה כדי ללבות למה יתחייב מאי עביד ביון דבלאו איהו נמי נתלבה והזיק אלא ודאי לפי שאין ברוח כדי ללבות מתחייב המלבה בשיש בליבויו כדי ללבות דאיהו עשה הכל דהוה ליה זה יכול וזה אינו יכול דחשיב אינו יכול מסייע ואין בו ממש. בפ' המצניע ואם אין בליביו כדי ללבות וגם לא ברוח לבדה כדאוקמ' לה פטור. וכגון שאם לא נתלבת מחמת הרוח לא היתה יכולה להזיק דלא מיחייב עושה אש אלא א"כ עשה כ"כ בפ"ע בלא סיוע רוח או סיוע דבר אחר כיוצא. כרוח שתלך האש והזיק ע"י רוח מצויה אחר גמר מעשה שלו דהכי משמע המבעיר את הבערה שבפני עצמו עשה המבעיר כל כך שיכולה משם ואילך לצאת מעצמה ולכך פטור כאן כשמסייעתו הרוח בליבוי שלא עשה בפ"ע כדי שתוכל לילך ולהזיק מעצמה כי בלא ליבוי לא היתה יכולה להזיק והליבוי היינו גמר עשיה שעשה אז אינה יכולה לצאת מעצמה זה לא עשה המלבה מעצמו. ופרכינן אמאי פטור וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ועושה הליבוי ע"י רוח מצויה כאילו עשאו בפ"ע כמו לענין שבת כעושה מלאכה בפ"ע כשזורה ורוח מסייעתו. ומשני רב אשי כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכשגורם לזריית הרוח המסייעתו קרינן ביה שעושה מלאכת מחשבת ולכך חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה ידים בפ"ע לא מיקרי ואינו קרוי המבעיר אלא גורם הבער והתורה לא חייבה אלא המבעיר ולא גורם הבער ע"י רוח מצויה המסייעתו ולהכי הך חשיבא לענין נזקין ראש בכל שאר גרמות דאמרי' גרמא בנזקין פטור. וההיא דפ' לא יחפור דבי מריון בריה דרבי אבין מפצי כיתנא הוה קא אזלא דקתא ומזקא לאינשי אתו לקמיה דרבינא אמר כי קאמר' ר' יוסי בגירי דידיה ה"מ היכא דאזלא מכחו אבל הכא זיקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמיה דאמימר אמר היינו זורה ורוח מסייעתו. ההיא לא פליגא אשינויא דר"א דהכא לא מדמי ליה מר בר רב אשי לזורה אלא למחשביה גיריה דידיה לענין תשלומין דחב הרחקה אבל לא לחיוב התשלומין דהוי דומיא דהרחקת סולם מן השובך דחשבינן ליה התם גירי דידיה לענין הרחקה אע"ג דלא הוי אלא כמו גרמא בנזקין כדקאמרי' התם זאת אומרת גרמא בנזקין אסור פי' אעפ"י שפטור אסור וחייב להרחיק:
ת"ר ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור. פירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כשאין ברוח כדי ללבות לבדה מיירי דאי יש בה כדי ללבות אפי' יש בליבויו של המלבה כדי ללבות למה יתחייב מאי עביד ביון דבלאו איהו נמי נתלבה והזיק אלא ודאי לפי שאין ברוח כדי ללבות מתחייב המלבה בשיש בליבויו כדי ללבות דאיהו עשה הכל דהוה ליה זה יכול וזה אינו יכול דחשיב אינו יכול מסייע ואין בו ממש. בפ' המצניע ואם אין בליביו כדי ללבות וגם לא ברוח לבדה כדאוקמ' לה פטור. וכגון שאם לא נתלבת מחמת הרוח לא היתה יכולה להזיק דלא מיחייב עושה אש אלא א"כ עשה כ"כ בפ"ע בלא סיוע רוח או סיוע דבר אחר כיוצא. כרוח שתלך האש והזיק ע"י רוח מצויה אחר גמר מעשה שלו דהכי משמע המבעיר את הבערה שבפני עצמו עשה המבעיר כל כך שיכולה משם ואילך לצאת מעצמה ולכך פטור כאן כשמסייעתו הרוח בליבוי שלא עשה בפ"ע כדי שתוכל לילך ולהזיק מעצמה כי בלא ליבוי לא היתה יכולה להזיק והליבוי היינו גמר עשיה שעשה אז אינה יכולה לצאת מעצמה זה לא עשה המלבה מעצמו. ופרכינן אמאי פטור וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ועושה הליבוי ע"י רוח מצויה כאילו עשאו בפ"ע כמו לענין שבת כעושה מלאכה בפ"ע כשזורה ורוח מסייעתו. ומשני רב אשי כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכשגורם לזריית הרוח המסייעתו קרינן ביה שעושה מלאכת מחשבת ולכך חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה ידים בפ"ע לא מיקרי ואינו קרוי המבעיר אלא גורם הבער והתורה לא חייבה אלא המבעיר ולא גורם הבער ע"י רוח מצויה המסייעתו ולהכי הך חשיבא לענין נזקין ראש בכל שאר גרמות דאמרי' גרמא בנזקין פטור. וההיא דפ' לא יחפור דבי מריון בריה דרבי אבין מפצי כיתנא הוה קא אזלא דקתא ומזקא לאינשי אתו לקמיה דרבינא אמר כי קאמר' ר' יוסי בגירי דידיה ה"מ היכא דאזלא מכחו אבל הכא זיקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמיה דאמימר אמר היינו זורה ורוח מסייעתו. ההיא לא פליגא אשינויא דר"א דהכא לא מדמי ליה מר בר רב אשי לזורה אלא למחשביה גיריה דידיה לענין תשלומין דחב הרחקה אבל לא לחיוב התשלומין דהוי דומיא דהרחקת סולם מן השובך דחשבינן ליה התם גירי דידיה לענין הרחקה אע"ג דלא הוי אלא כמו גרמא בנזקין כדקאמרי' התם זאת אומרת גרמא בנזקין אסור פי' אעפ"י שפטור אסור וחייב להרחיק:
455
תנ״ו[שם]
מתני' השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנא' כי תצא אש ומצאה קוצים וגומר:
מתני' השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנא' כי תצא אש ומצאה קוצים וגומר:
456
תנ״ז[שם ע"ב]
וכתב ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וגו' וכתיב ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים. מאי קמיבעיא ליה. אמר רבא אמר ר"נ טמון באש קמיבעיא ליה אי כר"י דמחייב ואי כרבנן דפטרי ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. רב אמ גדישין דשעורין הוו קא מנטרי בהו פלשתים וקמיבעיא ליה מהו למיקלינהו להציל עצמו בממון של חבירו שלחו ליה אסור להציל א"ע בממון של חבירו אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורבנן ואיתימא רב בר מרי אמר גדישין דשעורים דישראל הוו וגדישים דעדשים דפלשתים הוו וקמיבעיא ליה מהו לאיחלופי גדישים דישראל דשעורין לפני בהמתו על מנת לשלם מגדישים דפלשתים. שלחו ליה חבול ישיב רשע גזלה ישלם אעפ"י שישלם רשע הוא. אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו:
וכתב ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וגו' וכתיב ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים. מאי קמיבעיא ליה. אמר רבא אמר ר"נ טמון באש קמיבעיא ליה אי כר"י דמחייב ואי כרבנן דפטרי ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. רב אמ גדישין דשעורין הוו קא מנטרי בהו פלשתים וקמיבעיא ליה מהו למיקלינהו להציל עצמו בממון של חבירו שלחו ליה אסור להציל א"ע בממון של חבירו אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורבנן ואיתימא רב בר מרי אמר גדישין דשעורים דישראל הוו וגדישים דעדשים דפלשתים הוו וקמיבעיא ליה מהו לאיחלופי גדישים דישראל דשעורין לפני בהמתו על מנת לשלם מגדישים דפלשתים. שלחו ליה חבול ישיב רשע גזלה ישלם אעפ"י שישלם רשע הוא. אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו:
457
תנ״ח[דף ס"א ע"א]
בשלמא למ"ד היינו תרתי היינו דכתיב ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי אלא למ"ד טמון באש קמיבעיא לי' מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם. משום דלא אמרינהו משמיה הגבורים אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרין הלכה משמו:
בשלמא למ"ד היינו תרתי היינו דכתיב ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי אלא למ"ד טמון באש קמיבעיא לי' מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם. משום דלא אמרינהו משמיה הגבורים אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרין הלכה משמו:
458
תנ״טשמעינן מהכא שאין לאדם להסתכן עצמו על דברי תורה ואם סיכן עצמו וניצול אין אומרי' הלכה משמו:
459
ת״סירוש' בפ' מצות חליצה גבי חליצה בינו לבינה ר"י הסנדלר עבד גרמיה מוכר מחטין עבד קומי דר' עקביא היא מכריז ואמר מאן בעי מחטין מאן בעי צינורין חליצה בינו לבינה מהו אוריק ר"ע רישא כוותיה ואמר אית לך כושין ואית לך בשר והרי התמסר עצמו על דברי תורה ותנינן ליה משמיה דתנן ר"י הסנדלר מכשיר:
460
תס״א[שם]
מתני' עברה הבערה גדר שהוא גבוה ארבע אמות או דרך רה"ר דהיינו שש עשרה אמה פטור. והתניא עברה גדר שהוא גבוה ד"א חייב. אמר ר"פ תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה שש אמות פטור חמש אמות פטור עד ארבע אמות פטור. ותנא ברא קחשיב מלמטה למעלה שתי אמות חייב שלש אמות חייב עד ארבע אמות חייב. לתנא דידן עד ועד בכלל ולתנא ברא עד ולא עד בכלל. אמר רבא ארבע אמות שאמרו אפי' בשדה קוצים אפי' היתה שדה שקפצה שם האור מעל הגדר מלאה קוצים שנוחה האש לבער בה פטור. אמר ר"פ משפת הקוצים ולמעלה פי' משפת קוצים ולמעלה בעינן גדר ארבע אמות כך פר"ח זצ"ל. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שאין הגדר גבוה מן השלהבת שאם היתה יותר גבוה מאי קא מפליג בין קולחת לנכפפת מה לי זו מה לי זו כיון שהגדר גבוה מהשלהבת עצמה. אף על פי שיש לפרש בנכפפת נקטפת כדמשמע בירושלמי שהרוח קוטפת ומולכת למרחוק אפי' תהא נקטפת פעמים כיון שהגדר גבוה למעלה ממנה מה יכולה להזיק אלא ודאי כשאין הגדר גבוה משלהבת מיידי. מיהו כשאין עצי הדליקה גבוהין מן הגדר דאי גבוהין מה מועיל שהגדר גבוה מן הקרקע הרי הוא כאלו המדורה על הגדר אלא בעצי הדליקה שוין לגדר איירי או נמוכים מעט מן הגדר. ותו יש לפרש דגבוה ארבע אמות דקאמר אעצי דליקה שהגדר גבוה מעצי הדליקה ארבע אמות ורב פפא בא להוסיף שמשפת קוצים ולמעלה בעינן ארבע אמות. אבל פשיטא דמתני' אעצי הדליקה קאמר ולשון עברה לא שייך אם לא היה הגדר גבוה מעצי הדליקה:
מתני' עברה הבערה גדר שהוא גבוה ארבע אמות או דרך רה"ר דהיינו שש עשרה אמה פטור. והתניא עברה גדר שהוא גבוה ד"א חייב. אמר ר"פ תנא דידן קא חשיב מלמעלה למטה שש אמות פטור חמש אמות פטור עד ארבע אמות פטור. ותנא ברא קחשיב מלמטה למעלה שתי אמות חייב שלש אמות חייב עד ארבע אמות חייב. לתנא דידן עד ועד בכלל ולתנא ברא עד ולא עד בכלל. אמר רבא ארבע אמות שאמרו אפי' בשדה קוצים אפי' היתה שדה שקפצה שם האור מעל הגדר מלאה קוצים שנוחה האש לבער בה פטור. אמר ר"פ משפת הקוצים ולמעלה פי' משפת קוצים ולמעלה בעינן גדר ארבע אמות כך פר"ח זצ"ל. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שאין הגדר גבוה מן השלהבת שאם היתה יותר גבוה מאי קא מפליג בין קולחת לנכפפת מה לי זו מה לי זו כיון שהגדר גבוה מהשלהבת עצמה. אף על פי שיש לפרש בנכפפת נקטפת כדמשמע בירושלמי שהרוח קוטפת ומולכת למרחוק אפי' תהא נקטפת פעמים כיון שהגדר גבוה למעלה ממנה מה יכולה להזיק אלא ודאי כשאין הגדר גבוה משלהבת מיידי. מיהו כשאין עצי הדליקה גבוהין מן הגדר דאי גבוהין מה מועיל שהגדר גבוה מן הקרקע הרי הוא כאלו המדורה על הגדר אלא בעצי הדליקה שוין לגדר איירי או נמוכים מעט מן הגדר. ותו יש לפרש דגבוה ארבע אמות דקאמר אעצי דליקה שהגדר גבוה מעצי הדליקה ארבע אמות ורב פפא בא להוסיף שמשפת קוצים ולמעלה בעינן ארבע אמות. אבל פשיטא דמתני' אעצי הדליקה קאמר ולשון עברה לא שייך אם לא היה הגדר גבוה מעצי הדליקה:
461
תס״באמר רב ל"ש דפטור אלא בקולחת אבל בנכפפת אפי' מאה מיל חייב. ושמואל אמר מתניתין בנכפפת אבל בקולחת אפילו פחות מד"א פטור. פירש"י זצ"ל בקולחת שקילוחה מתמר ועולה למעלה אבל בנכפפת שהרוח מטה אותה וכופה לצדדיה ומפסיק השלהבת ודולגת. לישנא אחרינא אש נמוכה והולכת ונפרכת בעשבים ובקסמים שעל גבי הקרקע. הילכך אפי' עברה דרך רה"ר רחבה מאה אמה חייב. תניא כוותיה דרב במה דברים אמורים בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצוין לה אפילו עד מאה מיל חייב. עברה (דרך) נהר או שלולית שהן רחבין שמונה אמות פטור. ופי' רש"י זצ"ל בד"א אם עברה דרך הרבים פטור. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פירש דאגדר קאי פלוגתא דרב ושמואל וגרסינן אבל בנכפפת אפי' עד מאה מיל חייב ולא גרסינן מאה מיל דלא שייך מיל בגובה ולפי הספרים דגרסי מיל צריך לומר דקאי אדרך הרבים. ואינו. דהא בסמוך מייתי משנה דרך הרבים וקאמרי' עלה מאן תנא משמע דעד השתא לא איירי בה. ואע"ג דברייתא דתניא כוותיה גרסינן מאה מיל דברוחב איירי ולא בגובה כדקתני ועצים מצויין לה מ"מ שפיר קאמר תניא כוותיה דברייתא מוקמא מתניתין בקולחת. דרך הרבים מאן תנא דאמר פטור אמר רבא ר"א היא דתנן במתני' ר"א אומר שש עשרה אמה כדרך רשות הרבים. פר"ח זצ"ל יש מי שאומר שיש בה ח' אמות כר"א דאמר אם יש לו י"ו אמה כדרך הרבים שידליק האש באמצעו פטור הנה יבוא לו ח' אמות מזה הצד וח' אמות מזה הצד כשיעור ברייתא:
462
תס״גויש אומרים מאן תנא דתניא אם יפסיק דרך הרבים פטור. ואמר רבא ר"א היא דתני שש עשרה אמה כדרך הרבי'. נהר. אמר רב נהר ממש ושמואל אמר אריתא דדלאי מ"ד נהר ממש אע"ג דלית ביה מיא הואיל ורחב היה כדרך הרבים. מ"ד אריתא דדלאי אי אית ביה מיא אין ואי לא לא:
463
תס״ד[שם ע"ב]
מתני' המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה ר"א בן עזריה אומר רואים אותה כאילו היא באמצע בית כור ואם יש לו חצי בית כור לכל רוח פטור. ופרש"י זצ"ל ובקולחת שדילגה וכדאוקמינא אבל בנכפפת ובוערת והולכת כל שעה אפי' עד מאה מיל חייב. ר"א אומר י"ו אמה כדרך רשות הרבים ר"ע אומר חמשים אמה. ר"ש אומר שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה. ס"ד ה"ק שלם ישלם כל מה שהדליק בין רחוק בין קרוב. ופרכינן דלית ליה לר"ש שיעורא והתנן לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא א"כ יש על גביו גובה ארבע אמות פירש"י זצ"ל בני העיר מעכבין עליו שלא תבער אש בתיקרה היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק. ר"ש אומר לא נאמרו שיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם. אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה הכל לפי גבוהה של דליקה. פר"ח זצ"ל למעלה מגובה של דליקה צריך ד' אמות והיינו כלשון שני דפרשית לעיל. ורבי' יצחק אלפסי זצ"ל כתב הכל לפי גבוהה של דליקה קאמר שאם תעבור יותר מן הראוי לגובהה פטור ואם לא עברה אלא לגובהה והזיקה חייב. והנה אית ליה לר"ש שיעורא ליפטר ולא תיקשי דידיה אדידיה. אמר רב יהודה אמ"ש הלכה כר"ש וכן אמר רבא אר"נ אמ"ש הלכה כר"ש:
מתני' המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה ר"א בן עזריה אומר רואים אותה כאילו היא באמצע בית כור ואם יש לו חצי בית כור לכל רוח פטור. ופרש"י זצ"ל ובקולחת שדילגה וכדאוקמינא אבל בנכפפת ובוערת והולכת כל שעה אפי' עד מאה מיל חייב. ר"א אומר י"ו אמה כדרך רשות הרבים ר"ע אומר חמשים אמה. ר"ש אומר שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה. ס"ד ה"ק שלם ישלם כל מה שהדליק בין רחוק בין קרוב. ופרכינן דלית ליה לר"ש שיעורא והתנן לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא א"כ יש על גביו גובה ארבע אמות פירש"י זצ"ל בני העיר מעכבין עליו שלא תבער אש בתיקרה היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק. ר"ש אומר לא נאמרו שיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם. אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה הכל לפי גבוהה של דליקה. פר"ח זצ"ל למעלה מגובה של דליקה צריך ד' אמות והיינו כלשון שני דפרשית לעיל. ורבי' יצחק אלפסי זצ"ל כתב הכל לפי גבוהה של דליקה קאמר שאם תעבור יותר מן הראוי לגובהה פטור ואם לא עברה אלא לגובהה והזיקה חייב. והנה אית ליה לר"ש שיעורא ליפטר ולא תיקשי דידיה אדידיה. אמר רב יהודה אמ"ש הלכה כר"ש וכן אמר רבא אר"נ אמ"ש הלכה כר"ש:
464
תס״ההאי פיסוקא דשמואל אמתניתין ולא אמתני' דפ' לא יחפור דהא לא איקבעה מילתיה דשמואל בפרק לא יחפור. ורבינו חננאל ז"ל כתב בשמעתין ובפ' הבית והעליה נראין הדברי' כי הא דר"ש שינוי' היא משום דאמ' התם אמר רבא רשב"ג ור"י ור"ש כולהו ס"ל כל שנתנו לו חכמים רשות אם הזיק פטור מלשלם. ר"ש דתנן ר"ש אומר לא אמרן כל שיעורין הללו אלא אם הזיק פטור מלשלם. ופירש ר"ח התם וקיי"ל דהני כולהו שיטה אינון ולית הילכתא כחד מנייהו אלא משלם מה שהזיק בסתם מתני'. וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל התם לדבריהם לית הילכתא כר"ש דמתני' אתמהא הא רבנן נמי פטרי כל חד וחד כשיעוריה. ואפשר שפיר דהילכתא כר"ש דאפילו אם ת"ל שיטה היא אפשר דהוי הילכתא כשיטה כדפיר' בקידושין. וה"נ מסתברא דהא רבא אוקמי' לר"ש בשיטה בפ' הבית והעליה ואיהו גופיה פסיק הכא כר"ש. ותו דלא אוקמי' בשיטה אלא לענין תנור וכירים אבל לא לענין המדליק דלאו חד טעמא הוא כדפריך . ושני רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וז"ל ואי קשיא לך מ"ש התם גבי תנור וכירים דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ"ה משלם מה שהזיק ומ"ש הכא דפטור. לא תיקשי לך הכא דלפי צורך שעה קא מדליק וקא מרחיק ליה בשיעוריה וקא עברה הדליקה יותר משיעורא אנוס הוא דמאי הוה ליה למיעבד. הילכך מכה בידי שמים הוא לפיכך פטור דלא יכול להדורה. אבל התם גבי תנור וכירים כיון דתדיר הוא מדליק איבעיא ליה לעיוני אי איכא היזקא לחבריה מסלק היזקיה. וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב. תדע דהא רבנן דפליגי עליה דר"ש בתנור דקא יהיב שיעורא לפטור הכא אינהו גופייהו יהבי שיעורא לפטור:
465
תס״ו[שם]
מתני' המדליק את הגדיש והיה בו כלים ר"י אומר ישלם מה שבתוכו וחכ"א אינו משלם אלא גדיש של חטים או של שעורין. היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. ומודים חכמים לר"י במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכו שדרך בני אדם להעמיד בבתים. (אמר ר') אוקמא רבא למתני' דבתרתי פליגי. פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו כר"י מחייב אטמון ופליגי נמי במדליק בתוך של חבירו דר"י סבר משלם כל מה שבתוכו ואפי' ארנקי. ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין דהיינו קרשים נקובים ובהן יתידות ודשין בהן את התבואה וכלי הבקר הוא דמשתלם. כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם. לקמן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל כרבנן:
מתני' המדליק את הגדיש והיה בו כלים ר"י אומר ישלם מה שבתוכו וחכ"א אינו משלם אלא גדיש של חטים או של שעורין. היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. ומודים חכמים לר"י במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכו שדרך בני אדם להעמיד בבתים. (אמר ר') אוקמא רבא למתני' דבתרתי פליגי. פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו כר"י מחייב אטמון ופליגי נמי במדליק בתוך של חבירו דר"י סבר משלם כל מה שבתוכו ואפי' ארנקי. ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין דהיינו קרשים נקובים ובהן יתידות ודשין בהן את התבואה וכלי הבקר הוא דמשתלם. כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם. לקמן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל כרבנן:
466
תס״ז[שם]
ת"ר המדליק את הגדיש והיה בו כלים ודלקו ר"י אומר משלם כל מה שבתוכו וחכ"א אינו משלם אלא גדיש של חטים או גדיש של שעורין ורואין כאילו מקום כלים מלא תבואה. במד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו. אבל במדליק בתוך של חבירו ד"ה משלם כל מה שבתוכו. רבא מתרץ לטעמיה בכלים שדרכן להטמין בגדיש. ומודה ר' יהודה לחכמים במשאיל מקום לחבירו להגדיש והגדיש והטמין שאינו משלם אלא דמי גדיש בלבד אם הבעיר בעל השדה דא"ל דלא קביל עליה אלא נטירותא דגדיש. להגדיש חטים והגדיש שעורין. שעורין והגדיש חטים. חטים וחיפן בשעורין. שעורין וחיפן חטים שאינו משלם אלא דמי שעורין בלבד אע"פ שנתן לו רשות לחטים אינו משלם אלא שעורין דא"ל אני לא ראיתי אלא שעורין לפיכך לא נזהרתי בהם כ"כ. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל במדליק בתוך שלו איירי. דאי במדליק בתוך של חבירו שעורין והגדיש חטים למה לא ישלם חטים כיון דחזי להו ובסמוך מדמו להו לנותן דינר לאשה ופשעה בו משמע דהיינו מדליק בתוך שלו ואכלה בתוך של חבירו:
ת"ר המדליק את הגדיש והיה בו כלים ודלקו ר"י אומר משלם כל מה שבתוכו וחכ"א אינו משלם אלא גדיש של חטים או גדיש של שעורין ורואין כאילו מקום כלים מלא תבואה. במד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו. אבל במדליק בתוך של חבירו ד"ה משלם כל מה שבתוכו. רבא מתרץ לטעמיה בכלים שדרכן להטמין בגדיש. ומודה ר' יהודה לחכמים במשאיל מקום לחבירו להגדיש והגדיש והטמין שאינו משלם אלא דמי גדיש בלבד אם הבעיר בעל השדה דא"ל דלא קביל עליה אלא נטירותא דגדיש. להגדיש חטים והגדיש שעורין. שעורין והגדיש חטים. חטים וחיפן בשעורין. שעורין וחיפן חטים שאינו משלם אלא דמי שעורין בלבד אע"פ שנתן לו רשות לחטים אינו משלם אלא שעורין דא"ל אני לא ראיתי אלא שעורין לפיכך לא נזהרתי בהם כ"כ. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל במדליק בתוך שלו איירי. דאי במדליק בתוך של חבירו שעורין והגדיש חטים למה לא ישלם חטים כיון דחזי להו ובסמוך מדמו להו לנותן דינר לאשה ופשעה בו משמע דהיינו מדליק בתוך שלו ואכלה בתוך של חבירו:
467
תס״ח[דף ס"ב ע"א]
אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא והלכה והזיקתו משלמת של זהב משום דא"ל מאי הוה לך גביה דאזיקתיה בידים ששרפתו או שהשלכתו לנהר:
אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא והלכה והזיקתו משלמת של זהב משום דא"ל מאי הוה לך גביה דאזיקתיה בידים ששרפתו או שהשלכתו לנהר:
468
תס״טולא דמיא למשאיל מקום לחבירו להגדיש גדיש שעורין והגדיש חטים דאמרן לעיל דאינו משלם אלא דמי שעורין. דמבעיר לאו מזיק בידים הוא אלא פושע כדכתיב כי תצא אש מעצמה. אבל הכא פשעה בו שלא שמרתו כדרך השומרי' אבל אבדה משלמת של כסף משום דאמרה ליה נטירותא דכספא קבילית עלי נטירותא דדהבא לא קבילית עלי:
469
ת״ע[שם]
אמר רבא מילתא שמיע לר"י ולא ידענא מאי היא. אמר שמואל ולא ידע אבא מילתא דשמיע ליה לר"י דמחייב אנזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו כי היכי דתקון רבנן לנגזל לישבע כמה גזלו ויטול במסכת שבועות ואלו נשבעים ונוטלין השכיד והנגזל. כך תקנו באש שישבע ויטול כמה הטמין ויטול:
אמר רבא מילתא שמיע לר"י ולא ידענא מאי היא. אמר שמואל ולא ידע אבא מילתא דשמיע ליה לר"י דמחייב אנזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו כי היכי דתקון רבנן לנגזל לישבע כמה גזלו ויטול במסכת שבועות ואלו נשבעים ונוטלין השכיד והנגזל. כך תקנו באש שישבע ויטול כמה הטמין ויטול:
470
תע״א[שם]
בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לא. אליבא דמ"ד (דאמר) לא דיינינן דינא דגרמי לא תיבעי לך דהא לא דיינינן דינא דגרמי במסורות. אלא למ"ד דיינינן עשו תקנת נגזל במסור דמשתבע ושקיל או לא. לא ידענא מאי תיקו. כתב רבי' יצחק אלפסי זצ"ל כגון שיש עדים שמסר אותו ואיבד את ממונו אבל אינם יודעים כמה איבד לו מי עשו תקנת נגזל במסור ומשתבע ושקיל או לא תיקו. וכל תיקו דממונא לקולא עכ"ל. ובפר"ח זצ"ל כתב וקיי"ל כל תיקו דממונא לקולא ולא מישתבע ולא שקיל מידי עכ"ל:
בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לא. אליבא דמ"ד (דאמר) לא דיינינן דינא דגרמי לא תיבעי לך דהא לא דיינינן דינא דגרמי במסורות. אלא למ"ד דיינינן עשו תקנת נגזל במסור דמשתבע ושקיל או לא. לא ידענא מאי תיקו. כתב רבי' יצחק אלפסי זצ"ל כגון שיש עדים שמסר אותו ואיבד את ממונו אבל אינם יודעים כמה איבד לו מי עשו תקנת נגזל במסור ומשתבע ושקיל או לא תיקו. וכל תיקו דממונא לקולא עכ"ל. ובפר"ח זצ"ל כתב וקיי"ל כל תיקו דממונא לקולא ולא מישתבע ולא שקיל מידי עכ"ל:
471
תע״בוראינו שפסק בספר שבועות כי נשבע כמה נענש ונוטל מן המוסר חצי מה שענשו דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין. ותיקו דממונא ספק ספיקא הוא ובהדיא אמרינן דמוסד הוא מכ"ד אבות נזיקין הוא ולא קנסא הוא אלא ממונא והוא מפורש בריש מסכתא ולא עוד אלא דחזינא דסוגיא דשמעתין במסקנ' עשו תקנת נגזל במפסיד ממון בידים ונשבע ושקיל עכ"ל. מיהו איננו נראה לרבינו יצחק כלל לחייב משום תיקו. ור"ת זצ"ל מפרש דהך בעיא היא כשהמוסר מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל בשבועות שהגזלן דומה שמכחישו אבל אם המוסר בעצמו אינו יודע כמה. ישבע הנמסר במה הפסיד ויטול. ונראה לרבי' יצחק זצ"ל דהך בעיא אפילו אין המוסר יודע דומיא דתקנת נגזל באשו שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק הוא דמיבעיא ליה במסור אי עשו תקנת נגזל במסור או לא:
472
תע״גבספר החפץ כתוב מצינו בתשובות שאילות של רב נטרונאי גאון שיהודי שמגרים ומאניס את חבירו ומפסידו ומענישו ממון ואין עדות באותו הענוש מה יעשה. והשיב ואמר כך הדין שהמוסר והמגרים לא מצו לאשתבועי ואפקועי דהיכא (ד)אמרי' כל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין היכא דקים להו עלה דמלתא אבל הכא כיון דאמ' דסתם אנס... הוא וממון דישראל כיון דנפל ביד... אין להם חנינה לפיכך נשבע הנגדם והנמסר ושקיל כל הענוש מיד המוסד:
473
תע״דוהיכא ששני ישראל דרים בישוב ואין להם עדים ואתא חד וקא צווח על חבריה דמסריה לשלטון או.... והוא אומר להד"מ זה היה מעשה והורה רבי אליעזר ממיץ זצ"ל בשם רבינו יעקב זצ"ל שיש לו לישבע לפני השלטון שלא דבר לשלטון על שכנגדו שום דבר רע המביאו לידי הפסד.
474
תע״הוזו תשובת רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל שהשיב להחבר ר' יוסף בן הח' ר' שלמה:
475
תע״וואשר שאלת על ראובן שתובעו את שמעון מאה דינר שמסר אותו למלכות. השיב שמעון אין לך בידי. מעולם לא דברתי כנגדך למלכות. וחייבוהו ב"ד שבועת היסת בתקנת דר"נ וראייתם ממה שפירש בקונטרס בפ' יש נוחלין בההיא דשלח רבב"א לרב יוסף עבדי גנבת והלה אומר לא גנבתי. מה טיבו אצלך אתה מכרתיו לי אתה נתת לי במתנה רצונך השבע וטול. נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו. דמאי דנקט עבדי גנבת רבותא נקט דל"מ בשאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והפכה לשכנגדו דלא מצי למיהדר ולמימר אשבע אני ואפטר אלא אפי' עבדים דלא שייכא בהו שבועה כלל אפ"ה כיון שהשביעו לא מצי למיהדר. והוקשית על פירוש זה למימר דאין כאן שבועה על הנתבע כיון שזה טוען גנבת ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דכי ההיא דכל הנשבעין דזה אומר גנובים וזה אומר שאולים ואיני יודע מאי קשיא לך דשבועת היסת מנין לך להפקיע מטעם זה דנהי דאין נאמן לומר גנובים להוציאו בולא כלום כמו בטענת שאולים. מ"מ שבועת היסת מיהא איכא מטעם דחזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו. ואפי' היה כדבריך דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ושבועת היסת נמי ליכא מכל מקום לאו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו. ואם ממעשה אינש לא חשיד. מדיבודא (אפשר) מיהא אפשר דחשיד. ואפי' ממעשה נמי אין לדמות כל עניני איסורין אהדדי ואין לך אלא מה שאתה מוצא גניבה ולא שאר הפסד דמה לי מוסר ומה לי נגזל. ולשונך שכתבת דאין לשום אדם להחזיק חבירו בעבירות אם לא הוחזק באותה עבירה בעדים. לא הבנתי דאם בכל העבירות אתה בא לומר כן ל"ש גנובין ל"ש גזולין אם כן גם כשיאמר שאולין לא יהא נאמן דהא מחזיקו בגזלן כמו שאומר לקוחין אם לא תחלק בין בא לידו בתורת שאלה לבא בידו בתורת גזל. מיהו אין נראה לי לחלק בכל זה אלא בכל דבר יש שבועת היסת ואפי' בקרקעות כמו שפי' רב האי גאון זצ"ל מדרבנן כמו שפי' במקום אחר בתוך ב"ב בח"ז ב"ת הבתים. ולכאורה סתם אורה ע"י גזל ולא חלק הגאון דבר. ואתה זך ונבר שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כחשקי יצחק בר אברהם זצ"ל תנצב"ה:
476
תע״זבספר החפץ. רב פלטו ראש ישיבה אמר מסור פסול לעדות לא מיבעיא מסור גמור ומפורסם אלא אפי' אינש דסני לחבריה וא"ל בפני רבים אזילנא ומסרינא לך מן דיבריה רשע הוא וכי אמרו רבנן לא נחשדו ישראל על כך ה"מ דסני ליה ושתיק מישתק אבל הכא דקא פעי בפרהסי' מדיבורא קא מזיק ופסול לעדות. והכי איפסיקית בתרתי מתיבתא דינא דמסור:
477
תע״ח[שם]
ההוא גברא דבטש בה בכוספתא דחבריה שדייה בנהרא. פי' כוסכתא ארגז שמניחין בו כספים. הוה קא טעין ואמר הכי והכי הוה לי בגוה יתיב רב אשי וקא מעיין בה כי האי גוונא מאי. א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לאו היינו מתניתין דתנן מודים חכמים לר"י במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך ב"א להניח בבתים. א"ל אי דקא טעין מידי דאורחיה הכי נמי לא קמיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דטעין מרגניתא מי מנחי אינשי מרגנית' בכוספתא אי לא. לא ידענא תיקו. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אפילו שיש עדים שהיה בו מרגניתא מיבעיא ליה דשמא לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה להאי ולא אמר לך מאי הוה לך גביה דאזקיתיה כיון דלא רגילי אינשי לאנוחי כלל. ולא דמי לדינר זהב דלעיל שאמר לה של כסף דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה טפי דפעמים שאומר כן דידא שאם היתה יודעת שהוא של זהב לא היתה שומרתו. ולא דמי לארנקי בגדיש דרגילי טפי ומניחין מרגיניתא בכוספתא. ואין נראה לי לפרש דלענין שבועה קמיבעיא ליה מי עשו תקנת נגזל ויהא נאמן לומר שהיתה בו מרגניתא. דא"כ מה היה אומר רב אשי לאו היינו מתני' מה ענין זה למשנתינו:
ההוא גברא דבטש בה בכוספתא דחבריה שדייה בנהרא. פי' כוסכתא ארגז שמניחין בו כספים. הוה קא טעין ואמר הכי והכי הוה לי בגוה יתיב רב אשי וקא מעיין בה כי האי גוונא מאי. א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לאו היינו מתניתין דתנן מודים חכמים לר"י במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך ב"א להניח בבתים. א"ל אי דקא טעין מידי דאורחיה הכי נמי לא קמיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דטעין מרגניתא מי מנחי אינשי מרגנית' בכוספתא אי לא. לא ידענא תיקו. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אפילו שיש עדים שהיה בו מרגניתא מיבעיא ליה דשמא לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה להאי ולא אמר לך מאי הוה לך גביה דאזקיתיה כיון דלא רגילי אינשי לאנוחי כלל. ולא דמי לדינר זהב דלעיל שאמר לה של כסף דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה טפי דפעמים שאומר כן דידא שאם היתה יודעת שהוא של זהב לא היתה שומרתו. ולא דמי לארנקי בגדיש דרגילי טפי ומניחין מרגיניתא בכוספתא. ואין נראה לי לפרש דלענין שבועה קמיבעיא ליה מי עשו תקנת נגזל ויהא נאמן לומר שהיתה בו מרגניתא. דא"כ מה היה אומר רב אשי לאו היינו מתני' מה ענין זה למשנתינו:
478
תע״טכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל מהא שמעינן דלית הילכתא כר' יהודה לענין טמון באש דאי ס"ד דהילכתא כר"י מאי קמיבעיא ליה מי עבדי אינשי דמנחי מרגניתא בכוספתא אי לא. הא קיי"ל דר"י בתרתי פליגי בהדי רבנן במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר"י מחייב אטמון. ופליגי במדליק בתוך של חבירו דר"י סבר ישלם כל מה שבתוכו ואפי' ארנקי ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כמו מוריגים וכלי הבקר הוא דמשלם וכלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא. אלא מדאיבעיא ליה לרב אשי היכי שמעינן דכרבנן ס"ל. ועוד הא אשכחינן בהדיא דרב אשי כרבנן ס"ל לעיל דיש פרקין תניא ארבעה דברים אמר"י כל העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וקתני הכופף קמתו ש"ח בפני הדליקה ואוקמא רב אשי בטומן קמתו איתמר משום דהוי נזקי טמון באש ופטור כרבנן. וחזינא מאן דפסק הילכת' כר' יהודה מהא דלעיל בשמעתין דאמר רב שמיעית ליה מילתא לר"י וכו' והא לאו טעמא הוא דמדאמר לר' יהודה דמחייב על נזקי טמון באש ש"מ דלית הילכתא כוותיה ואי אמרת למאי הילכתא אמרי' להא דר"י למיגמר מיניה לרבנן במקום דעבדי אינשי דמנחי כגון האי דבטש בכוספתא לחבריה ושדא בנהרא. וכגון המדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שדרך בני אדם להניח בבתים דמשתבע על דעבדי אינשי דמנחי בגויה ושקיל. עכ"ל:
479
ת״פ[שם]
אמר ליה רב יימר לרב אשי טענו כסא דכספא בבירה מאי. א"ל חזינא אי אינש אמיד הוא אי נמי אינש מהימנא הוא דמפקידי אינשי גביה טענתיה טענה משתבע ושקיל ואי לא לאו כל כמיני'. פר"ח זצ"ל עשו תקנת נגזל כמפסיד ממון חבירו בידים. ירושלמי חד בר נש אפקיד בהדיה חבריה חד שק צרור ואידעו אונס הדין הוה אמר סיגין הוה מלא ואיהו הוה אמר מיטכסין הוה מלא אתא עובדא קומיה דרב ואמר הרי זה נשבע ונוטל. ר' יוחנן בעי מהו שיטעננו דברים שאינם ראוין לו נשמעינה מן הדא אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא מית בר זיזא ומית אריסיה דבר זיזא אתא עובדא קומיה ר' ישמעאל בר' יוסי אמר מאן לא ידע דכל מה דאית ליה לאריסיה דבר זיזא דבר זיזא הוא די תיהבון לבנוי דבר זיזא הוה ליה לבר זיזא בנין רבבין ובנין זקיקין אמי' יסבון רבביא פלגיא ומאן דדקיקא רבן יסבון פלגא דמר' ר' ישמעאל בר' יוסי אתא עובדא קומיה ר' חייא אמר אי מאן מן הדא ליתא את ש"מ כלום יתהיבונן לבנוי דאריסיה א"ל מריה דפקדונא כבר יהבית פלגא א"ל מה שנתת עפ"י ב"ד אתה נותן מהו דיימרון בנוהי דאריסיה לבנוהי דבר זיזא הוו לו מאן דנסביתון יכילון למימר להן מה שנעשה על פי ב"ד נעשה. מהו דיימרין דקיקיא לרבביא נחלוק עמכון יכלין למימר להו מציאה מצאנו. אמר ר' יצחק לית בין רקיקיא לרברביא אלא כמי שניתן להם במתנה:
אמר ליה רב יימר לרב אשי טענו כסא דכספא בבירה מאי. א"ל חזינא אי אינש אמיד הוא אי נמי אינש מהימנא הוא דמפקידי אינשי גביה טענתיה טענה משתבע ושקיל ואי לא לאו כל כמיני'. פר"ח זצ"ל עשו תקנת נגזל כמפסיד ממון חבירו בידים. ירושלמי חד בר נש אפקיד בהדיה חבריה חד שק צרור ואידעו אונס הדין הוה אמר סיגין הוה מלא ואיהו הוה אמר מיטכסין הוה מלא אתא עובדא קומיה דרב ואמר הרי זה נשבע ונוטל. ר' יוחנן בעי מהו שיטעננו דברים שאינם ראוין לו נשמעינה מן הדא אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא מית בר זיזא ומית אריסיה דבר זיזא אתא עובדא קומיה ר' ישמעאל בר' יוסי אמר מאן לא ידע דכל מה דאית ליה לאריסיה דבר זיזא דבר זיזא הוא די תיהבון לבנוי דבר זיזא הוה ליה לבר זיזא בנין רבבין ובנין זקיקין אמי' יסבון רבביא פלגיא ומאן דדקיקא רבן יסבון פלגא דמר' ר' ישמעאל בר' יוסי אתא עובדא קומיה ר' חייא אמר אי מאן מן הדא ליתא את ש"מ כלום יתהיבונן לבנוי דאריסיה א"ל מריה דפקדונא כבר יהבית פלגא א"ל מה שנתת עפ"י ב"ד אתה נותן מהו דיימרון בנוהי דאריסיה לבנוהי דבר זיזא הוו לו מאן דנסביתון יכילון למימר להן מה שנעשה על פי ב"ד נעשה. מהו דיימרין דקיקיא לרבביא נחלוק עמכון יכלין למימר להו מציאה מצאנו. אמר ר' יצחק לית בין רקיקיא לרברביא אלא כמי שניתן להם במתנה:
480
תפ״א[שם]
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן. א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני. לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני:
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן. א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני. לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני:
481
תפ״ב[שם ע"ב]
מתני' גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב גמל שהוא טעון פשתן ועבר ברשות הרבים נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הנמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב. ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור:
מתני' גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב גמל שהוא טעון פשתן ועבר ברשות הרבים נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הנמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב. ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור:
482
תפ״גהדרן עלך פרק הכונס
483
תפ״דפרק מרובה
484
תפ״ה[שם]
מרובה מידת תשלומי כפל מתשלומין ארבעה וחמשה שמידת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים ומידת תשלומי ארבע' וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד שנא' כי יגנוב איש שור או שה:
מרובה מידת תשלומי כפל מתשלומין ארבעה וחמשה שמידת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים ומידת תשלומי ארבע' וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד שנא' כי יגנוב איש שור או שה:
485
תפ״ו[שם]
אמר ר' חייא בר אבא אר"י הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל. טבח ומכר משלם תשלומי ארב' וחמשה והוא שנשבע ואח"כ באו עדים אבל בלא שבועה אינו משלם אלא קרן. ודוקא בטוען טענת גנב אבל בטוען טענת אבידה בפקדון אע"ג דנשבע אינו משלם תשלומי כפל כדתנא בהגוזל קמא ומייתי לה לקמן בשמעתין א"ל היכן פקדוני א"ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. היכן פקדוני ואמר נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. קתני מיהת בטוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל אבל בטוען טענת אבידה לא משלם כפל וטוען טענת גנב נמי בשבועה אין שלא בשבועה לא והכל יליף לה מקראי וגנב עצמו משלם תשלומי כפל אפי' בלא שבועה כדפרכי' לקמן ואימא גנב עצמו בשבועה אין שלא בשבועה לא. לא ס"ד דתניא ר' יעקב אומר שנים ישלם ישלם בלא שבועה אתה אומר שלא בשבועה או אינו אלא בשבועה אמרת לא כך היה מאי לא כך היה אמר אביי לא ליכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב ותיתי בק"ו מטוען טענת גנב ומה טוען טענת גנב דבהיתיר' אתא לידיה אמר קרא לישלם תרי גנב עצמו לא כ"ש. אלא שנים ישלם דכתב רחמנא ל"ל דאפי' שלא בשבועה:
אמר ר' חייא בר אבא אר"י הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל. טבח ומכר משלם תשלומי ארב' וחמשה והוא שנשבע ואח"כ באו עדים אבל בלא שבועה אינו משלם אלא קרן. ודוקא בטוען טענת גנב אבל בטוען טענת אבידה בפקדון אע"ג דנשבע אינו משלם תשלומי כפל כדתנא בהגוזל קמא ומייתי לה לקמן בשמעתין א"ל היכן פקדוני א"ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. היכן פקדוני ואמר נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. קתני מיהת בטוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל אבל בטוען טענת אבידה לא משלם כפל וטוען טענת גנב נמי בשבועה אין שלא בשבועה לא והכל יליף לה מקראי וגנב עצמו משלם תשלומי כפל אפי' בלא שבועה כדפרכי' לקמן ואימא גנב עצמו בשבועה אין שלא בשבועה לא. לא ס"ד דתניא ר' יעקב אומר שנים ישלם ישלם בלא שבועה אתה אומר שלא בשבועה או אינו אלא בשבועה אמרת לא כך היה מאי לא כך היה אמר אביי לא ליכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב ותיתי בק"ו מטוען טענת גנב ומה טוען טענת גנב דבהיתיר' אתא לידיה אמר קרא לישלם תרי גנב עצמו לא כ"ש. אלא שנים ישלם דכתב רחמנא ל"ל דאפי' שלא בשבועה:
486
תפ״ז[דף סג ע"א]
ואמר ר' חייא בר אבא אר"י הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל שנאמר על כל אבידה אשר יאמר וגו' ישלם שנים:
ואמר ר' חייא בר אבא אר"י הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל שנאמר על כל אבידה אשר יאמר וגו' ישלם שנים:
487
תפ״ח[דף סה ע"א]
אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי ארבעה וחמשה כעין העמדה בדין. ואוקמי' הא דרב לענין ביוקרא וזולא ודייקינן ה"ד אילימא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה זוזי קרן כעין שגנב לימא פליגא דרב אדרבא דאמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף ארבעה זוזי אי תברה אי שתיה משלם ארבעה. אי תבר ממילא לא משלם אלא זוזא:
אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי ארבעה וחמשה כעין העמדה בדין. ואוקמי' הא דרב לענין ביוקרא וזולא ודייקינן ה"ד אילימא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה זוזי קרן כעין שגנב לימא פליגא דרב אדרבא דאמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף ארבעה זוזי אי תברה אי שתיה משלם ארבעה. אי תבר ממילא לא משלם אלא זוזא:
488
תפ״טאמרי כי קאמר רב דמעיקרא שויא ארבעה זוזי ולבסוף שויא זוזא קרן כעין שגנב תשלומי כפל תשלומי ארבעה וחמשה בשעת העמדה בדין:
489
ת״צתניא גנב כחושה והשמינה הגנב שפיטמה משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב משום דא"ל אנא מפטימנא ואת שקלת. גנב שמינה והכחישה הגנב בידים או בטורח מלאכה או במקל משלם תשלומי כפל תשלומי ארבעה וחמשה בעין שגנב משום דא"ל מה לי קטלה כולה ומה לי קטלה פלגא. פי' רש"י זצ"ל הילכך מההיא שעתא אתחלא לה טביחה:
490
תצ״א[שם ע"ב]
אמר ר' אילעאי גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ומשלם תשלומי כפל כעין שגנב והיינו דאמר רב לקמן בשמעתין טלאים בשל מעיקרא דמין בשל עכשיו אבל תשלומין ארבעה וחמשה אינו משלם כלל:
אמר ר' אילעאי גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ומשלם תשלומי כפל כעין שגנב והיינו דאמר רב לקמן בשמעתין טלאים בשל מעיקרא דמין בשל עכשיו אבל תשלומין ארבעה וחמשה אינו משלם כלל:
491
תצ״בופסק רבי' יצחק אלפסי זצ"ל הלכה כר' אילעאי דתנן לקמן בהגוזל קאמר' כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ואמרי' בגמ' לאתויי מאי לאתויי הא דר' אילעאי דאמר ר' אילעאי גזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו וכו':
492
תצ״ג[דף סו ע"א]
אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא. כתיבא והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא הוא בעי לשלומי. תנינא הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה. אי נמי מהכא לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור אלמא שינוי קונה. יאוש אמרי רבנן דקני מיהו לא ידענא אי מדאורייתא אי מדרבנן דחזי אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמיאש מרה מיניה מקמי דתיתי לידיה וקני ליה או דילמא אבידה היא דכי אתא לידיה בהיתירא אתאי לידיה אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דאמור רבנן דנקני משום תקנת השבים. ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה ואפי' מדרבנן:
אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא. כתיבא והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא הוא בעי לשלומי. תנינא הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה. אי נמי מהכא לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור אלמא שינוי קונה. יאוש אמרי רבנן דקני מיהו לא ידענא אי מדאורייתא אי מדרבנן דחזי אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמיאש מרה מיניה מקמי דתיתי לידיה וקני ליה או דילמא אבידה היא דכי אתא לידיה בהיתירא אתאי לידיה אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דאמור רבנן דנקני משום תקנת השבים. ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה ואפי' מדרבנן:
493
תצ״דפר"ח זצ"ל ור"י אמר יאוש כדי כגון גזילה וכיוצא בה לא קני ואפי' מדרבנן. וקיי"ל בהא דאביי כרב יוסף:
494
תצ״ה[שם]
מתני' אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ולא הטובח ולא המוכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה:
מתני' אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ולא הטובח ולא המוכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה:
495
תצ״ו[דף סח ע"א]
איתמר המוכר לפני יאוש רב נחמן אמר חייב רב ששת אמר פטור. רב נחמן אמר חייב ומכרו אמר רחמנא והא זבן ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש. רב ששת אמר פטור חיוביה לאחר יאוש הוא דאהני מעשיו אבל לפני יאוש דלא אהני מעשיו לא מיחייב דומיא דטביחה בעינן דאהנו מעשיו:
איתמר המוכר לפני יאוש רב נחמן אמר חייב רב ששת אמר פטור. רב נחמן אמר חייב ומכרו אמר רחמנא והא זבן ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש. רב ששת אמר פטור חיוביה לאחר יאוש הוא דאהני מעשיו אבל לפני יאוש דלא אהני מעשיו לא מיחייב דומיא דטביחה בעינן דאהנו מעשיו:
496
תצ״זפר"ח זצ"ל וקיי"ל כר"נ דדיינא הוא ורב נחמן ורב ששת הלכתא כרב נחמן בדיניה . ולא עוד אלא דהא ר' יוחנן קאי כוותיה דאמר חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש:
497
תצ״ח[דף ע ע"א]
אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא דהיינו הרשאה אמטלטלי. א"ל רב אשי לאמימר מ"ט א"ל משום דר' יוחנן דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש. זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. הילכך הכא נמי הואיל ואינו ברשות בעלים אינו יכול להקנותן לשליח הלכך אם אבד יכול לחזור ולתובעו מיד הנאמן. איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה אם תבעו מפקיד לנאמן וכפר בו דמחזי דחתמינן אשיקרא דיהיב ליה לשליח מידי דלית ליה גביה . אבל לא כפריה כתבינן:
אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא דהיינו הרשאה אמטלטלי. א"ל רב אשי לאמימר מ"ט א"ל משום דר' יוחנן דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש. זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. הילכך הכא נמי הואיל ואינו ברשות בעלים אינו יכול להקנותן לשליח הלכך אם אבד יכול לחזור ולתובעו מיד הנאמן. איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה אם תבעו מפקיד לנאמן וכפר בו דמחזי דחתמינן אשיקרא דיהיב ליה לשליח מידי דלית ליה גביה . אבל לא כפריה כתבינן:
498
תצ״ט[שם]
אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתב ביה זיל דון זכי ואפיק לנפשך לית בה מששא מ"ט משום דא"ל האיך נאמן לשליח לאו בעל דברים דידי את:
אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתב ביה זיל דון זכי ואפיק לנפשך לית בה מששא מ"ט משום דא"ל האיך נאמן לשליח לאו בעל דברים דידי את:
499
500[שם]
ואמר אביי אי כתב בה למחצה לשליש ולרביע דון זכי ואפיק לנפשך והמותר שלי מינו דמשתעי נאמן בהדי שליח אפלנא על כרחיה דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את משתעי אכוליה:
ואמר אביי אי כתב בה למחצה לשליש ולרביע דון זכי ואפיק לנפשך והמותר שלי מינו דמשתעי נאמן בהדי שליח אפלנא על כרחיה דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את משתעי אכוליה:
500
501[שם]
ואמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה. פירש"י זצ"ל ואי תפס שליח ממון משל נאמן לא מפקינן מיניה ואע"ג דלא כתב ביה ואפיק לנפשך. לישנא אחרינא ואי תפס שליח ממון שהוציאו ועיכבו לעצמו לא מפקינן מיניה.
ואמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה. פירש"י זצ"ל ואי תפס שליח ממון משל נאמן לא מפקינן מיניה ואע"ג דלא כתב ביה ואפיק לנפשך. לישנא אחרינא ואי תפס שליח ממון שהוציאו ועיכבו לעצמו לא מפקינן מיניה.
501
502וזה מצאתי בתשובות הגאונים והוא עיקר:
502
503[שם]
רב אשי כיון דכתב ליה כל מה דמתענית ליה מן דינא קבילית עלי שליח שוייה. פי' רב אשי פליג אדאמימר. כיון דכתב קבילית עלי שליח שווייה הילכך אי תפס לא מפקינן מיניה. ללישנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוי והוי תופס לבע"ח. איכא דאמרי שותפא שווייה למאי נ"מ לאי תפס פלגא ממון שהביא אם רצה יעכב חציו. הכי גריס רש"י ז"ל. והילכתא שליח שווייה ולא שקיל מידי:
רב אשי כיון דכתב ליה כל מה דמתענית ליה מן דינא קבילית עלי שליח שוייה. פי' רב אשי פליג אדאמימר. כיון דכתב קבילית עלי שליח שווייה הילכך אי תפס לא מפקינן מיניה. ללישנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוי והוי תופס לבע"ח. איכא דאמרי שותפא שווייה למאי נ"מ לאי תפס פלגא ממון שהביא אם רצה יעכב חציו. הכי גריס רש"י ז"ל. והילכתא שליח שווייה ולא שקיל מידי:
503
504פר"ח זצ"ל ויש מי שגורסים אמטלטלי דכפריה אפקדונא דסבר דלא כתבינא אורכתא אלא אפקדונא דקיי"ל כל היכא דאיתא פקדון ברשותא דמריה איתיה. ול"ל בפקדון דאינה ברשותו. ושמועה זו בפ' שבועת העדות בענין המשביע לעדים אם לא תבואו ותעידו שיש לפלוני מנה אצל פלוני. ומקשינן והא עד שישמעו מפי התובע ומוקי לה שמואל בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה היכא דלא כפריה כתבינן. וכמוה בפ' יש בכור לנחלה . וכיון דליכא מאן דדחי לה להאי דנהרדעי לא להא דר' יוחנן. ורב אשי ואמימר דאינון בתראי מוקמי לה כדר"י ש"מ דהילכתא הכי. וכל דאשכחן בתלמוד כגון מעשה דרב פפא דאקני זוזי דהוו ליה בי חוזאי לר"ש ב' אחא וכיוצא בו כמה דלא כפריה הוא כדאיתא בהדיא אבל אי כפריה לא אתבריר בשמעתין דכתבינן אורכתא עליה. והא דנהגו למיכתב אורכתא אפי' אמטלטלי דכפריה לא ידענא מנין ועל מה סמכו והמוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל. ור"ת זצ"ל מפרש טעמא דכתבינן אורכתא אפי' אמטלטלי דכפריה משום דקיי"ל כאיכא דאמרי דדוקא אמטלטלי דכפריה לא כתבינן כדמוכח בפ' שבועות העדות דתנן משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כהן שאני לוי שאיני בן גרושה שאיני בן חלוצה שאיש פלוני כהן שאיש פלוני לוי שאינו בן גרושה שאינו בן חלוצה הרי אלו פטורין. ואמרי' בגמ' טעמא דאיש פלוני כהן ואיש פלוני לוי הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבים הא קתני עד שישמעו מפי התובע. אמר שמואל בבא בהרשאה. והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה אבל היכא דלא כפריה כתבינן ותנן נמי בפ' יש בכור לנחלה שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים. זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהם בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם חמש סלעים ואם לשני כהנים אינם יכולים להוציא מידם. ואמרי' בגמרא מאי שנא משני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחו ליה ואזיל לגבי האי ומדחו ליה כהן אחד נמי ליזיל לגבי האי ולידחייה ליה וליזיל לגבי האי ולידחייה אמר שמואל בבא בהרשאה. והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפריה אבל היכא דלא כפריה כתבינן. הא למדת דקיי"ל כאיכ' דאמרי מעתה אפי' אמטלטלי דכפריה כתבינן. דהא מפרש טעמיה דלא כתבינן משום דמיחזי כשיקרא ואנן למיחזי כשיקרא לא חיישינן בההיא דפ' הכותב דההיא איתתא דאיחייב' שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי. א"ל ההוא בע"ד תיתי ותשבע לי במתאי אפשר דמיכספא ומודיא לי אמרה להו כתובא לי זכותא דכי משתבענא יהיב לי אמר להו רב ביבי כתבו לה. אמר רב פפי משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממולייתא והא אמר רבא האי אשרתא דייני דמכתבא מקמי דליחזי סהדי חתימת ידייהו פסולה אלמא מיחזי בשיקרא ה"נ מיחזי בשיקרא ליתא מדר"נ דאר"נ אומר היה ר' מאיר אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר. והכי סלקא שמעתתא התם. וה"נ איתא בפ' כל הגט וסלקא נמי שמעתתא התם דלמיחזי בשיקרא לא חיישינן. וטעמא דנהרדעי במטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא:
504
505הילכך אנן לא חיישינן למיחזי בשיקרא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה. ואע"ג דאשכחנ' דמיחזי כשיקר' דחיישינן ליה בההיא דנט פשוט דאמר להו רבה בר רב שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי דידעיתו ביומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו ביומא דקיימיתו ביה ואי לא מתחזי כשיקרא והתם כ"ע מודו. אפי"ה האי דהכא יש לדמות לההוא דהכותב ודכל הגט כדי לקיים המנהג. וא"ת כיון דקיי"ל דלמחזי בשיקרא ל"ח א"כ במס' שבועות ובבכורות כי פריך מנהרדעי דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי הוה ליה למימר ליתה. תריץ דאורחיה דתלמודא הכי דהא ר"פ גוביה דאמר עלה בהכותב ובכל הגט דליתה פריך מינה עלה דרב הונא בפ' האשה שנתארמלה אמר ר' אבא אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב הונא ואמרי לה א"ר הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירים חתימת ידי עדים ואתה אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים לפניו וחותם משחתמו אין מעידין לפניו וחותם ומי כתבינן והאמר ר"פ משמיה דרבא האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחזו סהדי חתימת ידייהו פסולה אלמא מיחזי כשיקרא אלא אימא עד שלא כתבו וחתמו מעידי' לפניו וחותם משכתבו וחתמו אין מעידים לפניו וחותם. הרי סתר דברי רב מכח ההיא דרב פפי ואע"ג דאסקינן בפ' הכותב ובכל הגט דליתה ה"נ בפ' שבועות העדות ובפ' יש בכור ואע"ג דלנהרדעי פריך מינה. ויש מפרשים הא דקאמר ליתה לאו אדרב פפי קאי אלא כלומר ליתה דאין זו קושיא דבקיום שטרות דוקא חיישינן למיחזי בשיקדא דב"ד אבל בשאר מילי לא. כדאמר רב נחמן. ולפי טעם זה אין ראיה שיקשה התלמוד ממילתא דליתה. וי"ל דבשבועות העדות ובפ' יש בכור בעי תלמודא לקייומא מתני' אליבא דנהרדעי דלא תפרוך להו ממתני' דע"כ מתניתין לא מיתוקמא אלא כדתרצה שמואל בבא בהרשאה. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל בפרק האשה שנתארמלה ופ' הכותב. וצריכין אנו לדעת היכי כתבינן אורכתא אהלואה דמשמע בפר"ח זצ"ל דלא כתבינן אלא אפקדון כדפרי' לעיל ונראין דבריו דהא אין אדם יכול להקנות הלואתו לחבי' כההיא דפ' מי שמת דאמר רבא אמר ר"נ שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר ולא כלום עד שיאמר תנו לפלוני בית זה וידור בו תנו לפלוני דקל זה ויאכל פירותיו. למימרא דסבר ר"נ מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ והאמר ר"נ שכ"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני אע"ג דליתא בבריא. אמר ר"פ הואיל ויורש יורשה וע"כ דהא דקאמר ליתא בבריא בקנין קאמר דליתא בשכ"מ דאי בלא קנין הא קיי"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי. הא למדת דלא מצי אינש לאקנויי הלואתו לחבריה. וה"נ מוכח בפ' אע"פ דאיתמר מתנת שכ"מ שכתב בה קנין בי רב משמיה דרב אמר ארכבה אתרי ריכשי הרי היא כמתנת בריא אם עמד אינו חוזר והרי היא כמתנת שכ"מ שאם אמר הלואתי לפלוני משמע דמכח בריא אינו יכול לחזור להקנות הלואתו אפי' בקנין. מיהו לפי' רש"י זצ"ל שפירש משום דאין מטבע נקנה בחליפין אין ראיה משום שלא נוכל לעשות הרשאה אגב קרקע. אבל קשה לפירושו דאמאי נקט הלואה אפי' מעותיו שהם בידו היה יכול להשמיענו דמכח שכ"מ קני ולא מכח בריא. ועוד בההיא דפ' מי שמת שדוחק ר"פ למצוא דהלואתו לפלוני איתא בבריא הואיל ויורש יורשה לומר דאיתא בבריא אגב קרקע. אלא ש"מ דאפי' אגב קרקע לא מצי להקנות הלואתו:
505
506מיהו לשון רבינו שמואל זצ"ל מוכח דהואיל ויורש יורשה לאו אמתנת בריא קאי אלא אמתנת שכ"מ. וזה לשונו הואיל ויורש יורשה כלו' דאע"ג דלית' הלואה גביה דמתנת שכ"מ כירושה שויה רבנן כדאמרי' לקמן וגבי בריא דליכא למימר הכי דמתנת בריא לאו כירושה שוייה רבנן לא קנה עד שיאמר במתנה גמורה ובקנין עכ"ל . הרי אין ראיה משם. ותו דפי' כשיאמר במתנה גמורה בקנין דקני דמשמע שהבריא יכול להקנות הלואתו בקנין לאחרים. ובפ' אע"פ פר"ח זצ"ל הלואתו לפלוני אותיותיו שהן שטרות שכתובות בהן הלואה וקיי"ל אותיות אין נקנות אלא בשטר ובמסירה ולגבי שכ"מ אמור רבנן דדברי שכ"מ ככתו' וכמסורין דמו מדפי' הלואתו שטרות דילמא סבר הא הוה מקנה ליה גוף הלואה בקנין דילמא הכ"נ דקני. מיהו בשמעתין גריס אמטלטלין דפקדונא משמע דדוקא אפקדון כתבינן אורכתא אבל לא על המלוה. ופי' ר"ת זצ"ל דהיינו טעמא דכתבינן אורכתא אהלואה משום דמסקינן דשליח שוייה ונהי דאין יכול להקנות הלואתו ה"מ כי יהיב ליה אבל לשוייח שליחא מצי משוי ליה דהיינו לעצמו. ולהכי כתבי' אורכתא אהלואה:
506
507ויש סמך למנהג מהגוזל עצים כההיא דרב פפא הוה מסיק תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפיה דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך. ומסיק משמע לשון הלואה. מיהו בפ' הזהב ובפ' המוכר את הספינה מייתי ההוא עובדא ול"נ מסיק אלא הוו ליה. ובהגוזל עצים נמי דגריס ומסיק יש מפרשים ודוחין דמסיק בעסקא מיירי שלא ניתן להוצאה שהוא בעין ויכול להקנות כמו הפקדון. ובפר"ח זצ"ל ובאלפס בשניהם כתוב בהגוזל הוה מסיק. ואין להביא ראי' דפ' יש בכור דאייתיתי' לעיל גבי פדיון הבן שיכול להרשאות אע"פ שנתנהו לכהן על מנת להוציא דלא מסקי אדעתייהו שימות בתוך שלשים יום אלמא יש הרשאה למלוה דהתם ע"כ לא ע"מ להוציא נתנו לו דהא קיי"ל כשמואל דאמר התם בסמוך בההיא שמעת' דפודה את בנו בתוך שלשים יום ונתעכלו המעות אין בנו פדוי. וכן פירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דע"כ טעם דהרשאה אינו תלוי בקנין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דכפריה נמי כתבינן הרשאה כדמוכח בפ' שבועות העדות ובפ' יש בכור אע"פ שאינו יכול להקנות כמו שאינו יכול להקדיש דהא קיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלי' שניהם אינן יכולין להקדיש. זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כדמוכח בההיא דפ"ק דב"מ דההוא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מנייהו ואקדשה ואמרי' עלה התם מאי הוה עלה דמסותא. ת"ש דאמר ר' חייא בר אבין עובדא הוה בי רב חסדא אמר רב הונא ופשטוה מהא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין אינו מוקדש. הא יכול להוציאו בדיינין הקדישו מוקדש אע"ג דלא אפקי'. איני והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. מי סברת במסותא דמטלטלי עסקינן לא במסותא דמקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאו בדיינין כל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתיה. אלמא מדפריך לרב ש"מ דהילכתא כוותיה. ומשמע נמי דאם היתה מסותא מטלטלי לא היה יכול הנגזל להקדיש וכיון שאינו יכול להקדיש אינו יכול להקנות אעפ"כ יכול להרשאות. אלא ע"כ תקנה שעשו לענין שליחות כאילו היה קנין גמור. רבינו שלמה זצ"ל גריס והלכתא שליח שוייה וכן פר"ח זצ"ל ואסקינן שליח שוייה. ורבי' יצחק אלפסי זצ"ל כתב ואיתמר משמיה דרב יהודאי זצ"ל דקיי"ל שליח שוייה. הילכך אי בעי לבטולי שליחותא ובעי לאורכי אחרינא אית לי' רשותא למיעבד הכי עכ"ל:
507
508ויש לי ללמוד מדבריו דיכול נמי למחול לחייב אע"פ שיש כבר הרשאה ביד זה דהואיל ויכול לבטל שליחות' ש"מ לית ליה שום זכיה בגויה הילכך יכול למחול. וכן השיב הרב ר' ברוך ז"ל דיכול למחול והסמיך דבריו אההיא דהאיש מקדש דתניא התקדשי לי בשט"ח או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשאה עליהם ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת. האי שט"ח ה"ד אילימא שט"ח דאחרים היינו מלוה ביד אחרים ואי לא מצי מחיל מאי קאמר היינו מלוה ביד אחרים הא לא דמו אהדדי דשטר חוב דאחרים מצי מחיל והרשאה עליהם לא מצי מחיל. ותו כדמוקי פלוגתייהו כדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. דר"מ לית ליה דשמואל ולהכי מקודשת. ורבנן אית להו דשמואל ולהכי אינה מקודשת. והשתא יש לומר בהרשאה מאי סברי דאי בהרשאה נמי לר"מ לא מצי מחיל ולהכי מקודשת ולרבנן לא מצי מחיל ולהכי אינה מקודשת א"כ היינו פלוגתייהו דשטר חוב וכי תימא דקמ"ל דפליגי בהרשאה כי פליגי בשט"ח א"כ אמאי מוקי לה במעמד שלשתן. אלא ע"כ בהרשאה עליהן לכ"ע מצי מחיל והיינו דמוקי לה בהרשאה עליהן במעמד שלשתן. אבל אילו כתב לה הרשאה שלא במעמר שלשתן מצי מחיל לכ"ע:
508
509וכן כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל בתוספות שעשה לפני רבי' יבא זצ"ל. והילכתא שליח שוייה ומפקינן מיניה דיליה ואפילו הרשאה אגב קרקע:
509
510והשתא דפסקינן דשליח שוייה שמעינן מיניה שהמורשה אינו יכול להרשאות אחר תחתיו דאותו עשהו נאמן ולא אחר ויכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואם נתן לו רשות הרשות בידו. וכן כתב בה"ג וגברא דאורכין לי' לית ליה רשותא לאורכא לאינש אחרינא בדוכתיה דכי הימניה לההוא קמא לבתרא לא הימניה. ועוד הא קאמרינן אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ואי יהיב ליה רשותא לאורכי אידך מוריך:
510
511וכן כתב באביאסף דמי שיש בידו הרשאה אינו יכול להרשאות לאחר במקומו וגם אינו יכול לעשות פשרה כדאיתא בפ' שבועות העדות כדפיר' התם. והיכא שכתב ראובן הרשאה לשמעון על לוי והלך שמעון ומחל ללוי. והיכא שהרשאה חציה כתובה בלשון שליחות וחציה בלשון מתנה. (ו)זה היה מעשה ושאל מ"ו רבינו שמחה זצ"ל למורי רבי' אבי העזרי זצ"ל וזה לשונו:
511
512בכל מקום שאני מוצא דבריך מורי ורבי הרב ר' אליעזר נתפרכסו אזני ונפקחו עיני על כן יעצוני כליותי להתקרב לך ולשאול ממך על אחד שתבע את חבירו חפציי היו מושכנים בידך שוה ד' זקוקים ופדיתים עד חצי זקוק. והנתבע הוציא שטר שהתובע כתב לאשתו תחילתו בלשון הרשאה הרשיתיך והשליטיתיך ומניתיך אפוטרופא על חפצים שיש לי ביד פלוני לדון ולערער ולהשביעו ומתנה זו שנתתי לך מתנה גמורה וכו' ואין לי כח לזכות ולחזור בה מן יומא דנן ולעלם וכל לשון מתנה אבל לא היה כתוב בה כתבוה בשוקא. והוציא הנתבע עוד שטר מחילה שכתבה לו אשת התובע על אותם החפצים. ותאיר עיני אם המתנה בטלה השליחות ההרשאה שהרי כתב בה שלא יהא לו כח לחזור ולזכות בה א"כ אינה שלוחו וגם לא כתב בלשון מיפה כחה. ודמי להא דירושלמי פ' אלמנה ניזונית בגמ' מכרה לזה שוה מנה במנה כו' עד כדון ד' שטרות וכו' ואם שליחות ההרשאה בטל המתנה נמי הויא דבר שאינו יכול להוציאו בדיינין והעדים קיימין ומעידין שהמתנה היתה אבל עדותן מה יועיל לבטל שום דבר הכתוב בשטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמיא ואי מהני מטלטלי דכפריה אגב מקרקעי או אם נאמר כיון דלא הוי ממון להקנות בחליפין לא הוי ממון לקנות אגב קרקע כדאמרינן גבי טובת הנאה בפ' שנים אוחזין . שמחה בר שמואל:
512
513וזו התשובה: מודע אם לבינה. היאמר לאיסתרא בלגינא. ובלגינא קיש קיש קרינא. ומה לאיל צמר אצל עז קרח. אכן ענות מורי הרב ר' שמחה גדולה עד מאד. וידעתי כי כל רז לא אנס לך אך לנסות תלמידו קנקן ריקן אפי' חדש אין בו. על אשר שאל מורי על אחד שתבע את חבירו וכו' דעתי נוטה שאין המתנה מבטל השליחות ההרשאה ולא ההרשאה מבטלת המתנה אע"פ שלא כתב בלשון מייפה כחו דמה שצריך לשון ייפוי בההיא דנערה שנתפתתה היינו כששניהם במכר או שניהם במתנה. אבל אחד במכר ואחד במתנה או להיפך אין צריך לשון ייפוי ואוספית ולא תוספות דיקלא דלשון השטר גופיה מוכיח היפוי אי משום בעל אי משום דינא דבר מצרא ואע"ג דיד בעל השטר על התחתונה בסלעין דינרין . מיהו בדבר שאנו יכולין לתקן ולקיים דברי השטר אהדרינא לתקוני. כההיא דפ' גט פשוט כתוב בו מלמעל' מנה ולמטה מאתים דתלינן טעה וחזר וכתב מאתים. ובההיא דפ"ק דע"ז דהוה כתב ביה שית שנין יתירא וכן טובא. הילכך לשון מתנה דכתב בה כי היכי דלא לימרו ליה לאו בעל דברים דידי את. ולשון הרשאה דשליח שוייה ואי תפס מפקינן מיניה. ואע"ג שכתב לו ומתנה זו מתנה גמורה וכו' ואין לי רשות לחזור ולזכות בה לא ביטל השליחות שהרי אפי' כתב זיל ודון וזכי ואפיק לנפשך הויא מתנה שכל מתנת בריא אינה בחזרה כדאי' בשנים אוחזין בשלהי וריבוי דברי השטר הם ליפוי ולשופרא דשטרא הוא וכי כתב כל מאן דמתעני ליה מן דינא שליח שוייה ולא ביטל זה את זה כדאמרינן במרובה אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה ממשא לאו בעל דברים דידי את. ואמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה פי' משום דמתנה גמורה . וכן פי' רבינו זקני בספרו. ואמימר לא אסיק אדעתיה הך דרב אשי דאמר כאן דכתב כו'. אי נמי לא משמע ליה לישנא הני הילכך הויא מתנה גמורה ושליחות. הילכך לחד לישנא שותפי' הויא ומסקנא שליחא שוייה ומפקינן מיניה. ומיהו ע"כ מודה רב אשי דמתנה גמורה נמי הויא דאל"ה הוה א"ל לאו בעל דברי' דידי את. ואי קשיא ההיא דגט פשוט הכל הולך אחר התחתון שאני התם דאי אפשר לקיים את שניהם ותלינן דשגה בחשבון ראשון ולכך חזר וכפל את לשונו דבהא עבידי אינשי דטעו. אבל הכא לשון זכי ואפיק לנפשך משום דלא לימר ליה לאו בעל דברים דידי את. ולשון שליח אי תפס מפקינא מיניה דכי היכי דכי כתב בסוף השטר כל מה דמתעני ליה מן דינא קבילי עלי לא ביטל את המתנה. ה"נ אם הקדיש שליח למתנה לא בטלו זה את זה דכולה טעמא חד הוא והילכך שליח שוייה משום דביטל הראשון ואפיק לנפשך שהוא לשון מתנה דא"כ הוה ליה למימר לאו בעל דברים דידי את. ועוד למה תקנו לכתוב כלל לכתחילה זיל אלא ש"מ כדפיר'. ואי קשיא אפי' שליח שוייה גרידא הלא שלוחו של אדם כמותו והיכי א"ל לאו בעל דברים דידי את. דע מודי כי דבר זה הקשה אבי מורי זצ"ל לרבי זקני זצ"ל והאריכו מאד. אך זה תורף דבריהם דחשו חכמים דילמא שכיב המרשה עד שלא יגבה השליח מיד הנפקד ונפלי נכסי קמי יתמי בעוד שהם בידו ואם יאנסו או יאבדו יאמרו היתומים אנו לא מנינוהו שליח כההיא דפרק הגוזל קמא דאמר רבא התקבלתי דר' אבא לא כלום הוא אלא זיל דליקנינהו ניהלך אגב קרקע במתנה גמורה מעכשיו ומעתה אי מיית לית לן בה. ואכתי לא תקנו לכתוב זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ושוב באו נהרדעי ותקנוהו ואפי' בלא אגב קרקע. וה"פ דא"ל לאו בעל דברים דידי את כי שמא של יורש הוא ואפי' כי כתב לך ואפיק לנפשך הוי כמו קרקע ומהשתא אם מינה שליח יורשו אפי' לא כתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך ולא קנין ולא אגב קרקע דלא מצו למדחי ליה דשלוחו של אדם כמותו. ואי שכיב נמי לית ליה פסידא אי נמי אם ידוע דלא שכיב יהיב ליה לשליח דאיהו גופיה לא מצי לערער. וא"ת ניחוש דילמא ביטל השליח עד שלא הגיע אצל הנפקד. תירץ דאפי' ביטלו אינו מבוטל דעד כאן ל"פ רבי ורשב"ג אלא גבי גט אי בטלו מבוטל אי לאו אבל גבי ממונא לכ"ע לא הוי מבוטל דא"כ מה כח ב"ו יפה. והכי משנינן בפ' השולח פרכינן דר"נ אדר"נ ודו"ק ותשכח - א ב י העזרי:
513
514ונראה בעיני אני המחבר דמצי שפיר לבטולי שליחותיה כדברי מר יהודאי זצ"ל דהא איהו שויה שליח ואיהו מבטל ליה וכי מבטל ליה לא עקר דברי ב"ד ולא שייך הכא למימר מה כח ב"ד יפה כההיא דהשולח דהתם עקר דברי ב"ד דתנן התם בראשונה היה עושה ב"ד ממקום אחר ומבטלו התקין ר"ג הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תיקון העולם. ועלה איפליגו ר' ורשב"ג דת"ר אם ביטלו מבוטל דברי ר' רשב"ג אומר אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאיו שא"כ מה כח ב"ד יפה. ופסיק רבא אמר ר"נ הלכה כר'. ופרכינן ולית ליה לר"נ מה כח ב"ד יפה דפסיק כר' דביטלו מבוטל אע"ג דהתקין ר"ג שלא לבטל והאמר ר"נ אמר שמואל יתומין שבאו לחלק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפטרופ' ובוררין לחם חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ור"נ דידיה אמר אם הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה. ומשנינן התם ממונא הכא איסורא. דווקא התם שייך לומד מה כח ב"ד יפה דקא עקר מעשה ב"ד דב"ד תיקון שלא לבטל ואיהו מבטל וגבי יתומים נמי ב"ד ביררו להם חלק יפה והם מוחים ומבטלים מעשה דידהו אבל הכא כי מבטל שליחותייהו דמורשה לא עקר למעשה ב"ד ולא מידי דלאו ב"ד הרשוהו ולא תיקנו נמי לבטל שליחותיה:
514
515הילכך נראה דברי רב יהודאי גאון זצ"ל דמצי לבטולי. ואי לאו דפסק הגאון דמצי לבטולי הוה נראה בעיני דהואיל וכתב לו זיל דון זבי ואפיק לנפשך והיינו מתנה כדפי' מו"ר אבי העזרי זצ"ל הוה אמינא דלהכי אהני לשון מתנה דלא מצי לבטולי:
515
516[שם]
מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם או על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה. לימא מתנית' דלא כר"ע דאי ר"ע האמר דבר ולא חצי דבר דתניא אמר ר' יוסי כשהלך אבא חלפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה. א"ל הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים. שניה בפני שנים שלישית בפני שנים מהו. א"ל הרי זו חזקה. א"ל אף אני אומר כן אלא שר"ע חולק בדבר שר"ע אומר דבר ולא חצי דבר. אמר אביי אפי' תימא ר"ע מי לא מודה ר"ע בשנים אומרים קידש וכו' דאע"ג דעידי ביאה צריכין לעידי קידושין כיון דעידי קידושין ל"צ לעידי ביאה כולו דבר אחד הוא. ה"נ אע"ג דעידי טביחה צריכי לעידי גניבה כיון דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה כולו דבר אחד הוא:
מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם או על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה. לימא מתנית' דלא כר"ע דאי ר"ע האמר דבר ולא חצי דבר דתניא אמר ר' יוסי כשהלך אבא חלפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה. א"ל הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים. שניה בפני שנים שלישית בפני שנים מהו. א"ל הרי זו חזקה. א"ל אף אני אומר כן אלא שר"ע חולק בדבר שר"ע אומר דבר ולא חצי דבר. אמר אביי אפי' תימא ר"ע מי לא מודה ר"ע בשנים אומרים קידש וכו' דאע"ג דעידי ביאה צריכין לעידי קידושין כיון דעידי קידושין ל"צ לעידי ביאה כולו דבר אחד הוא. ה"נ אע"ג דעידי טביחה צריכי לעידי גניבה כיון דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה כולו דבר אחד הוא:
516
517[שם ע"ב]
מתני' גנב ומכר בשבת משלם תשלומי ארבעה וחמשה. והתניא פטור אמר דמי בר חמא כי תניא ההיא דפטור באומר לו ותקני לי גניבותיך כלומר לקוט לי תאנים מתאינתי בדמי הגניבה וכן עשה ונתחייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה. אמרי הא כיון דאי תבע ליה בעל התאינה ללוקט בדינא קמן לומר החזר לי תאינים שליקטת אותם בדמי הגניבה לא אמרינן ליה לגנב זיל שלים דמחייב בנפשו הוא משתכח דמכירה נמי לאו מכירה הוא ופשיטא הוא דפטור דמהיכא תיתי לחיוביה הא לא טבח הוא ולא מכר. ואמר רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו אי תבעא ליה לדינא קמן מי אמרי' ליה קום הב לה אתנן אלא אע"ג דכי תבעא ליה לדינא לא אמרי' ליה הב זיל שלים לה דהא מתחייב בנפשו הוא אפי"ה כיון דקא יהיב לה אתנן הוי. ה"נ אע"ג דלענין תשלומין דכי תבע ליה בדינא קמן לא אמרי' ליה זיל שלים אפ"ה כיון דקא מקני ליה בהכי הוי מכירה:
מתני' גנב ומכר בשבת משלם תשלומי ארבעה וחמשה. והתניא פטור אמר דמי בר חמא כי תניא ההיא דפטור באומר לו ותקני לי גניבותיך כלומר לקוט לי תאנים מתאינתי בדמי הגניבה וכן עשה ונתחייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה. אמרי הא כיון דאי תבע ליה בעל התאינה ללוקט בדינא קמן לומר החזר לי תאינים שליקטת אותם בדמי הגניבה לא אמרינן ליה לגנב זיל שלים דמחייב בנפשו הוא משתכח דמכירה נמי לאו מכירה הוא ופשיטא הוא דפטור דמהיכא תיתי לחיוביה הא לא טבח הוא ולא מכר. ואמר רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו אי תבעא ליה לדינא קמן מי אמרי' ליה קום הב לה אתנן אלא אע"ג דכי תבעא ליה לדינא לא אמרי' ליה הב זיל שלים לה דהא מתחייב בנפשו הוא אפי"ה כיון דקא יהיב לה אתנן הוי. ה"נ אע"ג דלענין תשלומין דכי תבע ליה בדינא קמן לא אמרי' ליה זיל שלים אפ"ה כיון דקא מקני ליה בהכי הוי מכירה:
517
518מהכא שמעינן דכל קם בדרבה מיניה חייב בבא לצאת ידי שמים. א"נ אי תפס לא מפקינן מיני' דבשלמא אי אמרת דמחייב בד"ש א"נ אי תפס לא מפקינן מיניה היינו דנאסר אתנן ונתקיים המקח אבל אי אמרת דלא מיחייב בד"ש ואי נמי אי תפס לא מפקינן מיניה אמאי נאסר האתנן ואמאי הוי מקח והא מתנה בעלמא הוא דיהב לה. וכן פירש"י ז"ל במס' ב"מ פ' השוכר . ולעיל בפ' שור שנגח ד' וה' פירשתי:
518
519[דף ע"א ע"א]
מתני' גנב ומכר לע"ז גנב וטבח ביום הכפורים משלם תשלומי ד' וה'. אמאי דנהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא והא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם. אמר ר' יעקב א"ר יוחנן ואמרי לה אמר ר' ירמיה אמר רשב"ל ור' אבין ור' אילעא וכל חבורתא משמיה דר"י בטובח ע"י אחר. וכי זה חוטא וזה מתחייב. אמר רבא שאני הכא דאמר' וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר. דבי רבי ישמעאל תנא או לרבות את השליח. דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח. מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי דאילו עבד הוא לא מיחייב עבד שלוחיה מיחייב. א"ל רב אשי התם לאו משום [דלא] דמיחייב היא אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה:
מתני' גנב ומכר לע"ז גנב וטבח ביום הכפורים משלם תשלומי ד' וה'. אמאי דנהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא והא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם. אמר ר' יעקב א"ר יוחנן ואמרי לה אמר ר' ירמיה אמר רשב"ל ור' אבין ור' אילעא וכל חבורתא משמיה דר"י בטובח ע"י אחר. וכי זה חוטא וזה מתחייב. אמר רבא שאני הכא דאמר' וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר. דבי רבי ישמעאל תנא או לרבות את השליח. דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח. מתקיף לה מר זוטרא מי איכא מידי דאילו עבד הוא לא מיחייב עבד שלוחיה מיחייב. א"ל רב אשי התם לאו משום [דלא] דמיחייב היא אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה:
519
520[שם ע"ב]
מתני' גנב משל אביו וטבח ומכר. ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. גנב וטבח ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה. בעי מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן מהו. חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר או דילמא חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר. ופשיטא ליה במסקנא חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר:
מתני' גנב משל אביו וטבח ומכר. ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. גנב וטבח ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה. בעי מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן מהו. חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר או דילמא חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר. ופשיטא ליה במסקנא חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר:
520
521מתני' גנב וטבח ומכר לרפואה ולכלבים. השוחט ונמצאת טריפה השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ד' וה'. ר"ש פוטר בשני אלו בטריפה וחולין בעזרה דקסבר ר"ש שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. אבל לרפואה ולכלבים שחיטה ראוי' היא דאי בעי מצי אכיל מיניה:
521
522[דף ע"ב ע"ב]
מתני' גנב עפ"י שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל. אוקמ' בגמ' לאביי דהילכתא כוותיה דאמר עד זומם למפרע הוא נפסל כגון שהעידו בבת אחת דכיון שהעידו בב"א ליכא למימ' בשעת עדות טביחה פסולין הוו. ואע"ג דפסלינן להו למפרע דהא תוך כדי דיבור הוה והזמה לא איכפת לן אי בזה אחר זה ובלבד שיזומו על הטביחה תחילה. גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י שנים אחרים אלו ואלו נמצאו זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים משלמין לו תשלומי שלשה. נמצאו אחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל והאחרונים משלמין לו תשלומי שלשה . אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה:
מתני' גנב עפ"י שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל. אוקמ' בגמ' לאביי דהילכתא כוותיה דאמר עד זומם למפרע הוא נפסל כגון שהעידו בבת אחת דכיון שהעידו בב"א ליכא למימ' בשעת עדות טביחה פסולין הוו. ואע"ג דפסלינן להו למפרע דהא תוך כדי דיבור הוה והזמה לא איכפת לן אי בזה אחר זה ובלבד שיזומו על הטביחה תחילה. גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י שנים אחרים אלו ואלו נמצאו זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים משלמין לו תשלומי שלשה. נמצאו אחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל והאחרונים משלמין לו תשלומי שלשה . אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה:
522
523[שם]
איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל. והילכתא כאביי. פר"ח זצ"ל כגון ראובן שהוציא שטר על שמעון בניסן בשנת תשצ"ח שלוה ממנו כך וכך ממון וזמן השטר באחד בניסן שנת תשצ"ז בירושלים ועדים הכתובים בשטר לוי ויהודה באו בניסן בשנת תשצ"ח והעידו בב"ד על כתב ידם ונתקיים השטר ונתחייב שמעון לפורעו והלך שמעון והביא עדים באלול בשנת תשצ"ח והעידו כי לוי ויהודה היו עמנו בבבל באחד בניסן בשנת תשצ"ח ונעשו זוממין כל עדות שהעידו משעת שנתקיימה עדותן בב"ד והוא יום אחד לניסן לשנת תשצ"ח מאותו היום ולהלן עדותן בטילה ואי אפשר לומר מאחד בניסן שנת תשצ"ח שיתכן שקודם שהוציאו בב"ד והוא יום אחד בניסן שנת תשצ"ח בו ביום נכתב ונחתם ומקודם לכן כשרים היו ולא מפסדי לכל מי שהעידו עליהם מאחד בניסן שנת תשצ"ז מספק וכן לכל שטר ושטר וכן לעדות על פה לא פסלינן ליה אלא מעת שנתגלה עדותן בב"ד. רבא מיכן ולהבא מאלול שנת תשצ"ח הוא נפסל. וראינו מי שהורה שאין העדי' נעשי' זוממין אלא עד שיודו למזימין או ישתקו שנמצאו שתיקותן הודאתן. וסמכו על זו ששנינו בפ' קמא דמכות אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן. ואית עלייהו פירכא שאם כך הוא שאין העדים נעשים זוממים עד שיודו כי אמת דברי המזימין או ישתוקו כעין הודאה לא ימצאו זוממי זוממין לעול' כי מאחר שהודו להם כי אמת שאותו היום היו עמהם בבבל האיך יכולים להביא עדים אחרים כי באותו היום היו בירושלים:
איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל. והילכתא כאביי. פר"ח זצ"ל כגון ראובן שהוציא שטר על שמעון בניסן בשנת תשצ"ח שלוה ממנו כך וכך ממון וזמן השטר באחד בניסן שנת תשצ"ז בירושלים ועדים הכתובים בשטר לוי ויהודה באו בניסן בשנת תשצ"ח והעידו בב"ד על כתב ידם ונתקיים השטר ונתחייב שמעון לפורעו והלך שמעון והביא עדים באלול בשנת תשצ"ח והעידו כי לוי ויהודה היו עמנו בבבל באחד בניסן בשנת תשצ"ח ונעשו זוממין כל עדות שהעידו משעת שנתקיימה עדותן בב"ד והוא יום אחד לניסן לשנת תשצ"ח מאותו היום ולהלן עדותן בטילה ואי אפשר לומר מאחד בניסן שנת תשצ"ח שיתכן שקודם שהוציאו בב"ד והוא יום אחד בניסן שנת תשצ"ח בו ביום נכתב ונחתם ומקודם לכן כשרים היו ולא מפסדי לכל מי שהעידו עליהם מאחד בניסן שנת תשצ"ז מספק וכן לכל שטר ושטר וכן לעדות על פה לא פסלינן ליה אלא מעת שנתגלה עדותן בב"ד. רבא מיכן ולהבא מאלול שנת תשצ"ח הוא נפסל. וראינו מי שהורה שאין העדי' נעשי' זוממין אלא עד שיודו למזימין או ישתקו שנמצאו שתיקותן הודאתן. וסמכו על זו ששנינו בפ' קמא דמכות אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן. ואית עלייהו פירכא שאם כך הוא שאין העדים נעשים זוממים עד שיודו כי אמת דברי המזימין או ישתוקו כעין הודאה לא ימצאו זוממי זוממין לעול' כי מאחר שהודו להם כי אמת שאותו היום היו עמהם בבבל האיך יכולים להביא עדים אחרים כי באותו היום היו בירושלים:
523
524וזה דבר ברור כדברי רבותי כי המודה בדבר עדות שאי אתה יכול להזימה הוא. ופירוש משנתינו ששנינו עד שיזומו את עצמן למעוטי עמנו היה ההורג או הנהרג אמרה המשנה כי אינם נעשים זוממין עד שיזומו את העדים עצמן כיצד שאמרו לעדים אתם הייתם עמנו באותו יום במקום פלוני. תלמוד ארץ ישראל היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב שור באחד בניסן וטבח ומכר בעשרה בניסן והוזמו בט"ו בניסן כל עדות שהעידו מי' בניסן עד ט"ו בניסן למפרע הרי אלו פסולות והוא כאביי שאמר למפרע הוא נפסל. והוא סיוע לפירושי' שאין נפסל אלא משעת שנתקיימה עדותן בבית דין עכ"ל. ולשון רבינו יצחק אלפסי זצ"ל כתבתי בפ' זה בורר בסנהדרין:
524
525[דף ע"ג ע"ב]
אמר רבה עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחילת הזמה היא אלא שלא נגמרה. פי' רש"י זצ"ל שהוכחשו שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ולבסוף הוזמו שבאתה כת שלישית ואמרו עמנו הייתם. ובפר"ח זצ"ל שהוכחשו שבאו עדים ואמרו אותו היום שאמרתם פלוני הרג את פלוני במקום פלוני ההרוג או הנהרג היה עמנו במקום פלוני רחוק באותו היום יותר ממהלך יום מן המקום שאתם מעידים שהרגו באותו מקום וכיוצא בו ופליג עליה אביי. ואסקינן ובפלוגתא דאביי ורבה ה"נ פליגי ר' יוחנן ור"א דאיתמר עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו ר' יוחנן ור"א חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין. ואסקינן דר"י דאמר נהרגין סבר כרבה דהכחשה תחלת הזמה היא. פר"ח זצ"ל אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחילת הזמה ודחאה ר"נ ואשכחנא בתלמוד אלו הן הנחנקין דאיתמר עדי מכירה ועדי גניבה בנפש חזקיה אמר אין נהרגין ר' יוחנן אמר נהרגין. חזקיה כר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר. ואע"ג דחזקיה רבו של ר' יוחנן הוא כיון דקיי"ל דליתה לדר"ע גם השמועה דחזקיה נדחית. ור"א תלמיד דר' יוחנן הוא וקיי"ל כר"י וכרבה:
אמר רבה עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחילת הזמה היא אלא שלא נגמרה. פי' רש"י זצ"ל שהוכחשו שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ולבסוף הוזמו שבאתה כת שלישית ואמרו עמנו הייתם. ובפר"ח זצ"ל שהוכחשו שבאו עדים ואמרו אותו היום שאמרתם פלוני הרג את פלוני במקום פלוני ההרוג או הנהרג היה עמנו במקום פלוני רחוק באותו היום יותר ממהלך יום מן המקום שאתם מעידים שהרגו באותו מקום וכיוצא בו ופליג עליה אביי. ואסקינן ובפלוגתא דאביי ורבה ה"נ פליגי ר' יוחנן ור"א דאיתמר עדים שהוכחשו בנפש ולבסוף הוזמו ר' יוחנן ור"א חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין. ואסקינן דר"י דאמר נהרגין סבר כרבה דהכחשה תחלת הזמה היא. פר"ח זצ"ל אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחילת הזמה ודחאה ר"נ ואשכחנא בתלמוד אלו הן הנחנקין דאיתמר עדי מכירה ועדי גניבה בנפש חזקיה אמר אין נהרגין ר' יוחנן אמר נהרגין. חזקיה כר"ע דאמר דבר ולא חצי דבר. ואע"ג דחזקיה רבו של ר' יוחנן הוא כיון דקיי"ל דליתה לדר"ע גם השמועה דחזקיה נדחית. ור"א תלמיד דר' יוחנן הוא וקיי"ל כר"י וכרבה:
525
526וראינו שאמר רבינו שמואל גאון זצ"ל עדים שהוכחשו ואח"כ הוזמו אין לוקין ומשלמין ואין נהרגין ולא הביא ראיה ברורה לדבריו לא דחינו להא לדר"י ודרבה עכ"ל. הילכך עדים שהוכחשו בממון ולבסוף הוזמו משלמין ממון:
526
527[דף ע"ד ע"ב]
מתני' גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י עד אחד או עפ"י עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה עפ"י הודאת עצמו דמודה בקנס פטור. עפ"י עד אחד פשיטא. בשלמא עפ"י עצמו אצטריך לאשמעי' דמודה בקנס פטור. אבל עפ"י עד אחד למה לי. הא קמ"ל דעל פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד מה על פי עד אחד כי אתי עד א' מצטרף אף על פי עצמו נמי כי אתו עדים מיחייב. לאפוקי מדרב דאמר רב מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור:
מתני' גנב עפ"י שנים וטבח ומכר עפ"י עד אחד או עפ"י עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה עפ"י הודאת עצמו דמודה בקנס פטור. עפ"י עד אחד פשיטא. בשלמא עפ"י עצמו אצטריך לאשמעי' דמודה בקנס פטור. אבל עפ"י עד אחד למה לי. הא קמ"ל דעל פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד מה על פי עד אחד כי אתי עד א' מצטרף אף על פי עצמו נמי כי אתו עדים מיחייב. לאפוקי מדרב דאמר רב מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור:
527
528[שם]
גופא אמר רב הונא אמר רב מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. איתיביה רב חסדא לרב הונא מעשה ברבי גמליאל שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה מצאו לר' יהושע א"ל יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות. א"ל למה לפי שסימיתי את עינו. א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים. טעמא דליכא עדים הא יש לך עדים חייב אע"ג דאודי ש"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. א"ל שאני ר"נ דלאו בפני ב"ד אודי והא ר' יהושע אב ב"ד הוה. אמרי חוץ לב"ד הוה קאי פרש"י זצ"ל חוץ לב"ד הוה לא היו ב"ד יושבים ולא במקום ישיבת ב"ד היה משמע אבל אם היה במקום ישיבת ב"ד אע"פ שלא היו יושבין פטור. אי נמי אם היו יושבים אפי' שלא במקום ישיבת ב"ד. ובפר"ח זצ"ל כתב חוץ למושב ב"ד הוה וכעין שיחה הוה. משמע דסבר דכל חוץ לב"ד שיחה בעלמא הוא עד שיושבים לצורך ב"ד:
גופא אמר רב הונא אמר רב מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. איתיביה רב חסדא לרב הונא מעשה ברבי גמליאל שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה מצאו לר' יהושע א"ל יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות. א"ל למה לפי שסימיתי את עינו. א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים. טעמא דליכא עדים הא יש לך עדים חייב אע"ג דאודי ש"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. א"ל שאני ר"נ דלאו בפני ב"ד אודי והא ר' יהושע אב ב"ד הוה. אמרי חוץ לב"ד הוה קאי פרש"י זצ"ל חוץ לב"ד הוה לא היו ב"ד יושבים ולא במקום ישיבת ב"ד היה משמע אבל אם היה במקום ישיבת ב"ד אע"פ שלא היו יושבין פטור. אי נמי אם היו יושבים אפי' שלא במקום ישיבת ב"ד. ובפר"ח זצ"ל כתב חוץ למושב ב"ד הוה וכעין שיחה הוה. משמע דסבר דכל חוץ לב"ד שיחה בעלמא הוא עד שיושבים לצורך ב"ד:
528
529ומיכן שמעינן דאפי' למ"ד מודה בקנס פטור דוקא שישבו לשם ב"ד אי נמי שישבו סתם במקום ישיבת ב"ד:
529
530[דף ע"ה ע"א]
איתמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים רב אמר פטור ושמואל אמר חייב. וא"ר המנונא מסתברא מילתיה דרב דפטור באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן והויא הודאה לחייבו קרן הילכך הויא נמי הודאה לפוטרו מכפל. אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ואח"כ באו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום:
איתמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים רב אמר פטור ושמואל אמר חייב. וא"ר המנונא מסתברא מילתיה דרב דפטור באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן והויא הודאה לחייבו קרן הילכך הויא נמי הודאה לפוטרו מכפל. אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ואח"כ באו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום:
530
531איתמר נמי אמר רב חייא בר אבא אמר ר"י אמר גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר פטור שהרי חייב עצמו בקרן. אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום. ורב אשי נמי סייעינהו ממתני' ובריי'. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהכי הילכתא וכן פר"ח זצ"ל דסוגיין דשמעתין כרב המנונא ור' יוחנן סלקא. ירוש' שלהי אלו נערות גבי קנס מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמענה מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שן טבי עבדו אתא גבי ר"י א"ל טבי עבדי מצאתי עילא לשחררו א"ל ומה בידך ואין אלא בב"ד ובעדים ויאמרו יצא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו יצא ידי שמים:
531
532במתני' גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"ז גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב ושאינו חייב באחריותן פטור:
532
533[דף ע"ח ע"ב]
מתני' מכרו חוץ אחד ממאה שבו או שהיתה לו בו שותפות השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' והא דקתני חוץ ממאה שבו לאו דוקא אלא אפי' פחות מזה. וחלקו בזה רב אמר חוץ זה אמר' בעינן שישייר דבר הניתר עמו בשחיטה כגון אבר או בשר וכיוצא בו מן הבשר ומן האברים אבל כגון גיזה וקרן וצפורניים לא הוי שיור ולוי סבר אף אלו הוי שיור:
מתני' מכרו חוץ אחד ממאה שבו או שהיתה לו בו שותפות השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' והא דקתני חוץ ממאה שבו לאו דוקא אלא אפי' פחות מזה. וחלקו בזה רב אמר חוץ זה אמר' בעינן שישייר דבר הניתר עמו בשחיטה כגון אבר או בשר וכיוצא בו מן הבשר ומן האברים אבל כגון גיזה וקרן וצפורניים לא הוי שיור ולוי סבר אף אלו הוי שיור:
533
534[שם]
ת"ר הגונב את הקיטעת ואת החיגרת ואת הסומא אע"ג דליכא כולו חייב דמאי גנב הא זבין כוליה. וכן הגונב בהמת שותפין חייב שותפין שגנבו פטורין. והתניא שותפין שגנבו חייבין. אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שגנב מחבירו פטור אפי' מחלק חבירו דליכא וטבחו כוליה באיסורא כאן בשותף שגנב מעלמא. איתיביה רבא לרב נחמן יכול שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו חייבין. ת"ל כי יגנוב איש שור וטבחו וטבחו כולו בעינן וליכא. אלא אמר ר"נ לא קשיא כאן בשותף שטבח לדעת חבירו משלמין בין שניהם דאיכא וטבחו כולו באיסור' דהטובח מתחייב על חלקו וחבירו נמי עשאו שליח כאן בשותף שלא לדעת חבירו שניהם פטורים דליכא וטבחו כולו בחיובא. ואע"ג דאמרינן לעיל חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר ה"מ בגונב בהמת שותפין וטבחה ואח"כ הודה לאחד מהן על חלקו דבשעת טביחה הויא כולו בחיובא:
ת"ר הגונב את הקיטעת ואת החיגרת ואת הסומא אע"ג דליכא כולו חייב דמאי גנב הא זבין כוליה. וכן הגונב בהמת שותפין חייב שותפין שגנבו פטורין. והתניא שותפין שגנבו חייבין. אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שגנב מחבירו פטור אפי' מחלק חבירו דליכא וטבחו כוליה באיסורא כאן בשותף שגנב מעלמא. איתיביה רבא לרב נחמן יכול שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו חייבין. ת"ל כי יגנוב איש שור וטבחו וטבחו כולו בעינן וליכא. אלא אמר ר"נ לא קשיא כאן בשותף שטבח לדעת חבירו משלמין בין שניהם דאיכא וטבחו כולו באיסור' דהטובח מתחייב על חלקו וחבירו נמי עשאו שליח כאן בשותף שלא לדעת חבירו שניהם פטורים דליכא וטבחו כולו בחיובא. ואע"ג דאמרינן לעיל חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר ה"מ בגונב בהמת שותפין וטבחה ואח"כ הודה לאחד מהן על חלקו דבשעת טביחה הויא כולו בחיובא:
534
535[שם]
בעי ר' ירמיה מכרה חוץ משלשים יום שאמר לו מוכר ללוקח שלשים יום אעשה בה מלאכה מהו. חוץ ממלאכתה שאמר לו מוכר ללוקח אם תרצה לשוחטה שחוט מיד ואם תעשה בה המלאכה שלי מהו מי הוי שיורא או לא. חוץ מעוברה מהו אליבא דמ"ד עובר ירך אמו הוא לא תיבעי לך דהא שייר בה כי תיבעי לך אליבא דמ"ד עובר לאו ירך אמו הוא מאי מי אמרינן כיון דלאו ירך אמו הוא לאו שייר בה כלום או דילמא כיון דצריך לאישתרויי בהדה בשחיטה כמאן דמשייר בה דמי מאי תיקו. ובפר"ח זצ"ל כתב מכרה חוץ לשלשים יום כלומר תחזור לרשותי לאחר שלשים:
בעי ר' ירמיה מכרה חוץ משלשים יום שאמר לו מוכר ללוקח שלשים יום אעשה בה מלאכה מהו. חוץ ממלאכתה שאמר לו מוכר ללוקח אם תרצה לשוחטה שחוט מיד ואם תעשה בה המלאכה שלי מהו מי הוי שיורא או לא. חוץ מעוברה מהו אליבא דמ"ד עובר ירך אמו הוא לא תיבעי לך דהא שייר בה כי תיבעי לך אליבא דמ"ד עובר לאו ירך אמו הוא מאי מי אמרינן כיון דלאו ירך אמו הוא לאו שייר בה כלום או דילמא כיון דצריך לאישתרויי בהדה בשחיטה כמאן דמשייר בה דמי מאי תיקו. ובפר"ח זצ"ל כתב מכרה חוץ לשלשים יום כלומר תחזור לרשותי לאחר שלשים:
535
536[שם]
בעי רב פפא גנבה קטעה ומכרה מהו מי אמרי' מאי דגנב הא לא זבין או דילמא מאי דזבין הא לא שייר תיקו:
בעי רב פפא גנבה קטעה ומכרה מהו מי אמרי' מאי דגנב הא לא זבין או דילמא מאי דזבין הא לא שייר תיקו:
536
537[דף ע"ט ע"א]
ת"ר גנב ונתן לאחר וטבח גנב ונתן לאחר ומכר גנב והקדיש גנב והקיף דהיינו שמכר באשראי ובאמנה ולא קיבל דמים. גנב והחליף גנב ונתן במתנה גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו שהקיפו חבירו בפרקמטיא באשראי ופרע לו זה בהמה זו גנב ושלח סבלונות לבית חמיו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. מאי קמ"ל אשמעינן רישא גנב ונתן לאחר וטבח דיש שליח לדבר עבירה דאע"ג דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עביר' הכא יש שליח לדבר עבירה מה טעם וטבחו ומכרו מה מכירה אי אפשר אלא ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר נמי מחייב ואשמעינן סיפא גנב והקדיש אלמא ל"ש מכרו להדיוט ל"ש מכרו לשמים:
ת"ר גנב ונתן לאחר וטבח גנב ונתן לאחר ומכר גנב והקדיש גנב והקיף דהיינו שמכר באשראי ובאמנה ולא קיבל דמים. גנב והחליף גנב ונתן במתנה גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו שהקיפו חבירו בפרקמטיא באשראי ופרע לו זה בהמה זו גנב ושלח סבלונות לבית חמיו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. מאי קמ"ל אשמעינן רישא גנב ונתן לאחר וטבח דיש שליח לדבר עבירה דאע"ג דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עביר' הכא יש שליח לדבר עבירה מה טעם וטבחו ומכרו מה מכירה אי אפשר אלא ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר נמי מחייב ואשמעינן סיפא גנב והקדיש אלמא ל"ש מכרו להדיוט ל"ש מכרו לשמים:
537
538וכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וקיי"ל כמתני' דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואי קשיא מה לי מכרה להדיוט מה לי מכרה לשמים התם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון. והכא מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן:
538
539[שם]
במתני' גנב מרשות בעלים וטבח ומכר חוץ מרשותו או שגנב חוץ מרשותו וטבח ומכר ברשותו או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותו משלמין תשלומי ארבעה וחמשה אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותו פטור. היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו אפי' ברשות הבעלים או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב:
במתני' גנב מרשות בעלים וטבח ומכר חוץ מרשותו או שגנב חוץ מרשותו וטבח ומכר ברשותו או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותו משלמין תשלומי ארבעה וחמשה אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותו פטור. היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו אפי' ברשות הבעלים או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב:
539
540[שם]
במתני' נתנו לבכורת בנו או לבעל חובו או לש"ח או לשואל או לש"ש או לשוכר. היה מושכו כהן או בע"ח או שומר ומת ברשות הבעלים פטור. השומר הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב הגנב דמיחייב בקניית שלוחו. פי' רש"י זצ"ל נתנו בעליו לבכורת בנו לכהן בחמש סלעים של פדיון הבן. ל"א נתנו הגנב לבכורת בנו:
במתני' נתנו לבכורת בנו או לבעל חובו או לש"ח או לשואל או לש"ש או לשוכר. היה מושכו כהן או בע"ח או שומר ומת ברשות הבעלים פטור. השומר הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב הגנב דמיחייב בקניית שלוחו. פי' רש"י זצ"ל נתנו בעליו לבכורת בנו לכהן בחמש סלעים של פדיון הבן. ל"א נתנו הגנב לבכורת בנו:
540
541נראה לרבינו יצחק בר שמואל דלישנא אחרינא שפירש שנתנו הגנב לבכורת בנו עיקר. דלישנא קמא שפיר דאבעלים קאי קשיא טובא. חדא דמת משמע כי אורחיה ולפי אותו לשון צריך לומר שמת בפשיעה. ועוד דלישנא דחיוב ופטור לא שייך אבכורת בנו ובע"ח וצריך לדחוק רמשום אחרינא נקט חיוב ופטור. ועוד דבתוספתא קתני הגביהו ונתנו לבכורת בנו משמע דאגנב קאי דאי אבעל מה צריך הגבהה והא דידיה היא. הילכך נראה בעיני דלשון אחרון עיקר:
541
542[שם]
בעי אמימר תיקנו משיכה בשומרין או לא תיקנו. פירש ר' יצחק בר יצחק ז"ל דליכא למימר דמיבעי לי' אי משעת משיכה מיחייב כל חד וחד כדיניה ש"ח בפשיעה ש"ש בגניבה ואבידה ושואל באונסין דפשיטא דמשעת משיכה דאם לא כן מאימתי. ותו דתנן בהשואל א"ל השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי שלחה ומתה חייב. ובתחילת גמר' דהתם אמרי' פרה במשיכה. ותו אמרינן התם אמר רב הונא השואל קורדם מחבירו ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו. למאי אילימא לאונסין מאי שנא פרה דמשעת משיכה שאלה. אלא אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמיבעי ליה גבי שואל ושוכר מי מצו משאיל ומשכיר למיהדר ביה עד שעת משיכה דוקא או עד שיבקע בו דאוקימנא התם הא דרב הונא לענין חזרה ביקע בו לא מצי משאיל הדר ביה לא ביקע בו מצי משאיל הדר ביה. וכן בפרה עד שיעשה בה מלאכה וכן כל דבר. אמר רב יימר ת"ש נתנו לבכורת בנו לבע"ח לש"ח ולשואל לנושא שכר ולשוכר היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור. הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים חייב. מאי לאו שומר ש"מ תיקנו משיכה בשומרין מדמחייב גנב במשיכת שומר ש"מ דמשיכה גמורה היא לענין שאינו יכול לחזור בו משאלה ומשכירות מכיון שמשך שאם היה יכול לחזור בו לא היה מתחייב במשיכתו. א"ל לא גנב ובעי למימר נתנו הבעלים לבכורת בגו והיה מושכו ויוצא הגנב מביתם. א"ל גנב הא תנא ליה רישא. א"ל תנא גגב שגנב מבית בעלים ותנא גנב שגנב מבית שומר. א"ל רב אשי לא תידחייה מה לי גנב שגנב מבית בעלים מה לי גנב שגנב מבית שומר אלא לאו שומר וש"מ תיקנו משיכה בשומרין ש"מ. ורב הונא דאמר בהשואל דלא ביקע בו מצי משאיל למיהדר ביה דחי לה כדאמימר ולא חייש פירכא דרב אשי דמה לי גנב מבית בעלים ומה לי גנב שגנב מרשות שומר:
בעי אמימר תיקנו משיכה בשומרין או לא תיקנו. פירש ר' יצחק בר יצחק ז"ל דליכא למימר דמיבעי לי' אי משעת משיכה מיחייב כל חד וחד כדיניה ש"ח בפשיעה ש"ש בגניבה ואבידה ושואל באונסין דפשיטא דמשעת משיכה דאם לא כן מאימתי. ותו דתנן בהשואל א"ל השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי שלחה ומתה חייב. ובתחילת גמר' דהתם אמרי' פרה במשיכה. ותו אמרינן התם אמר רב הונא השואל קורדם מחבירו ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו. למאי אילימא לאונסין מאי שנא פרה דמשעת משיכה שאלה. אלא אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמיבעי ליה גבי שואל ושוכר מי מצו משאיל ומשכיר למיהדר ביה עד שעת משיכה דוקא או עד שיבקע בו דאוקימנא התם הא דרב הונא לענין חזרה ביקע בו לא מצי משאיל הדר ביה לא ביקע בו מצי משאיל הדר ביה. וכן בפרה עד שיעשה בה מלאכה וכן כל דבר. אמר רב יימר ת"ש נתנו לבכורת בנו לבע"ח לש"ח ולשואל לנושא שכר ולשוכר היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור. הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים חייב. מאי לאו שומר ש"מ תיקנו משיכה בשומרין מדמחייב גנב במשיכת שומר ש"מ דמשיכה גמורה היא לענין שאינו יכול לחזור בו משאלה ומשכירות מכיון שמשך שאם היה יכול לחזור בו לא היה מתחייב במשיכתו. א"ל לא גנב ובעי למימר נתנו הבעלים לבכורת בגו והיה מושכו ויוצא הגנב מביתם. א"ל גנב הא תנא ליה רישא. א"ל תנא גגב שגנב מבית בעלים ותנא גנב שגנב מבית שומר. א"ל רב אשי לא תידחייה מה לי גנב שגנב מבית בעלים מה לי גנב שגנב מבית שומר אלא לאו שומר וש"מ תיקנו משיכה בשומרין ש"מ. ורב הונא דאמר בהשואל דלא ביקע בו מצי משאיל למיהדר ביה דחי לה כדאמימר ולא חייש פירכא דרב אשי דמה לי גנב מבית בעלים ומה לי גנב שגנב מרשות שומר:
542
543מיהו אנן קיי"ל כרב יימר וכרב אשי דתיקנו משיכ' בשומרין דמשעת משיכה לא מצו הדר ביה. איתמר נמי אד"א כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין:
543
544אבל אדם המשאיל א"ע משאמר הריני שאול לך לכך וכך זמן תו לא מצי הדר ביה כדתנן בפ' השואל השואל את הפרה ושאל בעלה עמה שאלה ושכר בעלה עמה שאל בעלים או שכרן ואח"כ שאל את הפרה ומת פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם. ואמרינן בגמ' מדקתני סיפא אחר כך מכלל דרישא דקתני עמה. עמה משמע ממש. עמה מי משכחת לה פרה במשיכ' ובעלים באמירה. פי' רש"י זצ"ל ומשמע לן הרי היא ואני נשאלים לך הרי גופו קנוי ושאול לו ופרה אכתי מיחסרא משיכה וע"כ הדר הוה ליה שאל בעלים ואח"כ שאל את הפרה. ומשני איבעית תימא כגון דא"ל דקיימא בחצירו של שואל דלא מיחסרא משיכה איבעית תימא כגון דא"ל את גופך לא תתשאיל לי עד שעת משיכת פרתך:
544
545הא למדת דמכי אמר הריני שאול לך דלא מצי הדר ביה. ואפי' אמר בלא קנין דא"כ הוה ליה לאוקמי מתניתין כגון דלא קנה מיניה ומסתברא דוקא שאמר בזה הלשון הריני שאול לך אבל אם אמר הריני מקבל עלי לעשות כך וכך אין ולא ורפיא בידי. וכגון שהוא דבר האבד שאם אינו דבר האבד לא גרע מפועל עצמו שיכול לחזור בו בדבר שאינו אבד:
545
546[שם]
תניא נמי הכי כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין וכשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. שכירות דמאי אילימא שכירות דמטלטלי שהשכיר לו כליו. מטלטלי בני שטרא נינהו הא לא מיקנו אלא במשיכה. אמר רב חסדא שכירו' דקרקע שהשוכר קרקע מחבירו ונתן לו הכסף בשכירתו קנה. ולא מצו אהדרו בהו. כההיא דפ' הזהב דאיתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה. פי' רש"י ז"ל ערבון פריעת מקצת מעות רב אמר כנגדו הוא קונה אם מכירת קרקעות הוה קונה כנגדו קנין גמור ואם מכירת מטלטלין הוה קונה כנגדו להתחייב במי שפרע ר"י אמר כנגד כולו הוא קונה בקרקע לענין קנין גמור ובמטלטלי לענין מי שפרע. וצריך עיון בפ' האומנין דאמר רבא האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני. לא קא עייל ונפיק אזוזי קנה. וקיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר"י וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל:
תניא נמי הכי כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין וכשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. שכירות דמאי אילימא שכירות דמטלטלי שהשכיר לו כליו. מטלטלי בני שטרא נינהו הא לא מיקנו אלא במשיכה. אמר רב חסדא שכירו' דקרקע שהשוכר קרקע מחבירו ונתן לו הכסף בשכירתו קנה. ולא מצו אהדרו בהו. כההיא דפ' הזהב דאיתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה. פי' רש"י ז"ל ערבון פריעת מקצת מעות רב אמר כנגדו הוא קונה אם מכירת קרקעות הוה קונה כנגדו קנין גמור ואם מכירת מטלטלין הוה קונה כנגדו להתחייב במי שפרע ר"י אמר כנגד כולו הוא קונה בקרקע לענין קנין גמור ובמטלטלי לענין מי שפרע. וצריך עיון בפ' האומנין דאמר רבא האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני. לא קא עייל ונפיק אזוזי קנה. וקיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר"י וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל:
546
547ושוכר בית מחבירו היינו שוכר קרקע כההיא דפרק לולב הגזול דת"ר סוכה גזולה ר"א פוסל וחכמי' מכשירין אמר ר"נ מחלוקת בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ר"א לטעמיה דאמר אין אדם יוצא בסוכה של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה הוא אי נמי סבר ר"א קרקע אינה נגזלת הויא לה סוכה שאולה ואין אדם יוצא בסוכתו של חבירו. ורבנן סברי קרקע אינה נגזלת ואדם יוצא בסוכתו של חבירו. הא למדת דבית המחובר לקרקע דינו כקרקע ונשכר בכסף:
547
548הדרן עלך (פרק) מרובה
548
549פרק החובל
549
550[דף פ"ג ע"ב]
החובל בחבירו חייב עליו בחמשה דברים בנזק בצער וריפוי ושבת ובבושת. בנזק כיצד סימא את עינו קיטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד ונמכר בשוק ושמין אותו כמה היה יפה וכמה הוא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי. צער כוואו בשפוד או במסמר ואפי' על צפורניו שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה לפי שהוא מעונג דבצערו וכאבו כמה רוצה ליטול ולהיות מצטער בכך. ריפוי הכהו חייב לרפאותו. עלו בו צמחים אם מחמת המכה חייב ושלא מחמת המכה פטור. חיתה ונסתרה חייב לרפאותה. שבת רואין אותו כל ימי החולי כאילו הוא שומר קישואין ונותן לו שכירות של כל יום שהרי אינו ראוי למלאכה כבדה אפי' בלא חולי שהרי נקטעה ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. בושת הכל לפי המבייש והמתבייש:
החובל בחבירו חייב עליו בחמשה דברים בנזק בצער וריפוי ושבת ובבושת. בנזק כיצד סימא את עינו קיטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד ונמכר בשוק ושמין אותו כמה היה יפה וכמה הוא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי. צער כוואו בשפוד או במסמר ואפי' על צפורניו שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם כיוצא בזה לפי שהוא מעונג דבצערו וכאבו כמה רוצה ליטול ולהיות מצטער בכך. ריפוי הכהו חייב לרפאותו. עלו בו צמחים אם מחמת המכה חייב ושלא מחמת המכה פטור. חיתה ונסתרה חייב לרפאותה. שבת רואין אותו כל ימי החולי כאילו הוא שומר קישואין ונותן לו שכירות של כל יום שהרי אינו ראוי למלאכה כבדה אפי' בלא חולי שהרי נקטעה ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. בושת הכל לפי המבייש והמתבייש:
550
551ירושלמי תני דחובל בחבירו חמשה נותן לו חמשה ארבעה נותן לו ארבע' שלש' נותן לו שלשה שנים נותן לו שנים אחד נותן לו אחד. ה"ד הכהו על ידו וקטעה נותן לו חמשה נזק צער ריפוי שבת ובושת. הכהו על ידו וצבתה נותן לו ארבעה צער ריפוי שבת ובושת הכהו על ראשו וצבתה נותן לו שלשה צער ריפוי ובושת. הכהו במקום שאינו נראה נותן לו שנים צער וריפוי. הכהו בטומום שבידו נותן לו אחד בושת בלבד:
551
552[דף פ"ד ע"א]
תניא ר"א אומר עין תחת עין ממש אמר רבה לומר שאין שמין אותו כעבד. א"ל אביי אלא מאי כבן חורין אי בן חורין מי אית ליה דמי. אלא אמר רב אשי שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק:
תניא ר"א אומר עין תחת עין ממש אמר רבה לומר שאין שמין אותו כעבד. א"ל אביי אלא מאי כבן חורין אי בן חורין מי אית ליה דמי. אלא אמר רב אשי שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק:
552
553הא דאמר אביי בן חורין מי אית ליה דמי היינו לענין שומא שאין שייך שומא אלא בדבר הנמכר כמו עבד. אבל קטל בן חורין ה"נ דחייב דמיו ליורשין כדרבה בפרק שור שנגח ד' וה' . ואביי דאותביה התם הא שני ליה רבה:
553
554[שם]
ההוא חמרא דקטע ידא דינוקא אתא לקמיה דר"פ בר שמואל אמר להו זילו שיימו ליה ארבעה דברים. א"ל רבא והא אנן חמשה תנן א"ל לבר מנזקא קאמינא. והא חמור הוא וחמור אינו משלם אלא נזק א"ל שומו ליה נזקיה. א"ל והא כעבדא בעי דנישיימה א"ל זילו שיימו כעבדא א"ל אבוה דינוקא הואיל כעבדא בעיתו דלשיימה זילא בי מילתא ולא בעינא א"ל לכי גדיל מפייסנא ליה מדידיה :
ההוא חמרא דקטע ידא דינוקא אתא לקמיה דר"פ בר שמואל אמר להו זילו שיימו ליה ארבעה דברים. א"ל רבא והא אנן חמשה תנן א"ל לבר מנזקא קאמינא. והא חמור הוא וחמור אינו משלם אלא נזק א"ל שומו ליה נזקיה. א"ל והא כעבדא בעי דנישיימה א"ל זילו שיימו כעבדא א"ל אבוה דינוקא הואיל כעבדא בעיתו דלשיימה זילא בי מילתא ולא בעינא א"ל לכי גדיל מפייסנא ליה מדידיה :
554
555שמעינן מהכא דכל היכא דבעי אדם למיעבד לנפשיה מילתא דבזיא ולאורווחי דלא מצו קרובי' לממחי בידיה ולמימר לא שבקינן לך דתיעבד הכי משום דבזיא לן מילתא אלא א"כ יפייסוהו ואי פייסי מדידהו ה"נ דמצי למימחי בידיה:
555
556[שם]
ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרבא א"ל זילי שיימוה כעבדא. והא רבא הוא דאמר כל ששמין אותו כעבד אין גובין אותו בבבל. לא צריכא דאי תפס רבא לטעמי' דאמר נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל. נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל. מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא. דאלהים בעינן וליכא. נזקי שור בשור ונזקי שור באדם נמי אלהים בעינן וליכא. אלא שור בשור היינו טעמא דשליחותייהו קא עבידנא מידי דהוה אהודאות והלואות. אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינא מידי דהוה אהודאות והלואות. אמרי כי עבדינן שליחותייהו במילתא דקים לן בגווה במילתא דלא קים לן בגווה כגון הכא דבעי למישיימיה לא עבדינן שליחיתייהו. שור בשור ושור באדם נמי הא לא קים לן מילתא אלא שור בשור אמרי' פוק חזי היכי מיזדבנא תורי בשוקא. אדם באדם נמי פוק חזי היכי מזדבנא עבדי בשוקא. ועוד תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דקייצי נעביד שליחותייהו. כי עבדינן שליחותייהו בממונא בקנסא לא עבדינן שליחותייהו. אדם באדם דממונא הוא נעביד שליחותייהו. כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא אדם באדם לא שכיחא לא עבדינן. בושת דשכיחא ניעבד. ה"נ דהא ר"פ אגבייה ארבע מאה זוזי לבושת. הא ליתא לדר"פ כדשלח ליח ר"ח לרב נחמן ושלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל. אלא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס אבל במילתא דשכיחא ולית ביה חסרון כיס או אית ביה חסרון כיס ולא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו:
ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרבא א"ל זילי שיימוה כעבדא. והא רבא הוא דאמר כל ששמין אותו כעבד אין גובין אותו בבבל. לא צריכא דאי תפס רבא לטעמי' דאמר נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל. נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל. מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא. דאלהים בעינן וליכא. נזקי שור בשור ונזקי שור באדם נמי אלהים בעינן וליכא. אלא שור בשור היינו טעמא דשליחותייהו קא עבידנא מידי דהוה אהודאות והלואות. אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינא מידי דהוה אהודאות והלואות. אמרי כי עבדינן שליחותייהו במילתא דקים לן בגווה במילתא דלא קים לן בגווה כגון הכא דבעי למישיימיה לא עבדינן שליחיתייהו. שור בשור ושור באדם נמי הא לא קים לן מילתא אלא שור בשור אמרי' פוק חזי היכי מיזדבנא תורי בשוקא. אדם באדם נמי פוק חזי היכי מזדבנא עבדי בשוקא. ועוד תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דקייצי נעביד שליחותייהו. כי עבדינן שליחותייהו בממונא בקנסא לא עבדינן שליחותייהו. אדם באדם דממונא הוא נעביד שליחותייהו. כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא אדם באדם לא שכיחא לא עבדינן. בושת דשכיחא ניעבד. ה"נ דהא ר"פ אגבייה ארבע מאה זוזי לבושת. הא ליתא לדר"פ כדשלח ליח ר"ח לרב נחמן ושלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל. אלא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס אבל במילתא דשכיחא ולית ביה חסרון כיס או אית ביה חסרון כיס ולא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו:
556
557הילכך אדם באדם אע"ג דאית בהו חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו. בושת אע"ג דשכיחא כיון דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. ושור בשור גובין אותו בבבל והאמר שור שהזיק אין גובין אותו בבבל. אמרי התם בתם והכא במועד. והאמר רבא אין מועד בבבל. כי קאמר רבא דנזקי שור בשור גובין בשן ורגל דמועדין מתחלתן נינהו. כר"ח זצ"ל ולא שור בלבד אלא כל שהוא כיוצא בזה גובין כגון אבות נזיקין דשור בשן ורגל ומבעה והבער ובור ושאר אבות דר' חייא ודר' אושעיא כגון ארבעה שומרים וריפוי ושבת וגנב בקרן וגזלן ועדים זוממין היכא דלא אפשר לאהדורי והמסור אע"ג דדיבורא בעלמא הני כולהו וכיוצא בהן דאינון נזקי ממון גובין אותו בבבל ואפי' דינא דגרמי גובין בבבל כדרפרם דכפייה לרב אשי ואגבייה בדינא דגרמי כי כשורא לצלמי. וכההיא דאחוי אכריא דחיטי וחייביה ר"נ ואמר רבא אם הראה מעצמו כמי שנשא ונתן ביד דמי והנה דן ר"נ בדיבורא ואחוויי. וכ"ש ביתר מזה. וכן נזקי בהמה באדם כגון ההוא ברחא דאכל ללישא ומית וחמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא וכיוצא בהן שהן נזקי בהמה באדם כולן מגבינן להו בבבל. ובקרן אין גובין אותו בבבל לפי שהוא תם וקיי"ל פלגא נזקא קנסא. ומועד האמר רבא אין מועד בבבל וכו' אמר רבא אי תפס לא מפקינן מיניה כההוא תורא דאלס ידא דינוקא ור"פ דאנבי לבושתא לית הילכתא כוותיה עכ"ל:
557
558כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל מנהג בשתי הישיבות שאף עפ"י שאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפייס לבעל דיניה וכדיהיב שיעור מאי דחזו למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין איפייס מריה דיניה בין לא איפייס.
558
559כתוב בספר המקצעות מנהגם בשאר ישיבות שאעפ"י שאין גובין קנס בבבל שהוא חוץ לארץ מי שחובל בחבירו ואינו רוצה לפייסו ולרצותו מנדין אותו עד שיפייס בכדי שיפסקו עליו תנאי וסבוראי אבל אי בעי טפי לא שמעינן ליה ואי קדם ותפס לא מפקינן מיניה והכי נמי למאן דלא בעי למידן דינא דגרמי אי גרם ליה חוסרנא ותפס מיניה בכדי הפסדו לא מפקינן מיניה:
559
560הילכך נידוי מנדינן ליה עד שירציהו שלא יהא חוטא ונשכר. והחובל בחבירו ביום טוב פטור מדיני שמים וחייב בדיני אדם בחמשה דברים דתניא ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יו"כ כשבת לתשלומין מכלל שהוציא ימים טובים מכלל שבת ויו"כ. ש"מ החובל בחבירו ביו"ט חייב בתשלומין. ולגבי שבת ויום הכפורים אינו חייב בתשלומין מפני שמתחייב בנפשו מיתת ב"ד והאידנא דליכא מיתת ב"ד מאי הוה עלה:
560
561הכי אמר רב יהודאי גאון זצ"ל לפוטרו בלא כלום אי אפשר אלא ילקה ויתגלח ויצום ירח ימים כדי שלא יהא חוטא ונשכר. ואם אינו רוצה לקבל דין זה דנין אותו בע"כ כדי שלא יתבעוהו בד"ש דאמר רב יוסף וכי תני ר' חייא מיום שחרב בית המקדש בטלו ארבע מיתות ב"ד ואין ב"ד למטה ויש ב"ד למעלה. מי שנתחייב מיתה בב"ד הקב"ה גובהן ממנו אם אינו מתפייס בעולם הזה:
561
562מתני' צער כו' ירוש' אמר ר' זעירא חמין בר נש ואמרין ליה כמה בעי למיתן דלא יהא כך אההוא צערא ומה דהוא אמר יהבין ליה אמר מר עוקבא אומדין במה אדם רוצה ליטול היא מתניתין. ואיתמר הכי אלא חמיי בר נש דמדין ליה כמה את בעי למיסב ויהא כד אהו צערא ומה דהוא אמר יהבין ליה. תני בן עזאי אומר נותנין לו גבאי מזונות בקדמיתא הוינא אכלין טלופחין וירק וכרות לית הוא יכול מיכל אלא בעין ותרנגולין ומה דהוא אמר יהבין ליה:
562
563[דף פ"ה ע"א]
צער במקום נזק היכי משכחת לה היכא דקיטע את ידו ונתן לו את דמיה היכי שיימינן אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות בין סייף לסם. האי ליטול ליתן הוא אמר רב הונא בריה דרב יהושע ליטול מן המזיק מה שנתן לקוטע:
צער במקום נזק היכי משכחת לה היכא דקיטע את ידו ונתן לו את דמיה היכי שיימינן אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות בין סייף לסם. האי ליטול ליתן הוא אמר רב הונא בריה דרב יהושע ליטול מן המזיק מה שנתן לקוטע:
563
564[שם]
תניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש וכל מיני מתיקה שהדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה. העלתה מכתו גרגותני יהא חייב לרפאותו ת"ל רק. ואי א"ל אסייך אנא א"ל דמית עלי כי אריא ארבא. ואי א"ל אית לי אסיא דאמגן א"ל אסיא דאמגן עינא עיור. ואי א"ל אית לי אסיא דחיקא ומוזיל לגבאי א"ל אסיא דחיקא עינא עיור שעתיד לילך לדרכו ואינו חושש אם עיור עינו של זה. ואם א"ל האיך הב לי ואנא מסינא נפשאי. א"ל פשעת בנפשך ומחסרת לי ממונא אי א"ל קוץ לי מיקץ ואנא מסינא נפשאי. א"ל פשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק:
תניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש וכל מיני מתיקה שהדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה. העלתה מכתו גרגותני יהא חייב לרפאותו ת"ל רק. ואי א"ל אסייך אנא א"ל דמית עלי כי אריא ארבא. ואי א"ל אית לי אסיא דאמגן א"ל אסיא דאמגן עינא עיור. ואי א"ל אית לי אסיא דחיקא ומוזיל לגבאי א"ל אסיא דחיקא עינא עיור שעתיד לילך לדרכו ואינו חושש אם עיור עינו של זה. ואם א"ל האיך הב לי ואנא מסינא נפשאי. א"ל פשעת בנפשך ומחסרת לי ממונא אי א"ל קוץ לי מיקץ ואנא מסינא נפשאי. א"ל פשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק:
564
565[שם ע"ב]
אמר רבא קיטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת ועדיין הוא ראוי לשמור קישואין הילכך כל ימי חוליו רואין אותו באלו הוא שומר קשואין ונותן לו שכר שומ' קשואין. שיבר את רגלו נותן לו דמי רגלו ושוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב דגינה. הילכך נותן לו דמי השבת כל ימי חוליו כאילו שומר הפתח. סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו ברחיים. חירשו נותן לו דמי כולו דהא אינו ראוי לכלום ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דע"כ לא מיירי באותו שקיטע ידו או שיבר את רגלו. אלא אפי' באדם שלם שהרי האי דקאמר סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו ברחיים. לאו היינו באותו ששיבר את רגלו וקיטע את ידו אלא באדם שלם דהא בשיבר את רגלו אינו נותן לו אלא כשומר הפתח והיינו פחות מטחינת רחיים. ותימה מדקאמר חרשו נותן לו דמי כולו מכלל דלא שוי ולא מידי. ובפ"ק דערכין תנן חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין אלמא אית ליה דמי ושוי מידי. ומפרש ר"ת ז"ל דההיא בחרש בידי שמים והכא בחרשו בידי אדם:
אמר רבא קיטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת ועדיין הוא ראוי לשמור קישואין הילכך כל ימי חוליו רואין אותו באלו הוא שומר קשואין ונותן לו שכר שומ' קשואין. שיבר את רגלו נותן לו דמי רגלו ושוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב דגינה. הילכך נותן לו דמי השבת כל ימי חוליו כאילו שומר הפתח. סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו ברחיים. חירשו נותן לו דמי כולו דהא אינו ראוי לכלום ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דע"כ לא מיירי באותו שקיטע ידו או שיבר את רגלו. אלא אפי' באדם שלם שהרי האי דקאמר סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו ברחיים. לאו היינו באותו ששיבר את רגלו וקיטע את ידו אלא באדם שלם דהא בשיבר את רגלו אינו נותן לו אלא כשומר הפתח והיינו פחות מטחינת רחיים. ותימה מדקאמר חרשו נותן לו דמי כולו מכלל דלא שוי ולא מידי. ובפ"ק דערכין תנן חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין אלמא אית ליה דמי ושוי מידי. ומפרש ר"ת ז"ל דההיא בחרש בידי שמים והכא בחרשו בידי אדם:
565
566ורבי' יצחק בר שמואל פירש דהכא מיירי באדם שאינו בר אומנות הילכך כשנתחרש אינו שוה כלום אבל התם כשיש לו אומנות שיש חרשים שהם בעלי מלאכה כדאמרי' בהנזקין חרש רומז ונרמז:
566
567[דף פ"ו ע"א]
איתמר הכהו על ידו וצמתה פי' כווצה וסופה לחזור אמר אביי נותן לו דמי שבת גדולה פי' דמי ידו ושבת קטנה כל ימים שיכול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ורבא אמר אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום עד שתחזור ידו לקדמותה נותן לו בכל יום במו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואין דהא רבא לא יהיב לי' דמי ידו:
איתמר הכהו על ידו וצמתה פי' כווצה וסופה לחזור אמר אביי נותן לו דמי שבת גדולה פי' דמי ידו ושבת קטנה כל ימים שיכול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ורבא אמר אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום עד שתחזור ידו לקדמותה נותן לו בכל יום במו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואין דהא רבא לא יהיב לי' דמי ידו:
567
568פסק רבי' יצחק אלפסי הלכה כרבא. הילכך יהיב ליה שבתו שבכל יום ויום ממלאכ' דבטיל מיני' ומסתברא דכפועל בטל שיימינן ליה:
568
569[שם]
איתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו אמר אביי נותן לו דמי שבת גדולה לעבד היינו דמי ידו ושבת קטנה כאילו הוא שומר קישואין לרב. רבא אמר הכל לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפיק לחירות נפקא ארעא בהדיה.
איתמר הקוטע יד עבד עברי של חבירו אמר אביי נותן לו דמי שבת גדולה לעבד היינו דמי ידו ושבת קטנה כאילו הוא שומר קישואין לרב. רבא אמר הכל לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפיק לחירות נפקא ארעא בהדיה.
569
570פשיטא פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא פיחת היכי דמי דפסקיה לריש אוניה או ריש נחיריה הכל לעצמו פיחת נמי אצל רבו כגון הקוטע את ידו היינו פלוגתייהו דאביי ורבא פר"ח זצ"ל הלכה כרבא. ה"ג באלפס רבא אמר הכל לעבד אבל בפר"ח זצ"ל גריס הכל לרב. וכן גריס רבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל הכל לרב דליכא למיגרס הכל לעבד דשבת קטנה למה לא יהא הכל לרב אלא ודאי הכל לרב גרסי' ושבת קטנה יעכב לעצמו לגמרי ושבת גדולה ילקח בהם קרקע והרב אוכל פירות שמפסיד בקטיעת ידו:
570
571ירושלמי אמר ר' יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו רבו נוטל חמשה דברים והלה יתפרנס מן הצדקה. אמר ר' אחא מצווין ישראל לפרנס את עבדיהם הקיטעין ולא השלמים והא ר"י אכל קופר ויהיב ליה שתי חמר ויהיב ליה לעבדיה וקרי עלוי הלא בבטן עשני עשהו אמרי תמן במדת רחמים הכא במדת הדין:
571
572[שם]
ת"ר נתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן. לבייש את העבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד. מני לא ר"מ ולא ר"י ולא ר"ש קס"ד קטן קטן בנכסים גדול גדול בנכסים. מני אי ר"מ האמר כולהו כי הדדי נינהו. אי ר"י האמר אין לעבדים בושת. אי ר"ש האמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור מ"ט בקטלא מה קטלא עד דמכוון ליה דכתיב וארב לו וקם עליו אף בושת נמי עד דמכוון ליה דכתיב ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד דמתכוון ליה. לעולם ר' יהודה היא וכי אמר ר"י אין לעבדים בושת ה"מ למיתבא להן אבל למישם שיימינן בהו. ואיבעית תימא לעולם ר' מאיר היא ומי סברת גדול גדול בנכסים קטן קטן בנכסים לא קטן קטן ממש גדול גדול ממש. קטן בר בושת הוא כדקאמר ר"פ דמיכלמי ליה ומיכלם הכא גמי דמיכלמי ליה ומיכלם:
ת"ר נתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן. לבייש את העבד ובייש בן חורין נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד. מני לא ר"מ ולא ר"י ולא ר"ש קס"ד קטן קטן בנכסים גדול גדול בנכסים. מני אי ר"מ האמר כולהו כי הדדי נינהו. אי ר"י האמר אין לעבדים בושת. אי ר"ש האמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור מ"ט בקטלא מה קטלא עד דמכוון ליה דכתיב וארב לו וקם עליו אף בושת נמי עד דמכוון ליה דכתיב ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד דמתכוון ליה. לעולם ר' יהודה היא וכי אמר ר"י אין לעבדים בושת ה"מ למיתבא להן אבל למישם שיימינן בהו. ואיבעית תימא לעולם ר' מאיר היא ומי סברת גדול גדול בנכסים קטן קטן בנכסים לא קטן קטן ממש גדול גדול ממש. קטן בר בושת הוא כדקאמר ר"פ דמיכלמי ליה ומיכלם הכא גמי דמיכלמי ליה ומיכלם:
572
573פר"ח זצ"ל וקיי"ל דאינו חייב בבושת עד שיתכוון לו. רוצה לומר דהלכה כר"ש בקטלא דהא בושת מקטלא ילפי' ומסתעיי' להא דפסיק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל כרב אדא בר אהבה כדפרישית לעיל בפ' שור שנגח ד' וה':
573
574[שם ע"ב]
מתני' המבייש את הערום חייב. ת"ר ביישו ערום חייב ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש. ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק. אמר מר ביישו ערום חייב. ערום בר בושת הוא. אמר ר"פ מאי ערום דאתיא זיקא ודלינהו למאניה ואתא הוא ודלינהו טפי. ביישו בבית המרחץ חייב. בית המרחץ בר בושת הוא. אמר ר"פ מאי בבית המרחץ כגון שביישו על גבי הנהר. פירש"י זצ"ל דהא דפריך ערום בר בושת הוא דכיון דאינו מקפיד להלך ערום בפני אדם מי הוי בר בושת ואפי' מכין אותו. וקשה לפירושו מ"ש דפריך אברייתא אמתני' הוה ליה למיפרך דקתני המבייש את הערום חייב:
מתני' המבייש את הערום חייב. ת"ר ביישו ערום חייב ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש. ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק. אמר מר ביישו ערום חייב. ערום בר בושת הוא. אמר ר"פ מאי ערום דאתיא זיקא ודלינהו למאניה ואתא הוא ודלינהו טפי. ביישו בבית המרחץ חייב. בית המרחץ בר בושת הוא. אמר ר"פ מאי בבית המרחץ כגון שביישו על גבי הנהר. פירש"י זצ"ל דהא דפריך ערום בר בושת הוא דכיון דאינו מקפיד להלך ערום בפני אדם מי הוי בר בושת ואפי' מכין אותו. וקשה לפירושו מ"ש דפריך אברייתא אמתני' הוה ליה למיפרך דקתני המבייש את הערום חייב:
574
575ונראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל לפרש דאמתני' לא מצי למיפרך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רקק בו או סטרו. אבל לשון הברייתא משמע ליה ביישו ערום שהערימו וקתני אינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש אם הוא ערום האיך הערימו. ועוד דלא קתני המבייש ערום למבייש לבוש אלא ביישו ערום לביישו לבוש משמע הכל באדם אחד ואי מיירי ברקק בו או סטרו כך הוא מתבייש כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב אביישו ערום נמי קאי ושהערימו בבית המרחץ. ופריך ביישו בבית המרחץ בר בושת הוא בערמומית והא דרך בני אדם לעמוד ערומים בבית המרחץ. והא דפירש ר"פ לביישו ערום דאתיא זיקא ודלינהו למאניה ואתא הוא ודלינהו טפי מספקא ליה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אי בעי ליה למימר דדוקא דדלינהו זיקא למאניה אבל אי איהו גופיה דלינהו ואתא חבריה ודלינהו טפי פטור ביון שזה אינו מקפיד או שמא אורחא דמילתא נקט דאתיא זיקא:
575
576[שם]
בעי ר' אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו. ולא איפשטא. וקשה דריש פ' הנחנקין אמרי' היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב הכהו אחר וקללו פטור. והוינן בה מ"ש בנו ומ"ש אחר ופירשה רב ששת אחר גברא קטילא הוא ופרכינן והאמר ר"ש ביישו ישן ומת חייב ואמאי לא פשיטא מיניה הכא. מיהו יש ספרי' דגרסי' בהו והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ולא גרסי' ומת. ולא נהירא כלל דמה ענין ישן אצל יוצא ליהרג ועוד מאי קמ"ל רב ששת מתניתין היא המבייש את הישן חייב. ור"ת זצ"ל גריס והאמר רב ששת חייב ואיוצא ליהרג קאי:
בעי ר' אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו. ולא איפשטא. וקשה דריש פ' הנחנקין אמרי' היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב הכהו אחר וקללו פטור. והוינן בה מ"ש בנו ומ"ש אחר ופירשה רב ששת אחר גברא קטילא הוא ופרכינן והאמר ר"ש ביישו ישן ומת חייב ואמאי לא פשיטא מיניה הכא. מיהו יש ספרי' דגרסי' בהו והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ולא גרסי' ומת. ולא נהירא כלל דמה ענין ישן אצל יוצא ליהרג ועוד מאי קמ"ל רב ששת מתניתין היא המבייש את הישן חייב. ור"ת זצ"ל גריס והאמר רב ששת חייב ואיוצא ליהרג קאי:
576
577מיהו אין לנו בעבור זה לשבש את הגירסא דאין כל כך תימא שלא פשט מדרב ששת דכי האי גוונא אשכחנא בנדרים בפ' אין בין המודר דאיבעיא להו הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דשמיא נינהו ולא פשיט ממילתיה דרב הונא בריה דר"י דאמר בפ"ק דקידושין הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדינן ואינהו מצו עבדי. והתם מוכח דהילכתא כוותיה דפריך מינה לרבא. הכא נמי אע"ג דלא פשיט מדרב ששת אפשר דהילכתא כוותיה ואשכחנא טובא כי האי גוונא דלא בעי למיפשט מאמורא אלא ממשנה או מברייתא:
577
578[שם]
תניא רבי אומר חרש יש לו בושת שוטה אין לו בושת קטן פעמים יש לו ופעמים אין לו בושת ולא קשיא הא דמכלמי ליה ומיכלם והא דמכלמי ליה ולא מיכלם. וכן הלכה. וכן פסקו (פ)ר"ח זצ"ל ורבינו יצחק אלפסי זצ"ל:
תניא רבי אומר חרש יש לו בושת שוטה אין לו בושת קטן פעמים יש לו ופעמים אין לו בושת ולא קשיא הא דמכלמי ליה ומיכלם והא דמכלמי ליה ולא מיכלם. וכן הלכה. וכן פסקו (פ)ר"ח זצ"ל ורבינו יצחק אלפסי זצ"ל:
578
579[שם]
מתני' המבייש את הסומא חייב. מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר"י אומר סומא אין לו בושת פי' אם בייש את חבירו פטור ומתניתין דקתני המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור ובסומא לא תנא הכי אלמא סומא חייב. וכן היה ר' יהודה פוטרו מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב"ד. תניא אידך ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת. וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה עבדינא להו יומא טבא לרבנן דאמינא לא מפקידנא וקא עבדינא מצות וכיון דשמעת' להא דר"ח דאמר גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אמינא אדרבה מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן:
מתני' המבייש את הסומא חייב. מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר"י אומר סומא אין לו בושת פי' אם בייש את חבירו פטור ומתניתין דקתני המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור ובסומא לא תנא הכי אלמא סומא חייב. וכן היה ר' יהודה פוטרו מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב"ד. תניא אידך ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת. וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה עבדינא להו יומא טבא לרבנן דאמינא לא מפקידנא וקא עבדינא מצות וכיון דשמעת' להא דר"ח דאמר גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אמינא אדרבה מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן:
579
580פר"ח זצ"ל וכיון דאוקמינן למתניתין דהיא סתמא דלא כר"י ש"מ דלית הילכתא כר' יהודה דהאמר ר' יוחנן הלכה בכל מקום כסתמא דמתניתין:
580
581[שם]
מתני' המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו לעולם אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוון וכדמפרש לעיל שלהי פ' כיצד:
מתני' המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו לעולם אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוון וכדמפרש לעיל שלהי פ' כיצד:
581
582[דף פ"ז ע"א]
מתני' זה חומר באדם מבשור שאדם משלם נזק צער ריפוי שבת ובושת ומשלם דמי ולדות ושור אינו משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות:
מתני' זה חומר באדם מבשור שאדם משלם נזק צער ריפוי שבת ובושת ומשלם דמי ולדות ושור אינו משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות:
582
583[שם]
במתני' המבייש אביו ואמו עשה בהם חבורה והחובל בחבירו ביום הכפורים חייב. מכה אביו ואמו תנן בפ' אלו הנחנקין דאינו חייב מיתה אא"כ עשה בהם חבורה והחובל בחבירו ביוה"כ תנן דחייב דסתם לן תנא דיום הכפורים לא הוי כשבת לענין תשלומין ולקמן תנן החובל בחבירו בשבת פטור מכולם משמע אבל ביוה"כ חייב ותנן בפ' אלו נערות הבא על אחותו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה יש להן קנס אעפ"י שהן בהכרת אין בהן מיתת ב"ד ואמרי' בגמ' לאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה דתניא ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יוה"כ כשבת לענין תשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יוה"כ מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין. מכל אלה משמע דליתא לדר' נחוניא בן הקנה. ותימה על דברי הגאון שכתב בספר המקצועות דביום הכפורים אינו חייב בתשלומין. ודילמא דעתיה דגאון למיפסק כר' נחוניא בן הקנה הואיל ואביי ורבא ורב אשי שקלו וטרו אליביה בפ' אלו נערות . ותו דאשכחנא נמי דסתם לן תנא כר' נחוניא בן הקנה בפ"ק דמגילה דתנן אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת ואמרי' בגמ' הא לענין תשלומין זה וזה שוין מני ר' נחוניא בן הקנה היא דתניא ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יוה"כ כשבת לענין תשלומין כו'. מיהו הני אין בין דקתני התם לאו בכולהו דקיי"ל דה"נ תנן התם אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמרי' בגמ' הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתניתין דלא כר' יהודה דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר"י מתיר אף מכשירי אוכל נפש הרי סתם לן תנא דלא כר' יהודה אפי' הכי אמר בפ' אין צדין א"ל רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה. א"ל יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמי. ותו דסתמי דרבי' עריפי וסתמי דקתני להו גבי הילכתא דדיני. כההיא דפ' אחד ד"מ דההוא סומא דהוה בשבבותיה דר' יוחנן דהוה דן יתיב ודן דינא ולא א"ל ולא מידי. והיכי עביד הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמר ר' יוחנן לאתויי סומא באחת מעיניו. ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דיני ממונות דנין ביום וגומרים אף בלילה. מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא. איבעית אימא סתמא דרבים עדיפי ואיבעית תימא משום דתני לה גבי הילכתא דדיני:
במתני' המבייש אביו ואמו עשה בהם חבורה והחובל בחבירו ביום הכפורים חייב. מכה אביו ואמו תנן בפ' אלו הנחנקין דאינו חייב מיתה אא"כ עשה בהם חבורה והחובל בחבירו ביוה"כ תנן דחייב דסתם לן תנא דיום הכפורים לא הוי כשבת לענין תשלומין ולקמן תנן החובל בחבירו בשבת פטור מכולם משמע אבל ביוה"כ חייב ותנן בפ' אלו נערות הבא על אחותו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה יש להן קנס אעפ"י שהן בהכרת אין בהן מיתת ב"ד ואמרי' בגמ' לאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה דתניא ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יוה"כ כשבת לענין תשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יוה"כ מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין. מכל אלה משמע דליתא לדר' נחוניא בן הקנה. ותימה על דברי הגאון שכתב בספר המקצועות דביום הכפורים אינו חייב בתשלומין. ודילמא דעתיה דגאון למיפסק כר' נחוניא בן הקנה הואיל ואביי ורבא ורב אשי שקלו וטרו אליביה בפ' אלו נערות . ותו דאשכחנא נמי דסתם לן תנא כר' נחוניא בן הקנה בפ"ק דמגילה דתנן אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת ואמרי' בגמ' הא לענין תשלומין זה וזה שוין מני ר' נחוניא בן הקנה היא דתניא ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יוה"כ כשבת לענין תשלומין כו'. מיהו הני אין בין דקתני התם לאו בכולהו דקיי"ל דה"נ תנן התם אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמרי' בגמ' הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתניתין דלא כר' יהודה דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר"י מתיר אף מכשירי אוכל נפש הרי סתם לן תנא דלא כר' יהודה אפי' הכי אמר בפ' אין צדין א"ל רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה. א"ל יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמי. ותו דסתמי דרבי' עריפי וסתמי דקתני להו גבי הילכתא דדיני. כההיא דפ' אחד ד"מ דההוא סומא דהוה בשבבותיה דר' יוחנן דהוה דן יתיב ודן דינא ולא א"ל ולא מידי. והיכי עביד הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמר ר' יוחנן לאתויי סומא באחת מעיניו. ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דיני ממונות דנין ביום וגומרים אף בלילה. מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא. איבעית אימא סתמא דרבים עדיפי ואיבעית תימא משום דתני לה גבי הילכתא דדיני:
583
584הילכך הכא נמי סתמא דפרקין וסתמא דאלו נעדות עדיפי ולא ידענא מנא ליה למיפסק כר' נחוניא בן הקנה מיהו הא ודאי הילכתא היא דהחובל בחבירו ביו"ט חייב בכולן:
584
585[שם]
בעא מיניה ר"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי. גדולה ודאי לדידה הוה כי קמיבעיא לי קטנה כיון דשבח נעוריה כגון כסף קידושיה דאביה הוא חבלה נמי דאביה היא מ"ט דהא אפחתה מכספה או דילמא שבח נעורים זכי לי' רחמנ' לאב דכי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין אבל חבלה דאי בעי למיחבל בה לא מצי חביל לא אקני ליה רחמנא:
בעא מיניה ר"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי. גדולה ודאי לדידה הוה כי קמיבעיא לי קטנה כיון דשבח נעוריה כגון כסף קידושיה דאביה הוא חבלה נמי דאביה היא מ"ט דהא אפחתה מכספה או דילמא שבח נעורים זכי לי' רחמנ' לאב דכי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין אבל חבלה דאי בעי למיחבל בה לא מצי חביל לא אקני ליה רחמנא:
585
586[שם ע"ב]
א"ל לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. איתיביה החובל בעבד עבדי חייב בכולן חוץ משבת בזמן שהעבד שלו אלמא דאשבת דעבד עבדי שלו פטור הואיל ומעשה ידיו שלו הכא נמי כיון דבתו מעשה ידיה שלו לישקול שבת דידה. אמר אביי מודה רב בשבת דיהבינא ליה לאב:
א"ל לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. איתיביה החובל בעבד עבדי חייב בכולן חוץ משבת בזמן שהעבד שלו אלמא דאשבת דעבד עבדי שלו פטור הואיל ומעשה ידיו שלו הכא נמי כיון דבתו מעשה ידיה שלו לישקול שבת דידה. אמר אביי מודה רב בשבת דיהבינא ליה לאב:
586
587[שם]
וכן אמר רשב"ל לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. ור' יוחנן אמר אפי' פצעה. פצעה צערה דידה הוא אפי' ר' אלעזר לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה אבל פצעה דלא אפחתה מכספה לא קמיבעיא ליה. אמר ר' יוסי בר חנינא שפצעה בפניה דאפחתה מכספה אבל שאר חבלות דלית לאב פסידא דידה הן:
וכן אמר רשב"ל לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד. ור' יוחנן אמר אפי' פצעה. פצעה צערה דידה הוא אפי' ר' אלעזר לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה אבל פצעה דלא אפחתה מכספה לא קמיבעיא ליה. אמר ר' יוסי בר חנינא שפצעה בפניה דאפחתה מכספה אבל שאר חבלות דלית לאב פסידא דידה הן:
587
588וכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל הילכתא כר' יוחנן הילכך ניזקא דאפחתה מכספה דאבוה הוי ושבת אפי' רב מודה דאבוה הוי אבל צער דלא אפחתה מכספה לדברי הכל דידה הוא. וה"ה לבושתה עכ"ל:
588
589[שם]
החובל בבנו הגדול יתן לו מיד קטן יעשה לו סגולה. החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה. אוקמא רב הא דקתני חייבים ליתן לאביה בשבת ואוקמא בשאין סמוכין על שלחן אביהן וסיפא דקתני החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה אוקמא להעדפה המותר על מזונותיה. והא דתניא החובל בבניו ובבנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה. בבניו ובבנותיו שלו פטור בסמוכין על שלחן אביהן. נראה לכאורה בשאין סמוכין חייב בכולן ובסמוכין פטור בכולן:
החובל בבנו הגדול יתן לו מיד קטן יעשה לו סגולה. החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה. אוקמא רב הא דקתני חייבים ליתן לאביה בשבת ואוקמא בשאין סמוכין על שלחן אביהן וסיפא דקתני החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה אוקמא להעדפה המותר על מזונותיה. והא דתניא החובל בבניו ובבנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה. בבניו ובבנותיו שלו פטור בסמוכין על שלחן אביהן. נראה לכאורה בשאין סמוכין חייב בכולן ובסמוכין פטור בכולן:
589
590מתני' החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו. החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת. כתב רבי' יצחק זצ"ל והילכתא עבד פסול לעדות ויש לו בושת וגר כשר לעדות ויש לו בושת וכן כתב פר"ח זצ"ל:
590
591במתני' חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהם חייב והן שחבלו באחרים פטורין. והעבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם. מדלא קתני נתפקח החרש נשתפה השוטה נתגדל הקטן חייבים לשלם משמע דאפי' לאחר זמן לא משלמי דלא היו בני דעת בשעת החבלה ולא חיילא חיובא עלייהו. אבל רש"י זצ"ל פירש לקמן בפ' הגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חוב בילדותו ואגביה מיניה גוביינא מעליתא. משמע דקטן שהזיק חייב לשלם כשהגדיל ולכאורה מסתייע מפ' שור שנגח ד' וה' גבי שור של חרש שוטה וקטן שהוחזקו נגחנין שמעמידין להן אפטרופ' לשווינהו מועד דכי הדר נגח לישלם מן העליה ואיפליגו בה ר' יוחנן ור"י בר חנינא דר"י אמר מעליית יתומים ור"י ב"ח אמר מעליית אפטרופין וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי. וכ"ש היכא דנפשייהו אזקי דפרעי לכי גדלי:
591
592בספר המקצועות כתוב הכי אסר רב צמח גאון עבד שמועד לחבול באחרים הרי רבו מכה אותו מרדות שלא ירגיל לעשות כך וכך. וכן האשה שחבלה באיש או באשה בעלה מכה אותה מכת מרדות שלא תהא רגילה לעשות כך:
592
593כתוב בשער הגדול של שערי השבועות. וראוי לידע כי אשת איש אין מחייבין אותה אם נתבעה ונתחייבה השבועה אין ב"ד מחייבין אותה אפי' במקום פקדון כמו שנאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם אפי' אם היתה חייבת לו שבועה כזו אין מחייבין אותה כמו שאמרה המשנה העבד והאשה פגיעתן דעה. אבל כותבין לתובע תביעתו ומשלמין לאח"ז נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבים לשלם:
593
594ובתשובות רב מתתיה זצ"ל כתב ראובן דאפקיר זוזי גבי לאה ולאו אינתת גבר הוות ולבתר כן אתנסיבה ואתא ראובן ותבעינן מינה בבי דינא ונפלה שבועה עלה אית מן הדין להשביעה והיא אשת איש או לא. כך דאינו כיון דהויא אשת איש לא משביעינן לה. ואי אמר בעלה לא מה נפקנא אינתיתי לבי דינא לא מפקינן שלא תתגנה על בעלה. והיינו דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים. ואי מצטרכי למיכתב פסק דינא עלה וכדהויא פנויה מישתבעת לי מי כתוב לה דקתני נתגרשה האשה חייבת לשלם ואי לא מיצטרכי ואמרד דניחא ליה לשמותי על כן מאן דאפק דאפקידי' גביה והיא כפרה בב"ד לא יהבינא ליה רשותא אבל אי עבד מנפשיה עבד:
594
595ורב משה בר חנוך גאון זצ"ל כתב ראובן דאפקיר דינר אצל אשת שמעון וכופרתו כך נראה לי שאין ב"ד יכולין להוציאה לבית הכנסת להשביעה שהיא ברשות הבעל ואף להשביעה בביתה אין להם רשות שהוא פשע בעצמו שהפקיד ביד מי שרשות אחרים עליה ולאו כל הימנה לבזות אשת איש אבל יכול להחרים בבית הכנסת סתם וילכו ויודיעהו אם הודתה יכתבו ב"ד הודאה וימסרו ביד המפקיד שאם מת בעלה או גרשה יגבה ממנה אבל כל זמן שהיא תחת הבעל אין לו עליה כלום:
595
596ורבנא משה זצ"ל ריש מתיבתא דמתא מחסיא כתב מן שנתן פקדון לאשה היושבת תחת בעלה ולא הודיע המפקיד לבעלה שנתן לאשתו שום פקדון ושמה אותו פקדון בתיבתה ששם גם ממון בעלה גנוז שם ונגנב כל אשר בתיבה עם הפקדון משתבעה האשה לבעלה וכל אשר דרים בבית דלא ידעינן בההיא פקדון היכן הוא מטא וכל אימת דמגרשה או נתאלמנה משלמת ההוא פקדון דבחיי בעלה מה שקנתה אשה קנה בעלה ובעלה לא משלם שהרי לא הפקיד בידו:
596
597ורבינו גרשום מאור הגולה זצ"ל כתב וששאל אשת ראובן שהפקידה אצל אשת שמעון פקדון ופשעה בו ונגנב. כך הדין אילו היתה אותה אשה שהפקידה אצלו פנויה היתה חייבת לשלם שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה השתא שהיא אשת איש אם יש לה נכסים שאין בהם לבעלה רשות חייבת לשלם ואם לאו יכתבו לה פסק דין לכשתתאלמן או תתגרש תשלם אבל בחיי בעלה אינה משלמת שאין לה מה לשלם כדתנן העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב הן שחבלו באחרים פטורים. רש"י זצ"ל סובר הא דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה אע"ג דאית לה נכסי מלוג שכך פי' נתגרשה האשה ונשתחרר העבד לאח"ז וקנו נכסים חייבין לשלם שהרי מתחילה חייבין לשלם אלא שאין להם כלום שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעלה לפירות. אלמא אפילו בדאית לה נכסי מלוג פטר לה. ורבינו אליעזר בר נתן זצ"ל האריך בדבר. ומו"ר רבי' אבי העזרי זצ"ל קיצר דבר וכתב הא דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה בדלית לה נכסי מלוג ממה לשלם והבעל לא ישלם חבלותיה ואפי' כתובה אמרי' התם דתמכור ותפרע ללוי דכל דלגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינא ולולא שאין לה היתה משלמת דהא אמרינן בפ"ק והנשים בכלל הנזק והשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה. ובגמ' תלי טעמא דאיש משום דבר משא ומתן הוא וטעמא דאשה משום חיותא וקא עביד צריכותא:
597
598הילכך בזמן הזה בנשים תרווייהו איכא שהם נושאות ונותנות ובטלת חיותא אם לא יעמדו למשפט כאנשים. אבל המלוה לה והמפקיד פקדון לאשה מי הקנאהו לה שיזכה בו בעלה. הילכך אם השליכתו לאיבוד או פשעה בו הבעל פטור דמה לי חבל בגופו ומה לי חבל בממונו. אבל אם טענה אכלתהו או הוצאתיו בצרכיי. רואה אני שהבעל משלם שהנשים אפוטרופ' של בעליהן בזמן הזה ונושאות ונותנות והויין שלוחי בעליהן דהויא לה בבא בהרשאה דפסקינן הילכתא שליח שויה ובשליחו' בעלה הוציאה ואכלה. ותניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת. ונראה דה"ה חוב אחר. והא דתנן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם. אמר ר' יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי. ההיא כשלא לוותה אלא פירנסה מעצמו אבל לוותה ואכלה משלם בעלה כדאי' בפ' יש נוחלין בסופו והתם מיירי אפי' לוותה ואח"כ ניסת. ופקדון נמי גמרי' מהתם ואכלה דנכסי קטנים הוו פקדון ביד הגדול ופשיט מינה התם דמשלם. וכ"ש אם הופקד בידה אחר שנשאה. ועוד סתמא דמילתא בעלה ידע הפקדון ואפיק לפרנסה דמשני התם שאני פרנסה דאית לה קלא ושיעבד הבעל את עצמו. ובפרק יש מותרות נמי אמרי' אלמנה לכהן גדול אם לוותה אין לה מזונות משום דבעמוד והוצא קאי מזוני אית לה אתמהה הא כשירה משמע דאית לה. וכן מוכח בפ"ב דכתובות דממאנת דוקא אין לה מזונות אם לוותה ואכלה הא לא מיאנה חייב לפרוע ואם כפרה בפקדון חייבת לישבע דמאן לימא לן דהלכה כר"א דאמר אין אדם רוצה שתתבוה אשתו בב"ד דילמא הילכתא כר"מ דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. ואפי' לר"א דוקא נדר דצריך לפרוט הנדר ביזוי הוא וגם שצריכה לבוא לפני ב"ד על עסק דברים שבינו לבינה. אבל שבועה שאחד טוען בעבודה שלא בפניה ונשבעה לא. דמי ליה לר"א הא דתנן המושיב את אשתו חנונית או אפטרופ' הרי זה משביעה כל זמן שירצה ולא חזינן דפליג עליה דר"א אם הוא אינו חושש לבזיונה. ב"ש אחר כדי שלא יפסיד ממונו תתבזה ותתבזה ואין בעל יכול למחות. ותנן שבועות הפקדון נוהגת באנשים ובנשים וסתמא קתני אפי' אינה אלמנה ואמרי' בפ' הכותב ההיא איתתא דאיחייבה שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי וסתמא קאמר אפי' אינה אלמנה. ועוד הרי הבעל מקנא לה ומביאה לב"ד ומשביע לה ומשקה. ותנן ואלו נשבעין שלא בטענה והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ואמר' שומר נשבע ואפי' אשתו של שומר:
598
599ונראה לי אם מזמינים אשת איש לב"ד על עסק משא ומתן בעלה יש לו מן הדין לטעון בשבילה כי היא שלוחו במשא ומתן ואינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את. וכן בנכסי מלוג אם אוכל פירות ואם אינו אוכל דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. אם אינו רוצה לטעון לא כייפי' ליה דאמר אביי בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה. וה"מ דלא נחית לפיר' ואע"ג דמלתא דאביי מיירי שהבעל והאשה תובעים. נראה דה"ה אם נתבעין לדין דכל מידי דשייך ביה בעל עליו לטעון. אבל על גזילות וחבלות לא כייפינן ליה לטעון כמו אינש דעלמא. והא דאמרי' דכייפינן לבעל לטעון כשאינה מוציאה מעצמה קרוב או אהוב שיטעון בשבילה. אבל אם מוציאה אהוב שיטעון בשבילה שפיר דמי כדאמרי' בירוש' פ' כה"ג וימנה אנטלר ואכהן גדול קאי ומשני כשנפלה שבועה ואנטלר נשבע בתמיה הילכך אין דנין אותו. והא דאמרינן בהמפקיד אפיטרופ' לדיקנני לא מוקמי' ה"מ שאין ב"ד טורחין להעמיד לו אבל אם מוצא אפי' גדול ימננו אפוטרופ' ויטעון בשבילו:
599
600וכל הגאונים שהיו לפני לא נתנו חילוק בין נושאת ונותנת בנכסים עם בעלה לאין נושאת ונותנת אלא כולם פטרו את הבעל מתשלומין בעודה תחתיו ולהשביעה דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו. זולתי ר' קלונימוס גאון זצ"ל שהוא נותן חילוק בנושאת ונותנת בתוך הבית בנכסים של בעלה דאם יש שותפות לאחר עם בעלה בעסק השותפות משביע את הבעל ומשביע גם את אשתו שלא לקחה מן השותפות כלום. ותנן נמי ואלו נשבעין שלא בטענה והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. אלמא אשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית נשבעת ולא אמרינן בעלה אינו רוצה שתתבזה. ואמרי' נמי שומר נשבע ואפי' אשתו נשבעת. וסמך לי מצאתי בתשו' של שר שלום גאון זצ"ל. ראובן שמינה עבדו אפיטרופ' לגבות חובו משמעון וקיבל העבד משכון חייב ראובן באותו משכון. דאמר רבא לרב עילאי יד עבד כיד רבו דמי. ועוד דיכולין לומר בעלי חובות לאדונו של עבד אי לא דמינתה אפיטרו' לעבד דחזינן דקא גבי מן חד ותרין אנא לא הוינא סמיך עילויה ויהבינא ליה משכון דילך:
600
601הילכך מן הלין טעמא מיחייב ראובן לשלם המשכון לשמעון ועבד ואשה דפגיעתן רעה וחייב הגאון הנ"ל אדונו של עבד כי מינהו אפיטרופ'. הכא נמי האשה כי מתנה בעלה אפיטרופ' דידיה מיחייב לשלם בשבילה כל דמיחייבה לאחריני:
601
602בפרק המקבל ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שהיא חייבת. שכך כותב לה אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא. פירש"י זצ"ל אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שהוא חייב בקרבן לידתה אם הוא עשיר אין יכול לומר אין לה כלום ותפטר בקרבן עני וכן בכל הקרבנות שהיא חייבת שלא בנדר ונדבה כגון קרבן לידתה וחטאת ואשם שעליה. ה"ג לה בתורת כהני'. אמר ר' יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בהן שכך היא כותבת לו ואוחרן דאית לי עלך מן קדמת דנא. והכי פירושו לפיכך אם גרשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן. וללשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי עכ"ל. והרב ר' אלחנן בן ר' יצחק ז"ל כתב דגרסינן כגירסת הספרים וכן כל הקרבנות שהיא חייבת שכך כתב לה ואחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא. וה"פ מדכתב לה דאית לך עלי ש"מ שמחייב עצמו לקרבנו' שהיא חייבת שמסתמא בחובותיה אינו מדבר שישלם חובות שהיא חייבת שאפילו כשהיא תחתיו אם לוותה שלא לצורך מזונות דבר שאינו חייב ליתן לה אינו פורע כש"כ מה שלוותה מקודם לכן ואפי' קרבנותיה אינו חייב בנדרים ונדבות אם אינו יכול להפר לה דלאו כל כמינה שתפסידנו כל מה שיש לו בנדרים כשיקניטנה אבל יכול להפר דחשיב כדברים שבינו לבינה משום הפסד ממונו אם יתחייב לפרוע בשבילה אפ"ה נראה שאינו חייב לפרוע אלא בקרבנות שהן חובה לכפרתה או להכשירה לאכול בתרומה או לשתות ביין אם נדרה:
602
603ומה שמצאנו כתוב שהודה רב אחד שהבעל חייב לפרוע חובות אשתו שלוותה קודם שנשאה מהא דר' יהודה דהכא וכשהרינו דברים לפני ר' משה ב"ר אלכסנדרי אמר שיפה הודה. אין בדבר זה ממש כמו שפי' שאפי' היתה לוה בשעת שהיא תחתיו לא היה משלם. ואפי' לפי ההיא שבשתא מנא ליה לפסוק כר' יהודה הא פליגי רבנן עליה כדמוכח בפ' שאמר הריני נזיר ושמע חבירו. ואפי' אם ת"ל שהלכה כר' יהודה דדריש לשון הדיוט הא קיי"ל במתני' דריש לשון הדיוט באם אוביר ולא אעביד ולא נחלק ביניהם מכ"מ לותה ואכלה קודם נישואין אינו חייב לשלם. ועד כאן לא קמיבעיא לן בפ' יש נוחלין בלותה ואכלה ועמדה ונישאת אם יוציא המלוה מן הבעל אלא בנכסים שהכניסה לו אי שויה רבנן כיירש או כלוקח אבל מנכסי בעל פשיטא דלא גבי דאפילו מנכסי דידה לא גבי אי הוי בעל לוקח. וה"ה אם לותה ואכלה לאחר נישואין לצורך דבר שאינו משועבד לה אינו מתחייב. ובלא שום ראיה דבר פשוט הוא שאל"כ יכולה להפסיד לו מאה מנה בכל יום שאם יקניטנה תלוה ותשליך לאיבוד. אבל בנזירות אין לחוש שתינזר להפסיד לו. אבל בנדרים ובנדבות נראה שאין מתחייב. שאעפ"י שכשישמע לא תוכל להפסידו לפי שיכול להפר מ"מ כשיהא במדה"י יש לחוש שמא תדור ותפרע משלו. והא גירסא שבספרים איתא נמי בתוספתא במה שכותבת לו כששוכרת כתובתה וכל התנאים שדורשין לשון הדיוט שנוים שם בזאת הברייתא עצמה. ולגירסת הקונטרס קשה מאי לפיכך וצ"ל דקאי אבתריה וה"ק ולפיכך אם פטרה אינו חייב בהן שכך כתבה לו וכו' עכ"ל:
603
604שלהי יש נוחלין אמרינן שלח ליח אבוה בר גניא לרבא ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונישאת מאי. בעל לוקח הוי ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות או דילמא יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשין:
604
605כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל ולא איפשטא בעיין. הילכך מלוה ע"פ לא גביא מיניה דבעל ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא איבעיא ליה לאוזפי בלא שטרא וכן פסק רבי' שמואל זצ"ל בשלחי שמעתין דבעל לוקח הוי:
605
606[דף פ"ח ע"א]
אימיה דרב שמואל מאקרוניא הוה נסיבה לר' אבא כתבינהו לנכסי לרב שמואל בר אבא בתר דאינסביא לר' אבא. בתר דשכיבא אזל רב שמואל בר אבא קמיה דר' ירמיה בר אבא ואוקמיה בנכסיה אזל ר' אבא אמרה קמי' דר' הושעיא אזל רב הושעיא אמרה קמיה דרב יהודה א"ל הכי אמר שמואל האשה שמכרה בנכסי מלוג שלה בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. אמרוה קמיה דרב ירמיה בר אבא אמר להו אנא מתנית' ידענא דתניא הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אין יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב מכורין עד שימות. מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב כי מיית האב מיהא אית ליה ללוקח ואע"ג דמת הבן בחיי האב דלא אתו נכסיה לידיה דבן. וכרשב"ל דאמר לא שנא מת האב בחיי הבן דלא אתו נכסיה לידיה דבן ל"ש מת הבן בחיי האב דלא אתו נכסיה לידיה דבן קנה לוקח. אהדרוה קמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתינו משום תקנת אושא דאמר ר' יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג שלה בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות:
אימיה דרב שמואל מאקרוניא הוה נסיבה לר' אבא כתבינהו לנכסי לרב שמואל בר אבא בתר דאינסביא לר' אבא. בתר דשכיבא אזל רב שמואל בר אבא קמיה דר' ירמיה בר אבא ואוקמיה בנכסיה אזל ר' אבא אמרה קמי' דר' הושעיא אזל רב הושעיא אמרה קמיה דרב יהודה א"ל הכי אמר שמואל האשה שמכרה בנכסי מלוג שלה בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. אמרוה קמיה דרב ירמיה בר אבא אמר להו אנא מתנית' ידענא דתניא הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אין יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב מכורין עד שימות. מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב כי מיית האב מיהא אית ליה ללוקח ואע"ג דמת הבן בחיי האב דלא אתו נכסיה לידיה דבן. וכרשב"ל דאמר לא שנא מת האב בחיי הבן דלא אתו נכסיה לידיה דבן ל"ש מת הבן בחיי האב דלא אתו נכסיה לידיה דבן קנה לוקח. אהדרוה קמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל זו אינה דומה למשנתינו משום תקנת אושא דאמר ר' יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג שלה בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות:
606
607וכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהכי הילכתא וכן פי' ר"ח זצ"ל דקיימא לן דהילכתא כתקנת אושא. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפ' וירא בלק וכן הילכתא כתקנת אושא:
607
608בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים . ההיא איתתא דאבריחינהו לנכסה מגברא כתבינהו לברתא ובתר הכי אינסבה ואיגרשה אתיא לקמיה דר"נ קרעיה ר"נ לשטרא אזל רב ענן קמיה דמר עוקבא א"ל חזי מר רב נחמן חלקאה היכי קרע שטרא דאינשי א"ל אימא לי היכי גופא דעובדא היכי הוה א"ל דכי והכי הוה א"ל שטר מברחת קאמרת הכי אמר רב חנילאי בד אידי אמר שמואל מודה אני אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו. א"ל רבא לרב נחמן טעמא מאי. לא שביק אינש נפשיה ויהביה לאחרינא. ה"מ לאחריני אבל לברתה יהבה. אפי' הכי במקום נפשה נפשה עדיפי לה. מיתיבי הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחרים. פי' שטר אמנה בינו לבינה דברי רשב"ג וחכ"א רצה משחק בה זה שכתבה לו שטר פסים אלא כיון שהגיע השטר לידו אמר קניתי ואין לדבר תקנה אלא עד שתכתוב לו בפירוש בשטר כך הקנאתי לו נכסים הללו מהיום ועד שארצה לא אחזור בי ולבשארצה אחזור בי ותהא מתנה זו בטל. טעמא דכתבה ליה הכי הא לא כתבה הכי קננהו ללוקח. אמר ר"ז ל"ק מתני' כשהקנתה מקצת ושיירה מקצת אז אם לא תכתוב כך קנאו הקונה. והא דר"נ כשכתבה כל נכסיה:
608
609ופר"ח זצ"ל דהילכתא כר"נ. הילכך הכי הילכתא. והכי איתא בפ' מי שמת אמר רבא אמר ר"נ חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן אלו הן. שכ"מ עבדו ואשתו ובניו ומברחת. דאמר מר מברחת צריכה שתכתוב כל נכסיה ובכולהו מטלטלי הוי שיור. פי' רבינו שמואל בר יצחק זצ"ל אשה שדעתה להנשא והבריחה את נכסיה שלא יהא לבעלה רשות בהן וכתבתן לאחד מקרוביה ולא נישאת וכשראתה שלא תינשא רוצה לחזור. אם לא שיירה כלום חוזרת דמדכתבה הכל גליא דעתה שלא גמרה למתנה אלא לאברוחי בעלמ'. אם שיירה כל שהו לעצמ' מתנתה מתנה. א"נ מברחת כדאמרי' לקמן בההיא שמעתא . אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבינהו לניכסה לרב זוטרא בר טוביה דקא בעי לאינסובי לרב זביד אינסבה ולבסוף איגרשה. אתא לקמיה דרב ביבי בר אביי אמר משום אינסובי הא אינסבי ואע"ג דהשתא איגרשה הואיל ומשום אינסובי כתבינהו ניהליה ואינסבית נכסי דיליה נינהו. ואוקמא רב ביבי לרב זוטרא בניכסיה. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתון ממולא אמריתון מילי מולאיתה. אפילו למ"ד מברחת קני ה"מ דלא גליא דעתה דמשום אינסובי הוא. פי' רבינו שמואל (בר יצחק) זצ"ל דבסתם כתבה כל נכסיה לאחר ולא פירשה משום אינסובי התם אמרי' דלאו כל כמינה דתיהדר הכא הא גליא דעתה דמשום אינסובי הוא והא אינסבה ואיגרשה. פי' רשב"ם זצ"ל הכא הא גליא דעתה דמשום אינסובי הוא דמשמע שלא גמרה להקנות לו אלא כ"ז שתשב תחת בעלה עכשיו שנתגרשה כאילו לא נישאת דמי ולא קנאה רב זוטרא:
609
610סובר רבינו שמואל זצ"ל דשטר מברחת קנה למי שכתבה לו כ"ז שהיא תחת בעלה אבל נתאלמנה או נתגרשה יחזרו הנכסים לידה ואם מתה תחת בעלה קנה לגמרי למי שכתבה לו. וכן משמע מדבריו לפום מאי דגרסי' הא אינסבא ואיגרשה משמע הא לא איגרשה לא מפקא מיד מי שכתבה לו. וכן גירסת ר"ח זצ"ל אההיא דמברחת דפירישית לעיל הא אינסבא ואיגרשה. וקשה דפ' האשה שנפלו פריך תלמודא ואי לא קננהו לוקח ליקננהו בעל. אמר אביי עשאום בנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר' שמעון דלכך לא קנה הבעל דמשמע דלהדיא לא קנה לא לוקח ולא בעל אלא משניסת הדרי נכסי לידה. ויש לפרש דאע"ג דלא קנאום בעל גם הלוקח לא קנאם לגמרי. אבל הם קנוים ללוקח להיות ברשותו כל זמן שהיא תחת בעלה ואם מתה בחיי בעלה הלוקח קנה לגמרי דאמר רב הונא בריה דרב יהושע אפי' למ"ד מברחת קנה דמשמע דאיכא למ"ד דקנה לגמרי היינו דוקא מקצת נכסים דאי בכל הנכסים ליכא למ"ד דקנה כדמוכח בהאשה שנפלו דדוקא במקצת נכסים פליגי כדפרישית לעיל:
610
611מעשה בשטר מבריח נכסים שרצה ללות ורצה שלא ישתעבדו נכסיו לבע"ח ושטר מבריח נכסיו שלא ישתעבדו לכתובת אשה. ונשאל לר"ת ז"ל על שניהם. ופסק שהשטר קיים ומגבינן ביה דטעמא מאי שטר מבריח אינו קונה מפני שהיא אינה מתכוונת להקנות אלא מתכוונת שלא יקנה הבעל. והכא לא קני הבעל כדאמרי' עשאוה בנכסים שאינם ידועים לבעל. אבל הכא דליכא למימר האי טעמא דאי לא הוי קני להו לוקח. הוי קני להו הבעל חוב והאשה. א"כ לא מיקרי האי שטרא מבריח כיון דבהכי אינו מבריח:
611
612הילכך ליכא למימר לאברוחי מיכוון כיון דאינו מבריח אלא למתנה גמורה מכוין וזכה מקבל מתנה וקנה. ופסקו רבותי' דלא בעינן שיור כדי פרנסה. אלא מטלט' כ"ש הוי שיור:
612
613[שם ע"ב]
תנן בפ' יש נוחלין הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב מכורין עד שימות מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב. איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח. רשב"ל אמר קנה לוקח. ר"י אמר לא קנה לוקח כי קתני מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב הא כי מיית האב אית ללוקח דלא מית הבן בחיי האב דאתו לידיה דבן אבל מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן כי מיית האב נמי לית ליה ללוקח. אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי וכי זבין לאו דידיה זבין. ורשב"ל אומר קנה לוקח כי קתני מתני' מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב הא כי מיית האב מיהא אית ליה ללוקח לא שנא לא מת הבן בחיי האב דאתו לידיה דבן ל"ש מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן דקנה לוקח. אלמא קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וכי זבין דידיה זבין:
תנן בפ' יש נוחלין הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב מכורין עד שימות מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב. איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח. רשב"ל אמר קנה לוקח. ר"י אמר לא קנה לוקח כי קתני מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב הא כי מיית האב אית ללוקח דלא מית הבן בחיי האב דאתו לידיה דבן אבל מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן כי מיית האב נמי לית ליה ללוקח. אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי וכי זבין לאו דידיה זבין. ורשב"ל אומר קנה לוקח כי קתני מתני' מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב הא כי מיית האב מיהא אית ליה ללוקח לא שנא לא מת הבן בחיי האב דאתו לידיה דבן ל"ש מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן דקנה לוקח. אלמא קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וכי זבין דידיה זבין:
613
614וקיי"ל כרשב"ל כדאסקינן להדיא דאנן השתא בין ר' ירמי' בר אבא בין רב יהודה כרשב"ל ס"ל. ופ' החולץ פסיק רבא להדיא כרשב"ל. וכן פר"ח זצ"ל דהילכתא כדרשב"ל וליתא לדר"י. וכן פסק רב האי גאון זצ"ל בשער רביעי דהילכתא כרשב"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ופסק נמי כר' יהודה גבי עבד דתניא לקמן המוכר את עבדו לחבירו ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום ר"מ אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו שני אין בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ר' יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ר' יוסי אמר שניהם ישנן בדין יום או יומים זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו. ר' אלעזר אומר שניהם אינן בדין יום או יומים זה מפני שאינו תחתיו וכו':
614
615ופסק כר' יהודה דקנין פירות מראשון לאו כקנין הגוף דמי וכן פר"ח זצ"ל דקיי"ל כר' יהודה דסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. דלית הילכתא כר' אלעזר. והא דאמר אמימר לקמן איש ואשה שמכרו נכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר' אלעזר. כמאן אזלא הא דתניא מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים שאינם חוזרי' כמאן א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרי' משמיה דרבה הא מני ר' אלעזר היא לאו אמר ר"א כספו המיוחד לו ה"נ עבדו המיוחד לו:
615
616פר"ח זצ"ל דאלו תנאים כולם קודם תקנת אושא כי היכי דלא תיקשי לן הילכתא אהילכתא:
616
617[שם]
מכר האב מכורים עד שימות. פי' מכר האב סתמא מכורין לפירותיהן ללוקח עד שימות האב כי הנכסים משועבדי' לאב לפירותיהן ויש בידו למכור הנכסים לצורך פירותיהן כל ימי חייו ולכשימות יטול הבן גם הגוף גם הפירות:
מכר האב מכורים עד שימות. פי' מכר האב סתמא מכורין לפירותיהן ללוקח עד שימות האב כי הנכסים משועבדי' לאב לפירותיהן ויש בידו למכור הנכסים לצורך פירותיהן כל ימי חייו ולכשימות יטול הבן גם הגוף גם הפירות:
617
618מיכן אני למד שיכול הבעל למכור פירותיהן שיש לו בנכסי מלוג אשתו שהרי הנכסי' משועבדי' לו לפירות וכשמוכר הפירות מוכר השעבוד נכסים שיש לו לצורך הפירות. ודלא כדברי מ"ו רבינו שמחה שכתב בספרו דהבעל בנכסי מלוג לא מצי מקני ליה לא לאחר ולא לאשתו. והביא ראיה דתנן בפ' מי שאמר הריני נזיר ושמע . האשה שנדרה בנזירות והפרישה את בהמתה ואח"כ הפיר לה בעלה אם שלו היתה בהמה תצא ותרעה בעדר. אם שלה היתה בהמה החטאת תמות עולה תקרב שלמים יקרב שלמים. ואמרי' בגמ' הא מנא להו והא אמרת מה שקנתה אשה קנה בעלה אמר ר"פ שקמצה מעיסתה. איכא דאמרי דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעלה רשות בה. ומדלא משני דאקני לה איהו פירות שיש לו בנכסיה ש"מ דלא מצי למקני להו. ולאו מלתא היא דהכי נמי הוה מצי למימר דאקני לה מדידיה כדאמרינן התם בסמוך אלא היכי דמי דמשעבד לה כגון דאקנייה לו הוה דנפשיה. אי נמי דכתב לה דין ודברי' אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם. ותו הביא ראיה דתנן בפרק חזקת הבתים אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ופרכי' פשיטא כיון דמשעבדי לפירא פירא הוא דקאכיל. ל"צ דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי בשדה זו ואין לי עסק בה וידיי מסולקות הימנה לא אמר ולא כלום. אמרי רבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה. ומדלא משני כשקנו מידו כדשני לעיל גבי ההיא דשמואל דאמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידי' זה על זה ופרכינן מעידים אמאי נוגעין בעדותן הן הכא במאי עסקי' דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו. דכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר ולא כלום. הכא במאי עסקינן בשקנו מידו. מדלא משני הכא הכי ש"מ דאין הבעל יכול להקנות לאשתו פירות שיש לו בנכסיה. וה"ה שאין יכול להקנות לאחר. גם זאת אינו ראיה בעיני דרבותא קאמר דאע"ג דכתב לה בעודה ארוסה דלא זכה בהן מעולם בהני נכסים אפי"ה לית ליה בהו חזקה. ותו דהוה ליה למוקמי בנכסים שנתן לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן. אבל גבי שותפין דמעידין זה על זה לא מיתוקמא אלא בדקנו מידם. ותו הביא ראיה מההיא רפ' מי שמת דאמר רבא אמר ר"נ שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו. ואמרי' למימר' דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכ"מ מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ אלמא דלא מצי בריא לאקנויי דירת ביתו. מיהו אינו ראיה דהתם לא מקני ליה כלל בית לצורך דירה אלא דירה קאמר בית לא קאמר הילכך אין בלשון זה לא מתנה ולא מכר דאין מתנה ומכר חלים על דבר שאין בו ממש אבל בעל בנכסי מלוג שהגוף קנוי לו ומשועבד לו לפירות וקא מקני לאשתו או לאחר שיעבוד דידיה לצורך הפירות ה"נ דקני. ותו הביא ראיה מפ' המקבל במס' דמאי דאמר ר' אבהו בשם רשב"ל כל המוכר אויר חורבתו לא עשה ולא כלום אלא מוכר לו חורבה ומשייר לה אוירא. והאיך אפשר לאדם [למכור] אויר חורבתו. תפתר באומר תלוש מן חורבה זו שתקנה לך אוירא הא למדת דלא מצי למכור אויר חורבה ה"ה דלא מצי למכור פירות נכסי מלוג כגון מקרקעי דאינון נכסי מלוג דלא מצי לזבוני פירותיו דהיינו דירה היינו אויר. ולא היא דהתם אויר בעלמא קאמר להוציא זיזין מביתו לאויר חורבתו ובמקרקע לא מקני ליה ולא מידי ואין המכר חל על דבר שאין בו ממש אבל מקרקעי דאינון נכסי מלוג ומשתעבדי ליה מקרקע גופייהו לצורך פירות וכי זבין לאשה או לאחר שיעבוד דידה קא זבין דהיינו גוף הקרקע לצורך הפירות ודאי קני מקרקעי ושיעבוד פירות ושיעבוד הדירה:
618
619[דף פ"ט ע"א]
אמר רבא הילכתא טובת הנאה לאשה הויא ואין הבעל אוכל פירות מאי טעמא פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. פי' רש"י זצ"ל אשה המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הדמים שלה הן ולא אמרי' ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות. ואי קשיא הואיל וטובת הנאה לאשה אמאי קתני גבי אשה פגיעתן רעה תזבין כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה. התם משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. ואי מחייבת לה לזבוני כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה ודאי הדרה ומחלה לגבי בעלה ואפסדינהו ללוקח בידים לא מפסדינן ליה וכי תימא תיזבנא ניהליה לההוא דחבלה ביה לטובת הנאה דאי מחלה לגבי בעל לא מפסיד מידי דהשתא נמי לאו מידי קא יהבה ליה. כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן:
אמר רבא הילכתא טובת הנאה לאשה הויא ואין הבעל אוכל פירות מאי טעמא פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן. פי' רש"י זצ"ל אשה המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הדמים שלה הן ולא אמרי' ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות. ואי קשיא הואיל וטובת הנאה לאשה אמאי קתני גבי אשה פגיעתן רעה תזבין כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה. התם משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. ואי מחייבת לה לזבוני כתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה ודאי הדרה ומחלה לגבי בעלה ואפסדינהו ללוקח בידים לא מפסדינן ליה וכי תימא תיזבנא ניהליה לההוא דחבלה ביה לטובת הנאה דאי מחלה לגבי בעל לא מפסיד מידי דהשתא נמי לאו מידי קא יהבה ליה. כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן:
619
620ופר"ח זצ"ל שמעינן מהא דלית ליה תקנה לקונה שט"ח שלא יהיה המוכר יכול למחול דאילו הוה אית ליה הוה מוקמי לשמעתא בהכי:
620
621מתני' המכה אביו ואמו ועשה בהם חבור'. והחובל בחבי' בשבת פטור מכולם מפני שהוא נידון בנפשו. החובל בעבד כנעני שלו פטור מכולם:
621
622[דף צ' ע"א]
התוקע לחבירו. פי' הכהו על אזנו. ל"א תוקע ממש נותן לו סלע משום בושת ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה:
התוקע לחבירו. פי' הכהו על אזנו. ל"א תוקע ממש נותן לו סלע משום בושת ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה:
622
623[שם ע"ב]
איבעיא להו מנה צורי תנן או דילמא מנה מדינה תנן. מנה צורי כ"ה סלעים ק' זוזים. מנה מדינה שמיני שבמנה צורי הסלע של מדינה חצי זוז צורי. ת"ש דההוא גברא דתקע ליה לחבריה אתא לקמיה דר"י נשיאה א"ל הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ש"מ מנה צורי תנן ש"מ:
איבעיא להו מנה צורי תנן או דילמא מנה מדינה תנן. מנה צורי כ"ה סלעים ק' זוזים. מנה מדינה שמיני שבמנה צורי הסלע של מדינה חצי זוז צורי. ת"ש דההוא גברא דתקע ליה לחבריה אתא לקמיה דר"י נשיאה א"ל הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ש"מ מנה צורי תנן ש"מ:
623
624פר"ח זצ"ל ופשטוה דפ' שור שנגח ד' וה' מהא דאמר ר' יהודה אמר רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי. ושל דבריהם כסף מדינה. וקיי"ל דזו הסלע סלע מדינה הוא דהוא פלגא דזוזי. וליתא לדר' יהודה נשיאה דסבר לה כר"י הגלילי דאמר מנה צורי. עכ"ל:
624
625[דף צ"א ע"א]
איבעיא להו יש אומד לנזקין או אין אומד לנזקין מי אמרינן לקטלא הוא דאמדינן בהכי נפקא נשמה ובהכי לא נפקא נשמה משום דכתיב בכל אבן אשר ימות בה או בכל עץ אשר ימות בו הכהו. אבל לנזקין אין אומדין ואפי' אין חפץ זה ראוי להזיק זה חייב דזימנין דאיתזק בכל דהו או דילמא לא שנא. למימר גברא לא מיבעיא לן דודאי אמדינן ליה כמה מקצר מכה מהא וכמה לא מקצר אלא כי קא מיבעיא לן למימד חפצא אי עביד האי נזקא או לא:
איבעיא להו יש אומד לנזקין או אין אומד לנזקין מי אמרינן לקטלא הוא דאמדינן בהכי נפקא נשמה ובהכי לא נפקא נשמה משום דכתיב בכל אבן אשר ימות בה או בכל עץ אשר ימות בו הכהו. אבל לנזקין אין אומדין ואפי' אין חפץ זה ראוי להזיק זה חייב דזימנין דאיתזק בכל דהו או דילמא לא שנא. למימר גברא לא מיבעיא לן דודאי אמדינן ליה כמה מקצר מכה מהא וכמה לא מקצר אלא כי קא מיבעיא לן למימד חפצא אי עביד האי נזקא או לא:
625
626ופשטינא שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אף כל דבר שמסור לעדה ולעדים פרט לאבן שיצאת מתחת ידי עדים שהוא פטור. והא הכא שבת וריפוי כתיבא ש"מ יש אומד לנזקין ש"מ:
626
627[שם]
תניא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחידשו עבד יוצא בהן לחירות. כנגד עיניו שהכה בכותל כנגד עיניו של זה ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות. המבעית את חבירו פטור מד"א וחייב בד"ש כיצד תקע באזנו וחירשו פטור אחזו ותקע באזנו חייב דמעשה בידים הוא:
תניא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחידשו עבד יוצא בהן לחירות. כנגד עיניו שהכה בכותל כנגד עיניו של זה ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות. המבעית את חבירו פטור מד"א וחייב בד"ש כיצד תקע באזנו וחירשו פטור אחזו ותקע באזנו חייב דמעשה בידים הוא:
627
628[שם]
תניא חמשה דברים נזק צעד ובושת אומדין אותו ונותנין לו מיד. ריפוי ושבת עד שיתרפא כלומר צריכין ב"ד לאמוד כמה ראוי להיות נופל למשכב מחולי זה ומחייבין את זה ליתן לו כל ריפויו מיד ושבתו ומזונותיו הצריכין לו עד שיתרפא. אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמה שאמדוהו. אמדוהו והבריא לזמן מועט והם אמדוהו לזמן מרובה נותנין לו כ"ז שאמדוהו. מסייע ליה לרבא דאמר רבא האי מאן דאמדוהו לכולי יומא ואיתרפא לפלגא דיומא ועביד עבידתא יהיב ליה דמי דכוליה יומא משמיא הוא דרחמי עליה. במתני' סטרו נותן לו מאתים זוז פי' סטרו על הלחי כמו הסוטר לועו של ישראל כאילו לוע של שכינה בסנהדרין . לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז. צרם אזנו פי' עקם משך ל"א פגם. תלש בשערו נותן לו ארבע מאות זוז:
תניא חמשה דברים נזק צעד ובושת אומדין אותו ונותנין לו מיד. ריפוי ושבת עד שיתרפא כלומר צריכין ב"ד לאמוד כמה ראוי להיות נופל למשכב מחולי זה ומחייבין את זה ליתן לו כל ריפויו מיד ושבתו ומזונותיו הצריכין לו עד שיתרפא. אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמה שאמדוהו. אמדוהו והבריא לזמן מועט והם אמדוהו לזמן מרובה נותנין לו כ"ז שאמדוהו. מסייע ליה לרבא דאמר רבא האי מאן דאמדוהו לכולי יומא ואיתרפא לפלגא דיומא ועביד עבידתא יהיב ליה דמי דכוליה יומא משמיא הוא דרחמי עליה. במתני' סטרו נותן לו מאתים זוז פי' סטרו על הלחי כמו הסוטר לועו של ישראל כאילו לוע של שכינה בסנהדרין . לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז. צרם אזנו פי' עקם משך ל"א פגם. תלש בשערו נותן לו ארבע מאות זוז:
628
629בספר החפץ. הכהו בנייר בפנקס בעורות שאינן עבודין. בטימוס שטרות שבידו נותן לו ארבע מאות זוז לא מפני שהיא מכה של צער אלא מפני שהוא מכת בזיון שנאמר קומה ה' והושיעני כו' כי הכית את כל אויבי לחי. ואומ' בשבט יכו על הלחי את שופטי ישראל. ואומר גוי נתתי למכים ולחיי למורטים:
629
630ירושלמי תני רב קתני לבעיטה אחת ולרכובה שלש לסנוקרת חמש עשרה. בגמרא דידן בפרק המניח אמרי' לבעיטה חמש לסנוקרת שלש עשרה. ירוש' חד אמר בשם רשב"ל המבייש את הזקן נותן לו בושתו משלם . חד בר נש אקפד לר' יהודה בר חנינא אתא עובד' קומיה דרשב"ל וקנסיה ליטרא דדהבא:
630
631[שם]
במתני' רקק והגיע בו הרוק והעביר טליתו ממנו נותן לו ארבע מאות זוזי. אמר ר"פ לא שנו אלא בו אבל בבגדו פטור הוי כמביישו בדברים. אמרי במערבא משמי' דר' יוסי בר אבין זאת אומרת המבייש בדברים פטור מכלום. ודוקא באדם הדיוט ובעם הארץ פטרינן ליה ברק על בגדו וביישו בדברים אבל רק על בגדו של תלמיד חכם או ביישו בדברים חייב כההיא דפ' ר"א במס' נדרים דההוא דאמר לדביתהו קונם שאי את ניהנית לי עד שתרוקי בו ברשב"ג אתת ורקקת על לבושיה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא האי לזילותא קא מכוון. א"ל מירק אמאניה דרשב"ג זילותא רבתא היא ומדמירק אמאניה זילותא הוא לביישו בדברים נמי זילותא וחייב ליטרא של זהבא כדחייביה רשב"ל לההוא דאקפד לדר' יהודה בר חנינא ליטרא דדהבא כדפרי' בסמוך דקנס זה גובין אפי' בבבל כדפרי' בסנהדרין:
במתני' רקק והגיע בו הרוק והעביר טליתו ממנו נותן לו ארבע מאות זוזי. אמר ר"פ לא שנו אלא בו אבל בבגדו פטור הוי כמביישו בדברים. אמרי במערבא משמי' דר' יוסי בר אבין זאת אומרת המבייש בדברים פטור מכלום. ודוקא באדם הדיוט ובעם הארץ פטרינן ליה ברק על בגדו וביישו בדברים אבל רק על בגדו של תלמיד חכם או ביישו בדברים חייב כההיא דפ' ר"א במס' נדרים דההוא דאמר לדביתהו קונם שאי את ניהנית לי עד שתרוקי בו ברשב"ג אתת ורקקת על לבושיה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא האי לזילותא קא מכוון. א"ל מירק אמאניה דרשב"ג זילותא רבתא היא ומדמירק אמאניה זילותא הוא לביישו בדברים נמי זילותא וחייב ליטרא של זהבא כדחייביה רשב"ל לההוא דאקפד לדר' יהודה בר חנינא ליטרא דדהבא כדפרי' בסמוך דקנס זה גובין אפי' בבבל כדפרי' בסנהדרין:
631
632בספר המקצועות הכי אמר מר רב נתן גאון זצ"ל ראובן שהיה מתקוטט עם שמעון בפנים ואמר שמעון שרקק ראובן בפניו ואמר ראובן להד"ם ועדים ראו הרוק בפני שמעון וראובן טוען שמא רוק תפל ניתזה מפיו ובא בפניו. כך הדין נשבע ראובן שלא נתכוון לרוק בפניו ונפטר:
632
633שאילו מקמי רב מתתי' גאון זצ"ל עדים מעידים על ראובן שרקק בפני אשת איש אבל אינם יודעים אם נגע בה הרוק אם לאו. ואמר כיון שנתכוון לרוק בפניה ולא הגיע בה הרוק בושת קל הוא שאם הגיע בה הרוק מנדין ומלקין אותו בבבל. ובארץ ישראל היינו גובין ד' מאות זוז ומכיון שלא הגיע בה הרוק ודאי בר פיוסי הוא ליזל ולפייס לבעל האשה בתענית ויבקש ממנה ומעל מחילה וימחול לו:
633
634ורב עמרם גאון אמר תשבע האשה שהגיע בה הרוק וכפי זה יפייס אותם בתעניות ובמלקיות:
634
635במתני' פרע את ראש האשה בשוק נותן לה ארבע מאות זוז זה הכלל הכל לפי כבודו. אמר ר' עקיבא אפי' עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב. ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק ובא לפני ר"ע וחייבו ליתן לה ד' מאות זוז א"ל ר' תן לי זמן נתן לו. שימרה שהיא עומדת על פתח חצירה ושיבר פך של שמן לפניה ובו כאיסר שמן וגילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת על ראשה. העמיד עליה עדים ובא לפני ר"ע א"ל לזו אני נותן ד' מאות זוז א"ל לא אמרת כלום שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור אבל אחרים שחבלו בו חייבין. וכן הקוצץ נטיעותיו אעפ"י שאינו רשאי פטור ואחרים שקצצו נטיעותיו חייבין. ואוקמינא הכל לפי כבורו דקאמר ת"ק לקולא קאמר דאיכא עני דלא בעי למשקל כולי האי והכל לפי כבודו דקאמר ת"ק אכולהו קאמר ופרכינן מי יהבינן זמן לחבלות והאמר ר' חנינא אין נותנין זמן לחבלות. כי לא יהבינן לחבלא דחסריה ממונא אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן:
635
636[שם ע"ב]
תני רבה בר בר חנה קמיה דרב. שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקצצו פטור. א"ל א"כ לא שבקת חיי לכל בריה לאו כל כמיניה. א"ל איסמייה א"ל תתרגם מתניתך בשור העומד ליהרג שהמית ובאילן העומד ליקצץ שגוחה לרה"ר ומתיירא שלא יפול על איש וימות. אי הכי מאי קא טעין ליה דא"ל אנא בעינא למיעבד האי מצוה כדתניא ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה ומעשה באחד ששפך ובא אחר וכיסה וחייבו ר"ג עשרה זהובים:
תני רבה בר בר חנה קמיה דרב. שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקצצו פטור. א"ל א"כ לא שבקת חיי לכל בריה לאו כל כמיניה. א"ל איסמייה א"ל תתרגם מתניתך בשור העומד ליהרג שהמית ובאילן העומד ליקצץ שגוחה לרה"ר ומתיירא שלא יפול על איש וימות. אי הכי מאי קא טעין ליה דא"ל אנא בעינא למיעבד האי מצוה כדתניא ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה ומעשה באחד ששפך ובא אחר וכיסה וחייבו ר"ג עשרה זהובים:
636
637כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל איכא מאן דאמר דחייביה ר"ג עשרה זהובים משום קנסא דקנסיה ולא גמרינן מיניה לדינא אחריתי. וכי מעיינת בגמ' לא משכחת לה להאי סברא דאי ס"ד דקנסא הוא דקניס ר"ג ולא גמרינן מיניה לדינא אחריני אמאי גמר מיניה רב להא דתניא נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקוצצן פטור ש"מ טעמא דאמר הכי הא לא אמר הכי חייב:
637
638[שם]
אמר רב דיקלא דטעין תלת קבי אסור למיקצייה. מיתיבי כמה יהא בזית שלא יקצצו רובע פי' רובע הקב. שאני זית דחשיב. אמר ר' חנינא לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זימניה. אמר רבא אם היה מעולה בדמים שדמיו יקדים לבנין משבח פירותיו מותר:
אמר רב דיקלא דטעין תלת קבי אסור למיקצייה. מיתיבי כמה יהא בזית שלא יקצצו רובע פי' רובע הקב. שאני זית דחשיב. אמר ר' חנינא לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זימניה. אמר רבא אם היה מעולה בדמים שדמיו יקדים לבנין משבח פירותיו מותר:
638
639[דף צ"ב ע"א]
שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי טעים בהו טעמא דחמרא א"ל מאי האי א"ל בי גופנא קיימי א"ל מכחשן בחמרא כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו פי' מקור שלהן ועיקרן. ל"א מקורייהו הבא לי קור שהוא רך לאכול וגדל סביב שרשיו כלומר עיקרם מפני שמפסיד ונאכל את הקור. רב חסדא הוה מטייל בגופני חזא דהוה בי' תאלי אמר לאריסי' עקרינהו. גופני קני דיקלי דיקלי לא קני גופני:
שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי טעים בהו טעמא דחמרא א"ל מאי האי א"ל בי גופנא קיימי א"ל מכחשן בחמרא כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו פי' מקור שלהן ועיקרן. ל"א מקורייהו הבא לי קור שהוא רך לאכול וגדל סביב שרשיו כלומר עיקרם מפני שמפסיד ונאכל את הקור. רב חסדא הוה מטייל בגופני חזא דהוה בי' תאלי אמר לאריסי' עקרינהו. גופני קני דיקלי דיקלי לא קני גופני:
639
640[שם]
מתני' אעפ"י שנתן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה שנא' ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ומנין שאם לא מחל שהוא אכזרי שנא' ויתפלל אברהם אל האלהים:
מתני' אעפ"י שנתן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה שנא' ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ומנין שאם לא מחל שהוא אכזרי שנא' ויתפלל אברהם אל האלהים:
640
641[שם]
ת"ר כל אלו שאמרו סלע ומנה ומאתים וד' מאות זוז דמי בושתו הם אבל צער לבו שנתן על לבו דאגה על בושתו אינו נמחל לו אפי' נותן לו כל ממון שבעולם עד שיבקש ממנו מחילה שנאמ' ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה:
ת"ר כל אלו שאמרו סלע ומנה ומאתים וד' מאות זוז דמי בושתו הם אבל צער לבו שנתן על לבו דאגה על בושתו אינו נמחל לו אפי' נותן לו כל ממון שבעולם עד שיבקש ממנו מחילה שנאמ' ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה:
641
642ירוש' תני ר' יהודה אומר משום ר"ג הרי הוא אומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך הסימן הזה יהיה בידך כל זמן שאתה רחמן הקב"ה רחמן עליך אי אתה רחמן אין הקב"ה רחמן עליך. רבא אמר אדם שסרח על חבירו תחילה הלך וביקש ממנו פעם ראשונה ושניה ושלישית ולא קיבלו מה יעשה. יעשה שורה של בני אדם ויפייסנו לפניהם הה"ר ישור על אנשים יעשה שורה של אנשי' ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי. אם עשה כן מה כתיב פדה נפשו מעבור בשחת:
642
643אמר ר' יוסי הדתמר באותו שלא הוציא עליו שם רע אבל אם הוציא עליו שם רע אין לו מחילה עולמית:
643
644גרסינן בפ' נגמר הדין אמר רשב"ל כל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנ' ויאמר לרשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה:
644
645[דף צ"ג ע"א]
אמר רב חנן כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה שנאמר ותאמר שרה אל אברהם חמסי עליך וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה וה"מ דאית ליה דינא בארעא. אמר ר' יצחק אוי לו לצועק יותר מהנצעק. אמר ר' אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין שאין לך נרדף בעוף יותר מבני תורין ובני יונה לפיכך הכשירן הכתוב לגבי מזבח:
אמר רב חנן כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה שנאמר ותאמר שרה אל אברהם חמסי עליך וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה וה"מ דאית ליה דינא בארעא. אמר ר' יצחק אוי לו לצועק יותר מהנצעק. אמר ר' אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין שאין לך נרדף בעוף יותר מבני תורין ובני יונה לפיכך הכשירן הכתוב לגבי מזבח:
645
646מתני' האומר סמא את עיני קטע את ידי ושבר את רגלי על מנת שתהא פטור חייב. קרע את כסותי ושבר את כדי חייב על מנת לפטור פטור. עשה כן לפלוני על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו. א"ל רב יוסף בר חמא לרבא מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ל לפי שאין דרך בני אדם למחול על ראשי אברים שלו והאי דא"ל הכי (משום) כלומר אע"פ שאמר לו סמא את עיני על מנת פטור חייב דאנן סהדי דאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו והאי דא"ל הכי משום קוצר רוח הוא דא"ל הכי ולא הוה ליה לקבולי מיניה שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו. א"ל וכי אדם מוחל על צערו דתניא הכני ופצעני על מנת פטור פטור. אישתוק. א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר רב ששת משום פגם משפחה:
646
647איתמר ר' אושעיא אמר משום פגם משפחה רבה אמר לפי שאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו. פי' וברייתא לא תיקשי דעל צערו כאב המכה אדם מוחל ור' יוחנן אמר אדם מוחל על הכל. ומתני' לאו דא"ל נחבל לחובל קטע את ידי ע"מ פטור אלא קטע את ידי סתמא וא"ל חובל ע"מ פטור כלומר אומר אתה לי ע"מ שאהיה פטור וא"ל האיך אין. וקמ"ל מתניתין דיש אין שהוא כלאו וכגון דמתמה מתמה. תניא נמי הכי הכני ופצעני וא"ל זה ע"מ פטור וא"ל נחבל הן וא"ל הרי יש הן שהוא כלאו אי אתמה חייב ואי בניחותא אהדרי פטור. וברייתא דלעיל דקתני הכני ופצעני ע"מ פטור פטור כדאמר נחבל כולה מילתא דהא ודאי דוקא קאמר ליה. וה"ה גבי קטע ידי אי א"ל נחבל לחובל כולה מילתא דפטור. יש לאו שהוא כהן קרע את כסותי שבר את כדי וא"ל זה על מנת פטור וא"ל לאו אי אתמה פטור וזה לאו שהוא כאין:
647
648הילכך בהכני ופצעני היכא דאמר נחבל כולה מילתא לכ"ע פטור. סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי אי אמר נחבל לכולה מילתא לרבה חייב ולר' יוחנן פטור. וכהן שהיא כלאו וכלאו שהוא כהן אית לרבה דר' יוחנן דהא תניא כוותיה אלא דלא מוקים מתני' בהכי. ופר"ח זצ"ל הילכתא כרבה דאין אדם מוחל על ראשי אברים שלו. וכן בספר חפץ לא הביא אלא דברי רבא:
648
649בספר חפץ גליון. החובל בחבירו ומת החובל יתנו היורשין שלו לנחבל. מת הנחבל יתנו ליורשין הנחבל בין שיש שם טענה בין שאין שם טענה הרי זה נשבע ונוטל. היה נשוך במקום שאין יכול לישוך את עצמו הרי זה נוטל בלא שבועה. לאחר זמן זה אומר חבלת בי והוא אומר לא חבלתי הרי זה כאחת מן הטענות:
649
650[שם]
במתני' קרע את כסותי שבר את כדי חייב. ורמינהו כי כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. לשמור ולא לקרוע. לשמור ולא לאבד. אמר רב כהנא לא קשיא הא דאתא לידיה וקרעו חייב אי לא א"ל ע"מ פטור. והא דלא אתא לידיה [פטור]. א"ל רבה לשמור דאתא לידיה משמע. אלא אמר רבה לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה והדר א"ל קרע אי לא א"ל (ע"מ) ע"מ פטור חייב. והא דאתא לידיה בתור' קריעה דאע"ג דלא א"ל ע"מ פטור פטור:
במתני' קרע את כסותי שבר את כדי חייב. ורמינהו כי כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. לשמור ולא לקרוע. לשמור ולא לאבד. אמר רב כהנא לא קשיא הא דאתא לידיה וקרעו חייב אי לא א"ל ע"מ פטור. והא דלא אתא לידיה [פטור]. א"ל רבה לשמור דאתא לידיה משמע. אלא אמר רבה לא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה והדר א"ל קרע אי לא א"ל (ע"מ) ע"מ פטור חייב. והא דאתא לידיה בתור' קריעה דאע"ג דלא א"ל ע"מ פטור פטור:
650
651ירוש' תני גוים שאנסוהו ונטלו ממנו ממון חבירו פטור. נטל הוא ונתן להם חייב. אמר רב יוסף הדתמד באומר לו תן לנו ממון סתמא אבל אמרו לו תן לנו ממון פלוני אפי' נתן ונטל בידו פטור. וכי האי גוונא לקמן בהגוזל בתרא גמר' הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין:
651
652הדרן עלך (פרק) החובל
652
653פרק הגוזל עצים
653
654[שם ע"ב]
מתני' הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה דמי עצים וצמר ואינו חייב להחזיר לו כלים. דקננהו בשינוי. אמרי עצים ועשאן כלים שיפן לא. צמר ועשאן בגדים אין ליבנן לא והתניא גזל עצים ושיפן אבנים וסיתתן צמר וליבנן פשתן ונקהו משלם בשעת הגזילה. ומתניתין אמאי נקט כלים ובגדים הא אינו חוקקו עד שישפם תחילה וכן צמר מלבנו תחילה ואח"כ טווהו ומשעת שיפוי וליבון יקנה מיד. אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן עצים ועשאן כלים בעצים משופין ועשאן תיבות וקתדראות ומאן נינהו נסרים דהוי שינוי דהדר לברייתה הוא דאי בעי סתר להו ומשליף ומנתיק הנסרים זה מזה והרי הם נסרים כבתחילה ואפ"ה קני וכ"ש עצים ושיפן דהוי שינוי גמור ודאורייתא קני כדאמרי' במרובה שינוי קונה כתיבא ותנינא. צמר ועשאן בגדים צמר טווי וארגן דשינוי דהדר לברייתו הוא דאי בעי סתר ליה וכ"ש שינוי דאורייתא צמר וליבנו דשינוי שאינו חוזר לברייתו הוא. רב אשי אמר שינוי דאורייתא נמי קתני. תנא דידן תנא שינוי דאורייתא דלא הדר קתני דקני אבל שינוי דרבנן לא קני. ודקשיא לך משיפוי וליבון הוא דקני וכלים ובגדים למה לי ה"ק עצים ועשאן כלים היינו בוכאני לכתוש דהיינו שיפון וליכא חקיקה צמר ועשאן בגדים נמטי דאין מלבנין אותו הצמר. אבל היכא דליבנן מליבון דנמטי היינו שינוי דלא הדר דאין הצמר חוזר לברייתו כל נימא ונימא בפני עצמה. הילכך רב אשי סבר דשינוי דהדר לברייתה לא קני בגזלן אלא דוקא דלא הדר דומיא דעצים דשיפן:
מתני' הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה דמי עצים וצמר ואינו חייב להחזיר לו כלים. דקננהו בשינוי. אמרי עצים ועשאן כלים שיפן לא. צמר ועשאן בגדים אין ליבנן לא והתניא גזל עצים ושיפן אבנים וסיתתן צמר וליבנן פשתן ונקהו משלם בשעת הגזילה. ומתניתין אמאי נקט כלים ובגדים הא אינו חוקקו עד שישפם תחילה וכן צמר מלבנו תחילה ואח"כ טווהו ומשעת שיפוי וליבון יקנה מיד. אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן עצים ועשאן כלים בעצים משופין ועשאן תיבות וקתדראות ומאן נינהו נסרים דהוי שינוי דהדר לברייתה הוא דאי בעי סתר להו ומשליף ומנתיק הנסרים זה מזה והרי הם נסרים כבתחילה ואפ"ה קני וכ"ש עצים ושיפן דהוי שינוי גמור ודאורייתא קני כדאמרי' במרובה שינוי קונה כתיבא ותנינא. צמר ועשאן בגדים צמר טווי וארגן דשינוי דהדר לברייתו הוא דאי בעי סתר ליה וכ"ש שינוי דאורייתא צמר וליבנו דשינוי שאינו חוזר לברייתו הוא. רב אשי אמר שינוי דאורייתא נמי קתני. תנא דידן תנא שינוי דאורייתא דלא הדר קתני דקני אבל שינוי דרבנן לא קני. ודקשיא לך משיפוי וליבון הוא דקני וכלים ובגדים למה לי ה"ק עצים ועשאן כלים היינו בוכאני לכתוש דהיינו שיפון וליכא חקיקה צמר ועשאן בגדים נמטי דאין מלבנין אותו הצמר. אבל היכא דליבנן מליבון דנמטי היינו שינוי דלא הדר דאין הצמר חוזר לברייתו כל נימא ונימא בפני עצמה. הילכך רב אשי סבר דשינוי דהדר לברייתה לא קני בגזלן אלא דוקא דלא הדר דומיא דעצים דשיפן:
654
655ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דוקא שיפוי כי האי גוונא שנעשו בכך בוכאני מועיל דחשיב שינוי מעשה כמו כן עבדינהו נסרים מהני אבל שיפוי בעלמא שאין שמו משתנה בשיפוי אינו חשיב שינוי מעשה. והכי אמרי' בפרקין גזל דיקלא וקטל לא קני דיקלא ועביד גובי לא קני דגובי דדיקלא מיקרו אבל גובי ועביד כשורי קני מעיקרא גובי והשתא כשורי. ופרכינן ליבון מי הוה שינוי ורמינהו לא הספיק ליתנו ראשית הגז לכהן עד שצבעו פטור דקנייה ליבנו ולא צבעו חייב. אלמא ליבון לא קני. אמר אביי לא קשיא הא ר' שמעון הא רבנן דתנן גזזו וטוואו וארגו אין מצטרפין וחכ"א מצטרפין ומתניתין רבנן וברייתא דלעיל ר"ש ולא תקשי מתני' אברייתא מצמר אצמר. אבל מעצים לעצים הכי נמי דתקשי ובעינן לשנויי כדשנו אביי ורב אשי. רבא אמר הא והא ר' שמעון היא ולא קשיא הא דנפצי נפוצי ביד לא הוי שינוי הא דסרקיה סרוקי במסרק הוי שינוי אבל לרבנן אפי' סרקיה במסרק לא הוי שינוי ומתני' רבנן וליכא למיפרך. רב חייא בר אבא אמר הא דכברייה כברויי בגפרית להתלבן יפה הוי שינוי הא דחווריי' חוורויי לא הוי שינוי:
655
656ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דתרווייהו אליבא דכ"ע ובחווריה חוורויי אפי' לר"ש לא הוי שינוי וכברייה כברויי אפי' לרבנן הוי שינוי. ורבא לא רצה לתרץ כך דקא סבר דכברייה לאו ליבון מיקרי אלא צביעה שתקנו בגופריתא הילכך בכברייה בגופרית לכ"ע הוי שינוי וקני אפי' לרבנן נפצי ביד וסרקי במסרק תרוייהו לרבנן לא קני אליבא דרבא. ופרכינן השתא יש לומר צבעו לר' שמעון לא הוי שינוי ליבון הוי שינוי דתנן גזזו ראשון ראשון וארגו ראשון ראשון וצבעו אין מצטרפין ר' שמעון בן יהודה משום ר"ש צבעו מצטרף אלמא צבעו לר"ש לא הוי שינוי ולא קני. אמר אביי לא קשיא הא ר"ש בן יהודה אליבא דר"ש דצבע לא הוי שינוי הא רבנן אליבא דר"ש דליבון הוי שינוי. רבא אמר לא פליגי רבנן עליה דר"ש בן יהודה דאמר צבעו לר"ש לא הוי שינוי. אלא לכ"ע אליבא דר' שמעון צבע לא הוי שינוי דשאני צבע הואיל ויכול להעבירו ע"י צפון. אבל ליבון דלא הדר לברייתה לכ"ע הוי שינוי אליבא דר"ש. והא דתנן לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור אוקמינן ככ"ע כדברי הכל אפי' לר"ש בקלא אילן דלא עבר. הילכך צבע בקלא אילן לכ"ע הוי שינוי הואיל ואינו יכול להעבירו ע"י צפון:
656
657[דף צ"ד ע"א]
תניא כלל זה אמר רשב"א כל שבח שהשביח גזלן ידו על העליונה רצה נוטל שבחו רצה אומר לו הרי שלך לפניך. מאי קאמר אמר רב ששת ה"ק השביח נוטל שבחו כחש אומר לו הרי שלך לפניך. מאי שנא כחש דאומר לו הרי שלך לפניך משום דקסבר שינוי במקומו עומד. אי הכי אפילו השביח נמי. אמרי משום תקנת השבים. אוקמא רבא בכחש החוזר לברייתו:
תניא כלל זה אמר רשב"א כל שבח שהשביח גזלן ידו על העליונה רצה נוטל שבחו רצה אומר לו הרי שלך לפניך. מאי קאמר אמר רב ששת ה"ק השביח נוטל שבחו כחש אומר לו הרי שלך לפניך. מאי שנא כחש דאומר לו הרי שלך לפניך משום דקסבר שינוי במקומו עומד. אי הכי אפילו השביח נמי. אמרי משום תקנת השבים. אוקמא רבא בכחש החוזר לברייתו:
657
658[שם]
אמר רב יהודה אמר שמואל הילכתא כרשב"א. ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין גבי בעלים מטפלים בנבילה דאמר שמואל דלנזקין הוא דשמין את הנבילה לניזק ומוסיף עלה מזיק עד שמשלם לו לניזק. אבל לגנב ולגזלן שנטלו בהמה ומתה או כחשה אין שמין את הנבילה אלא שלהם תהא והם ישלמו בהמה מעלייתא. אלמא שינוי קונה. בשלמא לרבא דאמר בכחש החוזר לברייתו איירי רשב"א. מוקים לה להא דשמואל בכחש דאינו חוזר לברייתו כגון מתה או נשברה ולא קשיא כי קאמר שמואל הלכה כרשב"א דשינוי במקומו עומד בכחש דהדר וכי קאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין בכחש דלא הדר. אלא לאביי דאמר כי קאמר רשב"א נמי בכחש דלא הדר אלא הא כמאן מוקי לה. אביי אמר רב יהודה אמר שמואל אמרו הילכתא כרשב"א וליה לא ס"ל:
אמר רב יהודה אמר שמואל הילכתא כרשב"א. ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין גבי בעלים מטפלים בנבילה דאמר שמואל דלנזקין הוא דשמין את הנבילה לניזק ומוסיף עלה מזיק עד שמשלם לו לניזק. אבל לגנב ולגזלן שנטלו בהמה ומתה או כחשה אין שמין את הנבילה אלא שלהם תהא והם ישלמו בהמה מעלייתא. אלמא שינוי קונה. בשלמא לרבא דאמר בכחש החוזר לברייתו איירי רשב"א. מוקים לה להא דשמואל בכחש דאינו חוזר לברייתו כגון מתה או נשברה ולא קשיא כי קאמר שמואל הלכה כרשב"א דשינוי במקומו עומד בכחש דהדר וכי קאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין בכחש דלא הדר. אלא לאביי דאמר כי קאמר רשב"א נמי בכחש דלא הדר אלא הא כמאן מוקי לה. אביי אמר רב יהודה אמר שמואל אמרו הילכתא כרשב"א וליה לא ס"ל:
658
659וקיי"ל כרבא וכשמואל דשינוי בגזלן לא קני אלא א"כ הוי שינוי דלא הדר וה"נ סבר רב אשי כדפי' דיש פרקין:
659
660[שם ע"ב]
והא נמי דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דבר תורה גזילה המשתנית חוזרת בעיניה דשינוי לא קני שנ' והשיב את הגזילה אשר גזל מ"מ. ואם תאמר משנתינו דלא משלם כלים אלא עצים משום תקנת השבים. ואוקמא ר' יוחנן למתניתין שגזל עצים משופין ועשאן כלים ומשום הכי קאמר ר' יוחנן דטעמא משום תקנת השבים הוא דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו ושינוי כי האי לאו שינוי הוא אבל שינוי שאינו חוזר לברייתו קנה בגזלן דאוריית':
והא נמי דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דבר תורה גזילה המשתנית חוזרת בעיניה דשינוי לא קני שנ' והשיב את הגזילה אשר גזל מ"מ. ואם תאמר משנתינו דלא משלם כלים אלא עצים משום תקנת השבים. ואוקמא ר' יוחנן למתניתין שגזל עצים משופין ועשאן כלים ומשום הכי קאמר ר' יוחנן דטעמא משום תקנת השבים הוא דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו ושינוי כי האי לאו שינוי הוא אבל שינוי שאינו חוזר לברייתו קנה בגזלן דאוריית':
660
661[שם]
ת"ר הגזלנין ומלוי ריביות שהחזירו אין מקבלין מהן וכל המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. כלומר אין רוח וחסידות בקרבו. אמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו מעשה באחד שביקש לעשות תשובה אמרה לו אשתו דיקה אם אתה עושה תשובה אפי' אבנט זו אינו שלך נמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי ריביות אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו:
ת"ר הגזלנין ומלוי ריביות שהחזירו אין מקבלין מהן וכל המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. כלומר אין רוח וחסידות בקרבו. אמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו מעשה באחד שביקש לעשות תשובה אמרה לו אשתו דיקה אם אתה עושה תשובה אפי' אבנט זו אינו שלך נמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי ריביות אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו:
661
662אוקמא ר"נ דוקא כשאין הגזילה קיימת אבל אם הגזילה קיימת חייבין להחזיר ומקבלין מהן. ואבנט דקתני בברייתא דמי אבנט קאמר. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וכן פר"ח זצ"ל ומסקינא כי עשו תקנה בגזילה שאינה קיימת אבל בגזילה קיימת הדרא בעינא. ואי איכא פסידא כגון גזל מוריש ובנאו בבירה שוויה רבנן כגזילה שאינה ונוטל דמיו מפני תקנת השבים. ופסק ר"ת זצ"ל דדוקא בימי רבי היתה תקנה זו אבל לא לפני רבי ולא אחר רבי. דרבי דתקין לדריה הוא דתקין משום מעשה שהיה ולא לדורות הבאים דהא מעשים בכל יום שמקבלין מן הגזלנין ודנין דיני גזילות כי ההיא דגזל פדנא דתורי דלקמן . וההיא רעיא דפ"ק דב"מ . ובנרשא גנב סיפרא דלקמן . ונסכא דר' אבא דשבועו' ובחזקת הבתים וטובא איכא בכמה דוכתי. ואמרינן נמי באיזהו נשך דריבית קצוצה יוצאה בדיינין ולכך פריך מן הברייתא ששנה ר' חייא שהיה תלמידו של רבי. ולא תיקשי ממתניתין דקתני משלם כשעת הגזילה לפי שהמשניות היו קודם רבי אלא שר' סידרן אבל הברייתות היה שונה ר' חייא מה שהיה רבי מוסיף על המשניות. הילכך בזמן הזה אע"פ שאין הגזילה קיימת מחזירין ומקבלין מהן. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דמעיקרא לא תיקן ר' דאין מקבלין אלא מאותן בני אדם שרוב עסקם ומחייתם ניזונין מגזל ומריבית ומתפרנסים כך כל ימיהם כדקתני הגזלנין ומלוי ריביות משמע שאומנתם בכך. וכן רועים וכל הנך דפריך בשמעתין כענין הזה הוו. אבל ממתני' לא פריך שלא עשו תקנה מאדם שגוזל ומלוה בריבית באקראי בעלמא:
662
663הילכך בזמן הזה אפי' מאותם שכל ימיהם נתפרנסו בגזל ומלוי בריבית מקבלין מהם ואפי' אין הגזיל' קיימת דלא תיקן ר' אלא לדריה ולא לדורות הבאין אחריו כדברי ר"ת זצ"ל:
663
664מתני' גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז:
664
665[דף צ"ה ע"א]
ת"ר גזל פרה מעוברת וילדה. רחל טעונה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר"מ ר' יהודה אומר גזילה חוזרת בעינה כמות שהיא עכשיו ריקנית יחזירנה והדר משלם דמי גיזות ועובר שהיו בשעת הגזילה. ר' שמעון אומר רואין אותה כאילו היא שומה בכסף. במאי קמיפלגי ר' יהודה ור"ש. אמר רב זביד בשבח שעל גבי גזילה פליגי כגון שהשביחה אצלו ועדיין לא נטל השבח הימנה כגון ריקנית ונתעברה או נטענה גיזה. ר"י סבר דנגזל הוי ור"ש סבר דגזלן הוי. רב פפא אמר דכ"ע שבח גזילה דגזלן הוי ובעיניה דקאמר ר' יהודה כדמעיקרא קאמר והכא למחצה לשליש ולרביע קמיפלגי ר' יהודה סבר שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי כוליה ור"ש סבר למחצה ולשליש ולרביע כדרך מנהג המדינה למקבלי הבהמות שמשביחן. והא דתנן גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל וטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה. אוקמא ר"פ דה"ה דאפי' לא ילדה נמי בשעת הגזילה הוא דמשלם והא דקתני ילדה איידי דקתני רישא נסיב סיפא נמי ילדה. פי' ומתניתין ר' יהודה היא. תניא כוותיה דר"פ ר' שמעון אומר רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף למחצה לשליש ולרביע:
ת"ר גזל פרה מעוברת וילדה. רחל טעונה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר"מ ר' יהודה אומר גזילה חוזרת בעינה כמות שהיא עכשיו ריקנית יחזירנה והדר משלם דמי גיזות ועובר שהיו בשעת הגזילה. ר' שמעון אומר רואין אותה כאילו היא שומה בכסף. במאי קמיפלגי ר' יהודה ור"ש. אמר רב זביד בשבח שעל גבי גזילה פליגי כגון שהשביחה אצלו ועדיין לא נטל השבח הימנה כגון ריקנית ונתעברה או נטענה גיזה. ר"י סבר דנגזל הוי ור"ש סבר דגזלן הוי. רב פפא אמר דכ"ע שבח גזילה דגזלן הוי ובעיניה דקאמר ר' יהודה כדמעיקרא קאמר והכא למחצה לשליש ולרביע קמיפלגי ר' יהודה סבר שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי כוליה ור"ש סבר למחצה ולשליש ולרביע כדרך מנהג המדינה למקבלי הבהמות שמשביחן. והא דתנן גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל וטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה. אוקמא ר"פ דה"ה דאפי' לא ילדה נמי בשעת הגזילה הוא דמשלם והא דקתני ילדה איידי דקתני רישא נסיב סיפא נמי ילדה. פי' ומתניתין ר' יהודה היא. תניא כוותיה דר"פ ר' שמעון אומר רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף למחצה לשליש ולרביע:
665
666פר"ח זצ"ל והילכתא כרב פפא וכן כתב רבי' יצחק אלפסי זצ"ל והילכתא כרב יהודה ואליבא דרב פפא דתניא כוותיה. ופי' ר"ת זצ"ל דשינוי לר' יהודה קני. והא דתנן לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתרה על השבח נותן לו את השבח ולא קני בשינוי. מדלא קאמר נותן לו דמי צמרו כר"מ התם לפי שאינו מתכוון לקנות. וכן נראה דלא צריכה השתא לאוקמא ר' יהודה בכ"ש . ועוד מדלא חשיב ר"י לעיל בהדי תנאי דס"ל דשינוי אינו קונה. ולפי פי' זה אין אנו צריכין לר"י כלל טעמא מפני תקנת השבים אלא לרב זביד. גיזות ולדות לר' יהודה דגזלן דשינוי קונה דשינוי דלא הדר הוא. אבל שבח שעל גבי גזילה דנגזל הוי דשינוי הדר הוא ולא קני. ולר"פ אפי' שעל גבי גזילה דשינוי דהדר הוא וקני ודגזלן הוי:
666
667א"כ לפי' ר"ת זצ"ל ולרבותי' דפסקי הילכתא כר' יהודה קיי"ל דאפי' שינוי דהדר קני בגזלן. ואמרינן בפרק המפקיד בשבח גזילה קמיפלגי ב"ש סברי שבח גזילה דנגזל הוי וב"ה סברי דגזלן הוי וכפלוגתא דהני תנאי דתניא הגוזל את הרחל גזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר"מ ר"י אומר גזילה חוזרת בעיני' ב"ש כר"מ וב"ה כר"י והלכה כב"ה:
667
668פר"ח זצ"ל ובספר המקצועות כתב הכי אמר מר רב שר שלום גאון זצ"ל דהלכה רווחת היא שאין הגזלן משלם שבח שעל הגזילה ואף ב"ה ס"ל דשבח גזילה דגזלן הוי כדאמרינן בהשולח יד בפקדון דמתרץ רבא דב"ה ס"ל דשבח דגזלן הוי. ואמר רבא גזל והשביח ומכר כו' ובסוף אמר כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. ועוד אמר רב נחמן לאו שורת הדין חייוביה לההוא גברא עתיק' ובעינן למקנסיה. הילכך אפי' בארץ ישראל דמגבין קנסא לא מגבינן שבח גזילה כ"ש בבבל. והילכתא כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ושבח גזילה של גזלן עכ"ל:
668
669[שם]
אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא איבעיא לן לרשב"א דאמר למחצה לשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן דכי מסלקינ' בגופיה מסלקינ' ליה ושקיל מנתא מבישרא. או דילמא בדמי מסלקינן. אבל לר' יהודה פשיטא ליה דשקיל מנתא מבישרא ולא מסלקינא ליה בדמי. ולר"ש נמי פשיט' דלא מסלקי' ליה :
אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא איבעיא לן לרשב"א דאמר למחצה לשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן דכי מסלקינ' בגופיה מסלקינ' ליה ושקיל מנתא מבישרא. או דילמא בדמי מסלקינן. אבל לר' יהודה פשיטא ליה דשקיל מנתא מבישרא ולא מסלקינא ליה בדמי. ולר"ש נמי פשיט' דלא מסלקי' ליה :
669
670[דף צ"ו ע"א]
אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש. פי' רש"י זצ"ל ושקיל לוקח מחצה או שליש או רביע וכן יורש:
אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש. פי' רש"י זצ"ל ושקיל לוקח מחצה או שליש או רביע וכן יורש:
670
671מיהו לדברי רבותי דפסקי כר' יהודה שקיל לוקח ווירש כולה שבחא. בעי רבא השביח (מהו. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא) הלוקח מהו. בתר דבעיא הדר פשטה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. וכיון דאילו השביח הגזלן זכה בשבח. לוקח נמי הבא מכחו מה שהשביח זכה בשבח:
671
672בעי רבא השביח עכומ"ז מהו אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא תקנתא לעכומ"ז ניקום וניעבוד. ל"צ דזבניה ניהליה לישראל. א"ל סוף סוף הבא מחמת העכומ"ז הרי הוא כעכומ"ז א"ל ל"צ כגון דגזל ישראל וזבנה לעכומ"ז והשביחה והדר העכומ"ז וזבנה לישראל מאי כיון דמעיקרא דישראל והשתא דישראל והשתא עבוד רבנן תקנתא א"ד כיון דמכח עכומ"ז קאתי לא עבוד רבנן תקנתא תיקו:
672
673[שם]
אמר רב פפא האי מאן דגזל דיקלא מחבריה וקטליה כלו' קצצו אע"ג דשדאה מארעיה לארעא דידיה לא קני מ"ט מעיקרא דיקלא והשתא דיקלא. דיקלא ועבדיה גובי נקצייתה לא קני השתא גמי גובי דדיקלא מיקרי. גובי ועבדיה כשורי רבבי ועבדי' כו':
אמר רב פפא האי מאן דגזל דיקלא מחבריה וקטליה כלו' קצצו אע"ג דשדאה מארעיה לארעא דידיה לא קני מ"ט מעיקרא דיקלא והשתא דיקלא. דיקלא ועבדיה גובי נקצייתה לא קני השתא גמי גובי דדיקלא מיקרי. גובי ועבדיה כשורי רבבי ועבדי' כו':
673
674[שם ע"ב]
ואמר ר"פ האי מאן דגזל עפרא מחבריה ועבדי ליבני לא קני מ"ט דהדר משוי להו עפרא. ליבני ועבדינהו עפרא קני. וכי תימא הדר עבדינהו ליבני פנים חדשות באו לכאן ולא זו היא לבינה ראשונה אלא לבינות אחרות. ואמר ר"פ האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועבדא זוזי לא קני מ"ט הדר עביד להו נסכא. זוזי ועבדינהו נסכי קני וכי תימא הדר להו זוזי פנים חדשות באו לכאן. שיחמי ועבדינהו חדתי שליבנן לא קני שסופן לחזור ליושנן. חדתי ועבדינהו שיחמי כעין ישנים קני מ"ט אמרת הדר עבדינהו חדתי מידע ידעי שיחמייהו. פי' רבינו שמשון זצ"ל דדוקא דעבדינהו זוזי לא קני. אבל עשה מן הנסכא טס של כסף קני אע"ג דהדר עביד ליה נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים אבל זוזי ולבינת' אין תורת חשיבות עליהם כל כך:
ואמר ר"פ האי מאן דגזל עפרא מחבריה ועבדי ליבני לא קני מ"ט דהדר משוי להו עפרא. ליבני ועבדינהו עפרא קני. וכי תימא הדר עבדינהו ליבני פנים חדשות באו לכאן ולא זו היא לבינה ראשונה אלא לבינות אחרות. ואמר ר"פ האי מאן דגזל נסכא מחבריה ועבדא זוזי לא קני מ"ט הדר עביד להו נסכא. זוזי ועבדינהו נסכי קני וכי תימא הדר להו זוזי פנים חדשות באו לכאן. שיחמי ועבדינהו חדתי שליבנן לא קני שסופן לחזור ליושנן. חדתי ועבדינהו שיחמי כעין ישנים קני מ"ט אמרת הדר עבדינהו חדתי מידע ידעי שיחמייהו. פי' רבינו שמשון זצ"ל דדוקא דעבדינהו זוזי לא קני. אבל עשה מן הנסכא טס של כסף קני אע"ג דהדר עביד ליה נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים אבל זוזי ולבינת' אין תורת חשיבות עליהם כל כך:
674
675וכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל שמעינן מהא דר"פ דכל שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ולכך לא קני וכן הילכתא. הילכך מתניתין דקתני הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה עצים משופין נינהו כגון בוכנאי וכדמוקמ' רב אשי דהוא בתראה עכ"ל. הילכך הא דפרי' לעיל דלר"י אליבא דר"פ אפילו שעל גבי גזילה דשינוי דהדר הוא קני ליתא. אלא היינו טעמ' דגזלן הוי משום תקנת השבים דהא ס"ל כההוא דלצבוע לו אדום שינוי לא קני מדלא קאמר נותן לו דמי צמרו כר' מאיר:
675
676במתני' גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה. זה הכלל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה.
676
677[שם]
זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הא דר' אלעא גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו. טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר. פי' נעשה שינוי בידו וקנאו ולכך אם טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואינו משלם אלא כפל דהיינו כשעת הגניבה:
זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הא דר' אלעא גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו. טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר. פי' נעשה שינוי בידו וקנאו ולכך אם טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואינו משלם אלא כפל דהיינו כשעת הגניבה:
677
678וה"ה אם כחש או השביח משלם כשעת הגניבה דתני בירוש' והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה:
678
679[שם]
ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה פי' פדנא של צמר בקר ופדנה על שם אדם ששני מדינות יש ששמן ארם ארם נהרים וארם צובה לכך נקראת פדנה. כרב בהו כרבא וזרע בהו זרע לסוף אהדרינהו למריה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל שומו ליה שבחא. א"ל רבא תורי אשבח ארעא לא אשבח. א"ל מי קאמינא נישיימו ליה כוליה נישיימו ליה פלגא קאמינא. א"ל סוף סוף קא הדרא גזילה בעיניה ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזיל'. א"ל לאו אמינא לך דכי יתיבנא בדינא לא תימא ולא מידי דאמר הונא חברין אנא ושוב מלכא פי' שמואל אחי בדינא האי אינש גזלנא עתיקא הוא ובעינא למקנסיה:
ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה פי' פדנא של צמר בקר ופדנה על שם אדם ששני מדינות יש ששמן ארם ארם נהרים וארם צובה לכך נקראת פדנה. כרב בהו כרבא וזרע בהו זרע לסוף אהדרינהו למריה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל שומו ליה שבחא. א"ל רבא תורי אשבח ארעא לא אשבח. א"ל מי קאמינא נישיימו ליה כוליה נישיימו ליה פלגא קאמינא. א"ל סוף סוף קא הדרא גזילה בעיניה ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזיל'. א"ל לאו אמינא לך דכי יתיבנא בדינא לא תימא ולא מידי דאמר הונא חברין אנא ושוב מלכא פי' שמואל אחי בדינא האי אינש גזלנא עתיקא הוא ובעינא למקנסיה:
679
680כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל מיהא שמעינן מהא כי האי גוונא דקנסין אפי' בחו"ל דהא ר"נ בבבל הוה וקא קניס. ועוד דגרסי' בפ' נגמר הדין אמר ר"א שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה. ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה:
680
681[שם]
מתני' גזל בהמה והזקינו משלם כשעת הגזילה. רמ"א בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. אמר ר"פ לא הזקינה ממש אלא אפי' כחשה. והאנן תנן הזקינה אמרי כחשה כעין הזקינה מה הזקינה דלא הדרא אף כחשה דלא הדרא אבל כחשה דהדר אומר הרי שלך לפניך. אמר רב חנינא בר אבידמי אמר רב הלכה כר' מאיר:
מתני' גזל בהמה והזקינו משלם כשעת הגזילה. רמ"א בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. אמר ר"פ לא הזקינה ממש אלא אפי' כחשה. והאנן תנן הזקינה אמרי כחשה כעין הזקינה מה הזקינה דלא הדרא אף כחשה דלא הדרא אבל כחשה דהדר אומר הרי שלך לפניך. אמר רב חנינא בר אבידמי אמר רב הלכה כר' מאיר:
681
682[דף צ"ז ע"א]
אמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור. ואוקימנא שלא בשעת מלאכה שאינו רגיל לעשות מלאכה לבעליו או שאין עכשיו מלאכה לבעליו לעשות דזה נהנה וזה אינו חסר הוא דניחא ליה דלא ליסתרי עבדו שלא ילמוד דרכי הבטלה. רב יוסף בר חמא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו מלאכה. א"ל רבא בריה מ"ט עבד מר הכי. א"ל דאמר רב נחמן עברא נהום כריסיה לא שוי. אימור דאמר ר"נ כגון דארו עבדיה דמרקד בי כובי כולהו עבדי מיעבד עבדי. א"ל אנא כי הא ס"ל דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור אלמא ניחא ליה דלא ליסתרי עבדו. א"ל ה"מ היכא דלא מסיק ביה זוזי מר כיון דמסיק ביה זוזי מיחזי כריבית דאמר רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. א"ל הדרי בי:
אמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור. ואוקימנא שלא בשעת מלאכה שאינו רגיל לעשות מלאכה לבעליו או שאין עכשיו מלאכה לבעליו לעשות דזה נהנה וזה אינו חסר הוא דניחא ליה דלא ליסתרי עבדו שלא ילמוד דרכי הבטלה. רב יוסף בר חמא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו מלאכה. א"ל רבא בריה מ"ט עבד מר הכי. א"ל דאמר רב נחמן עברא נהום כריסיה לא שוי. אימור דאמר ר"נ כגון דארו עבדיה דמרקד בי כובי כולהו עבדי מיעבד עבדי. א"ל אנא כי הא ס"ל דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור אלמא ניחא ליה דלא ליסתרי עבדו. א"ל ה"מ היכא דלא מסיק ביה זוזי מר כיון דמסיק ביה זוזי מיחזי כריבית דאמר רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. א"ל הדרי בי:
682
683[שם]
איתמר התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל אם נשברה או נתקלקלה ודמי פחתה יתירין על שכרה נוטל דמי פחתה. ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה. אמר ר"פ ולא פליגי הא בספינ' דקיימא לאגרא דכי נחית לה אדעתא דאגרא נחית לה הילכך לאו בתורת גזלן דיינין לי' ויתן שכרה ע"כ אם מרובין הן על דמי פחתה הא בספינה דלא קיימא לאגרא לא יהיב ליה אלא פחתה. איבעית תימא דכ"ע דקיימא לאגרא ולא קשיא הא דנחית לה בתורת גזלנותא אפילו שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא דמי פחתה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. הא דנחית לה בתורת אגרא רצה שכרה נוטל ואם פחתה דבעל שכרה נוטל פחתה והא ע"כ שקלה וגזלן הוי:
איתמר התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל אם נשברה או נתקלקלה ודמי פחתה יתירין על שכרה נוטל דמי פחתה. ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה. אמר ר"פ ולא פליגי הא בספינ' דקיימא לאגרא דכי נחית לה אדעתא דאגרא נחית לה הילכך לאו בתורת גזלן דיינין לי' ויתן שכרה ע"כ אם מרובין הן על דמי פחתה הא בספינה דלא קיימא לאגרא לא יהיב ליה אלא פחתה. איבעית תימא דכ"ע דקיימא לאגרא ולא קשיא הא דנחית לה בתורת גזלנותא אפילו שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא דמי פחתה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. הא דנחית לה בתורת אגרא רצה שכרה נוטל ואם פחתה דבעל שכרה נוטל פחתה והא ע"כ שקלה וגזלן הוי:
683
684במתני' גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ משלם כשעת הגזילה. מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך:
684
685[שם]
אמר רב הונא נסדק דקתני דמשלם כשעת הגזילה נסדק ממש נפסל דקתני דאומר לו הרי שלך לפניך שפסלתו מלכות שהמלך צוה שלא יהא יוצא לא במדינה זו ולא במדינ' אחרת. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דרב ושמואל דפליגי לקמן בסמוך בהלואהו על המטבע דלית להו דרב יהודה אלא ס"ל כרב הונא דהא רב יהודה מדמה פסלתו מלכות לנסדק וגבי הלואה נמי לא מצי פטר נפשיה בהנהו פסולין כיון דכנסדק דמי ולא דמי להוזל. ואע"ג דרב הונא מדמי פסלתו מלכות לתרומה ונטמאת ולחמץ שעבר עליו הפסח ופשיטא דאין לוה יכול לשלם למלוה תרומה טמאה תשלומי טהורה וחמץ אסור תשלומי היתר. לא קשיא מידי דלגבי מלוה יש חילוק דנפסל דמי להוזל ותרומה טמאה וחמץ שעבר עליו הפסח לא דמי להוזל אבל גזל ראוי לדמותו כיון שאין הנגזל מפסיד כלום משום זולא דהשתא:
אמר רב הונא נסדק דקתני דמשלם כשעת הגזילה נסדק ממש נפסל דקתני דאומר לו הרי שלך לפניך שפסלתו מלכות שהמלך צוה שלא יהא יוצא לא במדינה זו ולא במדינ' אחרת. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דרב ושמואל דפליגי לקמן בסמוך בהלואהו על המטבע דלית להו דרב יהודה אלא ס"ל כרב הונא דהא רב יהודה מדמה פסלתו מלכות לנסדק וגבי הלואה נמי לא מצי פטר נפשיה בהנהו פסולין כיון דכנסדק דמי ולא דמי להוזל. ואע"ג דרב הונא מדמי פסלתו מלכות לתרומה ונטמאת ולחמץ שעבר עליו הפסח ופשיטא דאין לוה יכול לשלם למלוה תרומה טמאה תשלומי טהורה וחמץ אסור תשלומי היתר. לא קשיא מידי דלגבי מלוה יש חילוק דנפסל דמי להוזל ותרומה טמאה וחמץ שעבר עליו הפסח לא דמי להוזל אבל גזל ראוי לדמותו כיון שאין הנגזל מפסיד כלום משום זולא דהשתא:
685
686הילכך הואיל ורב ושמואל קיימי כרב הונא ש"מ דהילכתא כרב הונא. ירוש' רב הונא כשפסלתו מלכות שמואל כשנסדק ודאי רב הונא אמר כשפסלתו מלכות אבל אם פסלתו מדינה אומר לו הרי שלך לפניך . ושמואל אמר אפי' פסלתו מלכות אומר הרי שלך לפניך . וראיה לדברי רבינו יצחק ז"ל שפי' דשמואל כר"ה ס"ל. ואע"ג דרב דבירושלמי החליף שיטתיה רב הונא וקאי בשיטתיה דרב יהודה גירסא דידן עיקר. ובירושלמי רב יהודה הוא דגריס ולא תיקשי דרב הונא אדרב הונא:
686
687וכן קבלתי ממו"ר רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל שכן דרך הירושלמי להחליף אמוראים וליכא קפידא בדבר:
687
688[שם]
איתמר המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע רב אמר נותן לו מטבע שהוא יוצא באותו שעה ושמואל אמר יכול לומר לו לך והוציאן במישן:
איתמר המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע רב אמר נותן לו מטבע שהוא יוצא באותו שעה ושמואל אמר יכול לומר לו לך והוציאן במישן:
688
689[שם ע"ב]
אמר ר"נ מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למישן אבל לית ליה אורחא למישן לא. פי' רש"י זצ"ל המלוה את חבירו שום פרקמטיא על המטבע שקצץ לו מעות נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא. ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות מה שהלוהו משלם לו עכ"ל. ולפירושו משמע דאם הלוהו נמי מעותיו וקצץ לו שישלם לו מטבע דמשלם לו מטבע היוצא באותו שעה דמעות שנפסלו לאו מטבע נינהו. ולא נקט רבינו שלמה זצ"ל פרקמטיא אלא דמשום דכשמלוה שמשלם אדם מעותיו אין רגילי' להזכיר דבר אבל כשמוכר פרקמטיא אפי' אומר סתם כך וכך מעותיו צריך לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה. וקשה לפירושו דהוה ליה למימר המוכר לחבירו על המטבע או המקיף. ועוד כיון שזקפו עליו במלוה מה לי אם הלוהו מעות מה לי אם מכר לו פרקמטיא במעות:
אמר ר"נ מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למישן אבל לית ליה אורחא למישן לא. פי' רש"י זצ"ל המלוה את חבירו שום פרקמטיא על המטבע שקצץ לו מעות נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא. ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות מה שהלוהו משלם לו עכ"ל. ולפירושו משמע דאם הלוהו נמי מעותיו וקצץ לו שישלם לו מטבע דמשלם לו מטבע היוצא באותו שעה דמעות שנפסלו לאו מטבע נינהו. ולא נקט רבינו שלמה זצ"ל פרקמטיא אלא דמשום דכשמלוה שמשלם אדם מעותיו אין רגילי' להזכיר דבר אבל כשמוכר פרקמטיא אפי' אומר סתם כך וכך מעותיו צריך לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה. וקשה לפירושו דהוה ליה למימר המוכר לחבירו על המטבע או המקיף. ועוד כיון שזקפו עליו במלוה מה לי אם הלוהו מעות מה לי אם מכר לו פרקמטיא במעות:
689
690ונראה לפרש בין מכר לו פרקמטיא ובין נותן לו מעות שמיירי בהתנה עמו ע"מ שמשלם לו המטבע כיון שפירש לו כן סתמא דמילתא על מנת כן פירש שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא דאותו שנפסל אין שמו מטבע. ושמואל סבר כיון שיצא במישן שם מטבע עליו וכמו שמפרש ר"נ דאית ליה אורחא אין שם מטבע עליו. עוד אומר רבינו דמצינו לפרש כגון שהלוהו סאה של חיטין ואמר לו אתה תחזיר לי סאה של חיטים או כך וכך מעות במאה ואילו במעות לחודייהו קצץ היה משלם לו מטבע שנפסל כמו הלוהו מעות אבל עכשיו שלא זקפם עליו במלוה גמורה שאמר לו או תכרע לי סאה של חיטין או כך וכך מעות יתן לו מטבע היוצא באותה שעה. ומיהו לכולהו לישני דפרישית אם הלוהו מעות סתם מעות שהלוה לו שיפרעו לו אע"פ שנפסלו כדברי רש"י זצ"ל עכ"ל ר' שמשון זצ"ל. ופסק ר"ת זצ"ל דקיי"ל כשמואל כדאוקמא ר"נ. ותו מצאתי תשובת רש"י זצ"ל. אשר שאלת על המלוה חבירו ונפסלו המטבע מה ישלם לו. קיי"ל כמ"ד נותן לו מטבע היוצא באותה שעה אלא א"כ הוסיפו עליו ומטבע שלנו שנפסל לא הוסיפו עליו ולא הוזל הראשון אלא מפני ביטול הצורה לפיכך ישלם מה שלוה מחבירו ומחציות שנפסלו ישלם כמו שהיו נחלפים בשעה שהלוום - שלמה בר יצחק:
690
691הרי פסק הלכה כרב במלוה על המטבע. ובמלוה מעות לחבירו פסק כדפירש בפירושו. מיהו גבי מחציות שנפסלו איני יודע למה כתב שישלם כמו שהיו נחלפים למה לא ישלם לו מה שלוה ממנו. והרב ר' משה בר מימון זצ"ל פסק כדשמואל וכדאוקמא ר"נ:
691
692[שם]
בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו. פי' רש"י אליבא דרב דאמר לעיל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה בשעת פרעון. א"ל אפילו כי תרשא פי' סלע גדול א"ל אין. אפי' כי נפיא אין והא קא זיילי פירא לגבי מטבע זו נמצא שמשתכר זה בתוספתה. אמר רב אשי חזינן אי משום טיבעא זיל מנכה ליה. אי משום תרעא זיל לא מנכה לי'. אי משום. תרעא לא מנכה ליה משום שבאו גשמים ונמצא ריוח תבואה בעולם הוזלו הפירות והא קא שבח לענין נסכא אם בא להתיכן ולעשות מהן גרוטאות יש יותר מן הראשונה:
בעא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו. פי' רש"י אליבא דרב דאמר לעיל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה בשעת פרעון. א"ל אפילו כי תרשא פי' סלע גדול א"ל אין. אפי' כי נפיא אין והא קא זיילי פירא לגבי מטבע זו נמצא שמשתכר זה בתוספתה. אמר רב אשי חזינן אי משום טיבעא זיל מנכה ליה. אי משום תרעא זיל לא מנכה לי'. אי משום. תרעא לא מנכה ליה משום שבאו גשמים ונמצא ריוח תבואה בעולם הוזלו הפירות והא קא שבח לענין נסכא אם בא להתיכן ולעשות מהן גרוטאות יש יותר מן הראשונה:
692
693[דף צ"ח ע"א]
אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא ושיערו בזוזי דאגרדמים טייעא עד עשרה בתמניא. פי' רש"י זצ"ל עבדו עובדא באדם שהלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו והלכו אצל אגרדמים והוא סוחר ישמעאל והיה לו מעות מן הראשונה ומן השניה ומצאו בשמונה של שניה עשרה מן הראשונה ונתן לו שמונה עכ"ל. וכגון שהיה חייב לו שמונה מן הראשונה דאע"ג דמרווח תרי דאינון חומשא מלבר הואיל ולא זיילא פירי משום טיבעא שפיר דמי אבל אם הוסיפו טפי מחומשא מלבד אע"ג דלא זיילי פירי מחמת טבעא אסור:
אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא ושיערו בזוזי דאגרדמים טייעא עד עשרה בתמניא. פי' רש"י זצ"ל עבדו עובדא באדם שהלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו והלכו אצל אגרדמים והוא סוחר ישמעאל והיה לו מעות מן הראשונה ומן השניה ומצאו בשמונה של שניה עשרה מן הראשונה ונתן לו שמונה עכ"ל. וכגון שהיה חייב לו שמונה מן הראשונה דאע"ג דמרווח תרי דאינון חומשא מלבר הואיל ולא זיילא פירי משום טיבעא שפיר דמי אבל אם הוסיפו טפי מחומשא מלבד אע"ג דלא זיילי פירי מחמת טבעא אסור:
693
694וזה לשון רבינו יצחק אלפסי זצ"ל כגון דהוה ליה גבי חבריה מאה זוזי כל זוזא מינייהו אית ביה תמני פריטין ואוסיפו עליה השתא ועבדינהו כל זוזא עשרה פריטי חזינא אי לא קא זיילי פירי מחמת ההוא תוספת אלא תרעא כדקאי קאי יהיב ליה מאה זוזי מהאי טבעא דהוא סכום כל מה דאית ליה גביה מההוא טיבעא קמא ולא מנכי ליה כלום. ואע"ג דקא שבח לענין נסכא חומשא מלבד דאינון תרתי פריטי בכל זוזא. כיון דליכא גבי שבחא לענין פירי לא איכפת ליה בההיא תוספת חומשא דאיכא בנסכא. והיינו דקאמר רב חסדא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. ואי קא זיילי פירי מחמת ההוא תוספת אפי' לא הוסיפו עליה אלא כל שהוא מנכי ליה מההוא טיבעא כוותיה. ואי אוסיפו עליה טפי מחומש אע"ג דלא קא זיילי פירי לא יהיב ליה מהאי טיבעא דנפיק אלא כשיעורא דאית ליה מטיבעא קמא. וכ"ש אי דזיילא פירי דמנכי להו כל ההוא טופיינא דאוסיפו ליה עד גמירא. והוא הדין למלוה לחבירו על המטבע ופחתו ממנו. וה"ה נמי במקום שנושאין ונותנין בכספים של משקל ופחתו מן הכסף שבהן או שהוסיפו עליו הכל ענין אחד הוא עכ"ל וכן פר"ח זצ"ל. וכן הלכה:
694
695וזה לשון הרב רבינו משה בר מימון זצ"ל. המלוה את חבירו על המטבע וכן הכותב לאשתו מטבע ידועה בכתובתה ופירשו משקלו והוסיפו על משקלו. אם הוזלו הפירות מחמת התוספ' מנכה לו תוספת אפי' הוסיפו עליו כל שהוא. ואם לא הוזלו מחמת התוספ' אינו מנכה לו אלא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. וכגון שהוסיפו עליו עד חמישיתו כגון שהיה משקלו ארבעה ועשאו חמשה אבל אם הוסיפו עליו יותר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אע"פ שלא הוזלו:
695
696וכן מר רב שר שלום גאון זצ"ל ורב יצחק גאון זצ"ל וכל הגאונים פסקו דקיי"ל כשמואל וכדאוקמא רב נחמן ואע"ג דאותיביה רבא תרתי תיובתא הא פרקינהו וקיבלינהו רבא לפירוקא מיניה. ואע"ג דפי' רש"י זצ"ל ההוא דבעא מיניה רבא מרב חסדא גבי הוסיפו על המטבע דאליבא דרב קמיבעיא ליה אעפ"כ מתוקמא נמי אליבא דשמואל כגון דאית ליה אורחא ליזל למישן:
696
697פסק רב יצחק גאון זצ"ל שאם עמדו אותם מעות שנפסלו ביוקר נותן לו המעות שלקח שיכול המלוה לומר ללוה אם היו מעותי אצלי לא הלויתים לך היתי מוציאם באותו היוקר. הילכך פורע לו באותן המעות שלקח הימנו. וקשה לרבינו יואל הלוי זצ"ל דאמרי' בפ' איזהו נשך ריבית בלא נשך היכי דמי דאוזיף מאה במאה מעיקרא קיימי מאה בדנקי ולסוף קיימי מאה בחומשא וכו' ועד ואי בתר בסוף אזלת הרי נשך והרי ריבית וכי היכי דאמרי' התם דאי שבח לענין מעות שהוקרו המעות אע"ג דלא שבח לענין נסכא דלא מישקל מיניה המעות שלוה הימנו המעות. ה"ה כשהוסיפו על המטבע דלא מצי למישקל מיניה המטבע שהוסיפו. ואי בתר נסכא אזלת הרי נשך והרי ריבית. שמא מה שאומר הגאון והוקירו אינו ממש אלא לפי מעות החדשים שהם קלים יותר מן הישנים בעבור כך נותנים פירות יותר בישנים אבל אם היו מעות החדשים שוים במשקל הישנים והוקירו הישנים שנותנים פירות יותר בישנים ממה שהיו נותנים בשעת הלואה מן הפירות זהו אסור מדרבנן כדמשמע התם לענין פירות. ושמעתי מחמי אבן ושיערו בזוזי דאגרדמים כו' כלומר עשיר היה והיו לו מעות ישנים וביררן ישנים מתוך הישנים שמונה ששוקלים בעשרה מן הישנים והואיל שנמצאים בישנים נמי ששוקלים שמונה בעשרה אפי' אם הוסיפו בחדשים החומש אין ריבית כאן דשמא הוא הלוה לו מן הישנים הכבדים. מוקשה לרבינו יואל הלוי זצ"ל. ע"כ לשון רבינו יואל שהעתקתי:
697
698כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל הא דאמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור והצורם אוזן פרתו של חבירו פטור והשורף שטרותיו של חבירו פטור. לית הילכת' כוותיה בכולהו דהא אסקינא שלהי שמעתין אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא מאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה דמי כשורא לצלמי. וכן הילכתא. אלא מיהו ה"מ היכא דקא מודה ליה דקושטא קא טעין עליה ומחמת דשריף ליה לשטריה הוא דלא מצי גבי ליה. אבל היכא דלא קא מודה ליה דקושטא קטעין אי נמי מודה ליה ולא מחמת דשריף ליה הוא דלא מצי גבי ליה לא מיחייב כדאמ' מתקיף לה רמי בר חמא היכי דמי אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה כתיב בשטרא ניכתוב ליה שטרא אחרינא. ואי דליכא סהדי מנא ידעינן. אמר רבינא תהא במאמינו עכ"ל פירש"י זצ"ל במאמינו שורף לבעל השטר ככל מה שיאמר שכך היה כתוב בו ואפילו הכי פטור לרבה:
698
699פר"ח זצ"ל וקיי"ל כאמימר וכרפרם דכפייה לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמי. והאידנא דיינין דינא דגרמי כרשב"ל. ודר' מאיר היא וס"ל כוותיה לקמן בפרקין . הילכך כל גרמי פטור מד"א וחייב בדיני שמים. ולעיל בכיצד הרגל הארכתי בדיני דגרמי:
699
700[שם ע"ב]
במתני' פירות והרקיבו משלם כשעת הגזילה. והא דתניא בגמ' פירות והרקיבו אומר לו הרי שלך לפניך. אמר רבא הא דארקיבו כולהו משלם כשעת הגזילה. הא דארקיבו מקצת אומר לו הרי שלך לפניך:
במתני' פירות והרקיבו משלם כשעת הגזילה. והא דתניא בגמ' פירות והרקיבו אומר לו הרי שלך לפניך. אמר רבא הא דארקיבו כולהו משלם כשעת הגזילה. הא דארקיבו מקצת אומר לו הרי שלך לפניך:
700
701ירוש' ר' יודה בן עזאי בשם ר' יוסי בר חנינא והן שהרקיבו עם הכנימה אבל אם הרקיבו מחמת התולעת הרי הן כבריאין:
701
702[שם]
מתני' נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב לשלם. הבנאי שקיבל עליו את הכותל לסותרו ושיבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם. היה סותר מצד זה ונפל לצד אחר פטור אם מחמת המכה חייב:
מתני' נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב לשלם. הבנאי שקיבל עליו את הכותל לסותרו ושיבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם. היה סותר מצד זה ונפל לצד אחר פטור אם מחמת המכה חייב:
702
703פר"ח זצ"ל הלכה כי האי סתמא. אמר רב אסי ל"ש אלא שנתן לחרש שירה תיבה ומגדל לנעוץ בהן מסמר ושברה אבל נתן לו עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור מ"ט אומן קונה בשבח כלי. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל ואסקא רבא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי:
703
704ושמעינן מינה דליתא לדרב אסי אלא חייב לשלם דמי שידה תיבה ומגדל. וכן הלכה. וכן כתב בספר המקצועות והילכתא אין אומן קונה בשבח כלי:
704
705[דף צ"ט ע"ב]
אמר שמואל טבח אומן שקלקל חייב לשלם. ואסקי' דבין עביד בשכר בין בדלא עביד בשכר חייב לשלם דפושע הוא דהיה ליה למרמי אנפשיה שמא תפרכס הבהמה וליזהר בה. פי' רש"י זצ"ל כ"ש הדיוט דלא היה לו לשחוט הואיל ואינו בקי. אמר רבה בר בר הנה אמר ר' יוחנן טבח אומן שקלקל חייב לשלם ואפי' הוא אומן כטבחי דצפורי. ומי אמר ר"י והאמר רבה בר בר הנה הוה עובדא קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון וא"ל זיל אייתי סהדי דאמחית אתרנגולים ואיפטרינך. לא קשיא הא בחנם הא בשכר כי הא דאמר ר' זעירא הרוצה שיתחייב לו אומן יקדים לו דינר. מיתיבי המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן. קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין. בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר. אימא מפני שהוא נושא שכר:
אמר שמואל טבח אומן שקלקל חייב לשלם. ואסקי' דבין עביד בשכר בין בדלא עביד בשכר חייב לשלם דפושע הוא דהיה ליה למרמי אנפשיה שמא תפרכס הבהמה וליזהר בה. פי' רש"י זצ"ל כ"ש הדיוט דלא היה לו לשחוט הואיל ואינו בקי. אמר רבה בר בר הנה אמר ר' יוחנן טבח אומן שקלקל חייב לשלם ואפי' הוא אומן כטבחי דצפורי. ומי אמר ר"י והאמר רבה בר בר הנה הוה עובדא קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון וא"ל זיל אייתי סהדי דאמחית אתרנגולים ואיפטרינך. לא קשיא הא בחנם הא בשכר כי הא דאמר ר' זעירא הרוצה שיתחייב לו אומן יקדים לו דינר. מיתיבי המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן. קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין. בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר. אימא מפני שהוא נושא שכר:
705
706פר"ח זצ"ל דקיי"ל כר' יוחנן בשכר חייב בחנם פטור. אבל הדיוט אפילו בחנם חייב:
706
707[שם]
המראה דינר לשולחני לדעת אם טוב אם רע ויקבלנו מחבירו ונמצא רע תני חדא אומן פטור והדיוט חייב ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב. אמר ר"פ כי תניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר שהיו שולחנין אומנין. אלא דנכו ואיסור במאי טעו בסיכתא חדתי שנפסלה והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקיאין בה:
המראה דינר לשולחני לדעת אם טוב אם רע ויקבלנו מחבירו ונמצא רע תני חדא אומן פטור והדיוט חייב ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב. אמר ר"פ כי תניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר שהיו שולחנין אומנין. אלא דנכו ואיסור במאי טעו בסיכתא חדתי שנפסלה והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקיאין בה:
707
708פר"ח זצ"ל ואע"ג דהילכתא הכי אי חזי וטעה ונמצא דינר רע מחליפו לפנים משורת הדין. כההיא איתתא דאחויא ליה דינר לר' חייא אמר לה מעליא הוא למחר אתא לקמיה בישא הוא ולא קא נפיק. א"ל לרב זיל חלפיה ניהליה וכתוב אפניקסך דין עסק ביש. ומ"ש דנכו ואיסור דלא צריכי למגמר. ר' חייא נמי לא בעי למיגמר. ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעביד:
708
709[דף ק' ע"א]
ר"ש בן לקיש אחוי דינר לר"א א"ל מעליא הוא א"ל חזי דעלך קסמיכנא א"ל כי סמכת עלי מאי דאי מישתכח בישא בעינא לאחלופי לך והא את הוא דאמרת מאן דדאין דינא דגרמי ר"מ מאי לאו ר"מ ולו לא ס"ל כוותיה. לא ר"מ וסבירא לן כוותיה. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל שמע מינה דהדיוט לא מיחייב לשלומי עד דמודע ליה דעליה קא סמיך ואי לא מודע ליה מצי אמר ליה לא ידענא דעלי קא סמכית:
ר"ש בן לקיש אחוי דינר לר"א א"ל מעליא הוא א"ל חזי דעלך קסמיכנא א"ל כי סמכת עלי מאי דאי מישתכח בישא בעינא לאחלופי לך והא את הוא דאמרת מאן דדאין דינא דגרמי ר"מ מאי לאו ר"מ ולו לא ס"ל כוותיה. לא ר"מ וסבירא לן כוותיה. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל שמע מינה דהדיוט לא מיחייב לשלומי עד דמודע ליה דעליה קא סמיך ואי לא מודע ליה מצי אמר ליה לא ידענא דעלי קא סמכית:
709
710ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דה"ה אם לא אמר ליה חזי דעלך כו' הוה מיחייב כמו ר' חייא דאע"ג דלא א"ל הוה מיחייב אי משום לאו דלאו הוה צריך למיגמר. אבל ר"א דצריך למיגמר מיחייב אע"ג דלא קאמר ליה. וש"מ דהדיוט מיחייב לשלומי אע"ג דלא א"ל חזי דעלך קסמיכנא. ועוד פי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהכא לא שייך לחלק בין עביד בשכר בין עביד בחנם כדמחלק בשחיטה משום דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול ולית ליה למיחזי אי לא בקי כדנכו ואיסור:
710
711וכן נראה לרבינו יואל בר יצחק הלוי זצ"ל דלא מיחייב הדיוט לשלומי עד שיתרה בו. כדתניא נפרצה אומ' לו גדור נפרצה אומ' לו גדור נתיאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותה. מדקתני גדור תרי זימני משום דהתרו בו. ומשם ילפינן למראה דינר לשולחני דחייב. ועוד פי' דאומן כגון דנכו ואיסור אפי' א"ל חזי דעלך קסמיכנא פטור. ותדע דהא אוקי לעיל הא דתני לעיל אומן פטור הדיוט חייב כדנכו ואיסור. וה"פ אומן פטור אע"ג דא"ל דעלך קא סמיכנא שא"ת הא דאמר אומן פטור כגון דלא א"ל עלך סמיכנא זה היה כל זמן שלא סמך שיתחייב ודוקא כיוצא באלו כגון מראה דינר צריך לומר חזי דעלך קסמיכנא דאי לא. אמר סבור הייתי כי היכי דשאיל לדידי ה"נ שאיל לאחריני ולא יקנה בעצתי לבדי:
711
712וה"ה אם מראה לחבירו משכון או סחורה וסמך עליו אם אינו אומן חשוב חייב לשלם ההפסד. אבל טבח שקלקל אפי' לא אמר עלך קא סמיכנא חייב דהא מנבל בידים הוא הכא ולא שייך טעמא דלעיל. ושאל לרבינו אפרים זצ"ל והשיב דלאו דוקא דה"ה אם לא אמר עלך קא סמיכנא היה דין זה ומעשה שהיה כך היה. ומה שכתב הוא הדין מראה משכון או כל סחורה קשיא לי מההוא מעשה דחזקת הבתים ששאל מן המערער ונתן לו עצה לקנות בית וסמך עליו וקנאו אעפ"כ אומר לו השני נוח לי מן הראשון ולא מצי א"ל אני סמכתי עליך. ועור מוכר שמאנה את חבירו אי לאו משום דלאו דתונו דמחזיר לא הוה מצי למימ' לי' עלך סמכתי שהיית אומר כך היה שוה. וכן מוכר קרקע לחבירו שלא באחריות למ"ד אחריות לאו טעות סופר הוא לא הוה מחזיר לו כלום אע"פ שהלוקח אומר עליך סמכתי שהיית אומר שלך היה. ע"כ הוזקקתי לפרש כל הני דאמ' המראה דינר לשולחני כגון שבעל כרחו יש לו ליקח הדינר כשהאומן אומר טוב הוא ואינו יכול להשמט כגון מן הגוי וכן מישראל והיינו דקאמר עלך קסמיכנא כלומ' ע"כ יש לי לקבל מאחרים שאתה אומר טוב הוא הילכך חייב היינו דומה לזכה את החייב דע"כ יש לו לקבל צווי ב"ד. אבל מראה משכון ומקח אין לו ע"כ ליקח ולקנות אם ירצה יקח ואם לאו יניח ולא דמי להכא כלל. ולא נראית תשובתו לרבינו יואל זצ"ל:
712
713[שם ע"ב]
מתני' הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו שהרתיחו יורה ושרפתו יורה. צבעו כאור אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. מאי כאור אמר ר"נ אמר רבה בד אבוה שצבעו כלבוס. מאי כלבוס אמר ר"פ וכו':
מתני' הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו שהרתיחו יורה ושרפתו יורה. צבעו כאור אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. מאי כאור אמר ר"נ אמר רבה בד אבוה שצבעו כלבוס. מאי כלבוס אמר ר"פ וכו':
713
714[דף ק"א ע"א]
ת"ר הנותן עצים לחרש לעשות מהן כסא ועשה לו ספסל. ספסל ועשה לו כסא ר"מ אומר נותן לו דמי עציו. ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. ומודה ר"מ בנותן לחרש עצים לעשות כסא נאה ועשה לו כסא כעור ספסל נאה ועשה לו ספסל כעור שאם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח:
ת"ר הנותן עצים לחרש לעשות מהן כסא ועשה לו ספסל. ספסל ועשה לו כסא ר"מ אומר נותן לו דמי עציו. ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. ומודה ר"מ בנותן לחרש עצים לעשות כסא נאה ועשה לו כסא כעור ספסל נאה ועשה לו ספסל כעור שאם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח:
714
715כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל והילכתא כר' יהודה. וכן בספר המקצעות:
715
716[שם]
איבעיא להו יש שבח סממנין על הצמר או דילמא אין שבח סממנין על הצמר . היכי דמי אילימא דגזל סממנין ורקינהו ותרנהו וצבע בהו תיפוק לי דהא קננהו בשינוי. לא צריכא דגזל סממנין שחוקין ושרויין וצבע בהו יש שבח על גבי צמר דא"ל הב לי סימנאי דשקלתינתי או דילמא אין שבח סממנים על גבי צמר ולית לך גבאי ולא מידי. אמרי אין שבח סממנין על גבי צמר לימא ליה הב לי סימנאי דאפסדתינהו. אלא לאידך גיסא אין שבח סממנין על גבי צמר ובעי שלומי ליה או דילמא יש שבח סממנין על גבי צמר וא"ל הא מנח קמך שקלינהו. במאי שקלינהו בצפון. עבורי מיעבר ולא השבח עביד. אלא הב"ע דנזל צמר וסממנין דחד וצבעיה לההוא צמר בהנהו סממנין וקא מהדר ניהליה. מאי יש שבח סממנין על גבי צמר וקא מהדר ליה צמרו וקא מהדר סממנין. או דילמא אין שבה סממנין על גבי צמר וצמריה קא מהדר ליה וסממנין לא קא מהדר ליה. אמרי ליה תיפוק לי דהא מייקר בדמי ל"צ דזל צביעה. אי נמי דצבע בהו קופא שגזל קוף וסממנין וצבע את הקוף ומחזירו דלא אייקר קוף בדמי. רבינא אמר הב"ע כגון דצמר דחד וסממנין דחד ואתא קופא וקצבעי' לההוא צמר ולאו לענין גזל קבעי ליה דאין כאן גוזל אלא קוף יש שבח סממנין על גבי צמר וא"ל הבי לי סימנאי דגבך נינהו או דילמא אין שבח סממנין על גבי צמר וא"ל לית לך גבאי ולא מידי. ולא איפשטא. במתני' לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו. ר"י אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו השבח:
איבעיא להו יש שבח סממנין על הצמר או דילמא אין שבח סממנין על הצמר . היכי דמי אילימא דגזל סממנין ורקינהו ותרנהו וצבע בהו תיפוק לי דהא קננהו בשינוי. לא צריכא דגזל סממנין שחוקין ושרויין וצבע בהו יש שבח על גבי צמר דא"ל הב לי סימנאי דשקלתינתי או דילמא אין שבח סממנים על גבי צמר ולית לך גבאי ולא מידי. אמרי אין שבח סממנין על גבי צמר לימא ליה הב לי סימנאי דאפסדתינהו. אלא לאידך גיסא אין שבח סממנין על גבי צמר ובעי שלומי ליה או דילמא יש שבח סממנין על גבי צמר וא"ל הא מנח קמך שקלינהו. במאי שקלינהו בצפון. עבורי מיעבר ולא השבח עביד. אלא הב"ע דנזל צמר וסממנין דחד וצבעיה לההוא צמר בהנהו סממנין וקא מהדר ניהליה. מאי יש שבח סממנין על גבי צמר וקא מהדר ליה צמרו וקא מהדר סממנין. או דילמא אין שבה סממנין על גבי צמר וצמריה קא מהדר ליה וסממנין לא קא מהדר ליה. אמרי ליה תיפוק לי דהא מייקר בדמי ל"צ דזל צביעה. אי נמי דצבע בהו קופא שגזל קוף וסממנין וצבע את הקוף ומחזירו דלא אייקר קוף בדמי. רבינא אמר הב"ע כגון דצמר דחד וסממנין דחד ואתא קופא וקצבעי' לההוא צמר ולאו לענין גזל קבעי ליה דאין כאן גוזל אלא קוף יש שבח סממנין על גבי צמר וא"ל הבי לי סימנאי דגבך נינהו או דילמא אין שבח סממנין על גבי צמר וא"ל לית לך גבאי ולא מידי. ולא איפשטא. במתני' לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו. ר"י אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו השבח:
716
717[דף ק"ב ע"א]
אמר רב הונא הלכה כר"י. ירוש' מהו אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה בר נש דיהב לחבריה חמשה מנוי עומד חמשה מנוי סממנין וחמשה מנוי אגרא. וא"ל זיל צבעה סמוק ואזיל וצבעה אוכם. א"ל אי צבעתיה סמוק הוי טב עשרין וחמשה מנוי וכדין דצבעתיה אוכם לית הוא טב אלא עשרין את אובדת דידך אנא לא אובדנא דידי:
אמר רב הונא הלכה כר"י. ירוש' מהו אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה בר נש דיהב לחבריה חמשה מנוי עומד חמשה מנוי סממנין וחמשה מנוי אגרא. וא"ל זיל צבעה סמוק ואזיל וצבעה אוכם. א"ל אי צבעתיה סמוק הוי טב עשרין וחמשה מנוי וכדין דצבעתיה אוכם לית הוא טב אלא עשרין את אובדת דידך אנא לא אובדנא דידי:
717
718ואומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דה"פ לד"ר יהודה לדברי הירושלמי אם השבח שהשביח בצמר יותר מט"ו מנין שיש לבעל הבית ליטול עשרה מנין של שכר הצבע דהיינו קרי יציאה שהוציא הצבע וטרח והיה לו בשכרו עשרה מנין נותן לו את היציאה עשרים ואינו נותן לו לצבע כלום במה שיש יתר על היציאה חמשה מנין ולא יתן לו כי אם עשרים מנין שהתנה עמו בלבד. ואם היציאה יתירה על השבח של שכר הצבע דהיינו עשרה מנין יתר על מה שהושבח הצמר יותר מט"ו מנין שיטול בעל הבית כגון שלא הושבח יתר על ט"ו מנין או שנים או שלשה או ארבעה או חמשה ולא עשרה בשכר הצבע נותן לו את השבח שהשביח יתר על ט"ו מנין שיטול בעה"ב ואינו נותן לו כלפי מנין שהתנה עמו שיאמר לו אפסדת דידך ואנא לא אפסידנא דידי:
718
719ירוש' אמר ר' את שמע בר נש דיהיב לחבריה חד דינר דיזבן ליה חיטי מן טבריא ואזל וזבן ליה מן ציפוריא א"ל אילו זבנתינן מן טבריא הוו עשרין וארבעה מודיי כדון דזבינתון מן ציפוריא לית אינון אלא עשדים מודיי את אובדת דידך ואנא לא אובדי דידי:
719
720[שם]
ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חיטים ולקח בהן שעורין. שעורין ולקח בהן חיטין. תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. ותניא אידך אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע:
ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חיטים ולקח בהן שעורין. שעורין ולקח בהן חיטין. תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. ותניא אידך אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע:
720
721[שם ע"ב]
אמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר"מ דאמר שינוי קונה כלומר קמייתא ר' מאיר. הא ר' יהודה דאמר שינוי לא קני. מיהו אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותיה שדרתיה . מתקיף לה ר"א ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר"מ התם דקרעיה ליה לגופיה וללבוש ולהשתמש אבל לסחורה לא דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה וכי הותירו לאו שינויא הויא. אלא אמר ר"א הא והא ר"מ ולא קשיא כאן לאכילה וכאן לסחורה. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל כיון דקיי"ל כר"י חזינא אם לסחורה נותן לו בתור' שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה. ואם הותירו הותירו לאמצע דאדעתא דרווחא יהבינהו ניהליה דאפי' לר"מ כיון דלסחורה יהבינהו ניהליה לא קני להו בשינוי. ואם לא נתן לו בתור' שותפות אלא לקנות בהן חיטין לסחורה ולא יטול ממנה כלום. ואם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לבעל המעות. וכן אם נתן לו מעות לקנות לו חיטין לאכילה וקנה לו שעורים אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות. דלא אמר' לאמצע אלא שנתן לו מעות בתורת שותפות ליקח בהן חטים ולקח בהן שעורים. שעורין ולקח בהן חיטין. אבל שלא בתורת שותפות בין לסחורה בין לאכילה אליבא דר"י דינם שוה אם הותירו הותירו הכל לבעל המעות ואם פחתו פחתו לשליח עכ"ל:
אמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר"מ דאמר שינוי קונה כלומר קמייתא ר' מאיר. הא ר' יהודה דאמר שינוי לא קני. מיהו אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותיה שדרתיה . מתקיף לה ר"א ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר"מ התם דקרעיה ליה לגופיה וללבוש ולהשתמש אבל לסחורה לא דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה וכי הותירו לאו שינויא הויא. אלא אמר ר"א הא והא ר"מ ולא קשיא כאן לאכילה וכאן לסחורה. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל כיון דקיי"ל כר"י חזינא אם לסחורה נותן לו בתור' שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה. ואם הותירו הותירו לאמצע דאדעתא דרווחא יהבינהו ניהליה דאפי' לר"מ כיון דלסחורה יהבינהו ניהליה לא קני להו בשינוי. ואם לא נתן לו בתור' שותפות אלא לקנות בהן חיטין לסחורה ולא יטול ממנה כלום. ואם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לבעל המעות. וכן אם נתן לו מעות לקנות לו חיטין לאכילה וקנה לו שעורים אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות. דלא אמר' לאמצע אלא שנתן לו מעות בתורת שותפות ליקח בהן חטים ולקח בהן שעורים. שעורין ולקח בהן חיטין. אבל שלא בתורת שותפות בין לסחורה בין לאכילה אליבא דר"י דינם שוה אם הותירו הותירו הכל לבעל המעות ואם פחתו פחתו לשליח עכ"ל:
721
722וכן פר"ח זצ"ל וזה לשונו. וכיון דקיי"ל הילכתא כר' יהודה דאמר במתני' אם השבח יתר על היציאה כו' הנותן מעות לשלוחו לקנות לו דבר ידוע ושינה השליח בין לאכילה בין לסחורה אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לאמצע בעת שנתן לו המעות בתורת שותפות. אבל אם נתן לו המעות בתורת שליחות הכל לבעל המעות. כדגרסי' בפ' אלמנה ניזונית הלכה אלמנה שמכרה שוה מנה במאתים אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. עכ"ל:
722
723מעשה בפרגא בראובן שנתן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה והלך וקנה סחורה אחרת וטוען שקנה לעצמו ולכך שינה. ודן מורי הרב ר' יצחק בר מרדכי זצ"ל מפראגא. שכל הריוח לשליח דעד כאן לא פליג ר' יהודה אדר"מ אלא כל צבעו לו אדום וצבעו שחור דמודה הצבע שלא לצרכו שינה. אבל בההיא קמן אפילו ר' יהודה מודה. ולא דמי נמי לשמעתת' דבתורת שליחות בין לאכילה בין לסחורה הכל לבעל המעות דההיא נמי כגון שהשליח מודה שלא לקח לעצמו אלא למשלחו. אבל הכא שלקח לעצמו ושלח בהן יד ברשותיה קיימי ושקיל כל הריוח. דאשכחן גזלן דשקיל שבחא גבי ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה דאי לאו דגזלן עתיקא הוא דקנסיה ר"נ הוה נקיט בשבחא מאי דאשבח בהנהו פדנא דתורי דגזל. וכן התוקף ספינתו של חבירו היכא דנחית לה בתורת גזלנותא אפי' שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא פחתה והשכר שקיל לנפשיה. מיהו לא דמי כולי האי דהתם פדנא וספינה הדרי בעינייהו אבל הכא מעות ראובן לא הדרי בעינייהו. ותו קשה דהיכי מהימן למימר לעצמו קניתי ושניתי את דעתך הא הוי גזל ולא משוי אינש נפשיה רשיעא. מיהו הא איכא למימר דמהימן כדברי רבינו אפרים בר יצחק זצ"ל שעשה בארבעה פנים דהא אין אדם משים עצמו רשע היינו דוקא לענין קטלא כההיא דפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעו לאונסו וגבי פלוני בעל אשתו . אי נמי לפסול עצמו לעדות ולשבועה. אבל למיפטר נפשיה ממון ה"נ דמהימן לומר גזלן הייתי כההיא דפ' האיש מקדש האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמ' והביא לו אע"פ שאמר לו בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל אמאי הא קאמר ליה לא היה בלבי אלא מזה אלא משום דאמרינן דברים שבלב אינם דברים. ודילמא שאני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קאתי הוה ליה למימר מזיד הייתי לא עביד אינש דמשוי נפשי' רשיעא אלמא מדפריך הוה ליה למימר מזיד הייתי משמע דאי אמר מזיד הייתי דמהימן. ומדשני נמי לא עביד אינש נפשיה רשיעא הא אי עביד אינש לשויה נפשיה ואי הוה אמר הוה מהימן למימר דמזיד היה. ואמאי הא קיי"ל דאין אדם משים עצמו רשע. אלא ש"מ דלענין למיפטר נפשיה ממונא ה"נ דמהימן. ותנן בכריתות בפ' אמרו לו שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים. אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאו לידי קרבן הקל. אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. אלמא אי אמר מזיד הייתי מהימן ומיפטר דהיינו ממון. מיהו לא מיתברר לי דהתם ע"כ הוא דמהימן דהיכי לייתי קרבן והוא דבמזיד אכל והוו להו חולין בעזרה. ונראה לי דמהימן דקתני לאו משום דנאמן הוא וודאי הוא על זה שאכל במזיד אלא ע"כ מהימנינן ליה שאין כח ביד העדים להכחישו ולומר לו שוגג היית דמה הם יודעים דילמא קושטא קאמר וקא מייתי חולין לעזרה. אבל לענין ממון ה"נ דלא מהימן לשווי' נפשיה רשיעא:
723
724אלא אומר אני יצחק בר משה זצ"ל המחבר. דלא שייך הכא כלל להזכיר לא משוי אינש נפשיה רשיעא הואיל ובשעה ששינה וקנה לעצמו היה בדעתו למצוא לו מעותיו ולפרוע וכן הוא אומר עתה שכך היה בדעתו אין כאן רשע כלל דלא תגזול לאינשי על מנת שלא לפרוע משמע להו בהדיא בפ"ק דב"מ דאמר אלא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו לימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא השתא נמי מורי ואמר דמי קא יהבינא. א"ל רב אחא מדיפתי לרבא הא קא עבר אלאו דלא תחמוד. א"ל לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. אלמא היכא דיהיב דמי משמע להו לאינשי דלא עברי אלא תגזול ולא אלא תחמוד. מיהו שבועה ודאי בעי דלצורך נפשיה והשתא אתי שפיר דמישתבע לפום דעתיה דבהיתרא עביד. אבל אי נימא דודאי למיגזל נתכוון ובאיסורא עבד. מאי דעביד נהי נמי דמהימן למימר גזלתי לדברי רבינו אפרים זצ"ל. אטו משביעינן ליה אההיא דקושטא קאמר דגזילה . היכן אשכחן שבועה כי האי דמישתבע דעביד איסורא. שבוע' סוטה היא שלא סטת ולא נטמאת. שבועת שומרין שלא שלח ידו בפקדון ולא עבד איסורא. אבל השתא דסבר דמאי דעבד בהיתרא עביד דהוה סבר הואיל ובשעת לקיחת המעות היה בדעתו לפרוע דשרי. השתא דאישתבע מישתבע דלא גזיל:
724
725מיהו אני המחבר תמיה אני אגופא דעובדא היכא דאמר ראובן לשמעון טול אלו מעות וקנה לי בהן סחורה פלוני' והלך שמעון וקנה סחורה אחרת וטוען ואמר לעצמי קניתי ולכך שניתי אע"פ שהוא נאמן לכך בשבועה כדפירש. מ"מ במה זכה באלו מעות במה יצאו מרשות ראובן. וכי מפני ששמעון אומר לעצמי אני קונה בהן וכי בעבור זה יצאו מרשות ראובן הואיל וקיי"ל כר"י דשינוי לא קני ואפי' לר"מ דאמר שינוי קני. פליאה היא בעיני. דמדמי ליה לצבוע לו אדום וצבעו שחור דהתם שני בגוף הצמר ושני מדעת בעלים. אבל הכא לא שני בגוף המעות כלום. א"כ בשעה שקיבל המוכר מעות היה של ראובן ובמה זכה שמעון באות' סחור'. ובשלמא אי הגבהה ארנקי מעיקר כדי לזכות בה לעצמו ולפרוע לו מעות אחריני שפיר דאיכא למימר מההיא שעתא זכה בהו וכי קני בזוזי דידיה קא קני כההיא דפ' המפקיד אבל הכא דלא הגביה ארנקי תחילה כדי לזכות בה ולא זכה בה מעיקרא אישתכח דכי זבן בזוזי דראובן הוא דזבין והיכי זכה באותה סחורה. מיהו יכולני לומר דבההיא שעתא דקאמר ליה למוכר טול אילו המעות בסתורתך ומיכוין למיזבין לנפשיה בההיא שעתא הוי שליחות יד. ובההיא שעתא זכה בהן. וזכה נמי בסחורה ודעת המוכר נמי כך הוא שיזכה בה שמעון הואיל ושני מדעת ראובן וזבן לנפשיה. ובירוש' דפרקין הכי אמרי' מן דמר אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לו ד"ר ר"מ מ"ט דר"מ שלא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח דמ"ד אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לאמצע ד"ר יהודה. מ"ט דר"י שלא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות. מעתה אפי' אם אמר ליקח בהן חיטין ולקח בהן חיטין לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות ובשעה שאמר לו ליקח בהן חיטין ולקח בהן שעורין לא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח וקם מה בידיה. א"ר נסה בשעה שקיים שליחותו לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות ובשעה שלא קיים שליחותו לא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח ולמה הוא חולק אמרו הואיל ובאתה לו הנייה מתחת ידו אף הוא חולק עמו. הא למדת דדעת המוכר כדעת הלוקח היכא דשני מדעת בעלים. מיהו מה שבכאן חולק עמו מפני שלצורך הבעלים נמי קנה. אבל הכא דטעין שלא קנה כלל לצורך ראובן כי אם לצורך נפשיה ודאי הכי נמי דקני וכוליה רווחא דשמעון הוא:
725
726בפרק אלמנה ניזונית תנן אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. ואמרי' בירושלמי שוה מנה במאתים אין סופו לחזור משום מקח מעות תפתר שהוקיר המקח ואינו חוזר. פר"ח זצ"ל דאמר ליה אי ניחא לך קם ואי לא אהדרה ניהליה ופרכינן מאי שנא שוה מאתים במנה דאמר לה את אפסדת שוה מנה במאתים נמי תימ' אנא ארווח. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה ר' הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו מנה אחת יתירה הכל לשליח פי' השולח שליח לקנות לו רימונים וכיוצא בהן ונמכרים עשרה בכסף והוסיף לו המוכר אחת יתירה או שתים על עשרה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות. אמר רמי בר ירמיה אמר ר' יצחק לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה. פר"ח זצ"ל דבר שאין לו קצבה כלומר אין לו שער ידוע וקצוב כמה בכסף אלא כל אחד ואחד מוכר כפי מה שיזדמן לו פעמים שצריך מעות ומוזיל ומוכר כדי שיבואו לו ויקנו ממנו הכל ומי שאינו צריך אינו מוכר אלא בכסף מלא וזה שאמרו חולקין בשער בדבר שהשער שלו קצוב וידוע כך וכך בכסף וא"כ מה יש לבעל המעות כי כבר נטל שער הידוע שלו ואמרי' הואיל ובא לו הנייה לשליח שלו על ידו של בעל המעות חולק עמו:
726
727ואסקינן אמר רב פפא הילכתא דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. וכן הלכה. וכן פסק בפר"ח בהגוזל קמא דקיימא לן כר' יוסי דאמר הכל לבעל המעות ואוקימ' בדבר שאין לו קצבה. וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל כדברי ר"ח זצ"ל בפ' אלמנה ניזונית: וזו היא התשובה שהשיב ר"ת זצ"ל לר' יעקב ישר':
727
728ואשר שאלת על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו מן הגוי וטעה הגוי בד' דינרין. נראה לי שחולקין בין שניהם והא המעות כדבר שיש לו קצבה דאמר הוסיף לו מנה אחת יתירה ר' יוסי אומר חולקין ואוקימ' בדבר שיש לו קצבה אבל שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וטעמא דחולקין משום לפי שבעל המעות כיון שקיבל קצבתו מה לו בטעותו של שליח אלא אמ' הואיל ועל ידי מעותיו נשתכר יהיב ליה פלגא הכי נמי גבי טעות דהא מנה שוה מאתים טעות הוא ומוקי לה בתלמוד ירוש' כגון שקיבל עליו הלוקח וטעמא דהכל לבעל המעות משום דאין לו קצבה זוזי דאינש עבדא ליה זולא הא בדבר שיש לו קצבה חולקין אפי' בטעות אע"ג דאיכא למימר טעמי אחריני גבי חלוקות האי טעמא דפרישית עיקר דמוחזק ידו על העליונה וחולקין דאפי' אם הוא שכיר שלו כיון שהשכירים שלנו אינן שכירי יום אין הבעלים מקפידים על הגבהת מציאה עם מלאכתן והוי מציאה עם מלאכתן. תדע דאילו מצא ארנקי בשוק ולא זכה בה משכיר ועור דמיהדר קא הדר ביה. שהרי אומר אני זכיתי מכלל דהדר ופועל יכול לחזור בו עכ"ל. ושוב חזר בו דכל טעות בין על ידי מקח בין שטעה במנין הכל לבעל המעות. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אומר שהכל לשליח שאם גנב וגזל והטעה את הגוי מה טיבו של בעל הבית ואפי' חולקין אין שייך לומר משום דעל ידי מעותיו נשתכר דלא דמי לשאר טעות שנותן הכל בשביל המעות שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל הכא טעות בעלמא הוא ודבר בפני עצמו הוא. ותדע דהא סברא הוא שאם היה מצא היה מחזיר לגוי מה שהטעהו דזה הוא תימה לומר שלא היה יכול להודיעו ולהחזיר לו:
728
729שאל רבינו יהודה בר קלונימוס בר משה זצ"ל מרבינו אפרים בר יצחק זצ"ל. יורני מורי על ראובן שקנה חפץ מן הגוי במנה והאמין לו הגוי החפץ עד למחרתו ולמחרת היה דרך ראובן נחוץ לצאת מן העיר ונתן מנה לשמעון לתתו לגוי והנה שכח הגוי המנה ההוא וחזר ראובן על שמעון לתת לו ושמעון משיב מעת נתתיו לי להוליכו לגוי נתיאשת ממנו ואני זכיתי בו כי של הגוי היה. עתה הודיעני מורי הדין עם מי כי להולך מנה אינו דומה:
729
730והשיב לו אמת דינו של שמעון אם הדבר ברור שהגוי שכחו ודמי להא דאמרי' במסכת כריתות הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה ולא מצי למימר הנותן על דעת כן שלחתי לו שיקבל ואם לא יקבל יחזיר לי אלא אמרי' משעת שיצא מתחת ידו הסיח דעתו מיניה. וכן גבי שור הנסקל אם הוזמו עדיו כל הקודם בו זכה דמההיא שעתא אפקריה. וא"ת מההיא דהגוזל בתרא גבי חמרא דרב ספרא. דרב ספרא הוה קאזיל בשיירתא לווינהו ההוא אריא כל יומא בליליא הוו שרו ליה חמרא דחד מנייהו ואכליה מטא יומא דרב ספרא שדא ליה חמריה ולא אכליה קדים רב ספרא בצפרא זכה ביה בחמריה א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא למיזכי ביה בחמריה פשיטא כי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה. א"ל שאני רב ספרא לרווחא דמלתא הוא דעבר התם טעמ' כדאמר גבי עלה שורו מאליו דמן שמיא דרחימו עליה כלו' הואיל ונעשה לו נס מה שאינו נעשה לכל אדם אדעתא דהכי נעשה שיזכה בו רב ספרא ולא אחר אבל שישכח גוי שכחה ואין זה גם וכל הקודם זכה. אבל בזה יש להסתפק מאן יימר לו שהגוי שכח ויכול ראובן לומר לא שכח הגוי והיום ולמחר יתבע ממני הואיל ולא שכחו הגוי בודאי אין שמעון יכול לומר כבר זכיתי לגוי דאין שליחות וזכיה לגוי:
730
731הילכך שורת הדין שיחזור לראובן אם ראובן פקח לטעון כך-אפרים בר יצחק:
731
732[שם]
אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין שמין לו לא בכסות אשתו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ופרכינן אמאי לימא מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה אלא משום דשליחותא דא עביד כידה דמי. אמר ר' אבא לא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו. מתקיף לה רב זעירא וכי דעתו של אדם על תפילין דתנן המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין א"ל אין קסבר מצוה קא עבידנא. אבל בכסות אשתו ובניו לא משום איבה. מתקיף לה ר' הושעיא והלא חייבי ערכין שנו כאן ותנן חייבי ערכין ממשכנין אותן וכי דעתו של אדם למשכנו אלא אמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה לאשתו ובניו סכותו מעיקרו. ופר"ח זצ"ל דשנויא דר' אבא שינויא הוא ופי' רש"י חדשים לרבותא נקט. ונר' דבעי למימר לא מיבעי כסותם הישנים שכבר נתנם להם ובאו לידם דלא מצי להקדיש ולא מצי גזבר למשקלינהו בערכו אלא אפי' חדשים שעדיין לא באו לידם אלא שצבען לשמן ולקחן לשמן נמי לא מצי להקדיש ולא מצי גזבר למשקלינהו בערכו וטעמא כדשני ר' אבא דנעשה כמי שהקנה להם ובאו לידם:
אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין שמין לו לא בכסות אשתו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ופרכינן אמאי לימא מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה אלא משום דשליחותא דא עביד כידה דמי. אמר ר' אבא לא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו. מתקיף לה רב זעירא וכי דעתו של אדם על תפילין דתנן המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין א"ל אין קסבר מצוה קא עבידנא. אבל בכסות אשתו ובניו לא משום איבה. מתקיף לה ר' הושעיא והלא חייבי ערכין שנו כאן ותנן חייבי ערכין ממשכנין אותן וכי דעתו של אדם למשכנו אלא אמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה לאשתו ובניו סכותו מעיקרו. ופר"ח זצ"ל דשנויא דר' אבא שינויא הוא ופי' רש"י חדשים לרבותא נקט. ונר' דבעי למימר לא מיבעי כסותם הישנים שכבר נתנם להם ובאו לידם דלא מצי להקדיש ולא מצי גזבר למשקלינהו בערכו אלא אפי' חדשים שעדיין לא באו לידם אלא שצבען לשמן ולקחן לשמן נמי לא מצי להקדיש ולא מצי גזבר למשקלינהו בערכו וטעמא כדשני ר' אבא דנעשה כמי שהקנה להם ובאו לידם:
732
733הלכך נראה בעיני אני המחבר ללמוד מיכן שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שנתנם לו דק"ו להדיוט דהשתא להקדיש ולמישקל בערכו גזבר דלגבוה לא ק"ו לזבוני להדיוט דלא. ואפי' אם אין לו במה להתפרנס אינו רשאי למכור אפילו תכשיטי שבת שלה דכי היכי דאיהו נפשיה לא מחייבי ליה ב"ד למכור כלי שבת כי ההיא דשלהי מסכת פאה ירושלמי דא"ר חנינא כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור אלא מתפרנס מן הכיס. הכי נמי הכא יתפרנס מן הכיס ואל ימכור כלי רגל וכלי שבת של אשתו שהרי כבר נתנם לה וזכתה בהם ואפי' חדשים שלקחם לשמה זכתה בהם כר' אבא אע"ג דלא באו לידה ולא מצי להו להקדיש ולא מצי נמי גזבר למשקלינהו בערכו הכי נמי וכ"ש דלא מצי לזבונינהו. והכי נמי איתא בכתובות דתנן בפ' מציאת האשה פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדה חמש עשרה מנה וכנגד השומא הוא פוסק פחות חומש פי' שאם הכניסה לו תכשיטיה ששמו אותם באלף דינרין הוא פוסק פחות חומש דהיינו שמונה מאות ואמר עלה בירוש' מה ראו לומר בכספי' אחד ומחצה ובשום פחות חומש אמר ר' יוסי בר חנינא שמין דעתה של אשה שהיא מצה לכלות את כליה ולפחות אותן. שמין דעתו של איש שהוא רצה לישא וליתן בהן ולעשות באחד ומחצה. א"ר יוסי זאת אומרת שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו. הא למרת בפי' דלא מצי אינש לזבוני כלי אשתו. מיהו מההיא לא שמעינן אלא כליה שהכניסה עמה אבל כלים שנתן לה בעלה לא שמעי' מהתם אלא משמעתין שמעינן לה כדפרי':
733
734הילכך לא שנא כליה שהכניסה עמה לא שנא כליה שנתן לה בעלה כולהו לא מצי בעלה לזבונינהו. כך נראה בעיני אני יצחק בר משה נב"ה המחבר:
734
735[שם]
ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי ואם אמר ליה על מנת כן כופין את המוכר. פי' כגון ראובן שקנה שדה משמעון ואמר לו ללוי קניתי אותה וכתב לו שטר מכר בשם לוי ואח"כ חזר עליו ואמר לו אותה שקניתי ממך אמרתי לך ללוי קניתיה לא ללוי קניתיה אלא לעצמי קניתיה ועכשיו כתוב לי שטר מכר בשמי אין מחייבין את המוכר לכתוב לו שטר אחר של מכר בשמו ואם אמר לו בתחלה שדה זו לעצמי אני קונה אותה ואני כותב שטר מכר בשם לוי כדי שלא יוודע כי לעצמי קניתי ואחר כך תכתוב לי שטר מכר בשמי כופין את המוכר לכתוב שטר מכר אחר בשמו. ואם אמר לעדים בפני המוכר שטר אחר עוד תכתוב לי על שדה זו מחייבין את המוכר לכתוב שטר אחר בשמו:
ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי ואם אמר ליה על מנת כן כופין את המוכר. פי' כגון ראובן שקנה שדה משמעון ואמר לו ללוי קניתי אותה וכתב לו שטר מכר בשם לוי ואח"כ חזר עליו ואמר לו אותה שקניתי ממך אמרתי לך ללוי קניתיה לא ללוי קניתיה אלא לעצמי קניתיה ועכשיו כתוב לי שטר מכר בשמי אין מחייבין את המוכר לכתוב לו שטר אחר של מכר בשמו ואם אמר לו בתחלה שדה זו לעצמי אני קונה אותה ואני כותב שטר מכר בשם לוי כדי שלא יוודע כי לעצמי קניתי ואחר כך תכתוב לי שטר מכר בשמי כופין את המוכר לכתוב שטר מכר אחר בשמו. ואם אמר לעדים בפני המוכר שטר אחר עוד תכתוב לי על שדה זו מחייבין את המוכר לכתוב שטר אחר בשמו:
735
736[דף ק"ג ע"א]
רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבניה ניהליה מרוותא דכיתנא על מנת ליתן דמים שהן לוקחין לרב כהנא אתא רב כהנא לקמיה דרב א"ל מי איזיל ואישקול זוזי או לא א"ל אי כי קא מזבני ליה לכיתנאי אמרי דהאי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תישקול משום ריבית כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חיטין שיקנה חיטין לבעל המעות אטו מי יהיב רב כהנא ארבע וקא שקיל שמונה והלא פשתן היה נוטל ובכל מקום שהיה שם שלו הוא ואלו שמכרוהו נהי נמי דמיגזל גזלוהו והא תנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ובשעת המכר כבר נתייקר. אמרי התם אמנה הואי שנתן להם המעות באמנה והיה להם פשתן כשקיבלו דמים והתנו עמו בשעת הזול ליתן לו כל השנה כשער הזה דתנן יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה ורב דאסר ליה למישקל זוזי לטעמיה דאמר רב באיזהו נשך עושין אמנה בא ליתן מעות על שער הזול שער של עכשיו בפירות לקבל פירות כשעת היוקר ואין עושין אמנה בדמים כשבא לשעת היוקר לקבל פירות אסור ליתן לו מוכר דמים כשער של עכשיו דמחזי כריבית דיהיב תרתי סלע ושקיל ארבע. ומה שפי' רבינו ש"י זצ"ל שלא היה להם פשתן כשקיבלו הדמים אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דליתא דא"כ היכי מסיק רב לטעמיה והא בכי האי גוונא אפי' ר' ינאי מודה כיון שלא היה להם פירות באותה שעה דאסור לקבל מעות דהא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן היינו דוקא כשיש לו פירות בשעה שהוא פוסק עמו. ורב אפי' בכי האי גוונא אוסר לקבל מעות אלא פירות דוקא כדמוכח בריש איזהו נשך דתני רב אושעיא הרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גורנו א"ל תן לי מעותי שאני מבקש ליקח בהן חיטין א"ל חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשה עלי בשער של עכשיו והגיע זמן של חיטין למכור א"ל תן לי חיטין שאני מוכרם ולוקח בהן יין א"ל יין יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשיו והגיע זמן יין למכור א"ל תן לי ייני שאני רוצה למוכרו וליקח בדמיו שמן א"ל שמן יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשיו כולן אם יש לו מותר ואם לאו אסור. ואמרי' עלה ש"מ איתא לדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ור' ינאי [אומר] מה לי הן מה לי דמיהן. הא למדת דלא שדי ר' ינאי אלא כשיש לו כדתני רב אושעיא. ורב אפילו ביש לו אוסר לקבל מעות. אלא ודאי היה להם פשתן כשקיבלו הדמים מרב כהנא. פי' רבינו ש"י זצ"ל באיזהו נשך דהא דשרי ר' ינאי לקבל דמים לאו דמים ממש דהיינו זוזי אלא פירות אחריני דומיא דתני רב אושעיא יין דמי חיטין וכן שמן דמי יין דלא מיחזי כריבית אבל זוזי ממש אסור אפילו לר' ינאי דמחזי כריבית. ורבינו תם זצ"ל מפרש דאפי' זוזי ממש שרי ר' ינאי לקבל כדהכא בשמעתין שקיבלו זוזי בעבור כיתנא ומסיק רב לטעמיה מכלל דר' ינאי פליג עליה ומתיר אפי' בזוזי וקיימא לן הלכה כר' ינאי כדמוכח באיזהו נשך דאמר רבא השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על שער שבשוק אע"ג דלית ליה. איתיביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא כולן אם יש לו מותר ואם לאו אסור א"ל התם הלואה והכא זביני:
רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבניה ניהליה מרוותא דכיתנא על מנת ליתן דמים שהן לוקחין לרב כהנא אתא רב כהנא לקמיה דרב א"ל מי איזיל ואישקול זוזי או לא א"ל אי כי קא מזבני ליה לכיתנאי אמרי דהאי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תישקול משום ריבית כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חיטין שיקנה חיטין לבעל המעות אטו מי יהיב רב כהנא ארבע וקא שקיל שמונה והלא פשתן היה נוטל ובכל מקום שהיה שם שלו הוא ואלו שמכרוהו נהי נמי דמיגזל גזלוהו והא תנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ובשעת המכר כבר נתייקר. אמרי התם אמנה הואי שנתן להם המעות באמנה והיה להם פשתן כשקיבלו דמים והתנו עמו בשעת הזול ליתן לו כל השנה כשער הזה דתנן יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה ורב דאסר ליה למישקל זוזי לטעמיה דאמר רב באיזהו נשך עושין אמנה בא ליתן מעות על שער הזול שער של עכשיו בפירות לקבל פירות כשעת היוקר ואין עושין אמנה בדמים כשבא לשעת היוקר לקבל פירות אסור ליתן לו מוכר דמים כשער של עכשיו דמחזי כריבית דיהיב תרתי סלע ושקיל ארבע. ומה שפי' רבינו ש"י זצ"ל שלא היה להם פשתן כשקיבלו הדמים אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דליתא דא"כ היכי מסיק רב לטעמיה והא בכי האי גוונא אפי' ר' ינאי מודה כיון שלא היה להם פירות באותה שעה דאסור לקבל מעות דהא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן היינו דוקא כשיש לו פירות בשעה שהוא פוסק עמו. ורב אפי' בכי האי גוונא אוסר לקבל מעות אלא פירות דוקא כדמוכח בריש איזהו נשך דתני רב אושעיא הרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גורנו א"ל תן לי מעותי שאני מבקש ליקח בהן חיטין א"ל חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשה עלי בשער של עכשיו והגיע זמן של חיטין למכור א"ל תן לי חיטין שאני מוכרם ולוקח בהן יין א"ל יין יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשיו והגיע זמן יין למכור א"ל תן לי ייני שאני רוצה למוכרו וליקח בדמיו שמן א"ל שמן יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשיו כולן אם יש לו מותר ואם לאו אסור. ואמרי' עלה ש"מ איתא לדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ור' ינאי [אומר] מה לי הן מה לי דמיהן. הא למדת דלא שדי ר' ינאי אלא כשיש לו כדתני רב אושעיא. ורב אפילו ביש לו אוסר לקבל מעות. אלא ודאי היה להם פשתן כשקיבלו הדמים מרב כהנא. פי' רבינו ש"י זצ"ל באיזהו נשך דהא דשרי ר' ינאי לקבל דמים לאו דמים ממש דהיינו זוזי אלא פירות אחריני דומיא דתני רב אושעיא יין דמי חיטין וכן שמן דמי יין דלא מיחזי כריבית אבל זוזי ממש אסור אפילו לר' ינאי דמחזי כריבית. ורבינו תם זצ"ל מפרש דאפי' זוזי ממש שרי ר' ינאי לקבל כדהכא בשמעתין שקיבלו זוזי בעבור כיתנא ומסיק רב לטעמיה מכלל דר' ינאי פליג עליה ומתיר אפי' בזוזי וקיימא לן הלכה כר' ינאי כדמוכח באיזהו נשך דאמר רבא השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על שער שבשוק אע"ג דלית ליה. איתיביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא כולן אם יש לו מותר ואם לאו אסור א"ל התם הלואה והכא זביני:
736
737והשתא דאתינן להכי איתא לפי' רש"י זצ"ל דבעובדא דרב פפא אפשר דלא הוו להו פשתן ואפי' הכי שרי דהא זביני הוו ואע"ג דר' ינאי לא שרי אלא ביש לו אנן כרבא קיי"ל דמה לי דמיהן ומה לי הן נמי אמרינן:
737
738ואיתא נמי הא דפי' באיזהו נשך דלא שרי ר' ינאי לקבל זוזי ממש היינו כי התם דהלואה הואי. אבל הכא דזביני הוו שרי לקבל אפילו זוזי ממש:
738
739[שם]
מתני' הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי לא יתן לא לבנו של נגזל להוליכו לנגזל ולא לשלוחו של נגזל שאם יאנסוהו חייב להחזיר דלא הוי השבה עד דמטי לידי' אבל נותן הוא לשליח ב"ד דעבוד רבנן תקנתא מפני השבים שלא חייבו לזה להוציא ממון בהוצאת הדרך. ואם מת נגזל יחזיר גזלן ליורשי נגזל. ודייקי' בגמרא נשבע אין לא נשבע לא בעי להוליך אחריו עד דמטי לידיה:
מתני' הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי לא יתן לא לבנו של נגזל להוליכו לנגזל ולא לשלוחו של נגזל שאם יאנסוהו חייב להחזיר דלא הוי השבה עד דמטי לידי' אבל נותן הוא לשליח ב"ד דעבוד רבנן תקנתא מפני השבים שלא חייבו לזה להוציא ממון בהוצאת הדרך. ואם מת נגזל יחזיר גזלן ליורשי נגזל. ודייקי' בגמרא נשבע אין לא נשבע לא בעי להוליך אחריו עד דמטי לידיה:
739
740[דף ק"ד ע"א]
איתמר שליח שעשה בעדים. ראובן שהיה לו ביד שמעון מעות ומינה שליח בעדים לקבלם רב חסדא אמר הוי שליח להכי טרח ואוקמ' בעדים דניקמו ברשותיה להתחייב באונסין רב ז' אמר לא הוי שליח הכי קאמר ליה אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר. תנן לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו היכי דמי אי דלא עשאו בעדים מנא ידע אלא לאו דעשאו בעדים. תרגמה רב חסדא בשכירו ולקיטו אבל שלוחו שעשאו בעדים מאי הכי נמי דהוי שליח אדתני סיפא אבל נותן הוא לשליח ב"ד ניתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים. אמרי לא פסיק ליה שליח ב"ד דלא שנא שעשאו גזלן ולא שנא עשאו נגזל פסיק' ליה. שליח שעשאו בעדים דעשאהו נגזל הוי שליח עשאו גזלן לא הוי שליח לא פסיקא ליה. ולאפוקי מהאי תנא דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר שליח ב"ד שעשאו גזלן ולא עשאו נגזל ושלח הלה ונטל מעותיו מיד השליח פטור הגזלן מאונס הדרך. טעמא דנטל הא דנאנסו מיד השליח הראשון חייב הגזלן. ר' יוחנן ור"א דאמרי תרוייהו שליח שעשאו בעדים הוי שליח ואם תאמר משנתינו דקתני לא יתן לשלוחו ואי דלא עשאו בעדים מנא ידע. לא תימא כשעשאו שליח בעדים אלא בממציא לו שליח ואמר ליה הכי אית לי זוזי גבי פלניא ולא קא משדר להו ניהלי בבקשה ממך אתחזי לי' דדילמא אינש הוא דלא משכח ליה לשדורי לי ואמור לו אם תרצה לשלוח לפלוני שלח בידי:
איתמר שליח שעשה בעדים. ראובן שהיה לו ביד שמעון מעות ומינה שליח בעדים לקבלם רב חסדא אמר הוי שליח להכי טרח ואוקמ' בעדים דניקמו ברשותיה להתחייב באונסין רב ז' אמר לא הוי שליח הכי קאמר ליה אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר. תנן לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו היכי דמי אי דלא עשאו בעדים מנא ידע אלא לאו דעשאו בעדים. תרגמה רב חסדא בשכירו ולקיטו אבל שלוחו שעשאו בעדים מאי הכי נמי דהוי שליח אדתני סיפא אבל נותן הוא לשליח ב"ד ניתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים. אמרי לא פסיק ליה שליח ב"ד דלא שנא שעשאו גזלן ולא שנא עשאו נגזל פסיק' ליה. שליח שעשאו בעדים דעשאהו נגזל הוי שליח עשאו גזלן לא הוי שליח לא פסיקא ליה. ולאפוקי מהאי תנא דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר שליח ב"ד שעשאו גזלן ולא עשאו נגזל ושלח הלה ונטל מעותיו מיד השליח פטור הגזלן מאונס הדרך. טעמא דנטל הא דנאנסו מיד השליח הראשון חייב הגזלן. ר' יוחנן ור"א דאמרי תרוייהו שליח שעשאו בעדים הוי שליח ואם תאמר משנתינו דקתני לא יתן לשלוחו ואי דלא עשאו בעדים מנא ידע. לא תימא כשעשאו שליח בעדים אלא בממציא לו שליח ואמר ליה הכי אית לי זוזי גבי פלניא ולא קא משדר להו ניהלי בבקשה ממך אתחזי לי' דדילמא אינש הוא דלא משכח ליה לשדורי לי ואמור לו אם תרצה לשלוח לפלוני שלח בידי:
740
741פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל הילכתא כרב חסדא דקיימי ר' יוחנן ור' אלעזר כוותיה והוה ליה רבה יחידאה אצל רבים ולית הילכתא כוותיה. מיהו ה"מ היכא דבעי מאן דאיתי' לממונא בידיה למיתביה ליה ניהליה דכיון דשליח הנעשה בעדים הוי שליח אי יהבינהו ניהליה ונאנסו לא מיחייב באחריותו. אבל אי לא בעי ההוא דאיתיה לממונא בידיה למיתבינהו ניהליה בהאי שליחות לא כייפינן ליה בדינא למיתבינהו ניהליה דהא אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לאו אורכת' היא דא"ל לאו בעל דברים דידי את:
741
742[שם ע"ב]
אמר רב חסדא אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני פי' מסר לו בעל הפקדון סימנין לשליח וכתב לו חותמו באגרת ומסרה לו לך והראה לפלוני ויתן לך מעות שיש לי בידו אין הנפקד נותן לשליח ואפי' עדין חתומין עליה. ור' יוחנן אמר אם היו עדים חתומים עליה משלחין. ורבינו יצחק בר שמואל פי' שאמר לסופר כתוב לפ' שישלח לי מעות על יד פלו' ואחר כך חתם בדיוקני שלו ואפי' עדים חתומים עליה שהיא שלו אינו מועיל אבל אם היו חתומין על זה שאמר לשלוח על ידו אז הוי שליח אי נמי אם כתב בכתב ידו שלח לי על יד פלוני. ורבינו שמשון בר אברהם זצ"ל כתב דהלכת' כרב חסדא דשליח שעשאו בעדים הוי שליח. דהא ר' יוחנן ור' אלעזר קיימי כוותיה ואע"ג דשמואל קאי כרבה קיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן עכ"ל. רוצה לפסוק כר' יוחנן גבי דיוקני שאם היו עדים חתומים עליו שמשלחין. ומ"ו רבינו אבי העזרי זצ"ל פסק כשמואל. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהילכתא כשמואל וליתא לדר' יוחנן בהא. ופי' רבינו שמשון זצ"ל וא"ת דיוקני דידי' אמאי לא הוי והא אמרי' בגיטין בפ' השולח ופ' המגרש מר חתים כוורא ומר חתים מכותא ה"מ דווק' שמות חכמים דפקיעי אבל אינש אחרינא לא. ולפי זה אם היה גדול ופקיע דידיע דיוקני דידיה משלחין עליה. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל והיכא דא"ל חד לחבריה שדר לי זוזי בהדי פלניא ושדריה ניהליה בהדי ההוא פלניא דאמר ליה ואתנסיאו פטור מלשלם. דתנן בהשואל את הפרה א"ל השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך ביד שלוחך או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך וא"ל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה. והיכא נמי דאתני בהדיה מעיקרא דכל מאן מינייהו דמשדר כל חד לחבריה אית ליה רשותא לשדורי ליה דמי בהדי מאן דבעי תנאי ממון הוא וקיים ואית ליה רשותא לשדורי בהדי מאן דחזי ואי איתנים באורחא ברשות' דמריה איתניס. והיכא דשדר ליה כתבא לחבריה וא"ל שדר לי ההוא מידי דאית לי גבך בהדי פלניא ויהביה ניהליה לא מיחייב באחריותה דהכי נהיגי האידנא תגרי וקיימא לן בכי האי דמנהגא מילתא היא והכי שדרו ממתיבתא. והני מילי אדעתיה אבל בעל כרחיה לא. דא"ל לאו בעל דברים דידי את כדכתבינא לעיל עכ"ל. ומורי רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב שדרו ממתיבתא דאי א"ל שדר לי ביד מאן דחזי לך ושדר ואיתנסיאו פטור מלשלם כיון שכך דתנו ביניהם. ורב האי גאון זצ"ל פסק שאם שלח לו בכתב לשלוח לו ושלח ואיתנסיאו פטור וכן אם נאבדו דמנהגא דתגרי הוא למשלח על ידי הכתב וכן שדרו ממתיבתא ואם נאבד הכתב ישבע שהגיע אליו הכתב ונתן לו על פי כתבו ופטור כאילו א"ל פה אל פה שלח לי וה"מ באתרא דנהוג לשלוח ע"י הכתב עכ"ל. ורבינו חננאל זצ"ל פירש דיוקני צורה ידועה כגון סימן וכל הרואה אותה מכיר אותה שהוא סימן של פלוני וכתב לו בינו לבינו תן לפלוני כך וכך מעות דיו שנים כלומר סוד ביניהם באפי' עדים מעידים שאמר להם זה שכתוב בכתב הזה כתב ידי הוא ואינם יודעים מה כתוב בו אלא הם כתבו למטה כי פלוני אמר לנו העידו עלי כי זה הדיוקני שלי הוא ודיוקני הוא זה כגון חתימת ידו ואמר שמואל כל כה"ג אין במשלחין בו מעות:
אמר רב חסדא אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני פי' מסר לו בעל הפקדון סימנין לשליח וכתב לו חותמו באגרת ומסרה לו לך והראה לפלוני ויתן לך מעות שיש לי בידו אין הנפקד נותן לשליח ואפי' עדין חתומין עליה. ור' יוחנן אמר אם היו עדים חתומים עליה משלחין. ורבינו יצחק בר שמואל פי' שאמר לסופר כתוב לפ' שישלח לי מעות על יד פלו' ואחר כך חתם בדיוקני שלו ואפי' עדים חתומים עליה שהיא שלו אינו מועיל אבל אם היו חתומין על זה שאמר לשלוח על ידו אז הוי שליח אי נמי אם כתב בכתב ידו שלח לי על יד פלוני. ורבינו שמשון בר אברהם זצ"ל כתב דהלכת' כרב חסדא דשליח שעשאו בעדים הוי שליח. דהא ר' יוחנן ור' אלעזר קיימי כוותיה ואע"ג דשמואל קאי כרבה קיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן עכ"ל. רוצה לפסוק כר' יוחנן גבי דיוקני שאם היו עדים חתומים עליו שמשלחין. ומ"ו רבינו אבי העזרי זצ"ל פסק כשמואל. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהילכתא כשמואל וליתא לדר' יוחנן בהא. ופי' רבינו שמשון זצ"ל וא"ת דיוקני דידי' אמאי לא הוי והא אמרי' בגיטין בפ' השולח ופ' המגרש מר חתים כוורא ומר חתים מכותא ה"מ דווק' שמות חכמים דפקיעי אבל אינש אחרינא לא. ולפי זה אם היה גדול ופקיע דידיע דיוקני דידיה משלחין עליה. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל והיכא דא"ל חד לחבריה שדר לי זוזי בהדי פלניא ושדריה ניהליה בהדי ההוא פלניא דאמר ליה ואתנסיאו פטור מלשלם. דתנן בהשואל את הפרה א"ל השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך ביד שלוחך או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך וא"ל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה. והיכא נמי דאתני בהדיה מעיקרא דכל מאן מינייהו דמשדר כל חד לחבריה אית ליה רשותא לשדורי ליה דמי בהדי מאן דבעי תנאי ממון הוא וקיים ואית ליה רשותא לשדורי בהדי מאן דחזי ואי איתנים באורחא ברשות' דמריה איתניס. והיכא דשדר ליה כתבא לחבריה וא"ל שדר לי ההוא מידי דאית לי גבך בהדי פלניא ויהביה ניהליה לא מיחייב באחריותה דהכי נהיגי האידנא תגרי וקיימא לן בכי האי דמנהגא מילתא היא והכי שדרו ממתיבתא. והני מילי אדעתיה אבל בעל כרחיה לא. דא"ל לאו בעל דברים דידי את כדכתבינא לעיל עכ"ל. ומורי רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב שדרו ממתיבתא דאי א"ל שדר לי ביד מאן דחזי לך ושדר ואיתנסיאו פטור מלשלם כיון שכך דתנו ביניהם. ורב האי גאון זצ"ל פסק שאם שלח לו בכתב לשלוח לו ושלח ואיתנסיאו פטור וכן אם נאבדו דמנהגא דתגרי הוא למשלח על ידי הכתב וכן שדרו ממתיבתא ואם נאבד הכתב ישבע שהגיע אליו הכתב ונתן לו על פי כתבו ופטור כאילו א"ל פה אל פה שלח לי וה"מ באתרא דנהוג לשלוח ע"י הכתב עכ"ל. ורבינו חננאל זצ"ל פירש דיוקני צורה ידועה כגון סימן וכל הרואה אותה מכיר אותה שהוא סימן של פלוני וכתב לו בינו לבינו תן לפלוני כך וכך מעות דיו שנים כלומר סוד ביניהם באפי' עדים מעידים שאמר להם זה שכתוב בכתב הזה כתב ידי הוא ואינם יודעים מה כתוב בו אלא הם כתבו למטה כי פלוני אמר לנו העידו עלי כי זה הדיוקני שלי הוא ודיוקני הוא זה כגון חתימת ידו ואמר שמואל כל כה"ג אין במשלחין בו מעות:
742
743ומדשקיל וטרי לאוקמי סוגי' דשמעתין כשמואל ואמר אלא לשמואל מאי תקנתי' ש"מ דהלכת' כוותי':
743
744מתני' הגוזל את חבירו ונשבע לו והודה לו על הקרן ונתן לו ולא נתן לו את החומש מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן אין צריך לילך אחריו נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן מחל לו החומש ולא מחל לו על הקרן מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן צריך לילך אחריו. נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש הרי זה משלם חומש על חומש עד שתתמעט הקרן משוה פרוטה. וכן בפקדון או בתשומת יד או בגזל או בעשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר הרי זה משלם קרן וחומש ואשם:
744
745[שם]
אלמא חומש ממונא הוא מדאיצטריך ליה למתני אינו צריך לילך אחריו אלמא ממונא הוא גביה ואי מיית גזלן משלמי יורשיו. ועוד מדקתני הרי זה מוסיף חומש על חומש ש"מ ממונא כפריה. ותניא נמי הכי הגוזל את חבירו ונשבע לו ומת יורשיו משלמין קרן וחומש ופטורין מן האשם אלמא חומש ממונא ורמינהו והשיב את הגזילה ומה ת"ל אשר גזל על מה שגזל משלם חומש ואשם ואינו משלם על מה שגזל אביו יכול לא ישיבנו כל עיקר ת"ל את העושק מה ת"ל אשר עשק שיכול ישלם חומש ואשם ת"ל על מה שעשק הוא משלם ואינו משלם על מה שעשק אביו יכול לא ישיבנו כל עיקר ת"ל את הפקדון ומה תלמוד לומר אשר הפקד אתו כל זמן שעמו ישיבנו אין עמו משיב דמיו עדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש ואשם על גזל אביו בזמן שהוא לא נשבע לא הוא ולא אביו מנין ת"ל אשר גזל ואשר עשק וזה לא גזל ולא עשק. אמר רב נחמי' לא קשיא כאן מתני' שהודה אביו בחייו אחר שנשבע ונתחייב לו חומש משלמי יורשין. ברייתא דבתורת כהנים שלא הודה. אי לא הודה קרן נמי לא ישלם וכי תימא הכי נמי והא מדקמהדר תנא אחומש מכלל דקרן משלם ועוד תניא עדיין אני אומר אימתי משלם קרן על גזל אביו בזמן שנשבע הוא ואביו. הוא ולא אביו אביו ולא הוא לא הוא ולא אביו מנין ת"ל גזילה ועושק פקדון ואבידה יש תלמוד ויתיב רב הונא וקאמר להא שמעתא א"ל רבה בריה יש תלמוד קאמר מר ותנא מקרא מייתי לה מדכתב כל הני ריבויי הוא שחייב הבן לשלם. או ישתלמון קאמר מר ומסברא הוא משלם ולא מקרא. וא"ל יש תלמוד קאמינא מריבויי דקראי. אמרי מאי לא הודה לא הודה אביו והודה בנו הילכך קרן משלם אבל חומש לא. מיעטיה קרא מחומש על גזל אביו. אמרי ונחייב בנו חומש אשבועה דידיה דקתני בנשבע הוא לפטורא וכיון דבן נשבע והודה אמאי פטור אמרי בשאין גזילה קיימת דלאו עליה דמיא לשלומי כדתנן הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. הילכך כי כפר כפירת דברים בעלמא הוא ושבועת ביטוי היא דליכא חומש אי בשאין גזילה קיימת קרן נמי לא לישלם לא צריכא דאיכ' אחריות נכסים שהניח להם אביהן קרקע ואישתעבוד נכסים ואי איכ' אחריות נכסים מאי הוי מלוה על פה היא ומלוה על פה לא גביא. ואע"ג דפסקינן הילכתא בפ' גט פשוט דגובה מן היורשין דוקא מלוה פסקי' וטעמא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל שאר חוב דלאו מלוה לא אמרינן כשעמד בדין אחר שכפר ונשבע ובאו עדים שגזל וחייבוהו ב"ד קרן והויא לה כמלוה בשטר ומיהו חומש לא מיחייב אשבועתיה שהרי לא הודה אפי' כשיבואו עדים אי עמד בדין אפילו חומש נמי משלם דממון גמור הוא וחומש נמי לישלם אשבוע' דידיה מיהא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות דחומש אמאי אתי אשבועתא ושבועה לא שבועה היא דקיימא לן אין שבועה על הקרקעות והאי כי אישתבע כפר ליה שעבוד קרקעות דאביו דאי לאו משום אחריות נכסים לאו עליה דמיא לשלומי. רבא אמר לעולם בגזילה קיימת ודקשיא לך דחייב הבן חומש על עצמו דהודה הכא במאי עסקינן שהיתה דיסקיא שממון אביו נתון בה מופקדת ביד אחרים וגזילה זו בתוכה דכי אישתבע האי בן קושטא אישתבע הילכך קרן משלם דהא איתיה. חומש לא משלם דכי אישתבע קושטא אישתבע דהא לא הוה ידע:
אלמא חומש ממונא הוא מדאיצטריך ליה למתני אינו צריך לילך אחריו אלמא ממונא הוא גביה ואי מיית גזלן משלמי יורשיו. ועוד מדקתני הרי זה מוסיף חומש על חומש ש"מ ממונא כפריה. ותניא נמי הכי הגוזל את חבירו ונשבע לו ומת יורשיו משלמין קרן וחומש ופטורין מן האשם אלמא חומש ממונא ורמינהו והשיב את הגזילה ומה ת"ל אשר גזל על מה שגזל משלם חומש ואשם ואינו משלם על מה שגזל אביו יכול לא ישיבנו כל עיקר ת"ל את העושק מה ת"ל אשר עשק שיכול ישלם חומש ואשם ת"ל על מה שעשק הוא משלם ואינו משלם על מה שעשק אביו יכול לא ישיבנו כל עיקר ת"ל את הפקדון ומה תלמוד לומר אשר הפקד אתו כל זמן שעמו ישיבנו אין עמו משיב דמיו עדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש ואשם על גזל אביו בזמן שהוא לא נשבע לא הוא ולא אביו מנין ת"ל אשר גזל ואשר עשק וזה לא גזל ולא עשק. אמר רב נחמי' לא קשיא כאן מתני' שהודה אביו בחייו אחר שנשבע ונתחייב לו חומש משלמי יורשין. ברייתא דבתורת כהנים שלא הודה. אי לא הודה קרן נמי לא ישלם וכי תימא הכי נמי והא מדקמהדר תנא אחומש מכלל דקרן משלם ועוד תניא עדיין אני אומר אימתי משלם קרן על גזל אביו בזמן שנשבע הוא ואביו. הוא ולא אביו אביו ולא הוא לא הוא ולא אביו מנין ת"ל גזילה ועושק פקדון ואבידה יש תלמוד ויתיב רב הונא וקאמר להא שמעתא א"ל רבה בריה יש תלמוד קאמר מר ותנא מקרא מייתי לה מדכתב כל הני ריבויי הוא שחייב הבן לשלם. או ישתלמון קאמר מר ומסברא הוא משלם ולא מקרא. וא"ל יש תלמוד קאמינא מריבויי דקראי. אמרי מאי לא הודה לא הודה אביו והודה בנו הילכך קרן משלם אבל חומש לא. מיעטיה קרא מחומש על גזל אביו. אמרי ונחייב בנו חומש אשבועה דידיה דקתני בנשבע הוא לפטורא וכיון דבן נשבע והודה אמאי פטור אמרי בשאין גזילה קיימת דלאו עליה דמיא לשלומי כדתנן הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. הילכך כי כפר כפירת דברים בעלמא הוא ושבועת ביטוי היא דליכא חומש אי בשאין גזילה קיימת קרן נמי לא לישלם לא צריכא דאיכ' אחריות נכסים שהניח להם אביהן קרקע ואישתעבוד נכסים ואי איכ' אחריות נכסים מאי הוי מלוה על פה היא ומלוה על פה לא גביא. ואע"ג דפסקינן הילכתא בפ' גט פשוט דגובה מן היורשין דוקא מלוה פסקי' וטעמא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל שאר חוב דלאו מלוה לא אמרינן כשעמד בדין אחר שכפר ונשבע ובאו עדים שגזל וחייבוהו ב"ד קרן והויא לה כמלוה בשטר ומיהו חומש לא מיחייב אשבועתיה שהרי לא הודה אפי' כשיבואו עדים אי עמד בדין אפילו חומש נמי משלם דממון גמור הוא וחומש נמי לישלם אשבוע' דידיה מיהא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות דחומש אמאי אתי אשבועתא ושבועה לא שבועה היא דקיימא לן אין שבועה על הקרקעות והאי כי אישתבע כפר ליה שעבוד קרקעות דאביו דאי לאו משום אחריות נכסים לאו עליה דמיא לשלומי. רבא אמר לעולם בגזילה קיימת ודקשיא לך דחייב הבן חומש על עצמו דהודה הכא במאי עסקינן שהיתה דיסקיא שממון אביו נתון בה מופקדת ביד אחרים וגזילה זו בתוכה דכי אישתבע האי בן קושטא אישתבע הילכך קרן משלם דהא איתיה. חומש לא משלם דכי אישתבע קושטא אישתבע דהא לא הוה ידע:
745
746פר"ח זצ"ל שמעינן מינה מזו השמועה אם נשבע האב והודה ומת יורשיו משלמין קרן וחומש מת האב ולא הודה והודה בנו אחריו משלם קרן ואינו משלם חומש ואם נשבע בנו והודה וגזילה קיימת בידו חייב בקרן וחומש ואם אין גזילה קיימת בידו והניח האב אחריות נכסים ונשבע הבן חייב בקרן ופטור מן החומש ומתניתין וברייתא דשמעינן מינה חומש ממונא הוא ויורשין משלמין ליה אוקמ' בנשבע האב ושעמד בדין ונתחייב והודה הבן עכ"ל. הכי סלקא לן שמעתא דחומש. דחומש דגזילה ממונא הוא. ובירושלמי דפ' אלו נערות ובירושלמי דתרומות פ' האוכל תרומה מזיד בעא למימר אליב' דרשב"ל דאמר חייבי מלקיו' שוגגין ודבר אחר פטור דחומש כפרה וקרבן הוא. וזה לשון הירושלמי מתני' פליגא על רשב"ל דאמר חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר פטורין מלשלם והא תנן האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש פתר לה כר' מאיר דאמר לוקה ומשלם והא תנן האוכל תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש על דעתיה דנתן בר אושעיא דאמר משלם ואינו לוקה ניחא על דעתיה דר' יוחנן דאמר אם התרו בו לוקה ואם לאו משלם פתר לה מזיד בלא התראה על דעתיה דרשב"ל כר' מאיר דאמר לוקה ומשלם אמר' ר' חנינא קומי ר' מנא ואין יסבור רשב"ל כר' מאיר כל מתני' ר' מאיר קראי ר' מאיר והכתיב איש כי יאכל קדש בשגגה וחמישיתו יוסף עליו אלמ' מיסבר סבר רשב"ל שהחומש קרבן ואפי' יסבור שהחומש אינו קרבן קרן קרבן א"ר יודן בר שלום מתני' אמרה שהקרן קנס דתנינן אינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין והן עושין תרומה אילו מן מה שאכל היה משלם יאות ותני כן האוכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין ואם שילם טמאים יצא ולא דמי עצים חייב לו:
746
747הדא אמר ר' שהקרן קנס וכמה דאת אמר קרן קנס רבות' חומש קנס אלא רשב"ל אדעתי' רואה תמן הכל היה בכלל לא תענה ברעך עד שקר יצא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ממון ובה הכל היה בכלל כל זר לא יאכל קדש ויצא איש כי יאכל קדש בשגגה לחייבו ממון. התם איירי בחומשא דתרומה ותו דלא סלקא התם שמעתא בהכי דחומש קרבן:
747
748[דף ק"ה ע"א]
מתני' חוץ מפחות שוה פרוטה אמר רב פפא לא שנו דאין צריך לילך אחריו אלא שאין אותה חצי פרוטה מגזילה עצמה וחצי פרוטה הוא דמחייב ליה ולאו ממונא איכא אבל אם היא קיימת מגזילה עצמה צריך לילך אחריו חיישינן שמא תייקר ותעמוד על פרוטה:
מתני' חוץ מפחות שוה פרוטה אמר רב פפא לא שנו דאין צריך לילך אחריו אלא שאין אותה חצי פרוטה מגזילה עצמה וחצי פרוטה הוא דמחייב ליה ולאו ממונא איכא אבל אם היא קיימת מגזילה עצמה צריך לילך אחריו חיישינן שמא תייקר ותעמוד על פרוטה:
748
749איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא הני מילי היכא דאין גזילה קיימת אבל גזילה קיימת צריך לילך אחריו לא שנא גזילה קיימת לא שנא אין גזילה קיימת לשמא תייקר לא חיישינן. וכן הלכה. וכן פסק בפר"ח זצ"ל. וכתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל אם לאחר שנתייקר נשבע נראה דאז אפילו לא שוה פרוטה בשעת גזילה דהא מיהא בשעת גזילה הוי שוה פרוטה:
749
750[שם]
אמר רבא גזל שלש אגודות שלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחת אע"ג דהשתא לא שוויא פרוטה כיון דבשעת גזילה הויא שויא פרוט' בעי לאהדורי ולהוליכה אחריו. וכתב רבינו שמשון זצ"ל אם ישנה בעין מחזיר אותה ואי לא משלם לו שוה פרוטה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה. וה"ה באחת שגזלה והוזלה שמחזיר לו אגודה או דמיה אלא רבותא נקט דאפי' בשלש יקיים מצות השבה בתרתי אפילו הכי חייב להחזיר לו אחת:
אמר רבא גזל שלש אגודות שלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחת אע"ג דהשתא לא שוויא פרוטה כיון דבשעת גזילה הויא שויא פרוט' בעי לאהדורי ולהוליכה אחריו. וכתב רבינו שמשון זצ"ל אם ישנה בעין מחזיר אותה ואי לא משלם לו שוה פרוטה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה. וה"ה באחת שגזלה והוזלה שמחזיר לו אגודה או דמיה אלא רבותא נקט דאפי' בשלש יקיים מצות השבה בתרתי אפילו הכי חייב להחזיר לו אחת:
750
751ומדנקט והוזלו משמע דפשיטא ליה דאם גזל ג' אגודות שוות שתי פרוטו' והחזיר לו שתים מהם דלא מחייבין לילך אחריו להחזיר לו שלישי' כיון דמעיקר' בשעת הגזל לא הוי ממונא לשמא תייקר לא חיישינן כאיכא דאמרי דרב פפא:
751
752[שם]
בעי רבא גזל שתי אגורות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו. בתר דבעיא הדר פשט' אע"ג שגזילה אין כאן שהרי פחות מש"פ נשארה אצלו מצות השבה אין כאן שהרי לא השיב מה שגזל:
בעי רבא גזל שתי אגורות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו. בתר דבעיא הדר פשט' אע"ג שגזילה אין כאן שהרי פחות מש"פ נשארה אצלו מצות השבה אין כאן שהרי לא השיב מה שגזל:
752
753[שם ע"ב]
אמר רב ששת הכופר בפקדון ובאו עדים נעשה עליו גזלן משעת כפירה ואע"ג דלא נשבע וחייב באונס אם יאנס. מתיב רמי בר חמא ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת הפקדון ואם איתא לדרב ששת משעת כפירה איפסיל ליה. אמרי הכא במאי עסקינן דקאי באגם דלאו כפירה היא רק דקסבר אישתמיט ליה עד אזלינא ומייתינא וכי קאמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר בידיה נקיט ליה. תדע דהיכא דאיכא למימר לאישתמוטי איכוון עד דמייתי ליה לא מיפסל בלא שבועה דאמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה ולא נשבע ובאו עדים כשר לעדות דמלוה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ומתכוין לדחותו עד שתשיג ידו. בפקדון פסול לעדות. ואוקימ' לה בשני' אומ' כגון דאמרי סהדי דההיא שעתא דכפר בידיה נקיט לה ומיפסיל ואף על גב דלא נשבע דאי כדאישתבע מה לי מלוה ומה לי פקדון:
אמר רב ששת הכופר בפקדון ובאו עדים נעשה עליו גזלן משעת כפירה ואע"ג דלא נשבע וחייב באונס אם יאנס. מתיב רמי בר חמא ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת הפקדון ואם איתא לדרב ששת משעת כפירה איפסיל ליה. אמרי הכא במאי עסקינן דקאי באגם דלאו כפירה היא רק דקסבר אישתמיט ליה עד אזלינא ומייתינא וכי קאמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר בידיה נקיט ליה. תדע דהיכא דאיכא למימר לאישתמוטי איכוון עד דמייתי ליה לא מיפסל בלא שבועה דאמר רב אידי בר אבין הכופר במלוה ולא נשבע ובאו עדים כשר לעדות דמלוה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ומתכוין לדחותו עד שתשיג ידו. בפקדון פסול לעדות. ואוקימ' לה בשני' אומ' כגון דאמרי סהדי דההיא שעתא דכפר בידיה נקיט לה ומיפסיל ואף על גב דלא נשבע דאי כדאישתבע מה לי מלוה ומה לי פקדון:
753
754וכן הלכה וכן פסק רבי' אבי העזרי זצ"ל. ופר"ח ומסתברא דהא דאמר רב ששת הכופר בפקדון פסול היכא דאיכא סהדי דהוה איתיה לפקדון בידיה או בביתיה וכפר ביה. והכי מוקמי' לה בפ"ק דבבא מציעא דההיא שעתא הוה איתיה לפקדון בביתיה דהוה ידע ליה אי נמי הוה נקיט לה בידיה:
754
755[דף ק"ו ע"א]
אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אין משלמין ממון ואוקימנא הא דרב בין במלוה בין בפקדון. ופר"ח זצ"ל דהא דרב ליתא. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דלית הילכת' כרב דא"ל רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך א"ל לפרושי לדרב אמרי' והא רב קרא קאמר קרא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אתא שנא' ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע:
אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אין משלמין ממון ואוקימנא הא דרב בין במלוה בין בפקדון. ופר"ח זצ"ל דהא דרב ליתא. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דלית הילכת' כרב דא"ל רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך א"ל לפרושי לדרב אמרי' והא רב קרא קאמר קרא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אתא שנא' ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע:
755
756והילכתא כרב נחמן ואפי' אתא חד סהדא דאית ליה מנה גביה ואישתבע שבועה דאורייתא ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא מצטרף בהדי קמא ומחייב לשלומי עכ"ל. וכן כתב רבינו אבי העזרי זצ"ל:
756
757[שם ע"ב]
אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מאי טעמא דאמר קרא כי הוא זה. ופליגא אדר' חייא בר יוסף דא"ר חייא בר יוסף עירוב פרשיות כתוב כאן דכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב:
אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מאי טעמא דאמר קרא כי הוא זה. ופליגא אדר' חייא בר יוסף דא"ר חייא בר יוסף עירוב פרשיות כתוב כאן דכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב:
757
758[דף ק"ז ע"א]
מאי שנא מלוה כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז. פר"ח זצ"ל וקיימא לן כר' חייא בר יוסף ודלא כר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן. וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דקיימא לן כר' חייא בר יוסף:
מאי שנא מלוה כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז. פר"ח זצ"ל וקיימא לן כר' חייא בר יוסף ודלא כר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן. וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דקיימא לן כר' חייא בר יוסף:
758
759ושמעינן מינה דלית הילכתא כרמי בר חמא דאמר ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת. וכן כתב מורי רבי' אבי העזרי דקיימא לן כר' חייא בר יוסף וליתא לרמי בר חמא. ויש מרבותינו שהקשו הלא כמה משניות שנויות במסכת שבועות לגבי פקדון שצריך הודאה במקצת. ולכך פירשו דבדבר שידוע למפקיד כמה הפקיד וזה כופר לו הוה ליה כהלואה דאין אדם מעיז פניו וצריך הודאה מקצת אבל בפקדון שטוען הכל נגנב ממני והמפקיד אינו יודע אם כדבריו אם לאו אפי' כפר הכל נמי מישתבע מדאורייתא עכ"ל שכתב בחיבור אבי אסף:
759
760[דף ק"ח ע"ב]
אתמר נגנבה באונס בליסטין מזויין דשומר שכר פטור בו ואחר כך הוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא מידו אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה נשבע והבעלים יפרעו מן הגנב רצה עושה עמו דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב. ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע ואע"ג דפטור בליסטים מזויין הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח לפיכך הוא ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב. ורבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע. נימא פליגא דרבא אדרב הונא בר חייא דשלח רב הונא בר חייא נגנבה באונס והוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע אם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע. אמר לך רבא הכא במאי עסקינן כגון שקדם ונשבע קודם שהוכר הגנב. והא רצה עושה עמו דין קאמר הכי קאמר רצה עומד בשבועתו רצה עושה עמו דין. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל:
אתמר נגנבה באונס בליסטין מזויין דשומר שכר פטור בו ואחר כך הוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא מידו אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה נשבע והבעלים יפרעו מן הגנב רצה עושה עמו דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב. ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע ואע"ג דפטור בליסטים מזויין הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח לפיכך הוא ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב. ורבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע. נימא פליגא דרבא אדרב הונא בר חייא דשלח רב הונא בר חייא נגנבה באונס והוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע אם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע. אמר לך רבא הכא במאי עסקינן כגון שקדם ונשבע קודם שהוכר הגנב. והא רצה עושה עמו דין קאמר הכי קאמר רצה עומד בשבועתו רצה עושה עמו דין. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל:
760
761ואם קדם ונשבע ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עומד בשבועתו רצה עושה עמו דין ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין. וכן פסק מ"ו רבי' אבי העזרי זצ"ל:
761
762[שם ע"א]
תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם והוכר הגנב. קרנא ודאי לשומר. כפל למי. אביי אמר לבעל הפקדון רבא אמר למי שהפקדון אצלו. פר"ח זצ"ל וקיי"ל כרבא:
תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם והוכר הגנב. קרנא ודאי לשומר. כפל למי. אביי אמר לבעל הפקדון רבא אמר למי שהפקדון אצלו. פר"ח זצ"ל וקיי"ל כרבא:
762
763[שם ע"ב]
תבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים מי נפטר הגנב בהוראת שומר או לא:
תבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים מי נפטר הגנב בהוראת שומר או לא:
763
764אמר רבא אם באמת נשבע שטען שנגנבה ונמצא כן נפטר הגנב בהוראת שומר שאע"פ שכבר יצא מידי בעלי' אכתי עליה דשומר לחזר אחריה ולמותבינה לבעלים דניחא ליה לאחזוקיה להימנותי' ולגלות לעלמא דבקושטא נשבע אמטו להכי תביעתו תביעה והודאתו הודאה ונפטר. אם בשקר נשבע שטען מת או נשבר ונמצא שנגנבה לאו עליה דמיא להדורי עלה כדי לגלוי לעלמא דשקרן הוא והודאת הגנב לאו הודאה היא ותביעתו אינה תביעה ולא נפטר הגנב באותה הודאה:
764
765[שם]
בעי רבא עמד לישבע לשקר ולא הניחוהו מאי. רב כהנא מתני הכי. רב טביומי מתני הכי בעי רבא נשבע בשקר מהו תיקו. שמעינן משמעתין דהודאה לאחד שאינו בעל דברים דידיה לא הויא הודאה וה"ה דהוה מצי למיבעי לענין קרן גופי' כשלא באו עדים אי הויא הודאתו הודאה לשומר הודאה וחייב בקרן או לא הויא הודאה. ונראה דהא לא בעי לענין קרן משום דלא הוה מצי למיפשט הא דפשיט אם בשקר נשבע לא נפטר. בפר"ח זצ"ל כתב אם באמת נשבע השומר שלא פשע בה נסתלק ממנה ולא נפטר הגנב בהודאתו לו מכפל. אם בשקר נשבע השומר שלא פשע אלא פשע בה כיון שנפטר בה נתחייב לשלם וכאילו לו נגנבה והוא בעליה לפיכך נפטר הגנב בהודאתו לשומר. וקשיא לזו הגירסא דאמאי בעי עמד לישבע לשקר ולא הניחוהו השתא נשבע ממש לשקר דאיסתלק מבי דינא הוי בעל דברים דידיה ונפטר הגנב בהודאתו כ"ש דלא נשבע דעליה רמיא לשלומי. ויש מתרצים כיון שלא הניחוהו לישבע מחל לו והרי הוא נפטר שומר כאילו באמת נשבע ותו לא רמיא עליה ולהכי קא בעי רבא. כתב רבינו שמשון זצ"ל דלאו מילתא היא דמשום דלא הניחוהו לישבע לא חשיב מחילה ולא מיפטר שומר ואם היה שוב תופס משלו משמע שיכול לתפוס בשלו:
בעי רבא עמד לישבע לשקר ולא הניחוהו מאי. רב כהנא מתני הכי. רב טביומי מתני הכי בעי רבא נשבע בשקר מהו תיקו. שמעינן משמעתין דהודאה לאחד שאינו בעל דברים דידיה לא הויא הודאה וה"ה דהוה מצי למיבעי לענין קרן גופי' כשלא באו עדים אי הויא הודאתו הודאה לשומר הודאה וחייב בקרן או לא הויא הודאה. ונראה דהא לא בעי לענין קרן משום דלא הוה מצי למיפשט הא דפשיט אם בשקר נשבע לא נפטר. בפר"ח זצ"ל כתב אם באמת נשבע השומר שלא פשע בה נסתלק ממנה ולא נפטר הגנב בהודאתו לו מכפל. אם בשקר נשבע השומר שלא פשע אלא פשע בה כיון שנפטר בה נתחייב לשלם וכאילו לו נגנבה והוא בעליה לפיכך נפטר הגנב בהודאתו לשומר. וקשיא לזו הגירסא דאמאי בעי עמד לישבע לשקר ולא הניחוהו השתא נשבע ממש לשקר דאיסתלק מבי דינא הוי בעל דברים דידיה ונפטר הגנב בהודאתו כ"ש דלא נשבע דעליה רמיא לשלומי. ויש מתרצים כיון שלא הניחוהו לישבע מחל לו והרי הוא נפטר שומר כאילו באמת נשבע ותו לא רמיא עליה ולהכי קא בעי רבא. כתב רבינו שמשון זצ"ל דלאו מילתא היא דמשום דלא הניחוהו לישבע לא חשיב מחילה ולא מיפטר שומר ואם היה שוב תופס משלו משמע שיכול לתפוס בשלו:
765
766וכן פסק בה"ג שאפי' מחל לו השבועה לנתבע בשביל כך לא מחל לו ממון לגמרי כ"ש היכא דלא מחל לו השבועה לגמרי אלא שלא הניחו לישבע באותה שעה:
766
767[שם]
תבעוהו בעלים לשומר ושילם ולא הוכר הגנב תבעוהו בעלים והודה תבעו שומר וכפר והביא עדים מי מיפטר הגנב בהודאת עדים או לא. מצי אמר שומר לבעלים אתון שקליתו לכו דמי ואיסתלקיתו מהכא או דילמא מצי אמרי לי' כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן נמי עבדינא לך מילתא וטרחינ' בתר גנבא ושקלינא אנן דידן ואת שקול דידך תיקו:
תבעוהו בעלים לשומר ושילם ולא הוכר הגנב תבעוהו בעלים והודה תבעו שומר וכפר והביא עדים מי מיפטר הגנב בהודאת עדים או לא. מצי אמר שומר לבעלים אתון שקליתו לכו דמי ואיסתלקיתו מהכא או דילמא מצי אמרי לי' כי היכי דאת עבדת לן מילתא אנן נמי עבדינא לך מילתא וטרחינ' בתר גנבא ושקלינא אנן דידן ואת שקול דידך תיקו:
767
768[שם]
מתני' הגוזל את אביו ונשבע לו ואחר כך מת אביו ואחר מות אביו הודה הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו אם אינו רוצה או שאין לזה ובעלי חובות באין ונפרעין. פירש"י זצ"ל לבניו של אביו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים ואע"ג דנפלה ירושה קמי דהאיך בעי למיעבד השבה ואינו מעכב אפי' כנגד חלקו. אין לו נכסים כל כך שיוכל לוותר כל חלקו או שאינו רוצה להפסיד חלקו לווה מאחרים ומוסרם לאחיו לקיים מצות השבה. עכ"ל:
מתני' הגוזל את אביו ונשבע לו ואחר כך מת אביו ואחר מות אביו הודה הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו אם אינו רוצה או שאין לזה ובעלי חובות באין ונפרעין. פירש"י זצ"ל לבניו של אביו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים ואע"ג דנפלה ירושה קמי דהאיך בעי למיעבד השבה ואינו מעכב אפי' כנגד חלקו. אין לו נכסים כל כך שיוכל לוותר כל חלקו או שאינו רוצה להפסיד חלקו לווה מאחרים ומוסרם לאחיו לקיים מצות השבה. עכ"ל:
768
769ורבינו שמשון בר אברהם זצ"ל כתב לבניו של גזלן או לאחיו של גזלן כלומר בתחילה לבניו של גזלן אם יש לו דהם קודמין לכל אדם ונחשוב אותו כאילו מת והרי בניו יורשים חלקו עם אחיו והם אינם מכחו אלא מכח אבוה דאבא כדאי' בסוף מי שמת תחת אבותיך יהיו בניך. הילכך אע"פ שאין לאביהם בו כח כלום שהרי יש לו להחזיר גזילה אעפ"כ הם קודמין בחלקו מההוא טעמא דבבא בתרא. או לאחיו כשאין לו בנים:
769
770[דף ק"ט ע"א]
אמר רב יוסף אפי' לארנקי של צדקה אם אינו מוצא יורש לאביו למי ישיב יתן גזילה לארנקי של צדקה ולא יעכבנה בידו. אמר רב פפא וצריך שיאמר כשהוא משיבה לארנקי של צדקה זה גזל אבי. ופרכינן אמאי ניהליה לנפשיה היכא דאין יורש אלא הוא וכולה שלו מי לא תנן מחל לו על הקרן אלמא בר מחילה הוא אע"ג דלא מקיים מצות השבה אלמא למיפק ידי גזילה בעינן והא נפק ליה ידי גזיל' במחילה. אמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר' יוסי הגלילי והא ר' עקיבא דתניא אם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלין אלא בגזל הגר הכתוב מדבר הרי שגזל את הגר ונשבע לו ושמע שמת הגר וזקפו עליו במלוה ומת הגר זכה הלה במה שבידו דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו לר' יוסי הגלילי לא שנא לנפשיה ולא שנא לאחרים מצי מחיל לר' עקיבא לא שנא לנפשיה ולא שנא לאחרים לא מצי מחיל. ור' יוסי הגלילי הוא הדין דאפי' לא זקפו עליו במלוה והאי דנקט וזקפו עליו במלוה להודיעך כחו של רבי עקיבא דאפי' זקפו עליו במלוה אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו. ורבא אמר הא והא ר' עקיבא כי קאמר ר' עקיבא דלא מצי מחיל לנפשיה אבל לאחרי' מצי מחיל. וקיימא לן כרבא והלכה כר' עקיבה מחבירו. מיהו משמע דליתא לדרבא כדפרכינן מכלל דר' יוסי הגלילי אפי' לנפשיה נמי מצי מחיל ואפי' לא זקפו. אבל גזל הגר דקאמר רחמנא ניזיל לכהנים היכי משכחת לה אמר רבא הב"ע כגון שגזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והודה לו ופרכי' לרבא לאחר מיתת הגר קנאו השם ונתנו לכהנים אבל הודה בחיי הגר נעשית עליו כמלוה וכי מיית גר מחיל לנפשיה משמע דנשאר בגמגום. מיהו לכולי עלמ' גזל אביו לא מצי מחיל לנפשיה לר' יוחנן דאוקמא למתני' דגוזל את אביו כר' עקיבה וההיא דמחל על הקרן כר' יוסי הגלילי. הא קיימא לן הלכה כר' עקיבה הילכך מתני' דגוזל את אביו אית' דלא מצי מחיל לנפשיה גזל אביו. וההיא דמחל לו על הקרן ליתא דלא מצי מחיל לאחרים כר' עקיבה. ולרב ששת נמי דאוקמנהו למתניתין כר' יוסי דאמר דמצי מחיל לאחרים אבל לנפשיה לא מצי מחיל. ולר' עקיבה אפילו לאחרים לא מחיל:
אמר רב יוסף אפי' לארנקי של צדקה אם אינו מוצא יורש לאביו למי ישיב יתן גזילה לארנקי של צדקה ולא יעכבנה בידו. אמר רב פפא וצריך שיאמר כשהוא משיבה לארנקי של צדקה זה גזל אבי. ופרכינן אמאי ניהליה לנפשיה היכא דאין יורש אלא הוא וכולה שלו מי לא תנן מחל לו על הקרן אלמא בר מחילה הוא אע"ג דלא מקיים מצות השבה אלמא למיפק ידי גזילה בעינן והא נפק ליה ידי גזיל' במחילה. אמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר' יוסי הגלילי והא ר' עקיבא דתניא אם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלין אלא בגזל הגר הכתוב מדבר הרי שגזל את הגר ונשבע לו ושמע שמת הגר וזקפו עליו במלוה ומת הגר זכה הלה במה שבידו דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו לר' יוסי הגלילי לא שנא לנפשיה ולא שנא לאחרים מצי מחיל לר' עקיבא לא שנא לנפשיה ולא שנא לאחרים לא מצי מחיל. ור' יוסי הגלילי הוא הדין דאפי' לא זקפו עליו במלוה והאי דנקט וזקפו עליו במלוה להודיעך כחו של רבי עקיבא דאפי' זקפו עליו במלוה אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו. ורבא אמר הא והא ר' עקיבא כי קאמר ר' עקיבא דלא מצי מחיל לנפשיה אבל לאחרי' מצי מחיל. וקיימא לן כרבא והלכה כר' עקיבה מחבירו. מיהו משמע דליתא לדרבא כדפרכינן מכלל דר' יוסי הגלילי אפי' לנפשיה נמי מצי מחיל ואפי' לא זקפו. אבל גזל הגר דקאמר רחמנא ניזיל לכהנים היכי משכחת לה אמר רבא הב"ע כגון שגזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והודה לו ופרכי' לרבא לאחר מיתת הגר קנאו השם ונתנו לכהנים אבל הודה בחיי הגר נעשית עליו כמלוה וכי מיית גר מחיל לנפשיה משמע דנשאר בגמגום. מיהו לכולי עלמ' גזל אביו לא מצי מחיל לנפשיה לר' יוחנן דאוקמא למתני' דגוזל את אביו כר' עקיבה וההיא דמחל על הקרן כר' יוסי הגלילי. הא קיימא לן הלכה כר' עקיבה הילכך מתני' דגוזל את אביו אית' דלא מצי מחיל לנפשיה גזל אביו. וההיא דמחל לו על הקרן ליתא דלא מצי מחיל לאחרים כר' עקיבה. ולרב ששת נמי דאוקמנהו למתניתין כר' יוסי דאמר דמצי מחיל לאחרים אבל לנפשיה לא מצי מחיל. ולר' עקיבה אפילו לאחרים לא מחיל:
770
771הילכך לכל הלשונות גזל אביו לא מצי מחיל לנפשיה:
771
772מתני' האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי אם מת ירשנו. ואם אמר בחייו ובמותו אם מת לא ירשנו וינתן לבניו או לאחיו אם אין לו לווה ובעלי חוב באין ונפרעין פי' רש"י זצ"ל בעלי חוב באין ונפרעין מן הירושה כנגד חלקו אם היו שני אחין והוא שלישי נפרעין בעלי חוב מן הירושה כנגד חלקו:
772
773פר"ח זצ"ל תינתן הירושה לבניו או לאחיו של זה המודר הנאה ואם אינו רוצה שתינתן ירושת אביו לבניו ילוה הוא ויבאו בעלי חובות ויטלו ירושת אביו ויחשבוה פרעון לבן ולא יטול הבן הירושה בידו אלא יטלוה אחרים אע"פ שנחשבת לו פרעון:
773
774הדרן עלך פרק הגוזל עצים
774
775פרק הגוזל ומאכיל
775
776[דף קי"א ע"ב]
הגוזל ומאכיל את בניו או שהניח לפניהם גזילה קיימת פטורין מלשלם אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייבים לשלם. אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה נגזל גובה מן הגזלן וגזלן תובע את מי שאכלו. רצה הנגזל גובה ממי שאכלו מאי טעמ' כיון דלא נתיאשו דבעלים ברשותייהו קיימי וזה שאכלו נעשה כגוזלו מבעליו אבל אם נתיאשו גובה מן הראשון בלבד. ומתני' דהגוזל ומאכיל את בניו או מניח לפניהם אוקמ' רב חסדא לאחר יאוש ואין גזילה קיימ' אבל גזילה קיימת אפילו לאחר יאוש חייבין להחזיר דתני רב אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם והמניח לפניהם גזילה קיימת חייבין אין גזילה קיימת פטורין ואם הניח להם אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם ואמרי' אין גזילה פטורין לימא תהוי תיובתא דרב חסדא ופרקי' רב חסדא מוקים לה לאחר יאוש:
הגוזל ומאכיל את בניו או שהניח לפניהם גזילה קיימת פטורין מלשלם אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייבים לשלם. אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה נגזל גובה מן הגזלן וגזלן תובע את מי שאכלו. רצה הנגזל גובה ממי שאכלו מאי טעמ' כיון דלא נתיאשו דבעלים ברשותייהו קיימי וזה שאכלו נעשה כגוזלו מבעליו אבל אם נתיאשו גובה מן הראשון בלבד. ומתני' דהגוזל ומאכיל את בניו או מניח לפניהם אוקמ' רב חסדא לאחר יאוש ואין גזילה קיימ' אבל גזילה קיימת אפילו לאחר יאוש חייבין להחזיר דתני רב אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם והמניח לפניהם גזילה קיימת חייבין אין גזילה קיימת פטורין ואם הניח להם אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם ואמרי' אין גזילה פטורין לימא תהוי תיובתא דרב חסדא ופרקי' רב חסדא מוקים לה לאחר יאוש:
776
777ופסק מו"ר רבינו אבי העזרי זצ"ל הלכה כרב חסדא. וכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל והשתא דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב חייבין לשלם מטלטלי דשבק אבוהון בין לפני יאוש בין לאחר יאוש בין אכלי בין לא אכלי דהוה ליה כמלוה על פה. וקיי"ל השתא מלוה על פה גובה מן היורשים בין ממקרקעי בין ממטלטלי אבל ודאי הניח להן אביהן מעות של ריבית אע"פ שהן יודעים שהם של ריבית אין חייבין להחזיר ואם הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן. ואמרינן עלה אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי. רבא אמר לעולם אימא לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ושאני הכא דכתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה הוא דאזהריה רחמנא לבריה לא אזהריה רחמנ' והא דאמרינן חייבי' להחזיר מפני כבוד אביהן ה"מ כשעש' תשו' ולא הספיק להחזי' עד שמת כדאי' באיזהו נשך עכ"ל:
777
778[דף קי"ב ע"א]
אמר רבא הניח להם אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבין באונסיה דהא לא קבילו עלייהו נטירותא. כסבורין הם של אביהן היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול כל זוזא חשבי' ליה בארבעה דנקי דהיינו שני שלישי דמיה וכולהו דמי לא משלמי דאי הוו ידעי דבעו לשלומי לא הוו אכלי בישרא. והעור יחזירו כמות שהיא:
אמר רבא הניח להם אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה מתה אין חייבין באונסיה דהא לא קבילו עלייהו נטירותא. כסבורין הם של אביהן היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול כל זוזא חשבי' ליה בארבעה דנקי דהיינו שני שלישי דמיה וכולהו דמי לא משלמי דאי הוו ידעי דבעו לשלומי לא הוו אכלי בישרא. והעור יחזירו כמות שהיא:
778
779הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם. איכא דמתני לה ארישא דקאמר מתה אין חייבין באונסיה ואם הניח להם אביהם קרקע חייבין לשלם דאישתעבוד נכסים מחיים דאבוה דקסבר רבא חייב באונסיה משעת שאילה ופליגא דרב פפא דאמר לקמן דלא רמי חיוב אונסין אשואל עד שתיאנס. ואיכא דמתני לה אסיפא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ואם הניח להן אביהן קרקע משלמין פרעון שלם. אבל ארישא דמתה כדרכה לא דלא אמרינן אישתעבוד נכסי דלא דמי חיוב באונסין אשואל עד שעת אונסין והכא כי איתניסא ליתא לשואל והני לא קבלו עלייהו מידי והיינו דרב פפא דאמר רב פפא היתה פרה שאולה לו וטבחוה בשבת פטור מן הכל דלא אמרינן משעת שאלה איחייב ליה אקרן וקמא ברשותי' אפילו למלאך המות אלא משעת טביחה הוא דגזלה ואיסור שבת וגניבה באין כאחד ופטור מן הקרן דקם ליה בדרבה מיניה והואיל ואין קרן אין טביחה דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה:
779
780ומסתבר כמאן דמתני לה אסיפא ולא פליג אדר"פ והכי מוכח סוגי' דאלו נערות דר"פ אית ליה דרבא:
780
781[שם]
ת"ר והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מיכן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבין. משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין. פירש"י זצ"ל לעיל קטנים פטורין ואע"ג דגזילה קיימת וליתא לדסומכוס כדמוכח בסמוך:
ת"ר והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מיכן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבין. משום סומכוס אמרו גדולים חייבין קטנים פטורין. פירש"י זצ"ל לעיל קטנים פטורין ואע"ג דגזילה קיימת וליתא לדסומכוס כדמוכח בסמוך:
781
782[שם]
בר חמוה דר' ירמיה קטן הוה וטרק גלא באפיה דר' ירמיה פי' דלת פתח אביו סגר ולא הניחו ליכנס לפי שר' ירמי' רצה להחזיק בו כדאחזוק בה בחיי אבוה והיה טוען שאביו מכרה לו ונתנה לו במתנה אתא לקמיה דר' אבין א"ל שלו הוא תובע א"ל והא מייתינא סהדי דאחזוקי בה בחיי אבוה א"ל וכי מקבלים עדות שלא בפני בעל דין דהא קטן כמאן דליתיה דמי. ולא והא קתני בין גדולים בין קטנים חייבים א"ל הרי מחלוקת סומכוס בצדו משום סומכוס אמרו גדולים חייבים קטנים פטורין א"ל איכפל כולי עלמא קיימי כסומכוס ואפקועי לדידי. איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אבהו אמר לא שמיע להו הא דאמר ר' חמא בר יוסף אמר ר' אושעיא תינוק שתקף בעבדיו שקנה אביו וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלו היא אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו וכשיגדיל יביא עדים ונראה אם שלו היא. התם הוא דירד לתוך שדה חבירו דלית ליה להאי תינוק חזקה דאבוה בבית זה לא מפקי' מיניה ולכשיגדיל יבוא ר' ירמיה וידון עמו:
בר חמוה דר' ירמיה קטן הוה וטרק גלא באפיה דר' ירמיה פי' דלת פתח אביו סגר ולא הניחו ליכנס לפי שר' ירמי' רצה להחזיק בו כדאחזוק בה בחיי אבוה והיה טוען שאביו מכרה לו ונתנה לו במתנה אתא לקמיה דר' אבין א"ל שלו הוא תובע א"ל והא מייתינא סהדי דאחזוקי בה בחיי אבוה א"ל וכי מקבלים עדות שלא בפני בעל דין דהא קטן כמאן דליתיה דמי. ולא והא קתני בין גדולים בין קטנים חייבים א"ל הרי מחלוקת סומכוס בצדו משום סומכוס אמרו גדולים חייבים קטנים פטורין א"ל איכפל כולי עלמא קיימי כסומכוס ואפקועי לדידי. איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אבהו אמר לא שמיע להו הא דאמר ר' חמא בר יוסף אמר ר' אושעיא תינוק שתקף בעבדיו שקנה אביו וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלו היא אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו וכשיגדיל יביא עדים ונראה אם שלו היא. התם הוא דירד לתוך שדה חבירו דלית ליה להאי תינוק חזקה דאבוה בבית זה לא מפקי' מיניה ולכשיגדיל יבוא ר' ירמיה וידון עמו:
782
783פר"ח זצ"ל והכי קיימא לן. וכתב רבינו שמשון זצ"ל דמשמע אפי' היה ר' ירמיה בתוך הבית דומי' דההיא דתינוק שבעל השדה עומד בתוך השדה ובחזקתו היתה עומדת דתלמודא לא מפליג בהני תרתי מילי אלא משום חזקה ולא משום דהתם בעל השדה מוחזק בשדה שבחזקתו היא אלמא גבי ר' ירמיה הוה אמרי' ימתין עד שיגדיל אפי' היה ר' ירמי' מוחזק בבית עכ"ל:
783
784[שם ע"ב]
אמר ר' אסי אמר ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. קבלה מיניה ר' יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או שהיו עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא. אמר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שקצת היה משמע דלאו דהיינו או שלחו לו דקאמר או שהיו עדיו חולים או שהיו מבקשים לילך למדינת הים והא דקאמר ושלחו לו ולא קאמר או שלחו דמשמע דמשום דשלחו לו ולא בא גרידא אין מקבלין עדותן. מיהו מהא דאמר מר עוקבא לדידי מיפרשא מיניה דמר שמואל כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא משמע דמשום דשלחו לו גרידא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. מיהו יש לומר דשאני היכא דפתחו ליה בדיניה. מיהו הא ודאי שמעינן מהתם דהיכא דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא דמקבלין עדים שלא בפני בעל דין. אלא הא מספקא היכא שלא חולה לא הוא ולא עדיו ואין עדיו מבקשין ללכת למדינת הים ולא פתחו ליה נמי בדיניה ושלחו ליה ולא אתא אם מקבלין עדים שלא בפניו או לא. אי גרסי' ושלחו לו אז משמע דמשוס שלחו לו ולא אתא גרידא אין מקבלין עדותן שלא בפניו. ובספר זקן כתוב ושלחו לו. ובספר אלפס ובספר אבי אסף חיבור רבי' אבי העזרי בשניהם כתוב ושלחו לו. ובפר"ח זצ"ל כתב מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כגון שהיה הנתבע חולה או היו העדים חולים ומתיראין שמא יקרה מקרה בני אדם או היו מוכנים לפרש בים ושלחו לו לנתבע ולא בא וכבר פתחו ליה בדיניה מקודם כי האי גוונא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. והני מילי דנקיט ההוא דיינא דיסקיא מב"ד הגדול דאי לא נקט מצי למימר לבית דין הגדול קאזלינא עכ"ל. הרי פי' דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין עד שיהא הוא חולה או עדיו ופתחו בדינו ושלחו לו ולא בא דכל שלשתן בעינן ואי לא אין מקבלין אלא בפני בעל דין. אבל הא דפירש וה"מ דנקיט ההוא דיינא דיסקיא מב"ד הגדול האידנא לא בעי דיסקיא אלא הגדול שבעיר חשוב בית דין הגדול כדפי' רבינו שמשון זצ"ל דמאחר שאנו רחוקים יותר מדאי סברא הוא דגדול חשוב בית דין הגדול וכגון שהוא מומחה ויודע להוציא דין תורה לאורה דאיכא למיחש לרמאין שלא ידחו עצמם כל שעה מן הדין באומרם לב"ד הגדול קאזילנא. וכבר שאל הרב ר' יעקב מרבינו שמשון זצ"ל והשיב לו מנהג קדם על בית דין דעירנו אודיעך כי אחד מבני עירנו המזמין את אחד חבירו לדין על כרחו ידון כאן ואינו יכול לדחותו ולומר נלך לבית הועד או לבית דין הגדול. אך בזה יכול לדחותו שלא יטעון עד יום השלישי אבל דיינין בוררין להם לאלתר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. ואם אכסנאי הוא המזמין אחד מבני עירו או שני אכסנאים שמזמיני' זה את זה בוררין לאלתר וטוענין לאלתר וזו מנהג הגון וכשר מפני הרמאים עכ"ל. אע"פ שאין לכל המקומות ראיה מרבינו שמשון זצ"ל מפני שהוא היה יחיד בדור בתורתו ובחכמתו ואין לנו ראיה ממנהג שבעירו לשאר מקומות מ"מ יש ללמוד מדבריו שחשש לרמאין:
אמר ר' אסי אמר ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. קבלה מיניה ר' יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או שהיו עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא. אמר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שקצת היה משמע דלאו דהיינו או שלחו לו דקאמר או שהיו עדיו חולים או שהיו מבקשים לילך למדינת הים והא דקאמר ושלחו לו ולא קאמר או שלחו דמשמע דמשום דשלחו לו ולא בא גרידא אין מקבלין עדותן. מיהו מהא דאמר מר עוקבא לדידי מיפרשא מיניה דמר שמואל כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא משמע דמשום דשלחו לו גרידא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. מיהו יש לומר דשאני היכא דפתחו ליה בדיניה. מיהו הא ודאי שמעינן מהתם דהיכא דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא דמקבלין עדים שלא בפני בעל דין. אלא הא מספקא היכא שלא חולה לא הוא ולא עדיו ואין עדיו מבקשין ללכת למדינת הים ולא פתחו ליה נמי בדיניה ושלחו ליה ולא אתא אם מקבלין עדים שלא בפניו או לא. אי גרסי' ושלחו לו אז משמע דמשוס שלחו לו ולא אתא גרידא אין מקבלין עדותן שלא בפניו. ובספר זקן כתוב ושלחו לו. ובספר אלפס ובספר אבי אסף חיבור רבי' אבי העזרי בשניהם כתוב ושלחו לו. ובפר"ח זצ"ל כתב מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כגון שהיה הנתבע חולה או היו העדים חולים ומתיראין שמא יקרה מקרה בני אדם או היו מוכנים לפרש בים ושלחו לו לנתבע ולא בא וכבר פתחו ליה בדיניה מקודם כי האי גוונא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. והני מילי דנקיט ההוא דיינא דיסקיא מב"ד הגדול דאי לא נקט מצי למימר לבית דין הגדול קאזלינא עכ"ל. הרי פי' דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין עד שיהא הוא חולה או עדיו ופתחו בדינו ושלחו לו ולא בא דכל שלשתן בעינן ואי לא אין מקבלין אלא בפני בעל דין. אבל הא דפירש וה"מ דנקיט ההוא דיינא דיסקיא מב"ד הגדול האידנא לא בעי דיסקיא אלא הגדול שבעיר חשוב בית דין הגדול כדפי' רבינו שמשון זצ"ל דמאחר שאנו רחוקים יותר מדאי סברא הוא דגדול חשוב בית דין הגדול וכגון שהוא מומחה ויודע להוציא דין תורה לאורה דאיכא למיחש לרמאין שלא ידחו עצמם כל שעה מן הדין באומרם לב"ד הגדול קאזילנא. וכבר שאל הרב ר' יעקב מרבינו שמשון זצ"ל והשיב לו מנהג קדם על בית דין דעירנו אודיעך כי אחד מבני עירנו המזמין את אחד חבירו לדין על כרחו ידון כאן ואינו יכול לדחותו ולומר נלך לבית הועד או לבית דין הגדול. אך בזה יכול לדחותו שלא יטעון עד יום השלישי אבל דיינין בוררין להם לאלתר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. ואם אכסנאי הוא המזמין אחד מבני עירו או שני אכסנאים שמזמיני' זה את זה בוררין לאלתר וטוענין לאלתר וזו מנהג הגון וכשר מפני הרמאים עכ"ל. אע"פ שאין לכל המקומות ראיה מרבינו שמשון זצ"ל מפני שהוא היה יחיד בדור בתורתו ובחכמתו ואין לנו ראיה ממנהג שבעירו לשאר מקומות מ"מ יש ללמוד מדבריו שחשש לרמאין:
784
785הילכך כל היכא שיש בעיר מומחה ויודע דין תורה לאמיתו הרי זה דן בעירו בעל כרחו לא שנא תובע ולא שנא נתבע לא מצי למימר נלך למקום הועד או לבית דין הגדול אלא דן בעירו מפני הרמאים שלא ידחו עצמם מן הדין ותו דלית לן מקום הועד מקום קיבוץ חכמים שיתבייש מהם:
785
786הילכך כל היכא שהיה הוא חולה או שהיו עדיו חולים או מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו בית דין שבעירו היודעין דין תורה ולא בא הרי זה מקבלין עדים שלא בפניו. וכגון דפתחו בדיניה כפר"ח זצ"ל כדפרישית לעיל. ואם לא שלחו לו בית דין וקיבלו עדים שלא בפניו. זה כתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל שבזה נחלקו הראשונים יש שאמרו דלא הויא עדות כדאמרי' בפ"ב דכתובות והזמה שלא בפניו נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא. ויש שדוחין דכל עניני הזמה חידוש הוא ולא גמרינן מינה. נ"ל דטעות סופר הוא שכתב דלא הויא עדות אלא אדרבה הויא עדות כדאמרי' הכחשה מיהא הויא:
786
787והיכא שמצא עדיו בעיר אחרת ואין בעל דינו לשם הרי מביא עדים לפני חכמי העיר או לפני טובי העיר ומקבלין עדותן וכותבין שכך וכך העידו בפני פלוני ופלוני ושפיר דמי. ולא נדע משהיו עדיו חולים. אבל עדים עצמם לכתוב עדותם הם עצמם וליתן בידו והוא יביא כתב ידי עדים לב"ד אי מהני שלא מדעת על מי שהם מעידים אי לאו. זה כתב רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל בפ"ב דכתובות בשמעתתא דכותב אדם עדותו על השטר בההיא דמחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו דקשיא ליה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אטו מי תיסק אדעתא שיהי' צריך לומר כתובו אלא ודאי הוה אמינא כיון דמן הדין בעינן דעת שניה' צריך לכל הפחות כשמיחה שיאמר כתובה קמ"ל דלא צריך. ולפי מה שפי' אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמה שנהגו פעמים שהעדים שולחין כתב ידן בבית דין כשאינם יכולין לילך לב"ד אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שאין לקבל עדותן מפי הכתב אם לא ישלחו מדעת חייב דאין חשוב שטר כדין. וכן פירש רש"י זצ"ל בפירושי חומש מפיהם ולא מפי כתבם שלא יכתוב עדותן על השטר וישלח לב"ד. ובפ' חזקת הבתים בתוספ' רבינו שמשון זצ"ל כתוב בלשון רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ששמע מרבינו יעקב זצ"ל שנוהגים העדים לשלוח עדותן בשטר לבית דין:
787
788[שם]
אמר רבא הילכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח. פר"ח זצ"ל וכן הלכה. פי' רש"י זצ"ל היו עדים החתומים מבקשים לילך למדינת הים מביאם מלוה לב"ד ומעידים על כתב ידם וב"ד כותבין תחתיו במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. ואפי' עומד וצווח אל תקיימוהו מזוייף הוא עכ"ל. יש פירושים שכתבו בהם שהיה הוא חולה או עדיו חולים כדלעיל. ואינו נראה לרבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל דא"כ אמאי נקט מקיימין הא קבלת עדים נמי אמ' לעיל דבכי האי גוונא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ונראה לרבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל דהכא מיירי בכל ענייני' משום דקיום השטר מדרבנן דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן דמי בב"ד ולא היה צריך לקיים ומדרבנן צריך לקיים. הילכך מקיימין שלא בפני בעל דין. פירש רבי' חיים כהן זצ"ל שכך יש לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא כד אתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ומדאתא פלוני ופלוני ואסהיד אחתימת דידיה ואחתימות דחבריה ואתא פלוני בר פלוני ואסהיד אחתימות דידיה ואחתימות דחבריה ואישרנוהו וקיימנוהו כדחזי. ויש מרבותינו אומ' שכך צריך לכתוב. מדאתא פלוני בר פלוני ואסהיד אחתימות דידיה ואחתימות דחבריה ומנו פלוני בר פלוני ומדאתא פלוני בר פלוני ואסהיד אחתימות דידיה ואחתימות דחבריה ומנו פלוני בר פלוני אישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. והכי אמרי' בפ' האשה שנתארמלה ההוא שטרא דנפק מבי דינא דמר שמואל והוה כת' ביה מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד עימיה ומני רב חנן בר אבא ומדאתא רב חנן בר אבא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד עימיה ומני רב ענן בר חייא אישרנוהו וקיימנוהו כדחזי. מיהו נראה דלא צריך למכתב ומנו פלוני בר פלוני אלא בשטר דיתמי כדאמר התם ההוא שטרא דיתמי הוה וחייש שמואל לב"ד טועין סבר דילמא איכא בי דינא דסביר' ליה הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו סבר אי עביד רווחא למילת' כי היכי דלא ליפסדו ליתמי. שמעינן מהתם דאין הלכה כר' אלא כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הן מעידין ואין צריך להעיד כל אחד ואחד רק על חתימת ידו ולא על חתימת חבירו והיינו כדפי' רש"י זצ"ל. ועוד פירש רבינו חיים כהן זצ"ל כשבאין עדים לחתום לפני הדיינים ורוצים הדיינים לקיימו יכתבו כך. במותב תלתא כחדא הוינא בנפק שטרא דנא קדמנא ואתו פלוני ופלוני וחתמו קדמנא ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. וכן כתב בפר"ח זצ"ל בפ' האש' שנתארמל' דהא עבד שמואל כר' בשטר דיתמי לרווחא דמילתא הוא דעבד והאידנא דלא חיישינן דהא אסקינא הילכתא כחכמים:
אמר רבא הילכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח. פר"ח זצ"ל וכן הלכה. פי' רש"י זצ"ל היו עדים החתומים מבקשים לילך למדינת הים מביאם מלוה לב"ד ומעידים על כתב ידם וב"ד כותבין תחתיו במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. ואפי' עומד וצווח אל תקיימוהו מזוייף הוא עכ"ל. יש פירושים שכתבו בהם שהיה הוא חולה או עדיו חולים כדלעיל. ואינו נראה לרבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל דא"כ אמאי נקט מקיימין הא קבלת עדים נמי אמ' לעיל דבכי האי גוונא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ונראה לרבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל דהכא מיירי בכל ענייני' משום דקיום השטר מדרבנן דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן דמי בב"ד ולא היה צריך לקיים ומדרבנן צריך לקיים. הילכך מקיימין שלא בפני בעל דין. פירש רבי' חיים כהן זצ"ל שכך יש לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא כד אתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ומדאתא פלוני ופלוני ואסהיד אחתימת דידיה ואחתימות דחבריה ואתא פלוני בר פלוני ואסהיד אחתימות דידיה ואחתימות דחבריה ואישרנוהו וקיימנוהו כדחזי. ויש מרבותינו אומ' שכך צריך לכתוב. מדאתא פלוני בר פלוני ואסהיד אחתימות דידיה ואחתימות דחבריה ומנו פלוני בר פלוני ומדאתא פלוני בר פלוני ואסהיד אחתימות דידיה ואחתימות דחבריה ומנו פלוני בר פלוני אישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. והכי אמרי' בפ' האשה שנתארמלה ההוא שטרא דנפק מבי דינא דמר שמואל והוה כת' ביה מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד עימיה ומני רב חנן בר אבא ומדאתא רב חנן בר אבא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד עימיה ומני רב ענן בר חייא אישרנוהו וקיימנוהו כדחזי. מיהו נראה דלא צריך למכתב ומנו פלוני בר פלוני אלא בשטר דיתמי כדאמר התם ההוא שטרא דיתמי הוה וחייש שמואל לב"ד טועין סבר דילמא איכא בי דינא דסביר' ליה הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו סבר אי עביד רווחא למילת' כי היכי דלא ליפסדו ליתמי. שמעינן מהתם דאין הלכה כר' אלא כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הן מעידין ואין צריך להעיד כל אחד ואחד רק על חתימת ידו ולא על חתימת חבירו והיינו כדפי' רש"י זצ"ל. ועוד פירש רבינו חיים כהן זצ"ל כשבאין עדים לחתום לפני הדיינים ורוצים הדיינים לקיימו יכתבו כך. במותב תלתא כחדא הוינא בנפק שטרא דנא קדמנא ואתו פלוני ופלוני וחתמו קדמנא ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. וכן כתב בפר"ח זצ"ל בפ' האש' שנתארמל' דהא עבד שמואל כר' בשטר דיתמי לרווחא דמילתא הוא דעבד והאידנא דלא חיישינן דהא אסקינא הילכתא כחכמים:
788
789וכן פסק מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל דבשטרא דיתמי לכתחילה עבדינן כרבי משום דחיישינן לבית דין טועין דסברי הלכה כרבי אפילו מחביריו:
789
790מעשה בהרב ר' ברוך בר שמואל זצ"ל שהלוה לאדם אחד ה' זקוקים וכתב הלוה וחתם ונתן בידו ולאחר כמה שנים הוציא עליו כתב ידו וחתימתו ובא הרב ר' ברוך לקיים את השטר בקרוביו ובקרובי הלוה המכירי' חתימתו וחלקו עליו לומר הואיל שהם קרובים אין מקיימין השטר על פיהם. ושלח להרב ר' דוד זצ"ל ולהרב ר' משולם בנו והשיבוהו להכשר דקיימא לן קיום השטר דרבנן כדתנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וכו' ואמ' בגמ' כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן וק"ו ומה קטן שלא היה באותה שעה כשר לשום עדות בעולם ובכל עדיות אמרינן כל שאין תחילתו וסופו בכשרות פסול ואפי' הכי יתקיים השטר על פיו קרוב שכשר לכל שאר עדיות לא כל שכן שיתקיים השטר על פיו. ותו מדאמר' בפ"ב דכתובות עד ודיין מצטרפין וכו' עד מאי דקא מסהיד דיינא לא מסהיד סהדא עידי השטר מעידין אמנה שבשטר והדיינין מעידין לפנינו נתקיים. נמצא שאין לדיינין אצל בעלי דינים כלום. וא"ת סוף סוף מפקינן ממונא אפומא דקרוב הא אפומא דקטן נמי מפקינן שמעיד על מה שראה בקונותו ואפומא דאיתתא נמי כדאמרינן האשה עצמה מביאה גיטה וכו' ומינסבא ויהבינן לה כתובה כמו שמספר כתובה נלמד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. ע"כ תשובתם. והשיב עליהם הרב ר' ברוך זצ"ל דשאני קטן שיבא לכלל עדיות משא"כ בקדוב. ואני המחבר יצחק בר משה נב"ה נראה בעיני הלכה למעשה שמקיימין את השטר על פי קרובים כדתנן אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא זה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי וכ"ש בגודלן מה שראו בגודלן:
790
791הא למדת דנאמן ראובן להעיד על חתימת שמעון אחיו שזו היא חתימת שמעון אחיו. ואי כל המעיד על חתימת ידי עידי השטר אמנה שבשטר הוא מעיד א"כ ראובן ושמעון אחיו אמנה שבשטר מעידין ואע"ג דאיכא עד אחד מ"מ נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. אלא על כרחך לאו אמנה שבשטר מעידין אלא אחתימת' בעלמא וגלויי מילתא בעלמא הוא. הילכך כשם שקרובי העדים כשרים להעיד על חתימת ידי עדים הכי נמי קרובי לוה ומלוה כשרים להעיד על חתימת העדים ולקיים את השטר דהא גלוי מלתא בעלמא הוא. והא דקאמר בגמ' דקמ"ל דקיום שטרו' דרבנן ולא קאמר דגלוי מלתא בעלמא הוא היינו משום דאיכ' תרתי קטן וקרוב הילכך מהני טעמא דקיום שטרות מדרבנן בהדי טעמא דגילוי מילתא בעלמא הוא. והא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כדברי חכמים דאמנה שבשטר הם מעידים היינו עדים החתומי' בשטר הבאים להעיד על חתימת עצמם שראו המלוה אבל עדים שלא ראו המלוה כגון במתניתין הנהו ודאי לא מסהדי אמנה ולא מידי. דאמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין שאם בא אחד מן העדים והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינין העיד על כתב ידו של שני מצטרפין להכשיר השטר. אמר רמי בר חמא במה מעליא הא שמעתא א"ל רבא מאי מעליא מאי דקא מסהיד סהדי לא מסהיד דיינא עידי השטר מעידים על מנה שבשטר כרבנן והדיינין מעידין בפנינו נתקיים. הא למדת דעידי קיום לא מסהדי אמנה שבשטר אלא אחתימה וגילוי מילתא בעלמא הוא. הילכך אפי' קרוב מקיימין השטר על פיו ודמיא לההיא דפ' החולץ דאמר ואישתמודעינהי דאחוה דמיתנא מן האב הוא ופליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפי' קרוב אפי' אשה. והילכתא גלוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה. ופר"ח זצ"ל ש"מ כל אישתמודעינהי גילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה מעידין ביה הילכך עידי קיום הבאים להעיד על חתימת עידי השטר הא נמי אישתמודעינהי היא שמעידים ואומרים אנו מכירים שזו חתימה של פלו' היא. הילכך אפי' קרוב כשר לקיים את השטר. וכן (כתב) פסק רבי' יצחק אלפסי זצ"ל דבגילוי מילתא אפי' קרוב כשר אפי' בממונא. וזה לשונו וכיון דקיי"ל דאישתמודעינהי להדין פלניא גילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה מהימני דלאו אמילתא דאיסורא קא מסהדי ולאו אממונא קא מסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דמגלן דהדין נינהו גברא פלן והדא ניהי איתתא פלניא וכיון דמודעי ליה הכי הרי איתחזק גבי דההוא סהדא אפומיה דההוא קרוב או אפומא דהך איתתא בין לענין איסורא בין לענין ממונא. ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא אבל היכא דאיכא חששא דחשדא לא מיבעי לסהדי למיסהד בין במילתא דאיסורא בין במילתא דממונא אלא עד דבדיק בהדי אחריני דאמ' בגט פשוט ההוא תברא דהוה חתים עלה רבה בר רב חנן אתא לקמיה דאביי אמרה ליה לאו אנא הואי אמר לה אנא נמי אמרי להו לאו איהי היא א"ל מיקש הוא דקשה לה ובגד לה קלא אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק ואמר נמי אביי האי צורבא מרבנן דאזל לקדושי איתתא נידבר עם הארץ בהדיה דילמא מחלפי לה מיניה אלמא היכא דאיכא חששא דחשרא בין באיסו' בין בממונ' חיישינן ולא סמכינן אקרוב ואשה וכן הילכתא עכ"ל. הרי פסק בפי' דבגילוי מילתא סמכינן אקרוב ואשה בין באיסורא בין בממונ' וסמכינן אקרוב ואשה כשמעידין שזה הוא אחיו מן האב בין לענין חליצה ויבום בין לענין ממונא כגון לירש או להוריש ה"נ דסמכינן אקרוב כשמעיד שזו היא חתימת פלוני דאין זה כי אם גילוי מילתא בעלמא דמה לי כשאומר מכיר אני את זה שהוא אחיו מן האב מה לי שאומר מכיר אני שזו היא חתימתו של פלוני:
791
792הילכך איתבריר לי שמקיימין את השטר על פי קרובי לוה ומלוה ועל פי מוכר ולוקח ועל פי קרובי נותן ומקבל מתנה:
792
793[שם]
אמר רבא הילכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפי' עומד וצווח אל תקיימוהו מחוייב הוא. ואי אמר קבעו לי זמנא עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא קבעינן ליה ואי לא אתא כתבי' ליה פתיחא עלויה כלומר שטר שמתא על שאינו פורע חובו ומשמתינ' תשעין יומי כו' ה"ג באלפא קבעינן ליה ואי לא אתי בזימניה נטרינן ליה שני וחמישי ושני ואי לא אתא כתבינן פתיחא עליה ומשמתינן ליה תשעין יומין תלתין יומי קמאי לא כתבינן אדרכתא אנכסיה פי' אדרכתא פסק דין לידד המלוה לתוך נכסיו של לוח ולשלם שומא בחובו דאמרי' דילמא אזוזי קא טרח. מיצעי נמי לא כתבינן אדרכתא אנכסיה דאמרי' דילמא לא אשכח לאוזפי וקא טרח ומזבן. בתראי נמי לא כתבי' אדרכתא אנכסיה דאמרי' דילמא לוקח גופיה קא טרח ומוזיף. מיכן ואילך כתבינן אדרכתא אנכסיה וה"מ דקא משתטאי אישתמוטי ואמר אתינא אתינא אבל אמר לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה וה"מ אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן מאי טעמא דילמא שמיט ואכיל להו ומייתי האי סהדי ומרע ליה לשטרא וליכא לאשתלומי מיניה ואפי' אי אית ליה מקרקעי למלוה לא כתבינא אדרכתא אמטלטלי דילמא תכסוף קרקע של מלוה וליכא לאישתלומי מיניה וכי כתבינן אדרכתא אנכסיה מודעינן ליה וה"מ מקרוב אבל מרחוק לא ואי תימא שיירתא משהין ליה עד דאתיין שיירתא עד תריסר ירחי שתא כי הא דרבינא שהייה למריה דאחא בר סמא עד תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתיא שיירתא מבי חוזאי ולא היא מריה דאחא גברא אלמא הוא ואי הוה נפלה אדרכתא לידיה תו לא הוה אפשר לאפוקי מיניה אלא הכא דאזיל שליחא בתלתא בשבא ואתא בארבע דקאי בחמשא בי דינא. ועוד כתב בחזקת הבתים אקייום השטר:
אמר רבא הילכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפי' עומד וצווח אל תקיימוהו מחוייב הוא. ואי אמר קבעו לי זמנא עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא קבעינן ליה ואי לא אתא כתבי' ליה פתיחא עלויה כלומר שטר שמתא על שאינו פורע חובו ומשמתינ' תשעין יומי כו' ה"ג באלפא קבעינן ליה ואי לא אתי בזימניה נטרינן ליה שני וחמישי ושני ואי לא אתא כתבינן פתיחא עליה ומשמתינן ליה תשעין יומין תלתין יומי קמאי לא כתבינן אדרכתא אנכסיה פי' אדרכתא פסק דין לידד המלוה לתוך נכסיו של לוח ולשלם שומא בחובו דאמרי' דילמא אזוזי קא טרח. מיצעי נמי לא כתבינן אדרכתא אנכסיה דאמרי' דילמא לא אשכח לאוזפי וקא טרח ומזבן. בתראי נמי לא כתבי' אדרכתא אנכסיה דאמרי' דילמא לוקח גופיה קא טרח ומוזיף. מיכן ואילך כתבינן אדרכתא אנכסיה וה"מ דקא משתטאי אישתמוטי ואמר אתינא אתינא אבל אמר לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא אנכסיה וה"מ אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן מאי טעמא דילמא שמיט ואכיל להו ומייתי האי סהדי ומרע ליה לשטרא וליכא לאשתלומי מיניה ואפי' אי אית ליה מקרקעי למלוה לא כתבינא אדרכתא אמטלטלי דילמא תכסוף קרקע של מלוה וליכא לאישתלומי מיניה וכי כתבינן אדרכתא אנכסיה מודעינן ליה וה"מ מקרוב אבל מרחוק לא ואי תימא שיירתא משהין ליה עד דאתיין שיירתא עד תריסר ירחי שתא כי הא דרבינא שהייה למריה דאחא בר סמא עד תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתיא שיירתא מבי חוזאי ולא היא מריה דאחא גברא אלמא הוא ואי הוה נפלה אדרכתא לידיה תו לא הוה אפשר לאפוקי מיניה אלא הכא דאזיל שליחא בתלתא בשבא ואתא בארבע דקאי בחמשא בי דינא. ועוד כתב בחזקת הבתים אקייום השטר:
793
794[שם]
ואמר רבא שליחא דרבנן שמעמיד איש לדין ואחז לבית דין ואמר אינו רוצה לבוא מהימנינן ליה כבי תרי דלא משקר בבי דינא וה"מ בשמתא. אבל לפתיחא לכתוב שטר לא כתבי' עליה מאי טעמא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזא לפתיחא דכי שרו ליה שמתיה לא שרו ליה עד דיהיב זוזא פתיחא לספרא:
ואמר רבא שליחא דרבנן שמעמיד איש לדין ואחז לבית דין ואמר אינו רוצה לבוא מהימנינן ליה כבי תרי דלא משקר בבי דינא וה"מ בשמתא. אבל לפתיחא לכתוב שטר לא כתבי' עליה מאי טעמא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזא לפתיחא דכי שרו ליה שמתיה לא שרו ליה עד דיהיב זוזא פתיחא לספרא:
794
795[שם]
ואמר רבא מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין על פי אשה ההולכת אצלו לפי דרכה או על פי שכניו וסמכינן עלייהו דעבדי שליחותייהו ואי לא אתי מחזקינן ליה באפקירותא ומשמתינן ליה. ולא אמרן אלא שאין שאותו פלוני בעיר שב"ד עכשיו בה ואמרו לשכניו כשיבוא פלוני אמרו לו לבוא אבל איתיה במתא לא משמתינן ליה דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותייהו דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה וא"ל ואע"ג דליתיה במתא לא אמרן אלא דאתא ביומיה אבל אי לא אתא ביומיה לא מאי טעמא אישתלי ולא אמרו ליה. ואע"ג דאתי ביומיה נמי לא אמרן אלא דלית ליה אורחא אבבא דבי דינא אבל אי אית ליה אורחא אבבא דבי דינא לא מאי טעמא לא אמרי ליה סברי אשכחוה בי דינא ואמרי ליה:
ואמר רבא מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין על פי אשה ההולכת אצלו לפי דרכה או על פי שכניו וסמכינן עלייהו דעבדי שליחותייהו ואי לא אתי מחזקינן ליה באפקירותא ומשמתינן ליה. ולא אמרן אלא שאין שאותו פלוני בעיר שב"ד עכשיו בה ואמרו לשכניו כשיבוא פלוני אמרו לו לבוא אבל איתיה במתא לא משמתינן ליה דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותייהו דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה וא"ל ואע"ג דליתיה במתא לא אמרן אלא דאתא ביומיה אבל אי לא אתא ביומיה לא מאי טעמא אישתלי ולא אמרו ליה. ואע"ג דאתי ביומיה נמי לא אמרן אלא דלית ליה אורחא אבבא דבי דינא אבל אי אית ליה אורחא אבבא דבי דינא לא מאי טעמא לא אמרי ליה סברי אשכחוה בי דינא ואמרי ליה:
795
796[דף קי"ג ע"א]
ואמר רבא האי מאן דכתיבא פתיחא עלויה על דלא אתא לבי דינא כי אתי לדינא קרעינן ליה אבל כל כמה דלא אתי לבי דינא לא קרעינן ליה אע"ג דקאמר אתינא. ומאן דכתיבי עליה פתיחא על דלא ציית דינא דאמרו לו צא תן לו ולא קיים לא מקרעינן ליה לפתיחא עד דציית לדינא ויפרע לו ואע"ג דאמר אפרע לו. ולא היא כיון דאמר צייתנא ואפרע ליה קרעינן ליה לאלתר דדילמא לית ליה זוזי השתא וטרח. אבל למיתי לדינא כל כמה דלא אתא אפקירותא הוא ואע"ג דאמר אתינא אתינא לא קרעינן לפתיחא עד דאתי לבי דינא:
ואמר רבא האי מאן דכתיבא פתיחא עלויה על דלא אתא לבי דינא כי אתי לדינא קרעינן ליה אבל כל כמה דלא אתי לבי דינא לא קרעינן ליה אע"ג דקאמר אתינא. ומאן דכתיבי עליה פתיחא על דלא ציית דינא דאמרו לו צא תן לו ולא קיים לא מקרעינן ליה לפתיחא עד דציית לדינא ויפרע לו ואע"ג דאמר אפרע לו. ולא היא כיון דאמר צייתנא ואפרע ליה קרעינן ליה לאלתר דדילמא לית ליה זוזי השתא וטרח. אבל למיתי לדינא כל כמה דלא אתא אפקירותא הוא ואע"ג דאמר אתינא אתינא לא קרעינן לפתיחא עד דאתי לבי דינא:
796
797פר"ח זצ"ל הני כולהו דרבא הילכתא נינהו:
797
798[שם]
אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני זימנא וזימנא וזימנא ובתר זימנא עד למחר לא כתבינן פתיחא. כלומר קובעין זמן בשני בשבת לבא לבית דין ואם לא יבא ביום שני ממתינין ליה עד יום חמישי ואם לא יבא ביום חמישי ממתינין לו עד יום שני וממתינים לו כל יום שני ואם לא יבא אותו היום למחר כתבינן ליה פתיחא עליה. רב אשי איקלע לבי רב כהנא חזא לההיא איתתא דאקבעוה זימנא בצפרא ולפניא כתיב עלה פתיחא אמר ליה מי לא סבר מר להא דרב חסדא דאמר קובעין זמן שני וחמישי ושני א"ל ה"מ גברא דלא שכיח במתא אבל איתתא דשכיחא במתא דיתבא ולא אתיא מורדת היא. פר"ח זצ"ל וכל כל שהוא כיוצא בה לאלתר הוי מורד וכתבין עליה פתיחא לאלתר:
אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני זימנא וזימנא וזימנא ובתר זימנא עד למחר לא כתבינן פתיחא. כלומר קובעין זמן בשני בשבת לבא לבית דין ואם לא יבא ביום שני ממתינין ליה עד יום חמישי ואם לא יבא ביום חמישי ממתינין לו עד יום שני וממתינים לו כל יום שני ואם לא יבא אותו היום למחר כתבינן ליה פתיחא עליה. רב אשי איקלע לבי רב כהנא חזא לההיא איתתא דאקבעוה זימנא בצפרא ולפניא כתיב עלה פתיחא אמר ליה מי לא סבר מר להא דרב חסדא דאמר קובעין זמן שני וחמישי ושני א"ל ה"מ גברא דלא שכיח במתא אבל איתתא דשכיחא במתא דיתבא ולא אתיא מורדת היא. פר"ח זצ"ל וכל כל שהוא כיוצא בה לאלתר הוי מורד וכתבין עליה פתיחא לאלתר:
798
799[שם]
אמר רב כהנא לא מקבעינן זימנא לבא לבית דין לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי שבהן קציר ובציר ולא במעלי שבי ולא במעלי יומי טבי. אבל מניסן לבתר ניסן מתשרי ולבתר תשרי מקביעינן. בניסן שולחין לו שיבוא ליום פלוני לאייר וכן בתשרי שולחין לו שיבא ליום פלוני במרחשון. אבל ממעלי שבתא לבתר שבתא לא מקבעינן משום דמטריד ומישתלי להזמינו:
אמר רב כהנא לא מקבעינן זימנא לבא לבית דין לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי שבהן קציר ובציר ולא במעלי שבי ולא במעלי יומי טבי. אבל מניסן לבתר ניסן מתשרי ולבתר תשרי מקביעינן. בניסן שולחין לו שיבוא ליום פלוני לאייר וכן בתשרי שולחין לו שיבא ליום פלוני במרחשון. אבל ממעלי שבתא לבתר שבתא לא מקבעינן משום דמטריד ומישתלי להזמינו:
799
800[שם]
אמר רב נחמן לא מקביעינן זימנא לא לבני כלה בכלה כשבאין לשמוע דרשה שבכל שבת ושבת אין אומרים בא ביום שני לדין דמימנעי ולא אתו לכלה. לא לבני ריגלא בריגלא כשבאין לשמוע הלכות הרגל קודם לרגל ל' יום. כי אתו לקמיה דרב נחמן התובעין ביומא דכלה ובריגלא להזמין בעלי דינים לדין אמר להו וכי לדידכו כניפינהו:
אמר רב נחמן לא מקביעינן זימנא לא לבני כלה בכלה כשבאין לשמוע דרשה שבכל שבת ושבת אין אומרים בא ביום שני לדין דמימנעי ולא אתו לכלה. לא לבני ריגלא בריגלא כשבאין לשמוע הלכות הרגל קודם לרגל ל' יום. כי אתו לקמיה דרב נחמן התובעין ביומא דכלה ובריגלא להזמין בעלי דינים לדין אמר להו וכי לדידכו כניפינהו:
800
801והאידנא דאיכא דמאין שמבריחין עצמן מן הדין חיישינן אם לא עכשיו אימתי. כתב רבינו אבי העזרי זצ"ל שכן נהגו הקדמונים שאין קובלים על שום אדם בבית הכנסת בניסן ובימים הנוראים ואם באו מן הכפרים למנין קובעין להם זמן אחר הרגל לירד לדין ואם יש חשש דהיה ורמאות יורדין לאלתר לדין:
801
802[שם]
מתני' אין פורטין סלעין בפרוטות ליטול הפרוטות מתיבת המוכסין שנותנין בה מעות הכסף ולא מכיס של גבאי המלך שנותנין כסף גולגולת וארנוניא לפי שהן גזל ואין נוטלין מהם צדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו של מוכס ממעות שלו או מן השוק אם יש לו מעות בשוק שאינן לקוחין בתיבתו לפנינו. תנא אבל נותן לו דינר אם חייב לו פרוטות למוכס מן המכס בשוה חצי דינר ואין לו פרוטות נותן לו דינר כסף ומקבל ממנו פרוטה בשווה חציו מפני שהוא כמציל מידו. והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וזה יהודי שקיבל המכס בדבר קצוב בכל שנה בכך וכך אינו גזלן. רב חיננא בר רב כהנא אמר במוכס שאין לו קצבה אלא נוטל ככל חפצו. דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו שלא מאת המלך:
מתני' אין פורטין סלעין בפרוטות ליטול הפרוטות מתיבת המוכסין שנותנין בה מעות הכסף ולא מכיס של גבאי המלך שנותנין כסף גולגולת וארנוניא לפי שהן גזל ואין נוטלין מהם צדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו של מוכס ממעות שלו או מן השוק אם יש לו מעות בשוק שאינן לקוחין בתיבתו לפנינו. תנא אבל נותן לו דינר אם חייב לו פרוטות למוכס מן המכס בשוה חצי דינר ואין לו פרוטות נותן לו דינר כסף ומקבל ממנו פרוטה בשווה חציו מפני שהוא כמציל מידו. והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וזה יהודי שקיבל המכס בדבר קצוב בכל שנה בכך וכך אינו גזלן. רב חיננא בר רב כהנא אמר במוכס שאין לו קצבה אלא נוטל ככל חפצו. דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו שלא מאת המלך:
802
803[שם]
תניא אסור להבריח בהם את המכס בבגדי כלאים . בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מר סבר דבר שאין מתכוין אסור ומר סבר דבר שאין מתכוין מותר אלא להבריח את המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. אמר רב חיננא בי רב כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה. דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו. רב אשי אמר הכא במאי עסקינן במוכס עכומ"ז וכדתניא ישראל ועכומ"ז שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו. בדיני אומות העולם זכהו ואמור לו כך הוא דינכם ואם לאו באין עליו בעקיפין בעלילות עד שפוטרין (אותו) את ישראל דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אין באין עליו מפני קידוש השם אבל היכא דליכא קידוש השם שאינו מבין שזה מכזב (זגילו) שרי. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וקיימא לן כרב אשי דבתראה הוא:
תניא אסור להבריח בהם את המכס בבגדי כלאים . בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מר סבר דבר שאין מתכוין אסור ומר סבר דבר שאין מתכוין מותר אלא להבריח את המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. אמר רב חיננא בי רב כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה. דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו. רב אשי אמר הכא במאי עסקינן במוכס עכומ"ז וכדתניא ישראל ועכומ"ז שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו. בדיני אומות העולם זכהו ואמור לו כך הוא דינכם ואם לאו באין עליו בעקיפין בעלילות עד שפוטרין (אותו) את ישראל דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אין באין עליו מפני קידוש השם אבל היכא דליכא קידוש השם שאינו מבין שזה מכזב (זגילו) שרי. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וקיימא לן כרב אשי דבתראה הוא:
803
804[שם ע"ב]
אמר רב ביבי בר גוזלא אמר ר' שמעון חסידא גזל עכומ"ז אסור אבידתו מותרת. גזילו אסור כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנין לגזל עכומ"ז שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שמסורין בידך ולא בזמן שאין מסורין בידך. אבידתו מותרת (מותרת) כי הא דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבידת עכומ"ז שהיא מותרת שנאמר וכן תעשה לכל אבידת אחיך ולא אבידת עכומ"ז. תניא ר' פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול ה' אף אבידתו אסורה:
אמר רב ביבי בר גוזלא אמר ר' שמעון חסידא גזל עכומ"ז אסור אבידתו מותרת. גזילו אסור כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנין לגזל עכומ"ז שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שמסורין בידך ולא בזמן שאין מסורין בידך. אבידתו מותרת (מותרת) כי הא דאמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבידת עכומ"ז שהיא מותרת שנאמר וכן תעשה לכל אבידת אחיך ולא אבידת עכומ"ז. תניא ר' פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול ה' אף אבידתו אסורה:
804
805פר"ח זצ"ל מסקנא דשמעתין גזל הגוי בזמן הזה אסור. שמואל טעות עכומ"ז מותר היה חייב לו מעות וטעה בחשבון דליכא חילול השם מותר. שמואל זבן לקנא דדהבא במר דפויזא מההוא עכומ"ז ואבלע ליה זוזא. פי' קנה מזרק של זהב מן הגוי בחזקת של נחשת ועוד טעות אחר שעיכב זוז אחד מדמיו והטעהו בחשבון. כך פירש"י זצ"ל. אבל פר"ח זצ"ל ואבלע ליה זוזא נתן לו זוזא יתירה כדי שיאמר העכומ"ז בדעתו הטעיתי הקונה בכסף וימהר לילך ולא ידקדק מה מכר. וכן כתב באלפס ואבלע ליה זוזא יתירא. רב כהנא זבן מאה ועשרין חביות מעכומ"ז בכלל שהן מאה א"ל חזי דעלך קא סמיכנא פי' רש"י זצ"ל וא"ל רב כהנא לעכומ"ז חזי דעלך קא סמיכנא הוה אסור. רבינא זבן דיקלא לצלוחי הוא וההוא עכומ"ז א"ל לשמעיה קדים ואייתי ליה דעיקרא פי' פסקים על צד העיקר שהם עבים דעכומ"ז מניינא הוא דידע דמנין הפסקים מנה אבל לא ידע כמה דקין יש וכמה גסין יש:
805
806רב אשי הוה אזיל בארבא חזי הני שיבשי פי' זמורות דתלו לבר מפרדיסא ותלו בהו קטפי פי' אשכולות א"ל לשמעיה סק חזי אי דישראל הוי לא תייתי אי דעכומ"ז אייתי לי שמעיה ההוא עכומ"ז א"ל דעכומ"ז שרי א"ל הכי קאמינא ליה אי דעכומ"ז הוא אייתי דקא שקיל דמי אי דישראל הוא לא תיתי לי דלא שקיל דמי. כתב רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל מספקא לר' אם היה בדעתו של רב אשי כמו שהשיב לו או כמו שהיה סובר העכומ"ז. ואומר ר' דמשמע שלא היה רוצה לומר כמו שהיה העכומ"ז סובר דא"כ היה סובר דגזל העכומ"ז מותר שאין חילוק בין גזילו לגניבתו שאם גניבתו אסור כ"ש גזילו אסור שיש חילול השם טפי אע"פ שפעמים אינו יודע עד לבסוף. ובכל הך שמעתא לא מייתי אלא מידי דאסירי גזילו ולא אייתי מילתא דשריא ליה כגון תנאי דד' מקבל. ע"כ משמע שהיה בדעתו כמו שהשיב להעכומ"ז. עכ"ל:
806
807הרי פי' דרב אשי סבר גזל הגוי אסור. ובפר"ח זצ"ל כתב ממעשה דרבינא ורב אשי טעות' דעכומ"ז שרי:
807
808כתב מר רב צדוק גאון דאם הפקיד או הלוה גוי לישראל ומת ואינו משיב ליורשיו קאי בעון. וכתב רבינו אבי העזרי זצ"ל בפ"ק דקידושין וודאי אם ידוע ליורשיו או לאחרים חייב להשיב דכיון דהם תובעים אותו הרי גזל וקיימא לן גזל עכומ"ז אסור ואבידתו מותרת ואם ידוע לו מחזיר מפני קידוש השם וטעותו מותר כעובדא דשמואל. וה"מ שהעכומ"ז טעה מעצמו אבל לא שמטעהו דהא שמואל גופיה אמר בפ' גיד הנשה אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעכומ"ז ולא יהא דעתו חמור מממונו. ואם אינו ידוע לו אינו חייב הירושה להשיב דגזל נמי לא הוי אלא כמו ויגזול את החנית ודומיא ואכלת את כל העמים שהיו נוטלים בזרוע ואפי' ידוע. אלא שמרחיקין מן הדומה לכיעור. ואם בעל נפש הוא יחזור דפ' אלו הן הנשרפין משמע דבמקום שיש חילול השם מיחייב ליה להדורי ליה אבידתו. ובירושלמי אפי' אם אין ידוע [שיש] (שאז) חילול ה' אם יש קידוש השם חייב להחזיר דגרסי' פ' אלו מציאות בירושלמי שמעון בן שטח הוה עסיק בהדין כיתנא אמרו ליה תלמידיו ארפי מינן ואנן מינך ואנן זבנין לך חד חמר ולית את לעי סגין. אזלין וזבנין ליה חד חמר מן חד סרקאי ותלי ביה ההוא מרגניתא אתון לגביה אמרין ליה. מאן כדון לית את צריך לעי תוכו אמר להון למה. אמרו ליה (אמרין ליה) זבנין לך חד חמר מן חד סרקאי ותלי ביה חדא מרגניתא אמר לון ידע ביה מרא אמרי' ליה לא. אמר לון אזול חזור לכו. אמר רב הונא בר ביבי גזל התיבון קומי ר' אפי' למ"ד גזל גוי אסור כל עמא מודו שאבידתו מותרת מה אתון סברין שמעון בן שטח כדבריו הוה בעי שמעון בן שטח הוה בעי משמע בריך הוא אלהון דיהודאי ואיכא התם טפי עובדי בכי האי גוונא:
808
809[שם]
אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועבדינן עלוייהו. אמר ליה אביי ודילמא דאיאוש מרוותייהו מינייהו א"ל אי לא דדינא הוא היכי מיאשי. פי' רש"י זצ"ל כלומר מי הוי יאוש והא יאוש כדי הוא ואין כאן שינוי רשות ושינוי מעשה נמי ליכא דהשתא נמי גובי דדיקלא מיקרו. ורבינו שמואל בר יצחק זצ"ל פי' אי לאו דדינא הוא אמאי מיאשי היה להם לתבוע בני אדם העוברין עליהן בדין אלא ודאי מתיאשין שבדין לא הוו משלמין כלום דדינא דמלכותא דינא א"ל והא לא קא עבדי שלוחין כדאמר מלכא דמלכא אמר בכולי באגא ואינהו (ואינהו) שקלי מחד ואישתכח דלאו דינא דמלכותא הוא ואמאי עבדינהו עלייהו א"ל שליחא דמלכא כי מלכא ולא טרחי כלומר אין עליו לטרוח מזה אחד ומזה אחד איהו הוא דקא מפסיד אנפשיה דבעי מיתבא בדינא ומישקל דמי. פר"ח זצ"ל וקיימא לן כוותיה דשמואל דהא רבא קאי כוותיה ומחזיק לטעמיה:
אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועבדינן עלוייהו. אמר ליה אביי ודילמא דאיאוש מרוותייהו מינייהו א"ל אי לא דדינא הוא היכי מיאשי. פי' רש"י זצ"ל כלומר מי הוי יאוש והא יאוש כדי הוא ואין כאן שינוי רשות ושינוי מעשה נמי ליכא דהשתא נמי גובי דדיקלא מיקרו. ורבינו שמואל בר יצחק זצ"ל פי' אי לאו דדינא הוא אמאי מיאשי היה להם לתבוע בני אדם העוברין עליהן בדין אלא ודאי מתיאשין שבדין לא הוו משלמין כלום דדינא דמלכותא דינא א"ל והא לא קא עבדי שלוחין כדאמר מלכא דמלכא אמר בכולי באגא ואינהו (ואינהו) שקלי מחד ואישתכח דלאו דינא דמלכותא הוא ואמאי עבדינהו עלייהו א"ל שליחא דמלכא כי מלכא ולא טרחי כלומר אין עליו לטרוח מזה אחד ומזה אחד איהו הוא דקא מפסיד אנפשיה דבעי מיתבא בדינא ומישקל דמי. פר"ח זצ"ל וקיימא לן כוותיה דשמואל דהא רבא קאי כוותיה ומחזיק לטעמיה:
809
810כתב רבי' אבי העזרי ז"ל יש מפרשים דדוקא בקרקע שייך למימר דינא דמלכותא דינא ויש אומרים אפילו בין שאר עניני ממון ולא הכריע. ורבינו אליעזר בר שמואל זצ"ל ממיץ כתב בפ' ארבעה נדרים אומר ר' דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא כשהמלך משוה מדותיו על כל בני מלכותו אבל אם משנה למדינה אחת לא הוי דיניה דינא כדתנן בגיטין לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה ומפרשי' דין סיקריקון דאגב אונסיה גמר ומקנה ואי לאו משום דאניס לא קני ואע"ג שמצות המלך היתה. ובמלכי ישראל לא אמ' דיניה דינא כדאמרי' בסנהדרין לא נאמ' פרשת המלך בשמואל אלא ליראם ולבהלם. אבל המלך אסור בכל מה שאסור בפרשה אפי' למ"ד מלך מותר בו היינו דוקא באמור בפרשה. ולי נראה דלא אמרינן דיניה דינא אלא בקרקעו' ובמשפטי' התלוים בקרקעות כגון מכס שאומ' לא יעבור אדם בארצו אם לא יתן מכס וכדאמ' בחזקת הבתים דאריסתא דפרסאי עד ארבעין שנין ואמר נמי דמלכא אמר דיהיב טסקא ליכיל ארעא וגם כרגא דאקרקיף גברא שאמר לא יהא בארצי אם לא יתן כך וכך והיינו טעמא ודדיניה דינא שהארץ שלו היא ואינו רשאי אדם שיעבור בארצו אם לא כמצותו. אבל אם קוצב על מלכות שאינו שלו ושכבשו בגולה כי ההיא דסיקריקון דגיטין או אדם שאינו חפץ בארצו לאו כל כמיניה למיגזליה. ומלכי ישראל אין דיניהם דין שארץ ישראל נתלה לכל אחד ואחד מישראל ואינה של מלך אבל באוה"ע כן דינם שכל הארץ למלך והוא הדין בכל ההדיוטות שהם קצבו שלא יהנה אדם מארצם אלא בקצבתם שדיניהם דין ושמואל הא קמ"ל דכל הארץ למלך היא והיינו דאמר בהגוזל בתרא דקטלי דיקלי וגשרי גישרי שהדקלים והקרקעות שלו הם. עכ"ל:
810
811[שם]
אמר רבא מאן דמשתכח אבי דרי פרע מנתא דמלכא פי' רש"י זצ"ל היו ארבעה שותפין בגורן והביאו השלשה חלקם בביתם והרביעי נמצא בגורן פרע מנתא דמלכא בשביל כולם ואם גבאי זה ישראל הוא שקנה המס מן המלך אין בו משום גזל דדינא דמלכותא הכי הוא וה"מ בשותפי' כדפר' אבל אריסא לא מאי טעמ' אריסותיה הוא דמפיק ואין עליו לפרוע חלק בעל הבית:
אמר רבא מאן דמשתכח אבי דרי פרע מנתא דמלכא פי' רש"י זצ"ל היו ארבעה שותפין בגורן והביאו השלשה חלקם בביתם והרביעי נמצא בגורן פרע מנתא דמלכא בשביל כולם ואם גבאי זה ישראל הוא שקנה המס מן המלך אין בו משום גזל דדינא דמלכותא הכי הוא וה"מ בשותפי' כדפר' אבל אריסא לא מאי טעמ' אריסותיה הוא דמפיק ואין עליו לפרוע חלק בעל הבית:
811
812[שם]
ואמר רבא בר מתא אבד מתא מיעביט וה"מ בכולדא ובכרגא דשתא דא אבל חליפא לה שתא כיון דמיפייס מלכא לא. פי' רש"י זצ"ל רשות ביד ישראל גבאי המלך למשכן בן העיר עבור בן עירו דדינא דמלכותא הכי הוא וה"מ בכולדי אכולא דארעא מס קרקע שאכל פירותיה וכרגא כסף גולגולת דשתא דא אבל שתא דחליף חליף והגבאי פרע כבר למלך כל קצבה שקיבל עליו של שנה שעברה ומעתה המס שלו ואין לו כח למשכן את זה חבירו. עכ"ל:
ואמר רבא בר מתא אבד מתא מיעביט וה"מ בכולדא ובכרגא דשתא דא אבל חליפא לה שתא כיון דמיפייס מלכא לא. פי' רש"י זצ"ל רשות ביד ישראל גבאי המלך למשכן בן העיר עבור בן עירו דדינא דמלכותא הכי הוא וה"מ בכולדי אכולא דארעא מס קרקע שאכל פירותיה וכרגא כסף גולגולת דשתא דא אבל שתא דחליף חליף והגבאי פרע כבר למלך כל קצבה שקיבל עליו של שנה שעברה ומעתה המס שלו ואין לו כח למשכן את זה חבירו. עכ"ל:
812
813ופר"ח זצ"ל ראובן ושמעון במדינה אחת וברח ראובן. ושמעון מתמשכן על של ראובן ופורע מנת המלך וחוזר הוא ופורע מראובן. ירושלמי לקמן בפרקין ובפ' שני דייני נזירות ר' יהושע בן לוי אמר אין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולת. רב אמר דן יכיל למימר ליה את שרי עביטיך מינאי פי' אין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו כלומר שאם ראובן חייב למלוה שלו גוי או ישראל והלך אותו המלוה ותפס את שמעון בן עירו ומשכנו בעבור ראובן והלך שמעון ונתפשר עם זה המלוה ונתן לו כסף או משכון אין הראובן חייב לשמעון כלום כי המלוה הזה שלא כדין תפס את שמעון אלא בארנון ובגולגולת פי' אלא א"כ תפסו גבאי המלך את שמעון בעבור ראובן בן עירו שהיה חייב אותו ראובן ארנון או גולגולת פי' מס קרקע שאכל פירותיה או כסף גולגולת. ורב אמר אפילו היה חייב ראובן שאר חוב ותפס המלוה את שמעון בעבורו יכול לומר שמעון את שרי עביטיך מינאי וחייב ראובן לפרוע לשמעון כמה שנתפשר עם המלוה ומסיים עלה דרב פרק שני דייני נזירות חייליה דרב מן הדא הגוזל את השדה ונטלוה מסיקין אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ולא שמע דמר ר' יוחנן קנס קנסו בגזלן. ולקמן בירושלמי היא אמר ר' יוחנן והלא אמרו קרקע אינה נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה אחר קנס קנסוהו. הילכך ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן תרוייהו פליגי אדרב הילכך ליתא לדרב וקיימא לן כר' יהושע בן לוי. הילכך אם ראובן חייב למלוה גוי או ישראל והלך אותו המלוה ותפש את שמעון בן עירו של ראובן ונתפשר עמו שמעון ונתן לו כסף או משכון אין הראובן חייב לשמעון כלום אבל אם תפשו בעבור ארנון וגולגולת שהיה ראובן חייב לגבאי המלך ופרע שמעון בעבורו חייב ראובן לפרוע לשמעון:
813
814וכבר בא מעשה לפני מ"ו רבי' שמחה זצ"ל ודן כריב"ל ושלח הדברים לרבי' יצחק בר אברהם זצ"ל והודה לדבריו:
814
815[שם]
ואמר רבא הני מידרי דיירי בתוך התחום אסור ליקח מהם משום דעריבה חיות' דמתא בהדייהו חוץ לתחום מותר ליקח מהם. אמר רבינא אם היו בעלים מרדפין אחריהם אפי' חוץ לתחום נמי אסור ליקח מהן פי' רש"י זצ"ל מידרי דיירי גוים שיש בהמות ומובילים בהן בשכר אסור ליקח מהם בהמה שמא נתחברה עם בהמותיו בהמה של ישראל. ור"ח זצ"ל פי' מידרי דיירי הצאן שנכנסין לדיר בתוך התחום אסור לקנות מבעלים הדיר מזבל מאי טעמא מיערבא בהמות של מדינה בדיר וכגון גזל הוא זה הזבל אבל מחוץ לתחום זה הדיר מותר שמתיאשים הבעלים ואם היו בעלים מרדפין אחריהם לקבץ זבלם אפי' חוץ לתחום אסור:
ואמר רבא הני מידרי דיירי בתוך התחום אסור ליקח מהם משום דעריבה חיות' דמתא בהדייהו חוץ לתחום מותר ליקח מהם. אמר רבינא אם היו בעלים מרדפין אחריהם אפי' חוץ לתחום נמי אסור ליקח מהן פי' רש"י זצ"ל מידרי דיירי גוים שיש בהמות ומובילים בהן בשכר אסור ליקח מהם בהמה שמא נתחברה עם בהמותיו בהמה של ישראל. ור"ח זצ"ל פי' מידרי דיירי הצאן שנכנסין לדיר בתוך התחום אסור לקנות מבעלים הדיר מזבל מאי טעמא מיערבא בהמות של מדינה בדיר וכגון גזל הוא זה הזבל אבל מחוץ לתחום זה הדיר מותר שמתיאשים הבעלים ואם היו בעלים מרדפין אחריהם לקבץ זבלם אפי' חוץ לתחום אסור:
815
816[שם]
מכריז רבא ואיתימא רב הונא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי ישראל דידע סהדותא לגוי אישראל חברי' ואזיל ואסהיד ליה בי גוים כיון דגוים מפקי ממונא אפומא דחד משמתינן ליה שהפסידו שלא כדין ולא אמרו אלא חד אבל בתרי לא וה"מ בי מנוסתא פי' בני כפר שאין מקפידין לדון כמשפט אנסין ודנין בחזקה. אבל בי דואר פי' שולטן אינהו נמי כל חד סהדא אממותא שרי ליה על בעל דין להכחיש את העד כדין תודה:
מכריז רבא ואיתימא רב הונא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי ישראל דידע סהדותא לגוי אישראל חברי' ואזיל ואסהיד ליה בי גוים כיון דגוים מפקי ממונא אפומא דחד משמתינן ליה שהפסידו שלא כדין ולא אמרו אלא חד אבל בתרי לא וה"מ בי מנוסתא פי' בני כפר שאין מקפידין לדון כמשפט אנסין ודנין בחזקה. אבל בי דואר פי' שולטן אינהו נמי כל חד סהדא אממותא שרי ליה על בעל דין להכחיש את העד כדין תודה:
816
817[דף קי"ד ע"א]
אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן אדם חשוב מהו כיון דמהימן ליה כבי תרי לא מיבעי ליה למימר אסהודי או"ד כיון דלא איפשר ליה לאשתמוטי לית לן בה תיקו:
אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן אדם חשוב מהו כיון דמהימן ליה כבי תרי לא מיבעי ליה למימר אסהודי או"ד כיון דלא איפשר ליה לאשתמוטי לית לן בה תיקו:
817
818כתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל שאם מתחילת הדבר לקחוהו לעדות חילול השם הוא ויכול להעיד לו אם אינו סכנת נפשות:
818
819[שם]
אמר רב אשי האי מאן דזבין ארעא לגוי אמיצרא דישראל חברי' משמתי' לי' עד דקביל עלי' כל אונס' דמתיליד לי':
אמר רב אשי האי מאן דזבין ארעא לגוי אמיצרא דישראל חברי' משמתי' לי' עד דקביל עלי' כל אונס' דמתיליד לי':
819
820[שם]
מתני' נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו הליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהם. תניא ומחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קנה וכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה. איכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קנה. מיהו אם אמר הלה אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. וקיימא לן כלישנא קמא דיאוש כדי בגזילה לא קני כרב יוסף בפ' מרובה דאמר דיאוש כדי בגזילה לא קני אפי' מדרבנן וכן פסק התם מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל בפ' מרובה דיאוש כדי לא קני בגזל דבאיסורא אתא לידיה. אבל רב האי גאון זצ"ל פי' בספר מקח וממכר שהגזלן קונה ביאוש בעלים ומותר לקנות ממנו מה שגזל וסמך אאיכא דאמרי דשמעתין:
מתני' נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו הליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהם. תניא ומחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קנה וכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה. איכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים מאי טעמא קסבר יאוש כדי לא קנה. מיהו אם אמר הלה אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. וקיימא לן כלישנא קמא דיאוש כדי בגזילה לא קני כרב יוסף בפ' מרובה דאמר דיאוש כדי בגזילה לא קני אפי' מדרבנן וכן פסק התם מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל בפ' מרובה דיאוש כדי לא קני בגזל דבאיסורא אתא לידיה. אבל רב האי גאון זצ"ל פי' בספר מקח וממכר שהגזלן קונה ביאוש בעלים ומותר לקנות ממנו מה שגזל וסמך אאיכא דאמרי דשמעתין:
820
821[שם]
מתני' המציל מן הנהר או מן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. נתיאשו אין הא סתמא לא. אמר רב אשי לא שנו אלא בליסטים גוי דדייני בגיותני כלו' בגאוה ובזרוע. אבל ישראל כיון דאמרי ליה צא תן לו ואין חובטים אותו במקלות לא דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת אפי' סתמא נמי אייאושי מיאש. הכא משמע משום גזילה בגזלן ישראל קני ומותר ליקח ממנו כדברי רב האי גאון זצ"ל:
מתני' המציל מן הנהר או מן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. נתיאשו אין הא סתמא לא. אמר רב אשי לא שנו אלא בליסטים גוי דדייני בגיותני כלו' בגאוה ובזרוע. אבל ישראל כיון דאמרי ליה צא תן לו ואין חובטים אותו במקלות לא דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת אפי' סתמא נמי אייאושי מיאש. הכא משמע משום גזילה בגזלן ישראל קני ומותר ליקח ממנו כדברי רב האי גאון זצ"ל:
821
822[שם]
מתני' אמר ר' יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מיכן יצא נחיל של דבורים זה כלו' גדוד של דבורים זה ומהלך לתוך שדהו ונוטל את נחילו ואם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא יקוץ את הסוכה שאם נתישבו הדבורים על סוכת האילן וירא ליטלן אחת אחת שלא יברחו לא יקוץ את הסוכה להוליכן כולן ביחד ואפי' על מנת ליתן דמים. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף קוצץ ונותן דמים:
מתני' אמר ר' יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה או קטן לומר מיכן יצא נחיל של דבורים זה כלו' גדוד של דבורים זה ומהלך לתוך שדהו ונוטל את נחילו ואם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא יקוץ את הסוכה שאם נתישבו הדבורים על סוכת האילן וירא ליטלן אחת אחת שלא יברחו לא יקוץ את הסוכה להוליכן כולן ביחד ואפי' על מנת ליתן דמים. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף קוצץ ונותן דמים:
822
823[שם ע"ב]
ואשה וקטן בני עדות נינהו אמר רב יהודה אמר שמואל הב"ע כגון שהבעלים מרדפין אחריהן קודם דברי אשה וקטן והן מסיחין לפי תומן מיכן יצא נחיל של דבורי' זה. אמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד א"ל רבינא לרב אשי והא נחיל של דבורים דמסיח לפי תומו הוא. א"ל שאני נחיל של דבורים דתקנתא דרבנן כלומר קנין דרבנן הוא דאין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום:
ואשה וקטן בני עדות נינהו אמר רב יהודה אמר שמואל הב"ע כגון שהבעלים מרדפין אחריהן קודם דברי אשה וקטן והן מסיחין לפי תומן מיכן יצא נחיל של דבורי' זה. אמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד א"ל רבינא לרב אשי והא נחיל של דבורים דמסיח לפי תומו הוא. א"ל שאני נחיל של דבורים דתקנתא דרבנן כלומר קנין דרבנן הוא דאין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום:
823
824שמעינן מהכא דכל ממון שאין בו גזל אלא מדרבנן אשה וקטן מסיתין לפי תומן נאמנין. ירושלמי ר' אחא ור' חיננא בר פפי בשם ר' יוחנן מתניתין בנחיל שגזילו מן ההלכה ובפורח ובלבד על אתר. אבל אם יצא וחזר אני אומר לא אמרו אלא מפני היראה והפיתוי ואיתא נמי בירוש' שלהי פ"ב:
824
825[שם]
תניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר תנאי בית דין הוא שיהא יורד זה לתוך שדה חבירו וקוצץ סוכתו של חבירו מתוך נחילו שלו. ותנאי ב"ד הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל את דובשנו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. ותנאי ב"ד הוא שיהא זה מפרק עציו וטוען פשתן של חבירו ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו שעל מנת הנחיל יהושע לישראל את הארץ. פר"ח זצ"ל כולן פשוטין הן ולא הוצרכנו לכותבן אלא מפני שהן הלכות. הרי סובר שהלכה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. ורבינו יצחק אלפסי זצ"ל כתב חזינן מאן דאמר הני כולהו הילכתא נינהו ואנן לא סבירא לן הכי דקיימא לן כמתניתין דתנן אין לו אלא שכרו וגרסי' נמי בסוף פ' מרובה בענין עשרה תנאים שהתנה יהושע. ותו ליכא והאיכא דאמר ר' יהודה בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו וצוברו כל שלשים יום ברשות הרבים כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. והא איכא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כו' ופרקי' דיחיד לא קאמר:
תניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר תנאי בית דין הוא שיהא יורד זה לתוך שדה חבירו וקוצץ סוכתו של חבירו מתוך נחילו שלו. ותנאי ב"ד הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל את דובשנו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. ותנאי ב"ד הוא שיהא זה מפרק עציו וטוען פשתן של חבירו ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו שעל מנת הנחיל יהושע לישראל את הארץ. פר"ח זצ"ל כולן פשוטין הן ולא הוצרכנו לכותבן אלא מפני שהן הלכות. הרי סובר שהלכה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. ורבינו יצחק אלפסי זצ"ל כתב חזינן מאן דאמר הני כולהו הילכתא נינהו ואנן לא סבירא לן הכי דקיימא לן כמתניתין דתנן אין לו אלא שכרו וגרסי' נמי בסוף פ' מרובה בענין עשרה תנאים שהתנה יהושע. ותו ליכא והאיכא דאמר ר' יהודה בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו וצוברו כל שלשים יום ברשות הרבים כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. והא איכא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כו' ופרקי' דיחיד לא קאמר:
825
826ושמעינן מינה דהא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לאו הילכתא נינהו. ומו' רבי' אבי העזרי זצ"ל כתב דאינה ראיה דהא בסוף כל הגט קאמר שמואל כיחידאה לא מוקים ואע"ג דאיהו גופיה פסיק כוותיה בפ' שנים אוחזין דעשו את שאינו זוכה כזוכה:
826
827[שם]
מתני' המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע הלוקח כמה הוציא ויטול ויחזיר לו כליו וספריו ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר מכרו לאחר ונטלם זה ממנו. אמרי וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי דילמא הוא ניהו דקא מפיק האי שמא אמר רב יהודה הב"ע כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו לי כליי. ודילמא עילא מצא. רב כהנא מסיים בה משמיה דרב כגון שהיתה מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך הבית יצאו ואנרקראות של כלים על כתפיהם והכל אומרין נגנבו כליו של פלוני. דילמא כלים נגנבו וספרים לא נגנבו. אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דקאמרי נמי ספרים. דילמא זוטרי וקאמר הוא רברבי אמר ר' יוסי בר חנינא דקאמר ספר פלוני ופלוני. ודילמא עתיקי וקאמר איהו חדתי אמר ר' אבהו באומר הללו כליו של פלוני הללו ספריו של פלוני. אמר רבא לא שנו אלא בבעל הבית העשוי למכור את כליו אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו כולי האי לא צריך. פירש"י זצ"ל לא צריך לאהדורי כולי האי דאמר ספר פלוני ופלוני. ודילמא איצטריכו ליה זוזי וזבין אמר רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר פירש"י זצ"ל דלפני יאוש איירי מתני' וכן פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאי לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות לא היה חייב להחזירם. ופי' דבספרים הוי לעולם לפני יאוש שאין רגילות להתיאש מספרים דבגנבי גוים ודאי לא מיירי ולא מייאש אפי' בכלים כיון דדייני בגיוותני כדאמ' לעיל אלא אפי' בגנב ישראל אין רגילין להתיאש מספרים שאין באים אלא לידי ישראל והגנבים רגילים למוכרו לישראל וחוזרין לבסוף לישראל. ובכלים נמי איכא למימר דמיירי לפני יאוש אפילו לרבנן דאמרו סתם גניבה יאוש בעלים היא ומיירי כגון שהבעלים מרדפין אחר הגניבה וסמוך לשעת הגניבה הכירם וידוע שלא נתיאש מהם מעולם. ומ"מ נוטל מה שנתן מפני תקנת השוק שלא יוכל שום אדם לקנות שום דבר שיתירא שמא נגנב ויצטרך להחזיר בחנם:
מתני' המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע הלוקח כמה הוציא ויטול ויחזיר לו כליו וספריו ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר מכרו לאחר ונטלם זה ממנו. אמרי וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי דילמא הוא ניהו דקא מפיק האי שמא אמר רב יהודה הב"ע כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ואמר נגנבו לי כליי. ודילמא עילא מצא. רב כהנא מסיים בה משמיה דרב כגון שהיתה מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך הבית יצאו ואנרקראות של כלים על כתפיהם והכל אומרין נגנבו כליו של פלוני. דילמא כלים נגנבו וספרים לא נגנבו. אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דקאמרי נמי ספרים. דילמא זוטרי וקאמר הוא רברבי אמר ר' יוסי בר חנינא דקאמר ספר פלוני ופלוני. ודילמא עתיקי וקאמר איהו חדתי אמר ר' אבהו באומר הללו כליו של פלוני הללו ספריו של פלוני. אמר רבא לא שנו אלא בבעל הבית העשוי למכור את כליו אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו כולי האי לא צריך. פירש"י זצ"ל לא צריך לאהדורי כולי האי דאמר ספר פלוני ופלוני. ודילמא איצטריכו ליה זוזי וזבין אמר רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר פירש"י זצ"ל דלפני יאוש איירי מתני' וכן פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאי לאחר יאוש דאיכא יאוש ושינוי רשות לא היה חייב להחזירם. ופי' דבספרים הוי לעולם לפני יאוש שאין רגילות להתיאש מספרים דבגנבי גוים ודאי לא מיירי ולא מייאש אפי' בכלים כיון דדייני בגיוותני כדאמ' לעיל אלא אפי' בגנב ישראל אין רגילין להתיאש מספרים שאין באים אלא לידי ישראל והגנבים רגילים למוכרו לישראל וחוזרין לבסוף לישראל. ובכלים נמי איכא למימר דמיירי לפני יאוש אפילו לרבנן דאמרו סתם גניבה יאוש בעלים היא ומיירי כגון שהבעלים מרדפין אחר הגניבה וסמוך לשעת הגניבה הכירם וידוע שלא נתיאש מהם מעולם. ומ"מ נוטל מה שנתן מפני תקנת השוק שלא יוכל שום אדם לקנות שום דבר שיתירא שמא נגנב ויצטרך להחזיר בחנם:
827
828וכתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל הלכה כרבא וכרב אשי דאינהו בתראי שאם בעל הבית אינו עשוי למכור את כליו ויצא לו שם גניבה בעיר אין צריכין ב"ד לדקדק עליו כרב ור' חייא ור' אבהו וישבע כמה הוא הוציא ויטול ומכל מקום צריך עדים שיעידו שהם כליו וספריו. וכן פסק רב האי נאון זצ"ל בשערי השבועו' בשער י"ט שהוא בין הנשבעין ונוטלין. עכ"ל:
828
829[דף קט"ו ע"א]
איתמר גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב רב משמי' דר' חייא אמר הדין עם הראשון ר' יוחנן משמי' דר' ינאי אמר הדין עם השני. ואוקמ' רב פפא דבדליכ' יאוש פליגי ותרוייהו אית להו דרב חסדא (וגלימה) וגלימא דגניבה כולי עלמא לא פליגי דהדרה למריה מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותם וכדרב חסדא והדין עם הראשון דקאמר רב לאו בדין בעל הבית קאמר אלא בדין של לוקח קאמר. רב משום רבי חייא אמר הדין עם הראשון דינא דלוקח למישקל זוזי בהדי גנב סבר לא עשו בו תקנת השוק. ור' יוחנן אמר משום ר' ינאי הדין עם השני דינא דלוקח למישקל זוזי בהדי בעל הבית סבר עשו בו תקנת השוק:
איתמר גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב רב משמי' דר' חייא אמר הדין עם הראשון ר' יוחנן משמי' דר' ינאי אמר הדין עם השני. ואוקמ' רב פפא דבדליכ' יאוש פליגי ותרוייהו אית להו דרב חסדא (וגלימה) וגלימא דגניבה כולי עלמא לא פליגי דהדרה למריה מיד בחינם ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותם וכדרב חסדא והדין עם הראשון דקאמר רב לאו בדין בעל הבית קאמר אלא בדין של לוקח קאמר. רב משום רבי חייא אמר הדין עם הראשון דינא דלוקח למישקל זוזי בהדי גנב סבר לא עשו בו תקנת השוק. ור' יוחנן אמר משום ר' ינאי הדין עם השני דינא דלוקח למישקל זוזי בהדי בעל הבית סבר עשו בו תקנת השוק:
829
830פסק רבי' חננאל זצ"ל הילכתא כר' יוחנן וכן פסק רבי' יצחק אלפסי זצ"ל וכן פסק מו"ר אבי העזרי זצ"ל. פרש"י זצ"ל ור' יוחנן סבר עשו בו תקנת השוק ונהי דאית לן דרב חסדא ולא מצי למימר זיל בתר גנב לאו בעל דברים דידי את. מיהו לאחר שישלם הגניבה יתבע מעותיו מבעל הבית כתקנ' חכמים ואי קשיא מ"מ דאי קא שקיל מה לי משום תקנתא מה לי משום לאו בעל דברים דידי את. נפקא מינה היכא דגזל ובא אחר ואכלו בלא דמי דאמרינן כרב חסדא ואם השני נוח לו גובה ממנו:
830
831[שם]
אמר רבא גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק וכן הלכה. איתמר גנב ופרע בהיקפו פי' לחנוני לא עשו בו תקנת השוק מאי טעמא דא"ל לאו אדעתיה דהאי מידי דיהיב ליה. משכנתא שוה מאתן במנה עשו בו תקנת השוק. שוה מאה במאה אמימר אמר לא עשו בו תקנת השוק שאין דרך לעשות כן להלוות על המשכון כל שויו הילכך לאו אדעתיה דהאי משכון אוזפיה אלא הימוני מהימניה. מר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק. זביני שוה בשוה עשו בו תקנת השוק. שוה מאה במאתן רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק פי' אפי' ליטול בו מאה דכי היכי דמאה יתירין מתנה הוו הכי נמי מאה דשויו נמי מתנה הוו. רבא אמר עשו בו תקנת השוק אפי' ליטול בו מאתים דאורחיה למיזבן בדמים יקדים. והילכתא בכולהו עשו תקנת השוק לבר מגנב ופרע בחובו ולבר מגנב ופרע בהיקפו דלא עשו בו תקנת השוק:
אמר רבא גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק וכן הלכה. איתמר גנב ופרע בהיקפו פי' לחנוני לא עשו בו תקנת השוק מאי טעמא דא"ל לאו אדעתיה דהאי מידי דיהיב ליה. משכנתא שוה מאתן במנה עשו בו תקנת השוק. שוה מאה במאה אמימר אמר לא עשו בו תקנת השוק שאין דרך לעשות כן להלוות על המשכון כל שויו הילכך לאו אדעתיה דהאי משכון אוזפיה אלא הימוני מהימניה. מר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק. זביני שוה בשוה עשו בו תקנת השוק. שוה מאה במאתן רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק פי' אפי' ליטול בו מאה דכי היכי דמאה יתירין מתנה הוו הכי נמי מאה דשויו נמי מתנה הוו. רבא אמר עשו בו תקנת השוק אפי' ליטול בו מאתים דאורחיה למיזבן בדמים יקדים. והילכתא בכולהו עשו תקנת השוק לבר מגנב ופרע בחובו ולבר מגנב ופרע בהיקפו דלא עשו בו תקנת השוק:
831
832פר"ח זצ"ל והילכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק בין מכר בין משכון אפי' משכן מאה במאתים דשקיל לוקח זוזי מבעל הבית ובעל הבית מוציא מגנב. בר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקפו שלא עשו בו תקנת השוק אלא נוטלם בעל הבית מן הלוקח והלוקח מפיק מן הגנב. והלוקח מגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק עכ"ל. וכן פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהילכתא דפסקי' קאי אפלוגתא דאמוראי דאמימר ומר זוטרא ורב ששת ורבא אבל מההיא דגנב מפורסם לא קאי וקיי"ל דלא עשו בו תקנת השוק:
832
833כתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל שאם קנה שוה מאה במאתים נשבע ונוטל מאתים וכן פסק בשערי השבועות:
833
834[שם]
אבימי בר נאוי חמוה דרבינא הוה מסיק ארבעה זוזי בההוא גברא גנב גלימא אייתי ויהיב ליה ויהיב ליה ארבעה זוזי אחריני לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דרבינא אמר ליה ארבעה זוזי קמאי גנב ופרע בחובו הוא ולא בעית למיתבא ליה הני ארבעה בתראי ודאי זיל הב ליה ושקול גלימך. מתקיף לה רב כהן דילמא בהני זוזי קמאי יהביה ניהליה דהוה ליה גנב ופרע בחובו ארבעה בתראי הימוני מהימניה כדמעיקרא. איגלגל מילתא ואמטי לקמיה דרבא אמר הילכתא כרב כהן. נרשאה גנב סיפרא וזבניה לפפוניא בתמנן אזל פפוניא זבניה לבר מחוזא במאה ועשרים לסוף הוכר הגנב אמר אביי מריה דסיפרא יהיב ליה לבר מחוזא תמנן ושקיל סיפרא ואזיל בר מחוזא ושקיל ארבעין מפפוניא. מתקיף לה רבא השתא לוקח מגנב עשו בו תקנת השוק לוקח מלוקח לא כש"כ. אלא אמר רבא מריה דסיפרא יהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרין ושקיל סיפריה ואזיל מריה דסיפרא ושקיל ארבעין מפפוניא ושקיל תמנן מגנבא:
אבימי בר נאוי חמוה דרבינא הוה מסיק ארבעה זוזי בההוא גברא גנב גלימא אייתי ויהיב ליה ויהיב ליה ארבעה זוזי אחריני לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דרבינא אמר ליה ארבעה זוזי קמאי גנב ופרע בחובו הוא ולא בעית למיתבא ליה הני ארבעה בתראי ודאי זיל הב ליה ושקול גלימך. מתקיף לה רב כהן דילמא בהני זוזי קמאי יהביה ניהליה דהוה ליה גנב ופרע בחובו ארבעה בתראי הימוני מהימניה כדמעיקרא. איגלגל מילתא ואמטי לקמיה דרבא אמר הילכתא כרב כהן. נרשאה גנב סיפרא וזבניה לפפוניא בתמנן אזל פפוניא זבניה לבר מחוזא במאה ועשרים לסוף הוכר הגנב אמר אביי מריה דסיפרא יהיב ליה לבר מחוזא תמנן ושקיל סיפרא ואזיל בר מחוזא ושקיל ארבעין מפפוניא. מתקיף לה רבא השתא לוקח מגנב עשו בו תקנת השוק לוקח מלוקח לא כש"כ. אלא אמר רבא מריה דסיפרא יהיב ליה לבר מחוזא מאה ועשרין ושקיל סיפריה ואזיל מריה דסיפרא ושקיל ארבעין מפפוניא ושקיל תמנן מגנבא:
834
835[שם]
מתני' זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה אין לו אלא שכרו שכר כליו ושכר פעולה ואם אמר לו אציל את שלך ואתה תתן לי דמי שלי חייב ליתן לו:
מתני' זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה אין לו אלא שכרו שכר כליו ושכר פעולה ואם אמר לו אציל את שלך ואתה תתן לי דמי שלי חייב ליתן לו:
835
836[שם ע"ב]
ואמאי נימ' ליה מהפקירא קא זכינא דכיון דדבש שלך הוא הולך לאיבוד הרני כמציל מן הגייס וזכיתי מן ההפקר ואמאי אין לו אלא שכרו כולו דבש לישקול וגבי חמור ליכא למימר הכי דיכול להצילה הוא אבל חבית שנסדקה משתברת והכל נשפך יחד א"ר ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עליה ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר:
ואמאי נימ' ליה מהפקירא קא זכינא דכיון דדבש שלך הוא הולך לאיבוד הרני כמציל מן הגייס וזכיתי מן ההפקר ואמאי אין לו אלא שכרו כולו דבש לישקול וגבי חמור ליכא למימר הכי דיכול להצילה הוא אבל חבית שנסדקה משתברת והכל נשפך יחד א"ר ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עליה ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר:
836
837[דף קט"ז ע"א]
מתני' ואם אמר לו אציל וכו' ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר ליה טול דינר זה והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא א"ל משטה אני בך הכא נמי נימ' ליה משטה אני בך אמרי הא לא דמי' אלא לסיפ' ואם א"ל טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רמי בר חמא סיפא בצייד השולה דגים מן הים עסקי' דא"ל אפסדתן כוורי בזוזא והיינו זה דקתני טול דינר זה שאתה מפסיד. מתני' נמי שאומ' לו אמרת לי שפוך יינך להצי' דבשי שהפסו' לי ייני לפיכך חייב:
מתני' ואם אמר לו אציל וכו' ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר ליה טול דינר זה והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא א"ל משטה אני בך הכא נמי נימ' ליה משטה אני בך אמרי הא לא דמי' אלא לסיפ' ואם א"ל טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רמי בר חמא סיפא בצייד השולה דגים מן הים עסקי' דא"ל אפסדתן כוורי בזוזא והיינו זה דקתני טול דינר זה שאתה מפסיד. מתני' נמי שאומ' לו אמרת לי שפוך יינך להצי' דבשי שהפסו' לי ייני לפיכך חייב:
837
838מעשה באשה אחת שנדרה שכר לראובן שישדך לה את שמעון שישא אותה. ויש שהיו מדמין לה להא דשמעתא דאין לו אלא שכרו. ושאלו לרבי' שמשון זצ"ל. והשיב וזה לשונו ועוד שאלת על אשה שאמרה אליך לדבר לאיש אחד להנשא לו ושתתן לך מ' דינרין בשכרך בין ירצה בין לא ירצה והיא כופרת שלא נדרה גם אומרת שלא עשית שליחותה ויש שרוצים לדמות הדבר לטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו וכיון דמנה אין כאן משכון אין כאן לא דמיא לרבא דהדבר ידוע שיש בני אדם שנואי פנים ונשמעים איש לחבירו זה יותר מזה כאיכא אינשי דגייסי גבי הדדי ופעמים שנשמע לעצתו יותר מלגדול הימנו וראוי זה לשכירות גדול יותר מאדם אחר שאין נשמע לו כמוהו וגם היא אינה רוצה לגלות עצתה לכל אדם והאי צנוע לה טפי גם אין אדם מתבזה לעסוק בדברים הללו בשכר מועט וקודם היה מדבר בחינם שאדם מתבייש ליטול שכר מועט על בן ומבזים אותם השומעים ולא שייך כאן משטה אני בך מידי דהוה אשאר שכירים דעלמא ודמיא קצת לההיא דסוף פ' הזהב דאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה. ולא לראיה גמורה הבאתי כ"א לדמיון בעלמא. ועוד שהאשה אומרת להד"מ אלא משטה אני בך לא קא אמרה וכיון דלא טענה אנן לא טענינן לה כדמוכח סוף פרק זה בורר דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו טענינן ליה אכל משטה אני בך לא טענינן ליה. מיהו אפשר שיש לחלק בין ההיא דזה בורר לההיא דהגוזל בתרא מדקפסיק ותני אין לו אלא שכרו. וצורינו ישלח דברו ויאיר עינינו באורו הגדול ושלום - שמשון בר אברהם זצ"ל:
838
839וכך השיב מו' הרב ר' שמחה וזה לשונו. ודאי מעשים בכל יום להרבות בשכר השדכנים וכן כל הסרסורים לפי חיבת המקח והרי הוא ככל פועל ששכר טרחו עומד ונוטל ואין כאן דין אסמכתא כי קונה שכרו בפעולתו דומיא הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון הדבר ידוע שאין קילקולו שוה פרוטה אם לא שיתפייס השלטון על ידו אע"פ שאין בידו להשיב שכר דבורו כמו עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דמילי דמזדבני בדינרי ומחמת חיבת המקח מרבה שכר גדול לסרסור על דיבור. צא ולמוד משוק של זונות יש זונה נשכרת בפרוטה ויש זונה נשכרת בד' מאות זהובים. ותנן פ' כל האסורין איזהו אתנן האומר לזונה הילך טלה זה בשכרך אפי' מאה כולן אסורין ולא נאמר דבשכר טורחה בטלה אחד ואל תשיבני אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו הרי אע"פ שאינו חייב לשלם קרוי אתנן כי גבי אתנן וכל היכא דאמ' ליה קם ליה בדרבה מיניה ודאי חייב לשלם ואי תפס לא מפקינן מיניה אלא שאין דינו מסור בידינו לדונו בגרמי כמו ביד בני ארץ ישראל לדון בדיני קנסות וחבלות אע"פ שהוא חייב מן התורה. וההיא פ' אלו נערות איהו לאו משום דלא מחייב אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה והיינו דאמר בפרק מרובה אע"ג (דלעי) דלענין תשלומין כי תבע ליה בדינא קמן לא אמרי' זיל שלים אפי' הכי כיון דקא מקני לי' בהכי הויא מכירה ואם היה תנאו לתת לו חצי זקוק על מנת שיתפייס לכונסה הרי זמר פעולתו כשנתפייס ואילו היתה מודה לו היתה חייבת לפרוע. מיהו בנדון שלפנינו אין ברור לי אחרי שכופרת לא שכרתיך מעולם:
839
840[שם ע"ב]
מתני' שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו. פר"ח זצ"ל סוגיין דשמעתין אילו הפסיד את שלו בידים להציל ממון חבירו בסתמא אם לא התנה עמו אין לו אלא שכרו. ואם פירש והתנה עמו אפי' אפסידא דממילא נותן לו דמי כולו כאשר פירש וכ"ש אם הפסיד בידים:
מתני' שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו. פר"ח זצ"ל סוגיין דשמעתין אילו הפסיד את שלו בידים להציל ממון חבירו בסתמא אם לא התנה עמו אין לו אלא שכרו. ואם פירש והתנה עמו אפי' אפסידא דממילא נותן לו דמי כולו כאשר פירש וכ"ש אם הפסיד בידים:
840
841[דף קט"ז ע"א]
בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל על מנת שיתן דמי שלו ועלה שלו מאליו מהו מי אמרינן מעיקרא דאפקדיה כאבוד דמי ומיחייב ליה האיך לשלומי והדר זכי בה מרה מהפקירא או דילמא כיון דסליק סליק. א"ל ההיא משמיא הוא דרחימו עליה ואית ליה דמיה כאלו מת. כי הא דרב ספרא הוה שקיל ואזיל בההוא שיירתא לווינהו אריא והיה משמר בהמותיו מחיות וליסטין כל אודתא הוו שדו ליה חמרא דחד מנייהו ההוא אורתא דמטא גבי רב ספרא שדייה ניהליה לחמריה ולא אכיל אריא וקדים רב ספרא למחר זכי ביה בחמריה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא דקדים וזכה ביה פשיטא כי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה אמר ליה לרווחא דמילתא הוא דעבד:
בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל על מנת שיתן דמי שלו ועלה שלו מאליו מהו מי אמרינן מעיקרא דאפקדיה כאבוד דמי ומיחייב ליה האיך לשלומי והדר זכי בה מרה מהפקירא או דילמא כיון דסליק סליק. א"ל ההיא משמיא הוא דרחימו עליה ואית ליה דמיה כאלו מת. כי הא דרב ספרא הוה שקיל ואזיל בההוא שיירתא לווינהו אריא והיה משמר בהמותיו מחיות וליסטין כל אודתא הוו שדו ליה חמרא דחד מנייהו ההוא אורתא דמטא גבי רב ספרא שדייה ניהליה לחמריה ולא אכיל אריא וקדים רב ספרא למחר זכי ביה בחמריה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא למה ליה לרב ספרא דקדים וזכה ביה פשיטא כי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה אמר ליה לרווחא דמילתא הוא דעבד:
841
842[שם]
בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל וזו שאילה אין לו אלא שכרו ולא כל שהתנה עמו:
בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל וזו שאילה אין לו אלא שכרו ולא כל שהתנה עמו:
842
843ירוש' תני הניח את שלו והציל את של חבירו ועלה את של חבירו מאליו אינו נזקק לו כלומר אלא הניח את שלו להציל את של חבירו ועלה את שלו מאליו מהו שיאמר ולא נתיאשתי. נשמיענה מן הדא שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתיאשתי רשב"ל אומר כל זמן שהוא צווח לא נתיאש ר' יוחנן אומר חזקה מייאש היא:
843
844מעשה באחד שברח מן העיר מחמת ממון שהיה חייב לאנס. לאחר זמן היה דעתו לחזור ושלח לחבירו ד' זקוקי' לפרוע לגוי ופישר זה שלוחו בב' זקוקים ופטרו מן הגוי באותן ב' זקוקים והמשלח תובע ב' זקוקים הנותרים. ושאלו למורי רבינו שמחה בר שמואל זצ"ל והשיב וזה לשונו: מדמה אני אותו לעובדא דרב ספרא בהגוזל בתרא הכי נמי אם הפקיד זה המשלח אדעתא להבריח ממנו והבריח ממנו במקצת דמים מן שמיא הוא דרחימו עליה במה יזכה השליח במותר. ותנן נמי בפ' בתרא דמעילה נתן לו דינר זהב וא"ל הבא לי חלוק והביא לו חלוק בשלש ובשלש טלית שניהם מעלו ר' יהודה אומר בעל הבית לא מעל שהוא אמר לו חלוק גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע. ומייתי לה בפ' אלמנה ניזונת ומוקי לה דאייתי ליה שוה שש בשלש הרי קנה לו חלוק בשלש שוה כל הדינר שנתן לו לשליח אפי' הכי אמר ר' יהודה אי אייתית לי בשית הוה שוה תרתי סרי. ואי אמרת שליח זוכה בעודף מן הדין לא הי' לו להביא בשית שהרי אילו היה חולין היה השליח זוכה בעודף נמצא שהשליח עשה שליחותו ונמעול בעל הבית. ותנן נמי מכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה ולא מציא למימר אנא הוינא כשלוחו של היתומין. וההיא דפ' מרובה שהבאתה הרי עלי עולה והפריש שור ובא גנב וגנבו דגנב פוטר בכבש לרבנן בתור בן יונה לר' אלעזר בן עזריה התם אליבא דר' שמעון דשקיל וטרי דאם דבר הגורם לממון כממון דמי ואילו לרבנן אין לבעלים עסק עם הגנב ולר' שמעון פשיטא נמי דלבעלים אין להם עסק עם הגנב אלא הפסד ממון שגרם להם הגנב והוא אינו אלא כבש לרבנן ובן יונה או תור לר' אלעזר בן עזריה הילכך אינו ענין לכאן אילו אמר הרי עלי עולה ונתן מעות לשלוחו דמי שור לקנות לו שור ולהביאו ליד כהן וקנה לו תור או בן יונה והביאו ליד כהן והקריבו וכי יתפוס השליח המותר עד כאן לא קמיבעיא ליה אלא דוקא הפריש שור לעולה דאין כאן דבר הגורם לממון אלא תור או בן יונה דלא נשאר ביד הגנב ממונו כלום כשישלם הפסד דבר הגורם לממון דהיינו תור והמותר משל הקדש דאמר רחמנא וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. אבל אם היה המותר משלו פשיטא דהיה חייב להחזיר:
844
845ובפ' מי שהיה נשוי מסקי' הילכך טירפא כתבי בחמש מעה היכא דסילק הלוקח את בעל חוב דהוה מסיק בלוה אלפא וכו' עכ"ל:
845
846[שם ע"ב]
ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה כלומר לבוזזה ונתפשרו עמהם מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. שכרו תייר להראות להם הדרך מחשבין אף לפי נפשות שטעות דרך מדבר סכנת נפשות הוא ולא ישנו ממנהג החמרים שאם נהגו לתייר לפי ממון או לגייס לפי נפשות עושין. רשאין החמרין להתנאות כל מי שתאבד לו חמור נעמיד לו חמור אחר אבד בכוסיא כלומר בפשיעה אין מעמידין לו חמור אחר שלא בכוסיא מעמידין לו חמור אחר. ואם אמר תנו לי ואני לוקח אין שומעין לו שמא לא יקח חמור והם לא התנו אלא כדי שיקח חמור למסור נפשו עמהם בלילות לשמור מן החיות ומן הליסטין. פשיטא לא צריכא דאית ליה חמרא אחרינא מהו דתימא מצי אמר להו אית לי חמרא אחרינא והאחד אני יכול לשמור והשנים איני יכול לשמור יפה קמ"ל דאמרי ליה כ"ש דהשתא אתרי משרת נפשך טפי. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהכי קאמר רשאין להסיע ממון ע"פ התנאי שעשו כבר כמו רשאין בני העיר להסיע על קיצתן דפ"ק דבבא בתרא . אבל אין נראה לי לפרש שרשאין להתחיל התנאי לגמרי שהיאך יחייבוהו ליתן חמור בעל כרחו:
ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה כלומר לבוזזה ונתפשרו עמהם מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. שכרו תייר להראות להם הדרך מחשבין אף לפי נפשות שטעות דרך מדבר סכנת נפשות הוא ולא ישנו ממנהג החמרים שאם נהגו לתייר לפי ממון או לגייס לפי נפשות עושין. רשאין החמרין להתנאות כל מי שתאבד לו חמור נעמיד לו חמור אחר אבד בכוסיא כלומר בפשיעה אין מעמידין לו חמור אחר שלא בכוסיא מעמידין לו חמור אחר. ואם אמר תנו לי ואני לוקח אין שומעין לו שמא לא יקח חמור והם לא התנו אלא כדי שיקח חמור למסור נפשו עמהם בלילות לשמור מן החיות ומן הליסטין. פשיטא לא צריכא דאית ליה חמרא אחרינא מהו דתימא מצי אמר להו אית לי חמרא אחרינא והאחד אני יכול לשמור והשנים איני יכול לשמור יפה קמ"ל דאמרי ליה כ"ש דהשתא אתרי משרת נפשך טפי. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהכי קאמר רשאין להסיע ממון ע"פ התנאי שעשו כבר כמו רשאין בני העיר להסיע על קיצתן דפ"ק דבבא בתרא . אבל אין נראה לי לפרש שרשאין להתחיל התנאי לגמרי שהיאך יחייבוהו ליתן חמור בעל כרחו:
846
847[שם]
ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול שבים לטובעה הקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון ולא ישנו ממנהג הספנין. רשאין הספנין להתנות מי שאבדה לו ספינה נעמיד לו ספינה אחרת אבדה בכוסיא אין מעמידין לו שלא בכוסיא מעמידין לו פירש למקום שאין הספנין הולכין אין מעמידין לו. פשיטא לא צריכא דבניסן מדחקי מההוא דוכתא חד אשלא ובתשרי מרחקי תרי אשלי וקא אזיל ביומי ניסן כיומי תשרי מהו דתימ' דאוושי נקט קמ"ל:
ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול שבים לטובעה הקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון ולא ישנו ממנהג הספנין. רשאין הספנין להתנות מי שאבדה לו ספינה נעמיד לו ספינה אחרת אבדה בכוסיא אין מעמידין לו שלא בכוסיא מעמידין לו פירש למקום שאין הספנין הולכין אין מעמידין לו. פשיטא לא צריכא דבניסן מדחקי מההוא דוכתא חד אשלא ובתשרי מרחקי תרי אשלי וקא אזיל ביומי ניסן כיומי תשרי מהו דתימ' דאוושי נקט קמ"ל:
847
848[שם]
ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע ואם אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו היכי דמי אי דיכול להציל אפילו סיפא נמי לאמצע ואי דלא יכול להציל אפילו רישא נמי לעצמו אמר דמי בר חמא הכא בשותפין עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג. רבא אמר הכא בפועל עסקינן שהיה שכיר לבני הספינה וכשאין יכולין להציל הדר ביה וכדרב דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום אמר מיהדר הדר ביה לא אמר לא הדר ביה. רב אשי אמר לעולם בשותף הכא במאי עסקינן ביכולין להציל על ידי הדחק לא אמרינן ליה ואי הוה אמתר לן הוינן מסרין נפשן אמר ויתיב אינהו אסוחי אסחי דעתייהו ומיהו היכא דיכולים להציל להדיא אפי' שמעו לא קני דמסתמא לא איאוש:
ת"ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע ואם אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו היכי דמי אי דיכול להציל אפילו סיפא נמי לאמצע ואי דלא יכול להציל אפילו רישא נמי לעצמו אמר דמי בר חמא הכא בשותפין עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג. רבא אמר הכא בפועל עסקינן שהיה שכיר לבני הספינה וכשאין יכולין להציל הדר ביה וכדרב דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום אמר מיהדר הדר ביה לא אמר לא הדר ביה. רב אשי אמר לעולם בשותף הכא במאי עסקינן ביכולין להציל על ידי הדחק לא אמרינן ליה ואי הוה אמתר לן הוינן מסרין נפשן אמר ויתיב אינהו אסוחי אסחי דעתייהו ומיהו היכא דיכולים להציל להדיא אפי' שמעו לא קני דמסתמא לא איאוש:
848
849פר"ח זצ"ל דהא דרמי ודרבא ודרב אשי כולהו איתנהו דלא פליגי אהדדי. וכן פסק רבי' יצחק אלפסי זצ"ל דהני תלתא פירושי כולהו הילכתא נינהו וכן פסק מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל. והא דתני אם אמר להם אציל לעצמי הציל לעצמו משמע שאמר להם אפי' שלא בבית דין אבל תניא בתוספת' דבבא מציעא פ' השוכר את הפועלים שיירא שהיתה באה במדבר ונפל עליה גייס ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל לעצמו ואם התנה עמהם בב"ד מה שהציל הציל לעצמו קתני אם התנה עמהם בב"ד אבל שלא בבית דין אפי' אמר אציל לעצמי הציל לאמצע. מיהו סוגיא דשמעתין משמע אפי' שלא בב"ד. ותו קתני התם דדיירין שהיו מהלכין בדרך ונפל עליהן ליסטים ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל לאמצע ואם נתנו לו רשות מה שהציל הציל לעצמו משמע שנתנו לו רשות אפי' שלא בב"ד ושמא הא דקתני אם התנה עמהם בבית דין היינו שהיו יכולין להציל להדיא שלא על ידי הדחק אבל במקום שלא היו יכולין כי אם על ידי הדחק מהני אמירה דידיה אפי' שלא בפני ב"ד. ותו קתני התם השותפין שמחלו מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו:
849
850השיב מו' רבי' שמחה זצ"ל על אחד שלא רצה ליתן המס עם הקהל מפני שמחלו לו ההגמון. וזה לשונו: הדבר ידוע כל מי שדר בעיר ונושא ונותן כולם שותפין על כולם מוטלת מנת המלך ומנת ההגמון ואפי' פדרכת מסייע מתא ואחרי שהם שותפים הבא להציל מעצמו הציל לאמצע אפי' הציל בגופו כ"ש בדבריו לא בלבד שפטרו ההגמון או המלך שלא לתת אלא אפילו נתן והחזיר לו ההגמון סבורני שהציל לאמצע דאמרי' בהגוזל בתרא שיירה שיצאה למדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו מדקאמר וטרפה משמע שהציל מה שלקחו כבר ומוקי לה רמי בר חמא בשותף אמר מיפלג פלג לא אמר לא פלג והכא אפי' אמר לא פלג דכל זמן שהם בעיר שותפות לעולם קיימת. ותו אמירה דגמ' דידן מפורש בתוספתא דבבא מציעא דהתם עיקרו והכי מיתניא התם שיירא שהיתה במדבר ונפל עליה גייס ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם התנה עליהם בבית דין מה שהציל הציל לעצמו אלמ' לא נחלקה השותפות באמירה בעלמא וכל מה שאחד מציל בשליחות כל השותפין מציל. וכן כתב רבינו שלמה זצ"ל בתשובות שאין שותפין חולקין אחד בלא חבירו אלא בפני שלשה ובתוך הזמן מעכב אחד על חבירו שלא לחלוק והיינו דקאמר כגון זה שותף חולק שלא מדעת חבירו אע"ג דבעלמא אינו רשאי לחלוק הכא ששם נפשו בכפו להציל שלא מדעת חבירו אפי' תוך הזמן והשיירא כל זמן שהם במדבר הוו בתוך הזמן. וסבורני והא דקאמר כגון זה דוקא בכי האי גוונא ששם נפשו בסכנה או שותף חולק שלא מדעת חבירו. אבל אחד מן הצבור שרצה לפרוש מן הצבור להתפשר בפני עצמו לאו כל כמיני' בלא דעת חבירו ואם פישר לעצמו והקיל ההגמון מעליו הכל לאמצע ועוד אי אית לן למיזל בתר אומדנא כל מה שמקיל לזה מכביד על אחרים וכן תנא בתוספתא שותפין שמחלו להם מוכסין מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו. לפי משמעות לשון הברייתא דקתני מה שמחלו מחלו לאמצע למי היה להיות כי אם לאמצע וסבורני דהכי בעי למימר שביקש אחד מהן למחול לו מה שמחלו לאחד מהן מחלו לאמצע כאילו הי' שלוחם ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו שמעצמם אמרו בלא פיוס שלא ביקש אחד מהן למחול מה שמחלו מחלו לו. מהתם משמע שאפי' במקום שאין אחרים מפסידים במחילתו של זה אפי' הכי מה שמחלו הוא לאמצע. וההיא דחזקת הבתים פדרכת מסייע מתא והני מילי באצילתיה מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא פר"ח זצ"ל אנדיסקי אם נמצאו בני אדם שם שאינם מן בני המקום ואמרו לשלטון כי זה פדרכת מתא עני ונתרצה לו השלטון וכתב לו אנדיסקי שהניח לו מה שעליו אינו נותן לבני העיר כלום. מדקאמר אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא ופר"ח זצ"ל נמצאו שם בני אדם שאינם מן בני המקום ולא קאמר שהוא הציל ונתחנן לפני השלטון ופייסו ש"מ אצילתיה בין הוא ובין אחר לעולם מסייע מתא דכולהו שותפי נינהו וכולהו שלוחי דאהדדי. ושמעתי שדודי רבי' קלונימוס זצ"ל קרוב למלכות היה מבני פלטין של המלך כשהיה המלך שואל מס מבני העיר היה מסייעם בפשרה הגונה ואחר כן היה מבקש מן המלך לנכות מן המס שליש או רביע מה שהיח מגיע לחלקו ליתן כי היה אומר למלך אני עובדך בהלוואות ובענינים הרבה אני רוצה שתתפשריני מן המס ודיני ליתן עמהם. אע"פ שהמלך היה מתרצה לו לנכות מן המס בפי חלקו היה חוזר ונותן עם הקהל. סבור הייתי שמדת רחמנות ומדת חסידות היתה. ואני רואה שמדת הדין הוא כי כל ישראל ערבים זה בזה לקבל עול גלותם ויזכו להשתתף עמהם בנחמתם ובגאולתם - שמחה בר שמואל זצ"ל:
850
851[שם]
מתני' הגוזל את השדה ונטלוה מסיקין שגזלוה מן הגזלן אם מכת מדינה היא דאנסו אדעתא או דאחריני ודהאיך. אומר לו הרי שלך לפניך ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה. אמרי היכי דמי אילימא דאנסינחו לכולהו אדעתא דגזלן ואנסוה נמי להא בהדייהו מריש' שמעת מינה אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך הא לאו מכת מדינה היא חייב להעמיד לו שדה אחר. אמרי הכא במאי עסקי' כגון דאנסוה ואמרי ליה אחוי לי ארעתא ואחוי נמי ההוא בהדייהו:
מתני' הגוזל את השדה ונטלוה מסיקין שגזלוה מן הגזלן אם מכת מדינה היא דאנסו אדעתא או דאחריני ודהאיך. אומר לו הרי שלך לפניך ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה. אמרי היכי דמי אילימא דאנסינחו לכולהו אדעתא דגזלן ואנסוה נמי להא בהדייהו מריש' שמעת מינה אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך הא לאו מכת מדינה היא חייב להעמיד לו שדה אחר. אמרי הכא במאי עסקי' כגון דאנסוה ואמרי ליה אחוי לי ארעתא ואחוי נמי ההוא בהדייהו:
851
852[שם]
ההוא גברא דאחוי אכריא דחיטי דבי ריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן חייביה רב נחמן לשלומי יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בו חייא ויתיב רב הונא קמיה דרב נחמן א"ל רב הונא בר חייא לרב נחמן דינא או קנסא א"ל מתני' ידענא דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה וקיימא לן דאחוי אחוויי פי' רש"י זצ"ל אחוי אחוויי שלא גזלה אלא שמע מאת המלך שמבקש לגזול שדות והראה לו זה טול קרקע של פלוני:
ההוא גברא דאחוי אכריא דחיטי דבי ריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן חייביה רב נחמן לשלומי יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בו חייא ויתיב רב הונא קמיה דרב נחמן א"ל רב הונא בר חייא לרב נחמן דינא או קנסא א"ל מתני' ידענא דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה וקיימא לן דאחוי אחוויי פי' רש"י זצ"ל אחוי אחוויי שלא גזלה אלא שמע מאת המלך שמבקש לגזול שדות והראה לו זה טול קרקע של פלוני:
852
853[דף קי"ז ע"א]
רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני אתא לקמיה דרבא אמר ליה כלום מעשה בא לידך אמר לי' ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו וחייבתיו א"ל זיל אהדר עובדא למריה דתנן ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. אמר רבא אם הראה מעצמו כמי שנטל ונתן ביד דמי. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל איכא מאן דאמר כי היכי דישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור הכי נמי ישראל שאנסוהו גוים להביא ממון חבירו והביא פטור. ואנן לא סבירא לן הכי דכי מעיינת בה בשמעתין לא סלקא בהאי סברא כל עיקר דהא דתניא אם נשא ונתן ביד חייב במאי עסקי' אי באונס הא אמרת פטור ואי מעצמו מאי איריא נשא ונתן ביד אפי' הראשו' נמי חייב אלא לאו הכי קאמר ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ודוקא הראה אבל נשא ונתן חייב ואע"ג דאנוס ל"ש דאנסוהו להראות והלך הוא והביא לא שנא דאנסוהו להביא והביא והכי נמי מסתברא דאמרי' ההוא גברא דאחוי אחמריה דרב פנחס בר רב חסדא ודרב אמי אמרי לי אינהו דרי ואמטי בהדן דרא אמטא בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה אמרו ליה רבנן לרב אשי והא תנן אם נשא ונתן ביד חייב א"ל ה"מ היכא דלא אוקמינהו עלויה מעיקרא אבל היכא דאוקמינהו עלויה מיקלא קלייה אי אמרת בשלמא הא דתניא חייב אע"ג דאניס היינו דקא מקשו מינה רבנן לרב אשי אלא אי אמרת הא דתניא חייב בלא אניס אבל היכא דאניס פטור היכי קא מקשו רבנן לרב אשי והא ההוא גברא דפטריה רב אשי אנוס הוה ועוד אמאי קאמר להו רב אשי ה"מ היכא דלא אוקמינהו עלויה לימא להו ה"מ היכא דלא אניס אבל האי אנוס הוא אלא ש"מ אוקמינהו עלויה אע"ג דאנוס הוא חייב וכי תימא מאי שנא מראה מנושא ונותן ביד דהאי פטור והאי חייב ותרוייהו אניסי האי גרמא והאי בידים ומסתעייא נמי האי סברא מיהא דאותביה רב' אבוהו לרב אשי א"ל אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול של ענבים זה והושיט לו חייב והא הכא אע"ג דקאי עלויה כי יהיב ליה בידיה ופריק הב"ע דקאי בתרי עברי נהרא דלא מצי שקיל ליה ומשום הכי חייב אע"ג דאניס ליה לבתר הכי חייב ושמעת מינה דמאן דשקיל ליה לממונא דחבריה ואמטי ליה לגבי אנס בידיה חייב ואע"ג דאניס עכ"ל. וזה לשון פר"ח זצ"ל אמר רבא אם הראה מעצמו כמי שנטל ונתן ביד דמי וחייב. מצאנו בתלמוד ארץ ישראל בפ' החובל בסוף תני ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל ונתן ביד להם חייב. אמר ר' יוסי הדא דאתמר כשאומר לו תן לנו ממון סתם אבל תן לנו ממון פלוני אפי' נטל ונתן ביד פטור. ורב אשי פטר לההוא דאנסוהו לאחוויי דאחוי אחמרא הדרי בהדייהו אמר כיון דאחווי אחווי מיקלא קלייה והא דרא בהדייהו בתר דקלייה לא מיחייב עליה כו' עד ההוא דאפקיד גבי חבריה כסא דכספא אתו עליה גנבי ושקיל לההוא כסא ויהביה להו אתא לקמי' דרבה פטריה א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא אלא אמר רב אשי אי אינש אמיד הוא עליה דידיה אתו גנבי והאי מציל עצמו בממון חבירו וחייב ואי לא אדעתא דהאי כסא אתו עליה ופטור וקיי"ל כרב אשי. דייקי' מינה דאי אנסוהו גוים ואמרו לו תן לנו ממון פלוני ונשא ונתן פטור. עכ"ל:
רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני אתא לקמיה דרבא אמר ליה כלום מעשה בא לידך אמר לי' ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו וחייבתיו א"ל זיל אהדר עובדא למריה דתנן ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב. אמר רבא אם הראה מעצמו כמי שנטל ונתן ביד דמי. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל איכא מאן דאמר כי היכי דישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור הכי נמי ישראל שאנסוהו גוים להביא ממון חבירו והביא פטור. ואנן לא סבירא לן הכי דכי מעיינת בה בשמעתין לא סלקא בהאי סברא כל עיקר דהא דתניא אם נשא ונתן ביד חייב במאי עסקי' אי באונס הא אמרת פטור ואי מעצמו מאי איריא נשא ונתן ביד אפי' הראשו' נמי חייב אלא לאו הכי קאמר ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ודוקא הראה אבל נשא ונתן חייב ואע"ג דאנוס ל"ש דאנסוהו להראות והלך הוא והביא לא שנא דאנסוהו להביא והביא והכי נמי מסתברא דאמרי' ההוא גברא דאחוי אחמריה דרב פנחס בר רב חסדא ודרב אמי אמרי לי אינהו דרי ואמטי בהדן דרא אמטא בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה אמרו ליה רבנן לרב אשי והא תנן אם נשא ונתן ביד חייב א"ל ה"מ היכא דלא אוקמינהו עלויה מעיקרא אבל היכא דאוקמינהו עלויה מיקלא קלייה אי אמרת בשלמא הא דתניא חייב אע"ג דאניס היינו דקא מקשו מינה רבנן לרב אשי אלא אי אמרת הא דתניא חייב בלא אניס אבל היכא דאניס פטור היכי קא מקשו רבנן לרב אשי והא ההוא גברא דפטריה רב אשי אנוס הוה ועוד אמאי קאמר להו רב אשי ה"מ היכא דלא אוקמינהו עלויה לימא להו ה"מ היכא דלא אניס אבל האי אנוס הוא אלא ש"מ אוקמינהו עלויה אע"ג דאנוס הוא חייב וכי תימא מאי שנא מראה מנושא ונותן ביד דהאי פטור והאי חייב ותרוייהו אניסי האי גרמא והאי בידים ומסתעייא נמי האי סברא מיהא דאותביה רב' אבוהו לרב אשי א"ל אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול של ענבים זה והושיט לו חייב והא הכא אע"ג דקאי עלויה כי יהיב ליה בידיה ופריק הב"ע דקאי בתרי עברי נהרא דלא מצי שקיל ליה ומשום הכי חייב אע"ג דאניס ליה לבתר הכי חייב ושמעת מינה דמאן דשקיל ליה לממונא דחבריה ואמטי ליה לגבי אנס בידיה חייב ואע"ג דאניס עכ"ל. וזה לשון פר"ח זצ"ל אמר רבא אם הראה מעצמו כמי שנטל ונתן ביד דמי וחייב. מצאנו בתלמוד ארץ ישראל בפ' החובל בסוף תני ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל ונתן ביד להם חייב. אמר ר' יוסי הדא דאתמר כשאומר לו תן לנו ממון סתם אבל תן לנו ממון פלוני אפי' נטל ונתן ביד פטור. ורב אשי פטר לההוא דאנסוהו לאחוויי דאחוי אחמרא הדרי בהדייהו אמר כיון דאחווי אחווי מיקלא קלייה והא דרא בהדייהו בתר דקלייה לא מיחייב עליה כו' עד ההוא דאפקיד גבי חבריה כסא דכספא אתו עליה גנבי ושקיל לההוא כסא ויהביה להו אתא לקמי' דרבה פטריה א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא אלא אמר רב אשי אי אינש אמיד הוא עליה דידיה אתו גנבי והאי מציל עצמו בממון חבירו וחייב ואי לא אדעתא דהאי כסא אתו עליה ופטור וקיי"ל כרב אשי. דייקי' מינה דאי אנסוהו גוים ואמרו לו תן לנו ממון פלוני ונשא ונתן פטור. עכ"ל:
853
854וזה לשון מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל. בשער העשרים בשערי השבועות מצאנו דקסבר נמי ישראל שאנסוהו גוים לתת להם ממון פלוני אפי' נשא ונתן פטור. וראייתו מההוא גברא דאנסוהו גוים ואחווי אחמדיה דרב מרי ורב פנחס ואמרו ליה דרי ואמטי בהדן ופטריה רב אשי משום דקסבר כי אמרי' נשא ונתן חייב ה"מ היכא דלא קמו על גבי חמרא אבל הכא כיון דקמו עלויה ואנסו עד דמטא בהדייהו מיקלא קלייה. ופי' הא דתניא ישראל שאנסוהו גוים והראה להם ממון חבירו פטור שאנסוהו בפי' הראה לנו ממון פלוני אבל אם אנסוהו להראות ממון פלוני והוא נטל בממון ונתן ביד חייב. ועל זה אמרו נשא ונתן ביד חייב. ובספר האלפס מצאתי שכתב איכא מאן דאמר כי היכי דישראל שאנסוהו גוים כו' כדפרי' לעיל. ומו' רבי' שב"ט זצ"ל כתב ואנו משיבים לרבי' האלפסי כי לא אנסוהו למידרי ולאמטויי בהדייהו אלא אנסוהו להראות אההוא חמרא ובתר הכי אמרו ליה דרי בהדן ולא אנסוהו על כך. ותו הא דרב אשי סבירא ליה דפטור גבי ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא ודקאמרי' דקאי בתרי עברי דנהרא חייב יש לומר שאינו דר הישראל במקום שיוכל האנס להפסידו. עכ"ל:
854
855[שם]
ההוא שותא פי' שותא מכמורת לדגים או לחיות דהוו קא מינצו עליה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מנייהו מסרה לפרהדגמנא מלכא אמר אביי יכיל למימר מסרי ודידי מסרי א"ל רבא כל כמיניה אלא אמר רבא משמתי' ליה עד דמייתי לה וקיימי תרוייהו לדינא:
ההוא שותא פי' שותא מכמורת לדגים או לחיות דהוו קא מינצו עליה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מנייהו מסרה לפרהדגמנא מלכא אמר אביי יכיל למימר מסרי ודידי מסרי א"ל רבא כל כמיניה אלא אמר רבא משמתי' ליה עד דמייתי לה וקיימי תרוייהו לדינא:
855
856וכתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל מסקנא כרבא משמתינן ליה עד דמייתי לה וקיימי עלה בדינא ואם האחד היה מוחזק בה יהיבנא ליה ואם שניהם מוחזקים בה הוה דיניה כמו שנים אוחזין בטלית שזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכן השני. ועל ידי גוים לא שייך למימר כל דאלים גבר כההיא דפרק חזקת הבתים והתם מיירי בארבא המונחת על גבי קרקע להכי לא דמיא לשנים אוחזין וכן בסוף פ' הנזקין גבי בני נהרא וכו' וכל כי האי גוונא אמרי' כל דאלים גבר. עכ"ל:
856
857בפ"ק דגיטין שלח ליה מד עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרן למלכות מהו. שרטט לו וכתב אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום. שלח ליה קא מצערן לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו. שלח ליה דום לי"י והתחולל לו דום לי"י והוא יפילם לך חללים חללים השכם והערב עליהם בבית המדרש והם כלים מאליהן:
857
858וכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל הכא בשמעתין. שמעינן מינה דאפי' במקום צרה אסור למיסר בר ישראל למלכות לא שגא גופיה לא שנא ממוניה:
858
859[שם ע"ב]
ההוא גברא דאפקידו גביה ארנקי דפדיון שבויים אתו גנבי עליה שקליה ויהביה ניהלייהו אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה. נראה בעיני דהאי ארנקי דסתם שבויים הות ולא ניגבת בפירוש לפלוני שבוי וסבר אביי דאין זה שבוי ואהדר ליה רבה דהאי נמי שבוי הוא ושפיר עביד דפריק בה נפשיה מגנבי דאי ניגבית בפירוש לפלוני שבוי היכי קא מהדר ליה רבה דאין לך שבוי גדול מזה דנהי דהאי נמי שבוי הוא מכל מקום הא איהו אגבוה לצורכיה זכה בה ונמצא דהאי מציל עצמו בממון חבירו הוא:
ההוא גברא דאפקידו גביה ארנקי דפדיון שבויים אתו גנבי עליה שקליה ויהביה ניהלייהו אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה. נראה בעיני דהאי ארנקי דסתם שבויים הות ולא ניגבת בפירוש לפלוני שבוי וסבר אביי דאין זה שבוי ואהדר ליה רבה דהאי נמי שבוי הוא ושפיר עביד דפריק בה נפשיה מגנבי דאי ניגבית בפירוש לפלוני שבוי היכי קא מהדר ליה רבה דאין לך שבוי גדול מזה דנהי דהאי נמי שבוי הוא מכל מקום הא איהו אגבוה לצורכיה זכה בה ונמצא דהאי מציל עצמו בממון חבירו הוא:
859
860[שם]
ההוא גברא דהוה קא סלקא אינשי למעברה הוה קא מסיק חד חמרא וקא בעי למיטבע אינשי אתא חד מנייהו שדייה לחמרא במיא וטבעיה אתא לקמיה דרבה פטריה רבה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל האי רודף הוא. רבה לטעמיה דאמר רבה האי רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מאי טעמא מתחייב בנפשו הוא. ונרדף שהיה בורח מפני הרודף ושיבר את הכלים של רודף פטור לא יהא ממונו חמור מגופו. של כל אדם חייב מפני שאסור לו לאדם להציל עצמו בממון חבירו. ורודף שהיה רודף אחר הרודף להציל ושיבר את כלים בין של רודף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא שאם אין אומרים כך אין לך אדם שמציל את חבירו מיד הרודף:
ההוא גברא דהוה קא סלקא אינשי למעברה הוה קא מסיק חד חמרא וקא בעי למיטבע אינשי אתא חד מנייהו שדייה לחמרא במיא וטבעיה אתא לקמיה דרבה פטריה רבה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל האי רודף הוא. רבה לטעמיה דאמר רבה האי רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מאי טעמא מתחייב בנפשו הוא. ונרדף שהיה בורח מפני הרודף ושיבר את הכלים של רודף פטור לא יהא ממונו חמור מגופו. של כל אדם חייב מפני שאסור לו לאדם להציל עצמו בממון חבירו. ורודף שהיה רודף אחר הרודף להציל ושיבר את כלים בין של רודף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא שאם אין אומרים כך אין לך אדם שמציל את חבירו מיד הרודף:
860
861[דף קי"ח ע"א]
מתני' הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקיד אצלו בישוב לא יחזיר לו במדבר אם אין התובע רוצה לקבל לא יוכל זה לכופו לקבל חובו או פקדון במדבר דלאו מקום שימור הוא. על מנת לצאת למדבר יחזיר לו במדבר. ורמינהו מלוה משתלמת בכל מקום אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן. אמרי הכי קתני מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום אם ירצה המלוה דידו על העליונה אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן. והא דקתני במתניתין על מנת לצאת אוקימנא כגון דא"ל ניהוי האי מידי פקדון גבך וא"ל האיך אנא למדבר בעינא למיזל וא"ל האיך אנא נמי למדברא קאזילנא דמשמע דהכי קאמר ליה דאי מהדרת לי ניהליה במדברא מקבילנא ליה מינך. ואשמעינן דאע"ג דלאו תנאי גמור הוא אפי' הכי כיון דידע דאיהו למדבר נפיק על כרחו יקבל:
מתני' הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקיד אצלו בישוב לא יחזיר לו במדבר אם אין התובע רוצה לקבל לא יוכל זה לכופו לקבל חובו או פקדון במדבר דלאו מקום שימור הוא. על מנת לצאת למדבר יחזיר לו במדבר. ורמינהו מלוה משתלמת בכל מקום אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן. אמרי הכי קתני מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום אם ירצה המלוה דידו על העליונה אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן. והא דקתני במתניתין על מנת לצאת אוקימנא כגון דא"ל ניהוי האי מידי פקדון גבך וא"ל האיך אנא למדבר בעינא למיזל וא"ל האיך אנא נמי למדברא קאזילנא דמשמע דהכי קאמר ליה דאי מהדרת לי ניהליה במדברא מקבילנא ליה מינך. ואשמעינן דאע"ג דלאו תנאי גמור הוא אפי' הכי כיון דידע דאיהו למדבר נפיק על כרחו יקבל:
861
862כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל שמעינן השתא ממתניתין ומברייתא דבמלוה את חבירו ביישוב אית לי' רשותא למיגבי במדברא ואפי' בעל כרחיה דלוה. אבל אי לא בעי מלוה לאיפרועי בדברא לית ליה רשותא ללוה למימר ליה למלוה קביל הני זוזי דאית לך גבאי אלא קיימי באחריותיה עד דמהדר ליה ביישוב כדאוזפינהו ניהליה ביישוב. וה"מ מלוה אבל אבידה דאישתכח ביישוב אי נמי פקדון דאיתפקד גביה ביישוב לית ליה למריה דאבידה או מריה דפקדון רשותא למיתבעיה לחבריה בדברא היכא דליתנהו גביה דלא מיחייב חבריה לאהדורינהו ניהליה בדברא היכ' דליתנהו גביה הכי נמי אי איתנהו גביה ולא בעי מרייהו למישקלינהו לית לי' רשותא להאיך לאותבינהו גביה ולמיזל אלא מיחייב באחריותייהו עד דמהדר להו ביישוב כדאפקרינהו ניהליה ביישוב עכ"ל. ומו' רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב במלוה כדבריו אבל באבידה ופקדון שבא לידו ביישוב כתב שתלוי ברצון מי שבידו אם ירצה יחזיר לו במדבר אם יש לו שם ואם ירצה יחזיר לו בישוב אם אין לו שם והאחריות על הנפקד ולא המוצא ואם היה יכול להניחם בישוב אפשר להיות כדברי רבי' יצחק אלפסי זצ"ל שאם אין בעל אבידה או בעל פקדון רוצה לקבל במדבר שהאחריות על הנפקד ועל המוצא אבל מפני הסכנה הוציאם או שלא רצה להניחם משום דשומר שמסר לשומר חייב. ונאנסו נראה לי דפטור הנפקד והמוצא עכ"ל. וזה לשון באבי העזרי זצ"ל. מצאתי כתוב בשם רבינו יצחק בר אשר זצ"ל בפ' מי שאחזו אמר רבא מתקנתו של הלל הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת על כרחו אינה אינה מגורשת מדאיצטריך ליה להלל לתקוני נתינה בעל כרחו שמה נתינה מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה ומאי דתקון הלל תקון ומאי דלא תקון לא תקון. מתקיף לה רב פפא ואיתימא רב אשי ודילמא כי איצטרך לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה. ואיכא דאמרי אמר רבא זו תקנתו של הלל הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה מתקיף לה רב פפא ואיתימא רב שימי בר אשי ודילמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לא והלל מאי דאיצטריך ליה תקון:
862
863מהכא הוה ר' בעי למידק אדם שחייב לחבירו מנה אם יכול לומר הנה המנה מזומן לו ואם לא תרצה ליקחנו מידי דע כי איני רוצה להתחייב עוד באחריותו אך אניחנו כך בביתי הואיל ואינו מקבל מי אמרי' הוי נתינה בעל כרחו כי האי גוונא. ודאי פקדון פשיטא כיון דא"ל אין רצוני יותר לשומרו קחהו אינו חייב עוד עליו אפי' לא שמרו שהניח הבית פתוח ובפשיעה נגנב פטור. דהכי אמרי' גבי אומן כיון שהודיע לבעל הבית שגמרו פטור ואינו חייב עוד באחריותו. אבל גבי חוב מספקא ליה. ומהכא דרבא ליכא למידק מידי. חדא דלא דמי לגמרי לחוב ועוד דתרי לישני נינהו. ואית דאמר איפכא דהויא נתינה ודאי היכא דהשליך בביתו או בחיקו בעל כרחו והלך לו לא איכפת ליה עוד אם יאבד. אבל היכא דתפיס המנה בידו עדיין ואמר לו קחהו וזה אינו רוצה לקבל אם ילך אז הלוה לביתו ולא יגע בו עוד ויניח כך המנה מספקא לד' אם באחריותו הוא מאותו היום אם לאו. ובעי נמי לאתויי ראיה מדתנן בהגוזל בתרא הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקיד לו ביישוב לא יחזיר לו במדבר מכלל דביישוב יכול להחזיר לו אפי' בעל כרחו ואין ראיה מהתם דהתם איכא למימר שורת הדין קתני. ומספקא ליה נמי מי אמרי' מתוך שהלוה יכול לחזור ולהוציא אותו מנה בהוצאתו והרשות בידו הרי הוא בידו עדיין להתחייב באחריותו או דילמא הרי לא הוציאו והניחו כך ולא נגע בו. ושמעתי שבא דין לפני רבותיי וחייבו ללוה לפרוע בשביל שלא היה יכול לישבע שאותו מנה נאבד ואינו ברשותו שנאבד משום שהיה רוצ' לפרוע לו ולא רצה ליקח ואינו באחריותו מאותו היום. עכ"ל ויסודו ופסק דין נכתב מאד בגמגום:
863
864ואומר אני הקטן דלפי עניות דעתי לא שנא מלוה לא שנא אם ירצה להחזיר לפניו ביישוב במקום המשתמר בעל כרחו יש לו לקבל ומההיא שעתא ואילך פטור הלוה והנפקד כדמשמע בהגוזל בתרא הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקיד אצלו מכלל דביישוב מחזיר לו בעל כרחו ואיני יודע מאי שורת הדין דקאמר הרב דאדרבה דין גמור הוא כמו גבי פקדון דמודה הרב דדינא הוי הכי נמי גבי מלוה דהא לא פלגינהו מתני' ותדע דמפר' בגמ' על מנת לצאת למדבר דא"ל ניהוי האי פקדון גבך וא"ל האיך למדברא נפיקנא וכו' עד ה"ק ליה אי מהדרת ניהלי במדברא קבילנא מינך אלמא דבתר סברא ודין קא אזילנא. ואמרינן נמי בפרק השוכר את האומנין וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם. ואמרי' טול את שלך איצטריכא ליה סד"א שומר חנם לא הוי קמ"ל. ופרש"י זצ"ל קמ"ל דאינו תופשו על שכרו קאמר ליה אבל מדין פקדון לא סליק נפשיה אבל אי אמר ליה איני שומרו אפי' שומר חנם לא הוי ופטור אפי' מפשיעה כגון שהניחו בבית פתוח או שהניחו לפניו ברשות הרבים. ותו דגרסי' בפ' הזהב ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקור שומשמי וא"ל שקול זוזך לא שקיל זוזי ואיגנוב זוזי אתא לקמיה דרבא א"ל לא מיבעיא שומר שכר לה הוי אלא אפי' שומר חנם נמי לא הוי והטעם שהיה חפץ לתת מעותיו בידו ולא רצה לקבלם ופטור אפי' מפשיעה וה"מ דפטור היינו היכא דבידו מזומנים להחזיר לו וזה אינו רוצה לקבלם וזה הניחם לפניו או בביתו והמלוה והמפקיד הלכו להם השתא איכא למימר למה לא לקחום. אבל אם אינו תופשם מזומנים ואומר אני אביא לך פקדונך וזה המפקיד הלך לו חייב הנפקד באחריותו כדאמ' פ"ק דקידושין ההוא גברא דקדיש בצפתא דאסא אמרו ליה והא לית ביה שוה פרוט' אמר להו תיקדוש לה לי בארבעה זוזי דאית בה שקלתה ואישתיקא ואמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות דלא הוי קידושי מייתי ראיה מדסייעת' אמר לה כנסי סלה בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ואוקימנא רצתה דאמרה הן לא רצתה דאישתיקא וש"מ דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום היא. קשו בה בפומפדית' משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדות יהב לה סבר אי שדינא להו ומיתברי מיחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהב לה אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו. פריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי הכא נמי סברא אי שדינא להו ומיתברי מיחייבנא. דמשמע מהתם דדינא הכי דאם השליכה הפקדון היתה מתחייבת בו והיינו טעמא שלא היה בידה מזומן שמתחילה נתן לה בפקדון ושוב לאחר ימים אמר לה התקדשי לי בו ואפי' אם תלך להביאו איהו לא קאי עד דתייתינהו דאי לא תימא הכי נימ' דשתיקה כהודאה הויא דאי לא ניחא לה תיזיל בתריהון ותשרי אפי' שלא בפניו ותפטר אלא שמע מינה דבכי האי גוונא מיחייב הילכך בעל כרחה יש לה לשתוק:
864
865ושמעינן נמי מהתם דאם יש ביד אדם משל חבירו ולא קבלו בתורת פקדון וא"ל קח את שלך ואביאנו לך פטור אפי' מפשיעה כדמסיק אבל הכא בתורת קידושין קבלינהו עם הציפתא דאסא. ולשם פקדון לא דאז לא ידעה בם. אי שדינהו ומיתברא פטירא דומיא דפקדון איכא לפרושי בתורת קידושין אפי' לא היה בידה מזומנים להחזירו וכן נמי אם לא קבלה בתור' פקדון אפי' לא אמר קח את שלך והוציאו מרשותו פטור כדאמ' בפ' השואל את הפרה ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא ולא אשכח דוכתא לאוגירא א"ל לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגירא אמרה ליה לא אזל קידשה ויהבה ליה דוכתא אזל לביתיה ושדר לה גיטא אזלא איהי ואוגרה אוגורי מיניה ואפיקתיה ואותיבתיה בשבילא. ומסקי' דאמר רב הונא בריה דרב יהושע דדינא קא עבדא אע"ג דהפסידה לו וגם אינה מתחייבת באחריותו שעל דעת פקדון לא קבלתו ובעל כרחי' הכי טעמ' דאי לא תימא הכי הא רב הונא גופיה קאמר בפ"ק דקידושין דאי שדית לפקדון חייבת אלא היינו טעמא דהתם בתורת פקדון קבלתו אבל הכא לא קבלתו בפקדון. ואומר אני דאפי' היכ' דלא קיבלו בתורת פקדון ה"מ דפשעה בו והניחתו במקום הפקר ולא איבדתו בידים כגון להשליך לאור או לים דהתם כשישמע הדבר יבא וישמור את שלו אבל איבדתו בידים לא איפשר להציל ומסתייעא מילתא מדגרס פ"ק דקידושין התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת ומסקי' אבל זרקתו לים אימא מדאיחייב בה וכו' אלמא אע"ג דבתורת קידושין אתי לידה אפי' הכי חייבת אבל היכא דאתברו פטורה כדמוכח שמעת' דאחרנייתא דקידושין ואע"ג דנקט מתברו ה"ה דאפי' מפשיע' פטורה כדמשמע בהשוכר ואגב דנקט בפקדון מתברו נקט נמי שלהי הכונס אמר רבא נתן דינר זהב לאשה וא"ל הזהרי בו של כסף הוא הזיקתו משלמת של זהב פשעה בו משלמת של כסף אלמא אע"ג דנטירותא דכסף קיבלה עילוה הואיל והזיקה בידים משלמת של זהב וכן חיטין וחיפן בשעורים וכו'. ומו' אבא מייתי נמי ראיה מדתניא בהגוזל קמא וכחש בה פרט למודה בעיקר כיצד שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי וכו' שומר חנם אני עליו כו' יכול יהא חייב ת"ל וכחש בה פרט למודה בעיקר ופרקי' כי תניא ההיא דא"ל הילך כי קאמינא אנא דקאי באגם הרי מוכיח היכא דא"ל הילך שפטור מגניבה ואבידה מיהו איכא לדחוייה ששניהם חפצים בחזרה הת'. ואלו דברים דנתי עם אבא מרי וכן דעתי נוטה - אבי העזרי:
865
866[שם]
מתני' האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב לשלם אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי אם לאו פטור מלשלם. איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה. תנן אבל איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי ואם לאו פטור מלשלם. היכי דמי אילימא דלא קא תבע ליה דרישא נמי לא קא תבע ליה אמאי חייב אלא לאו דקא תבע ליה וקתני סיפא פטור לעולם דלא קא תבע ליה ורישא בבא לצאת ידי שמים. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל ודוקא כדקא תבע ליה חבריה דכיון דברי ליה שגזל או שלוה ואיסתפק אם החזיר א"ל החזיר חייב דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל אי לא תבע ליה לחבריה אבל איהו מדעתיה דנפשיה וחבריה לא קא תבע ליה אינו חייב אלא בבא לצאת ידי שמים. והיכא דתבע ליה חבריה ואמר מנה לי בידך ואיהו אמר לא ידענא אי לוינא מינך אי לא פטור. והיינו דתנן אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך או אם הלויתני אם הפקדת אצלי אם לאו פטור. ורב הונא ורב יהודה דאוקמו למתני' בדלא תבע ליה לית הילכת' כוותייהו אלא אע"ג דקא תבע ליה פטור דקיימא לן כרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור מלשלם אבל מישתבע דלא ידע ואם לצאת ידי שמים חייב עכ"ל:
מתני' האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב לשלם אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי אם לאו פטור מלשלם. איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה. תנן אבל איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי ואם לאו פטור מלשלם. היכי דמי אילימא דלא קא תבע ליה דרישא נמי לא קא תבע ליה אמאי חייב אלא לאו דקא תבע ליה וקתני סיפא פטור לעולם דלא קא תבע ליה ורישא בבא לצאת ידי שמים. כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל ודוקא כדקא תבע ליה חבריה דכיון דברי ליה שגזל או שלוה ואיסתפק אם החזיר א"ל החזיר חייב דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל אי לא תבע ליה לחבריה אבל איהו מדעתיה דנפשיה וחבריה לא קא תבע ליה אינו חייב אלא בבא לצאת ידי שמים. והיכא דתבע ליה חבריה ואמר מנה לי בידך ואיהו אמר לא ידענא אי לוינא מינך אי לא פטור. והיינו דתנן אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך או אם הלויתני אם הפקדת אצלי אם לאו פטור. ורב הונא ורב יהודה דאוקמו למתני' בדלא תבע ליה לית הילכת' כוותייהו אלא אע"ג דקא תבע ליה פטור דקיימא לן כרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור מלשלם אבל מישתבע דלא ידע ואם לצאת ידי שמים חייב עכ"ל:
866
867וכן כתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל דקיי"ל כרב נחמן ולא כדמוקמי לה רב הונא ורב יהודה:
867
868[שם ע"ב]
אין לוקחין מן הרועים צמר חלב וגדיים דאיכא למיחש שמא גנבום מצאנו של בעל הבית המסור להם:
אין לוקחין מן הרועים צמר חלב וגדיים דאיכא למיחש שמא גנבום מצאנו של בעל הבית המסור להם:
868
869[שם]
ת"ר אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גיזין ולא תלושין של צמר שנתלש מן הצמר שעל הרחל מעט מעט אבל לוקחין מהם בגדים תפורים מפני שהן שלהן. דאי נמי גנבום קננהו בשינוי ולוקחין חלב וגבינה במדבר דאין דרך בעלים לילך שם וליטלם אבל לא ביישוב שדרך להביאם לבית בעל הבית ולוקחין מהן ארבע וחמש צאן מן העדר שחסרונו ניכר בעדר ואינו יכול להשמט ולומר זאב טרפם. ארבע וחמש גיזין אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין. ר' יהודה אומר בייתות לוקחין מהן מדבריות אין לוקחין מהן כללו של דבר כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש בו לוקחין ממנו אין בעל הבית מרגיש בו אין לוקחין הימנו ואוקמ' רב חסדא ארבע מתוך חמש צאן שאם לא היה בעדר אלא חמש צאן ומוכר מהם ארבע מותר ליקח מהם דכולי האי לא גניב מדבר מועט. וחמש מעדר גדול אי נמי ארבע מעדר קטן וחמש מעדר גדול ובברייתא שלש אין לוקחין ובכחושות לוקי' מהן שלש ר' יהודה אסיפ' קאי ולקולא דקאמר ת"ק אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין ואתא ר' יהוד' למימר ה"מ מדבריות אבל בייתות אפי' שתי צאן נמי זבנינן:
ת"ר אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גיזין ולא תלושין של צמר שנתלש מן הצמר שעל הרחל מעט מעט אבל לוקחין מהם בגדים תפורים מפני שהן שלהן. דאי נמי גנבום קננהו בשינוי ולוקחין חלב וגבינה במדבר דאין דרך בעלים לילך שם וליטלם אבל לא ביישוב שדרך להביאם לבית בעל הבית ולוקחין מהן ארבע וחמש צאן מן העדר שחסרונו ניכר בעדר ואינו יכול להשמט ולומר זאב טרפם. ארבע וחמש גיזין אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין. ר' יהודה אומר בייתות לוקחין מהן מדבריות אין לוקחין מהן כללו של דבר כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש בו לוקחין ממנו אין בעל הבית מרגיש בו אין לוקחין הימנו ואוקמ' רב חסדא ארבע מתוך חמש צאן שאם לא היה בעדר אלא חמש צאן ומוכר מהם ארבע מותר ליקח מהם דכולי האי לא גניב מדבר מועט. וחמש מעדר גדול אי נמי ארבע מעדר קטן וחמש מעדר גדול ובברייתא שלש אין לוקחין ובכחושות לוקי' מהן שלש ר' יהודה אסיפ' קאי ולקולא דקאמר ת"ק אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין ואתא ר' יהוד' למימר ה"מ מדבריות אבל בייתות אפי' שתי צאן נמי זבנינן:
869
870[שם]
מתני' אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות. רבה זבן שבישת' דהיינו חבילי זמורות מאריס' א"ל אביי והא תנן לא משומרי פירות עצים ופירות א"ל ה"מ שומר שכר דלית ליה בגויה שהוא נוטל מעות בשכרו ואין לו חלק בעצים אבל האי אריסא כיון דאית ליה בגוה שהוא חולק בזמורות ובקנים אימור מדנפשיה קא זבין:
מתני' אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות. רבה זבן שבישת' דהיינו חבילי זמורות מאריס' א"ל אביי והא תנן לא משומרי פירות עצים ופירות א"ל ה"מ שומר שכר דלית ליה בגויה שהוא נוטל מעות בשכרו ואין לו חלק בעצים אבל האי אריסא כיון דאית ליה בגוה שהוא חולק בזמורות ובקנים אימור מדנפשיה קא זבין:
870
871[דף קי"ט ע"א]
ת"ר שומרי פירות לוקחין מהם בזמן שיושבין ומוכרין והטורטני לפניהם מאזנים גדולים ומוכרים פירות במשקל כדרך התגרים דכיון דמוכרין בפרהסיא לא גנבום. וכולן שאמרו להטמין אסור ליקח מהם ולוקחין מהן מפתח גינה אבל לא מאחורי גינה:
ת"ר שומרי פירות לוקחין מהם בזמן שיושבין ומוכרין והטורטני לפניהם מאזנים גדולים ומוכרים פירות במשקל כדרך התגרים דכיון דמוכרין בפרהסיא לא גנבום. וכולן שאמרו להטמין אסור ליקח מהם ולוקחין מהן מפתח גינה אבל לא מאחורי גינה:
871
872[שם]
איתמר גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו רב אמר עד שיהא רוח ממונו משלו בלא גזילה הולכין אחר הרוב ונהנין ממנו דמשלו הוא ושמואל אמר אפילו מיעוט משלו תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב מדידיה הוא. מודי ליה רב יהודה לאדא דיאלא כדברי האומר אפי' מיעוט משלו. אדא שם האיש. דיאלא שמש. ופר"ח זצ"ל יש מי שאומר כיון דמורי ליה לאדא דיאלא כשמואל הילכתא כוותיה. ואנו קיבלנו דהילכתא כוותי' דרב באיסורי וזו איסורא היא ומשנתינו קתני אין לוקחין משום דחיישי לגניבה או לגזילה עכ"ל. ומו' רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב הילכתא כמ"ד אפי' המועט משלו מותר דמעשה רב דרב יהודה:
איתמר גזלן מאימתי מותר ליהנות ממנו רב אמר עד שיהא רוח ממונו משלו בלא גזילה הולכין אחר הרוב ונהנין ממנו דמשלו הוא ושמואל אמר אפילו מיעוט משלו תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב מדידיה הוא. מודי ליה רב יהודה לאדא דיאלא כדברי האומר אפי' מיעוט משלו. אדא שם האיש. דיאלא שמש. ופר"ח זצ"ל יש מי שאומר כיון דמורי ליה לאדא דיאלא כשמואל הילכתא כוותיה. ואנו קיבלנו דהילכתא כוותי' דרב באיסורי וזו איסורא היא ומשנתינו קתני אין לוקחין משום דחיישי לגניבה או לגזילה עכ"ל. ומו' רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב הילכתא כמ"ד אפי' המועט משלו מותר דמעשה רב דרב יהודה:
872
873[שם]
ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו וחד אמר אסור לאבדו ביד דילמא הויא ליה זרעא מעליא ויכין רשע וצדיק ילבש:
ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו וחד אמר אסור לאבדו ביד דילמא הויא ליה זרעא מעליא ויכין רשע וצדיק ילבש:
873
874כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וסוגיין אסור לאבדן ביד דאיבעי' לן התם עשו תקנת נגזל במסור דמשתבע ושקיל מיניה דמסור או לא ואסקינן בתיקו ושמעית מינה דכ"ש דאסור לאבדו ביד עכ"ל. ופר"ח זצ"ל ממון מסור בר ישראל דמסר ממונם של ישראל לגוים ממון זה המסור רב יהודה ורב הונא חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו ממעשה דרב כהנא דשמטיה לקועיה דההוא מסור וחד אמר אסור לאבדו ביד דילמא נפיק מיניה זרעא כו' ובס"פ הכונס בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לאו ועלתה בתיקו ש"מ דלא יהבינן ליה לנגזל אע"ג דאיכא סהדי דמסריה ביד אנס גוי כיון דליכא סהדי כמה נענש לא מחייבינן ליה למסור לשלומי מידיה ועלתה בתיקו וקיימא לן כל תיקו דממונא לקולא. וכ"ש דאסור לאבדו ממונו כולו. עכ"ל:
874
875מתני' לוקחין מן הנשים צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל זו היא מלאכת נשים והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא. וענלים מן השרון פי' עגלים מן הרועים. בשרון ברחבה לעין הכל דמדמוכרין לעיני הכל לא גנבום שרון שם מקום הוא ומקום גידול עגלים הוא ומגדלין אותן ושלהן הוי ולשון זה עיקר דתניא במנחות פ' כל קרבנות אילים ממואב כבשים מחברון עגלים משרון. וכולן שאמרו להטמין אסור. לוקחין בצים ותרנגולים בכל מקום:
875
876[שם]
ת"ר לוקחין מן הנשים בלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל אבל לא יינות שמנים וסלתות שדרך האיש למוכרן ואינו עושה את אשתו שליח לכך ושמא גנבתן מבעלה. אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינרים כדי לעשות כפה לראשה פי' כפה צעיף. וכולן שאמרו להטמין אסור. גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט דאין הבעל מקפיד אבל לא מרובה. הבדדים לוקחין מן הנשים זיתים ושמן במדה כלומר דרך מכירה בפרהסיא ודבר מרובה דאין יכולה לגנוב כל זאת ולעשות בצנעה אבל לא זיתים במיעוט ולא שמן במיעוט דגנבתן ויכולה לעשות בצנעה ולא ירגיש בעלה במיעוט שנטלתן במעטן. רשב"ג אומר לוקחין מן הנשים זיתים במיעוט בגליל העליון שהשמן ביוקר ומקפיד על דבר מועט וטעמא שאדם בוש למכור על פתח ביתו ונותן לאשתו ומוכרת. רבינא איקלע למחוזא וגבאי של צדקה היה אתאן נשי דבני מחוזאי בכלי שיראי פי' בכלי שרשות זהב ושיראי צמידים דמיין קמיה וקביל מינייהו א"ל רבא תוספאה לרבינא והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה א"ל הני לבני מחוזא כדבר מועט דמי':
ת"ר לוקחין מן הנשים בלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל אבל לא יינות שמנים וסלתות שדרך האיש למוכרן ואינו עושה את אשתו שליח לכך ושמא גנבתן מבעלה. אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינרים כדי לעשות כפה לראשה פי' כפה צעיף. וכולן שאמרו להטמין אסור. גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט דאין הבעל מקפיד אבל לא מרובה. הבדדים לוקחין מן הנשים זיתים ושמן במדה כלומר דרך מכירה בפרהסיא ודבר מרובה דאין יכולה לגנוב כל זאת ולעשות בצנעה אבל לא זיתים במיעוט ולא שמן במיעוט דגנבתן ויכולה לעשות בצנעה ולא ירגיש בעלה במיעוט שנטלתן במעטן. רשב"ג אומר לוקחין מן הנשים זיתים במיעוט בגליל העליון שהשמן ביוקר ומקפיד על דבר מועט וטעמא שאדם בוש למכור על פתח ביתו ונותן לאשתו ומוכרת. רבינא איקלע למחוזא וגבאי של צדקה היה אתאן נשי דבני מחוזאי בכלי שיראי פי' בכלי שרשות זהב ושיראי צמידים דמיין קמיה וקביל מינייהו א"ל רבא תוספאה לרבינא והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה א"ל הני לבני מחוזא כדבר מועט דמי':
876
877[שם]
מתני' מוכין את שהכובס מוציא הרי אלו שלו פי' כובס מוציא מבגד צמר דבר מועט על ידי הקוצים שקורין מרודנש. ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית פי' סורק שם האומנות על שם שהוא סורק בקוצים כעין מסרק הרי אלו של בעל הבית שדבר חשוב הוא ולא מחיל. הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו יתר מיכן של בעל הבית אם היה שחור על הלבן שארגו בבגד לבן נוטל את הכל לפי שהשחור מגנה את הלבן והן שלו. לשון פר"ח:
מתני' מוכין את שהכובס מוציא הרי אלו שלו פי' כובס מוציא מבגד צמר דבר מועט על ידי הקוצים שקורין מרודנש. ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית פי' סורק שם האומנות על שם שהוא סורק בקוצים כעין מסרק הרי אלו של בעל הבית שדבר חשוב הוא ולא מחיל. הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו יתר מיכן של בעל הבית אם היה שחור על הלבן שארגו בבגד לבן נוטל את הכל לפי שהשחור מגנה את הלבן והן שלו. לשון פר"ח:
877
878[שם]
ת"ר לוקחין מוכן מן הכובס מפני שהן שלו שני חוטין העליוני' שלו באלימתא ובקטיעי שלשה ולא יטול בו יותר מג' חוטין :
ת"ר לוקחין מוכן מן הכובס מפני שהן שלו שני חוטין העליוני' שלו באלימתא ובקטיעי שלשה ולא יטול בו יותר מג' חוטין :
878
879[שם ע"ב]
בעי ר' ירמיה אמטויי ואתויי חד או דילמא אמטויי ואייתויי תרי תיקו. לא יסרוק הבגד לשיתיו אלא לערבו בגלימי ולערבו ולא לשיתיו בסרבלי ואיכא דאמרי איפכא. ומשוי לאורכו ולא לרחבו בהמייניה לרחבו ולא לארכו בגלימי:
בעי ר' ירמיה אמטויי ואתויי חד או דילמא אמטויי ואייתויי תרי תיקו. לא יסרוק הבגד לשיתיו אלא לערבו בגלימי ולערבו ולא לשיתיו בסרבלי ואיכא דאמרי איפכא. ומשוי לאורכו ולא לרחבו בהמייניה לרחבו ולא לארכו בגלימי:
879
880[שם]
ת"ר אין לוקחין מוכן מן הסורק משום שאינו שלו ובמקום שנהגו להיות שלו לוקחין ובכל מקום לוקחין מהן כד מלא מוכין וכסת מלא מוכן מאי טעמא דקננהו בשינוי:
ת"ר אין לוקחין מוכן מן הסורק משום שאינו שלו ובמקום שנהגו להיות שלו לוקחין ובכל מקום לוקחין מהן כד מלא מוכין וכסת מלא מוכן מאי טעמא דקננהו בשינוי:
880
881[שם]
מתני' אם היה שחור על הלבן נוטל את הכל והן שלו. אמר רב יהודה קצרה שמיה וקצרה שקיל ליה. פי' רש"י זצ"ל הכובס נקרא קצרא בלשון ארמי וקצרה שהוא מקצר מן הבגד איהו שקיל ליה וקצרה שמיה ואיהו שקיל ליה ואמר רב יהודה הכל עולה לענין תכלת ויצחק ברי קפיד עלייהו פי' רש"י זצ"ל אותן ג' חוטין אם לא קצרו הכובס עולין למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק את התכלת משפת הבגד ויצחק בני קפיד עלייהו ונוטלן. עכ"ל. פר"ח זצ"ל עולין למנין תכלת אלו חוטין דשמייהו קצרה עולין למנין כמלא קשר גודל ויצחק ברי הוה קפיד ולא היה מכניסם בחשבון כמלא קשר גודל:
מתני' אם היה שחור על הלבן נוטל את הכל והן שלו. אמר רב יהודה קצרה שמיה וקצרה שקיל ליה. פי' רש"י זצ"ל הכובס נקרא קצרא בלשון ארמי וקצרה שהוא מקצר מן הבגד איהו שקיל ליה וקצרה שמיה ואיהו שקיל ליה ואמר רב יהודה הכל עולה לענין תכלת ויצחק ברי קפיד עלייהו פי' רש"י זצ"ל אותן ג' חוטין אם לא קצרו הכובס עולין למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק את התכלת משפת הבגד ויצחק בני קפיד עלייהו ונוטלן. עכ"ל. פר"ח זצ"ל עולין למנין תכלת אלו חוטין דשמייהו קצרה עולין למנין כמלא קשר גודל ויצחק ברי הוה קפיד ולא היה מכניסם בחשבון כמלא קשר גודל:
881
882וכתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל שמעתי בשם מו' רבינו יצחק בר יהודה זצ"ל שפירש קפיד שלא להכניס לחשבון מלא קשר גודל אלא למעלה בין אותן חוטין של שחור ע"ג לבן והיה מרחיק מלא קשר גודל כשמכניס ותולה ציצתו בבגדו:
882
883[שם]
מתני' החייט ששייר את החוט כדי לתפור בו מטלית שהיא שלש על שלש חייב להחזיר לבעלים וכמה אמר רב אשי אמר רב יהודה מלא מחט חוץ למחט ואוקמינן מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. תניא החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו מטלית פחותה משלש על שלש בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו של בעל הבית אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו. ירוש' תני בר קפרא מלא משיכת מחט תני ר' חייא מלא מחט מה פליגי מה דתני ק' חייא מלא מחט דבית ר' ינאי פתקין לה כפלים מלא מחט מה דתני בק קפרא מלא משיכת מחט דבית ר' פתקין לה כפלים במשיכת מחט:
מתני' החייט ששייר את החוט כדי לתפור בו מטלית שהיא שלש על שלש חייב להחזיר לבעלים וכמה אמר רב אשי אמר רב יהודה מלא מחט חוץ למחט ואוקמינן מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. תניא החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו מטלית פחותה משלש על שלש בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו של בעל הבית אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו. ירוש' תני בר קפרא מלא משיכת מחט תני ר' חייא מלא מחט מה פליגי מה דתני ק' חייא מלא מחט דבית ר' ינאי פתקין לה כפלים מלא מחט מה דתני בק קפרא מלא משיכת מחט דבית ר' פתקין לה כפלים במשיכת מחט:
883
884[שם]
מתני' מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל הרי אלו של בעל הבית אם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית. ורמינהו מה שחרש מוציא במעצד והנפסק במגירה סכין שיש בו פגימות וקוצצת מהר ונפסק במגירה פיסקי עצים כשהעץ ארוך ופוסקו הרי אלו של בעל הבית והיוצא מתחת יד המקדח רק ומתחת הרהיטני והנגרר במגירה דק דק כשהיא נעשת במקום חתך הרי אלו שלו אמר אביי באתרא דתנא דידן איכא תרתי רבתי קרי כשיל וזוטרתי קרי לה מעצד באתרא דתנא ברא חדא ומעצד קרו לה. ת"ר מסתתי אבנים פי' מדבעין (רבעין) אותן מפסני אילנות כשיש בהן (אילנות) ענפים יותר מדאי קוצץ אחת מבינתיים והיינו פיסוג לשון דילוג והרחבה ומפסקי מנקפי היגי ניקוף שייך בהיגי כמו וניקף סבכי היער הגה סנה. מנכשי זרעים נוטלין ירק מבינתיים ועודרין ירקות כשהן תכופין יותר מדאי נוטל אחת מבינתיים כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט. בזמן שבעל הבית הרי אלו שלו. אמר רב יהודה אמר רב כשות וחזיז פי' חזיז שחת של תבואה חיטין ושעורין בעודן ירק אין בהן משום גזל ובמקום שמקפידין יש בהן משום גזל. אמר רבא ומתא מחסיא אתרא דקפיד הוא ומקום בהמות הוא ומרעה טוב:
מתני' מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל הרי אלו של בעל הבית אם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית. ורמינהו מה שחרש מוציא במעצד והנפסק במגירה סכין שיש בו פגימות וקוצצת מהר ונפסק במגירה פיסקי עצים כשהעץ ארוך ופוסקו הרי אלו של בעל הבית והיוצא מתחת יד המקדח רק ומתחת הרהיטני והנגרר במגירה דק דק כשהיא נעשת במקום חתך הרי אלו שלו אמר אביי באתרא דתנא דידן איכא תרתי רבתי קרי כשיל וזוטרתי קרי לה מעצד באתרא דתנא ברא חדא ומעצד קרו לה. ת"ר מסתתי אבנים פי' מדבעין (רבעין) אותן מפסני אילנות כשיש בהן (אילנות) ענפים יותר מדאי קוצץ אחת מבינתיים והיינו פיסוג לשון דילוג והרחבה ומפסקי מנקפי היגי ניקוף שייך בהיגי כמו וניקף סבכי היער הגה סנה. מנכשי זרעים נוטלין ירק מבינתיים ועודרין ירקות כשהן תכופין יותר מדאי נוטל אחת מבינתיים כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט. בזמן שבעל הבית הרי אלו שלו. אמר רב יהודה אמר רב כשות וחזיז פי' חזיז שחת של תבואה חיטין ושעורין בעודן ירק אין בהן משום גזל ובמקום שמקפידין יש בהן משום גזל. אמר רבא ומתא מחסיא אתרא דקפיד הוא ומקום בהמות הוא ומרעה טוב:
884
885הדרן עלך הגוזל בתרא. שבח לדר בנהורא. וסליקא לה בבא קמא. ברוך שוכן רומה. שזיכני לסיימה.
885
886הלכות הודאת בעל דין
886
887תניא בתוספתא דפירקין הודאת בעל דין כמאה עדים אימתי בזמן שתבע והודה אבל אם מעצמו הודה יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:
887
888ונראה בעיניי פי' אע"פ שלא אמר אתם עדיי ברישא אינו יכול לחזור בו והיינו דמחלק בין תבעוהו להודה מפי עצמו דאי בדאמר אתם עדיי דוקא ליפלוג וליתני בדידה בד"א שאמר אתם עדיי אבל לא אמר אתם עדיי יכול לחזור בו. אלא ודאי היכ' דתבעוהו אע"ג דלא אמר אתם עדיי אינו יכול לחזור בו. והשתא קשה לי מההיא דס"פ גט פשוט דבעי רבא שכיב מרע שתבעוהו והודה מהו צריך לומר אתם עדיי או אין צריך לומר ואסקי' דאין צריך משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. משמע הא בריא דצריך לומד אתם עדיי אע"פ שתבעוהו ותנן נמי פ' זה בורר כיצד בודקין את העדים היו מכניסין אותן ומאיימין עליהם ומוציאין אותן ומשיירין הגדול שבהם ואומר לו היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לאיש פלוני או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו. ואמר בגמ' מסייע ליה לרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדיי. איתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר לו תניהו לי אמר לו משטה אני בך פטור פי' בעבור שלא אמר אתם עדיי אלמא אע"ג דתבעיה צריך לומר אתם עדיי. וקשה לההיא דתוספ' ובשלמ' לאביי דאמר התם בזה בורר לא שנו שאמר לו משטה אני בך אבל אמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן. איכ' לפרש ההיא דתוספת' דהיכ' שתבעו והודה כמאה עדים דמי היינו לענין שאינו יכול לומר להד"מ אבל משטה אני בך יכול לומד הואיל ולא אמר אתם עדיי והא דבעינ' בגט פשוט ובזה בורר שצריך לומד אתם עדיי היינו לענין שאינו יכול לומר משטה אני בך אלא לרב פפא בריה דרב אויא בר אדא דאמר הכי משמיה דרב דכל מידי דכדי לא דכירי אינשי ואפי' להד"מ יכול לומר קשה ההיא דתוספתא. ונראה בעיני דההיא דתוספת' איירי בבית דין הילכך הואיל ותבעוהו אע"ג דלא אמר אתם עדיי אינו יכול לומר משטה אני בך הואיל ותבעוהו בב"ד והודה בב"ד אבל היכא שלא תבעוהו אלא שהודה מעצמו אע"פ שהודה בב"ד הואיל ומעצמו הודה ולא אמר אתם עדיי מצי למימר להד"מ או משטה אני בך אבל ההיא דגט פשוט ודפ' זה בורר מיירי שתבעו חוץ לבית דין והודה חוץ לב"ד להכי צריך שיאמר אתם עדיי אבל היכא שהודה מפי עצמו חוץ לבית דין אע"ג דאמר שכנגדו אתם עדיי מצי למימר השטיתי בך אבל אי אמר המודה אתם עדיי אע"פ שאמר חוץ לב"ד הואיל שאמר אתם עדיי לא מצי למימר השטיתי בך דמה השטאה היא זו שמעמיד עדים על עצמו אבל היכא שתבעו חוץ לבית דין והודה לו קיימא לן בהא דאמר רבינא ואיתימא רב פפא דלא שנא כי אמר לוה ולא שנא כי אמר מלוה ושתיק ליה דהויא עדות גמורה ולא מצי למימר להד"מ ולא מצי למימר משטה אני בך. אבל היכא שלא אמר אתם עדים לא לוה ולא מלוה קיימ' לן כרב פפא דמצי למימר אפי' להד"מ וכ"ש משטה אני בך. וכן פסק באלפס:
888
889הילכך חמשה עניני הודאה כל היכא שתבעוהו בב"ד והודה בב"ד אע"ג דלא אמר אתם עדיי אינו יכול לומר משטה אני בך וכ"ש שאינו יכול לומד להד"מ. והיכא שהודה מפי עצמו בב"ד ולא אמר אתם עדיי לא המודה בעצמו ולא שכנגדו ושתיק ליה המודה יכול לחזור בו יכול לומד להד"מ וכ"ש משטה אני בך והיכא שתבעו חוץ לבית דין והודה לו ואמר המודה אתם עדיי או שכנגדו והמודה שותק לו אינו יכול לומר משטה אני בך וכ"ש להד"מ. והיכא שהודה לו מעצמו חוץ לב"ד ואמר המודה אתם עדיי אינו יכול לומר משטה אני בך וכ"ש להד"מ. והיכא שהודה לו מעצמו חוץ לבית דין ולא אמר המודה אתם עדיי אלא שכנגדו אמר אתם עדיי מצי למימר להד"ם וכ"ש משטה אני בך. והכי נמי אשכח' לענין תשלומי כפל שאם נשבע בבית דין ובאו עדים משלם תשלומי כפל. אבל נשבע חוץ לבית דין אע"ג דבאו עדים אינו משלם תשלומי כפל כדאמ' בהגוזל ואי ס"ד בנשבע חוץ לבית דין מי איכ' כפל. וההיא דפ' השולח בגיטין דת"ר האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישי' שמא זכה לו ע"י אחר כתבתי וחתמתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא חתם ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים. האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זכה לו על ידי אחר כתבתי וחתמתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא חתם ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים פי' הודא' בעל דין עבד וכן מקבל מתנה כיון דאמר לא קיבלתי יכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמר טועה כסבור שקיבלה זה מידו:
889
890נראה בעיני דאע"ג דמעצמו מודה וגם חוץ לבית דין אפי' הכי הויא הודאה אע"ג דלא אמר אתם עדיי דלא דמי לההיא דלעיל שמשעבד עצמו בהודאתו לפרוע ממון לכשנגדו אבל הכא שמסלק ואומר שלא זכה בעצמו מעולם ולא בזו השעה הויא שפיר הודאה אע"ג דלא אמר אתם עדיי. וכשטוען משטה אני בך צריך לישבע שהיה משטה בו ולא הודאה גמורה שכך כתב רב האי גאון זצ"ל גם במשטה ומתרושש שבועה לבטא פי' כשטוען השטיתי בך דהיינו במקום שיכול לומר השטיתי בך כדפרישית לעיל חייב לישבע שלהשטותו נתכוון ולא להודאה גמורה. וכן בשטוען שהודה שלא להשביע את עצמו חייב לישבע שלכך נתכוון והשת' דפרישי' שכשטוען השטיתי בך שחייב שבועה אע"פ שאומר לא הייתי חייב לך מעולם כלום. נראה בעיני דכ"ש כשאומר מנה לויתי ממך ופרעתיו לך שחייב שבועה שהרי מודה שהיה חייב לו ואיכא דררא ממונא טפי מאומר השטיתי בך שאומ' לא היה חייב לו כלום מעולם. ודמי להא דתניא בפ' שבועת הדיינין מנה לי בידך אין לך בידי פטור. אמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת. רב חביבא מתני אסיפא מנה לי בידך אמר לו הן ולמחר אמר לו תניהו לי נתתיו לך פטור אמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא ומאן דמתני ארישא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל ברישא לא. אלמא כל היכא דאיכא דררא דממונא טפי מחייב שבועה:
890
891הילכך יש לי לומר היכא שאמר מנה לויתי ממך ופרעתיו לך דחייב שבועת היסת שפרע ואע"ג דלא תבע ליה אלא על פי הודאת עצמו דומיא דההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא אתו תבעוהו בדינא קמיה דר"נ אמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וחייבין שבועה לדברי הגאון אע"פ דעל פי הודאת עצמו תבע ליה. הילכך דריש פ"ב דכתובות דמסיק וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ה"פ שהוא נאמן בדאורייתא וחייב שבועה מדרבנן ומשני משום דקא בעי למיתני אם יש עדים שלוה הימנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן פי' משמע שאינו נאמן אפי' בשבועה. הא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים פי' ונאמן בשבועה שפרע הכי אית לן לפרש הואיל שפירשנו שטוען משטה חייב שבועה. מיהא אתיא ליה בגימגום. דהוה מצי לפרש אם יש עדים שלוה הימנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן דהיינו אינו נאמן בלא שבועה אלא חייב שבועה ואכתי ליתני בדידיה. וזה שפירשנו לעיל שיכול לטעון משטה אני בך היינו דוקא שהוא בעצמו טוען אבל אי לא טעין לא טענינן הכי איתא בפ' זה בורר :
891
892תניא בתוספתא בפירקין הודאת בעל דין כמאה עדים והשליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומר כך והשליש אומר כך השליש נאמן אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו אבל אם אין השלישות יוצא מתחת ידו אין השליש נאמן אלא הוי הוא ככל אדם:
892
893נראה בעיני דהיינו טעמא דכל זמן שהשלישות בידו דמי אנפשיה ומדכר אבל היכא שיוצא מתחת ידו מסלק הדבר מלבו ולא מדכר. הילכך לא מהימן. אבל אין נראה לפרש שנאמן כשהשלישות בידו משום מיגו דאי בעי יהיב ליה דהא אמר ס"פ זה בורר ההיא איתתא דנפק שטרא מתותיה ידה אמרה ליה ידענא ביה דפריע הוא איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן א"ל רבא והא אי בעי קלתיה כיון דאיתחזק בבי דינא בעי קלתיה לא אמרי'. איתיביה רבא לרב נחמן סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מיד שליש או שיצא אחר חיתום שטרות כשר אלמא שליש מהימן תיובתא. ואי איתא הוה ליה לשנוי דהא שליש מהימן כגון דאית ליה מיגו אלא מדלא משני הכי שמע מינה דקים לו לתלמודא דשליש מהימן אפי' היכא דלית ליה מיגו משום דהימניה וסמך עליו כשהפקיד אצלו אלא הטעם הוי דכל זמן שהשלישות בידו דמי אנפשיה לצורך מה השלישות בידו כדי לקיים שלישותו אבל כשיוצא מידו מתיאש מן הדבר ושכח והכי מתפרשא לי נמי הא דתניא במיצעתא נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי את מקחי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא כאחד מכל האדם הכא נמי כל זמן שהמקח בידו רמי אנפשיה ומדכר למי ליתן המקח וכשיצא המקח מתחת ידו מתיאש ממנו ושכח ולא מהימן. הילכך הא דפריך בפרק עשרה יוחסין ליחזי זוזי ממאן נקט ומשני לא צריכא דנקיט מתרוייהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה. התם אסיפא פריך דתני דהיכא דאין מקחו בידו לא מהימן ודלא כפר"ח זצ"ל דפי' דפריך ארישא ופי' דמהימן במיגו דיהיב ליה דהא ליתא דאית לן לפרש דומיא דשלישות דטעמא לאו משום מיגו כדפרי' אלא משום דרמי ודכיר. אלא בפירוש רש"י זצ"ל דפי' דפריך אסיפא:
893
894נראה בעיני דשליש מהימן בלא שבועה כדאמר בפרק התקבל גבי גט ורב חסדא אמר דשליש מהימן דלגירושי' דהא הימניה הרי משמע דהימניה לגמרי דאי בשבועה במאי מהימניה הואיל ומשביעו ותו היכן מצאנו שבועה באיסורא אלא ודאי היניה לגמדי ותו כי פריך התם לרב הונא מהאי בריית' ושני שאני ממון דאתיהיב למחל ואי צריך לישבע מאי מחל לו כל נפקד נמי בעי שבועה אע"ג דהימניה שהפקיד בידו אלא ודאי ש"מ שהשליש נאמן בלא שבועה שאינו דומה לנפקד שטוען החזרתי לך שחייב לישבע שלא מסר לו אלא לשמור אבל שליש היינו שמוסרין לו על תנאי כשיקיים תנאו אז ימסור לו לאותו שאמרו לו למסור ועכשיו זה אומר כך היה התנאי ולא קיימת וזה אומר כך היה וקיימתי ועל דעת כן מסרו לו שניהם שכשיקיים התנאי אז ימסרו לו הילכך הוא נאמן יותר משניהם סמכו עליו והאמינו לו ונאמן בלא שבועה. וכן משמע מפי' רש"י זצ"ל דפי' התם בהתקבל דאתיהיב למחילה שאם מחלו מחול הילכך שליש נאמן דכיון שהאמינו ומסרו בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול כל ממונו ולהאמין כל מה שיאמר. וכן השיב לי מורי רבי' שמחה זצ"ל שהשליש נאמן בלא שבועה:
894
895תניא בסיפא דההיא דלעיל נאמן הדיין לומר לזה זיכיתי ולזה חייבתי אימתי בזמן שהדין לפניו אין הדין לפניו הרי הוא כאחד מכל האדם ופריך עלה בעשרה יוחסין וליחזי זכותא מאן נקט לא צריכא דקרעי זכותי' וליהדר ולידיינוהו בשודא דדייני התם נמי אית לי לפרש דאסיפא פריך. אבל ברישא שהדין לפניו נאמן אפי' בשאר דין שאינו שודא דדייני דהואיל ועדיין בעלי דינין לפניו הוי דכיר למי זיכה ולמי חייב אבל כשיצאו ממנו שכח ולא מהימן. ודלא בפר"ח זצ"ל דפי' נאמן הדיין לומר לזה זיכיתי ולזה חייבתי בשודא דדייני ובזמן שבעלי דינין עומדין לפניו:
895