אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא רנ״חOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 258
א׳מעשה בראובן שתבע את שמעון לדין וטען מכרתי לך סוס אחד ומשכתו וקניתו תן לי דמיו. השיב שמעון הסוס אחזיר לך ולא דמיו. כי כשרכבתי עליו יום אחר הרגשתי במומין שהיו בו והיה מקח טעות. השיב ראובן מכרתי לו כמו שהיה. ועד היום איני יודע שהיו בו בידי שום מומין כי שמא אירעו לו המומין בידך ושוב באו עדים ע"פ החרם ואמרו כשניס' שמעון הסוס לקנותו אמרנו לו שהוא חיגר וגם אחרי' אמרו לי כמו כן אמ' שמעון אמת כך אמרו לי אך לא האמנתי יותר מהם והוא נדר לי שאינו בעל מום והטעני. דעתי נוטה אחרי שגילו לו המומין סבר וקביל דגרסי' פ"ק דקידושין התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחושת אינה מקודשת ופריך האי דינר של נחושת היכי דמי אי דידעה ביה וסברת וקבילת. לא צריכא דיהב לה בליליא. ותו גרסינן בהאי פירקא סימפון בעבדים ליכא אי מומין שבגלוי הא קא חזי ליה כו' עד הנהו קלא אית להו פי' דלא שכיח. מיהו ישבע שמעון שלא קיבל עליו מומין ולא נדר לו כלום. ובפ' המדיר הלכה היה בה מומין. נראה חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו והאי ראה ונתפייס. ואם אין עדים שראה מום קודם שמשכו כך הדין שאע"פ שלא נתן ראובן לשמעון המעות לא אמר שעל ראובן המוציא מחבירו עליו הראיה לברר שהמום אירע אחרי שמשכו שמעון אלא על שמעון לברר שהיו בו המום קודם שמשכו אין ידוע לשניהם שאם היה ידוע לשמעון סבר וקיבל. והשתא שאין ידוע על שמעון לברר ואם לא בירר הפסיד. דקיימא לן כלישנא בתרא דשמואל דאמר בפ' המדיר גבי המחליף פרה בחמור כו' כל שנולד לו ספק ברשותו עליו להביא ראיה פי' כל אדם שקנה שום דבר בחליפין או בקנין או כל אדם שמשך חמור או פרה ודומה לו שנגמר המקח במשיכה שהרי אין ידוע בו מום שהיה בו ביטול מקח ואם אחרי כן נתברר המום הרי נולד ספק המום ברשות המושך דעתה שעה שנודע העמדנו על חזקתו הראשון שנולד בלא מומין. הילכך על המושך לברר כי התם כי אחרי שמשך בעל החמור את הפרה הרי נגמרו קנין החליפין ועמד החמור בחזקת בעל הפרה דכל הנישום דמים באחר כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפין בכל מקום שהוא הילכך על בעל הפרה להביא ראיה שכשנודע מיתת החמור כבר היה דומה לנו שהיה החמור של בעל הפרה שנקנה במשיכת הפרה. ומייתי עלה התם ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו' עד לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. ומסקינן התם דאפי' לא יהיב טבח דמי על הטבח להביא ראיה שאחרי שמשך נולד ונודע המום וברשותו נולד. ואם לא יברר הטבח יפרע לבעל הבהמה ויפסיד והכי מסקינן וכן הילכתא. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל ורבי' זקיני. ולא כלישנא קמא דשמואל. וכן מצינו שפסק רבי' שמואל בר מאיר זצ"ל והביא ראיה דאע"ג דלא יהיב דמי על הטבח לברר מדאוקי רב נחמן בר יצחק לעיל מינה כלה בבית אביה ולקידושין אע"פ שביד האב ולקידושין אי לא מברר האב הקידושין שלא היה בהם חייב להחזיר. והכא נמי כיון שאחרי שמשך שמעון הסוס נודע הרי נולד המום ברשותו עליו לברר או יפרע. מיהו נראה לי דישבע ראובן שלא ידע בו מום כשמכרו או ישבע ראובן ששמעון ידע המום כשקנאו. ואם אינו חפץ ראובן לישבע רואין ב"ר ואומרין אם זילזל במכירת הסוס מפני המום כל כך שאין בו אונאה וביטול מקח המקח קיים. ואם לאו בטל המקח או ישבע כמו שפי' לעיל. והא דתנן בפ' המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואמר רב אסי לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר לימא ליה הא חמרך והא קנקנך ופריך וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך לשהויי. ומשני דא"ל למקפה הילכך קאי לאוכלו מעט מעט אבל לא למקפה אפילו ידוע שיינו החמיץ אינו חייב המוכר דא"ל לא איבעי לך לשהויי. כך המסקנא התם. ואיכא מרברבתא דמפרשי כגון שנתן הלוקח כבר הדמים למוכר. הילכך פטר נפשיה המוכר בטענה לא איבעי לך לשהויי. וזימנין דפטר נפשיה בטענת שמא גרם קנקנים דלוקח. אבל אם לא נתן הדמים על המוכר להביא ראיה ולברר שעל ידי גרם הלוקח החמיץ. ואין הדבר כן אלא אפי' לא יהיב דמי על הלוקח לברר כמו גבי טבח כיון שלא התנה למקפה דאמרי' באיזהו נשך דעליה דלוקח רמי לאתנויי ולא על המוכר אבל אתני למקפה חייב המוכר וההיא סוגיא כרב דאמר לעיל מינה המוכר חבית של יין והחמיצה כל ל' יום ברשות מוכר דחשיב כאילו היא בשעת מכירה כבר חומץ. ואע"ג דלא קיימא כרב אלא כשמואל חמרא אכתפי גברא שוואר ואפי' קנקנים דמוכר ואפי' א"ל למקפה דהא עבד רב יוסף כוותיה דשמואל. מ"מ נלמוד מיכן לדין אחר כדפרי' דר' יוסי בר חנינא ונחית לעומקא דדינא כדאמ' בפ' שור שנגח ד' וה' . אי נמי אפי' כרב אתיא וכל אחר שלשה דלא פליג אמתני' וכן פי' התם רבינו שמואל זצ"ל - אבי העזרי:
1
ב׳[שם]
מתני' השוכר את החמור להביא חיטין והביא עליה שעורין שהן קלים מחיטים חייב בקלקולה. אם הוסיף שלשת קבין ולא אמ' הואיל והשעורין קלין ויש לו להוסיף עד כדי כובד החיטין. שמשא החמור לתך חיטין חצי כור מפני שהנפך קשה לבהמה כמשאוי. וכיון דנפח לתך שעורין כנפך לתך חיטין קשה לה תוספת. תבואה והביא תבן חייב שהנפח קשה כמשאוי. להביא לתך חיטין והביא לתך שעורין שלא הוסיף פטור אם מתה. ואם הוסיף על משאו חייב וכמה יוסיף על משאו ויהיה חייב סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשת קבין לחמור. איתמר אביי אמר קשה כמשאוי תנן כדפרי' אע"פ שאין משאן כבר כמשא חיטין הרי ניפחא כי תיקלא נפח קשה כמשקל הואיל ונפחן שוה הרי הוא כמשקל שוה. ואם הוסיף שלשת קבין דהוא שיעור תוספת לחמור לקלקל חייב. ורבא אמר קשה למשאוי תנן אם השוה כובר השעורין לכובד החיטין כגון שהוסיף סאה שלם על הלתך הרי הרבה הנפח ורוב הנפח קשה למשאוי והרי נפיחה תוספת לקלקל החמור. תיקלא כי תקלא ואינו חייב עד שישוה כובד השעורין לכובד החיטין דליהוי נפח זה תוספת. אבל נפח שוה ומשקל חסר לא אמרי' נפח השוה הרי הוא כמשקל שוה וליחייב בתוספת של שלשת קבין דקשה למשאוי תנן ולא כמשאוי. תנן להביא לתך חיטין והביא לתך שעורין פטור ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו שלשת קבין. לא סאה. והא עלה קתני כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשת קבין לחמור. ה"ק היכא דלא שני חיטין והביא חיטין שעורין והביא שעורין כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס משום ר' מאיר אומר סאה לגמל ג' קבין לחמור. ת"ש להביא לתך חיטין והביא לתך שש עשרה שעורין תוספת סאה להשוותן למשאוי החיטין חייב בשביל הנפח הא שלשת קבין פטור דהיינו כרבא. תרגמה אביי במחיקתא פי' רש"י זצ"ל אני שמעתי שעורין שהתליעו. וכן בפי' תשובות הגאונים. אבל לדידי קשיא לי מה לי התליעו ומה לי לא התליעו הרי יש כאן הנפח על הלתך שלשה קבין וקתני פטור. ולאביי נפח כמשאוי דהא כי לא התליעו נמי שעורין קלים הם ומחייב ליה אביי משום ניפחא. ונראה בעיני שמשא החמור לתך ומרירתו טפופות ט"ו סאין ולא מחוקות. ומוקי אביי להא בשש עשרה מחוקות שהמוחק פוחת שלש קבין ואין כאן אלא תוספ' נפח שלשת קבין על לתך. טפופות לא מחוק ולא גדוש. עכ"ל:
מתני' השוכר את החמור להביא חיטין והביא עליה שעורין שהן קלים מחיטים חייב בקלקולה. אם הוסיף שלשת קבין ולא אמ' הואיל והשעורין קלין ויש לו להוסיף עד כדי כובד החיטין. שמשא החמור לתך חיטין חצי כור מפני שהנפך קשה לבהמה כמשאוי. וכיון דנפח לתך שעורין כנפך לתך חיטין קשה לה תוספת. תבואה והביא תבן חייב שהנפח קשה כמשאוי. להביא לתך חיטין והביא לתך שעורין שלא הוסיף פטור אם מתה. ואם הוסיף על משאו חייב וכמה יוסיף על משאו ויהיה חייב סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשת קבין לחמור. איתמר אביי אמר קשה כמשאוי תנן כדפרי' אע"פ שאין משאן כבר כמשא חיטין הרי ניפחא כי תיקלא נפח קשה כמשקל הואיל ונפחן שוה הרי הוא כמשקל שוה. ואם הוסיף שלשת קבין דהוא שיעור תוספת לחמור לקלקל חייב. ורבא אמר קשה למשאוי תנן אם השוה כובר השעורין לכובד החיטין כגון שהוסיף סאה שלם על הלתך הרי הרבה הנפח ורוב הנפח קשה למשאוי והרי נפיחה תוספת לקלקל החמור. תיקלא כי תקלא ואינו חייב עד שישוה כובד השעורין לכובד החיטין דליהוי נפח זה תוספת. אבל נפח שוה ומשקל חסר לא אמרי' נפח השוה הרי הוא כמשקל שוה וליחייב בתוספת של שלשת קבין דקשה למשאוי תנן ולא כמשאוי. תנן להביא לתך חיטין והביא לתך שעורין פטור ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו שלשת קבין. לא סאה. והא עלה קתני כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשת קבין לחמור. ה"ק היכא דלא שני חיטין והביא חיטין שעורין והביא שעורין כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס משום ר' מאיר אומר סאה לגמל ג' קבין לחמור. ת"ש להביא לתך חיטין והביא לתך שש עשרה שעורין תוספת סאה להשוותן למשאוי החיטין חייב בשביל הנפח הא שלשת קבין פטור דהיינו כרבא. תרגמה אביי במחיקתא פי' רש"י זצ"ל אני שמעתי שעורין שהתליעו. וכן בפי' תשובות הגאונים. אבל לדידי קשיא לי מה לי התליעו ומה לי לא התליעו הרי יש כאן הנפח על הלתך שלשה קבין וקתני פטור. ולאביי נפח כמשאוי דהא כי לא התליעו נמי שעורין קלים הם ומחייב ליה אביי משום ניפחא. ונראה בעיני שמשא החמור לתך ומרירתו טפופות ט"ו סאין ולא מחוקות. ומוקי אביי להא בשש עשרה מחוקות שהמוחק פוחת שלש קבין ואין כאן אלא תוספ' נפח שלשת קבין על לתך. טפופות לא מחוק ולא גדוש. עכ"ל:
2