אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה ק״כOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 120
א׳וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרב נחמן דקאי ר' יוחנן כוותיה. והשתא דפי' דליתא לדרב ששת דבעי תלתא ליתא נמי בהא דאמר דלא שנא אי כתב בלשון עדים כו'. ופירש"י דה"ג דלא שנא כתב בלשון עדים וחתמי דיינין ל"ש כתב בלשון דיינין וחתמי עדים. פי' לא שנא כתב בלשון עדי' כגון דוכרן סהדותא הוה באנפנא וחתימי למטה אני פלוני דיין ולא שנא כתב בלשון דיינין כגון בי דינא הוינא ואתא פלו' ואמר לנא מוסרני לכם וחתמי עדות כגון איש פלוני עד. הא נמי ליתא אלא כרב נחמן קיי"ל דהיכא דכתב בלשון עדים חתמי בלשון עדים והיכא דכתב בל' דיינין חתמי בלשון דיינין. והיינו דוקא קפידא היכא שנכתב בלשון עדים וחתים בלשון דיינים או איפכא. אבל היכא דאחתימו נפשייהו סתמא ולא פירשו לא לשון עדים ולא לשון דיינים ה"נ דכשרא ף לרב נחמן. שהעד החותם עצמו אין צריך לחתום עד. כדתנ' בהמגרש איש פלוני בן פלוני ולא כתב עד כשר וכך היו נקיי הדעת שבירוש' כותבין. וכן משמע התם בגמרא. וכן בגט פשוט . וכן פסק מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל. ותניא בתוספתא שילהי בבא בתרא גזרי דינין ופרוזבולין שלא מרעת שניהם ר' אומר אומר אני שאין כותבין פרוזבול אלא מדעת המלוה. דעת הלוה כ"ע לא פליגי דלא בעינן. כי פליגי דוקא בדעת מלוה דדילמא דעתו שתהא שביעית משמטת כדי לקיים מצות עשה והכי מוכח בהשולח דאמר (רבא) דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי פירש"י זצ"ל מסרי מילייהו בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אומר לחביריהם הרי חובי מסור לכם לגבותו כ"ז שארצה. משמע שהיה אומר לחבירו בלא דעת הלוה. ר' יוחנן מסר מילי לר' חייא בר אבא א"ל מי צריכנא מידי אחרינא א"ל לא צריכת. תנן פרוזבול מוקדם כשר כו' כולי כתבתי כבר במס' סנהדרין: תנן אחד לוה מחמשה כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. חמשה לוין מאחד אין כותבין אלא פרוזבול אחד לכולן: תנן אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו קרקע ללוה מזכה לו המלוה קרקע כל שהו בתוך שדהו ואמ' בהשולח וכמה כל שהו אמר רב חייא בר אשי אמר רב אפי' קלח של כרוב. אמר רב יהודה אפי' השאילו מקום לתנור או לכירים כותבין עליו פרוזבול. רב אשי מקני ליה גירמא בדיקליה וכתב עלי' פרוזבול. פי' בערך גירמא ענף. וטעמא דמילתא לפי שראוי לגבות בו כל חובו ואפי' חובו מאה מנה. כגון דזכי והדר גבי. ודוקא קרקע ולא מטלטלי לפי דחשיבא כגבוייה טפי ממטלטלי. אי נמי הא דאמר אפי' קלח אחד כדאמ' לעיל על המשכון ואפי' מחט והקרקע כלשהו נחשב כמשכון:
1
ב׳בפ' השולח ת"ר אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול. לו ולערב אין לו קרקע ולחייב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו מנה כו' וכבר פירשתי בבבא קמא דקיימא לן כר' נתן:
2
ג׳תנן היתה לו שדה ממושכנת בעיר כו' כותבין עליה פרוזבול. ר' חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומין על נכסי אפוטרופין פי' רבינו שמשון זצ"ל היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמשכנו לו בין שמשכן הוא לאחרים על נכסי אשתו. כגון נכסי מלוג שהוא אוכל פירות. על נכסי אפוטרופין שלווין לצורך היתומין וליתומין אין להם קרקע. תניא בתוספתא ר' חוצפית התרגמן אומר כותבין לאשה על נכסי בעלה. ירושמי'מהו לכתוב לאפוטרופין על נכסי יתומין. נשמיענה מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו. מה לכתוב לאשה על נכסי בעלה. נשמיענה מן הדא וכן ליתומין על נכסי אפוטרופין:
3
ד׳תנן כוורת דבורים רבי אליעזר אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליה וחכמים אומרים אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול: תנן המחזיר חוב לחבירו בשביעית יאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו שנאמר וזה דבר השמיטה. פירש רבינו שמשון זצ"ל בשביעית בסוף שביעית כגון ביום אחרון אי נמי בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת דכתי' מקץ שבע שנים:
4
ה׳תנן וכיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להן רוצח אני. אמרו לו אעפ"כ יקבל מהן שנאמר וזה דבר הרוצח. הך משנה מיתניא באלו הן הגולין והכא אגב גררא נקט לה. תניא בתוספתא דמכות רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו בני העיר לכבדו יאמר להן רוצח אני לא יאמר הדבר וישנה שנאמר וזה דבר הרוצח אלא דבר ראשון. ומדכתיב וזה דריש דאין צריך אלא דבור אחד. והכי נמי גבי שמיטה אין צריך אלא דבור אחד דכתי' נמי וזה דבר השמיטה. ירושלמי' אמר ר' יוסי הדא אמרה בר נש דתני חדא מיכלא והוא אזיל לאתר דאינון מוקרין ליה בגין תרתי מימר לון חדא מיכלא אנא חכם. כלומר מיכלא כמו מכילתא שבקי במסכתא אחת ורצו לכבדו כסבורין שבקי בשתים יאמר להם בחדא מסכתא אני בקי ולא בשתים:
5
ו׳תנן המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו. פי' כגון לוה שאמר למלוה אעפ"כ. והיורשין אינן משמיטין כדתניא בתוספ' רבי שמעון אומר הוא משמט ואין היורשין משמטין שנא' כל בעל משה ידו: אמר רב יהודה אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד. מאי טעמא כיון דתיקנו רבנן פרוזבול ומצי למיגבי בהיתירא לא שביק היתירא דמלוה בלא פרוזבול למימר הוה לי ואבד ואכיל איסורא. כי אתא לקמיה דרב א"ל מידי פרוסבולא הוה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא: תנן בהכותב וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו. אלמא לא מהימן למימר הוה לי ואבד. דע"כ הוה לי ואבד עסקינן דאי לאו הכי צריכא למימר [דשביעית משמטת] תנאי היא דתניא המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אומרים אין צריך דנאמן לומר אבד והיינו כרב. הילכך הואיל וקיימי חכמים כרב הלכה כרב. ונראה בעיני דדוקא כגון דאית ליה קרקע ללוה או כל דבר שכותבין עליו פרוזבול. אי נמי אין ללוה ויש לו למלוה דמצי למימר הקניתי לך משלי. אי נמי אין לו למלוה נמי ויש לו לערב או לחייב דוקא אז נאמן לומ' שהיה לו פרוזבול ואבד. אבל אם לכולם אין להם דבר שכותבין עליו פרוזבול אינו נאמן. דאין שייך כאן לומר לא שביק היתירא ואכיל איסורא. דאין לומר שביקש המלוה מאדם דעלמא שיקנה ללוה משלו משהו קרקע כדי שיכתוב פרוזבול דלא בידיה הוא. ותו דאין שייך לומר בקרקע של אחרים כמאן דגבויה דמיא. הילכך אינו נאמן אלא א"כ יש דבר שכותבין עליו פרוזבול ללוה או למלוה או לערב או לחייב או לאשתו או לאפטרופא של יתומין:
6