אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה ק״זOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 107
א׳וכבר היה מעשה בכתובה אחת שטעה הסופר וכתב שנת אלפים ודילג ארבעת ונשאלתי עליה. והשבתי כך נראה בעיני שזו הכתובה כשירה היא בדיעבד דסתם אלפים משמע שפיר ארבעת אלפים הואיל וליכא יותר מארבעת אלפים אע"ג דמיעוט אלפים משמע שני אלפים בהא ליכא למיפסל הכתובה. הואיל שלא כתב אלפיים בשני יודין יש לנו לפרש אלפים הכתובים בכתובה ארבעת אלפים. ולהכשיר הכתובה הואיל ולא נפיק מיניה חורבא לענין גוביינא כדאמר' בפרק מי שהיה נשוי הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתב ביה בחמשה בניסן. וחד הוה כתב ביה בניסן סתמא אוקמה רב יוסף בידא דההוא דהוה כתב ביה בחמשא בניסן בנכסי א"ל אידך ואנא אפסיד א"ל ידך על התחתונה אימור בר עשרים ותשעה בניסן אתי. אמר ליה וניכתוב ליה טירפא מאייר ואילך. יכלי למימר לך את בחד בניסן והנחתי לך מקום לגבות הימנו. הא למדת שאע"פ שאין להתבונן מתוך השטר אי חד בניסן הוא או בכ"ט אפ"ה לא פסלינן לשטרא אלא מגרעין כחו לענין גוביינא ה"נ אף על גב דליכא למידע אי אלפים דכתב היינו אלפיים או ארבעת אלפים. בהא לא פסלה לה לכתובה. ותו נראה בעיני דדוקא חתם שייך להסתפק דילמא בחד בניסן הוא אבל הכא ששטר כתובה יוצא מתחת ידה היאך נאמר שמנה תרי אלפים קמאי. וכתובה נכתבה מחדש והרי הכירא טובא שלאחר ארבעת אלפים נכתבה כדתנן מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. ותנא מפני שיכול לומר של אמוריים. אטו אמוריים מצנעי וישראל לא מצנעי. לא צריכא דשתוך טפי אלא דמפקינן ממונא על ידי הכירא הכא נמי איכא הכירא שלאחר ארבעת אלפים שהרי הקלף חדש ואינו דומה כלל לקלף שישן שני אלפים. ושייך למימר שפיר שהסופר טעה ודילג ארבעת. שהרי אפילו היכא דליכא היכירא קיימא לן כשמואל דאמר אחריות טעות סופר הוא כ"ש הכא דאיכא היכירא. וגם משמעות אלפים משמע שפיר ארבעת אלפים הואיל וליכא דאין שייך לומר תפסתה מרובה לא תפסתה. ותו הואיל ואיכא לפרש אלפים דהיינו שני אלפים. ואיכא נמי לפרש ארבעת אלפים וא"כ הוה ליה כאילו לא הזכיר כלל אלפים ונסמוך על הפרט שכתב בו. כדפרי' לעיל דסמכינן על הפרט ואע"פ שיש בידי להסב הדברים ולומר שיותר טוב היה אם לא היה מזכיר כלל אלפים. ובזה דוקא סמכינן על הפרט. אבל הכא שכתב אלפים דאיכא למיטעי במיעוט אלפים לא. אין נר' לי כלל כדפרי' דאלפים סתמא משמע שפיר ארבעת אלפים שאין כאן שייך לומר תפסת מרובה לא תפסת. ותו דאיכא למימר דשבקינהו לאלפים קמאי ונקט אלפים בתראי. כדאמ' דשבקא לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא. הילכך נראה בעיני שהכתובה כשירה יצחק בר משה נב"ה המחבר:
1
ב׳[דף ט' ע"ב]
אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי לענין שמיטות נסיב כולהו שני משחרב בית שני וניטפי חדא שתא. וניחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי. ונישקול מכל מאה תרתין שנין ונישדי אפרטי ונחשבינהו לפרטי בשבועי כמו בזו השנה דקיימינן בשנת שש לאלף ששי וקע"ב לאחר חורבן נשלמו ארבעת אלף. ואלף הרי יש לנו [אחד עשר מאה וע"ב שנה] חדא שתא דחורבן הרי ע"ג שנים ושש של זה אלף הרי ע"ט. ועתה נקח מי"א מאות כ"ב שנים הרי ק"א. ונקח שתי שנים מק' הרי ג' שנים נשארו. נמצא דזו השנה דקיימ' בה שהיא שנת שש לאלף ששי היא שנת ג' לשמיטה. הרי לאחר שלש שנים תהיה שנת שביעית שהיא שמיטה. ופירש"י זצ"ל דקיימא לן השביעית בזמן הזה נהגא ואפילו (לר' יוחנן) דאמר בזמן שאתה משמט קרקעי אתה משמט כספים מודה הוא דמדרבנן נהגא. בפרק השולח גט ובמשקין בית השלחין : וזה לשון רבינו שמואל זצ"ל והילכתא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה לא שנא בארץ ולא שנא בחוצה לארץ דסבירא לן כרבנן דפלידי אדר' דדריש וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר כו' ורבנן לא מקשו להנך שמיטות אהדדי דאפי' בזמן הזה דליכא שמיטת קרקע אפילו בארץ אפילו מדרבנן נהגא שמיטת כספים. ואפי' כרבי עבדי' דאילו ר' לא קאמר אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודה ר' דנהגא בזמן הזה ואין שביעית משמטת כי אם בסופה דכתי' מקץ שבע שנים וגו' סופן של שבע שנים הם משמיטין. ואי חריף ראובן טריף משמעון את מעותיו ויכריחנו על פי ב"ד קודם שיגיע סוף השמיטה. אבל יובל אינו נוהג בזמן הזה דכתי' ביה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שיושביה עליה. למדנו משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה לא נהנו יובלות. בתורת כהנים:
אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי לענין שמיטות נסיב כולהו שני משחרב בית שני וניטפי חדא שתא. וניחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי. ונישקול מכל מאה תרתין שנין ונישדי אפרטי ונחשבינהו לפרטי בשבועי כמו בזו השנה דקיימינן בשנת שש לאלף ששי וקע"ב לאחר חורבן נשלמו ארבעת אלף. ואלף הרי יש לנו [אחד עשר מאה וע"ב שנה] חדא שתא דחורבן הרי ע"ג שנים ושש של זה אלף הרי ע"ט. ועתה נקח מי"א מאות כ"ב שנים הרי ק"א. ונקח שתי שנים מק' הרי ג' שנים נשארו. נמצא דזו השנה דקיימ' בה שהיא שנת שש לאלף ששי היא שנת ג' לשמיטה. הרי לאחר שלש שנים תהיה שנת שביעית שהיא שמיטה. ופירש"י זצ"ל דקיימא לן השביעית בזמן הזה נהגא ואפילו (לר' יוחנן) דאמר בזמן שאתה משמט קרקעי אתה משמט כספים מודה הוא דמדרבנן נהגא. בפרק השולח גט ובמשקין בית השלחין : וזה לשון רבינו שמואל זצ"ל והילכתא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה לא שנא בארץ ולא שנא בחוצה לארץ דסבירא לן כרבנן דפלידי אדר' דדריש וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר כו' ורבנן לא מקשו להנך שמיטות אהדדי דאפי' בזמן הזה דליכא שמיטת קרקע אפילו בארץ אפילו מדרבנן נהגא שמיטת כספים. ואפי' כרבי עבדי' דאילו ר' לא קאמר אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודה ר' דנהגא בזמן הזה ואין שביעית משמטת כי אם בסופה דכתי' מקץ שבע שנים וגו' סופן של שבע שנים הם משמיטין. ואי חריף ראובן טריף משמעון את מעותיו ויכריחנו על פי ב"ד קודם שיגיע סוף השמיטה. אבל יובל אינו נוהג בזמן הזה דכתי' ביה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שיושביה עליה. למדנו משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה לא נהנו יובלות. בתורת כהנים:
2