אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא י״טOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 19
א׳למדנו משם דהמשכיר בית לחבירו והקדישו הוי קדוש ודוקא שלא הקדים לו שכרו אז הוי קדוש אבל הקדים לו שכרו אין ההקדש חל עליו כההיא דירושלמי דפסחים פרק מקום שנהגו דתני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו בחנם. ופי' רבינו שמשון ב"ד אברהם זצ"ל שההקדש חל על שבח שיש לו למשכיר בו וכשהקדים לו שכרו תו לא הוי שבח דידיה דמשכיר אלא דשוכר ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל היכא דלא הקדים דאי לאו דהקדיש הוי שכרא דידי' השתא נמי הוי שכרא דהקדש וכיון דלאלתר חל עליו רשות הקדש הדר בו במעילה קאי והא דקתני הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אינו רוצה לומר דדר בו ממש דהא במעילה קאי אלא הכי קאמר אם היה דר בו ראוי להעלות שכר להקדש הילכך לא ידור. מיהו בגמ' דידן לא שני הכי. דדר בו ממש קאמר דומיא דנתצו חייב להעמיד לו בית דמיירי בדידה ממש. והא דתניא בתוספתא השוכר בית מחבירו ועמד בעל הבית והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכל מה שנהנה ממנו הרי הוא הקדש. ההיא כשהקדים לו שכרו והא דקתני וכל מה שנהנה ממנו הרי הוא הקדש אלאחר שתחזור לרשותו קאי. וכי תימא כיון דמעל נפק לחולין כדפרי' בפ' האומר משקלי עלי ה"מ גבי בית דהוי תלוש ולבסוף חיברו והוי כתלוש לענין ע"ז כדאיתא פ"ק דחולין ולענין מעילה כדאיתא במעילה פ' הנהנה הדר בבית של הקדש מעל אבל בתוס' קתני שדה ואין מעילה במחובר. הילכך המשכיר בית או שדה לחבירו ולא הקדי' לו שכרו והקדישו המשכיר ה"ז קדוש והשוכר אסור לו לדור בבית וגם בשדה אבל אם הקדים לו שכרו לא קדוש ומותר לדור בבית ובשדה:
1
ב׳בפרק השותפין בנדרים תנן המודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם יש לו בהן תפיסת יד אסור אין לו בהן תפיסת יד מותר היינו משמע שאם השכיר בית לחבירו שאינו יכול לאוסרו עליו. וכבר בא מעשה לפני רבי' שמשון זצ"ל באחד שהשכיר בית לחבירו ואסרו עליו והורה שאינו יכול לאוסרו עליו דאע"ג דיכול להקדיש כדפרי' לעיל היינו משום שכשמקדיש כולה יש לו כח להקדיש מה ששוה יותר על דמי שכרו ועל דמי חובו ואסור להשתמש בו מפני חלקו של הקדש המעורב בו אבל זה אינו מקדישה אלא אוסרה בנדר וכיון שאין כאן הקדש אלא איסורא אין לו לחוש כלל לאיסור דמצינו שיש לו כח להקדש מלאיסור כדאמ' בכתובות פ' אע"פ בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו משמע שדבר חידוש הוא מי שאוסר פירותיו על חבירו מדמביא שמם ראיה ומה תימה הוא זה הלא גם להקדישם יכול אלא מה שיכול להקדישם אינו תימ' דיכול ליתנם לשמים כמו להדיוט אבל כשאוסרם בנדר אינו נותנם לשמים. וכן פי' רבי אליעזר ממיץ זצ"ל בפירושיו דכיון דאין לו בהם תפיסת יד מותר שיצא מרשותו ואע"ג דקיימא לן בע"ז פ"א דשכירות לא קניא. גבי נדר מותר. וכתב כיון שאינו בידו ונתנו ביד אחר ושעבדו או במשכון או בשכירות או בשאלה אינו יכול לאוסרו וכתב שכבר בא מעשה לפני רבינו תם זצ"ל בבית הנשאל והורה שאינו יכול לאוסרו. תנן בנדרים השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ואסקינן בגמ' דדוקא דנדרו הנאה זה מזה כל אחד מרצונו פליגו רבנן עליה דר' אליעזר בן יעקב אבל בהדירו זה את זה מודו ליה לר' אליעזר בן יעקב דכאונסין דמו וזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו אמר רב הונא הלכה כראב"י וכן א"ר אלעזר הלכה כראב"י. הילכך הא דפסקינן הלכה כראב"י היינו בנדרו הנאה זה מזה מרצונם אבל בהדירו זה את זה לא איצטריך למיפסק כוותיה דבהא אפי' רבנן מודו. ופי' רבינו אליעזר ממיץ זצ"ל בפירושיו הלכה כר' אליעזר דשרי ולאו מטעמיה דאילו ר"א סבר יש ברירה ואנן קיימא לן שלהי ביצה כר' אושעיא דאין ברירה בדאורייתא והלכה כר' אליעזר מטעם דלא קפדי אויתור דשרי. וכתב בשם רבינו תם זצ"ל דאפי' פירש המדיר לאסור את הדבר שרי דהא מתני' סתמא קתני שנדרו הנאה זה מזה ואפי' פירשו לאסור את החצר פסקינן כר' אליעזר דשרי מטעם דלא קפדי וטעמא דשרי אפי' פירשו חצר דכיון דהוי מידי דלא קפדי הוי כאילו השאילו זה לזה כל ימי היותם בשותפות ומאחר דהשאילו אע"ג דשאלה לא קניא אינן יכולין לאוסרו וגם אינו יכול לחזור משאילתו דחשבי' ליה כאלו פי' שאלה כל ימי היותם בשותפות ובבית הכנסת נמי אפילו פירש לאסור בית הכנסת שרי מה"ט כדפרי' עכ"ל:
2
ג׳ונראה בעיני להביא ראיה דהכי קיימא לן דאדריסת הרגל לא קפדי אינשי ושרי אפי' במודר הנאה אפי' למ"ד דלית ליה ברירה דתנן פ"ק דמגילה אין בין מודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת [הרגל] ופרכי' דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי אמר רב אדא בר אהבה הא מני ר' אליעזר היא דתניא ר' אליעזר אומר אפי' ויתור אסור במודר הנאה מדפריך סתמא דתלמודא דרך פשיטותא דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי ושרי אפי' במודר הנאה ש"מ דקים ליה לתלמודא דהכי הילכתא. וא"ת דאדרבה מדסתם לן תלמודא התם כר' אליעזר דאפי' ויתור אסור במודר הנאה ש"מ דהכי הילכתא. לא היא דהכי נמי תנן התם אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמ' בגמ' הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתני' דלא כר' יהודה וכו' אפי' הכי פסקו רבא ורב חסדא דהלכה כר' יהודה אלמא לית הילכתא כההוא סתמא הכי נמי אפשר דלית הילכתא כי האי סתמא דסתם לן דריסת הרגל אסור במודר הנאה. ותו דהא דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר אוקמ' רבינא בפ' חזקת הבתים אליבא דר' אליעזר דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה ובשמעתי' פסקי' כר' אליעזר בן יעקב דפליג על מתני' הלא למדת דליתא לדר' אליעזר (בן יעקב) דאסר ויתור במודר הנאה. ולשון רבינו שמואל זצ"ל נמי משמע הכי דפי' בחזקת הבתים רבינא אמר לעולם לא קפדי בהעמדה ברי כדתנן לא הוי חזקה וגבי נדרים נמי מותרין ליכנס לחצר והא דקתני אסורין ר' אליעזר היא דמחמיר בנדרים דאפי' דבר שאין הנאה כ"כ אסור. מדפי' וגבי נדרים נמי מותרין משמע דהכי הילכתא ס"ל:
3